×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) {תהלים נ״ח:ד׳} זוֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם נְפַק מִינַּהּ שַׁבְּתַאי אָצַר פֵּירֵי.:
“The wicked are estranged from the womb” (Psalms 58:4), i.e., it is clear they are estranged already in their mother’s womb. Indeed, Shabbetai the hoarder of fruits came out of her. He hoarded fruit during years of famine in order to inflate its price and profit at the expense of poor people.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואחרת לא אילחישא וקרו עליה זורו רשעים מרחם נפק מינה שבתא אוצר פירי.
ירושלמי בתחלה תוחבין לה ברוטב אם שבה נפשה הרי יפה ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור ב׳ עוברות באו לפני ר׳ טרפון שלח תרין תלמידין ואמרו להו יומא דין צומא רבא אמרין לחדא ושדיך (וקריין). וקרין עלוי מבטן אמי אלי אתה. אמרין לאחריתי ולא שדיך וקרין עלוי זורו רשעים מרחם.
{בבלי יומא פג ע״א} פיס׳ חולה מאכילין אותו על פי בקיאין: אמרי דבי1 ר׳ ינאי חולה אומר צריך אני2 ורופא אומר אינו צריך3 שומעין לחולה פשיטא ספיק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה צריכנא בעותי הוא דקא מבעית סבר אי לא אכילנא מאיתנא קמ״ל {משלי יד:י} לב יודע מרת נפשו. חולה אומר4 איני5 צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא לב יודע מרת נפשו קא משמע לן שומעין לרופא והאי דקאמר [חולה]⁠6 לא צריכנא7 תונבא הוא דנקיט ליה.⁠8 ואי אמר איהו9 ואחרינא בהדיה לא צריכנא ואמרי תרי [אחריני]⁠10 צריך מאכילין אותו על פיהן דכי11 אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לענין עדות אבל גבי אומדנא בתר רוב דעות אזלינן
והני מילי12 בממונא13 אבל הכא ספק נפשות להקל ואי אמר איהו צריכנא אע״ג14 דאמרי אינהו15 לא צריך מאכילין אותו על פי עצמו מאי טעמ׳ לב יודע מרת נפשו:
{משנה יומא ח:ו} מתני׳ מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאין עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה אין16 מאכילין אותו מחצר כבד17 שלו ור׳18 מתיה בן חרש מתיר. ועוד אמ׳ ר׳ מתיה בן חרש החושש בפיו מטילין לו19 סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וספק20 נפשות דוחה את השבת21:
{משנה יומא ח:ז} מתני׳ מי שנפלה עליו מפולת ספיק הוא שם ספיק אינו שם ספיק חי ספיק מת ספיק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו מצאוהו חי מפקחין עליו22 ואם23 מת יניחוהו:
1. אמרי דבי: כבה״ג. גב: ״אמ׳⁠ ⁠״ כבר״ח, שאילתות (יוה״כ סי׳ קפו).
2. צריך אני: כבה״ג, וכן ב-גב, גג, גה, גז, וברמב״ם משנ״ת הל׳ שביתת העשור ב:ח. כ״י נ רק: ״צריך״ כבר״ח, שאילתות. דפוסים: אני צריך.
3. ורופא אומר אינו צריך: חסר ב-גב.
4. אמר: דפוסים: אמר.
5. איני: כ״י נ: ״אינו״.
6. חולה: גב, גג, גה, גז, כ״י נ, דפוסים, וכן בה״ג. חסר בכ״י א.
7. צריכנא: כ״י נ: ״צריכא״. כל המשפט: ״פשיטא ספק נפשות להקל...לא צריכנא״ נמצא בה״ג, אך אינו בנוסחאות הגמ׳ שלפנינו. בשאילתות שם, ובר״ח נוסף רק בסופו: ״וספק נפשות להקל״.
8. בכ״י נ נוסף כאן: ״פי׳ טירוף הדעת וכן וזהמתו חיתו לחם ותונבא דהוה נקטה ליה דהוה דחקה נפשיה מזונא״.
9. איהו: גב: ״הוא״.
10. אחריני: גג, גה, גז, כ״י נ, דפוסים. גב, כ״י א: ״אחרינא״.
11. דכי: דפוסים: אע״ג דכי.
12. לענין עדות...והני מילי: רק בדפוסים. חסר ב-גב, גג, גה, גז, כ״י נ, כ״י א. מובא בר״ח.
13. בממונא: כ״י נ: ״לממונא״.
14. אע״ג: דפוסים: ואע״ג. כ״י נ: ״אע״ג דאיכא תרי״.
15. אינהו: וכן גב. חסר ב-גג, גה, כ״י נ. גז, דפוסים: ״מאה״.
16. אין: חסר ב-גה.
17. כבד: וכן כ״י נ, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. גב, גה, גז, דפוסים: ״הכבד״.
18. ור׳: כ״י נ: ״ר׳⁠ ⁠״, וכן רמב״ם פיהמ״ש.
19. לו: גה: ״לתוכו״, וכן רמב״ם פיהמ״ש.
20. וספק: וכן כ״י נ, גה. גג, גז, דפוסים: ״וכל ספק״, וכן רמב״ם פיהמ״ש, כבגמ׳ כאן.
21. את השבת: כ״י נ: ״שבת״.
22. מצאוהו חי...עליו: חסר ב-גב.
23. ואם: גב, גג, גה, גז, גיז, גיח, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״אם״. חסר בר״ח.
זורו רשעים מרחם – נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים.
אצר פירי – להפקיע שערים ותניא (ב״ב דף צ:) אין אוצרין פירות בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש לפי שמפקיעין את השערים.
זורו רשעים (מבטן) [מרחם1]. נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים2.
אוצר פירי. מפקיע השערים ותנן3 אין אוצרין פירות וכל צורך אוכל4 נפש בירושלים מפני שמפקיעין השערים5.
ירושל׳6 בתחילה תוחבין לה ברוטב אם נתיישב׳ דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור. נמצא שתי עבירות כאן7. ר׳ טרפון שלח לה שני תלמידין ואמ׳ להם אמרו8 לה דהאידנ׳ צומא רבה אמרי9 לחדא עובר׳ ובריך דקרון עילויה מבטן אמי אלי אתה לחיש10 לאידך ולא סרך קרו עלה זורו רשעים [מרחם תעו] מבטן.
1. כ״ה בכי״מ.
2. כ״פ רש״י ד״ה זורו.
3. בכי״מ ותניא.
4. בכי״מ אוכל נפש בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש לפי שמפקיעין כו׳. וכ״ה בתוספתא רפ״ה דע״ז הגי׳ בא״י. אמנם בגמ׳ ב״ב איתא אין אוצרין פירות ולא נתפרש היכן.
5. כ״פ רש״י ד״ה אצר.
6. ירושלמי יומא ח׳:ד׳.
7. לפנינו בירושלמי ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור שתי עוברות באו לפני ר׳ טרפון שלח לגבון תרין תלמידים וכו׳ עכ״ד הירושלמי. ולפ״ז מגופו של איסור הוא סוף הענין. אמנם לגירסת רבינו הא מעשה דר״ט מתחיל בהמשך והא דשתי עבירות הוא סיומא דמילתא דתוחבין וכו׳. והנה בגירסת רבינו בדברי הירושלמי נמצא שתי עבירות. צ״ב איזה שתי עבירות איכא באכילתה. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ב משבי״ע ה״ט) שכתב עוברה שהריחה וכו׳ מאכילין אותה עד שתתישב נפשה. ולא הזכיר הא דתוחבין לה כוש קודם לכן וכו׳ אלא כיון שהזכירוה ולא הועיל מאכילין אותה. ובב״י (סימן תרי״ז) הביא דברי הרמב״ם וכתב דנראה שהוא סובר שלא אמרו כך אלא כשהמאכל אסור כגון שהוא בשר קודש או בשר חזיר וכדקתני בברייתא אבל אם המאכל עצמו מותר ואינו אסור אלא משום יוה״כ א״צ לדקדק בזה דמה לי אם אוכלת מן הרוטב או מן הבשר עיי״ש בב״י שדייק כן גם בדברי הטור. ולפ״ז א״ש דברי הירושלמי לגירסת רבינו דהא דאמרינן תוחבין לה בכוש הא איירי בדבר איסור ולכך כיון שאוכלת ביוה״כ נמצא שתי איסורין אכילה ביוה״כ ודבר האסור וא״ש.
8. בכי״מ אמרו להן לעוברות יומא דין צומא רבה.
9. בכי״מ אמרון לחדא ושכך. ולפנינו בירושלמי ושדך.
10. בכי״מ אמרון לעוברא אחריתא היום צומא רבה ולא שכת.
מאחר שביארנו בכל שאנו צריכים להאכילו איסור שמאכילין אותו מן הקל שבו תחלה אתה למד שאם יש שם איסור קל ואיסור חמור מאכילין אותו מן הקל תחלה מעתה היו לפניו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ר״ל אף לאחר הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה טבל ונבילה מאכילין אותו נבלה שהטבל במיתה והנבלה בלאו וטבל זה פירשוהו בסוגיא זו בדלא אפשר בחולי⁠[ן] כלומר שעל כל פנים הוא צריך לכל הטבל שאילו היה מספיק לו לכשתנטל תרומתו ודאי מתקנין אותו ואף בשבת שמוטב לעבור באיסור הפרשה כדי להאכילו היתר ואפי׳ לא היה טבל זה אלא מדרבנן כגון עציץ שאינו נקוב מותר לעבור איסור חכמים בהפרשה כדי שלא להאכילן אף איסור חכמים הא לא דברו בשמועה זו אלא כשהוא צריך לאכילת כל הטבל:
היה לפניו טבל ותרומה שאכילת שניהם במיתה בידי שמים והוא צריך לכל הטבל מאכילין אותו את הטבל שהתרומה חמורה מן הטבל שהטבל יש לו תיקון לישראל משא״כ בתרומה מעתה מי שנשכו נחש קורין לו בשבת רופא ממקום למקום אף חוץ לתחום וקורעין לו תרנגולת לתת על גבי מכתו שזו היא רפואתו וגוזזין לו כרישין ר״ל כרתי מן המחובר ומאכילין אותו ואם יספיקו לו אחר המעשר מעשרין אותם ואח״כ מאכילין ואם אין מספיקין לו יאכלהו בטבלו שמאחר שאיסורם שוה באכילתם נמצא מעשר חמור הואיל ואין לו תקנה לישראל מצד תרומת מעשר שבו והוא צריך לה ואין בזה חילוק בין טבל של סופרים לטבל של תורה שמ״מ אם מן התורה ואם מדברי סופרים איסור אכילת הטבל ואיסור אכילת המעשר שוים הם וזו שאמרו לא אמר ר׳ אלא במעשר דרבנן דחיה בעלמא היא:
״זרו רשעים מרחם״ (תהלים נח, ד), כלומר: מבטן אמם התברר שהם זרים. ואכן נפק מינה [יצא ממנה] שבתאי אצר פירי [אוצר הפירות], שהיה אוצר הפירות בשנות רעבון כדי להפקיע מחירם ולהרוויח כסף מן העניים.
“The wicked are estranged from the womb” (Psalms 58:4), i.e., it is clear they are estranged already in their mother’s womb. Indeed, Shabbetai the hoarder of fruits came out of her. He hoarded fruit during years of famine in order to inflate its price and profit at the expense of poor people.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין.: אָמַר ר׳רַבִּי יַנַּאי חוֹלֶה אוֹמֵר צָרִיךְ וְרוֹפֵא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה מ״טמַאי טַעְמָא {משלי י״ד:י׳} לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא רוֹפֵא קִים לֵיהּ טְפֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

§ It was taught in the mishna: If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts. Rabbi Yannai said: If an ill person says he needs to eat, and a doctor says he does not need to eat, one listens to the ill person. What is the reason for this halakha? It is because the verse states: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10), meaning an ill person knows the intensity of his pain and weakness, and doctors cannot say otherwise. The Gemara asks: It is obvious that a person knows himself better than anyone else does. Why does this need to be stated explicitly? The Gemara answers: It is lest you say that the doctor is more certain because he has had more experience with this condition. Therefore, the verse teaches us that even so, it is the ill person who knows his own suffering better than anyone else.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספות ישניםבעל המאורר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי. א״ר ינאי חולה אמר צריך. רופא אומר אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו מאי טעמא לב יודע מרת נפשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חולה מאכילין אותו עפ״י בקיאין.
חולה אמר צריך כו׳. וכגון שירא להיות מסוכן דאם לא כן אין מאכילין אותו ולא דמי להיתה צריכה לנר שחבירתה מדלקת לה את הנר ומוקמינן לה בפרק מפנין (שבת קכח:) בסומא ומשמע שמדליקין לה בסתם ואפילו אינה אומרת כן דהתם נמי קים להו לרבנן דבייתובי דעתא דהדלקת נר דילה איכא פקוח נפש ונועל דלת דלקמן דאמרינן שובר דלת ומוציאו איכא נמי פקוח נפש לתינוק אבל במאכיל לחולה בעינן שיאמר או הוא או בקיאין שצריך מחמת שרואה סכנה פן יכביד עליו חוליו ויש ספרים שכתוב בהן בהא מילתא דרבי ינאי פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא האי דקאמר חולה אגב תונביה וכל הני דאמרי צריכין אנו דמחללין עליהן השבת כולהו מיירי דמחמת דאגת סכנה אומר כן. מ״ר. וגם נראה לי דבדברים ידועין כגון צמחין וכיוצא בו יש הרבה אנשים שבקיאין בכך ואין נראה דרופא ובקי בכך בעינן:
{שמעתא דאימתי מאכילין לחולה}
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין – כתב עלה הרי״ף ז״ל: ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה, לא צריכנא, ואמרי תרין אחריני, צריך, מאכילין אותו על פיהם. דכי אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי, ה״מ לגבי ממונא, אבל הכא ספק נפשות להקל.
ולאו הכין ה״ל למיכתב, אלא הכין ה״ל למיכתב: אי איכא בתרי דאמרי, צריך, אף על גב דחולה אמר, אינו צריך, ואיכא נמי בתרי בהדי׳ דאמרי, לא צריך, אמרי׳ תרי כמאה ומאה כתרי ולא אזלינן בכי האי אומדנא בתר רוב דעות, משום דספק נפשות להקל.
אמרי דבי׳ ר׳ ינאי וכו׳. מקשה עליה בגמר׳ ממתני׳ דקתני חולה מאכילין אותו על פי בקיאין על פי בקיאין אין על פי עצמו לא וקשי׳ לדבי׳ ר׳ ינאי בתרוייהו1 ומשני מתני׳ דא׳ חולה לא צריכנ׳ ואיכ׳ נמי אחריני בהדי דא׳ לא צריך וכו׳.
תונבה. שטות מחמת חולי2.
ואי אמ׳ איהו ואחרינ׳ בהדי׳ לא צריכנ׳ כו׳. כתב בספר המאור3 וז״ל כתב הרב אלפיסי ואי אמ׳ איהו ואחריני בהדי׳ לא צריכנ׳ ואמרי תרי אחריני צריך מאכילין על פיהם דכי אמרי׳ מאה כתרי ותרי כמאה ה״מ לגבי ממונ׳ אבל הכא ספק נפשות להקל. ולא הוה ליה למיכתב הכי אלא הכי ה״ל למימר אי איכ׳ בי׳ תרי4 דאמרי צריך ואע״ג דחולה או׳ אינו צריך ואיכ׳ בי׳ תרי בהדי דאמרי לא צריך דאמרינ׳ תרי כק׳ וק׳ כתרי ולא אזלינן בכה״ג בתר אומדנ׳ דרוב דיעות משו׳ דספק נפשות להקל5.
ואי אמ׳ איהו צריכנ׳ וכו׳. דהכי מסקי׳ בגמר׳ מר בר רב אשי אמ׳ כל היכא דא׳ חולה צריך אני אפי׳ אומרין מאה אין צריך שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו6 ובשמחתו7.
1. כ״פ רש״י ד״ה ע״פ בקיאין.
2. כעי״ז פירש״י ד״ה תונבא. וברא״ש (סי׳ יג) פי׳ תונבא טירדא. ובר״ן (דף ד,א ד״ה האי דקאמר) כתב תונבה כלומר ביעות מחמת חולי. ובכי״מ מוסיף: וי״מ תבעה בלשון ערבי.
3. דף ד,א.
4. בכי״מ ביה תרי בהדיה דאמרי לא צריך אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי ולא אזלינן בכי האי אומדנא בתר רוב דעות משום ספק נפשות להקל ואי אמר איהו צריכנא וכו׳ דהכי מסקי׳ בגמ׳ מר בר רב אשי כו׳.
5. עיין בר״ן (ד״ה מיהו איכא) וברא״ש (סימן י״ג) שהביאו בשם הרמב״ן בתורת האדם שכתב דלא אזלינן אחר רוב אלא דוקא בממונא אבל בנפשות לא אזלינן בתר רוב דעות. אמנם כתב הר״ן דאיכא מ״ד דבמסקנת הסוגיא לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכן דעת רב אחאי גאון והוכיח שכן דעת רש״י עיי״ש בר״ן אמנם בדעת הרמב״ם כתב שבספק נפשות אין הולכין אחר רוב דעות. ועיין מאירי מש״כ בזה. ועיין ב״י (סימן תרי״ח) שתמה על דברי הר״ן דהא הרמב״ם כתב להדיא דאזלינן בתר רוב דעות.
6. כ״פ רש״י ד״ה מר בר רב אשי.
7. בכי״מ ובשמחתו לא יתערב זר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. אמר ר׳ ינאי: חולה אומר שהוא צריך לאכול, ורופא אומר כי אינו צריך — שומעין לחולה בזה, מאי טעמא [מה הטעם]? משום שנאמר: ״לב יודע מרת נפשו״ (משלי יד, י), כלומר: החולה יודע את עוצם הכאב וחולשת הגוף שיש לו ואין הרופא יכול לומר שאינו כפי דבריו. ומקשים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי אדם יודע על עצמו יותר מאחר! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] כי הרופא קים ליה טפי [ברור לו יותר], אם הצורך הוא ממשי או אינו ממשי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת החולה עצמו יודע בסבלו יותר מכל אחר ולו המומחה ביותר.
§ It was taught in the mishna: If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts. Rabbi Yannai said: If an ill person says he needs to eat, and a doctor says he does not need to eat, one listens to the ill person. What is the reason for this halakha? It is because the verse states: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10), meaning an ill person knows the intensity of his pain and weakness, and doctors cannot say otherwise. The Gemara asks: It is obvious that a person knows himself better than anyone else does. Why does this need to be stated explicitly? The Gemara answers: It is lest you say that the doctor is more certain because he has had more experience with this condition. Therefore, the verse teaches us that even so, it is the ill person who knows his own suffering better than anyone else.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספות ישניםבעל המאורר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ארוֹפֵא אוֹמֵר צָרִיךְ וְחוֹלֶה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא מ״טמַאי טַעְמָא תּוּנְבָּא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ.

However, in the opposite case, if a doctor says that the ill person needs food, but the ill person himself says he does not need to eat, one listens to the doctor. What is the reason for this halakha? It is because confusion [tunba] has taken hold of the ill person on account of his illness, and his judgment is impaired. Consequently, he himself does not know how much he needs food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רופא אומר צריך חולה אומר איני צריך שומעין לרופא. מאי טעמא תונבא נקיט ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרוונקא
פרוונקאא(סוכה מח:) יימא חד שבקתיך ושויתיך פרוונקא (יומא פג.) קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין לח) הימנותא בידך דאפילו בפרוונקא נמי לא קבליניה פי׳ פרוונקא שהוא כתייר לא קיבלנוהו (עבודה זרה כח) האי עינבתא פרוונקא דמותיתא היא פי׳ יש בריה שמהלך לפני ארי וקורין אותה פרוונקא כך כשיבא זה החולי על אדם הוא פרוונקא דמלאך המות והוא שליחו ופי׳ פרוונקא שליח (א״ב פי׳ בל״י ציר רץ ומהיר בשליחותו):
א. [באטהע לויפר.]
תונבא – שטות אשטורדישו״ן מחמת חוליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהיפך: רופא אומר שצריך החולה לאכול, והחולה עצמו אומר אינו צריך — שומעין לרופא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — תונבא הוא דנקיט ליה [טשטוש הדעת הוא שתפס אותו], שמחמת המחלה נטשטשה הכרתו, ואין הוא עצמו יודע עד כמה זקוק הוא לאוכל.
However, in the opposite case, if a doctor says that the ill person needs food, but the ill person himself says he does not need to eat, one listens to the doctor. What is the reason for this halakha? It is because confusion [tunba] has taken hold of the ill person on account of his illness, and his judgment is impaired. Consequently, he himself does not know how much he needs food.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תְּנַן חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ ע״פעַל פִּי בְּקִיאִין ע״פעַל פִּי בְּקִיאִין אִין ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ לָא ע״פעַל פִּי בְּקִיאִין אִין עַל פִּי בָּקִי אֶחָד לָא.

§ We learned in the mishna: If a person is ill, one feeds him according to the advice of medical experts. This implies that if there are experts present, then according to the advice of experts, yes, one feeds the ill person; but at his own instructions, no, one does not feed him, contrary to Rabbi Yannai’s opinion. It further implies that according to the advice of several experts, yes, one feeds an ill person; however, according to the advice of only one expert, no, one does not feed him. There appears to be a requirement for at least two doctors, which also contradicts Rabbi Yannai’s opinion that the opinion of one expert is sufficient to override the opinion of the ill person.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על פי בקיאין – תרי ע״פ בקי לא וע״פ עצמו לא תיובתא דר׳ ינאי בתרוייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנה]: חולה מאכילין אותו על פי בקיאין. ונדייק מכאן: כי על פי בקיאין — אין [כן], אולם על פי עצמו — לא, ושלא כדברי ר׳ ינאי! ועוד יש לדייק: על פי בקיאין — אין [כן], על פי בקי אחד — לא, ונאמר שצריכים שני רופאים דווקא, וגם זה שלא כדברי רב ינאי, שלדעתו במקרה שאין דעת החולה עצמו מכריעה, די בדעת בקי אחד!
§ We learned in the mishna: If a person is ill, one feeds him according to the advice of medical experts. This implies that if there are experts present, then according to the advice of experts, yes, one feeds the ill person; but at his own instructions, no, one does not feed him, contrary to Rabbi Yannai’s opinion. It further implies that according to the advice of several experts, yes, one feeds an ill person; however, according to the advice of only one expert, no, one does not feed him. There appears to be a requirement for at least two doctors, which also contradicts Rabbi Yannai’s opinion that the opinion of one expert is sufficient to override the opinion of the ill person.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאָמַר לָא צְרִיכְנָא וְלִיסְפּוֹ לֵיהּ ע״פעַל פִּי בָּקִי לָא צְרִיכָא בדְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ דְּאָמַר לָא צְרִיךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ ע״פעַל פִּי בְּקִיאִין.

The Gemara rejects this: With what are we dealing here? We are dealing with a unique circumstance: The ill person says I do not need food, and the consultation of experts is required. The Gemara suggests: But let them feed him according to the advice of one expert, as Rabbi Yannai said that in such a circumstance one feeds the ill person based on the advice of one doctor. The Gemara answers: No, the requirement of two experts is necessary in a case where there is another, third expert with him who says that the ill person does not need to eat. In such a case, one feeds the ill person according to the advice of two experts who agree that he requires it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא במאי עסקינן – דאמר חולה לא צריך ואשמועינן מתני׳ דשומעין לרופאין.
וניספו ליה על פי בקי – דהא באחד נמי אמר ר׳ ינאי דשומעין לרופא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד, שהחולה אמר לא צריכנא [אינני צריך] ולכן יש צורך לדעת הבקיאין, ושואלים: וליספו ליה [ושיאכילו אותו] על פי בקי אחד, שהרי אמר ר׳ ינאי שבכגון זה שומעים לרופא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאיכא אחרינא בהדיה דאמר [שיש רופא אחר אתו האומר] כי לא צריך אדם זה לכך ואז מאכילין אותו על פי בקיאין — על פי שני רופאים האומרים צריך.
The Gemara rejects this: With what are we dealing here? We are dealing with a unique circumstance: The ill person says I do not need food, and the consultation of experts is required. The Gemara suggests: But let them feed him according to the advice of one expert, as Rabbi Yannai said that in such a circumstance one feeds the ill person based on the advice of one doctor. The Gemara answers: No, the requirement of two experts is necessary in a case where there is another, third expert with him who says that the ill person does not need to eat. In such a case, one feeds the ill person according to the advice of two experts who agree that he requires it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) פְּשִׁיטָא סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל לָא צְרִיכָא דְּאִיכָּא תְּרֵי אַחֲרִינֵי בַּהֲדֵיהּ דְּאָמְרִי לָא צְרִיךְ ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב סָפְרָא תְּרֵי כִּמְאָה וּמְאָה כִּתְרֵי ה״מהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן עֵדוּת אֲבָל לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא בָּתַר דֵּעוֹת אָזְלִינַן.

The Gemara asks: If so, this is obvious, since it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation, and in all cases of uncertainty concerning a life-threatening situation, the halakha is lenient. The Gemara answers: No, this halakha is necessary in a case where there are two other doctors who, along with the ill person, say that he does not need food. And although Rav Safra said that two witnesses are like one hundred witnesses, and one hundred witnesses are like two witnesses, that rule applies specifically to the matter of testimony; however, in the matter of assessing a situation, we follow the majority of opinions. Therefore, one might think in this case that the ill person should not be fed because the opinion of two doctors plus the ill person should override the opposing opinion of two other doctors.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וספק נפשות להקל. תנן חולה מאכילין אותו כו׳ ואף על גב דאמר רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן הני מילי לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה (איני) צריך אני אפילו ק׳ אומרים אינו צריך לחולה שומעין כדכתיב לב יודע מרת נפשו. ומקשה ליה ממתני׳ דקתני מאכילין אותו על פי בקיאין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך תנב
תנבא(יומא פג.) אימור תינבא בעלמא נקיט ליה וספק נפשות להקל (נדה לח.) והא תונבא בעלמא הוא דנקיט להפי׳ כעין טרידות דעת בעלמא דנקיט לה קמ״ל כיון דשפת מן הצער טמאה זיבה וזהמתו חיתו לחם תרגומו ומן תונבא דנקיט ליה מרחקא נשמתיה מזונא:
א. [בעטייבונג.]
ואע״ג דאמר רב ספרא – דהא דאמור רבנן תרי כמאה ומאה כתרי לענין עדות הוא דאמור אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן אשמעי׳ במתני׳ דכי אמרינן זיל בתר דעות באומדנא דממונא כגון בשומא ששמין לבעל חוב אבל באומדנא דחולה אף על גב דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ספק נפשות להקל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן הרי זה פשיטא [פשוט], הלא ספק נפשות הוא, אם צריך או אינו צריך, וספק נפשות להקל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי [שיש שני רופאים אחרים אתו עם החולה שאומרים] שהוא לא צריך. ואף על גב [ואף על פי] שאמר רב ספרא: תרי [שני] עדים דינם כמאה ומאה דינם כתרי [כשנים], ששני עדים או יותר הם עדות שלימה, ואין הבדל בין עדות שנים לעדות מספר גדול של אנשים, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין עדות, אבל לענין אומדנא [ההערכה] של דברים — בתר [אחר] מספר הדעות אזלינן [אנו הולכים], ואם מרובים האומדים את הדבר בדרך אחת — נוהגים אנו כדעתם.
The Gemara asks: If so, this is obvious, since it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation, and in all cases of uncertainty concerning a life-threatening situation, the halakha is lenient. The Gemara answers: No, this halakha is necessary in a case where there are two other doctors who, along with the ill person, say that he does not need food. And although Rav Safra said that two witnesses are like one hundred witnesses, and one hundred witnesses are like two witnesses, that rule applies specifically to the matter of testimony; however, in the matter of assessing a situation, we follow the majority of opinions. Therefore, one might think in this case that the ill person should not be fed because the opinion of two doctors plus the ill person should override the opposing opinion of two other doctors.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וה״מוְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא דְמָמוֹנָא גאֲבָל הָכָא סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא.

Generally speaking, two or more witnesses constitute complete testimony, and there is no difference between the testimony of two and the testimony of a large number of people. However, this principle of following the majority applies specifically to assessing monetary issues, but here it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. Therefore, although it is the opinion of two doctors against the opinion of two doctors and the ill person, the ill person must eat.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם, והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא לענין אומדנא דממונא [הערכה של ממון], אבל הכא [כאן] ספק נפשות הוא, וכיון שיש שני רופאים האומרים כן — צריך שיאכל.
Generally speaking, two or more witnesses constitute complete testimony, and there is no difference between the testimony of two and the testimony of a large number of people. However, this principle of following the majority applies specifically to assessing monetary issues, but here it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. Therefore, although it is the opinion of two doctors against the opinion of two doctors and the ill person, the ill person must eat.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר צָרִיךְ חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ אֲנִי אֲבָל אָמַר צָרִיךְ אֲנִי אֵין שָׁם בְּקִיאִין תְּרֵי אֶלָּא חַד דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ.

The Gemara asks: But from the fact that it is taught in the latter clause of the mishna that if there are no experts present one feeds him according to his own opinion, by inference, the first clause of the mishna is referring to a case where the ill person said he needs to eat. In that case, the mishna states that one follows the experts’ opinion, not his own, and feeds him. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching the following: In what case is this statement that he may eat only based on the advice of experts said? It is when the ill person said: I do not need to eat. But if he said: I do need to eat, and instead of two experts there is only one who says that he does not need to eat, one feeds him according to his own opinion.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתריץ הכי קתני במה דברים אמורים בדלא אמר חולה צריך אני. אבל אם אמר חולה צריך אני. אין שם בקיאין כלומר אין משגיחין לבקיאין אלא מאכילין אותו על פי עצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכלל דרישא דאמר צריך – ואפ״ה קתני מתני׳ ע״פ בקיאין אין ע״פ עצמו לא.
במה דברים אמורים – דמאכילין אותו ע״פ בקיאין כלומר דבעינן בקיאין דאמר לא צריך ואמרי בקיאין צריך מאכילין אותו אבל אמר צריך אני אם אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין אותו ע״פ עצמו כר׳ ינאי דאמר שומעין לחולה.
אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע״פ עצמו.
חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך מאכילין אותו ע״פ עצמו דכת׳ לב יודע מרת נפשו. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו ע״פ רופא.
הא מדקתני סיפא אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע״פ עצמו מכלל דרישא דאמר צריך – והכי קאמר כל כמה דמצינו לאהדורי אבקיאין מהדרינן ולא סמכי׳ אחולה גופיה אלא היכא דליכא בקיאין כלל וכ״ש היכא דרופא בקי אומר אינו צריך וחולה אומר צריך דלא סמכינן עליה להכחיש הבקי.
ומתני׳ דקתני ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. ה״ק אין בקיאותן מועיל כלום1 אלא מאכילין אותו על פי עצמו.
1. כעי״ז פירש״י ד״ה הכי גר׳.
והא מדקתני סיפא אם אין שם בקיין מאכילין אותו על פי עצמו מכלל דרישא דאמר צריך אני – פירוש: דהכי משמע אם אין שם רופאים אז מאכילין אותו על פי עצמו אבל היכא דאיכא רופאים על פי רופאים מאכילין אותו ולא על פי עצמו ולא על פי אחר שאם הרישא בדאמר איני צריך ומשום הכי צריך בקיים הכי הוה ליה למיתני ואם אמר צריך מאכילין אותו על פי עצמו ומדלא אפלג אלא בין איכא בקיים ובין ליכא בקיים שמע מינה דרישא וסיפא בדאמר צריך אני משמע. מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אף על גב דאיכא דאמרי לא צריך לא צייתנא להו שאין זו עדות ברורה שאינם יכולין לדעת מה יש בחדריו ולב יודע מרת נפשו ודוקא בדאמר צריך אני פליג על ר׳ ינאי אבל היכא דאמר איני צריך לא פליג עליה שאם הוא אמר איני צריך ורופא אמר צריך מאכילין אותו על פי רופא ולא אמרי׳ איהו קים ליה בגויה טפי ומשום הכי פריש ואמר כל היכא דאמר צריך אני כו׳ למימרא דבהא פליג וכי אמר איני צריך לא פליגי אר׳ ינאי. והכי גרסינן והכי קאמר במה דברים אמורים דאמר איני צריך אבל אם אמר צריך אין שם בקיין כלל אלא מאכילין אותו על פי עצמו ותו לא דמר בר רב אשי הכי מוקים לה לרישא כדמוקמיה ר׳ ינאי וסיפא דקשיא לן הכי תתרצת לה חסורי מחסרא ולא קימא סיפא ארישא והכי קאמר במה דברים אמורים דבענן בקיים להאכילו בדאמר איני צריך ותרי אחריני בהדיה אבל אם אמר צריך אני אין שם בקיין כלומר אין אנו צריכין לבקיים אלא מאכילין אותו על פי עצמו שאפילו אם היו אומרים כל הבקיים שאינו צריך לדידיה צייתנין דקים ליה טפי מיניהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה] שאם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו, מכלל הדברים שומע אתה דרישא [שבראשה של המשנה] הכוונה שהחולה אמר שהוא צריך, ועל כך אמרה המשנה כי על פי בקיאים, הריהו הוא אוכל אבל לא על פי עצמו! ומתרצים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: במה דברים אמורים שאינו אוכל אלא על פי בקיאים — כשאמר לא צריך אני, אבל אם אמר צריך אני, ואין שם בקיאין תרי [שנים] אלא רק חד שאמר כי הוא לא צריך — מאכילין אותו על פי עצמו.
The Gemara asks: But from the fact that it is taught in the latter clause of the mishna that if there are no experts present one feeds him according to his own opinion, by inference, the first clause of the mishna is referring to a case where the ill person said he needs to eat. In that case, the mishna states that one follows the experts’ opinion, not his own, and feeds him. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching the following: In what case is this statement that he may eat only based on the advice of experts said? It is when the ill person said: I do not need to eat. But if he said: I do need to eat, and instead of two experts there is only one who says that he does not need to eat, one feeds him according to his own opinion.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדאריתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר דכֹּל הֵיכָא דְּאָמַר צָרִיךְ אֲנִי אפי׳אֲפִילּוּ אִיכָּא מְאָה דְּאָמְרִי לֹא צָרִיךְ לְדִידֵיהּ שָׁמְעִינַן שֶׁנֶּאֱמַר לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ.

Mar bar Rav Ashi said: Any instance where an ill person says: I need to eat, even if there are one hundred expert doctors who say that he does not need to eat, we listen to his own opinion and feed him, as it is stated: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא [לב] יודע מרת נפשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מר בר רב אשי אמר – הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע דהיכא דאמר צריך אני ואיכא תרי דאמרי לא צריך לא צייתינן ליה הא לא אמרי׳ דהיכא דאמר צריך אני ואפי׳ איכא מאה דאמרי לא צריך צייתינן ליה מאי טעמא לב יודע מרת נפשו.
מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני – פלוגתא דרבוותא הוא אי הלכתא כמר בר רב אשי אי לא בסדר תנאים ואמוראים כתב הלכתא כמר בר רב אשי בכולי הש״ס לבר ממיפך שבועה ואודיתא מיפך שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא.) ואודיתא בסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) ור״ח כתב דהלכתא כוותיה בכוליה הש״ס בר ממיפך שבועה וחיוורי חוורי גבי צומת הגידין שילהי פרק בהמה המקשה (חולין דף עו:) וסימניך הפך לבן ורב האי ורבינו גרשום זצ״ל פסקו הלכתא כוותיה (בר) במיפך שבועה ואודיתא ובכולי הש״ס לא.
מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני כו׳. וכוותיה קיימא לן דהוא בתראה ועוד קיימא לן כוותיה בכולי תלמודא לבר ממיפך שבועתא ואודיתא כמו שכתוב בתשובת הגאונים כמו שפי׳ בשבועות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה מר בר רב אשי כו׳ דהיכא דאמר צריך אני ואיכא תרי כו׳ דהיכא דאמר צריך אני ואפילו איכא ק׳ כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה מר בר רב אשי כו׳ מיפך שבועה כו׳ בפרק שבועות הדיינין כו׳ ור״ח כתב כו׳ פסקו הלכתא במיפך שבועה כו׳ כצ״ל:
מר בר רב אשי אמר: כל היכא [היכן] דאמר [שאומר] האיש החולה צריך אני, אפילו איכא מאה בקיאים דאמרי [האומרים] כי הוא לא צריך — לדידיה שמעינן [לו אנו שומעין], ומדוע? — שנאמר: ״לב יודע מרת נפשו״ (משלי יד, י).
Mar bar Rav Ashi said: Any instance where an ill person says: I need to eat, even if there are one hundred expert doctors who say that he does not need to eat, we listen to his own opinion and feed him, as it is stated: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תְּנַן אִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ טַעְמָא דְּלֵיכָּא בְּקִיאִין הָא אִיכָּא בְּקִיאִין לָא ה״קהָכִי קָאָמַר בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ אֲנִי אֲבָל אָמַר צָרִיךְ אֲנִי אֵין שָׁם בְּקִיאִין כְּלָל מַאֲכִילִין אוֹתוֹ ע״פעַל פִּי עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ.:

We learned in the mishna: If an ill person himself says he needs to eat and there are no experts present, one feeds him according to his own opinion. This implies that the reason one feeds him is because there are no experts present. One may infer from this that if there were experts present, no, one would not feed the ill person based on his own opinion but would instead listen to the advice of the experts. The Gemara rejects this: This is what the mishna is saying: In what case is this statement that one follows the opinion of the experts said? It is when the ill person said: I do not need to eat. However, if he said: I do need to eat, it is considered as if there were no experts there at all; we feed him based on his opinion, as it is stated: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10). All the experts are ignored in the face of the ill person’s own sensitivities.
רי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גר׳ תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי קאמר במה דברים אמורים דאמר לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו וכו׳ – אין שם בקיאין כלומר אין בקיאותן כלום.
{מלוקט מתורת האדם: חולה מאכילין אותו עפ״י בקיאים. אם אין שם בקיאים מאכילין אותו עפ״י עצמו. מ״ט לב יודע מרת נפשו. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו עפ״י רופא. מ״ט תונבא הוא דנקיט לי׳ ומסקנא רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי׳ איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן. מ״ט לב יודע מרת נפשו. וסוגיא דשמעתא רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך ורופא אחר אומר אין צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים. חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי׳ מאה כלם אומרים אינו צריך ויש שנים שאומרים צריך מאכילים אותו על פיהם. דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות. חולה אומר צריך אפי׳ מאה בקיאין אומרים אינו צריך מאכילין אותו עפ״י עצמו. והדין הוא מסקנא דשמעתא וסוגיא.
וחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן. וכן נמי כתוב בשאלתות. ואע״ג דגמרא בהדי׳ היא דכי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא. ה״מ לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. משמע דס״ל להני רבואתא דההוא אוקימתא ליתא. דמשום הא דמקשינן עפ״י בקיאים תרי פשיטא. תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל. איתוקים הכי. ומכיון דאתא רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפי׳ אמרי מאה לא צריך לדידיה שמעינן. קמה לי׳ מתני׳ כדמעיקרא. דאיכא אחרינא בהדי׳ חולה ואמרי לא צריך מאכילין אותו עפ״י בקיאים תרי ס״ד אמינא כשם שהחול׳ אומר צריך אני שומעין לו אפי׳ כנגד מאה בקיאים. כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו. דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ״ל להקל אמרינן להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הילכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה ולתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן לי׳.
ובודאי אשכחן דלענין דיני נפשות דאית בהו אומדני כדי שיש בו להמית. על צופר נפשו הכהו או על שוקיו הכהו ואפ״ה כתר רובא אזלינן בהו. דבתר רוב׳ אזלי׳ בכל מילי דסנהדרי׳ והא מילתא מסייע להך סברא דאמרן. אלא מכל מקום כיון דבגמרא איתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא. לא דחינן סוגיא מפורשת ותפשינן סברא בעלמא. וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהו דייני נינהו אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל כמאן דליתנהו דמי. וסנהדרין נמי בהטיה לחיוב לאו בתר כל רובא אזלינן אלא עפ״י שנים. אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות.
ואיכא מאן דאמר מדקתני עפ״י בקיאין ש״מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך שהולכי׳ אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים דאמרין היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה הלך אחריו. הילכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות ואע״ג דליתי׳ הכי בדין סנהדרין התם דיינים הם וכולם צריכים לאותו הדין. ומדינא לא הי׳ ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם. והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא. מיהו אחד במקום שנים כיון שכלן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים. מ״מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי׳ במקום שנים רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דאתמר כי אזלינן בתר רובא היכי דהדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר. ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.
ירושלמי (ח,ד): חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. ומסתברא הני מילי בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחוצה אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא. דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהן הילכך לזה שומעין שאומר יודע אני.}
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנה]: אם החולה עצמו אומר כי הוא צריך לאכול ואין שם בקיאין — מאכילין אותו על פי עצמו. ולכאורה אפשר להבין מכאן: טעמא [הטעם דווקא] דליכא [שאין] בקיאין, הא איכא [הרי אם יש] בקיאין — לא ושומעין לבקיאים ולא לו! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: במה דברים אמורים שנוהגים על פי בקיאים — כשאמר ״לא צריך אני״. אבל אמר ״צריך אני״, אין שם בקיאין כלל — מאכילין אותו על פי עצמו, שנאמר: ״לב יודע מרת נפשו״, שכל הבקיאים אינם נחשבים לעומת הרגשתו של החולה.
We learned in the mishna: If an ill person himself says he needs to eat and there are no experts present, one feeds him according to his own opinion. This implies that the reason one feeds him is because there are no experts present. One may infer from this that if there were experts present, no, one would not feed the ill person based on his own opinion but would instead listen to the advice of the experts. The Gemara rejects this: This is what the mishna is saying: In what case is this statement that one follows the opinion of the experts said? It is when the ill person said: I do not need to eat. However, if he said: I do need to eat, it is considered as if there were no experts there at all; we feed him based on his opinion, as it is stated: “The heart knows the bitterness of its soul” (Proverbs 14:10). All the experts are ignored in the face of the ill person’s own sensitivities.
רי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: המִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אפי׳אֲפִילּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ ור׳וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר.

MISHNA: In the case of one who is seized with the life-threatening illness bulmos, causing him unbearable hunger pangs and impaired vision, one may feed him even impure foods on Yom Kippur or any other day until his eyes recover, as the return of his sight indicates that he is recovering. In the case of one whom a mad dog bit, one may not feed him from the lobe of the dog’s liver. This was thought to be a remedy for the bite, but the Rabbis deem it ineffective. And Rabbi Matya ben Ḥarash permits feeding it to him, as he deems it effective.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי שאחזו בולמוס – פירוש: בולמוס בלשון יון גרונו של שור. כלומר זה החולי אולי אוכל הרבה כלחוך השור מאכילין אותו אפילו דבר טמא עד שיאורו עיניו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בולמיס
בולמיסא(יומא פג.) במשנת מי שאחזו בולמוס. (בראשית רבה) וישא לוט את עיניו כל מי שלהוט אחר בולמוס של עריות סוף שמאכילין אותו מבשרו פי׳ בלשון יון גרונו של שור כלומר זה החולה אוכל הרבה כלחוך השור וי״א לשון לעז הוא למי שאוכל הרבה קורין לו בולימ״ו (א״ב: פי׳ בלשון יוני ורומי פוגת נפש מפני רעב עד שידיו ורגליו של אדם קרים ופניו ירוקים וחושיו נחלשים עד כמעט לא נותרה בו נשמה ונעתקה מלה זו לחושק חזק של דברים אחרים):
ערך כתבת
כתבתב(יומא פג) האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה פי׳ רבינו ניסי׳ זצ״ל כמה שני קא קשיא לי והוה מצטערנא עלה דאי נקטת פשטא דמתניתא וקא מצרכת ככותבת הגסה וכגרעינתא הא בכולי גמרא לא מדכר אלא ככותבת ביום הכפורים ולענין שיעורי אמרינן דבש ככותבת ביום הכפורים ולא מדכר גרעינתה. ונמי אי לתרי שיעורי קא בעי נימא כביצה גדולה אי נמי מידי אחרינא דהוה שיעוריה ככותבת וכגרעינתה ולא נצטרך למיתלא מילתא בתרי שיעורי וכמה קושיי קשו לי עלה עד דאשכחנא פירוקא בגמרא דבני מערבא והכי גרסי׳ התם א״ר יוסי זאת אומרת שהוא צריך למעך את חללה דלכן לא מתני כמוה וכגרעינתה וכחללה והכין בירורה דמילתא כי הכותב׳ הגסה אינה דבוקה בגרעינתה אלא יש בין גופה ובין גרעינה חלל. ולהכי איצטריך למיתנא ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה לחומרא דלא תיטעי ותשער כמו השלמה דנפיש שיעורה דהוי לקולא ולא מחייבת ליה עד דאכיל כהאי שיעורא אלא מכי אכיל כמוה וכגרעינתה בלחוד בלא חללה מיחייב והיינו דאמר ר׳ יוסי זאת אומרת צריך למעך חללה כדי שידבק גופה של כותבת בגרעינתה ולא ישאר בה חלל ובתר הכין משערינן בה אכילה של יום הכפורים ומשום הכי אצטריך למיתנא כמוה וכגרעינתה למעוטי חללה:
ערך פלג
פלגג(ברכות כו.) רבי יהודה אומר עד פלג המנחה פי׳ מנחה גדולה מו׳ שעות ומחצה ולמעלה כנגד תמיד של בין הערבים דתנן ערב שבת נשחט בו׳ ומחצה מנחה קטנה מט׳ ומחצה ולמעלה כנגד קריבתו כשהוא מתאחד כדתנן (פסחים נט.) תמיד נשחט בח׳ ומחצה וקרב בט׳ ומחצה פלג מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה נשארו ה׳ שעות ומחצה חלקם זו פלג מנחה גדולה פלג מנחה קטנה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה נשארו ב׳ שעות ומחצה חלקם זו היא פלג מנחה קטנה ויבא בי״א שעות פחות רביע (בבא קמא טו. כתובות מא) מר סבר פלגא נזקא קנסא ומ״ס פלגא נזקא ממונא (בבא בתרא סב) פלגא דאית לי בארעא פלגא פלגא בארעא דאית לי ריבעא פי׳ לראובן ושמעון שדה בשותפות ומכר ראובן ללוי ואמר לו בלשון הזה החצי שיש לי בשדה זו מכרתי לך ודאי חלקו המגיעו והוא חצי השדה אבל אם אמר לו החצי בשדה זו שיש לי עם שמעון מכרתי לך לא מכר לו אלא חצי חלקו שהוא רביע השדה ואמר רבא מכר מצר ארעה דמינה פלגא פלגא פי׳ מצר לו שדה ואמר לו חלקה ממנה נתתי לך קנה החצי אבל אמר לו בל׳ הוה חתיכה ממנה נתתי לך קנה בפחות שבשדות והוא ט׳ קבין (גיטין פט) עדיין לא הגיע לפלגות ראובן פי׳ שהיו בהם חכמים גדולים חקרי לב והן היו יודעין אם הגיע זה הקטן הנראה כגדול בכל דרכיו כשאר גדולים וליחשבו גדול להיות קידושיו קידושין אבל אני אין בי כח להבחין בין קטן הנראה כגדול ולהיות קידושיו קידושין ובין קטן זולתו ואין לנו אלא הלכה בודקין לגיטין ולקדושין הלכך בעינן י״ג שנה ויום א׳ למעלה והוא דאייתי ב׳ שערות ובלבד שלא תהא שם אמתלא. פ״א ההוא דאיקדשה לקטן הנראה כגדול כלומר קטן בשנים ובעל קומה ועדיין לא הגיע לפלגות ראובן וקטן הוא עדיין אינו יודע לחלוק דעתו לחקור בין דבר ודבר כדכתיב לפלגות ראובן גדולים חקרי לב (עירובין סא) א״ל רבא פלגאה בעירובין לית דחש לה דר״ע (גיטין לא) א״ל מקמי פלגאה ניקום כלומר על כל דבר חולק ומפליג (ברכות מג) ולא הוה חד מנייהו מופלג מחבריה פי׳ לא היה אחד מופלג ומעולה בחכמה אלא כולן שוין (עירובין סג) שאני רב אחא בר יעקב דמופלג פירוש חלוק היה מחכמי דורו וגדול מהן בחכמה (גיטין כח) המביא גט והניחו זקן כיון דאפליג אפלוגי פי׳ ר״ח כמו פלגס כלומר כיון שעברו פ׳ שנה והוא גבול הגבורות והפליג עד קרוב לק׳ שנה מזקין הרבה והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה פי׳ מופלג בחכמה שאין חכם למעלה ממנו מופלג בזקנה שאין זקן למעלה הימנו. (בבא בתרא קכא בגמרא בנות צלפחד) רוח פלגא עיין בערך גדר (יומא פג) אהדרוה פלוג וצעי פירוש חתיכות של פת. מן הצאן ולא מן הפלגס (פסחים מז: בריש פרה) ר״ט קורה ופלגס כיקר כרים תרגום היך יקר פלגיסין פי׳ פלגס בינוני שהוא בן י״ג חודש יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא כלומר פלג ממוצע בין זה לזה ואינו כשר לא לזה ולא לזה:
א. [הייס האנגר.]
ב. [דייטל.]
ג. [טהיילען, שטרייטען.]
מתני׳ מי שאחזו בולמוס – חולי האוחז מחמת רעבון עיניו כהות והוא מסוכן למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא.
כלב שוטה – מפרש בגמ׳.
אין מאכילין מחצר כבד שלו – ואע״פ שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך.
ור׳ מתיא בן חרש מתיר – קסבר רפואה גמורה היא.
ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דבר טמא עד שיאורו עיניו,
מתני׳. מי שאחזו בולמוס. חולי שאוחז לאדם מחמת רעב1 ועיניו כהות ונוטה למות וכשראותו2 חוזר׳ עליו בידוע שנתרפה3.
ר״ח4 בולמוס בלשון יון גרונו של שור כלומ׳ חולי זה אוכל הרבה כלחוך השור5.
דברים טמאים6. כגון נבלות וטרפות שקצים ורמשים. כדאית׳7 בבריית׳ מאכילין אותו הקל טבל ונבלה טבל ושביעי׳ וכו׳.
עד שיאורו עיניו. בגמר׳ בעי מנ׳ ידע8 שיאורו9 אמ׳10 רב נחמן משיבחין בין טוב לרע אביי אמ׳ ובטעמא.
כלב שוטה. בגמר׳11 מפר׳12 מאי סימניה ומאי תקנתי׳ למאן דנכית ליה.
אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו. ואעפ״י שרפואה הוא לנשוך על פי רופאים מ״מ אינה רפוא׳ גמור׳13 להתיר14 איסור טמאה על כך15.
ור׳ מתי׳ בן חרש מתיר. קסבר רפואה גמור׳ היא16 ואין הלכ׳ כמותו17.
ירושלמי18 עבדיה דר׳ יודן נשיאה נשכיה כלב שוטה והאכילוהו מחצר הכבד שלו ולא נתרפא.
1. ובמאירי כתב שהוא חולי הבא לסבת ליחה ארסית נושכת בפי האצטומכא ומכאיבתו כאב חזק מבטל הרגש החושים הדקים ותמיתהו בקרוב ומתחבולות הרפואה להטריד האצטומכא באיזה מאכל ומיד יקל החולי ומראיתו חוזרת קודם לשאר ההרגשים לדקות חוש הראות והוא סימן שנתרפא. ועיין פיה״מ להרמב״ם.
2. בכי״מ וכשמראיתו וכ״ה בפירש״י.
3. כ״פ רש״י ד״ה מי שאחזו.
4. בכי״מ ר״מ ז״ל פיר׳ בולמוס בלשון יון גרונו ורעבתנותו של שור כלומ׳ זה החולי בולמוס לימוס אוכל הרבה כלחוך השור. [ולכאו׳ צ״ל ר״ח כמו הגי׳ בכי״ל דהא ברמב״ם ליתא].
5. כעי״ז כתב רבינו מנוח (פ״ב משבי״ע ה״ט).
6. בכי״מ דברים טמאים. דברים אסורים.
7. בכי״מ כדמפרש בברייתא בגמ׳.
8. לכאו׳ היינו אימתי הוא מצב זה שיאורו עיניו. אמנם עיין במאירי שכתב וכן משהאירו עיניו מונעין אותו מן הטמאים ואם היה בלילה ואין שם אורה עד שנכיר אם האירו עיניו אם לאו יש בזה סימן שכל שהוא מבחין בטעם המאכל בין טעם יפה לטעם נבאש כבר נתיישבה דעתו והאירו עיניו. ולפ״ז ביום יכולים לראות שאורו עיניו וקושית הגמ׳ היא רק בלילה.
9. בכי״מ שיאורו עיניו.
10. לפנינו בגמ׳ בגמ׳ ת״ר מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין וכו׳ ואינו מימרא דרב נחמן.
11. לקמן עמוד ב׳.
12. בכי״מ סימניו ממאי הוי ומאי תקנתיה למאן דנכת ליה.
13. עיין פיה״מ לרמב״ם שכתב שאינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים ס״ל שאין עוברין על המצוות אלא בדברים המרפאים בדרך הטבע בלבד. וכעי״ז כתב המאירי שאסור לרפאות בדברים שמרפאים בסגולתם. ועיין בספר תוס׳ יוה״כ שהקשה על דברי רש״י אמאי נקט לשון רפואה גמורה דמשמע דרפואה זו לפעמים מעלה ארוכה ולפעמים לא והקשה דכיון דפעמים מועלת למה לא נאכיל אותו משום ספק. וכתב דיותר נראה שאינה מועלת כלל והביא שבאמת הר״ן כשהעתיק דברי רש״י לא העתיק תיבת גמורה עיי״ש.
14. בכי״מ להתיר לו איסור טומאה על כך. ובפירש״י להתיר לו איסור בהמה טמאה. ועיין בגליון לפרש״י.
15. כ״פ רש״י ד״ה אין מאכילין.
16. כ״פ רש״י ד״ה ור׳ מתיא.
17. וכ״כ בפיה״מ להרמב״ם.
18. ירושלמי יומא ח׳:ה׳.
{מלוקט מתורת האדם: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי׳ דברים טמאים עד שיאורו עיניו – תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. תרומה וטבל מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה בדאיפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדלא איפשר ליה בחולין. מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל איפשר דמתקן ליה.
ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז״ל נבלה ומעשה שבת. [ע׳ בר״ן בהל׳ בפ׳ יוה״כ בסוגיא זו מש״כ הר״ן על דברי הראב״ד.]
בפרק רבי ישמעאל במנחות (ס״ד א׳) אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת. ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשרה גרוגרת בבת אחת כלן פטורין. ואפי׳ בזה אחר זה ואפי׳ הברי׳ בראשון. בעי רבא חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות שנים בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד מהו מהי מייתינן מתרתי מייתינן דחזיין ליה או דלמא משלש מייתינן דממעט בבצירה. ופשיטא דמשלש מייתינן דממעט בבצירה.}
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב משנה מי שאחזו בולמוס (חולי הגורם לתאוות רעב שאי אפשר לעמוד בפניה והלוקה בו ראייתו נחלשת ומסתכן בנפשו) — מאכילין אותו בכל יום, אף ביום הכיפורים אפילו דברים טמאים — עד שיאורו עיניו והוא סימן שהתאושש. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו (של הכלב) שהיה נחשב לסגולה למחלה זו, כי לדעת חכמים אין הדבר מועיל כלל. ור׳ מתיא בן חרש מתיר להאכילו, שלדעתו הדבר מועיל.
MISHNA: In the case of one who is seized with the life-threatening illness bulmos, causing him unbearable hunger pangs and impaired vision, one may feed him even impure foods on Yom Kippur or any other day until his eyes recover, as the return of his sight indicates that he is recovering. In the case of one whom a mad dog bit, one may not feed him from the lobe of the dog’s liver. This was thought to be a remedy for the bite, but the Rabbis deem it ineffective. And Rabbi Matya ben Ḥarash permits feeding it to him, as he deems it effective.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְעוֹד אָמַר ר׳רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ מְטִילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת ומִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. This is because there is uncertainty whether or not it is a life-threatening situation for him, as it is difficult to ascertain the severity of internal pain. And a case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר ר׳ מתיא בן חרש: החושש (הסובל מכאב) בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, אף על פי שאסור להתרפא בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, שכל כאב פנימי קשה לעמוד על טיבו ומידת סכנתו, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. This is because there is uncertainty whether or not it is a life-threatening situation for him, as it is difficult to ascertain the severity of internal pain. And a case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) זמִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם סָפֵק חַי סָפֵק מֵת סָפֵק גּוֹי1 סָפֵק יִשְׂרָאֵל מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל מְצָאוּהוּ חַי מְפַקְּחִין וְאִם מֵת יְנִיחוּהוּ.:

Similarly, with regard to one upon whom a rockslide fell, and there is uncertainty whether he is there under the debris or whether he is not there; and there is uncertainty whether he is still alive or whether he is dead; and there is uncertainty whether the person under the debris is a gentile or whether he is a Jew, one clears the pile from atop him. One may perform any action necessary to rescue him from beneath the debris. If they found him alive after beginning to clear the debris, they continue to clear the pile until they can extricate him. And if they found him dead, they should leave him, since one may not desecrate Shabbat to preserve the dignity of the dead.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי״.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק יהודי ספק גויא מצאוהו חי מפקחין עליו מצאוהו מת יניחוהו.
א. מפקחין עליו את הגל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיוצא בו: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם תחת המפולת ספק אינו שם, ספק חי עדיין ספק מת, ספק אם האיש תחת המפולת הוא גוי, ספק ישראל — מפקחין (מפנים) עליו את הגל. כלומר: עושים כל מלאכה להוריד את גל האבנים מעליו. מצאוהו שם לאחר פינוי חלקי של המפולת, אם נמצא שעדיין הוא חי — מפקחין הלאה עד שיוציאוהו, ואם נמצא מת — יניחוהו, שאין מחללים את השבת משום כבוד המת.
Similarly, with regard to one upon whom a rockslide fell, and there is uncertainty whether he is there under the debris or whether he is not there; and there is uncertainty whether he is still alive or whether he is dead; and there is uncertainty whether the person under the debris is a gentile or whether he is a Jew, one clears the pile from atop him. One may perform any action necessary to rescue him from beneath the debris. If they found him alive after beginning to clear the debris, they continue to clear the pile until they can extricate him. And if they found him dead, they should leave him, since one may not desecrate Shabbat to preserve the dignity of the dead.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהֵאִירוּ עֵינָיו מִשֶּׁיַּבְחִין בֵּין טוֹב לָרַע אָמַר אַבָּיֵי וּבְטַעְמָא.

GEMARA: The Sages taught: From where would they know that his eyes had recovered their sight? It is from when he can discern between good and bad food, since under the influence of bulmos one eats food indiscriminately. Abaye said: It is with tasting. When he can distinguish the tastes of different foods his eyesight must have also recovered. For example, at night, although it is dark, the sign that his eyesight has been restored is that he is able to detect difference in tastes (Me’iri).
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנא יודעין שהאירו עיניו כדי שיכיר בין טוב לרע. אמר אביי ובטעמ׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומנא ידעינן שאורו עיניו, משיבחין בין טוב לרע בטעמ׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מניין היו יודעין שהאירו עיניו — משיבחין בין אוכל טוב לרע, שבתוך הבולמוס כל דבר שנותנים לו הוא אוכל, ואינו מבחין. אמר אביי: ובטעמא [ושיבחין בטעמם של הדברים] ולא בראיה בלבד, שאפילו כשהוא בבולמוס יודע הוא להכיר במראה, אבל אינו מבחין בהבדלי טעם.
GEMARA: The Sages taught: From where would they know that his eyes had recovered their sight? It is from when he can discern between good and bad food, since under the influence of bulmos one eats food indiscriminately. Abaye said: It is with tasting. When he can distinguish the tastes of different foods his eyesight must have also recovered. For example, at night, although it is dark, the sign that his eyesight has been restored is that he is able to detect difference in tastes (Me’iri).
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס חמַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל טטֶבֶל וּנְבֵילָה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵילָה יטֶבֶל וּשְׁבִיעִית שְׁבִיעִית.

§ The Sages taught: In the case of one who is seized with bulmos and must be fed until his vision is restored, one feeds him the items whose prohibition is least severe first. If he must be fed forbidden foods, he should first be fed those whose level of prohibition is least severe. For instance, if there is untithed produce and an unslaughtered animal carcass [neveila] or any other non-kosher meat, one feeds him the neveila, as the prohibition of untithed produced warrants death at the hand of Heaven, but eating non-kosher meat is a transgression punishable only by lashes. If there is untithed produce and produce from the Sabbatical Year, he is fed the produce from the Sabbatical Year. Untithed produce warrants death at the hand of Heaven, whereas the produce of a Sabbatical Year is prohibited by a positive mitzva and there is no punishment associated with it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. [נבלה] ושביעית נבלה טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ולא תרומה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אמר אביי ובטעמא – משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע.
מאכילין אותו הקל הקל – אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם.
טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית – לאחר זמן הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה.
{שמעתא דכיצד מאכילין מי שאחזו בולמוס}
והא דתנו רבנן, מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כו׳ – ובעיא דרבא במנחות בפרק ר׳ ישמעאל (בבלי מנחות ס״ד.), חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות וכו׳, כולן הלכות קבועות הן, אף על פי שלא כתבן הרי״ף ז״ל.
מאכילין אותו שביעית – פירש המורה: שביעית לאחר זמן הביעור. ואינו כן דלאחר זמן הביעור נמי שריא כדתנן בשביעית והעניים אוכלין אחר זמן הביעור אבל לא עשירים דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין {אחר} זמן הביעור. אלא איסור שביעית הוא כגון ששמר פרדיסו ולא הפקירו וכדתניא בסיפרא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. אי נמי שלא הפקיר פירותיו בשעת הביעור. אי נמי כגון שזרע וקצר בשביעית.
{שמעתא דכיצד מאכילין מי שאחזו בולמוס}
ועוד, והא דת״ר: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל וכו׳, הלכות קבועות הן, אף על פי שלא כתבן הרי״ף ז״ל.
אמר הכותב: כבר יצא רבינו הגדול ז״ל ידי חובתו ממנה. שכבר כתב הא דתניא (בבלי יומא פ״ב.): עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב. ואם נתיישבה דעתה, מוטב, ואם לאו, מביאין לה רוטב עצמו. אם נתיישבה דעתה, מוטב, ואם לאו, מביאין לה שומן עצמו. ש״מ הקל הקל מאכילין אותה.
ושמעתא דרבא דבפרק רבי ישמעאל (מנחות ס״ד.) בחולה שאמרו בגרוגרת אחת, לענין קרבן איתמר, אבל לענין היתר מותר ודאי, וכל הקודם הרי זה משובח. אבל בעיא דחולה שאמדוהו בשתי גרוגרות היה לו לכתוב, אלא דפשיטא מילתא דכל היכא דאפשר למעט בבצירה ממעטינן. ובגמרא נמי פשיטא להו ואין הדבר צריך תלמוד.
וכן היה ראוי לו לכתוב בהלכות זו שאמרו בכריתות בפרק אמרו לו (בבלי כריתות י״ג.): התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. והוינן בה: מפני הסכנה אפי׳ טובא נמי תיכול. ואמר רב פפא: הכי קתני, התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור אפי׳ טובא מפני הסכנה. ושמא גם זו למדה מאותה שהזכרנו, תוחבין לה כוש ברוטב, ודרכו לקצר.
אבל ודאי הלכות קבועות הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שאחזו בולמוס וחייבים להאכילו עד שיאורו עיניו — מאכילין אותו הקל הקל, שאם היו צריכים להאכילו דברים אסורים, מקדימים להאכילו מאלה שאיסורם קל יותר, כגון היו להם טבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר) ונבילה — מאכילין אותו נבילה, שאיסור טבל יש בו מיתה בידי שמים ונבילה בלא תעשה בלבד. טבל ושביעית — מאכילין אותו שביעית, שהטבל הוא במיתה בידי שמים ואילו השביעית אינה אלא במצות עשה.
§ The Sages taught: In the case of one who is seized with bulmos and must be fed until his vision is restored, one feeds him the items whose prohibition is least severe first. If he must be fed forbidden foods, he should first be fed those whose level of prohibition is least severe. For instance, if there is untithed produce and an unslaughtered animal carcass [neveila] or any other non-kosher meat, one feeds him the neveila, as the prohibition of untithed produced warrants death at the hand of Heaven, but eating non-kosher meat is a transgression punishable only by lashes. If there is untithed produce and produce from the Sabbatical Year, he is fed the produce from the Sabbatical Year. Untithed produce warrants death at the hand of Heaven, whereas the produce of a Sabbatical Year is prohibited by a positive mitzva and there is no punishment associated with it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) טֶבֶל וּתְרוּמָה תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא כמַאֲכִילִין אוֹתוֹ טֶבֶל וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר תְּרוּמָה וְלֹא טֶבֶל אָמַר רַבָּה להֵיכָא דְּאֶפְשָׁר בְּחוּלִּין דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְתַקְּנִינַן לֵיהּ וּמַסְפִּינַן לֵיהּ.

If they have untithed produce and teruma, there is a dispute between tanna’im as to which food they should feed him, as it was taught in a baraita: One feeds him untithed produce and does not feed him teruma. Ben Teima says: It is better to feed him teruma and not feed him untithed produce. Rabba said: Where it is possible to feed him non-sacred food by separating tithes from untithed produce and thereby rendering the remainder permitted, everyone agrees that one should make the produce fit for consumption by separating tithes and then feed it to him, even on Shabbat, when it is otherwise prohibited to separate tithes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בן תימא אומר תרומה ולא טבל ואוקימנא כי פליגי בדלא אפשר לתקוני. אבל בדאפשר לתקוני כולי עלמא מתקנין וספינן ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדאפשר בחולין – שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו.
דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה – חולין ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה.
(16-17) אמר רבא בדאיפשר בחולי1 כולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה וספינן ליה כי פליגי בדלא איפשר ליה – פירש המורה: בדאיפשר בחולי2 שיש די בחולין שבטבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה חולין ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה כי פליגי בדלא איפשר בחולין אלא אם כן אוכל את כולן כו׳ וקשיא לי להאי פירושא ואמאי אי איפשר בחולין והא קימא לן תרומה אין לה שיעור וחטה אחת פוטרת כל הכרי מדאוריתא. ותו מאי האי דאמרן לעיל טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ואמאי מאכילין אותו שביעית נפריש ממנו התרומה ונאכלנו החולין שבו וכנגד התרומה נאכילנו שביעית אבל כנגד כל הטבל למה נאכילנו שביעית. משום הכי נראה לי לפרש דבדאיפשר הוא כגון שהבעלים שם ואי איפשר הוא כגון שאין הבעלים שם, והתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה כדתנן בפרק קמא דתרומות והשתא אתי שפיר לגבי טבל ושביעית כגון שאין הבעלים שם ואי איפשר לתקן הטבל מאכילין אותו שביעית שהיא יותר קלה ממנו.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוסים: ״בחולין״.
2. כן בכ״י ששון 557, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוסים: ״בחולין״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טבל ותרומה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא מה מהם יאכל. דתניא כן שנינו בברייתא]: מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר: מוטב שיאכילוהו תרומה ולא יאכילוהו טבל. אמר רבה: היכא [היכן] שאפשר להאכיל אותו חולין, שיש שם טבל אבל אפשר להפריש ממנו ולתקנו, דכולי עלמא [לדעת הכל] לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה [לא חלוקים שמתקנים לו את הטבל על ידי שמפרישים ממנו מעשרות ומאכילים אותו] ואפילו בשבת שאסורה בה הפרשת תרומות.
If they have untithed produce and teruma, there is a dispute between tanna’im as to which food they should feed him, as it was taught in a baraita: One feeds him untithed produce and does not feed him teruma. Ben Teima says: It is better to feed him teruma and not feed him untithed produce. Rabba said: Where it is possible to feed him non-sacred food by separating tithes from untithed produce and thereby rendering the remainder permitted, everyone agrees that one should make the produce fit for consumption by separating tithes and then feed it to him, even on Shabbat, when it is otherwise prohibited to separate tithes.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) כִּי פְּלִיגִי בִּדְלָא אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר אֲבָל תְּרוּמָה חַזְיָא לְכֹהֵן וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה אֲבָל טֶבֶל אֶפְשָׁר לְתַקּוֹנֵיהּ

Where they disagree, it is in a case where it is impossible to feed him non-sacred food because there is no way to separate tithes. One Sage holds that the prohibition of untithed produce is more severe; and one Sage holds that the prohibition of teruma is more severe. The two sides reason as follows. One Sage holds that the prohibition of untithed produce is more severe because it is prohibited to everyone; but teruma is fit for a priest, and therefore one could say that its prohibition is less severe. And one Sage holds that teruma is more severe because non-priests may never eat it, while untithed produce can be made fit to eat, and therefore, even while it is still untithed, the prohibition against eating it is less severe.
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי פליגי דלא אפשר בחולין – אלא אם כן אוכל את כולו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא.
מר סבר טבל חמור – שאפי׳ לכהנים אינו ראוי.
ומר סבר תרומה חמורה – שאין לה היתר אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהו ראוין לכל אדם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי פליגי [כאשר נחלקו] בדלא [כשאי] אפשר בחולין שאין אפשרות להפריש, מר [חכם זה] סבר כי איסור טבל חמור, ומר [וחכם זה] סבר כי תרומה חמורה יותר. וטעמם; מר סבר [חכם זה] סבר כי טבל חמור, ומדוע? לפי שאסורים הכל לאוכלו, אבל תרומה — חזיא [ראויה היא] לכהן ולכן יש לומר שאיסורה קל יותר. ומר [וחכם זה] סבר כי תרומה חמורה יותר, שהרי אין לה כל היתר לישראל אבל טבל — אפשר לתקוניה [לתקנו] ולכן אף בעודו טבל אין חומרת האיסור שבו גדולה כל כך.
Where they disagree, it is in a case where it is impossible to feed him non-sacred food because there is no way to separate tithes. One Sage holds that the prohibition of untithed produce is more severe; and one Sage holds that the prohibition of teruma is more severe. The two sides reason as follows. One Sage holds that the prohibition of untithed produce is more severe because it is prohibited to everyone; but teruma is fit for a priest, and therefore one could say that its prohibition is less severe. And one Sage holds that teruma is more severe because non-priests may never eat it, while untithed produce can be made fit to eat, and therefore, even while it is still untithed, the prohibition against eating it is less severe.
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא פג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יומא פג., עין משפט נר מצוה יומא פג., ר׳ חננאל יומא פג., רי"ף יומא פג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יומא פג., רש"י יומא פג., ראב"ן יומא פג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יומא פג., תוספות ישנים יומא פג., בעל המאור יומא פג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר׳ יהודה אלמדארי יומא פג. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד יומא פג., רמב"ן יומא פג., רמב"ן מלחמות ה' יומא פג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי יומא פג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות יומא פג., פירוש הרב שטיינזלץ יומא פג., אסופת מאמרים יומא פג.

Yoma 83a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yoma 83a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 83a, R. Chananel Yoma 83a, Rif by Bavli Yoma 83a, Collected from HeArukh Yoma 83a, Rashi Yoma 83a, Raavan Yoma 83a, Tosafot Yoma 83a, Tosefot Yeshanim Yoma 83a, Baal HaMaor Yoma 83a, R. Yehuda Almadari Yoma 83a, Tosefot Rid Yoma 83a, Ramban Yoma 83a, Ramban Milchamot HaShem Yoma 83a, Meiri Yoma 83a, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 83a, Steinsaltz Commentary Yoma 83a, Collected Articles Yoma 83a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144