מאחר שכתבנו שהמפרחין אין זימון מועיל בהם צריך לחקור מה שאמרו בסוגייא זו אי במפרחין ליחוש דלמא הנך אזול והני אחריני נינהו שמשמען של דברים שאלו נתברר שהם אלו בעצמן וכגון שיש לו בהם סימן או טביעות עינא שהן מותרים והרי מחוסרים צידה הם ואיפשר שאין זה נאמר בדיוקא וחדא מיניהו נקט ומ״מ לגדולי הדור ראיתי שלא כיונו בכאן במפרחין לגמרי אלא במפרחין קצת יותר מן המדדין ולעולם בשאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו ונמצא לדעתם שבאלו זימון מועיל בהם ואפשר שלזה כיונו גאוני ספרד שכתבו מסתברא דיוני שובך ועלייה אין דומין לחיה שהחיה צריכה צידה מעליא ונראה מדבריהם שיונים אע״פ שצריכין צידה קצת זמון מיהא מועיל בהם ואם בגדולים לגמרי פה קדוש היאך אמרה והרי הצדן חייב ואם במדדין מה הוצרכו בחיה לצידה מעליא הרי באלו אין בהם צידה כלל אלא שנראין הדברים בדרך זה:
זה שביארנו ברוב וקרוב שהולכין אחר הרוב פירושו אף בקורבא דמוכח הואיל והרוב מצוי כמו שביארנו שאם בקורבא דלא מוכח לא נחלקו בה כלל שהרי בתשע חנויות אמרוה בפירוש ובנמצא הלך אחר הרוב אלא ודאי אף בקורבא דמוכח נאמרה:
מי שהיה בידו מנה של מעות מעשר והניחו במקום מיוחד ולזמן אחר בדק ומצא מאתים כל אלו המאתים חולין הם הואיל ומצא יותר ממה שהניח יש לנו לדון שאותן של מעשר נגנבו או הוצנעו ואלו ממקום אחר באו ואין צריכין חלול כלל הניח מאתים ומצא מנה אף זו חולין שלא הפריד מעות מעשר אחד מחברו אלא מאתים של מעשר מונחים באיזה מקום ומנה זה ממקום אחר בא היו מאתים אלו מונחים בשני כיסים מנה בכל אחד הרי זה הנשאר מעשר הואיל ונפרדו מוציאו אחד אחד ואינו נזכר ואם היו הכיסין קשורין הרי הן ככיס אחד:
במסכתא זו התבאר שלא הוצרכו לזמן יונים אלא ביוני שובך וביוני עלייה ובצפרים שקננו בטפיחים או בבירה אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסאות אין צריכים זימון מפני שהם ביד אדם וברשותם:
המשנה השביעית בש״א אין מסלקין את התריסין ביום טוב ובית הלל מתירין אף להחזיר בש״א אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר בית הלל מתירין בש״א אין נותנין את העור לפני הדרסן ולא יגביהנו אלא אם יש עמו כזית בשר ובית הלל מתירין אמר הר״ם פי׳ תריסין הם הנסרים שנועלין בהם פתחי החנויות וכשאין להם ציר אין מחלקת שהן מותרות ואפי׳ הם לנעול בית שבתוך החצר אבל בשיש להם ציר בצד הנסר אין מחלקת שהן אסורות ואפי׳ הם לחנות שברשות הרבים לפי שנחוש שמא יתקע לחזוק הנסר אבל המחלקת בנסרים שיש להם ציר באמצע הנסר ובתריסי חנויות בלבד בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין החזרת תריסין ונתינת העור לפני בית הדריסה מפני שמחת יו״ט כי אם נאסור עליו החזרת התריסין ימנע מפתיחת החנות להוציא תבלין כדי שלא יניח החנות פתוח ויגנבו משם ממונו וכמו כן אם יש אצלו בהמה לא ישחטנה כדי שלא יפסיד העור עלי הא יד המכתש הגדול מעץ והוא עגול שכותשין בו הריפות ודוגמתן ופי׳ לקצבו בו לחתוך עליו:
אמר המאירי אין נוטלי׳ את העלי לקצב עליו בשר וכו׳ כונת המשנה לבאר שיש דברים הרבה שהיה בראוי לאסרן אלא שהותרו משום שמחת יו״ט ואמרו בית שמאי על זה אין נוטלין את העלי וכו׳ ועלי זה י״מ שהוא כלי עב כבד וראשו של ברזל והוא עשוי לכתוש בו חטים שבמכתשת או דבר אחר שצריך טורח גדול בכתישתו והוא הענין שאמרו עליו שמלאכתו לאיסור ולפעמים מקצבין בו בשר בדרך זה שמניחין סכין גדולה על נתחי הבשר ונוטל העלי ומכה בו בכל כוחו על הסכין ומה שאמר לקצב עליו פירושו לקצב בו וטעם בית שמאי מפני שנראה כרוצה לעשות מלאכה הראויה ליעשות בו שהיא מלאכה האסורה ובית הלל מתירין שהרי מותר לטלטל כלי אע״פ שמלאכתו לאיסור לצורך גופו וכל שכן שיש להקל בכאן מפני שמחת יו״ט וי״מ עלי דף עב וכבד ויש בו בית קבול מעט ועקרו להניח בו חטים שאדם רוצה לכתשן ומה שאמר לקצב עליו בשר פירשו לקצב עליו דוקא זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל:
ונאמר עליה בגמרא שיש כלי אחר דומה לזה אלא שהוא קטן הימנו ואין בו ברזל ועקר עשייתו הוא נעשה לחתוך בשר הן בו הן עליו על הדרכים שפרשנו בעלי והוא הענין שנאמר עליו שמלאכתו להיתר וכלי זה אפילו היה חדש ולא נשתמש בו עדין מותר לטלטלו לכך ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא ימלך שלא להשתמש בו לענין זה ונמצא שטלטלו שלא לצורך שאין אנו חוששין להמלכה וכן פרשו בגמרא על עלי שבמשנתנו שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו שהרי נעשה צורך יו״ט והיתר סופו משום תחלתו אין כאן שהרי אין כאן פסדא ומ״מ דוקא מחמה לצל אבל לצורך גופו או לצורך מקומו מותר:
זהו ביאור המשנה ומה שנתגלגל בסוגיא שלה מענין הולכת טבח וסכין אצל בהמה והולכת תבלין ומדוך אצל מדוכה יתבארו למטה איש על מקומו:
המשנה השמינית וכונתה ככונת משנה שלפניה ולהשמיענו עוד שיש דברים שהותרה סופן משום תחלתן ואמר על זה בש״א אין נותנין את העור לפני הדורסן וכו׳ כלומר אין שוטחין את העור שהופשט ביו״ט במקום דריסת הרגל מפני שנראה כמכוין לעבד שדריסת הרגל בעור הוא תחלת עבודו ולא יגביהנו מן הקרקע אחר שהופשט ונפל לארץ אא״כ יש עליו כזית בשר הא לפני הדורסן לא יתננו אף בכזית בשר ובית הלל מתירין בשתיהן ר״ל בהגבהה אף בלא כזית בשר ובשטיחה בחצרו או לפני פתחו שהרי ראוי הוא לסמוך עליו ואין הדבר ניכר שלכונת עבוד הוא נעשה ודבר זה הוא מדברים שהותר סופן משום תחלתן שאם לא תתיר לו בכך אף הוא נמנע מלשחוט מפני פסידת העור ומ״מ דוקא בשחט ביו״ט אבל אם שחט מערב יו״ט אסור הואיל והיה אפשר לו מבערב וכמו שאמרו בסוגיא של משנת תריסין דיו״ט אין דערב יו״ט לא ואע״פ שגדולי הרבנים פירשו שם עור שהופשט מערב יו״ט לאו דוקא אלא כל ששחט מבערב אע״פ שהופשט ביו״ט אסור אלא שאפשר דוקא בשהיה שהות מבערב להפשיטו וכן נראה לי:
זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא:
אע״פ שהותרה נתינה לפני הדורסן מליחתו מ״מ אסור שהמליחה בכל דבר שיש בו תורת עבוד כגון דברים שאינן אוכל כגון עורות אב מלאכה היא מ״מ היה לו בשר לצלי מולחו עליו וקצת מלח נישר עליו והואיל ומלאכה כלאחר יד היא התירוה משום שמחת יו״ט ודוקא שלא יערים וירבה בנתינת מלח לצלי על הדרך שאדם נותן במליחת בשר לקדירה אלא כדרך שאדם נותן כל השנה כלה במליחת בשר לצלי שאינה עבוד גמור אלא שמירה שלא יפסד הא מליחה שהיא עיבוד גמור כגון כעין קדרה אע״פ שהיא כלאחר יד לא הותרה שאין כאן מניעה משמחת יו״ט שדיו בשמירת הפסדו וכל שאפשר להעמיד את הגזרה לדון יו״ט כשבת עושין:
יש למדין מכאן שהצלי צריך מליחה ואין זה הכרח שלא דברו כאן אלא כפי מנהג העולם אבל מן החיוב אין בו מליחה שחומו של אש שואב ומוציא את הדם כמלח כמו שיתבאר במקומו:
מליחת צלי שהתרנו על העור פירשו בתלמוד המערב ואם מלח חתיכה אחת לצלי על ראש העור מולח את האחרת בראשו האחר ואחרת באמצעיתו וכן עד שימלח את כלו בדרך זה כל זמן שהוא צריך לצלות ונוסח דבריהם מערים ומולח הכא ומולח הכא עד דמלח לכוליה: