בתוס׳ בד״ה בעפר תיחוח וכו׳ ותימא דמשמע דשייך גומא אף בעפר תיחוח ובשבת פרק כירה עכ״ל ובד״ה ואינו צריך וכו׳ ותימא דא״כ פטור אבל אסור לכתחילה וי״ל דמשום שמחת י״ט התירו עכ״ל וקשיא לי האיך אפשר לומר דה״נ פטור אבל אסור ולא התירו אלא משום שמחת י״ט דהא לקמן דף ט׳ בסוגיא דמוחלפת השיטה פריך הש״ס אלמא גבי שמחת י״ט ב״ש לקולא ומשני ע״כ לא קאמר ב״ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ א״כ משמע להדיא דבאיכא דקר נעוץ לא צריכינן תו לטעמא משום שמחת י״ט ואי כדברי התוספת לא תירץ הש״ס כלום דנהי דאיכא דקר נעוץ אכתי איכא איסורא דרבנן משום גומא דפטור אבל אסור ואפ״ה מקילין ב״ש משום שמחת י״ט ומכ״ש גבי סולם דליכא אלא משום מראית עין דרואה אומר להטיח גגו וכ״ש באינך דליכא אלא משום טירחא ואפ״ה לא התירו משום שמחת י״ט והמקשה גופא נמי ע״כ לא הוי ס״ד דמקילין ב״ש באיסור דאורייתא משום שמחת י״ט אע״כ דכולא סוגיא מאיסורא דרבנן איירי וא״כ לא תירץ כלום וקושיא זו גדולה היא אצלי לשיטת התוספות וסיעתייהו שדבריהם כאן ע״כ אליבא דב״ש כמ״ש מהרש״א והוא מוכרח דלב״ה דלא שרי אלא אם שחט כבר לא שייך שמחת י״ט אלא משום מצות כיסוי וא״כ קשה מסוגיא דלקמן וע״ק דלקמן מקשה הש״ס אהא דקאמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק לספק מ״ט לא משום דקעביד גומא ודאי נמי אלא כדרבי אבא ה״נ כדרבי אבא וכו׳ ומחמת קושיא זו הדר ביה רבא ואמר דעתו לודאי ואין דעתו לספק וע״כ דכיון שאין דעתו לספק אסור משום מוקצה דהוא איסור דרבנן ואי כדברי התוספת דאף לדרבי אבא נמי אסור מיהא מדרבנן אם כן אמאי הדר ביה רבא דהא מצי למימר בפשיטות דנהי דודאי מותר לכסות היינו כדרבי אבא אבל מספק אסור דמ״מ איכא אסורא דרבנן משום גומא ולכאורה נראה דההיא אסורא דגומא חמיר יותר מטעמא דמוקצה ועוד דמ״ש התוספת לחלק בין אפר תיחוח לעפר תיחוח דפרק כירה נראה דוחק ואף שאיני כדאי להשיג על דברי התוס׳ אמנם הואיל שיש לי עזר וסיוע מלשון רש״י שנ״ל ברור דלא נחית לפרש כפירוש התוספות כמו שאבאר ע״כ אפרש:

והנלע״ד בזה דבכל הסוגיא דהכא לא קשיא ליה לתלמודא כלל משום איסור אב מלאכה גמור דהוא איסור דאורייתא דהא דמקשה מעיקרא והא קא עביד כתישה ע״כ לאו מאיסור דאורייתא קשיא ליה דמאן יימר דבמחוסר כתישה איירי דאף בקרקע קשה נמי לרוב פעמים א״צ כתישה כדמשמע להדיא בפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם חורש בי״ט לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוי לכתשן ומשני כתישה בי״ט מי שרי ומדלא משני מעיקרא כתישה בי״ט מי שרי דהא איירי התם מקרקע קשה דבחרישה קאי אע״כ דאף בקרקע עולם לא שייך כתישה אלא כשיש שם רגבים קשים מאד כמו אבנים מקורזלות שצריך כלי לכתשן אבל בלא״ה הוי כתישה כלאחר יד. ועוד דמאי דקשיא ליה הכא והא קעביד כתישה דהא ראוי לכתשן מיהו כלאחר יד אע״כ דמאיסור דרבנן קשיא ליה דנהי דכתישה כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהא אסור והיינו דלא קשיא ליה אהא דמתירין ב״ש לכתחילה די״ל כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי משום שמחת י״ט וכן לב״ה נמי לא קשיא ליה אי לאו דאמר רבי יהודה דבעי דקר נעוץ דהוי ניחא ליה מטעם דכתב רש״י דנהי דב״ה לאחר ששחט איירי דלא שייך שמחת י״ט י״ל דאדרבה מש״ה מתירין ב״ה דוקא לאחר שחיטה משום מצות כיסוי דאפילו אי עביד כתישה גמורה אתי עשה ודחי ל״ת אבל קודם שחיטה אסרי אף באיסור דרבנן דלא חיישי לשמחת י״ט אבל מדקאמר רבי יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ משמע דחיישי לאיסור דרבנן דהא לענין חפירה לא מהני דקר נעוץ דהשתא נמי עביד גומא אלא כדרבי אבא ה״נ כדר״א וכ״ש למאי דמסקינן בעפר תיחוח חפירת גופא לא הוי אלא מדרבנן וזה דלא כפרש״י כל חד כדאית ליה ב״ש קודם שחיטה וב״ה לאחר שחיטה א״כ מקשה שפיר והא קעביד כתישה דאסור מיהא מדרבנן בקרקע קשה אף שהיא כתישה כלאחר יד ומשני בעפר תיחוח דלא שייך ביה איסור כתישה כלל וע״ז מקשה והא קעביד גומא והיינו נמי דמאיסור דרבנן קשיא ליה דודאי בעפר תיחוח לא שייך איסור דאורייתא בעשיית גומא דענין חרישה לא שייך ביה כלל דחרישה אינו אלא לרפויי ארעא משא״כ עפר תיחוח שהיא תחוחה ועומדת א״צ לחרישה ואי בבית דגומא אסור בה משום בנין כדפרש״י בשמעתין דמאיסור בנין איירי אפ״ה לא שייך בה חיוב דאורייתא דהוי בנין כלאחר יד שאין דרך בנין בעפר תיחוח שאין מתקיים והכי משמע להדיא בפרק כל כתבי דקאמר אבל לא את העמודים ומקשה הש״ס אילימא משום גומא גומות ממילא הוויין ואי ס״ד דבעשיית גומא כי האי אב מלאכה היא לא מקשה הש״ס בפשיטות גומות ממילא הוויין אע״כ משום דהתם בבית איירי שהעפר תיחוח מקשה שפיר ויש חבילות ראיות ע״ז. ולענ״ד אין צורך שהרי תוספות בעצמם כתבו דבפרק כירה משמע דלא שייך גומא כלל בעפר תיחוח. ואף אם נאמר דשייך בה גומא משום בנין אלא שהוא בנין מן הצד דאסור מדרבנן ואפ״ה א״ש בפרק כירה דהתם אינו עושה גומא בודאי דלגירסת רש״י והרי״ף ז״ל גרסי׳ שמא יזיז עפר ואם כן משני שפיר דאיכא בינייהו עפר תיחוח דכיון דאף אם יזיז ליכא אלא איסור דרבנן לא גזרינן שמא יזיז. ועוד דעיקר האיסור מדרבנן בתיחוח י״ל שהוא משום דגזרינן אטו שאינו תיחוח שהוא מדאורייתא כדמשמע לקמן מלשון רש״י בסוגיא דמוחלפת השיטה והתם לא שייך לגזור דלענין הטמנה דאיירי התם י״ל דלא שייך הטמנה באינו תיחוח וזה ברור אבל הכא מקשה שפיר והא קעביד גומא ואסור מיהא מדרבנן גזרה משום אינו תיחוח וע״ז משני הש״ס שפיר כדר׳ אבא ואם כן כיון דאפילו באינו תיחוח אינו אסור אלא מדרבנן בתיחוח מותר לכתחלה והיינו דאמרי׳ לקמן ע״כ לא קאמרי ב״ש אלא דאיכא דקר נעוץ וכפרש״י שם דבאיכא דקר נעוץ לא שייך ביה צד איסור כלל בעפר תיחוח ולא צריכין לטעמא דשמחת י״ט. ונראה מדבריו שכיון למ״ש ודוק היטב שלענ״ד דברים ברורים הם:

ועוד י״ל דבלא״ה י״ל דהא דרבי אבא מותר לכתחלה דהא דקאמר פטור דמשמע אבל אסור היינו אליבא דרבי יהודה כדקאמר ר׳ אבא להדיא בפרק כלל גדול ופ״ק דחגיגה דאף לר״י דמחייב באינה צריכה לגופה פטור משום דמקלקל הוא ואם כן לפ״ז ודאי אסור מיהא מדרבנן ככל פטורי שבת משא״כ לקמן דפסיק כר״ש דאיכא תרתי למעליותא מלאכה שא״צ לגופה ומקלקל מותר לכתחלה כמו שכתבו התוספות בריש כתובות ובכמה דוכתא גבי דם מיחבר חבורי דבתרתי למעליותא מותר לכתחלה. מיהו בדר׳ אבא גופא מ״מ אף לר״ש אסור לכתחילה שהרי מזיז מיהא העפר ממקומו שלכך נתכוין ומזיז עפר אסור משום מוקצה משא״כ הכא דאיירי בדקר נעוץ שהוכן בעפר לכיסוי ע״י כך דמשום מוקצה נמי ליכא א״כ מותר לכתחלה. מיהו לפ״ז יש ליישב שיטת התוספות דמ״ש כאן דפטור אבל אסור ולא שרי אלא משום שמחת י״ט היינו דאפשר דסברי במלאכה שא״צ לגופה כר״י וא״כ ליכא אלא חדא למעליותא משא״כ לקמן דדחי הש״ס בלשון ודלמא א״ש דדחי דלמא סברי ב״ש כר״ש דאיכא תרתי למעליותא ומש״ה שרי בדאיכא דקר נעוץ ולא צריכי לטעמא משום דשמחת י״ט ודוק היטב:

ועוד נ״ל לישב בד״א בענין שהוא מותר לכתחלה כשנדקדק בלשון רש״י שכתב דקר נעוץ מהני לענין שהוא חפור ועומד ולכאורה הוא תמוה שהרי בהדיא אמרו במתני׳ יחפור בדקר ויכסה משמע שהחפירה היא בי״ט א״כ מה יתן ומה יוסיף שהתחיל לחפור מעי״ט ולפמ״ש ניחא טובא דבעפר תיחוח נמי ליכא איסור דאורייתא משום שהוא בנין ארעי שאינו מתקיים ובהדיא אמרו לקמן פרק המביא בנין קבע אסרה תורה ולא בנין ארעי ומ״מ אסור מיהא מדרבנן רק שמצינו בהדיא בדוכתי טובא בגמ׳ דכל בנין ארעי התחיל מעי״ט הוי כמוסיף על אהל ארעי ושרי לכתחלה בי״ט כדאיתא בר״פ תולין וסוף פרק כל הכלים גבי פקק החלון ובפרק המוציא תפילין מוסיף על אהל ארעי ושרי גבי כרך עליו חוט אחד או משיחה מבע״י וכן גבי הנהו דכרי דהוי ליה לרב הונא וא״כ זה כוונת רש״י דכיון שהדקר נעוץ מעי״ט הוי כחפור ועומד לענין דהוי כמוסיף על בנין ארעי ושרי לכתחלה דהא עשיית אהל נמי מתורת בנין אתינן עלה וזה נ״ל נכון מאד דכיון שהיא מלאכה שא״צ לגופה ומקלקל פשיטא דשרי בכה״ג במוסיף על ארעי והא דאסור לב״ה לכתחלה היינו משום דגזרינן משום עפר שאינו תיחוח כדמשמע להדיא מלשון רש״י בסוגיא דמוחלפת השיטה ע״ש ודו״ק. ועדיין צריכין אנו למודעי אמאי לא מפרש רש״י הטעם דדקר נעוץ כפשוטו משום הכנה דאיסור מוקצה ול״ל שלא ניחא ליה לפרש כן משום דמוקצה פלוגתא דתנאי היא ולכמה אמוראי לית להו לב״ה מוקצה ל״ש שבת ול״ש י״ט הא ליתא דמוקצה כי האי כגון עפר כ״ע מודו. מיהו מצינן למימר כיון דלמסקנא קי״ל כר״י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ממילא שמעינן דסתם עפר מוכן הוא לכסות אפילו רוק או צואה וכ״ש לכסות דם חיות ועופות וסובר רש״י דה״ה עפר תיחוח נמי ממילא מוכן הוא כמו קופת עפר דהיא היא וממילא לא בעינן דקר נעוץ כדאמרינן להדיא בפרק במה טומנין (שבת דף נ׳) ואע״ג דבעינן יחד לו קרן זוית מ״מ דקר נעוץ לא בעי דהיינו מעשה ואנן קי״ל דלא בעינן מעשה ובמחשבה בעלמא סגי. דלרבי יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו וכו׳ לא בעינן מעשה מוכיח אלא מסתמא מוכן הוא במחשבה בעלמא לכל צרכיו. לכך הוצרך רש״י לפרש דקר נעוץ היינו משום חפירה וכמו שכתבנו. ולפ״ז ג״כ יש ליישב שיטת התוספות דאינהו סברי דעפר תיחוח גרע טובא ממילא קופתו עפר דהיינו שצבור ועומד וממילא שייך בעפר תיחוח איסור בנין ולא שרי אלא משום שמחת י״ט מיהו לקמן גבי מוחלפת השיטה דחי הש״ס דלמא סברי ב״ש דבכה״ג מיקרי מוסיף על בנין ארעי אבל למסקנא אפשר דליתא ודו״ק:

וע״פ מ״ש דלא שייך כתישה דאורייתא אלא כגון אבנים מקורזלות ולא בקרקע עולם והא דמקשה הכא והא קעביד כתישה מאיסור דרבנן קשיא ליה. לפ״ז יש ליישב השיטה דפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם אחרישה לא ליחייב בי״ט הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוין לכתשן ומשני כתישה בי״ט מי שרי והקושיא מפורסמת דמעיקרא דבעי למימר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי אמאי לא משני חרישה בי״ט מי שרי אע״כ שסובר דאתי עשה ודחי ל״ת א״כ לענין כתישה נמי נימא הכי וכן הקשו שם התוספות ונדחקו מאד ע״ש ול״ל דכיון דעביד חרישה וכתישה הוי תרי לאוי ולא אתי עשה ודחי הא ליתא דבהדיא אמרינן במסכת נזיר גבי כ״ג ונזיר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין. ובתחלת עיוני הייתי רוצה לפרש משום דאמרינן דהא דאתי עשה ודחי ל״ת היינו דוקא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה כדאמרינן לקמן בהדי דחפיר קא מכסי ובכה״ג גופא איירי בפסחים דראוי לכסות בשעת החרישה גופא אבל לבתר דמשני דאיירי באבנים מקורזלות שצריך לכתשן א״כ משני שפיר כתישה בי״ט מי שרי שהרי א״א לעשות שני מלאכות כאחד ממש בשעת הכיסוי וא״כ ממ״נ בחד מינייהו עביד איסורא בעידנא דלא מקיים עשה. אלא דלפ״ז לא הוי מקשה שפיר ראוין לכתשן כלאחר יד אם לא שנאמר דה״ק ראוין לכתשן כלאחר יד קודם החרישה ואח״כ יעשה החרישה בעידנא דחפיר קא מכסי. אמנם למאי דפרישית א״ש טפי דהא קי״ל בהא דאתי עשה ודחי ל״ת שאם יוכל לקיים שניהם בהיתר לא דחי וא״כ הא דמקשה מעיקרא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי היינו ע״כ במי שאין לו לא עפר מוכן ולא אפר כירה ולא עפר תיחוח ולא דקר נעוץ שזה צריך ודאי לחפור בדקר בקרקע עולם כדי לקיים מצות כיסוי ומש״ה לא לחייב אחרישה אבל לבתר דמוקי הא דמחייב אחרישה באבנים מקורזלות דלא חזיין לכיסוי ומקשי דחזיין ע״י כתישה וע״ז מסיק שפיר כתישה בי״ט מי שרי דכיון דכתישה מדאורייתא לא שייכא אלא באבנים מקורזלות אבל בקרקע עולם הוי כתישה כלאחר יד וא״כ ודאי אסור לכתוש אבנים מקורזלות לצורך כיסוי שהרי יכול לעשות בהיתר בקרקע עולם שא״א בשום ענין בעולם שלא יהא קרקע עולם ע״י חפירה בדקר ולמה נתיר לו הכתישה כיון שיכול לקיים שניהם משא״כ בחרישה דלא סגי בלא״ה כיון שאין לו עפר תיחוח ולא דקר נעוץ ודוק כנ״ל נכון אף כי אין כאן מקומו:

בא״ד וא״ת ול״ל דקר נעוץ וי״ל דמ״מ בעינן שיהא מוכן מעי״ט עכ״ל. ופי׳ הרא״ש והמפרשים דכיון דאית ביה תרי איסורי איסור מוקצה וחופר גומא יש לאסור אפילו במקום כיסוי או במקום שמחת י״ט ולמאי דפרישית לעיל בשיטת רש״י אין צריך לכל זה אלא דמשום איסור דרבנן לא שרינן ליה וכדמשמע להדיא לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בד״ה אמר רבי יהודה נראה דהכי הלכתא וכו׳ ובירושלמי מפרש דהכא איירי בשלא שחט אבל שחט שרי וכו׳ שלא לעקור מצות כיסוי עכ״ל. וירושלמי זה הביאו כל הפוסקים לפסק הלכה וקשיא לי אמאי שרינן הכא איסור דרבנן דנולד משום מצות כיסוי ומ״ש גבי דקר דבעינן נעוץ מבעוד יום וכתבו התוספות לעיל דהיינו משום איסור מוקצה אף על גב ששחט כבר אפ״ה בעינן דקר נעוץ ול״ל דשאני התם דאי לאו שנעץ מבעוד יום איכא תרי אסורי מוקצה וגומא לעפרה משא״כ הכא דליכא אלא נולד לחוד הא ליתא דלקמן משמע להדיא דבאפר כירה נמי שייך גומא לעפרה דקאמר בגמרא אלא כדר׳ אבא וא״כ ה״נ איכא תרי איסורי ובלא״ה נמי קשה מהא דמשמע לקמן דבאפר כירה נמי שייך גומא א״כ תקשי מ״ש באפר כירה שהוסק מעי״ט דמודו כ״ע דמותר אף לשחוט לכתחלה ומ״ש מדקר נעוץ דפליגי לכתחלה הא בתרווייהו ליכא מוקצה ואית בהו איסור גומא לעפרה ואף אם נפרש דלא שייך גומא באפר כירה וליישב הסוגיא דלקמן כמו שאפרש בעז״ה אפ״ה יש להקשות כאן להיפך לשיטת הפוסקים לקמן דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ומתירין ב״ה לכתחלה לר״ת אף בלא דקר נעוץ ולר״י ז״ל וסייעתו מיהא שרי לב״ה לכתחלה בדאיכא דקר נעוץ אע״ג דאיכא מיהא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וכתבו שם שמההכרח לפרש כן דמוחלפת השיטה כדי לעמוד פלוגתא דרבה ור״י לעיל בשמעתין אליבא דהלכתא א״כ קשה דאכתי הא דרב יהודה אמר רב דהכא הוא דלא כהלכתא דאי לב״ה דשרו לכתחילה א״כ ה״נ יש להתיר באפר כירה שהוסק בי״ט אף לכתחלה דמ״ש איסור נולד מאיסור גומא לעפרה ומכ״ש לר״ת דמתיר אליבא דב״ה אף בלא דקר נעוץ אע״ג דאיכא תרי אסורי ויש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דאפשר דאיסור מוקצה ונולד חמירי טפי ואין להתירן משום שמחת י״ט והיינו דס״ל כרב נחמן דהחמירו במוקצה בי״ט טפי מבשבת דלא ליתו לזלזולי ביה משום דקיל וא״כ כ״ש דיש להחמיר בנולד גמור מה״ט גופא אף בשמחת י״ט אלא דלפ״ז לא הוי צריך הרא״ש ז״ל לחלק בין חדא איסורא לתרי איסורי אלא בפשיטות הו״מ לפרש דאיסור מוקצה חמיר טפי ועוד דהרא״ש ז״ל מסיק להדיא דאפילו איסור מוקצה לחוד שרי משום מצות כיסוי והדרא קושיא לדוכתא ודו״ק:

בתוס׳ בד״ה ואי איתא כו׳ משמע דקאי אסיפא וכן פרש״י בסמוך כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע להו מפרש״י דקאי אסיפא והיינו מדקאמר ולטעמיך לכסייה באפר כירה אכתי תיקשי אמקשה גופא אמאי מקשה מסיפא ולא מרישא וצ״ל לפ״ז דהמקשה אסיק אדעתיה דאע״ג דרבי יהודה מתיר לעשות כל צרכיו אפ״ה אסור לשחוט הכוי לכתחלה והיינו משום דאם יכסה הוי ספק טירחא שלא לצורך כמ״ש מ״ז זצ״ל בס׳ מג״ש ע״ש דליכא למימר דאסיק אדעתיה דמקשה דאיכא שום צד איסור בלא״ה משום חשש גומא דא״כ היאך עושה בו כל צרכיו אע״כ כדפרישית אלא שכל זה דוחק ועוד כיון דמקשה אסיפא מאי משני לא מיבעיא קאמר והיינו ארישא דאכתי קשה סיפא כדמקשה בתר הכי והא מדקתני סיפא. ועוד דלפ״ז צריך להגיה הספרים שכתוב לקמן והא מדקתני סיפא מכלל דרישא וצריך למחוק דרישא כמו שהגיה מהר״ם ז״ל וכל זה דוחק למחוק הספרים:

ולולי פירוש התוספות בדברי רש״י ז״ל היה נ״ל לפרש להיפך דדוקא מרישא לחוד הוא דקפריך דאי מסיפא דקתני ואם שחטו אין מכסין דמו לא קשיא ליה מידי שאין זה צורך י״ט כלל דאפשר לכסות בלילה ונהי דמפרש הרא״ש ז״ל דחיישינן שמא יבלע דמו בקרקע היינו דוקא לענין ודאי דאפשר שיבלע ויבטל מצות כיסוי משא״כ לענין ספק לא חיישינן להכי דהו״ל ס״ס שמא כוי מין בהמה וא״צ כיסוי ואת״ל דחיה הוא שמא לא יבלע בקרקע משא״כ מרישא פריך שפיר דאמאי לא ישחוט ומימנע משמחת י״ט בע״כ כיון דמדינא אף אם יכסה ליכא איסורא דהא עושה בו כל צורכו ואין לך צורך י״ט גדול מזה שנתיר לו לשחוט דאף את״ל דלכתחלה אין מתירין לו לשחוט ולהמתין עד הלילה שמא יבא לידי ביטול כיסוי כמ״ש הרא״ש ז״ל אפ״ה יש לו לשחוט ולכסות שלא יבא לביטול שמחת י״ט והשתא א״ש נמי הא דגרסינן לקמן והא מדקתני סיפא מכלל דרישא משום דעיקר הקושיא מרישא כדפרישית והא דמקשה ולטעמיך לכסייה באפר כירה או בדקר נעוץ לא ידענא מאי קשיא להו להתוס׳ שהרי כתבו התוס׳ לעיל להדיא בד״ה בעפר תיחוח דהיינו דוקא שהוא תיחוח קצת דשייך איסור גומא לכתחלה דפטור אבל אסור הוא ומשו״ה לא שרו ב״ה אלא דיעבד משא״כ הכא מקשה שפיר ולטעמיך אפילו אי ליתא לדר״י דעושה כל צורכו אלא דאסור דלא מהני ייחד קרן זוית דאכתי אית בה מוקצה כיון שמחוסר מעשה אפ״ה לכסייה בדקר נעוץ באותו עפר עצמו שהכניס מלא קופתו דכיון שהדקר נעוץ באותו עפר דעביד מעשה ע״כ לית בה מוקצה כלל משום גומא נמי ליכא אף מדרבנן דאלת״ה היאך עושה בה כל צרכו אע״כ דלא שייך בכה״ג חשש גומא כיון שהוא תיחוח לגמרי כן נ״ל נכון ליישב שיטת רש״י ז״ל ומ״ש רש״י בסמוך בד״ה אפי׳ ודאי נמי דהא כב״ה קיי״ל אפי׳ דיעבד לרבותא בעלמא כתב כן דאפילו דיעבד אסור כ״ש לכתחלה והתוס׳ עצמן נמי נראה דלא כתבו דמשמע הכי מפרש״י אלא דכיון דקשיא להו גירסא לכסייה באפר כירה שכתב רש״י ז״ל משמע להו נמי דמה שכתב בסמוך דכב״ה קיי״ל אפילו דיעבד דוקא קאמר כיון דבלא״ה ע״כ מפרש דקאי אסיפא אבל למאי דפרישית לא קשה מידי. ואף לפמ״ש לעיל בשיטת רש״י דאין לחלק בין עפר תיחוח קצת או תיחוח לגמרי היינו לענין לשון עפר תיחוח הנזכר בגמרא משא״כ בהכניס מלא קופתו ע״כ דלא שייך ביה גומא כלל כיון שהוא מוכן ולא אתי לאיחלופי בשאר עפר תיחוח כנ״ל מוכרח מדקאמר ר״י ועושה בה כל צרכו ודוק היטב:

בד״ה אי הכי מאי איריא ספק כו׳ תימא מאי אא״ב שייך הכא כו׳ עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ״ל לפרש כל הסוגיא בענין אחר בפשיטות דודאי מעיקרא הוי ס״ד דהא דקתני במתניתין אפר כירה מוכן הוא היינו נמי שהוא מוכן לכיסוי ודאי דוקא ולא לספק וכ״ש דלא הוי מוכן לשאר צרכיו אלא כיון דרבי יהודה אמר במכניס מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ממילא דהא דקתני נמי במתניתין לא ישחוט אא״כ היה לו עפר מוכן היינו דמכניס מלא קופתו עפר קרי ליה מוכן ואם כן ודאי דעושה כל צרכו והיינו דמקשה ואי איתא לכסייה כדרב יהודה ואהא קאמר הש״ס ולטעמיך לכסייה באפר כירה דמדקתני במתניתין סתמא ואפר כירה מוכן הוא משמע דדמיא לגמרי לעפר מוכן דרישא ואם כן אי נמי ליתא לדרבי יהודה דמלא קופתו עפר סתם לא מיקרי מוכן אלא הא דקתני במתניתין אא״כ היה לו עפר מוכן היינו שהכינו בפירוש ועביד בה מעשה כדאיתא בפרק במה טומנין דאי ליתא לדר״י צריך שיעשה מעשה מוכיח ואם כן ממילא נמי דסיפא דקתני ואפר כירה מוכן הוא אף בסתמא ממילא דעושה בה כל צורכו דומיא דרישא וא״כ מקשה שפיר ולטעמיך ולכסייה באפר כירה לגירסת התוספת ולגירסת רש״י או בדקר נעוץ היינו כדפרישית ודקר נעוץ במלא קופתו דעביד נמי מעשה ומסיק אע״כ דלית ליה וא״כ מקשה שפיר מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי והיינו דוקא למאי דקאמר ולטעמיך דמשמע ליה סיפא דומיא דרישא דאפר כירה הוא מוכן לעשות בה כל צרכו והשתא א״ש נמי טובא ומסיק רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דלא משמע ליה לפרש אפר כירה דומיא דעפר מוכן דרישא שהוא עפר מוכן ממש דעביד מעשה דודאי מוכן אף לספק משא״כ אפר כירה לא הוי אלא כמלא קופתו עפר דלא הוי מוכן אלא לודאי ולא לספק כדמסיק או שנאמר דבאמת עפר מוכן דרישא היינו נמי כדר״י ואינו מוכן אלא לודאי כן נ״ל נכון ובזה נתישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא זו ועיין בסמוך ודוק היטב: