×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ש״משְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי וְגַבֵּי צִיצִית נָמֵי אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוֹכַח וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוּפְנֶה.
Learn from this that this phrase is free to teach an additional halakha. And with regard to ritual fringes as well, there is a particular reason to derive a homiletic interpretation from the juxtaposition of verses. If you wish, say that it is because it is evident from the context, and if you wish, say instead that it is because this verse is free for this inference.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
לאפנויי – לאנוסתו של אביו דיליף מסמוכים דלעיל.
{לביאור המאירי לסוגית עשה דוחה לא תעשה, עיינו לעיל יבמות ג:}
הכלאים לא סוף דבר שלבישתן אסורה אלא אף כל העלאה והוא כל צד שהגוף נוגע ומתחמם בו או נהנה בו בהגנה מן החמה או מן הגשמים בנגיעה הא כל שלא בנגיעה מותר אע״פ שמגין הרי אמרו (ירושלמי כלאים ט׳:ו׳) אהל של כלאים מותר לישב תחתיו ומה שאסרו במסכת יום טוב (ביצה י״ד:) וילון בכלאים הוא מפני שהשמש נכרך בה וזהו שלא אסרוה אלא ברכה כמו שביארנו שם ואף בהעלאה כל שאינו בכונת הנאה כגון תופרי כסות שמניחין אותו על יריכותיהן או אפילו דרך לבישה כגון מוכרי כסות אף בלבישה מותר כדי שיקפצו עליהם גוים ויקחו ואפילו בימות הגשמים שיש בהם הנאת חמום הואיל ואינו מתכוין לחמום אלא שהצנועים מושכין ידיהם ותופרין על גבי קרקע ומוכרין אותם בהפשלה לאחוריהם ומכל מקום כל שמתכוין בהם לחמום או להנאה כגון להגין בחמה מפני החמה או בגשמים מפני הגשמים אסור:
מטפחות הידים ומטפחות הספרים ר״ל ספרי תורה ושאר הספרים וכן מטפחות הספג אסורים משום כלאים ואע״פ שבמשנת כלאים פ״ט מ״ג הותרו בסתם משנה ור׳ אליעזר הוא שאסר כבר נתגלה בברייתא תוספתא (תוספתא יבמות ה׳:י׳) שר׳ מאיר הוא ששנאה כן אבל ר׳ יהודה שנאה בהפך ומטפחות הספר ר״ל המגלח אסורה בכלאים לדברי הכל:
איסור כלאי בגדים אינו אלא בצמר ופשתים וכדכתיב צמר ופשתים יחדו הא שאר מינים זה בזה או עם הצמר או הפשתים מותרין מן התורה אף בלבישה אלא שחכמים גזרו על הכלך והוא כעין צמר שגדל על האבנים שבים המלח שיהא אסור עם הפשתן:
כל הבגדים האמורים בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים אם כן מה שחייבה תורה ציצית על כנפי בגדיהם אין חיוב ציצית אלא בבגד צמר או פשתים הא שאר מינין כגון בגדי משי וארגמן ושאר מיני בגדים פטורים מן הציצית מן התורה אלא שחייבים מדברי סופרים ואין הלכה כדברי רבא שאמר הכנף מין כנף כלומר כל בגד במינו וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך כלומר אפילו צמר בפשתים וכל שכן בשאר המינין עד שתירץ צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן וכן זה בזה שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ועליהם נאמר הכנף מין כנף ור״ל בלבן שבתכלת אין ספק שהצמר פוטר את כלן שאין תכלת אלא בצמר שמכל מקום משמען של דברים שכל מיני בגדים חייבין מן התורה בציצית אלא הלכה כתנא דבי ר׳ ישמעאל ואין חיוב תורה בציצית אלא בטלית של צמר או פשתן הא מדרבנן חייבין ופטור כל אחד במינו הא שלא במינו לא אלא אם כן בצמר או בפשתים הא צמר ופשתים פוטרין בכלן:
אע״פ שנאסרו הכלאים דבר תורה בצמר ופשתים הציצית מיהא מותר בכלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך כלומר אבל אתה עושה גדילים מזה לזה ר״ל של צמר בטלית של פשתים או של פשתים בטלית של צמר שהרי אמרה תורה ליתן תכלת ותכלת עמרא הוא דמדשש כיתנא תכלת עמרא ואמרה תורה עשה תכלת בטלית של פשתן ואם כן הוא הדין לחוטי לבן של צמר בפשתן ושל פשתן בצמר:
אע״פ שהלכה כר׳ ישמעאל כמו שביארנו מכל מקום הלכה גם כן כריש לקיש שאמר (יבמות כ׳:) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה והילכך היתר כלאים בציצית הוא בכל מקום מצד התכלת ר״ל להיות הצמר פוטר בשל פשתים שהרי אין תכלת אלא בצמר והתורה אמרה ליתן תכלת אף בטלית של פשתן אבל חוטי לבן של צמר בטלית של פשתן או של פשתן בטלית של צמר לא הותר בכל מקום אלא אם כן במקום שאין לו ממינו ושמא תאמר והיאך איפשר שלא יהא לו ממינו והרי איפשר לו להוציא חוטין מן הבגד עצמו ויטיל בכנף אין זה כלום שכל שאין לו אלא אם כן בקריעת כנף ובהפסד טלית הרי זה כמי שאין לו ויפטר של צמר בפשתים ושל פשתים בצמר ודבר זה דוקא מן התורה אבל חכמים גזרו שאף במקום שאין לו ציצית ממין הכנף לא יטיל אלא ממינו מגזירת קלא אילן שיהא כלאים שלא במקום מצוה ואין פוטרין עכשו טלית של צמר אלא בשל צמר ולא של פשתים אלא בשל פשתים ואפילו במקום תכלת אין מטילין תכלת בשל פשתן מדברי סופרים גזירה משום קלא אילן וכן גזירה משום כסות לילה כמו שהתבאר שם ואם מפני שעקר מצות ציצית בתכלת סמכו בה על מה שאמרו התכלת אינו מעכב את הלבן:
מדברינו למדת שאין דורשין הכנף מין כנף כלל אלא אף בשאינו מין כנף על הדרך שביארנו ומכל מקום אתה מעמידו לענין צבע שיהא הציצית מצבע הטלית אם ירוק ירוק אם אדום אדום אם לבן לבן שהרי כל הצבעים פוטרין במצות לבן חוץ מן התכלת והילכך אם היה הטלית תכלת אין מטילין למצות לבן שבה תכלת ולא שחור שדומה לתכלת אלא אחד משאר צבעונין שהרי כל הצבעים כשרים בה הא כל טלית שאינו מצבע תכלת מטיל בו ציצית שמצבע הטלית והוא שאמרו במנחות (מ״א:) טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן ואמרו שם טלית אין פוטר בה אלא מינה ר״ל טלית שאינה תכלת אין פוטר בה בצבע אלא מינה כלומר אם אדום אדומים ואם ירוקה ירוקים ואע״פ שאמרו במנחות (ל״ח:) מידי ציבעא גרים לא למעט שלא להצריך צבע הציצית מצבע הטלית אלא למה שהיה מצריך שם בטלית תכלת להקדים תכלת תחלה מצד הצבע שהוא ממין הטלית והוא אומר שמצוה להקדים לבן לתכלת אע״פ שהתכלת מצבעה שהתכלת ראוי לבא על הציצית ר״ל שיהא התכלת אחרון וכן כתבוה גדולי המפרשים:
וכן למדת מדברינו שטלית של פשתן חייב בציצית וכדברי בית הלל האמורים בשמועת סדין בציצית (מנחות מ׳.) וכבר ביארנוה בשני של שבת (כ״ה:):
שמע מינה [למד מכאן] שבאו רק לאפנויי [להפנות, לייתר] את הכתוב, שיהיה פנוי ממשמעות אחרת, ומיותר במקומו, על מנת ללמוד ממנו הלכה מיוחדת. וגבי [ואצל] ציצית נמי [גם כן] יש טעם מיוחד לדרשת הסמוכים; איבעית אימא [אם תרצה אמור] שיש לדרוש זאת משום שמוכח הדבר כאן מן הענין, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] משום שהוא מופנה, שפסוק זה מיותר, ולא בא אלא ללמד לדרשה זו.
Learn from this that this phrase is free to teach an additional halakha. And with regard to ritual fringes as well, there is a particular reason to derive a homiletic interpretation from the juxtaposition of verses. If you wish, say that it is because it is evident from the context, and if you wish, say instead that it is because this verse is free for this inference.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוֹכַח דא״כדְּאִם כֵּן לִכְתְּבֵיהּ רַחֲמָנָא גַּבֵּי פָּרָשַׁת צִיצִית לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ הָכָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוּפְנֶה מִכְּדִי כְּתַב {ויקרא י״ט:י״ט} וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז ל״ללְמָה לִי ש״משְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.

The Gemara elaborates: If you wish, say it is because it is evident; as, if it is so that no inference should be drawn from the adjacent verses, let the Merciful One write this verse by the portion of ritual fringes (Numbers, chapter 15). With regard to what halakha did the Torah write it here? Clearly, the Torah is teaching a halakha from the adjacent verses. And if you wish, say it is because this verse is free, since the Torah has already written: “Neither shall there come upon you a garment of diverse kinds mingled together” (Leviticus 19:19). Why, then, do I need the verse: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together” (Deuteronomy 22:11)? Learn from this that the verse is free for the derivation of a homiletic interpretation from juxtaposed verses.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא תלבש שעטנז למה לי – שמע מינה לאפנויי ולמדרש סמוכים.
מכדי כתיב ובגד כלאים וגו׳ – ההוא קרא דגדילים לא מצית לאייתורי ולמימר מכדי כתיב פרשת ציצית למאי הילכתא כתביה דכולה איצטריך כדדרשינן לקמן (דף ה:) גדילים ארבעה ודרשינן נמי על ד׳ כנפות ולא על ג׳ וה׳ כסותך ולא של אחרים אשר תכסה בה פרט לכסות סומא ולמעט שאין מכסה רובו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(ד.) ואי משום דמופנ׳ מכדי לכתוב לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו למה לו – הקשה ר״ת ז״ל והא מצי לאוקומי בשומרת יבם של אביו ולעבור עליה בלאו שלישי לבד מאיסור דודתו ואיסור יבמה לשוק וכדדרשי לי׳ רבנן ואיבעי לי׳ למימר דלית לן לאוקומ׳ בלאו יתירא א״נ למה לי למייתי עלי׳ משום סמוכים בלאו הכי נמי איכא למימר הכין וי״ל דאי לאו סמוכי׳ הוה מוקי לה בלאו יתירא וקא עדיף טפי מלשוויי הפרש בין אנוסת האב לאנוס׳ הבן א״נ לר׳ יהוד׳ כנף ראויה לא משמע ליה כפר״ת נ״ל דמודה ר׳ יהודה דלא יגל׳ כנף אביו לשומרת יבם של אביו היא והכא יתורא דאביו דריש וכדדרשי לקמן יתור׳ דיחדיו ונוסחי איכא דגרסי לכתוב לא יגלה כנף אביו למה לי וזה כדפרי׳ רבינו תם וגבי ציצית אי אפשר משום דמוכח וכו׳ וי״מ דהשתא לר׳ יהודה קיימי׳ דמודה בלאוין דציצית משום דמופנ׳ ומוכח וכלה סוגיא אליבא דידי׳ דאלו לרב לא בעי מופנ׳ ולא מוכח כדכתיבנא ור״י ז״ל פי׳ דאפי׳ לרבא נמי דמוד׳ דהוי בנין אב לכל התור׳ כי הא בעו מופנ׳ ומוכח ונכון והויין כולה סוגיי׳ לרבנן נמי דאע״ג דכתיב סמוכי׳ לעד לעולם אסמכת׳ בעלמא הוא והיינו דלא שיילינן לר׳ יהודה מאי דרי׳ בי׳ ויש מקשי׳ היכי ילפי׳ מציצית לכל התור׳ דילמא עשה דציצית שאני שהי׳ שקולה כנגד כל המצו׳ וי״ל דהא לא חשיבא חומרא דהא תנן הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וכו׳.
ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] משום שמוכח הדבר מן הענין — שאם כן שאיננו בא ללמוד מן הסמיכות לכתביה רחמנא [שתכתוב אותו התורה] גבי [אצל] פרשת ציצית (במדבר פרק טו), למאי הלכתא כתביה הכא [למה, לאיזו הלכה כתבו כאן] — ודאי ללמוד מסמיכות הפסוקים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] משום שהוא מופנה, שמיותר הכתוב — מכדי [הרי כבר] כתב: ״ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״ (ויקרא יט, יט), ואם כן ״לא תלבש שעטנז״ (דברים כב, יא) למה לי? אלא ודאי שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבא להפנות] את הכתוב לצורך דרשת הסמוכים.
The Gemara elaborates: If you wish, say it is because it is evident; as, if it is so that no inference should be drawn from the adjacent verses, let the Merciful One write this verse by the portion of ritual fringes (Numbers, chapter 15). With regard to what halakha did the Torah write it here? Clearly, the Torah is teaching a halakha from the adjacent verses. And if you wish, say it is because this verse is free, since the Torah has already written: “Neither shall there come upon you a garment of diverse kinds mingled together” (Leviticus 19:19). Why, then, do I need the verse: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together” (Deuteronomy 22:11)? Learn from this that the verse is free for the derivation of a homiletic interpretation from juxtaposed verses.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָנֵי מִצְרָךְ צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ הָוֵה אָמֵינָא כׇּל דֶּרֶךְ הַעֲלָאָה אֲסַר רַחֲמָנָא וַאֲפִילּוּ מוֹכְרֵי כְסוּת כְּתַב רַחֲמָנָא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז אדֻּומְיָא דִלְבִישָׁה דְּאִית בֵּיהּ הֲנָאָה.

The Gemara rejects this explanation: Both of these verses are necessary, as, had the Merciful One written only: “Neither shall there come upon you,” I would say that the Merciful One prohibits every manner by which a garment of diverse kinds comes upon you, and this applies even to sellers of coverings, who do not wear the garments but merely rest them on their shoulders. Therefore, the Merciful One writes: “You shall not wear diverse kinds,” to teach that the prohibition applies only in cases similar to wearing, which provides benefit and does not simply involve placing the covering upon oneself.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואפי׳ מוכרי כסות – שאין מתכוונים להנאת חימום.
ואפילו מוכרי כסות כו׳ – פירש הקונטרס שאין מתכוונים ול״נ דלר׳ יהודה קיימינן ואיהו קאמר דבר שאין מתכוין אסור על כן צריך לומר ואפילו מוכרי כסות בלא שום הנאה ויש דלא גריס ליה:
ואפילו מוכרי כסות – פירש״י ז״לא, ואיןב מתכווין להנאת חימום. ולי נראה כל שאינו מתכווין פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון, ואביי ורבא נמי פליגי בדאיפשר ולא קא מיכוון במסכת פסחיםג, ומייתי התםד נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכווין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר׳ שמעון, ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא היתירא דידיה. ועוד דאנן לרבי יהודה קאמרינןה. אלא (האי)⁠ו מוכרי כסות דהכא, בשאינו נהנה בהן כלל, כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה, שהוא אינו אלא מצטער בהן, ולדברי הכל כיון דלית ביה הנאה שרי (ביה)⁠ז, אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אלא שאינו מתכווין, פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעוןח.
א. בד״ה ואפילו.
ב. בכת״י א: שאין, וכ״ה ברש״י לפנינו.
ג. כה ב.
ד. שם כו ב.
ה. וכה״ק בתוס׳ ישנים ובתוס׳ הרא״ש, כלומר דהא כל הסוגיא אליבא דר׳ יהודה דדריש סמוכים היכא דמופנה. ולפי מש״כ רבינו בעמוד הקודם ד״ה והאי דאמרינן, דגבי ציצית גם לרבנן בעינן מופנה וסוגיא זו אליבא דרבנן ל״ק מידי.
ו. ע״פ כת״י א.
ז. ע״פ כת״י א.
ח. וכן פירשו התוס׳ ישנים, תוס׳ הרא״ש, הרשב״א, הריטב״א, המאירי. ועיין בערוך לנר מש״כ ביישוב דברי רש״י והרמב״ם.
הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו׳. איכא למימר דמשום דר׳ יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל״ת, וקרא דר׳ אליעזר (יבמות ד.) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא.
אי כתב רחמנא לא יעלה הו״א כל העלאה אסר רחמנא ואפי׳ מוכרי כסות. פירש״י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה:) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (פסחים כו:) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר׳ שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר׳ יהודה קאמרינן, ור׳ יהודה הא אמר דבר שאין מתכוין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר׳ שמעון ור׳ יהודה היא. הרמב״ן נר״ו (בד״ה ואפילו).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מוכרי כסות. שאינו מתכוין להנאת חימום. דלא נפישא. ואע״ג דמתכוין להנות לא, קמ״ל. באחד מהם. גבי נגעים דכתו׳1 בבגד צמר או בבגד פשתים. כל תרי מיני. דגבי לבישה לא כתוב בגד אלא גבי העלאה.
1. ויקרא יג, מז.
גמ׳. מוכרי כסות כו׳ דומיא דלבישה דאית ביה הנאה.
את הנימוק הזה דוחים: הני מצרך צריכי [שני כתובים אלה צריכים הם] להיכתב, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק ״לא יעלה עליך״, הוה אמינא [הייתי אומר]: כל דרך העלאה שמעלה בגד שעטנז על עצמו אסר רחמנא [אסרה התורה], ואפילו מוכרי כסות שאינם לובשים את הבגדים אלא רק מניחים אותם על כתפם, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״לא תלבש שעטנז״, לומר שאין האיסור אלא דומיא [בדומה] ללבישה דאית ביה [שיש בה] הנאה ולא העלאה בלבד.
The Gemara rejects this explanation: Both of these verses are necessary, as, had the Merciful One written only: “Neither shall there come upon you,” I would say that the Merciful One prohibits every manner by which a garment of diverse kinds comes upon you, and this applies even to sellers of coverings, who do not wear the garments but merely rest them on their shoulders. Therefore, the Merciful One writes: “You shall not wear diverse kinds,” to teach that the prohibition applies only in cases similar to wearing, which provides benefit and does not simply involve placing the covering upon oneself.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לֹא תִלְבַּשׁ ה״אהֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא לְבִישָׁה דִּנְפִישׁ הֲנָיָיתַהּ אֲבָל הַעֲלָאָה לָא בכְּתַב רַחֲמָנָא לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

And had the Merciful One written only: “You shall not wear,” I would say that this means specifically wearing, which provides significant benefit, both warmth and adornment, but merely placing a garment of diverse kinds upon oneself is not prohibited, even if one is warmed by the clothing. Therefore, the Merciful One writes: “Neither shall there come upon you.”
עין משפט נר מצוהתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי כתב רחמנא לא תלבש – להך צריכותא דלא יעלה אין המקשה צריך כלל דהא להפנאה דאמרי׳ לעיל היינו קרא דלא תלבש דמיניה דרשי׳ סמוכין אבל מקרא דלא יעלה לא איירי מידי דהא לית ליה מיניה סמוכין כלל אלא משום שפי׳ צריכיתות דלא תלבש מפרש ואזיל למאי אצטריך לא יעלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומצד שני ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק ״לא תלבש״ הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא לבישה, דנפיש הנייתה [שמרובה הנאתה] שיש בה גם חימום וגם קישוט, אבל העלאה כלל לא נאסרה, גם כשמתחמם בבגד, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״לא יעלה עליך״, לומר, שאף בהעלאה בלבד יש איסור.
And had the Merciful One written only: “You shall not wear,” I would say that this means specifically wearing, which provides significant benefit, both warmth and adornment, but merely placing a garment of diverse kinds upon oneself is not prohibited, even if one is warmed by the clothing. Therefore, the Merciful One writes: “Neither shall there come upon you.”
עין משפט נר מצוהתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) א״כאִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים לְמָה לִי.

The Gemara challenges: In any case part of the verse is superfluous, as, if so, let the Merciful One write only: “You shall not wear diverse kinds.” Why do I need the addition of “wool and linen”? The definition of diverse kinds in clothing is already known from another source.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
צמר ופשתים למה לי – אי לאשמועינן דכלאים צמר ופשתים הוא דקאסר לא צריך דמכדי בכלאים כתיב בגד ותנא דבי ר׳ ישמעאל כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: בכל זאת יש כאן ייתור, שאם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק ״לא תלבש שעטנז״, והמילים ״צמר ופשתים״ למה לי לכתוב? שהרי אנחנו יכולים לדעת מהו שעטנז ממקור אחר.
The Gemara challenges: In any case part of the verse is superfluous, as, if so, let the Merciful One write only: “You shall not wear diverse kinds.” Why do I need the addition of “wool and linen”? The definition of diverse kinds in clothing is already known from another source.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִכְּדִי כְּתַב וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה סְתָם בְּגָדִים וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים גאַף כֹּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים צֶמֶר וּפִשְׁתִּים דִּכְתַב רַחֲמָנָא ל״ללְמָה לִי ש״משְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.

How so? Since it is written: “Neither shall there come upon you a garment of diverse kinds mingled together” (Leviticus 19:19), and the school of Rabbi Yishmael taught: Since the word garments is stated in the Torah unmodified, without stating from what materials those garments were made, and the verse specified in one of its references to garments, in the context of the halakhot of ritual impurity of leprosy: “A woolen garment or a linen garment” (Leviticus 13:47), the following conclusion can be drawn: Just as when the Torah mentions a garment in the case of leprosy it is referring to one made of wool or linen, so too, all garments mentioned in the Torah are those made from wool or linen. Other fabrics are not classified as those used for garments. If so, why do I need the phrase: “Wool and linen” that the Merciful One wrote with regard to diverse kinds? Learn from this that the superfluous passage is free.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
באחד מהם – גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים (ויקרא יג).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד: מכדי כתב [הרי כתב כבר] ״ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״, ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה סתם ״בגדים״, ופרט לך הכתוב באחד מהן בדיני נגעים (ויקרא יג, מז) שבגדים הם בגדי צמר ופשתים — אף כל בגדים האמורים בתורה צמר ופשתים הם. ואם כן ״צמר ופשתים״ דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במפורש לגבי שעטנז למה לי? שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבאו רק להפנות, לייתר את הכתוב] ללימוד אחר.
How so? Since it is written: “Neither shall there come upon you a garment of diverse kinds mingled together” (Leviticus 19:19), and the school of Rabbi Yishmael taught: Since the word garments is stated in the Torah unmodified, without stating from what materials those garments were made, and the verse specified in one of its references to garments, in the context of the halakhot of ritual impurity of leprosy: “A woolen garment or a linen garment” (Leviticus 13:47), the following conclusion can be drawn: Just as when the Torah mentions a garment in the case of leprosy it is referring to one made of wool or linen, so too, all garments mentioned in the Torah are those made from wool or linen. Other fabrics are not classified as those used for garments. If so, why do I need the phrase: “Wool and linen” that the Merciful One wrote with regard to diverse kinds? Learn from this that the superfluous passage is free.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאַכַּתִּי אִיצְטְרִיךְ סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הַעֲלָאָה הִיא דְּלָא נְפִישׁ הֲנָאָתַהּ אֲבָל לְבִישָׁה דִּנְפִישׁ הֲנָיָיתַהּ כֹּל תְּרֵי מִינֵי אֲסַר רַחֲמָנָא דכְּתַב רַחֲמָנָא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים.

The Gemara raises a difficulty: But the verse is still necessary, as it could enter your mind to say that it is referring only to placing a garment on oneself, which does not provide great benefit; however, with regard to the actual wearing of a garment, which entails great benefit, the Merciful One prohibits wearing any two types together. Therefore, the Merciful One writes “wool and linen” with regard to wearing garments of diverse kinds as well.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואכתי איצטריך – למכתב צמר ופשתים הכא גבי לבישה ואע״ג דכתיב בגד בהעלאה דמשמע צמר ופשתים דס״ד כו׳.
אבל לבישה כל תרי מיני אסר רחמנא – וא״ת אפילו חד מינא ה״א דאסור ובלבד שיהא שוע טווי ונוז וי״ל דשעטנז משמע נמי תערובות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ואכתי איצטריך [ועדיין הוצרך] פסוק זה, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] העלאה בלבד היא שלא נפיש [מרובה] הנאתה ולכן נאסרו בהעלאה רק צמר ופשתים, אבל לבישה דנפיש הנייתה [שמרובה הנאתה] — כל תרי מיני [שני מינים] יחד אסר רחמנא [אסרה התורה] ללובשם, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם לענין לבישה ״צמר ופשתים״!
The Gemara raises a difficulty: But the verse is still necessary, as it could enter your mind to say that it is referring only to placing a garment on oneself, which does not provide great benefit; however, with regard to the actual wearing of a garment, which entails great benefit, the Merciful One prohibits wearing any two types together. Therefore, the Merciful One writes “wool and linen” with regard to wearing garments of diverse kinds as well.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״כאִם כֵּן לִשְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ וְתֵיתֵי שַׁעַטְנֵז שַׁעַטְנֵז מֵהַעֲלָאָה.

The Gemara responds: If so, let the verse be silent and refrain from mentioning wool and linen at all, and the halakha that only wearing wool and linen together is prohibited can be derived by means of a verbal analogy between the terms “diverse kinds” (Deuteronomy 22:11), and “diverse kinds” from placing a covering of diverse kinds upon oneself (Leviticus 19:19). The repetition of wool and linen must be coming to teach that one should derive a homiletic interpretation from these juxtaposed verses.
תוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם כן לשתוק קרא מיניה ותיתי שעטנז שעטנז מהעלא׳ – וא״ת בפ׳ במה מדליקין (שבת כז: ושם) קאמר רב פפא אף כל צמר ופשתים דקאמר רבי ישמעאל לאיתויי כלאים וקאמר התם דהא דרב פפא בדותא היא דכלאים צמר ופשתים בהדיא כתב בהו ומאי קושיא והא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים כדקאמר הכא וי״ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לר׳ ישמעאל נמי תיפוק מהתם ותו לא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים דכלאים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותיתי שעטנז מהעלאה – פירש לאו בגזירה שוה אלא שילמוד סתום מן המפו׳ וכבר הא בלא מופנה למדי׳ ואין משיבין אצטריכי סלקא דעתך אמינא כדרבא דמי קמ״ל ק״ל והא אפי׳ לפום הא סברא דרבא כלאים בציצי׳ שרי דהא קאמר צמר ופשתים פטרי בין במינו בין שלא במינו ויש בכלל זה צמר ופשתים לצמר ואדפרכי עלה דהא תנא דבי ר׳ ישמעאל לית ליה דרבא הא הוה עדיפא לי׳ למפרך וי״ל דהשתא סבי׳ לן דהכי קאמר דצמר ופשתים פוטרים שלא במינן ובדבר שאינו כלאים כגון כלך ושיראים וסירקון ולאפוקי שאר מינים שאין פוטרים שלא במינם כלל ואף על פי שאין בהם כלל וי״מ דהשתא ס״ד דהקו׳ דאצטריך עלה משום דס״ד דאתי עשה ודחי לא תעשה כדרבא ולא מיתורא דגדילי׳ כדאמרי׳ לעיל וכי פרכי׳ דתנא דבי ישמעאל לית ליה דרבא אמרינן סלקא דעתך דכי דייקי׳ דויקי׳ דרבא הדרינן דיתורא משום דגדילים הוא כדמעיקרא לעיל ואין זה מחוור דהשתא לא קיימי׳ עלה דמתניתין אלא על לא תעשה גרידא דעלמא והנכון כדאמרי׳ בשיטת רש״י ז״ל ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. קיימא לן הא ניחא צמר לפשתים למצות תכלת שאי איפשר אלא בצמר וכיון שאין אפשר לקיים שתיהן יבא עשה וידחה לא תעשה שאין אומר לו שיפשוט טליתו אלא פשתים לצמר אחוטי לבן הוא ואפשר בשל צמר ואמר ריש לקיש דכל שאפשר לקיים שתיהן אין דוחה עשה לא תעשה כדאיתא במנחות.
יש שפי׳ כתוס׳ דהא פליגא אדריש לקיש ויש מי שפי׳ דהכא מיירי כגון שאינו מוכח כלל חוטי צמר ואין לו למלול מטליתו דבעי טווי הלכה למשה מסיני וכל כי האי גוונא אי אפשר לקיים שתיהם קרי׳ ביה ודעת מ״ה כלשון אחרון.
תוס׳ בד״ה א״כ לשתוק כו׳ כל לאפנויי כו׳. נ״ב ואין להקשות סוף סוף הלא לרבי ישמעאל לא מצית למימר דשעטנז מופנה אי לאו אף כל דר׳ ישמעאל כו׳ דהא אי לאו ג״ש דשעטנז לא הוה ידענא בהעלאה דהוה צמר ופשתים דהא כתיב בגד לחוד גבי העלאה אי לאו שתאמר דשמעינן מאף כל דר׳ ישמעאל והשתא אייתר שעטנז להפנאה דלמא משום דק״ו הוא לבישה דאית ביה נפישת הנאה אינו אסור אלא תרי מיני ק״ו העלאה כדאיתא בפ׳ (בכל מערבין) [במה מדליקין דף כז.] והשתא נמי לא ק׳ סוף סוף מאחר דאית לן הא דרבי ישמעאל א״כ בגד דכתיב גבי העלאה הוה צמר ופשתים נמי מופנה וא״כ תרי אפנויי ל״ל ולא קשה מידי מאחר דאתא שעטנז לאפנויי לגבי ציצית לית כאן גזירה שוה וצריך לן צמר ופשתים גבי לבישה לגופא וק״ל. (עיין במהרש״א):
בד״ה א״כ לשתוק קרא כו׳ וי״ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לרבי ישמעאל נמי תיפוק ליה מהתם כו׳ עכ״ל דברי מהרש״ל בזה מעורבבים ותבא על תוכן דבריהם בתוס׳ דפרק במה מדליקין בד״ה אלא הא דרב פפא בדותא כו׳ ע״ש:
ומשיבים: אם כן לשתוק קרא מיניה [שישתוק הכתוב ממנו] ולא יזכיר כלל ״צמר ופשתים״, ותיתי [ויבוא, וילמד] דין זה בגזירה שווה ״שעטנז״ ״שעטנז״ מהעלאה שגם בלבישה אסור רק צמר ופשתים יחד, וכיון שנזכר הדבר שוב — בודאי לא בא אלא לומר שיש לדרוש סמוכים.
The Gemara responds: If so, let the verse be silent and refrain from mentioning wool and linen at all, and the halakha that only wearing wool and linen together is prohibited can be derived by means of a verbal analogy between the terms “diverse kinds” (Deuteronomy 22:11), and “diverse kinds” from placing a covering of diverse kinds upon oneself (Leviticus 19:19). The repetition of wool and linen must be coming to teach that one should derive a homiletic interpretation from these juxtaposed verses.
תוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְתַנָּא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הָא לָאו הָכִי כִּלְאַיִם בְּצִיצִית ה״אהֲוָה אָמֵינָא דַּאֲסַר רַחֲמָנָא וְהָכְתִיב {במדבר ט״ו:ל״ח} וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם.

The Gemara asks: And according to that which the school of Rabbi Yishmael taught, that the mention of wool and linen is superfluous and teaches that they are not prohibited in the case of ritual fringes, the reason is that the Merciful One specifically writes wool and linen. From here it may be inferred that if that were not so, I would say that the Merciful One prohibits a mixture of diverse kinds in ritual fringes. Can it be considered that this is the case? But isn’t it written: “That they make themselves fringes on the corners of their garments” (Numbers 15:38)?
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותנא דבי רבי ישמעאל – דילפינן אליביה כלאים בציצית מדאייתר צמר ופשתים למיסמכיה לגדילים תעשה לך.
טעמא דכתב רחמנא כו׳ כל בגדים צמר ופשתים הם – והאי בגדיהם דציצית משמע בין של צמר בין של פשתים ואמר רחמנא עביד ותכלת נמי לפשתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והתנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, שלדבריו ״צמר ופשתים״ מיותר, ונדייק מכאן: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא שכתבה התורה] ״צמר ופשתים״, הא לאו הכי [הרי לולא כן] לגבי כלאים בציצית הוה אמינא [הייתי אומר] דאסר רחמנא [שאסרה התורה]? והכתיב [והרי נאמר] ״ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם״ (במדבר טו, לח)
The Gemara asks: And according to that which the school of Rabbi Yishmael taught, that the mention of wool and linen is superfluous and teaches that they are not prohibited in the case of ritual fringes, the reason is that the Merciful One specifically writes wool and linen. From here it may be inferred that if that were not so, I would say that the Merciful One prohibits a mixture of diverse kinds in ritual fringes. Can it be considered that this is the case? But isn’t it written: “That they make themselves fringes on the corners of their garments” (Numbers 15:38)?
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כָּל בְּגָדִים צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הֵם וְאָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד לֵיהּ תְּכֵלֶת וּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא וּמִמַּאי דִּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא מִדְּשֵׁשׁ כִּיתָּנָא תְּכֵלֶת עַמְרָא הוּא.

And the school of Rabbi Yishmael taught: All garments mentioned in the Torah are of wool or linen, and the Merciful One says, with regard to ritual fringes: Prepare it with a sky-blue dye, and a sky-blue dyed thread is prepared from wool. The Torah explicitly commands that at least one woolen thread of sky-blue dye must be tied even to a linen cloth, which proves that diverse kinds are permitted in the context of ritual fringes. The Gemara establishes the previous claim: And from where is it derived that the sky-blue thread is made of wool? From the fact that the Torah specifies that one of the strands of the priestly garments was made of shesh, which means linen, this indicates that the other threads, including the sky-blue thread, are from wool.
רש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותכלת עמרא – מדשש כיתנא דכתי׳ (שמות לט) מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בבא לו כ״ג במסכת יומא (דף עא:) בד דבר העולה בד בבד תכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל (מד) ביוה״כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש״מ שעבודות החיצונות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באחד מן המינין שמע מינה שאר המינין צמר היו.
ותנא דבי ר׳ ישמעאל וכו׳ – וא״ת בלא תנא דבי ר׳ ישמעאל נמי יוכל לדקדק דבגדים משמע כל בגדים דלכולהו אמר רחמנא עביד להו תכלת אלמא בבגדי פשתן נמי שרי תכלת וכ״ת דה״א דלאו אכולהו אמר רחמנא דליעבד תכלת השתא נמי נימא דאצמר דוקא אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים וי״ל דודאי אי לאו תנא דבי רבי ישמעאל ה״א דשאר מיני אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דכל בגדים צמר ופשתים משמע דאתרוייהו קאי דאפי׳ נימא בעלמא דבגד הוי או צמר או פשתים הכא בגדיהם כתב דמשמע תרי.
ואמר רחמנא עביד להו תכלת – וא״ת והיכי משמע מהכא דשרי כלאים בציצית נימא דעביד להו תכלת בלא שוע טווי ונוז וי״ל דחוטי ציצית בעינן שיהא שוע טווי ונוז דדריש בספרי פתיל תכלת טווי ושזור וה״ה שוע דבעינן ויליף התם לבן מתכלת וסתם בגדים שלהן היו נמי שוע טווי וגם נוזין פירוש שזורים כמו שפי׳ ר״ת לקמן (דף ה: ד״ה עד) נוז שזורי היינו שזורים בסוף הטלית מקום הנחת ציצית כדאמרינן בריש המוצא תפילין (עירובין צו:) ודלמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו אבל קשיא דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אין חיבור ובמנחות (דף לט.) דקדק דקשר עליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר״י קלנו׳ דע״כ אמר רחמנא ליעביד להו תכלת בענין דהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א״כ לישתוק קרא מיחדו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעי דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא ליעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחת חיבור אי לא להכי איצטריך יחדו.
ותכלת עמרא הוא – לא היה צריך לכך דבין הוא כיתנא ובין הוא עמרא יכול לדקדק דכלאים בציצית שרי דאמר רחמנא לבגדיהם דהוו צמר ופשתים ליעביד תכלת שהוא או כיתנא או עמרא שאין בבגדי כהונה אלא צמר ופשתים מדכתב בהו בגדיהם אלא האמת אומר.
מדשש כיתנא תכלת עמרא – וליכא למימר דתכלת נמי כיתנא אלא צבוע הוא תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא דסברא הוא דכל הצבועים מין אחד הוא מדלא חילק בהן אלא בצבע.
ומדשש כיתנא תכלת עמרא – פי׳ דכתיב ומכנסי בד שש משזר איזהו דבר העולה בד בבד הוי אומר זה כיתנא:
תכלת עמרא וי״ל שמא הוא מין אחר דכתי׳ לא יעלה על הכהנים צמר בבאם אל החצר הפנימית. משמע אבל בחצר החיצונה יעלה עליהם צמר ומשמע דליכא תו מינים [אחרים] רק אותם דמפרש אותו הפסוק צמר ופשתים דכתיב פארי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם כו׳ ועוד י״ל דכתיב בבגדי כהונה בגדי אהרן ובגדי בניו וא״כ לא אית בהו רק צמר ופשתים דבגדים האמורי׳ בתורה [סתם] צמר ופשתים הם. וא״ת דלמא תכלת הוא פשתים צבוע. וי״ל דא״כ הול״ל שש לבן (וצמר) [ושש] צבוע. (והא דכתיב ארגמן ותולעת שני צ״ל דצמר ופשתים ועל שם הצבעים יקראו):
א) אבל מ״מ קשה דנוכל לומר דשמא יצטרך יחדו לשוע טווי ונוז אבל יש לומר כי המדקדק התם בפירוש רש״י ניחא הכא דה״פ התם ש״מ קשר העליון דאורייתא הלל״מ וה״פ דאי ס״ד לאו דאורייתא אמאי אצטריך כמה משניות וברייתות למשרי סדין בציצית אבל מן הסמוכין לא הוה קשה ליה לאוקמא לכדרבא והשתא ניחא שפיר הא דקאמר הכא עביד להו תכלת וא״כ כלאים בציצית מותר דקשר העליון דאורייתא ואין צריך למדרש סמוכין כי הלל״מ הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדשש כיתנא. דכתי׳1 מכנסי בד שש משזר, ובד היינו פשתן כדאית׳ ביומא2 דבר העולה בד בבד. תכלת. ושאר הצב⁠[עים האמורים] בבגדי כהונה של צמר [הם], שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים.
1. שמות לט, כח.
2. עא, ב.
בד״ה ואמר רחמנא כו׳ ויליף התם לבן מתכלת כו׳ עכ״ל הוצרכו לזה משום מה שכתבו לקמן דאסר במנחות בלבן במקום שאין תכלת והיינו נמי ע״כ דצריך להיות הלבן שוע טווי ונוז כמו התכלת דאל״כ לא הוי כלאים כלל:
בא״ד ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית עכ״ל ר״ל דמהא דקשר עליון דאורייתא ליכא לאוכוחי דצריך ב׳ תכיפות דהיא גופה מנלן דהא במנחות לא דקדק דקשר עליון דאורייתא אלא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ובעל פורת יוסף לא הבין דברי התוס׳ בזה והקשה מה שהקשה:
ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: כל בגדים האמורים בתורה צמר ופשתים הם, משמע שמטילים ציצית גם בבגדי פשתן ואמר רחמנא [ואמרה התורה] בדיני ציצית עביד ליה [עשה לו] תכלת, והרי תכלת עמרא [צמר] הוא, ונמצא שהתורה מצוה בפירוש לקשור לפחות חוט אחד של תכלת, שהוא צמר, אף בבגד פשתים, ונמצא שהותר שעטנז בציצית. בדרך אגב שואלים לבירור הדברים: וממאי [וממה, מניין יודעים] שתכלת עמרא [צמר] הוא? ומשיבים: מכיון ש״שש״ האמור בבגדי כהונה הוא כיתנא [פשתים] (ראה יומא עא, ב)תכלת בודאי עמרא [צמר] הוא.
And the school of Rabbi Yishmael taught: All garments mentioned in the Torah are of wool or linen, and the Merciful One says, with regard to ritual fringes: Prepare it with a sky-blue dye, and a sky-blue dyed thread is prepared from wool. The Torah explicitly commands that at least one woolen thread of sky-blue dye must be tied even to a linen cloth, which proves that diverse kinds are permitted in the context of ritual fringes. The Gemara establishes the previous claim: And from where is it derived that the sky-blue thread is made of wool? From the fact that the Torah specifies that one of the strands of the priestly garments was made of shesh, which means linen, this indicates that the other threads, including the sky-blue thread, are from wool.
רש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִיצְטְרִיךְ סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּדְרָבָא דְּרָבָא רָמֵי כְּתִיב הַכָּנָף מִין כָּנָף וּכְתִיב צֶמֶר וּפִשְׁתִּים.

§ Returning to the question, the Gemara explains that the mention of wool and linen is necessary, as it could enter your mind to state an argument in accordance with the opinion of Rava. As Rava raised a contradiction from the following verse: It is written: “That they make themselves fringes on the corners of their garments” (Numbers 15:38). The phrase “the corners” indicates that it must be from the same type of thread as the corner, i.e., the threads of the fringes must consist of the same kind of material as the corner of the garment. And yet it is written: “Wool and linen” (Deuteronomy 22:11), which indicates that ritual fringes may be prepared from only those materials and no others.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סד״א כדרבא – אי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הוה דרשי׳ הכנף מין כנף כרבא למימר דלבגד פשתים עשה פשתן ולצמר עשה צמר וצבעי׳ תכלת אבל כלאים לא קמ״ל דרשא דסמוכין דאפילו כלאים והכי הוי מסקנא דמילתא אלא דקא מפרש ואזיל מילתי׳ דרבא.
כתיב הכנף – עשה ציצית ממין הכנף ואם טלית של משי עשה ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דמשמע עשה ציצית מצמר ופשתים.
סלקא דעתך אמינא כדרבא – לאו דוקא דרבא איירי בתר דכתיב צמר ופשתים והשתא איירי אי לא כתב צמר ופשתים אלא כלומר כדיוקא דרבא וה״ק קרא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם דלבגדיהם שהם צמר ופשתים עביד ציצית אבל תכלת דבתר הכי לא קאי אבגדים אלא אהכנף מין כנף והמקשה דפריך והא תנא דבי ר׳ ישמעאל לית ליה דרבא וסבור דכרבא ממש קאמר היה יכול להקשות והא רבא לבתר דכתיב צמר ופשתים קאמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכנף מין כנף. משמע שאם היתה טלית של משי עשה ציצית של [משי]. לית ליה דרבא. דהא תנא דבי ר׳ ישמעאל סבר שאין טלית חייבת בציצית אלא אם כן היא של צמר או של פשתים, דהא על כנפי בגדיהם כתו׳, ובגד האמור בתורה הוא של צמר ופשתים, ורבא לית ליה האי דרשא, וסבירא ליה דטלית של שאר מינין נמי חייבת. כדוקייה. לגבי צמר ופשתים דנדרוש מין כנף. צבעיה. בתכלת, דהא תכלת עמרא הוא.
א) יעויין במס׳ שבת (דף מו:) ופסחים (דף כו:) שהגמרא תולה את ההיתר של מוכרי כסות בשיטת ר״ש שדבר שאינו מתכוין מותר. וע״ע בפירוש הר״ש למס׳ כלאים (פ״ט ממס׳ כלאים משניות ב׳ וה׳) שהקשה מסתירת ב׳ משניות - דבמשנה ה׳ איתא שמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו להנאה, ואילו במשנה ב׳ איתא שאסור ללבוש כלאים ע״ג עשרה בגדים וגם לגנוב את המכס ואפילו בלי כוונת הנאה. ותירץ הר״ש שהמשנה המתרת מוכרי כסות אזלא כר״ש הסובר דדבר שאינו מתכוין מותר והמשנה האוסרת ס״ל כר״י שדבר שא״מ אסור. ברם ברמב״ם א״א לומר כן שהרי פסק את שתיהן (בפ״י מהל׳ כלאים הלט״ז והלי״ח) וז״ל תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כו׳ וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו כו׳ לא ילבש אדם כלאים ארעי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה עכ״ל.
ולעיקר השאלה משיבים: אף לשיטה זו איצטריך [צריך] את הלימוד מן הסמוכים להתיר כלאים בציצית, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כדעת רבא, שרבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] ״ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת״ (שם שם) ״הכנף״ משמע מין כנף, ומכאן שאת חוטי הציצית עושים מאותו מין שממנו עשויה כנף הבגד ומכל מין שהוא, וכתיב [ונאמר] ״צמר ופשתים״, ומשמע שרק מאלה עושים ציצית ולא מדבר אחר!
§ Returning to the question, the Gemara explains that the mention of wool and linen is necessary, as it could enter your mind to state an argument in accordance with the opinion of Rava. As Rava raised a contradiction from the following verse: It is written: “That they make themselves fringes on the corners of their garments” (Numbers 15:38). The phrase “the corners” indicates that it must be from the same type of thread as the corner, i.e., the threads of the fringes must consist of the same kind of material as the corner of the garment. And yet it is written: “Wool and linen” (Deuteronomy 22:11), which indicates that ritual fringes may be prepared from only those materials and no others.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָא כֵּיצַד הצֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן ושְׁאָר מִינִין בְּמִינָן פּוֹטְרִין שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין.

How so? How can this contradiction be resolved? Fringes made of wool and linen fulfill the obligation of ritual fringes whether the clothing is of the same type of material, i.e., wool or linen, or whether it is not of the same type of fabric. Conversely, with regard to all other kinds of material, if the ritual fringes are of the same kind, e.g., silk fringes on silk clothing, they fulfill the obligation, but if the cloth is not of the same type, they do not fulfill the obligation of ritual fringes. Consequently, were it not for the phrase “wool and linen,” it would have been necessary to prepare ritual fringes from the same material as the garment itself, even when using wool or linen.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא [הרי] כיצד ניישב את הסתירה? אלא, ציצית של צמר ופשתים פוטרין את הבגד במצוות ציצית בין בבגד במינן (של צמר ופשתים), בין שלא במינן בכל מיני אריגים אחרים. ואילו שאר מינין שעושים מהם חוטי ציצית, במינן — פוטרין, כגון ציצית משי בבגד משי, אבל את הבגד שלא במינן — אין פוטרין. ונמצא שלולא הפסוק ״צמר ופשתים״ היה צריך לעשות ציצית ממין הכנף ולבגד צמר דווקא ציצית מצמר ולא מכלאים.
How so? How can this contradiction be resolved? Fringes made of wool and linen fulfill the obligation of ritual fringes whether the clothing is of the same type of material, i.e., wool or linen, or whether it is not of the same type of fabric. Conversely, with regard to all other kinds of material, if the ritual fringes are of the same kind, e.g., silk fringes on silk clothing, they fulfill the obligation, but if the cloth is not of the same type, they do not fulfill the obligation of ritual fringes. Consequently, were it not for the phrase “wool and linen,” it would have been necessary to prepare ritual fringes from the same material as the garment itself, even when using wool or linen.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְהָא תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֵית לֵיהּ דְּרָבָא.

The Gemara asks: But the tanna from the school of Rabbi Yishmael does not maintain in accordance with this opinion of Rava, since that tanna holds that there is no obligation to place ritual fringes on clothing that is not made of wool or linen. The reason is that when the Torah speaks of garments it is referring exclusively to clothes made of wool or linen. Consequently, Rava’s interpretation with regard to different types of material does not apply to the opinion of the tanna from the school of Rabbi Yishmael.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא תנא דבי ר׳ ישמעאל לית ליה דרבא – דדריש הכנף מין כנף דהא לתנא דבי רבי ישמעאל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית דהא בגד כתיב ותנא דבי רבי ישמעאל קאמר כל בגד צמר ופשתים.
והא תנא דבי ר׳ ישמעאל לית ליה דרבא – דליכא למימר דמהכנף מרבה שאר בגדים כדאשכחן בפ׳ במה מדליקין (שבת כז. ושם) דמרבה שאר בגדים גבי שרצים מאו בגד דהכנף לאו ריבויא הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה והא תנא דבי ר״י כו׳ דהכנף לאו ריבויא הוא. עיין יומא דף עא ע״ב תד״ה ואימא עמרא:
ומקשים: והא [והרי] התנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רבא, שלדעתו בגד שאינו עשוי צמר ופשתים אינו חייב כלל בציצית, ואם כן לשיטתו אין צורך כלל בכתוב מיוחד להוציא מדרשת רבא בענין ״הכנף״ מין כנף.
The Gemara asks: But the tanna from the school of Rabbi Yishmael does not maintain in accordance with this opinion of Rava, since that tanna holds that there is no obligation to place ritual fringes on clothing that is not made of wool or linen. The reason is that when the Torah speaks of garments it is referring exclusively to clothes made of wool or linen. Consequently, Rava’s interpretation with regard to different types of material does not apply to the opinion of the tanna from the school of Rabbi Yishmael.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִיצְטְרִיךְ סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּי דִיּוּקָא דְּרָבָא הַכָּנָף מִין כָּנָף וה״קוְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא עָבֵיד לֵיהּ צֶמֶר לְצֶמֶר וּפִשְׁתִּים לְפִשְׁתִּים וְכִי עָבְידַתְּ צֶמֶר לְצֶמֶר צִבְעֵיהּ אֲבָל צֶמֶר לְפִשְׁתִּים וּפִשְׁתִּים לְצֶמֶר לָא כְּתַב רַחֲמָנָא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים דַּאֲפִילּוּ צֶמֶר לְפִשְׁתִּים וּפִשְׁתִּים לְצֶמֶר

The Gemara responds: It is nevertheless necessary to state: “Wool and linen,” as it could enter your mind to say, in accordance with the inference of Rava, that the phrase “the corners” indicates that it must be from the same type of thread as the corner, but in a different manner: This is what the Merciful One is saying: Prepare for it wool fringes for a wool garment and linen fringes for a linen garment, and when you prepare wool fringes for wool clothing, dye it sky-blue. However, if you prepare wool fringes for linen garments or linen for wool clothing, you need not include a sky-blue thread. Therefore, the Merciful One states: “Wool and linen,” which teaches that one fulfills the obligation of fringes even with wool fringes for a linen garment or linen fringes for a woolen one.
רש״יתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איצטריך – צמר ופשתים אע״ג דלא דריש תנא דבי ר׳ ישמעאל מין כנף לשאר מינין.
סד״א – לגבי טלית של צמר ופשתים דריש כי דיוקא דרבא דדריש ציצית מין כנף.
והכי אמר רחמנא כו׳ – קמ״ל דרשא דסמוכין למישרי כלאים בציצית.
ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר – משמע הכא דתנא דבי ר׳ ישמעאל לית ליה דרבא וקשה דבפ׳ במה מדליקין (נ״ז שם) קאמר הש״ס הדר ביה רבא מההיא וסבר דאף כל לאתויי שרצים וסבר שפיר כתנא דבי ר׳ ישמעאל וצ״ל דסוגיא דהכא כר״נ בר יצחק דהתם דקאי אף כל לאיתויי ציצית א״כ הוי דלא כרבא.
דאפילו צמר לפשתן ופשתן לצמר כו׳ – נראה דאפילו שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים כדאמר במנחות אף על גב דאפשר במינו כדקאמר התם מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר ולבן של פשתים נמי פוטר הצמר על מגו דמגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר ודוקא במקום תכלת אבל במקום שאין תכלת אסור כיון דלא כשר במינו דהא במנחות (דף מ.) אסר סדין בציצית משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני משום דאפשר במינן כדר״ל.
צמר לפשתים ופשתים לצמר – וא״ת מנא לן הא דפשתים פטרה לצמר התינח צמר לפשתים דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא וסברא הוא שאם יש לו בגד מפשתים שילבשנו ויניח בו תכלת כדקאמר קרא והיינו צמר לפשתים אבל פשתים לצמר מנין הלא יכול לעשות תכלת דהיינו צמר לצמר. וי״ל כדקאמרינן במנחות דלבן פטר דמגו דתכלת פטר לבן נמי פטר אע״ג דבקרא כתוב תכלת כמו כן נימא מגו דצמר פטר לפשתים ואע״ג דהוי כלאים כמו כן פטר פשתים לצמר:
הא דקאמרינן כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר – פי׳ ולית לן דר״ל דאמר לקמןא, כ״מ שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה, דהא פשתים לצמר יכול לקיים את שניהם הוא, ואפילו הכי דחי. והכי נמי אמרינן עלה במנחותב. ויש שסובר, דריש לקיש בעלמא איתמר, אבל כלאים בציצית לגמרי הותר מסמוכים, וההיא דמנחות דחיה בעלמא היאג. ולא נהירא לי בשמעתין, דהא מהכא גמרינן לכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה, ואם כן נימא אפילו בדאפשר לקיים את שניהם לדחי דומיא דציצית, אלא שמע מיניה בציצית נמי אתמר.
א. דף כ ב.
ב. דף לט ב. הנה ג׳ שיטות בדבר: א) שיטת התוס׳ כאן ד״ה דאפילו; ובכתובות מ א ד״ה כגון; ובמנחות מ א ד״ה כיון; שבמקום שיש תכלת מותר בכל אופן גם באפשר לקיים שניהם (אמנם בכתובות הסתפקו בפרט אחד עיי״ש) משום מגו, אבל כשאין תכלת אין היתר אלא במיגו משום דר״ל, והיא כנראה השיטה שהביא רבינו בסמוך ועיין בהערה הבאה, ועיין בחזו״א חאו״ח הל׳ ציצית סי׳ ב אות ב. ב) שיטת רבינו דלית הלכתא כר״ל ולכן אף באפשר לקיים שניהם עשה דוחה ל״ת ולכן מותר צמר לפשתים ופשתים לצמר. ורבינו סתר משנתו שכתב בחידושיו למסכת שבת קלב ב דכלאים בציצית מותר משום ההיקישא ולא משום דחיה והוכיח מדר״ל דהא אפשר לקיים שניהם. וכבר העיר שם בזה הגראז״מ בהגהותיו. ג) שיטת הרשב״א שאם אין לו ציצית במינו מותר גם כלאים אבל כשיש לו במינו אסור משום דר״ל, ולכן דחה דברי רבינו (שהביאם בשם גדולי המפרשים) שהלכה גם בגמ׳ דידן וגם כר״ל. וכן נמצאת מחלוקת זו בב״י או״ח סי׳ יא שהביא בשם רי״ו נתיב יט ח״ג שאם אין לו חוטים יכול בשל כלאים ואם יש לו אסור משום שיכול לקיים שניהם, והשיג עליו הב״י, דגם אם אין לו מיקרי אפשר לקיים שניהם שהרי אפשר שיהיה לו. וכן דן בשאלה כגון זו השאג״א סי׳ צו, ועיין בקובץ הערות סי׳ ז בתחלתו וסי׳ יב בסופו, ועיין בישרש יעקב.
ג. לכאורה שיטה זו היא שיטת התוס׳ שהבאנו בהערה הקודמת, דבמקום שיש תכלת מותר בכל ענין גם באפשר לקיים שניהם. וכ״כ התוס׳ במנחות מ א ד״ה כיון, דכלאים ממש הותר, וכ״כ שם ע״ב בתוד״ה תכלת, בשם ר״ת דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית, אלא דצ״ע, שלפי התוס׳ דוקא במקום שיש תכלת, ורבינו לא חילק בזה, וכן בשבת קלב ב לא חילק רבינו. ועוד שכתב רבינו לשיטה זו דההיא דמנחות דחיה בעלמא, כלומר דדברי ר״ל המובאים שם דחיה בעלמא, והרי לתוס׳ דבריו נכונים כשאין תכלת. ואולי כונת רבינו לדברי תוס׳ שם בסוד״ה כיון, שכתבו: א״נ מסקנא לא קיימא הכי, כלומר דברי ר״ל המובאים בגמ׳ שם אינם למסקנא. ועיין בקרן אורה.
כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וקיימא לן כתנא דבי ר׳ ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מנחות לט:).
וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל״ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר״ל דאמר (יבמות כ:) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו.
והא דתנא דבי ר׳ ישמעאל לא מפקא מדר״ל, ודר״ל לא מפקא מדתנא דבי ר״י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר׳ ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר״ל מדאמרינן בפר׳ כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל״ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר״ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו׳. ובמנחות נמי פרק התכלת (מנחות מ.) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר״ל וכו׳. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ״ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב״ן בד״ה הא) דהא דתנא דר״י אתיא דלא כר״ל, ונסמכו על מ״ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר״ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר״ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר״י ואיתא לדר״ל. וכן נראה מדברי רי״ף שכתב בהל׳ ציצית (בהלכות קטנות יג:) (ר״ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד׳ חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (מנחות לט:) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד׳ חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב׳ חוטים אחרים, נמצאו הב׳ האחרים כלאים. וכתבו בתוס׳ (עי׳ תוס׳ הרא״ש ד״ה אצטריך ותוס׳ כתובות מ׳. ד״ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב׳ חוטי צמר לבן וב׳ חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים. והא דאמרינן במנחות (מנחות מ.) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר׳ ישמעאל וכו׳, ומשני התם כיון דאפשר במינו כר״ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר״ל, ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד׳ חוטי צמר, אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס׳ דוחקין דהתם להטיל בו ב׳ חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח.) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ואפילו צמר כו׳ הדר ביה רבא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ לא מהאי דהכנף אלא מהאי דלעיל מיניה לשם ושם פירשו התוס׳ מאחר שחזר רבא כו׳ א״כ סבר דאף כל דרבי ישמעאל אתא לאתויי שרצים אבל לא שנאמר כך להדיא והכי פירושו א״כ מאחר דלא אתיא כל דרבי ישמעאל לציצית אלא לשרצים א״כ יכול רבי ישמעאל לסבור שפיר כרבא ולומר דהכא גבי ציצית חייבין כל המינים מריבויי דכנף ולא דרשינן אף כל אלא לשרצים לחודא אבל תימה הלא כבר תירצו התוס׳ דהכנף לאו רבוי הוא וכן פירשו בפ׳ התכלת והוסיפו בטעם דלא מצית למידרש הכנף לרבויי ונראה בודאי דהנך תרי שנויי בתוס׳ מחולקים בין שנוי ראשון שכתבו התוס׳ דהכנף לאו רבוי הוא אתיא כסוגיית התוס׳ דפ׳ התכלת ושנוי בתרא שפירשו התוס׳ בדבור זה דסוגיא דהכא כרב נחמן ב״י היינו סוגיית התוס׳ דפ׳ במה מדליקין ע״ש אבל בענין אחר א״א ליישב הנך תרי דיבורי תוס׳ נ״ל:
בד״ה ואפילו צמר לפשתים כו׳ וקשה דבפ׳ ב״מ קאמר תלמודא הדר ביה רבא מההיא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו׳ וצ״ל דסוגיא דהכא כרב נחמן כו׳ עכ״ל וכתב מהרש״ל דזה סותר מה שכתבו כבר לעיל דהכנף לאו ריבוי הוא ותרי שינויא הם בתוס׳ מחולקים כו׳ עכ״ל ואין זה מוכרח כלל אלא דקושייתם הכא אמאי קאמר תלמודא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא כיון דרבא סובר בפרק ב״מ כרבי ישמעאל למילף בנין אב דאף כל כו׳ לענין שרצים דהא ודאי בנין אב דאף כל כו׳ לענין שרצים ולכל מילי דאיכא למידרש דרשינן ליה כדאיתא בשמעתין דיליף ליה לענין כלאים ובעי תלמודא למילף מיניה נמי לענין ציצית ובתוס׳ ילפי מיניה נמי לענין כהנים וא״כ ע״כ לענין ציצית דלא דרשינן האי בנין אב דאף כל כו׳ משום דהכנף דהוא רבויא למין כנף דהיינו שאר מינין מפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו׳ וא״כ ה״נ נימא לרבי ישמעאל דאית ליה דרבא ואמאי קאמר תלמודא הכא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא וע״ז תירצו דסוגיא דהכא אתיא כרב נחמן ב״י דהתם דאמר אף כל לאתויי ציצית דהשתא ודאי לית ליה דרבא דאיהו מחייב בשאר מינין בציצית ולעיל שכתבו בתוס׳ דהכנף לאו רבויא הוא היינו נמי למאי דקאמר דרבי ישמעאל לית ליה דרבא והיינו אליבא דרב נחמן ב״י כמו שכתבו כאן דע״כ כיון דאו בגד מרבה שאר בגדים ומפיק מבנין אב דאף כל ע״כ אית לן למימר בציצית דלא נימא הכי דמפקא מבנין אב דאף כל היינו משום דהכנף לאו רבויא היא ותו לא מידי:
ותירץ הבית הלוי (סי׳ א׳ אות ו׳) ע״פ מה שכתב הכ״מ וז״ל: ונראה שטעמו משום דס״ל דאפילו ר״ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין כו׳ עכ״ל. הכ״מ מחלק בין לבישה לבין העלאה, לבישת כלאים אסורה אפילו כשאינו מתכוון להנאת חימום, ואילו העלאת כלאים אסורה רק כשמתכוון להנאה. ויש לבאר את ההבדל בין לבישה לבין העלאה. ועוד צריכים להבין מדוע תלוי היתר ההעלאה במחלוקת שבין ר״ש לבין ר״י.
והנה באיסור כלאים איכא תרי קראי: א) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא י״ט); ב) לא תלבש שעטנז (דברים כ״ב). ונראה דשאני לבישה מהעלאה, כי גופו של האיסור בלבישה הוא עצם מעשה הלבישה כלשון הפסוק ולפיכך אסורה אף בלי הנאה. משא״כ בהעלאה שגופו של איסור ההעלאה הוא ההנאה, ולפיכך כשאינו נהנה או לא מתכוון להנאה ההעלאה מותרת, עכת״ד בית הלוי.
ברם לפי״ז קשה, שאם לבישה והעלאה מהווים שני איסורים שונים למה לא מנה אותם הרמב״ם כשתי מצוות שונות במנין המצות שלו. שהרי במנין המצוות (ריש הל׳ כלאים) מונה הרמב״ם רק לבישה וז״ל שלא ללבוש כלאים עכ״ל, וכולל איסור העלאה בתוך איסור הלבישה, ומוכח מהרמב״ם דאיסור א׳ הם. ועוד קשה את קושית העולם שהקשו מדוע מותר למוכרי כסות ללבוש כלאים בלי כוונה הרי המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (סנה׳ דף סב:). והתירוץ הפשוט לקושייתם הוא דשאני חלבים ועריות מכלאי בגדים, כי עצם האיסור בחלבים ובעריות הוא ההנאה ולפיכך חל בהם דין שכן נהנה, ואילו בכלאי בגדים עיקר האיסור הוא הלבישה עצמה אלא בתנאי שיהנה מהלבישה, ולפיכך לא חל בו דין שכן נהנה. אמנם אם ננקוט שבהעלאה עצם ההנאה מהוה עיקר האיסור, שוב קשה מדוע מותר להעלות כלאים עליו בלי כוונה ולמה לא תאסר מדין שכן נהנה כמו דאמרינן בחלבים ועריות.
ולכן נראה דעיקר האיסור בכל אופני כלאים הוא לבישה ואף העלאה נאסרת באיסור לבישה. אלא שלבישה ממש אסורה בלי הנאה דמ״מ הוי לבישה. ואילו העלאה בלי הנאה הוי׳ לבישה שלא כדרכה ולפיכך מותרת. אמנם כשמתכוון להעלות הכלאים לשם הנאה הופכת ההעלאה להיות לבישה כדרכה שנאסרת. ובכך מיושב הרמב״ם שמנה רק איסור לבישה ומתורצת נמי הקושיא ממתעסק בחלבים ועריותא שחייב מפני שעצם ההנאה מהוה גופו של האיסור, משא״כ בהעלאה עצם האיסור הוא הלבישה ולא ההנאה.
אך אכתי נשאר לבאר למה תלוי דין ההעלאה בלי כוונת הנאה במחלוקת שבין ר״ש ור״י, שהרי אם העלאה בלי כוונת הנאה אינה לבישה הנאסרת, משום שכשמעלה בלי כוונת חימום לובש את הכלאים שלא כדרכו, בדין הוא שיהיה מותר אפילו אליבא דר״י.
וליישב זאת יש להבין אמאי מוכר כסות מותר בשעטנז כשאינו מתכוון להנאה, הלא פסיק רישיה הוא שיהנה מהחימום, ומודה ר״ש בפסיק רישיה דאסור. ויעויין בר״ן לסוף פרק שמונה שרצים (בפירושו על הרי״ף למס׳ שבת דף מא. דפוס ווילנא) שהביא בשם הערוך דהו״ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שמותר, וכ׳ הר״ן ע״ז וז״ל ואין אלו ראיות דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה אע״ג דלא ניחא ליה אסור וההיא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא עכ״ל. אליבא דהר״ן כשלובש כלאים בלי כוונת הנאה פקעה חלות שם לבישה ממעשיו שאינו לובש הכלאים ע״פ דין ואינו אלא משוי. ותמוה דא״כ למה אסורה אליבא דר״י, הרי אינו לובש כלאים שאינו אלא משוי בעלמא וצ״ל מותר לכ״ע.
ונראה שלר״י דבר שאינו מתכוון אסור משום דס״ל דכל מקום שיש אפשרות שהמעשה שעושה תהיה בו עבירה, ואעפ״כ הגברא עושהו, עפ״י דין הרי הוא נחשב כגברא שהתכוון לעבירה. שהרי לר״י כשעושה מעשה היתר במקום שיש ספק דלמא יצא מזה דבר אסור, אסור לו לעשות את הדבר ההיתר, דלמא יעשה את האיסור, ואע״פ שאינו מתכוון לעשות את האיסור, ידיעת הספק שיש לו דלמא יעשה את האיסור נחשב כאילו התכוון לעשות. וכגון באדם שגורר כסא וספסל בשבת דלר״י אסור לו לגררו דלמא יעשה חריץ (שבת דף כט:), והאינו מתכוון נחשב למתכוון. וא״כ יתכן דהוא הדין בכלאים, שהרי אף שאיסור כלאים חל דוקא בכוונת הנאה, מ״מ לר״י אסור למוכר כסות ללבשו כשאינו מתכוון, משום ספק דלמא יתכוון ליהנות, ולר״י כשנכנס בלי מתכוון לספק עבירה נעשה כאילו התכוון לעבירה, ולכן הוי המוכר כסות כאילו התכוון להנאה האסורה, ומשו״ה אסור לו ללבשו.
ברם צע״ק על ההסבר הזה משיטת הראשונים (המובאה בתוס׳ למס׳ יומא דף לד: ד״ה ה״מ) שר״י מודה בשבת שדבר שאינו מתכוון מותר מדאורייתא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואם נאמר שלר״י מי שאינו מתכוון נחשב למתכוון, מ״ש שבת מכהת״כ.
ויעויין בגמרא פסחים (דף כה:) דלחד לישנא פליגי אביי ורבא בלא אפשר וקא מכוין דלאביי מותר ולרבא אסור, וז״ל אליבא דר״ש דאזיל בתר כוונה כ״ע לא פליגי דאסור, כי פליגי אליבא דר״י דאמר לא שנא מתכוין ול״ש שאין מתכוין אפשר אסור, אביי כר׳ יהודה, ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר ר׳ יהודה שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא לא אמר עכ״ל. וביאורנו בר״י עולה יפה אליבא דרבא שאמר שר״י עשה שאינו מתכוון כמתכוון.
ענין כלאים בציציתב
א
הגמרא דורשת מסמיכות הפרשיות ״לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך״ שהעשה דציצית דוחה את הלא תעשה דשעטנז, ולכן מטילין ציצית אפילו צמר תכלת בבגד פשתים. ומאידך במס׳ מנחות סותרות הסוגיות, דבנוגע למי שהטיל קלא אילן (צבע שהוא פסול לתכלת) בבגד פשתן איתא (שם דף מ.) ז״ל ולא יהא אלא לבן, כיון דאפשר במינן לא, כדר״ל דאמר ר״ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה עכ״ל. ומבואר שאסור להטיל חוטי צמר לבן בבגד פשתן משום דאפשר לקיים את שניהם ע״י ציצית מפשתן. וחזינן דכלאים בציצית דחויה ולא הותרה, וחל רק במקום שא״א לקיים את שניהן וכדין עשה דוחה לא תעשה דעלמא. ומאידך עיי״ש (דף לט:) בגמרא שחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ולכאורה קשה דבשלמא ציצית של צמר פוטרין בשל פשתן משום דא״א לקיים תכלת שהוא מצמר בבגד פשתן בלי לדחות את האיסור דשעטנז. אך צ״ע למה מותר להטיל ציצית מפשתן בבגד צמר, הרי אפשר להטיל ציצית מצמר ולא לעבור על האיסור של שעטנז, ובמקום שאפשר לקיים את שניהם לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה. ומכאן משמע שכלאים בציצית הותרה ומותר אפילו במקום שאפשר לקיים את שניהם.
ועיי״ש בתוס׳ (דף מ. ד״ה כיון) שנתקשו בסתירת הסוגיות וכתבו וז״ל לעיל דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואע״ג דאפשר במינו כו׳ א״נ מדאורייתא שרייא ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה כו׳ א״נ מסקנא לא קיימא הכי עכ״ל. ויוצא שקיימות שלש שיטות בתוס׳:
א) השיטה הראשונה קובעת שבמקום תכלת הותרה כלאים בציצית ואע״פ שאפשר לקיים את שניהם, ולכן בהדי תכלת מותר להטיל ציצית לבן מפשתן בשל צמר. ואילו בלי תכלת, כלאים בציצית דחויה ולא הותרה, ולכן לא מטילין ד׳ חוטי לבן מצמר בפשתן או מפשתן בצמר.
ב) השיטה השניה סוברת דמדאורייתא כלאים הותרה בציצית ומטילין צמר בפשתן ופשתן בצמר מן התורה, אבל מדרבנן אסרוהו במקום שאפשר לקיים את שניהם.
ג) והשיטה השלישית סוברת שקיימת מחלוקת בין הסוגיות, ולמסקנא קיי״ל דכלאים בציצית דחויה ולא הותרה.
ויעויין בתוס׳ (מנחות דף מ: ד״ה תכלת) שהביא בשם ר״ת שכלאים הותרה בציצית וז״ל ואור״ת דה״נ אשמעינן דאפילו בלילה אין בה משום כלאים אע״ג דלאו זמן ציצית היא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית והא דגזרינן לעיל משום כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה דכסות יום חייב אפילו בלילה כו׳ ותדע דאמרינן לקמן טלית שאולה כל ל׳ יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת ואפי׳ של כלאים ואע״ג דפטור מדאורייתא דאין לחלק דכיון דלהאי גברא דהוי דידיה ליכא כלאים וכן לנשים כו׳ דהא כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לבישה שריא רחמנא כו׳ עכ״ל. וצ״ע, דלכאורה דברי הר״ת סותרים את עצמם מיניה וביה, שהרי לכתחילה ביאר שההיתר ללבוש שעטנז בציצית בלילה חל משום דכלאים בציצית הותרו לגמרי ואע״פ דלאו זמן ציצית הוא, ולבסוף ביאר שההיתר הוא משום שהפטור של לילה אינו שייך לזמן הלבישה אלא למין הבגד, דכסות לילה פטורה מציצית אפילו ביום וכסות יום חייבת בציצית אפילו בלילה. ולפי״ז ההיתר של כלאים בציצית יכול לחול אף מדין עשה דוחה ל״ת דעלמא דדחויה ולא הותרה, שהרי חייב להטיל ציצית בבגד יום כשלובשו בלילה ומקיים בכך מצות ציצית, וקיום מצות ציצית דוחה את האיסור של כלאים.
ב
והנה בלובש טליתות הרבה מטיל ציצית בכל אחת ואחת. ולכאורה יש לעיין מ״ש ממי שנוטל לולב או מדליק נרות חנוכה שאינו עושה המצוה ומקיימה יותר מפעם אחת ביום, ואילו בציצית הרי הוא חייב לקיים את המצוה הרבה פעמים ביום בכל בגד ובגד שלובש. ואמנם האורחות חיים (הל׳ ציצית ס״ד) כתב שיש בזה מחלוקת וז״ל והיכא דלביש תרי מלבושים או ג׳ בעלי ד׳ כנפות או יותר יש בזה מחלוקת בין הפוסקים י״א שצריך להטיל ציצית בכולן וי״א שאינו צריך אלא בעליון כו׳ עכ״ל. והבית יוסף (או״ח סי׳ ח׳) כתב על השיטה השניה הפוטרת את שאר הבגדים מציצית וז״ל ואני אומר דסברא דחויה הוא ולית דחש לה עכ״ל. ובחידושי הגהות הנדפס בטור כתב וז״ל כתב מהרל״ח שהוא פשוט מפני דציצית לאו חובת גברא הוא שיהא יוצא בטלית אחת מצוייצת אלא חובת מנא הוא וכל טלית שלובש חייב בציצית אם היא בת ד׳ כנפות עכ״ל, וכמו״כ הסביר הב״ח. ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי אנו פוסקים דציצית חובת גברא ולא חובת מנא ומשו״ה כלי קופסא אינם חייבים בציצית (עיין מנחות דף מא.) וא״כ הדרא הקושיא לדוכתא למה מטילין ציצית בכל בגד ובגד.
ונראה בכוונת דבריהם שאע״פ שציצית חובת גברא היא וכלים המונחים בקופסא פטורים מ״מ המחייב להטיל ציצית הוא עצם הבגד שלובש, שהרי אם אינו לובש בגד של ארבע כנפות אינו חייב לרדוף וללבוש ציצית (וכדאיתא שם בגמ׳ מא.), ומתחייב בציצית רק ע״י לבישת הבגד. ומכיון שעצם לבישת הבגד מחייבת, הדין הוא שכל בגד ובגד שלובש בפני עצמו מחייב ציצית.
והנה שתי פרשיות של מצות ציצית נאמרו בתורה: פרשה אחת בפרשת שלח והשניה בפרשת כי תצא. ונראה שיש בהן שתי חובות שונות - חובת גברא וחובת מנא. בפרשת שלח (במדבר ט״ו: ל״ח - ל״ט) כתוב ״ועשו להם ציצית וגו׳ וראיתם אותו וזכרתם״, כאן נמצאת חובת הגברא ללבוש ציצית. ואילו בפרשת כי תצא (דברים כ״ב: י״ב) כתוב ״גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה״, כאן נמצאת חובת המנא שתהיה ציצית בבגד שיש לו ארבע כנפות.
ונראה דבזמן לבישת ציצית מקיימים שתי מצוות: א) חובת גברא, דהיינו קיום המעשה הלבישה, וקיום זה דומה לשאר מצוות שבתורה שעיקר המצוה הוא לעשות מעשה מצוה כמו מעשה המצוה דאכילת מצה או מעשה המצוה דנטילת לולב, וכן נמי הכא הגברא מקיים מעשה מצוה דלבישת ציצית; ב) חובת מנא, משום דיש קיום מצוה בעצם החפצא של הטלית המצויצת כדין. ואע״פ שאנן לא פסקינן כשמואל דס״ל שציצית חובת מנא היינו משום שהוא סובר שגם טלית המונחת בקופסא מקרי בגד המחוייב בציצית. ואנו סבורים שבשעה שאין הגברא לובש את הבגד, אינו בגד לענין ציציתג. דשאני ציצית מטומאה שהחפצא הוי בגד לקבל טומאה אף כשמונח בקופסא. ואילו לגבי ציצית, רק בשעת לבישתו מקרי בגד המחוייב בציצית. אמנם כשלובש ציצית בבגד של ד׳ כנפות מקיים נמי מצוה בעצם החפצא של הטלית דהיינו קיום חובת המנא. ולפיכך הלובש טליתות הרבה מטיל ציצית בכל אחת ואחת בגלל חובת המנא שמתקיימת בכל טלית וטליתד.
ובזה מתורצת קושית העולםה בדין ציצית שדוחה ל״ת דכלאים דאמאי שרי להטיל צמר תכלת בבגד פשתן, הרי אפשר לקיים את שניהם שלא ילבש בגד פשתן אלא בגד צמר. ולפי דברינו ניחא כי בנוגע לקיום המצוה בעצם הבגד א״א לקיים את שניהם, שהרי אם לא ילבש בגד פשתן אלא בגד צמר לא יקיים המצוה בבגד של פשתן עצמו אלא בבגד אחר, ובנוגע לקיום המצוה בבגד הפשתן א״א לקיים את שניהםו.
ובדרך זו מבוארים דברי הרמ״א בנוגע לברכה על טלית קטן שכתב הב״י (או״ח סי׳ ח׳) שנחלקו הפוסקים אם מברכין עליה ברכת ״להתעטף״ או ברכת ״על מצות ציצית״, וכתב בדרכי משה וז״ל והמנהג לברך על מצות ציצית וטעם המנהג נ״ל כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה ולכן לא מברכין להתעטף או להתלבש דאז הוי משמע דעכשיו מקיימין המצוה כהוגן רק מברכין הש״י שנתן לנו מצות ציצית, ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה, ולכן תקנו לשון על דלשעבר משמע כו׳ עכ״ל. ולכאורה דבריו תמוהים, שאם אין קיום מצוה בלבישת טלית קטן (כי אינו מתעטף בה) למה מברכין עליה כלל, ומ״ש ברכת ״על מצות ציצית״ מברכת ״להתעטף״.
ולפי דברינו שמלבד חובת הגברא ללבוש ולהתעטף בציצית יש אף חובת מנא, נ״ל שבטלית קטן אינו מקיים את חובת הגברא ללבוש ציצית, ולכן אינו מברך ״להתעטף״ שהותקנה כברכה על חובת מעשה. מאידך גם בטלית קטן מתקיימת חובת המנא המהוה קיום מצוה בחפצא של הבגד. ובשביל הקיום בבגד עצמו לא צריכים שיעור עטיפה אלא שיעור בגד שהקטן יכול להתכסות בו. ולפיכך אין מברכים ״להתעטף״ אלא ״על מצות ציצית״ כלומר שיש כאן קיום מצות ציצית בבגד עצמו ואע״פ שחסר מעשה המצוה דלבישה מצד הגברא. וזוהי כוונת הרמ״א באומרו שהנוסח ״על״ הוא לשעבר, כלומר שב״על״ לא מברכים עובר לעשייתן על מעשה המצוה שיעשה הגברא אלא על הקיום שבחפצא. והחפצא הרי כבר נמצא הוא בעולם, ושייך לברך עליו בלשון ״על״.
ובדרך זו נמי מבואר סוף דברי הדרכי משה שכ׳ וז״ל וכ״כ הרא״ש בשם ר״ת פרק ר״א דמילה ופ״ק דפסחים לענין ברכת מילה ע״ש עכ״ל ודבריו סתומים. ונראה דהרמ״א התכוון לשיטת הר״ת בנוגע לברכת ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״ שכתב ע״ז ברא״ש (מס׳ שבת פרק י״ט אות י׳) וז״ל רבינו שמואל בר מאיר ז״ל הנהיג במקומו שיברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כו׳ ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ור״ת ז״ל אומר דאין לשנות המנהג כו׳ והא דאמר בפסחים בלבער כ״ע לא פליגי ה״פ דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כו׳ ואומר ר״ת דברכה זו אינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי אלא מודה ומשבח להקב״ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו ותיקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקב״ה ולא לשום מורנא ולא לשם הר גריזים עכ״ל. וביאור שיטת ר״ת דברכת ״להכניסו״ אינה ברכת המצוה המתוקנת על מעשה מצות המילה, דא״כ היינו מברכים אותה עובר לעשיית מצות המילה. אלא שמברכים אותה על חלות המילה בגופו של הנימול והויא ברכת השבח, ולפיכך מברכים אותה אחרי המילה. וזהו אף ביאור השוואת הדרכי משה בין ציצית לבין מילה דהיינו שכמו שברכת ״להכניסו״ במילה אינה ברכה על מעשה המילה אלא על עצם חלות המילה בחפצא של הנימול, ה״ה ברכת ״על מצות ציצית״ אינה ברכה על מעשה עטיפת הטלית אלא על הקיום שבחפצא של הבגד בזמן שהציצית מוטלות בוז.
ג
ועל פי המבואר ניתן לבאר את שיטת הר״ת דהקשינו דלכאורה סותרת בנוגע להיתר כלאים בציצית. ונראה דשיטתו בנויה על יסוד אחד, והוא שאם כלאים בציצית דחויה מדין עשה דוחה ל״ת, חובת הגברא הוא הדוחה והמתיר של האיסור. ומאידך אם כלאים בציצית הותרה, המתיר הוא החפצא של הציצית. אמנם בין כך ובין כך פשיטא שהציצית צריכות להיות כשרה ולא פסולה משום דציצית פסולה אינה חפצא של ציצית, ודוקא בחפצא של ציצית הותרה כלאים.
ולפי״ז יל״ע מה דין כלאים בציצית בלילה או בציצית שלובשת אשה או בטלית שאולה, דנראה שמצד חובת הגברא בכל שלשת האופנים האלה הגברא פטור מדאורייתא, ולכן אם כלאים בציצית דחויה מפני חובת הגברא לא חל היתר כלאים. ומאידך אם נאמר שבכל ג׳ האופנים ישנו עכ״פ חפצא של ציצית, אף בהאופנים האלה כלאים הותרה.
ולפום ריהטא, בלילה דזמן פטור הוא, חסר החפצא של ציצית, וא״כ ההיתר דכלאים אינו חל. אך ר״ת חידש דחלות שם חפצא של ציצית ישנה אף בלילה משום דשאני חובת הגברא בלילה מחובת המנא. שאמנם במצות ציצית דעלמא חלין גם חובת גברא וגם חובת מנא. אך כשלובש כסות יום בלילה דיניהן של שתי החובות מתחלקים. בנוגע לחובת הגברא ההלכה היא שהגברא פטור בלילה מחובתו ללבוש ציצית כמו שפטור משאר מצוות עשה שהיום גרמא כגון מצוות שופר ולולב. ומאידך בנוגע לחובת המנא, הדין של לילה חל כפטור במין הבגד, דהיינו שבגד שהוא כסות לילה תמיד פטור מציצית, ואילו בגד שהוא כסות יום תמיד חייב בציצית. ונמצא שמי שלובש כסות יום שהיא מצויצת כהלכתה בלילה מקיים חובת המנא אך אינו מקיים את חובת הגברא. ולפי״ז מבואר דין כלאים בציצית בלילה והנ״מ שבין דחויה להותרה. דנראה שהמתיר דדחויה בכלאים בציצית דעלמא חל מחמת חובת הגברא בלבד ולא מחמת חובת המנא. משום דמדין דחויה צריך להיות מעשה מצוה הדוחה את מעשה האיסור. ויש מעשה מצוה רק בקיום חובת הגברא כשהגברא עושה מעשה לבישה - דמעשה מצוה זה דוחה את האיסור של לבישת שעטנז. ואילו ע״י חובת המנא, לא חל המתיר של דחויה מדין עשה דוחה לא תעשה, משום דהגברא אינו עושה מעשה מצוה בשעה שלובש את הציצית, דהא הלבישה אינה אלא תנאי כדי שהכסות תחשב לבגד המחויב בציצית. וכשהכסות שלובש מצויצת כדין, בעל הכסות מקיים מצות ציצית במנא שלו בלי מעשה מצוה, ע״י זה שהחפצא של הכסות שלו מצויצת כהלכתה, ועל קיום מצוה שמתקיים ממילא בחפצא של הכסות לא חל המתיר של עשה דוחה לא תעשה, משום דחסר מעשה מצוה עם הכח של דחייהח. ומשו״ה כשלובש כסות יום המצויצת בכלאים בלילה ההיתר דדחויה לא חל משום דאינו מקיים אלא חובת המנא בלבד ואינו עושה מעשה מצוה. אך ר״ת סובר שבנוסף להיתר של דחויה שחל בכלאים בציצית חל נמי מתיר מדין הותרה. ומשום שבלילה מתקיימת חובת מנא והחפצא איפוא מהוה חפצא של ציצית, משו״ה כלאים נמי הותרה בלילה. ומעתה אין סתירה בר״ת כי מה שהביא את הפסוק המחייב כסות יום בלילה הוא כדי להוכיח שיש חפצא של ציצית גם בלילה, אך עכ״ז הדחייה של עדל״ת לא חלה בלילה משום דהויא רק חובת מנא בלבד ולא חובת גברא, וההיתר דחל בלילה חל רק מדין הותרה, משום דכל חפצא של ציצית הותרה בכלאים.
והנה בנוגע לההיתר של כלאים בציצית שאולה נראה שאע״פ שהשואל בשעת לבישתו פטור מציצית מן התורה בין מחובת הגברא ובין מחובת המנא, מ״מ המשאיל שהוא בעל הכסות מתחייב מפני חובת המנא, משום שכאשר השואל לובש את הכסות, הכסות שלובש נחשבת לבגד, והמשאיל מתחייב כבעל הכסות בחובת המנא לדאוג שהכסות שלו תהיה מצויצת בשעת לבישתה. ומשו״ה בזמן לבישת הטלית השאולה, המשאיל מקיים את חובת המנא שלו. ולכן מהוה טלית שאולה חפצא של ציצית שהותרה בה כלאים.
וה״ה באשה, דיתכן שר״ת מתיר לבישת כלאים בציצית לאשה רק כשהיא נשואה ויש לבעלה קנין בכסות שהיא לובשת והוא מקיים את מצות המנא ממילא ע״י זה שאשתו לובשת את כסותו המצויצת. אך פירוש זה נראה קצת דחוק בתוס׳.
ועוד י״ל שאשה אע״פ שפטורה מחובת ציצית, מ״מ מקיימת מדאורייתא קיום מצות ציצית כמצות רשות. והא ראייה שלפי בעלי התוס׳ (בר״ה דף לג. ד״ה הא) נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, ומכיון דמן התורה יש לה קיום מצוה דמברכת עליה משום הכי הציצית שבכסותה הוי חפצא של ציצית שהותרה בו כלאים.
ולפי״ז נראה שבב׳ האופנים האלה - בלילה ובשואל - שקיום המצוה היא רק מצות מנא ולא מצות גברא, הלובש יברך (לפי הרמ״א) ברכת ״על מצות ציצית״ המהוה הברכה על קיום מצות המנאט, ולא ״להתעטף״ המהוה הברכה של חובת הגברא. ובאשה, הברכה תלויה בב׳ הפירושים הנ״ל. שאם היא מקיימת מצות הגברא בתורת מצות רשות תברך ״להתעטף״ ואם קיום המצוה חלה משום חובת המנא של בעלה תברך ״על מצות ציצית״.
ד
כתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ ציצית הלט״ו) ז״ל הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אע״פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה. שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ״ל. וצ״ע דמשמע מהרמב״ם שבנתכוון לבטל הראשונות הטלית כשרה רק אם מתיר הציצית הראשונה או חותכה, וקודם לכן הטלית פסולה. וא״כ למה לא תפסל הטלית גם אחרי חתיכת הציצית הראשונה בפסול תעשה ולא מן העשוי כמו בנתכוון להוסיף שהטלית פסולה אפילו אחרי שחתך את התוספת.
ועוד צ״ע, דיעויין בגמרא במנחות (דף מ:): אמר רב מתנה אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה, מאי טלית פטורה כו׳ אלא מאי פטורה הטיל למוטלת, והא אמר ר״ז חדא זימנא, חדא מכלל דחבירתה איתמר עכ״ל. ובפשטות הסוגיא משמע שההיתר של כלאים חל במוטלת אף לפני שמסיר את הציצית הנוספות, משום דאם מדובר אחרי הסרת הציצית הנוספות וכשיש רק ד׳ ציצית בבגד, מהו החידוש שמותרת בכלאים, הרי הטלית עם ד׳ ציצית כשרה, ופשיטא שמותרת בכלאים כמו בכל טלית כשרה עם ד׳ ציצית דעלמא. וכן מבואר בשיטה מקובצת שם המפרש דמיירי הגמרא בזמן שח׳ ציצית מוטלות, וכשיש הציצית הנוספות ביחד עם הראשונות בבגד, ואפ״ה כלאים הותר וז״ל משום דאי בעי בהאי מתכשר ואי בעי בהאי מתכשר עכ״ל. אמנם ברמב״ם א״א לפרש כן דמשמע מדבריו שהטלית פסולה למצוה כשיש בה ח׳ ציצית וכשרה רק אחרי חתיכת הציצית הנוספות, וא״כ צ״ע מהו החידוש דשמואל דכלאים הותר במוטלת, דפשיטא שאם הטלית כשרה לא חל בה איסור כלאים.
וכדי לבאר את הרמב״ם נקדים ביאורו של הגר״מ הלוי זצ״ל בדיני בל תוסיףי. דהנה לגבי הוספה בד׳ מינים כ׳ הרמב״ם (פ״ז מלולב הל״ז) וז״ל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול (לפי גירסא דידן) עכ״ל. וצ״ע בפסק זה, דהא בגמרא סנהדרין (דף פח:) איתא דלמ״ד דלולב א״צ אגד אין המוסיף על ד׳ המינים חייב מדין זקן ממרא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וזקן ממרא חייב רק אם הוסיף ופוסל. ומשמע דאין הוספה על ד׳ המינים פוסלת, ולמה פוסק הרמב״ם דפסול הלא הרמב״ם ס״ל דלולב א״צ אגד (עיין בפ״ז מהל׳ לולב הל״ו).
והנה מקור דברי הרמב״ם הוא בפיר״ח בגמרא סוכה (דף לא:) וז״ל: לא צריך אגד והאי יתירא דמוסיף על אילן הד׳ לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ״ל דפסול עכ״ל. ודבריו מובאים בתוס׳ בסנהדרין שם דסובר דבל תוסיף פוסל. אמנם קשה מדין זקן ממרא.
ותירץ הגר״מ זצ״ל, דבאמת הוספה פוסלת לרמב״ם גם אם לולב אין צריך אגד, אבל הפסול אינו בחפצא של המצוה אלא במעשה המצוה. דלמ״ד לולב צריך אגד כשמוסיפים בתוך האגד החפצא של המצוה נפסל, ומאידך למ״ד לולב א״צ אגד אין הוספה פוסלת את החפצא של מצות לולב אלא את מעשה הגברא. וחיוב זקן ממרא לרמב״ם חל דוקא כשההוספה פוסלת את החפצא של המצוה, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין דף פח:) שזקן ממרא חייב רק כשמוסיף על דברי תורה ואם הוסיף גורע, כלומר שפוסל את עצם החפצא של המצוה, והוא ״הלכה מפי הקבלה״ וכדאיתא ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ממרים הל״ג ועיי״ש בראב״ד). וזה הביאור דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דלהיות זקן ממרא צריך שיפסול את עצם החפצא דמצוה, ולא רק את מעשה המצוה, ואם לולב א״צ אגד אינו פוסל את החפצא של מצוה, ולפיכך פטור.
ולפי המבואר מפי הגר״מ הלוי זצ״ל ניתן לבאר נמי את שיטת הרמב״ם בהטיל למוטלת, דהיינו שבהוסיף למוטלת חלים שני דיני פסול, א) אם נתכוון להוסיף הפסול דההוספה חל בחפצא, ב) אמנם אם נתכוון לבטל, אין הפסול חל בחפצא אלא שחל במעשה המצוה ובקיום המצוה, אמנם עצם החפצא לא נפסל. ומשו״ה בשעה שכל ח׳ הציצית מוטלות יחד ולא חתך את הראשונות, אינו יכול לקיים את המצוה. ואילו בנתכוון להוסיף גם אם חתך את הראשונות ונשארות רק ד׳ ציצית בבגד הטלית עדיין פסולה, כי בהטלת הציצית על הציצית עצם החפצא של הציצית נפסל, ועכשיו שחתכן החפצא של הציצית עדיין פסול מפני הדין של תעשה ולא מן העשוי. ומאידך בנתכוון לבטל, פסול ההוספה לא חל בעצם החפצא, והציצית שהוסיף בחפצא כשרות הן, אלא שאסור ללבוש את הטלית כל זמן שלא חתך את הראשונות מפני האיסור והפסול של בל תוסיף במעשה המצוה. ולפיכך אם חתך את הראשונות הטלית כשרה, משום דבשעת הטלת הציצית הנוספות בטלית החפצא של ציצית עדיין הוא כשר, וממילא אם חתך את הראשונות אינו תעשה ולא מן העשוי, כי פסול זה חל רק כשפסל את גוף הציצית בפסול חפצא.
ולפ״ז אם באנו לדון בדין הטיל כלאים למוטלת ובנתכוון לבטל את הראשונות כל זמן שלא חתך את הראשונות, אם הוא עבר על איסור כלאים בלבישת הבגד או לא, נראה שהדבר תלוי, שאם המתיר הוי קיום מצות הגברא אזי עבר משום שהגברא לא קיים מצות ציצית בשעה שעבר על איסור בל תוסיף. ומאידך אם המתיר הוי עצם החפצא של ציצית דחל בחובת המנא אזי ההיתר אכן חל, כי עצם החפצא אמנם הוי ציצית דמקיימין בה חובת מנא. ומשום דאיסור בל תוסיף פוסל רק את חובת הגברא אבל לא את קיום חובת המנא, ולכן הוי חפצא של ציצית דהותרה בה כלאים. וע״ז אתא שמואל לחדש שבהטיל למוטלת כשהתכוון לבטל את הראשונות ולובשה לא עבר על איסור כלאים, ואע״פ שלא חתך את הראשונות ולובשה עם כל ח׳ ציצית שבבגד, מאחר שעצם החפצא של הציצית כשר, ולכן כלאים הותרהכ.
ענין כלאים בבגדי כהונה
א
במס׳ מנחות (דף מג.) איתא: ת״ר הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו׳ פשיטא כו׳ כהנים איצטריכא ליה ס״ד אמינא הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך, מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמיחייב בציצית, הני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו, קמ״ל נהי דאישתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי עכ״ל.
ופסק הרמב״ם (פ״י מהל׳ כלאים הלל״ב) ז״ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד ז״ל טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו (יומא דף סט.) כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר, ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו, דאטו חושן ואיפוד מי לית בהו כלאים עכ״ל. ובפשטות, ביאור המחלוקת בין הרמב״ם והראב״ד שהרמב״ם ס״ל דכלאים בבגדי כהונה דחויה ולא הותרה, ולפיכך סובר שמותר לכהן הדיוט ללבוש האבנט שיש בו כלאים דוקא בשעת העבודה, מכיון שמצות העבודה ומצות לבישת בגדי כהונה בשעת העבודה דוחין את האיסור של כלאיםל. משא״כ הראב״ד סובר שכלאים בבגדי כהונה הותרה, וא״כ המתיר הוא החפצא של בגדי כהונה, ולא קיום מצוות העבודה ולבישה. ולפיכך מותר לכהנים ללבוש בגדיהם במקדש, ואפילו שלא בשעת עבודה, משום דלובשים חפצא של בגדי כהונה והחפצא הותרה בכלאים.
אלא דצ״ע אליבא דהראב״ד מדוע אסור לו לכהן ללבוש האבנט שיש בו כלאים במדינה מחוץ למקדש, הרי לכאורה החפצא בגדי כהונה הוא אף במדינה, והחפצא של בגדי כהונה הותרה.
ונראה דהנה הדין הוא שבגדי כהונה מקדשים את הכהן בקדושת כהונה לעבודה שבמקדש, ומפורש הוא ברמב״ם (פ״י מהל׳ כלי המקדש הל״ד) וז״ל וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבע בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהם עליהן אין כהונתן עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת עכ״ל. מבואר ברמב״ם דכהן מחוסר בגדים שעבד הרי הוא כזר וחייב מיתה בידי שמים מדין זר שעבד, ועולה מכך שהבגדים מקדשים את הכהן עם קדושת כהונה לעבודה שבמקדש. ואע״פ שיש לכהן קדושת כהן בגבולין לענין תרומה וברכת כהנים וכדומה, מ״מ במקדש בעינן קדושת כהונה מיוחדת לעבודה שחלה רק ע״י לבישת בגדי כהונה.
וביאר רבינו מרן הגר״ח זצ״ל שהדין שבגדי כהונה מקדשים את הכהן בקדושת כהונה לעבודה אינו דין בפני עצמו אלא יסודו בדין כלי שרת שמקדשין את הראוי לו וכדאיתא בזבחים (דף פו. וע״ע שם בדף פז.), ומשום דלבגדי כהונה יש חלות קדושת כלי שרת, דמכיון שנתקדשו בשמן המשחה הרי הם קדושים בקדושת הגוף של כלי שרת, וכמו כל דבר הראוי לכלי שרת שמתקדש על ידו, גם כהן מתקדש בקדושת כהונה לעבודה בשעה שהוא לובש בגדי כהונה. והנה דין כלי שרת שמקדש את הראוי לו חל רק במקדש ולא במדינה וכדאיתא בזבחים (דף פח.). ומפני שבגדי כהונה מקדשים כהן בקדושת כהונה לעבודה מדין כלי שרת, לפיכך אף הם אינם מקדשים אותו בקדושת כהונה לעבודה אלא במקדש בלבד כמו כל כלי שרת דעלמא שאינו מקדש את הראוי לו אלא במקדש בלבד.
ויעויין בתוס׳ למס׳ סוכה (דף נ. ד״ה ואי) שמחלק בין קידוש כלי שרת בדבר שאינו ראוי לו לבין קידוש כלי שרת מחוץ למקדש וז״ל וא״ת הלא צלוחית של זהב המחזקת שלשה לוגין מוקדשת היתה כו׳ וא״כ היאך היו ממלאין ממי השילוח הא מיפסלי ביוצא כיון דנתקדשו בכלי שרת כו׳ וכן פי׳ בקונטרס בהדיא בריש שתי מדות (מנחות פז:) גבי שולחן אבל מקדש ליפסל בלינה וביוצא כו׳ ומיהו אין מכאן קושיא כ״כ דאין כלי שרת מקדש בחוץ עד שיכנס לפנים כו׳ עכ״ל, ותוכן דבריהם שהקשה לתוס׳ מדוע לא נאמר שכלי שרת מקדש דבר בחוץ לפסול כמו השולחן דכלי שרת הוא ומקדש דבר שאינו ראוי לו לפסול ולא ליקרב. ותירצו בתוס׳ דשאני בחוץ מבפנים כי כלי שרת בחוץ אינו מקדש כלל ואילו בפנים כלי שרת מקדש דבר שאינו ראוי לו לפסול. ובביאור החילוק אמר מרן הגר״ח זצ״ל דשאני כלי שרת בחוץ, שעצם כלי השרת אינו ראוי שם לשרת, ולכן בחוץ אין לו כח לקדש ואפילו לפסול, משא״כ כלי שרת בפנים, שכלי שרת בפנים ראוי לשרת ככלי שרת, ולכן מקדש בפנים אפילו דבר שאינו ראוי לו לפסול ולא ליקרב. וחזינן מדברי הגר״ח זצ״ל דכלי שרת אינו חפצא דכלי שרת אלא בפנים, ואילו בחוץ אינו חפצא דכלי שרת כלל, ולכן בחוץ אינו מקדש אפילו לפסולמ.
וכמו דין כלי שרת שאינו חפצא דכלי שרת במדינה אלא במקדש בלבד, ה״ה בגדי כהונה שדינם ככלי שרת, שאינם חפצא של בגדי כהונה אלא בתוך המקדש בלבד ולא במדינה. ולפיכך אין בגדי כהונה מקדשים כהן לעבודה כשלובשם במדינה כדין כלי שרת בחוץ שאינו מקדש כלל, כי בחוץ אינו חפצא דכלי שרת, וה״ה הבגדים שאינם חפצא דבגדי כהונה בחוץ, ולפיכך בחוץ אינם מקדשים הכהן לעבודה כלל.
ולפי״ז מבואר היטב שיטת הראב״ד שסובר שאין לכהן היתר ללבוש בגדי כהונה במדינה מכיון שיש בהם שעטנז, ואע״פ שכלאים הותרה בחפצא דבגדי כהונה, היינו רק בבגדי כהונה שלובש במקדש כי במקדש הרי הם חפצא דבגדי כהונה דהותרה בהם כלאים, משא״כ במדינה שלא חל השם בגדי כהונה בחפצא, ולכן לא הותרה שם כלאים.
ובדרך זו מבואר נמי השקלא וטריא שבתוס׳ (מס׳ מנחות דף מ: ד״ה תכלת) וז״ל ועוד אומר ר״ת דבגדי כהונה נמי שלא בעידן עבודה שרי והרי קאמר נהי דבעידן עבודה אישתראי כלומר המיוחדים לעבודה, שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי, וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים, בגדי כ״ג שיצא במדינה חייב, במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור, וצ״ע אי לילה דומה למדינה דחייב, וי״ל דחייב מדרבנן כו׳ אלא נראה טפי דחייב מדאורייתא, ואין לדמות מקומות (ר״ל מקדש בלילה) למדינה, דבמדינה ליכא שום היתר כו׳ עכ״ל. אליבא דר״ת כלאים הותרה בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה ואף בלילה. ותוס׳ שקלו וטרו האם מדאורייתא הותרה אף במדינה כמו במקדש בלילה או לא. ונראה דהא דדנו בתוס׳ הוא בהגדרת חלות השם חפצא של בגדי כהונה שהותרה בו כלאים. דהא בגדי כהונה שהכהן לובש בלילה מקדשים אותו בקדושת כהונה שבמקדש שיהיה ראוי לעבודה, ואילו במדינה אין הבגדים מקדשים אותו כלל. ואם החפצא של בגדי כהונה בעלמא בלי הכח לקדש את הכהן הותרה אף במדינה הותרה. מאידך אם רק חפצא של בגדי כהונה המקדישים את הכהן בקדושת כהונה שבמקדש הותרה, כלאים בבגדי כהונה אסור במדינה. והתוס׳ מסיקים דנראה טפי לחלק בין מדינה שאסור ובין לילה שהותרה.
והראב״ד השיג על הרמב״ם מגמרא מפורשת במס׳ יומא המתרת לכ״ג ללבוש בגדיו כל היום במקדש אפילו שלא בשעת עבודה ואע״פ שיש בהם כלאים. וכן נמי משמע מהרמב״ם עצמו בהל׳ כלאים שאוסר לכהנים ללבוש בגדיהם שלא בשעת עבודה משום האבנט, ואינו מזכיר שהאיסור חל נמי בכ״ג. וכן אף מדויק מהרמב״ם בפ״ח מהל׳ כלי המקדש (הלי״ב) שכתב וז״ל אסור לכהן הדיוט ללובשו (ר״ל האבנט) אלא בשעת עבודה כו׳ עכ״ל, ומשמע שכ״ג מותר, וצ״ע מ״ש כ״ג מכהן הדיוט.
ועיין בשו״ת בית הלוי (סי׳ ג׳ אות ב׳) שכתב דשאני כ״ג מכהן הדיוט משום שהרמב״ם סובר שבזמן שהכ״ג לובש שמונת הבגדים שלו הציץ מרצה על הטומאה שבמקדש וכשאינו לובש כל בגדי הזהב אין הציץ מרצה (פ״ד מהל׳ ביאת המקדש הל״ח), ומאחר שלבישת שמונת הבגדים גורמת ריצוי ציץ ממילא יש קיום מצוה בלבישתם והוא שדוחה את האיסור דכלאים ואפילו בשעה שאינו עובד עבודה. משא״כ כהן הדיוט שהמצוה המוטלת עליו הוא ללבוש בגדי כהונה שלו בשעת העבודה כדי להכשיר את העבודה, ושלא בשעת עבודה אינו מקיים מצות לבישת הבגדים ואז אין לו היתר ללובשם ולדחות את האיסור של כלאים.
והוסיף הגר״מ הלוי זצ״ל על דברי זקנו הבית הלוי זצ״ל שיש צורך אחר בלבישת בגדי כהונה גדולה אפילו שלא בשעת עבודה, והוא כדי שיהיה מוכן לשאלת אורים ותומים. ומפני כך יש לו קיום מצוה בלבישת הבגדים גם שלא בשעת עבודה והוא שדוחה את האיסור של כלאים.
ומרן הגר״ח הלוי זצ״ל אמר שיש לומר אף ביאור אחר, דבנוגע לכ״ג פסק הרמב״ם בפ״ה מהל׳ כלי המקדש (הל״ז) וז״ל ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ״ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום עכ״ל. ויוצא איפוא מהרמב״ם שיש קיום מצוה לכ״ג להיות במקדש כל היום, ופשיטא שלצורך קיום זה הכ״ג חייב ללבוש בגדי כ״ג, כי בזמן שבגדיו עליו כהונתו עליו. ולפי״ז כ״ג שלובש בגדי כהונה במקדש כל היום מקיים קיום מצוה כל זמן שהוא במקדשנ, ומשו״ה הותרה לו כלאים כל זמן שהוא במקדש, בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה. משא״כ כהן הדיוט שאינו מקיים מצוה בהיותו במקדש לפיכך אין לו קיום לבישה והיתר כלאים אלא בשעת עבודה בלבד בשעה שמקיים מצות לבישת בגדיו לצורך העבודה.
ב
שיטת הרמב״ם היא שלבישת שמונת בגדי כ״ג מחנכת כהן גדול (פ״ד מהל׳ כלי מקדש הלי״ג), ואינו פוסק כאביי (ביומא דף יב.) שאמר שכהן גדול מתחנך בלבישת הבגדים דוקא ביחד עם עבודה, כגון שמהפך בצינורא, אלא סובר דרבוי בגדים לבדו מחנך.
אמנם צ״ע מדבריו בפ״א מהל׳ עבודת יוה״כ (הל״ג) שפסק וז״ל שבעת ימים קודם ליוה״כ מפרישין כ״ג מביתו ללשכתו שבמקדש כו׳ ומתקינין לו כ״ג אחר שאם יארע בזה פיסול יעבוד האחר תחתיו. בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר בין שאירע בו פיסול אחר שהקריבו קרבנו זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון עכ״ל. וקשה שהרי בגמרא (שם ביומא דף יב.) אמר רב אדא בר אהבה דלמ״ד אבנטו של כ״ג לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט מחנכין את הכ״ג באבנט, כלומר שמתחנך להיות כ״ג ע״י לבישת ד׳ בגדי לבן ביוה״כ וכדכתב שם רש״י (ד״ה זהו אבנטו) וז״ל איכא היכירא ביום הכיפורים באבנט לפי שאבנטו של כ״ג משתנה ביוה״כ להיות של בוץ עכ״ל, ר״ל דבכל השנה כולה האבנט דכהן גדול הוא משל שעטנז כמו אבנטו של כהן הדיוט, וביוה״כ לבדו האבנט דכ״ג שבבגדי לבן מבוץ הוא ואינו משעטנז, ולפיכך בלבישת בגדי לבן דיוה״כ מתחנך להיות כ״ג. וא״כ מאחר שהרמב״ם פסק שאבנטו של כהן הדיוט אינו אבנטו של כ״ג (פ״ח מהל׳ כלי המקדש הל״ב), למה לא פסק שלבישת בגדי לבן ביוה״כ מחנכת את הכ״ג, ומדוע פסק שרק עבודתו מחנכתו ולא לבישת בגדי הלבן.
ותירץ מרן הגר״ח זצ״ל שהרמב״ם אינו פוסק כמו רב אדא בר אהבהס, והרמב״ם סובר שריבוי בגדים מקדש ומחנך כ״ג רק כשלובש בגדי זהב אבל לא כשלובש בגדי לבן. והביאור בזה משום דהרמב״ם סובר שלבישת בגדי זהב במקדש מהוה קיום מצוה כי ״תפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום״ (פ״ה מהל׳ כלי המקדש הל״ז), וגם משום שבשעה שלובש בגדיו יש ריצוי ציץ, וכדמבואר בבית הלוי הנ״ל. משא״כ בשעה שלובש בגדי לבן אין רצוי ציץ, ואף אין קיום לבישת בגדים ״לכבוד ולתפארת״ כמו שיש בלבישת בגדי זהב. ומשו״ה סובר הרמב״ם שרק בלבישת שמונה בגדים מתחנך כ״ג, משא״כ כשלובש בגדי לבן ביוה״כ. ובכך דומה כ״ג הלובש בגדי לבן ביוה״כ לכהן הדיוט כל השנה שמקיים קיום עשה דלבישה רק בשעת עבודה. והרמב״ם לשיטתו שפסק שמותר לכהן הדיוט ללבוש שעטנז רק בשעת עבודה, משום דרק אז יש קיום לבישת בגדי כהונה שדוחה האיסור של שעטנז. ומשו״ה פסק שאין לבישת בגדי לבן מחנכת כ״ג ביוה״כ אלא עבודתו מחנכתו, משום דבלי עבודה אין שום חלות לבישה בבגדי כהונה דעלמא, דהיינו בבגדי לבן. ואין הכי נמי שבשעת עבודה הרי הוא מתחנך משני טעמים, מטעם כי עבודתו מחנכתו, ומטעם שיש קיום לבישת בגדי לבן בשעת העבודה שמחנכתו. והרמב״ם נקט את הטעם של עבודתו מחנכתו, מכיון שאין בכך נ״מ למעשה, ולא הזכיר את הטעם השני שמתחנך אף משום עצם לבישת בגדי הלבן בשעת העבודה.
ע״כ
גמ׳. איסורי לבישה ושהייה בכלאים
א
עיין במס׳ מכות (דף כא. - כא:) וז״ל אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת כו׳ אמר רב ביבי אמר רב אסי לא פושט ולובש ממש אלא אפי׳ מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו כו׳ רב אשי אומר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ע״כ. ולכאורה ניתן לפרש את מחלוקתם דפליגי ביסוד האיסור של לבישת שעטנז - דאליבא דרב ביבי האיסור הוא מעשה הלבישה ואילו אליבא דרב אשי יש איסור על הגברא שלא יהא לבוש בשעטנז, ולפיכך לרב ביבי לוקה רק על מעשה לבישה ואילו אליבא דרב אשי לוקה אף על שהייה.
אך פירוש זה אינו נראה דהא במס׳ ברכות (דף יט:) איתא שהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפי׳ בשוק, וחזינן להדיא דלכ״ע יש חלות איסור גם בשהייה, כשהגברא לבוש בשעטנז. ויעויין בתוס׳ למס׳ שבועות (דף יז. ד״ה או) שעמדו על זה, והביאו שני מהלכים וז״ל וי״ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אע״פ שאינו לובש כל המלבוש, א״נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו׳ ורב אשי דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע״י מעשה כו׳ עכ״ל. אליבא דהמהלך הראשון שבתוס׳ אין מחלוקת בין רב ביבי לבין רב אשי. ואליבא דהמהלך השני חלוקים רק אם לוקין או לא, משום די״ל דשהייה נחשבת ללאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. ולפיכך סובר רב ביבי שאינו לוקה, ולרב אשי לקי משום שסובר שמצרפים את מעשה הלבישה עם השהייה להחשיבו ללאו שיש בו מעשה.
אמנם לפי המהלך השני שבתוס׳ נראה שדבריהם אמורים כשהלבישה הראשונה היתה באיסור, שאז מצרפין את מעשה הלבישה עם השהייה לאח״כ ללקות עליהן. אך כשמעשה הלבישה הראשונה היתה בהיתר, כגון שלבש כלאים בציצית שהוא מותר, ונפסלו הציצית אח״כ ושהה בלבישת השעטנז מסתבר שלא ילקה, כי הלבישה הראשונה היתה בהיתר, ועל השהייה דאיסור לבדה אינו לוקה משום שאין בה מעשה.
אמנם יתכן פירוש אחר בשיטת רב אשי הסובר שלוקין על שהייה דס״ל דהא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה רק כשגופו של האיסור מוגדר כמי שאין בו מעשה, כגון איסורי דיבור ונותר שבעצם האיסור ליכא מעשה. ברם כשגופו של האיסור יש בו מעשה, כגון האיסור דלבישת שעטנז שלבישה מהוה מעשה, לוקה אף על שהייה, ואע״פ שאינו עושה מעשה בפועל. ולפיכך לוקין על שהיית שעטנז משום שעצם חלות שם האיסור יש בו מעשה, דהיינו לבישה. ולפי״ז אפילו באופן שלבש לכתחילה את השעטנז בהיתר, כגון שלבש כלאים בציצית ואח״כ נפסלו, ג״כ ילקה, כי לוקה על השהייה עצמה בלי צירוף למעשה הלבישה הראשונהע.
ובשיטת רב ביבי יתכן לומר שחולק על זה, וסובר שלאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו תלוי במעשה העבירה בפועל, ולא בעצם גופו וחלות שם של האיסור, ומשו״ה סובר שאינו לוקה על השהייה, משום דבפועל חסר בו מעשה.
א״נ י״ל שרב ביבי סובר שאע״פ שנחשב ללאו שיש בו מעשה אין לוקין עליו משום שחסרה התראה, ואין מלקות בלי התראה. כלומר, דבהתראה בעלמא בעינן שיתרו אותו בשב ואל תעשה לא לעשות את העבירה - כגון ״אל תאכלו חמץ״ או ״אל תחלל שבת״ - שאומרים למותרה להימנע מלעשות את מעשה העבירה. אבל כשהוא לבוש ושוהה בשעטנז יצטרכו להתרות אותו בקום ועשה ולומר לו ״פשוט את השעטנז״, שיצטרך לעשות מעשה כדי לא לעבור על העבירה דשעטנז. והתראה בקום ועשה בכה״ג לא שמה התראה. ורב אשי חולק עליו בדין זה, וס״ל דהוי׳ התראה אף כשמתרים אותו לעשות פעולה בקום ועשה.
ב
כתב הרמב״ם (פ״י מהל׳ כלאים הל״ל) וז״ל הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה, היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. הוציא ראשו מן הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו אע״פ שלא פשט הבגד כולו הרי זה חייב על כל אחת ואחת. בד״א שהוא חייב אחת כל היום כשהתרו בו התראה אחת. אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה ואע״פ שלא פשט עכ״ל. ויעויין שם בכסף משנה שהעיר וז״ל ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת אע״פ שלא התרו בו אלא פעם אחת כו׳ וזה דבר תימה דמ״ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הכזית שהתרו כו׳ עכ״ל. ועוד עיין במשנה מכות (דף כא.) ז״ל נזיר שהיה שותה יין כל היום אין חייב אלא אחת ע״כ, וצ״ע מ״ש שעטנז דבהוציא ראשו והחזירו חייב על כל א׳ וא׳.
ונראה דבשתיית כמה רבעיות יין או באכילת כמה זיתי חלב כל השתיות והאכילות מצטרפין ביחד לשתייה אחת ארוכה ולאכילה אחת ארוכה המהוה מעשה עבירה א׳, ולפיכך אינו לוקה אלא אחת. משא״כ כשפשט ולבש שעטנז כמה פעמים, שהפשיטות מבטלות את הצירוף שבין הלבישות, שא״א להחשיבן ללבישה אחת ארוכה, ולכן כל לבישה ולבישה מהוה מעשה עבירה בפני עצמו, ולפיכך פסק הרמב״ם שלוקין על כל א׳ וא׳ בפני עצמו. ואע״פ שהתרו אותו רק פעם א׳ לפני הלבישה הראשונה ההתראה מצטרפת לכל לבישה ולבישה בעצמה ולוקין על כל א׳ וא׳ כעבירה בפני עצמה. משא״כ דין שהייה דומה לאכילה, שרק אם התרו כמה פעמים לוקה על כל א׳ וא׳, משום דבהתראה אחת לבדה כל השהיות מצטרפות לשהייה אחת ארוכה כמו אכילה אחת ארוכה ולוקה רק פעם אחת בלבד.
שם. גמ׳. מין כנף. קיימת מחלוקת בין הראשונים בדין צבע הציצית. שיטת רש״י (מנחות דף מא: ד״ה מיתיבי כו׳) שצבע הציצית צריך להיות בצבע של הטלית, וז״ל אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים עכ״ל. ובפשטות טעמו הוא משום דין מין כנף. ומאידך תוס׳ חולקים עליו (שם בד״ה אין פוטר בה אלא מינה) וז״ל ותימא מידי ציבעא קגרים עכ״ל. וכוונתם להקשות על רש״י מגמרא במנחות (דף לח:) ז״ל אמר רמי בר חמא: לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישא דהכנף מין כנף ואי אקדים לבן ברישא לית לן בה. אמר רבא מידי ציבעא קא גרים עכ״ל. ובפשטות רבא דוחה כל הדין של צבע מההלכה של מין כנף, ובאמת שיטת רש״י צ״ע, וכמו״כ צ״ע ברמב״ם דלכאורה סובר כרש״י (פ״ב מהל׳ ציצית הל״ח) וז״ל טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין כו׳, עיין בכסף משנה שהאריך בהבנת שיטתופ.
ונראה דהנה שנינו בברייתא וז״ל טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה עכ״ל (מנחות דף מא:) ופירש רש״י וז״ל פוטרין בה לשום לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה עכ״ל (ד״ה כל מיני צבעים). לדעת רש״י דין מין כנף אינו מתקיים כלל בטלית שכולה תכלת, משום דרק בבגדים מצבעים אחרים אפשר לקיים דין מין כנף המחייב לצבוע את חוטי הלבן בצבע הבגד ולהוסיף על החוטים האלו פתיל תכלת. אך בטלית שכולה תכלת, אם נדרוש שחוטי הציצית יהיו ממין כנף כצבע הבגד, כל החוטים יהיו משל תכלת, והתורה באמרה ״ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת״ (במדבר טו: לח), הבדילה בין פתיל תכלת ליתר החוטים. ועוד שנינו (שם) ז״ל טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר עכ״ל, ופירש רש״י וז״ל ודבר אחר לשם לבן עכ״ל. הרי מפורש ברש״י שאין להשתמש בחוטי תכלת כדי לקיים מצות לבן, וממילא טלית שכולה תכלת מופקעת מדין מין כנף.
ויוצא שרש״י סובר שאי אפשר לקיים את הדין של מין כנף בבגד שכולו תכלת, וחייבים לתלות בו אף חוטים שאינם משל תכלת, אך אין זה לשם קיום דין מין כנף, כי אם כדי שיהיו בה שני מיני חוטים, וכמו שכתב (מא: ד״ה כל מיני צבעים) וז״ל דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה, אין לך לחזור אחר לבן, אלא שיהו בה שני מינין עכ״ל. ומתוך דבריו מוכרח, שיש שני קיומים נפרדים בדין חוטי הלבן. יש דין א׳ המחייב לתלות חוטים ממין הכנף, וישנו דין שני להטיל חוטים שאינם תכלת. וממילא בטלית שכולה תכלת אף על פי שאי אפשר לקיים בה את הדין של מין כנף, מ״מ חייב להטיל בה שני מיני חוטים, של תכלת ושל צבע אחר.
ולאור הנ״ל קושיית התוספות על פרש״י מיושבת. רבא שאמר ״מידי ציבעא קא גרים״ עוסק בטלית שכולה תכלת, ורש״י מודה שדין מין כנף אינו מחייב צביעת החוטים כמין הכנף בטלית שכולה תכלת. ואם כן לגבי טלית זו בלבד אמר רבא שצבע החוטים אינו גורם.
על כל פנים, רש״י והרמב״ם סבורים שדין מין כנף מתקיים בחוטים מצבע הטלית. אולם בעלי התוספות (מא: ד״ה אין, בתירוץ השני) חולקים, ולשיטתם דין מין כנף מחייב רק לעשות חוטים ממין הבגד, אך אינו מחייב צבע הבגד, וכטענת רבא ״מידי ציבעא קא גרים״. ולשיטת התוספות אין דין שמחייב צביעת החוטים בצבע הטלית, אך לכאורה גם אין שום איסור בצביעת החוטים. ואם כן גם בעלי התוספות יודו שאפשר להטיל חוטים הצבועים כצבע הבגד, וכך לכאורה ראוי לנהוג בלובש בגד צבוע כדי לצאת גם את שיטת רש״י וגם את שיטת בעלי התוספות. אולם הרמ״א (או״ח ט׳: ה׳) הקפיד על חוטים לבנים גם כאשר הטלית צבוע בצבע אחר, ודבריו טעונים ביאור.
ונראה להסביר את דברי הרמ״א על פי דברי הירושלמי בברכות, בהא דתנן (פ״א מ״ב) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ז״ל כיני מתניתין בין תכלת שבה ללבן שבה, ומה טעמון דרבנן, ״וראיתם אותו״ - מן הסמוך לו עכ״ל. מדברים אלו משמע שמן התורה החוטים צריכים להיות בכל אופן בצבע לבן ממש וכדנלמד מהפסוק ״וראיתם אותו״צ. ובדרך זו אנו יכולים לפרש את דברי הרמ״א, שנוקט כשיטת בעלי התוספות ואינו מחייב לצבוע את החוטים בצבע הטלית, ומאידך גיסא מקפיד על ציציות בצבע לבןק, אפילו כאשר הטלית היא בצבע אחר.
גמ׳. דאפילו צמר לפשתים. יעויין בגמ׳ מנחות (דף מ.) ת״ר סדין בציצית ב״ש פוטרין וב״ה מחייבין והלכה כדברי ב״ה. א״ר אליעזר ב״ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א״כ למה אסרוהו כו׳ רב זירא אמר גזירה משום כסות לילה עכ״ל. ועיין שם ברש״י (ד״ה ב״ש פוטרין), ובתוס׳ (ד״ה סדין בציצית) כתבו וז״ל משמע מתוך פירוש הקונטרס דציצית דכלאים הוא דאסרינן עכ״ל, ומפרשים דאליבא דרש״י, לב״ש דלית להו סמוכין שיתיר כלאים בציצית, אעפ״כ בגד פשתים חייב בלבן דב״ש אוסרים רק תכלת בפשתים דהוי שעטנז. ולרש״י הא דנקטו בית שמאי לשון פטור ולא לשון איסור הוא משום דב״ש ס״ל כמ״ד ציצית חובת מנא הוא ואף כלי שבקופסא בעלמא חייב בציצית, וס״ל דאף כלי קופסא שהוא פשטן פטור מתכלת כיון דא״א ללובשו. ויוצא אליבא דרש״י דס״ל לב״ש שסדין חייב בלבן ופטור מתכלת מדאורייתא.
אמנם יעויין בהמאור הקטן (למס׳ שבת פרק שני דף יא: - יב. בדפי הרי״ף דפוס ווילנא) דס״ל שכמו דסדין פטור מתכלת ה״ה דפטור מלבן, וז״ל ומפורש בגמרא דהתם שרייה ר׳ זירא לסדיניה ואמר הדבר כי עיקר האיסור משום חוטי התכלת הוא שנאסרו הציצית בסדין אי משום קלא אילן אי משום שמא יקרע סדין בתוך ג׳ ויתפרנו אי משום גזירת כסות לילה וכדמפרש התם וכיון שמצות התכלת ולבן תלוי זו בזו, אפילו למ״ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסרה לבן עמה, משום דתרוייהו ציצית נינהו, ואין לך להפריש ביניהם שתהא מחייב את הסדין בלבן ואוסרו בתכלת, נמצא זה מצוה וזה אסור, דבר זה רחוק מאד ואין הדעת סובלתו כו׳ עכ״ל. ושיטתו דאפילו למ״ד תכלת ולבן אינן מעכבות זו את זו היינו בקיום המצוה - כלומר שאדם הלובש בגד עם ציצית לבן בלי תכלת מקיים מצוה. אמנם היינו דוקא בבגד שמחויב בין בתכלת ובין בלבן דאז ניתן ללבוש ציצית לבן אע״פ שאינו לובש תכלת. מ״מ אי אפשר לחלק ביניהם בעצם החפצא המחייב, ולפיכך חפצא של בגד מפשתים שאינו מחייב ציצית מתכלת גם אינו מחייב ציצית מלבן. ולפיכך אליבא דב״ש סדין פטור מציצית לגמרי, בין מתכלת ובין מלבן. וס״ל דה״ה דאליבא דאנשי ירושלים שגזרו שסדין פטור מתכלת דה״ה שגזרו שסדין פטור נמי מלבן כמו שפטור מתכלת.
ויעויין שם במלחמות ה׳ לרמב״ן שכ׳ וז״ל וטעמייהו דב״ש דלית להו סמוכין למשרא כלאים בציצית וכיון דתכלת ליכא לבן נמי ליכא, ואפילו למ״ד אין מעכבין זה את זה מ״מ טלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה בלבן, וכי כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בבגד הראויה לתכלת קאמר כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת כו׳ ולפיכך תנא פוטרין ולא קתני אוסרין שאפילו ממצות לבן פוטרין אותו בית שמאי אע״פ שאין בו איסור, וב״ה מחייבין כו׳ והלכה כדברי ב״ה. אמר ר״א ב״ר צדוק והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, פי׳ תכלת ממש ואין בכללו לבן כו׳ אסרוה לתכלת ולא היו מטילין בה אלא לבן כו׳ עכ״ל.
הרמב״ן מחלק בין שיטת ב״ש מדאורייתא הפוטרת סדין מתכלת ומלבן לבין גזירת אנשי ירושלים האוסרת תכלת אבל עדיין מחייבת סדין בלבן. ונראה בביאור החילוק, משום דבגד פשתים אליבא דב״ש אינו מחייב תכלת, ומאחר שחסר המחייב של תכלת לא חל נמי המחייב של לבן. משום דבעצם המחייבים, חיובי תכלת ולבן חלים ביחד. מאידך גזירת אנשי ירושלים לא הפקיעה את עצם המחייב של תכלת בבגד פשתים, אלא שגזרו איסור לקיים מצות תכלת בבגד פשתים, ומכיון שאינה אלא גזירה בקיום המצוה, ואנן קיי״ל כרבנן שתכלת ולבן אינם מעכבים זו את זו בקיום המצוה, לפיכך מטילים לבן בפשתים בלי תכלת.
ונראה שחולק בעל המאור על סברת הרמב״ן משום דהוא סובר שאנשי ירושלים הפקיעו לא רק את קיום המצוה של תכלת בסדין אלא אף את עצם המחייב דתכלת מהבגד, וכיון שחסר את עצם המחייב של תכלת גם את המחייב של לבן לא חל, וסדין פטור מדרבנן בין מתכלת ובין מלבןר.
ולפי זה יוצא דאליבא דרש״י אפילו כשחסר עצם המחייב של תכלת מ״מ חל המחייב של לבן, ולפיכך ב״ש מחייבים סדין בלבן מדאורייתא ופוטרים אותו רק מתכלת. ואליבא דבעה״מ והרמב״ן כשחסר את המחייב דתכלת מדאורייתא אף המחייב של לבן לא חל, ומשום כך ב״ש פוטרים סדין בין מתכלת ובין מלבן. ויתכן לבאר את מחלוקתם דפליגי אם מצות תכלת ומצות לבן מהוות מצוה אחת או שתי מצוות נפרדות כי אם מצוה אחת הן י״ל שבמחייב של המצוה מעכבין זו את זו, ולכן אליבא דב״ש כשלא חל המחייב של תכלת לא חל נמי המחייב של לבן, זוהי שיטת בעה״מ והרמב״ן. ומאידך אם תכלת ולבן מהוות שתי מצוות נפרדות אזי אינן מעכבות זו את זו כלל - לא בקיום המצוה ולא במחייב של המצוה. ולפיכך סדין אליבא דב״ש אע״פ שפטור מתכלת מ״מ מחוייב הוא בלבן, כי שתי מצוות נפרדות הן, וסברה זו היא סברת רש״יש.
א. עיין באבן האזל על הרמב״ם (פ״א מהל׳ שבת הל״ה - ז׳ אות ו׳) ד״ה והנראה.
ב. עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ז״ל חלק א׳ ענין כלאים בציצית (דף ר - רכ).
ג. דמיון לכך נמצא בשיטת ר׳ יהודה (יומא דף ז ב) שלא כר״ש ושהרמב״ם פסק כמוהו (בפ״ד מהל׳ ביאת המקדש הל״ח) שהציץ מרצה רק בזמן שהוא על מצחו של הכ״ג וכדכתיב ״על מצחו ונשא״, והביאור שאינו נחשב כבגד לרצות כציץ אלא בזמן תשמישו כשהכ״ג לובשו על מצחו.
ופעם אמר רבינו זצ״ל ביאור מעין זה לגבי ארון העדות בנוגע למה שיש שינוי בסידור כלי המשכן (שמות פרק מ׳) דמקודם נתן משה רבינו את לוחות העדות בתוך הארון כמצותו ואח״כ הביאו אל תוך המשכן ואילו בכלים אחרים הסדר שעשה היה להיפך, דמקודם נתן את השלחן באוהל מועד ואח״כ ערך עליו את הלחם הפנים כמצותו, וכן שם את המנורה במקומה ואח״כ העלה את נרותיה כמצותה, ושם את מזבח הזהב במקומו באהל מועד ואח״כ הקטיר עליו את הקטרת כמצותו. וביאר רבינו זצ״ל דשאני ארון העדות דנחשב לכלי דוקא בשעת תשמישו דהיינו בשעה שיש בו לוחות העדות, משא״כ כלי המשכן האחרים הנחשבים לכלים אף שלא בשעת תשמישם. ובהתאם לכך הכניס משה רבינו את הארון רק אחרי ששם בו את לוחות הברית והתחיל לשמש כמצותו כי בלי הלוחות אינו ארון העדות.
ומצינו כעין זה אף לענין דיני כלי שרת שנחשב לכ״ש רק במקום שמתשמשים בו כדינו. דיעויין בתוס׳ למס׳ סוכה (דף נ א ד״ה ואי) דייסדו שאע״פ שכלי שרת מקדש דבר שאינו ראוי לו לפסול היינו דוקא במקדש ולא מחוץ למקדש. וביאר הגר״ח זצ״ל דיסוד הדין הוא שמחוץ למקדש אינו נחשב לכלי שרת מכיון שאינו ראוי שם לשמוש כלי שרת. משא״כ בפנים שהכלי ראוי להשתמשות ככלי שרת ולפיכך הוי כלי שרת לקדש בו אף דבר שאינו ראוי לו.
ד. לכאורה ר״ל דמאחר דמקיים חובת המנא עם כל טלית וטלית שלובש ה״ה דמקיים חובת גברא עם כל טלית וטלית, כי בציור הזה חובת הגברא נקבעת כפי חובת המנא, ויל״ע בזה.
ה. עיין בתוס׳ כתובות (דף מ א) ד״ה כגון מילה בצרעת.
ו. והא דא״א לקיים את שניהם בנוגע לחובת המנא קובעת שאף בנוגע לחובת הגברא א״א לקיים את שניהם שהרי עשה דוחה ל״ת רק מפני חובת הגברא, עיין בשיעורים לקמן אות ג׳.
ז. ולפי״ז אפשר לכתחילה לברך את ברכת ״על מצות ציצית״ אחרי לבישת הטלית הקטן, כמו שמברכים ״להכניסו״ אחרי המילה אליבא דהר״ת.
ונראה שיש לעיין בהשוואת מילה לטלית קטן, שהרי בטלית קטן יש קיום מצות מנא כשלובשו עם ציצית, ויוצא איפוא דברכת ״על מצות ציצית״ מהוה ברכת המצוה על קיום המצוה שבמנא. משא״כ במילה, דהמצוה היא רק לעשות מעשה המילה, וחלות שם מהול שחל בגברא אינו קיום מצוה. והברכה ד״להכניסו״ איפוא מהווה ברכת השבח דעלמא ולא ברכת המצוה. וכן נמי משמע מלשון הר״ת בהסברו את ברכת ״להכניסו״. ברם יש שיטות דס״ל שיש קיום מצוה בזה שהגברא הוי מהול, וא״כ מילה דומה ממש לציצית. ועיין בערוך השלחן (או״ח סי׳ ח׳ סעיף י״ב).
ועוד נ״מ מזה שיכול ללבוש טלית קטן מתחת לבגדיו ולא מעל בגדיו דמ״מ מקיים חובת מנא, והחובה ללבוש את הטלית מעל בגדיו כדי לקיים את מצות ״וראיתם אותו״ הוי קיום במצות לבישת הגברא שבפרשת שלח שאינו מקיים אותה עם טלית קטן, ועיין בפוסקים.
ח. עיין בשיעורים לקמן (דף ו א) תוס׳ ד״ה שכן הכשר מצוה.
ט. וביאר רבינו זצ״ל שהשואל מברך ואע״פ שאינו מחוייב במצוה כי רק המשאיל חייב, בדומה לנשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא ואע״פ שאינן מחוייבות לעשות את המצוה, כי ע״י מעשה השואל מתקיימת המצוה שבחפצא, ולכן אפשר לו לברך דמברכים ברכת המצוה על מעשה המצוה ולא על חובת המצוה, ולכן השואל נמי יכול לברך. אלא דצע״ק בזה שהרי רבינו זצ״ל קבע שבחובת מנא ליכא מעשה מצוה לענין עדל״ת וא״כ למה יש מעשה מצוה לענין ברכה. וצ״ל דמשו״ה מברך ״על מצות ציצית״ במילת ״על״ דאינה ברכה על מעשה המצוה כמו ברכה דמתחילה ב״ל״ אלא ברכה על המצוה שבחפצא, ומפני שלבישת השואל גורמת את קיום חובת המנא משו״ה הוא מברך. ועיין בשיעורים לעיל סוף אות ב׳. וע״ע בשיעורים לזכר אבא מרי ז״ל ענין כלאים בציצית (דף רט״ו).
י. עיין ברשימות שיעורים למס׳ סוכה ענין בל תוסיף.
כ. אך לכאורה קשה לומר שהרמב״ם סובר שכלאים הותרה בציצית שהרי הרמב״ם פסק (פ״ג מהל׳ ציצית הל״ז) שאם לובש כלאים בציצית בלילה דעובר על איסור שעטנז דאורייתא, מכיון דלילה לאו זמן ציצית, שלא כהר״ת. ומשמע מכך שהרמב״ם סובר שכלאים בציצית דחויה ולא הותרה. ויתכן שסובר דמכיון דלילה לאו זמן ציצית חסר בו כל החפצא של ציצית ולפיכך אסור. וע״ע ברמב״ם (שם הל״ט) שמתיר לנשים להתעטף בציצית. והשיג עליו הראב״ד (שם) דהיאך מותר להן ללבוש כלאים בשעה שפטורות מהמצוה. ומשמע מכך שהרמב״ם סובר שכלאים בציצית הותרה לנשים דהוי להן עכ״פ חפצא של ציצית. וצריכים לחלק, דבנשים מכיון שיש להן קיום מצוה הטלית מהווה להן חפצא של ציצית שהותרה בו כלאים שלא כמו בלילה שאינו חפצא של ציצית כלל. אך קשה ע״ז מפסק הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ציצית הל״ט) שאין נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, ומשמע שאין להן קיום מצוה. וי״ל שהרמב״ם סובר שיש להן קיום מצוה אלא שסובר שיש לברך ברכת המצוה דוקא על חובת המצוה ולא על קיום המצוה מדאמרינן ״וצונו״, והני נשי מכיון דאינן מצוות אינן יכולות לברך, ואע״פ דמקיימות מצוה.
ל. עיין בסה״מ (מצוה ל״ג) שהרמב״ם מונה מצות עשה דלבישת בגדי כהונה כמצוה בפני עצמה. ומאידך הרמב״ן השיג עליו שם וסובר שלבישת בגדי כהונה אינה אלא הכשר מצוה למצות עבודת הכהן.
מ. ע״ע בס׳ מנחת אברהם למס׳ זבחים (דף פח א).
נ. ובכך נראה לתרץ את תמיהת הגרי״ז זצ״ל שדייק מהרמב״ם ומהגמרא שמותר לכ״ג ללבוש ח׳ בגדיו בהר הבית, והקשה שהרי אינו מקום עבודה. והתירוץ הוא כי קיום הלבישה דכ״ג לכבוד ולתפארת מתקיימת בכל בית המקדש כולל הר הבית ולא שייך לדיני עבודה. ועיין בחידושי מרן רי״ז הלוי זצ״ל למס׳ יומא (דף כג). ועיין בסה״מ לרמב״ם מצות עשה ל״ג שכ׳ וז״ל שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה וכו׳ והוא (ר״ל הכהן גדול) שילבש בגדים אלו תמיד במקדש עכ״ל.
ס. כנראה שלהרמב״ם כשהגמרא מסיקה שעבודתו מחנכתו דחתה את תירוציהם של רב אדא בר אהבה ושל אביי.
ע. עיין עוד ברשימות שיעורים למס׳ שבועות חלק א׳ ענין לאו שאין בו מעשה אותיות א - ג וי״א.
פ. והראב״ד בהשגתיו (שם) מתרץ את קושית התוס׳ על רש״י והרמב״ם, ומבאר שאין צבע תכלת מחייב לאקדומי, אמנם בטלית מצבע אחר יש חיוב שצבע הציצית יהיה צבע הטלית מדין מין כנף, עיי״ש.
צ. רש״י פירש את המשנה בברכות (ט ב) באופן אחר, אך תוספות שם פירשו על פי הירושלמי, עיין במנחות (מג ב) תוס׳ ד״ה בין. גם על פי הקבלה בעינן לבן דווקא, עיין ברעיא מהימנא סוף פרשת שלח.
ק. המחבר (או״ח סימן ט׳ סעיף ה׳) פסק שיש לצבוע את החוטים כצבע הבגד. ובבאר הגולה ובביאור הגר״א משמע שפסק זה הוא על פי שיטת רש״י והרמב״ם, אך הט״ז (ס״ק ז׳) פירש שהוא מדין נוי וכדביארו התוספות. ולמעשה נוהגים שהטלית תהיה לבנה, כדי לקיים גם את דברי המחבר וגם את דברי הרמ״א, עיין בב״ח, בט״ז ס״ק ח׳ ובמגן אברהם ס״ק ו׳.
ר. ולכאורה נ״מ אם הלך ועבר על איסור הדרבנן ולבש תכלת בסדין האם קיים מצות ציצית מדאורייתא או לא, דאליבא דבעה״מ הסובר שהחכמים הפקיעו את כל המחייב מעיקרו לא קיים מדאורייתא, ואילו אם נקטינן שאסרו רק את עשיית המצוה אזי י״ל שקיימה מדאורייתא. ונ״מ למי שתקע בשופר בשבת האם יצא המצוה מדאורייתא. ועיין בקובץ הערות קונטרס דברי סופרים סי׳ ג׳.
ש. עיין בסה״מ לרמב״ם מצות עשה י״ד ובסוף שרש י״א וברשב״ץ ס׳ זהר הרקיע מצוה י״ז המובא בקנאת סופרים שם.
ומשיבים: עדיין איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] לפחות כי דיוקא [כמו הדיוק] של רבא ובאופן אחר קצת, שהייתי אומר: ״הכנף״ — מין כנף, והכי קאמר רחמנא [וכך אמרה התורה]: עביד ליה [עשה לו] ציציות צמר לבגד צמר, וציציות פשתים לפשתים. וכי עבידת [וכאשר עושה אתה] ציציות צמר לבגד צמר — צבעיה [צבע אותו בתכלת] ותצא בכך ידי מצות ציצית, אבל כאשר אין הציציות והבגד מאותו מין, וכגון ציציות צמר לבגד פשתים, ופשתים לבגד צמר — לא תצא בכך, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״צמר ופשתים״, שאפילו בציציות צמר לבגד פשתים ופשתים לצמר יוצא ידי חובת ציצית.
The Gemara responds: It is nevertheless necessary to state: “Wool and linen,” as it could enter your mind to say, in accordance with the inference of Rava, that the phrase “the corners” indicates that it must be from the same type of thread as the corner, but in a different manner: This is what the Merciful One is saying: Prepare for it wool fringes for a wool garment and linen fringes for a linen garment, and when you prepare wool fringes for wool clothing, dye it sky-blue. However, if you prepare wool fringes for linen garments or linen for wool clothing, you need not include a sky-blue thread. Therefore, the Merciful One states: “Wool and linen,” which teaches that one fulfills the obligation of fringes even with wool fringes for a linen garment or linen fringes for a woolen one.
רש״יתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות ד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות ד:, רש"י יבמות ד:, תוספות יבמות ד:, תוספות ישנים יבמות ד:, רמב"ן יבמות ד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות ד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות ד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות ד: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות ד:, מהרש"ל חכמת שלמה יבמות ד:, מהרש"א חידושי הלכות יבמות ד:, גליון הש"ס לרע"א יבמות ד:, רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות ד: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות ד:, אסופת מאמרים יבמות ד:

Yevamot 4b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 4b, Rashi Yevamot 4b, Tosafot Yevamot 4b, Tosefot Yeshanim Yevamot 4b, Ramban Yevamot 4b, Rashba Yevamot 4b, Meiri Yevamot 4b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 4b, Ritva Yevamot 4b, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 4b, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 4b, Gilyon HaShas Yevamot 4b, Reshimot Shiurim Yevamot 4b, Steinsaltz Commentary Yevamot 4b, Collected Articles Yevamot 4b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144