×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מוּתָּר.
is permitted, since one did not intend to perform that prohibited labor.
רש״יראב״ןספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מותר – שאין מתכוין לכך.
סימן שדמ
האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין וכו׳ (שבת מב ע״א) דברתי בסימן כ״א (תשובות ראב״ן כ״א).
גחלת של מתכת, פיר׳ שמשליכין לחוץ [פסולת]⁠א של ברזל.
מכבין, (ללא) [דלא]⁠ב שייך כיבוי (כהכי) [בהכי]⁠ג מדאוריתא ומדרבנן אסור והיכא דאיכא ניזקא דרבים לא גזרו על השבות.
אבל [לא]ד של עץ, דאיסורא דאוריתא הוא וחייב סקילה.
אפי׳ של עץ נמי, [דהא]⁠ה לר׳ שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. וכל⁠(י)⁠ו כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי⁠(ן)⁠ז פחמין או מהבהבי פתילה.
הולכך, [כיון]⁠ח דאמרת לא גזרו שבות דכיבוי מתכת (במקצת) [במקום]⁠ט ניזקא דרבים.
{ספר הנר}
במלאכה שאינה צריכה לגופה, יעני [=כלומר] לפיחם שאינה צריכה אלא כיבוי בעלמ׳. ומה הפרש בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ, של מתכת אע״פ שנכבית כיון שהיא (המה) [חמה] שורפ⁠(ו)⁠ת היא ומכוסה ואינה נראית ומזקת, ושל עץ אדמדמת היא וכיון שניראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי הזק.
האלפס,⁠י בלשון ישמעאלי טאגן [=מחבת].
א. ד׳
ב. ד׳
ג. ד׳
ד. ד׳
ה. ד׳
ו. ד׳
ז. ד׳
ח. ד׳
ט. ד׳
י. הדיבור הובא בכ״י ב׳ בערך אלפס. כ״ה ברי״ף. ולפנינו, האילפס.
רש״י בד״ה גחלת כו׳ לחון פסולת של כו׳ כצ״ל:
בד״ה אפי׳ של כו׳ גחלת של כו׳ דשמואל אע״ג דבמלאכה שאינה צ״ל סבר כר״י דחייב מתיר באין מתכוין כו׳ עכ״ל כצ״ל מספר מדויק:
בא״ד וכיון דבשבת אסור אין מתכוין כ״ש בעלמא כו׳ עכ״ל ואע״ג דאין שבות במקדש היינו באיסורי שבת אבל בשאר איסורים כההיא דאיירי התם מביאו ומזלפו ע״ג אישים ליכא לפלוגי בין מקדש ובין גבולין וליכא למימר בהא דדיו לבא מן הדין שאר איסורין כנדון כאיסור שבת דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא לאסור אין מתכוין ובשאר איסורין ודאי דליכא לפלוגי ודו״ק:
בד״ה מי סברת כו׳ וי״ל דרב יוסף לב״ה אתא לאשמעי׳ דשרו בכוס עכ״ל ויש לדקדק כיון דלפי זה רב יוסף לאו אליבא דר״ש בן מנסיא אתא לאשמעי׳ אלא אליבא דתנא קמא דמתיר בכוס לב״ה בכל גוונא א״כ מי הכריח לתלמודא למימר לרב יוסף דר״ש בן מנסיא ארישא קאי אימא דקאי ר״ש בן מנסיא שפיר אסיפא אלא דרב יוסף אליביה דת״ק לב״ה דמתיר בכוס בכל גוונא קאמר דספל הרי הוא כאמבטי ואינו מותר אלא בחמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ור׳ חייא דתני ספל אינו כאמבטי אליביה דר״ש בן מנסיא קאמר דאמבטי אסור בכל גוונא וספל אינו כן דאינו אסור אלא בצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן מותר כמ״ש התוס׳ לקמן דהכי מתפרש הך ברייתא דספל אינו כאמבטי אי לאו אידך ברייתא דרבי חייא דמייתי לקמן דמתיר בכל גוונא בספל וי״ל דלא ניחא ליה למימר דעיקר לישנא דרב יוסף ספל כאמבטי לאו אליבא דהלכתא קאמר אליבא דת״ק משא״כ השתא דר״ש בן מנסיא ארישא קאי נהי דלא איצטריך ליה למימר ספל הרי הוא כאמבטי לר״ש בן מנסיא אלא לת״ק מ״מ לישנא דקאמר ספל הרי הוא כאמבטי ניחא גם לר״ש בן מנסיא ודו״ק:
מותר, כיון שאינו מתכוון למלאכה זו.
is permitted, since one did not intend to perform that prohibited labor.
מאמרים באתר אסיף
רש״יראב״ןספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לְמֵימְרָא דִּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל אמְכַבִּין גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים באֲבָל לֹא גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילּוּ שֶׁל עֵץ נָמֵי.

The Gemara asks: Is that to say that Shmuel, who permits adding water even in an amount sufficient to harden a vessel, holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that one may perform an action that inadvertently results in a prohibited labor? Didn’t Shmuel say: One may extinguish a piece of white-hot metal in a public area on Shabbat so that the masses will not be injured? That is because the piece of white-hot metal is not actual fire and extinguishing it is prohibited by rabbinic decree, not Torah law. The Sages did not issue decrees in situations where there is concern for public safety. However, one may not extinguish a red-hot wood coal because extinguishing it is prohibited by Torah law. And if it would enter your mind that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it should even be permitted to extinguish wood as well. When one extinguishes the coal, he intends neither to perform a prohibited labor nor to derive any benefit. He merely intends to prevent the coal from causing injury. Extinguishing the coal is a labor not necessary for its own sake. Rabbi Shimon says that one who performs a labor not necessary for its own sake is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואוקמה שמואל כר׳ שמעון, ורב אדא בר מתנה כר׳ שמעון. ודאביי נמי בבא הרישא נמי קאי כשמואל, וסוגיינא כשמואל אליבא דר׳ שמעון.
ואקשינן: {למימרא}1 דשמואל כר׳ שמעון2, והאמר שמואל: מכבין3 גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יוזקו בה רבים4, אבל גחלת5 של עץ – לא. ואילו ר׳ שמעון סבר: אפילו של עץ מותר, לפי שאין מתכוון לכבות, אלא כדי שלא יוזק. וכי האי גוונא – פטר ר׳ שמעון.
ואסיק׳: לעולם כר׳ יהוד׳ סבירא ליה, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב עליה. מיהו דבר שיש בו היזק לרבים, כגון צידת נחש וכיבוי גחלת של מתכת בזמן שהיא חמה והיא שחורה, והרואה אותה דומה שהיא צוננת לפי שאין בה אדמומית כגחלת לוחשת, ונמצאו בני אדם ניזוקין בו – לפיכך מותר. אבל הגחלת של עץ, אם תסור אדמומיתה – נכבית כבר ואינה מזקת, ואם אדמומיתה בה – כל הרואה אותה מתרחק הימנה. ומכל פנים אין אדם ניזוק, שהשחורה כבר כבתה והאדומה מתרחקין ממנה. לפיכך המכבה אותה חייב, ולפיכך היה שמואל אוסר6 בגחלת של עץ.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״למימרא״.
2. בכ״י וטיקן 128 יש סימני מחיקה מעל המלים: ״ורב אדא״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מכפין״.
4. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 רק: ״בים״.
5. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״גמלת״.
6. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״אסור״.
גחלת של מתכת – שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן אסורה והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות.
אבל לא של עץ – דאיסורא דאורייתא היא וחייב סקילה.
אפילו של עץ נמי – דהא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפילו של עץ נמי – ואם תאמר ומאי ס״ד דמקשה וכי משום דסבר שמואל כרבי שמעון באין מתכוין יסבור כמותו במלאכה שאינו צריך לגופה וי״ל דס״ד דמקשה דודאי הא בהא תליא משום דסבר רבי יהודה דמלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה היכא דמתכוין בשאין מתכוין נמי החמירו חכמים אבל לרבי שמעון דפטור עליה מן התורה אף במתכוין לא חש לאסור מדרבנן כשאין מתכוין כיון דמתכוין עצמו ליכא אלא איסורא דרבנן ומיהו לפי האמת לאו הא בהא תליא דשמואל אע״ג דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר כרבי יהודה דחייב [מתיר] באין מתכוין ולרבי יהודה נמי אסור אין מתכוין אפילו בגרירה דמתכוין עצמו לא אסיר אלא מדרבנן כדאמרי׳ לקמן ובשילהי כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו ע״ג האשים ופריך והא קא מכבה ומשני דסבר דבר שאין מתכוין מותר ופריך כי הכא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת אבל לא של עץ והשתא אומר רשב״א דפריך מכ״ש דכיון דסבר שמואל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א״כ סבירא ליה נמי בשבת דבר שאין מתכוין אסור דסבר המקשה דהתם דהא בהא תליא כמו מקשה דהכא וכיון דבשבת אסור אין מתכוין כ״ש בעלמא אך הקשה דמשמע דאי הוי סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לו פטור עליה הוה אתי שפיר ואמאי והא מלאכה שאינה צריכה לגופה בשאר איסורים דלאו שבת חייב עליה וכיון דסבירא ליה דהא בהא תליא א״כ אמאי קאמר התם דבר שאין מתכוין מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכבין גחלת של מתכת – פרש״י ז״לא דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן הוא דאסור, והיכי דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות.⁠ב ואפשר שכל צירוף דרבנן.⁠ג ואפשר שלא אמרו כן אלא בגחלת, דלא שייך צירוף אלא בכלים או ברוצה לעשות כלי משום דהוה מתקן, אבל בגחלת לאו מתקן הוא ומדאוריית׳ שרי.⁠ד והא דאמרי׳ במס׳ יומא פרק אמר להם הממונהה אבל הכא צירוף דרבנן הוא, ה״נ קאמר דצירוף עששיות דרבנן דהא לאו לתקוני כלי הוא עושה.⁠ו ואפי׳ לר״י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור, הכא לאו תיקון הוא כלל אלא בכלי וכיוצא בו, ודמיא למאי דאמרי׳ז לא יקטמנו לחצות בו שיניו ואם קטם חייב חטאת, ואם לא קטם לחצוץ בו שיניו פטור אפי׳ לר״י, דכל דמשום תקוני מנא הוא מאן דלא מתקן פטור.⁠ח אבל בהלכות גדולותט מצאתי גבי גחלת של עץ לית בה היזק רבים, מ״ט כמה דלא כביא אית בה סומקא וקא חזו לה, ולא אתי לאיתזוק ביה, אבל גחלת של מתכת אע״ג דאזיל סומקא קליא ולא חזו לה ואתו לאיתזוקי בה, ור׳ יהודה לית ליה היזק דרבים,⁠י ושמואל במידי דאית ביה היזק רבים פליג עליה, ואע״ג דבעלמ׳ מלאכה שאצ״ל כותי׳ ס״ל, בגחלת של מתכת דאית בה היזק רבים פליג עלי׳, וכן בצידת נחש דאיכא היזק שרי שמואל, וכ״כ רבנו חננאל כדבריו.⁠כ ותימה הוא היאך אנו מתירים מלאכה גמורה משום היזק שלא במקום סכנת נפשות. ושמא כל היזק של רבים כסכנת נפשות חשיב לי׳ שמואל. אבל אינו נכון שאם כן מנא לן דר׳ יהודה גופיה לא מודה בהא וי״ל לדבריהם עקרב שלא תשוך היזק דרבים הוא. מ״מ מדבריהם למדנו שצירוף דאוריית׳ אפילו בגחלת.⁠ל וקשיא ההוא דיומא,⁠מ ואפשר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת, לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצרפין לגמרי אלא במים צוננין.⁠נ ואי קשי׳ הא דאמרי׳ בפר״א דמילהס ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בשל מתכת, אלמא ליכא צירוף גמור במתכת. איכא למימר שאני חרדל שאינו מצרף ואין צירוף אלא במים.
א. עי׳ רש״י כאן וזבחים צא, ב ולקמן קלד, א כתב דמשום דגחלת של מתכת ל״ש בה כיבוי דאינו נעשה פחם אבל בגחלת של עץ שייך בה כיבוי דעושה פחם, והנה אין לפרש כפשוטו דכל שאינו עושה פחם אין בו כיבוי דהא כיבוי איכא ברוב הדברים ובנצוצות אף דאינו עושה פחם, ולא אמרו דעושה פחם רק לענין מלאכה שצריך לגופה, אלא עיקר הסברא דענין המלאכה הוא שיש בו תועלת מעשה ומלאכת מחשבת, ולכן ס״ל רש״י דענין הכיבוי שעי״ז הוא מציל הדבר מכלוי, והיינו שהאש מכלה ועושה אפר ופחם, אבל מתכת כיון שאין האש מכלהו אין בו ענין מלאכה, ומה שכ׳ תוס׳ לקמן צד, א ד״ה ר״ש שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולם לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי, היינו נמי לר״ש לענין דאי הוי מצינו כעי״ז במקדש הוי כיבוי כדי שלא יקדיחו מלאכה שצ״ל, אבל לר״י דהר״ם פוסק כמותו במשאצל״ג כל כיבוי שמועיל שלא יקדיח ולא יבא לכילוי, מיהו לרש״י אפשר דגם במתכת שייך ענין תולדות האש עי׳ פסחים עה, א וירושלמי הביאו הר״ח, מ״מ לענין כיבוי ל״ה גדר מלאכה, והרמב״ם שסבר בפי״ב מהל׳ שבת ה״ב שהמכבה את הגחלת הוי תולדה דמכבה היינו נמי דוקא במכוין לצרף דאז ע״י הצירוף איכא תכלית מלאכה ועי׳ להלן בזה, אבל מצד כיבוי גרידא גם הר״מ סבר כרש״י כיון דלא הוי כליון ל״ש דע״י הכיבוי יחשב מעשה מלאכה. וזה הביאור כתב רבנו פרחי׳ הובא גם במעשה רוקח בשם הרמב״ם דגחלת דתחילתה מתכת וכשכבה עוד היא מתכת, לפיכך אין זה כיבוי, ורק דמכוין לצרף הוי תועלת והוי מכבה, ועי׳ שו״ע הגרש״ז סי׳ תק ס״ה, אבנ״ז חאו״ח סי׳ רלח, בית יצחק יו״ד ח״ב סי׳ לא, מאורי אש פ״ד (דף פז).
ב. לרש״י דאיכא שבות בכיבוי מתכת מצד מכבה קשה מלקמן קלד, א דממתקין את החרדל בגחלת של מתכת והא איכא שבות דכיבוי.
ג. משום סוגיין אין להוכיח דהוי דרבנן, דאפשר דשמואל התיר במתכת משום שאינו מתכוין דלא ס״ל דהא כר׳ יהודה אלא משום סוגיא דיומא דגרסי׳ שאין שבות במקדש, והכא שיעור לצרף אסור כר״י ובהיזיקא דרבים מותר ולא נחית לחלק בין הסוגיות.
ד. דעת רבנו כרש״י דצירוף הוא משום מכה בפטיש, וכ״ד הראב״ד בהל׳ שבת שם, וס״ל דליכא למימר משום מכבה ומפני הצירוף דמשמע ליה דמכבה היא מלאכה בהיפך דמבעיר ול״ש לומר דצירוף הוי תולדה דמכבה. אבל הרמב״ם שם כתב שזו תולדות מכבה, ומקורו מר״ח יומא שם מהירושלמי, וכל שע״י הכיבוי מועיל הוי תולדה דכיבוי.
ה. לד, ב.
ו. לפי״מ שכ׳ רבנו בסוף דבריו דבעששיות ליכא צירוף כיון דמפשירין המים ואין צירוף אלא בצוננים תו לא קשיא כלל, מיהו האי תירוצא חידוש הוא והוכרח רבנו לחדש הא משום שיטת הבה״ג אבל השתא לרש״י ניחא בלא זה כיון דחיוב צירוף משום מכה בפטיש דוקא בעושה כלי, מיהו לרמב״ם דכתב משום מכבה לכאורה אין לחלק בהא, מיהו במ״מ שם כתב דסברת רבנו נמי אליבא דהרמב״ם דס״ל דצירוף דאורייתא היכא דמכוין לצירוף מיהו היכא דלא מכוין לצירוף אינו אלא מדרבנן ואפילו הוי פ״ר דכל דלא מכוין לתיקון לאו כלום הוא וכדאמ׳ בקטימת קיסם.
ז. ביצה לג, א.
ח. ויש להקשות לדעת רבנו דבעששיות וגחלת ליכא צירוף דאורייתא א״כ אמאי קאמר אביי ביומא שם משום דאינו מתכוין דמותר דהא אפילו מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במק׳, וכן הק׳ בלח״מ על המ״מ, שו״ר באבן האזל שם שכתב שלא על המ״מ תמיהתו אלא על רבנו הרמב״ן ע״ש שמשמע שרבנו גריס ביומא דאין שבות במקדש, וע״ש שתירץ ע״פ הריטב״א יומא שם שאף שצירוף דרבנן לא התירו במקדש אלא שבות קל, אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש, וצירוף במתכוין לא שרינן במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה.
ט. הל׳ שבת (כב, א).
י. מהכא לא משמע דר״י ל״ל חששא דהיזק רבים מיהו כן מוכרח לקמן קז, ב דאוקימנא צידת נחש כר״ש ע״ש. מיהו נפ״מ דסבר שמואל כר״י לענין גחלת של עץ דלבה״ג לית בהא סכנה מ״מ הוי משאצל״ג ולר״ש מותר ולר״י אסור. ואמנם רבנו בסמוך תמה דבאמת מנ״ל דר״י פליג.
כ. ר״ח בסוגיין וברשב״א כ״כ גם בשם רה״ג.
ל. כ״מ מלשון הר״ח שכתב דהמכבה אותה חייב, ועוד דמדמים דין גחלת לצידת נחש דהוי ודאי מה״ת, ועוד מסוגיין מוכרע דהא גחלת של עץ לר״ש דכתב רש״י דפטור עלה דהוי מאצל״ג ומשמע דמדרבנן אסור ופריך בגמ׳ דלר״ש אפילו של עץ מותר אף על פי דלבה״ג לית בעץ סכנה, ע״כ דבדרבנן אפילו לא מסתכן התירו, וכיון דקאמרי בשל מתכת משום הזיקא דרבים ע״כ משום דשל מתכת הוי מה״ת. וברשב״א משמע דחלוק ארבנו דכתב דמדבריהם למדנו דר׳ יהודה אפילו במלאכה דרבנן לא שרי משאצל״ג, ואפילו במקום הזיקא דרבים דכיבוי גחלת של מתכת ודאי מדרבנן כדחזינן בחרדל. ומשמע דלא נחית לחלק כרבנו בדין הצירוף, וס״ל דהוי מרבנן וכפשטות סוגיא דלקמן ודיומא שם, וכן צ״ל דס״ל דלר״ש אפילו מדרבנן ליתא, דאל״ה מנ״ל להקשות לר״ש משל עץ.
מ. שם.
נ. תירוץ זה בעי לדעת הגאונים דמפרשי דאיכא צירוף אפילו בגחלת שאינו כלי, והנה במ״מ שם פי״ב ה״ב כתב שהרמב״ם מחלק כרבנו שאין בעששיות צירוף שמפשירות המים, וכן מוכרח ממה שכתב הרמב״ם פ״ב מהל׳ יוה״כ דמלבנין עששיות באש מבערב וכו׳ [וכונתו דלא נימא דהר״מ מוקים כרב ביבי דלא הגיע לצירוף וע״ז הביא מה שכתב בהל׳ יוה״כ דהטעם דצירוף דרבנן ואין שבות במקדש, וזה כאביי]. ותו כתב המ״מ דמלשון הרמב״ם שכתב שהכל תלוי בכוונתו משמע שכל שאינו מתכוין אינו גדר של צירוף, דכיון דאינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטיעת קיסם, ולפי״ז צ״ע א״כ לא בעי לחלק דבעששיות כרבנו דלא הוי צירוף משום דהוי בפושרין, אלא כיון דלא מכוין לא הוי גדר מלאכה, וצ״ע בזה.
ס. לקמן קלד, א.
גחלת של מתכת אבל לא של עץ וכו׳. ואסיקנא במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה, והאי מתכוין לכבות הוא אלא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם תאמר אם כן אפילו גחלת של מתכת ליתסר. כבר פירש רש״י ז״ל דבההיא לא שייך כבוי דאורייתא אלא דרבנן, והיכא דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות.
ואם תאמר כיון דשמואל כרבי יהודה אמרה לשמעתיה, אכתי גחלת של מתכת היכי מכבה והלא מצרף. לא היא, דעד כאן לא אוקימנא לה כרבי יהודה אלא משום דאסר לכבות גחלת של עץ ובהא הוא דאמר כרבי יהודה, אבל מאי דשרי לכבות גחלת של מתכת ולא חייש לצרוף דלא כרבי יהודה אלא כרבי שמעון, דהא דבר שאין מתכוין הוא ובדבר שאין מתכוין כרבי שמעון סבירא ליה. ואי נמי צירוף לרבי יהודה מדרבנן היא ולא גזרו בה רבנן משום נזקא, וכדאמרינן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לד:) אבל הכא צירוף [דרבנן] הוא. ושמא בכל צירוף קאמר ואפילו דכלים.
ואם תאמר היכי מסקינן הכא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה סבירא ליה ואפילו במקום הזיקא לא שרינן ליה במלאכה דאורייתא, והא אמר שמואל (שבת קז, א. ומובא לעיל ג.) כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וחדא מינייהו צידת נחש, וההיא כרבי שמעון היא וכדאמרינן בפרק שמנה שרצים גמרא הצדן שלא לצורך פטור (שבת קז:) איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת וכו׳ מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא למימר דשמואל בההיא לאו כרבי שמעון סבירא ליה, והא דחשיב לה בהדי פטור ומותר הכי קאמר, למאן דפטר בהו לאו פטור ואסור הוא אלא מותר לכתחלה, וכדדייק לה שמואל בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת קז.) מלישנא דמתניתין.
אבל רבנו האי גאון ז״ל כתב דרבי יהודה אפילו במקום הזיקא אסר, אלא דשמואל לא סבירא ליה כוותיה במקום דאיכא הזיקא, ומשום הכי התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת, אבל גחלת של עץ אסור לכבותה. ומה הפרש ביניהן, שגחלת של עץ אדמדמת היא וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת אף על פי שכבתה כיון שהיא חמה שורפת היא [ומכוה] ואינה נראית ומזקת. אלו דברי הגאון רבנו האי ז״ל. וכן כתבו הרב בעל ההלכות ז״ל ור״ח ז״ל.
ומן התימה הוא, היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא. ויש לומר דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו דאם זה יזהר זה לא ישמר ממנו, משא״כ בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול להשמר ממנה, אבל רבי יהודה לעולם אסר ואפילו במקום נזק.
ומדבריהם למדנו דרבי יהודה אפילו במלאכה דרבנן לא שרי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו במקום הזיקא דרבים, שהם ז״ל כתבו בגחלת של מתכת קא שרי בה שמואל ופליג בה אדרבי יהודה, וכבוי גחלת של מתכת ודאי מדרבנן, וכדאמרינן פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלד.) ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ משום דהא לאו דאורייתא והא דאורייתא.
גחלת של מתכת הנמצאת ברשות הרבים מותר לכבותה הואיל ואין כבויה כיבוי גמור אלא מדברי סופרים במקום נזק רבים לא גזרו אבל גחלת של עץ הואיל וכבויה מן התורה אסור אף במקום נזק ואע״פ שאין מתכוין לגוף הכיבוי מ״מ מתכוין לכיבוי הוא מאיזה טעם שיתכוין לו ומה שהקשו כאן ואם איתא דסבר לה כר׳ שמעון אפי׳ של עץ נמי הוא מפני שהיה סובר שכל שאין מתכוין ומלאכה שאין צריך לגופה בחדא מחתא נינהו הואיל ואינו מתכוין לגופה של מלאכה והודיעו שאינו כן אלא דבר שאינו מתכוין לחוד ומלאכה שאין צריך לגופה לחוד והכיבוי בין בשל עץ בין בשל מתכת מתכוין לכיבוי הוא אלא שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ומתוך כך בכיבוי גחלת של מתכת שהוא מדברי סופרים במקום נזק התירו בשל עץ שהוא מן התורה לא התירו אף במקום נזק ואע״פ שבנחשים ושאר מזיקים הותרה צידתן אפשר שצידה כזו אינה אלא מדברי סופרים והראיה שהרי לא התירו להרוג אלא ברצים אחריו או דריסה לפי תומו שאינו מתכוין להרוג ולדעת זה מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה כדעת גדולי המחברים ובהלכות גדולות ראיתי שגחלת של עץ אין בה היזק רבים שכל שהיא שורפת אדומה היא ומכירים הם בה מתוך אדמימותה ואם עבר אדמימותה אין כאן היזק אבל של מתכת אף משעבר אדמימותה שורפת ולדעת זה אף בשל תורה כל שיש שם נזק רבים ואינו צריך לגופה מותר ולשיטה זו מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה כדעת גדולי הפוסקים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא למימרא דשמואל כר״ש ס״ל והאמר שמואל מכבין גחלת כו׳ ואי ס״ד ס״ל כר״ש אפילו של עץ נמי והקשו בתוס׳ מאי ס״ד דמקשה וכי משום דס״ל כר״ש בדשא״מ יסבור נמי כר״ש במלאכה שאצ״ל כו׳ ועלתה להם בקושיא מהך סוגיא דפרק כל התדיר. ולע״ד לא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצ״ל דשפיר סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דודאי הא בהא תליא אב״א קרא אב״א סברא אב״א קרא קס״ד דהא דסבר ר״ש בכל התורה דשא״מ מותר היינו משום דיליף לה מק״ו משבת דחמירא ואפ״ה כתיב בה מלאכת מחשבת דמינה ממעטינן מלאכה שאצ״ל ומתעסק כדאיתא בחגיגה ובכריתות א״כ כ״ש דיש למעט מהאי קרא דמלאכת מחשבת דשא״מ דהכי משמע לשון מחשבת היינו מחשבה היינו מתכוין אלמא דבכוונה תליא מילתא וכדאמרינן להדיא בפסחים (דף כה ע״ב) בלישנא בתרא אליבא דאביי דר״ש אזיל בתר כוונה בין לקולא בין לחומרא ולרבא לקולא דוקא ע״ש. וא״כ נראה לכאורה היינו מה״ט גופא דילפינן משבת דתליא רחמנא בכוונה כל זה היה סברת המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דמדאשכחן לשמואל דסבר משאצ״ל חייב וכרבי יהודה וע״כ היינו משום דלא משמע ליה הך דרשא משום דהאי במשכן כתיבא ולא איירי לענין איסור שבת כלל וא״כ מה״ט גופא משמע דסבר שמואל דדבר שא״מ אסור. ולכאורה לא מצינו בש״ס בשום דוכתא מהיכא פשיטא ליה לר״ש דדבר שא״מ מותר אי לאו מהאי קרא. מיהו התרצן משני דאף על גב דשמואל סבר כר״י במלאכה שאצ״ל ולא דריש מלאכת מחשבת אפ״ה לענין דשא״מ שפיר מצי סבר כר״ש מה״ט גופא דפשטא דלישנא דקרא מלאכת מחשבת היינו דבעינן כוונה או שנאמר דסבר התרצן אפילו את״ל דר״ש לא ס״ל כלל הך דרשא דמלאכת מחשבת אפ״ה פטור בדשא״מ מקרא אחרינא ונ״ל דהיינו מסוגיא דיבמות (דף ד׳ ע״ב) כיון דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז ולא יעלה עליך כלאים ואתא למעוטי דמוכרי כסות מותרים למכור כדרכן ופירש״י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחימום אלמא דבשא״מ מותר מיהו רבי יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה וע״ש בחידושי הרשב״א שכתב דהך מילתא תליא בסוגיא דפסחים לענין אפשר ולא קמיכוון. וא״כ לפ״ז שפיר י״ל דהמקשן והתרצן דהכא ודפרק כל התדיר נחלקו בהך סברא גופא:
ואבע״א סברא דסבר המקשה דע״כ מהך מימרא דשמואל דאסור לכבות גחלת של עץ בר״ה ממילא מוכח דס״ל דשא״מ אסור דאי ס״ד דמותר אם כן אפילו גחלת של עץ נמי לישתרו דאע״ג דסבר משאצ״ל חייב אפ״ה הא לא מכוין כלל לכבות וכ״ש שלא מתכוין לעשות פחמין ואי משום דלענין כיבוי הוי פסיק רישא דמודה ר״ש אפ״ה איכא למימר דהמקשה דהכא ודפ׳ כל התדיר כאביי ס״ל דמקמי דהדר ביה בפרק ר״א דמילה הוי סבר דאפילו בפסיק רישא מתיר ר״ש ויותר נראה דאפילו את״ל דמודה ר״ש בפסיק רישא אפ״ה סבר המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דבפסיק רישא נמי לא אסור אלא מדרבנן. וא״כ מקשה שפיר אפילו גחלת של עץ לישתרו דבמקום היזיקא דרבים לא חייש שמואל לאיסור דרבנן מדמתיר בגחלת של מתכת. ובלא״ה ע״כ כך הוא סברת המקשה דפרק כל התדיר דאל״כ אמאי אמר שמואל המתנדב יין מזלפן ע״ג האישים הא קמכבה והך כיבוי לכאורה הו״ל פסיק רישא וא״כ אפילו לר״ש אסור אע״כ בחד מהנך גווני דפרישית אי משום דלית ליה לשמואל הא דמודה ר״ש בפסיק רישא וכאביי מקמי דהדר ביה או שנאמר דהא דאמרינן בעלמא מודה ר״ש בפסיק רישא היינו לענין איסור דרבנן ומש״ה מותר לזלפו ע״ג אישים היינו משום דבמקום מצוה לא גזרו וא״כ מקשה הכא שפיר דאפילו בגחלת של עץ לישתרי משום נזקי דרבים כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כדפרישית. מיהו התרצן דהכא שפיר מוקי ליה שמואל כר״ש לגמרי בדשא״מ דהא דאסר בגחלת של עץ היינו משום דהו״ל פסיק רישא וסובר דמודה ר״ש בפסיק רישא דאסור מדאורייתא והא דאמר שמואל בפרק כל התדיר מזלפן ע״ג אישים ע״כ מוקמינן לה בטיפות דקות בענין דלא הוי פסיק רישא כמ״ש התוס׳ לקמן בפרק הבונה (דף ק״ג ע״א ד״ה לא צריכא) ע״ש כנ״ל נכון בעזה״י ודוק היטב:
שם והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות בר״ה כו׳ והקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו דנהי דלא שייך כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת כמו שפי׳ רש״י ז״ל אכתי ליתסר משום דמצרף ותירץ שם לחד תירוץ דכל צירוף דר׳ יהודא אפילו צירוף דכלים לא הוי אלא מדרבנן וכבר כתבתי לעיל שכן נראה לי ג״כ בשיטת רש״י דלא שייך צירוף אלא כדרך הצורפין שמצרף כדי לעשות ממנו כלי אלא דמלשון הרשב״א ז״ל נראה דמיקל יותר דכל צירוף הוי מדרבנן אלא דאכתי קשה לפי׳ התוס׳ שכתבו לעיל וביומא דצירוף כה״ג הוי מדאורייתא היכא שמתכוין לכבות משא״כ בהאי דיומא אינו מתכוין א״כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי שרי שמואל לכבות גחלים של מתכות למאי דס״ד מעיקרא דשמואל סבר לגמרי כר״י אפילו בדשא״מ וכמ״ש התוספות דס״ד דהא בהא תליא דלר״י דלא בעינן מלאכת מחשבת כלל מש״ה אסור מדאורייתא אפילו בדשא״מ אפילו לענין שבת וא״כ למה התיר בגחלת של עץ דנהי דליכא כיבוי אפ״ה ליתסר משום מצרף ואפשר דלמאי דס״ד מעיקרא ע״כ הא דשרי שמואל לכבות גחלים של מתכות בר״ה היינו דוקא כשלא הגיע לצירוף:
אלא שראיתי להרשב״א והר״ן ז״ל בחידושיהם בשמעתין שכתבו בשם בה״ג ורבינו האי גאון ור״ח ז״ל דשמואל מתיר בגחלת של מתכת אפילו באיסור דאורייתא משום סכנה משא״כ בשל עץ דאסור משום דלא שייך ביה היזיקא דרבים שגחלת של עץ לפי שהאש בוערת בהם הכל מרגישין ונזהרין ממנו וכתב הר״ן ז״ל דע״כ לדבריהם הא דשייך איסור דאורייתא בגחלת של מתכת היינו משום צירוף דמסתמא ודאי הגיע לצירוף וע״ש שנדחק מאוד ליישב דברי הגאונים במה שהתירו איסור דאורייתא בכה״ג במאי דמשמע דליכא סכנה כ״כ:
אמנם לדעתי לולי דברי הרשב״א והר״ן ז״ל היה נ״ל ליישב דברי הגאונים בפשיטות שמעולם לא עלה על דעתם להתיר איסור דאוריית׳ בשביל היזיקא כי האי אלא דאינהו נמי סברי דבגחלת של מתכת ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ואי תיקשי א״כ למה הוצרך לפרש מה שאוסר שמואל בגחלת של עץ היינו משום דהכל מרגישין בו ותיפוק ליה דבלא״ה אסור למאי דמסקינן במלאכה שאצ״ל ס״ל כר״י ולענ״ד משום הא לא איריא משום דהגאונים אית לן למימר שפסקו כר״ש אפילו במלאכה שאצ״ל כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר״ש וכדמשמע לעיל בפרק במה מדליקין (דף ל״א ע״ב) דרבי יוחנן מוקי לדרבי יוסי כר״ש דפליג עליה דר״י א״כ משמע דטעמא דרבי יוחנן משום דכר״ש ס״ל ואמוראי בתראי נמי איירי התם במילתא דר׳ יוחנן אלמא הכי ס״ל ובלא״ה הביאו הפוסקים כמה ראיות דהלכה כר״ש אפילו במלאכה שאצ״ל. ואם כן לפ״ז מדלא אשכחן מאן דפליג אדשמואל במאי דקאמר אין מכבין בגחלת של עץ משמע להו להנך גאונים דבשל עץ טעמא אחרינא איכא אליבא דכ״ע כיון דליכא היזיקא דרבים והכל מרגישין בו:
והא דמקשה הש״ס הכא אי ס״ד כר״ש ס״ל אפילו של עץ נמי לישתרי אע״ג דלשיטתם בשל עץ ליכא היזיקא דרבים אפ״ה מקשה שפיר דלמאי דס״ד דמלאכה שאצ״ל ודשא״מ כולהו חדא מילתא היא ושוין לגמרי א״כ כי היכא דמתיר ר״ש אפילו לכתחילה בדשא״מ כה״ג יש להתיר לר״ש במלאכה שאצ״ל נמי לכתחילה. מיהו למאי דמסיק הש״ס לחלק בין משאצ״ל ובין דשא״מ א״כ הדרינן לסברא דנהי דבדשא״מ מתיר ר״ש אפילו לכתחילה אפ״ה במשאצ״ל מודה ר״ש דאסור מדרבנן כדמשמע בכל הש״ס כנ״ל נכון ליישב שיטת הגאונים ז״ל בלי שום גמגום. ולפ״ז יש לי מקום עיון על הטור שכתב בא״ח סי׳ של״ד דאפילו בגחלת של עץ מותר והיינו משום שסובר דקי״ל כר״ש כמ״ש הב״י והש״ע נמי הביא שני דיעות בזה דלהרמב״ם שפוסק כר״י אסור בגחלת של עץ ולמאי דפרישית בשיטת הגאונים נראה בעליל דבשל עץ אסור אפילו לשיטת הפוסקים שפסקו כר״ש כיון דליכא היזיקא דרבי וא״כ אף ע״ג דהוי מלאכה שאצ״ל אפ״ה איכא איסורא דרבנן וצ״ע לדינא ודוק היטב:
א על הדברים הקודמים שואלים: למימרא [האם נאמר] כי שמואל, המתיר להוסיף מים אפילו בכדי שיעור לצרף כשיטת ר׳ שמעון המתיר בכל מלאכה שאין מתכוין סבירא ליה [סבור הוא]? והאמר [והרי אמר] שמואל: מכבין גחלת של מתכת (חתיכת מתכת לוהטת) ברשות הרבים בשבת בשביל שלא יזוקו בה רבים. כי המתכת הלוהטת אינה אש ממש ואין בכיבויה איסור מן התורה אלא מגזירת חכמים (״שבות״), ובכל מקום שיש חשש היזק לרבים לא גזרו חכמים. אבל לא מכבים גחלת של עץ שכיבויה אסור מן התורה. ואי סלקא דעתך סבר לה [ואם עולה על דעתך כי הוא סבור] כשיטת ר׳ שמעון אפילו של עץ נמי [גם כן] יהא מותר לכבות! שהרי בשעת כיבוי הגחלת אינו מתכוון לעשות מלאכה, או ליהנות מכיבוי זה, אלא רק למנוע את הגחלת מלהזיק והוא הנקרא ״מלאכה שאין צריכה לגופה״, והרי אמר ר׳ שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה!
The Gemara asks: Is that to say that Shmuel, who permits adding water even in an amount sufficient to harden a vessel, holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that one may perform an action that inadvertently results in a prohibited labor? Didn’t Shmuel say: One may extinguish a piece of white-hot metal in a public area on Shabbat so that the masses will not be injured? That is because the piece of white-hot metal is not actual fire and extinguishing it is prohibited by rabbinic decree, not Torah law. The Sages did not issue decrees in situations where there is concern for public safety. However, one may not extinguish a red-hot wood coal because extinguishing it is prohibited by Torah law. And if it would enter your mind that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it should even be permitted to extinguish wood as well. When one extinguishes the coal, he intends neither to perform a prohibited labor nor to derive any benefit. He merely intends to prevent the coal from causing injury. Extinguishing the coal is a labor not necessary for its own sake. Rabbi Shimon says that one who performs a labor not necessary for its own sake is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר רָבִינָא הִלְכָּךְ גקוֹץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מד׳מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּבְכַרְמְלִית אֲפִילּוּ טוּבָא.:

The Gemara responds: In the case of an unintentional act, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. In the case of labor not necessary for its own sake, he holds that he is liable, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Ravina said: Therefore, a thorn in the public domain that is liable to cause injury, one may move it from there in increments, each less than four cubits, on Shabbat. Although the Torah prohibits carrying an object four cubits in the public domain on Shabbat, carrying less than four cubits is prohibited only by rabbinic law. From Shmuel’s statement, it is clear that the Sages did not issue a decree in any case where there is a threat to the masses. And, therefore, if the thorn was in a karmelit, where the prohibition to carry is by rabbinic law, one is permitted to carry it even more than four cubits.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומדוקיה: אמר רבינא: קוץ ברשות הרבים – מוליכו פחות פחות מד׳ אמות. ואף על גב דרב ושמואל, הילכתא כרב באיסורי – בהא קיימא לן כשמואל, דאמר: במלאכה שאינה צריכה לגופה – סבר לה כר׳ יהודה, בדבר שאין מתכוין – סבר לה כר׳ שמעון. ומדרב אחא ורבינא, שמע מינייהו דהילכתא כר׳ שמעון.
הלכך – כיון דאמרת לא גזרו שבות דכיבוי מתכת במקום נזקא דרבים.
קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד׳ אמות – עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים דאיסורא דרבנן הוא.
ובכרמלית – דטלטול דידיה דרבנן.
אפילו טובא – יעבירנו בעקירה אחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא. פירוש ואפילו לר׳ שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה לא שרי ליה אלא פחות מארבע אמות, דכל כמה דאפשר למעבד בהתירא עבדינן. והרב אלפסי נראה שפסק כר׳ שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי כתב בפרק ר׳ אליעזר אומר האורג אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבד מהני תלת דפטור ומותר, המפיס מורסא בשבת והצד נחש בשבת וכו׳ כדאיתא התם, והא ודאי כר׳ שמעון היא. גם בפרק במה מדליקין גבי כחס על השמן ר׳ יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם, משמע לכאורה לפי מה שכתב הרב לשם דהלכתא כר׳ יוסי, דסבר לה כר׳ שמעון. ונראין דבריו, דהא רבא דהוא בתרא סבירא ליה כר׳ שמעון בריש פרק נוטל. והא דאמר רבא בסוף ר׳ אליעזר אומר תולין טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות, אלמא כר׳ יהודה סבירא ליה. בדבר שאין מתכוין סבירא ליה כר׳ יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר׳ שמעון. ולפי מה שפסק [הרב אלפסי שאין מקנחו בכ]⁠ותל ולא בקרקע, ואנן קיימא לן כר׳ שמעון דאמר דבר ש⁠[אין מתכוין מותר, ואם] כן [למה] אמר אין מקנחו בקרקע, אית לן לפרושי דמאי דגזדינן דלמא אתי לאשויי גומות בידים קאמר, דאם נתיר לו לקנחו בקרקע יעיין מקום שיש בו [גומא] ויקנחנו שם.
בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. ומהא שמעינן דלאו הא בהא תלי, אלא שהמקשה היה סבור דמילתא דתליא הא בהא היא. ואי נמי יש לומר דקסבר דכיון דפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון היא ובדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון הכי נמי בפלוגתייהו דמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי שמעון, ואסיקנא דלא.
המוצא קוץ ברשות הרבים מוליכה פחות פחות מד׳ אמות עד שיסלקנו ממקום שאין רגל אדם עוברת שם ובכרמלית מותר אפי׳ בכמה וא״ת לדעת האומר במלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה יהא מותר אף ברשות הרבים אפשר שבאיסור תורה ולכתחלה כל שאיפשר לו לשנות ישנה:
מאחר שביארנו שכלי שני אינו מבשל כל שיש מים בכלי שני כגון כוסות וקערות נותן בהם מים מצד אחר בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בין לשתיה בין לרחיצת פניו ידיו ורגליו ואפי׳ בספל שהספל אינו כאמבטי אלא ככלי שני אבל בכלי ראשון אסור על הצדדים שביארנו במיחם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: בדבר שאין מתכוין סבר לה [סבור הוא] שמואל כשיטת ר׳ שמעון, ובהלכה בענין מלאכה שאינה צריכה לגופהסבר לה [סבור הוא] כשיטת ר׳ יהודה האוסר. אמר רבינא: הלכך, לפי הדברים שאמרנו, אם נמצא קוץ ברשות הרבים ועלול להזיק מוליכו משם בשבת פחות פחות מארבע אמות בשבת. שאף שמן התורה אסור לטלטל חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, הרי בפחות מארבע אמות יש רק איסור מדברי סופרים, ומדברי שמואל למדנו שבכל דבר שיש בו כדי להזיק לרבים לא גזרו בו חכמים. ומשום כך, אם היה הקוץ בכרמלית שעיקר איסור הטלטול בה הוא מדברי סופרים מותר לטלטל את הקוץ אפילו טובא [יותר] מארבע אמות.
The Gemara responds: In the case of an unintentional act, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. In the case of labor not necessary for its own sake, he holds that he is liable, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Ravina said: Therefore, a thorn in the public domain that is liable to cause injury, one may move it from there in increments, each less than four cubits, on Shabbat. Although the Torah prohibits carrying an object four cubits in the public domain on Shabbat, carrying less than four cubits is prohibited only by rabbinic law. From Shmuel’s statement, it is clear that the Sages did not issue a decree in any case where there is a threat to the masses. And, therefore, if the thorn was in a karmelit, where the prohibition to carry is by rabbinic law, one is permitted to carry it even more than four cubits.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןספר הנרההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲבָל נוֹתֵן כּוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן נוֹתֵן אָדָם חַמִּין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן וְלֹא הַצּוֹנֵן לְתוֹךְ הַחַמִּין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים דבֵּין חַמִּין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן וּבֵין צוֹנֵן לְתוֹךְ הַחַמִּין מוּתָּר בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹס אֲבָל בְּאַמְבָּטִי חַמִּין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן וְלֹא צוֹנֵן לְתוֹךְ הַחַמִּין וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹסֵר אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כר״שכְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא.

We learned in the mishna: However, one may place water into an urn in order to warm it. The Sages taught in a baraita: A person may place hot water into cold water, but not cold into hot; this is the statement of Beit Shammai. In their opinion the cold water becomes heated by the hot water beneath it. And Beit Hillel say: Both hot into cold and cold into hot are permitted. However, Beit Hillel did not permit this in all cases. In what case is this said? It is in the case of a cup. However, in a bath with a lot of water, it is permitted to pour hot into cold but not cold into hot. And Rabbi Shimon ben Menasya prohibits even putting hot into cold. Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya in this matter.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיסקא: אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן.
תנו רבנן: לא יתן אדם חמין לתוך צונין, {ולא צונן}1 לתוך חמין. ובית הילל מתירין כו׳ – ואוקימנא להא דר׳ שמעון בן מנסיא שאוסר, כלומר: לא נחלקו בית שמיי ובית הילל, אלא אפילו בית הילל אוסרין.
ואף על גב דאמר רב נחמן: הילכתא כר׳ שמעון בן מנסיא – כוון דאמר רב הונא: חזינא לרבא דלא קפיד, זימנין עביד כמר וזימנין עביד כמר, מדתני ר׳ חייא. דתני ר׳ חייא: נותן אדם קיתון של מים2 לתוך ספל וכו׳. ורב אשי מתרץ לה לרב הונא3 ואמר ליה: מערה תניא – כלומר: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונין בין צונין לתוך חמין – קיימא לן כוותייהו, דאינן בתראי ומעשה דרב.
ולא דמו ספל לאמבטי, וכוס למיחם. דאוקימנא ליה: שאסור לתת בתוכו צונין מעוטין בהיות חמין בו כדי שיחמו, אלא מרובין כדי להפשירן. כי המיחם – הוא עצמו מייחם, אבל ספל ואמבטי וכוס – מתחממין בכלי אחד ומערין בתוך חללו. לפיכך מותר, שנמצאו כלי שיני. וקיימא לן: כלי שיני – מותר.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 הושמט ע״י הדומות.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מי״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הוא״.
חמין לתוך צונן – דקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין.
ולא צונן לתוך חמין – שהתחתונים מרתיחים את העליונים דתתאה גבר.
בכוס – דלשתיה קבעי להו ולא ניחא ליה שיחומו הרבה ועוד דכלי שני הוא.
אוסר – אפילו חמין לתוך צונן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נותן אדם חמין לתוך צונן – אפי׳ בכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל כמו שאפרש ולא צונן לתוך חמין אפילו בכלי שני דגזרי ב״ש כלי שני אטו כלי ראשון וב״ה דפליגי ושרו צונן לתוך חמין היינו דוקא בכלי שני כדקתני בד״א בכוס משמע דבכלי ראשון מודו ב״ה ולא משום דסברה הך ברייתא דתתאה גבר כדפירש בקונטרס דאם כן יקשה מהכא למ״ד עילאה גבר ולמאן דאמר תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בע״ה אלא נראה כמו שאומר ר״ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין של מטה מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלים החמין המועטים כלל לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין של מטה מרובין ומתערבין בהן הצוננין המועטין ומתבשלין.
אבל באמבטי כו׳ – נראה דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי שני ולא הוי כההוא אמבטי דלעיל דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי מדקאמר ספל אינו כאמבטי והאי ספל ע״כ כלי שני דאי כלי ראשון אמאי אינו כאמבטי ודכוותיה אמבטי הוי כלי שני ועוד דאי באמבטי שהוא כלי ראשון איירי לא הוה ליה למינקט אמבטי אלא מיחם שהוא לשתיה דומיא דכוס ומדנקט אמבטי משמע דבכלי שני איירי ואתא לפלוגי בכלי שני בין כוס שהוא לשתיה לאמבטי לפי שחמין הרבה ואיכא למיגזר דהרואה אותן חמין כל כך סבור דכלי ראשון הוא ובמתני׳ דנקט במיחם שהוא ראשון לא יתן לתוכו מים הוה מצי למימר באמבטי שהוא שני לא יתן לתוכו מים אלא דמתני׳ מיירי בשתיה ומפליג בין מיחם לכוס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל נותן לתוך הכוס כדי להפשירן – למאי דס״ד מעיקרא דספל כאמבטי, דאע״פ שהוא כלי שני מבשל הוא במים, דוקא כדי להפשירן הוא דמותר אפי׳ בכוס.⁠א ולמאי דקאמרי׳ השתא דספל מותר, דכל כלי שני אינו מבשל, כדי להפשירן דקתני, משום דכל כלי שני אינו אלא כהפשר.⁠ב א״נ משום מיחם קתני הכי, ומשמע בגמ׳ דבמסקנא ספל אינו כאמבטי, ובין צונן לתוך חמין ובין חמין לתוך צונן מותר, וכן בכל כלי שני. אבל אמבטי בין צונן לתוך חמין או חמין לתוך צונן אסור, כדא״ר נחמן הלכה כר״ש בן מנסיא ואסיפא קאי כפשטא.⁠ג אבל רבינו הגדול ורבנו חננאל ז״לד אמרו דר״ש בן מנסיא ארישא פליג, ולית הלכתא כוותיה מדרבא דהוא בתרא, ומעשה רב. ואינו מחוור לי, דהא למאי דס״ד מעיקרא איתמר, אלא שהם ז״ל סבורין דכיון דאמרי׳ בגמ׳ מי סברת אסיפא פליג, כמתמיה,⁠ה ש״מ בסברא דקושטא איתמר דארישא קאי. ודכ״ע הא דשרי במיחם כדי הפשר, ובאמבטי אסור לעולם דסתמא קתני צונן לתוך חמין אסורו משום דסתם אמבטי לחמם הוא, והוא הטעם לספל למאי דס״ד דספל הרי הוא כאמבטי, ולהכי נמי קתני אמבטי ולא קתני כלי ראשון,⁠ז דהתם להפשיר מיהת מותר.
א. ולפי״ז הא דקתני רישא דמתני׳ דבמיחם לא יתן לתוכו צונן ה״ה בכוס וסמוך אסיפא דמדמי דין הכוס למיחם. וזה קצ״ע דסתים במיחם, ואפשר דבכוס ל״ש החילוק כ״כ דמועטין ומרובין לכן סתים דינא דאיסורא במיחם.
ב. וכ״כ ברשב״א ובר״ן ומקורם מרבנו. וכתב בר״ן אפילו טפי מהפשר ובתוס׳ ד״ה מ, ב כתב דכ״ש אפילו יד סולדת בו מותר, והנה יש להקשות בזה לדעת רבנו יונה שסובר דבלח אם נצטנן איכא בישול אחר בישול וכן דעת רש״י לעיל לד, א כפי שפירשו הרא״ש וסברתם דאין ענין בבישולו אלא חמימותו שזהו תיקונו וכל שנצטנן חוזר לקדמותו, ולפיכך שייך בו בישול אחר בישול, אבל דעת הרשב״א והר״ן לקמן ריש במה טומנין דאפילו בלח אין בישול אחר בישול, וע״כ דס״ל דיש תיקון במים מבושלים וחלוקים ממים חיים, ולפי״ז יש להקשות אדעת רש״י וריו״נ כיון דעיקר הבישול בלח הוי חימומו, א״כ גם בכלי שני אם הגיע ליד סולדת יהא חייב, דבשלמא לרשב״א ור״ן דאיכא ענין בישול גם במים אפשר דאפילו הגיע לחמימות י״ס מ״מ כיון דאין דפנותיו מתחממין והולך ומתקרר אין מביא לידי בישול הגמור ששייך גם במים, אבל לרש״י דעיקר הוא גדר החמימות א״כ בכלי שני נמי יהא בו דין בישול. והנה לכאורה אפשר היה לתרץ דכלי שני אף דמבשל מ״מ אין בזו חיוב, וכמו שכתב רש״י לעיל לא, א דהא דמותר בישול בחמה משום דאין דרך בישולו בכך, והיינו אע״ג דגם בחמה מבשל, מ״מ כיון דאין דרכו בכך חסר מעשה הבישול, וה״נ נימא דכלי שני אע״פ שהוי בישול בלח מ״מ אין זה דרך הבישול ומותר מצד שאין דרכו הכי וחסר מעשה הבישול. דזה אינו דהא במלח לקמן מב, ב או בכלי שני נמי בשלה אסור, משמע דהפטור הוא דאינו מבשל, וכן לעיל לט, א בקולייס ומליח שהדחתן זו היא גמר מלאכתן חייב אפילו בכלי שני. ודוחק לומר דבהכי הוי דרכו הכי דקשה לחלק בזה. [ועי׳ אור שמח פ״ט ה״ב שכתב דכ״ש הוי כמבשל בחמי טבריה וככח כוחו דמי, וגם לדבריו קשה ממלח ע״ש]. וכן קשה הא דאמרי׳ דבמיחם מים מרובים מותר ולכאורה הדברים נאמרו בסתם ואפילו לא נשפכו בקילוח מותר [מיהו במ״ב הביא בשם הב״ח דוקא בנפלו בקלוח ובב״א] וקשה דהא אלו שנפלו תחילה הוי מועטים וכבר נתבשלו ומאי מועיל שהוסיף מרובים אחר שהיה מעשה בישול במעוטים בתחילה. ולכן נראה לחדש דבחיוב הבישול כל שלא הגיע לתכלית הבישול, אע״פ שלשעה קטנה בא לידי י״ס מ״מ הואיל ועומד להתבטל אין זה גדר בישול, ולכן כיון דדרך הרחיצה לתת מים מרובים להפשיר אפילו נתן שלא בב״א מ״מ הוי מעשה הפשרה ולא דרך בישול, וה״נ בכלי שני אע״פ שהשתא יד סולדת כיון דדפנות הכ״ש צוננים ועומד להתקרר וכמש״כ תוס׳ אע״פ שהגיע לחימום של י״ס הואיל וע״כ יצטנן ול״ד לכלי ראשון אין זה גדר בישול, ול״ד להדחה שזו גמר מלאכה וכן למלח אי אית בישול בכ״ש דהתם הועיל שיהא ראוי לתכליתו, משא״כ במים דבעי שישאר בחמימותו דאז חל עליה דין מעשה בישול [ואין להקשות מלקמן עד, ב דמירפא רפי והדר קמיט, היינו דעצם המירפא הוא הדרך שע״י כך נעשה שרורי מנא נמצא דהוי בישול ממש עי׳ רש״י שע״י המירפא יוצאים מימיו ומתקשה, ועי׳ תוס׳ ע״ז לח סע״א דהחידוש דאף דהוה בישול גרוע חייב].
ג. וזו שיטת התוס׳ ד״ה מי סברת.
ד. הרי״ף והר״ח בסוגיין. ונתבארו היטב ברא״ש ע״ש.
ה. דמלשון זה משמע שכך היו מקובלין, דאי לתרץ למאי דס״ד מעיקרא הוי ליה למימר אמר לך רב יוסף ר״ש בן מנסיא ארישא קאי.
ו. דעת רבנו דחלוק דין המיחם דמתניתין דתלוי במעוטין ובמרובין ולהפשיר מותר, דמיחם אינו חם ביותר [עי׳ ר״ן], אבל אמבטי אסור ליתן לתוכו מים צוננים הרבה שכיון שמקפידין על חומו אסרו אפילו הפשר, וחלוק רבנו אדעת תוספות דמפרשין דחמין לתוך צונן היינו מרובין לתוך מועטין, ולפי״ז הוי דין זה דומה למיחם, ואכן בסד״ה אבל תמהו אמאי לא תנן במתניתין אמבטי עיין שם. ולרבנו ניחא.
ז. קצת משמע מרבנו שמפרש אמבטי כרש״י דהוי כ״ר, וכ״ה בר״ן, אבל בתוס׳ והסכים להם הרשב״א דהוי כלי שני, ע״ש.
נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין. פירש רש״י ז״ל משום דתתאה גבר. ואינו מחוור דאם כן בפרק כיצד צולין (פסחים עו.) דפליגי בהא מילתא רב ושמואל חד אמר תתאה גבר וחד אמר עילאה גבר, לותביה מהא למ״ד עילאה גבר. ועוד דהא אפילו למאן דאמר תתאה גבר מודה דכדי קליפה אסור, דאדמקרר ליה תתאה לעילאה מיבלע בלע, ואם כן אפילו חמין לתוך צונן הרי מבשל כדי קליפה וליתסר. אלא ודאי נראה דבמים שהן מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה.
ובתוס׳ פירשו שדרך המערה שנותן המועט לתוך המרובה, והלכך חמין מועטין לתוך צונן מרובין אין בהם כח לבשל, אבל צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מתבשלין. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהכא סתמא קתני לא שנא מרובין ולא שנא מועטין, ולתוך הכוס ואפילו לתוך המיחם רגילות הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר מפני שהן עשוין לשתיה ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין, והוה ליה למיתני הכי צונן לתוך חמין כדי שיחמו אסור וכדי להפשירן מותר, וכדתני במתניתין.
אלא נראה דכלים אלו בין כוס בין אמבטי וספל כולן כלי שני הם. וכן פירשו הגאונים ז״ל. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. והכי נמי משמע מדאקשינן לקמן אלא לרב נחמן רחיצה בחמין מי ליכא, ואי איתא משכחת לה בכלי שני. ואע״ג דאמבטי דלעיל (שבת מ:) גבי עובדא דרבי משמע דכלי ראשון הוא מדאמר ליה טול בכלי שני ותן, אמבטי דהכא כלי שני הוא, דהא אמבטאות הרבה יש והכא דבר הלמד מענינו אמבטי דומיא דכוס. ומהתם נמי משמע לי דהכא אפילו בנותן מים מרובין ואפילו כדי מילואו של אמבטי ושל ספל קאמר, דאי לא הא משכחת לה בנותן מים מרובין כדי להפשירן, שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא מסלד בהן.
והכא הכי פירושא: נותן אדם חמין כל שהן לתוך הצונן, לפי שהן מתקררין בערוין ומתערבין ממש בתוך הצונן ואין כח בהן לבשל, ואפילו בבאין מכלי ראשון, דאפילו תמצא לומר בעלמא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי כגון שמערה על גבי תבלין וכיוצא בהן שאין חמין מתערבין בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים הן מתערבין ממש בתוך הצונן ואין בהן כח לבשל אדרבא כל שהן נופלין הן מצטננין, וכל שכן הכא בכוס שהוא כלי שני שאינו מבשל. אבל צונן לתוך חמין אסור, משום דגזור בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון הואיל ואפשר דאתי בכלי ראשון לידי איסורא דאורייתא דכלי ראשון מבשל. ובית הלל מתירין אפילו בצונן לתוך חמין, דכלי שני אינו מבשל, ואפילו נתן לתוכן צוננין מועטין דאין באין לתוכן לידי בשול אלא לידי הפשר. והא דתנן במתניתין אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ומפרשינן עלה בגמרא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, משום מיחם הוא דאמרינן אבל בכוס כל שהוא נותן לתוכו היינו להפשירן. אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממין הרבה, והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול ואפילו נתן באמבטי כדי מילואו, ואף על פי שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדאי. וספל כיוצא בו למאי דהוה סבירא ליה לרב יוסף מעיקרא, אבל במסקנא לא מדתני רבי חייא ספל אינו כאמבטי, דמים שבספל אינן חמין כל כך ואינו אלא ככוס, והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שבו להיות יד סולדת אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו.
תוס׳ בד״ה נותן אדם כו׳ שאמר ר״ת דחמין לתוך צונן כו׳. נ״ב והר״ן כתב מאחר שמתערבין בעירויין אין בהם כח לבשלן כו׳ ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא אבל נותן כו׳ ת״ר נותן אדם חמין לתוך צונן כו׳ ופירש״י דקסבר תתאה גבר כו׳ עכ״ל. נראה דאין כוונת רש״י בזה דשייך הך מילתא בהך פלוגתא דר״פ כיצד צולין דפליגי רב ושמואל בהכי רב סבר עילאה גבר ושמואל סבר תתאה גבר דהא ודאי ליתא דא״כ למאי דקאמר רב התם דצונן לתוך חמין עילאה גבר ושרי תיקשי ליה מתני׳ דהכא דאסרינן במיחם צונן לתוך חמין כדי שיחמו ואמאי לימא עילאה גבר וכ״ש למאי דמפרש״י לעיל בסמוך דרב מפרש המיחם שפינה ממנו החמין כרב אדא אלמא דאפילו בכה״ג אסור ליתן צונן לתוך חמין אפילו בחמימות של כלי לבד ולא אמרי׳ עילאה גבר והצונן מקרר את הכלי אע״כ דאין לדמות כלל איסור שבת דתליא בבישול דוקא לשארי איסור והיתר דאיירי בהו רב ושמואל התם דלאו בבישול לחוד תליא מילתא אלא בנתינת טעם ואפילו ע״י פליטה ובליעה אסור דבדבר שיש בו רוטב אסור לגמרי בנתינת טעם וכשאין בו רוטב צריך קליפה או נטילת מקום או הדחה כדאיתא שם בסוגיא וכל זה לא שייך לענין שבת. ועוד דבלאו הכי ע״כ צ״ל דלא אמר רב עילאה גבר אפילו באיסור והיתר דצונן לתוך תמין מותר אלא שקדם וסילק את הצונן מיד לאחר הנפילה אבל כשלא סילק ודאי שהצוננים עצמם חוזרים ומתחממים ומיקרי חמין לתוך חמין ותדע שכן הוא דהא ודאי לא פליג רב אמתני׳ דטיפת חלב שנפלה על הבשר ומסתמא איירי בחלב צונן ורב גופא נמי אמר התם דכזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת דהבשר אסור והחלב מותר ומוקמינן לה התם בשקידם וסילקו והיינו נמי מה״ט שהבשר צונן חוזר ומתחמם וא״כ מסתבר טובא דבכה״ג הא דאמר בצונן לתוך חמין עילאה גבר כגון שקדם וסילק הצונן לאלתר וכמדומה לי שראיתי כן בספר הראב״ן נמצא דלא דמי כלל למשנתינו וברייתא דהכא שלא סילק הצוננים מתוך החמין ובלא״ה נמי לא דמי איסור שבת לשאר איסורין כלל כדפרישית. ולפ״ז אפשר דלזה נתכוין רש״י בעצמו מ״ש דקסבר תתאה גבר דכוונתו דבכה״ג כ״ע מודו דתתאה גבר שהרי ב״ש וב״ה שוין לדבר זה כיון דבבישול תליא מילתא ואין דרך בישול בחמין לתוך צונן:
ומתוך כך נתיישב לי הא דאמרינן בפסחים (דף ל״ז ע״ב) דפליגי ב״ש וב״ה במעיסה והחליטה ומקשה הש״ס דלת״ק מ״ש מעיסה ומ״ש החליטה וכתבו התוספות דתימא לר״י דמאי קושיא נימא דמר סבר עילאה גבר ומ״ס תתאה גבר ותירץ בדוחק ע״ש. ולמאי דפרישית מקשה הש״ס התם שפיר דודאי ליכא למימר דב״ש וב״ה פליגי בעילאה גבר דהא אשכחן בברייתא דהכא דב״ש וב״ה שוין בדבר זה במידי דתליא בבישול והתם לענין חלה נמי בבישול תליא מילתא כדמוכח התם ע״ש כנ״ל ודו״ק ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון כו׳ אינו מבשל כמו שאפרש עכ״ל. ולכאורה לפי מה שקיצרו התוס׳ במובן בדיבור זה נראין דבריהם כסותרים שהרי כתבו דלמ״ד תתאה גבר עירוי מבשל כדי קליפה וא״כ משמע דאסור ואם נתכוונו למ״ש בסוף הדיבור דחמין לתוך צונן היינו שהצוננים מרובים ומש״ה פשיטא להו להתיר אפילו בכלי ראשון אלא דלפ״ז לשון דאינו מבשל לא שייך הכא מיהו יש ליישב דבריהם דבלא״ה מה שכתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שאמר ר״ת לא פסיקא להו כ״כ דמה שהקשו על פירש״י מדלא מקשה מסוגיא דהכא אמ״ד עילאה גבר אין זו קושי׳ כ״כ דהא בלא״ה מייתי הש״ס בפרק כיצד צולין ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דאיירי בהך מילתא גופא דפליגי רב ושמואל ועוד עכ״פ הוי מצי למימר דהא דלא מקשו התם מברייתא דהכא למ״ד עילאה גבר דהוי מצי למידחי ולפרש כפי׳ ר״ת משא״כ לפי האמת דקי״ל דתתאה גבר דתניא כוותיה ודאי יש לן לפרש הברייתא דהכא כפשטא דחמין לתוך צונן שרי בכל גווני משום דתתאה גבר ובאמת שכ״כ הב״י שכוונת הטור א״ח סי שי״ח שכתב הטעם דתתאה גבר ע״ש וממה שהקשו עוד על פירש״י דלמ״ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה נראה ג״כ דהך סברא לא פסיקא להו כ״כ דהא לקמן ע״ב כתבו התוס׳ עצמן מחלוקת הרשב״ם והר״י בזה אם עירוי דינו ככלי ראשון או ככלי שני והכריעו דאינו מבשל אלא כדי קליפה וכבר יש מקום לומר דאפילו כדי קליפה לאו משום בישול הוא אלא משום בלוע בלא בישול ולפ״ז שרי בשבת אלא דאפשר דמה שמפרש ר״ת בענין אחר לאו משום הך קושיא לחוד מפרש כך אלא דבלא״ה לא ניחא ליה לפרש כפירש״י דשייך עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבים זה בזה כמ״ש הרשב״א והר״ן ז״ל בחידושיהם בשמעתין. נמצא לפ״ז דלא פסיקא להו להתוס׳ להכריע כ״כ בין הפירושים לטעמא דברייתא מש״ה סתמו וקיצרו כאן עכ״פ לכל הפירושים דמאן דשרי חמין לתוך צונן היינו אפילו בכלי ראשון כנ״ל בכוונת התוספות ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:
בא״ד ואפילו למ״ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בעז״ה עכ״ל. מה שהוצרכו להביא ראיה על זה אע״ג דבהך ברייתא דפרק כיצד צולין גופא מבואר להדיא דחמין לתוך צונן קולף אלא דהתם איכא למימר דלאו משום דמבשל כדי קליפה אלא משום דמבליע כדי קליפה דלענין איסורין בליעה בלא בישול נמי אסור וא״כ אין זה דומה לאיסור שבת דלא תליא אלא בבישול דוקא לכך כתבו כמו שאפרש לקמן והיינו במה שהביאו ראיה מסוגיא דזבחים פ׳ דם חטאת דעירוי חשיב כמבשל כיון דמרבינן לה מאשר תבושל כנ״ל בכוונת התוספות וק״ל:
בא״ד אלא נראה כמו שאמר ר״ת כו׳ עס״ה. כבר כתבתי דנראה דלאו משום הך קושיא שהקשו התוס׳ על פירש״י הוצרך ר״ת לדחוק ולפרש דהברייתא דשרי חמין לתוך צונן איירי דוקא בצוננים מרובים וזה דוחק כמו שהקשו כל המפרשים על פי׳ ר״ת אלא משום דבלא״ה לא משמע ליה לר״ת לפרש כפירש״י משום דלא שייך הכא עילאה גבר או תתאה גבר כיון שהמים חוזרין ומתערבין אלא דאכתי קשיא לי על מ״ש התוס׳ כאן דנראה להם לפרש כפי׳ ר״ת ומאי דוחקייהו לפרש כן דכיון שכבר כתבו דהאי דאסרו ב״ה צונן לתוך חמין באמבטי אפילו בכלי שני היינו משום דגזרינן אטו כלי ראשון דהיינו נמי טעמא דב״ש בכוס וא״כ בפשיטות מצינן לפרש דדוקא בצונן לתוך חמין שייך לגזור כלי שני אטו כלי ראשון כיון דעיקר תשמישו של כלי ראשון היינו צונן לתוך חמין ודרך בישול בכך משא״כ חמין לתוך צונן שאין זה דרך תשמישו של כלי ראשון ונראה ברור דלא שייך בישול דאורייתא בכה״ג דהא אפי׳ אי עירוי מבשל כדי קליפה אפילו הכי לא הוי בישול כיון שחוזרים ומתערבים ומתקררין למאי דקי״ל דתתאה גבר ומש״ה שרי ולענ״ד צ״ע על התוס׳ שלא פירשו כן. ובאמת נראה לי שזהו שיטת רש״י דמש״ה הוצרך לפרש טעמא דתתאה גבר כן נ״ל ודו״ק:
ב שנינו במשנה: אבל נותן אדם מים למיחם בשביל שיפשירו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נותן אדם חמין לתוך הצונן, ואולם לא את הצונן לתוך החמין, אלו דברי בית שמאי, שלדעתם מתחממים המים הצוננים מן המים החמים שמתחתם. ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר. ואולם לא בכל אופן התירו בית הלל, אלא במה דברים אמוריםבכוס. אבל באמבטי שמרובים בה המים מותר לשפוך חמין לתוך הצונן, ואולם לא צונן לתוך החמין. ור׳ שמעון בן מנסיא אוסר אפילו בנתינת החמין לצונן. אמר רב נחמן: הלכה כר׳ שמעון בן מנסיא בדבר זה.
We learned in the mishna: However, one may place water into an urn in order to warm it. The Sages taught in a baraita: A person may place hot water into cold water, but not cold into hot; this is the statement of Beit Shammai. In their opinion the cold water becomes heated by the hot water beneath it. And Beit Hillel say: Both hot into cold and cold into hot are permitted. However, Beit Hillel did not permit this in all cases. In what case is this said? It is in the case of a cup. However, in a bath with a lot of water, it is permitted to pour hot into cold but not cold into hot. And Rabbi Shimon ben Menasya prohibits even putting hot into cold. Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya in this matter.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר סֵפֶל הֲרֵי הוּא כְּאַמְבָּטִי א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי תָּנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא סֵפֶל אֵינוֹ כְּאַמְבָּטִי וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתָּא מֵעִיקָּרָא דְּסֵפֶל הֲרֵי הוּא כְּאַמְבָּטִי וְאָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אֶלָּא בְּשַׁבָּת רְחִיצָה בְּחַמִּין לֵיכָּא.

Rav Yosef thought to say that the legal status of a basin [sefel], which is a vessel used for washing, is like that of a bath, and it is prohibited to pour water into it. Abaye said to him that Rabbi Ḥiyya taught a baraita: A basin is not like a bath in terms of pouring water into it. The Gemara asks: And according to what entered Rav Yosef’s mind initially, that a basin is like a bath with regard to this halakha, and Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya in this matter, does that mean that on Shabbat there is no possibility of washing with hot water? No all-encompassing prohibition of washing with hot water on Shabbat was ever taught.
רש״יראב״ןתוספותספר הנררשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ספל הרי הוא כאמבטי׳ – ואף על גב דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיחמו הרבה וגזרינן.
אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא – בתמיה דהא לרבי שמעון אפילו חמין לתוך צונן אסור לא משכחת חמין שהוחמו ואפילו מע״ש שלא יהיו צריכין להפיג רתיחתן ואם כן לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי סברת ר״ש בן מנסיא אסיפא קאי ארישא קאי – היינו דוקא למאי דס״ד לרב יוסף מעיקרא אבל למאי דמסקי׳ דספל אינו כאמבטי קאי אסיפא בכוס וסבר שפיר ר״ש בן מנסיא כב״ה דאפילו צונן לתוך חמין מותר ואתיא מתני׳ דשריא לתוך הכוס אליבא דהלכתא דהלכה כר״ש בן מנסיא וא״ת למאי דסלקא דעתך דארישא קאי ואסר בכוס צונן לתוך חמין מאי קמ״ל רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי כוס נמי הרי הוא כאמבטי לר״ש בן מנסיא דהלכתא כוותיה וי״ל דרב יוסף לב״ה אתא לאשמעינן דשרו בכוס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא וכו׳. מהא משמע דרב יוסף כרב נחמן סבירא ליה, דאי לא מאי קושיא, משכחת לה לרב יוסף בחמין לתוך צונן כבית הלל בין בספל בין באמבטי ולרב נחמן בספל, אלא משמע דכהדדי סבירא להו.
ואם תאמר אם כן למאי דמתרץ דרבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי, למה ליה לרב יוסף דאמר ספל הרי הוא כאמבטי, לימא הרי הוא ככוס דכולהו אסירי. ועוד לישתוק מינה לגמרי, דמי תיסק אדעתין דגרע טפי ספל מכוס. תירצו בתוס׳ דלאו אליבא דרבי שמעון בן מנסיא איצטריכא ליה למתנייה ולאו אליבא דהלכתא קאמר לה, אלא אליבא דבית הלל דשרי בכוס ואסרי באמבטי.
ולענין פסק הלכה איכא למימר דאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור כרבי שמעון בן מנסיא וכרב נחמן דפסק הלכתא כוותיה, דהא דדחינן ומוקמינן לה לדרבי שמעון בן מנסיא ארישא היינו למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דספל כאמבטי כי היכי דנשכח רחיצה דשריא בשבת, אבל למסקנא דאסקינן דספל אינו כאמבטי תו לא צריכינן לאוקומה לדרבי שמעון ארישא אלא אסיפא, אבל ברישא דכוס מודה רבי שמעון דשרי וכמתניתין דתני אבל נותן הוא לתוך הכוס, ורבא דלא קפיד בספל לא פליג אדרב נחמן.
אבל הגאונים ז״ל לא פסקו כן, דסבירא להו דהא דרבי שמעון בן מנסיא לעולם ארישא קאי. ונראה דקא סברי מדקאמר מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי דאלמא קושטא דמלתא הכין, דאי לא לימא דלמא ארישא קאי. ועוד דמדאצטריך רב הונא בריה דרב יהושע למימר חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא משמע דאיכא מאן דפליג בה, והיינו דר״ש בן מנסיא ורב נחמן דסבירא ליה כותיה, דאי לא למה ליה למימר חזינא ליה דלא קפיד פשיטא, הלכך דרבי שמעון בן מנסיא ליתא, דאע״ג דפסק רב נחמן כותיה הא רבא דהוא בתרא דלא קפיד בה ועביד בה עובדא. וספל הרי הוא ככוס, ואע״ג דמערה לתוכו צונן לתוך חמין דלא מפסיק כלי שרי וכדתני רבי חייא, וכל שכן כוס וכסתמא דמתניתין דנותן לתוך הכוס, ואפילו באמבטי נמי כבית הלל בחמין לתוך צונן.
מתני׳: האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. פירש רש״י ז״ל: לתוך הקערה או לתוך התמחוי אחר שעירה לתוכן את החמין, אבל לתת לתוך הקערה ולערות עליהן מן האלפס לא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, ולפיכך אסור לערות מים מכלי ראשון על התרנגולת כדי למלגה מפני שהוא כמבשל הדם בתוכה. ולדבריו הא דאמרינן בפרק בתרא דע״ז (ע״ז עד:) נעוה ארתחו, אפילו בעירוי דכלי ראשון הוא, ולא בעי שירתיחו תחתיו. וכן פירש ר״ת ז״ל.
אבל ר״ח ז״ל פירש שם: ארתחו הרתיחוה באש, כלומר: נעוה של חרס רתחה מתחתיו באש. וכן פירש רבנו שמואל ז״ל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי ומערה עליהם דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, דלא אשכח איסורא אלא בנותן בתוך הקדרה ובתוך האלפס דמשמע לתוך הקערה לעולם מותר, אלא דרישא דוקא וסיפא בין בנותן תבלין לתוכה ומערה עליהן בין במערה לתוך הקערה ואחר כך נותן את התבלין. ועוד מביא ראיה מדקיימא לן תתאה גבר, ואי אמרת ערוי מבשל אם כן עלאה גבר. ועוד דכיון דקיימא לן תתאה גבר היאך נתיר להגעיל בערוי דכלי ראשון כמו שפירשו הם בנעוה ארתחו, והא כוליה כלי בלע האיסור והערוי אינו מפליט אלא כדי קליפה, אלא ודאי אין הגעלת כלי שנתבשל בו איסור בערוי רותחין מכלי ראשון. ואולי הם ז״ל לא אמרו כן אלא ביין נסך שאין בליעתו אלא כדי קליפה.
ונשאלה שאלה לגאון ז״ל, והשיב דערוי דכלי ראשון אינו מבשל מהא דהאלפס והקדרה, מדלא מפליג בקערה עצמה. והא דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צה:) תנו רבנן אשר תבשל בו ישבר (ויקרא ו, כא) אין לי אלא שבשל בו, עירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר בו ישבר, אלמא דעירה לתוכו רותח חשיב בשול, לא היא, דהתם היינו טעמא משום שבלע כלי חטאת ואע״פ שלא נתבשל בו. ותדע לך דהתם קרי ליה לערוי בלוע בלא בשול, מדבעינן התם תלאו באויר תנור מהו, תא שמע אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, ומהדר בלוע בלא בשול לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי בשול בלא בלוע, אלמא עירה לתוכו חשיב בלוע בלא בשול.
ור״ת ז״ל הביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי כאן (ה״ה) ובפרק קמא דמעשרות (ירושלמי מעשרות א׳:ד׳) דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון ומבשל, דגרסינן התם: מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליו מלמעלה, רבי יונה אמר אסור וערוי ככלי ראשון הוא ופליג עלה רבי יוסי, חיליה דרבי יונה מן הדא אחד שבשל ואחד שעירה לתוכו רותח וכה הוא [אמר הכין], אמר ר׳ יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין, התיב רבי יוסי בר׳ בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע, פירוש התיב רבי יוסי בר׳ בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בשול סמנין, והתניא אף בכלי נחשת ויש לך לומר שכלי נחשת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני, הא אינו אלא מפני שערוי ככלי ראשון והלכך אף בכלי נחשת כן, והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בערוי דכלי ראשון.
ומיהו אינה ראיה, דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון, מדמסיק התם מהו לערות עם הקלוח אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל מחלוקת דרבי יונה ורבי יוסי, רבי יצחק בן גרפתא בעא קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל, א״ל כיי דאמר רבי זעירא איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכה איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו, עד כאן בירושלמי. אלמא ערוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל, וכרבי יוסי דפליג עליה דרבי יונה ואע״ג דעירה לתוכו. [והא דאמרינן] אף בכלי נחשת כן וצריך מריקה ושטיפה, התם לאו משום בשול הוא אלא משום בלוע, וכדאיתא בגמרין בזבחים בפרק דם חטאת (זבחים צה:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי ופירש״י ואע״ג דכלי שני הוא כו׳ משמע לכאורה מל׳ רש״י דאמבטי היינו כלי ראשון וזה החילוק שבין אמבטי לכוס א״כ יש לדקדק על פירושו כמו שהקשו בתוס׳ דהו״ל למינקט מיחם:
אמנם לע״ד אין זה מוכרח בכוונת רש״י דשפיר אפשר לומר דאמבטי נמי הוי כלי שני אלא דעיקר החילוק שבין אמבטי לספל היינו משום דסתם אמבטי עומדת לרחיצת כל גופו כדאשכחן לעיל באמבטאי דרבי ובדוכתי טובא ואף ע״ג דרחיצת כל גופו אסורה בשבת היינו לאחר גזירה וא״כ אפשר דפלוגתא דב״ש וב״ה קודם גזירה ומש״ה מחמרינן בה משום דלרחיצת כל גופו צריך שיחמו הרבה כדי שיעמדו בחמימתן כל משך זמן רחיצה וכדי להזיע משא״כ בספל שאינה עומדת אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו מש״ה תנא ר׳ חייא דספל אינו כאמבטי אבל רב יוסף הוי סבר למימר דאפילו בספל שאינו אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו אפ״ה צריך לחמם הרבה יותר מכוס שהוא לשתייה:
ובזה היה נ״ל ליישב ל׳ הטור א״ח סימן שי״ח שהשמיט דין האמבטי ולא כתב אלא דין הספל והיינו משום דהאידנא לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו ועל הזיעה א״כ לא שייך דין האמבטי כלל כי אם בחמי טבריא ונראה דבחמי טבריא לא שייך להחמיר כלל בכלי שני אפילו בצונן לתוך חמין כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בחמי טבריא אפילו בבישול גמור. ובזה יש ליישב גם כן לשון הגמרא בסמוך דקאמר מי סברת ר״ש אסיפא קאי וכתב הרא״ש בכוונת הרי״ף ז״ל שדקדק בלשון מי סברת ע״ש. וא״כ הדקדוק במ״ע על הפוסקים שחולקים על הרי״ף (וכיוצא בזה דקדקתי גם אני לעיל (דף ל״ט ע״א) גבי מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי ע״ש) ולמאי דפרישית א״ש טובא דודאי שפיר קאמר הכא מי סברת ר״ש בן מנסיא אסיפא קאי והיינו משום דבלאו הכי לא משמע ליה כלל לומר דר״ש ב״מ אסיפא קאי כיון דר״ש ב״מ בימי רבי ולאחר גזירה דרחיצה וזיעה הוי וא״כ תו לא שייך הך דינא דאמבטי אע״כ ר״ש בן מנסיא ארישא קאי. ולפ״ז אפשר ליישב דברי הטור ג״כ במ״ש בדין הספל לחלק בין חמין לתוך צונן או איפכא וכבר הקשו עליו הב״י והט״ז שם שהוא נגד גמרא ערוכה דמשמע דספל שרי בכל גווני מפיסקא דרבא ולפמ״ש י״ל דהטור דקדק כן מלישנא דסתמא דתלמודא דקאמר מי סברת וכבר הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך ויבואר בק״א:
סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר] שספל שהוא כלי המשמש לרחיצה הרי הוא כאמבטי ואסור למזוג בו מים. אמר ליה [לו] אביי: תני [שנה] ר׳ חייא בברייתא: ספל לענין נתינת מים לתוכו אינו כאמבטי. ושואלים: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא [ולפי מה שעלה על הדעת מתחילה] שספל לענין הלכה זו הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן כי הלכה בענין זה כר׳ שמעון בן מנסיא, אלא אם כן נמצא שבשבת איסור רחיצה בחמין ליכא [אין], שלא שמענו איסור רחיצה כולל בחמין בשבת!
Rav Yosef thought to say that the legal status of a basin [sefel], which is a vessel used for washing, is like that of a bath, and it is prohibited to pour water into it. Abaye said to him that Rabbi Ḥiyya taught a baraita: A basin is not like a bath in terms of pouring water into it. The Gemara asks: And according to what entered Rav Yosef’s mind initially, that a basin is like a bath with regard to this halakha, and Rav Naḥman said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya in this matter, does that mean that on Shabbat there is no possibility of washing with hot water? No all-encompassing prohibition of washing with hot water on Shabbat was ever taught.
רש״יראב״ןתוספותספר הנררשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִי סָבְרַתְּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אַסֵּיפָא קָאֵי אַרֵישָׁא קָאֵי וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין בֵּין חַמִּין לְתוֹךְ צוֹנֵן וּבֵין צוֹנֵן לְתוֹךְ הַחַמִּין וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹסֵר צוֹנֵן לְתוֹךְ חַמִּין לֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא דְּאָמַר כב״שכְּבֵית שַׁמַּאי הָכִי קָאָמַר לֹא נֶחְלְקוּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי וב״הוּבֵית הִלֵּל בְּדָבָר זֶה.

The Gemara replies: Do you think that Rabbi Shimon ben Menasya is referring to the latter clause of the mishna? No, he is referring to the first clause of the mishna, where we learned that Beit Hillel permit both hot water into cold and cold water into hot, and Rabbi Shimon ben Menasya prohibits placing cold water into hot. The Gemara asks: If so, say that Rabbi Shimon ben Menasya stated his opinion in accordance with the opinion of Beit Shammai. Isn’t the halakha generally established according to Beit Hillel? The Gemara explains: He said the following: Beit Shammai and Beit Hillel did not dispute this matter. Rabbi Shimon ben Menasya had a different tradition with regard to the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel.
רש״יראב״ןספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי סברת ר׳ שמעון אסיפא קאי – דלא שרי ת״ק אלא חמין לתוך צונן ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן.
ארישא קאי – לשתיה וצונן לתוך חמין דקשרו ב״ה קאסר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה מי סברת כו׳ דלא שרי ת״ק כו׳ ואסר אף חמין לתוך צונן עכ״ל. ולכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית א״ש דרש״י ג״כ מדקדק מלשון מי סברת ומשום הכי מפרש דבלא״ה אין שום סברא לומר דרשב״מ אסיפא קאי ומחמיר אף בחמין לתוך צונן אפילו בכלי שני כיון שאין טעם לדבר כנ״ל:
בתוס׳ בד״ה מי סברת כו׳ וא״ת למאי דס״ד דארישא קאי כו׳ מאי קמ״ל רב יוסף כו׳ כוס הרי הוא נמי כאמבטי לר׳ שמעון בן מנסיא דהלכתא כוותיה כו׳ עס״ה. ותירוצם נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ״ל ליישב בענין אחר דבלאו הכי יש לדקדק אהא דמקשה בגמרא מדר״נ אדר״י למאי דס״ד מעיקרא ואטו גברא אגברא קא רמית ואפשר דלא שמיע ליה הא דר״נ או דלא ס״ל אלא ע״כ אפ״ה לא נראה להגמרא שום סברא לומר דר״י פליג אדר״נ מדלא מהדר ליה אביי ממימרא דר״נ. נמצא דלפ״ז שפיר קאמר בגמרא מי סברת אסיפא קאי וא״כ הלכה כמותו כדאמר ר״נ ולא אשכחן מאן דפליג עליה אלא ארישא קאי וא״כ שפיר אית לן למימר דר״י לית ליה דר״נ דאמר הלכה כר״ש ב״מ כיון דסתם מתניתין דמיחם הוי דלא כר״ש ב״מ ואפשר עוד לומר דר״נ ור״י במילתא דר״ש ב״מ גופא פליגי דר״נ סבר דאסיפא קאי ור״י הוי סבר דארישא קאי וא״כ אין הלכה כמותו כנ״ל לולי שהתוס׳ לא פירשו כן ודו״ק:
ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי ר׳ שמעון אסיפא קאי [על סוף המשנה הוא עומד, מתייחס], לא, אלא ארישא קאי [על ראשה הוא עומד, מתייחס], ששנינו בה שבית הלל מתירין בין נתינת חמין לתוך צונן ובין נתינת צונן לתוך החמין, ועל כך אמרו שר׳ שמעון בן מנסיא אוסר נתינת צונן לתוך חמין. ומקשים: אם כן לימא [האם לומר] כי ר׳ שמעון בן מנסיא שאמר דבריו כבית שמאי אמר? והלא נפסקה הלכה כללית כבית הלל! ומפרשים: הכי קאמר [כך אמר, כך נתכוון לומר]: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, שהיתה לר׳ שמעון מסורת אחרת בדבר שיטות בית שמאי ובית הלל.
The Gemara replies: Do you think that Rabbi Shimon ben Menasya is referring to the latter clause of the mishna? No, he is referring to the first clause of the mishna, where we learned that Beit Hillel permit both hot water into cold and cold water into hot, and Rabbi Shimon ben Menasya prohibits placing cold water into hot. The Gemara asks: If so, say that Rabbi Shimon ben Menasya stated his opinion in accordance with the opinion of Beit Shammai. Isn’t the halakha generally established according to Beit Hillel? The Gemara explains: He said the following: Beit Shammai and Beit Hillel did not dispute this matter. Rabbi Shimon ben Menasya had a different tradition with regard to the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel.
רש״יראב״ןספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲזֵינָא לֵיהּ לְרָבָא דְּלָא קָפֵיד אַמָּנָא מִדְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא נוֹתֵן אָדָם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ סֵפֶל שֶׁל מַיִם בֵּין חַמִּין לְתוֹךְ צוֹנֵן וּבֵין צוֹנֵן לְתוֹךְ חַמִּין אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב אָשֵׁי דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם דמיפסק כְּלִי אֲמַר לֵיהּ מְעָרֶה אִיתְּמַר המְעָרֶה אָדָם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ סֵפֶל שֶׁל מַיִם בֵּין חַמִּין לְתוֹךְ צוֹנֵן בֵּין צוֹנֵן לְתוֹךְ חַמִּין.:

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: I saw that Rava was not strict in the case of a vessel and made no distinction between cold and hot. From where did he derive this leniency? From a baraita that Rabbi Ḥiyya taught: A person may place a jug of water into a basin of water, both hot into cold and cold into hot. Rav Huna said to Rav Ashi: There is a weakness in this proof, as perhaps there it is different because the vessel forms a partition between the hot and cold water. He is not pouring cold water into the basin itself but is placing a jug whose sides form a partition into the basin. He said to him: The term pour was stated in that baraita. This is the correct version: A person may pour a jug of water into a basin of water, both hot into cold or cold into hot. Therefore, there is no room to distinguish between the two cases.
עין משפט נר מצוהראב״ןתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נותן אדם קיתון של מים – וא״ת ואמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דספל אינו כאמבטי ואמאי איצטריך נמי רבי חייא למיתני תרוייהו וי״ל דהשתא קמ״ל בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין דההיא דספל אינו כאמבטי ה״א דקאי אר״ש בן מנסיא דאסר באמבטי אפי׳ חמין לתוך צונן ועליה קאמר דספל אינו כאמבטי ושרי חמין לתוך צונן אבל צונן לתוך חמין ה״א דאסור ואפשר ההיא דלעיל היינו הך דהכא אלא שקיצרה ונקט לישנא דרב יוסף דמייתי עלה.
שאני התם דמפסיק כלי – וא״ת דאמר לעיל (דף מ:) טול בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון לא אע״ג דמפסיק מנא וי״ל דהתם בכלי ראשון והכא דבכלי שני שאני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רבא דלא קפיד אמנא [שאינו מקפיד על כלי] ואינו מבחין בענין זה בין חמין לצונן. ומנין לו היתר זה — מדתני [ממה ששנה] ר׳ חייא: נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, ובין צונן לתוך חמין. אמר רב הונא לרב אשי: הרי יש חולשה בהוכחה זו, דילמא שאני התם דמיפסק [שמא שונה שם שמפסיק] כלי, שאינו שופך מים צוננים בספל עצמו אלא מכניס את הקיתון לתוכה ודפנותיו מפסיקות! אמר ליה [לו]: הלא באותה ברייתא לשון ״מערה״ איתמר [נאמרה], וכך היא הגרסה הנכונה: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין. ואם כן אין מקום להבדיל בדבר.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: I saw that Rava was not strict in the case of a vessel and made no distinction between cold and hot. From where did he derive this leniency? From a baraita that Rabbi Ḥiyya taught: A person may place a jug of water into a basin of water, both hot into cold and cold into hot. Rav Huna said to Rav Ashi: There is a weakness in this proof, as perhaps there it is different because the vessel forms a partition between the hot and cold water. He is not pouring cold water into the basin itself but is placing a jug whose sides form a partition into the basin. He said to him: The term pour was stated in that baraita. This is the correct version: A person may pour a jug of water into a basin of water, both hot into cold or cold into hot. Therefore, there is no room to distinguish between the two cases.
עין משפט נר מצוהראב״ןתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מתני׳מַתְנִיתִין: והָאִילְפָּס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרוּתָּחִין לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין

MISHNA: In continuation of the discussion of vessels where the prohibition of cooking applies even though the vessels are not actually on the fire itself, the mishna establishes: A stew pot [ilpas] and a pot that were removed from the fire while they were still boiling, even if they were removed before Shabbat, one may not place spices into them on Shabbat itself. Even though the pot is not actually standing on the fire, the spices are still cooked in it because the pot is a primary vessel, i.e., a vessel whose contents were cooked on the fire.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך רתח
רתחאאדרתחא קודרך שפוך כבר פי׳ בערך כפן (שבת מב.) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין (פסחים קיג:) תנו רבנן שלשה חייהן אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת אמר רב יוסף וכלהו איתנהו בי ועוזב חמה תרגומו ושביק רתחא (בבא מציעא סא) ובמשורה שלא ירתיח פי׳ מסורת קבלה בידם שהמרתיח ומודד כל דבר לח מוספת המידה שלו כשמרתיח על המדה בצונן חלק אחד משלשים וששה בלוג זה פי׳ רבי חננאל ויש מפרשים כשממלא המדה מדבר לח בכח עולה הקצף למעלה ונראית מלאה וכשתנוח נחסרת. (ברכות כט) לא תרתח ולא תחטי מרבכת תביאנה תרגום ירושלמי מרתח ייתינה וכן מרחשת (בריש טבול יום) רתיחת גריסין של פול ראשונה ורתיחת יין חדש פי׳ רתיחה בלשון משנה ותרגומו כקצף על פני מים כרתיחא על אפי מיא וכן הא דאמר במשורה שלא ירתיח ובלישנא דרבנן אופיא:
א. [אויף זידען, צירנען, שויען.]
מתני׳ שהעבירן – מן האור.
מרותחין – בין השמשות.
לא יתן לתוכן תבלין – משתחשך דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן [תבלין] אבל נותן הוא לתוך הקערה, איכא דמפרש נותן הוא לתוך הקערה שהתבשיל בתוכה, דכלי שני אינו מבשל, אבל לא יערה מן האלפס לתוך הקערה שיש בה תבלין דעירוי ככלי ראשון הוא. ורבינו שמואל ז״ל פירש דרישא דוקא, וסיפא דקתני אבל נותן לתוך הקערה בין עירה כבר הרותחין בין לא עירה הרותחין אלא שעירה המים על התבלין, שערוי ככלי שני הוא. והא דאמרינן בזבחים וכלי נחושת אשר תבושל בו ישבר לרבות המערה דבר רותח של חטאת בכלי טעון שבירה. ההוא לאו משום בישול הוא, אלא דבלע הכלי מן החטאת. והכי איתא בירושלמי שאם שפך רותחין על גבי תבלין מותר, ומקשי עלה מההיא דזבחים ומשני הכי. ספר הישר.
המשנה הרביעית המיחם שפנהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן אלפס וקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ר׳ יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר אמר הר״ם פי׳ אינו רוצה באמרו פנהו שלא הניח בו כלל מן המים אבל ר״ל שחסר מן המים והניח שם מים חמין ולפיכך אסור לו להוסיף על אותן המים מעט מים כדי שיהיו הכל חמין אבל יכול להוסיף עליהם מים מרובין עד שיהיו הכל פושרין וזהו ענין אמרם אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן והאלפס והקדרה הכלים שמשימין בהם התבשיל להתבשל אבל אם נתן התבשיל בקערה ואע״פ שהוא רותח מותר לתת בה התבלין לפי שהתבשיל כשהוא בקערה חסר חמימותו ואינו מבשל מה שמשימין בו ר׳ יהודה אומר כי מותר לתת התבלין בקדרה רותחת אלא אם יש בתוכה קדרה חומץ או ציר לפי שהם ממהרים הבשול וכל זה בתבלין אבל מלח הכל מודים שמותר לתתו בקדרה רותחת כי עד שישלוט האש עליו ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין ר״ל שסלקה מעל האש בין השמשות או משחשכה ועדיין היא רותחת לא יתן לתוכה תבלין שכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל הוא ואין צ״ל כשהוא על הכירה אבל אם נתן תבשיל לתוך הקערה או לתוך התמחוי הואיל ובכלי שני הוא נותן הוא לתוכו תבלין שכלי שני אינו מבשל רבי יהודה אומר שאף בכלי ראשון נותן הוא תבלין אא״כ יש בתבשיל חומץ או ציר של דגים שהם ממהרים לבשל בריתוחן כל הנוגע בהם ואין הלכה כר׳ יהודה אלא אף בכל תבשיל אסור ופי׳ בגמ׳ שמלח מיהא מותר ליתן לתוך הקדירה ואפי׳ בעודה על האש שבשולה קשה וכמו שאמרו צריכה מילחא בשולא כבשרא דתורא ואע״פ שאנו רואים אותה נימוחה אף בכלי שני מיחויו אינו בישול שאף בצוננת אתה רואה כן אלא אינו בישול עד שישתנה טעמה מפני הבשול וכלי שני זה שהתרנו פי׳ גדולי הרבנים דוקא כשהוציא התבשיל מכלי ראשון ונתנו בכלי שני שכבר נצטנן ומותר ליתן בתוכו תבלין אבל אם נתן מתחילה תבלין בקערה ועירה עליהן התבשיל מכלי ראשון הרי זה מבשל עירוי ככלי ראשון הוא ומ״מ מגדוליהם באו אחריהם והתירו ובירושלמי אמרו בהדיא עירוי אינו ככלי ראשון ואע״פ שאמרו בזבחים וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר לרבות את המערה ר״ל שאם עירה דבר רותח של חטאת בכלי טעון שבירה אינו משום בישול אלא משום בליעה ומ״מ יראה מכאן שלענין בליעה ופליטה דיו בעירוי ומכאן אסרו קצת מפרשים המליגה על ידי עירוי כמו שיתבאר במסכת חולין פרק כל הבשר וכן יראה לדונה לענין הגעלה ככלי ראשון אע״פ שיש חולקין בה כמו שיתבאר במקומו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר שלא ביארנוהו אלא שלמדת שאם נתן תבלים בקערה ונתן לתוכה רותחין על ידי הכף או שנתן רותחין בקערה ואח״כ נתן לתוכה תבלין או שנתן תבלין בקערה ועירה מן התבשיל עליהם לדעת האומר עירוי ככלי שני אסור להחזירה אח״כ לתוך קדרה רותחת אע״פ שכבר נתחממו בקערה שכלי שני אינו מבשל והפשרו לא זהו בישולו יש מי שאוסר להוציא מן התבשיל שבקדירה בעוד שהיא על הכירה בכף מפני שהוא מגיס בהוצאתו והרי מבשל בהגסתו כשמערבו ואף גדולי המחברים כתבו אסור להכניס מגריפה לקדירה והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס והוא מצרכי הבשול כמ״ש בקדשים זר שהפך בצינורא חייב מיתה ויש מתירין בהוצאה אלא שאוסרין בהגסה אפי׳ בסלקה מעל האש כמו שכתבנו ביורה עקורה בסוף פרק ראשון וכבר כתבנו שם דעתינו להיתר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במשנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. משמע דעיקר רבותא דאף לאחר שהעבירן מן האור אפ״ה דינן ככלי ראשון דמבשל ואף דלכאורה לאוקימתא דאביי לעיל דמפרש למתני׳ דמיחם שפינהו היינו שפינה מעל האור ואפ״ה אסור ליתן לתוכו מים מועטים א״כ ממילא שמעינן דאף לאחר שהעבירן מן האור הוי ככלי ראשון דהא בסיפא דהך מתני׳ דמיחם קתני להדיא אבל נותן הוא לתוך הכוס אלא אפ״ה איצטריך לאשמועינן הכא אפילו בתבלין שצריכין בישול יותר ממים אפ״ה אסור אף לאחר שהעבירן מן האור. ותדע שכן הוא דהא רבי יהודא פליג הכא בסיפא דמותר ליתן תבלין לאילפס וקדרה לאחר שהעבירן מן האור וברישא לענין מים לתוך המיחם משמע דמודה ר״י דאסור דהא אביי גופא מוקי להך מתני׳ דמיחם כר״י אלא ע״כ כדפרישית דיש לחלק בין תבלין לשאר דברים וכמ״ש התוס׳ להדיא לקמן בסמוך בד״ה לכל קדירות רותחות. אלא דקשיא לי דבפ׳ קמא דמעשרות פליגי נמי ר״י ורבנן וקאמר ר״י נמי לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר והתם אשמן קאי לענין מעשר דלת״ק כיון שנותן השמן לאילפס וקדירה הוי כבישול וקובע למעשרות ולר״י לא הוי כבישול א״כ משמע להדיא דאפי׳ בשמן דמשמע לעיל (דף ל׳ ע״ב) דהפשירו זהו בישולו לפי גירסת רש״י ואפ״ה קאמר ר״י דלא הוי כבישול א״כ קשיא דר״י אדר״י ונראה דוחק לומר דנהי דמסקינן בשמעתין דר״י אאילפס וקדרה דרישא פליג ואפ״ה בהך מתניתין דמעשרות לא קאי ר״י אאילפס וקדרה דסיפא אלא אתמחוי דרישא וזה דוחק ואפשר דיש לחלק בין בישול דשבת לבישול דמעשר דלענין מעשר בעינן בישול גמור יותר משבת אלא דהא נמי לא מיחוור אדרבה משמע איפכא דהא לענין מעשרות תנן בפ״ד משנה א׳ דאפי׳ מליחה קובע למעשר ולענין שבת מליחה לא הוי כבישול אלא במליחת עורות חייב משום מעבד כדאיתא להדיא בפרק כלל גדול. ועוד דבירושלמי דמעשרות בהך פלוגתא דר״י ורבנן גופא משמע להדיא דשבת ומעשרות שוין לענין זה ע״ש. ולפ״ז ע״כ צ״ל כפי׳ ראשון שכתבתי והיינו מה״ט גופא דלענין מעשר לא בעינן בישול גמור כמו בשבת ומש״ה סובר ר״י דבדבר שיש בו חומץ וציר אפילו כלי שני קובע למעשר ובמעשרות ארישא הוא דפליג כנ״ל ועדיין צ״ע:
ג משנה בהמשך לדיון באותם הדברים שיש בהם משום בישול, אף על פי שאינם מצויים ממש על האש, נקבע במשנה: האילפס והקדרה שהעבירן מן האש בעודם מרותחין (רותחים) אפילו לפני שבת — לא יתן לתוכן תבלין ביום השבת עצמו, שכן יכול לבוא לידי בישול בקדירה הרותחת שהיא כלי ראשון.
MISHNA: In continuation of the discussion of vessels where the prohibition of cooking applies even though the vessels are not actually on the fire itself, the mishna establishes: A stew pot [ilpas] and a pot that were removed from the fire while they were still boiling, even if they were removed before Shabbat, one may not place spices into them on Shabbat itself. Even though the pot is not actually standing on the fire, the spices are still cooked in it because the pot is a primary vessel, i.e., a vessel whose contents were cooked on the fire.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת מב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת מב., עין משפט נר מצוה שבת מב., ר׳ חננאל שבת מב., הערוך על סדר הש"ס שבת מב., רש"י שבת מב., ראב"ן שבת מב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת מב., ספר הנר שבת מב. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה שבת מב. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת מב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת מב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת מב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת מב., מהרש"א חידושי הלכות שבת מב., פני יהושע שבת מב., פירוש הרב שטיינזלץ שבת מב., אסופת מאמרים שבת מב.

Shabbat 42a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 42a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 42a, R. Chananel Shabbat 42a, Collected from HeArukh Shabbat 42a, Rashi Shabbat 42a, Raavan Shabbat 42a, Tosafot Shabbat 42a, Sefer HaNer Shabbat 42a, HaHashlamah Shabbat 42a, Ramban Shabbat 42a, Rashba Shabbat 42a, Meiri Shabbat 42a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 42a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 42a, Penei Yehoshua Shabbat 42a, Steinsaltz Commentary Shabbat 42a, Collected Articles Shabbat 42a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144