×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוֹצִיא חִיטִּין וּשְׂעוֹרִין שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָן בִּיכּוּרִים ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מַצּוֹת מַצּוֹת רִיבָּה אִי מַצּוֹת מַצּוֹת רִיבָּה אֲפִילּוּ בִּיכּוּרִים נָמֵי הֲדַר בֵּיהּ רע״קרַבִּי עֲקִיבָא.
I would then think this comparison excludes wheat and barley, which are from a species that are brought as first fruits and should therefore not be used for the mitzva of matza. Therefore, the verse states: “Matzot,” “matzot (Deuteronomy 16:3, 8) to amplify and teach that any matza is acceptable for this mitzva. The Gemara asks: If the repetition of matzot matzot comes to amplify this halakha that any matza is fit for Passover use, it should also include matza prepared from first-fruit wheat. The Gemara answers: This is indeed true, and Rabbi Akiva retracted his statement. He too derives the halakha from the verse: “In all of your habitations.”
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
הדר ביה ר׳ עקיבא – מהך הקישא דמצה ומרור ויליף ביכורים מבכל מושבותיכם.
אוציא חטין ושעורין שיש במינן ביכורים – א״ל אם כן נוציא כל חמשת המינין שיש במינן ביכורים דאנו לחם בעינן דממעטינן לעיל אורז ודוחן.
אי מצות מצות ריבה אפי׳ ביכורים נמי – תימה לר״י דנימא אהני ריבוי לרבות יש במינו ביכורים ואהני מיעוט למעט ביכורי׳ ויש לומר דסברא הוא אי מרבינן הא מרבינן נמי הא.
גמ׳ אלא בפת הדראה. נ״ב פירש הרי״ף ז״ל בפת סובין ונקרא פת הדראה שנטלה כל הדראתו ולא נראה דהא אמרינן לקמן דיוצאין בפת נקיה והדראה ובודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה כדתנן במס׳ חלה חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן ניטל סובן ומורסנן מתוכן וחזר לתוכן פטורין מן החלה לפיכך פירש הרמב״ם ז״ל שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמר במס׳ פרה והיא התולעת שנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה ע״כ לשון הר״ן:
בד״ה אוציא חטה כו׳ [וא״ת] א״כ נוציא כל ה׳ כו׳ ואנו לחם כו׳ עכ״ל כל זה מדברי קושייתם דהיאך ס״ד למימר אוציא חטין כו׳ דא״כ אמעיטו גם כל שאר ה׳ מינין ואנו במצה לחם בעינן כו׳ וע״כ דלית לן למעט אלא בכורים גופייהו ולא במינן בכורים ומצינו בלשון תוס׳ וא״ת כו׳ ונשאר בקושיא והגהת מהרש״ל בזה אין מובן לי ודו״ק:
בד״ה אי מצות כו׳ אי מרבינן הא מרבינן כו׳ עכ״ל ומיהו היקשא אהני לן כדלקמן מה מצה מין זרע אף מרור כו׳ וק״ל:
בתוספות בד״ה אוציא חיטין ושעורין כו׳ ואין לומר אם כן נוציא כל חמשת המינין כו׳ עס״ה. כן הוא בספרים שלפנינו ונראה שהוא על פי הגהת מהרש״ל אלא דמהרש״א ז״ל כתב דהג״ה זו אינו מובן לו ולכך כתב דהגירסא היא ואם תאמר אם כן נוציא כל חמשת המינין ומה שלא תירצו התוס׳ כלום והניחו בקושי׳ מצינו כמו כן במקומות אחרים בלשון התוס׳. ולע״ד מלבד שזה דוחק אלא דאי אפשר לקיים כלל גירסת מהרש״א כיון דבאמת נראה שאין תירוץ לקושיא זו ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו דהיאך אפשר לומר דהא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חמשת המינין ממש דהא אי אפשר בענין אחר ועקרת מצות מצה שבתורה דאנן לחם בעינן ואין לחם אלא מה׳ מינין ובעינן נמי דבר הבא לידי חימוץ ולא אשכחן אלא בה׳ מינין והא ודאי דאין לפרש דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו דמה״ט גופא ע״כ דליתא להיקישא דמצה ומרור דא״כ עקרת מצות מצה הא ליתא דא״כ מאי האי דקאמר מצות מצות ריבה האי ריבויא למה לי אע״כ דעיקר כגירסת מהרש״ל דגרסינן ואין לומר אלא דלמאי דפשיטא ליה למהרש״א דכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מיני ביכורים נינהו נראה שאינו כן דלע״ד לא אשכחן לה בשום דוכתא בש״ס וגם בלשון הרמב״ם בהלכות ביכורים וא״כ הדעת מכרעת דנהי דכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורין היינו לענין חלה ותרומה וכלאים כפרש״י והתוספות לעיל וכ״ש לענין דמקריין לחם דילפינן לה מחלה מריבוי׳ דעריסותיכם כמ״ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי או משום דהוי בכלל לחם לענין חמץ ומצה כיון שבא לכלל חימוץ ומהיקישא דלעיל משא״כ לענין ביכורים לא מהני מה שהן ממיני חטין ושעורין אלא חטין ושעורין ממש בעינן וילפינן לה במנחות מג״ש דארץ ארץ מקרא דארץ חטה ושעורה. ועוד דהא לענין ביכורים אפילו בהנך ז׳ מינים עצמן אין מביאין אלא ממיני המובחר שבהם כדתנן ואין מביאין מתמרה שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן מה״ט גופא כ״ש לענין כוסמין ואינך דגריעי טובא מחטין ושעורין גופייהו וא״כ מסתמא אינן בכלל הנך ז׳ מינים דשבח א״י ולפ״ז עולין דברי התוס׳ כאן יפה שלזה הענין עצמו נתכוונו דאין לומר הא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו למעוטי נמי הנך מיני דכוסמין ושש״ו כיון שיש במינן ביכורים והיינו חטין ושעורין ממש שהן מינם הא ליתא דהא אנן לחם בעינן אלא דקושטא דמילתא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חטין ושעורין ממש ומצות מצה מתקיים בהנך ג׳ מינים אחרים דוקא כן נראה לי בכוונת התוספות:
אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים ולא יעשו מהם מצות. תלמוד לומר: ״מצות מצות״ ריבה — שאפשר לצאת בכל דבר הקרוי מצה. ושואלים: אי [אם] אמנם ״מצות מצות״ ריבה הכתוב, אם כן, אפילו מצות שנעשו מחיטי ביכורים נמי [גם כן] בכלל זה! ומשיבים: אמנם כן הוא, והדר ביה [חזר בו] ר׳ עקיבא מדבריו ואף הוא לומד מן הכתוב ״בכל מושבותיכם״.
I would then think this comparison excludes wheat and barley, which are from a species that are brought as first fruits and should therefore not be used for the mitzva of matza. Therefore, the verse states: “Matzot,” “matzot (Deuteronomy 16:3, 8) to amplify and teach that any matza is acceptable for this mitzva. The Gemara asks: If the repetition of matzot matzot comes to amplify this halakha that any matza is fit for Passover use, it should also include matza prepared from first-fruit wheat. The Gemara answers: This is indeed true, and Rabbi Akiva retracted his statement. He too derives the halakha from the verse: “In all of your habitations.”
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) דְּתַנְיָא יָכוֹל יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּבִיכּוּרִים ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {שמות י״ב:כ׳} בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת יָצְאוּ בִּיכּוּרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי תַּלְמוּד לוֹמַר מַצּוֹת מַצּוֹת רִיבָּה.

As it was taught in a baraita: I might have thought that a person can fulfill his obligation with matza from first fruit; therefore the verse states: “In all of your habitations you shall eat matzot (Exodus 12:20). The verse indicates that one can fulfill his obligation with matza that may be eaten in all habitations. It excludes first fruits, which may not be eaten in all habitations, but only in Jerusalem. I might have thought that I should also exclude second-tithe produce as fit for matza; therefore the verse states: “Matzot,” “matzot.” As stated above, this repetition serves to amplify, and it includes second tithe in the materials that may be used in the preparation of matza.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בבכורים כו׳ בא ר״ע למעט הבכורים ממצה וממרור ואמר בעינן מצה כמרור מה מרור אין מביאין ממנו בכורים כי ירק הוא ולא פירי כך מצה אין מביאים מן הבכורים ואקשי׳ אי הכי דמי שהוכשר למרור הוא שהוכשר למצה יש לומר [אי מה מרור] אין במינו בכורים כי ירק הוא ואין בכל מיני ירק בכורים ואף מצה בעינן דבר שאין במינו בכורים אוציא חטים ושעורים שיש במינן בכורים דתנן אין מביאי׳ בכורים חוץ משבעת המינים. ופרשי׳ בגמ׳ דהני שבעת המינים הן חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון זית ותמרים ת״ל מצות מצות ריבה אפילו בכורים יוצא אדם בהן והדר ביה ר׳ עקיבא והודה לר׳ יוסי הגלילי דקא ממעט לבכורים מבכל מושבותיכ׳ דתניא יכול יהא אדם יוצא בבכורים ת״ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו בכורים שאין נאכלים בכל מושבות וכו׳ ואוקימנא לר׳ עקיבא מדקא ממעט לבכורים ממושבות שמע מינה הדר ביה מההיא דתניא מצות מצות ריבה חטים ושעורים אף על פי שיש במינן בכורים.
{בבלי פסחים לו ע״ב} תנו רבנן {דברים טז:ג} לחם עוני פרט לחלוט ואשישה יכול לא יצא1 אדם ידי חובתו בפסח2 אלא בפת הדראה בלבד תלמוד לומר מצות מצות3 ריבה הכתוב4 ואפילו כמצתו של-שלמה אם כן מה תלמוד לומר [לחם5] עוני6 פרט לחלוט ואשישה. {פירוש ר״ח} פיר׳ פת הדראה פת סובין:⁠7
1. יצא: גא: ״יוצא״.
2. בפסח: גכד, דפוסים.
3. מצות מצות: גא: ״מצת״.
4. הכתוב: גסו, דפוסים.
5. לחם: גא, גיח, גכו, גכז, גסו, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. חסר בכ״י א.
6. לחם עוני: וכן ב-גכו, גכז, גסו, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. גא, גיח: ״לחם עני״. כ״י א רק: ״עני״.
7. כ״י קרפנטרץ, דפוסים (בסוגרים) מוסיפים כאן הערת ר׳ אפרים: ״ואי קשיא לך (הא דאמרינן) {בבלי יבמות מ ע״א} האי חלוט [דקא אמרינן] (דאמרינן) מצה היא למאי הילכתא אמר רבינא לומר שאדם יוצא ידי חובתו בפסח התם (שחלטו) ברותחין הכא שחלטו בדבש דיקא נמי דקתני דומיא דאשישה ש״מ. [רבי׳ אפרים ז״ל]״. וכן מובא בשמו במאור, וכן פי׳ ר׳ יונתן סתם. דומה לו בריצ״ג בשם רה״ג פי׳ במשרת שמן, וכן באזהרה לשבת הגדול של ריה״ל, תלמיד רבינו (ברודי, שירי קדש ח״ד סי׳ כא בית ״מ״): ״מצות פסח אל ילושו בשמן ודבש ויין״.
אף מעשר שני – בירושלים הואיל ואינו נאכל בכל מושבות מעתה משהביאו לירושלים שוב אינו יכול לחלל לאכול בחוץ כדאמרינן במסכת מכות (דף כ.) מחיצה לקלוט מדרבנן דמשקלטוהו מחיצות שוב אינו נפדה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא הרי שנינו בברייתא] יכול יצא אדם ידי חובתו במצת ביכורים — תלמוד לומר ״בכל מושבתיכם תאכלו מצות״ משמעו: מצה הנאכלת בכל מושבות יוצאים בה, ויצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים בלבד. יכול שאני מוציא אף מעשר שני מכלל הראוי למצה תלמוד לומר: ״מצות מצות״ ריבה.
As it was taught in a baraita: I might have thought that a person can fulfill his obligation with matza from first fruit; therefore the verse states: “In all of your habitations you shall eat matzot (Exodus 12:20). The verse indicates that one can fulfill his obligation with matza that may be eaten in all habitations. It excludes first fruits, which may not be eaten in all habitations, but only in Jerusalem. I might have thought that I should also exclude second-tithe produce as fit for matza; therefore the verse states: “Matzot,” “matzot.” As stated above, this repetition serves to amplify, and it includes second tithe in the materials that may be used in the preparation of matza.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּלְהוֹצִיא בִּיכּוּרִים מְרַבֶּה אֲנִי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶיתֵּר בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת כדר׳כִּדְרַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וּמוֹצִיא אֲנִי בִּיכּוּרִים שֶׁאֵין לָהֶן הֶיתֵּר בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת.

The Gemara asks: And what did you see that led you to include second-tithe produce due to the words matzot matzot but to exclude first fruits? The Gemara explains: I include the second tithe, which has a means by which it may be permitted to be eaten in all habitations, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as will be explained. And I exclude first fruits, which do not have, under any circumstances, a manner by which it is permitted to eat them in all habitations.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כר׳ אליעזר – דאם נטמא פודין אותו ואוכלין אותו בכל מקום הלכך כי לא ניטמא נמי ולא נפדה נפיק ביה.
דאמר ר׳ אליעזר – נראה לר״י דהא דאיצטריך למימר כר׳ אליעזר היינו אי מחיצה לקלוט דאורייתא אבל אי מחיצה לקלוט דרבנן לא צריך דר׳ אליעזר דהא נאכל בכל מושבות שיכול להוציאו חוץ לירושלים ולפדותו ומיהו רבי אליעזר מצי סבר מחיצה לקלוט דרבנן ואיצטריך קרא לנטמא שיכול לפדותו אפי׳ בירושלים ואם תאמר והא מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל בנוב ובגבעון כדתנן בפרק בתרא דזבחים (זבחים קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל ערי ישראל ולקמן חשבינן הא נאכלין בכל מושבות גבי חלות תודה ורקיקי נזיר דקאמר ריש לקיש חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ולכך מפיק להו מקרא אחרינא מושמרתם ולא מצי מפיק להו מבכל מושבותיכם וביכורים נמי נאכלין בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל דמאי שנא והיכי ממעטינן להו מבכל מושבותיכם ויש לומר דהכא לא ממעטינן להו מבכל מושבותיכם אלא לזמן בית עולמים ולא לזמן נוב וגבעון ולקמן גבי חלות תודה ורקיקי נזיר איצטריך למידרש מושמרתם לזמן נוב וגבעון ולא לזמן בית עולמים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה דאמר ר״א כו׳ כדתנן בפ׳ בתרא דזבחים באו לנוב כו׳ ומעשר שני נאכלין כו׳ עכ״ל כצ״ל בכל נוסחת משנה שלפנינו לא הוזכר מעשר שני ועיין שם בתוס׳ ולקמן בחדושינו וק״ל:
ושואלים: ומה ראית לרבות מעשר שני מלשון ״מצות מצות״ ולהוציא ביכורים? ומשיבים: מרבה אני מעשר שני שיש לו באופן כלשהו היתר בכל מושבות, כדברי ר׳ אליעזר המובאים להלן ומוציא אני ביכורים שאין להן כלל היתר בכל מושבות.
The Gemara asks: And what did you see that led you to include second-tithe produce due to the words matzot matzot but to exclude first fruits? The Gemara explains: I include the second tithe, which has a means by which it may be permitted to be eaten in all habitations, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as will be explained. And I exclude first fruits, which do not have, under any circumstances, a manner by which it is permitted to eat them in all habitations.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דא״רדְּאָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) אמִנְיָן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ אפי׳אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {דברים י״ד:כ״ד} כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ.

The Gemara explains: As Rabbi Eliezer said: From where is it derived with regard to second-tithe produce that became ritually impure, that one may redeem it even in Jerusalem? Second-tithe produce that has been redeemed may be removed from the city. The verse states: “And if the way is too long for you, so that you are not able to carry it [se’eto], because the place is too far from you, which the Lord your God shall choose to set His name there, when the Lord your God shall bless you” (Deuteronomy 14:24).
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שאת
שאתא(פסחים לו:) כי לא תוכל שאתו ואין שאתו אלא אכילה וכו׳:
א. [שפייזע.]
שאתו – כשלא תוכל לאוכלו כגון זה שניטמא ונתת בכסף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאמר ר׳ אליעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו היה בירושלים, וכיון שנפדה מותר איפוא להוציאו משם, תלמוד לומר שנאמר במקרא ״וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה׳ אלהיך״ (דברים יד, כד),
The Gemara explains: As Rabbi Eliezer said: From where is it derived with regard to second-tithe produce that became ritually impure, that one may redeem it even in Jerusalem? Second-tithe produce that has been redeemed may be removed from the city. The verse states: “And if the way is too long for you, so that you are not able to carry it [se’eto], because the place is too far from you, which the Lord your God shall choose to set His name there, when the Lord your God shall bless you” (Deuteronomy 14:24).
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאֵין שְׂאֵת אֶלָּא אֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית מ״ג:ל״ד} וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו.

And it is derived by means of a verbal analogy that this carrying [se’et] is nothing other than eating, as it is stated: “And portions [masot] were taken to them from before him” (Genesis 43:34). In light of this parallel language, the Gemara understands the phrase “so that you are not able se’eto” to mean: So that you are not able to eat it. Like second-tithe produce that has not yet been taken into Jerusalem, second-tithe produce in the capital that cannot be eaten due to ritual impurity can be redeemed and taken out of the city. Consequently, second tithe can indeed be considered food that may be eaten “in all of your habitations.”
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולמדנו בגזירה שוה שאין ״שאת״ אלא אכילה — שנאמר ״וישא משאת מאת פניו״ (בראשית מג, לד), והוא מפרש איפוא ״לא תוכל שאתו״ — לא תוכל לאכלו, שמעשר שנטמא ואי אפשר לאכלו אף הוא יש לו תקנה על ידי פדיון כמעשר המצוי במקום רחוק, ואם כן נמצא שיש תקנה למעשר שני שייאכל בכל מושבות ישראל.
And it is derived by means of a verbal analogy that this carrying [se’et] is nothing other than eating, as it is stated: “And portions [masot] were taken to them from before him” (Genesis 43:34). In light of this parallel language, the Gemara understands the phrase “so that you are not able se’eto” to mean: So that you are not able to eat it. Like second-tithe produce that has not yet been taken into Jerusalem, second-tithe produce in the capital that cannot be eaten due to ritual impurity can be redeemed and taken out of the city. Consequently, second tithe can indeed be considered food that may be eaten “in all of your habitations.”
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָפֵיק בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא וְקָמְמַעֵיט לְהוּ לְבִיכּוּרִים מִבְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ.

The Gemara applies this discussion to the issue at hand: Who did you hear that said: One can fulfill his obligation to eat matza with second tithe? It is the opinion of Rabbi Akiva, and yet he excludes first fruits due to the expression: “In all of your habitations.” Learn from this that Rabbi Akiva retracted his opinion and accepted Rabbi Yosei HaGelili’s derivation.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאן שמעת ליה כו׳ ר׳ עקיבא – לעיל בברייתא קמייתא וקממעט להו לביכורים מבכל מושבותיכם ולא מהקיש מצה ומרור.
מאן שמעת ליה דאמר מעשר שני נפיק ביה ר׳ עקיבא – אע״ג דכמה תנאי דרשי מסורת ולא מקרא ולדידהו נפיק במעשר שני דלא דרשינן אוני מ״מ אע״ג דס״ל דמסורת עיקר א״א דלא דרשי המקרא לשום דרשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מאן שמעת ליה כו׳ א״א דלא דרשי המקרא לשום דרשה עכ״ל ואע״ג דאיכא למימר דדרשי נמי המקרא כר׳ עקיבא שעונין עליו דברים הרבה מ״מ כיון דלא שמעינן מינייהו הכי בהדיא אפשר דדרשי המקרא כר״י הגלילי למעט מעשר שני וק״ל:
ולענייננו: את מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר במעשר שני נפיק ביה [יוצא בו] ידי מצה? ר׳ עקיבא הוא, ובכל זאת קממעיט להו [הוא ממעט אותם] את הביכורים ממה שנאמר ״בכל מושבתיכם״, שמע מינה הדר ביה [נלמד מכאן שחזר בו] ואף הוא לומד הלכה זו כדרך שלמד אותה ר׳ יוסי הגלילי.
The Gemara applies this discussion to the issue at hand: Who did you hear that said: One can fulfill his obligation to eat matza with second tithe? It is the opinion of Rabbi Akiva, and yet he excludes first fruits due to the expression: “In all of your habitations.” Learn from this that Rabbi Akiva retracted his opinion and accepted Rabbi Yosei HaGelili’s derivation.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי תִּיפּוֹק לי׳לֵיהּ מִלֶּחֶם עוֹנִי מִי שֶׁנֶּאֱכָל בְּאוֹנִי יָצָא זֶה שֶׁאֵין נֶאֱכָל אֶלָּא בְּשִׂמְחָה.

The Gemara asks: And Rabbi Yosei HaGelili, why does he learn this halakha from the phrase: “In all of your habitations”? Let him derive it from the phrase: Leḥem oni (Deuteronomy 16:3). Rabbi Yosei HaGelili derives from this expression that matza must be prepared from produce that can be eaten in a state of acute mourning; that excludes this second tithe, which may be eaten only in a state of joy. This exposition should apply to first fruits as well, as they must also be eaten in a state of joy.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יוסי – למה ליה למילף ביכורים מבכל מושבותיכם תיפוק ליה מלחם עוני מהיכא דנפקא ליה מעשר שני בשלמא ר׳ עקיבא לא פירש אוני.
ורבי יוסי הגלילי תיפוק לי׳ שאינן נאכלין לאונן – ואם תאמר לר׳ יוסי הגלילי מעשר שני תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כמו ביכורים וי״ל דאי לאו עוני ה״א דמושבותיכם אתא דוקא לביכורים אבל מעשר שני שיכול להיות לו היתר בכל מושבות אם נטמא כר״א ה״א מצות מצות ריבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ור״י הגלילי ת״ל כו׳ מעשר שני תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כו׳ כמו ביכורים וי״ל כו׳ עכ״ל ואין להקשות ומאי קושיא דאימא דאצטריך לעיל דרשה דאוני למעט מעשר שני אפילו לזמן נוב וגבעון כמ״ש התוס׳ לעיל גבי חלת תודה די״ל דהא ר״י הגלילי מעשר שני בירושלים נקט במלתיה ובירושלים דהיינו בבית עולמים מיהת ת״ל מבכל מושבותיכם כמו ביכורים דמפיק בבית עולמים מבכל מושבותיכם אמנם רש״י בחומש כתב בכל מושבותיכם פרט למעשר שני וחלת תודה עכ״ל ודבריו ע״פ המכילתא וצ״ל דאין פירושו סותר דברי התלמוד דמסיק למעט מעשר שני לר״י הגלילי מאוני וחלת תודה מושמרתם ולא מפיק להו מבכל מושבותיכם די״ל דהא דמפיק במכילתא מעשר שני וחלת תודה מבכל מושבותיכם כמו ביכורים לר״י הגלילי היינו לזמן בית עולמים ולית ליה לר״י הגלילי כמ״ש התוס׳ שמעשר שני לא מימעט מבכל מושבותיכם כיון שיש לו היתר כר״א אלא דשפיר אימעט נמי מעשר שני ודו״ק:
בד״ה ור״י הגלילי וא״ת ור״י הגלילי כו׳ תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כו׳ עס״ה. נראה דהשתא בלשון הקושיא הוי משמע להו דהא דמחלק הש״ס בין מעשר שני לביכורים בדרשא דבכל מושבות משום דרבי אלעזר היינו דוקא לר״ע דדריש מצות מצות ריבה וכיון דאשכחן חד ריבוי וחד מיעוט ומקשינן מאי ראית שפיר שייך לחלק מסברא משום דר״א לרבות מעשר שני ולמעט ביכורים משא״כ לר״י הגלילי משמע להו דלית ליה האי ריבויא דמצות מצות כיון דלדידיה ממעטינן מעשר שני מלחם עוני ואם כן מקשו שפיר דלא ליכתוב נמי לחם עוני ולמעט כולה מבכל מושבותיכם דמסתמא משמע דבעינן בכל מושבותיכם ממש ולא מהני מאי דאשכחן דיש לה היתר כדר״א דמסברא בעלמא אין לחלק וע״ז מתרצו התוס׳ דאה״נ דאפי׳ מסברא בעלמא בלא ריבויא דמצות מצות אפ״ה הוי משמע ליה לחלק בין ביכורים למעשר שני כדר״א כנ״ל בכוונת התוס׳ אלא דלע״ד אין צורך לזה אלא דר״י הגלילי נמי אית ליה ריבוי׳ דמצות מצות לרבות חלוט ואשישה וא״כ הו״א דמרבינן נמי מעשר שני מהאי ריבוי׳ גופא כמו לר״ע משו״ה איצטריך ליה למעט מלחם עוני כן נ״ל ודו״ק:
דף לז ע״ב בתוס׳ בד״ה ות״ק מ״ש החליטה תימא לר״י מאי קבעי מינה נימא דמר סבר עילאה גבר ומ״ס תתאה גבר כו׳ עס״ה. עיין מ״ש בזה בפרק כירה דף מ״ב בהא דפליגי ב״ש וב״ה בחמין לתוך צונן או איפכא לענין שבת וכתב רש״י שם דב״ש סברי עילאה גבר וב״ה סברי תתאה גבר וא״כ לפ״ז כ״ש דמקשו התוספות הכא שפיר דה״נ בהא פליגי דאזדו לטעמייהו אלא שהתוספות הקשו שם על פירש״י דא״כ הא דאמר רב בפרק כיצד צולין עילאה גבר הוי כב״ש ולא כב״ה ועל זה כתבתי שם דלע״ד האי דפרק כיצד צולין איירי דוקא לענין בליעת ופליטת האיסור וכשאין האור מהלך תחתיו משא״כ לענין בישול וכ״ש כשהאור מהלך תחתיו דומיא דהכא כ״ע מודו דתתאה גבר שהרי הצונן עצמו חוזר ומרתיח ומבשל ע״ש מילתא בטעמא ואם כן אין מקום לקושיית התוספות כאן אלא דבלא״ה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה לר״י מה״ת נאמר דב״ש וב״ה פליגי בבריתא דהכא בעילאה גבר או תתאה גבר דא״כ מ״ט דמ״ד זה וזה לחיוב דאטו מי איכא למ״ד דלא עילאה גבר ולא תתאה גבר אע״כ דעיקר פלוגתייהו דהנך תנאי היינו אי אפיה מבטל הבישול באילפס או בתנור וא״כ ממילא דע״כ ב״ש וב״ה בהנך טעמא גופא פליגי אם כן מקשה הש״ס שפיר מ״ש המעיסה ומ״ש החליטה אי אפיה מבטל הבישול בתרווייהו לחייב אי אינו מבטל בתרווייהו ליפטר ואין סברא לומר דכל הנך תנאי פליגי בתרי ותלת טעמי וצ״ע:
בד״ה אמר לך רבי יוחנן תנאי היא דתניא לא איצטריך כו׳ אבל למ״ד זה וזה לחיוב כו׳ דאשכח תנאי בהך ברייתא גופא כו׳ עס״ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דמהאי תנא דאמר זה וזה לחיוב אכתי לא מוכח דס״ל כרבי יוחנן דלעולם כר״ל ס״ל ובהרתיח ולבסוף הדביק איירי דמודה ר״ל והא דמייתי מהך ברייתא דר״י וחכמים ולא משמע ליה לאוקמי בכה״ג גופא בהרתיח ולבסוף הדביק אלא דבהא איכא למימר דרבי יוחנן סובר מסברא פשוטה דבהרתיח ולבסוף הדביק אפילו ר״י מודה דהיינו תנור אלא לישנא דקרא ואורחא דמילתא נקיט משא״כ בברייתא דלעיל לא שייך לומר כן דאם כן אדמיפלגי חכמים בתראי בין אילפס לתנור לפלגו וליתני בדידיה באילפס גופא בין הרתיח ולבסוף הדביק להדביק ולבסוף הרתיח אע״כ משמע איפכא דלקושטא דמילתא הא דאמרו חכמים עשאן באילפס פטור היינו אפילו הרתיח ולבסוף הדביק וממילא דמ״ד זה וזה לחיוב היינו בהרתיח ולבסוף הדביק אם כן מקשה שפיר לרבי יוחנן דסוף סוף לא אשכחן שום תנא דמחייב אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח כנ״ל. ואף שראיתי למהרש״א ז״ל שכתב לעיל בדף הקודם בל׳ התוס׳ בד״ה פרט לחלוט דלא שייך לחלק בין הרתיח ולבסוף הדביק כו׳ אלא בלא מים דוקא דבהכי איירי ר״י ור״ל משא״כ עם מים מכל מקום האי המעיסה והחליטה דהכא ע״כ דבלא מים איירי דאי עם מים לא הוי מקשה מידי אדרבי יוחנן דהא איהו בלא מים איירי אע״כ דהכא נמי בלא מים אע״ג דמוגלשין היינו מים רותחין מ״מ נבלעין הם בעיסה לאלתר ועיקר עשייה שלהן ע״י אפייתן באילפס א״כ התמיה קיימת על מהרש״א ז״ל שלא הרגיש בזה בכאן בלשון התוס׳ וצ״ע ודו״ק:
בד״ה דכ״ע מעשה אילפס פטורין פסק ר״ח כר״ל כו׳ ואומר ר״ת דדוקא בבלילתו רכה פליגי כו׳ וכן משמע במסכת חלה דתנן עיסה כו׳ תחילתה עיסה וסופה סופגנין כו׳ עס״ה. מיהו בפירוש המשניות לרבינו שמשון בפ״ק דחלה כתב דלא כר״ת ומהאי דתחילתה עיסה וסופה סופגנין ליכא ראיה דהתם איירי שמתחילה היה בדעתו לעשותה עיסה ללחם ואח״כ נמלך לעשותה סופגנין ומה שהביא ר״ת ראיה מהאי דמנחות כתב הר״ש דמהא נמי לאו ראיה דהתם איירי באותן המנחות ששמנן מועט והאריך בזה מאד וקצת דבריו הביא הרא״ש ז״ל בשמעתין ועיין מה שכתבתי בחידושינו בפרק כיצד מברכין באריכות וכאן אין להאריך:
ושואלים ור׳ יוסי הגלילי מדוע למד הוא מ״בכל מושבותיכם״? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מאותו כתוב ראשון — ״לחם עני״ שהוא לומד ממנו שמצה נעשית רק ממה שנאכל אף באוני, יצא זה המעשר שאין נאכל אלא בשמחה, ומדוע לא ילמד מכך אף ביכורים שאף הם אינם נאכלים אלא בשמחה!
The Gemara asks: And Rabbi Yosei HaGelili, why does he learn this halakha from the phrase: “In all of your habitations”? Let him derive it from the phrase: Leḥem oni (Deuteronomy 16:3). Rabbi Yosei HaGelili derives from this expression that matza must be prepared from produce that can be eaten in a state of acute mourning; that excludes this second tithe, which may be eaten only in a state of joy. This exposition should apply to first fruits as well, as they must also be eaten in a state of joy.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנְיָא בבִּיכּוּרִים אֲסוּרִין לְאוֹנֵן ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

The Gemara explains: Rabbi Yosei HaGelili maintains in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that an acute mourner may eat first fruits. As it was taught in a baraita: First fruits are prohibited to an acute mourner, and Rabbi Shimon permits an acute mourner to eat first fruits.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הבכורים אסורין לאונן כמעשר שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳ ותרומת ידך ודרשו בו ותרומת ידך אלו הבכורים ונמצא שהוקשו למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים כן אבל התרומה מותרת לאונן שנאמר בה וכל זר לא יאכל קדש וגו׳ זרות אמרתי לך ולא אנינות ולענין בכורים אין מביאין אותם קודם עצרת ולא מחנוכה ואילך ואף זמנים אלו אינם שוים אלא כל שמעצרת עד החג מביא וקורא מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כר׳ שמעון הסבור שאכילת ביכורים מותרת אף לאונן. דתניא הרי למדנו בברייתא]: ביכורים אסורין לאונן (מי שמת לו מת בו ביום), ור׳ שמעון מתיר.
The Gemara explains: Rabbi Yosei HaGelili maintains in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that an acute mourner may eat first fruits. As it was taught in a baraita: First fruits are prohibited to an acute mourner, and Rabbi Shimon permits an acute mourner to eat first fruits.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דִּכְתִיב {דברים י״ב:י״ז} לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָמַר מָר תְּרוּמַת יָדֶךָ אֵלּוּ בִּיכּוּרִים דְּאִיתַּקַּשׁ בִּיכּוּרִים לְמַעֲשֵׂר גמָה מַעֲשֵׂר אָסוּר לְאוֹנֵן אַף בִּיכּוּרִים אָסוּר לְאוֹנֵן.

The Gemara explains this dispute: What is the reason for the Rabbis’ opinion, which maintains that an acute mourner may not eat first fruits? As it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your corn, or of your wine, or of your oil, or the firstlings of your herd or of your flock, nor any of your vows which you vow, nor your free-will offerings, nor the offering of your hand” (Deuteronomy 12:17). And the Master said: “The offering of your hand,” these are first fruits, as this verse compares first fruits to the second tithe: Just as the second tithe is prohibited to an acute mourner, as stated explicitly in the Torah, so too are first fruits prohibited to an acute mourner.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא דרבנן דפליגי על ר׳ שמעון דאמרי בכורים אסורים לאונן ואמרי׳ דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳ ואמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים הקישן הכתוב למעשר ובמעשר כתיב (דברים כו יד) לא אכלתי באוני מה מעשר אסור לאונן אף בכורים אסורים לאונן. ור׳ שמעון אמר לך התורה קרנהו תרומה מה תרומה מותרת לאונן דתניא בהדיא בגמרא יבמות פ׳ הערל אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה טבול יום אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כו׳ אף בכורים מותרין לאונן [והא] דכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב וגו׳ לאו למעוטי אונן הוא דאתא אלא ללמדך שאין מביאין בכורים [וקורין] אלא עד זמן שמחה והן ימי החג.
ואמר מר – במסכת מכות (דף יז.) אלו ביכורים. דכתיב בהו יד ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — דכתיב [שנאמר] ״לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך״ (דברים יב, יז), ואמר מר [החכם]: ״תרומת ידך״ — אלו ביכורים, ונמצא דאיתקש [שהושווה] ענין ביכורים למעשר, וכך נלמד: מה מעשר אסור לאונן כמפורש בתורה — אף ביכורים אסור לאונן.
The Gemara explains this dispute: What is the reason for the Rabbis’ opinion, which maintains that an acute mourner may not eat first fruits? As it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your corn, or of your wine, or of your oil, or the firstlings of your herd or of your flock, nor any of your vows which you vow, nor your free-will offerings, nor the offering of your hand” (Deuteronomy 12:17). And the Master said: “The offering of your hand,” these are first fruits, as this verse compares first fruits to the second tithe: Just as the second tithe is prohibited to an acute mourner, as stated explicitly in the Torah, so too are first fruits prohibited to an acute mourner.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תְּרוּמָה קְרִינְהוּ רַחֲמָנָא כִּתְרוּמָה מָה תְּרוּמָה מוּתֶּרֶת לְאוֹנֵן אַף בִּיכּוּרִים מוּתָּר לְאוֹנֵן.

And Rabbi Shimon says in response to this contention: First fruits are called teruma by the Merciful One and therefore their status is like that of teruma: Just as teruma is permitted to an acute mourner, so too first fruits are permitted to an acute mourner.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תרומה מותרת לאונן – ביבמות בהערל נפקא לן מוכל זר יתירתא זרות אמרתי לך ולא אנינות.
מה תרומה מותרת לאונן אף ביכורים – תימה לר״י דבפרק בתרא דמכות (מכות יז.) קתני ותרומת ידך אלו הביכורים אמר ר׳ שמעון וכי מה בא זה ללמדך אם לאכלן חוץ לחומה פירוש דכתיב ברישא דקרא לא תוכל לאכול בשעריך קל וחומר ממעשר הקל וכו׳ והשתא נימא דאיצטריך קרא דאי לאו קרא הוה אמינא דלא נילף ממעשר הקל דתרומה קרינהו רחמנא כדאמרינן הכא ונראה לרשב״א דלענין חוץ לחומה איכא למילף ממעשר טפי לפי ששניהן ענין אחד הן ששניהן טעונין קריאה והבאת מקום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ שמעון אומר: ביכורים תרומה קרינהו רחמנא [קרא אותם המקרא] ולכן דינם כתרומה; מה תרומה מותרת לאונן — אף ביכורים מותר לאונן.
And Rabbi Shimon says in response to this contention: First fruits are called teruma by the Merciful One and therefore their status is like that of teruma: Just as teruma is permitted to an acute mourner, so too first fruits are permitted to an acute mourner.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נְהִי דְּהֶיקֵּישׁ לֵית לֵיהּ שִׂמְחָה מִיהָא מִיכְתָּב כְּתִיבָא בְּהוּ דכתי׳דִּכְתִיב {דברים כ״ו:י״א} וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב.

The Gemara asks: And Rabbi Shimon, although he does not accept this juxtaposition of first fruits and second tithe, in any case the word joy is written with regard to first fruits, as it is written: “And you shall rejoice in all the good that the Lord has given you and your household” (Deuteronomy 26:11). In light of this, how can Rabbi Shimon permit an acute mourner to eat first fruits?
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ שמעון נהי דהיקיש לית ליה [אם אמנם שהיקש אין לו] ואינו לומד מהיקש לענין זה, אבל שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו [על כל פנים כתובה בהם] בביכורים, דכתיב [שנאמר] בהם ״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלהיך ולביתך״ (דברים כו, יא)?
The Gemara asks: And Rabbi Shimon, although he does not accept this juxtaposition of first fruits and second tithe, in any case the word joy is written with regard to first fruits, as it is written: “And you shall rejoice in all the good that the Lord has given you and your household” (Deuteronomy 26:11). In light of this, how can Rabbi Shimon permit an acute mourner to eat first fruits?
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָהוּא לִזְמַן שִׂמְחָה הוּא דַּאֲתָא דִּתְנַן דמֵעֲצֶרֶת וְעַד הַחַג מֵבִיא וְקוֹרֵא מֵהַחַג וְעַד חֲנוּכָּה מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

The Gemara answers: Rabbi Shimon does not learn from that verse that one must eat first fruits while he is personally happy; rather, it comes to teach us that first fruits should be eaten during the period of rejoicing. As we learned in a mishna: From Shevuot until Sukkot, one brings first fruits and recites the prayers of thanks to God that appear in the Torah. From Sukkot until Hanukkah one may bring first fruits, but he does not recite the portion from the Torah. This mishna states that the ideal time for bringing first fruits to the Temple is during the joyous harvest season, from which it may be inferred that this verse is not referring to personal joy of the one bringing the first fruits, but rather to the period of communal joy.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: שמחה כתיב בהו ושמחת בכל הטוב.
זמן שמחה – בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו הכתוב קרייה דארמי אובד אבי.
מעצרת – דתנן במנחות (דף סח:) אין מביאין ביכורים קודם לעצרת ששתי הלחם של עצרת מתירין הבאת ביכורין דביכורים איקרו דכתיב וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו׳.
ועד החג – שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו.
מהחג ועד חנוכה – אינו זמן שמחה ואינו קורא ומחנוכה ואילך אינו זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: ההוא [אותו] מקרא לא לצוות שיהיו הביכורים נאכלים במצב של שמחה אלא לזמן שמחה הוא דאתא [שבא] ללמדנו, שזמן הבאת ביכורים הוא בזמני השמחה, דתנן הרי שנינו במשנה]: מזמן העצרת (חג השבועות) ועד החג (סוכות) — מביא ביכורים וקורא את הקריאה הכתובה לכך בתורה, שזמן זה הוא זמן שמחה עת קציר ובציר, מהחג ועד חנוכה אמנם מביא ביכורים ואולם אינו קורא.
The Gemara answers: Rabbi Shimon does not learn from that verse that one must eat first fruits while he is personally happy; rather, it comes to teach us that first fruits should be eaten during the period of rejoicing. As we learned in a mishna: From Shevuot until Sukkot, one brings first fruits and recites the prayers of thanks to God that appear in the Torah. From Sukkot until Hanukkah one may bring first fruits, but he does not recite the portion from the Torah. This mishna states that the ideal time for bringing first fruits to the Temple is during the joyous harvest season, from which it may be inferred that this verse is not referring to personal joy of the one bringing the first fruits, but rather to the period of communal joy.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תָּנוּ רַבָּנַן לֶחֶם עוֹנִי הפְּרָט לְחָלוּט וְלַאֲשִׁישָׁה יָכוֹל לֹא יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בְּפַת הַדְרָאָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מַצּוֹת מַצּוֹת ורִיבָּה וַאֲפִילּוּ כְּמַצּוֹת שֶׁל שְׁלֹמֹה א״כאִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֶחֶם עוֹנִי פְּרָט לְחָלוּט וְלַאֲשִׁישָׁה.

The Sages taught that the phrase poor man’s bread [leḥem oni] excludes matza that was boiled [ḥalut] in hot water after it was baked, which is considered to be a relative delicacy; and this expression also excludes matza that was baked as a large cake [ashisha]. I might have thought that a person fulfills his obligation to eat matza only with coarse [hadra’a] bread; therefore, the verse states: “Matzot,” “matzot,” which serves to amplify and include matza prepared with fine-grade flour. And in fact, one could fulfill his obligation even with matzot like those of King Solomon, which were prepared from the finest sifted flour. If so, what is the meaning when the verse states: “Poor man’s bread”? This phrase comes to exclude boiled matza and large cakes, but it does not exclude matza prepared from refined flour.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט ואשישה יכול לא יצא אלא בפת הדראה בלבד כלומר פת סובין שאוכל העני ת״ל מצות מצות ריבה אפילו כמצת שלמה שהיתה סלת יוצא בה לא מיעטה התורה אלא מצה עשירה כגון חלוט ואשישה והני מילי בלילה הראשון דגרסי׳ בירושלמי אר״י בן לוי אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין. ר׳ ירמיה אומר למצוה ר׳ יהודה בן פזי אומר לעיכוב היתיב [ר׳ בון בר חייא] והתנן חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן והא אית בהו משקין אמר ר׳ יוסי תמן רביעית היא ומתחלקת לכמה מינין.
יוצאין בפסח במצה עבה עד טפח כלחם הפנים ובמצה נא עד כדי שתפרס ולא תעשה גידין גידין.
חלוט – אישקלדי״ר וחשיבות הוא.
אשישה – גלוסקה גדולה.
הדראה – שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר.
של שלמה – שהיה מעונג כלומר סלת נקייה.
פרט לחלוט – משמע דחלוט הוי לחם אלא דלא הוי לחם עוני והא דאמרינן בסמוך מאי חלות המסרת חלוט של בעלי בתים משמע דלא הוי לחם מדפטר מן החלה לקמן מיירי בבלילתו רכה כמו שאפרש לפנים אי נמי הכא בדהדר אפייה בתנור אך קשה דאמרי׳ בהחולץ (יבמות מ.) אע״ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר ואפייה בתנור או באילפס לחם קרי׳ ביה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ואומר רבינו תם דהתם נמי מיירי בבלילתו רכה דקודם אפייה לאו לחם הוא כלל ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה.
ת״ר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. ובפרק החולץ אמרינן האי חלוט דאמרינן מצה הוא, למאי הלכתא, לומר שאדם יוצא בה⁠(ן) ידי חובתו בפסח. קשיין אהדדי. לא קשיא, התם (דההיא) שחלטו במים רותחין, הכא שחלטו בשמן ודבש דהוה ליה מצה עשירה. (ודוקא) [ודיקא] נמי דקתני דומיא דאשישה. כך כתב רבינו אפרים ז״ל. והמאור כתב, התם שחזר ואפאו בתנור, הכא בשלא (אפה) [אפאו] בתנור דלאו לחם הוא. ואשישה משום מצה עשירה. וכן כתב רבינו יעקב ז״ל רק הטעם משום מצה עשירה. ולפיכך כשחלטו ברותחין ולא אפאו בתנור הוא דרך גדולה והוה ליה מצה עשירה, אבל כשאפאו בתנור לא הויא מצה עשירה.
עיסה שחלטה ברותחין אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ולא משום מצה עשירה אלא מפני שאינה בכלל לחם שאין לחם אלא האפוי בתנור ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ (יבמות מ׳.) האי חלוט מצה הוא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פירשוה גדולי הפוסקים בשאפוה אחר חליטתה בתנור או באלפס ולדעת זה מה שאמרו לחם עוני פרט לחלוט ואשישה כך פירושו לחם פרט לחלוט עוני פרט לאשישה ואשישה היא עוגה גדולה ונכבדת ומ״מ יש מפרשים את שתיהן משום עוני והחלוט אצלם דבר חשוב ונעשה לעונג בתבלין ומיני מתיקה ואיסורו משום מצה עשירה וזה שאמרו ביבמות מצה היא פירושו בחלוט במים לבד:
מאחר שכן שמא אתה אומר שלא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ר״ל שניטלה הדראתו והוא קמח לבן היוצא ראשון בשעת הריקוד ונשאר הקמח השני הנקרא בלשון חכמים סובין ובלשון לועזות פלאיישו״ל ת״ל מצות מצות ריבה אפי׳ כמצתו של שלמה ר״ל כל אחד כפי מה שרגיל בו ולא נאמר עוני אלא למיעוט האשישה שהיא גדולה ונכבדת עשויה שלא כדרך הרגיל להתכבד בה לפני גדולים ולפי דרכך למדת שפת הדראה הוא פת סובין ואף גדולי הפוסקים כתבו פי׳ פת הדראה פת סובין ויש מתמיהים מפני שחושבים שהסובין הוא מורסן ומתוך כך כתבו על גדולי הפוסקים שאין דעתם לומר פת סובין לבד שהרי פת סובין אינו חייב בחלה אלא פירושו פת עם סובין כלומר שלא ניטל הסובין ממנו ושבוש הוא שהסובין ודאי חייב הוא בחלה שהרי במסכת חלה אמרו חמשת רבעים קמח חייבת בחלה הן ושאורן וסובנן ומורסנן כלומר השאור שנתחמצה בו העיסה והסובין והמורסן שבה כגון שלא נתרקד הכל מצטרף לחלה ופי׳ שם דוקא בשהכל שם שאף זו דרך לישה הוא כמו שאמרו שכן עני אוכל פת בלוסה אבל אם ניטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף ומאחר שלא אמר כן אלא במורסן אלמא שהסובין מיהא בר חלה הוא ואפי׳ החזירו מצטרף כל שאין מקפיד על תערובתו כמו שיתבאר שם והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן וזהו שביארנו שהקמח השני הוא הנקרא סובין והשלישי שאדם נותנו לתרנגולין הוא נקרא מורסן והראשון הלבן נקרא פת נקיה ואותו שלא נתרקד כלל אלא שהכל בתוכו נקרא פת קיבר וכבר ביארנו דברים אלו בשני של חלה וי״מ בהדראה שנתלעו מצד שהתולעת שבחטים נקרא דירה:
לחם עוני פרט לחלוט ואשישה – כתב רבי׳ אפרים ז״ל ואי קשיא לך דאמרינן ביבמות פרק החולץ האי חלוט דאמרי׳ מצה היא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא ידי חובתו בפסח. ויש לומר התם שחלטו ברותחין הכא שחלטו בדבש דיקא נמי דקתני דומי׳ דאשישה ש״מ. וזה אינו מחוור דאי בשחלטו בדבש ומשו׳ מצה עשירה מאי איריא חלטו ברותחין אפילו אפוי בתנור נמי. והר״ז ז״ל תירץ התם שחלטו ברותחין והדר אפאו בתנור דאקרי לחם. והכא מיירי בשחלטו ברותחין כל צורכו ולא אפאו בתנור כלל. והכי קאמר לחם פרט לחלוט שאינו לחם עוני פרט לאשישה דהוי מצה עשירה. וגם זה אינו דא״כ כי הדר אמר אפילו כמצתו של שלמה א״כ מה ת״ל לחם עוני פרט לחלוט ואשישה לא הוי ליה למימר אא״כ מה ת״ל עוני פרט לאשישה דלא איירי השתא אלא במצה עשירה. ועוד דבהדיא תניא בספרי א״כ מה ת״ל עוני פרט לחלוט ואשישה אלמא תרוייהו משום מצה עשירה ממעטי. והרב אלפסי ז״ל הביאן בהלכותיו שתיהן והביא הא דהכא סתם ולא פי׳ עשייתה וההיא דהחולץ בדהדר אפייה בתנור כדמוקי לה התם. ועוד יש חלוט שלישי שאינו נקרא לחם חלת המסרת דאמרינן בסמוך שהוא חלוט של בעלי בתים ופטור מן החלה והרמב״ן ז״ל פי׳ דהאי חלוט דממעטי׳ משום מצה עשיר׳ הוא מוגלשין על גבי קמח שנותן את הקמח על גבי האש לקלות ומזלפין עליו מים כדי שיתלבן ואח״כ לשין אותה ואופין בתנור והוא דרך חשיבות ומתמעט משום מצה עשירה. וחלוט של בעלי בתים הוא שמבשלין אותו בחליטה לגמרי עד שאין חוטין נמשכין ממנה וכן דרך בעלי בתים הענים שאין להם במה להסיק את התנור ואפילו חזר ואפאו בתנו׳ שכבר נגמר בשולו שוב אינו נקרא לחם וחלוט דבפ׳ החולץ בשלא נגמר בשולו בחליטה וחזר ואפאו בתנור וכדאיתא התם:
יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה – פי׳ רש״י ז״ל פת קיבר שנקרא הדראה שלה. וכן פירש הרב אלפסי ז״ל פת סובין ולאו סובין ממש קאמר דההוא לא איקרי לחם כדתנן במסכת חלה חמשת רבעי׳ קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובנן ומורסנן ניטל מהן סובנן וחזר לתוכן פטורין מן החלה ואלו בסמוך אמרי׳ יוצאין בפת נקיה ובהדראה. אלא הכא בפת עם הסובין קאמר. והרמב״ם ז״ל פי׳ פת הדראה כלומר פת מתבואה הנאכלת מכינה שהכינה האוכלת התבוא׳ נקרא׳ דירה של תבואה במסכת פרה. ואעפ״י שהוא פת גרוע אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח:
ת״ר אין אופין פת עבה בפסח דברי ב״ש וב״ה מתירין אסיקנא דמאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו לה פת עבה דנפישא בלישה. וה״ה לשאר ימים טובים אלא דתנא בפסח קאי. וכתב עליו הרב אלפסי ז״ל ה״מ ביום טוב דעלמא אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יותר מחמשת רבעים קמח ועוד והיינו קבא מגלונאה. והר״ז ז״ל הקשה עליו דהא אמרינן דתנא בפסח קאי ופי׳ הוא דהכא באפיה ביותר מכדי צורכו פליגי וב״ה דשרו אתיא כההיא דמסכת ביצה ר׳ שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה את התנור פת שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. וההיא דקבא מנלונאה בלישה ולא קשיין אהדדי ואין דבריו נכונים דאי ההיא דר׳ שמעון בהא דב״ה תליא היכי פליגי בה תנאי התם במסכת ביצה ולמאי איצטריך התם למפסק כר׳ שמעון מי לא ידעי׳ דב״ש במקום ב״ה אינה משנה. ועוד דגרסי׳ בירושלמי מתוך שאתה אוסרו בפת מרובה אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו אלמא טעמא דאסרי ב״ש בפת מרובה לאו ביתר מכדי צרכו היא אלא הכא כללא כייל בין באפיה כדקתני אין אופין בין בלישה כדאמרי׳ ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישא בלישה ובכדי צרכו פליגי דב״ש סברי אפי׳ כדי צרכו כל שהוא פת מרובה אסור אלא עביד ליה על ידי שני נחתומים או בנחתום אחד ובתרי זמני משום טרחא דמיחזי כעובדין דחול וב״ה שרו בין באפיה בין בלישה מיהו ה״מ בשאר ימים טובים אבל בפסח באפיה הוא דשרי אבל בלישה אסור אלא קבא קבא ולאו משום טירחא דהא ב״ה לית להו טירחא ואפילו בפסח דתנא בפסח קאי אלא משום חימוץ ונתקיימו דברי הרב אלפסי ז״ל ור״ש שרי התם טפי אפי׳ למיפא יתר מכדי צרכו בתנורין שלהם. מיהו לענין פת עבה מסתברא דאסור דהא לא בעא לאוקמי מלתא דב״ה דשרי בהכי דאף משום ב״ש דאסרי לית לן בה דהא לא קיימ״ל כותייהו ולמאי דמפרשי׳ נמי פת עבה טפח אתקיף עלה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וכו׳ דאלמא אפילו בהכי לא ניחא ליה למשרי ור׳ יוסי נמי דאמר בסמוך עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין כמין גלוסקאות הלכך אין עושין את הפת עבה גזירה שמא יחמץ (ח״י):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה פרט לחלוט כו׳ והא דאמרי׳ בסמוך מאי חלת המסרת חלוט של כו׳ עכ״ל לא ניחא להו למימר דאיירי בכה״ג בעשאן באלפס והרתיח ולבסוף הדביק דבהא גם ר״ל מודה לקמן דאיקרי לחם משום דאינהו לא פליגי אלא בלא מים כמ״ש התוס׳ לקמן אבל חלוט דקתני הכא היינו במים רותחים ולכך קשיא להו מחלוט של ב״ב דהיינו נמי ברותחין ואפי׳ ר״י דפליג במעשה אלפס מודה בחלת המסרת כדאריב״ל זהו חלוט של ב״ב הואיל שמחלטין אותו במים כל צרכן כו׳ וכ״ה במ״י וכן נראה מדברי הר״ן ואהא תירצו דהכא איירי בבלילתו עבה כיון שתחלתו עיסה אע״ג דחלטו אח״כ ברותחין חייב בחלה ולחם מיקרי שנתחייב משעת גלגול כמ״ש התוס׳ לקמן ור״ל לא פליג אלא בבלילתו רכה ואח״כ אפאו באלפס כעין ההיא דמייתי החליטה והמעיסה אבל ההיא דחלת המסרת איירי בבלילתו רכה וחלטו ברותחין ולא אפאו אח״כ באלפס או בתנור וכ״ע מודו ביה דלא לחם איקרו ודו״ק:
בא״ד כיון דהדר ואפייה בתנור או באלפס לחם קרינן ביה כו׳ עכ״ל ולר״ל צ״ל באלפס היינו דוקא בהרתיח ולבסוף הדביק ובנוסחאות גמ׳ שלפנינו בפ׳ החולץ לא הוזכר אלפס כלל אלא ואפייה בתנור כו׳ וק״ל:
א תנו רבנן [שנו חכמים]: ״לחם עני״ — פרט לחלוט, לחם שלאחר אפייה חזר ונתבשל במים חמים ויש בו חשיבות, ולאשישה (עוגה גדולה ויפה). יכול לא יצא אדם ידי חובתו באכילת מצה אלא בפת הדראה (פת קיבר, מקמח גס) תלמוד לומר ״מצות מצות״ — ריבה, ואפילו כמצות של שלמה המלך מסולת נקיה, אם כן מה תלמוד לומר ״לחם עני״ — לא להוציא פת נקיה אלא פרט לחלוט ולאשישה.
The Sages taught that the phrase poor man’s bread [leḥem oni] excludes matza that was boiled [ḥalut] in hot water after it was baked, which is considered to be a relative delicacy; and this expression also excludes matza that was baked as a large cake [ashisha]. I might have thought that a person fulfills his obligation to eat matza only with coarse [hadra’a] bread; therefore, the verse states: “Matzot,” “matzot,” which serves to amplify and include matza prepared with fine-grade flour. And in fact, one could fulfill his obligation even with matzot like those of King Solomon, which were prepared from the finest sifted flour. If so, what is the meaning when the verse states: “Poor man’s bread”? This phrase comes to exclude boiled matza and large cakes, but it does not exclude matza prepared from refined flour.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי אֲשִׁישָׁה לִישָּׁנָא דַחֲשִׁיבוּתָא דִּכְתִיב {שמואל ב ו׳:י״ט} וַיְחַלֵּק לְכׇל הָעָם לְכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וְגוֹ׳.

The Gemara asks: From where may it be inferred that ashisha is an expression that indicates importance? As it is written with regard to King David’s celebration after he brought the Ark of the Covenant to Jerusalem: “And he dealt among all the people, among the whole multitude of Israel, both to men and women, to every one a cake of bread, and an eshpar, and an ashisha, and all the people departed, every one to his house” (II Samuel 6:19).
הערוך על סדר הש״סמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אשש
אששא(פסחים לו:) בגמר׳ ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ת״ר לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה מאי משמע דהאי אשישה לישנא דחשיבותא הוא דכתיב ויחלק לכל העם ולכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת אשפר אחד מששה בפר אשישה אחד מששה באיפה כלומר מנה גדולה ולחם גדול:
ערך דבש
דבשב(בבא בתרא פ.) בפרק המוכר את הספינה בגמרא פירות כורת דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה. (ובפרק קמא דחלה פסחים לו) הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין פי׳ פונטלו. ירושלמי סופגנים טריקטא דובשנין מליגאלה איסקריטין חליטין דשוק חלת המסרת חליטין דמוי אמר רבי יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ויוצא בה בפסח. ריש לקיש אמר אינו כן אמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה (בבא מציעא ל״ח.) המפקיד אצל חבירו פירות יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש. (שבת קלד) הגיע לחצר כשהדביש למאי חזי לכתיתא דגמלי פי׳ נמאס והופסד. (גיטין סט) וכי אמגוזא דחלבניתא דובשניתא פי׳ חלבנה מתוקה כדבש:
ערך כוון
כווןג(בבא מציעא לג.) שמואל קרע מאניה על ההיא מרבנן דאסבריה הא מתני׳ דתנן (תמיד ל: ) ושני מפתחות אחת יורדת לאמת שחי מהו יורדת לאמת שחי שהיה שוחה שלא יפתח ואחת פותחת כיון פי׳ פותחת לאלת׳ כמו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון (פסחים לו) פירוש במהרה:
א. [גרוסר קוכן.]
ב. [ביענען האניק.]
ג. [געשווינד.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומאי משמע דהאי [ומה משמעות שזו] אשישה לישנא דחשיבותא [לשון חשיבות היא] דכתיב [שנאמר] בדוד כשהעלה את הארון ״ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת וילך כל העם איש לביתו״ (שמואל ב׳ ו, יט),
The Gemara asks: From where may it be inferred that ashisha is an expression that indicates importance? As it is written with regard to King David’s celebration after he brought the Ark of the Covenant to Jerusalem: “And he dealt among all the people, among the whole multitude of Israel, both to men and women, to every one a cake of bread, and an eshpar, and an ashisha, and all the people departed, every one to his house” (II Samuel 6:19).
הערוך על סדר הש״סמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא אֶשְׁפָּר אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בַּפָּר אֲשִׁישָׁה אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בָּאֵיפָה וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אֲשִׁישָׁה גַּרְבָּא דְחַמְרָא דִּכְתִיב {הושע ג׳:א׳} וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים.

And Rav Ḥanan bar Abba said: The word eshpar refers to a portion of meat equivalent to one-sixth of an ox, and the word ashisha refers to a cake prepared from one-sixth of an eipha of flour. And this interpretation disputes the opinion of Shmuel, as Shmuel said: Ashisha means a jug of wine, as it is written: “And those who love the jug [ashishei] of grapes” (Hosea 3:1).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גרבא דחמרא – איפה של יין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשפר אחד מששה בפר כו׳. מלשון נוטריקון הוא וכן אשישה א׳ מששה ומיהו באיפה לא משתמע ואפשר כיון דסתם הכתוב א׳ מששה במדה מוקמינן לה אמדת איפה הנזכרת מפורש בכמה מקומות ואיפה דהכא מדת היבש ומששית ממנה היו אופין גלוסקא אחת גדולה וחשובה והיא אשישה דקתני בברייתא ודקאמר פליגא דשמואל כו׳ אשישה גרבא דחמרא לא פליג אברייתא דודאי גלוסקא היא אלא דקאמר לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד מדכתיב אשישי ענבים מוכח שהיא כלי מדה הלח ולא אחד מששה באיפה שהיא מדת היבש כדקאמר רב חנן ודו״ק. (עיין פרק בן סורר ומורה ובמסכת עו״ג):
ואמר רב חנן בר אבא: ״אשפר״ — שנתן לכל אחד מנת בשר כדי אחד מששה בפר, ו״אשישה״ — שנתן להם עוגה שכמותה אחד מששה באיפה. ומעירים כי ביאור זה פליגא [חלוק] על פירושו של שמואל, שאמר שמואל: ״אשישה״ שבפסוק זה כוונתו — גרבא דחמרא [כד יין], דכתיב כן נאמר] במפורש: ״ואהבי אשישי ענבים״ (הושע ג, א).
And Rav Ḥanan bar Abba said: The word eshpar refers to a portion of meat equivalent to one-sixth of an ox, and the word ashisha refers to a cake prepared from one-sixth of an eipha of flour. And this interpretation disputes the opinion of Shmuel, as Shmuel said: Ashisha means a jug of wine, as it is written: “And those who love the jug [ashishei] of grapes” (Hosea 3:1).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה (בְּיוֹם טוֹב) בַּפֶּסַח דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי

The Sages taught: One may not bake thick bread on the Festival, on Passover, as it might be leavened before it has a chance to bake; this is the statement of Beit Shammai.
בעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{שמעתא דאפיית פת מרובה}
תניא: ב״ש אומרים, אין אופין פת מרובה ביו״ט. וב״ה מתירין – כתב עלה הרי״ף ז״ל: אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יותר על חמשת רבעים קמח, דהיינו קבא מלוגנאה לפיסחא.
ולא נראה לנו כדבריו. דהא אוקימנא בגמ׳ בכל יום טוב, ותנא בפסח קאי. ובית שמאי חיישי לטרחא דאפיה ובית הלל לא חיישי.
וההיא דאמר רב (בבלי פסחים מ״ח.), קבא מלוגנאה לפיסחא, ללישה בלבד נאמרה ולא לאפיה. ואע״ג דאמר רב יוסף, הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא, עיקר משום שימור דלישה הוא, שלא יחמיץ. וכאן משום טורח אפיה שלא לצורך אסרו בית שמאי. ובית הלל מתירין, כי ההיא דגרסי׳ ביו״ט (ביצה י״ז.): ר׳ שמעון בן אלעזר אומר, ממלאה אשה תנור פת וכו׳. ובירושלמי (ירושלמי ביצה ב׳:ו׳): אין אופין פתין גריסין אלא רקיקין ביו״ט, כדברי ב״ש. מה טעם. מתוך שטרחתן מרובה אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו.
תניא ב״ש אומרים אין אופין פת מרובה ביום טוב. פירוש אפילו לצורך יום טוב אין לשין ואין אופין הרבה ביחד מפני הטורח, אלא לש ואופה מיט מעט, ובית הלל מתירין. על זה הפירוש סמך הרב אלפסי ז״ל, שכתב ודוקא ביום טוב דעלמא, אבל ביום טוב דפסח [וכו׳], כמו שכתב הרב ז״ל. ורבינו שלמה ז״ל פירש יותר מן הצריך לו ביום טוב, ואפילו הכי בית הלל מתירין מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא כדאיתא בפרק שני דיום טוב.
{שמעתא דאפיית פת מרובה}
ועוד, תניא, בש״א, אין אופין פת מרובה ביו״ט, וב״ה מתירין, כתב עלה הרי״ף ז״ל, אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יותר על חמשת רבעים קמח וכו׳, עד ולא נראה לנו כדבריו, דהא אוקימנא בגמרא בכל יו״ט ותנא בפסח קאי וכו׳.
אמר הכותב: הרוצה להשיב בכל דבר הוא משיב. אבל דברי רבינו דרושים ומפורשים לכל חפציהם (תהלים קי״א:ב׳). שכיון שהוא מתיר בשאר ימים טובים, שאין בזה משום טורח יו״ט, היאך יעלה על דעת שיהא אסור בפסח כל זמן שאין לחוש לחמוץ, כגון שאין לישתן ועריכתן כאחד. וכי חמור הוא משאר ימים טובים לענין אוכל נפש. ודקא אמר רב, קבא מלוגנאה לפיסחא, וכי בא לומר שלא יאפה יותר.
אלא ודאי, אף רבינו הגדול לא בא אלא לאסור להם לישה, ולומר שב״ה מתירין בשאר ימים טובים לאפות פת מרובה, בין בלישה בין באפיה, ובפסח אסור בלישה משום חמוץ, אלא יעשה עיסתו קבין וילוש, ויאפה כמו שהוא עושה בשאר ימים טובים. וכך הוא דרך הגמרא באמת. שזו ששנויה בפסח, אפיה דוקא קתני. וזו ששנויה ביו״ט, בין לאפיה בין ללישה נשנית. כדתנן (ביצה כ״א:), אין אופין פתין גריצין וכו׳.
ומה שאמר, אסור למילש ולמיפא, לאו דוקא למיפא, אלא סוגיא דלישנא הוא, אסור למילש שיאפה יותר, ואיסורא משום לישה. וכדאתמר נמי בגמרא (בבלי פסחים מ״ח:), נהוג למיפא קפיזא קפיזא, משום דכיון דלא לשין אלא קפיזא וצריכין למיפא מיד, אשתכח דאפיה קפיזא קפיזא נמי היא. ומיהו, אם היו שתים מתעסקות בבצק, שתיהן לשות קפיזא קפיזא ואחת אופה, נמצאת זו אופה פת מרובה אפי׳ בפסח, כדברי ב״ה. וכן אם היתה אחת לשה ואופה לשה ואופה מותר.
ואלו הן דברי רבינו ז״ל ואין צריכין לפנים. אלא שתפס לו דרך ארוכה וקצרה על הברייתא השנויה ביו״ט, שנשנית בין לאפיה בין ללישה, וקתני בהדיא, פת מרובה. ולא רצה לכתוב זו ששנינו באידך ברייתא, אין אופין פת עבה בפסח, ולפרש: מאי עבה. מרובה. ובאתריה דהאי תנא הכי קרו ליה. וה״ה לשאר ימים טובים, אלא דתנא בפסח קאי. ולומר, כשהתירו ב״ה בפסח לא התירו אלא אפיה. ומה לו לצרה הזאת, שבכלל דבריו דברים הללו.
והוי יודע דלישנא קמא, דאוקמה בגמרא - מאי פת עבה. פת מרובה. ואמאי קרו ליה פת עבה, משום דנפישא בלישה - לא סבירא לן כרב, דאמר, קבא מלוגנאה לפסחא. דא״כ, לא משכחת לה עבה בלישה. אבל לישנא בתרא, דאמר, פת עבה קרו לה, אתיא אפילו לרב. וקי״ל הכי.
וזהו1 שפירש בעל המאור ז״ל בכלל הדברים דטעמייהו דב״ש משום טורח אפיה שלא לצורך וב״ה כר״ש ב״א, טעות הוא, אלא שהרבים טועים בו. וכבר השיב ה״ר אברהם ז״ל ואמר, דודאי לא פליגי רבנן ור״ש בן אלעזר סתם בפלוגתא דב״ש וב״ה. ואי סבירא להו לרבנן דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר הזה, הוו מפרשי לה בגמרא, ולא הוה פסיק רבא סתם, הלכה כר״ש בן אלעזר, דהא דב״ה הוא. ועוד, היכי קתני סתם, פת מרובה. בין מרובה בין מיעוט, כדי צרכו מותר. וליתני כדקתני התם, אלא מה שצריך. וב״ה נמי, היכי תני, מתירין. היה לו לפרש בתנור אחד, מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא.
אלא ודאי, אין כאן טורח שלא לצורך. אלא ב״ש אוסרין לאפות פת מרובה ע״י אדם2, כלומר, בבת אחת, מפני שטרחתו מרובה. ולפי הירושלמי (ירושלמי ביצה ב׳:ו׳), מתוך שאתה אוסר עליו פת מרובה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא צרכו, דומה זה למה ששנינו, אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין, כדברי ב״ש. וב״ה מתירין בזה ובזה. ועל אותה משנה הביאו אותה בגמרא במס׳ ביצה (בבלי ביצה כ״ב:), מפני שהיא ענין לה.
1. נראה דצ״ל: וזה
2. נראה דצ״ל: אדם אחד
אין אופין בפסח פת עבה יותר מדאי לכתחילה מפני שרוב עביו מעמיד את לחלוחו ומעכבו והעיסה מתחממת בעצמה וקרובה לבוא לידי חמוץ ועובי זה שיעורו בטפח הא פחות מטפח מותר לעשותו לכתחלה ואע״פ שלחם הפנים היה צריך שיעור שלא יחמיץ והיה עביו טפח אם אמרו בפת עמלה לא נתיר בפת שאינה עמלה שהעמילה העיסה משתמרת בה הרבה מן החמוץ עד שלא היו צריכים ללישה מועטת ואע״פ שהיו לשים אותם אחת אחת ונמצאת לישתן בעיסה מועטת לא שהרי אמרו כל אחת היתה שני עשרונים ולא עוד אלא שאף לישתן אחת אחת לא מחשש חמוץ שהרי באפייה אין חשש חימוץ ולא היו נאפות אלא שתים שתים וכן שתי הלחם שהן חמץ ונילושות אחת אחת אלא שכך למדוה מן המקרא ומ״מ העמלה מעכבת החמוץ הרבה וכן אם אמרו בעצים יבשים ובזריזים ובתנור חם ר״ל שמתבער בכל יום ובתנור של מתכת אין ראוי לומר כן בשאין זריזים ובעצים לחים ובתנור צונן ובתנור של חרס הא בשאר ימים טובים אופין פת עבה וכמו שביארנו בשני של יום טוב שאופין פתין וגריצין אע״פ שיש טורח יתר:
תנו רבנן אין אופין פת עבה וב״ה אומרים מותר וכו׳ עד מאי פת עבה פת מרובה – כתב הרי״ט ז״ל דהא דלא אוקמה בפחות מטפח היינו משום דלא משמע ליה דאיכא מאן דשרי בפסח פת עבה יותר מן הנהוג כי היכי דתיהוי בה פלוגתא וכיון דאפיקתיה מטפח ולא אוקמו לן בגמ׳ שיעורא אחרינא להתירא לית לן למיעבד פת עבה כלל וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה ומ״מ איפשר דבדיעבד לא אסרו עד טפח ע״כ בשם הרא״ה ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין אופין פת עבה ביום טוב בפסח שמפני עוביה עלולה להחמיץ, אלו דברי בית שמאי,
The Sages taught: One may not bake thick bread on the Festival, on Passover, as it might be leavened before it has a chance to bake; this is the statement of Beit Shammai.
בעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים לו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים לו:, ר׳ חננאל פסחים לו:, רי"ף פסחים לו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים לו:, רש"י פסחים לו:, תוספות פסחים לו:, בעל המאור פסחים לו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ההשלמה פסחים לו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן מלחמות ה' פסחים לו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים לו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים לו:, מהר"ם חלאווה פסחים לו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים לו:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים לו:, מהרש"א חידושי אגדות פסחים לו:, פני יהושע פסחים לו:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים לו:, אסופת מאמרים פסחים לו:

Pesachim 36b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 36b, R. Chananel Pesachim 36b, Rif by Bavli Pesachim 36b, Collected from HeArukh Pesachim 36b, Rashi Pesachim 36b, Tosafot Pesachim 36b, Baal HaMaor Pesachim 36b, HaHashlamah Pesachim 36b, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 36b, Meiri Pesachim 36b, Ritva Pesachim 36b, R. Moshe Chalava Pesachim 36b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 36b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 36b, Maharsha Chidushei Aggadot Pesachim 36b, Penei Yehoshua Pesachim 36b, Steinsaltz Commentary Pesachim 36b, Collected Articles Pesachim 36b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144