×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תָּנוּ רַבָּנַן: אטָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל בְּלֵיל שַׁבָּת שְׁתַּיִם; בטָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בַּשַּׁבָּת, מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁל חוֹל, מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה; וְאִם הִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה וְלֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ, רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ.
On a similar note, the Sages taught in a baraita: One who erred and did not recite the afternoon prayer on the eve of Shabbat, prays in the evening prayer two Amida prayers on Shabbat evening. One who erred and did not recite the afternoon prayer on Shabbat, recites two Amida prayers in the evening prayer at the conclusion of Shabbat. He recites havdala [the prayer of distinction] between the sanctity of Shabbat and the profanity of the week by reciting: You have graced us, etc., in the fourth blessing of the Amida, which is: Who graciously grants knowledge, in the first prayer, as it is the actual evening prayer, but he does not recite havdala in the second prayer, which is in place of the afternoon prayer. Moreover, if he recited havdala in the second prayer and did not recite havdala in the first, the second prayer fulfilled his obligation, the first one did not fulfill his obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות כו ע״ב} תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של-שבת טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל [במוצאי]⁠1 שבת שתים2 של-חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה ואם [לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה]⁠3 שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו {פי׳ הגאון4} דמיבעי ליה לאקדומי [תפילת]⁠5 חובת שעתיה בראשא וכיון דלא אבדיל בקמיתא ואבדיל בבתריתא גלי אדעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה הלכך באעי למיהדר צלויי6 אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרויהון7 ואע״ג8 דלא איבעי9 ליה למיעבד הכי10 לא מיחייב לאהדורי11 ואי נמי12 לא אבדיל בחדא מיניהו לא [מהדרינן ליה]⁠13. דתניא טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחית המתים ושאלה14 בברכת השנים מחזירין אותו והבדלה15 בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס:
איתמר ר׳ יוסי בר׳16 חנינה אמ׳ תפלות אבות תיקנום ר׳17 יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום תניא כותיה דר׳ יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר היה18 קרב והולך עד חצות ר׳ יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי19 תמיד של-שחר היה קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו20 תפילת המנחה עד הערב
שהרי21 תמיד של-בין הערבים היה קרב והולך עד הערב ר׳ יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של-בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברין ופדרין שלא נתאכלו22 מבעוד יום היו קריבין והולכין כל הלילה23 ומפני מה אמרו ושל-מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף היה24 קרב והולך כל היום כולו25 רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי מוספין קריבין [והולכין]⁠26 עד שבע שעות. איזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה [ואיזו]⁠27 היא מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה פלג מנחה28 אחרונה אחת עשרה שעה29 פחות רביע.
איבעיא להו לרבי יהודה עד ועד בכלל או דלמא עד ולא עד בכלל ומסקנא עד30 ועד בכלל ודיקא נמי דקתאני העיד רבי יהודה בן בבא על תמיד של-שחר שקרב בארבע שעות שמע מינה31 אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה:
1. במוצאי: גכז, גע, געו, גנב, געז, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ תפילה (י:טו). כ״י א: ״למוצאי״.
2. במוצאי שבת שתים: געא: ״ערבית שתים במוצאי שבת״.
3. לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה: גכז, גע, געא, געד, געו, גנב, געז, כ״י פריס 312, דפוסים. כ״י א: ״הבדיל בשנייה ולא הבדיל בראשונה״.
4. פי׳ הגאון: חסר ב-געא. בשמו ברשב״א כאן, ראה אוצה״ג הפירושים סי׳ קטז-קיז.
5. תפילת: גכז, גנב, געז, כ״י פריס 312, דפוסים, בכ״י א לפני הגהה: ״תפלה״ חסר בכ״י א אחרי הגהה, געד, געח, רא״ה, ונראה שחסר גם ב-געו.
6. צלויי: געד: ״לצלויי״. געח, כ״י פריס 312: ״ולצלויי״.
7. בתרויהון: גכז, גנב, כ״י פריס 312, דפוסים: ״בתרויהו״.
8. ואע״ג: געא, רא״ה: ״אע״ג״.
9. איבעי: געד, געח, דפוסים: ״מיבעיא״. גע, געא, רא״ה: ״מיבעי״.
10. הכי: גע, געט, כ״י פריס 312, רא״ה: ״הכין״.
11. לאהדורי: געד: ״למיהדר״.
12. נמי: חסר ב-געד. געח: ״נמי דאי״.
13. מהדרינן ליה: גכז, גע, געא, געד, געז, געח, געט, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. גנב רק: ״מהדרינן״. כ״י א: ״מיחייבינן לאהדוריה״.
14. ושאלה: גע: ״ושואלים גשמים״.
15. והבדלה: וכן געד, געט. גכז, גע, גנב, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״הבדלה״.
16. בר׳: חסר ב גכז גנב גנד געז געט, כ״י פריס 312, דפוסים. וניתן לקרוא גם: ״בר״. כ״י א: ״בר ר׳⁠ ⁠״.
17. ר׳: געא: ״ור׳⁠ ⁠״.
18. היה: חסר בכ״י פריס 312 לפני הגהה.
19. שהרי: כ״י פריס 312: ״ומפני מה אמרו עד ארבע שעות שכן״.
20. ומפני מה אמרו: חסר בכ״י פריס 312.
21. שהרי: כ״י פריס 312: ״שכן״.
22. נתאכלו: כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״נתעכלו״. ראה לקמן משנה ח:ז.
23. הלילה: געא: ״הלילה כולה״.
24. היה: חסר ב-געא, כ״י פריס 312.
25. כולו: חסר בכ״י פריס 312.
26. מוספין קריבין [והולכין]: געו, גקיב, כ״י פריס 312, דפוסים. געא: ״קרבן מוסף קרב והולך״. כ״י א, גנב, גנד, רא״ה רק: ״מוספין קריבין״.
27. ואיזו: גנד, געד, געו, גקיב, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״איזו״.
28. מנחה: כ״י אלפני הגהה: ״המנחה״.
29. שעה: גנד, געד, געו, געח, דפוסים, רא״ה: ״שעות״.
30. עד: דפוסים, רא״ה: ״דעד״.
31. געד געח גקטו, כ״י א לאחר הגהה, דפוסים מוסיפים: ״עד ועד בכלל שמע מינה״.
מבדיל בראשונה – פעם ראשונה מתפלל בשביל תפלה של עכשיו לפיכך אומר בה הבדלה בחונן הדעת והשניה היא בשביל תשלומי תפלת שבת אינו מבדיל בה.
שניה עלתה לו – בשביל תפלת מ״ש וראשונה לא עלתה לו שאינה כלום שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה דעתו שאינה של שבת והיא תחשב לשל ערבית.
וכן אם טעה ולא התפלל מנחה בע״ש מתפלל בערבית שתים של שבת.
טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ״ש שתים של חול ומבדיל בראשונה הבדלה בחונן הדעת ואם לא הבדיל אין מחזירין אותו.
מצאתי בפר״ח. הראשונה שהבדיל בה היא לחובתו והשנייה שלא הבדיל בה היא לשכר תפילה שלא בעונתה. ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה, שנייה עלתה לו לחובתו וראשונה לא עלתה לו כלל וצריך לפרוע תפילה אחרת על של מנחה. ודייקי מינה דהיכא דצלו ולא הבדיל לא יצא יד״ח וצריך לצלויי זימנא אחריתי. ורמינן עלה הא דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר על הכוס ועלתה בקושיא לר׳א. ואע״ג דעלתה ליה בקושיא לא אידחיא כלל, דהיכא דטעה ולא התפלל בשבת מנחה, מתפלל ערבית שתיםב, ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה, שנייה עלתה לו בחובתו וצריך לחזור להתפלל תפילה אחרת על של מנחה, אבל מי שטעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת א״צ לחזור ולהתפלל פעם אחרת מפני שיכול לומר על הכוס, ושאני התםג דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהבדלה שעל הכוס. דוממילא שמעינן לה דאי טעה ולא צלי במנחה בשבת וצלי ערבית של חול ולא אבדיל בחדא מינייהו יצא ידי חובתו דהא גלי אדעתיה דאהבדלה על הכוס ניחא ליה.
סימן קסח
מדקתני טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים, שומע אני אליעזר מהכא, יחיד שבא לבית הכנסת ומצא ציבור שקיבלו שבת כבר, שהתפללו אתה קדשת ואמרו ויכולו, שהיחיד מתפלל ערבית שתים, דכיון דציבור קיבלו שבת ועשו אותו קודש, אין זה יכול לעשותו חול ולהתפלל תפילת חולה.
ונ״ל נמי דמי ששכח ולא עירב עירובי תבשילין בעיו״ט לשבת, ונזכר שם כשאמר שליח ציבור ברכו, ועירב קודם שהתפללו ציבור תפילת יום טוב, שעירובו עירוב. כי קבלת יו״ט לא הוי עד תפילת יו״ט. ואמרינן בעירובין (מ ע״ב) אומר זמן בראש השנה ויום הכיפורים, ואמרינן תינח בר״ה דאיכא כוס יוהכ״פ דליכא כוס דהיכי לעביד ליקדשו על הכוס ולישתי כיון דקבליה בקידוש איתסר בשתיה דהא א״ל ר׳ ירמיה בר אבא לרב מי בדלת א״ל אין, אלמא קבלת שבת לא הוי אלא בתפילת שבת וקידוש.
א. אולי פתרונו ׳לרבנן׳ כלומר לרבנן דת״ר.
ב. בכת״י נוסף: על החול. וצ״ל של חול.
ג. בלא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה. וכיון שגילה דעתו שאינו חפץ בכוס [בלבד] היה עליו להבדיל בראשונה [או משום שהיא לחובתו או משום שתמיד מבדיל בראשונה שאחר השבת] אבל בשניה אינו מבדיל גם בגילה דעתו בראשונה, שהרי כבר קיים הבדלה. משא״כ בלא הבדיל בראשונה תבעינן ליה על שלא הבדיל בתפלה שהרי גילה דעתו אח״כ. והנה לשיטה זו אין תובעים אותו משום שבמעשיו הפך את הסדר, אלא דדיינינן שהראשונה באמת לחובתו והשניה לתשלומין, אלא שכאן יוצא מן הכלל ובאותה שלחובתו הבדלה מעכבת [משום גילוי דעתו דלא ניחא ליה בכוס בלבד]. עכשיו שאינו יוצא בה כלום ממילא זו שנתכון בה לתשלומין נהפכת לתפלת חובתו [וכמש״כ רבינו בחרוזיו ח״א עמ׳ תפ שו׳ תג: בראשונה יבדיל, ומנה לא יחדיל, ובשניה הבדיל הרם העטרה, השניה נסבכת, לשבת ונמשכת, ותפילה נערכת, לחול וסדירה]. ורה״ג ברא״ש סי׳ ב ואחריו הרי״ף – שיטה אחרת להם: במה שלא הבדיל בראשונה גילה שהופך את הסדר, שהראשונה לתשלומין והשניה לחובתו ולכן לא יצא בתשלומין שעשאה ראשונה. ונפק״מ בין השיטות בטעה ולא התפלל בליל שבת שמתפלל בשחרית שתים, נחלקו האחרונים אם אמר בראשונה ישמח ובשניה אתה, ויש שאמרו שלא יצא שהרי גילה דעתו שהראשונה לתשלומין, עי׳ בירור הלכה [לריא״ז] עמ׳ לח, והנה כ״ז רק לשיטת רה״ג דמדין גילוי אתינן עלה אבל לשיטת רבינו חננאל יצא. עוד נפק״מ בכיון במחשבתו שהראשונה לחובתו והשניה לתשלומין אלא שטעה והיפך ההבדלה –שנחלקו בדבר האחרונים, עי׳ מ״ב סי׳ קח סקכ״ט- לכאורה לשיטת ר״ח גם בכה״ג חוזר.
ד. ג״ז מדברי ר״ח כדמוכח מראבי״ה סי׳ פג שכתב בשם רבינו: ואם לא הבדיל בשתיהן יצא דהא מבדיל על הכוס וכן פסק ר״ח.
ה. שמעינן מדברי רבינו כמה חידושים: א. ברכו לא הוי קבלת שבת אלא דוקא תפילת שבת או קידוש. ודלא כראשונים [רי״ו והגמ״י ומרדכי] שהביא הב״י בסי׳ רסג דברכו הוי קב״ש. ועי״ש בב״י שפירש כן גם בדעת הטור והרא״ש שכתבו ׳שקבלת שבת תלויה בתפילת ערבית׳ שכונתם לתחילת התפילה, היינו ברכו. ב. שהיחיד נגרר אחר הציבור לא רק לענין מלאכה אלא גם לענין תפילה. ודלא כתרה״ד שהובא בב״י שם ונפסק בשו״ע סעיף טו דלענין תפילה אינו נגרר. עי׳ באה״ל שם ד״ה של חול. ג. שמתפלל תפילת המנחה בגדר תשלומין [שהרי רבינו מבסס דבריו על הא דטעה ולא התפלל מנחה] וא״כ פשיטא שמתפלל אותה אחר ערבית. ונפשט ספיקו של הפרמ״ג שהסתפק אם בכה״ג מתפלל מנחה תחילה כיון דעדיין יום הוא. עי׳ הגהות רע״א לסי׳ רסג ומ״ב סקס״א. ד. דאין חילוק בזה בין יו״ט לשבת, ובשניהם ברכו לא הוי קבלת שבת לשיטת רבינו, כמבואר בדיבור הבא. וכ״כ בהג׳ רע״א סי׳ תקכז בשיטת רבינו ׳דלא כמשמע מהט״ז (שם סק״ג) שיש חילוק בזה בין שבת ליו״ט׳. וע״ע ב״דיונים בדברי רבינו״ שבסוף הספר.
ו. לפנינו בגמ׳ [וכן בראשונים] היכי עביד אי מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה. ובפשטות אין מדובר על קידוש אלא על ברכת הזמן לבדה. ואולי גם לגירסתנו ראית רבינו תקפה, שיתכן שאמירת ׳לזמן הזה׳ הרי היא כהזכרת שבת ואינה כברכו [בפרט לאותו צד שכת׳ לעיל בהערה דברכו אינו קבלה בפה].
טעה ולא התפלל מנחה בע״ש וכו׳ טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים – דהיינו של מוצאי שבת ומבדיל בראשונה וכו׳. כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר״ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר״ח שלא הזכיר א״כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר״ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר״ח וי״ח כבר התפלל ולא דמי להא דאמר הכא טעה ולא התפלל מנחה בשבת דמתפלל ערבית בחול שתים פירוש של חול משום שלא התפלל כלל א״כ ירויח תפלת י״ח כשמתפלל במ״ש אע״פ שלא יזכיר של שבת וא״ת והלא הוא מתפלל יותר ממה שהוא חייב להתפלל שלא היה לו להתפלל כי אם ז׳ ברכות והוא מתפלל י״ח בכך אין לחוש שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י״ח רק שלא הצריכוהו מפני הטורח נמצא שמרויח כל תפלתו אבל כשטעה ולא הזכיר של ר״ח כבר התפלל א״כ לא ירויח כלום אם יתפלל במוצאי ר״ח (דהא) [וה״ה] נמי אם התפלל במנחה בשבת י״ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמ״ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י״ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי׳ היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת וזה לשונו שכתב אהא דקאמר שמבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי ליה לאקדומי תפלת שניה ברישא (דהכי) [דהיא] חובה וכיון דלא אבדיל ברישא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה הלכך בעי למהדר ולצלויי זימנא אחריתי כדי להקדים חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרוייהו אע״ג דלא מיבעי ליה למעבד הכי לא מחוייב לאהדורי ואי לא אבדיל אפילו בחדא מנהון לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ״ל אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע״ג שלא יחזור ויתפלל פעם שניה יותר מבראשונה. כך היה נראה לה״ר משה מאלאוו״ר מתוך לשון האלפסי.
תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת וכו׳ – רבסז״ל: פיר׳ כל אחת וא׳ אינו אומ׳ אתה חונן אלא אתה קידשת, כיון דשבת היא לא אטרחוה כדמפרש בפ׳ מי שמתו מוטל.⁠א טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל במוצאי שבת שתים של חול – פיר׳ אתה חונן בשתיהם. ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה – פיר׳ אבדלה שנ׳ באתה חונן אתה אמרת להבדיל וכו׳.⁠ב ואם הבדיל בשנייה ולא הבדיל בראשונה שנייה עלתה לו [ראשונה לא עלתה לו] – פיר׳ ערבית ראשונה לא עלתה במקום מנחה [ו]⁠חייב להתפלל. והוינן בה אמאי לא עלתה לו, תהוי ראשונה של שבת שנייה של מוצאי שבת.⁠ג ואהדרינן אם נאמ׳ יצא ידי חובתו כי האי גונא, יבואו בני אדם לומ׳ בדין הוא דלא איבעי ליה לצלויי תרי זמני ועל כן התפלל זה זו השנייה והצריכו לה משום שלא הבדיל בראש⁠[ו]⁠נה. ודוקא בדשכח אבל במזיד לא ועליו נאמ׳ מעות לא יוכל וג׳.
רבי׳ האיי גאון ז״ל:⁠ד והני מילי שטעה ולא התפלל תפלה בעונתה דיהבין ליה שכר תפלה, אבל בטל במזיד מעות שאין יכול לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא אבל שכר תפילה לית ליה.
א. לעיל כ״א א׳, וכ״פ בשטמ״ק.
ב. נראה שהיה לו נוסח כזה בהבדלה. ובסדור רס״ג עמ׳ קכ״ד: ״אתה הבדלת בין קודש לחול״, וכ״ה בסדר רב עמרם וברמב״ם בסדר התפילות.
ג. נראה שהיה גורס בגמ׳ כגירסת כתי״מ וכתי״פ, ראה דק״ס כאן.
ד. כעי״ז בשמו בארחות חיים י״ט א׳ ובפסקי ריקנטי סי׳ ט״ז (אוצה״ג הפי׳ עמ׳ 33) וראה רשב״א ורא״ש שדייקו מדבריו שאם רצה לחזור ולהתפלל שתים רשאי, וכ״כ המאירי בשם ״גאוני הראשונים״. וראה טור או״ח סי׳ רל״ד, וע״ע לעיל פרק ג׳ הערה 60 קטע בשם רה״ג.
ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. והכין קיימא לן. ואף על גב דאקשינן עלה מדתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו וסלקא בקושיא, כיון דלא סלקא בתיובתא לא מדחיא מחמת כך, דדילמא אי אשגחו בה הוו אשכחו משכחי לה פירוקא. והלכך קיי״ל כי האי וכי האי, הדא בדוכתא והדא בדוכתא. וכן כתב רב האי גאון ז״ל. ואיכא למימר דהוי טעמא דכיון דאבדיל בשניה גלי דעתיה דראשונה צלי אדעתא דתשלומין ושניה משום חובתו, ולא אבעי ליה לאקדומי תשלומין לשל חובת היום, והלכך שניה עלתה לו משום חובתו אלא שצריך לחזור ולהתפלל שלישית משום תשלומין, ורואין את הראשונה כמי שאינה כדי שלא תקדם של תשלומין לשל חובת היום. ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דהא לא גלי דעתיה דראשונה לא תהא משום חובתו דשמא אע״פ שלא הבדיל בה טועה היה ואין מחזירין אותו. וכן כשהבדיל אף בשניה אפשר דטעה בשניה ושלא מדעת הבדיל בה. וכ״כ הגאון ז״ל.
כתבו בתוספות שאם שכח במנחה בראש חודש שלא הזכיר בה של ראש חודש, אינו חוזר ומתפלל ערבית שתים, דמה ירויח בחזרתו דאף בתשלומין אינו מזכיר של ראש חודש, והוא הדין למי שהתפלל במנחה בשבת שמונה עשרה ברכות ולא הזכיר של שבת. ודבר ברור הוא דהא טעה ולא התפלל בשבת במנחה קאמר, כלומר, שלא התפלל כלל הא התפלל אע״פ שלא הזכיר של שבת לא. וטעמא דידהו טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא מתפלל בתשלומין שתים של חול.
תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת. פי׳ דרבנן לא אטרחוה בכולןא. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול. פי׳ דגברא בר חיובא הוא בכל הברכות בשבת ורבנן הוא דלא אטרחוהב וכיון דעברה שבת חזר לדינו, ודוקא מנחה הוא דמשלים ולא של מוספין כדפרישנא לעיל. מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה. פי׳ דתפלה של אותה שעה קודמת ושל תשלומין מאוחרת לה. ואם הבדיל בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דמיבעי ליה לאקדומי חובת שעתיה ברישא וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה הילכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרויהון אע״ג דלא מיבעי ליה לאיניש למעבד הכין לא מיחייב לאהדורי ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס. פי׳ ומיהו דוקא היכא דאיכוין בקמייתא לשם חובה, אבל בקמייתא לשם תשלומין לא מהניא ליה טעותיה דטעי בשניה דלא אבדיל דמשום הכי תיסק ליה קמייתא, דהא אי אידכר ואבדיל בשניה לא סלקא ליה קמייתא, והוא הדין השתא, וזה ברורג. ונמצא מחשבה פוסלת בתפלות לאיזו כונה מתפלל אותה.
א. פי׳ דבעצם יש לו להתפלל מנחה של חול שאותה צריך להשלים, אלא דבאמת בשבת גופא צריך להתפלל תפלת חול ורבנן לא בעו להטריחו ותיקנו נוסח של שבת תחת של חול וכדלעיל כא, א וא״כ השלמה דמנחה נמי יוצא ע״י תפלת שבת מטעם זה גופא דלא נטריחנו. ועיין מ״ב סי׳ קח סקכ״ה.
ב. כדלעיל כא, א. ואם היה עיקר דין תפלת שבת להתפלל שבע לא היה צריך להשלים אלא שבע אבל השתא דבעצם חייב בשמ״ע אלא דבשבת לא אטרחוהו השתא שהוא חול משלים שמ״ע.
ג. כ״כ בשו״ע סי׳ קח, אבל המג״א כתב דדוקא בגילוי דעת להדיא שראשונה לתשלומין ושניה לחובה לא יצא אבל מחשבה בעלמא אינה פוסלת (והא דראשונה לא עלתה לו אע״פ שאין ניכר בה שהיא לתשלומין דשמא שכח מ״מ על ידי הבדלה דשניה יש כאן גילוי דעת על הראשונה וה״ז כגילה דעתו בראשונה ושוב אין השניה עולה לתשלומין אלא לחובה), ובדברי רבינו מפורש כהשו״ע, ועיין בשיטמ״ק ובחת״ס על השו״ע ובמאירי.
שכח תפלת מנחה בערבי ימים שנוסח התפלה מתחלף כגון ערב שבת כשהוא מתפלל ערבית פעם שניה לתשלומי מנחת חול ששכח אינו מתפלל כנוסח מה ששכח אלא כנוסח שהוא בו עכשיו טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל מנחה במוצאי שבת שתים של חול אלא שאינו מבדיל בתפלה של תשלומין והילכך מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה גלה בדעתו שאותה של תשלומין הקדים וחוזר ומתפלל של תשלומין בלא הבדלה אבל אם הבדיל בשניהם אע״פ שלא היה לו להבדיל באחרונה אין צריך לחזור בה וכן אם לא הבדיל באחת מהם אע״פ שהיה לו להבדיל בראשונה אין צריך לחזור ולהתפלל שהרי כל עצמה של תפלת ערבית במוצאי שבת אם טעה ולא הזכיר בה הבדלה בחונן הדעת אין מחזירים אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס ומ״מ כתבו בתוספות שאם שכח במנחה של שבת והתפלל בו י״ח ולא הזכיר של שבת שצריך לחזור ושכח ולא חזר שאינו מתפלל ערבית שתים שהרי מה שהוא חוזר עליו אינו יכול להזכירו וכן בראש חדש שטעה במנחה ולא הזכיר של ר״ח הואיל ובלילה כבר עבר החדש ואין יכול להזכירו ויפה כתבו ויש חולקים לומר שכל שצריך לחזור הרי הוא כמי שלא התפלל ומתפלל ערבית שתים ואין דבריהם נראין:
טעה ולא הגיע עדיין זמן תפלה הסמוכה לה אע״פ שעבר זמן תפלה הראשונה כגון שכח של שחרית ועבר חצות ולא הגיע לחצי שעה שביעית מתפלל של תשלומין תחלה אחר שלא הגיע זמן האחרת כמו שכתבנו וכן פירשו הגאונים בתפלת ערבית שנזכר בה קודם הנץ החמה:
כל מה שביארנו עליו תורת תשלומין לא נאמר אלא לתפלה אבל ק״ש וברכותיה כבר כתבנו שאין להם תשלומין ומה שאמרו הקורא מכאן [ואילך] לא הפסיד הקורא אף בברכות כבר יעדנו בזה זמן עד ד׳ שעות וא״כ של ערבית בשחרית לא יקרא ומ״מ לדעת גדולי הרבנים שכתבו שאין בזה זמן יש אומ׳ שקורא מתורת תשלומין וממה שאמרו בסוגייא זו בטל ק״ש שחרית וערבית בטל תפלה שחרית וערבית הרי זה מעוות לא יוכל לתקון אלמא דוקא בטל הא שכח לא אף בק״ש ולדעתי אין זה ראיה אדרבה תשמע מקמא דאמר טעה ולא התפלל ולא אמר טעה ולא קרא ובזה לא הזכיר לשון בטול אלא משום תפלה וכן שיש לדון אם נעתק משחרית לערבית ומערבית לשחרית היאך יברך יוצר אור בערב או מעריב בשחרית וא״ת שיברך ברכות דהשתא כדין של ערב שבת בשבת או של שבת במוצאי שבח בזו אין הטעם אלא שחיוב י״ח אף בשבת הוא אלא שכבוד שבת מפקיעו וכן יש באים בהפקעתה בשל שחרית לערבית מפני שהמנחה הפסיקה אלא שזו לדעתי אינה ראיה הואיל ולא הפסיק זמן ק״ש אחר בנתים ואין אומ׳ שיהא הפסק אלא לתפלה אבל מנוסח הברכות מיהא יש לדון ומתוך כך אני מפקפק לומר שמשהגיע זמן האחרת אינו קורא אלא שבפרק ראשון במשנה ראשונה כתבנו שקורא ונסח הברכות אפשר לסמוך מפני שהם כלליות למציאות יום ולילה כמו שאמרו להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום ומ״מ אף לדעת זה מ״מ קורא הוא מתורת רשות ולא מתורת תשלומין וכבר כתבנו בענינים אלו בפרק ראשון:
תפלת ערבית אע״פ שכללוה בתורת תשלומין לא מפני שעיקר הדין עליה שהיא חובה אלא רשות היא ומ״מ עכשיו הוקבעה על כל העולם כחובה ואחר שכן ישנה בדין תשלומין וכן בדין שאם טעה חוזר חוץ מיעלה ויבא של ר״ח כמו שיתבאר:
מה שכתבנו שמסוף י״א פחות רביע עד שקיעת החמה מי שהתפלל בו מנחה יצא ומי שהתפלל בו ערבית יצא באמת כך יצא לנו ממה שאמרו דעבד כר׳ יהודה עבד דעבד כרבנן עבד כלומר דעבד כר׳ יהודה להתפלל בו תפלת הערב עבד דעבד כרבנן להתפלל בו תפלת מנחה עבד ומ״מ כתבו הגאונים שאין לאדם אחר להתפלל מנחה וערבית בזמן זה מה נפשך אם יום אין לילה אם לילה אין [יום] ויש אומרים ששעה ורביע זה משמש ליום ולילה לענין תפלה ובדיעבד ואם התפלל בו מנחה וערבית יצא ונראה כדעת ראשון ומ״מ הרי מוסיפים לומר שאם התפלל בו פעם אחת מנחה שוב לא יתפלל בה ערבית שכבר קבלו עליו ביום וכן בהפך ולמדו מכאן שמאחר שאנו נוהגים להתפלל מנחה בערב אין לנו להתפלל תפלת ערבית בפלג המנחה ואותם שהיו מתפללים של שבת בערב שבת לא היו מאחרין מנחה לעולם עד זמן זה ואיני נסכם לדעת זה כלל אלא ביום אחד אין ראוי לו להתפלל בו מנחה וערבית אבל מיום ליום אין לחוש כלל ואין כאן משום תרתי דסתרן אהדדי דבדרבנן לא חיישי׳ והרי זה כשני שבילים אחד טמא ואחד טהור שהלכו שני בני אדם זה באחת וזה באחרת שאם באו לישאל בבת אחת שניהם טמאים ובזה אחר זה שניהם טהורים ומ״מ דוקא לתפלה אבל לק״ש לא יקרא בתחום חמה לעולם כמו שביארנו בפרק ראשון:
מאחר שביארנו שאדם יכול להתפלל ערבית בפלג המנחה אם התפלל בו בע״ש מתפלל בו ערבית של שבת ומקדש על הכוס ואסור במלאכה וכן מתפלל של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס ויש אומרים שלא הותר לעשות כן בשבת אלא למי שרצה להחשיך על התחום לדבר מצוה או להציל מן הגייס וכיוצא בו שהרי על כל פנים הבדלה על הכוס סימן להיתר מלאכה וזו ודאי אסור הוא במלאכה עד הלילה ואף בשל סופרים לדעתי ואף כאן תמהו רבים היאך נעשה קודש שבידינו חול ואם אמרו של שבת בע״ש שהוא תוספת חול על הקודש של מוצאי שבת בשבת למה ומ״מ יש לסמוך שאף ההבדלה קדוש הוא לשבת ואחר שלא הגיע לו ממנה היתר מלאכה אין לנו ומ״מ קודם זמן זה אף בערב שבת אין ראוי לעשות כן שמי״א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם אבל קודם לכן אין שם סרך לילה כלל:
התפלל של שבת בע״ש קודם לכן אם בטעות היה כגון שהיה יום המעונן וחזרה חמה להראות ונמצא שהתפלל קודם זמן זה יחיד חוזר ורשאי לחזור למלאכתו ויש לו לחזור ולהתפלל צבור רשאין לחזור למלאכתן אבל אין חוזרין ומתפללים מפני הטורח כך כתבוה גדולי המחברים וכן גדולי המפרשים בשם גאון ומ״מ יש חולקים לומר שמאחר שאין חוזרין להתפלל אסורין במלאכה ואם מדעת קבלוהו אסורין במלאכה בין יחיד בין צבור אבל מ״מ יחיד חוזר ומתפלל מי״א שעות פחות רביע ולמעלה אע״פ שבטעות קבלוהו אף יחיד אין חוזר ומתפלל ומ״מ יש מתירים לו לחזור למלאכתו ואין נראה כן ויש מפרשים שכל סוגיא זו בפלג המנחה אבל קודם לכן חוזרין ומתפללים אף צבור:
כשם שאמרנו בתפלה כן הדין בכל הדברים שהם מראים קבלת שבת כגון הדלקת הנר לנשים שנקראת קבלה על דעת קצת אלא שיש אומרים שאין הדלקת הנר קבלה כלל ממה שאמרו במסכת שבת הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות בו דג קטן ומ״מ של מוצאי שבת בשבת אפי׳ הבדיל על הכוס אין מותר במלאכה עד הלילה:
לעולם אל יתפלל אדם אחורי רבו יש מפרשים הטעם שלא יראה כמשתחוה לרבו ויש מפרשים שלא יראה כמדקדק בתפלת רבו ולפירושים אלו אפי׳ ברחוק כמה ויש מפרשים שלא יטריח את רבו לעמוד אם סיים קודם לו ולפיכך זה אינו אסור אלא בשיעור ג׳ פסיעות של רבו ואם אירע לו כן הן עם רבו הן עם אחר יזהר הרב או האחר העומד לפניו שאם סיים קודם לשל אחריו לא יעשה ג׳ פסיעות עד שיסיים זה שאחריו כדי שלא יפסיקהו וכן יזהר התלמיד שלא יתפלל כנגד רבו ר״ל בצדו לגמרי שנראה כמשתחוה עמו אלא יתפלל רחוק ממנו ולא ישוה רבו עם שאר בני אדם בנתינת שלום ובהחזרת שלום אלא שיפליג בכבודו ויש אומרים שאף להקדים לו שלום אף בלשון כבוד אסור אלא שיעמוד לפניו באימה עד שיתן הרב לו שלום והוא ישיבנו בלשון כבוד וראיה לדעתי בזו ממה שהביאוהו בתלמוד המערב מדכתיב ראוני נערים ונחבאו ומה שאמרו בפרק שני פגע בו רבו וכו׳ בפרקים שואל אפשר בתלמיד חבר או שמא בזו אמרו שהרב נמנע שלא לקרוא לו בשלום מצד שלא יפסיקהו ואמרו עליו שיפסיק הוא לכבודו לשאול וכן יזהר התלמיד שלא יחלוק על ישיבתו ולא יאמר דבר בשמו שלא שמע מפיו ומ״מ בבית הכנסת יכול הוא להתפלל אחורי רבו וכנגדו כל אימה בטלה במקום צבור שאימת הצבור גדולה מכלן וכן כתבו הגאונים ולעולם לא יעבור אדם לפני המתפלל בעמידה ויש מתירים ברחוק ד׳ אמות מכח סוגיא זו:
טעה ולא התפלל מנחה בשבת – נראה דאם שכח ולא התפלל יעלה ויבא במנחה בר״ק לא יתפלל במוצאי ר״ח שתים כיון שאין לו להזכיר של ר״ח למה יחזור ויתפלל י״ח ברכות כיון שכבר התפלל אותם, ולא דמי להא דאמרינן הכא שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול ויצא בה בשל שבת דשאני הכא דאף בשבת ראוי להתפלל י״ח אלא שמפני הטורח תקנו ז׳ ברכות הילכך כשלא התפלל במנחה ז׳ יוצא באותם י״ח ברכות שמתפלל במוצאי שבת דאינון נמי שייכי בשבת, וה״ה נמי אם התפלל במנחה בשבת י״ח ולא הזכיר של שבת אע״פ שלא יצא באותה תפלה ואם היה נזכר מבעוד יום היה צריך להתפלל שבע ברכות אפי׳ הכי לא יתפלל במוצאי שבת שתים כיון שהתפלל כבר י״ח:
ת״ר טעה ולא התפלל מנחה בע״ש מתפלל ערבית שתים של שבת – דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו.
(1-2) מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו לחובת היום ראשונה לא עלתה לו – מדקתני מבדיל בראשונה משמע דקסבר האי תנא דלעולם אין לו להקדים תפלת תשלומין לתפלה הבאה בזמנה. ומדקאמרינן ואם הבדיל בשניה עלתה לו משמע דסבר דטעה ולא הבדיל במוצאי שבת מחזירין אותו דאי הוה ס״ל דאע״ג דלא הבדיל יצא הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי וליתני הכי אם טעה ולא הבדיל בשתיהם ונתכוין בראשונה לשם תשלומין שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו והוי רבותא טפי דמשכחת לה אפי׳ בלא הבדיל בשתיהם, והיינו דאקשינן למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו׳, ואף על גב דסלקא בקושיא הכי הלכתא דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו.
תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת – דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול. דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו:
(1-2) מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו לחובת היום ראשונה לא עלתה לו – מדקתני מבדיל בראשונה משמע דקסבר האי תנא דלעולם אין לו להקדים תפלת תשלומין לתפלה הבאה בזמנה. ומדקאמרינן ואם הבדיל בשניה עלתה לו משמע דסבר דטעה ולא הבדיל במוצאי שבת מחזירין אותו דאי הוה סבירא ליה דאף על גב דלא הבדיל יצא הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי וליתני הכי אם טעה ולא הבדיל בשתיהם ונתכוין בראשונה לשם תשלומין שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו והוי רבותא טפי דמשכחת לה אפילו בלא הבדיל בשתיהם. והיינו דאקשינן למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו׳. ואף על גב דסלקא בקושיא הכי הלכתא דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו:
גמרא במתני׳ נמחק רבי יהודה אומר עד שבע שעות ונ״ב התוס׳ לא גרסי כן עיין לקמן:
שם מתפלל בשחרית שתים שחרית מתפלל במנחה ב׳ כצ״ל ונ״ב אלמא דמושכת זמנה עד תפלת מנחה והיינו אחר חצות אבל מתשלומים שמתפלל תפלת מנחה שתים לא קדייק דהא תפלת ערבית כ״ע זמנה בלילה ומשלמת ביום ודו״ק:
רש״י בד״ה וכיון דעבר יומו בטל קרבנו כו׳ נ״ב דהכי אמרי׳ גבי קרבנות זבח ונסכים דבר יום ביומו מלמד שאם עבר יומו בטל קרבנו:
פירש״י בד״ה שניה עלתה לו כו׳ והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה כו׳ עכ״ל בלאו האי טעמא נמי שניה לא עלתה לשל שבת והיינו מטעמא דראשונה לא עלתה לו שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה אם השניה תעלה לו לשל שבת ע״כ שיהיה צריך להתפלל אחריה אחת של מ״ש אלא דהוצרך טעמא דהבדיל בה כדי שתחשב לשל ערבית ודו״ק:
תוספות בד״ה טעה ולא התפלל ע״ש כו׳ גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה כו׳ ואי אבדיל בתרווייהו כו׳ לא מחייב לאהדורי כו׳ עכ״ל ולפי זה מתיישב קושיית התלמוד דהכא גלי דעתיה אבל התם לא גלי דעתיה ולכך אין מחזירין אותו כמו אם לא הבדיל בתרוייהו וא״צ להחזיר והם דברי רבינו האי שכתב הרא״ש בשמו אע״ג שנשאר בקושיא כיון דלא קאמר תיובתא לאו משבשתא היא דטעמא דמסתבר הוא כו׳ עכ״ל ע״ש:
בא״ד אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע״ג שלא כו׳ מתוך לשון האלפסי עכ״ל לכאורה דמתוך הגמרא נמי מוכח הכי כדקאמר כיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה להתפלל תפלה אחרת בלא הבדלה אע״ג דלא מרויח מידי שהרי כבר התפלל ולא הבדיל בראשונה וי״ל דלפי הגמרא אפשר למאי דמסיק קשיא קושטא דלא קאי הכי ולא מהדרינן ליה כיון דלא מרויח כלום אבל לדברי האלפסי לא סליק בקושיא כמ״ש רבינו האי וא״כ קאי שפיר הך סברא דמהדרינן ליה אע״ג שאינו מרויח כלום ודו״ק:
בד״ה קשיא תימה כו׳ דמיירי קודם שהעשירו דאמרינן לקמן כו׳ עכ״ל ר״ל דקודם שהעשירו לא היה אומר כלל על הכוס רק בתפלה לחוד ולכך מחזירין אותו והך דקתני אין מחזירין תוקמא אחר שהעשירו וחזרו והענו דאז קבעוה בתפלה ואמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אבל כשהעשירו ועדיין לא חזרו והענו לא קבעו אלא על הכוס כדמוכח פרק אין עומדין (לג.) ע״ש ודו״ק:
בד״ה יצחק תיקן תפלת מנחה כו׳ צלותא דאברהם כו׳ עכ״ל עיין בערוך בערך שחר:
בד״ה ואין שיחה כו׳ אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין ההדסים ובחלק כו׳ כצ״ל:
בד״ה יעקב תיקן כו׳ וקשה למתני׳ דפ״ק דקאמר כו׳ כצ״ל:
בד״ה עד פלג כו׳ בשלמא עד ט׳ כו׳ וי״ל דר״י ס״ל דתפלה כנגד קטורת כו׳ עכ״ל ר״ל דהכי קא קשיא ליה דבשלמא אי הוה קאמר ר׳ יהודה עד מנחה גופא הוה שיעור דתפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה דאז היו מקריבין תמיד של בין הערבים אבל פלג המנחה קטנה לענין תפלה מנליה האי שיעורא כיון דלא מצינו שום קרבן שהקריבו באותה שעה וקאמרי דתפלות כנגד קטורת תקנו דכתיב כו׳ וקטורת של תמיד בין הערבים היה משתהה אחר הקרבת התמיד עד פלג המנחה ומיהו למאי דבעי למימר פלג מנחה גדולה קאמר ר״י קשה הא מנליה דמה הקריבו באותה שעה ויש ליישב דאם הקדים תמיד של בין הערבים בזמן מנחה גדולה כדאיתא פרק תמיד נשחט (נח.) אפשר שלא היה משתהה הקטורת רק עד פלג מנחה גדולה והוא קרוב ברביעית שעה למנחה קטנה ודו״ק:
בתוספות ד״ה טעה ולא התפלל כו׳ וא״ת והלא הוא מתפלל יותר. נראה כוונתן בזה דלפ״ז משמע דתפלה זו אינה לתשלומין ממש א״כ למה יתפלל יותר דא״כ אין זה כמו אותה עיקר התפלה ממש אע״כ דתשלומי תפלה אינה באה אלא משום תקנת חכמים בעלמא ולפ״ז משמע דה״ה בטעה ולא הזכיר של ר״ח במנחה דהו״ל כאילו לא התפלל לגמרי ושייך ג״כ תקנת חכמים שיחזור ויתפלל וע״ז מתרצים דאין בכך כלום כיון שגם בשבת היה הדין שיתפלל כל י״ח ואם כן שפיר הוה תשלומי תפלה ממש משא״כ בלא הזכיר של ר״ח כנ״ל בכוונתם ודו״ק:
שם בא״ד ומיהו ברב אלפס כו׳ עד סוף הדיבור. ואע״ג דבגמרא אסיקנא להך ברייתא בקושיא אפ״ה פוסק רב אלפס כיון שלא קאמר תיובתא כ״כ הרא״ש ז״ל בשם רב האי גאון ומה שלא הרגישו התוס׳ בזה נ״ל דמשמע להו דאפילו לשון תיובתא לא שייך אלא לדחות מימרא דאמוראי משא״כ לענין רומיא דברייתות לעולם אין לדחות שום ברייתא ממקומה לומר דחדא משבשתא היא אלא אית לן לתרוצי בכל מה דאפשר. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בלא״ה א״ש הא דמסקינן בקושיא משום דעיקר פירושא דרב אלפס היינו דוקא למאי דקיי״ל תפלות כנגד תמידין תיקנום א״כ לפ״ז ודאי חייב להקדים אותה תפלה שהגיע זמנה והשניה לתשלומין כדאשכחן בקרבנות וכדפרישית משא״כ למ״ד תפלת אבות תקנום נראה דלא שייך בהו הקדמה כלל ואדרבה יותר היה נכון להתפלל תפלה של תשלומין והיינו כסדר אבות נמצא דלפ״ז לא שייך שינויא דרב אלפס א״כ שפיר מסיק הגמרא בקושיא והיינו למ״ד תפלות תפלות אבות תקנום כנ״ל ודו״ק:
גמ׳. וז״ל ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה ורמינהו טעה ולא הזכיר וכו׳ הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא עכ״ל. עיין בהגהות הב״ח שפירש דבברייתא מיירי שהתפלל הראשונה על דעת שהיא חובה ולא עלתה לו משום שלא הזכיר בה הבדלה, ועל זה הקשו בגמ׳ דהזכרת הבדלה בתפלה אינה מעכבת משום שיכול לאומרה על הכוס. ולפי״ז מבואר בגמ׳ שהחפצא של תפלה נקבעת ע״י כוונת המתפלל ולא במטבע ונוסח התפלה, ומכיון דהתפלל התפלה הראשונה על דעת שהיא תפלת ערבית לשם חובתו חל בה דין ערבית, והקשו בגמ׳ דאמאי לא יצא אם לא הבדיל בה, והרי הבדלה אינה אלא אזכרה בעלמא, וכדמוכח מזה שנאמרת על הכוס ואינה חלק מעצם מטבע ונוסח התפלה של ערבית במוצ״ש. אלא דלפי״ז קשה מדוע הקשה הגמ׳ רק אמאי אין תפלתו הראשונה עולה לו, דהו״ל להקשות נמי מדוע עלתה לו השניה לשם חובה, דהרי מסתמא כיון בה לשם תשלומין, ועי״ז חל עליה חלות שם תשלומין, ומכיון דעדיין לא יצא יד״ח תפלת חובה (דלא הבדיל בראשונה וס״ד דהבדלה מעכבת) אף השניה לא תעלה לו לשם תשלומין, דאין להקדים תשלומין לתפלת חובה, ויצטרך לחזור ולהתפלל עוד תפלה לשם תשלומין אחרי שיתפלל תפלה לשם חובה, וצ״ע.
והנה יש לחקור ביסוד הדין שאם חיסר תפלה שמתפלל תשלומין, האם הביאור בזה הוא שמתפלל התפלה הראשונה לשם חובה והשניה לשם תשלומין, ותפלת התשלומין הוי דין מסוים וחפצא בפ״ע של תפלה, או דילמא דמתפלל ב׳ תפילות של חובה, והחידוש של תשלומין הוא שהתפלה השנייה לשם חובת הזמן עלתה לו לתשלומין לתפלה שחיסר. ולמשל מי שחיסר תפלת מנחה שמתפלל ערבית ב׳ האם תפלתו הראשונה היא תפלת ערבית לשם חובה, והתפלה השנייה הויא חפצא בפני עצמה של תפלת תשלומין ואין עליה חלות שם תפלת ערבית כלל. או דילמא דמתפלל שתי תפילות של ערבית, ואחת עולה לו לחובת הזמן והשנייה עלתה לתשלומין למנחה שחיסר.

תשלומין על ידי תפילה שונה מתפילתו

ציון א.ב.
גמרא. תנו רבנן: טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל בליל שבת שתים. טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה - שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו. למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה?! ורמינהו: טעה ולא הזכיר... הבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס! קשיא.
שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת - יתפלל ערבית שתים של שבת, וכן ביום טוב. שכח ולא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב - מתפלל במוצאיהן ערבית שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן - יצא, אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה - חוזר ומתפלל תפלה שלישית, מפני שהראשונה לא עלתה לו מפני שהקדימה לתפילת ערבית. וכו׳.(רמב״ם תפלה י, טו)
טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל ערבית שתים של שבת, הראשונה לערבית והשניה לתשלומין. הגה. והוא הדין אם לא התפלל מנחה בערב ראש חדש - מתפלל של ראש חדש שתים, ואם לא הזכיר יעלה ויבא בראשונה והזכיר בשניה - צריך לחזור ולהתפלל, אבל אם לא הזכיר בשתיהן, או הזכיר בראשונה ולא בשניה - אין צריך לחזור.
טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת (שתים של חול), מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה - שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו, ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשתיהן - יצא.(שו״ע אורח חיים קח, ט-י)

א. למנחה של שבת.

בברייתא מבואר שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול, וכותבים התוספות (ד״ה טעה) שאין לחשוש לכך שמתפלל שמונה עשרה כתשלומין לתפילה של שבת שיש בה רק שבע ברכות, כיון שמן הדין גם בשבת היה ראוי להתפלל שמונה עשרה ורק מפני הטורח קבעו שאין צורך.
לגבי אמירת הבדלה בחונן הדעת אמרו בברייתא שאומרה בתפילה הראשונה שהיא בשביל ערבית שחייב בה עכשיו, ולא בשניה שהיא בשביל תשלומי מנחה של שבת, ואם עשה להיפך - עלתה לו השניה בתור תפילת ערבית, שהרי הבדיל בה, אך הראשונה לא עלתה לו בתור תשלומין. אמנם על דין זה הקשו מדוע לא עלתה לו הראשונה בתור ערבית, הרי אין מחזירים את מי ששכח להזכיר הבדלה בחונן הדעת, ולא תירצו את הקושיה. אולם הרא״ש (סי׳ ב) כותב בשם רב האי גאון שכיון שלא אמרו ״תיובתא״ אלא ״קשיא״ - יש לקבל את דברי הברייתא להלכה, וההסבר הוא שכיון שהבדיל בשניה ולא בראשונה - גילה דעתו שהתכוון להתפלל תחילה בשביל התשלומין שלא כדין, ולכן לא עלתה לו. אכן כשהבדיל בשתיהן, או כשלא הבדיל באף אחת מהן, שאין גילוי דעת כזה - עלו לו שתיהן.
מסקנה זו מובאת להלכה על ידי הרי״ף (יח, א בדפיו), הרשב״א, הרמב״ם, הרי״ד (בפסקיו), הריא״ז (בפסקיו הלכה א, ג), הטור (סי׳ רצב) והשלחן ערוך.

ב. למנחה של ערב שבת.

בברייתא מבואר שמתפלל ערבית שתים, דהיינו שתים של שבת, ולפי גרסת הרי״ף והרא״ש נאמר במפורש שמתפלל שתים של שבת. הריטב״א מסביר שכשם שלא הטריחוהו להתפלל שמונה עשרה בתפילת שבת - כך לא הטריחוהו בתפילת התשלומין.
המגן אברהם (סקי״ב) מסתפק לגבי מי שטעה והתפלל שמונה עשרה לתשלומין אם צריך לחזור ולהתפלל של שבת כדין, או שבדיעבד כיון שהתפלל לתשלומי תפילה של חול - יצא, שאין זו תפילת חובה של היום. דעתו נוטה שאינו צריך לחזור ולהתפלל, וזאת על פי הסברה הנזכרת לגבי מי שלא התפלל מנחה בשבת שמשלים בתפילת שמונה עשרה במוצאי שבת כיון שבדין היה להתפלל שמונה עשרה גם בשבת, ומשום כבוד השבת לא הטריחו, וכל שכן שמי שהתפלל בטעות בליל שבת תפילת שמונה עשרה יצא ידי חובת תשלומין, אף שלכתחילה מתפלל של שבת. כך פוסקים גם הפרי חדש, בעל חיי אדם (כלל כז, י), המשנה ברורה (סקכ״ה) ובעל ערוך השלחן (סעיף יז).
לעומתם כותב הט״ז (סק״ח) שאין תפילה בשבת בלי הזכרת שבת, על כן כשהתפלל של חול לא יצא ידי תשלומין וצריך לחזור ולהתפלל של שבת.

ג. למנחה של ערב ראש חודש.

בעל ספר כלבו (סי׳ יא) כותב ש״מתפלל ערבית שתים ומזכיר ״יעלה ויבא״ בראשונה ולא בשניה, ואם הזכיר בראשונה ולא בשניה או בשניה ולא בראשונה - שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו, ואם אדכר בתרוייהו - יצא, ואם לא אדכר בתרוייהו - נמי יצא״. ברור שיש בדבריו טעות סופר, שהרי אם מזכיר לכתחילה בראשונה ולא בשניה אין הסבר להמשך דבריו שאם עשה כן לא עלתה לו הראשונה, ואכן בארחות חיים (הל׳ תפלה סי׳ קה) מובאים הדברים בהשמטת המילים ״ואם הזכיר בראשונה ולא בשניה״, כלומר שרק כשהפך את הסדר והזכיר בשניה ולא בראשונה - לא עלתה לו ראשונה. כך נראה בפשטות גם מדברי הבית יוסף (סי׳ תכב) אשר מביא את דברי הכלבו וכותב שדימה זאת לדין של מי שלא התפלל מנחה בשבת, ואף הוא מבדיל בראשונה ולא בשניה, ואם נהג להיפך - לא עלתה לו ראשונה.
הבית יוסף (שם) כותב על הדברים שנכונים הם, אולם הרמ״א (דרכי משה שם סק״ב) כותב שאין לדמות ראש חודש למוצאי שבת, כיון שדוקא בהבדלה לאחר שהבדיל בראשונה הרי הוא עומד בתפילה של חול ולכן אינו מבדיל בשניה, מה שאין כן בראש חודש שגם בתפילה השניה הרי הוא עומד בראש חודש וחייב להזכיר מעין המאורע בכל תפילותיו. כך הוא פוסק בסעיף ט שלפנינו, ומוסיף שאם הזכיר רק בשניה - חוזר ומתפלל לתשלומין, אך אם הזכיר רק בראשונה או לא הזכיר בשתיהן - אינו צריך לחזור.
לדעת הט״ז (סק״ט) זו גם דעת הכלבו והבית יוסף, והטעות היא כבר בתחילת הדברים, שצריך לומר ״יעלה ויבא״ בשתיהן, ובהמשך בא החילוק שאם לא הזכיר בראשונה - לא עלתה לו ראשונה, ואם לא הזכיר בשניה או בשתיהן - יצא. לדעתו כוונת הבית יוסף כשכותב שדימה את הדין להשלמה במוצאי שבת היא רק לגבי הדין כשלא הזכיר בראשונה, שכמו שבמוצאי שבת לא עלתה לו כיון שגילה דעתו שהתפלל אותה בשביל התשלומין - כך בראש חודש, אולם לגבי עיקר הדין יש חילוק, שלהבדלה אין מקום ביותר מתפילה אחת בעוד של״יעלה ויבא״ יש מקום בכל התפילות של ראש חודש.
הרשב״ץ סובר כרמ״א שאומר ״יעלה ויבא״ בשתי התפילות, אך לדעתו אף כשלא אמר בראשונה ואמר בשניה אינו צריך לחזור, כמו בכל תפילת ערבית בראש חודש שאינו חוזר לפי שאין מקדשים את החודש בלילה. הוא מסביר שדוקא במוצאי שבת שמבדיל בראשונה ולא בשניה, כשהבדיל בשניה ולא בראשונה חוזר מפני שגילה דעתו שהתפלל את הראשונה בשביל התשלומין, מה שאין כן בראש חודש שמזכיר בשתיהן, שבין כשלא הזכיר בעיקרית ובין כשלא הזכיר בתשלומין אינו צריך לחזור.
בעל הדרישה (תכב סק״ב) מסכים אמנם לחילוק של הרמ״א, אך להלכה נוקט שיש לסמוך על הכלבו והבית יוסף ולומר ״יעלה ויבא״ רק בראשונה ולא בשניה. כך פוסק גם בעל הלבוש, ומסביר שאין לדמות זאת למי שלא התפלל מנחה בערב שבת שמתפלל ערבית שתים של שבת, שכן שם כיון שקיבל עליו שבת יש משום זלזול בכבוד השבת אם יתפלל בה תפילה של חול, מה שאין כן בראש חודש שאין קדושתו חמורה כל כך, ובלאו הכי מתפללים בו תפילה של חול, שאין בכך זלזול כשאינו אומר ״יעלה ויבא״ בשניה.
החיי אדם (כלל כז, יב), בעל ערוך השלחן (סעיף יח), המשנה ברורה (סקכ״ו) ובעל כף החיים (סקמ״א) פוסקים כרמ״א.

ד. החסיר בתפילה דבר שאינו בתפילה הבאה.

התוספות כותבים בשם רבינו יהודה שמי ששכח ״יעלה ויבא״ במנחה של ראש חודש ונזכר רק בערב, שהוא מוצאי ראש חודש - אינו מתפלל ערבית שתים לתשלומין, כיון שתפילת שמונה עשרה כבר התפלל, ו״יעלה ויבא״ ממילא לא יאמר בערב, ונמצא שאינו מרויח כלום בתפילה כזו. כיוצא בזה מי שהתפלל בטעות שמונה עשרה במנחה בשבת שאינו משלים במוצאי שבת, כיון ששמונה עשרה כבר התפלל, ושל שבת לא יוכל להשלים, ורק כשלא התפלל כלל יש ערך להשלמה גם כששונה מהתפילה החסרה.
לעומת זאת שיטת חכמי פרובינצא (מובאת ברבינו יונה דף יח, א בדפי הרי״ף וברא״ש סי׳ ב) וספר האשכול (ח״א סי׳ כה) היא שכיון שלא יצא ידי חובתו כשלא אמר ״יעלה ויבא״ במנחה של ראש חודש וכשלא הזכיר של שבת - הרי הוא כמי שלא התפלל כלל שצריך להשלים בערבית, אף על פי שמה שהחסיר לא יושלם בתפילת התשלומין.
רבינו יונה מסתפק בדבר, וכותב שכדי לצאת מן הספק יש להתפלל בערבית תפילה נוספת בתורת נדבה, בלא לחדש בה דבר.
בתוספות מובא דיוקו של רבי משה מאלאוור שאף הרי״ף סובר שמתפלל ערבית שתים לתשלומין, ממה שפוסק לגבי מי שלא התפלל מנחה בשבת, ובערבית הבדיל בשניה ולא בראשונה, שכיון שהראשונה לא עלתה לו כי גילה דעתו שהתכוון בה לתשלומין שלא כדין, ורק השניה עלתה לו בתור ערבית - צריך לחזור ולהתפלל פעם נוספת לתשלומין, הרי שמצריך להשלים גם כשאין שום תוספת בתפילת התשלומין לעומת מה שכבר התפלל, שהרי תפילת שמונה עשרה כבר התפלל בראשונה, וזה גם מה שצריך להתפלל עכשיו בתור תשלומין.
נמצא שלפי שיטת רבינו יהודה אם הבדיל בשניה ולא בראשונה - אינו משלים בתפילה נוספת כי לא ירויח כלום, ומה שאמרו שראשונה לא עלתה לו - היינו שהפסיד את התפילה שהחסיר ואין עוד תקנה לדבר.
הב״ח (סי׳ רצב) מקשה על הדיוק מהרי״ף, שאולי דוקא כשלא התפלל כלל מנחה בשבת סובר הרי״ף שצריך להשלים אם לא יצא ידי חובת ההשלמה בתפילה הראשונה שהתפלל במוצאי שבת, אבל כשהתפלל שמונה עשרה במנחה בשבת מודה שאינו מרויח כלום כשיתפלל שוב שמונה עשרה במוצאי שבת. הוא מוסיף שכך גם הבין הרא״ש בדעת הרי״ף, שהרי לגבי הבדלה הוא כותב כרי״ף ובכל זאת מביא את דברי רבינו יהודה, מכאן שמבין שאינם חולקים.
כך פוסקים במפורש הרשב״א, המאירי ורבינו ירוחם (נתיב יא ח״א ונתיב יב ח״כ) שאם לא התפלל מנחה בשבת, ובערב הבדיל בשניה ולא בראשונה - חוזר ומתפלל תפילה שלישית לתשלומין, אולם כשהתפלל שמונה עשרה במנחה של שבת או שכח ״יעלה ויבא״ במנחה של ראש חודש - אינו משלים בערבית.
ההסבר לשיטתם הוא שכאשר מחסיר תפילה לגמרי חל עליו חיוב תשלומין, וכיון שתפילת תשלומין מקומה דוקא אחרי התפילה העיקרית, הרי שכאשר עשה להיפך עדיין לא יצא ידי חובת התשלומין וצריך לחזור ולהתפלל, אבל כשהתפלל והחסיר דבר - אין ערך לתפילת תשלומין כשלא יוזכר בה מה שהחסיר.
הרמב״ם אינו מתייחס לשאלה זו, ורק לגבי הבדלה כותב כרי״ף שחוזר ומתפלל בשלישית. המחבר בשלחן ערוך (הלכה י) כותב בסתם לגבי הבדלה שהראשונה לא עלתה לו, ואינו מדגיש שצריך להתפלל פעם נוספת, ולגבי השלמת תפילה שהחסיר בה הזכרת שבת או ראש חודש הוא פוסק (סעיף יא) כרבינו יונה שמספק יתפלל תפילת נדבה בלא חידוש. ניתן לומר שאף לגבי הבדלה זו דעתו שכיון שזו מחלוקת לא יתפלל אלא בנדבה, אבל כיון שהרי״ף, הרא״ש והרמב״ם פוסקים שמתפלל פעם נוספת מן הדין - מסתבר שזו גם כוונת השלחן ערוך, וכן מפרשים המגן אברהם (סקי״ד) והמשנה ברורה (סקכ״ט).
הפרי חדש פוסק כרשב״א שאין צריך להתפלל תשלומין כשאינו מזכיר את מה שהחסיר.
המגן אברהם (סקט״ז) כותב שכל הדיון לגבי ראש חודש הוא כשבערבית כבר לא ראש חודש, אולם כשראש חודש יומיים ושכח ״יעלה ויבא״ במנחה של היום הראשון - מתפלל ערבית שתים, שהרי מרויח את התשלומין כשמזכיר ״יעלה ויבא״ בשתי התפילות, וכך פוסקים הצל״ח והמשנה ברורה (סקל״ד). אמנם בצל״ח מובאת דעת בעל בנין אריאל שאינו משלים, כי ראש חודש יומיים רק מספק, ואם כן אם ראש חודש ביום הראשון אין לומר ״יעלה ויבא״ בלילה, ואם ראש חודש ביום השני נמצא שלא טעה כלל ואינו זקוק לתשלומין, אבל הצל״ח דוחה שלאחר שקבעו יומיים הרי הם כקדושה אחת לענין תפילה.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לתענית ג, א ציון ה.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לקמן כט, א ציון ז.ט.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לקמן לג, א ציון ל.

זמן תפילת מנחה

ציון ז.ח (כו, ב), ציון ח (כז, א).
משנה (כו, א). תפילת המנחה - עד הערב. רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה.
גמרא. ואיזו היא מנחה גדולה? משש שעות ומחצה ולמעלה, ואיזו היא מנחה קטנה? מתשע שעות ומחצה ולמעלה. איבעיא להו: רבי יהודה פלג מנחה קמא קאמר או פלג מנחה אחרונה קאמר? תא שמע: דתניא, רבי יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע...
אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: התם אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה, הכא מאי? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב חסדא: נחזי אנן, מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום - שמע מינה הלכה כרבי יהודה! אדרבה, מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא - שמע מינה אין הלכה כרבי יהודה! השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר - עבד, ודעבד כמר - עבד.
כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה - תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת ״מנחה קטנה״, ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה - אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה, וזו היא הנקראת ״מנחה גדולה״.
הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה.(רמב״ם תפלה ג, ב, ד)(הלכה ב לא צוינה בעין משפט)
מי שהתפלל תפלת המנחה מאחר שש שעות ומחצה ולמעלה - יצא, ועיקר זמנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה, שהוא עד סוף אחת עשרה שעות חסר רביע. הגה. ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לשתים עשרה שעות, והם נקראים שעות זמניות, וכן בכל מקום ששערו חכמים בשעות - משערינן בשעות אלו. ואסיקנא, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה - שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה - צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה. ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה - אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה, ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה - יצא, ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה. הגה. ולדידן במדינות אלו שנוהגים להתפלל ערבית מפלג המנחה - אין לו להתפלל מנחה אחר כך, ובדיעבד או בשעת הדחק - יוצא אם מתפלל מנחה עד הלילה, דהיינו צאת הכוכבים.(שו״ע אורח חיים רלג, א)

א. תחילת זמנה.

בסוגייתנו מבואר שזמן מנחה גדולה מתחיל משש שעות ומחצה, ובטעם הדבר כותב רש״י שזהו זמנו של תמיד של בין הערביים, שאינו קרב קודם.
אמנם מלשון המשנה ״תפילת השחר עד חצות... תפילת המנחה עד הערב״ ניתן היה לדייק שמיד כשמסתיים הזמן של תפלת שחרית מתחיל הזמן של תפילת מנחה, ואכן ביומא (כח, ב) מבואר שתפילת מנחה של אברהם אבינו היתה ״מכי משחרי כתלי״, דהיינו מרגע שהשמש מתחילה לנטות למערב, והוא מיד אחרי חצות היום. אולם הגמרא כבר מקשה שם מהמשנה בפסחים (נח, א) הקובעת שזמנו של התמיד אינו לפני שש שעות ומחצה, ומסקנתה שזמן הקרבת התמיד וכן זמן תפילת המנחה משש שעות ומחצה, ולמרות שאברהם אבינו התפלל קודם לכן - אין לומדים ממנו הנהגה זו. לכן ודאי שלכתחילה יש להתפלל מנחה דוקא משש ומחצה, ונחלקו המפרשים מה הדין אם התפלל משעה שישית.
המגן אברהם (סק״א) מדייק מלשון השלחן ערוך שלא יצא, ומסביר שאף על פי שזמנה מחצות, כיון שאין אנו בקיאים בזמנים - לא יצא, וכן היא מסקנת הפרי חדש. אולם בעל ערוך השלחן (סעיף יג) פוסק שיצא, והמשנה ברורה בשער הציון (סק״ו) כותב שלמעשה צריך עיון אם יצא או לא. בעל כף החיים (סק״ב) כותב שכיון שנחלקו הפוסקים - אינו חוזר ומתפלל, שכן תפילה היא מדרבנן, וספק ברכות להקל.

ב. מנחה גדולה ומנחה קטנה.

בסוגייתנו לא מבואר האם יש עדיפות למנחה קטנה או למנחה גדולה, ואכן מדברי בעל הלכות גדולות, הרי״ף (דף יח, ב בדפיו) והרא״ש (סי׳ ג) משמע שאין עדיפות, ומשעה ששית ומחצה יכול להתפלל מנחה בכל זמן שירצה.
אולם רבינו חננאל (כז, א ד״ה השתא, כח, ב ד״ה ר׳ אליעזר) סובר שעדיף להתפלל לאחר פלג המנחה של מנחה קטנה, דהיינו לאחר אחת עשרה שעות חסר רביע, זאת משום שבירושלמי נאמר שתפילת מנחה כנגד הקטרת הקטורת, שנאמר ״תכון תפלתי קטרת לפניך״, וקטורת הקריבו בשעה זו. נוסף על כך, לקמן (כט, ב) אומר רבי יוחנן שמצוה להתפלל עם דמדומי חמה, דהיינו סמוך לשקיעה, על פי הפסוק ״ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים״, ומה שנאמר שם בהמשך הסוגיה ״לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא״, היינו דוקא כשמתפלל סמוך מאוד לשקיעה שיש לחשוש שמא יאנס.
גם הרדב״ז (סי׳ תרעו) כותב שעדיף להתפלל מפלג מנחה קטנה ואילך מאשר להתפלל מתחילת זמן מנחה קטנה, וכן עדיף להתפלל בזמן מנחה קטנה מאשר בזמן מנחה גדולה, שזמן זה ראוי לתפילה רק בשעת הדחק.
לעומת זאת כותב רבינו מנוח (הל׳ תפילת מנחה, הוצאת מוסד הרב קוק עמ׳ קיז) שיש מצוה להתפלל דוקא בזמן מנחה גדולה, ומביא דעה זו בעל ערוך השלחן (סעיף יב) בשם אחד מן הקדמונים, ונראה שטעמו הוא שזריזין מקדימין למצוות.
יש להעיר שמדברי רש״י במסכת תענית (כו, ב ד״ה כיון דסמוך) משמע שהיו נוהגים להתפלל בזמן מנחה גדולה.
מדברי הרמב״ם עולה שלכתחילה יש להתפלל בזמן מנחה קטנה כיון שבו היו רגילים להקריב את התמיד, ובדיעבד יצא משעה שש ומחצה. כך מבאר הבית יוסף את דעת הרמב״ם, ומביא ראיה ממה שכותב הרמב״ם (ג, ג) שבמקום שנוהגים להתפלל מנחה גדולה וקטנה, אחת בתור חובה ואחת בתור נדבה - ראוי להתפלל מנחה קטנה כתפילת חובה ומנחה גדולה כתפילת רשות.
מדברי הרמב״ם נראה שאין מעלה מיוחדת להתפלל דוקא לאחר פלג מנחה קטנה, ומה שכותב ״ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה״ זהו היתר להתפלל עד שעה זו, כדעת חכמים, ולא שיש בזה משום מצוה. יש להעיר שאף לדעת הרמב״ם במקום הצורך יש להתפלל תפילת מנחה מחצות ומחצה אף לכתחילה, שהרי בהלכות יום טוב (ו, יט) הוא פוסק שביום טוב מתפללים מנחה גדולה, משום שיש מצוה לאכול ביום טוב, וצריך להתפלל מנחה לפני האכילה.
הטור כותב שזמן תפילת מנחה משש שעות ומחצה, ואינו נותן עדיפות למנחה גדולה או למנחה קטנה. בסימן רלד הוא מביא את תשובת הרא״ש שהמתפלל שתי תפילות מתפלל מנחה גדולה בתור חובה ומנחה קטנה בתור רשות, וזה בניגוד לדעת הרמב״ם.
הגר״א (סק״א) כותב שאף בדעת הטור יש מקום לומר שעיקר זמן מנחה הוא במנחה קטנה, כיון שאז הקריבו את התמיד בכל יום, אלא שלדעתו אף לכתחילה אפשר להתפלל מנחה גדולה, ולא כדעת הרמב״ם שרק בדיעבד יכול להתפלל אז.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כרמב״ם. המגן אברהם (סק״ב) כותב שבשעת הצורך שרוצה לאכול או שיוצא לדרך - רשאי להתפלל אף לכתחילה מנחה גדולה.

ג. דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.

הגמרא אינה מכריעה במחלוקת התנאים אלא אומרת, שלא כרגיל, ״דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד״. ניתן להבין שעדיף לצאת ידי שניהם ולגמור להתפלל עד פלג המנחה. כך כותב הסמ״ג (עשין יט) ומובאת הדעה הזו על ידי המאירי, אולם הוא מביא גם דעה שיש לתת עדיפות לתפילה סמוך לשקיעה על פי דברי הגמרא לקמן (כט, ב) שיש מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, וכאמור כך כותב רבינו חננאל, וגם בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ כה) כותב בשם רב האי שנהגו העם להתפלל מנחה עד הערב.
רבינו תם (מובא בהגהות מיימוניות אות ג) פוסק על פי המסופר בגמרא לקמן שרב היה מתפלל ערבית של שבת בערב שבת, שלהלכה זמן מנחה מסתיים בפלג המנחה, ומכאן ואילך הוא זמן ערבית. דבריו ניתנים לביאור כדברי הסמ״ג שכך עדיף לנהוג לכתחילה כדי לצאת ידי כולם, אולם מדברי המפרשים האחרים נראה שלא חשו לכך. עם זאת יש דיון וחילוקי דעות איך לנהוג למעשה, כיון שלא נפסקה הלכה כרבי יהודה או כחכמים.
רבינו יונה (דף יח, ב בדפי הרי״ף ד״ה דעבד), הרשב״א, הרא״ש (סי׳ ג) ובעל האשכול (שם) כותבים שלמעשה יש לנהוג כדעה אחת, כרבי יהודה או כרבנן, ואינו רשאי להחליפה כלל, שלא יראה כתרתי דסתרי.
לעומתם כותבים המרדכי (סי׳ פט), הרא״ה והמאירי שרשאי לשנות מנהגו מיום ליום, ורק באותו יום יקפיד לנהוג לפי שיטה אחת בלבד. המאירי אף מדגיש שהנוהג באותו יום כרבי יהודה וכרבנן לא יצא ידי חובתו בתפילת ערבית שהתפלל לאחר פלג המנחה.
עם זאת בתחילת המסכת כותב הרא״ש בשם רבינו תם שיש שנוהגים להתפלל מפלג המנחה תפילת מנחה וגם ערבית, ומנהגם מקובל, והקלו להם מפני שאם לא יעשו כן יתפזרו ושוב לא יתכנסו ולא יתפללו בציבור.

ד. עד מתי רשאי להתפלל לדעת רבנן.

רבינו יונה (דף יח, א בדפי הרי״ף ד״ה תפלת) כותב שאין לאחר זמן מנחה אלא עד השקיעה ולא יותר, משום שאף זריקת דם התמיד נעשית עד השקיעה כמבואר במסכת זבחים (נו, א), וכן דעת בעל שלטי הגבורים (על המרדכי) והמאירי. הגר״א בשנות אליהו על המשנה מוסיף שמהשקיעה ואילך הוא זמן הקטרת איברים ופדרים, שכנגדו תיקנו תפילת ערבית.
המהרי״ל (הל׳ תפילה) כותב שהיה נוהג בשעת הדחק להתפלל מנחה סמוך לצאת הכוכבים אף על פי שנראה כבר כלילה, וטעמו משום שבעצם עדיין יום, ומבאר המגן אברהם (סק״ז) שהוא עוסק בעיר השוכנת בעמק, או שבתיה גבוהים ומסתירים את השמש בשקיעתה. אמנם הרמ״א פוסק על פי דברי המהרי״ל שבשעת הדחק יכול להתפלל עד צאת הכוכבים, ובפשטות כוונתו להתיר בכל מקום, אולם המשנה ברורה (סקי״ד) מסביר שהכוונה עד לרבע שעה מקודם, אבל מאוחר יותר הרי זה בין השמשות, וכבר אינו רשאי להתפלל מנחה. המשנה ברורה מוסיף שראוי להתפלל מנחה ביחידות לפני השקיעה ולא לחכות לתפילה בציבור. עם זאת בדיעבד יכול לסמוך על המקילים להתפלל אחרי השקיעה, אך לא מאוחר מרבע שעה קודם צאת הכוכבים.
מלשון הרמב״ם שכותב ״יש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה״ משמע שזהו סוף הזמן. לעומת זאת בעל שבלי הלקט (סי׳ מח), הראב״ד (שו״ת סי׳ קצד), בעל ארחות חיים (הל׳ תפלת המנחה א) ובעל ספר המנהיג (מהדורת מוסד הרב קוק עמ׳ קטז) סוברים שזמנה עד צאת הכוכבים. כן נראית בפשטות דעת המחבר בשלחן ערוך כשכותב שנהגו להתפלל תפילת מנחה עד הלילה, ולפי זה ניתן לפרש כך אף את דברי הרמ״א. אבל המשנה ברורה (סק״ב) מסביר אף את דברי המחבר כדרך שמסביר את דברי הרמ״א, שאין הכוונה ממש עד הלילה אלא עד זמן בין השמשות.

ה. שיטת הרמב״ם.

בהלכה ד הוא כותב שיתפלל עד פלג המנחה, אבל מוסיף שאפשר גם שיתפלל עד שתשקע החמה. הכסף משנה מסביר שהרמב״ם כותב את דבריו בשני שלבים ואינו כותב בפשטות שזמנה של תפלת מנחה עד שתשקע החמה, משום שרוצה ללמדנו את מה שאמרו ״דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד״, כלומר שיכול לנהוג בשתי דרכים, בזו או בזו, אך לא בזו וגם בזו, שאם מתפלל מנחה עד פלג המנחה - יכול להתפלל ערבית מיד לאחר מכן, שכבר נקרא לילה, ואם מתפלל מנחה עד שתשקע החמה - צריך להמתין בתפילת ערבית עד לאחריה.
עם זאת, בהלכה ז כותב הרמב״ם את ההלכה היוצאת מהמשך הסוגיה, שיכול להתפלל ערבית של לילי שבת קודם שתשקע החמה, ויש לעיין בדבריו, כי משתמע שכך הדין לכתחילה, ובגמרא הובאו הדברים כהוכחה שהלכה כרבי יהודה, וכיון שההלכה אינה דוקא כמותו - מדוע שינהגו כן לכתחילה. הראב״ד משיג וכותב שאין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, אך מנמק זאת בטעם שמפסיד את סמיכת גאולה לתפילה, ואכן הכסף משנה מביא את דברי רבינו מנוח המדייק בתוך לשון הרמב״ם שכוונתו היא רק לשעת הדחק.
אחרת היא דעתו של הלחם משנה (הלכה ב) שמדייק מלשון הרמב״ם שיכול לנהוג לקולא ואינו צריך לחוש לסתירה היוצאת ממנהגיו. הוא מבסס את דבריו על כך שמצד אחד כותב שמתפלל מנחה עד פלג המנחה, וממילא יש להסיק שלאחר מכן יכול להתפלל ערבית, ומצד שני כותב שיכול גם להמשיך ולהתפלל מנחה עד שקיעת החמה. כמו כן הדברים מבוססים על מה שכותב שיכול להקדים מלכתחילה את תפילת ערבית של שבת, ונימוקו שתפילת ערבית אינה חובה ואין צורך לדקדק בזמנה.

ו. שיטת השו״ע.

המחבר והרמ״א מסכימים שיש לחוש שלא לנהוג באופן שתהיה סתירה בין זמן המנחה לבין זמן תפילת ערבית, אלא שנחלקו כיצד נוהגים לכתחילה, שהמחבר כותב שנוהגים כרבנן, והרמ״א מביא את המנהג שנוהגים כדברי רבי יהודה. עם זאת שניהם מסכימים שבשעת הדחק אפשר להתפלל מנחה וערבית באותו פרק זמן, ולדעת המגן אברהם (סק״ז) כך ההלכה למעשה בציבור שיש טורח לחזור ולאוספו לבית הכנסת.
א בדומה למקרה שהובא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם טעה ולא התפלל מנחה של חול בערב שבתמתפלל בליל שבת שתים של שבת. טעה ולא התפלל מנחה בשבתמתפלל במוצאי שבת שתים של חול. מבדיל (אומר ״אתה חוננתנו״ בברכת ״חונן הדעת״ להבדיל בין שבת לחול) בתפילה הראשונה, לפי שהיא תפילת ערבית ממש, ואינו מבדיל בשניה, שכן היא במקום תפילת מנחה שאינה צריכה להבדלה. ויתר על כן, אם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונהשניה עלתה לו (נחשבת לו) ויצא בה ידי חובה, ואילו הראשונה לא עלתה לו.
On a similar note, the Sages taught in a baraita: One who erred and did not recite the afternoon prayer on the eve of Shabbat, prays in the evening prayer two Amida prayers on Shabbat evening. One who erred and did not recite the afternoon prayer on Shabbat, recites two Amida prayers in the evening prayer at the conclusion of Shabbat. He recites havdala [the prayer of distinction] between the sanctity of Shabbat and the profanity of the week by reciting: You have graced us, etc., in the fourth blessing of the Amida, which is: Who graciously grants knowledge, in the first prayer, as it is the actual evening prayer, but he does not recite havdala in the second prayer, which is in place of the afternoon prayer. Moreover, if he recited havdala in the second prayer and did not recite havdala in the first, the second prayer fulfilled his obligation, the first one did not fulfill his obligation.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לְמֵימְרָא, דְּכֵיוָן דְּלָא אַבְדֵּיל בְּקַמַּיְיתָּא, כְּמַאן דְּלָא צַלִּי דָּמֵי, וּמַהְדְרִינַן לֵיהּ!

The Gemara comments: Is that to say that since he did not recite havdala in the first prayer, he is as one who did not pray and we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it? If so, the conclusion is that one who fails to recite havdala in the prayer must repeat that prayer.
רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתוך פסק ההלכה האחרון אפשר להוציא מסקנות מסויימות, ועל כך מעירים: למימרא [האם לומר] שמ כיון שלא אבדיל בקמייתא [הבדיל בתפילה הראשונה] הרי זה כמאן [כמי] שלא צלי דמי, ומהדרינן ליה [התפלל נחשב, ומחזירים אותו]? ואם כן נסיק מכאן שכל שלא הבדיל בתפילה יחזור ויתפלל.
The Gemara comments: Is that to say that since he did not recite havdala in the first prayer, he is as one who did not pray and we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it? If so, the conclusion is that one who fails to recite havdala in the prayer must repeat that prayer.
רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּרְמִינְהוּ: טָעָה גוְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, דוּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; ההַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס. קַשְׁיָא.

The Gemara raises a contradiction to the above conclusion from the Tosefta: One who erred and did not mention the might of the rains: He makes the wind blow and rain fall in the second blessing of the Amida, the blessing on the revival of the dead, and one who erred and failed to recite the request for rain in the ninth blessing of the Amida, the blessing of the years, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. However, one who erred and failed to recite havdala in the blessing: Who graciously grants knowledge, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, as he can recite havdala over the cup of wine, independent of his prayer. This contradiction was not resolved and remains difficult.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קשיא – תימה אמאי לא משני דמיירי קודם שהעשירו דאמרינן לקמן בפרק אין עומדין (ברכות לג.) העשירו קבעוה על הכוס וי״ל דלא אשכחן ברייתא דנשנית בין שתי תקנות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא – וא״ת אמאי לא משני הך ברייתא דשוכח קודם שהעשירו וקבעוה על הכוס כדאיתא לקמן בפ׳ אין עומדין (ברכות דף ל״ג.), וי״ל דלא מצינו ברייתא שנשנית באותם ימים בין שתי התקנות בתפלה ועל הכוס, אע״ג דאותה ברייתא דשניה עלתה לו נשארה בקושיא כיון דלא קאמר תיובתא לא משבשתא היא כך כתב רב האי גאון, וטעמא דמסתבר הוא דכיון דאבדיל בשניה גלי אדעתיה דכיון בראשונה לשם תשלומין ושניה משום חובתו ואין להקדים של תשלומין לחובת הזמן וצריך להתפלל אותה של תשלומין פעם שנית, ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דאין כאן גלוי דעת דראשונה לתשלומין, וכן משמע דפריך למימרא כיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי וכו׳ דמשמע דבעי למימר אע״פ שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה ראשונה עלתה לו לשם חובה ושניה עלתה לו לשם תשלומין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומביאים ראיה מן התוספתא לסתור הנחה זו, ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה] לדבר ממה ששנינו בברייתא: אם טעה ולא הזכיר גבורות גשמים (״משיב הרוח ומוריד הגשם״) בברכת תחיית המתים,וכן אם לא הזכיר שאלה (הבקשה על הגשם, ״ותן טל ומטר״) בברכת השניםמחזירין אותו להתפלל בשנית. ואולם אם שכח לומר הבדלה בברכת ״חונן הדעת״אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה (את ההבדלה) על הכוס לעצמה. הרי שאי אמירת הבדלה אינה מעכבת את התפילה! סתירה זו לא נתיישבה ועל כן היא נשארת קשיא [קשה], בלא שינתן לה פתרון.
The Gemara raises a contradiction to the above conclusion from the Tosefta: One who erred and did not mention the might of the rains: He makes the wind blow and rain fall in the second blessing of the Amida, the blessing on the revival of the dead, and one who erred and failed to recite the request for rain in the ninth blessing of the Amida, the blessing of the years, we require him to return to the beginning of the prayer and repeat it. However, one who erred and failed to recite havdala in the blessing: Who graciously grants knowledge, we do not require him to return to the beginning of the prayer and repeat it, as he can recite havdala over the cup of wine, independent of his prayer. This contradiction was not resolved and remains difficult.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִיתְּמַר: רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת, אָבוֹת תִּקְּנוּם. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: ותְּפִלּוֹת, כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם.

The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the times beyond which the different prayers may not be recited is rooted in a profound disagreement, also manifest in a later amoraic dispute. It was stated: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The practice of praying three times daily is ancient, albeit not in its present form; prayers were instituted by the Patriarchs. However, Rabbi Yehoshua ben Levi said that the prayers were instituted based on the daily offerings sacrificed in the Holy Temple, and the prayers parallel the offerings, in terms of both time and characteristics.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאירירא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבות תקנום – כדקתני בברייתא לקמיה.
כנגד תמידים תקנום – אנשי כנסת הגדולה.
תפלות אבות תקנום שנ׳ וישכם אברהם בבקר וג׳ (מצות למי).⁠א אברהם תיקן תפלה של שחרית, יצחק תיקן של מנחה שנ׳ ויצא יצחק וג׳, יעקב תיקן תפלה של ערבית שנ׳ ויפגע במקום וג׳ – ומאןב דמקדים מנחה גדולה מועטים, ובתורת רשות עביד ולא מבטל אחרונה של ערב.
א. אינו מובן ואולי חסרים כמה מלים.
ב. מכאן עד סוף הקטע הובא באוצה״ג הפי׳ עמ׳ 36 בשם רה״ג.
איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תיקנום. פי׳ אברהם אבינו שחרית ויצחק אבינו מנחה ויעקב אבינו ערבית כדאיתא בגמרא, ולאו בנוסח זה קאמרינן אלא כלומר שהתפללו. רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידים תיקנום תניא כותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר היה הולך וקרב עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר הולך וקרב עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד פלג המנחה. פי׳ דרבי יהודה ורבנן פליגי בתפלות ופליגי בקרבנות, ומשום פלוגתייהו בקרבנות איפליגו בתפלות דעיקר פלוגתייהו בקרבנות ומינה איפליגו בתפלות משום דנתקנו כנגדןא.
[רי״ף יח, ב] ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע. פי׳ דאינה קבע, כלומר דהיא רשות. שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום היו קרבין והולכין כל הלילה. פי׳ ופעמים דנתאכלו מבעוד יום וליכא קרבן בלילה כללב, ותפלת ערבית שהיא כנגדן היא רשות ואינה קבועה כשם שקרבן זה אינו קבוע. ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף היה קרב והולך כל היום כולו רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי מוספין קרבין עד שבע שעות. איזו היא מנחה גדולה. פי׳ זמנה הגדול של מנחה והתחלתו. משש שעות ומחצה ולמעלה. ואיזו היא מנחה קטנה. כלומר זמנה הקטן והסמוך, שמכאן ואילך יש לו להיזהר בתפלת המנחה ואין [לו] לעשות שום דבר שראוי לו לימשך אחריו הרבה עד שיתפלל, כדאיתא בשבת (בבלי שבת ט:)ג. מתשע שעות ומחצה ולמעלה. פי׳ וזמן זה זמן הקרבת התמיד. והראשון, דהיינו משש שעות ומחצה, זמן שחיטתו [בערב פסח שחל להיות בשבת]⁠ד כדאיתא בפסח שני (בבלי פסחים נח.).
א. וכ״כ רבינו במתני׳ יעו״ש בהערות. ומברייתא זו משמע כן דבכל הברייתא ר״י אומר שהיה קרב והולך עד זמן זה וחכ״א שהיה קרב והולך עד זמן זה.
ב. וצריך להקטיר מבעו״י דחביבה מצוה בשעתה אלא שאם לא נתעכלו מבעו״י קרבים בלילה, וה״ק שהרי רק באופן שלא נתעכלו מבעו״י הוא שקרבין כל הלילה ונמצא שאינו קבוע וה״ה תפלת הלילה שכנגדן אינה קבועה כלומר שהיא רשות. אכן רש״י מפרש דכיון דקרבין כל הלילה לכן זמנה כל הלילה וכ״כ תר״י דאין לה קבע כולל שני דברים, וכן מבואר ברש״י במתני׳ דפי׳ של אין לה קבע היינו דזמנה כל הלילה אלא דנקט הך לישנא ולא נקט תפ״ע כל הלילה לאשמועי׳ שהיא רשות. ובפיה״מ מפרש דחד מילתא הוא, והא בהא תליא דכיון שהיא רשות לכן אין בה זמן קבוע ואין מדקדקין בתחלת זמנה וסופה וכן מבו׳ בפ״ג תפלה ה״ז ע״ש. ולפירש״י י״ל דמה שהיא רשות היינו טעמא כיון דההקטרה אינה מעכבת בכפרה דקרבנות לכן ה״ה תפ״ע לא לעיכובא נתקנה אלא רשות היא, והנה שי׳ רבינו לעיל שהיא רשות גמורה אבל הרי״ף ותוס׳ סברי שהיא מצוה ואין לבטלה בחנם אלא שאינה חובה ומבטלה מפני מצוה עוברת וכיו״ב, ונראה דלרבינו דהטעם שהיא רשות כיון דהקטרה דלילה אינה קבועה אלא באופן שלא נתעכלו מבעו״י לכן היא רשות גמורה, אבל להרי״ף ותוס׳ היא רשות מחמת שאין ההקטרה מעכבת בכפרה וכמ״ש ולכן אע״פ דאינה לעיכובא ומבטלה מפני מצוה עוברת וכיו״ב אבל מצוה היא כמו הקטרה דמצוה היא, שו״ר כן ברש״י ותוס׳ שבת ט, ב.
ג. בשבת מסיק דסמוך למנחה הכונה למנחה גדולה, ודעת רבינו כהרז״ה שם דלדידן כונת המשנה למנחה קטנה, וכ״כ רבינו להלן כח, ב. ומשמע בד׳ רבינו דאין איסור אלא מט׳ שעות ומחצה, אך במתני׳ תנן סמוך למנחה ומבו׳ ברש״י ד״ה מנחה דהיינו חצי שעה קודם.
ד. אך רש״י פי׳ מנחה גדולה מו׳ ומחצה שאם רוצה להקדים התמיד יכול להקדים מו׳ ומחצה, והר״מ תפלה ג, ב מפרש כרבינו. והנה בר״מ מבו׳ דלכתחלה מתפלל בט׳ ומחצה שאז הקריבו התמיד אלא שדיעבד יצא יד״ח מו׳ ומחצה כיון שבע״פ שחל בע״ש נשחט בו׳ ומחצה, ולענין לכתחלה ודיעבד הוא דקבעו מנחה גדולה ומנחה קטנה, וכ״פ בשו״ע סי׳ רלג, אך לרש״י מבואר בבהגר״א שם דלכתחלה מתפלל מו׳ ומחצה כיון דמעיקר דין התמיד זמנו מו׳ ומחצה אלא דעיקר זמנה בט׳ ומחצה (וכדעת הרא״ש והטור וכ״ה בריא״ז, ובפיר״ח כתב דקטנה עדיף). ולכאורה רבינו דפירש כהר״מ סובר כשיטתו, אכן באמת בדברי רבינו משמע דלכתחלה מתפלל מו׳ ומחצה, וכל הנ״מ דמנחה קטנה כתב לענין שצריך ליזהר מאז מדבר הראוי למשוך אחריו (והיינו כיון שהוא סמוך לסוף זמנה ומחמת שהגיע עיקר זמנה כמ״ש הגר״א) ולא לענין שאז צריך להתפלל, וכ״נ בדבריו לקמן כח, א. ונראה דלרבינו לא מייתי מע״פ שחל בע״ש דמצינו שקרב בפועל בו׳ ומחצה אלא מייתי דעצם הכשרו וזמנו מו׳ ומחצה. וי״א דאדרבה עדיף להתפלל מנחה גדולה עיין בס׳ המנהיג ואולי משום זריזין מקדימין או דמיקרי טפי צהרים. ועיין בר״מ הל׳ יו״ט פ״ו הי״ט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר רבי יוסי בר חנינא אומר תפלות אבות תקנום ריב״ל אומר תפלות כנגד תמידים תקנום תניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר היה קרב והולך עד חצות ר״י אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר היה קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד הערב היה קרב והולך עד הערב ר׳ יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד הערב היה קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום היו קרבים והולכין כל הלילה ומפני מה אמרו ושל קרבן מוסף כל היום שהרי קרבן מוסף קרב והולך כל היום רבי יהודה אומר עד ז׳ שעות שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות איזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואיזו היא מנחה קטנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה פלג המנחה אחרונה אחד עשר שעות פחות רביע. ואיכא דאיבעיא להו לר׳ יהודה עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל ומסקנא עד ועד בכלל דיקא נמי דקתני העיד רבי יהודה בן בבא על תמיד השחר שקרב בארבע שעות אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנא בבחירתא כוותיה:
תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה א״ל רב חסדא לרבי יצחק התם קאמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנא בבחירתא כוותיה הכא מאי אישתיק ולא א״ל ולא מידי ואסקינן דהשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מאן דעביד כמר עביד ומאן דעביד כמר עביד. כתב הגאון דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כרבי יהודה דאם איתא דרבי יהודה ליתא לדרבנן ואם איתא דרבנן ליתא לדרבי יהודה לכן אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפלת הערב בפלג המנחה דאי אפשר לו לעשות פעם כרבי יהודה ופעם כרבנן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ איתמר רבי יוסי בר״ח אמר תפלות אבות תקנום ורבי יהושע בן לוי אמר כו׳ לכאורה נראה דהך פלוגתא תליא בפלוגתא דתנאי לקמן אי תפלת ערבית רשות או חובה דמאן דסבירא ליה רשות ע״כ סבר דכנגד תמידין תקנום ומש״ה תפלת שחרית ומנחה חובה משא״כ תפלת ערבית שאינה אלא כנגד אברים ופדרים דלא מעכבי כפרה ועוד שעיקר מצותן להקטירן ביום ומש״ה הוי שפיר רשות ומ״ד תפלת ערבית חובה סובר דתפלות אבות תקנום דלפ״ז כולהו ג׳ תפלות כי הדדי נינהו דמ״ש ולפ״ז א״ש נמי הא דמקשינן בסמוך אדר״י ב״ח נימא תיהוי תיובתא מאידך ברייתא ואמאי לא מקשי נמי מברייתא קמייתא דאבות תיקנום דנימא תיהוי תיובתא דריב״ל. ועוד בפשיטות הוה ליה לאקשויי ברייתות אהדדי ולמאי דפרישית א״ש דלא מצי לאקשויי הכי כיון דפלוגתא דתנאי היא משא״כ אדר״י ב״ח מקשה שפיר כיון דבכולה מתניתין דתפלת השחר וכל התפלות איירי בהו ר׳ יהודא ורבנן ומסתמא קיי״ל כהני תנאי דמתני׳ ואינהו גופייהו קאמרי בברייתא ליתא טעם לדבריהם כנגד תמידין א״כ קשיא שפיר אדר״י ב״ח דמשמע דפשיטא ליה דאבות תיקנום ותיקשי ליה מתני׳ כך היה נ״ל לכאורה אלא לפי שמצאתי בירושלמי דריב״ל גופא דאמר הכא כנגד תמידין תקנום והתם קאמר דאבות תקנום ומשמע מזה דלמסקנא דשמעתין לא פליגי ריב״ל ור״י ב״ח כלל דלפי האמת אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות. ומיהו בירושלמי גופא מסיק דפלוגתא דאמוראי היא ועיין מה שאכתוב בסמוך דאף למ״ד אבות תקנום נמי מצי סבר דתפלת ערבית רשות וק״ל:
גמ׳ תפלות אבות תקנום. עי׳ תענית (דף כ״ח ע״א) ברש״י ד״ה הללו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב למחלוקת בין חכמים ור׳ יהודה בקביעת זמני התפילות יש רקע מעמיק המתבטא גם במחלוקת מאוחרת של אמוראים. וכך איתמר [נאמר], ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. שראשית הקביעה של תפילות שלוש פעמים ביום (אף כי לא בלשונן המאוחרת) קדומה היא ושורשה עוד בימי האבות. ואילו ר׳ יהושע בן לוי סבור כי תפלות כנגד תמידין תקנום. כלומר, שהתפילות מקבילות לקרבנות התמיד שבמקדש, וצמודות לזמניהם ולאופיים.
The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the times beyond which the different prayers may not be recited is rooted in a profound disagreement, also manifest in a later amoraic dispute. It was stated: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The practice of praying three times daily is ancient, albeit not in its present form; prayers were instituted by the Patriarchs. However, Rabbi Yehoshua ben Levi said that the prayers were instituted based on the daily offerings sacrificed in the Holy Temple, and the prayers parallel the offerings, in terms of both time and characteristics.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאירירא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דר׳דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא, וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית י״ט:כ״ז} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם. וְאֵין עֲמִידָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ק״ו:ל׳} וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל.

The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, and it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Abraham instituted the morning prayer, as it is stated when Abraham came to look out over Sodom the day after he had prayed on its behalf: “And Abraham rose early in the morning to the place where he had stood before the Lord” (Genesis 19:27), and from the context as well as the language utilized in the verse, the verb standing means nothing other than prayer, as this language is used to describe Pinehas’ prayer after the plague, as it is stated: “And Pinehas stood up and prayed and the plague ended” (Psalms 106:30). Clearly, Abraham was accustomed to stand in prayer in the morning.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אברהם תקן כו׳. לקמן קמסיק דלריב״ח נמי אסמכינהו אקרבנות דאלת״ה תפלת מוסף מאן תקנה וצ״ל דאיצטריך ליה למימר דאבות תקנום דאל״ה לא הוו תקנו תפלות כלל גם מוסף נגד קרבנות ולא שתקנו הם סדר י״ח ברכות דהא ביבנה נתקנה על הסדר אלא דמאבות למדנו שצריך לאדם להתפלל ג׳ תפלות בכל יום לקיים מה שנאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו׳ ונראה עוד דודאי אברהם נמי היה מתפלל מנחה וערבית דאמרינן ביומא (כח:) דאפילו עירוב תבשילין קיים אלא דמכ״א מהאבות למדנו לפי מה שמצינו בו שהתפלל וכ״כ בספר יוחסין וכתב עוד אולי כ״א מהם היה יותר זריז כפי מדתו כו׳ ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוסי בר׳ חנינא, ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יהושע בן לוי. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוסי בר׳ חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית, וכפי שנאמר כאשר בא אברהם לראות את סדום ביום לאחר שהתפלל עליה: ״וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ ״(בראשית יט, כז) ומתוך הענין, ואף מצד הלשון יודעים אנו שאין משמעות לשון ״עמידה״ אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר לשון זו בקשר לתפילת פינחס אחר המגיפה: ״ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה״⁠ ⁠״ (תהלים קו, ל). והרי שאברהם כבר נהג לעמוד בתפילה בשעות הבוקר.
The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, and it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Abraham instituted the morning prayer, as it is stated when Abraham came to look out over Sodom the day after he had prayed on its behalf: “And Abraham rose early in the morning to the place where he had stood before the Lord” (Genesis 19:27), and from the context as well as the language utilized in the verse, the verb standing means nothing other than prayer, as this language is used to describe Pinehas’ prayer after the plague, as it is stated: “And Pinehas stood up and prayed and the plague ended” (Psalms 106:30). Clearly, Abraham was accustomed to stand in prayer in the morning.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית כ״ד:ס״ג} וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עֶרֶב. וְאֵין שִׂיחָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ק״ב:א׳} תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפּוֹך שִׂיחוֹ.

Isaac instituted the afternoon prayer, as it is stated: “And Isaac went out to converse [lasuaḥ] in the field toward evening” (Genesis 24:63), and conversation means nothing other than prayer, as it is stated: “A prayer of the afflicted when he is faint and pours out his complaint [siḥo] before the Lord” (Psalms 102:1). Obviously, Isaac was the first to pray as evening approached, at the time of the afternoon prayer.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יצחק תקן תפלת המנחה – ואע״ג דאמרינן (יומא כח:) צלותא דאברהם מכי שחרי כתלי וי״ל היינו אחר שתקנה יצחק.
ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף – תימה דבפ״ק דע״ז (דף ז: וע״ש) מוכיח דשיחה [זו] תפלה מויצא יצחק לשוח בשדה י״ל דכיוצא בו מצינו במגילה (דף יג.) ויהי אומן את הדסה ואין הדסים אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין ההדסים ובפרק חלק (סנהדרין דף צג.) הוא אומר להיפך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יצחק תקן תפלת המנחה – וא״ת והא אמרינן ביומא (יומא כ״ח:) בפ׳ אמר להם הממונה דצלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי, וי״ל דלאחר דתקנה יצחק היה אברהם אומרה, אי נמי גם מתחלה אמרה דאפילו עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו כדאיתא בפ׳ אמר להם הממונה אלא שלא עשה קבע לכל בני ביתו עד שתקנה יצחק:
ואין שחה אלא תפלה שנאמר ולפני ה׳ ישפוך שיחו – וא״ת והא בפ״ק דעבודת כוכבים [דף ז.] אמרי׳ איפכא דמייתי קרא דלפני ה׳ ישפוך שיחו וקאמר אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, וי״ל דתרוייהו ילפי מהדדי דהכא ילפי דויצא יצחק לשוח זו הוא תפלה ולא נימא שיצא לטייל או לדבר עם איש או לתקן אילנות כמו תחת [אחד] השיחים (בראשית כ״א ט״ו) ומ״מ אותו פסוק דלפני ה׳ ישפוך שיחו לא משמע תפלה קבוע אי לאו דשמעינן ליה מקרא דויצא, ומיהו כיוצא בזה במגלה [דף י״ג] גבי ויהי אומן את הדסה דקאמר אין הדסה אלא צדיקים שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ובאגדת חלק [דף צ״ג.] קאמר על קרא דוהוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים וכו׳ שבא זה ולמד על זה וזה על זה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואין שיחה כו׳. כתבו התוס׳ תימה דבפרק קמא דמס׳ ע״ג מוכיח דשיחה תפלה מויצא וגו׳ כו׳ ע״ש ובפ״ק דע״ז (ז׳:) תירצו בזה דתרווייהו צריכי כו׳ ע״ש בתוס׳ והרא״ם כתב בפרשת חיי שרה על דברי התוס׳ דאינו מחוור דא״כ צ״ל דפי׳ אין שיחה כו׳ דפ׳ ת״ה שאין שיחה זו מלשון דבור אדם לחברו אלא תפלה ופי׳ אין שיחה אלא וכו׳ דפ׳ לפני אידיהן שאין שיחה זו תפלה בעלמא אלא קבועה ועוד כו׳ עכ״ל ואין זה כדאי לדחות דברי התוס׳ דבכ״מ מתפרשת אין שיחה כו׳ לפי ענינו דבפ׳ ת״ה דה״א ויצא יצחק לשוח וגו׳ כיון שלא נזכר עם מי היתה השיחה היה אפשר לומר דעם חבירו היתה שיחתו הביא מדכתיב לפני ה׳ ישפוך שיחו ובפ״ק דמס׳ ע״ז דלפני ה׳ ישפוך שיחו ודאי דמשמע לשון תפלה אלא דה״א שאינה קבועה הביא מדכתיב ויצא יצחק לשוח וגו׳ דהיינו קבועה ומ״ש שהרגישו התוס׳ בחולשת תירוצם ממה שהניחו הענין בתימה פ׳ ת״ה אין זו הראיה מכרעת דכן דרכם לכתוב תירוץ במקום אחד ולסמוך עליו במקום אחר:
ואין שיחה אלא תפלה כו׳. ר״ל במקום הזה אינו אלא תפלה כמ״ש הרא״ם גבי אין נא אלא לשון בקשה כו׳ אבל גבי ויפגע אינו אלא תפלה כו׳ היינו דתרתי משמע ועיין בחידושינו פרק גיד הנשה:
בתוס׳ ד״ה יצחק תיקן כו׳ ואע״ג דאמרינן צלותא דאברהם כו׳ וי״ל היינו אחר שתיקנה יצחק עכ״ל. ואע״ג דבשעת עקידה דהוי מקמי הכי אמר הקב״ה לאברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ודרשינן שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירוב תבשילין מ״מ י״ל דלענין תפלת המנחה מקום הניחו ליצחק מן השמים ומש״ה לא נתגלה אותה מצוה לאברהם עד שתקנה יצחק. ומיהו לענ״ד אין צורך לזה דהשתא דאתינא להכי מצינו למימר בפשיטות דהא דאמר רב ספרא במס׳ יומא צלותא דאברהם מכי שחרי כותלי היינו למאי דקיי״ל דתפלות כנגד תמידין תקנו ולפ״ז בודאי שהתפלל אברהם וכל האבות שלש תפלות בכל יום תמיד כמו שקיים כל התורה כולה והנך קראי דאבות לא משמע ליה דאיירי לענין תפלות כנ״ל וק״ל:
בד״ה ואין שיחה אלא תפלה כו׳ תימא דבפ״ק דעכו״ם מוכיח כו׳ י״ל דכיוצא בו כו׳ עד סוף הדיבור. ועיין בתוס׳ במסכת עכו״ם שם כתבו לתרץ בענין אחר דודאי על עיקר לשון לשוח דהיינו תפלה ולא שיחה בעלמא איצטריך למילף מקרא דתפלה לעני אלא דאכתי לא ידענא בתפלה לעני גופא אי האי ישפוך שיחו איירי בתפלה קבועה או מתפלת עראי מש״ה איצטריך למילף מיצחק ע״ש. ונראה דהכא לא משמע להו לתרץ כן מתרי טעמי חדא כיון דביצחק גופא לא ידענא שהתפלל תפלה קבועה אלא מדכתיב לפנות ערב שהיא זמן תפלת מנחה א״כ טפי הו״ל לאתויי התם לאסוקי קרא דלפנות ערב ומדלא מייתי התם אלא רישא דקרא דויצא יצחק לשוח בשדה אלמא דלאו לענין תפלה קבועה בעי למילף התם ועוד דמסברא נמי משמע הכי דהא למסקנא דהתם דטעמא דר״א דקאמר ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל היינו משום דלא יליף ממשה דעבד איפכא דשאני משה דרב גובריה. ופרש״י שם לשאר כל אדם מחזי כיוהרא. וא״כ לפ״ז ודאי שאין לחלק בין תפלה קבועה לשאר תפלה לכך תירצו כאן בע״א כן נ״ל:
בד״ה יעקב תיקן ת״ע. תימא דאמר בפ׳ ג״ה דהתפלל ערבית ביום וקשה למתני׳ דפ״ק כו׳ ולפ״מ שפירשנו דקי״ל כר״י ניחא כו׳ עד סוף הדבור. ולכאורה יש לתמוה שאם כוונתן במ״ש ולפ״מ שפירשנו היינו דלא כפרש״י בריש מכילתין א״כ לא א״ש דהא לפרש״י אדרבא ניחא טפי שהרי לפירושו עיקר זמן תפלה לא תליא כלל בק״ש דזמן ק״ש לא הוי אלא בצאת הכוכבים לתנא דמתני׳ אבל זמן תפלה הוי קודם לכן כמו שהביא רש״י להדיא לשון הירושלמי דמשמע הכי מיהו לפ״מ שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת רש״י יש ליישב דברי תוס׳ כאן. אלא דנראה דהתוס׳ לא נחתו להכי כדפרישית לעיל וא״כ צריך לפרש דברי תוס׳ כאן על כוונה אחרת. והיינו שרוצין להכריע כאן כשיטת ר״ת דלעיל דמנהגינו משום דקיי״ל כר״י. משא״כ לשיטת ר״י דריש מכילתין שכתב ליישב מנהגינו משום דסבירא לן כהני תנאי דברייתא. וכבר כתבתי שם בשיטת ר״י דהא דסמכינן אתנאי דברייתא לגבי סתם מתניתין היינו משום טורח הציבור שיתפללו תפלת מנחה ותפלת ערבית כאחד כמ״ש הפוסקים וא״כ לפ״ז משמע דלעולם עיקר מצות זמן תפלת ערבית היינו בצאת הכוכבים כתנא דמתניתין וא״כ לפ״ז שפיר קשיא להו הכא מפרק ג״ה דמשמע דיעקב התפלל ביום וא״כ לפ״ז ודאי דעיקר זמנה ביום כיון דיעקב תיקנה כנ״ל בכוונת התוס׳ ומה שסיימו בדבריהם שטוב להתפלל מבע״י קצת צריך לי עיון דהא למ״ש דקיי״ל כר״י ולקמן בשמעתין משמע דלר״י לאחר שעבר זמן תפילת מנחה מתחיל מיד זמן תפלת ערבית וא״כ משמע דעיקר זמן הוא מיד לאחר פלג המנחה ובאותו שעה טוב להתפלל דזריזין מקדימין דמסתמא נמי דיעקב התפלל באותו שעה כיון דהוי דעתיה למיהדר. ויש ליישב בדוחק:
מיהו כל זה כתבתי לשיטת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ״ל דתפלת יעקב באותו זמן לא היה בדעתו לקובעה תפלת ערבית אלא שרצה להתפלל דרך נדבה כדמשמע לישנא דהתם דאמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי אלא לאחר שראה יעקב ששקעה לו החמה שלא בעונתה מש״ה לאח״כ נקבע זמן תפלת ערבית לאחר שקיעת החמה והיינו כתנא דמתניתין דריש מכילתין. ונראה שמזה הטעם קי״ל תפלת ערבית רשות והוי קשיא לן מה״ת היא כיון דיעקב תיקנה ולמאי דפרישית א״ש כיון שהוא עצמו לא התפלל אותה התפלה אלא דרך נדבה ובדרוש הארכתי עוד להוכיח שבאותה שעה היה מתפלל תפלת מנחה לפי מה שמצאתי במדרש שהשקיע הקב״ה חמה שלא בעונתה שתי שעות ועוד הוכחות אחרות שלאחר ששקעה לו החמה חזר והתפלל תפלת ערבית וכאן אין להאריך יותר ודו״ק:
שם ואין שיחה אלא תפלה. בשאלתות דרא״ג פ׳ לך לך איתא שנאמר אשפוך לפניו שיחי. וכן הוא בתוס׳ ע״ג (דף ז׳ ע״ב) ד״ה ואין:
תוס׳ ד״ה ואין כו׳ ובפרק חלק הוא אומר להיפך. וכן בסנה׳ (ד׳ צ״ו ע״ב) ואין כסף אלא צדיקים שנאמר ואכרה לי. ובחולין (דף צ״ב ע״א) אומר בהיפך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יצחק תקן תפלת מנחה, וכפי שנאמר ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב״ (בראשית כד, סג), ואין משמעות לשון ״שיחה״ אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר ״תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו״ (תהלים קב, א). הרי שיצחק הוא הראשון ההולך לשוח—להתפלל לפנות ערב, בזמן המנחה.
Isaac instituted the afternoon prayer, as it is stated: “And Isaac went out to converse [lasuaḥ] in the field toward evening” (Genesis 24:63), and conversation means nothing other than prayer, as it is stated: “A prayer of the afflicted when he is faint and pours out his complaint [siḥo] before the Lord” (Psalms 102:1). Obviously, Isaac was the first to pray as evening approached, at the time of the afternoon prayer.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית כ״ח:י״א} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם. וְאֵין פְּגִיעָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: {ירמיהו ז׳:ט״ז} וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעַם הַזֶּה, וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה, וְאַל תִּפְגַּע בִּי.

Jacob instituted the evening prayer, as it is stated: “And he encountered [vayifga] the place and he slept there for the sun had set” (Genesis 28:11). The word encounter means nothing other than prayer, as it is stated when God spoke to Jeremiah: “And you, do not pray on behalf of this nation and do not raise on their behalf song and prayer, and do not encounter [tifga] Me for I do not hear you” (Jeremiah 7:16). Jacob prayed during the evening, after the sun had set.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יעקב תקן תפלת ערבית – תימה דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צא:) וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למיהדר אמר אפשר שעברתי במקום וכו׳ אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למהדר וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים ולפי מה שפירשנו דקי״ל כר׳ יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו יעקב תקן תפלת ערבית, וכפי שנאמר: ״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש״ (בראשית כח, יא) ואין משמעות לשון ״פגיעה״ אלא ביטוי לתפלה, וכפי שנאמר בדברי ה׳ לירמיהו: ״ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שומע אותך ״ (ירמיהו ז, טז), הרי שיעקב התפלל בשעות בוא השמש — שעת ערב.
Jacob instituted the evening prayer, as it is stated: “And he encountered [vayifga] the place and he slept there for the sun had set” (Genesis 28:11). The word encounter means nothing other than prayer, as it is stated when God spoke to Jeremiah: “And you, do not pray on behalf of this nation and do not raise on their behalf song and prayer, and do not encounter [tifga] Me for I do not hear you” (Jeremiah 7:16). Jacob prayed during the evening, after the sun had set.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דר׳דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ, תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת? שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד חֲצוֹת. וְרִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.

And it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi that the laws of prayer are based on the laws of the daily offerings: Why did the Rabbis say that the morning prayer may be recited until noon? Because, although the daily morning offering is typically brought early in the morning, it may be sacrificed until noon. And Rabbi Yehuda says: My opinion, that the morning prayer may be recited until four hours into the day, is because the daily morning offering is sacrificed until four hours.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יהודה – ס״ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ארבע שעות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יהושע בן לוי שדיני התפילה נסמכים על דיני הקרבנות: מפני מה אמרו חכמים שזמן תפלת השחר עד חצות היום — שהרי קרבן תמיד של שחר אף שכרגיל מקריבים אותו בהשכמה, מותר שיהיה קרב והולך עד חצות. ור׳ יהודה אומר: דעתי זו שזמן תפילת שחרית עד ארבע שעות בלבד נסמכת על זה שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות.
And it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi that the laws of prayer are based on the laws of the daily offerings: Why did the Rabbis say that the morning prayer may be recited until noon? Because, although the daily morning offering is typically brought early in the morning, it may be sacrificed until noon. And Rabbi Yehuda says: My opinion, that the morning prayer may be recited until four hours into the day, is because the daily morning offering is sacrificed until four hours.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ, תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב? שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פֶּלֶג הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד פֶּלֶג הַמִּנְחָה.

And why did the Rabbis say that the afternoon prayer may be recited until the evening? Because the daily afternoon offering is sacrificed until the evening. Rabbi Yehuda says that the afternoon prayer may be recited only until the midpoint of the afternoon because, according to his opinion, the daily afternoon offering is sacrificed until the midpoint of the afternoon.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד פלג המנחה – תימה מנא ליה הא בשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנא ליה וי״ל דר׳ יהודה ס״ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך (תהלים קמא).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא מ״ט אמרו תפלת מנחה עד הערב שהרי תמיד כו׳ קרב והולך עד הערב ר״י אומר כו׳ שהרי תמיד כו׳ קרב והולך עד פלג המנחה כו׳. ויל״ד דלענין הקרבת התמיד במאי קמיפלגי ר״י ורבנן דנהי דלענין זמן תמיד של שחר שפיר פליגי בקרא דכתיב תעשו בבוקר דלרבנן עד חצות קרי בוקר ולר״י עד ארבע שעות כדמפרש בגמרא לקמן בסמוך משא״כ לענין תמיד של בין הערבים לא אתפרש טעמייהו במאי קמיפלגי ונהי דלענין התפלה כתבו התוס׳ דטעמא דר״י משום קטורת מיהו מלשון הגמרא משמע דבתמיד גופא פליגי. תו קשיא לי בהא דקאמרי רבנן שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב בע״כ היינו דנהי דעיקר זמן הקרבת התמיד מן התורה משש ומחצה ומדרבנן בח׳ ומחצה או בט׳ ומחצה כדאיתא בר״פ תמיד נשחט מ״מ כיון דבדיעבד כשר עד הערב מש״ה הוי זמן תפילה לרבנן עד הערב אלא דאכתי קשה דהא בזבחים דף נ״ו אמר ר״י בר אבדימי מניין לדם שנפסל משקיעת החמה כו׳ וכתבו שם התוס׳ דהיינו מתחילת שקיעה שהוא מהלך ד׳ מילין קודם צאת הכוכבים א״כ הוא קרוב ממש לשיעורו דר״י ומכ״ש להנך אמוראי דפרק מי שהיה טמא דסברי דמתחילת שקיעה עד צאת הכוכבים ה׳ מילין דא״כ הוי שיעורא דרבנן מוקדם מדרבי יהודא ולכאורה היה נ״ל לומר דשיעורא דתמיד לאו אשחיטת וזריקת התמיד קאי שנפסל בשקיעת החמה אלא נגד הקטרת התמיד הוי זמן תפלה דאע״פ דהקטרה כשרה כל הלילה מ״מ עיקר מצות הקטרה ביום דחביבה מצוה בשעתה דמש״ה דחי שבת ולפ״ז ממילא היינו צאת הכוכבים דהא קיי״ל עד צאת הכוכבים יממא הוא ודוקא גבי דם אמרינן דנפסל בתחילת שקיעה כיון דמייתרא קרא דביום הקריבו ע״ש בתוס׳ בזבחים אלא דאכתי קשה היאך אפשר לומר דזמן הקטרת תמיד ביום היינו עד צאת הכוכבים דהא ביומא דף ל״א תנן להדיא דקטורת של בין הערבים זמנה בין איברים לנסכים וא״כ לאחר הקטרת התמיד עדיין היו צריכין להקטיר קטורת ולהטיב הנרות שזמנם ג״כ ביום קודם צאת הכוכבים עכ״פ וכ״ש לשיטת התוס׳ כאן שכתבו שזמן קטורת הוא מפלג המנחה וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב אם לא שנאמר מה שאמרו חכמים שתמיד קרב והולך עד הערב היינו כל מה דשייך להקרבת תמיד והיינו נסכי התמיד שהן בכלל תמיד כדכתיב עולת התמיד ומנחתו ונסכו וכדפרישית בר״פ תמיד נשחט שאף הן קודמים לפסח שזמנם ג״כ ביום לכתחלה שהרי הלוים אומרים שירה עליהם ושירה דוקא ביום כדאיתא בערכין דאיתקש לשירות ועיין בזה בתוס׳ דר״ה דף ל׳ ובחידושינו שם א״כ לפ״ז א״ש טעמייהו דרבנן דתפילת המנחה עד הערב ממש בדיעבד עד צאת הכוכבים והיינו משום דזימנין דנסכי התמיד היו קריבין סוף היום סמוך לצאת הכוכבים כן נ״ל בטעמייהו דרבנן והא״ש נמי טעמא דר״י בין לענין תפלה בין לענין תמיד דאיהו לא אזיל בתר נסכים אלא שהכל תלוי בהקטרת התמיד שהוא קודם לזמן קטורת כדאיתא ביומא מש״ה קאמר עד פלג המנחה כמ״ש התוס׳ דזמן קטורת היה באותה שעה כן נ״ל נכון בעזה״י בטעמייהו דר״י ורבנן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה עד פלג המנחה תימא מנ״ל הא כו׳ וי״ל דר״י ס״ל תפלה כנגד קטורת תקנו דכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דבפ״ק דף ו׳ ע״ב יליף רבי יוחנן מהאי קרא דתכון תפלתי קטורת לפניך שיהיה אדם זהיר אף בתפילת ערבית א״כ משמע להדיא דהאי קרא בתפילת ערבית איירי ולא בתפילת מנחה ונראה דוחק לומר דר״י פליג אדרבי יהודא בלישנא וטעמא דקרא מיהו יש ליישב לפי מה דאמרינן בסמוך דלר״י הוי פלג המנחה סוף זמן תפילת מנחה ותחלת זמן דתפילת ערבית אם כן שפיר מצינן למידרש האי קרא להכי ולהכי הא כדאיתא והא כדאיתא כיון דשניהם היו בזמן קטורת כן נ״ל בשיטת התוס׳ מיהו למאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה אלא דבלא״ה א״ש טעמא דר״י דאמר עד פלג המנחה והיינו שא״א להמשיך זמן הקרבת התמיד יותר כיון שהיו צריכין להקטיר האברים קודם לקטורת ולהטבת הנרות ולנסכים ולשירה שכולם צריכין להיות ביום קודם צאת הכוכבים ומש״ה בעינן שיעורא דפלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ועוד כיון שהדם נפסל בשקיעת החמה והיינו בתחלת שקיעה שהוא קרב לשיעורא דר״י כדפרישית וכיון דא״א לצמצם מש״ה אפילו בשעת הדחק היו צריכין להקדים קצת יותר מש״ה עד האי שעתא מיקרי שפיר זמן הקטרת התמיד ועי״ל דכיון שתקנו תפילת ערבית נגד הקטרת איברים מש״ה לא משמע ליה לר״י לומר שתקנו זמן תפילת המנחה נמי כנגד הקטרת התמיד עצמו אלא דתפילת המנחה תיקנו כנגד זריקת התמיד שהוא עיקר כפרה המעכבת וזמן זריקה ודאי הוי עד פלג המנחה שהיא קרוב לתחילת שקיעת החמה כמו שכתבתי מלשון התוספות בזבחים כן נראה לי נכון. מיהו בירושלמי משמע כדברי תוספות דלרבי יהודא תפלת המנחה כנגד הקטורת תיקנו אלא דבתר הכי מייתי דר״י בר חנינא הוי מצלי עם דמדומי חמה ולפמ״ש זה ממש שיעורו של רבי יהודא בתחלת שקיעה וזה נוטה למה שכתבתי. ולענין פלוגתייהו דר״י ורבנן בתפלת המוספין יבואר לקמן דף כ״ח ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפני מה אמרו חכמים שזמן תפלת המנחה עד הערבשהרי היא נסמכת על תמיד של בין הערביים, ותמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב. ור׳ יהודה אומר שזמן תפילת המנחה עד פלג המנחה בלבד, שהרי לשיטתו תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.
And why did the Rabbis say that the afternoon prayer may be recited until the evening? Because the daily afternoon offering is sacrificed until the evening. Rabbi Yehuda says that the afternoon prayer may be recited only until the midpoint of the afternoon because, according to his opinion, the daily afternoon offering is sacrificed until the midpoint of the afternoon.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע? שֶׁהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב קְרֵבִים וְהוֹלְכִים כָּל הַלַּיְלָה.

And why did they say that the evening prayer is not fixed? Because the burning of the limbs and fats of the offerings that were not consumed by the fire on the altar until the evening. They remained on the altar and were offered continuously throughout the entire night.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אברים – של עולות.
ופדרים – של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע – פיר׳ שהוא רשות כדמפרש לקמן, שהרי אברים ופדרים קרבים כל הלילה, כלומר בשלא נתעכלו מבעוד יום ומשום דלפעמים דליכא איברים כלל שכבר נתעכלו מבעוד יום ומפני כך אמרו דתפלת ערבית רשות.
ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע – פירוש שהוא רשות כדמפרש לקמן. שהרי אברים ופדרים קרבים כל הלילה. כלומר בשלא נתעכלו מבעוד יום. ומשום דלפעמים דליכא איברים כלל שכבר נתעכלו מבעוד יום. ומפני כך אמרו דתפלת ערבית רשות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפני מה אמרו שתפלת הערב אין לה קבעשהרי על שריפת אברים ופדרים (חלבי הקרבנות) שלא נתעכלו באש המזבח מבערב, שהם נשארים על המזבח וקרבים והולכים כל הלילה.
And why did they say that the evening prayer is not fixed? Because the burning of the limbs and fats of the offerings that were not consumed by the fire on the altar until the evening. They remained on the altar and were offered continuously throughout the entire night.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ, שֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם? שֶׁהֲרֵי קָרְבָּן שֶׁל מוּסָפִין קָרֵב כָּל הַיּוֹם. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת, שֶׁהֲרֵי קָרְבַּן מוּסָף קָרֵב וְהוֹלֵך עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת.

And why did the Rabbis say that the additional prayer may be recited all day? Because the additional offering is brought throughout the entire day. However, Rabbi Yehuda says that the additional prayer may be recited until the seventh hour of the day, because the additional offering is sacrificed until the seventh hour.
רי״ףבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות – תימא אמאי נקט שבע הוה ליה למימר שש או שש ומחצה דאין זמן המוספין אלא עד שש ומחצה שהוא עצומו של יום כדמוכח בפסחים בריש תמיד נשחט, וי״ל לפי שאין העולם בקיאין לכוין חצי שעה להכי נקט שבע. א״נ חצי שעה היו שוהין להתפלל על הקרבן אחר שהקריבו שיתקבל ברצון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומפני מה אמרו שהזמן של תפילת המוספין כל היוםשהרי קרבן של מוספין קרב כל היום. ואילו לדעת ר׳ יהודה שאומר שזמן תפילת המוספים הוא עד שבע שעות ביום, זהו משום שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות. עוד שנינו בברייתא שלזמן המנחה שני מועדים, מנחה גדולה ומנחה קטנה.
And why did the Rabbis say that the additional prayer may be recited all day? Because the additional offering is brought throughout the entire day. However, Rabbi Yehuda says that the additional prayer may be recited until the seventh hour of the day, because the additional offering is sacrificed until the seventh hour.
רי״ףבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) זוְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה גְּדוֹלָה? מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה קְטַנָּה? מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה.

The baraita continues and states that there are two times for the afternoon prayer. Greater, earlier minḥa [minḥa gedola] and lesser, later minḥa [minḥa ketana]. The Gemara clarifies the difference between them: Which is minḥa gedola? From six-and-a-half hours after sunrise and on, which is a half an hour after noon and on. It is the earliest time that the daily afternoon offering may be sacrificed, as in the case on the eve of Passover that occurs on Shabbat. Which is minḥa ketana? From nine-and-a-half hours and on, which is the standard time that the daily afternoon offering is sacrificed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנחה גדולה – אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע (פסחים דף צד.).
מנחה קטנה – זמן תמיד של בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ולמעלה כדתנן בתמיד נשחט (דף נח.) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה והתם מפרש טעמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איזו היא מנחה קטנה – שהיא זמן הקרבת התמיד מט׳ שעות ומחצה ולמעלה, ובזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה היה זמן שחיטת התמיד ולא היה להם רשות להקדים קודם לכן.
איזו היא מנחה קטנה שהיא זמן הקרבת התמיד מתשע שעות ומחצה ולמעלה – ובזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה היה זמן שחיטת התמיד ולא היה להם רשות להקדים קודם לכן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונראה דהגמרא לכתחילה סברה שמקיים דין תשלומין עי״ז שמתפלל ב׳ תפילות לשם חובת הזמן, והתפלה השניה לחובת הזמן הויא תשלומין לתפלה שחיסר. ולפי״ז מיושבת קושייתנו למה לא הקשה הגמרא דיצטרך להתפלל עוד פעם תפלת התשלומין, די״ל דאע״פ שמסתמא כוון שהתפלה השנייה היא לתשלומין, מ״מ לא כוון להתפלל חפצא בפ״ע של תפלת תשלומין אלא דכוון להתפלל לשם חובת ערבית פעם שנית, ותפלת ערבית השנייה לשם חובה עולה לו לתשלומין לתפלת שבת שחיסר. ומכיון שכוון בשניה לתפלת ערבית לשם חובה והבדיל בה, השנייה עלתה לו לשם חובתו ויצא בה יד״ח ערבית דמוצ״ש, ואילו הראשונה לא יצא בה דלא הבדיל בה. ועל זה הקשה הגמרא דהרי הבדלה אינה אלא אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף המטבע של התפלה, וא״כ למה לא עלתה לו הראשונה.
אמנם יעויין ברי״ף (דף יח.) שכתב וז״ל ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, דמיבעי ליה לאקומי תפלת חובת שעתיה ברישא, וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי אדעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה, הלכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא, ואי אבדיל בתרווייהו ואע״ג דלא מיבעי למיעבד הכי לא מחייב לאהדורי ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מחזירים אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ״ל.
ונראה דלשיטת הרי״ף חלות שם התפלה נקבעת ע״י המטבע וצורת התפלה ואינה תלויה רק בכוונת המתפלל. ולפיכך סובר הרי״ף דכשהבדיל בשניה ולא בראשונה חל בשניה חלות שם תפלת חובה ועלתה לו, ואילו הראשונה הויא חפצא של תפלת תשלומין מדלא אמר בה הבדלה, ולא עלתה לשם תשלומין משום שאין להקדים תפלת תשלומין לתפלת חובהא.
והנה מעשה אירע בוולאזין באדם אחד ששכח במוצאי שבת להתפלל ערבית, ולא הבדיל על הכוס, והוצרך להתפלל ביום ראשון ב׳ תפילות של שחרית אחת לחובת הזמן ואחת לתשלומין, ושאל את הגר״ח זצ״ל באיזה תפלה צריך לומר אתה חוננתנו, והשיב הגר״ח זצ״ל, ״בשנייה. לא, בראשונה״. וביאר הגר״ח זצ״ל סברתו דבמושכל ראשון י״ל שחייב לומר אתה חוננתנו בשנייה משום שהיא באה בתורת תשלומין לתפלת ערבית דמוצ״ש שחיסר, אלא דשוב נתיישב לומר שדין אמירת אתה חוננתנו אינה תלויה בחלות שם תפלת ערבית של מוצאי שבת, אלא דהוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולו יצוייר שיום ראשון היה חל לפני מוצ״ש היינו צריכים לומר אתה חוננתנו בתפלת יום ראשון, ואצל היהודי הזה כך אירע שחל אצלו יום ראשון לפני מוצ״ש, וע״כ צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה שמתפלל ביום ראשון לשם חובת הזמן דשחרית. עכ״ד הגר״ח זצ״לב.
ויש להעיר על פסקו של הגר״ח זצ״ל דלכאורה זה תלוי ביסוד דין אמירת אתה חוננתנו, דיש לחקור בדין אתה חוננתנו אי הוי קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא הנאמרת במסגרת של תפלה, או דילמא דאתה חוננתנו הוי חלק מעצם טופס ומטבע הברכה דברכת אתה חונן בשמונה עשרה דערבית במוצ״ש. דבשלמא אי נימא שאמירת אתה חוננתנו הויא רק קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף טופס הברכה דתפלת ערבית, ניחא דברי הגר״ח זצ״ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של יום ראשון - דאמירת אתה חוננתנו אינה דין בתפלת ערבית דמוצ״ש, אלא בתפלה הראשונה של חול. אמנם אם נאמר שאתה חוננתנו מהווה חלק מגוף טופס הברכות דשמונה עשרה של ערבית במוצ״ש, וכדקא סלקא דעתן בסוגיין (לפירוש הב״ח) - דמשום הכי סד״א דכשלא הבדיל בראשונה שצריך לחזור ולהתפלל, אזי היא חלק מעצם החפצא של שמונה עשרה של ערבית דמוצ״ש, וא״כ לכאורה צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה השנייה של שחרית דיום ראשון, שהיא תשלומין לערבית של מוצאי שבת, וכהו״א של מרן הגר״ח זצ״ל.
ובחקירה הנ״ל לכאורה יש נפק״מ לדינא עד מתי יכול לומר אתה חוננתנו, דאם אתה חוננתנו הוי קיום הבדלה ואזכרה בעלמא, כמו הבדלה על הכוס, י״ל דיכול לאומרה עד יום שלישי וכדין הבדלה על הכוס. משא״כ אי נימא דהוי חלק מעצם החפצא דתפלת ערבית דמוצאי שבת י״ל דאינה נאמרת אלא במוצ״ש בלבד. ועיין במחבר שפסק (או״ח סי׳ רצ״ד סע׳ א׳) שאם טעה ולא הזכיר אתה חוננתנו ויש לו יין להבדלה אינו חוזר ומתפלל, ולכאורה מוכח דאתה חוננתנו הויא הזכרה וקיום הבדלה בעלמא ואינה חלק מעצם טופס הברכה, דאי הוי חלק מעצם טופס הברכה דשמו״ע במוצ״ש א״כ לכאורה היה צריך לחזור ולהתפללג. ולכאורה זוהי ראייה לדברי הגר״ח זצ״ל דאתה חוננתנו אינו חלק מטופס הברכה דשמו״ע דמוצ״ש אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמא היא שתיקנוה בתפלה ראשונה של חול.
ויש להקשות על דברי הגר״ח זצ״ל מסוגיין, דלשיטת הרי״ף הטעם שאם הבדיל בשניה, התפלה הראשונה לא עלתה לו, הוא משום שעי״ז שהבדיל בשניה גילה דעתו שהתפלל הראשונה בתורת תשלומין ואין מקדימים תפלת תשלומין לתפלת חובה. וצ״ע דלפי דברי הגר״ח זצ״ל אמירת אתה חוננתנו הוי דין בתפלה הראשונה שמתפלל בחול, וא״כ אפילו אם כוון שהשנייה היא לחובתו דמוצ״ש והראשונה היא תשלומין למנחה של שבת היה צריך לומר הבדלה בראשונה שהיא התפלה הראשונה שהתפלל בחול. ועכצ״ל דמה שלא הזכיר אתה חוננתנו בראשונה הוא משום שטעה ואינו יודע ההלכה שאתה חוננתנו נאמרת בתפלת חול הראשונה, וא״כ ליכא כאן שום גילוי דעת לקבוע דהשניה לתפלת חובה באה והראשונה לתשלומין, די״ל שסתם טעה בדין אמירת אתה חוננתנו, ואולי באמת התפלה הראשונה באה לשם חובת מוצ״ש והשניה לתשלומין. דבשלמא אי נימא שאתה חוננתנו הוי חלק מגוף הטופס של ברכת אתה חונן בערבית דמוצ״ש, אזי י״ל שאם השמיט אתה חוננתנו מהתפלה הראשונה שהתפלל ואמרה בשניה דהויא גילוי דעת שתפלתו הראשונה היא לשם תשלומין והשנייה לשם חובה. אמנם אי נימא דאמירת אתה חוננתנו אינה אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמאד, צ״ע דאיזו גילוי דעת איכא בזה שהשמיט אתה חוננתנו מתפלתו הראשונה לקבוע דהתפלל הראשונה לשם תשלומין, די״ל שטעה בדין אתה חוננתנו, ואין הוכחה שלא התפלל הראשונה לשם חובה.
ועוד יש להקשות על דברי הגר״ח זצ״ל, דיעויין בדברי רבינו יונה שכתב בשם הבה״ג (דף כ. בדפי הרי״ף, וכן כתב הרשב״א בדף לג. ד״ה אלא אימא בשם רס״ג) שאם טעה ולא הבדיל בחונן הדעת ואין לו כוס שצריך לחזור ולהתפלל, דהטעם שאם טעה ולא הבדיל אינו חוזר ומתפלל הוא משום שיכול לפטור את עצמו בהבדלה על הכוס, והיכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל. וצ״ע לפי דברי הגר״ח זצ״ל, דהרי מה מועיל מה שיחזור ויתפלל והרי אין זו התפלה הראשונה של חול, וקיום הבדלה דאתה חוננתנו הוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולמה צריך לחזור ולהתפלל.
וצריך לומר דמה שאמר הגר״ח זצ״ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של חול הוא היכא שאינו מתפלל במוצ״ש, אבל אם מתפלל במוצ״ש יש דין לומר אתה חוננתנו בתפלת חובה דערבית דמוצ״ש ואע״פ שאינה התפלה הראשונה של חול.
תוס׳ ד״ה טעה. וז״ל כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר״ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר״ח שלא הזכיר א״כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר״ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר״ח עכ״ל.
בענין אזכרת יעלה ויבוא
א.
גדר דין אזכרת יעלה ויבוא
ועיין בדברי רבינו יונה (דף יח. בדפי הרי״ף ד״ה טעה ולא התפלל מנחה בע״ש) וז״ל ומזה הטעם אומרים ג״כ שאם טעה ולא הזכיר ר״ח במנחה ולא נזכר ביום אינו מתפלל בערב שתים וכו׳ שכיון שהתפלל כבר י״ח והחזרה אינה צריכה אלא מפני זכירת ר״ח הואיל ועבר היום ולא נזכר בעוד שהיה ר״ח לחזור ולהתפלל אינו חוזר עכשיו דמה תועלת אחר שעבר ר״ח להתפלל פעם אחרת כיון שאינו מזכיר ר״ח עכשיו והי״ח כבר התפלל אותה, אבל חכמי פרובינצ״א ז״ל אומרים דכיון שבאותה תפלה לא יצא ידי חיוב שלא התפלל אותה כדינה כמי שלא התפלל כלל דיינינן ליה ומתפלל שתים לערב ואע״פ שכבר עבר ר״ח ואינו מזכיר ענין ר״ח בתפלה עכ״ל. ומבואר דנחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ״א בדין מי ששכח יעלה ויבוא במנחה אם צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתים, וצ״ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה דרבינו יהודה סובר דאמירת יעלה ויבוא בתפלה אינה חלק מגוף המטבע וחפצא של תפלת שמונה עשרה בר״ח המעכבת בקיום תפלת שמו״ע, אלא דאמירת יעלה ויבוא מהווה קיום בפני עצמו של אזכרת קדושת היום בתפלה. אמנם לכאורה פשיטא דיעלה ויבוא מהווה קיום בתפלה ואינו סתם דין אזכרת קדושת היום בעלמא, דאין מצוה להכריז סתם באמצע תפלה שהיום ראש חודש, אלא יסוד הדין של אמירת יעלה ויבוא בתפלת שמו״ע הוא שחל דין מסוים לצרף אזכרת קדושת היום לתפלה. ולפי״ז נראה דלשיטת רבינו יהודה הטעם שצריך לחזור ולהתפלל כששכח לומר יעלה ויבוא בתפלתו אינו כדי לקיים את עיקר הקיום של תפלת י״ח, דאף אם לא אמר יעלה ויבוא קיים עיקר דין תפלה מאחר דהתפלל עצם החפצא של תפלת שמו״ע, אלא שחוזר ומתפלל כדי לקיים הקיום המסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ולכן סובר רבינו יהודה שחוזר ומתפלל רק היכא שבתפלה השניה יזכיר יעלה ויבוא ויקיים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה, משא״כ במוצאי ראש חודש שאי אפשר להזכיר יעלה ויבוא ולא יקיים הקיום דאזכרת קדושת היום בתפלה, אינו חוזר ומתפלל שתים מאחר דכבר קיים את הקיום דתפלת י״ח, ותו אינו יכול להשלים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה. ומאידך חכמי פרובינצ״א ס״ל דאמירת יעלה ויבוא בר״ח הויא חלק מעצם החפצא ומטבע של התפלה, ואם לא הזכיר יעלה ויבוא הרי זה כמי שדילג ברכה וכמי שלא התפלל דמי, ולכן חייב להתפלל ערבית שתים במוצאי ר״ח מדין תשלומין דהרי הוא כמי שלא התפלל מנחה כללה.
והנה פעם היה מעשה דהגר״מ זצ״ל שכח לומר יעלה ויבוא בתפלת שחרית בשבת ראש חודש, והגר״מ רצה מיד לחזור ולהתפלל שחרית עם יעלה ויבוא, אך אביו הגר״ח זצ״ל א״ל שאינו צריך לחזור ולהתפלל שחרית אלא שיתפלל מוסף ויצא יד״ח אזכרת יעלה ויבוא דשחרית ע״י מוסף שמזכירין בה קדושת היום דר״ח.
ובביאור פסק זה אמר הגר״ח זצ״ל דאיתא בגמ׳ לקמן (דף ל:) ״טעה ולא הזכיר של ר״ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין וכו׳ בצבור שנו״. ועיין ברש״י (ד״ה בציבור) וז״ל ובה״ג מפרש לה בשליח ציבור, משום טירחא דציבורא, אבל יחיד הדר עכ״ל. ועיין בשו״ע (או״ח סי׳ קכ״ו סע׳ ג׳) שפסק וז״ל כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש״צ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חודש, שאם שכח ש״צ ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הציבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר״ח עכ״ל. וכתב המג״א שם (ס״ק ג׳) וז״ל אי לאו דמסתפינא הייתי אומר, יחיד שלא הזכיר ראש חודש בשחרית והתפלל מוסף, אין צריך שוב להתפלל שחרית ולא גרע דיעבד ליחיד מלכתחילה לרבים וכו׳ עכ״ל.
והקשה הגר״ח זצ״ל דאי נימא דאם שכח יעלה ויבוא בשחרית מחזירין אותו משום דלא יצא יד״ח שחרית, צ״ע בדברי המג״א שפסק דבדיעבד יצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ע״י תפלת מוסף, דאיך יוצא תפלת שחרית ע״י תפלת מוסף, ואיך נעשית תפלת שחרית תפלה למפרע.
וביאר הגר״ח זצ״ל דתרי חיובים נכללים בתפלה דראש חודש, חדא חובת התפלה, ועוד חובת הזכרת מעין המאורע, שהוא קיום מסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ובהתפלל שמונה עשרה ולא אמר יעלה ויבוא, יצא ידי חובת תפלה, אלא שלא יצא ידי חובת הזכרת מעין המאורע, ולזה אמרו חכמים שמחזירין אותו, שחייבוהו לחזור ולהתפלל עוד הפעם כדי לקיים חובה זו דהזכרת מעין המאורע. והוסיף הגר״ח זצ״ל דלפי״ז י״ל שהתפלה השנייה היא תפלת נדבה דהרי כבר קיים חובת תפלת שחרית בתפלתו הראשונה, ורק מתפלל שוב תפלת נדבה כדי לקיים קיום הזכרת מעין המאורע.
ולפי״ז ביאר הגר״ח זצ״ל את דברי המג״א שפסק שאף היחיד אם כבר התפלל מוסף מכיון שהזכיר ענין קדושת היום במוסף, יצא בזה ידי חובת הזכרת מעין המאורע של שחרית, ואינו חייב להתפלל שחרית עוד הפעם, כי חובת התפלה דשחרית כבר יצא אפילו בלי הזכרת מעין המאורע, וחובת הזכרת מעין המאורע בתפלה יצא במה שהזכיר את קדושת היום במוסף. ומה שחייבו חכמים את היחיד ששכח יעלה ויבוא בשחרית להתפלל עוד הפעם שחרית ולא לסמוך על מה שיזכיר ר״ח במוסף, היינו משום דכיון דיחיד יכול להתפלל תפלת נדבה עדיף לו לחזור ולהתפלל תפלת נדבה ולכלול בה הזכרת מעין המאורע, ומ״מ אם היחיד כבר התפלל מוסף בדיעבד יצא ידי חובת אזכרת ר״ח. ולפי״ז אמר הגר״ח זצ״ל דיוצא חידוש לדינא, שבראש חודש שחל להיות בשבת ושכח היחיד יעלה ויבוא בשחרית, מכיון דקיי״ל דאסור להתפלל תפלת נדבה בשבת ויו״ט (או״ח ריש סי׳ ק״ז), אינו מתפלל שחרית עוד הפעם כדי להזכיר מעין המאורע ויוצא חובת הזכרת מעין המאורע דראש חודש בתפלת מוסף. ולכן פסק הגר״ח זצ״ל לבנו הגר״מ זצ״ל שלא יחזור על שחרית אלא יסמוך על תפלת מוסף לצאת יד״ח אזכרת קדושת היום דר״ח. והוסיף בזה הגר״ח זצ״ל ואמר, דלפי״ז בזמן הזה שאין מנהגנו להתפלל תפלת נדבה, אף היחיד לכתחילה ינהג כהש״צ ויסמוך על מה שיזכיר קדושת היום דר״ח במוסף, ולא צריך להתפלל שחרית עוד פעם ואפילו בימות החול.
ונראה שכל זה נכון לפי שיטת רבינו יהודה, שסובר דיסוד דין אמירת יעלה ויבוא הוא משום קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה, וע״כ פסק שאם שכח לומר יעלה ויבוא במנחה דר״ח שאינו מתפלל ערבית שתים במוצאי ר״ח, דמה ירויח דעיקר התפלה כבר יצא, ובמוצאי ר״ח אי אפשר לקיים עוד קיום הזכרת מעין המאורע בלילה שאינו יכול לומר אז יעלה ויבוא. ולפי״ז י״ל דאע״פ שהחסיר יעלה ויבוא מ״מ קיים עיקר מצות תפלת י״ח וכשחוזר ומתפלל צריך להתפלל תפלת נדבה כדי לצאת יד״ח הזכרת מעין המאורע בתפלה, והוא הדין בזה״ז דיכול לסמוך על מוסף לכתחילה לצאת יד״ח הזכרת מעין המאורע. אמנם לפי שיטת חכמי פרובינצ״א דס״ל דיעלה ויבוא מהווה חלק מעיקר החפצא ומטבע דהברכות של תפלת ר״ח, ואם דילג יעלה ויבוא חשיב כאילו לא התפלל אותה תפלה כלל, אי אפשר ליחיד לצאת יד״ח שחרית עם אזכרת קדושת היום בתפלת מוסף, ודברי המג״א והגר״ח זצ״ל הם אליבא דשיטת רבינו יהודה.
ב.
קיום יעלה ויבוא ע״י חזרת הש״ץ
והנה מבואר בגמ׳ (לקמן דף כט:) ״טעה ולא הזכיר של ר״ח בעובדה חוזר לעבודה״. ועיין בתוס׳ (שם ד״ה טעה) וז״ל ובהלכות גדולות פירש דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר מפני ששומעה מש״צ וכו׳ ואע״ג דאמרינן התם לא פטר ר׳ גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי טרידי אבל טעה לא, יש לומר היינו שלא התפלל כלל וה״ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דציבורא מראש ועד סוף נפיק. והרב ר״מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר״ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח ציבור עכ״ל.
ודבריהם צ״ב, דסברי שש״צ אינו מוציא את הבקי רק בגוונא שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל ורק שצריך לחזור ולהתפלל אז שפיר מוציא ש״צ אף את הבקי, וצ״ע דהרי קיי״ל דאין ש״צ מוציא את הבקי וא״כ מאי שנא היכא שכבר התפלל הבקי ורק דצריך לחזור ולהתפלל דאזי מוציאו הש״צ. ועוד צ״ע בסברת הר״מ (שבתוס׳ הנ״ל) דמאי שנא היכא שדילג ברכה שאין ש״צ מוציאו מהיכא שלא אמר יעלה ויבוא דסומך על חזרת הש״צ.
ונראה לבאר בזה, דהנה יש לעיין מהו גדר הדין דחזרת הש״צ. ונראה דיסוד הדין דחזרת הש״צ אינו חל מדין שומע כעונה דעלמא, דהיינו שע״י חזרת הש״צ מוציא הש״צ את הרבים ידי חובתם ופוטר את הרבים מחיוב תפלה בלחש שלהם, דא״כ היאך פוטר הש״ץ את העם שבשדות שלא שמעו אותו. אלא דיסוד הדין דחזרת הש״צ חל מדין שליחות, וכדמשמע מלשון המשנה (דף לד:) ״המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם ש״צ הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו״. וכן יש להוכיח מדברי הגר״א (או״ח סי׳ תקפ״א סעיף א׳) שפסק הרמ״א (שם) ״מיהו כל ישראל כשרים [להיות ש״צ] רק שיהיה מרוצה לקהל אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחרין אמן״, וכתב הגר״א (בביאור הגר״א שם ד״ה רק שיהא) שהמקור לדין זה הוא מהמשנה בתרומות (פ״א מ״א) דהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, דבשליחות בעינן שיהא מרוצה לדעת הבעלים דדרשינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ומשמע מדברי הגר״א דדין חזרת הש״צ חל מדין שליחות דעלמא.
אמנם נראה דאין חזרת הש״צ דין שליחות דעלמא להוציא כל יחיד ויחיד ולהוי כאילו התפלל היחיד בעצמו תפלה בלחש, דהרי אף היכא שכולם התפללו בלחש עבדינן חזרת הש״צו. אלא נראה דיש ב׳ דינים בתפלה: א) קיום תפלה בלחש, שהיא חלות תפלת יחיד, ברם אם מתפללים עשרה אנשים ביחד בלחש חל על תפלתם חלות שם תפלה בציבור, וכדמבואר ברמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״א) וז״ל תפלת הציבור נשמעת תמיד, אין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור עכ״ל. ומבואר דחל קיום תפלה בציבור כשעשרה מתפללים ביחד תפלה בלחש. ב) קיום תפלת הציבור המתקיימת ע״י חזרת הש״צ, וכדפסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ תפלה ה״ד) וז״ל כיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין עכ״ל. והגדר דתפלת הציבור היינו דהחזן הוי שליח של הציבור להתפלל תפלה בעד הציבור כולו, וחלה על תפלתו חלות שם תפלת הציבור, ודומה לדין קרבן ציבור שהוא חפצא של קרבן שקרב עבור כל הציבורז. ולכן אי אפשר לצאת יד״ח תפלה בלחש ע״י תפלת הש״צ שהיא חפצא של תפלה בפ״ע דתפלת הציבור.
ונראה להביא ראיה לזה, דהנה עיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ תפלה ה״ב) וז״ל אבל אם טעה ש״צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל פעם שניה מפני טורח צבור אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם והוא שלא טעה בשלש ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר עכ״ל. ולכאורה מדברי הרמב״ם נראה דבאמת מעיקר הדין היה צריך לחזור, אלא דמשום טרחא דצבורא פטרוהו, וצ״ע מדוע מעיקרא דדינא לא יצא הש״צ ידי חובתו בתפלתו בקול רם, דהניחא ביחיד שטעה שאינו יכול לצאת מן הש״צ משום דש״צ אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, וממילא אי אפשר ליחיד לסמוך על חזרת הש״צ. אבל מדוע הש״צ בעצמו לא יסמוך על תפלתו, ולמה אנו צריכים לקולא של טרחא דצבורא.
ולפי מה שכתבנו נראה דהדין שאין ש״צ מוציא את מי שבקי יד״ח, הוא דין בעצם חובת תפלה בלחש, דאין תפלת קול רם פוטרת אותה, דהויין ב׳ קיומים נפרדים של תפלה. ודין זה חל בין בנוגע לקהל ובין בנוגע לש״צ עצמו. ולכן מעיקר הדין אפילו הש״ץ אינו יכול לצאת ידי חובתו בתורת יחיד להתפלל תפלה בלחש ע״י תפלת חזרת הש״ץ שהיא חפצא של תפלה בפ״ע דהויא תפלת הציבור כולו. דיש שני קיומים וחפצאות נפרדים של תפלה, חפצא וקיום דתפלת היחיד וחפצא וקיום דתפלת הציבור, ואי אפשר לצאת יד״ח תפלת היחיד ע״י חפצא וקיום של תפלת הציבור. ומשום כך הוצרך הרמב״ם לומר דמשום טירחה דציבורא הקילו שאין הש״צ צריך לחזור להתפלל עוד פעם בלחש. ויש להביא עוד ראיה לזה, דהנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ תפלה ה״ג) וז״ל ואחר וכו׳ והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן עכ״ל. והנה לכאורה דין עמידה ועניית אמן לתפלת הש״צ הוא דין למי שאינו בקי דבכדי לצאת חובת תפלה הוא צריך לענות אמן לחזרת הש״ץ. אכן מדברי הרמב״ם מבואר דאפילו אלו שכבר התפללו בלחש חייבים בזה, והוא משום דבעצם תקנת חזרת הש״צ נאמר דכל הצבור חייבים לעמוד, לשמוע, ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה, והיינו משום דעצם תפלת הש״צ חלה לכל הצבור, שזוהי עצם תקנת חזרת הש״ץ, דלא רק הש״צ מתפלל אלא דכל הצבור מתפללים, וחזרת הש״ץ הויא חפצא של תפלת הציבור.
וכן מוכח מהא דלרוב הראשונים סדר תקיעות שעל סדר הברכות מתקיים בחזרת הש״צ, וכן הוא מנהגנו (דלא כהערוך הובא בתוס׳ ר״ה דף ל״ג ד״ה שיעור). ולכאורה צ״ע דהרי כל הציבור כבר התפללו ואמרו את הברכות דמזו״ש, וא״כ איך יש להם קיום תקיעה על סדר הברכות בחזרת הש״ץ. ונראה דמוכח מזה, דחזרת הש״צ חלה עבור כל הציבור מדין תפלת הציבור, דכל הציבור מיקרי מתפללים ע״י הש״צ, דחזרת הש״ץ הויא תפלה של כל הציבור כולו, וממילא נחשב שתוקעים הקהל על סדר הברכות. והנה תקנת חזרת הש״צ אינה תקנה מיוחדת בר״ה ויוה״כ של יובל בלבד, ועל כרחך דבכל השנה כולה ג״כ חל הדין דחזרת התפלה בקול רם חלה לכל הצבור, והויא חפצא של תפלת הציבור.
ונראה להוסיף עוד דלא שייך לקיים חלות שם תפלת הציבור אא״כ כבר חל קיום של תפלה בלחש, וקיום של תפלה בציבור. והטעם לזה משום שחלות קיום תפלת הציבור מתקיימת ע״י חזרת הש״צ, ואם לא התפללו הציבור מקודם תפלה בלחש בציבור לא מיקריא חזרת הש״צ. דחלות שם תפלת הציבור חלה על חזרת הש״צ רק אם לפני כן התפללו הציבור תפלה בלחש והצטרפו יחד לקיים תפלה בציבור, דאזי הש״צ נעשה שלוחם להתפלל חפצא של תפלת הציבורח.
ולפי״ז נראה לבאר את דברי התוס׳ (דף כט: ד״ה טעה) דאין הש״צ מוציא את הבקי שלא התפלל כלל דמכיון שלא התפלל בלחש לא הוי חלק מן הציבור ולכן אין הש״צ שלוחו ותפלת הש״ץ אינה מתייחסת אליו כלל. משא״כ באופן שהבקי התפלל תפלה בחלש בציבור אלא שחייב לחזור ולהתפלל שנית וכגון ששכח יעלה ויבוא, שפיר יוצא ע״י חזרת הש״צ. והביאור בזה הוא כמו שנתבאר אליבא דרבינו יהודה דבשכח ולא הזכיר של ר״ח, התפלה שהתפלל הויא חפצא של תפלה, אלא דצריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שהתפלל בלחש תפלה בציבור והוי חלק מן הציבור וקיים עיקר מצות תפלה משו״ה תפלת הש״צ מתייחס אליו ויוצא ע״י חזרת הש״ץ חובת אזכרת מעין המאורע. ואע״פ שאין יוצאים ע״י חזרת הש״צ חובת תפלה של כל יחיד ויחיד, מ״מ לענין קיום דין אזכרת מעין המאורע בתפלה שפיר יוצאים ע״י תפלת הש״צ. דלא בעינן שתהא אזכרת מעין המאורע וקדושת היום בחפצא של תפלת שחרית שיוצא בה יד״ח, אלא בעינן רק אזכרת מעין המאורע בחפצא של תפלה, דהא גם ע״י תפלת מוסף יוצא בדיעבד, ולפיכך גם קיום תפלת הציבור דחלה בחזרת הש״צ עבור כל הציבור מהווה קיום תפלה עם אזכרת קדושת היום ויוצאים בה ידי חובת אזכרת היום. ולפי״ז מבואר נמי שיטת הבה״ג (המובא בתוס׳ הנ״ל) דיחיד שהתפלל בלחש בציבור ושכח לומר יעלה ויבוא אינו חוזר ומתפלל אלא סומך על הש״צ, משום דתפלת הש״צ חלה ליחיד שהתפלל בציבור, והבה״ג סובר דאע״פ ששכח לומר יעלה ויבוא מ״מ קיים עיקר קיום תפלת שמונה עשרה ע״י התפלה שהתפלל בלחש בציבור, דלא חיסר אלא קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא (וכשיטת רבינו יהודה), ולכן תפלת הש״ץ מתייחסת אליו. ויוצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ומעין המאורע בתפלה ע״י חזרת הש״צ.
ולפי״ז מתבאר היטב דברי הר״מ (בתוס׳) דבלא הזכיר ברכה אחת אינו יוצא בשל ש״צ, משום דאז עצם התפלה חסרה, דלא התפלל תפלת י״ח, ולא יצא כלל ידי חובת תפלה, ודינו כמו שלא התפלל כלל, דהש״צ אינו מוציא את הבקי שלא התפלל כלל, דאינו חלק מהציבור ואין הש״צ נעשה שלוחו, ותפלת הציבור אינה מתייחסת אליוט.
ג.
גדר דין יעלה ויבוא בברכהמ״ז
והנה בדומה לזה יש להסתפק לענין אמירת מעין המאורע ויעלה ויבוא בברכת המזון אי הוה חלק ממטבע דברהמ״ז דראש חודש, או דאינו אלא קיום אזכרת ר״ח בברכת המזון, דזמן אמירת הזכרת מעין המאורע הוא בברכת המזון. ועיין בדברי חמודות (על הרא״ש, פרק שלשה שאכלו, אות ע״א) וז״ל ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם תוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה והוא הדין בראש חדש ופורים וכו׳, ואע״פ שרבינו הרא״ש כתב בתשובה (כלל כ״ב) שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצ״ש שתים של חול, בתשובה אשכנזית כתוב דלא דמי דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין והאיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע עכ״ל. ונראה לומר שהרא״ש ותשובה אשכנזית נחלקו אם הזכרת מעין המאורע בברכת המזון הוי חלק מעצם מטבע הברכה דברהמ״ז דשבת ור״ח או דאינה אלא הזכרה בעלמא, דהרא״ש סובר שהזכרת מעין המאורע הויא הזכרה בעלמא הנאמרת בברכת המזון, ואע״פ שבהתחיל סעודתו בשבת או בר״ח חל חיוב לברך ברהמ״ז של שבת או של ר״ח, מ״מ מכיון שעבר היום אין מקום להזכיר מעין המאורע, דהזכרת מעין המאורע אינה חלק ממטבע של ברכת המזון דר״ח, אלא שחל דין הזכרת מעין המאורע דר״ח כשמברך ברכת המזון בר״ח, ומכיון שעבר היום תו ליכא הזכרת מעין המאורע. משא״כ אליבא דהתשובה אשכנזית דס״ל שהזכרת מעין המאורע הוי חלק ממטבע של ברכהמ״ז דשבת ור״ח, וכיון שהתחיל הסעודה בשבת או בר״ח, חל חיוב לברך חלות שם ברכהמ״ז דשבת ור״ח, וע״כ אע״פ שכבר עבר היום צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.
והנה הרא״ש הוכיח את שיטתו מהא דקיי״ל דבשכח להתפלל מנחה בשבת מתפלל בערבית שתים של חול, והוא הדין דכשלא בירך ברכת המזון בשבת כשמברך במוצאי שבת אינו מזכיר אזכרת שבת. והתשובה האשכנזית דחה את ראייתו דשאני תפלה שעבר זמן תפלת מנחה והאיך יתפלל של שבת במוצאי שבת, משא״כ בברכת המזון עדיין יכול להזכיר מעין המאורע על סעודתו שאכל. ועלינו להבין את השייכות בין דין תשלומין בתפלה לבין ברכהמ״ז.
ונראה בביאור יסוד פלוגתתם, דנחלקו ביסוד דין תשלומין כששכח להתפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתים, האם יסוד הדין הוא דחל על תפלת התשלומין שם מנחה, או דילמא דחל עליה שם תפלת ערבית, ומתפלל שתי תפילות של ערבית אלא דדין תשלומין הוא שאחת עלתה לתשלומין דמנחה. וי״ל דהרא״ש סובר דבתשלומין במוצ״ש מתפלל חלות שם מנחה, וע״כ מוכיח הרא״ש דמהא שאין מתפלל בנוסח תפלת מנחה של שבת מוכח שאע״פ שגדר חלות התפלה דתשלומין הוא התפלה שחיסרה דהיינו מנחה של שבת, מ״מ נוסח ומטבע התפלה אזיל בתר זמן אמירתה, ומכיון שעבר יום השבת שוב אינו מזכיר של שבת בתפלה. ולפי״ז הוא הדין כשהתחיל סעודתו בשבת ולא בירך עד מוצ״ש דאינו מזכיר בברכהמ״ז מעין המאורע דשבת, ואע״פ דהזכרת מעין המאורע דשבת הוי חלק ממטבע של ברכת המזון דשבת מ״מ הזכרת מעין המאורע תלויה בזמן אמירתה. וע״ז חולק התשובה האשכנזית דסובר שאין לדמות דין תשלומין בתפלה לברכת המזון, דבתשלומי תפלה מתפלל חפצא של תפלת אותו הזמן פעמיים, דהיינו שמתפלל פעמיים ערבית של חול ועולה לתשלומין דמנחה של שבת, ומכיון שיסוד חלות התפלה הויא תפלה של חול אין מזכיר בה של שבת. משא״כ בברכת המזון דחלות שם ברהמ״ז תלויה בסעודה, דסעודת שבת מחייבת ברכת המזון דשבת ואע״פ שנמשכת הסעודה אחרי לילה אומר בה רצה ומזכיר שבת, דהא מברך חפצא של ברכהמ״ז דשבת.
ד.
ביאור המחלוקת בין הר״י וחכמי פרובינצ״א
ועוד נראה לומר בביאור המחלוקת בין רבינו יהודה וחכמי פרובינצ״א דתרווייהו ס״ל שאם לא הזכיר יעלה ויבוא יצא יד״ח תפלה, וקיים עצם החפצא של תפלה אלא דחל חסרון בקיום התפלה שלא קיים מצות תפלה בשלימותה, וחייב בתשלומין מחמת חסרון זה. וחכמי פרובינצ״א סוברים שאע״פ שבמוצאי ר״ח אינו מזכיר יעלה ויבוא מ״מ חייב להתפלל תשלומין במוצאי ר״ח כדי להשלים מצות תפלה להתפלל תפלה בשלימותה כדינה. משא״כ רבינו יהודה סובר דצריך להשלים את עצם הדבר שחיסר, וחובת התשלומין חל עליו להשלים את הקיום המיוחד של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שבלילה אי אפשר להשלים חסרון זה אינו חוזר ומתפללי.
ברם לפי״ז צ״ע קצת בדברי הגר״ח זצ״ל דס״ל דבשכח יעלה ויבוא חוזר ומתפלל תפלת נדבה כדי להשלים הקיום דהזכרת מעין המאורע בתפלה, דהרי לפי רבינו יהודה הטעם שחוזר ומתפלל הוא בכדי להשלים החסרון המסוים בתפלתו הראשונה שהתפללה שלא כדינה בשלימותה, ולכאורה לפי״ז אזכרת מעין המאורע הוי דין בקיום מצות תפלת חובה בשלימותה וא״כ אי אפשר להשלים החסרון בתפלת חובה ע״י תפלת נדבה, דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפני עצמה ואינה משלימה חסרון בגופה של תפלת החובה. אמנם מבואר להדיא בלשון רבינו יונה דלשיטת חכמי פרובינצ״א הטעם דמתפלל ערבית שתיים הוא משום דכששכח יעלה ויבוא נחשב כאילו לא התפלל כלל. ומשמע דלרבינו יהודה כשהתפלל ושכח יעלה ויבוא קיים עצם החפצא של תפלה ורק חיסר קיום בפ״ע של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ולפי״ז י״ל דשפיר יכול לקיים קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה אף ע״י תפלת נדבה, וכדברי הגר״ח זצ״ל.
ע״כ ענין אזכרת יעלה ויבוא
בענין תפלת מנחה
גמ׳. וז״ל ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה עכ״ל.
א.
גדר דין חצות ומחצה
עיין ברש״י (ד״ה מנחה גדולה) וז״ל אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע עכ״ל. ומפשטות לשון רש״י משמע דזמן מנחה גדולה משש ומחצה הוי מה״ת, דמשש ומחצה הוי בין הערבים.
והנה בעיקר הדין דזמן תפלת מנחה נקבע בחצות ומחצה ולא בחצות ממש, איתא ביומא (דף כח.): ״אלא אמר רבא רב יוסף, הא קא קשיא ליה, דתנן חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, ונשחטיה מכי משחרי כותלי״, ופירש רש״י (ד״ה חל להיות בערב שבת) וז״ל הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום, ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד משש ומחצה, ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחילת שבע, עכ״ל. וממשיכה הגמרא ״מאי קושיא, ודילמא כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא, אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו״, ופרש״י (ד״ה דלא מכווני) ״לא היו זקופים בצמצום, ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה, ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב״. ולכאורה מבואר בגמרא דעיקר זמן שחיטת התמיד מדאורייתא הוא מחצות ממש, והא דבפועל זמן הקרבתה הוא משש ומחצה הוא מדרבנן מכיון דכתלי המקדש לא מכווני, ואיכא למיחש שמא מחמת עיקום כותלי בית המקדש לא יכוונו הזמן בדקדוק. וכמבואר בגמ׳ דמשום הכי התפלל אברהם אבינו תפלתו מחצות כיון שאיצטגנינות גדולה היתה בו שידע לכוון בדיוק זמן חצות, ומשום הכי אוקמה אברהם לזמן התפלה אעיקר זמן מן התורה שהוא משעת חצות ממש דהיינו בתחילת שעה שביעית, ולא בשש ומחצה. והנה עיין בגמ׳ פסחים (דף ה.) דמבואר דרבא סובר שחמץ אסור משש שעות למעלה מחמת האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי. ופרש״י (ד״ה לא תשחט) וז״ל ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ׳ אמר להם הממונוה צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מיניה דשחיטת התמיד מתחלת שבע וקשיא לן התם מתני׳ דתמיד נשחט בשש שעות ומחצה, ומשני לן שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבין תחתיהן מאד ולא משתחרי עד שש ומחצה עכ״ל. ומשמע שמה״ת זמן התמיד הוא משש שעות ולמעלה ומשו״ה איסור חמץ חל בשש שעות ומעלה, והדין שאין התמיד נשחט עד שש ומחצה הוא דין מדרבנן משום דכותלי המקדש לא מיכווני.
אמנם עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ תמידין ומוספין הל׳ א׳ - ב׳) שכתב וז״ל מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים וכו׳, ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה וכו׳, תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשעה ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים, חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות עכ״ל. ומלשון הרמב״ם משמע דחצות ומחצה הוי דינא דאורייתא, וכדחזינן דהשוה זמן תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים וכלל לזמנים אלו בעיקר זמן מצות עשה דהקרבת תמידין מן התורה, ומשמע מדבריו דזמן דשש ומחצה מדאורייתא הוא, וכמו שזמן תמיד של שחר מה״ת, הוא הדין דזמן שש ומחצה האמור לגבי תמיד של בין הערבים נמי חל מן התורה.
ונראה לפרש בכוונת הרמב״ם (פ״א מהל׳ תמידים ומוספים ה״א) שכתב דזמן תמיד של בין הערבים משש ומחצה דזהו זמן שיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, דזמן שחיטת התמיד הוא משיוודע לכל שהוא כבר אחרי חצות וזהו בחצות ומחצה. ולזה נתכוין הרמב״ם כשכתב משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, ומשמע שהרמב״ם סובר דיש דין מה״ת דזמן שחיטת תמיד של בין הערבית הוא בזמן שכבר ידוע לכל שהאריך הצל, דהיינו שידוע לכל שהוא אחרי חצות וכל זמן שיש באנשים ספק בדבר אסור מה״ת לשחוט את התמיד ולכן פסק שזמנה מה״ת בשש ומחצה.
אך צריך עיון בשיטת הרמב״ם וברש״י בסוגיין, דלכאורה מבואר להדיא מהסוגיא ביומא דחצות ומחצה הוי זמן התמיד מגזירה דרבנן מחשש שמא יטעו, ואילו מדאורייתא זמן התמיד הוי מחצות. ובאמת דכבר הקשה כן הגרעק״א זצ״ל בגליון הש״ס ריש פרק תמיד נשחט על מה שכתב רש״י שם (ד״ה אלא) וז״ל דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו עכ״ל. והקשה שם בגליון הש״ס דהא בגמ׳ יומא מבואר להדיא דזהו רק דינא דרבנן משום כתלי המקדש המעוקמין, אבל מדאורייתא זמן התמיד הוי משש ומעלה, וצ״ע בדעת רש״י והרמב״ם שמדבריהם מבואר דזמן התמיד מדאורייתא הוא משש ומחצה.
והנה יש לחקור בגדר תקנת החכמים דמקריבין התמיד בשש ומחצה מטעם כתלי המקדש, האם תקנו שמדרבנן זמן חצות גופיה מתחיל משש ומחצה, והתקנה הויא הגדרה בחצות גופא. או״ד דרבנן תיקנו דין בפני עצמו שמוסיפים חצי שעה על חצות. ונפקא מינה לענין מי שהתפלל בדיעבד מנחה באותה חצי שעה שבין חצות לשש ומחצה, האם צריך להתפלל עוד פעם או לא. דאי מדרבנן חצות אינו מתחיל אלא משש ומחצה, דהתקנה דרבנן שמקריבין התמיד בשש ומחצה הויא הגדרה בעצם הזמן דחצות אם כן דיינינן ליה כמתפלל לפני חצות, וקודם זמנו אין תפלתו תפלה. אבל אם החצי שעה הוי תוספת בפני עצמה אף דלכתחילה אין להתפלל עד אחרי החצי שעה, אבל מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד שהרי המחייב דחצות חל בששכ. והנה המאירי (ברכות דף כו. ד״ה נחלקו בגמ׳) כתב שיכול להתפלל שחרית עד שש ומחצה. וחזינן דס״ל דהמחייב של מנחה חל בשש ומחצה, דאם הזמן דשש ומחצה הוי רק גזירה מדרבנן בפני עצמה להוסיף חצי שעה, א״כ הרי המחייב של מנחה חל כבר בשש ואיך אפשר להתפלל תפלת שחרית לאחר שש עד שש ומחצה. ועל כרחך צ״ל דס״ל למאירי דהרבנן קבעו שזמן חצות חל בשש ומחצה ולפני שש ומחצה ליכא מחייב של מנחה כלל, דחלות שם חצות חל מדרבנן בשש ומחצה, ומשו״ה שפיר מתפלל שחרית עד שש ומחצה. ויתכן עוד נפקא מינה בזה לענין מחלוקת הפוסקיםל אי החצי שעה הוי לפי שעות זמניות או לפי שעות שוות, דאי שש ומחצה הוי דין בחצות פשיטא דצ״ל שש ומחצה שעות זמניות דכל הזמנים הוי זמניות, אבל אי הוי רק גזירה של הוספת חצי שעה אפשר לומר דבענין רק חצי שעה משעות רגילות.
ויתכן דזוהי כוונת רש״י (ביומא כח: ובפסחים ה א) דאף דהוי רק תקנת חכמים, מכל מקום אין זה גזירת חכמים בפני עצמה להוסיף עוד חצי שעה אחר חצות כדי שלא יטעו, אלא דהתקנה חלה בזמן חצות גופא, שמדרבנן חצות אינו מתחיל עד שש ומחצה.
ב.
גדר דין חצות ומחצה לפי הרמב״ם
והנה עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ חמץ ומצה ה״ח) שכתב וז״ל אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעת שביעית ביום וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר (דברים ט״ז) לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום עכ״ל. ומבואר בדברי הרמב״ם דאיסור חמץ מתחיל בתחילת שבע שהוא זמן שחיטת הפסח, וצ״ע דאי חצות ומחצה הוי זמן תמיד של בין הערבים דאורייתא, אם כן לענין זמן איסור חמץ נמי היה מן הדין לומר שאין זמן איסורו חל מן התורה אלא משש שעות ומחצה, דאין מקריבים הפסח עד לאחר שחיטת התמיד של בין הערבים, וקשה למה כתב הרמב״ם דאיסור חמץ חל מחצות משום שהוא זמן שחיטת הפסח.
ונראה דלפי הרמב״ם זמן המחייב של קרבן פסח הוא חצות, אבל זמן הכשר וקיום הקרבת הקרבן חל רק אחרי חצות ומחצהמ. והרמב״ם סובר שאיסור חמץ תלוי בזמן המחייב של הקרבן דהיינו בחצות, ולא בשעת הכשר הקרבת הקרבן שהוא בחצות ומחצה. דלשיטת הרמב״ם האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי חל בזמן המחייב את הקרבן, ולא בזמן מעשה הבאת הקרבן, ומשו״ה מחצות ואילך חל האיסור. ודוגמה לזה יש להביא משיטת בן בתירא (פסחים י א) דפסח ששחטו שחרית כשר, ומ״מ פשיטא דלא יחול איסור חמץ אפילו לפי בן בתירא עד לאחר חצות, דהאיסור דחמץ תלוי בזמן המחייב דפסח ולא בזמן הכשר הבאת הפסח, ואף לבן בתירא דמכשיר פסח ששחטו שחרית המחייב דפסח הוא בחצות ומשו״ה איסור חמץ חל בחצות.
אמנם עיין ברמב״ם בריש הלכות קרבן פסח וז״ל מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות עכ״ל. וכן עיין שם בהלכה ד׳ שכתב וז״ל שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול עכ״ל. ופשטות לשון הרמב״ם משמע דפסח קרב בחצות ולא בחצות ומחצה, וצ״ע דלכאורה סותר למה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, וצריך לדחוק ולפרש את כוונתו במש״כ אחר חצות דהיינו בחצות ומחצה, וסמך על מה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, דאי לאו הכי אפילו אי נימא דחצי שעה אחר חצות אינו אלא מדרבנן, מכל מקום היה לו להרמב״ם להזכירו, וצריך עיון (ועיין בפרי מגדים או״ח סי׳ רל״ג)⁠נ.
והנה כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ב) וז״ל כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה תמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה תשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא ומשהגיע זמן חובה וזה היא הנקראת מנחה גדולה עכ״ל.
ועיין בכסף משנה (שם) דמקור דברי הרמב״ם הוא מהברייתא בברכות (דף כו:) איזו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה, וכתב שם הכס״מ וז״ל ומפרש רבנו דהיינו טעמא כדתנן פ״ה דפסחים תמיד נשחט בח׳ ומחצה וקרב בט׳ ומחצה בערב פסח נשחט בז׳ ומחצה וקרב בט׳ ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו עכ״ל. ונראה דס״ל דתפלת מנחה היא בשש ומחצה שהיא כנגד זמן הבאת קרבן תמיד של בין הערבים בשש ומחצה, משא״כ איסור חמץ דלא תשחט על חמץ דם זבחי תלוי בזמן המחייב של הקרבן בחצות, ומשו״ה אם התפלל מנחה לאחר שש שעות מקודם לשש ומחצה לא יצא יד״ח.
ג.
שיטת הרמב״ם ביסוד דין מנחה גדולה ומנחה קטנה
כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה הל׳ י״ב - י״ג) וז״ל כבר אמרנו שתפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב פסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל אחרי שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה. נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות עכ״ל.
והנה מדברי הרמב״ם מבואר דיש שני מחייבים נפרדים במנחה, מחייב של מנחה גדולה ומחייב של מנחה קטנה. ונראה שאע״פ שבחובת הגברא יש רק חיוב להתפלל מנחה פעם אחת, ועל ידי תפלת מנחה אחת יוצא החובה של תפלת מנחה ואין נ״מ בין מנחה גדולה ומנחה קטנה לענין חובת תפלת מנחה, מכל מקום מנחה גדולה ומנחה קטנה הויין שתי חפצי תפלה בפ״ע, ומשו״ה יכול אדם להתפלל את שתיהן, וע״כ כתב הרמב״ם שנהגו להתפלל מנחה גדולה וגם מנחה קטנה. והנה זה פשוט דבתפלת שחרית ליכא למימר הכי, שהרי אינו יכול להתפלל שחרית פעמיים אלא אם כן התפלל את התפלה השניה בתורת נדבה, והתפלה השנייה בעי חידוש דבר, ואי אפשר להתפלל שחרית פעמיים משום דאיכא רק מחייב אחד להתפלל שחרית. משא״כ לגבי מנחה גדולה ומנחה קטנה דמותר להתפלל מנחה פעמיים אף בלי חידוש דבר משום דשתיהן חלין כחפצא בפ״ע של תפלת מנחה, דאיכא ב׳ מחייבים נפרדים להתפלל חפצא של מנחה, ולכן שפיר אפשר להתנדב ולהתפלל שתי תפילות מנחה. ונראה דמה שכתב הרמב״ם דהאחת היא רשות, אין כוונתו דהויא תפלת נדבה, דהחפצא של תפלה הויא תפלת חובה, אלא דבחובת הגברא תפלה אחת הויא רשות דליכא עליו חיוב להתפללה, אבל בחפצא שתי התפילות הן חפצא דתפלת חובה דמנחה.
ועוד נראה לדקדק ולהוכיח דמה שכתב הרמב״ם דתפלת מנחה גדולה היא רשות אין הכוונה דתפלת מנחה גדולה היא בגדר תפלת נדבה בעלמא, דהרי זה פשוט שיכול להתפלל מנחה גדולה בתורת רשות גם בציבור, ולא דמי בזה לתפלת נדבה, שפסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ תפלה ה״י) דאין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן ציבור. ומכאן דתפלת רשות חלוקה מתפלת נדבה בעצם החפצא של התפלה, דתפלת רשות הויא חלות שם חפצא של תפלת חובה, אלא דליכא חיוב על הגברא להתפללה דרק בחיוב הגברא שאני חובה מרשות. ונמצא דדין תפלת רשות במנחה הוא כעין דין תפלת ערבית רשות, דבנוגע לחיוב הגברא תפלת ערבית הויא רשות ואילו לגבי החפצא של התפלה ערבית הריהי חפצא של תפלת חובה. והראייה דערבית אינה תפלת נדבה בחפצא, שהרי הציבור מתפללין ערבית, אע״פ שאין הציבור מתפללים נדבה, ומוכח שהחפצא דערבית הויא חפצא דתפלת חובה ורק לגבי חובת הגברא רשות היא. וכן מוכח ממה שמתפללין ערבית בשבת אע״פ שפסקו הגאונים (מובא ברמב״ם פ״א מהל׳ תפלה ה״י) שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טוביםס. וכן יש להוכיח מהא דמתפללין מנחה גדולה וקטנה אף בשבת ויום טוב, אע״פ שאין תפלת נדבה בשבת ויו״ט. ומוכח דהחפצא דתפלת מנחה גדולה הויא תפלת חובה ומשו״ה מתפללין אותה בשבת ויו״ט.
ד.
תפלת מנחה אחרי פלג
כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ד) וז״ל הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ״ל.
וצ״ע דממה שכתב הרמב״ם ״וזמן מנחה קטנה מט׳ שעות ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע״, מבואר דפסק כר׳ יהודה (ברכות דף כ״ו) דזמן מנחה הוא עד פלג המנחה, וא״כ צ״ע במה שכתב ״ויש לו להתפלל עד שתשקע החמה״, כיון שעבר זמן פלג המנחה.
ונראה לומר דהרמב״ם סובר דהמחייב של תפלת מנחה היא עד פלג המנחה, ומכל מקום כיון שעדיין לא הגיע הלילה יכול לקיים תפלת מנחה עד שתשקע החמה, דעדיין הוא זמן המוכשר לקיום תפלת מנחה. וראיה ליסוד זה דיש זמן המחייב של תפלה, וזמן קיום התפלה ממה שפסק הרמב״ם לגבי ערבית (פ״ג מהל׳ תפלה ה״ז) וז״ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עכ״ל, ומבואר שחל קיום תפלת ערבית קודם ללילה. ברם הרמב״ם סובר דהמחייב של ערבית הוא בלילה, וכדפסק הרמב״ם בהלכה ו׳ וז״ל תפלת הערב אף על פי שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שעלה עמוד השחר עכ״ל. ומבואר מזה דאע״פ דהמחייב של ערבית הוא מתחילת הלילה, אבל מכל מקום יכול לקיים הקיום דתפלת ערבית אף קודם הלילה מפלג המנחה, וזה מה שכתב הרמב״ם דכיון דתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, דהיינו דיכול להתפלל ערבית אף לפני שהגיע זמן המחייב דחל קיום תפלת ערבית אף בלי המחייב דערבית משום דתפלת ערבית רשות.
והנה עיין בתוס׳ (דף ב. ד״ה מאימתי) שהקשו היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה לאחר פלג המנחה, וכתבו דהיינו משום דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב, ומכל מקום אנו מתפללין מעריב אחר פלג המנחה קודם שקיעה, וצריך לומר דזהו כרבי יהודה, ואם כן הוא הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי, עיי״ש. והנה לפי הרמב״ם יקשה קושית התוספות, שהרי פסק דיכולין להתפלל גם מנחה וערבית אחרי פלג קודם שתשקע החמה, וצ״ע דהרי הוי תרתי דסתרי.
ויש לומר דהרמב״ם סובר דמה שיכולין לקיים קיום תפלת מנחה וערבית באותו זמן לא הוי תרתי דסתרי מכיון דאין כאן סתירה במחייבים של התפלה. והרמב״ם סובר דהחיוב והמחייב של מנחה חל רק עד פלג, ולאחר פלג אין מחייב של תפלת מנחה, אלא דיכול לקיים תפלת מנחה באותו זמן אע״פ שהמחייב של מנחה נשלם בפלג המנחה. והוא הדין במעריב דמה שמתפלל קודם הלילה זהו משום דמפלג המנחה ואילך הוי זמן הראוי לקיום תפלת ערבית אך בלי חלות המחייב, ונתחדש שחל קיום תפלת מעריב אפילו קודם שחל המחייב להתפללה, מכיון דערבית הויא תפלת רשות. ברם באמת המחייב של ערבית הוי תחילת הלילה, ולכן אין סתירה בקביעות הזמנים של המחייבים של תפילות מנחה ומעריב, ומה שיכולין לקיים שתי מצוות תפלה באותו זמן אחרי פלג ולפני שקיעה״ח לא הוי תרתי דסתריע.
ע״כ ענין תפלת מנחה
א. ואם הבדיל בשניהם הראשון עלתה לחובתו ושנייה לתשלומין ואינו חוזר, וכן אם לא הבדיל בשניהם אינו חוזר דיכול להבדיל על הכוס דהבדלה אינו אלא אזכרה בעלמא.
ב. ועיין בחידושי הגר״ח על הש״ס בענין הבדלה בתפלה, ועיין בהגהות הגרע״א זצ״ל לשו״ע או״ח סימן רצ״ד ובמ״ב סימן רצ״ד ס״ק ב׳ ובביאור הלכה שם.
ג. לכאורה י״ל דיש ב׳ דינים באמירת אתה חוננתנו: א) דין הבדלה, ב) דין תפלת ערבית. ואם הבדיל על הכוס הרי כבר יצא מצות הבדלה ותו א״א לו לומר אתה חוננתנו מדין תפלה מאחר דתו אינה חלות הבדלה משהבדיל על הכוס.
ד. וכדצ״ל לפי״ד מרן הגר״ח זצ״ל וכדנתבאר לעיל.
ה. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ל״ה ד״ה ואשר דמוכח וכו׳. ועיין בקהלות יעקב סימן ט״ז. ברם לכאורה קשה לומר דלשיטת חכמי פרובנציה הוי כמי שלא התפלל כלל וברכותיו הויין ברכה לבטלה. ויתכן דסברי דקיים מצות תפלה אף אם לא הזכיר יעלה ויבוא, אלא שלא קיים תפלה בזמנה כחובתה, ומשו״ה חוזר ומתפלל כדי לקיים חובת התפלה כמצותה. ונ״מ למי שהתפלל מעריב במוצאי יו״ט ואמר אתה חוננתנו ושכח יעלה ויבוא דחוזר ומתפלל משום ששכח יעלה ויבוא האם חייב לחזור ולומר אתה חוננתנו בתפלה השניה, דאם חוזר ומתפלל פעם שנית משום דכששכח יעלה ויבוא כאילו לא התפלל כלל אזי צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה השניה. משא״כ אם חוזר ומתפלל פעם שנית כדי לקיים מצות תפלה כחובתה, ובאמת חל קיום תפלה בתפלה הראשונה שהתפלל אע״פ ששכח להזכיר בה יעלה ויבוא, י״ל דשפיר יצא יד״ח אתה חוננתנו משום שהזכיר אתה חוננתנו בתפלה ראשונה של חול וכדאמר הגר״ח זצ״ל.
ו. עיין בתשובות הרמב״ם (פאר הדור סימן קמ״ח).
ז. וכן מבואר מדברי האור זרוע הל׳ תפלה סימן קי״ד וז״ל דמרוצה לעם דקתני היינו בכל השנה דהאיך יצאו בתפלתו והם אינם מסכימים לתפלתו ותדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא כהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שיקריב קרבנו וכי ס״ד שיתכפר לו וכו׳ הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים והכי נמי אין לשליח ציבור להתפלל אלא בהסכמת כולם וכשהוא מתפלל אז מקריב קרבן ציבור דתפלה היינו עבודה וכו׳ הא למדת כששליח ציבור מתפלל אז הוא מקריב קרבן ציבור עכ״ל. ולפי״ז נראה דאם הש״ץ למנחה חייב בתשלומי שחרית שאינו יוצא את התשלומין בחזרת הש״ץ, דאין קרבן ציבור מהווה תשלומין לקרבן יחיד.
ח. ואמר רבינו זצ״ל דמכיון דבתפלת הש״צ חלה חלות שם תפלת הציבור ואין הש״צ מתפלל בעד עצמו והציבור יוצאים על ידי תפלתו, יש לדקדק שכל הציבור יעמדו ברגליים מכוונות בשעת חזרת הש״צ כאדם העומד בתפלה, וכן משמע מדברי ההגהות מיימוניות פ״ט מהל׳ תפלה אות ב׳ וז״ל כתב בשם רב שרירא ורב האי שצריך לכוון לכל מה שאומר ש״ץ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין וכו׳ ופוסעין ג׳ פסיעות לאחוריהם עכ״ל. וכן נהג רבינו זצ״ל. ועוד אמר רבינו זצ״ל שבכדי להחשב כ״תפלת הציבור״, בעינן שיהיו תשעה שומעים המקשיבים לברכת הש״צ, ובעינן נמי שיאמר הש״צ ד׳ שפתי תפתח בתחילת חזרת הש״צ ויהיו לרצון אמרי פי בסוף תפלתו ג״כ בקול רם, דהרי מבואר בגמ׳ (ד:), דאין בזה משום הפסק בין גאולה לתפלה, דכיון דתקינו רבנן למימר ד׳ שפתי תפתח, כתפלה אריכתא דמיא, ולכאורה אי אמירת ד׳ שפתי תפתח אינה חלק מעצם התפלה ולא הוי אלא דברי פתיחה ובקשת רשות להתפלל בלבד, י״ל דמכיון שהש״ץ כבר אמר ד׳ שפתי תפתח בתפלת לחש שלו שוב אינו צריך לאומרו לפני חזרת הש״ץ, ומוכח דהוי חלק מעצם התפלה, וע״כ הש״ץ צריך לאומרו בקול רם כשאר התפלה. דכל מה שאומר הש״צ בלחש ואין שמה תשעה השומעים ומקשיבים לברכותיו, איננו נחשב כחלק מ״תפלת הצבור״. ולפי״ז יש לש״צ לדקדק לומר כל ברכת מודים בקול רם, באופן שישמעו הצבור את כולה, דכדי להיחשב תפלת הצבור בעינן שישתתפו הצבור ע״י ששומעין את תפלתו. וכן דקדק רבינו לומר כל הנוסח של ברכת מעין שבע בקול רם.
ברם עיין בבעל המאור (מס׳ ר״ה דף יב. בדפי הרי״ף ד״ה ואנו אומרים) שסובר דתקיעות דמיושב היינו התקיעות שתוקעים בחזרת הש״צ, ואמר רבינו זצ״ל שמדבריו מוכח שאין הציבור צריכים לעמוד בחזרת הש״ץ ומשום הכי קרי להו תקיעות דמיושב. ולפי מה שנתבאר י״ל שהבעל המאור חולק על תוס׳ והרמב״ם וסובר דחזרת הש״צ אינה חלות קיום תפלת הציבור אלא היא רק תפלת הש״צ, שמוציא את הציבור על ידו. ואמר רבינו זצ״ל דלפי מנהגנו שתוקעים בשעת חזרת הש״צ יש לדקדק עכ״פ בר״ה לעמוד ברגליים מכוונות בשעת חזרת הש״צ, שעי״ז חשיב כאילו עומד בתפלה כדי לקיים קיום תקיעות על סדר הברכות. וכן היה נוהג רבינו זצ״ל.
ט. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״י מהל׳ תפלה ה״ב אות א׳.
י. עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ ל״ו ד״ה ובאמת אפשר לומר וכו׳.
כ. ויעויין בגבורת ארי (יומא שם) שדן בזה, ויעויין בפרי חדש (סי׳ רל״ג) שהסיק דאפשר דגם אם עיקר זמן הקרבתה הוא מחצות ממש, מכל מקום יש לדחות דכי היכי דבתמיד מגזירת חכמים לא היה נשחט עד שש ומחצה הוא הדין לתפלת מנחה שכנגד התמיד תקנוה. ויעויין בזה במג״א ובברכי יוסף ובחק יעקב (או״ח סי׳ תנ״ח) ובמ״ב הביא מחלוקת האחרונים בזה, ובשעה״צ נשאר בצ״ע למעשה.
ל. עיין בשעה״צ או״ח סימן רל״ג ס״ק ח׳.
מ. ודומה לדין אין לילה מחוסר זמן ודין אין מחוסר זמן לבו ביום, דהמחייב חל בלילה אבל הכשר הקרבן וקיום הקרבתו היא ביום.
נ. ובשולחן ערוך (או״ח סי׳ תנ״ח ס״א) פסק וז״ל נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח. ועיין שם בדברי המגן אברהם שכתב וז״ל אף על גב שזמן הקרבת הפסח הוא אחר ו׳ שעות ומחצה, מכל מקום עיקר זמנו הוא מחצות עכ״ל. אולם בחק יעקב שם חולק על המגן אברהם והביא מהב״ח דעיקר הזמן הוא חצות ומחצה, וז״ל ולא מקרי בין הערבים אלא משעה שינטו צללי הערב והוא מו׳ ומחצה, על כן לענין תמיד וזמן מנחה קיימא לן דהוי מו׳ שעות ומחצה, ואם כן הוא הדין לעינן הקרבת הפסח, עכ״ל.
ס. ועיין לעיל בשיעורים דף כא. ד״ה בענין תפלת נדבה אות א׳. ועיין בתוס׳ דף כו. ד״ה טעה דאפילו למ״ד תפלת ערבית רשות מ״מ חל חיוב להתפלל ערבית אלא דהויא רשות לגבי מצוה אחרת.
ע. עיין אגרות הגרי״ד הלוי על הרמב״ם (פ״ה מהל׳ תפלה ה״ד). ועיין לעיל בשיעורים דף ב. בתוס׳ ד״ה מאימתי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבארים את ההבדל בזמן שניהם: ואיזו היא מנחה גדולה — משש שעות ומחצה מהזריחה ולמעלה, כלומר, חצי שעה אחרי חצות היום והלאה שהוא הזמן המוקדם ביותר שבו מקריבים תמיד של בין הערביים, בערב פסח שחל להיות בשבת. ואיזו היא מנחה קטנהמתשע שעות ומחצה והלאה, שהוא הזמן שבו מקריבים כרגיל את קרבן התמיד של בין הערביים.
The baraita continues and states that there are two times for the afternoon prayer. Greater, earlier minḥa [minḥa gedola] and lesser, later minḥa [minḥa ketana]. The Gemara clarifies the difference between them: Which is minḥa gedola? From six-and-a-half hours after sunrise and on, which is a half an hour after noon and on. It is the earliest time that the daily afternoon offering may be sacrificed, as in the case on the eve of Passover that occurs on Shabbat. Which is minḥa ketana? From nine-and-a-half hours and on, which is the standard time that the daily afternoon offering is sacrificed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִיבַּעְיָא לְהוּ: רִבִּי יְהוּדָה, פֶּלֶג מִנְחָה קַמָּא קָאָמַר, אוֹ פֶּלֶג מִנְחָה אַחֲרוֹנָה קָאָמַר? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ר׳רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חפֶּלֶג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא י״אאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ.

On that note, a dilemma was raised before them: Rabbi Yehuda, who holds that the afternoon prayer may be recited only until the midpoint of the afternoon, does he say the midpoint of the first minḥa, minḥa gedola? Or, does he say the midpoint of the last minḥa? Come and hear an explicit resolution to this dilemma: As it was taught in a baraita, Rabbi Yehuda says: They said the midpoint of the last minḥa, and that is eleven hours minus a quarter of an hour after sunrise, i.e., an hour-and-a-quarter hours before sunset.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פלג מנחה אחרונה – חלק את ב׳ שעות ומחצה הנותרים ביום ותמצא פלג אחרון של מנחה מי״א שעות חסר רביע ולמעלה.
פלג מנחה אחרונה אחת עשרה שעות פחות רביע. פי׳ דמנחה אחרונה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה, ונשארו לתשלום היום שתי שעות ומחצה וחציין שעה ורביע, ואם תוסיף זה על תשע שעות ומחצה יהיו אחת עשרה שעות פחות רביע, והיינו מעט קודם שקיעת החמה שמשקיעת החמה ועד חשיכה ממש שעה אחת וחומש שעה כדכתיבנא בבמה מדליקין (בבלי שבת לד:) בסייעתא דשמיאא, ועד כאן הוא זמן תפלת המנחה לרבי יהודה, נמצא לרבי יהודה שעד קודם שקיעת החמה זמן תפלת המנחה ולא עוד.
א. לא זכינו לחידושי רבינו על שבת. ודבריו כדעת ר״ת שלילה ודאי הוא ארבע מילין אחר תחלת שקיעה וכדאי׳ בפסחים צג, ב וביה״ש ג׳ רבעי מיל לפני לילה ודאי וכ״כ בחי׳ המיוחסים להר״ן שבת לה, א בשם רבינו וכ״כ הרמב״ן בתוה״א ענין אבלות ישנה ושאר ראשונים (וכ״ה ג״כ דעת רש״י בהשלמה שנדפסה במהדורת וגשל לעיל ב, א מדפוס שונצינו ונשמטה בדפוסים הבאים) אבל דעת הגר״א דלילה ודאי הוא ג׳ רבעי מיל אחר תחלת שקיעה והוא דעת הגאונים יעו׳ מהר״ם אלשקר סי׳ צו. (והגר״א נקט דג׳ רבעי מיל היינו מהסתתרות עגולת השמש, אבל ידוע שיש בזה שיטה אחרת דהסתתרות עגולת השמש לאו מידי הוא ועדיין יום גמור הוא ואכתי אין כוכבים נראים כלל, אלא מתחלת הסתלקות אורה ג׳ רבעי מיל אז הוא לילה ודאי ונמצא לילה ודאי בא״י בימי ניסן ותשרי כארבעים דקה אחר הסתתרות עגולת השמש ואז נראים ג׳ כוכבים בינוניים, יעו׳ ספר אור מאיר להגר״מ פוזן ועו״ס). ונראה מדברי רבינו דהנך שעה וחומש זמניות המה, ומה שאמרו ארבע מילין היינו כשהיום והלילה שוים, דהלא שעה ורביע דפלג זמניות המה, ומדקבע זמן דפלג לעולם שלש דקות לפני שקיעה אלמא דגם שעה וחומש זמניות המה, וכ״כ בביאה״ל סי׳ רסא בשם המנח״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב הבאת הדברים איבעיא להו [נשאלה להם], לבני הישיבה שאלה זו: ר׳ יהודה שקבע את זמן המנחה עד לפלג המנחה, האם פלג מנחה קמא [ראשונה, כלומר מנחה גדולה] קאמר [אמר] או פלג מנחה אחרונה (קטנה) קאמר [אמר]? תא שמע [בוא ושמע] תשובה מפורשת לכך בברייתא. דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע אחר הזריחה (שהן שעה ורבע לפני השקיעה).
On that note, a dilemma was raised before them: Rabbi Yehuda, who holds that the afternoon prayer may be recited only until the midpoint of the afternoon, does he say the midpoint of the first minḥa, minḥa gedola? Or, does he say the midpoint of the last minḥa? Come and hear an explicit resolution to this dilemma: As it was taught in a baraita, Rabbi Yehuda says: They said the midpoint of the last minḥa, and that is eleven hours minus a quarter of an hour after sunrise, i.e., an hour-and-a-quarter hours before sunset.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) נֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתֵיהּ דר׳דְּרִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא! אָמַר לָךְ ר׳רִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקָּרְבָּנוֹת: דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, תְּפִלַּת מוּסָף, לר׳לְרִבִּי יוֹסֵי בר׳בֵּרִבִּי חֲנִינָא מַאן תַּקְּנַהּ? אֵלָּא, תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקָּרְבָּנוֹת.:

In any case, it is clear that according to this baraita the halakhot of prayer are based on the Temple offerings. The Gemara suggests: Let us say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who held that the forefathers instituted the prayers. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, could have said to you: Actually, I will say to you that the Patriarchs instituted the prayers and the Sages based the times and characteristics of prayer on the Temple offerings, even though they do not stem from the same source. As, if you do not say so, that even Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, would agree that the laws of offerings and those of prayers are related, then, according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who instituted the additional prayer? It is not one of the prayers instituted by the forefathers. Rather, even according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, the prayers were instituted by the Patriarchs and the Sages based them on the laws of the offerings.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאי לא תימא הכי – דמודה רבי יוסי ברבי חנינא דרבנן אסמכינהו אקרבנות.
תפלת המוספין מאן תקנה – אלא ע״כ רבנן אסמכינהו אקרבנות וכי עיינו במוספין ולא מצאו תפלה כנגדה עמדו הם ותקנוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות – פירוש ודאי אבות תקנום אבל מפני תקנתם לא היינו מחויבים לאומרם ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות כדי שיהו חובה.
אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות – פירוש ודאי אבות תקנום אבל מפני תקנתם לא היינו מחויבים לאומרם ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות כדי שיהו חובה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכל אופן ברור כי ברייתא זו מסמיכה את דיני התפילות על הקרבנות, ומכאן ניתן לשאול: נימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על ר׳ יוסי בר׳ חנינא? שלדעתו האבות הם שתיקנו את התפילות! על כך אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך, אמנם תפלות, אבות תקנום, אלא שאסמכינהו רבנן אקרבנות [הסמיכום חכמים על הקרבנות], בקביעת זמנן ובשאר פרטים, אף כי אינם נובעים ממקור משותף. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שאף ר׳ יוסי בר׳ חנינא מסכים שיש בכל זאת קשר מסויים בין דיני הקרבנות והתפילות, תפלת מוסף לדעת ר׳ יוסי בר׳ חנינא מאן [מי] תקנה, שוודאי אינה נכנסת במסגרת תפילת האבות. אלא ודאי אף לדעתו תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אחר כך הסמיכום חכמים] על דיני הקרבנות.
In any case, it is clear that according to this baraita the halakhot of prayer are based on the Temple offerings. The Gemara suggests: Let us say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who held that the forefathers instituted the prayers. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, could have said to you: Actually, I will say to you that the Patriarchs instituted the prayers and the Sages based the times and characteristics of prayer on the Temple offerings, even though they do not stem from the same source. As, if you do not say so, that even Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, would agree that the laws of offerings and those of prayers are related, then, according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who instituted the additional prayer? It is not one of the prayers instituted by the forefathers. Rather, even according to Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, the prayers were instituted by the Patriarchs and the Sages based them on the laws of the offerings.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.: אִיבַּעְיָא לְהוּ: עַד וְעַד בַּכְּלָל, אוֹ דִּלְמָא, עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל? תָּא שְׁמַע: ר׳רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פֶּלֶג הַמִּנְחָה. אִי אָמְרַתְּ, בִּשְׁלָמָא, עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל, הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין ר׳רִבִּי יְהוּדָה לְרַבָּנַן; אֵלָּא, אִי אָמְרַתְּ עַד וְעַד בַּכְּלָל, ר׳רִבִּי יְהוּדָה

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: The morning prayer may be recited until four hours of the day. A dilemma was raised before the yeshiva students: When Rabbi Yehuda says until, does he mean until and including the fourth hour, or, perhaps when he says “until” he means until and not including, in which case one may not pray during the fourth hour? Come and hear a resolution to this dilemma based on the mishna. Rabbi Yehuda says: The afternoon prayer may be recited only until the midpoint of the afternoon. Now, granted, if you say that until means until and not including, then there is a difference between the opinion of Rabbi Yehuda and the opinion of the Rabbis. However, if you say that until means until and including, then the opinion of Rabbi Yehuda
רי״ףרש״יתוספותספר הנררא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד ועד בכלל – לרבי יהודה הוא דקא בעי דאילו לרבנן עד ולא עד בכלל.
איבעיא להו עד ועד בכלל וכו׳ – תימה דאמר בנדה פרק הרואה כתם (נדה נח:) כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים אלמא עד ולא עד בכלל וי״ל אי אמרי׳ עד ועד בכלל יש בו גם חומרא שיתפלל ולא אמרי׳ עבר זמנו בטל קרבנו ואפי׳ במזיד.
1איבעיא להו עד ועד בכלל קאמ׳ – פיר׳ עד (ועד) [ולא עד] בכלל קאמ׳ ומתחלת שעה רביעית בטלה תפלת שחרית, ומסקנא וכו׳.
1. ד״ה זה מופיע בכ״י באמצע הביאורים לדף כ״ז. ולאחר ד״ה ״דעביד כמר״.
איבעיא להו לרבי יהודה. פי׳ בהא דאמר דתפלת השחר עד ארבע שעות. עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל. פי׳ ונמצא תפלת השחר עד שלש שעות ולא עוד. ומסקנא דעד ועד בכלל. פי׳ ונמצא זמנה כל ארבע שעות. ודיקא נמי דקתני פי׳ בעדויות (משנה עדיות ו׳:א׳) העיד רבי יהודא בן בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות שמע מינה. פי׳ דשעה רביעית עצמה בה היה קרב, ומינה לתפלה. אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. פי׳ [ב]⁠עדויות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[פיסק׳] ר״י אומר עד ד׳ שעות – איבעיא להו עד ועד בכלל. פי׳ עד שעה רביעית ושעה רביעי׳ בכלל וכל ד׳ שעות הוא בקר או דילמא עד ולא עד בכלל ולא הוי שעה רביעית בכלל. ת״ש תפלת המנחה עד הערב ר׳ יהודה אומר עד פלג המנחה וס״ד דעד פלג האחרון קאמר. אלא אי אמרת עד ועד בכלל מאי איכא בין ר׳ יהודה לרבנן דר׳ יהודה נמי הכי אמר דכל פלג אחרון שבמנחה יתפלל. אלא מאי עד ולא עד בכלל ואלא הא דתניא ושל מוספין כל היום וכו׳ אי אמרת בשלמא עד ועד בכלל וכו׳ אלא אי אמרת עד ולא עד בכלל דתפלת מוספין דקאמר ר׳ יהודה עד ז׳ שעות ולא שעה שביעית בכלל וא״כ לא הוי זמנה אלא שש שעות. אי הכי היכי משכחת תפלת מוספין ומנחה בהדי הדדי דבהתחלת שעה שביעית עבר זמן מוסף ותפלת מנחה לא מטי זימנה אלא בחצי שעה אחרונה שבשעה שביעית וא״כ הא עבר זמן מוסף כבר חצי שעה. לא מאי פלג ראשון ועד בכלל ואיכא בינייהו פלג אחרון וה״ק. פירוש משום הכי איצטריך ליה לתרוצי ברייתא דלא תימא דפלג המנחה דקאמר ר׳ יהודה הוא דמפרש ואזיל והוא פלג אחרון דהכי קאמר אימת נפיק פלג ראשון פירוש דמהתחלת פלג אחרון אתה למד אימת הוי סוף פלג ראשון דר׳ יהודה.
[פיסקא] ר׳ יהודה אומר עד ארבע שעות. איבעיא להו עד ועד בכלל. פירוש עד שעה רביעית ושעה רביעית בכלל וכל ארבע שעות הוא בקר. או דילמא עד ולא עד בכלל ולא הוי שעה רביעית בכלל:
תא שמע תפלת המנחה עד הערב ר׳ יהודה אומר עד פלג המנחה – וסלקא דעתין דעד פלג האחרון קאמר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא פיסקא ר״י אמר עד ד׳ שעות איבעיא להו עד ועד בכלל כו׳ ופרש״י דלר״י הוא דקבעי דאילו לרבנן עד ולא עד בכלל עכ״ל. ויל״ד דא״כ מאי קמיבעיא ליה מה״ת נאמר דעד דרבנן הוי ולא עד בכלל ודר״י הוי בכלל ואי שמעית ליה הן ברייתא דלקמן דמייתי מתני׳ דעדיות דר״י בן בבא העיד על תמיד של שחר שקרב בד׳ שעות א״כ מאי קמיבעיא ליה פשיטא דהוי בכלל דאי ס״ד דלא עד בכלל הוי מתני׳ דעדיות דלא כר״י ולא כרבנן ואפשר דבעל האיבעיא הוי קים ליה הך ברייתא דהיו לפניו ב׳ תפילות דמייתי הש״ס בסמוך למידק מינה דעד דסיפא דר״י הוי עד בכלל וקס״ד דמסתמא ברישא נמי עד בכלל אלא דאכתי קשיא הך דעדיות אטו מי לא ידע בעל האיבעיא הך מתני׳ דבחירתא דלא מיתוקמא אלא כר״י וא״כ ודאי עד ועד בכלל. ונלע״ד ליישב דבמתני׳ דעדיות גופא מספקא ליה לבעל האיבעיא בהא דקתני שקרב בארבע שעות אי קאי אשחיטת התמיד וזריקתו או אהקטרה כדקתני בהאי לישנא בריש פרק תמיד נשחט בח׳ ומחצה וקרב בט׳ ומחצה. וכיון דפשיטא ליה דלענין תפלה ודאי תיקנו נגד שעת שחיטת התמיד וזריקתו שהיא עיקר הכפרה וכדמשמע להדיא מלשון הגמרא ביומא בר״פ אמר להם הממונה דצלותא דמנחה דאברהם מכי משחרי כותלי אלמא דהיינו משעת שחיטת התמיד וזריקתו וכ״ש בתפלת השחרית דאברהם דמשמע מקרא גופא דכתיב וישכם אברהם בבוקר והיינו ע״כ מצפרא בהנץ החמה דהא ילפינן מהאי קרא דזריזין מקדימין למצות מצפרא. ומש״ה הוי משמע ליה לבעל האיבעיא דהא דקתני בעדיות קרב בד׳ שעות ע״כ אהקטרה קאי כדפרישית אבל תפלה שהיא בשעת שחיטה וזריקה אית לן למימר דעד ולא עד בכלל והיינו בג׳ שעות כדאשכחן במן דכתיב וילקטו בבוקר בבוקר וחם השמש ונמס אלמא דלא מקרי בוקר אלא עד שלש שעות כדס״ד דהמקשה לקמן בסמוך דאמר מאן תנא להא דתניא וחם השמש ונמס כו׳ והיינו כפרש״י דקס״ד דמהאי קרא משמע שאין נקרא בוקר אלא עד ג׳ שעות. ועוד נ״ל דאפילו לסברת התרצן לקמן דהא דבמן הוי הלקיטה עד סוף ג׳ שעות היינו משום דאליבא דר״י דרשינן הא דכתיב בבוקר בבוקר להקדים שעה א׳ ואם כן לפ״ז ממילא אית לן למימר דה״ה לענין דם התמיד דכתיב נמי תרי זימני בבוקר כדאיתא להדיא ביומא דף ל׳ דהא דכתיב בבוקר בבוקר בשני גזרי העצים דלא צריך שדינן לחד בבוקר לדם התמיד דליהוי בתמיד תרי זימני בבוקר א״כ לר״י דלא הוי בוקר אלא עד ד׳ שעות כדמשמע מתני׳ דעדיות ע״כ דבהקטרה איירי אבל דם התמיד ע״כ בסוף ג׳ הוי כיון דכתיב תרי זימני בבקר להקדים שעה אחת כן נ״ל נכון ומשום הכי מספקא ליה לבעל האיבעיא. ומכ״ש דא״ש טפי לפי שיטת התוס׳ דתפלת המנחה לר״י הוי סוף זמנה בפלג מנחה קטנה נגד קטורת וא״כ אית לן למימר דבתפלת שחרית לר״י נמי הוי סוף זמנה בסוף ג׳ שהיא זמן קטורת לר״י דהא בקטורת כתיב בהדיא תרי זימני בבוקר כדאיתא התם ביומא דמש״ה קטורת קודמת לאברים ע״ש ולפ״ז מסתמא מקדמינן לה שעה אחת קודם הקטרת אברים שהיתה בסוף ד׳ כדמשמע מתניתין דעדיות והיינו דומיא דמפרשינן בסמוך דבוקר יתירא להקדים שעה אחת כן נראה לי נכון כפתור ופרח ועיין עוד בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר שזמן תפילת שחרית עד ארבע שעות ביום. איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: האם ״עד״ שאמר ר׳ יהודה האם הכוונה היא ועד בכלל, שזמן תפילת שחרית כולל גם את השעה הרביעית, או דילמא [שמא] הכוונה היא עד ולא עד בכלל, שכבר בשעה הרביעית עצמה אין להתפלל?! תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנה שר׳ יהודה אומר שזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שכוונתו עד ולא עד בכללהיינו דאיכא [זהו שיש, הבדל] בין שיטת ר׳ יהודה לרבנן שיטת חכמים]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעד ועד בכלל, אם כן שיטת ר׳ יהודה
We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: The morning prayer may be recited until four hours of the day. A dilemma was raised before the yeshiva students: When Rabbi Yehuda says until, does he mean until and including the fourth hour, or, perhaps when he says “until” he means until and not including, in which case one may not pray during the fourth hour? Come and hear a resolution to this dilemma based on the mishna. Rabbi Yehuda says: The afternoon prayer may be recited only until the midpoint of the afternoon. Now, granted, if you say that until means until and not including, then there is a difference between the opinion of Rabbi Yehuda and the opinion of the Rabbis. However, if you say that until means until and including, then the opinion of Rabbi Yehuda
רי״ףרש״יתוספותספר הנררא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות כו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות כו:, רי"ף ברכות כו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ברכות כו:, ראב"ן ברכות כו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות כו:, ספר הנר ברכות כו: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א ברכות כו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות כו: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות כו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות כו:, תוספות רא"ש ברכות כו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות כו:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות כו:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות כו:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות כו:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות כו:, פני יהושע ברכות כו:, גליון הש"ס לרע"א ברכות כו:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות כו: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות כו:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות כו:, אסופת מאמרים ברכות כו:

Berakhot 26b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 26b, Rif by Bavli Berakhot 26b, Rashi Berakhot 26b, Raavan Berakhot 26b, Tosafot Berakhot 26b, Sefer HaNer Berakhot 26b, Rashba Berakhot 26b, Raah Berakhot 26b, Meiri Berakhot 26b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 26b, Tosefot Rosh Berakhot 26b, Ritva Berakhot 26b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 26b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 26b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 26b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 26b, Penei Yehoshua Berakhot 26b, Gilyon HaShas Berakhot 26b, Reshimot Shiurim Berakhot 26b, Beirur Halakhah Berakhot 26b, Steinsaltz Commentary Berakhot 26b, Collected Articles Berakhot 26b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144