(1) 
אֶחָד מִכׇּל קׇרְבָּן אאֶחָד שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס וְהָכָא כְּמַאן דִּפְרִיסָא דָּמְיָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
אֶחָד מִכׇּל קׇרְבָּן אאֶחָד שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס וְהָכָא כְּמַאן דִּפְרִיסָא דָּמְיָא one out of each offering for a gift to the Lord; it shall belong to the priest who sprinkles the blood of the peace-offerings” (Leviticus 7:14), and the word “one” indicates that it must be a whole loaf, i.e., that one should not take a broken piece, and here the bread has not been properly baked, it might therefore have been thought that it is considered as though it were broken. Consequently, the baraita teaches us that this is nevertheless classified as bread.
אחד מכל קרבן – תרומה לה׳ לכהן הזורק וגו׳ ארבעת מינין היו בה של עשר עשר חלות ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והשאר לבעלים וכתיב אחד שלא יתן לו פרוסה.
אמר רבא מאי טעמא דר׳ יוחנן (נ״ל דצ״ל ר׳ יהודא, המעתיק) וכו׳ – ולענין פסק כתב רבי׳ אלפסי ז״ל דאיכא מאן דפסק כר׳ יהודה שאין לחם אלא האפוי בתנור בלבד והוא ז״ל דחה סברא זו. וכתב הרי״ט ז״ל דיפה דחאה ואנן קיימא לן כרבנן ור׳ יוחנן ור״ל איפליגו אליבא דרבנן ואילו בשהרתיח ולבסוף הדביק כ״ע לא פליגי שהוא לחם לכל דבר כדאיתא לעיל כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ר׳ יוחנן מחייב וריש לקיש פוטר. ואיכא מרבוותא מאן דפסק כר׳ יוחנן וכן פסק רבי׳ אלפסי ז״ל ואיכא מאן דפסק כר׳ יהודא. והרמב״ן ז״ל הכריע כדברי רבי׳ אלפסי ז״ל דפסק כר׳ יוחנן. והרי״ט ז״ל כתב ז״ל לפי ע״ד אין לנו הכרע גמור בפסק זה אלא מספקא מילתא כדכתב הר׳ אפרים ז״ל תלמידו של רבי׳ אלפסי ז״ל ולענין חלה נקטינן לחומרא וחייבים בחלה ולענין מצה אינו יוצא בה ולענין ברכה נמי לא מברכינן אלא מיני מזונות ולבסוף מעין ג׳. והמחוור שיאכל עמהם כזית לחם כדי שיברך ג׳ ברכות דפטור ממעשה אילפס זה: [הא דתנן הא]: (לא ידעתי המשך אלו התיבות:)
ר׳ יהודה אומר אין לחם אלא האפוי בתנור נמצא עכשיו דריש לקיש אית ליה דלכולי עלמא מעשה אלפס אם הרתיח ולבסוף הדביק שהוא כעין תנור דלאחר הרתיח׳ א״צ להלך האור תחתיו חייבים בחלה אבל הדביק ולבסוף הרתיח פטורים לכ״ע ופלוגתייהו דר׳ יהודה ורבנן לא בעי איהו לאוקמא בהרתיח ולבסוף הדביק ואיהו כת״ק דמחייבין דא״כ דר׳ יהודה דלא כותיה וכיון דאפשר לאוקמי כולי עלמא כותיה טפי ניחא ליה ואמר דהרתיח ולבסוף הדביק לכו״ע לחם הוי אלא פלוגתייהו הכא בשהדביק ולבסוף הרתיח ולא נגמר שם בשולו וחזר ואפה בתנור או כעין תנור בהרתיח ולבסוף הדביק ת״ק אית ליה לחם אקרי ולר׳ יהודה אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא או כעין תנור והכי אית לן לפרושי דהא ר״ל לאוקמינהו תרוייהו כותיה מהדר. ולהאי לישנא לא קיימ׳ לן כר׳ יהודא דהא התם בפרק החולץ אמרי׳ דהאי חלוט מצה היא ואדם יוצא בה ידי חובתי בפסח. ובדהדר אפייה בתנור והכי קיימ״ל דרבינא הוא דאמרה התם. ור׳ יוחנן אית ליה דמעשה אלפס בין הדביק ולבסוף הרתיח בין הרתיח ולבסו הדביק חייב ולא שני לי׳ בינייהו כלל. הלכך לדידיה רבנן דמחייבין מעשה אלפס בכל ענין מחייבין ור׳ יהודה דפטר בכל ענין פטור אבל אפשר דאם חזר ואפאו בתנור מחייב וא״כ לא קשיא עליה ההיא דפרק החולץ לענין הלכתא. ואפי״ה לא קיימ״ל כותיה דת״ק פליג עליה ואין הלכה כיחיד במקום רבים דעד כאן לא צריכי ללישנא דריש לקיש כרבא דפ׳ החולץ אלא משום דשמעינן ליה לרבא דמפרש למילתיה מדכתיב בתנור אחד לחם העשוי בתנור אחד אבל לר׳ יוחנן לא צריכי לדרבא וממילא אבטליה מילתא דר׳ יהודא מקמי דרבנן פשו להו ר׳ יוחנן וריש לקיש. הרב בעל הלכות משמו דכהן צדק ז״ל פסק כר״ל ובודאי מסתיימ׳ הדין פסקא דלר״ל מוקמינא כולי עלמא אליביה ואלו לר׳ יוחנן איצטריך לאוקמי מלתא כתנאי ועוד דאמרי׳ בסמוך בעו מיניה הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו אמר לי׳ מאי אימא ליה האמר לי היינו מעשה אלפס אמר לי׳ בעי מיניה הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מבחוץ מהו אמר ליה מאי אימא ליה דאמר לי רוב עניים עושין כן. ומהדר ובעי אבוקה כנגדו מהו אלמא היינו מעשה אילפס דקאמר לפוטרה קאמר וא״כ הוי סוגיין כותיה דריש לקיש ולא תיקשי לן כובא דארעא דההיא מוקמינן לה בשהסיק מבפנים דהוי כעין תנור והרב אלפסי ז״ל פסק כר׳ יוחנן וכן כתב משמיה דרב אחא משבחא גאון ז״ל וכן נראה עיקר דכלל אמרו ר״י ור״ל הלכה כר׳ יוחנן בר מהנהו תלת דבפ׳ החולץ ולא מני הא בהדיהו. ואתיא דר׳ יוחנן כת״ק דר׳ יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים.. והא דקאמר היינו מעשה אילפס ה״ק היינו מעשה אלפס דפליגי ביה ר׳ יוחנן וריש לקיש ולא אתא למפסק לא לפטור ולא לחיוב. והדר בעי איפליג נמי באבוק׳ כנגדו ואמר ליה דלא הלכך כר׳ יוחנן קיימ״ל וכל מעשה אלפס שלא במשק׳ לחם הוי ולזה הסכים הראב״ד ז״ל והרמב״ם ז״ל. ובמה שכתבתי נתקיימו דברי הרב אלפסי ז״ל שדחה דר״ל ור׳ יהודה ופסק כר׳ יוחנן:
תוס׳ בד״ה ות״ק מ״ש כו׳ (ואמר)[צ״ל וא״א] שלא יתבשל מעט ממנו וחסר ליה משיעוריה עכ״ל דאי הוו פליגי בתתאי גבר ועילאה גבר ע״כ דהוי תליא מלתא בנתבשל קודם האפיה באלפס או בתנור אלא דלא אכפת לן כלל בבישול מקודם כלל אם נאפה אח״כ למר במעיסה ולמר בחליטה דמקרי לחם ודו״ק:
בד״ה א״ל ר״י תנאי כו׳ אבל ללישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי כו׳ א״כ ר״י ב״ר יוסי כו׳ עכ״ל ומהני תנאי דרישא דקאמר ת״ק דב״ה מחייבין בזה ובזה ותנא בתרא קאמר דב״ש מחייבין בזה ובזה לא ה״מ לדקדק כן דע״כ דמחייבין אפילו באלפס דאי באלפס פטור א״כ היינו חכמים די״ל דבהא חכמים פליגי אתנאי דרישא ואמרי דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה אלא לכ״ע באלפס פטור ובתנור חייב ותדע דהא ר׳ ישמעאל ב״י בין ללישנא דזה וזה לפטור ובין ללישנא דזה וזה לחיוב היינו או כב״ה או כב״ש לתנאי דרישא אלא דקאמר לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה אבל מר״י בר יוסי דקדקו שפיר ללישנא דזה וזה לחיוב אי הוה פוטר באלפס א״כ היינו חכמים וללישנא דזה וזה לפטור ע״כ צ״ל נמי היינו אפילו אם אפאו אח״כ בתנור דאל״כ היינו חכמים דהכי קאמרי׳ לר׳ יהודה לקמן ודו״ק:
בד״ה דכ״ע מעשה כו׳ אבל בלילתו עבה כ״ע מודו דחייב בחלה כו׳ עכ״ל ולעיל דפריך לר״ל מההיא דקתני יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באלפס הא דלא אוקמא בעבה משום דא״כ לא הוי לחם עוני כמ״ש התוס׳ לעיל אההיא דפרט לחלוט כו׳ וק״ל:
בא״ד ואע״ג דטריתא כו׳ דחייב בחלה ומברכין עליו במ״מ כו׳ עכ״ל האי ואע״ג כו׳ קאי אדלעיל שכתב ר״ת בתחלתה עיסה וסופה סופגנין דה״נ מברכין עליו המוציא כו׳ כיון דחייב בחלה דלא תקשה ליה מטריתא כו׳ וק״ל:
בד״ה לחם שאין כו׳ וא״ת מנלן לחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה כו׳ עכ״ל דמסתמא הך מתני׳ דמחלק בין תחלתה סופגנין ובין תחלתה עיסה אתיא נמי כר׳ יהודה ולמ״ד מעשה אלפס פטורין ויליף ליה נמי מהאי קרא אין לחם אלא האפוי בתנור כפרש״י לעיל ניחא דבענין מעשה תנור קאמר דהיינו בלילתו עבה אפילו במים ובלילתו רכה בחזר ואפאו בתנור אבל לר׳ יהודה ע״כ לאו כעין מעשה תנור קאמר כיון דבלילתו רכה בחזר ואפאו בתנור לא מקרי לחם אלא באפאו בתנור א׳ ודו״ק:
איתא בפסחים ל״ז,ב־ל״ח,א: אמר רב אסי עיסה של מעשר שני, לדברי ר׳ מאיר פטורה מן החלה, לדברי חכמים חייבת בחלה. מצות של מעשר שני, לדברי ר׳ מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, לדברי חכמים יוצא בה ידי חובתו בפסח, אתרוג של מעשר שני, לדברי ר׳ מאיר אין יוצא בו ידי חובתו ביום טוב, לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.
והנה, כפי שמציין רש״י, מקור המחלוקת בין ר׳ מאיר וחכמים, והיא שיטת רבי יהודה, הוא בקידושין, ושם חלקו במקדש אשה במעשר שני, דלרבי מאיר אינה מקודשת ולרבי יהודה מקודשת (משנה שם נ״ב,ב), ובגמ׳ (שם נ״ג,א וכן נ״ד,ב) ביארו דלר׳ מאיר מעשר שני הוא ממון גבוה ולר׳ יהודה הוא ממון הדיוט.
ומתוך כך מבארת הגמ׳ בפסחים דלר׳ מאיר עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דכתיב ״עריסותיכם״ (״ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה״ – במדבר ט״ו, כ׳) – משלכם! וכן פשוט הוא שלא יצא ידי אתרוג דכתיב ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג, מ׳) – משלכם, אך מפני מה לא יצא ידי מצה? ומשיבה הגמ׳ בשם רבא ואיתימא בשם רב יימר בר שלמיא: אתיא לחם לחם, כתיב הכא לחם עוני (דברים ט״ז, ג׳), וכתיב התם (בהפרשת חלה) והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו, י״ט), מה להלן משלכם, אף כאן משלכם.
והנה בקידש אשה במעשר שני פסק הרמב״ם כרבי מאיר, וז״ל הרמב״ם בהל׳ אישות פ״ה ה״ד: ״קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת, לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר לד׳ הוא״ (ויקרא כ״ז, ל׳: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לד׳ הוא קדש לד׳), והוא הפסוק המובא בקידושין (נ״ג,א) בהסבר שיטת רבי מאיר.
וכן כתב הרמב״ם בהל׳ מעשר שני פ״ג הי״ז וז״ל: מעשר שני ממון גבוה הוא שנא׳ לד׳ הוא, לפיכך אינו נקנה במתנה וכו׳ ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו.
אך מאידך בהל׳ חמץ ומצה פ״ו ה״ח כתב הרמב״ם דיוצאין במצה של מעשר שני בירושלים. וכן לגבי אתרוג פסק בהל׳ לולב פ״ח ה״ב דאם נטל אתרוג של מעשר שני בירושלים יצא ידי חובתו. ולגבי עיסה של מעשר שני בירושלים כתב הרמב״ם בהל׳ בכורים פ״ו ה״ד דחייבין בחלה.
וקשה דאם פסק כר׳ מאיר דהוא ממון גבוה, כיצד פסק דיצא ידי חובתו במצה ובאתרוג של מעשר שני, ושחייבין בחלה, הא רב אסי הסיק בג׳ דברים הללו דלר׳ מאיר לא יצא ידי חובת מצה ואתרוג, ופטור מן החלה, אתמהה!
ובלחם משנה בהל׳ חמץ ומצה הנ״ל כתב לתרץ דבסוף פרק חלק (סנהדרין קי״ב,ב) אמרו דמחלוקת רבי מאיר וחכמים בחלה של מעשר שני היא בירושלים דווקא, דלר׳ מאיר הוא ממון גבוה ופטורה מן החלה, ולחכמים הוא ממון הדיוט וחייבת בחלה, אבל בגבולין דברי הכל פטור. ופירש״י ד״ה אבל בגבולין: ״שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה דברי הכל פטורה מן החלה דממון גבוה הוא״ (ובלישנא אחרינא פירש רש״י: ״אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה, לא קרינא ביה ראשית עריסותיהם, ואפילו פדאה לאחר מיכן פטור מן החלה״). וא״כ נאמר דמה שפסק הרמב״ם בהלכות מעשר שני הוא דווקא בגבולין. ומתוך כך כתב דעיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה, והיינו כחכמים, דלר׳ מאיר אפילו בירושלים פטור כדאיתא בפרק חלק. וכן לגבי מצה, כתב דיוצאין במצה של מעשר שני בירושלים (וכן באתרוג). אמנם הלחם משנה קצת מתקשה, דהרמב״ם בהל׳ אישות ובהל׳ מעשר שני, סתם את הדברים כר׳ מאיר, והיה לו לומר דהוא דווקא בגבולין.
ובכסף משנה בהל׳ חמץ ומצה הביא את מש״כ רבינו מנוח ביישוב הרמב״ם, עפ״י הגמ׳ בסוכה ל״ה,א דפליגי שם ר׳ חייא בר אבא (כך גרס רבינו מנוח) ורב אסי בטעם הפסול של אתרוג של ערלה, דחד אמר לפי שאין בה היתר אכילה (רש״י: ״ורחמנא אמר לכם, הראוי לכם בכל דרכי הנאתו״), וחד אמר לפי שאין בה דין ממון (רש״י: ״שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא״). והגמ׳ מסיקה דלכו״ע בעי היתר אכילה, והמחלוקת היא רק אי בעינן ג״כ דין ממון. ״מאי בינייהו, איכא בינייהו מעשר שני שבירושלים אליבא דר׳ מאיר, למ״ד לפי שאין בה היתר אכילה, הרי יש בה היתר אכילה, למ״ד לפי שאין בה דין ממון, מעשר שני ממון גבוה הוא״. ומסקנת הגמ׳ דרב אסי הוא שאמר לפי שאין בה דין ממון, דהא רב אסי אמר דאתרוג של מעשר שני לדברי ר׳ מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו ביו״ט (ובהמשך מביאה הגמ׳ את אימרת רב אסי, המובאת בפתח הדברים, בשלמותה). ולפי״ז י״ל דס״ל לרמב״ם כר׳ חייא בר אבא, דהטעם הוא מפני שאין בה היתר אכילה, וע״כ לא בעינן דין ממון, וכן הוא לגבי מצה (ובהל׳ בכורים פ״ו ה״ד, לענין חלה, כתב הכסף משנה תירוץ זה בשם הר״י קורקוס, ועיי״ש עוד דגרס רבי חייא סתם, וכתב דודאי הלכה כמותו דהא הוא רביה דרביה דרב אסי, וגם הובא שם דכך היא גם שיטתו של רבי עקיבא בפסחים ל״ו,א דיוצאין במצה של מעשר שניב).
ונראה, ביישוב הקושיא על הרמב״ם, שישנם שני גדרים של ״שלו״:
א. ״שלו״ שיש לו רשות לאכול את הדבר ולבערו, אבל רק לעצמו ואין לו רשות לתת לחברו.
ב. שיכול לתתו אף לחברו.
והנה מעשר שני הוא מהגדר הראשון, והוא בעצמו יכול ליהנות ממנו כפי שהוא רוצה, אבל אין לו רשות לתת לחברו או למכרו. וזהו הפירוש מעשר שני ממון גבוה.
ולכן המקדש במעשר שני לא הוי קידושין, מפני שצריך לתת לה דבר, ואת המעשר אסור לו לתת. אבל לגבי העשה דמצה ואתרוג הוא מקיים גם במעשר שני, כי סוף סוף המעשר הוא שלו לענין שיכול ליהנות ממנו ולאכול, ולזה נקרא ש״לכם״גד.
א. *) שיעור זה מתוך רשימות שרשם תלמידו, ד״ר אברהם ארזי ז״ל, בבית המדרש לרבנים בברלין.
ב. דכך היא גם שיטתו של רבי עקיבא בפסחים ל״ו,א דיוצאין במצה של מעשר שני. ואמנם הטעם שר׳ עקיבא נותן שם – דמצות מצות ריבה (עי׳ ויקרא כ״ג, ו׳: ״ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לד׳ שבעת ימים מצות תאכלו״). אך אפשר דזה גופא מלמדנו הפסוק, דלא בעינן שיהיה שלו דווקא, ודיינו שיש בזה היתר אכילה. ועיי״ש דר׳ יוסי הגלילי ס״ל דלא יוצא, משום דלחם עוני כתיב (דברים ט״ז, ג׳) ודרוש ביה לחם אוני (רש״י שם), יצא מעשר שני שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה.
ג. אבל לגבי העשה דמצה ואתרוג הוא מקיים גם במעשר שני, כי סוף סוף המעשר הוא שלו לענין שיכול ליהנות ממנו ולאכול, ולזה נקרא ש״לכם״. וצ״ל דגם לגבי חיוב חלה, דיינו דהמעשר הוא ״שלו״ לענין זה.
וראה ב״השלמות״, הבנה יתרה בדברי הגריי״ו.
וראה ב״השלמות״, הבנה יתרה בדברי הגריי״ו.
ד. השלמות
והנה, גם אם עפ״י ההגיון המשפטי יש מקום לחלוקה בין שתי הדרגות ב״שלו״, עדיין צריכים אנו להבין כיצד פסק הרמב״ם. אם לשיטת רבי מאיר, הרי לדידו מעשר נחשב לממון גבוה ממש, ואינו יוצא ידי חובה לא במצה ולא באתרוג, ופטור הוא מן החלה, כדאיתא להדיא בפסחים, ואם לשיטת רבי יהודה, מעשר שני אינו נחשב לממון גבוה, עכ״פ בירושלים, ויכול הוא לקדש בו אשה.
ודומה שאין לנו מוצא אחר אלא בשילוב דברי הגריי״ו עם פירושו של מהר״י קורקוס בהל׳ בכורים פ״ו ה״ד. ושם התקשה בסתירה בדברי הרמב״ם, והביא ב׳ תירוצים:
א. האחד, הוא עפ״י הכלל בערובין מ״ו,ב דר׳ מאיר ור׳ יהודה, הלכה כר׳ יהודה. והנה לא פסקו כר׳ מאיר בקדשה במעשר שני אלא משום דסתם לן תנא כוותיה, כדאיתא בקידושין נ״ד,ב עיי״ש, וכיון שכן לא קיי״ל כוותיה אלא במה שפסקו בגמרא כוותיה בהדיא, אבל גבי חיוב חלה בעיסה של מעשר שני (והוא הדין לגבי מצה ואתרוג של מעשר שני), שלא פסקו בהדיא, הדרינן לכללין ופסקינן כר׳ יהודה, כל שכן ששנו אותה בלשון חכמים.
והנה על תירוץ זה התקשה מהר״י קורקוס, דסוף סוף כיון דהא בהא תליא, איך אפשר לפסוק כר׳ יהודה בהא ולזכות שטרא לבי תרי. ואמנם לפי מש״כ הגריי״ו יתיישב נפלאות, כי יש מקום לחילוק בין קידושין וכדומה, לבין חלה מצה אתרוג. נכון הוא שאליבא דר׳ מאיר הוי ממון גבוה תמיד, אך הרמב״ם צמצם את המושג ״ממון גבוה״, והוי ממון גבוה רק לענין זה שאינו יכול לתתו במתנה וכדומה. ומתוך כך פסק הרמב״ם דאינה מקודשת, דהוא צריך לתת לה דבר בתורת קנין, וזה אינו יכול. אך לגבי חלה מצה אתרוג, דיינו בזה שיש לו זכות ליהנות בעצמו. וראה עוד בהמשך ההערה, ביאור יתר במה התייחדו ג׳ דברים הללו.
ב. השני, הוא עפ״י הגמ׳ בסוכה שמסיקה דבהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגא דבעינן, כי פליגי בדין ממון, חד אמר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן וחד אמר דין ממון נמי בעינן. ואיכא בינייהו, אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר׳ מאיר. ונמצא א״כ דלדעה שדין ממון לא בעינן יוצא הוא ידי חובתו באתרוג של מעשר שני בירושלים, ורק לדעה השניה, שהיא במסקנת הגמ׳, דעתו של רב אסי, אינו יוצא ידי חובתו. והרמב״ם פסק כדעה ראשונה, שהיא דעתו של רבי חייא (הסבר זה הובא בדברי הגריי״ו בשם הכסף משנה, שהוא עצמו הביאו בהל׳ בכורים בשם מהר״י קורקוס).
והנה רב אסי התייחס בפסיקתו לחלה מצה ואתרוג, ולא נפסקה הלכה כמותו, כי לדידן דיינו בזה שיש שם היתר אכילה, למרות שהוי ממון גבוה.
והנה, עדיין הלב מגמגם במה התייחדו ג׳ דברים הללו, שדווקא בהם די בהיתר אכילה ולא בעינן דין ממון.
ולאור הסברו של הגריי״ו יובנו הדברים היטב. מתוך דבריו ניתן להבין שהכל הוא בעצם דין ממון, אלא שיש דין ממון שהוא ממון לשימושו הפרטי, ויש דין ״ממון השלם״ – שיכול לעשות בו כרצונו, ואף להקנותו לחברו וכדומה. ועפי״ז יש לומר דבר מחודש, דההיתר אכילה הנצרך לכו״ע הוא בעצם גם דין בממונות, שלדעת רבי חייא זה שהותר באכילה מהווה דרגה בהל׳ ממונות.
משמעות הדברים, דכל היכי שהשימוש שעושה בדבר אינו ביחסו לחברו, במו״מ אתו, והוא נוגע אך ורק ל״בין אדם לעצמו״, דיינו בגדר זה של ״שלו״. ולכן באתרוג שאין זה נוגע לחברו, אלא לעצמו, וליחסו עם קונו, יוצא הוא במעשר שני. וכן הוא במצה. ואף חיוב חלה נקבע עפ״י יחסו עם עצמו ובוראו. ואמנם נכון הוא שבסופו של דבר אם חייב הוא בחלה הכהן הוא שמקבלו, אך זוהי כבר ״תוצאה עקיפה״, דעיקר החיוב בחלה הוא חיוב למקום, וכן הוא לשון הפסוק: ״והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד׳ ״ (במדבר ט״ו, י״ט) [וברור שהדיון הוא רק לגבי חלה של מעשר שני, כי החיוב חל על העיסה. אך לגבי תרומות ומעשרות, החיוב חל כבר על הכרי, והכרי חייב ראשית כל בתרומות ומעשרות].
ומתוך כך יובן נפלאות דכשהרמב״ם הגדיר מעשר שני כממון גבוה, בהל׳ מעשר שני פ״ג הי״ז, הוא הביא כדוגמאות אך ורק דברים הנוגעים ליחסו עם חברו: אינו נקנה במתנה, ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו וכו׳ (בעיקרם, מקור הדברים, במשנה ריש מעשר שני עיי״ש). וכן הוא בהמשך, פ״ג הכ״ד לגבי מי שגנב מעשר שני – שלדעת הרמב״ם אינו משלם תשלומי כפל, וכן הוא בהל׳ מעשר שני פ״ה הי״א ופ״ז ה״ב, עיי״ש.
ועדיין צריך ביאור למה שפסק שם פ״ז הי״ט: ״המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קנו שלמים, שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר שהמעשר ממון גבוה״. והנה, בלשון הגמ׳ מנחות פ״ב,א נאמר כהסבר להלכה זו: ״דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אקדושת מעשר״ (כך דעתו של רבי אמי, ואח״כ מובאת הלכה זאת בשם ר׳ אלעזר, בניגוד לדעתו של ר׳ יוחנן, עיי״ש). הרעיון העולה, שקדושה חדשה לא נתפסת על קדושה קיימת. ואולי ניתן להוסיף, שקדושת שלמים היא עצמה רשות גבוה, ורשות גבוה היא רשות אחרת.
ועי׳ עוד בירושלמי מעשר שני פ״א ה״א, וברדב״ז על הרמב״ם הנ״ל, באשר לחילוק בין דרך מכירה לדרך חילול.
ועל הסתירה הנ״ל בדברי הרמב״ם, ראה גם שער המלך הל׳ חמץ ומצה פ״ו ה״ח, ובשו״ת בית הלוי סי׳ כ״ה.
והנה, גם אם עפ״י ההגיון המשפטי יש מקום לחלוקה בין שתי הדרגות ב״שלו״, עדיין צריכים אנו להבין כיצד פסק הרמב״ם. אם לשיטת רבי מאיר, הרי לדידו מעשר נחשב לממון גבוה ממש, ואינו יוצא ידי חובה לא במצה ולא באתרוג, ופטור הוא מן החלה, כדאיתא להדיא בפסחים, ואם לשיטת רבי יהודה, מעשר שני אינו נחשב לממון גבוה, עכ״פ בירושלים, ויכול הוא לקדש בו אשה.
ודומה שאין לנו מוצא אחר אלא בשילוב דברי הגריי״ו עם פירושו של מהר״י קורקוס בהל׳ בכורים פ״ו ה״ד. ושם התקשה בסתירה בדברי הרמב״ם, והביא ב׳ תירוצים:
א. האחד, הוא עפ״י הכלל בערובין מ״ו,ב דר׳ מאיר ור׳ יהודה, הלכה כר׳ יהודה. והנה לא פסקו כר׳ מאיר בקדשה במעשר שני אלא משום דסתם לן תנא כוותיה, כדאיתא בקידושין נ״ד,ב עיי״ש, וכיון שכן לא קיי״ל כוותיה אלא במה שפסקו בגמרא כוותיה בהדיא, אבל גבי חיוב חלה בעיסה של מעשר שני (והוא הדין לגבי מצה ואתרוג של מעשר שני), שלא פסקו בהדיא, הדרינן לכללין ופסקינן כר׳ יהודה, כל שכן ששנו אותה בלשון חכמים.
והנה על תירוץ זה התקשה מהר״י קורקוס, דסוף סוף כיון דהא בהא תליא, איך אפשר לפסוק כר׳ יהודה בהא ולזכות שטרא לבי תרי. ואמנם לפי מש״כ הגריי״ו יתיישב נפלאות, כי יש מקום לחילוק בין קידושין וכדומה, לבין חלה מצה אתרוג. נכון הוא שאליבא דר׳ מאיר הוי ממון גבוה תמיד, אך הרמב״ם צמצם את המושג ״ממון גבוה״, והוי ממון גבוה רק לענין זה שאינו יכול לתתו במתנה וכדומה. ומתוך כך פסק הרמב״ם דאינה מקודשת, דהוא צריך לתת לה דבר בתורת קנין, וזה אינו יכול. אך לגבי חלה מצה אתרוג, דיינו בזה שיש לו זכות ליהנות בעצמו. וראה עוד בהמשך ההערה, ביאור יתר במה התייחדו ג׳ דברים הללו.
ב. השני, הוא עפ״י הגמ׳ בסוכה שמסיקה דבהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגא דבעינן, כי פליגי בדין ממון, חד אמר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן וחד אמר דין ממון נמי בעינן. ואיכא בינייהו, אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר׳ מאיר. ונמצא א״כ דלדעה שדין ממון לא בעינן יוצא הוא ידי חובתו באתרוג של מעשר שני בירושלים, ורק לדעה השניה, שהיא במסקנת הגמ׳, דעתו של רב אסי, אינו יוצא ידי חובתו. והרמב״ם פסק כדעה ראשונה, שהיא דעתו של רבי חייא (הסבר זה הובא בדברי הגריי״ו בשם הכסף משנה, שהוא עצמו הביאו בהל׳ בכורים בשם מהר״י קורקוס).
והנה רב אסי התייחס בפסיקתו לחלה מצה ואתרוג, ולא נפסקה הלכה כמותו, כי לדידן דיינו בזה שיש שם היתר אכילה, למרות שהוי ממון גבוה.
והנה, עדיין הלב מגמגם במה התייחדו ג׳ דברים הללו, שדווקא בהם די בהיתר אכילה ולא בעינן דין ממון.
ולאור הסברו של הגריי״ו יובנו הדברים היטב. מתוך דבריו ניתן להבין שהכל הוא בעצם דין ממון, אלא שיש דין ממון שהוא ממון לשימושו הפרטי, ויש דין ״ממון השלם״ – שיכול לעשות בו כרצונו, ואף להקנותו לחברו וכדומה. ועפי״ז יש לומר דבר מחודש, דההיתר אכילה הנצרך לכו״ע הוא בעצם גם דין בממונות, שלדעת רבי חייא זה שהותר באכילה מהווה דרגה בהל׳ ממונות.
משמעות הדברים, דכל היכי שהשימוש שעושה בדבר אינו ביחסו לחברו, במו״מ אתו, והוא נוגע אך ורק ל״בין אדם לעצמו״, דיינו בגדר זה של ״שלו״. ולכן באתרוג שאין זה נוגע לחברו, אלא לעצמו, וליחסו עם קונו, יוצא הוא במעשר שני. וכן הוא במצה. ואף חיוב חלה נקבע עפ״י יחסו עם עצמו ובוראו. ואמנם נכון הוא שבסופו של דבר אם חייב הוא בחלה הכהן הוא שמקבלו, אך זוהי כבר ״תוצאה עקיפה״, דעיקר החיוב בחלה הוא חיוב למקום, וכן הוא לשון הפסוק: ״והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד׳ ״ (במדבר ט״ו, י״ט) [וברור שהדיון הוא רק לגבי חלה של מעשר שני, כי החיוב חל על העיסה. אך לגבי תרומות ומעשרות, החיוב חל כבר על הכרי, והכרי חייב ראשית כל בתרומות ומעשרות].
ומתוך כך יובן נפלאות דכשהרמב״ם הגדיר מעשר שני כממון גבוה, בהל׳ מעשר שני פ״ג הי״ז, הוא הביא כדוגמאות אך ורק דברים הנוגעים ליחסו עם חברו: אינו נקנה במתנה, ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו וכו׳ (בעיקרם, מקור הדברים, במשנה ריש מעשר שני עיי״ש). וכן הוא בהמשך, פ״ג הכ״ד לגבי מי שגנב מעשר שני – שלדעת הרמב״ם אינו משלם תשלומי כפל, וכן הוא בהל׳ מעשר שני פ״ה הי״א ופ״ז ה״ב, עיי״ש.
ועדיין צריך ביאור למה שפסק שם פ״ז הי״ט: ״המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קנו שלמים, שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר שהמעשר ממון גבוה״. והנה, בלשון הגמ׳ מנחות פ״ב,א נאמר כהסבר להלכה זו: ״דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אקדושת מעשר״ (כך דעתו של רבי אמי, ואח״כ מובאת הלכה זאת בשם ר׳ אלעזר, בניגוד לדעתו של ר׳ יוחנן, עיי״ש). הרעיון העולה, שקדושה חדשה לא נתפסת על קדושה קיימת. ואולי ניתן להוסיף, שקדושת שלמים היא עצמה רשות גבוה, ורשות גבוה היא רשות אחרת.
ועי׳ עוד בירושלמי מעשר שני פ״א ה״א, וברדב״ז על הרמב״ם הנ״ל, באשר לחילוק בין דרך מכירה לדרך חילול.
ועל הסתירה הנ״ל בדברי הרמב״ם, ראה גם שער המלך הל׳ חמץ ומצה פ״ו ה״ח, ובשו״ת בית הלוי סי׳ כ״ה.
אחד מכל קרבן תרומה לה׳ לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה״ (ויקרא ז, יד), ״אחד״ משמעו שלם שלא יטול פרוס. והכא [וכאן] כיון שאין הלחם עשוי כתיקונו — כמאן דפריסא דמיא [כמי שהוא פרוס נחשב], שהרי אינו מוצק כראוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הוא קרוי לחם.
one out of each offering for a gift to the Lord; it shall belong to the priest who sprinkles the blood of the peace-offerings” (Leviticus 7:14), and the word “one” indicates that it must be a whole loaf, i.e., that one should not take a broken piece, and here the bread has not been properly baked, it might therefore have been thought that it is considered as though it were broken. Consequently, the baraita teaches us that this is nevertheless classified as bread.
הכל
(2) מֵיתִיבִי הַמְּעִיסָּה בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וב״ה וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין הַחֲלִיטָה בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּיבִין וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין אֵיזֶהוּ הַמְּעִיסָּה וְאֵיזֶהוּ הַחֲלִיטָה הַמְּעִיסָּה קֶמַח שֶׁעַל גַּבֵּי מוּגְלָשִׁין הַחֲלִיטָה מוּגְלָשִׁין שֶׁעַל גַּבֵּי קֶמַח.
The Gemara raises an objection: With regard to me’isa, dough that was boiled in water, Beit Shammai exempt one from separating ḥalla, and Beit Hillel obligate one to do so. As for dough that has undergone the process of ḥalita, Beit Shammai obligate one to separate ḥalla from it, and Beit Hillel exempt. The Gemara asks: What is me’isa and what is ḥalita? The Gemara explains: Me’isa is dough prepared by pouring flour on boiling water [muglashin], whereas ḥalita is formed by pouring boiling water on flour.
ת״ש המעיסה שהיא קמח על גבי מוגלשים [פי׳ מוגלשים] מים רותחים בית שמאי פוטרים ובית הלל מחייבים החליטה שהיא מוגלשים על גבי הקמח בית שמאי מחייבים בית הלל פוטרים ר׳ ישמעאל אומר משום אביו כו׳ קתני מיהת וחכמים אומרים בין מעיסה בין החליטה עשאן באילפס פטורים בתנור חייבים קשיא לר׳ יוחנן אמר לך ר׳ יוחנן תנאי היא וכך סידורא במסקנא המעיסה בית שמאי פוטרים ובית הלל מחייבים והוא הדין לחליטה ותנא אחר שונה החליטה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים וזהו פי׳ תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא תרי תנאי וכל חד מינייהו רישא וסיפא חדא קתני לה ופשוטה היא ודחי׳ לא כולי עלמא מעשה אילפס פטורה והכא בשחזר ועשאן בתנור תנא קמא סבר כיון שחזר ואפאו בתנור לחם קרינא ביה ור׳ יהודה סבר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד מעיקרא.
ערך גלש
גלש – א(פסחים לז:) המעשה קמח על גבי מי גלשים החלטה מי גלשים על הקמח פירוש גלשים מים רותחין הרבה.
ערך חלט
חלט – ב(בריש חלה פסחים לז:) החלטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין איזוהי המעיסה ואיזוהי החלטה המעיסה קמח על גבי מי גלשין החלטה מי גלשים על גבי קמח (פסחים לז.) תנו רבנן הם פגנין והדובשנין ואסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה. (ובריש חלה) מאי חלת המסרת אמר יהושע בן לוי זה חלוט של בעלי בתים פי׳ חולטין ברותחי׳ ואח״כ אופין בתנור פי׳ אחר חלת המסרת חלות שאינן אפויות בתנור אלא על המסרת שהוא כמין טיגון ואיפין אותן החלות על ידי שמן לפיכך נקראות חלות המסרת וזהו חלוט של בעלי בתים לביבות תרגום חליטתא. (בראשית רבה מב) ויהי בימי אמרפל רבי שמעון פתח גם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך אמר רבי שמואל כמה דאתא בחלוטין כך הוא אזל בחלוטין א״ר אבין כשם שפתח בארבע מלכיות כך חתם בארבע מלכיות.
א. [זידען, הייסמאכן.]
ב. [איין ארט קוכין.]
ועוד מיתיבי [מקשים]: שנינו המעיסה (בצק שחלטו אותו במים), בית שמאי פוטרין מלהפריש ממנה חלה ובית הלל מחייבין. והחליטה, בית שמאי מחייבין בחלה, ובית הלל פוטרין. ושואלים: איזהו המעיסה ואיזהו החליטה? המעיסה נוצרת כאשר שמים קמח שעל גבי מוגלשין (מים רותחים), החליטה — על ידי מוגלשין שעל גבי קמח.
The Gemara raises an objection: With regard to me’isa, dough that was boiled in water, Beit Shammai exempt one from separating ḥalla, and Beit Hillel obligate one to do so. As for dough that has undergone the process of ḥalita, Beit Shammai obligate one to separate ḥalla from it, and Beit Hillel exempt. The Gemara asks: What is me’isa and what is ḥalita? The Gemara explains: Me’isa is dough prepared by pouring flour on boiling water [muglashin], whereas ḥalita is formed by pouring boiling water on flour.
הכל
(3) ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ב״ר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו זֶה וָזֶה לִפְטוּר וְאָמְרִי לַהּ בזֶה וָזֶה לְחִיּוּב וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה עֲשָׂאָן בְּאִילְפָּס פָּטוּר בְּתַנּוּר חַיָּיב.
Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said in the name of his father: From both this, me’isa, and that, ḥalita, one is exempt from separating ḥalla. And some say that he said: With regard to both this and that, one is obligated to separate ḥalla. And the Rabbis say: With regard to both this and that, if one prepared them in a pot, he is exempt from the mitzva of ḥalla; however, if he prepared the bread in an oven, he is obligated to separate ḥalla.
ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: זה וזה לחיוב, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אם עשאן באילפס — פטור, ואם עשאן בתנור — חייב.
Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said in the name of his father: From both this, me’isa, and that, ḥalita, one is exempt from separating ḥalla. And some say that he said: With regard to both this and that, one is obligated to separate ḥalla. And the Rabbis say: With regard to both this and that, if one prepared them in a pot, he is exempt from the mitzva of ḥalla; however, if he prepared the bread in an oven, he is obligated to separate ḥalla.
הכל
(4) וְתַנָּא קַמָּא מַאי שְׁנָא הַמְּעִיסָּה וּמַאי שְׁנָא חֲלִיטָה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וְכֵן א״ר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְאִיתֵּימָא ר׳ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְּמַחֲלוֹקֶת בְּזוֹ כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּזוֹ וְתַבְרָא מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.
The Gemara asks: And according to the first tanna, who taught that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to these two cases, what is different about me’isa and what is different about ḥalita? Why do Beit Shammai and Beit Hillel reverse their opinions with regard to these types of bread? Rav Yehuda said that Shmuel said, and likewise Rabbi Yehuda said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said: As is the dispute with regard to this type of bread, so is the dispute with regard to that one; i.e., Beit Hillel are either lenient or stringent in both cases. And the variation in the baraita is due to a break in its text, which is actually a combination of two sources, because he who taught this baraita did not teach that one, as the two statements were taught by different Sages.
ותנא קמא כו׳ – ברישא מהדר גמרא לפירושא דברייתא דלא תהוי משבשתא והדר מסיים מילתיה ומותיב תיובתא מינה לרבי יוחנן.
כמחלוקת בזו – כלומר המחייב בזו מחייב בזו והפוטר בזו פוטר בזו ורישא דמפיך פלוגתייהו לאו חדא תנא אמרינהו וקשיין אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו האי תנא אית לי׳ דמחומרי בית שמאי ומקולי בית הלל היא ותנא חליטה והוא הדין למעיסה והאי אית ליה דמקולי בית שמאי וחומרי בית הלל היא ותנא המעיסה והוא הדין לחליטה.
תברא – קשיין אהדדי.
ותנא קמא מאי שנא החליטה – תימה לר״י מאי קבעי מינה נימא דמר סבר עילאה גבר ומר סבר תתאה גבר ותירץ ר״י דקפסיק ותני אע״ג דלית ביה אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קבעי מ״ש דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר אי אפשר שלא יתבשל מעט ממנו וחסר ליה משיעוריה.
מאי שנא מעיסה ומאי שנא לעיטה1 – פירוש: שאין לומר דקמח על גבי מוגלשין הוי כלי ראשון ומוגלשין על גבי קמח הוי כלי שיני וקיימא לן דכלי שיני אינו מבשל דודאי אי הוה מערה מוגלשין בכלי שיני והוה יהיב קמח עליהו הוה חשיב כלי שיני אבל כיון דמכלי ראשון מערה ושופך על גבי הקמח כלי ראשון חשיב שהרי לא הורקו הרותחין מכלי אל כלי וכך דומה כאילו שם הקמח על גבי מוגלשין בכלי ראשון. ומיכן תשובה למורה שחילק בשריית המורסן כדכתבית בהלכה י״ו דספר הלקט.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן גם להלן, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוסים: ״חליטה״.
עיסה של מעשר שני בירושלם חייבת בחלה הואיל ואם נטמאת פודין אותה וכן יוצאין בה ידי חובת מצה בפסח הואיל ויש בהם צד פדייה ולא עוד אלא שהכהנים יוצאין בחלה שלה ואע״פ שאינה בת פדיון שהרי אם נטמאת דינה בשריפה הואיל וכל שלא קרא עליה שם יוצא בה אף משקרא עליה שם יוצא בה:
ושואלים: ותנא קמא אשר שנה כי יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין זה מאי שנא [במה שונה] המעיסה ומאי שנא [ובמה שונה] החליטה שבאחת מהן בית הלל פוטרין ובאחרת מחייבים? אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר׳ יהודה ואיתימא [ויש אומרים] בשם ר׳ יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ובית הלל הקלו או החמירו בשוה בשני המקרים, ותברא [ושבורה] ראשיתה של ברייתא זו והיא צירוף של שני מקורות, ואין ליחס את שני הקטעים לחכם אחד מי ששנה זו לא שנה זו.
The Gemara asks: And according to the first tanna, who taught that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to these two cases, what is different about me’isa and what is different about ḥalita? Why do Beit Shammai and Beit Hillel reverse their opinions with regard to these types of bread? Rav Yehuda said that Shmuel said, and likewise Rabbi Yehuda said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said: As is the dispute with regard to this type of bread, so is the dispute with regard to that one; i.e., Beit Hillel are either lenient or stringent in both cases. And the variation in the baraita is due to a break in its text, which is actually a combination of two sources, because he who taught this baraita did not teach that one, as the two statements were taught by different Sages.
הכל
(5) קָתָנֵי מִיהַת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שֶׁעֲשָׂאָן בְּאִילְפָּס פָּטוּר בְּתַנּוּר חַיָּיב תְּיוּבְתָּא דר׳ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא יָכוֹל יְהֵא מְעִיסָּה וַחֲלוּטָה חַיָּיבִין בַּחַלָּה ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר לֶחֶם.
In any event, the baraita is teaching that the Rabbis say: With regard to both this and that, me’isa and ḥalita, if one prepared them in a pot he is exempt from the mitzva of ḥalla, but if he prepared them in an oven he is obligated to separate ḥalla. This is apparently a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan, who claims that one is obligated to separate ḥalla from bread cooked in a pot. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan could have said to you: It is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: I might have thought that one is obligated to separate ḥalla from me’isa and ḥaluta; therefore the verse states “bread” to inform us that this is not the case.
אמר לך רבי יוחנן תנאי היא דתניא – לא איצטריך לאשכוחי תנאי אלא ללישנא דאמרי לה זה וזה לפטור אבל ללישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי בהך ברייתא גופא דע״כ הא דמחייבא היינו באילפס דאי בתנור אבל באילפס פטור א״כ ר׳ ישמעאל ברבי יוסי היינו חכמים.
ולענייננו, קתני מיהת [שנינו על כל פנים] כי חכמים אומרים אחד זה ואחד זה שעשאן באילפס — פטור מחלה, ואם עשאן בתנור — חייב, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר׳ יוחנן המחייב מעשה אילפס בחלה. ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר׳ יוחנן: דבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה — תלמוד לומר ״לחם״,
In any event, the baraita is teaching that the Rabbis say: With regard to both this and that, me’isa and ḥalita, if one prepared them in a pot he is exempt from the mitzva of ḥalla, but if he prepared them in an oven he is obligated to separate ḥalla. This is apparently a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan, who claims that one is obligated to separate ḥalla from bread cooked in a pot. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan could have said to you: It is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: I might have thought that one is obligated to separate ḥalla from me’isa and ḥaluta; therefore the verse states “bread” to inform us that this is not the case.
הכל
(6) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין לֶחֶם אֶלָּא הָאָפוּי בְּתַנּוּר ר׳ רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אֶלָּא לָאו מַעֲשֵׂה אִילְפָּס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר מַעֲשֵׂה אִילְפָּס חַיָּיבִין ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מַעֲשֵׂה אִילְפָּס פְּטוּרִין.
Rabbi Yehuda says: Bread is nothing other than that which is baked in an oven. The Gemara asks: The opinion of Rabbi Yehuda is the same as that of the first tanna. Rather, is it not the case that the practical difference between them is in the case of bread prepared as pot-boiled stew? The first tanna maintains that one is obligated to separate ḥalla from bread prepared as pot-boiled stew, unlike bread prepared by me’isa and ḥalita. And Rabbi Yehuda maintains: Similar to me’isa and ḥalita, one is exempt from separating ḥalla from bread prepared as pot-boiled stew, as it was not baked in an oven.
תנא קמא סבר מעשה אילפס חייבין – והכי קאמר יכול תהא המעיסה והחליטה חייבין בחלה ת״ל לחם והני לאו לחם נינהו דקודם לישתן מבושלין ברותחין הן אבל מעשה אילפס שלא נאפו אלא על האור קרובין הן למעשה תנור ולחם נינהו וחייב ואפי׳ הדביק ולבסוף הרתיח ואמר ליה ר׳ יהודה מעשה אילפס נמי פטורין דאין לחם אלא האפוי בתנור.
בד״ה הדביק כו׳ דפליגי ר״י ור״ל כו׳ ע״כ בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים א״כ מאי כו׳ עכ״ל דהדביק מבפנים והרתיח מבפנים הוי טפי מעשה תנור כדאמרינן לעיל דתנור הסיקו מבפנים משא״כ מעשה אלפס הוא כל שהאור מהלך תחתיו כמ״ש התוס׳ בשם הירושלמי והשתא קשיא להו מאי קא מבעיא ליה לרב יוסף בהדביק מבפנים ואבוקה כו׳ דאפי׳ אם נפרש כמ״ש התוס׳ לקמן דלא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו כו׳ מ״מ הא ודאי לא עדיף מהדביק מבפנים והרתיח מבפנים דהוה טפי כעין מעשה תנור ואפ״ה הוה סבר רבה דפליגי ביה ולמאי דמסיק ר׳ זירא נמי בהדביק מבפנים והרתיח מבחוץ דהיינו מעשה אלפס דפליגי ביה מסתמא דסברת רבה נמי קאי דפליגי נמי בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים ודו״ק:
בא״ד ומיבעי ליה כיון דתנור הוא לא חשיב מעשה אלפס כו׳ ולרב יוסף מבעיא כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דתנור הוא לא חשיב מעשה אלפס אע״ג דדרך התנור להיות היסקו מבפנים וזה הוה היסקו מבחוץ א״ד ל״ש וחשיב מעשה אלפס אף בתנור כיון שהיה היסקו מבחוץ כעין אלפס ורב יוסף מבעי ליה בהדביק בתנור ולא היסקו כו׳ דאי היסקו מבפנים היינו ממש מעשה תנור דמשום דאבוקה כנגדו ודאי דלא גרע ודו״ק:
ר׳ יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור. לכאורה שיטת ר׳ יהודה היינו [הרי היא] שיטת תנא קמא! אלא לאו [האם לא] מעשה אילפס איכא בינייהו [יש ביניהם שבו נחלקו], תנא קמא סבר: מעשה אילפס חייבין בניגוד למעיסה וחליטה, ור׳ יהודה סבר: מעשה אילפס פטורין כדין מעיסה וחליטה, שאין לחם אלא האפוי בתנור ממש.
Rabbi Yehuda says: Bread is nothing other than that which is baked in an oven. The Gemara asks: The opinion of Rabbi Yehuda is the same as that of the first tanna. Rather, is it not the case that the practical difference between them is in the case of bread prepared as pot-boiled stew? The first tanna maintains that one is obligated to separate ḥalla from bread prepared as pot-boiled stew, unlike bread prepared by me’isa and ḥalita. And Rabbi Yehuda maintains: Similar to me’isa and ḥalita, one is exempt from separating ḥalla from bread prepared as pot-boiled stew, as it was not baked in an oven.
הכל
(7) לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מַעֲשֵׂה אִילְפָּס פְּטוּרִין וְהָכָא כְּגוֹן שֶׁחָזַר וַאֲפָאוֹ בְּתַנּוּר קָא מִיפַּלְגִי דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר כֵּיוָן שֶׁחָזַר וַאֲפָאוֹ בְּתַנּוּר לֶחֶם קָרֵינַן בֵּיהּ ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר אֵין לֶחֶם אֶלָּא הָאָפוּי בְּתַנּוּר מֵעִיקָּרָא וְכֵיוָן דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בְּתַנּוּר אֲפִיָּיה לָאו לֶחֶם הוּא.
The Gemara rejects this suggestion: No, it is possible to say that everyone agrees that the owner of bread prepared as pot-boiled stew is exempt from ḥalla, and here they disagree with regard to a case where one subsequently baked it in the oven. The first tanna maintains that since one subsequently baked it in the oven, it is called bread, and one must separate ḥalla from it. And Rabbi Yehuda maintains that bread is nothing other than that which is initially baked in an oven, and since this food was not initially baked in an oven, it is not classified as bread.
שחזר ואפאן בתנור – למעשה אילפס והכי קאמר תנא קמא ת״ל לחם והני לאו לחם נינהו דמבושלים במים הן והוא הדין למעשה אילפס נמי שהדביק ולבסוף הרתיח נמי לאו לחם נינהו אבל חזר ואפאו בתנור לחם קרינא ביה.
ור׳ יהודה סבר – אפוי בתנור אחד בעינן ולא בשני תנורים כגון אילפס ותנור.
דכולי עלמא מעשה אילפס פטורים – פסק ר״ח כר״ל מדקאמר דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין ועוד דיתיב רבה ורב יוסף אחוריה דר׳ זירא אליבא דר״ל מיירי ולר״י נראה דכר׳ יוחנן קיי״ל מדלא חשיב לה בהחולץ (יבמות לו.) בהדי ג׳ דהלכה כריש לקיש לגבי רבי יוחנן ואומר ר״י דעל ידי משקה מודה ר׳ יוחנן דמעשה אילפס פטור׳ ואין מברך עליו המוציא כדמוכח בירושלמי דמסכת חלה בפרק קמא דחלה אמר ר׳ יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ריש לקיש אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ואמר ר׳ יוחנן ובלבד שיהא על ידי משקין ואומר רבינו תם דדווקא בבלילתו רכה פליגי דר׳ יוחנן סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה ור״ל סבר אין עושהו לחם ופטור אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפי׳ על ידי משקה דהא חיוב חלה הוי משעת גלגול כדמוכח בכמה דוכתי וכן משמע במס׳ חלה (משנה חלה א׳:ה׳) דתנן עיסה שתחלתה וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה סופגנין וסופה עיסה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה ונראה לרבינו תם דהכי נמי מברכין עליו המוציא ומביא ראיה ממנחות (דף עה:) ומכיצד מברכין (ברכות לז:) דאמר היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו נטלו לאוכלו אומר המוציא וקפסיק ותני כל המנחות אפי׳ מנחת מחבת ומרחשת אע״פ שמטוגנת בשמן ואין סברא לחלק בין מים לשמן א״כ על לפנצול״י ופניטלט״י אומר בורא מיני מזונות ועל גלטונ״י וירבל״י מברך המוציא ועל אופלטק״י נראה שאין מברך המוציא אף על פי שעושין אותו בלא משקה דאין עליהם תוריתא דנהמא תדע שהרי אין מפרישין ממנו חלה אפילו יש הרבה בסל אחד כשיעור חלה אע״פ שהסל מצרפן לחלה ואע״ג דטריתא אמרינן בכיצד מברכין (שם) דחייב בחלה ומברכין עליו בורא מיני מזונות ההוא כדמפרש התם דגובלא בעלמא הוא ואינו סועד הלב ורבינו תם היה אומר דאף על גרימזל״י אין מברך המוציא דלית בהו תוריתא דנהמא אף על גב דמסתמא חייב בחלה.
לא דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין והכא כגון שחזר ואפאו בתנור כו׳ – פירוש: משום דקשיא לך ר׳ יהודה הינו תנא קמא אתה מוסיף דפליגי במעשה אילפס לעולם אימא לך במעשה אילפס לא פליגי דפטורין כדתניא בבריתא קמיתא והכא כגון שחזר ואפאו לחלוט בתנור פליגי דתנא קמא לא פטר מעיסה ולעיטה1 אלא כשלא חזר ואפאו בתנור כגון שעשה עוגה וחלטה ברותחין ואוכלה כך אבל אם חזר לאחר שחלטה ואפאה בתנור לחם הוי וחייב בחלה, ור׳ יהודה2 – אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא. ודברי המורה שפירש דאמעשה אילפס שחזר ואפאו קאי אינן נראין לי דמה צורך לכל זה הדוחק. ולא מה שכתבתי במהדורא תינינא.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן גם לעיל, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוסים: ״וחליטה״.
2. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים נוסף כאן: ״סבר״.
ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] מעשה אילפס פטורין מחלה, והכא [וכאן] מדובר כגון שחזר ואפאו בתנור, ובזה קא מיפלגי [נחלקו]. דתנא קמא [שהתנא הראשון] סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור — לחם קרינן ביה [קוראים אנו בו] וחייב בחלה, ור׳ יהודה סבר, אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא [מתחילה], וכיון דמעיקרא לאו [שמתחילה לא] בתנור אפייה [אפאו], לאו [לא] לחם הוא,
The Gemara rejects this suggestion: No, it is possible to say that everyone agrees that the owner of bread prepared as pot-boiled stew is exempt from ḥalla, and here they disagree with regard to a case where one subsequently baked it in the oven. The first tanna maintains that since one subsequently baked it in the oven, it is called bread, and one must separate ḥalla from it. And Rabbi Yehuda maintains that bread is nothing other than that which is initially baked in an oven, and since this food was not initially baked in an oven, it is not classified as bread.
הכל
(8) אָמַר רָבָא מַאי טַעְמָא דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב {ויקרא כ״ו:כ״ו} וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד לֶחֶם הָאָפוּי בְּתַנּוּר אֶחָד קָרוּי לֶחֶם וְשֶׁאֵין אָפוּי בְּתַנּוּר אֶחָד אֵין קָרוּי לֶחֶם.
Rava said: What is the reason of Rabbi Yehuda? As it is written: “And ten women shall bake your bread in one oven” (Leviticus 26:26). Rava learns from this verse that bread baked in one oven is called bread, and that which is not baked in one oven, but rather in several different vessels, is not called bread.
אמר רבא מאי טעמיה דר׳ עקיבא כו׳ ואסיקנא הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ היינו מעשה אילפס הדביק במפנים ואבוקה כנגדו רוב עניים עושין כן.
לחם שאין אפוי בתנור אחד – ואם תאמר מנלן לחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה והלא אינו תלויה לר׳ יהודה אלא באפוי בתנור אחד ואומר רבינו תם דהכי פירושו לר׳ יהודה לחם האפוי בתנור וכו׳ לחם שרגילין לאפות בתנור היינו בלילתו קשה.
אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה — דכתיב [שכן נאמר] ״ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד״ (ויקרא כו, כו), ובדרך אגב נלמד מכאן: לחם האפוי בתנור אחד — קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד אלא בכלים שונים — אין קרוי לחם.
Rava said: What is the reason of Rabbi Yehuda? As it is written: “And ten women shall bake your bread in one oven” (Leviticus 26:26). Rava learns from this verse that bread baked in one oven is called bread, and that which is not baked in one oven, but rather in several different vessels, is not called bread.
הכל
(9) יָתֵיב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְיָתֵיב ר׳ רַבִּי זֵירָא קַמֵּיהּ דְּעוּלָּא אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לר׳ לְרַבִּי זֵירָא בְּעִי מִינֵּיהּ מֵעוּלָּא הִדְבִּיק מִבִּפְנִים וְהִרְתִּיחַ מִבַּחוּץ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ מַאי אֵימָא לֵיהּ דְּאִי אָמֵינָא לֵיהּ אָמַר לִי הֵי נִיהוּ מַעֲשֵׂה אִילְפָּס.
Rabba and Rav Yosef sat behind Rabbi Zeira and Rabbi Zeira sat before Ulla to hear him teach Torah. Rabba said to Rabbi Zeira: Raise the following dilemma of Ulla: If one pasted bread inside a pot and heated it from the outside, what is the halakha? Is one obligated to separate ḥalla from this bread? He said to him: Why should I say this question to Ulla? For if I say this to him, he will say to me: What is the halakha with regard to bread prepared as pot-boiled stew? In other words, he will reply that my question is effectively the same as that well-known case.
הדביק מבפנים – הלחם באילפס.
והרתיח מבחוץ – שנתנה על האור כמו שאנו עושים.
מהו – מי הוי לחם.
הי ניהו – אלו הן מעשה אילפס שנחלקו בו חכמים ר׳ יוחנן וריש לקיש.
הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו – לפ״ה דמפרש דמיירי באילפס תימה אם כן במאי סבר רבה דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש ע״כ בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים אם כן מאי מיבעיא ליה לרב יוסף בתר הכי הדביקה מבפנים ואבוקה כנגדו מהו ונראה לר״י דהכא בהדביק בתנור מיירי ומיבעיא ליה כיון דתנור הוא לא חשיב מעשה אילפס או דילמא לא שנא ולרב יוסף מיבעיא כשהדביק בתנור ולא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו וכן פירש רבינו חננאל.
יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף אחוריה [אחרי] ר׳ זירא, ויתיב [וישב] ר׳ זירא קמיה [לפני] עולא לשמוע תורה מפיו. אמר ליה [לו] רבה לר׳ זירא: בעי מיניה [שאל ממנו] מעולא: הדביק פת מבפנים בתוך אילפס והרתיח מבחוץ מהו לענין חיוב חלה? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] לעולא דבר זה? דאי אמינא ליה [שאם אומר לו שאלה זו] אמר [יאמר] לי: הי ניהו [מה הם] מעשה אילפס? הלוא אלה הם, וידועה המחלוקת בהם!
Rabba and Rav Yosef sat behind Rabbi Zeira and Rabbi Zeira sat before Ulla to hear him teach Torah. Rabba said to Rabbi Zeira: Raise the following dilemma of Ulla: If one pasted bread inside a pot and heated it from the outside, what is the halakha? Is one obligated to separate ḥalla from this bread? He said to him: Why should I say this question to Ulla? For if I say this to him, he will say to me: What is the halakha with regard to bread prepared as pot-boiled stew? In other words, he will reply that my question is effectively the same as that well-known case.
הכל
(10) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבִּי זֵירָא בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵעוּלָּא הִדְבִּיק מִבִּפְנִים וַאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ מַאי אֵימָא לֵיהּ דְּאִי אָמֵינָא לֵיהּ אָמַר לִי רוֹב עֲנִיִּים עוֹשִׂין כֵּן.
Rav Yosef further said to Rabbi Zeira: Raise the following dilemma of Ulla: If one pasted bread inside a pot and lit a torch opposite it, what is the halakha? He again said to him: Why should I say this question to Ulla? As if I say this to him, he will say to me: The majority of poor people do this when they use a pot for cooking, and therefore this too should be considered the same as bread prepared like pot-boiled stew.
ואבוקה כנגדו – מלמעלה וחום האש לוהט באילפס וממהר אפייתו מהו מי הוי כעין תנור או לא.
רוב עניים עושין – כל מעשה אילפס כן שאין להם עצים ובכך הוא ממהר לאפות.
רוב עניים הן עושין כן – פירוש: העניים שאין להם רוב עצים להסיק התנור יפה ואחר כך לאפות בו משימין הפת בתנור לצד אחד ובצד אחד מסיקין את העצים ובעוד שהן דולקין הפח נאפת וכיון דבתנור עבדי הכי כי עבד באילפס נמי במעשה תנור לחם הוי דומיא דהרתיח ולבסוף הדביק.
אמר ליה [לו] רב יוסף לר׳ זירא: בעו מיניה [שאל ממנו] מעולא: אם הדביק פת מבפנים בתוך האילפס ואבוקה בוערת כנגדו מהו? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] דאי אמינא ליה [שאם אומר לו] אמר לי: רוב עניים עושין כן מעשה אילפס שלהם, ואף זה בכלל מעשה אילפס.
Rav Yosef further said to Rabbi Zeira: Raise the following dilemma of Ulla: If one pasted bread inside a pot and lit a torch opposite it, what is the halakha? He again said to him: Why should I say this question to Ulla? As if I say this to him, he will say to me: The majority of poor people do this when they use a pot for cooking, and therefore this too should be considered the same as bread prepared like pot-boiled stew.
הכל
(11) אָמַר רַב אַסִּי עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְדִבְרֵי ר׳ רַבִּי מֵאִיר פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה לְדִבְרֵי חֲכָמִים גחַיֶּיבֶת בְּחַלָּה
Rav Asi said: With regard to dough of second-tithe produce, in accordance with the statement of Rabbi Meir, one is exempt from separating ḥalla from it. The reason is that Rabbi Meir considers second tithe to be consecrated property, which means that although its owner is entitled to use this produce, it does not in fact belong to him. By contrast, in accordance with the statement of the Rabbis, who maintain that second-tithe produce is the property of its owner, one is obligated to separate ḥalla from it.
לדברי רבי מאיר – דאמר בפרק שני דקדושין (דף נד:) מעשר ממון גבוה הוא פטורה מן החלה כדמפרש דעריסותיכם כתיב ולא של גבוה.
פירות שנלקחו בכסף מעשר צריך לאכלן בטהרה בירושלם כמעשר עצמו ואם נטמאו בירושלם יפדו כדין מעשר ואין הלכה כדברי האומר כסף ראשון ולא כסף שני אלא שיש קצת הפרש בדין טומאה זו בין מעשר עצמו ללקוח ממנו כמו שיתבאר במקומו ומ״מ הואיל ויש בהם צד פדיה יוצאין בו על הדרך שביארנו במעשר:
אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני לדברי ר׳ מאיר — הסבור שמעשר שני דינו כדין הקדש, ואף שניתן לבעלים להשתמש בו, מכל מקום אין הוא נחשב כרכושם — הריהי כעיסה של הקדש שפטורה מן החלה, לדברי חכמים הסבורים שממון הדיוט הוא — חייבת בחלה.
Rav Asi said: With regard to dough of second-tithe produce, in accordance with the statement of Rabbi Meir, one is exempt from separating ḥalla from it. The reason is that Rabbi Meir considers second tithe to be consecrated property, which means that although its owner is entitled to use this produce, it does not in fact belong to him. By contrast, in accordance with the statement of the Rabbis, who maintain that second-tithe produce is the property of its owner, one is obligated to separate ḥalla from it.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.