×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בָּבָא דְרֵישָׁא אפָּטוּר וּמוּתָּר – לָא קָתָנֵי, אֶלָּא בָּבָא דְסֵיפָא דְּפָטוּר אֲבָל אָסוּר – קַשְׁיָא.
the first section of the mishna speaks of cases in which the one performing the actions is exempt from punishment by Torah law, and even by rabbinic law he is ab initio permitted to perform those actions. When the poor person or homeowner neither lifted nor placed the object, i.e., the object was placed into or removed from their hands by others, their role is insignificant. Therefore, it was not taught in the mishna, and those cases were not factored into the total number of acts of carrying from domain to domain. However, with regard to the latter section of the mishna, where the person performing those actions is exempt by Torah law, but his actions are prohibited by rabbinic law, it is difficult. Since the Sages prohibited those actions, they should be included in the total in the mishna, which should be twelve, not eight.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
וכי תימא: ליטעמיך, י״ו הוויין – ד׳ פטורי דרישא דלית בהו מעשה1 כלל, דפטור ומותר נינהו – לא חשיב להו, לפיכך לא קשיא לי.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מעני״.
{בבלי שבת ג ע״א} גמ׳ בעא מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי או לא אמר ליה חייב ואינו דומה לידו מאי טעמא ידו לא נח גופו נח1:
1. ידו לא נח גופו נח: וכן בעיתים. גא, גי: ״ידו בתריה דידיה גרירא ולא בעי עקירא גופו בעי עקירה״. כפי׳ ר״ח (ובשמו בחידושי הרמב״ן, ורש״י הזכיר גירסא זו בגמרא ולא גרס, וחזר ר״י (בתוס׳) וגרסו). ב-גג נעתקו שני הפירושים.
בבא דרישא – העני חייב ובעל הבית פטור ובעל הבית חייב והעני פטור דפטור מחטאת ומותר לכתחלה דהא לאו עקירה עבד ולא הנחה עבד [שהאחר] הניחה בידו.
בבא דרישא פטור ומותר – וא״ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ״ק דמס׳ עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ״מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא כדתניא בשילהי פירקין (שבת יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו משמע דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע דאסור ליתן להדיא ע״מ להוציא ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית.
בבא (*רישא) [דרישא]⁠א [ד]⁠פטורב ומותר לא קתני. כי השער הראשון יש בו ד׳ חיובין וד׳ פטורין, ואלו הן ב׳ חיובין דעני וב׳ חיובין דבעל הבית, וב׳ פטורין דעני וב׳ פטורין דבעל הבית. שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, העני חייב שעקר מרשות והכניס והניח (לרשות) [ברשות]⁠ג אחרת, ובעל הבית פטור ומותר שלא עשה כלום אלא אחר נתן לידו. וגם אם פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית והוציא, חייב הוא שעקר מרשות והוציא והניח ברשות, ובעל הבית פטור ומותר שלא עשה כלום אלא אחר נטל מידו. וכנגדן ב׳ חיובי⁠[ן]⁠ד דבעל הבית ושני [פטורין דעני, שאם פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, הוא]⁠ה חייב שעקר מרשות והוציא והניח ברשות אחרת, והעני פטור ומותר שלא עשה כלום אלא אחר נתן לידו או נטל מידו.⁠ו נמצא ד׳ פטורין ומותרין וד׳ חייבין,⁠ז [אלו הם ששנינו עליהם בשבועות יציאות השבת שתים שהן ארבע,]⁠ח ואמרוט חיובי קתני ואין לך חיובין זולתם. ואלו ד׳ הפטורין כיון דמותריןי לא כללם במשנתינו זו ששנינו בה שתים שהן ארבע [בפנים ושתים שהן ארבע]⁠כ בחוץ. ופרקינןל קתני חיובי ופטורי אלאמ שפטורין ומותרין אינן בכלל. ואע״ג דאמ׳ שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מתלת, לא הוצרך להזכיר את אלה מפני (שהפטור) [שאין הפטור]⁠נ המותר עושה מעשה (כשלשת הן) [כשלש ההם],⁠ס שהן נועל בפני צבי ומפיש מורסא וצד נחש ומתעסק בו,⁠ע אבל אלה הןפ אין הפטור עושה מעשה אלא אחד נותן לידו ואחד נוטל מידו ולפי׳ לא הוצרך שמואל להזכירן.
וחזרנו להקשות מכל מקום תריסר (תנינן וכו׳) [הויאן, כי]⁠צ הכל י״ו ובעזבך מהן ד׳ (ה)⁠פטוריןק אלו שפטור ומותר דבבא דרישא הרי נותר י״ב, ולמה הזכיר ח׳ בלבד ד׳ בפנים וד׳ בחוץ.
ופירקנו אבלר פטורש דאתי בהון לידי חיוב חטאת קתני, פטורי דלא אתי בהון לידי חיוב חטא לא קתני. וזה (פירושן) [פירושו]⁠א כי השער השני יש בו ח׳ פטורין אסורין, ד׳ מהן העושה אותן התחיל בדבר שבא לוב לידי חיוב חטאת והם תומתג השמונה הכלולים במשנתינו עם הד׳ד החיובין. וארבעה האחרים העושה אותן אע״פ שהוא אסור (להתחיל) [לא התחיל]⁠ה בדבר שאפשר שיבוא בו לידי חטא, ואלה הם שלא כללם במשנתינו. יען כי העני ובעל [הבית]⁠ו בד׳ מידות הללו דבבא דסופה בכל מידה ומידה שניהם עשו מעשה אחד, לפי׳ זה פטור וזה פטור.
(דר׳) [כרבי]⁠ז דאמ׳ בעושה כולה ולא בעושה מקצתה, וכר׳ חייה בר גמראח דאמ׳ נזרקה מפי חבורה (יאמרו) [ואמרו יחיד]⁠ט שעשה חייב שנים שעשו פטורין, אבל זה אסור וזה אסור. והמוציא או המכניס אפשר שישלים את המעשה ויבוא לידי חיוב חטא. והמניח או הנוטל כיון שלא הכניס ולא הוציא אי אפשר שיבוא לידי חיוב חטאת.
וזה פרטן, פשט העני את ידו לפנים ויש בה חפץ, הרי עקר מרשות והכניס לרשות ואסור ואלו הניח היה בא לידי קרבן חטאת, כיון שלא הניח ובא בעל הבית ונטלו מידו נפטר שלא עשה אלא מקצת מעשה, ובעל הבית אסור שהרי גם הוא עשה מקצת מעשה אלא לא היה אפשר שיבוא לידי חיוב חטאת לפי שלא הכניס. וכן אם פשט העני ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה חפץ והוציא העני אסור ואפשר שיבוא לידי חיוב חטאת אלו נטל הוא את החפץ, וכיון שאחד נתן לידו פטור. ובעל הבית גם הוא אסור שעשה מקצת ואינו בא לידי חיוב חטאתי שלא הוציא. וכנגדן אם פשט בעל הבית את ידו לחוץ ויש בה חפץ, הרי עקר מרשות והוציא לרשות ואסור, ואלו הניחכ בא לידי חיוב חטאת, וכיון שלא הניח פטור שלא עשה אלא מקצת.⁠ל והעני שנטלו מידו אסור שגם הוא עשה מקצת מעשה אלא שאי אפשר שיבוא לידי חיוב חטאת שלא הכניס ולא הוציא. ואם פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן העני לתוכה והכניס בעל הבית, הוא (חייב) [אסור] ואפשר שיבוא לידי חיוב חטאת אלו נטל הוא את החפץ, וכיון שאחד נתן לידו פטור. והעני גם הוא אסור שעשה מקצת ואינו בא לידי חיוב חטאת לפי שלא הכניס. נמצא הכלל ששנינו במשנה שתים שהן ארבע בפנים ושתים (ד׳) [שהן ארבע]⁠מ בחוץ, ארבע חיובין (שפיר שנים) [שפירטן]⁠נ וארבעה פטורין שאסורין דאתי בהןס לידי חיוב/יע חטאת, אבל ד׳ פטורי דמותר וד׳ פטורי דאסור דלא אתי בהן לידי חיוב חטאת (אבל ד׳ פטורי דמותר וד׳ פטורי דאסור דלא אתי בהן לידי חיוב חטאת)⁠פ לא תנינא.⁠צ
וכיון דאמריק בבבא דסופה שניהם פטורין משום דשנים שעשו פטורין, וכל אחד פטור שלא הוא נטל ולאר הוא הניח אלא אחד נטל מידו או שאחד נתן לידו. בעא מיניה רב מר׳ הטעינו חברו אוכלין [או] משקיןש והוציאן לחוץ [מהו].⁠ת עקירתא גופו (כעיקרת) [כעקירת]⁠ב חפץ ממקומו דאמי אלא.⁠ג טעמוד של דבר, מפני שיש עליו משא כבד ואיןה יכול לטעון את עצמו ולרוץ אלא צריך לעקור את גופו, [היחשב] זה (כדעיקרת) [כעקירת]⁠ו חפץ ממקומו ואע״פ שחברו הטעינןז וחייב או לאו.
והשיב רב⁠[י]⁠ח חייב ואינו דומה לידו, ידו בתר [גופו]⁠ט גרירא גופו בעי עקירא.⁠י וטעמו כמו שפירשנו, כי העני שנתן בעל הבית לידו והוציא שניהם פטור⁠[ין].⁠כ וכן בעל הבית שנתן (שנתן)⁠ל העני לידו והכניס שניהם פטורין. כי מעשה אחד עשו שניהם, מפני (שהרי הנייתן) [שהיד הניתן]⁠מ לתוכה אחר הגוף גרירא.⁠נ וכיון שאין עליו משא כבד ואין צריך לעקור את גופו ונכנס או שיצא על ידוס מה שנתן לתוכה חברו אין כבד עליו ובתר (ידו) [גופו] גרירא. אבל (בשהטעינו) [כשהטעינו]⁠ע חברו משא כבד אין דומה ליד,⁠פ כי גופו צריך עקירה מכובדצ ונמצא כעוקר חפץ והוא לבדו עשה את המעשה וחייב, (וניסתייא) [ונסתיעה]⁠ק זו ממשנה חיצונה.⁠ר עד הנה דברי ר׳ שרירא גאון ז״ל.
(מקצת) [רשצז״ל] פיר׳: ושאמ׳ הטעינו חברו אוכלין ומשקין, (אורחים) [אורחא]⁠ש דמילתא נקט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בות בשבת.
[דף ד.]
{רש״ג}
ואשרא שנינו פשט [העני]ב את ידו לפניםג וכו׳. והקשינו והא בעינא עקירה והנחה מעל גבי מקום [ד׳ על ד׳]ד וליכא. כי חיובי חטאת (בן יום בו) [כן יחויבו],⁠ה שעוקרין ממקום ד׳ טפחי׳ ומניחין על מקום ד׳ טפחי׳. ואיך חייבו שנתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל ממנה והוציא, ואין ידו של זה מקום ד׳.⁠ז
והישבנו ה׳ תשובות ונידחו כולןח והששית עמדה, והיא
א. כ״י ק׳ ולפנינו
ב. כ״י ק׳
ג. כ״י ק׳
ד. כ״י ק׳
ה. כ״י ק׳
ו. בכ״י ק׳ ליכא או נטל מידו, ובמקומם כתב בארוכה, ואם פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל מתוך ידו של עני והכניס הוא חייב שעקר מרשות והכניס והניח ברשות אחרת והעני פטור ומותר שלא עשה כלום אלא אחר שנטל מידו
ז. בכ״י ק׳ גורס, נמצאו ד׳ חיובין וד׳ פטורין
ח. כ״י ק׳, וכדמוכח מההמשך
ט. בכ״י ק׳, ואמרינן
י. בכ״י ק׳, כיון דפטור ומותרין הם
כ. כ״י ק׳
ל. בכ״י ק׳, ושפירקנו
מ. בכ״י ק׳,אילו. ונראה דצ״ל, ואילו
נ. כ״י ק׳
ס. כ״י ק׳
ע. נראה להוסיף שלא ישכנו, וכקז. דרק בכה״ג הצד נחש פטור, ולאפוקי צד לרפואה. ועי׳ בפי׳ ר״נ אב״ד לסוף המצניע שהביא דרה״ג החליף נחש בקוץ וצ״ע
פ. בכ״י ק׳ ליתא
צ. כ״י ק׳
ק. כ״י ק׳
ר. אינו מובן. ובכ״י ק׳, אלא. ותמוה איזה תי׳ נאמרה ע״ז קודם. ואפשר דצ״ל כד״ס, א״ל. ולפנינו ליתא
ש. לכאורה צ״ל ׳פטורי׳ וכבסמוך וכלפנינו וכדכתב ׳בהון׳. ובכ״י ק׳ כתיב בתרויהו ׳פטור׳, וכן ׳ביה׳
ת. בכ״י ק׳, חטאת. וכן לפנינו. והיינו הך. וכן בסמוך
א. כ״י ק׳
ב. בכ״י ק׳, שאפשר שבא בו. ולכאורה צ״ל ׳שאפשר שיבוא בו׳, וכבסמוך
ג. ר״ל השלמת, דד׳ אלו עם ד׳ החיובין משלימים לח׳ כו׳. ובכ״י ק׳ ליתא
ד. בכ״י ק׳, ארבעת
ה. כ״י ק׳
ו. כ״י ק׳
ז. כ״י ק׳
ח. בכ״י ק׳ ולפנינו, גמדא
ט. כ״י ק׳ ולפנינו
י. בכ״י ק׳ מוסיף, לפי
כ. בכ״י ק׳ מוסיף, היה
ל. בכ״י ק׳ מוסיף, מעשה
מ. כ״י ק׳
נ. כ״י ק׳
ס. בכ״י ק׳ גריס, בהון
ע. בכ״י ק׳ גריס, חיוב
פ. כפול, ובכ״י ק׳ ליתא
צ. בכ״י ק׳, תנינהו
ק. בכ״י ק׳, שאמרנו
ר. בכ״י ק׳, או לא
ש. בכ״י ק׳. ולפנינו ומשקין
ת. כ״י ק׳ ולפנינו
א. בכ״י ק׳, התחשב עקירת
ב. כ״י ק׳ ולפנינו
ג. =או לא. ובכ״י ק׳ ליתא לב׳ מילים אלו
ד. בכ״י ק׳, וטעמו
ה. בכ״י ק׳, ואינו
ו. כ״י ק׳
ז. בכ״י ק׳, הטעינו
ח. כ״י ק׳
ט. כ״י ק׳
י. מעין גרסא זו בד״ס ר״ח ול״א שברש״י
כ. כ״י ק׳
ל. כ״י ק׳
מ. כ״י ק׳
נ. בכ״י ק׳, גרורה
ס. לזה נכנס ויצא איירו בידו. אך בכ״י ק׳ גריס, ויש על ידו, משמע דגופו נכנס ויוצא, ותמוה
ע. כ״י ק׳
פ. בכ״י ק׳, לידו
צ. בכ״י ק׳ מוסיף, משא
ק. כ״י ק׳
ר. ג:. כ״י ק׳ ממשיך אמר אביי כו׳ שבסמוך
ש. ד׳
ת. בד׳, בהן
א. בכ״י ק׳ כסדר הגמ׳. ותמוה למה כתבו כאן
ב. כ״י ק׳ ולפנינו
ג. בכ״י ק׳ מביא כל בבא דמשנה עד חייב. ומוסיף, שהרי עקר מרשות והניח ברשות
ד. לפנינו
ה. בכ״י ק׳
ו. לכאורה צריך להוסיף, זה. ובכ״י ק׳, תחיבו
ז. בכ״י ק׳ מוסיף, ולא ידו של זה מקום ארבעה
ח. בכ״י ק׳ מבאר באריכות התשובות ודחייתן, ומגיע בכ״י עד אמצע תשובת ר׳ זירא
הא דאמרינן: בבא דרישא דפטור ומותר לא קשיא לי. קשיא לרבותינו הצרפתים ז״ל והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול. וכי תימא כיון דבלא הושטה יכול הוא להניח בקרקע לית ביה משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דע״ז (עבודה זרה ו:) דאוקימנא ההיא דלא יושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי נהרא, מכל מקום איסורא דרבנן איכא שהוא חייב להפרישו מאיסור. ואוקמוה בעכו״ם. וזה דוחק גדול. ועוד דהעני חייב קאמר ובגוי מי איכא למימר הכי. ומסתברא דפטור ומותר דקאמרינן הכא היינו שאין בו משום נדנוד עבירה מחמת הוצאת עצמו והכנסת עצמו, דאילו בכולהו פטורי דסיפא איכא נדנוד עבירה משום דנגמרה המלאכה על ידו וכאילו הוא עושה המלאכה. תדע דאיצטריך קרא לאשמועינן שהוא פטור מבעשותה או מנפש אחת (ויקרא ד, כז), וא״נ בעקירות דאיכא נדנוד עבירה כיון שעקר מרה״ר והכניס לפנים דאיכא למיחש שמא יניח או שעקר ונתן לתוך ידו של חברו דאיכא למיחש שמא יגמור כיון שהתחיל, אבל פטורי דבבא דרישא דלית להו שום נדנוד עבירה מצד עצמן לא חשיב במתניתין, משום דלא איירי התם אלא באיסורין הבאין להן משום הוצאות והכנסות של עצמן. כך נראה לי.
צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלוהו שנים פטור ומ״מ אם לא היה האחד יכול לעשות לבדו שניהם חייבין ישב האחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב והראשון פטור אבל אסור ישב הראשון ומלאהו ובא השני וישב בצדו אפי׳ עמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור ומותר וכמו שאמרו הא למה זה דומה לאחד שנעל את הדלת בפני הצבי ובא אחר וישב לפני הפתח הסגור שאין בו שום איסור אפי׳ נפתח הפתח אחר ישיבתו:
רש״י בד״ה בבא דרישא כו׳ שהאחד הניחה בידו כצ״ל:
בתוס׳ בד״ה בבא דרישא כו׳ וא״ת והא עבר אלפני עור כו׳ וי״ל דמיירי בעכו״ם כו׳ עכ״ל. ועיין בלשון הרא״ש שהקשה על זה דמתניתין ע״כ לא איירי בעכו״ם ומסיק דמתני׳ לא איירי אלא באיסורי שבת ולא באיסור דלפני עור ע״ש. ולענ״ד דהתוס׳ נמי מסקו אדעתייהו האי תירוצא דהרא״ש ז״ל לענין לישנא דמתני׳ אלא דאכתי קשיא להו לישנא דגמרא דקרי לה פטור ומותר דמשמע דמותר לגמרי ואהא מסקו שפיר דאין ה״נ דזימנין דמותר לגמרי כגון בחפץ של עכו״ם כנ״ל וק״ל:
תוס׳ ד״ה בבא דרישא וכו׳. מ״מ איסור דרבנן מיהא איכא. עי׳ טורי אבן באבני מלואים חגיגה דף יג ע״א בד״ה אין מוסרין:
בבא דרישא [החלק הראשון] של המשנה המדבר במקרים שהעושה אותם הריהו פטור מדין תורה, ואף מדברי חכמים הוא מותר מלכתחילה בעשייה, שכן בין העני ובין בעל הבית שניתן החפץ על ידי האחר לתוך ידיהם לא עשו לא עקירה ולא הנחה, ואין במה שעשו כל חשיבות, ולכן לא קתני [שנה], לא החשיב אותם במשנה כחלק ממנין ההוצאות מרשות לרשות, אלא בבא דסיפא [החלק שבסוף] העוסק במקרים שאף שמדין תורה העושה אותם פטור, אבל מדברי חכמים הוא אסורקשיא [קשה], שכל שמונת הפעולות המנויות אחרונות, אף שהעושה אותן פטור מדברי תורה, אסרו חכמים לעשות כן.
the first section of the mishna speaks of cases in which the one performing the actions is exempt from punishment by Torah law, and even by rabbinic law he is ab initio permitted to perform those actions. When the poor person or homeowner neither lifted nor placed the object, i.e., the object was placed into or removed from their hands by others, their role is insignificant. Therefore, it was not taught in the mishna, and those cases were not factored into the total number of acts of carrying from domain to domain. However, with regard to the latter section of the mishna, where the person performing those actions is exempt by Torah law, but his actions are prohibited by rabbinic law, it is difficult. Since the Sages prohibited those actions, they should be included in the total in the mishna, which should be twelve, not eight.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִי איכ׳אִיכָּא בְּכוּלֵּי שַׁבָּת פָּטוּר וּמוּתָּר? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל פְּטוּרֵי דְשַׁבָּת פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, בַּר מֵהָנֵי תְּלָת דְּפָטוּר וּמוּתָּר: צֵידַת צְבִי, וְצֵידַת נָחָשׁ, וּמֵפִיס מוּרְסָא!

Incidentally, the Gemara wonders: Is there, in all the halakhot of Shabbat, an act for which the mishna deems one exempt and the act is permitted?Didn’t Shmuel say: With regard to all exempt rulings in the halakhot of Shabbat, although one who performs the action is exempt by Torah law, his action is prohibited by rabbinic law. This applies to all cases except for these three cases for which one is exempt and he is permitted to perform the action: Trapping a deer, where he does not actually trap it, rather he sits in the entrance of a house that a deer had previously entered on its own, preventing its exit; and trapping a poisonous snake because of the danger that it poses; and one who drains an abscess, meaning one who lances the boil of pus and drains the liquid from it. If so, the cases in the first section of our mishna, where the ruling is exempt, must be understood as exempt but prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמואל נמי דאמר: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבד מהני תלתי: צידת צבי, וצידת נחש ומפיס מורסא, דפטור ומותר – לא אמר אלא במידי דאית בהו מעשה, וליתה מלאכה גמורה. אבל כי הני לית בהו כלל – לא אמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מורסא
מורסאא(שבת ג.) ומפיס מורסא פי׳ בועא כלומר עוצר הבועא להוציא ממנה המוגלא והליחה:
א. [בלאטער.]
פטור אבל אסור – פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה.
צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא – כולהו בפ׳ ר״א אומר האורג בסיפיה והתם מפרש טעמייהו מנא ליה בהו דפטור ומותר.
מורסא – קויסטור״א.
מפיס – עוצר שתפתח ותצא הליחה.
בר מהני תלת – הקשה ר״ת הא איכא הא דתנן בפרק במה מדליקין (לקמן כט:) המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו׳ ואם בשביל החולה שיישן פטור ומוקי לה בחולה שיש בו סכנה וא״כ הוא פטור ומותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ותירץ דהא מלתא דפשיטא היא ולא איצטריך ליה לשמואל לאשמעי׳ כדמשני בסמוך דלא איצטריך ליה לאשמעי׳ פטורי דלא קעביד מעשה וצד נחש מיירי בדליכא סכנה שיוכל להנצל בענין אחר אלא משום צערא שרו ליה רבנן כמו במפיס מורסא וכן מוכח בריש פרק שמונה שרצים (שם קז:) דצד נחש לאו משום סכנה פטור דהא מוקי לה כר״ש דאמר מלאכה שאצ״ל פטור עליה וע״ק לר״י והא איכא הא דתני׳ בפ׳ במה אשה (שם סב.) ר״א פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון והוא פטור ומותר דהא בבריי׳ אחרת קתני התם רא״א יוצאה אשה בכובלת לכתחלה ותירץ ר״י בשם ר׳ אברהם דלא חשיב שמואל אלא פטורים השנויין במשנה דצד צבי משנה היא בהאורג (שם דף קו:) הצד נחש ומפיס מורסא משנה היא בעדיות (פ״ב מ״ה) ולספרים דגרסי בפ׳ במה אשה (שם דף סב.) איידי דאמר ר״מ חייב חטאת א״ל איהו פטור אבל אסור פי׳ דר״א קאמר לר״מ לדבריך נמי לכל היותר לא יהא אלא פטור אבל אסור לפי גרסא זו אתי שפיר.
הצד נחש – הקשה בה״ג דשמואל אדשמואל דהכא סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כר״ש ומשום צערא דגופא שרי ובפ׳ כירה (ל מן מב.) אמרינן בדבר שאין מתכוין סבר לה כר״ש במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר״י ותירץ ר״ת דשמואל קאמר דלר״ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בהני תלת פטור ומותר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג (שם ק׳.) דודאי פטור ומותר קאמר וליה לא ס״ל כר״ש ומיהו לדידן קי״ל כר״ש דרבא דהוי בתראה סבר כותיה בריש נוטל (שם קמא:).
ומפיס מורסא – בעדיות (פ״ב שם) תנן אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור וא״ת היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא הא אמרינן לקמן בפ׳ חבית (שבת קמו.) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ותירץ ר״ת דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והאמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת – לאו כל היכי דתני במס׳ שבת פטור קאמר, דהא בפרק במה מדליקיןא תנן בשביל החולה שיישן פטור, ואוקמינאב בחולה שיש בו סכנה ופטור ומותר הוא, וכל הזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מב״ד.⁠ג אלא כ״מ שאמרו מי שעושה מלאכה פלונית פטור עליה מפני שאינה מלאכה גמורה, אותו הפטור הוא פטור אבל אסור דומיא דמתני׳ דהכא.⁠ד ואי קשיא הא דתניא בפרק במה אשהה ר״א פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, וההיא פטור ומותר הוא, כדתניא אידך יוצאה אשה בכובלת לכתחלה. לא קשיא דההוא פטור לאו פטור ומותר קאמר, אלא לר״מ קאמר ליה דקאמר חייב, וא״ל איהו אינו חייב, ולא בא עדיין לומר היתר בה לכתחלה עד שבא במקום אחר ואמר להו לרבנן מותר לכתחלה, וכיון דמפרש בהדיא מותר לכתחלה לאו פטורי דשבת הוא, אלא אדר׳ מאיר נסיב ליה, והדר מפרש ליה באידך.⁠ו ואפשר דר״א לא התיר לכתחלה אלא בכובלת, דמדשבקיה בההוא ברייתא לבר זוגיה ולא תנא יוצאה אשה לכתחלה בכובלת ובצלוחית של פלייטון, הלכך ההוא פטור לאו פטור ומותר הוא, דאיכא צלוחית שפטור אבל אסור.⁠ז ופר״תח הא דקא מני שמואל צידת נחש ומפיס מורסא, לאו אליבא דנפשיה קאמר, דלדידיה חייב עלה כדאסיקנא בפרק כירהט במלאכה שא״צ לגופה סבר לה כר׳ יהודה, וצידת נחש ומפיס מורסא אינו פטור אלא לר״ש כמ״ש בפרק ח׳ שרציםי אלא אליבא דמאן דתני פטור קאמר דפטור ומותר הוא.
א. לקמן כט, ב.
ב. שם ל, א, ואע״ג דאמרי׳ התם ובדין דהוה ליה דליתני מותר אלא בשביל סיפא דקתני חייב נקט פטור, מ״מ הוי ליה לשמואל למנותו דהאי פטור מותר הוי. [ומכאן גם בכי״מ].
ג. יומא פד, ב.
ד. כלומר דהתם הא דמותר לאו משום דלאו מלאכה היא אלא מצד היתר פק״נ, ושמואל לא מנה אלא אלו שיש להתיר מצד שאינם מלאכה גמורה. ועי׳ רשב״א מיוחס לר״ן ולריטב״א.
ה. לקמן סב, א.
ו. עי׳ תוס׳ ד״ה בר.
ז. עי׳ רשב״א ומקורו ברבנו, אלא ששם משובש וכבר עמד בדבריו במיוחס לר״ן.
ח. בתוד״ה הצד ותוס׳ הרא״ש.
ט. לקמן מב, א.
י. לקמן קז, ב.
אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת וכו׳. לא אמר אלא היכא דאמרו פטור מחמת שאינה מלאכה גמורה דומיא דמתני׳ דהכא, אבל פטורי אחריני איכא במסכת שבת שהוא פטור ומותר, דתנן בפרק במה מדליקין (שבת כט:) בשביל החולה שישן פטור ואוקימנא (שם ל.) בחולה שיש בו סכנה, ופטור ומותר הוא והזריז הרי זה משובח (יומא פד:). והקשו בתוס׳ דהא איכא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סב.) רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון, וזה הוא ודאי פטור ומותר הוא כדתניא אידך (שם) יוצאת אשה בכובלת לכתחילה. והם תירצו דהא דנקט התם פטור משום דאדרבי מאיר קאי דאמר (שם) חייבת חטאת ואמר ליה איהו פטור והתם פטור מקרבן קאמר, אלא דבאידך ברייתא גלי לן דמותר לכתחילה. ויש מפרשים דשמא ר׳ אליעזר לא התיר בו לכתחילה אלא בצלוחית של פלייטון, מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא בצלוחית, והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור. ואיכא מאן דמפרש (בתוד״ה בר) דלא אמר שמואל אלא בפטור דתניא במתניתין בלבד.
הא דאמר שמואל דצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר. כתב ר״ת ז״ל (בתוס׳ ד״ה הצד): לאו אליבא דנפשיה קאמר, דהא אוקימנא לה בפרק שמונה שרצים (שבת קז:) כרבי שמעון דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, ואיהו במלאכה שאין צריכה לגופה כר׳ יהודה סבירא ליה דאמר חייב עליה כדאיתא בפרק כירה (שבת מב.) ובזבחים בשלהי פרק כל התדיר (זבחים צא.). אלא הכא אליבא דמאן דאמר פטור קאמר, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דפטור.
והאמר שמואל כל פיטורי דשבת – .............
כיון דפריט בהדיא אותן שהן פטור ומותר ואלו הן. ועוד דלא הוה ליה .............
וצידתה נחש – יש מקשים היכי קאמר שמואל וצידת נחש פטור ומותר דהא אוקי בדוכ׳ דר״ש דאמ׳ פטור עליה ושמוא׳ סבר לה׳ כר׳ יהושוע דמחייב וי״ל דשמואל אינו פוס׳ הלכ׳ אלא שמפרש דתנא דקתני הני פטירי .............
דהני1 אצטריך למי׳ שיה׳ פטו׳ ומותר. והקשו בתוספו׳ והאיכא הא דת׳ המכבה את הנר בשביל החולה שישן פטור ואוקי בחולה שיש בו סכנה דפטור ומותר. ותירצו דשמואל לא מצי אלא פטורי דעביד מעשה והתירם מפני שאין המעשה ההוא חשוב מלאכה אבל ההוא דהתירא משום פקוח נפש ..............
וא״ת והא איכא בפ׳ במה אשה יוצאה ר׳ אליעז׳ פוטר בכובלת וצלוחית של פליטון ואמרי׳ התם ר׳ אליעז׳ או׳ יוצאה אשה בכובלת2 לכתחלה. י״ל דהתם נמי אית ביה איסור׳ לכתחל׳ לגבי צלוחית של פליטון דקתני בהדיא תדע דאידך...... לצלוחית ולא תני ליה.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״דקני״.
2. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״בכותלת״.
גמ׳ וצידת נחש. עיין סנהדרין דף קא ע״א ברש״י ד״ה ולוחשין ובבאר שבע שם:
תוס׳ ד״ה הצד נחש וכו׳ וליה לא ס״ל כר״ש. עיין סנהדרין דף פד ע״ב תוס׳ ד״ה מאן שמעת ליה:
ובדרך אגב תוהים: מי איכא בכולי [והאם יש בכל] דיני שבת מעשה שהוא בגדר ״פטור ומותר״?! והאמר [והרי אמר] שמואל: כל פטורי [הפטורים] הכתובים בדיני שבת הכוונה היא שהעושה אותם פטור מדין תורה אבל מדברי חכמים הוא אסור, בר מהני תלת [חוץ משלושה אלה] שהם בגדר ״פטור ומותר ״: צידת צבי, שלא צד אותו ממש אלא שישב אדם בפתחו של בית שקודם לכן נכנס לתוכו צבי מעצמו, וכן צידת נחש ארסי מפני הסכנה, וכן המפיס מורסא, כלומר, הפותח בועת מוגלה ומוציא מתוכה את הליחה. ואם כן, ודאי אף במקרה שנאמר בו בתחילת משנתנו ״פטור״ יש להבינו כ״פטור אבל אסור״!
Incidentally, the Gemara wonders: Is there, in all the halakhot of Shabbat, an act for which the mishna deems one exempt and the act is permitted?Didn’t Shmuel say: With regard to all exempt rulings in the halakhot of Shabbat, although one who performs the action is exempt by Torah law, his action is prohibited by rabbinic law. This applies to all cases except for these three cases for which one is exempt and he is permitted to perform the action: Trapping a deer, where he does not actually trap it, rather he sits in the entrance of a house that a deer had previously entered on its own, preventing its exit; and trapping a poisonous snake because of the danger that it poses; and one who drains an abscess, meaning one who lances the boil of pus and drains the liquid from it. If so, the cases in the first section of our mishna, where the ruling is exempt, must be understood as exempt but prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, פְּטוּרֵי דְּקָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, פְּטוּרֵי דְּלָא קָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה אִיכָּא טוּבָא.

The Gemara answers: In these cases, too, the ruling is: Exempt and permitted. When, though, was it necessary for Shmuel to cite specific cases as exempt and permitted? It was necessary in exempt cases where he performs a defined action. However, there are many exempt cases where he does not perform an action, which are completely permitted.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי איצטריכא ליה – לאשמעינן דפטור ומותר בהנך דאית בהו מעשה כגון הני תלת ותו ליכא.
איכא טובא – כגון הנך דבבא דרישא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: גם במקרים אלה הכוונה היא ״פטור ומותר״, אלא כי איצטריך ליה [כאשר הוצרך לו] לשמואל להביא את שלושת המקרים היוצאים מן הכלל, הרי היו אלה פטורי דקא עביד [מעשי פטור שהוא, האדם, עושה] בהם מעשה מסויים, אבל פטורי דלא קא עביד [מעשי פטור שאין הוא עושה] בהם מעשה איכא טובא [יש הרבה].
The Gemara answers: In these cases, too, the ruling is: Exempt and permitted. When, though, was it necessary for Shmuel to cite specific cases as exempt and permitted? It was necessary in exempt cases where he performs a defined action. However, there are many exempt cases where he does not perform an action, which are completely permitted.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מ״ממִכׇּל מָקוֹם, תַּרְתֵּי סְרֵי הָוְיָין? פְּטוּרֵי דְּאָתֵי בְּהוּ לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – קָא חָשֵׁיב, דְּלָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – לָא קָא חָשֵׁיב.

The Gemara returns to Rav Mattana’s question: In any case, there are twelve actions that should have been enumerated in the mishna. The Gemara answers: The mishna took into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. The mishna did not take into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could not come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. Here, only the instances where one lifts an object from its place are taken into consideration. Having lifted an object, if he continued, he could potentially incur liability to bring a sin-offering. Under no circumstances can one who merely places an object come to violate a more serious prohibition.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מכל מקום י״ב הויין – פי׳: בבא דרישא1 קתני: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבי⁠{ת} – 2 העני חייב, בעל הבית פטור. כי נמצא שעקר מרשות הרבים והכניס והניח ברשות היחיד, לפיכך חייב חטאת. אבל בעל הבית שלא עקר כלל וגם לא הניח, אלא העני הוא בא והניח לתוך ידו של בעל הבית – פטור ומותר, דהא בעל הבית לא עשה מעשה כלל. הנה שתים, אחת לחייב ואחת לפטור.
או שנטל העני מתוך ידו של בעל הבית והוציא – עני חייב, שנמצא כי עקר מרשות היחיד והניח לרשות הרבים. אבל בעל הבית שלא עקר ולא הניח – פטור ומותר. הנה העני עוד חייב, ובעל הבית פטור. נמצאו שתים אחרות. וכן כיוצא בבא שנייה: בעל הבית חייב שתים והעני פטור בשתיהן.
נמצאו בהני תרתי בבי ח׳: ד׳ מנהן חיובי חטאת, וד׳ מנהון פטורין ו⁠{מו}⁠תרין3 לגמרי, דהא לית בהו מעשה כלל. וכיון דלית בהו מעשה בהני ד׳ – לפיכך לא חשיב להו האי תנא.
ובבא תליתאה: פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל {הבית}⁠4 מתוכה – נמצא העני עקר ובעל הבית הניח, שניהם עשו מעשה. מיהו ולא אחד מהן עשה מעשה כולו, אלא מקצתו. וקיימא לן: שנים שעשו מלאכה – פטורין, לפיכך שניהן פטורין. הנה שתים לפטור: אחת העני ואחת בעל הבית.
ועוד קתני סיפא: או שנתן בעל הבית חפץ לתוך ידו של עני והוצאו העני – שניהן פטורין. נמצאו בעל הבית עקר בפנים, והעני הניח מבחוץ. לפיכך, שניהן פטורין. הנה שתים אחרות.
וכן כיוצא בה בבבא ד׳ פטורי כיוצא באילו, נמצאו שיתסרי בד׳ בבי. הסר מהם ד׳ ראשונים דפטור ומותר, דלית בהו {מעשה} 5 דלא חשיב להו – נשתיירו י״ב. והיאך שנינו: ד׳ בפנים וד׳ {ב}⁠חוץ6 שהן ח׳ לבד.
ושנינו: פטורי כיוצא דאתי בהו לידי חייוב חטאת הוא חשיב התנא. אבל פטורי דלא אתי בהו לידי חייוב חטאת – לא קתני – וזה פירושו: פשט העני את ידו לפנים שיש בה חפץ שעקרו מרשות הרבים, והכניסו לרשות היחיד ולא הניחו. וכיון שלא7 הניחו – אסור, ואילו הניחו – היה חייב חטאת. וזהו פטור אבל אסור דאתי לידי חייוב חטאת. אבל בעל הבית שנטל חפץ מידו של עני, אף על פי שעשה מעשה ואסור – מיהו לא אתי לידי חייוב חטאת לעולם. שאין כן דרך כדי שעקר כבר עקרו העני, ולא נשאר לו מה לעשות יותר ממה שעשה.
והמעשה שעשה – הנחה איכא, עקירה8 ליכא, הלכך הוא פטור אבל אסור.
כיוצא בה: בעל הבית שעקר חפץ מרשות היחיד ונתנו לתוך ידו של עני, והוציאו העני והניחו ברשות הרבים – בעל הבית שעקר מרשות היחיד, ואילו הוציאו והניחו ברשות הרבים היה – חייב חטאת חשיב ליה. אבל העני שהניח, דלא איפשר ליה לאיתחייובי בכי האי גוונא – חטאת לא קתני ליה. כללו של דבר: העוקר – אתי לידי חייוב חטאת אילו הניח, שהנחה אחר עקירה היא. אבל המניח – לא אתי לידי חייוב חטאת לעולם שכבר נעקר מקודם. ולא נשאר למניח מה לעשות.
נמצאו בבבא ד׳ פטורי: ב׳ מהן יתכן שיבוא לידי חייוב חטאת, וב׳ מהן לא. וכן בבבא דסיפא ד׳ כיוצא בהן.
נמצאו בהני ד׳ בבי י״ו: ד׳ מנהון חייב חטאת, וד׳ מנהון פטור ומותר, וד׳ מנהון פטור ולא אתי בהו לידי חייוב חטאת, וד׳ מנהון אתי בהו לידי חייוב חטאת. והאי תנא, ד׳ דאית בהן חייוב חטאת וד׳ פטורי דאתי בהן לידי חייוב חטאת קתני. הני אחריני דפטור ומותר ופטורי דלא אתי בהו לידי חייוב חטאת – לא קתני.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ודישא״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הבי״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ותרין״.
4. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״הבית״.
5. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״מעשה״.
6. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״חוץ״.
7. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שא״.
8. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״עיקרה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת – כגון עקירות שהן תחלת המלאכה דאיכא למגזר דילמא גמר לה אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת דהא ליכא עקירה גבי האי וארבע דקתני בכל חד תרתי דחיובא ועקירה דפטורא דתרתי נינהו פשט העני ידו מלאה לפנים הא חדא או שנתן לתוכה בע״ה וידו של עני היתה ריקנית הא תרתי וכן באידך ורבותי׳ אומרים פשיטות יד לפנים [לגבי שניהם] בין מלאה בין ריקנית היא תחלת המעשה וההוא הוא דקחשיב דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבע״ה כל חיוב ופטור במסכת שבת בחטאת קאי ובשוגג.
פטורי דאתי לידי חיוב חטאת – מה שפירש״י דעקירות קחשיב אינו נראה לר״י חדא דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל ועוד דלפי׳ הקונט׳ קחשיב לבע״ה ג׳ יציאות והכנסה אחת ולעני ג׳ הכנסות והוצאה אחת ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא ומפרש ריב״א דאתי לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה דכוותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראייה מירושלמי דקאמר לא אתיא מתני׳ אלא פטור שנגד החיוב ומשום הכי לא חשיב אלא פטור של אותו שכנגדו חייב למעלה בבבא דרישא כגון פשט העני את ידו לפנים כו׳ וקתני העני חייב פטורה דידיה חשיב בבבא דסיפא בפשט העני את ידו לפנים וכו׳ וכן לבע״ה.
{שמעתא דפטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת}
והא דאמרינן: פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב – הן הפטורין השנויין1 במשנתנו בפשיטת היד של עני לפנים, והם שני פטורין של עני, אחד של הכנסה ואחד של הוצאה. וכן בפשיטת היד של בעל הבית לחוץ יש2 שני פטורים של בעה״ב, אחד של הוצאה ואחד של הכנסה. והם הם הפטורין שחשובין להמנות, שקרובים לבוא לידי חיוב חטאת מתוך פשיטת היד.
אבל הפטורין שכנגדן למי שלא פשט ידו, כיון שהוא רחוק מלבא לידי חיוב חטאת לא חשיבי ולא הוו ממנינא.
וכ״ש פטורי דתרין בבי קמאי דפטור ומותר נינהו, דמעשה אצטבא בעלמא קא עבדי ולא חזו למנינא.
וה״ר שלמה ז״ל פי׳ פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת: כגון עקירה, שהיא תחלת המלאכה, דאיכא למיגזר דילמא גמר לה. אבל בהנחה לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת, דהא ליכא עקירה גבי האי.
ולפי פירושו בזה נמצאו שני פטורין של עני בשתי עקירות של הכנסה וכן שני פטורים של בעה״ב בשתי עקירות של הוצאה. והא לא אפשר. דכיון דאידי ואידי עקירת הכנסה היא אי נמי עקירת הוצאה היא, למה לן למיחשבה בתרתי. הילכך, לית לן אלא כפירושה דכתבינן.
1. בכתי״ס: המנויים
2. בכתי״ס: ובו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטורי דאתא בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב להו – פרש״יא ז״ל דהיינו עקירה דמצי למייתי לידי חיוב חטאת אלו עביד הנחה, ולהאי פי׳ קא חשיב פשט העני את ידו לפנים,⁠1 ופשט בעה״ב את ידו ונתן העני לתוכה, והיינו שתי עקירות דעני בתרתי, וב׳ דבעה״ב בתרתי, וכן פר״ח ז״ל.⁠ב ואיכא דקשיאג להו כיון דתרי פטורי דעני עקירות דהכנסות נינהו, ותרי פטורי דבעה״ב עקירות דהוצאות, אמאי חשיב להו בתרתי. ואחריםד פי׳ שעני שפשט ידו לפנים בין מלאה בין ריקנית היא תחלת מלאכה, מפני שהוא יכול ליטול ולהוציא ולבא לידי חיוב חטאת, וכן של בעה״ב, ותרתי נינהו חדא דהוצאה וחדא דהכנסה, ואין זה נכון שהוא מונה מי שלא עשה תחלת מלאכה מפני שיכול הוא להתחיל בה. ועוד, שהוא פטור ומותר בהכנסת היד אם לא עשה דבר אחר. ואחריםה פי׳, שהמניח הוא העושה מלאכה [ומני פטורי דאתי בהו איניש לידי חיוב חטאת דהיינו גמר המלאכה] שהוא המחייב אותו חטאת, ונטל בעה״ב מתוכה חדא ונתן לתוכה והכניס חדא, והיינו תרתי הכנסות דבעה״ב, ושתי הוצאות דעני, וזה הפי׳ הנכון, משום דמתני׳ הני פטורי דהנחות אתא לאשמעינן דפטרי׳ לי׳ בסמוך מבעשותה. ודקא קשיא לך היכי הוו תרתי כיון שהמלאכות ע״י שניהם משתנות זו מזו, אע״פ שהוא לא מנה אלא פטור הבא לידי חיוב חטאת, תרתי חשיב להו.
א. ד״ה פטורי, ועי׳ תוס׳ לעיל ב, ב ד״ה וכי ותוס׳ שבועות יד, ב ד״ה ארבעה. ועי׳ ספר התרומה סי׳ ריד.
ב. ר״ח בסוגיין.
ג. כ״ה במאור, ועי׳ מהרש״א שפי׳ כן נמי בקושית התוס׳. ועי׳ רשב״א שתירץ קושיא זו שכיון שהן משתנות חשיב להו בשתים ע״ש.
ד. עי׳ רבותינו שברש״י וריב״א בתוס׳ ובעל המאור. ואפשר דפליגי בעיקר איסור הוצאה, אי החיוב על עקירת החפץ, או עיקר האיסור הוא חילוף הרשויות אלא דעקירה הוי תנאי בחיוב. ועוד אפשר להסביר המחלוקת בביאור איסור דרבנן בהא, דרש״י סבר דהאיסור הוא מגדר הסייגים בכדי שלא יבא לידי איסור חטאת, ולכן אפילו על עקירה גרידא בלא הוצאה יש סברא לאסור, אבל האחרים סוברים דרבנן עשו חלות שם מלאכה על הוצאה שאינה גמורה, והוי מלאכה מדבריהם, ולכן חלות האיסור איכא רק כשהיתה העברה מרשות לרשות.
ה. עיין רשב״א ומיוחס לריטב״א.
1. הגהת הגרא״ז: ונטל בה״ב מתוכה.
פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. פירש רש״י: דהיינו עקירות דאפשר דאתי בהו לידי חיוב חטאת אבל הנחות דהיינו פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט העני ידו ריקם ונתן בעל הבית בתוכה והוציא לחוץ והניח, וכנגדן בבעל הבית, אי אפשר דאתי בה⁠[ו] לידי חיוב חטאת, הלכך לא חשיב להו. וא״ת עקירות דעני ששתיהן נעשות בחוץ אמאי חשיב להו בתרתי, וכן נמי של בעל הבית. ויש לומר כיון שהן משתנות זו מזו שהאחד עקר והכניס ידו מליאה והשני עקר ולא הכניס כלל אלא שהטעין ידו של חבירו ברשות שהוא עומד בה חשיב להו בתרתי.
ויש מפרשים איפכא, שהנחות קא חשיב משום שעל ידה נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שע״י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד זה. וזה נראה עיקר. והיינו חידושיה דאשמעינן שהוא פטור אף על גב דאיתעביד מלאכה, ועלה הוא דאתמהינן והא אתעבידא מלאכה ואיצטרכינן למיתלי בטעמא, משום דכתיב (ויקרא ד, כז) בעשותה או נפש אחת דשנים שעשאוה פטורין. ורבנו חננאל פירש כפירוש של רש״י ז״ל.
והנכון מה שפירש הרב בעל המאור ז״ל דלא קא חשיב אלא הכנסות והוצאות שמרשות לרשות, כגון פשט בעל הבית ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שפשט ידו ריקה ונתן העני לתוכה והכניסה בפנים, וכן פשט העני ידו מלאה בפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציאה העני בחוץ.
נחשים ושאר המזיקים הואיל ומועדים לישוך אע״פ שאין סכנה בנשיכתם מותר לצודן בשבת לכתחילה לכונת הצלה ואם לרפאת בהם חייב הא לכונת הצלה מותר שהרי מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה בדיעבד ובמקום חשש נשיכה מותר לכתחילה וכמו שאמרו כופין קערה על הנר שלא יאחוז בקורה ועל עקרב שלא ישוך וכן באלו כופה עליהן כלי או מקיפן או קושרן הא אם יש סכנה בנשיכתן ממית לכתחילה ואף אלו שאין מועדין להרוג אם ראה אותם רצים אחריו מותר להרגן אבל יושבים במקומם או בורחים אסור להורגם אלא שמותר לדורסן לפי תומו בהליכתו:
המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה כדרך שרופאי מלאכת היד עושים לכונת רפואה להכניס שם האויר וליבש את הליחות חייב שהרי מלאכה הצריכה לגופה היא שהרי צריך הוא לפתח זה מצד עצמו ואם להוציא ממנה ליחה שיש בה עכשיו ואינו חושש אם תחזור לסורה ותסתם מותר לכתחילה שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ובמקום הסרת נזק מותרת לכתחילה וכמו שאמרו מחט של יד ניטלת לכתחלה ליטול בה את הקוץ והוצאת קוץ והוצאת ליחה הכל א׳:
שמא תאמר והרי אף לעשות לה פה אינו צריך לגופה היא שהרי לא היה רוצה במורסא עד שתפיס דעתו בהפסתה לעשות לה פה אין זה כלום שאם כן אף קוצר וטוחן ושאר מלאכות לא היה רוצה שיהא צריך להן ואם נפל ביתו ובונהו הרי רוצה היה בקיומו אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שאינו צריך לגוף הדבר שהוא עושה אלא שעושה אותה להסיר מעליו מה שאין צריך לו כלל כגון מוציא מתו בשבת שלא היה צריך להוצאה זו ולא היה רוצה בזה ואינו מתכוין אלא להסיר ולפנות שכל שכונתו להסיר לבד אינו מתכוין לגופה של מלאכה ובמקום נזק גופו מותר לכתחילה:
מי שהיה עומד ברה״י והטעינו חבירו אוכלין ומשקין או שאר דברים והוציאן לחוץ או שהיה טעון מבעוד יום והוציאן משחשיכה הרי זה המוציא חייב ואע״פ שלא עקר שהרי חבירו הוא שהטעינו מ״מ עקירת גופו כשעוקר את רגליו לצאת הוא נחשב לו לעקירת חפץ ואע״פ שאמרנו בידו של עני הפשוטה לפנים לקבל ונתן בעל הבית לתוכה והוציא העני שהוא פטור אינה דומה לזו שהיד אינה כמונחת ברה״י לגמרי שהרי אינה נוגעת בקרקע ואינה דומה לעקירה לגמרי אבל גופו נח ועומד בקרקע ואפי׳ היתה ידו מונחת בקרקע הרי היא כאינה מונחת מפני שידו נגררת אחר גופו קצת שצריך הוא להחזירה אבל גופו נח ועומד לשם והרי עקירתו עקירה לגמרי ושמא תאמר מה בא ללמדנו והלא משנה שלימה שנינו לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא ואם אין שם איסור תורה גזירה לגזירה היא אפשר שפירושו שמא יניחנה ויחזור ויטלנה ויוציאנה:
פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת חשיב – פרש״י ז״ל כגון עקירות שהן תחלת מלאכה והיה איפשר דאיכא למיגזר דילמא גמר אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת. ויש שפירש בהפך דהנחות קאמר שבהם בא אדם לידי חיוב חטאת כשנגמרה המלאכה. ואחרים פי׳ דחיובי דאתי לידי חיוב חטאת היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרשות לרשות ובזה תלוי עיקר חיוב חטאת וזה נכון יותר.
בד״ה פטורי כו׳ חיוב חטאת כגון כו׳ לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת כו׳ ורבותינו אומרים פשיטות יד לפנים לגבי שניהם בין כו׳ כצ״ל ונ״ב ס״א:
בא״ד וההוא הוא כו׳ כצ״ל:
בא״ד וכן באידך נמחק ונ״ב בס״א אינו:
פירש״י בד״ה פטורי דאתי כו׳ ריקנית הא תרתי וכן באידך ורבותינו אומרים כו׳ תרתי בעני ותרתי בבעל הבית כל חיוב ופטור כו׳ כצ״ל נ״ל:
תוס׳ בד״ה פטורי דאתי כו׳ ועוד דלפירוש הקונטרס קחשיב לבעה״ב שלש יציאות והכנסה אחת כו׳ ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני כו׳ עכ״ל. ר״ל דקשיא להו הדחוקים לפירוש הקונטרס דקחשיב לבעה״ב שלש יציאות כו׳ דהשתא לא הוי דומה שתים שהן ארבע בפנים דשתים היינו הוצאה אחת דחיובא והכנסה אחת דחיובא ושהן ד׳ מוסיף לך ב׳ דפטורי דכולהו הוצאה וכן ב׳ שהן ד׳ בחוץ דשתים היינו אחת דהוצאה דחיובא ואחת הכנסה דחיובא ושהן ד׳ מוסיף לך ב׳ דפטורי דכולהו הכנסה ולא הוה נמי דומה שהן ד׳ בפנים ושהן ד׳ בחוץ אבל לפירוש ריב״א ניחא דהוי דומה דשהן ארבע שמוסיף ב׳ הן בפנים הן בחוץ היינו נמי אחת הוצאה דפטור ואחת הכנסה דפטור ועוד הקשו ועוד דלא חשיב תרתי לפטור כו׳ לכאורה דר״ל דלפי׳ הקונט׳ דחוק דלא חשיב תרתי לפטור בעני בבבא אחת וכן דעשיר לא חשיב תרתי לפטור דידיה בבבא אחת אלא דחשיב לפי׳ הקונט׳ פשט העני כו׳ היא הכנסת עני ואו שנתן לתוכה היא הוצאת בעל הבית בבבא אחת וקחשיב נמי פשט בעה״ב כו׳ היא הוצאת בעה״ב ואו שנתן לתוכה היא הכנסת עני אבל קשה דמאי קושיא דהא ודאי היה צריך להאריך הרבה אם היה בא לפרש הוצאות בעה״ב לבד והכנסת עני לבד לפי פ״ה וטפי ניחא ליה למיתני בקצרה כמ״ש התוס׳ לעיל ועוד דאדרבה הכא ניחא ליה למתני לערב הוצאות והכנסות יחד כמו ברישא דמערב הוצאות והכנסות וזה הביאנו שלמדתי בכוונת דברי התוס׳ מדברי בעל המאור שהקשה לפי׳ רש״י דלמה ליה למתני תרי הכנסות לפטור בעני דסגי באחת וכן תרי הוצאות לפטור בעשיר דסגי באחת ולא הוה ליה למחשביה בתרתי וזה שכתבו התוספות ועוד קשה לפירוש רש״י דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת דאינו רק אחת כיון דתרוייהו הכנסות נינהו בעני וכן תרתי הוצאות לפטור בעשיר דאינו רק אחת כיון דתרוייהו הוצאות נינהו בעשיר אבל לפירוש ריב״א ניחא דחדא הוצאה לפטור בעני וחדא בעשיר וכן בהכנסה חדא לפטור בעני וחדא בעשיר וכולה איצטריכא דלא גמרינן דעני מעשיר ולא דעשיר מעני כמו שכתבו התוספות לעיל ודו״ק כי הדברים ברורים למבין:
בד״ה פטורי דאתא לידי חיוב חטאת. עיין במהרש״א ובעיקר פי׳ ריב״א אבאר לקמן גבי בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית עי׳ עליו:
רש״י ד״ה פטורי דאתי וכו׳ כגון עקירות. עיין שבועות דף יד ע״ב תוס׳ ד״ה ארבעה קמיית׳:
ושבים לשאלתו של רב מתנה: מכל מקום, תרתי סרי הויין [שתים עשרה פעולות הן]! ומשיבים: פטורי דאתי בהו [מעשי פטור שבא] העושה אותם בשל עשייתם לידי חיוב חטאתקא חשיב [הוא מונה], ואילו מעשי פטור דלא אתי בהו [שאינו בא בהם] לידי חיוב חטאתלא קא חשיב [אינו מונה]. שנמנים כאן רק המקרים של עקירת החפץ ממקומו, שבמקרה זה אם ימשיכו את המלאכה — אפשר לבוא לידי חיוב חטאת. ואולם הנחת חפץ לבדה איננה עשויה לגרור אחריה איסור חמור יותר.
The Gemara returns to Rav Mattana’s question: In any case, there are twelve actions that should have been enumerated in the mishna. The Gemara answers: The mishna took into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. The mishna did not take into consideration cases of exempt acts where the one who performed them could not come, through their performance, to incur liability to bring a sin-offering. Here, only the instances where one lifts an object from its place are taken into consideration. Having lifted an object, if he continued, he could potentially incur liability to bring a sin-offering. Under no circumstances can one who merely places an object come to violate a more serious prohibition.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, וְהָא אִתְעֲבִידָא מְלָאכָה מִבֵּינַיְיהוּ? תַּנְיָא: ״ר׳רַבִּי אוֹמֵר: {ויקרא ד׳:כ״ז} ״מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂוֹתָהּ״ – הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה אֶת מִקְצָתָהּ; יָחִיד וְעָשָׂה אוֹתָהּ – חַיָּיב, שְׁנַיִם וְעָשׂוּ אוֹתָהּ – פְּטוּרִין.״ אִיתְּמַר נָמֵי: א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרוּ: בַּעֲשׂוֹתָהּ – יָחִיד שֶׁעֲשָׂאָהּ – חַיָּיב, שְׁנַיִם שֶׁעֲשָׂאוּהָ – פְּטוּרִין.:

The Gemara asks about the mishna itself: In the latter section of the mishna, instances in which they are both exempt are enumerated. However, wasn’t a prohibited labor performed between the two of them? Since together they performed an act prohibited by a severe Torah prohibition, how is it possible that their partnership will result in both being exempt? The Gemara answers that it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: It is written: “And if one soul sins unwittingly from the people of the land when he does it, one of the laws of God that should not be done and he is responsible” (Leviticus 4:27). The verse’s emphasis on the words “when he does it” means: One who does all of it, i.e., the entire transgression, is liable and not one who does part of it. Therefore, an individual, and he performed an action in its entirety, is liable. However, two people, and they performed an action together, are not liable, as each one performed only part of the action. The Gemara comments: It was also stated in support of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: Rabbi Ḥiyya bar Gamda said: Amidst a discussion of these matters, it emanated from the group of Sages and they said: From the verse’s emphasis on “when he does it” it is derived: An individual who performed it is liable. However, two who performed it are not liable.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועלתה השמועה: יחיד שעשה – חייוב. שנים שעשו – פטורין.
ירושלמי: מניין שההוצאה נקראת מלאכה? שנאמר: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר וג׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעם הארץ בעשותה – גבי חטאת כתיב.
שניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו – אינו קאי אמתני׳ שהרי רישא דשניהם פטורין דהיינו פשט העני את ידו לפנים קבעי לקמן (דף ד.) אלא קאי אמאי דקאמר פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קחשיב אבל חטאת לית בהו אלא שניהן פטורין כדקתני מתני׳ ואמאי והא איתעבידא מלאכה מבינייהו ולא פריך שיתחייב הראשון דאין סברא דע״י השני שעשה הנחה וגמר המלאכה יתחייב הראשון אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה.
בעשותה – בכל הספרים גר׳ העושה את כולה ולא העושה מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין פשטיה דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש״ס דריש ליה אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל מלה וליכא למימר דב׳ שעשאוה איירי בב׳ שעשאוה בבת אחת דבפרק המצניע (לקמן צג. ושם) משמע דצריכי תרי קראי לזה עוקר וזה מניח ולב׳ שעשו מלאכה בבת אחת ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתניתין נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה וכו׳ אך קשה דבפרק המצניע (שבת צג.) משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה קשה לר״י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן ובפרק המצניע (שבת צג.) נמי פוטר ר״ש זה אינו יכול וזה אינו יכול אע״פ שהיה במשכן כגון ב׳ שנושאין את הארון ובירושלמי פרק הזורק אהא דתנן שתי גזוזטראות ברשות הרבים כו׳ היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב אמר רב חמא בשם ר׳ מיישא ובלבד על ידי ב׳ ופריך בכל אתר אמרת ב׳ שעשאוה פטורין וכאן אמרת חייבין ומשני שכך היתה עבודת הלוים והשתא מה בכך שהיתה במשכן מ״מ הוי ליה לפטור מושיט כיון דשניהם עושין אותה ונראה לר״י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה ולא קשיא ליה בירושלמי אלא אמה שאינו פטור ובכל מקום על ידי חבירו פטור [טפי] כגון ב׳ שעשאוה וכאן אינו מתחייב אלא על ידי חבירו.
איתמר נמי כו׳ – תימה דמייתי סייעתא משמעתא לברייתא ובפרק קמא דקדושין (קידושין ו.) פריך יהודה ועוד לקרא וי״ל דנזרקה מפי חבורה דקאמר היינו חבורה של תנאים ור״י תירץ משום דבריי׳ דלעיל לא מתניא בי ר׳ חייא ור׳ אושעיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: והא אתעבידא מלאכה. ול״גא כדכתיב במקצת נוסחי מבינייהו, וה״פ והא אתעבידא מלאכה על ידי זה שעושה הנחה ויתחייב, אבל הראשון ודאי פטור, שאם התחיל במלאכה ובא שני וגמרה אינו בדין שיתחייב הראשון.
איתמר נמי א״ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה – פי׳, מייתי ליה ראיה דהכי הוא עיקר, דהכי אסכימו אמוראי בבי מדרשא, ולא תימא מתני׳ ר׳ הוא ויחידאה הוא ורבנן פליגו עליו, דאיכא נמי דלא דריש בעשותה למיעוטא, כדאיתא בפרק המצניע,⁠ב אלא מתני׳ דברי הכל היא ולא פליגי רבנן עליה.⁠ג ומפקי ליה מנפש אחת למעוטי זה עוקר וזה מניח, ולא גרסי׳ד נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה אלא ה״ג נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשה חייב וכן בעקר הנוסחאות.
א. וזו הגי׳ לפנינו, ורבנו כתב לפי הפירוש שהמניח הוא עושה המלאכות. ועי׳ רשב״א.
ב. לקמן צג, א.
ג. דאל״ה למאי איצטריך לאתויי ממתניתין סייעתא לברייתא. ומיושב בזה קושית התוס׳.
ד. עי׳ רשב״א ומהרי״ט.
הכי גרסינן: איתמר נמי א״ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. ולא גרסינן ואמרו בעשותה יחיד שעשאה כו׳, דאם איתא למאי איצטריך לאתויי מימרא סייעתא לברייתא. אלא הכי קאמר לא תימא מתניתין רבי דוקא היא דדריש בעשותה למיעוטא אבל רבנן פליגי עליה משום דאיכא דלא דריש ליה למיעוטא, אבל נזרקה מפי חבורה כולהו רבנן מודו בה ולא משום בעשותה אלא מנפש או מאחת, כדנפקא לן בפרק המצניע (שבת צג.) זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת.
איתמר נמי – פירוש: דאפי׳ מאן דלא דריש בעשותה כר׳ ומפיק לה אחריתי כדאית׳ בפ׳ המצניע מודה בה ומפיק ליה מדכ׳ נפש אחת.
מבני חבורה – פירוש: שכלם הסכימו לדעת.
תוס׳ בד״ה בבא כו׳ לנזיר מוקי בפרק קמא כו׳ כצ״ל:
בד״ה פטורי דאתי קא חשיב לבעל הבית שלש יציאות כצ״ל ונ״ב פי׳ א׳ דחיובא ושנים דפטור והכנסה אחת לחיוב וכן גבי הכנסה וכו׳ וק״ל:
בא״ד ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא ומפרש ריב״א כו׳ כצ״ל:
בד״ה בעשותה כו׳ וזה מניח ולשנים שעשו כו׳ כצ״ל:
בד״ה שניהם פטורים כו׳ שהרי רישא דשניהם פטורים דהיינו פשט העני כו׳ עכ״ל. ר״ל רישא דשל שניהם פטורים היינו בבא דפשט העני כו׳ חייב קמסיק לקמן עלה אמאי חייב כו׳ ואם כן הכא ע״כ לאו אסיפא קפריך דאין דרך התלמוד להקשות אסיפא ובתר הכי ארישא אלא קאי אדברי המתרץ דקאמר פטורי דאתי בה לידי חיוב כו׳ ויש לדקדק דמ״מ אמאי לא נטר המקשה עד לקמן ולפרוך הכי אסיפא דמתניתין ויש ליישב דאמתניתין בלאו דברי המתרץ לא הוי קשה מידי דאימא דקושטא דמלתא דבכה״ג באתי לידי חיוב חטאת ועשה הגמר מלאכה חייב חטאת משום דאיתעבידא מלאכה מבינייהו אבל לדברי המתרץ דע״כ דלא חשיב ארבע פטורים במתניתין אלא באתי לידי חיוב חטאת והוי בכלל הני ארבע פטורים וגם מי שעל ידו נגמרה המלאכה ולהכי פריך והא איתעבידא מלאכה מבינייהו וק״ל:
בד״ה שניהם פטורין כו׳ אינו קאי אמתניתין כו׳ עס״ה. וכתב מהרש״א ז״ל והא דלא מקשה באמת אמתניתין היינו משום דמצי למימר דאין ה״נ דשניהם פטורין לא קאי אלא אעקירה דעני ועקירה דבע״ה וכ״כ בחידושי מהר״י טראני וזה דוחק גדול. ולולי דברי התוס׳ היה נ״ל ליישב דאפשיטות לשון דמתני׳ גופא דקתני שניהם פטורין לא מצי להקשות דאיכא למימר דמתני׳ במזיד איירי וחייבין ופטורין היינו לענין מיתה ומלקות ובהא הוי ידע שפיר שאין שום סברא לחייב לכל אחד מיתה או מלקות כיון שלא עשה מלאכה שלימה וכ״ש דלא שייך לומר שיתחייבו לחצאין דלא שייך במיתה ובמלקות נמי קי״ל דאין משלשין במכות משא״כ מדמסיק פטורי דאתא לידי חיוב חטאת קחשיב משמע דמתניתין איירי בשוגג ולענין חטאת ואהא מקשה שפיר אמאי שניהם פטורים והא אתעביד מלאכה מבינייהו וא״כ יביאו שניהם קרבן אחד ואהא מייתי שפיר ברייתא דרבי והיינו כגירסת כל הספרים שכתבו התוס׳ דגרסינן תרווייהו העושה כולה ולא העושה מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשאוה פטורין והיינו כדפרישית בשנים ועשאוה פטורין היא עיקר שנויא דגמר׳ שאין לומר דשנים יביאו קרבן אחד והיינו מדילפינן לקמן בפרק המצניע מנפש אחת בעשותה אלא דמייתי נמי אגב גררא דאין לומר ג״כ שכ״א יביא קרבן וילפי׳ נמי שפיר מבעשותה דאפי׳ זה יכול וזה יכול פטורין כ״ש היכא שכל אחד לא עשה מלאכה שלימה כן נ״ל נכון וברור בעזה״י לולי שהתוס׳ לא כתבו כן ועיין בסמוך:
בא״ד אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שע״י נגמרה המלאכה עכ״ל. לכאורה היה נ״ל דלפ״ז עיקר הקושיא אהאי בבא שבע״ה נתן לידו של עני והוציא העני דא״כ עשה העני עיקר המלאכה ונגמרה על ידו משא״כ היכא שפשט בע״ה את ידו לחוץ עם החפץ ונטל העני ממנו בחוץ אין סברא לחייבו דטלטול בעלמא עביד שעומד ברה״ר ומטלטל ברה״ר וא״כ מהיכא תיתי ליחייב דאצטריך למעוטי כמו שכתב ר״י ז״ל שהקשה על פירש״י לענין עקירות בדיבור הקודם. אלא מסתימת לשון התוספות נראה דבכל ענין קשיא להו שיתחייב האחרון כיון שנגמר על ידו הנחת החפץ ממקום למקום דמי קצת לאחד על האריג או למי שכתב אות אחת והשלים השם דחייב לרבי אליעזר ואע״ג דרבנן פליגי עליו היינו נמי לבתר דקי״ל דרשה דבעשותה דבעינן העושה את כולה אבל לסברת המקשה הוי סבר דבכל ענין יש לחייב האחרון שגומר העשייה וקרינן ביה בעשות׳. עוד נ״ל דסברת המקשה דכיון דכתיב מאחת מהנה משמע דעושה מקצתה נמי חייב כדדרשינן אחת מאחת ואע״ג דדרשינן ליה לענין שם משמעון דוקא היינו לבתר דקים לן מיעוטא דבעשותה אבל מעיקרא הוי סבר דאחת מאחת משמע דאפי׳ במקצתה מחייב האחרון ועיין בפרק הבונה ותמצא שיש מקום לדברי אלה לפי לשון הברייתא שם. והשתא דאתינן להכא נתיישב׳ ג״כ קושיית מהרש״א דלעיל דאף לפירוש התוס׳ לא מצי להקשות אמתניתין שיתחייב האחרון דאי מפרשינן למתני׳ לענין מלקות ומיתה כדפרישית אין שום סברא לחייב האחרון דהא ועשה מאחת מהנה לא קאי אמזיד ואדרבא במזיד כתיב כל העושה מלאכה יומת דמשמע מלאכה שלימה וכן לענין מלקות כתיב לא תעשה כל מלאכה דמשמע כולה ולא מקצתה אלא דוקא לבתר דמסיק הש״ס דמתני׳ לענין חטאת איירי מקשה שפיר שיתחייב האחרון דקרינן ביה ועשה מאחת מהנה דמשמע מקצת המלאכה ואית לן למימר דגזירת הכתוב הוא דלענין קרבן יתחייב אפילו במקצת מלאכה והיינו מי שגמרה דהוי דומיא דאחת וכדאיתא בפרק הבונה. כן נראה לי נכון ודוק היטב:
בד״ה בעשותה כו׳ אך קשה דבפרק המצניע משמע כו׳ נפקא מנפש או מאחת כו׳ עכ״ל. ולא ידענא מהיכא פסיקא להו הכי דהא למאי דמסקינן התם דלרבי מאיר תרי מיעוטי דנפש א׳ חדא ובעשותה תרתי כפרש״י שם וא״כ אפשר דלר״מ מסתבר יותר לאוקמי מיעוטא דאחת ליחיד שעושה בהוראת ב״ד ומיעוטא דבעשותה למעט זה עוקר וזה מניח דהכי משמע העושה כולה ולא מקצתה וכ״ש לפירוש התוספות בדיבור הקודם דעיקר הילפותא למעט דלא נימא שהאחרון לחוד חייב וקמ״ל דלא וא״כ לא שייך למעט הא מלתא מאחת דהא באמת אתי קרא למעט דאפילו נפש אחת נמי לא לחייב כיון שלא עשה אלא מקצתה והיינו ממיעוטא דבעשותה ואפשר דעיקר דיוקא דהתוס׳ מדנקיט התם זה עוקר וזה מניח ברישא משמע דמקרא קמא ממעט לה ולא מבעשותה דכתיב בסוף ובאמת משום הא לא איריא דאפילו אי נימא דאי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן לה טפי לזה עוקר וזה מניח מ״מ השתא דכתיבי כולהו מסתבר טפי לאוקמי מיעוטא דזה עוקר מבעשותה כדפרישית ודו״ק:
מיהו למאי דפרישית לעיל בלא״ה אתי שפיר דזה עוקר וזה מניח דהתם היינו שלא נאמר דעקירה לחוד והנחה לחוד מיקרי מלאכה משא״כ הכא שלא בא אלא דלא תימא דניחייבו תרווייהו קרבן א׳ מייתי שפיר מבעשותה ודו״ק:
א לגופה של המשנה שואלים: בחלקה האחרון נמנים מקרים בהם שניהן פטורין, ואולם, הא אתעבידא [הרי נעשתה] מלאכה מבינייהו [מביניהם]! ומאחר ששניהם יחד ביצעו לבסוף פעולה האסורה באיסור חמור מן התורה, כיצד יתכן ששיתופם יפטור את שניהם? על כך משיבים מזה שתניא [שנינו בברייתא] שהיה רבי אומר: נאמר ״ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה׳ אשר לא תעשינה ואשם״ (ויקרא ד, כז), ומהדגשת הכתוב ״בעשותה״, שמשמעו: בעשותו אותה, יש להבין כי רק העושה את כולה, את כל העבירה כולה הוא החייב, ולא העושה את מקצתה, ועל כן, יחיד ועשה אותהחייב, ואילו שנים ועשו אותהפטורין, שהרי כל אחד מהם עשה רק מקצתה. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כשיטה זו של רבי, שכן אמר ר׳ חייא בר גמדא: בתוך כדי דיון בדברים אלה נזרקה מפי חבורה של חכמים ואמרו: מהדגשת הכתוב ״בעשתה״ למדים אנו כי יחיד שעשאהחייב, ואילו שנים שעשאוהפטורין.
The Gemara asks about the mishna itself: In the latter section of the mishna, instances in which they are both exempt are enumerated. However, wasn’t a prohibited labor performed between the two of them? Since together they performed an act prohibited by a severe Torah prohibition, how is it possible that their partnership will result in both being exempt? The Gemara answers that it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: It is written: “And if one soul sins unwittingly from the people of the land when he does it, one of the laws of God that should not be done and he is responsible” (Leviticus 4:27). The verse’s emphasis on the words “when he does it” means: One who does all of it, i.e., the entire transgression, is liable and not one who does part of it. Therefore, an individual, and he performed an action in its entirety, is liable. However, two people, and they performed an action together, are not liable, as each one performed only part of the action. The Gemara comments: It was also stated in support of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: Rabbi Ḥiyya bar Gamda said: Amidst a discussion of these matters, it emanated from the group of Sages and they said: From the verse’s emphasis on “when he does it” it is derived: An individual who performed it is liable. However, two who performed it are not liable.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בְּעָא1 מִינֵּיהּ רַב מֵרַבִּי: הִטְעִינוֹ חֲבֵירוֹ אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין וְהוֹצִיאָן לַחוּץ, מַהוּ? עֲקִירַת גּוּפוֹ כַּעֲקִירַת חֵפֶץ מִמְּקוֹמוֹ דָּמֵי וּמִיחַיַּיב, אוֹ דִילְמָא לָא? א״לאֲמַר לֵיהּ: בחַיָּיב, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְיָדוֹ. מַאי טַעְמָא? גּוּפוֹ נָיַיח, יָדוֹ לָא נָיַיח.

Rav raised a dilemma before Rabbi Yehuda HaNasi: One whom another person loaded with food and drink on his back in the private domain on Shabbat, and he carried them out while they were still on his back, what is the halakha with regard to the prohibition of carrying out on Shabbat? Clearly, one who lifts an object with his hand in the private domain, and carries it out into the public domain is liable, as he performed the complete act of carrying out. However, in the case of one who is laden with an object; is moving his body from its place in the private domain considered like lifting the object itself from its place? In that case, he would be liable. Or, perhaps it is not considered like lifting the object from its place, and therefore he would not be liable. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He is liable, and it is not similar to the halakha of one who had an object placed in his hand and carried it out to the public domain, with regard to which we learned in the mishna that he is not liable by Torah law. What is the reason for the distinction between these two apparently similar cases? His body is at rest, in a defined place. However, his hand is not at rest. Since a hand is not generally fixed in one place, moving it and even transferring it to a different domain without a bona fide act of lifting is not considered lifting. However, the body is generally fixed in one place. Moving it from its place is considered lifting in terms of Shabbat, and he is liable for doing so.
1. כן בכ״י מינכן 95. בדפוס שונצינו: ״בע׳⁠ ⁠״. בדפוס וילנא: ״בעי״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעא מיניה רב מר׳: הטעינו חבירו אוכלין ומשקין ברשות היחיד והוציאו לחוץ, מהו? עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי – וחייב, או לא.
אמר ליה: חייב, ואינו דומה לידו דמתניתין, שהנותן לתוכה ומוציא שניהן פטורין.
מאי טעמא? ידו – לא ניחא, בתר גופיה גרירה. ומקום שגופו עומד – שם ידו חשובה, כי אם יעתק הגוף ידו נמשכת עמו. וכיון שהגוף בחוץ – כמו כן היד בחוץ חשובה, והנה לא עקר מרשות היחיד. אבל בעת שהגוף בפנים – גופו נייח ובעי עקירה, ואם נתנדנד – כאילו עקר והוציא חייב, שנמצא כולו מעשה בידו: הוא עקר מבפנים והוא הוציא והניח, וכל שכן אם הוא משא כבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטעינו חבירו – שהיה גופו ברה״י והטעינו חבירו דאיהו גופיה לא עקר מידי.
אוכלין ומשקין – אורחא דמילתא נקט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת.
עקירת גופו – שעקר את רגליו מן הבית לאחר שנטען.
ואינו דומה לידו – הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בע״ה לתוכה דפטור ביה תנא דמתני׳ אף לעני שהוציאה.
ידו לא נייח – הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה.
גופו נייח – ע״ג קרקע והויא עקירה. ל״א ידו בתר גופו גרירא ל״ג דיתירא היא.
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב דעקירת גופו כעקירת חפץ, אבל נתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור.
עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא – נראה לר״י דהכי נמי מצי למיבעי לענין הנחה כגון שהוציא חפץ לר״ה ועמד שם לפוש ולא הניחו ע״ג קרקע אם הנחת גופו הוה כהנחת חפץ או לא וממתני׳ דקתני או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ליכא למיפשט דאיכא לאוקמא שהניחו ע״ג קרקע וא״ת ואמאי לא פשיט ממתניתין (דף יא:) דקתני לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא ואי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אמאי לא יצא בה הא לא מצי למיתי לידי איסור דאוריי׳ וי״ל דאפ״ה אסרו רבנן.
מאי טעמא ידו לא נייח – נראה לר״י כלשון אחר דגרס ידו דבתר גופו גרירא בעי עקירה גופו לא בעי עקירה ולמאי דגרס נמי ידו לא נייח מפרש ר״י דהיינו משום דבתר גופו גריר ורש״י פי׳ ידו לא נייח ע״ג קרקע משמע אפי׳ הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתפו בין על ידו והוציא חייב דהא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע״ה שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע״ה וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא. בעא מיניה רב מרבי, הטעינו חבירו אוכלין ומשקין. כלומר (שהיא) [שהיה] גופו (במשוי) [ברשות] היחיד והטעינו חברו המשוי על כתפו, דאיהו לא עקר מידי, והוציאן לחוץ, והניחן ברשות הרבים.
מי אמרינן עקירת גופו. דעוקר רגליו מן הבית אחר שנטען.
כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב. דהא קא עביד עקירה והנחה.
או לא. והוא פטור, דשנים שעשאוה פטורין.
ואינו דומה לידו. כלומר ולא קשיאן לן הא דאמרינן דידו של עני הפשוטה לרשות היחיד, ונתן בעל הבית לתוכה, דפט⁠(ו)⁠ר תנא דמתני׳ גם העני שהוציאה לחוץ, ולא אמרינן בשעה שעקר ידו מן הבית, דחשבינן ליה כעקירת חפץ ממקומו וניחייב העני, דהא קא עביד עקירה והנחה, דהא לא דמי.
מאי טעמא דידו לא נח. כלומר ידו של עני לא נחה ברשות היחיד, אע״פ שהיא פשוטה לתוכו, דהא בעל כרחו צריך להחזיר למקום שגופו שם דהיינו רשות הרבים, ולפיכך לא חשיבא עקירתה עקירה, והוי שנים שעשאוה ופטורין.
גופו נח. היה יכול לעמוד במקומו כל זמן שירצה, לפיכך כשמתחיל ועוקר גופו אחר שטענו חבירו כאלו עקר ליה לחפץ דמי, ומיחייב דהא קא עביד עקירה והנחה. ויש לפרש ידו לא נח אינה נוגעת לקרקע, משום הכי לאו כמונחת בקרקע דמי ולא חשיבא עקירה, גופו נח בקרקע, וכשנעקר ממקומו חשיב כעקירת החפץ.
ה״ג בפר״חא ידו לא נח גופו נח ידו בתר גופו גרירא גופו מינח נייח.⁠ב ורש״י ז״לג מעביר עליו קולמוס ואמר דיתירתא היא, אלא ידו לא נייח על גבי קרקע וגופו נייח על גבי קרקע והוא עקירה.⁠ד וא״ת א״כ אף כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית או שנטל ממנה והוציא יהא פטור, שהרי לא עקרה או לא הניחה בקרקע, דידו לא נייח, אלא שאני התם דכיון דגופו (לא) נייח, אף ידו מונחת אגב גופו אע״פ שלא נחה בעצמה, זהו דעת רש״י ז״ל. ואינו נכון שאפילו היתה מונחת נמי פטור, משום דבתר גופו גרירא, וכל שידו ברשות אחת והוא ברשות אחרת קאמר דפטור, משום דידו בתר גופו גרירא.⁠ה ומקצת נסחי נמי דלא כתיב בהו אלא ידו לא נח גופו נח, הכי נמי צריך לפרושינהו דידו כשהוא ברשות (לה) [אחרת לא] ניח משום דבתר גופו גרירא.⁠ו
א. עי׳ ר״ח לפנינו (ג, ב): מ״ט ידו לא ניחא בתר גופיה גרירה ומקום שגופו עומד שם ידו חשובה. ועי׳ ב״דגל תורה״ סי׳ ל במה שרצה לבאר דברי הר״ח שצריכים ביאור ובעיקר מה שכ׳ וכ״ש אם הוא משא כבד. [הקטעים האלו נוספו ע״פ כי״מ].
ב. עי׳ ברשב״א ובמיוחס לריטב״א ויסוד דבריהם ברבנו.
ג. ד״ה גופו.
ד. הנה בביאור הדברים כאן יש להקדים דלקמן צב, א איפלגו אביי ורבא, ורבא ס״ל התם דאגד יד ל״ש אגד ומשנתנו למעלה מג׳ וחסר הנחה, ולאביי שמיה אגד ואפילו בפחות מג׳ אע״ג דהוי כנח מ״מ ידו אגידא בתר גופו ולא הוי הנחה ברשות אחרת, ולפי״ז אפשר שרש״י מפרש הטעם דלא נייח אליבא דרבא, אבל לאביי הטעם דידו אגידא. ורבנו שכתב בסמוך שאפילו היתה מונחת פטור צ״ע אמאי לא פירש דהוא דוקא לאביי דס״ל דשמיה אגד, אבל לרבא אם היתה ידו למטה מג׳ הוי כמונחת. ואפשר דכיון דלקמן ה, א סתמא דגמ׳ אליבא דאגד שמיה אגד וכמ״ש התוספות ורבנו שם משו״ה פי׳ גם סוגיין אליביה. מיהו ברשב״א ובריטב״א כתבו לחלק בזה בין אביי ורבא, ועיין בסמוך.
ה. עי׳ ברשב״א [וכ״ה בתוס׳] דרצה לפרש גם ברש״י דה״ט דידו לא נייח משום דבתר גופו גרירא, ועי׳ רבנו בסוף דבריו, ובריטב״א כ׳ שיש חילוק בין גירסת הר״ח לרש״י, דלגי׳ רש״י אפשר שאם הניח ידו בקרקע ונתן בעה״ב לתוכה והוציא העני חייב, אבל לר״ח אפילו הניח ידו בקרקע פטור כיון דידו בתר גופו גרירא. והנה מה שכ׳ שהניח ידו בקרקע נראה שה״ה תוך ג׳ דהוי כקרקע, ודוחק לחלק בזה. ולפי״ז צע״ג בזה דהא ע״כ לאביי קאמר דס״ל דשמיה אגד, דהא לרבא לא יחלוק הר״ח בזה שגמ׳ מפורשת לקמן צב, א דתוך ג׳ לרבא חייב. ולאביי כיון דשמיה אגד אפילו תוך ג׳ לא הוי הנחה, וזה מבואר לקמן ה, א בתוס׳ ורבנו ד״ה כגון ששלשל ידו למטה מג׳ דלמ״ד שמיה אגד לא הוי כמונח, מיהו אפשר שכוונת הריטב״א דאפשר שרש״י ס״ל כדעת רה״ג הובא לקמן צב, א [וכן דעת הר״ח שם] דלמסקנא ל״פ ולמטה מג׳ לד״ה הוי כמונח ולמעלה מג׳ לד״ה לא הוה כמונח, ומשו״ה לא הוה מצי למינקט טעמא דידו בתר גופו גרירא דהא האי טעמא לא מועיל למטה מג׳ וע״כ עיקר הטעם דידו לא נייח ואין כאן הנחה, ומשו״ה כשהניח ידו ע״ג קרקע הוי שפיר הנחה. ור״ח מפרש כאן דלא כשיטת רה״ג ופליגי אפילו למטה מג׳ ונקט שפיר לאביי טעמא דידו בתר גופו גרירא.
ו. ברשב״א כתב עוד פי׳ ברש״י דיש חילוק בין גופו לא נייח ובין ידו בתר גופו גרירא, דלטעם דידו לא נייח אם הושיט ידו לחוץ וזרק לא הוי עקירה. [וכ״ה ברא״ש], והיינו דעקירת גופו הוי עקירה רק אם גופו נעקר ממקומו, אבל אם לא עקר גופו אע״פ שהושיט ידו לחוץ כל זמן שלא זרקו מידו הוי כלא נעקר, ואח״כ כשהניחה הוי כמניחה בלא עקירה שהרי העקירה הוי ברשות אחרת, ובפשט העני והוציא מתוך ידו של בה״ב והביאו אצלו דחייב אע״פ שהנחת ידו לא הוי כהנחת גופו, אפשר דמיירי בהניח ע״ג קרקע, וכן פירש רש״י במשנה. [עי׳ בהגרע״א שאכן תמה על רש״י למה הוצרך לזה]. או דאפשר דס״ל כרשב״א דבהנחה לא בעי כ״כ, או כיון דמביאו לגופו ודאי דהוי הנחה מעליא. מיהו אין זה מספיק דאע״פ דהוי כמונח מ״מ חסר מעשה הנחה.
הכי גריס ר״ח ז״ל: ידו לא נייח גופו נייח ידו בתר גופו גרירא. ולא בעי׳ עקירה גופו הוי עקירה. ורש״י ז״ל כתב דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, אלא הכי גרס: ידו לא נייח גופו נייח. פירוש: ידו לא נייח על גבי קרקע גופו נייח על גבי קרקע והלכך הוי עקירה. ואם תאמר אם כן נתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה אמאי חייב, והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום נח. יש לומר דלא אמרו ידו לא נייחא אלא כשהיא עומדת ברשות אחרת על גבי קרקע והטעינו חברו בידו והוציא שיהא חייב, דלעולם אין לה הנחה בפני עצמה אלא ברשות שהגוף עומד שם שהיא מונחת אגב גופו, אלא לפי שהיא אין דרכה להיות מונחת על גבי קרקע קאמר [ד]⁠הגוף הוא שעומד על גבי קרקע ולעולם היד נגררת אחריו למאן דאמר בפרק המצניע (שבת צב.) דאגד יד שמיה אגד, וכיון דאגדו בידו הוא אף על פי שהניח ידו בקרקע אין זו הנחה, וכדאמרינן לקמן (שבת ה:) גבי היה קורא על האסקופה שאף על פי שנח על גבי קרקע לא חשבינן ליה כמונח משום דאגדו בידו הוא, ולענין יד נמי הוא הדין והוא הטעם למ״ד התם אגד יד שמיה אגד, אלא מיהו לרבא דאמר התם בפרק המצניע דאגד יד לא שמיה אגד חייב כל שהיא סמוכה לקרקע פחות משלשה כדאיתא התם, אבל ברשות שהגוף שם ידו מונחת היא לכולי עלמא והנותן לתוכה או שנטל מתוכה חייב, וכן אם הטעינו חבירו אפילו בידו ויצא הוא והניח ברשות הרבים חייב כאילו הטעינו על כתפו, והיינו דכתב הוא ז״ל דידו בתר גופו גרירא יתירתא הוא, דהיינו ידו לא נייח כלומר, משום דבתר גופו גרירא.
ויש ספרים דגרסי: אי נמי ידו בתר גופו גרירא היא. ומסתברא דאפילו לאותן ספרים לאו תרי טעמי נינהו אלא דא ודא לחד טעמא סלקן, אלא דהוי חד טעמא בתרתי לישני, כלומר: ואיכא מאן דאמר לה בהאי לישנא, וכענין שאמרו לקמן (שבת ה:) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. ומדברי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל נראה דשני ענינין הן, וכן פירש רבנו הרב ז״ל, ואיכא בינייהו כגון שהטעינו חברו בידו והוציא ידו לחוץ וזרק, למאן דאמר ידו לא נייח לא מחייב דהא לא עקר, ולמאן דאמר ידו בתר גופו גרירא הויא עקירה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למאן דאמר ידו לא נייח תקשי ליה מתניתין דקתני פשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב, ואמאי הא בעינא עקירה והנחה על גבי מקום מונח והא ליכא, דכיון דידו לא חשיבא כמונחת אפילו ברשות שהגוף עומד שם מה לי לענין לתת לתוכה וליטול ממנה מה לי אם הוציאה לחוץ וזרק, אי כמונחת היא כאן וכאן ליחייב אי לאו כמונחת היא כאן וכאן ליפטר, אלא ודאי נראה כדפרישית דלישני בעלמא נינהו.
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין מהו – וה״ה דמצי למבעי אם היה טעון מבעוד יום א״נ כי משתחשך הטעין עצמו אוכלים ומשקים ועמד לפוש ויצא לחוץ אי חשיבא עיקר גופו כעיקר׳ חפץ וכדחזי בבריתא מדמייתי בסמוך אלא דנקט חדא מינייהו ההיא דשכיחא טפי.
ג״ה: מ״ט ידו לא נח גופו נח ידו בת׳ גופו גרירא – ופרש״י ז״ל דל״ג ידו בתר1 גופו גרירא ויתרתא היא. ואין צריך למחוק דאיצטריך דמעיקרא אמר דידו כשהיתה ברשות אחרת לא ניחא וכשהוציאה לא עקר מידי והוה ס״ד דכי אמרי׳ לא ניחא כשהיא גבוה ג׳ טפחים אבל הפחות מג׳ כלבוד דמי וניחא להכי יהיב טעמא דכיון דבתר גופו שעומד ברשות אחרת גרירא לעולם לא ניחא ואפי׳ כשהיא בפחות מג׳ וכדאוכח לקמ׳.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״בתח׳⁠ ⁠״.
בד״ה עקירת גופו כו׳ דקתני או שנטל כו׳ ליכא למפשט דאיכא לאוקמא שהניח כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק דאכתי תפשוט דהנחת גופו הוי הנחה מדחייב העני שעקר מיד בעה״ב אלמא הנחת חפץ ביד בעה״ב הוה הנחה וכה״ג דקדקו התוס׳ לקמן לפירוש רש״י ואין לחלק דהתם הוה הנחת הגוף הנחה לגבי עקירה דבתרה ולא תפשוט מיניה בהנחת הגוף דבתר עקירה דהוה הנחה מכל מקום תפשוט מרישא בנתן העני תוך ידו של בעה״ב דחייב דהוי הנחת הגוף דבתר עקירה הנחה ויש ליישב דודאי הגוף המונח כבר הוי הנחה בין שנותן לתוכה בין נוטל מתוכה אבל בגוף ההולך עם החפץ איכא למבעי אי הוה הנחת הגוף כשעומד הנחה או לא עד שיניח החפץ בקרקע ודו״ק:
בד״ה מאי טעמא ידו כו׳ אלמא הנחת החפץ ביד בעה״ב כו׳ וכיון דהוי הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו כו׳ עכ״ל. יש לדקדק לפי סברתם זו אם כן תקשי להו דתפשוט ליה דעקירת גופו הוי עקירה ממתניתין כיון דהויא הנחה הרי כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עקרו ממקום הנחה ויש ליישב ודו״ק:
בגמרא בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו כו׳ ולכאורה האי איבעיא נמי לא שייך הכא אלא לקמן אפיסקא דפשט העני דלקמן בעיקר דיני עקירה והנחה משא״כ הכא דכולה שקלא וטריא דלעיל לא איירי אלא במנינא דשתים שהן ד׳ דחיובי ופטורי וכמו שדקדקו התוספת בד״ה שניהם פטורין ונ״ל דהכא נמי אשקלא וטריא דלעיל קאי דלבתר דיליף רבי בטעמא דמתניתין דממעטינן זה עוקר וזה מניח מקרא דבעשותה ומשמע דאי לאו מיעוטא דקרא הו״א דאפילו בידו הוי שייך חיובא בכה״ג אלא דקרא ממעט לה אם כן שפיר בעא מיניה רב מרבי אי ממעטינן נמי מהאי קרא בכה״ג דהטעינו חבירו דכיון שהטעינו חבירו לא קרינן ביה באידך בעשותה דהא נמי עושה מקצתה מיקרי או דלמא כיון דעקירת גופו עדיף מעקירת ידו מוקמינן לקרא בדדמי דוקא לענין עקירת ידו אמרינן דמקרי אידך עושה מקצתו משא״כ בעקירת גופו. משא״כ בלא ברייתא דרבי דהו״א דמסברא ממעטינן דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא מחייב אלא בעקירה והנחה גמורה דחפץ גופא ממש לא הוי שייך האי איבעיא דרב כן נ״ל:
בתוס׳ בד״ה עקירת גופו כו׳ נראה לר״י דה״נ מצי למיבעיא לענין הנחה כו׳ עכ״ל. ואף על גב דלקמן לענין דבעינן עקירה מע״ג מקום ארבעה משמע דלענין הנחה שייך לחייב יותר כדמקשה הש״ס שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי אלא דהתוספת לשיטתייהו שכתבו שם דהיינו משום דהנחה מסתמא כן היה במשכן או משום דכתיב אל יצא איש ממקומו דקאי אעקירה משא״כ הכא לא שייך לומר כן דאדרבה אי אמרינן דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי כ״ש בהנחה דמדכתיב אל יצא איש ממקומו ולא כתיב אל יוציא משמע קצת דאיציאות איש נמי קפיד דיציאתו ממקומו הוי כעקירת החפץ ואפ״ה מיבעיא ליה כ״ש דבהנחה שייך האי איבעיא כנ״ל וק״ל:
אחר זה מצאתי בתוספת ישנים שכתבו להדיא בשם רשב״א דלענין הנחה פשיטא ליה דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי ועמ״ש בזה דף ה׳ ע״ב:
בא״ד וממתניתין דקתני או שנטל כו׳ דאיכא לאוקמי שהניחו ע״ג קרקע עכ״ל. וכבר כתבתי בלשון משנתינו בפרש״י ד״ה פשט העני ובד״ה או שנטל דמלשון רש״י שם משמע דלקושטא דמילתא איירי מתניתין שהניחו העני בר״ה והיינו לפי שיטתו וגרסתו כאן דידו לא נייח וא״כ לא מקרי הנחה. ועי״ל דאפילו לאידך גירסא נמי סבר רש״י דהא דהנחת גופו מהני היינו במהלך ולבסוף עמד משא״כ בידו דמתניתין שעמד מתחלה ועד סוף לא הוי הנחה ומש״ה מפרש במתני׳ שחזר והניחו אבל התוס׳ לשיטתייהו וגירסתם בדיבור הסמוך דגרסינן ידו בתר גופו גרירא וא״כ לקושטא דמלתא היכא דידו וגופו ברשות א׳ הוי הנחת ידו ועמידתו נמי כהנחת חפץ אלא דאפ״ה כתבו כאן שפיר דלמאי דמיבעיא ליה לרב היינו משום דאפשר לאוקמי מתניתין בהכי שחזר והניחו וק״ל:
בא״ד וא״ת אמאי לא פשיט ממתניתין דלא יצא החייט כו׳ עד סוף הדיבור. נראה דקושיתם ותירוצם דוקא לפירושם הקודם דלענין הנחה נמי מיבעיא ליה וא״כ מקשי שפיר דליפשוט ממתני דלא יצא החייט דקס״ד דלא שייך לגזור בכה״ג שמא יטול המחט ממקום הנחתו ממש ויצא לרה״ר ויניח המחט ברה״ר דהוא מלתא דלא שכיח כלל שיניח המחט ברה״ר משא״כ אי הוי אמרי׳ דבהנחה פשיטא ליה דכשעמד ברה״ר הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ולא מבעיא ליה אלא לענין עקירה תו לא שייך להקשות דלפשוט ממתניתין דלא יצא החייט דודאי פשיטא להו דיש לומר דאפילו משום איסור עקירה דרבנן שייך לגזור דלא יצא כדשקיל וטרי הש״ס טובא לקמן בסוגיא דלא יצא החייט איירי אפילו משום איסור דרבנן כגון שתחובה בבגדו ע״ש ואע״ג דהתם אליבא דאביי קיימינן מ״מ איכא למימר דרבא נמי מודה בהאי דהכא דלא חשיב גזירה לגזירה כיון דשכיח טובא שנוטל החייט המחט ממקום הנחתו ולא פלוג רבנן אבל מהנחה דלא שכיח כלל מקשו שפיר ומתרצין דאפ״ה סבר רב דאיכא למימר דלא פלוג רבנן כן נ״ל ודו״ק:
בד״ה מאי טעמא כו׳ ורש״י פירש כו׳ משמע אפילו הוא וידו במקום א׳ כו׳ ואין נראה כו׳ עכ״ל. ולכאורה מלשון הברייתא דבסמוך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע״י והוציאן משחשיכה חייב לפי שאין דומה לידו משמע קצת כי האי פירושא דאפילו ברשות אחד דומיא דהיה טעון נמי קתני לפי שאין דומה לידו דבידו כה״ג פטור דעקירת ידו לאו כעקירת חפץ דמי ומה שהקשו התוספת ממשנתינו אפשר דלסברא זו אמרינן דלענין הנחה שאני דהנחה בידו ודאי מקרי הנחה מטעם שכתבו התוספת לקמן דמסתמא כך היה במשכן שהיה נותן ליד הגזבר משא״כ לענין עקירה לעולם עקירה חשובה בעינן ועקירת ידו לעולם דלא הוי עקירה ולפ״ז קתני שפיר בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו דאפילו בכה״ג גופא שנתן חבירו לידו או אף שנשאר ביד עצמו מבעוד יום נמי פטור דלא מקרי עקירה ודוקא עקירת גופו הוי שפיר עקירה כן נ״ל אח״ז מצאתי להדיא בתוספת ישנים שכתבו בשם הרשב״א ז״ל דלענין הנחה לא קמיבעיא ליה לרב והיינו כדפרישית ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים בעזה״י לפי שיטת רש״י ז״ל ודו״ק:
ב בעי מיניה [שאל ממנו] רב מרבי: אדם אשר הטעינו חבירו אוכלין ומשקין על גבו ברשות היחיד בשבת, והוציאן אותו אדם לחוץ בעודם על גבו, מהו דינו לגבי איסור הוצאה בשבת? וצדדי השאלה: הדבר ברור שאם היה המוציא לוקח חפץ בידו ועוקרו מרשות היחיד ומוציאו לרשות הרבים, היה חייב, ואולם השאלה היא: האם עקירת גופו ממקומו ברשות היחיד כשהוא טעון חפץ כעקירת החפץ עצמו ממקומו דמי [נחשבת], ובמקרה זה יהיה חייב, או דילמא [שמא] לא נחשב הדבר כעקירת החפץ ממקומו ולכן לא יהיה חייב? אמר ליה [לו] רבי: חייב, ואינו דומה לדין אדם שהניחו בידו חפץ, והוא רק הוציאו לרשות הרבים ששנינו במשנה שאינו חייב מן התורה. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין שני המקרים הדומים לכאורה? — גופו נייח [נח, קבוע] כרגיל במקום מסויים, ואולם ידו לא נייח [אינה נחה]. ומאחר והיד אינה קבועה במקום אחד, לכן הזזתה ואף העברתה לרשות אחרת בלא פעולה ממשית של עקירה אינה נחשבת לעקירה. ואולם הגוף שהוא כרגיל קבוע במקום אחד, עקירתו ממקומו נחשבת לעקירה לענין שבת, וחייב עליה.
Rav raised a dilemma before Rabbi Yehuda HaNasi: One whom another person loaded with food and drink on his back in the private domain on Shabbat, and he carried them out while they were still on his back, what is the halakha with regard to the prohibition of carrying out on Shabbat? Clearly, one who lifts an object with his hand in the private domain, and carries it out into the public domain is liable, as he performed the complete act of carrying out. However, in the case of one who is laden with an object; is moving his body from its place in the private domain considered like lifting the object itself from its place? In that case, he would be liable. Or, perhaps it is not considered like lifting the object from its place, and therefore he would not be liable. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: He is liable, and it is not similar to the halakha of one who had an object placed in his hand and carried it out to the public domain, with regard to which we learned in the mishna that he is not liable by Torah law. What is the reason for the distinction between these two apparently similar cases? His body is at rest, in a defined place. However, his hand is not at rest. Since a hand is not generally fixed in one place, moving it and even transferring it to a different domain without a bona fide act of lifting is not considered lifting. However, the body is generally fixed in one place. Moving it from its place is considered lifting in terms of Shabbat, and he is liable for doing so.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת ג., ר׳ חננאל שבת ג., רי"ף שבת ג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת ג., רש"י שבת ג., ראב"ן שבת ג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת ג., בעל המאור שבת ג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת ג. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת ג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן שבת ג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבת ג., מהרש"ל חכמת שלמה שבת ג., מהרש"א חידושי הלכות שבת ג., פני יהושע שבת ג., גליון הש"ס לרע"א שבת ג., פירוש הרב שטיינזלץ שבת ג., אסופת מאמרים שבת ג.

Shabbat 3a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 3a, R. Chananel Shabbat 3a, Rif by Bavli Shabbat 3a, Collected from HeArukh Shabbat 3a, Rashi Shabbat 3a, Raavan Shabbat 3a, Tosafot Shabbat 3a, Baal HaMaor Shabbat 3a, Sefer HaNer Shabbat 3a, Ri MiLunel Shabbat 3a, Ramban Shabbat 3a, Rashba Shabbat 3a, Meiri Shabbat 3a, Ritva Shabbat 3a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 3a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 3a, Penei Yehoshua Shabbat 3a, Gilyon HaShas Shabbat 3a, Steinsaltz Commentary Shabbat 3a, Collected Articles Shabbat 3a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144