שם במשנה ר״מ אומר השרץ ונעלם כו׳ ר״ע אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. פשטא דמתני׳ משמע דלר״א ור״ע בהעלם מקדש פטור לגמרי ודלא כמו שרוצה ר״ת לפרש לקמן דף י״ט בד״ה הרי העלם מקדש בידו דפטור מעולה ויורד אבל חטאת קבוע חייב שהרי הקשו עליו בתוס׳ שם דלשון פטור לא משמע הכי א״כ לפ״ז ממילא משמע דלשון ואינו חייב דמתני׳ היינו נמי דפטור לגמרי מעולה ויורד וכ״ש מחטאת קבוע ולקמן אבאר מה שיש לדקדק בפי׳ ר״ת ובלשון התוס׳ שם. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי מ״ט דר״ע בהא דהא מפשטא דקרא טפי מסתבר למימר איפכא דדוקא בהעלם טומאה הוא דחס רחמנא עליה להקל בעולה ויורד כיון שלא שגג בשגגת איסור כשעשה האיסור אלא ע״י שגגת היתר באה לו שהרי מה שנטמא קודם שנכנס למקדש היה בהיתר ועוד שהרי אפי׳ אם נטמא באונס ונכנס למקדש חייב וא״כ לא דמי לשאר שגגות דחייבי חטאות ששגגו בשעת מעשה במה שאסור להם דה״ל למידק משא״כ בהעלם מקדש שידע שטמא אלא שלא ידע שזה מקדש או שידע שזה מקדש אלא כסבור שמותר ליכנס למקדש כשהוא טמא א״כ לפ״ז הוי ממש דומיא דשאר שגגות דחייבי חטאות א״כ אית לן למימר דחייב בחטאת קבוע׳ דמה שחידש הכתוב לחייב בעולה ויורד היינו דווקא בהעלם טומאה דמוקי קרא דעולה ויורד בדדמי בשלמא לר״א דיליף לה משרץ ונעלם איכא למימר דסמיך נמי אפשטא דקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וממילא ידעינן דעל העלם טומאה הוא דמייתי עולה ויורד אבל בהעלם מקדש חייב חטאת קבוע וא״כ אייתר ליה האי קרא דהשרץ ונעלם וע״כ היינו למידרש מיניה דלא שייך שום חיוב חטאת כלל במקדש וקדשיו אלא בהעלם טומאה לחוד אבל בהעלם מקדש פטור לגמרי משא״כ לר״ע דמשמע דלית ליה הך דרשה דהשרץ ונעלם כדמשמע לקמן בפיסקא דר״א אומר א״כ הדרא קושיא לדוכתא מנ״ל דפטור לגמרי וליכא למימר דלר״ע אה״נ דחייב בחטאת קבוע׳ כמו שרוצה ר״ת לפרש אלא הא דנקיט אינו חייב היינו משום דלישנא דר״א נקיט משום דבגמרא דלקמן משמע להדיא דמשמעות דורשין לחוד איכא בינייהו ולדעתי צ״ע. מיהו עיקר קושיא זו אינה אלא לפי משמעות לשון התוס׳ כאן במשנתינו ובפ״ק דף ד׳ דלענין ידיעת ב״ר דשמה ידיעה לא נחלקו ר״ע ורבי ולתרווייהו סגי בהכי דמיקרי ידיעה בתחילה משא״כ לפי מה שכתבתי לעיל דף ד׳ דדוקא אליבא דרבי הא דמסקינן התם דסגיא בידיעת ב״ר אי משום דלא יליף הך ידיעה בתחלה אלא מפשטא דונעלם מכלל שידע ומש״ה לא ממעטינן אלא תינוק שנשבה או משום דאזיל נמי לטעמיה דס״ל כמונבז בפרק כלל גדול דתינוק שנשבה בעלמא נמי פטור משא״כ לר״ע דיליף ידיעה בתחלה מדכתיב שתי ידיעות וכפירש״י והתוס׳ שם א״כ משמע דהך ידיעה בתחילה נמי בעי ידיעה גמורה כמו ידיעה לבסוף והיינו כסתם מתני׳ דת״ק דהכא וכדמשמע נמי מלשון התוס׳ עצמו בפ״ק דף ג׳ דלא אשכחן שום תנא דסובר ידיעת ב״ר שמה ידיעה כ״א רבי לחוד ועוד דר״ע אזיל נמי לטעמיה בפרק כלל גדול דפליג אדמונבז וס״ל דאפי׳ תינוק שנשבה חייב בכל חטאות שבתורה וא״כ לפ״ז יפה נתגלה לנו טעמו של ר״ע דהכא דאדרבה היא הנותנת דדווקא בהעלם טומאה לחוד ויודע שזה מקדש ושאסור טמא ליכנס למקדש הוא דחייביה רחמנא בעולה ויורד דכיון דקודם הכניסה ואף בשעת הכניסה יודע שזה קודש ומקדש וידוע שאסור לטמא ליכנס למקדש ולאכול קודש ובטומאה גופה נמי כבר היה זכור מעיקרא שיודע שנטמא אלא שאח״כ נעלם ממנו והוי כהכיר ולבסוף שכח דעלמא דמיקרי שוגג גמור שקרוב לפשיעה וכ״ש בהאי דהכא דכיון שידע שטמא אסור ליכנס למקדש היה לו לזכור מטומאה ישנה שבידו ויפרוש והיינו נמי דבעי ליה רב פפא בסמוך אי סגיא במאי דידע דשרץ טמא אלא דלא ידע אי מטמא בכעדשה ומה״ט שהיה לו לשאול וכמו שאבאר בסמוך משא״כ בהעלם מקדש כגון שלא ידע שזה מקדש או שטמא אסור ליכנס לשם וכ״ש היכא שהעלם זה וזה בידו שפיר קאמר ר״ע דפטור דאע״ג שידע מעיקרא וידע נמי השתא בשעת כניסה שהוא טמא הך ידיעה לא חשיבא למקרייה שוגג כיון שבהיתר נטמא וכ״ש היכא שנטמא באונס ואע״ג דבשאר חייבי חטאות מחייב ר״ע אפי׳ בתינוק שנשבה בפרק כלל גדול היינו משום ששגג מיהא בשגגת איסור בשעת עיקר מעשה משא״כ הכא ועוד דהא בהדיא מיעט רחמנא להעלם מקדש מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא יתירא להך דרשה כנ״ל נכון בעזה״י ועיין עוד בסמוך:

בגמרא בעי רב פפא נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו כו׳ כגון דנגע בכעדשה ולא ידע כו׳ נראה דהא דלא דייק הש״ס הכי איבעיא דר״פ אליבא דמאן כדדייק בסמוך אאיבעיא דר׳ ירמיה היינו משום דנהי דר״פ נמי לא שייך אליבא דר׳ ישמעאל דהא לא בעי ידיעה בתחלה כלל אפ״ה מיתוקמא שפיר בעיא דר״פ את״ק דמתני׳ דעלה קאי וכדמתרגם לה ר״פ גופא לעיל בסמוך וכיון דת״ק דמתני׳ משמע דס״ל כר״ע בהא דבעינן ידיעה גמורה בתחלה כדמשמע מפירש״י וכדפרישית בסמוך דלת״ק דמתני׳ דס״ל כר״ע בהא לא סגיא ליה בידיעת ב״ר א״כ שפיר איבעיא ליה לר״פ דאפשר דנהי דבידיעת ב״ר לא סגיא אפ״ה אפשר דהיכא דידע מעיקרא ידיעה גמורה דשרץ מטמא אלא דלא ידע דכעדשה אי מטמא שפיר חשיבא כידיעה גמורה מתחילה והיינו מה״ט גופא דמסיק ר״פ לעיל בסמוך דהך ידיעה קמייתא ליתא בכל התורה כולה משא״כ באידך איבעיא דר׳ ירמיה בסמוך דאיירי בהעלם מקדש שפיר מדייק הש״ס דלא מיתוקמא אלא אליבא דרבי דסבר ידיעת ב״ר שמה ידיעה כנ״ל. ועפ״ז יש לי ליישב פסק הרמב״ם ז״ל בפי״א מהלכות שגגות שכתב שם להדיא דבעינן ידיעה גמורה בתחילה ומנה בזה שש חלוקות דמשמע מיניה דלא סגיא בידיעת ב״ר ואפ״ה כתב להנך איבעיא דר״פ ודר׳ ירמיה בסמוך והעלה שהן ספק אע״ג דאיבעיא דרבי ירמיה לא שייך אלא אליבא דרבי ולא אליבא דת״ק דמתני׳ ור״ע וכבר הרגיש בזה בעל לחם משנה ונדחק ליישב ע״ש אבל למאי דפרישית א״ש דנהי דאיבעיא דר׳ ירמיה ע״כ אליבא דרבי קאי אפ״ה הך איבעיא דר״פ אדרבה לכאורה משמע איפכא דלא ס״ל כרבי אלא כת״ק דמתני׳ אלא דאכתי אפשר דר״פ גופא בהא נמי מספקא ליה אי ידיעת ב״ר שמה ידיעה או לא אלא דאיבעיא דהכא בדרך את״ל קאמר דניחא ליה למיבעיא אליבא דת״ק דמתני׳ וא״כ יפה כתב הרמב״ם ז״ל שכל אלו הן בספק ופטור ולעולם לא מיחייב בעולה ויורד אלא באותן שש חלוקים שהזכיר קודם לכן דאיירי בידיעה גמורה כנ״ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם בעי ר׳ ירמיה בן בבל שעלה לא״י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו אליבא דמאן אי אליבא דר״ע כו׳ הא לא מחייב על העלם מקדש כו׳ ומסיק לא צריכא אלא אליבא דרבי. מהכא נמי משמע דהא דקאמר ר״ע במתני׳ דעל העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש היינו דלעולם אינו חייב עולה ויורד אלא בשגגת טומאה והזיד במקדש שידע שזה קודש וזה מקדש אלא מחמת העלם טומאה הוא שגרם לו שחטא והכי משמע ליה לר״ע פשטא דקרא כדפרישית וא״כ שפיר קאמר הכא דאליבא דר״ע דלא מחייב על העלם מקדש תו לא משכחת לה איבעיא דרבי ירמיה כלל כיון דלעולם לא מחייב אלא שכבר ידע ידיעה גמורה שזה קודש וזה מקדש בין קודם שנכנס בין בשעה שנכנס ודלא כמ״ש בחידושי שבועות המיוחסת להר״ן ז״ל שנדפסו בחידושי מהר״י גלאנטא שכתב שם להיפך דכי היכי דלא מחייב ר״ע על העלם מקדש ה״נ לא בעי ר״ע ידיעת מקדש בתחלה וכתב שם שכן שיטת ר״מ הלוי ז״ל ולכך הוצרך לדחוק בישוב הסוגיא דהכא ודסוף פירקין דמסקינן דאליבא דר״ע העלם זה וזה בידו פטור ע״ש ותמצא שהדברים דחוקים מצד עצמן (שהן סברות הפוכות ממש שהרי הידיעה היפך ההעלם) ומהנך הסוגיות משא״כ למאי דפרישית כאן ובמשנתינו נתיישב הכל לנכון בעזה״י כיון שהדברים מוכרחין אבע״א קרא ואבע״א סברא ובלי ספק שלזו נתכוונו הנך יש מתרצים שהובא שם בחידושי הר״ן ז״ל ובחנם כתב שם שאינם מחוורין והמעיין היטב יבחר. והשתא דאתינא להכי נ״ל לפרש עוד דהא דמשמע במסקנא דהכא ובפ״ק דס״ל לרבי דידיעת ב״ר שמה ידיעה לענין ידיעה בתחילה היינו דווקא לענין העלם טומאה לחוד דאיירי ביה האי קרא דונעלם ממנו והוא טמא דמדכתיב ונעלם מכלל שידע מעיקרא שהוא טמא וא״כ מסברא בעלמא משמע ליה דהיינו ידיעת ב״ר דמכיון שכבר ידע שזה קודש וזה מקדש בידיעה גמורה והיה לו ג״כ ידיעת ב״ר מענין הטומאה א״כ כשנכנס או אכל קודש היה לו לזכור מטומאה ישנה שזה דבר שנגע בו היה טמא משא״כ בהעלם מקדש דהא דמחייב ליה רבי היינו מאידך קרא דכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם ומשמע ליה לרבי דאדרבה פשטא דקרא איירי שידע שהוא טמא אלא ע״י העלם מקדש או קודש בא לו האשם ובהאי העלם גופא נמי משמע מכלל שידע וא״כ לפ״ז אין סברא כלל לומר דלענין העלם מקדש וידיעת מקדש תסגי ליה בידיעת ב״ר כיון דע״י ידיעת ב״ר לא היה לו לידע שזה קודש וזה מקדש אם לא שכבר היה לו איזה ידיעה גמורה מעיקרא שזה קודש וזה מקדש אלא דאפ״ה שפיר מיבעיא ליה לרבי ירמיה בבן בבל שעלה לא״י והיה יודע שיש מקדש בעולם והיינו ע״י ידיעת ב״ר דהיינו בירושלים במקום אשר בחר ה׳ לשרת שם ולשבת בלשכת הגזית א״כ כשעלה לא״י ולירושלים שפיר איכא למימר שהיה לו לשאול לאנשי ירושלים על מקום המקדש שהרי מספק אסור לכנוס לו לשום מקום בירושלים מכ״ש למאי דקי״ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וסברא זו נזכר ג״כ בחידושי הר״ן ז״ל. והשתא א״ש טובא הא דמסקינן לעיל בפ״ק דלרבי לא משכחת אין בה ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וכבר כתבתי שם במקומו ובפ״ק בכמה דוכתי בעניני חילוקי כפרות שזה דוחק גדול להעמיד כמה מקראות ומשניות במלתא דחיקא כי האי עד שכמעט אי אפשר להעמידו כמו שהארכתי אבל למאי דפרישית הכא א״ש דדוקא בהך ברייתא גופא דאיירי בה ר״ע ורבי בהך ידיעה בתחילה דלר״ע יליף לה מיתורא דונעלם ולר׳ מפשטא דונעלם וא״כ לפ״ז שפיר קאמר רבי לר״ע דלדבריו למאי דס״ל לר״ע דאינו חייב על העלם מקדש אלא דוקא בהעלם טומאה והזיד במקדש א״כ מסתמא אית לן למימר מסברא דסגיא בידיעת ב״ר ושפיר שמעינן לה מפשטא דונעלם אפי׳ בלא יתורא אע״כ דהא דמייתר ונעלם היינו דחייב על העלם מקדש ולפ״ז אליבא דנפשיה שפיר משכחת לה הא דאין בה ידיעה בתחילה לענין ידיעת קודש ומקדש דבעי ידיעה גמורה והיכא דליכא ידיעה גמורה פטור מעולה ויורד ושייך בהו נמי הנך כפרות דשעיר החיצון דיה״כ ודרגלים ודר״ח אלא דאפ״ה א״ש נמי הא דקאמר ר״פ לאביי בפ״ק דף ה׳ אהך מילתא דידיעת ב״ר אלא דקתני אין בה ידיעה בתחילה כו׳ מי איכא דלית ליה ידיעת ב״ר ואיצטריך לשנויי דמשכחת לה בתינוק שנשבה דכל האי שקלא וטריא בקושיא ושינויא דר״פ לאו דרבי אליבא דנפשיה איירי דודאי משכחת לה שפיר אפילו בלא תינוק שנשבה והיינו בהעלם דמקדש וקדשיו אלא דעיקר הך קושיא ושינויא היינו לר׳ אליבא דר״ע דודאי מסתמא הנך בבי דמתני׳ דפ״ק בענין חילוקי כפרות אתיא נמי כר״ע וכ״ש למאי דפרישית לעיל דרבי יהודה דמתניתין דוקא אליבא דר״ע אמרה כן נראה לי נכון וברור שבזה נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שהקשיתי ודקדקתי בפ״ק בענין זה ואף דלכאורה לא משמע כן מלשון התוספות וכ״ש לאותה השיטה בחידושי הר״ן בשמעתין אפ״ה לא נמנעתי לפרש כן שהאמת עד לעצמו ויש לו רגלים וכולי האי ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב:

פיסקא א׳ הנכנס לעזרה כו׳ מנא הני מילי א״ר שימי כו׳ ופירש״י מנה״מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. ונראה מפירושו דעיקר מלתא במאי דקתני הנכנס לעזרה ולתוספת עזרה שייך ביה חיוב כרת וחטאת דעולה ויורד הוה פשיטא ליה לתלמודא אף למאי דלא אסיק אדעתיה הך ילפותא דוכן תעשו לדורות והיינו משום דכיון דאשכחן דמקדש איקרי משכן ואפ״ה המקדש שעשה שלמה לא הוי דוגמת המשכן כלל בארכו וברחבו וברומו אלמא דהך מלתא לארכו ורחבו ורומו לא נתנה תורה קצבה לדבר ולא קאי עליה האי קרא דככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו׳ וא״כ ע״כ שהדבר מסור לב״ד שהרשות בידם להוסיף והיינו נמי דכתיב בבנין בהמ״ק שאמר דוד הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל ואף ע״ג שנעשה ע״פ הנביאים ברוח הקודש אפ״ה אי לאו דרמיזי באורייתא שהרשות להוסיף על תבנית המשכן הוי קרינן ביה אלה המצות שאין לנביא רשות לחדש ביה דבר מעתה אע״כ דבלא״ה פשיטא ליה מסברא דתבנית המשכן לא קאי אהך מילתא כן נ״ל בכוונת רש״י מיהו לולי פירש״י עוד אפשר לפרש לשון מה״מ כפשטא דאכולה מילתא קאי מה״מ שהרשות להוסיף אף לענין חיוב חטאת ולשאר מילי דאורייתא ומנא לן דבעינן נמי כל הני ואכולה מילתא נמי שפיר קאמר ר׳ שימי דילפינן לה מדכתיב וכן תעשו לדורות ודו״ק ועיין עוד בסמוך: