ערך שרבב

שרבב – ^א(שבת קמו) שרבוב להו למטה מכתפים (ביצה יא.) והני אשתרבובי אשתרבוב ונחיתו (ברכות נד:) אל תקרי שברת אלא שריבבת תרגום וישלחו את ירמיה בחבלים ושרבובו ית ירמיה ובלויי מלחים וישלחם.

ערך סרך

סרך – ^אגדיא בסירכא בערך סקר (ביצה יא.) סרוכי סרוך וסליקו פי׳ כמו תפיסה כדכתיב שממית בידים תתפש (חולין קיא) חלבא סריך (א״ב תרגום ראית יי׳ עותתי חזית יי׳ סרוך די סריכו לי).

ערך דרס

דרס – ^א(ביצה יא.) אין נותנין את העור לפני בית הדריסה. דריסת הרגל. (מגילה ח) בגמ׳ שוכר אדם בדרוסות ומופרדות. (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים פי׳ הפרושין חושבין את בגדי עם הארץ כאלו הם טמאים מדרס לפרושים ואין משתמשין בהן. (שבת כט) במדרסות עמוד ונעשה מלאכתינו. והתנן בשלשה תריסין (פרק כ״ד דכלים) שלש עגלות הן העשויה כקתידרא טמאה מדרס פי׳ מפני שאדם סומך עליה כדאמרינן ביום טוב (שבת סו) לפיכך אם דרס טמא עליה ויש ביניהן דבר חוצץ ונפל עליה כחו אע״פ שלא נגע בה טמאה (נדה מט) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת וכו׳. בגמ׳ דכל חזי למדרס מטמא טמא מת יש שהוא מטמא טמא מת ואין מטמא מדרס לאתויי סאה ותרקב דתניא והיושב על הכלי יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליו יכול יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מי שמיוחד לישיב׳ יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלו ג׳ דריסות ענין אחד הן אבל הראשון בסכין והשני באריה והשלישי באדם. אלו הפי׳ שפי׳ גאון אחד (פרה פרק ח) הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני אתה טימאתני. המשנה הראשונה זו ששנינו במקדש מי חטאת לא ינעול סנדל שאם נפלו משקין על הסנדל נטמא וטימאתו הרי זה אומר וכו׳. והמשנה השנית זו ששנינו נפלו משקין על בשרו טהור נפלו על כסותו נטמא וטימאתו הרי זה אומר מטמאין וכו׳ ושתי המשניות האלה יתברר פירושם בהיודע שרשן והוא שכל כלי שנפלו עליו או על מקצתו מים אפילו הן טהורים נטמא לחטאת אבל אדם שנפלו עליו מים טהורים אינו מטמא למי חטאת בנפלם על מקצתו עד שיפלו על ראשו ועל רובו ועקר הדבר שיהיה שיעורן שלשת לוגין מים שאובין ואם נגע האדם בכלי אשר נטמא לחטאת כבר נטמא האדם ההוא מפני שנגע בכלי שנטמא לחטאת ועל פי הדברים האלה שנינו שהמקדש מי חטאת לא ינעול סנדל שלא יפלו משקין על הסנדל ויטמא הסנדל ובנגעו בסנדל יטמא אותו לחטאת ואנו יודעים שהמשקים ההם שנפלו על הסנדל וטימאוהו אילו כפלו על האדם ההוא המקדש לא טימאוהו עד שיהו שלשת לוגין ויפלו על ראשו ועל רובו ואז יטמאוהו ועכשיו שנפלו על הסנדל שהוא כלי אע״פ שאין שיעורן ג׳ לוגין טימאו את הסנדל וחזר הסנדל וטימא את האדם בנגעו בו והמשקין האלה אשר הזכירו בב׳ ההלכות האלה אינן מי נדה כי מי נדה מטמאין כל אדם וכל כלי בשיעור כדי הזיה ואולם משקין טהורין הן ומטמאין את הכלי לענין מי חטאת. ובזאת מפורש עניין המשנה השנית אשר שנינו נפלו המשקין האלו על בשרו טהור ותירוץ ההלכה ולפיכך שנינו שהוא טהור כי אילו נפלו על ראשו ועל רובו והן ג׳ לוגין לא היה טהור לחטאת ולפיכך אם נפלו מים מועטין על כסותו וחזרה הכסות ההיא וטימאתו ולכן יהיה כאומר לכסותו כי המשקין אשר נפלו עליך וטמאוך אילו נפלו עלי לא טמאוני ועכשיו שנפלו עליך וטמאוך חזרת את וטמאת אותי. והמשנה השלישי׳ היא ששנינו השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאין בגדים הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני ואתה טמאתני נתחיל בפירושה ונאמר כי אלהינו צוה השורף את הפרה ואמר והשורף אותה יכבס בגדיו במים ורחץ את בשרו וגומר וכן אמר על פר ושעיר הנשרפין והשורף אותה יכבס בגדיו וגומר ועוד כתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו הרי ידענו שחייבין כולם לכבס בגדיהן ואנחנו יודעין כי בגדים שאינן על השורף אותם אם יגעו בפרה ושעירים הנשרפים ובשעיר המשתלח אינם מטמאין ואינם צריכין כיבוס אבל בגדים שעל השורף צריכין כיבוס אף על גב שלא נגעו בפרה ולא בפר ושעיר ולא בשעיר המשתלח וכיון שנטמאו בגדים שעל השורף וחזרו וטימאו את השורף אילו לא היו על השורף בגדים לא היה מטמא על כן אין לתמוה ולומר אם שורש טומאה בגדי השורף היא הפרה והפר והשעיר מדוע לא יטמאו הם בגדים אחרים בנגעם כך נשיבהו ונאמר לו כי זה אשר טמא בגדי השורף לא מפני נגיעה טומאת אלא מפני שריפתם ראיה לדבר שאם נגע איש בהם ולא שרף אותם אינו מטמא לא הוא ולא בגדיו ולכן יהיה השורש כאומר לבגדיו מטמאיכם לא טימאוני וכו׳. והמשנה הרביעית היא ששנינו האוכל מנבלת עוף טהור והוא בבית הבליעה מטמא בגדים ונבלה עצמה אינה מטמאה בגדי׳ הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופי׳ כי נבלת עוף טהור אינה מטמאה לא אדם ולא כלים בנגעם בה וכשאוכל אדם אותה הית מטמאה את בגדיו והן מטמאין אותו וכן אומר לבגדיו מטמאיך לא טמאוני וכו׳ המשנ׳ החמישית היא ששנינו ולד טמאות אינן מטמאין כלים אלא במשקה נטמא משקה וטימאן וכו׳. ופירושה שהנוגע בזב ובזבה וביולדת ובשרץ ובנבילה נגע בכלים אינו מטמא אותם ואם נגע במים שבתוך כלים או במשקה שעל גבי הכלים טימאן בכלל כי המים הביאו את הטומאה עליהן ונעשו הכלים כאומרים למים מטמאיך לא טימאוני וכו׳. המשנה השישית זו היא ששנינו אין כלי חרס מטמא את חברו אלא במשקה נטמא משקה טומאתו הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופירושה כי כלי חרש כתיב בו וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא וגו׳ מכל האוכל אשר יאכל וגומר ופירוש יטמא על משקה ועל הכלי שניהן לפיכך קדרה שנתונה בתנור ונפל שרץ בתנור ולא נגע בה אם הקדירה יבשה הרי היא טהורה אי לא טמאה התירה את האוכלים אשר יהיו בתוך כלי חרס ואף על פי שאמר כל תשר בתוכו יטמא הרי פירשה ואמרה מכל האוכל וגם אמרה וכל משקה אבל אם היו המים בקדרה נטמאו המים וטמאות ולכן הקדירה אומרת למים מטמאיך לא טימאוני כשהייתי יבשה ועתה כשטמאוך טמאתינו וכו׳. והמשנה השביעית זו היא ששנינו כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחלה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום הרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני וכו׳ ופירוש כל אדם שפוסל את התרומה כגון שאכל אוכל טמא ראשון או אוכל טמא שני או ששתה משקין טמאין ונגע בככר של תרומה וגם הככר נגע בככר אחר הרי הככר השני טהור ואם נגע במים ונפל על ככר אחר נטמא כי המים הבליעו את הטומאה בככר שני מה שלא היה יכול ככר הראשון להבליעו הרי נתכוונו פירושו שבעתן. ואנחנו יודעים כי הטהרות שני חלקים החלק הראשון היא טהרת החולין מטומאת הגוף ומטומאת מגע בין מאבות הטומאות בין מתולדותיה׳ והחלק השני טהרת הקדש שנאמר כי לבבו הכין לדרוש האלהים ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו ולא בטהרת הקדש. וגם טהרת הקדש תחלק לארבעה חלקים. הטהרה הראשונה למעשר כי כך שנינו טבל לחולין הוחזק לחולין ואסור למעשר. הטהרה השנית לתרומה כי כן שנינו טבל למעשר הוחזק למעשר ואסור לתרומה. הטהרה השלישית לקדש כי כן שנינו טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור לקדש. הטהרה הרביעית לחטאת כי כן שנינו טבל לקדש הוחזק לקדש ואסור לחטאת טבל לחמור הוחזק לקל טבל לקל לא הוחזק לחמור טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל ויש בין תרומה לקדש י׳ מעלות וכן שנינו חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש הנושא את המדרס נושא את התרומה שהקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומ׳ קושר ואחר כך מטביל ועוד שנינו כלים נגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה הרביעי בקדש פסול והשלישי לתרומה. תרומה אם נטמא׳ אחת מידיו חברת׳ טהורה ולקודש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חברתה לקדש אבל לא לתרומה ושנינו לפי המשניות האלה נוטלין לידים לחולין למעשר ולתרומ׳ ולקודש מטבילין ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו. וראוי שנפרש כמה הן הטומאות שמטמאין את אחר בין אדם בין כלים במגע ולא במשא וכלי ררש מטמא באויר ופי׳ שאם נכנסו באויר כלי חרש אף על פי שלא נגעו בו מטמאין החרש הם ה׳ טומאות והיא ששנינו אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה ויש ב׳ טומאות שהן מטמאין את האדם בלבד בלא בגדיו אם נגע בהן ואם נשא אותם בלא נגיעה מטמא הוא ובגדיו אבל כלים בנגיעה מטמאין ולא במשא כיצד כגון בגד על בגד מצע על מצע או סל על סל או כל דבר שהוא מקבל טומאה והיה אחד ע״ג חברו והיתה נבילה על העליון הוא טמא והתחתון אינו מטמא בדין משא וכל שכן בדין מגע שלא נגע והן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והוא ששנינו בהלכה שנייה למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה וחמש טומאות יוצאות מן האדם ומטמאין במגע ובמשא זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו מפני שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומימי רגליו ודם הנדה ומכל אלו אם נגע בהם אדם או נשאם אפילו כל שהוא מטמא אבל דם מגפתה ודמעת עינה וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ופירושו שלא יטמא מהן אלא עד שלש לוגין שהן רביעית רטל שהיא ביצה ומחצה ואם חלבה לרפואה טמא כמו שאמרו שלש לוגין כולן נוגעין במים טהורין ונפלו מהן על הטהור שלשה לוגין נטמא המקיז דם לרפואה טהור אבל הליח׳ הסרוחה והזיעה והרעי שהיא צואה טהורין וה׳ מהן עושין משכב ומושב ד׳ מהן בטומאה חמורה וא׳ בטומאה קלה ואלו הן זב וזבה נדה ויולדת ובועל נדה אלו הן הדברים המטמאין כל כך נטמאו שבם נטמאו אחרים זב זבה נדה ויולדת אם נגעו או נשאו אחרים בין דברים שמקבלין טומאת משכב ומושב וכ״ש טומאת מגע בין דברים שאינן מקבלין טומאת משכב ומושב אלא טומאת מגע בלבד. ואלו הן הדברים המקבלים טומאת משכב ומושב כלי מתכות וכלי עץ כלי עור וכלי שק ובגדים ואלו הן דברים העשוי מהן לשם משכב ומושב חלוק מגען שמשעה שהטמאין נגעו בהן טמאין אלו טמאין הן ולא מטמאין אחרים ואם עמדו או ישבו או שכבו או נתלו או נשענו עליהן נעשו משכב ומושב ומטמאין אחרים אבל כל הנוגע במשכב ומושב הוא מיטמא ואינו מטמא אחרים שהטמאים אלו עושין משכב ואין משכב עושה משכב וכיון שידענו שהטמאין אלו עושין משכב ומושב בעמידה בישיבה ובשכיבה ובתלייה ובשעינה כשם ששנינו הזב מטמא את המשכב בה׳ דברים לטמא אדם ולטמא בגדים עומד יושב שיכב ונתלה ונשען ומשכב את האדם בשבעה דברים עומד יושב שוכב נתלה נשען במשא ובמגע ורצו חכמים לקצר הדברים ומצאו דיבור שתחתיו עמידה ושכיבה וישיבה ותלייה ושעינה והוא מדרס בשביל שנשא רוב גופו של טמא על המשכב או רוב גופו של טהור על המרכב ומכאן למדנו שכל מקום שבמשנה טמא מדרס הוא משכב ומושב ומטמא אחרים וכל מקום שאומר טמא מת שמיטמא ואין מטמא אחרים ומניין שכן הוא דתנן כל המטמא מדרס מיטמא טמא מת ויש מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס ואמרו עלה לאיתויי סאה ותרקב ותניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליו יכול יהא טמא ת״ל והיושב מה שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרי׳ לו עמוד ממקומך ונעשה מלאכתינו ואלו דברים מטמאין הן בטומאת מת ואינן מטמאין אחרים כדין טומאת מדרס שהוא משכב ומושב כלי זכוכית וכלי חרש וכלי נתר תנור וכירים וזרעים הבלולים במים ומוכשרים משבעת משקין כאוכלין אבל משקין לאדם אף על גב שאינן עושין משכב ומושב שהן טומאת מדרס אבל אדם מטמא בגדים אם נגעו בו טמאים ואף אם נגעו טמאין המשקין ונפלו מהן רביעית רטל שהן ביצה וחצי על אדם טהור פסלוהו לאכילת תרומה ובועל נדה שהוא חמישי עושה משכב ומושב בטומאה קלה שהיא תחתונו כעליונו של זב וזבה ונדה ויולדת שהוא טמא ואין מטמא אחרים ומניין שכן הוא דתנן והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון אי נמי עשר מצעות אהדדי מטמא להו פשיטא דהא קא דריס לכולו אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ובשביל כך אמרנו שבועל נדה עושה משרב ומושב נטמא טומאה קלה ומצורע מטמא בביאה כיצד שאין נכנס אדם עמו בבית אחד כשיעור אכיל׳ פרס ושיעורו ט״ו כסף וב׳ שלישי כסף פת חיטין ולא פת שעורים וכן אם נכנס אדם בבית המנוגע ושהה שם כשיעור מה שאמרנו מטמא חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולן מטמאין שאם אפילו עבר הטהור או הכניס ראשו באהל שבו המת או אם נכנס המת נטמא האהל וכל אשר באהל. ובזמן הזה טהרת המת אין לנו בשביל שאין לנו מי נדה ואנו שרוין בטומאה בארץ העמים עד שירחם המקום ויקיים בנו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ומה שהבטיח ביום טהרי אתכם וגו׳ ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

ערך עלי

עלי – ^ב(ביצה יא.) אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר פי׳ עלי בוכנא שכותש בה הדייס׳ והפואה וכיוצא בה באסיתא מלאכת החול ואינו עומד לכתוש בו מיני מאכל לפיכך זה עלי דבר שמלאכתו לאיסור (א״ב ל׳ מקרא זה בתוך הריפות בעלי).

ערך קצב

קצב – ^ג(גיטין נ:) ר׳ חנינא אמר לפי שאין קצובין (ביצה יא.) ב״ש אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר (א״ב ונקרא קצב מוכר הבשר מפני שהוא קוצב הבשר).

ערך תבר

תבר – ^א(ביצה יא.) מחלוקת בעלי אבל בתברא גרמי דברי הכל מותר (תענית לא) וקרו ליה יום תבר מגל פי׳ מעתה אין אנו צריכין מגל לחתוך בו עצים שמיום ט״ו באב תשש כח השמש וכשכורתין עצים מן היער אינן מתיבשין ונשארת בהן לחלוחית ומדליעין וכל עץ שיש בו תולעת פסול לגבי מזבח מכאן ואילך מן ט״ו באב כל המוסיף במשנתו לשנות מוסיף מן הלילה ליום ששונה גם בלילה יוסיף לו הקב״ה אורך ימים ועושר וכבוד דלא מוסיף אלא ישן כל הלילה יאסף כלומר מתרשל ואינו מבקש חיים התורה כתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך (בבא קמא מז:) תברא מי ששנה זו לא שנה זו פי׳ רב חננאל ז״ל שבועה היא שנשבע כדגרסינן (מועד קטן יז) מאי תברא אמר רבי צחק בריה דרב יהודה תברי בתי. פירוש אחר בוודאי שוברת זו את זו ומי ששנה זו לא שנה זו (בבראשית רבה בריש אלה תולדות נח) אף היא לא תברה פי׳ אינה קושיא ולמה תניאון תרגום ירושלמי ולמה כען תתברון (א״ב תרגום עץ השדה שבר אילני תקלא תבר).