גמ׳. יכול אפילו פנויה הא לזנות כתיב כדר״א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה.
הראשונים נחלקו בגדר האיסור דלא תהיה קדשה, דכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ אישות ה״ד) וז״ל קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה עכ״ל. שיטת הרמב״ם היא דביאה שלא לשם אישות בלי קידושין נאסרה בלאו דלא תהיה קדשה. והשיג עליו הראב״ד וז״ל א״א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם, אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה, ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת בפי שגל עומדת לפרקים למשגל משמשת את הבית ופעמים למשכב, ויש ספרים שכתוב בהם
(סנהדרין כא) פילגשים קדושין בלא כתובה, מ״מ אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם, שאם כדבריו מפתה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה עליה אלא ודאי משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה עכ״ל. ומבואר דלהראב״ד איסור קדשה חל בבועל אשה המופקרת לזנות שלא לשם אישות. ואילו הרמב״ן בספה״מ (שורש ה׳) סובר דהאיסור חל בבועל איסו״ב שאין קידושין תופסין בהם. ובתרגום אונקלוס
(דברים כ״ג: י״ח) פירש דהאיסור חל בעבד כנעני בבת חורין, וישראל בשפחה כנענית, וכ״כ הרמב״ם (פי״ב מהל׳ איסורי ביאה הי״ג) וז״ל הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה עכ״ל.
ונראה דהרמב״ם והראב״ד נחלקו בגדר האיסור דלא תהיה קדשה מבנות ישראל, דהראב״ד סובר דהאיסור קדשה תלוי בביאה עם אשה שחל בה שם זונה, משא״כ הרמב״ם סובר דאיסור קדשה חל במעשה של ביאת זנות.
אמנם בנוגע לאיסור זונה לכהן נראה דאין השם זונה תלוי באיסור ביאה, דעיין ברמב״ם (פי״ח מהל׳ איסורי ביאה ה״א) וז״ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו, לפיכך הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם, והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו עכ״ל. ומבואר דבת ישראל הנבעלת לחלל נעשית זונה אע״פ שהיא מותרת להנשא לו, ומוכח דאין חלות דין זונה תלוי בביאה אסורה, דהרי הנבעלת לחלל נעשית זונה אע״פ שאין כאן ביאת איסור. ומוכח דביאה עם גברא שחל בו חלות שם פסול כגון חלל פוסלה ומשווה לה לזונה.
ועוד יש להביא ראייה דאין דין זונה לכהן תלוי באיסור ביאה, דלשיטת הרמב״ם פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עובר בלאו דלא תהיה קדשה והוי ביאה אסורה, ומ״מ פסק דלא מיקרי זונה דכתב (בפי״ח מהל׳ איסורי ביאה ה״ב) וז״ל וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אף על פי שהיא במלקות לא נעשת זונה, ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעכו״ם ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה עכ״ל. ומזה שפסק דפנוי הבא על הפנויה אינה נעשית זונה מוכח נמי דיסוד פסול זונה תלוי בביאה עם גברא הפסול ולא באיסור ביאה, דהרי להרמב״ם פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עובר בלאו דלא תהיה קדשה ואעפ״כ אינה נעשית זונה לאוסרה לכהן. וכן יש להוכיח מדברי הראב״ד (פי״ח מהל׳ איסורי ביאה ה״א) דאין דין זונה חל אלא בנבעלת לחייבי כריתות או לעבד ועכו״ם. והנה לכאורה אין חומר האיסור דביאה בחייבי כריתות גורם הפסול וחלות השם זונה דא״כ אמאי נעשית זונה בנבעלת לעבד ועכו״ם, והרי אין זה ביאה דחייבי כריתות, ועכצ״ל דאליבא דהראב״ד יסוד הפסול דזונה תלוי בביאה עם גברא שאין קידושין תופסין בו.א
והנה עיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ תרומות ה״ז) וז״ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אף על פי שגירשה או מת עכ״ל. והנה יש לעיין בדברי הרמב״ם שכתב ״שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה וכו׳ הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר״, דלכאורה זה טעם נכון שאם נבעלה לחלל אינה אוכלת בתרומה מכיון דנעשית חללה וחלל כזר דמי. אולם יש לעיין מ״ט אי נעשית זונה אינה אוכלת בתרומה, ומלשון הרמב״ם משמע דחד טעמא הוי – שאסורה לאכול בתרומה כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, בין לגבי זונה ובין לגבי חללה, וצ״ב. ועוד יש לעיין דממש״כ הרמב״ם ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אף על פי שגירשה או מת״, ומשמע לכאורה דהוי לאו שבכללות דהלאו כולל ב׳ ענינים, וקיי״ל שאין לוקין על לאו שבכללות, וצ״ע דהרמב״ם פסק (פי״ט מהל׳ סנהדרין ה״ד ל״ת נ״ח) דכהנת שנשאת לזר שאוכלת חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה לוקה. ועוד צ״ב מדוע התורה כוללת איסור אכילת תרומה וקדשים של חללה וזונה בלאו אחד עם איסור אכילת חזה ושוק לחוזרת לבית אביה, דעיין בספר המצוות לרמב״ם (מצות לא תעשה קל״ז) שכתב וז״ל והמצוה הקל״ז היא שהזהיר החללה מאכול את הקדש שיהיה מותר לה לאכול אותו, כלומר תרומה וחזה ושוק, והוא אמרו יתעלה (שם כב:יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובגמרא יבמות
(סח.) אמרו כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ומאמרו בתרומת הקדשים אמרו (שם) במורם מן הקדשים לא תאכל. ר״ל חזה ושוק. ושם אמרו ליכתוב קרא היא בקדשים לא תאכל מאי בתרומת הקדשים שמעת מינה תרתי. כלומר שהיא כשנבעלה לפסול נפסלה לתרומה ושהיא כשתהיה נשואה לזר ומת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ויהיה זה הלאו שהוא היא בתרומת הקדשים לא תאכל כולל שני עניינים אחד מהם אזהרה לחללה מאכילת הקדש והשני אזהרה לכהנת שנשאת לזר מאכילת חזה ושוק ואף על פי שמת בעלה או גרשה. ואולם איסור אכילתה בתרומה והיא תחת בעלה הזר אינו מזה הכתוב, אמנם הביאו ראיה עליו בעלי הפירוש (שם ב) מאמרו (שם כב:י) וכל זר לא יאכל קדש, ואמרו מי שהיא תחת הזר הרי היא כזר וזר קרינא בה. ודע זה. וכשעברה גם כן על לאו זה הנה היא לוקה עכ״ל. ואילו בהל׳ איסורי ביאה כתב הרמב״ם דיש ב׳ לאווין בפנ״ע לכהן לישא חללה ולאו בפנ״ע לכהן לישא זונה (עיין בספה״מ מל״ת קנ״ח ול״ת קנ״ט ובמנין המצוות הקצר ריש הל׳ איסורי ביאה ל״ת ל״ה – ל״ו).
ונראה לבאר דשיטת הרמב״ם היא דהא דבת כהן זונה נאסרת לאכול תרומה אינו מפאת חלות שם זונה ואיסור ביאה, אלא יסוד הדין הוא דכיון שנבעלה לפסול לה הרי היא נתחללה מקדושת כהונה ואסורה לאכול בתרומה מדין זרות, וזה מש״כ הרמב״ם (פ״ו מהל׳ תרומות ה״ז) ״שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה וכו׳ הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר״, כלומר דבין חללה ובין זונה בתרווייהו יסוד האיסור לאכול בתרומה הוא מדין זרות.
ב ולפי״ז מיושב הא דפסק שלוקין אע״פ דלכאורה הוי לאו שבכללות, דכתבו התוס׳ (
מכות דף יח. ד״ה ולילקי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו) דאע״פ שב׳ איסורים נכללים בלאו אחד לוקין עליהן אי הויין חלות שם איסור אחד, וה״ה הכא מכיון דיסוד האיסור בתרווייהו הוא מדין זרות י״ל דלוקין.
אמנם יש לעיין מהו מקורו של הרמב״ם דאיסור כהנת שהיא זונה לאכול בתרומה חל מדין איסור זרות. ונראה דיש מקור להרמב״ם מהגמ׳ במס׳ בכורות
(דף מז.) דכהנת שנבעלה לעכו״ם בנה חייב בפדיון הבן, וז״ל בדיק לן רבה כהנת שנתעברה מעובד כוכבים מהו, ואמינא ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה, דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, ואמר לי הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא, דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת, אלא כהנת, כיון דאי בעיל לה הויא זרה עכ״ל, ופרש״י (בד״ה הויא זרה) וז״ל כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סח) מנין לכהנת לויה וישראלית שבאו עליה עובד כוכבים ועבד שפסלוה ת״ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה עכ״ל. ומבואר דבת כהן הנבעלת לפסול מתחללת והויא כזרה ומשו״ה בנה חייב בפדיון הבן, דאי נימא שחל רק חלות איסור אכילת תרומה בפנ״ע מדין זונה אזי אין להוכיח ממה שנפסלה לענין תרומה לענין דין פדיון הבן, ומוכח דבנבעלה לפסול חל הפקעת קדושת כהונה ואסורה לאכול בתרומה מדין זרות.
ועיין בהמשך הגמ׳ בסוגיין (דף נא.) ״ודלא כרבי מאיר דתניא בת כהן שניסת לישראל ואכלה תרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה. ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים זו וזו משלמות קרן ולא חומש, ומיתתן בשריפה״. ומבואר דלר״מ בת כהן שניסת לא׳ מן הפסולים ואכלה תרומה משלמת קרן וחומש, ולכאורה מוכח דס״ל דביאה עם פסול מפקיע מבת כהן קדושת כהונה והו״ל כזרה, וכדפרש״י (בד״ה נשאת לאחד מן הפסולים) וז״ל שנפסלה עד עולם ונתחללה הרי היא כזרה גמורה עכ״ל, ולכן היא משלמת קרן וחומש כדין זר שאכל תרומה. ולכאורה מכאן ראייה למש״נ בשיטת הרמב״ם. אולם יש לעיין בזה דלכאורה זה תלוי במחלוקת בין ר״מ לרבנן, די״ל דרבנן ס״ל דלא הויא זרה ולכן היא משלמת רק את הקרן, ולרבנן האיסור של בת כהן שנבעלה לפסול לאכול תרומה הוי חלות איסור אכילת תרומה בעלמא ואינו איסור אכילה דחל מדין זר. אמנם עיין בגמ׳ כריתות
(דף ז.) וז״ל בת כהן שנישאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה, ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, דברי ר״מ, וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, ומיתתה בשריפה עכ״ל. ופרש״י (בד״ה אחת זו כו׳) וז״ל דבעינן זר מתחלתו עכ״ל, דלרבנן רק זר דמעיקרא משלם את החומש. ומשמע דאף רבנן ס״ל דנעשית זרה לתרומה אלא דאינה זר דמעיקרא ולכן אינה משלמת את החומש, אבל לענין איסור אכילת תרומה י״ל דאף רבנן ס״ל דבת כהן שנבעלה לפסול אסורה לאכול בתרומה מדין זר.
אמנם לפי״ז צ״ע אמאי בת כהן שנבעלה לפסול לה ואכלה תרומה אינה חייבת מיתה ביד״ש כדין זר שאכל תרומה, ומהרמב״ם (פי״ט מהל׳ סנה׳ ה״ד ל״ת נ״ט) משמע דלוקה אך אינה חייבת מיתה בידי שמים, דבהל׳ ב׳ שם מנה הרמב״ם י״ח לאווין שהן מחוייבין מיתה בידי שמים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה שלוקין עליהן, ואילו מלקות דחללה שאכלה תרומה מנה הרמב״ם בהל׳ ד׳ בכלל המנין של חייבי לאווין שאינם בכרת ולא במיתת ב״ד. ומאידך בספר החינוך (מצוה ר״פ) כתב וז״ל שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר
(ויקרא כ״ב, י׳) וכל זר לא יאכל קדש וכו׳, וכל כהנת שנבעלה לפסולי כהונה אסורה לאכול בתרומה לעולם וכו׳, ועובר על זה ואכל תרומה והוא זר, כגון ישראל שהוא זר, או אפילו כהן או כהנת שנתחללו מן הכהונה באחד ממיני החילול הידועים שהורונו חכמים זכרונם לברכה, חייב מיתה בידי שמים עכ״ל
ג.
ולכאורה י״ל דהנידון אם חייבת מיתה ביד״ש כדין זר שאכל תרומה יהיה תלוי במחלוקת בין ר״מ לרבנן, דלר״מ בת כהן שנבעלה לפסול נעשית כזרה לכל דבר, ואילו לרבנן דינה כזר רק לענין איסור אכילת תרומה אך לא לענין חיוב תשלומי חומש דרק זר שמעיקרא חייב בתשלומי חומש. ולפי״ז נמצא דר״מ ורבנן נחלקו עד כמה היא נחשבת כזר, דלר״מ היא כזר לכל דבר ונכללת בלאו ד״וכל זר לא יאכל קדש״ וחייבת מיתה ביד״ש, ואילו לרבנן דינה כזר רק לענין איסור אכילת תרומה אך אין עליה חלות שם זר לשאר מילי, ומשו״ה היא אינה נכללת בלאו ד״וכל זר לא יאכל קדש״ ואינה חייבת מיתה ביד״ש כדין זר שאכל תרומה. אמנם א״כ קשה למה נקט ספר החינוך כשיטת ר״מ והרי לא קיי״ל כוותיה, וצ״ע.
ברם יש לעיין עוד במש״נ אליבא דהרמב״ם דזונה אינה אוכלת תרומה מדין זר, דעיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ תרומות ה״י) שכתב וז״ל ולא הכהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה הואיל ונעשית זונה אסורה לאכול בתרומה לעולם, ואף על פי שיש לה זרע מכהן עכ״ל, ומבואר דלויה וישראלית שנשאת לכהן ונבעלה לפסולה לה אינה אוכלת בתרומה לעולם אע״פ שיש לה זרע מכהן הואיל ונעשית זונה. והנה אי נימא דהא דזונה אינה אוכלת בתרומה הוא מדין זרות אזי לכאורה צ״ע בפסק הרמב״ם דהרי לויה וישראלית הויין זרים ואעפ״כ קיי״ל דישראלית הנשאת לכהן ומת בעלה בנה מאכילה בתרומה, וא״כ מ״ש דהיכא שישראלית נשאת לכהן ונבעלה לאסור לה, דאינה אוכלת בתרומה לעולם אע״פ שיש לה זרע מכהן. ובשלמא אי נימא דחל איסור מיוחד לזונה לאכול תרומה והאיסור הוא מחמת חלות שם זונה י״ל דחל עליה איסור נוסף לאכול תרומה מדין זונה. אך לפי מש״נ דיסוד האיסור הוא מדין זרות, צ״ע דהרי לויה וישראלית הויין זרים ובעלמא קיי״ל דישראלית הנשאת לכהן בנה מאכילה בתרומה. ונראה לבאר דהא דביש לה זרע מכהן היא אוכלת בתרומה, אינו מדין קנין כספו וכדין אשת כהן, שאוכלת בתורת זרה, וכדין עבד של כהן דאוכל מדין קנין כספו אע״פ דהוי זר, אלא יסוד הדין הוא דכשיש לה זרע כהן פקע ממנה שם זר, ואוכלת מדין כהונה. אך כ״ז בישראלית דעלמא, אך הרמב״ם מחדש דמשנבעלה לפסול לה ונעשית זונה חל עליה חלות דין זרות ושוב לא פקע ממנה חלות שם זר לעולם אע״פ שיש לה זרע כהונה. ואילו באשת כהן בעלמא הזרע מכשירה לאכילת תרומה כאילו היא כהנת. אך דין זה אינו חל באשה זונה, דהשם זר שחל בה מחמת דין זונה לא פקע מחמת זרעה, ולכן היא אסורה לאכול בתרומה לעולם.
והנה עיין בגמ׳ יבמות
(דף סח:) וז״ל אטו לויה וישראלית לא לכהונה מרבינן להו דאי לתרומה, בנות מיכל תרומה נינהו, אלמה לא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה, בשביל בנה ק״ו ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה פסיל לה, לויה וישראלית דלא אכלה אלא בשביל בנה לא כ״ש עכ״ל. וברש״י (בד״ה אלמה לא) פירש וז״ל בתמיה והא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה ואיצטריך לאשמועינן דאם תיבעל לפסול לה תיאסר עכ״ל. ומבואר דישראלית הנשואה לכהן בנה מאכילה בתרומה ומשו״ה בעינן קרא למיליף שאם נבעלה לפסול לה דתיאסר באכילת תרומה, וצ״ע מ״ט לא אמרינן שהיתה אוכלת בתרומה מחמת שבעלה הוא כהן. וי״ל דיש חילוק בין האוכלת בתרומה מחמת בנה לאוכלת מחמת בעלה, דבאוכלת מחמת בעלה באמת היא זרה אלא שחל היתר אכילה מסוים מדין קנין כספו, משא״כ כשאוכלת מחמת בנה י״ל דהא דיש לה זרע כהונה מפקיע ממנה חלות דין זרות ונחשבת לכהנת. ולפי ההו״א בגמ׳ שם הבעל מאכילה בתרומה אע״פ שהיא זרה, ולמסקנא אין חלוק בין האוכלת מחמת בעלה לאוכלת מחמת בנה, דמכיון שנבעלה לפסול אינה אוכלת בתרומה. אולם י״ל דהגמ׳ נקטה שבנה מאכילה בתרומה כדי להשמיענו דבנה מאכיל בתרומה מדין מסוים בפנ״ע דישראלית שיש לה זרע כהונה פקע ממנה חלות שם זרה. משא״כ הבעל מאכיל את אשתו מדין קנין כספו.
אמנם עיין בסוגיא בכריתות
(דף ו: - ז.) ״תניא אידך הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים, לעובדי כוכבים ומתים פטור, למלכים ולכהנים ר״מ מחייב, ור׳ יהודה פוטר. וא״ר יוסף במאי פליגי רבי מאיר ורבי יהודה גבי מלכים וכהנים, ר״מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו. א״ר איקא בריה דרב אמי ואזדו לטעמייהו, דתניא בת כהן שנישאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה, ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, דברי ר״מ, וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, ומיתתה בשריפה״. ומבואר דהגמ׳ משווה איסור נתינת שמן המשחה על מלך וכהן לאיסור אכילת תרומה לבת כהן שנשאת לפסול, דר״מ סובר לגבי שמן דכהן ומלך הן זרים השתא לגבי השמן ועוברים בלאו ד״ואשר יתן ממנו על זר״, ואילו ר״י סבר דהאיסור תלוי בזר דמעיקרא ומלך וכהן לאו זרים מעיקרא לגבי השמן, והגמ׳ מדמה פלוגתתם למחלוקת ר״מ וחכמים לענין איסור בת כהן שנשאת לפסול באכילת תרומה, דלר״מ היא זרה לכל דבר, משא״כ לרבנן היא זרה רק לענין תרומה. ולכאורה צ״ע דלפימש״נ אף החכמים ס״ל דבת כהן שנבעלה לפסול נעשית זרה לגבי תרומה ולא נחלקו אלא לענין חיוב תשלומי חומש האם זה תלוי בזר דמעיקרא או לא, וא״כ למה תלוי המחלוקת לענין שמן המשחה במחלוקת שבין ר״מ לרבנן בדין בת כהן שנבעלת לפסול, והרי לכו״ע היא נעשית זרה.
ונראה לבאר דהמחלוקת בין ר״מ לרבנן לענין שמן המשחה הוא אם האיסור תלוי בגברא דזר או שהמעשה משיחה בשמן המשחה הוה מעשה זרות, די״ל דאם האיסור תלוי בזר דמעיקרא אזי האיסור חל דוקא בגברא דזר, ורק זר דמעיקרא מיקרי גברא דזר. משא״כ לר״מ יסוד האיסור הוא מעשה משיחה דזרות ולכן מכיון דמלך וכהן השתא הן זרים לענין השמן חל מעשה משיחה דזרות ועוברים על האיסור. וכמו״כ לענין תרומה רבנן ס״ל שחיוב תשלומי חומש תלוי באכילת גברא שהוא זר, ומכיון שהיתה ראויה לאכילת תרומה אינה נקראת זרה ולא הויא גברא דזר, ומשו״ה אינה חייבת לשלם את החומש. משא״כ לר״מ יסוד הדין דתשלומי חומש תלוי במעשה זרות (כמו האיסור של משיחה בשמן), ומאחר שנבעלה לפסול דינה כזר שאסורה לאכול תרומה ומשלמת את החומש דהוי מעשה אכילת זרות. ולפי״ז נמצא דר״מ ורבנן נחלקו ביסוד המחייב דתשלומי חומש – האם המחייב הוי אכילת גברא דזר או מעשה אכילת זרות, ודלא כמש״נ לעיל דנחלקו עד כמה בת כהן שנבעלה לפסול חשיבא כזר.
אמנם לפי״ז צ״ע מדוע ס״ל לר״מ שאם זינתה דינה בחנק, והרי לר״מ חיוב חומש תלוי במעשה זרות ולא בגברא דזר ולכאורה דין שריפה תלוי בגברא דבת כהן, ואף לר״מ הרי היא גברא דבת כהן. וי״ל דבת כהן בעלמא יש לה קדושת כהונה רק לענין אכילת תרומה וקדשים ולא לגבי עבודה. ור״מ סובר דמאחר שנבעלה לפסול והיא נאסרה באכילת תרומה כזרה, הרי היא כזרה גמורה דפקע ממנה כל חלות דין כהונה שלה ומשו״ה דינה בחנק. משא״כ לרבנן אע״פ שהיא זרה לענין אכילת תרומה דיסוד האיסור חל מדין זרות וכפי שדייקנו לעיל ברמב״ם, מ״מ היא אינה זרה גמורה מדלא הויא גברא דזר, ואע״פ שהיא בכלל הלאו ד״ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״ אינה בכלל הלאו ד״וכל זר לא יאכל קדש״, ולכן דינה בשריפה כדין בת כהן.
והנה עיין ברמב״ם (פי״ח מהל׳ איסורי ביאה ה״א) וז״ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו, לפיכך הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם, והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו עכ״ל. וכתב הראב״ד וז״ל ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו״ם ועבד שאין בהן קידושין, מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה, ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא עכ״ל. ונראה דהראב״ד סובר דחל חלות שם זונה בגברא רק באופן שנבעלה לחייבי כריתות או לעכו״ם ועבד שאין קידושין תופסין בהן, אולם כשנבעלה לפסול נפסלה מן הכהונה ומן התרומה אך אינו חל עליה חלות שם זונה, ומ״מ חל איסור לאוסרה בתרומה ולהנשא לכהן. ונראה דלהראב״ד מקור הדין דבת כהן שנבעלה לפסול נפסלה מן הכהונה ומתרומה נלמד מקרא ״ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״ דלא נלמד מפסוק זה רק איסור אכילת תרומה אלא דנלמד נמי דנפסלה מלהנשא לכהונה. ולהראב״ד ילפינן מהפסוק ״ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״ ג׳ הלכות: א) דבת כהן שנשאת לישראל אסורה באכילת קדשים קלים לעולם, ב) דבת כהן שנבעלה לפסול אסורה באכילת תרומה לעולם, ג) דבת כהן שנבעלה לפסול נפסלה מן הכהונה. והנה הרמב״ם סובר דאם נבעלה לחייבי לאווין הרי היא נעשית זונה ולוקין עליה משום ״אשה זונה וחללה לא יקח״, משא״כ להראב״ד כשנבעלה לחייבי לאווין אינה נעשית זונה ונאסרת באכילת תרומה מחמת הלאו ד״ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״, אך לא חל עליה חלות שם זונה ולא ילקה כהן עליה משום ״אשה זונה וחללה לא יקח״. וי״ל דלהראב״ד כהן הבא על בת כהן שנבעלה לפסול שנפסלה מן הכהונה אינו לוקה משום איסור כהונה הנלמד מהפסוק ״ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״, דילפינן מיניה דנפסלה לכהונה משום דהוי לאו שבכללות, והאיסור לכהונה הוי רק לאו טפל ואינו עיקר הלאו, משא״כ איסור אכילת קדשים ותרומה הוי עיקר הלאו ואף הראב״ד מודה שבת כהן שנבעלה לפסול אם אכלה תרומה או חזה ושוק דלוקה (וסמך לזה מדלא השיג על הרמב״ם בפי״ט מהל׳ סנהדרין שכתב דלוקה). והנה לפי הרמב״ם אע״פ דמהך קרא ילפינן ב׳ איסורים – איסור אכילת תרומה כשנבעלה לפסול ואיסור אכילת קדשים קלים כשנבעלה לישראל הדין הוא דלוקה, ולא הוי לאו שבכללות משום דיסוד האיסור בתרווייהו הוא מדין זרות, והוי חלות שם איסור אחד דזר אינו אוכל תרומה וקדשים ולכן פסק הרמב״ם שבת כהן שנבעלה לפסול ואכלה תרומה או שנשאת לישראל ואכלה קדשים דלוקה.
והגר״מ זצ״ל נסתפק בכוונת הראב״ד במש״כ ״מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה, ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא״, דיש לפרש דהראב״ד משיג על מש״כ הרמב״ם דנעשית זונה ומשיג הראב״ד שאין ללקות עליה משום לאו דזונה דאין זונה אלא בנבעלה לחייבי כריתות או עבד ועכו״ם שאין קידושין תופסין בם. ועוד י״ל דהראב״ד ר״ל דבנבעלת לחלל אין לוקין עליה משום ״זונה״, אך לוקין משום לאו ד״חללה לא יקח״. והראב״ד משיג על הרמב״ם שסובר שבת כהן שנבעלה לחלל נעשית זונה וכהן הנושא אותה עובר בלאו ד״אשה זונה לא יקח״, ואילו להראב״ד לוקה מלאו ד״חללה לא יקח״.