ונראה דהגמרא לכתחילה סברה שמקיים דין תשלומין עי״ז שמתפלל ב׳ תפילות לשם חובת הזמן, והתפלה השניה לחובת הזמן הויא תשלומין לתפלה שחיסר. ולפי״ז מיושבת קושייתנו למה לא הקשה הגמרא דיצטרך להתפלל עוד פעם תפלת התשלומין, די״ל דאע״פ שמסתמא כוון שהתפלה השנייה היא לתשלומין, מ״מ לא כוון להתפלל חפצא בפ״ע של תפלת תשלומין אלא דכוון להתפלל לשם חובת ערבית פעם שנית, ותפלת ערבית השנייה לשם חובה עולה לו לתשלומין לתפלת שבת שחיסר. ומכיון שכוון בשניה לתפלת ערבית לשם חובה והבדיל בה, השנייה עלתה לו לשם חובתו ויצא בה יד״ח ערבית דמוצ״ש, ואילו הראשונה לא יצא בה דלא הבדיל בה. ועל זה הקשה הגמרא דהרי הבדלה אינה אלא אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף המטבע של התפלה, וא״כ למה לא עלתה לו הראשונה.
אמנם יעויין ברי״ף (דף יח.) שכתב וז״ל ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, דמיבעי ליה לאקומי תפלת חובת שעתיה ברישא, וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי אדעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה, הלכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא, ואי אבדיל בתרווייהו ואע״ג דלא מיבעי למיעבד הכי לא מחייב לאהדורי ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מחזירים אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ״ל.
ונראה דלשיטת הרי״ף חלות שם התפלה נקבעת ע״י המטבע וצורת התפלה ואינה תלויה רק בכוונת המתפלל. ולפיכך סובר הרי״ף דכשהבדיל בשניה ולא בראשונה חל בשניה חלות שם תפלת חובה ועלתה לו, ואילו הראשונה הויא חפצא של תפלת תשלומין מדלא אמר בה הבדלה, ולא עלתה לשם תשלומין משום שאין להקדים תפלת תשלומין לתפלת חובהא.
והנה מעשה אירע בוולאזין באדם אחד ששכח במוצאי שבת להתפלל ערבית, ולא הבדיל על הכוס, והוצרך להתפלל ביום ראשון ב׳ תפילות של שחרית אחת לחובת הזמן ואחת לתשלומין, ושאל את הגר״ח זצ״ל באיזה תפלה צריך לומר אתה חוננתנו, והשיב הגר״ח זצ״ל, ״בשנייה. לא, בראשונה״. וביאר הגר״ח זצ״ל סברתו דבמושכל ראשון י״ל שחייב לומר אתה חוננתנו בשנייה משום שהיא באה בתורת תשלומין לתפלת ערבית דמוצ״ש שחיסר, אלא דשוב נתיישב לומר שדין אמירת אתה חוננתנו אינה תלויה בחלות שם תפלת ערבית של מוצאי שבת, אלא דהוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולו יצוייר שיום ראשון היה חל לפני מוצ״ש היינו צריכים לומר אתה חוננתנו בתפלת יום ראשון, ואצל היהודי הזה כך אירע שחל אצלו יום ראשון לפני מוצ״ש, וע״כ צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה שמתפלל ביום ראשון לשם חובת הזמן דשחרית. עכ״ד הגר״ח זצ״לב.
ויש להעיר על פסקו של הגר״ח זצ״ל דלכאורה זה תלוי ביסוד דין אמירת אתה חוננתנו, דיש לחקור בדין אתה חוננתנו אי הוי קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא הנאמרת במסגרת של תפלה, או דילמא דאתה חוננתנו הוי חלק מעצם טופס ומטבע הברכה דברכת אתה חונן בשמונה עשרה דערבית במוצ״ש. דבשלמא אי נימא שאמירת אתה חוננתנו הויא רק קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף טופס הברכה דתפלת ערבית, ניחא דברי הגר״ח זצ״ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של יום ראשון - דאמירת אתה חוננתנו אינה דין בתפלת ערבית דמוצ״ש, אלא בתפלה הראשונה של חול. אמנם אם נאמר שאתה חוננתנו מהווה חלק מגוף טופס הברכות דשמונה עשרה של ערבית במוצ״ש, וכדקא סלקא דעתן בסוגיין (לפירוש הב״ח) - דמשום הכי סד״א דכשלא הבדיל בראשונה שצריך לחזור ולהתפלל, אזי היא חלק מעצם החפצא של שמונה עשרה של ערבית דמוצ״ש, וא״כ לכאורה צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה השנייה של שחרית דיום ראשון, שהיא תשלומין לערבית של מוצאי שבת, וכהו״א של מרן הגר״ח זצ״ל.
ובחקירה הנ״ל לכאורה יש נפק״מ לדינא עד מתי יכול לומר אתה חוננתנו, דאם אתה חוננתנו הוי קיום הבדלה ואזכרה בעלמא, כמו הבדלה על הכוס, י״ל דיכול לאומרה עד יום שלישי וכדין הבדלה על הכוס. משא״כ אי נימא דהוי חלק מעצם החפצא דתפלת ערבית דמוצאי שבת י״ל דאינה נאמרת אלא במוצ״ש בלבד. ועיין במחבר שפסק (או״ח סי׳ רצ״ד סע׳ א׳) שאם טעה ולא הזכיר אתה חוננתנו ויש לו יין להבדלה אינו חוזר ומתפלל, ולכאורה מוכח דאתה חוננתנו הויא הזכרה וקיום הבדלה בעלמא ואינה חלק מעצם טופס הברכה, דאי הוי חלק מעצם טופס הברכה דשמו״ע במוצ״ש א״כ לכאורה היה צריך לחזור ולהתפללג. ולכאורה זוהי ראייה לדברי הגר״ח זצ״ל דאתה חוננתנו אינו חלק מטופס הברכה דשמו״ע דמוצ״ש אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמא היא שתיקנוה בתפלה ראשונה של חול.
ויש להקשות על דברי הגר״ח זצ״ל מסוגיין, דלשיטת הרי״ף הטעם שאם הבדיל בשניה, התפלה הראשונה לא עלתה לו, הוא משום שעי״ז שהבדיל בשניה גילה דעתו שהתפלל הראשונה בתורת תשלומין ואין מקדימים תפלת תשלומין לתפלת חובה. וצ״ע דלפי דברי הגר״ח זצ״ל אמירת אתה חוננתנו הוי דין בתפלה הראשונה שמתפלל בחול, וא״כ אפילו אם כוון שהשנייה היא לחובתו דמוצ״ש והראשונה היא תשלומין למנחה של שבת היה צריך לומר הבדלה בראשונה שהיא התפלה הראשונה שהתפלל בחול. ועכצ״ל דמה שלא הזכיר אתה חוננתנו בראשונה הוא משום שטעה ואינו יודע ההלכה שאתה חוננתנו נאמרת בתפלת חול הראשונה, וא״כ ליכא כאן שום גילוי דעת לקבוע דהשניה לתפלת חובה באה והראשונה לתשלומין, די״ל שסתם טעה בדין אמירת אתה חוננתנו, ואולי באמת התפלה הראשונה באה לשם חובת מוצ״ש והשניה לתשלומין. דבשלמא אי נימא שאתה חוננתנו הוי חלק מגוף הטופס של ברכת אתה חונן בערבית דמוצ״ש, אזי י״ל שאם השמיט אתה חוננתנו מהתפלה הראשונה שהתפלל ואמרה בשניה דהויא גילוי דעת שתפלתו הראשונה היא לשם תשלומין והשנייה לשם חובה. אמנם אי נימא דאמירת אתה חוננתנו אינה אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמאד, צ״ע דאיזו גילוי דעת איכא בזה שהשמיט אתה חוננתנו מתפלתו הראשונה לקבוע דהתפלל הראשונה לשם תשלומין, די״ל שטעה בדין אתה חוננתנו, ואין הוכחה שלא התפלל הראשונה לשם חובה.
ועוד יש להקשות על דברי הגר״ח זצ״ל, דיעויין בדברי רבינו יונה שכתב בשם הבה״ג (דף כ. בדפי הרי״ף, וכן כתב הרשב״א בדף לג. ד״ה אלא אימא בשם רס״ג) שאם טעה ולא הבדיל בחונן הדעת ואין לו כוס שצריך לחזור ולהתפלל, דהטעם שאם טעה ולא הבדיל אינו חוזר ומתפלל הוא משום שיכול לפטור את עצמו בהבדלה על הכוס, והיכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל. וצ״ע לפי דברי הגר״ח זצ״ל, דהרי מה מועיל מה שיחזור ויתפלל והרי אין זו התפלה הראשונה של חול, וקיום הבדלה דאתה חוננתנו הוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולמה צריך לחזור ולהתפלל.
וצריך לומר דמה שאמר הגר״ח זצ״ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של חול הוא היכא שאינו מתפלל במוצ״ש, אבל אם מתפלל במוצ״ש יש דין לומר אתה חוננתנו בתפלת חובה דערבית דמוצ״ש ואע״פ שאינה התפלה הראשונה של חול.
תוס׳ ד״ה טעה. וז״ל כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר״ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר״ח שלא הזכיר א״כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר״ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר״ח עכ״ל.
בענין אזכרת יעלה ויבוא
א.
גדר דין אזכרת יעלה ויבוא
ועיין בדברי רבינו יונה (דף יח. בדפי הרי״ף ד״ה טעה ולא התפלל מנחה בע״ש) וז״ל ומזה הטעם אומרים ג״כ שאם טעה ולא הזכיר ר״ח במנחה ולא נזכר ביום אינו מתפלל בערב שתים וכו׳ שכיון שהתפלל כבר י״ח והחזרה אינה צריכה אלא מפני זכירת ר״ח הואיל ועבר היום ולא נזכר בעוד שהיה ר״ח לחזור ולהתפלל אינו חוזר עכשיו דמה תועלת אחר שעבר ר״ח להתפלל פעם אחרת כיון שאינו מזכיר ר״ח עכשיו והי״ח כבר התפלל אותה, אבל חכמי פרובינצ״א ז״ל אומרים דכיון שבאותה תפלה לא יצא ידי חיוב שלא התפלל אותה כדינה כמי שלא התפלל כלל דיינינן ליה ומתפלל שתים לערב ואע״פ שכבר עבר ר״ח ואינו מזכיר ענין ר״ח בתפלה עכ״ל. ומבואר דנחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ״א בדין מי ששכח יעלה ויבוא במנחה אם צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתים, וצ״ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה דרבינו יהודה סובר דאמירת יעלה ויבוא בתפלה אינה חלק מגוף המטבע וחפצא של תפלת שמונה עשרה בר״ח המעכבת בקיום תפלת שמו״ע, אלא דאמירת יעלה ויבוא מהווה קיום בפני עצמו של אזכרת קדושת היום בתפלה. אמנם לכאורה פשיטא דיעלה ויבוא מהווה קיום בתפלה ואינו סתם דין אזכרת קדושת היום בעלמא, דאין מצוה להכריז סתם באמצע תפלה שהיום ראש חודש, אלא יסוד הדין של אמירת יעלה ויבוא בתפלת שמו״ע הוא שחל דין מסוים לצרף אזכרת קדושת היום לתפלה. ולפי״ז נראה דלשיטת רבינו יהודה הטעם שצריך לחזור ולהתפלל כששכח לומר יעלה ויבוא בתפלתו אינו כדי לקיים את עיקר הקיום של תפלת י״ח, דאף אם לא אמר יעלה ויבוא קיים עיקר דין תפלה מאחר דהתפלל עצם החפצא של תפלת שמו״ע, אלא שחוזר ומתפלל כדי לקיים הקיום המסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ולכן סובר רבינו יהודה שחוזר ומתפלל רק היכא שבתפלה השניה יזכיר יעלה ויבוא ויקיים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה, משא״כ במוצאי ראש חודש שאי אפשר להזכיר יעלה ויבוא ולא יקיים הקיום דאזכרת קדושת היום בתפלה, אינו חוזר ומתפלל שתים מאחר דכבר קיים את הקיום דתפלת י״ח, ותו אינו יכול להשלים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה. ומאידך חכמי פרובינצ״א ס״ל דאמירת יעלה ויבוא בר״ח הויא חלק מעצם החפצא ומטבע של התפלה, ואם לא הזכיר יעלה ויבוא הרי זה כמי שדילג ברכה וכמי שלא התפלל דמי, ולכן חייב להתפלל ערבית שתים במוצאי ר״ח מדין תשלומין דהרי הוא כמי שלא התפלל מנחה כללה.
והנה פעם היה מעשה דהגר״מ זצ״ל שכח לומר יעלה ויבוא בתפלת שחרית בשבת ראש חודש, והגר״מ רצה מיד לחזור ולהתפלל שחרית עם יעלה ויבוא, אך אביו הגר״ח זצ״ל א״ל שאינו צריך לחזור ולהתפלל שחרית אלא שיתפלל מוסף ויצא יד״ח אזכרת יעלה ויבוא דשחרית ע״י מוסף שמזכירין בה קדושת היום דר״ח.
ובביאור פסק זה אמר הגר״ח זצ״ל דאיתא בגמ׳ לקמן
(דף ל:) ״טעה ולא הזכיר של ר״ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין וכו׳ בצבור שנו״. ועיין ברש״י (ד״ה בציבור) וז״ל ובה״ג מפרש לה בשליח ציבור, משום טירחא דציבורא, אבל יחיד הדר עכ״ל. ועיין בשו״ע (או״ח סי׳ קכ״ו סע׳ ג׳) שפסק וז״ל כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש״צ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חודש, שאם שכח ש״צ ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הציבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר״ח עכ״ל. וכתב המג״א שם (ס״ק ג׳) וז״ל אי לאו דמסתפינא הייתי אומר, יחיד שלא הזכיר ראש חודש בשחרית והתפלל מוסף, אין צריך שוב להתפלל שחרית ולא גרע דיעבד ליחיד מלכתחילה לרבים וכו׳ עכ״ל.
והקשה הגר״ח זצ״ל דאי נימא דאם שכח יעלה ויבוא בשחרית מחזירין אותו משום דלא יצא יד״ח שחרית, צ״ע בדברי המג״א שפסק דבדיעבד יצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ע״י תפלת מוסף, דאיך יוצא תפלת שחרית ע״י תפלת מוסף, ואיך נעשית תפלת שחרית תפלה למפרע.
וביאר הגר״ח זצ״ל דתרי חיובים נכללים בתפלה דראש חודש, חדא חובת התפלה, ועוד חובת הזכרת מעין המאורע, שהוא קיום מסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ובהתפלל שמונה עשרה ולא אמר יעלה ויבוא, יצא ידי חובת תפלה, אלא שלא יצא ידי חובת הזכרת מעין המאורע, ולזה אמרו חכמים שמחזירין אותו, שחייבוהו לחזור ולהתפלל עוד הפעם כדי לקיים חובה זו דהזכרת מעין המאורע. והוסיף הגר״ח זצ״ל דלפי״ז י״ל שהתפלה השנייה היא תפלת נדבה דהרי כבר קיים חובת תפלת שחרית בתפלתו הראשונה, ורק מתפלל שוב תפלת נדבה כדי לקיים קיום הזכרת מעין המאורע.
ולפי״ז ביאר הגר״ח זצ״ל את דברי המג״א שפסק שאף היחיד אם כבר התפלל מוסף מכיון שהזכיר ענין קדושת היום במוסף, יצא בזה ידי חובת הזכרת מעין המאורע של שחרית, ואינו חייב להתפלל שחרית עוד הפעם, כי חובת התפלה דשחרית כבר יצא אפילו בלי הזכרת מעין המאורע, וחובת הזכרת מעין המאורע בתפלה יצא במה שהזכיר את קדושת היום במוסף. ומה שחייבו חכמים את היחיד ששכח יעלה ויבוא בשחרית להתפלל עוד הפעם שחרית ולא לסמוך על מה שיזכיר ר״ח במוסף, היינו משום דכיון דיחיד יכול להתפלל תפלת נדבה עדיף לו לחזור ולהתפלל תפלת נדבה ולכלול בה הזכרת מעין המאורע, ומ״מ אם היחיד כבר התפלל מוסף בדיעבד יצא ידי חובת אזכרת ר״ח. ולפי״ז אמר הגר״ח זצ״ל דיוצא חידוש לדינא, שבראש חודש שחל להיות בשבת ושכח היחיד יעלה ויבוא בשחרית, מכיון דקיי״ל דאסור להתפלל תפלת נדבה בשבת ויו״ט (או״ח ריש סי׳ ק״ז), אינו מתפלל שחרית עוד הפעם כדי להזכיר מעין המאורע ויוצא חובת הזכרת מעין המאורע דראש חודש בתפלת מוסף. ולכן פסק הגר״ח זצ״ל לבנו הגר״מ זצ״ל שלא יחזור על שחרית אלא יסמוך על תפלת מוסף לצאת יד״ח אזכרת קדושת היום דר״ח. והוסיף בזה הגר״ח זצ״ל ואמר, דלפי״ז בזמן הזה שאין מנהגנו להתפלל תפלת נדבה, אף היחיד לכתחילה ינהג כהש״צ ויסמוך על מה שיזכיר קדושת היום דר״ח במוסף, ולא צריך להתפלל שחרית עוד פעם ואפילו בימות החול.
ונראה שכל זה נכון לפי שיטת רבינו יהודה, שסובר דיסוד דין אמירת יעלה ויבוא הוא משום קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה, וע״כ פסק שאם שכח לומר יעלה ויבוא במנחה דר״ח שאינו מתפלל ערבית שתים במוצאי ר״ח, דמה ירויח דעיקר התפלה כבר יצא, ובמוצאי ר״ח אי אפשר לקיים עוד קיום הזכרת מעין המאורע בלילה שאינו יכול לומר אז יעלה ויבוא. ולפי״ז י״ל דאע״פ שהחסיר יעלה ויבוא מ״מ קיים עיקר מצות תפלת י״ח וכשחוזר ומתפלל צריך להתפלל תפלת נדבה כדי לצאת יד״ח הזכרת מעין המאורע בתפלה, והוא הדין בזה״ז דיכול לסמוך על מוסף לכתחילה לצאת יד״ח הזכרת מעין המאורע. אמנם לפי שיטת חכמי פרובינצ״א דס״ל דיעלה ויבוא מהווה חלק מעיקר החפצא ומטבע דהברכות של תפלת ר״ח, ואם דילג יעלה ויבוא חשיב כאילו לא התפלל אותה תפלה כלל, אי אפשר ליחיד לצאת יד״ח שחרית עם אזכרת קדושת היום בתפלת מוסף, ודברי המג״א והגר״ח זצ״ל הם אליבא דשיטת רבינו יהודה.
ב.
קיום יעלה ויבוא ע״י חזרת הש״ץ
והנה מבואר בגמ׳
(לקמן דף כט:) ״טעה ולא הזכיר של ר״ח בעובדה חוזר לעבודה״. ועיין בתוס׳ (שם ד״ה טעה) וז״ל ובהלכות גדולות פירש דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר מפני ששומעה מש״צ וכו׳ ואע״ג דאמרינן התם לא פטר ר׳ גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי טרידי אבל טעה לא, יש לומר היינו שלא התפלל כלל וה״ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דציבורא מראש ועד סוף נפיק. והרב ר״מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר״ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח ציבור עכ״ל.
ודבריהם צ״ב, דסברי שש״צ אינו מוציא את הבקי רק בגוונא שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל ורק שצריך לחזור ולהתפלל אז שפיר מוציא ש״צ אף את הבקי, וצ״ע דהרי קיי״ל דאין ש״צ מוציא את הבקי וא״כ מאי שנא היכא שכבר התפלל הבקי ורק דצריך לחזור ולהתפלל דאזי מוציאו הש״צ. ועוד צ״ע בסברת הר״מ (שבתוס׳ הנ״ל) דמאי שנא היכא שדילג ברכה שאין ש״צ מוציאו מהיכא שלא אמר יעלה ויבוא דסומך על חזרת הש״צ.
ונראה לבאר בזה, דהנה יש לעיין מהו גדר הדין דחזרת הש״צ. ונראה דיסוד הדין דחזרת הש״צ אינו חל מדין שומע כעונה דעלמא, דהיינו שע״י חזרת הש״צ מוציא הש״צ את הרבים ידי חובתם ופוטר את הרבים מחיוב תפלה בלחש שלהם, דא״כ היאך פוטר הש״ץ את העם שבשדות שלא שמעו אותו. אלא דיסוד הדין דחזרת הש״צ חל מדין שליחות, וכדמשמע מלשון המשנה (דף לד:) ״המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם ש״צ הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו״. וכן יש להוכיח מדברי הגר״א (או״ח סי׳ תקפ״א סעיף א׳) שפסק הרמ״א (שם) ״מיהו כל ישראל כשרים [להיות ש״צ] רק שיהיה מרוצה לקהל אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחרין אמן״, וכתב הגר״א (בביאור הגר״א שם ד״ה רק שיהא) שהמקור לדין זה הוא מהמשנה בתרומות
(פ״א מ״א) דהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, דבשליחות בעינן שיהא מרוצה לדעת הבעלים דדרשינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ומשמע מדברי הגר״א דדין חזרת הש״צ חל מדין שליחות דעלמא.
אמנם נראה דאין חזרת הש״צ דין שליחות דעלמא להוציא כל יחיד ויחיד ולהוי כאילו התפלל היחיד בעצמו תפלה בלחש, דהרי אף היכא שכולם התפללו בלחש עבדינן חזרת הש״צו. אלא נראה דיש ב׳ דינים בתפלה: א) קיום תפלה בלחש, שהיא חלות תפלת יחיד, ברם אם מתפללים עשרה אנשים ביחד בלחש חל על תפלתם חלות שם תפלה בציבור, וכדמבואר ברמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל תפלת הציבור נשמעת תמיד, אין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור עכ״ל. ומבואר דחל קיום תפלה בציבור כשעשרה מתפללים ביחד תפלה בלחש. ב) קיום תפלת הציבור המתקיימת ע״י חזרת הש״צ, וכדפסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״ד) וז״ל כיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין עכ״ל. והגדר דתפלת הציבור היינו דהחזן הוי שליח של הציבור להתפלל תפלה בעד הציבור כולו, וחלה על תפלתו חלות שם תפלת הציבור, ודומה לדין קרבן ציבור שהוא חפצא של קרבן שקרב עבור כל הציבורז. ולכן אי אפשר לצאת יד״ח תפלה בלחש ע״י תפלת הש״צ שהיא חפצא של תפלה בפ״ע דתפלת הציבור.
ונראה להביא ראיה לזה, דהנה עיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ תפלה ה״ב) וז״ל אבל אם טעה ש״צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל פעם שניה מפני טורח צבור אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם והוא שלא טעה בשלש ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר עכ״ל. ולכאורה מדברי הרמב״ם נראה דבאמת מעיקר הדין היה צריך לחזור, אלא דמשום טרחא דצבורא פטרוהו, וצ״ע מדוע מעיקרא דדינא לא יצא הש״צ ידי חובתו בתפלתו בקול רם, דהניחא ביחיד שטעה שאינו יכול לצאת מן הש״צ משום דש״צ אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, וממילא אי אפשר ליחיד לסמוך על חזרת הש״צ. אבל מדוע הש״צ בעצמו לא יסמוך על תפלתו, ולמה אנו צריכים לקולא של טרחא דצבורא.
ולפי מה שכתבנו נראה דהדין שאין ש״צ מוציא את מי שבקי יד״ח, הוא דין בעצם חובת תפלה בלחש, דאין תפלת קול רם פוטרת אותה, דהויין ב׳ קיומים נפרדים של תפלה. ודין זה חל בין בנוגע לקהל ובין בנוגע לש״צ עצמו. ולכן מעיקר הדין אפילו הש״ץ אינו יכול לצאת ידי חובתו בתורת יחיד להתפלל תפלה בלחש ע״י תפלת חזרת הש״ץ שהיא חפצא של תפלה בפ״ע דהויא תפלת הציבור כולו. דיש שני קיומים וחפצאות נפרדים של תפלה, חפצא וקיום דתפלת היחיד וחפצא וקיום דתפלת הציבור, ואי אפשר לצאת יד״ח תפלת היחיד ע״י חפצא וקיום של תפלת הציבור. ומשום כך הוצרך הרמב״ם לומר דמשום טירחה דציבורא הקילו שאין הש״צ צריך לחזור להתפלל עוד פעם בלחש. ויש להביא עוד ראיה לזה, דהנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ תפלה ה״ג) וז״ל ואחר וכו׳ והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן עכ״ל. והנה לכאורה דין עמידה ועניית אמן לתפלת הש״צ הוא דין למי שאינו בקי דבכדי לצאת חובת תפלה הוא צריך לענות אמן לחזרת הש״ץ. אכן מדברי הרמב״ם מבואר דאפילו אלו שכבר התפללו בלחש חייבים בזה, והוא משום דבעצם תקנת חזרת הש״צ נאמר דכל הצבור חייבים לעמוד, לשמוע, ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה, והיינו משום דעצם תפלת הש״צ חלה לכל הצבור, שזוהי עצם תקנת חזרת הש״ץ, דלא רק הש״צ מתפלל אלא דכל הצבור מתפללים, וחזרת הש״ץ הויא חפצא של תפלת הציבור.
וכן מוכח מהא דלרוב הראשונים סדר תקיעות שעל סדר הברכות מתקיים בחזרת הש״צ, וכן הוא מנהגנו (דלא כהערוך הובא בתוס׳ ר״ה דף ל״ג ד״ה שיעור). ולכאורה צ״ע דהרי כל הציבור כבר התפללו ואמרו את הברכות דמזו״ש, וא״כ איך יש להם קיום תקיעה על סדר הברכות בחזרת הש״ץ. ונראה דמוכח מזה, דחזרת הש״צ חלה עבור כל הציבור מדין תפלת הציבור, דכל הציבור מיקרי מתפללים ע״י הש״צ, דחזרת הש״ץ הויא תפלה של כל הציבור כולו, וממילא נחשב שתוקעים הקהל על סדר הברכות. והנה תקנת חזרת הש״צ אינה תקנה מיוחדת בר״ה ויוה״כ של יובל בלבד, ועל כרחך דבכל השנה כולה ג״כ חל הדין דחזרת התפלה בקול רם חלה לכל הצבור, והויא חפצא של תפלת הציבור.
ונראה להוסיף עוד דלא שייך לקיים חלות שם תפלת הציבור אא״כ כבר חל קיום של תפלה בלחש, וקיום של תפלה בציבור. והטעם לזה משום שחלות קיום תפלת הציבור מתקיימת ע״י חזרת הש״צ, ואם לא התפללו הציבור מקודם תפלה בלחש בציבור לא מיקריא חזרת הש״צ. דחלות שם תפלת הציבור חלה על חזרת הש״צ רק אם לפני כן התפללו הציבור תפלה בלחש והצטרפו יחד לקיים תפלה בציבור, דאזי הש״צ נעשה שלוחם להתפלל חפצא של תפלת הציבורח.
ולפי״ז נראה לבאר את דברי התוס׳ (דף כט: ד״ה טעה) דאין הש״צ מוציא את הבקי שלא התפלל כלל דמכיון שלא התפלל בלחש לא הוי חלק מן הציבור ולכן אין הש״צ שלוחו ותפלת הש״ץ אינה מתייחסת אליו כלל. משא״כ באופן שהבקי התפלל תפלה בחלש בציבור אלא שחייב לחזור ולהתפלל שנית וכגון ששכח יעלה ויבוא, שפיר יוצא ע״י חזרת הש״צ. והביאור בזה הוא כמו שנתבאר אליבא דרבינו יהודה דבשכח ולא הזכיר של ר״ח, התפלה שהתפלל הויא חפצא של תפלה, אלא דצריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שהתפלל בלחש תפלה בציבור והוי חלק מן הציבור וקיים עיקר מצות תפלה משו״ה תפלת הש״צ מתייחס אליו ויוצא ע״י חזרת הש״ץ חובת אזכרת מעין המאורע. ואע״פ שאין יוצאים ע״י חזרת הש״צ חובת תפלה של כל יחיד ויחיד, מ״מ לענין קיום דין אזכרת מעין המאורע בתפלה שפיר יוצאים ע״י תפלת הש״צ. דלא בעינן שתהא אזכרת מעין המאורע וקדושת היום בחפצא של תפלת שחרית שיוצא בה יד״ח, אלא בעינן רק אזכרת מעין המאורע בחפצא של תפלה, דהא גם ע״י תפלת מוסף יוצא בדיעבד, ולפיכך גם קיום תפלת הציבור דחלה בחזרת הש״צ עבור כל הציבור מהווה קיום תפלה עם אזכרת קדושת היום ויוצאים בה ידי חובת אזכרת היום. ולפי״ז מבואר נמי שיטת הבה״ג (המובא בתוס׳ הנ״ל) דיחיד שהתפלל בלחש בציבור ושכח לומר יעלה ויבוא אינו חוזר ומתפלל אלא סומך על הש״צ, משום דתפלת הש״צ חלה ליחיד שהתפלל בציבור, והבה״ג סובר דאע״פ ששכח לומר יעלה ויבוא מ״מ קיים עיקר קיום תפלת שמונה עשרה ע״י התפלה שהתפלל בלחש בציבור, דלא חיסר אלא קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא (וכשיטת רבינו יהודה), ולכן תפלת הש״ץ מתייחסת אליו. ויוצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ומעין המאורע בתפלה ע״י חזרת הש״צ.
ולפי״ז מתבאר היטב דברי הר״מ (בתוס׳) דבלא הזכיר ברכה אחת אינו יוצא בשל ש״צ, משום דאז עצם התפלה חסרה, דלא התפלל תפלת י״ח, ולא יצא כלל ידי חובת תפלה, ודינו כמו שלא התפלל כלל, דהש״צ אינו מוציא את הבקי שלא התפלל כלל, דאינו חלק מהציבור ואין הש״צ נעשה שלוחו, ותפלת הציבור אינה מתייחסת אליוט.
ג.
גדר דין יעלה ויבוא בברכהמ״ז
והנה בדומה לזה יש להסתפק לענין אמירת מעין המאורע ויעלה ויבוא בברכת המזון אי הוה חלק ממטבע דברהמ״ז דראש חודש, או דאינו אלא קיום אזכרת ר״ח בברכת המזון, דזמן אמירת הזכרת מעין המאורע הוא בברכת המזון. ועיין בדברי חמודות (על הרא״ש, פרק שלשה שאכלו, אות ע״א) וז״ל ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם תוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה והוא הדין בראש חדש ופורים וכו׳, ואע״פ שרבינו הרא״ש כתב בתשובה (כלל כ״ב) שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצ״ש שתים של חול, בתשובה אשכנזית כתוב דלא דמי דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין והאיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע עכ״ל. ונראה לומר שהרא״ש ותשובה אשכנזית נחלקו אם הזכרת מעין המאורע בברכת המזון הוי חלק מעצם מטבע הברכה דברהמ״ז דשבת ור״ח או דאינה אלא הזכרה בעלמא, דהרא״ש סובר שהזכרת מעין המאורע הויא הזכרה בעלמא הנאמרת בברכת המזון, ואע״פ שבהתחיל סעודתו בשבת או בר״ח חל חיוב לברך ברהמ״ז של שבת או של ר״ח, מ״מ מכיון שעבר היום אין מקום להזכיר מעין המאורע, דהזכרת מעין המאורע אינה חלק ממטבע של ברכת המזון דר״ח, אלא שחל דין הזכרת מעין המאורע דר״ח כשמברך ברכת המזון בר״ח, ומכיון שעבר היום תו ליכא הזכרת מעין המאורע. משא״כ אליבא דהתשובה אשכנזית דס״ל שהזכרת מעין המאורע הוי חלק ממטבע של ברכהמ״ז דשבת ור״ח, וכיון שהתחיל הסעודה בשבת או בר״ח, חל חיוב לברך חלות שם ברכהמ״ז דשבת ור״ח, וע״כ אע״פ שכבר עבר היום צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.
והנה הרא״ש הוכיח את שיטתו מהא דקיי״ל דבשכח להתפלל מנחה בשבת מתפלל בערבית שתים של חול, והוא הדין דכשלא בירך ברכת המזון בשבת כשמברך במוצאי שבת אינו מזכיר אזכרת שבת. והתשובה האשכנזית דחה את ראייתו דשאני תפלה שעבר זמן תפלת מנחה והאיך יתפלל של שבת במוצאי שבת, משא״כ בברכת המזון עדיין יכול להזכיר מעין המאורע על סעודתו שאכל. ועלינו להבין את השייכות בין דין תשלומין בתפלה לבין ברכהמ״ז.
ונראה בביאור יסוד פלוגתתם, דנחלקו ביסוד דין תשלומין כששכח להתפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתים, האם יסוד הדין הוא דחל על תפלת התשלומין שם מנחה, או דילמא דחל עליה שם תפלת ערבית, ומתפלל שתי תפילות של ערבית אלא דדין תשלומין הוא שאחת עלתה לתשלומין דמנחה. וי״ל דהרא״ש סובר דבתשלומין במוצ״ש מתפלל חלות שם מנחה, וע״כ מוכיח הרא״ש דמהא שאין מתפלל בנוסח תפלת מנחה של שבת מוכח שאע״פ שגדר חלות התפלה דתשלומין הוא התפלה שחיסרה דהיינו מנחה של שבת, מ״מ נוסח ומטבע התפלה אזיל בתר זמן אמירתה, ומכיון שעבר יום השבת שוב אינו מזכיר של שבת בתפלה. ולפי״ז הוא הדין כשהתחיל סעודתו בשבת ולא בירך עד מוצ״ש דאינו מזכיר בברכהמ״ז מעין המאורע דשבת, ואע״פ דהזכרת מעין המאורע דשבת הוי חלק ממטבע של ברכת המזון דשבת מ״מ הזכרת מעין המאורע תלויה בזמן אמירתה. וע״ז חולק התשובה האשכנזית דסובר שאין לדמות דין תשלומין בתפלה לברכת המזון, דבתשלומי תפלה מתפלל חפצא של תפלת אותו הזמן פעמיים, דהיינו שמתפלל פעמיים ערבית של חול ועולה לתשלומין דמנחה של שבת, ומכיון שיסוד חלות התפלה הויא תפלה של חול אין מזכיר בה של שבת. משא״כ בברכת המזון דחלות שם ברהמ״ז תלויה בסעודה, דסעודת שבת מחייבת ברכת המזון דשבת ואע״פ שנמשכת הסעודה אחרי לילה אומר בה רצה ומזכיר שבת, דהא מברך חפצא של ברכהמ״ז דשבת.
ד.
ביאור המחלוקת בין הר״י וחכמי פרובינצ״א
ועוד נראה לומר בביאור המחלוקת בין רבינו יהודה וחכמי פרובינצ״א דתרווייהו ס״ל שאם לא הזכיר יעלה ויבוא יצא יד״ח תפלה, וקיים עצם החפצא של תפלה אלא דחל חסרון בקיום התפלה שלא קיים מצות תפלה בשלימותה, וחייב בתשלומין מחמת חסרון זה. וחכמי פרובינצ״א סוברים שאע״פ שבמוצאי ר״ח אינו מזכיר יעלה ויבוא מ״מ חייב להתפלל תשלומין במוצאי ר״ח כדי להשלים מצות תפלה להתפלל תפלה בשלימותה כדינה. משא״כ רבינו יהודה סובר דצריך להשלים את עצם הדבר שחיסר, וחובת התשלומין חל עליו להשלים את הקיום המיוחד של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שבלילה אי אפשר להשלים חסרון זה אינו חוזר ומתפללי.
ברם לפי״ז צ״ע קצת בדברי הגר״ח זצ״ל דס״ל דבשכח יעלה ויבוא חוזר ומתפלל תפלת נדבה כדי להשלים הקיום דהזכרת מעין המאורע בתפלה, דהרי לפי רבינו יהודה הטעם שחוזר ומתפלל הוא בכדי להשלים החסרון המסוים בתפלתו הראשונה שהתפללה שלא כדינה בשלימותה, ולכאורה לפי״ז אזכרת מעין המאורע הוי דין בקיום מצות תפלת חובה בשלימותה וא״כ אי אפשר להשלים החסרון בתפלת חובה ע״י תפלת נדבה, דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפני עצמה ואינה משלימה חסרון בגופה של תפלת החובה. אמנם מבואר להדיא בלשון רבינו יונה דלשיטת חכמי פרובינצ״א הטעם דמתפלל ערבית שתיים הוא משום דכששכח יעלה ויבוא נחשב כאילו לא התפלל כלל. ומשמע דלרבינו יהודה כשהתפלל ושכח יעלה ויבוא קיים עצם החפצא של תפלה ורק חיסר קיום בפ״ע של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ולפי״ז י״ל דשפיר יכול לקיים קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה אף ע״י תפלת נדבה, וכדברי הגר״ח זצ״ל.
ע״כ ענין אזכרת יעלה ויבוא
בענין תפלת מנחה
גמ׳. וז״ל ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה עכ״ל.
א.
גדר דין חצות ומחצה
עיין ברש״י (ד״ה מנחה גדולה) וז״ל אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע עכ״ל. ומפשטות לשון רש״י משמע דזמן מנחה גדולה משש ומחצה הוי מה״ת, דמשש ומחצה הוי בין הערבים.
והנה בעיקר הדין דזמן תפלת מנחה נקבע בחצות ומחצה ולא בחצות ממש, איתא ביומא
(דף כח.): ״אלא אמר רבא רב יוסף, הא קא קשיא ליה, דתנן חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, ונשחטיה מכי משחרי כותלי״, ופירש רש״י (ד״ה חל להיות בערב שבת) וז״ל הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום, ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד משש ומחצה, ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחילת שבע, עכ״ל. וממשיכה הגמרא ״מאי קושיא, ודילמא כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא, אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו״, ופרש״י (ד״ה דלא מכווני) ״לא היו זקופים בצמצום, ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה, ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב״. ולכאורה מבואר בגמרא דעיקר זמן שחיטת התמיד מדאורייתא הוא מחצות ממש, והא דבפועל זמן הקרבתה הוא משש ומחצה הוא מדרבנן מכיון דכתלי המקדש לא מכווני, ואיכא למיחש שמא מחמת עיקום כותלי בית המקדש לא יכוונו הזמן בדקדוק. וכמבואר בגמ׳ דמשום הכי התפלל אברהם אבינו תפלתו מחצות כיון שאיצטגנינות גדולה היתה בו שידע לכוון בדיוק זמן חצות, ומשום הכי אוקמה אברהם לזמן התפלה אעיקר זמן מן התורה שהוא משעת חצות ממש דהיינו בתחילת שעה שביעית, ולא בשש ומחצה. והנה עיין בגמ׳ פסחים
(דף ה.) דמבואר דרבא סובר שחמץ אסור משש שעות למעלה מחמת האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי. ופרש״י (ד״ה לא תשחט) וז״ל ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ׳ אמר להם הממונוה צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מיניה דשחיטת התמיד מתחלת שבע וקשיא לן התם מתני׳ דתמיד נשחט בשש שעות ומחצה, ומשני לן שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבין תחתיהן מאד ולא משתחרי עד שש ומחצה עכ״ל. ומשמע שמה״ת זמן התמיד הוא משש שעות ולמעלה ומשו״ה איסור חמץ חל בשש שעות ומעלה, והדין שאין התמיד נשחט עד שש ומחצה הוא דין מדרבנן משום דכותלי המקדש לא מיכווני.
אמנם עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ תמידין ומוספין הל׳ א׳ - ב׳) שכתב וז״ל מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים וכו׳, ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה וכו׳, תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשעה ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים, חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות עכ״ל. ומלשון הרמב״ם משמע דחצות ומחצה הוי דינא דאורייתא, וכדחזינן דהשוה זמן תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים וכלל לזמנים אלו בעיקר זמן מצות עשה דהקרבת תמידין מן התורה, ומשמע מדבריו דזמן דשש ומחצה מדאורייתא הוא, וכמו שזמן תמיד של שחר מה״ת, הוא הדין דזמן שש ומחצה האמור לגבי תמיד של בין הערבים נמי חל מן התורה.
ונראה לפרש בכוונת הרמב״ם (פ״א מהל׳ תמידים ומוספים ה״א) שכתב דזמן תמיד של בין הערבים משש ומחצה דזהו זמן שיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, דזמן שחיטת התמיד הוא משיוודע לכל שהוא כבר אחרי חצות וזהו בחצות ומחצה. ולזה נתכוין הרמב״ם כשכתב משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, ומשמע שהרמב״ם סובר דיש דין מה״ת דזמן שחיטת תמיד של בין הערבית הוא בזמן שכבר ידוע לכל שהאריך הצל, דהיינו שידוע לכל שהוא אחרי חצות וכל זמן שיש באנשים ספק בדבר אסור מה״ת לשחוט את התמיד ולכן פסק שזמנה מה״ת בשש ומחצה.
אך צריך עיון בשיטת הרמב״ם וברש״י בסוגיין, דלכאורה מבואר להדיא מהסוגיא ביומא דחצות ומחצה הוי זמן התמיד מגזירה דרבנן מחשש שמא יטעו, ואילו מדאורייתא זמן התמיד הוי מחצות. ובאמת דכבר הקשה כן הגרעק״א זצ״ל בגליון הש״ס ריש פרק תמיד נשחט על מה שכתב רש״י שם (ד״ה אלא) וז״ל דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו עכ״ל. והקשה שם בגליון הש״ס דהא בגמ׳ יומא מבואר להדיא דזהו רק דינא דרבנן משום כתלי המקדש המעוקמין, אבל מדאורייתא זמן התמיד הוי משש ומעלה, וצ״ע בדעת רש״י והרמב״ם שמדבריהם מבואר דזמן התמיד מדאורייתא הוא משש ומחצה.
והנה יש לחקור בגדר תקנת החכמים דמקריבין התמיד בשש ומחצה מטעם כתלי המקדש, האם תקנו שמדרבנן זמן חצות גופיה מתחיל משש ומחצה, והתקנה הויא הגדרה בחצות גופא. או״ד דרבנן תיקנו דין בפני עצמו שמוסיפים חצי שעה על חצות. ונפקא מינה לענין מי שהתפלל בדיעבד מנחה באותה חצי שעה שבין חצות לשש ומחצה, האם צריך להתפלל עוד פעם או לא. דאי מדרבנן חצות אינו מתחיל אלא משש ומחצה, דהתקנה דרבנן שמקריבין התמיד בשש ומחצה הויא הגדרה בעצם הזמן דחצות אם כן דיינינן ליה כמתפלל לפני חצות, וקודם זמנו אין תפלתו תפלה. אבל אם החצי שעה הוי תוספת בפני עצמה אף דלכתחילה אין להתפלל עד אחרי החצי שעה, אבל מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד שהרי המחייב דחצות חל בשש
כ. והנה המאירי (
ברכות דף כו. ד״ה נחלקו בגמ׳) כתב שיכול להתפלל שחרית עד שש ומחצה. וחזינן דס״ל דהמחייב של מנחה חל בשש ומחצה, דאם הזמן דשש ומחצה הוי רק גזירה מדרבנן בפני עצמה להוסיף חצי שעה, א״כ הרי המחייב של מנחה חל כבר בשש ואיך אפשר להתפלל תפלת שחרית לאחר שש עד שש ומחצה. ועל כרחך צ״ל דס״ל למאירי דהרבנן קבעו שזמן חצות חל בשש ומחצה ולפני שש ומחצה ליכא מחייב של מנחה כלל, דחלות שם חצות חל מדרבנן בשש ומחצה, ומשו״ה שפיר מתפלל שחרית עד שש ומחצה. ויתכן עוד נפקא מינה בזה לענין מחלוקת הפוסקים
ל אי החצי שעה הוי לפי שעות זמניות או לפי שעות שוות, דאי שש ומחצה הוי דין בחצות פשיטא דצ״ל שש ומחצה שעות זמניות דכל הזמנים הוי זמניות, אבל אי הוי רק גזירה של הוספת חצי שעה אפשר לומר דבענין רק חצי שעה משעות רגילות.
ויתכן דזוהי כוונת רש״י (
ביומא כח: ובפסחים ה א) דאף דהוי רק תקנת חכמים, מכל מקום אין זה גזירת חכמים בפני עצמה להוסיף עוד חצי שעה אחר חצות כדי שלא יטעו, אלא דהתקנה חלה בזמן חצות גופא, שמדרבנן חצות אינו מתחיל עד שש ומחצה.
ב.
גדר דין חצות ומחצה לפי הרמב״ם
והנה עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ חמץ ומצה ה״ח) שכתב וז״ל אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעת שביעית ביום וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר
(דברים ט״ז) לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום עכ״ל. ומבואר בדברי הרמב״ם דאיסור חמץ מתחיל בתחילת שבע שהוא זמן שחיטת הפסח, וצ״ע דאי חצות ומחצה הוי זמן תמיד של בין הערבים דאורייתא, אם כן לענין זמן איסור חמץ נמי היה מן הדין לומר שאין זמן איסורו חל מן התורה אלא משש שעות ומחצה, דאין מקריבים הפסח עד לאחר שחיטת התמיד של בין הערבים, וקשה למה כתב הרמב״ם דאיסור חמץ חל מחצות משום שהוא זמן שחיטת הפסח.
ונראה דלפי הרמב״ם זמן המחייב של קרבן פסח הוא חצות, אבל זמן הכשר וקיום הקרבת הקרבן חל רק אחרי חצות ומחצה
מ. והרמב״ם סובר שאיסור חמץ תלוי בזמן המחייב של הקרבן דהיינו בחצות, ולא בשעת הכשר הקרבת הקרבן שהוא בחצות ומחצה. דלשיטת הרמב״ם האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי חל בזמן המחייב את הקרבן, ולא בזמן מעשה הבאת הקרבן, ומשו״ה מחצות ואילך חל האיסור. ודוגמה לזה יש להביא משיטת בן בתירא
(פסחים י א) דפסח ששחטו שחרית כשר, ומ״מ פשיטא דלא יחול איסור חמץ אפילו לפי בן בתירא עד לאחר חצות, דהאיסור דחמץ תלוי בזמן המחייב דפסח ולא בזמן הכשר הבאת הפסח, ואף לבן בתירא דמכשיר פסח ששחטו שחרית המחייב דפסח הוא בחצות ומשו״ה איסור חמץ חל בחצות.
אמנם עיין ברמב״ם בריש הלכות קרבן פסח וז״ל מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות עכ״ל. וכן עיין שם בהלכה ד׳ שכתב וז״ל שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול עכ״ל. ופשטות לשון הרמב״ם משמע דפסח קרב בחצות ולא בחצות ומחצה, וצ״ע דלכאורה סותר למה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, וצריך לדחוק ולפרש את כוונתו במש״כ אחר חצות דהיינו בחצות ומחצה, וסמך על מה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, דאי לאו הכי אפילו אי נימא דחצי שעה אחר חצות אינו אלא מדרבנן, מכל מקום היה לו להרמב״ם להזכירו, וצריך עיון (ועיין בפרי מגדים או״ח סי׳ רל״ג)נ.
והנה כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ב) וז״ל כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה תמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה תשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא ומשהגיע זמן חובה וזה היא הנקראת מנחה גדולה עכ״ל.
ועיין בכסף משנה (שם) דמקור דברי הרמב״ם הוא מהברייתא בברכות
(דף כו:) איזו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה, וכתב שם הכס״מ וז״ל ומפרש רבנו דהיינו טעמא כדתנן פ״ה דפסחים תמיד נשחט בח׳ ומחצה וקרב בט׳ ומחצה בערב פסח נשחט בז׳ ומחצה וקרב בט׳ ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו עכ״ל. ונראה דס״ל דתפלת מנחה היא בשש ומחצה שהיא כנגד זמן הבאת קרבן תמיד של בין הערבים בשש ומחצה, משא״כ איסור חמץ דלא תשחט על חמץ דם זבחי תלוי בזמן המחייב של הקרבן בחצות, ומשו״ה אם התפלל מנחה לאחר שש שעות מקודם לשש ומחצה לא יצא יד״ח.
ג.
שיטת הרמב״ם ביסוד דין מנחה גדולה ומנחה קטנה
כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה הל׳ י״ב - י״ג) וז״ל כבר אמרנו שתפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב פסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל אחרי שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה. נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות עכ״ל.
והנה מדברי הרמב״ם מבואר דיש שני מחייבים נפרדים במנחה, מחייב של מנחה גדולה ומחייב של מנחה קטנה. ונראה שאע״פ שבחובת הגברא יש רק חיוב להתפלל מנחה פעם אחת, ועל ידי תפלת מנחה אחת יוצא החובה של תפלת מנחה ואין נ״מ בין מנחה גדולה ומנחה קטנה לענין חובת תפלת מנחה, מכל מקום מנחה גדולה ומנחה קטנה הויין שתי חפצי תפלה בפ״ע, ומשו״ה יכול אדם להתפלל את שתיהן, וע״כ כתב הרמב״ם שנהגו להתפלל מנחה גדולה וגם מנחה קטנה. והנה זה פשוט דבתפלת שחרית ליכא למימר הכי, שהרי אינו יכול להתפלל שחרית פעמיים אלא אם כן התפלל את התפלה השניה בתורת נדבה, והתפלה השנייה בעי חידוש דבר, ואי אפשר להתפלל שחרית פעמיים משום דאיכא רק מחייב אחד להתפלל שחרית. משא״כ לגבי מנחה גדולה ומנחה קטנה דמותר להתפלל מנחה פעמיים אף בלי חידוש דבר משום דשתיהן חלין כחפצא בפ״ע של תפלת מנחה, דאיכא ב׳ מחייבים נפרדים להתפלל חפצא של מנחה, ולכן שפיר אפשר להתנדב ולהתפלל שתי תפילות מנחה. ונראה דמה שכתב הרמב״ם דהאחת היא רשות, אין כוונתו דהויא תפלת נדבה, דהחפצא של תפלה הויא תפלת חובה, אלא דבחובת הגברא תפלה אחת הויא רשות דליכא עליו חיוב להתפללה, אבל בחפצא שתי התפילות הן חפצא דתפלת חובה דמנחה.
ועוד נראה לדקדק ולהוכיח דמה שכתב הרמב״ם דתפלת מנחה גדולה היא רשות אין הכוונה דתפלת מנחה גדולה היא בגדר תפלת נדבה בעלמא, דהרי זה פשוט שיכול להתפלל מנחה גדולה בתורת רשות גם בציבור, ולא דמי בזה לתפלת נדבה, שפסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ תפלה ה״י) דאין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן ציבור. ומכאן דתפלת רשות חלוקה מתפלת נדבה בעצם החפצא של התפלה, דתפלת רשות הויא חלות שם חפצא של תפלת חובה, אלא דליכא חיוב על הגברא להתפללה דרק בחיוב הגברא שאני חובה מרשות. ונמצא דדין תפלת רשות במנחה הוא כעין דין תפלת ערבית רשות, דבנוגע לחיוב הגברא תפלת ערבית הויא רשות ואילו לגבי החפצא של התפלה ערבית הריהי חפצא של תפלת חובה. והראייה דערבית אינה תפלת נדבה בחפצא, שהרי הציבור מתפללין ערבית, אע״פ שאין הציבור מתפללים נדבה, ומוכח שהחפצא דערבית הויא חפצא דתפלת חובה ורק לגבי חובת הגברא רשות היא. וכן מוכח ממה שמתפללין ערבית בשבת אע״פ שפסקו הגאונים (מובא ברמב״ם פ״א מהל׳ תפלה ה״י) שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טוביםס. וכן יש להוכיח מהא דמתפללין מנחה גדולה וקטנה אף בשבת ויום טוב, אע״פ שאין תפלת נדבה בשבת ויו״ט. ומוכח דהחפצא דתפלת מנחה גדולה הויא תפלת חובה ומשו״ה מתפללין אותה בשבת ויו״ט.
ד.
תפלת מנחה אחרי פלג
כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ד) וז״ל הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ״ל.
וצ״ע דממה שכתב הרמב״ם ״וזמן מנחה קטנה מט׳ שעות ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע״, מבואר דפסק כר׳ יהודה
(ברכות דף כ״ו) דזמן מנחה הוא עד פלג המנחה, וא״כ צ״ע במה שכתב ״ויש לו להתפלל עד שתשקע החמה״, כיון שעבר זמן פלג המנחה.
ונראה לומר דהרמב״ם סובר דהמחייב של תפלת מנחה היא עד פלג המנחה, ומכל מקום כיון שעדיין לא הגיע הלילה יכול לקיים תפלת מנחה עד שתשקע החמה, דעדיין הוא זמן המוכשר לקיום תפלת מנחה. וראיה ליסוד זה דיש זמן המחייב של תפלה, וזמן קיום התפלה ממה שפסק הרמב״ם לגבי ערבית (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ז) וז״ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עכ״ל, ומבואר שחל קיום תפלת ערבית קודם ללילה. ברם הרמב״ם סובר דהמחייב של ערבית הוא בלילה, וכדפסק הרמב״ם בהלכה ו׳ וז״ל תפלת הערב אף על פי שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שעלה עמוד השחר עכ״ל. ומבואר מזה דאע״פ דהמחייב של ערבית הוא מתחילת הלילה, אבל מכל מקום יכול לקיים הקיום דתפלת ערבית אף קודם הלילה מפלג המנחה, וזה מה שכתב הרמב״ם דכיון דתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, דהיינו דיכול להתפלל ערבית אף לפני שהגיע זמן המחייב דחל קיום תפלת ערבית אף בלי המחייב דערבית משום דתפלת ערבית רשות.
והנה עיין בתוס׳ (דף ב. ד״ה מאימתי) שהקשו היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה לאחר פלג המנחה, וכתבו דהיינו משום דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב, ומכל מקום אנו מתפללין מעריב אחר פלג המנחה קודם שקיעה, וצריך לומר דזהו כרבי יהודה, ואם כן הוא הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי, עיי״ש. והנה לפי הרמב״ם יקשה קושית התוספות, שהרי פסק דיכולין להתפלל גם מנחה וערבית אחרי פלג קודם שתשקע החמה, וצ״ע דהרי הוי תרתי דסתרי.
ויש לומר דהרמב״ם סובר דמה שיכולין לקיים קיום תפלת מנחה וערבית באותו זמן לא הוי תרתי דסתרי מכיון דאין כאן סתירה במחייבים של התפלה. והרמב״ם סובר דהחיוב והמחייב של מנחה חל רק עד פלג, ולאחר פלג אין מחייב של תפלת מנחה, אלא דיכול לקיים תפלת מנחה באותו זמן אע״פ שהמחייב של מנחה נשלם בפלג המנחה. והוא הדין במעריב דמה שמתפלל קודם הלילה זהו משום דמפלג המנחה ואילך הוי זמן הראוי לקיום תפלת ערבית אך בלי חלות המחייב, ונתחדש שחל קיום תפלת מעריב אפילו קודם שחל המחייב להתפללה, מכיון דערבית הויא תפלת רשות. ברם באמת המחייב של ערבית הוי תחילת הלילה, ולכן אין סתירה בקביעות הזמנים של המחייבים של תפילות מנחה ומעריב, ומה שיכולין לקיים שתי מצוות תפלה באותו זמן אחרי פלג ולפני שקיעה״ח לא הוי תרתי דסתריע.
ע״כ ענין תפלת מנחה
א. ואם הבדיל בשניהם הראשון עלתה לחובתו ושנייה לתשלומין ואינו חוזר, וכן אם לא הבדיל בשניהם אינו חוזר דיכול להבדיל על הכוס דהבדלה אינו אלא אזכרה בעלמא.
ב. ועיין בחידושי הגר״ח על הש״ס בענין הבדלה בתפלה, ועיין בהגהות הגרע״א זצ״ל לשו״ע או״ח סימן רצ״ד ובמ״ב סימן רצ״ד ס״ק ב׳ ובביאור הלכה שם.
ג. לכאורה י״ל דיש ב׳ דינים באמירת אתה חוננתנו: א) דין הבדלה, ב) דין תפלת ערבית. ואם הבדיל על הכוס הרי כבר יצא מצות הבדלה ותו א״א לו לומר אתה חוננתנו מדין תפלה מאחר דתו אינה חלות הבדלה משהבדיל על הכוס.
ד. וכדצ״ל לפי״ד מרן הגר״ח זצ״ל וכדנתבאר לעיל.
ה. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ל״ה ד״ה ואשר דמוכח וכו׳. ועיין בקהלות יעקב סימן ט״ז. ברם לכאורה קשה לומר דלשיטת חכמי פרובנציה הוי כמי שלא התפלל כלל וברכותיו הויין ברכה לבטלה. ויתכן דסברי דקיים מצות תפלה אף אם לא הזכיר יעלה ויבוא, אלא שלא קיים תפלה בזמנה כחובתה, ומשו״ה חוזר ומתפלל כדי לקיים חובת התפלה כמצותה. ונ״מ למי שהתפלל מעריב במוצאי יו״ט ואמר אתה חוננתנו ושכח יעלה ויבוא דחוזר ומתפלל משום ששכח יעלה ויבוא האם חייב לחזור ולומר אתה חוננתנו בתפלה השניה, דאם חוזר ומתפלל פעם שנית משום דכששכח יעלה ויבוא כאילו לא התפלל כלל אזי צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה השניה. משא״כ אם חוזר ומתפלל פעם שנית כדי לקיים מצות תפלה כחובתה, ובאמת חל קיום תפלה בתפלה הראשונה שהתפלל אע״פ ששכח להזכיר בה יעלה ויבוא, י״ל דשפיר יצא יד״ח אתה חוננתנו משום שהזכיר אתה חוננתנו בתפלה ראשונה של חול וכדאמר הגר״ח זצ״ל.
ו. עיין בתשובות הרמב״ם (פאר הדור סימן קמ״ח).
ז. וכן מבואר מדברי האור זרוע הל׳ תפלה סימן קי״ד וז״ל דמרוצה לעם דקתני היינו בכל השנה דהאיך יצאו בתפלתו והם אינם מסכימים לתפלתו ותדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא כהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שיקריב קרבנו וכי ס״ד שיתכפר לו וכו׳ הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים והכי נמי אין לשליח ציבור להתפלל אלא בהסכמת כולם וכשהוא מתפלל אז מקריב קרבן ציבור דתפלה היינו עבודה וכו׳ הא למדת כששליח ציבור מתפלל אז הוא מקריב קרבן ציבור עכ״ל. ולפי״ז נראה דאם הש״ץ למנחה חייב בתשלומי שחרית שאינו יוצא את התשלומין בחזרת הש״ץ, דאין קרבן ציבור מהווה תשלומין לקרבן יחיד.
ח. ואמר רבינו זצ״ל דמכיון דבתפלת הש״צ חלה חלות שם תפלת הציבור ואין הש״צ מתפלל בעד עצמו והציבור יוצאים על ידי תפלתו, יש לדקדק שכל הציבור יעמדו ברגליים מכוונות בשעת חזרת הש״צ כאדם העומד בתפלה, וכן משמע מדברי ההגהות מיימוניות פ״ט מהל׳ תפלה אות ב׳ וז״ל כתב בשם רב שרירא ורב האי שצריך לכוון לכל מה שאומר ש״ץ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין וכו׳ ופוסעין ג׳ פסיעות לאחוריהם עכ״ל. וכן נהג רבינו זצ״ל. ועוד אמר רבינו זצ״ל שבכדי להחשב כ״תפלת הציבור״, בעינן שיהיו תשעה שומעים המקשיבים לברכת הש״צ, ובעינן נמי שיאמר הש״צ ד׳ שפתי תפתח בתחילת חזרת הש״צ ויהיו לרצון אמרי פי בסוף תפלתו ג״כ בקול רם, דהרי מבואר בגמ׳ (ד:), דאין בזה משום הפסק בין גאולה לתפלה, דכיון דתקינו רבנן למימר ד׳ שפתי תפתח, כתפלה אריכתא דמיא, ולכאורה אי אמירת ד׳ שפתי תפתח אינה חלק מעצם התפלה ולא הוי אלא דברי פתיחה ובקשת רשות להתפלל בלבד, י״ל דמכיון שהש״ץ כבר אמר ד׳ שפתי תפתח בתפלת לחש שלו שוב אינו צריך לאומרו לפני חזרת הש״ץ, ומוכח דהוי חלק מעצם התפלה, וע״כ הש״ץ צריך לאומרו בקול רם כשאר התפלה. דכל מה שאומר הש״צ בלחש ואין שמה תשעה השומעים ומקשיבים לברכותיו, איננו נחשב כחלק מ״תפלת הצבור״. ולפי״ז יש לש״צ לדקדק לומר כל ברכת מודים בקול רם, באופן שישמעו הצבור את כולה, דכדי להיחשב תפלת הצבור בעינן שישתתפו הצבור ע״י ששומעין את תפלתו. וכן דקדק רבינו לומר כל הנוסח של ברכת מעין שבע בקול רם.
ברם עיין בבעל המאור (מס׳ ר״ה דף יב. בדפי הרי״ף ד״ה ואנו אומרים) שסובר דתקיעות דמיושב היינו התקיעות שתוקעים בחזרת הש״צ, ואמר רבינו זצ״ל שמדבריו מוכח שאין הציבור צריכים לעמוד בחזרת הש״ץ ומשום הכי קרי להו תקיעות דמיושב. ולפי מה שנתבאר י״ל שהבעל המאור חולק על תוס׳ והרמב״ם וסובר דחזרת הש״צ אינה חלות קיום תפלת הציבור אלא היא רק תפלת הש״צ, שמוציא את הציבור על ידו. ואמר רבינו זצ״ל דלפי מנהגנו שתוקעים בשעת חזרת הש״צ יש לדקדק עכ״פ בר״ה לעמוד ברגליים מכוונות בשעת חזרת הש״צ, שעי״ז חשיב כאילו עומד בתפלה כדי לקיים קיום תקיעות על סדר הברכות. וכן היה נוהג רבינו זצ״ל.
ט. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״י מהל׳ תפלה ה״ב אות א׳.
י. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ל״ו ד״ה ובאמת אפשר לומר וכו׳.
כ. ויעויין בגבורת ארי (יומא שם) שדן בזה, ויעויין בפרי חדש (סי׳ רל״ג) שהסיק דאפשר דגם אם עיקר זמן הקרבתה הוא מחצות ממש, מכל מקום יש לדחות דכי היכי דבתמיד מגזירת חכמים לא היה נשחט עד שש ומחצה הוא הדין לתפלת מנחה שכנגד התמיד תקנוה. ויעויין בזה במג״א ובברכי יוסף ובחק יעקב (או״ח סי׳ תנ״ח) ובמ״ב הביא מחלוקת האחרונים בזה, ובשעה״צ נשאר בצ״ע למעשה.
ל. עיין בשעה״צ או״ח סימן רל״ג ס״ק ח׳.
מ. ודומה לדין אין לילה מחוסר זמן ודין אין מחוסר זמן לבו ביום, דהמחייב חל בלילה אבל הכשר הקרבן וקיום הקרבתו היא ביום.
נ. ובשולחן ערוך (או״ח סי׳ תנ״ח ס״א) פסק וז״ל נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח. ועיין שם בדברי המגן אברהם שכתב וז״ל אף על גב שזמן הקרבת הפסח הוא אחר ו׳ שעות ומחצה, מכל מקום עיקר זמנו הוא מחצות עכ״ל. אולם בחק יעקב שם חולק על המגן אברהם והביא מהב״ח דעיקר הזמן הוא חצות ומחצה, וז״ל ולא מקרי בין הערבים אלא משעה שינטו צללי הערב והוא מו׳ ומחצה, על כן לענין תמיד וזמן מנחה קיימא לן דהוי מו׳ שעות ומחצה, ואם כן הוא הדין לעינן הקרבת הפסח, עכ״ל.
ס. ועיין לעיל בשיעורים דף כא. ד״ה בענין תפלת נדבה אות א׳. ועיין בתוס׳ דף כו. ד״ה טעה דאפילו למ״ד תפלת ערבית רשות מ״מ חל חיוב להתפלל ערבית אלא דהויא רשות לגבי מצוה אחרת.
ע. עיין אגרות הגרי״ד הלוי על הרמב״ם (פ״ה מהל׳ תפלה ה״ד). ועיין לעיל בשיעורים דף ב. בתוס׳ ד״ה מאימתי.