×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק א – כיצד העדים
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין? ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה״, אֵין אוֹמְרִים: יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו, אאֵלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים,
Chapter 1
MISHNA: How are witnesses rendered conspiring witnesses? This applies in a case where two witnesses came before the court and said: We testify with regard to so-and-so, who is a priest, that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, a yevama who performed the rite of ḥalitza to free herself from the levirate bond. Those testimonies render him a ḥalal (see Leviticus 21:6–7), one disqualified from the priesthood due to flawed lineage. If a second set of witnesses testifies in court and renders the first set conspiring witnesses, one does not say with regard to each of the conspiring witnesses: This witness shall be rendered the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza in his stead. Rather, he receives forty lashes as punishment for his false testimony.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןתוספות ר׳ פרץמרדכיבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אכיצד העדים נעשין זוממין? מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה כול׳.
א. זה לשון מעתיק כתב יד א: אתחיל לכתוב פי׳ מכות השם יברכינו ברכות ארוכות.
פרק א – כיצד העדים1
{משנה מכות א:א} כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו [את איש פלוני]⁠2 שהוא בן גרושה או בן חלוצה3 אין אומרין ייעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב גלות4 אין אומרין יגלה זה תחתיו אלא לוקה ארבעים5 מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה6 והלא בין היום בין למחר סופו ליתן לה כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של-זו שאם נתארמלה7 או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה. מעידין8 אנו את איש פלוני שהוא חייב9 לחבירו אלף זוז על מנת ליתנו10 מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן עד11 עשר שנים12 אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהו אלף זוז בידו13 בין ליתנן מיכן ועד שלשים יום בין ליתנן14 מיכן ועד עשר שנים15.
1. במסכת מכות נוסח הפנים הוא ע״פ כ״י ספרייה הבריטית - לונדון Add 27075 (כ״י א). חילופי נוסחאות מוצגים מכ״י ניו יורק ביהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ), קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים. הכותרת בכ״י א: ״מסכת מכות״, אבל בחתימתו לפני הגהה: ״סליקא מסכת סנהדרין״. ב-גט, כ״י נ מסכת מכות היא המשך של סנהדרין, ולא צויין שם סוף מסכת סנהדרין בסוף פרק יא. אבל שם לאחר הגהה בסוף פי״א מציין: ״תם מסכת סנהדרין. מסכת מכות״. ואף הוגהו הכותרות שבראש כל הדפים מ-״סנהדרין״ ל-״מכות״. בדפוסים מופיעה מסכת מכות כיחידה נפרדת ממסכת סנהדרין. ראה רמב״ם הקדמה לפירוש המשנה, אשר דוחה את המנהג הקדום (הנפוץ בין הגאונים) לראות בשתיהן יחידה אורגנית אחת. וז״ל: ״אבל מסכת מכות בכמה העתקות היא מחוברת למסכת סנהדרין ונחשבת עמה, שכיון שאמר אלו הן הנחנקין הסמיכו לו ואלו הן הלוקין. ואין זה נכון, אלא היא מסכתא בפני עצמה״.
2. את איש פלוני: כ״י נ, דפוס קושטא, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: על איש פלוני. ר״ח: ״באיש פלוני״. חסר בכ״י א.
3. גרושה, חלוצה: כ״י נ: ״חלוצה, גרושה״.
4. גלות: גד: ״לגלות״.
5. ארבעים: גד: ״את הארבעים״.
6. כתובה: וכן דפוס קושטא, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ, דפוסים: ״כתובתה״, וכן בר״ח.
7. נתארמלה: כ״י נ, דפוסים: ״נתאלמנה״, וכן בר״ח.
8. מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב...עשר שנים: ב-גד, כ״י נ, דפוסים, מקום הפיסקה בהמשך, סמוך לפני הגמ׳ שעליה.
9. שהוא חייב: כ״י נ: ״שחייב״.
10. ליתנו: כ״י נ: ״ליתן לו״. גד: ״ליתן״. דפוסים: ליתנן.
11. עד: כ״י נ, דפוסים: ״ועד״.
12. עשר שנים: וכן גד, דפוס קושטא. דפוסים: ״עשר שנים והוזמו״. כ״י נ: ״שנים עשר חדש״, וכן באור זרוע (ב״מ סי׳ פט).
13. אלף זוז בידו: כבמשנה כ״י קאופמן, רמב״ם פיהמ״ש, בבלי כ״י תימן (הרצוג). גד, כ״י נ, דפוסים: ״בידו אלף זוז״, וכן בר״ח.
14. ליתנן, ליתנן: וכן בר״ח: ליתנם, ליתנם. כ״י נ, דפוסים: ״נותנן, נותנן״ וכן רמב״ם פיהמ״ש. ב-גד הדף פגום, שרד רק: ״נותנן״.
15. עשר שנים: כבר״ח. כ״י נ: ״שנים עשר חדש״.
ערך חל
חלא(בפ״ק דשביעית) עד אימת נקראו נטיעות ר״א בן עזריה או׳ עד שיחילו ירושלמי מאי עד שיחילו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהן פי׳ עד שיפדו עד שנה רביעית דבני פדיה נינהו או עד שיעשו חולין מאליהן דהיינו שנה חמישית דאינן קדש השיב רבה בר יעקב כן היא מתניתא עד שיעשו חולין מאליהן. (בסוף דמאי) תשעה מעשר שני ומוחל ושותה. (עירובין לז. יומא נו. גיטין כה: חולין יד.) דתניא בסוף תוספתא דמאי ומוחל ושותה דברי ר״מ. ס״א מתחיל ושותה מיד פי׳ הלוקח יין מבין הכותים אומר ב׳ לוגין שאני עתיד להפריש תרומה הרי הן בתחתית הנוד וכן המעשר אחריהן והוא כגון נוד שיש בו ק׳ לוגין יין והוא בדרך ואין אצלו כלי אחר ושאר היין שבנוד חולין. ורב האי פי׳ מוהל ושותה כמו סבאך מהול במים פי׳ לכשיבקע (פסחים כב) אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך. חולין שנשחטו בעזרה ורבי יהודה אומר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. (סוטה ל) והכא בחולין הטבולין לחלה כחלה דמו קא מפלגי וכו׳. (נדה ו) עד שלא גילגלה העיסה בטומאת חולין ננהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ומשגילגלה תיעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה (מכות ב) המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל פי׳ כהן גדול שבא על אלמנה וחיללה הוא אינו מתחלל העד שבא לחלל והעיד עליו שהוא בן גרושה ונתכוון לחללו ולא חיללו אינו דין שלא יתחלל:
א. [ענעויייהען. לעזען.]
מתני׳ כיצד העדים נעשין זוממין כו׳ – בגמרא מפרש מאי קאמר.
את איש פלוני – כהן.
שהוא בן גרושה – בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד, והרי הוא חלל ופסול.
אין אומרים – אם הוזמו והן כהנים, יעשה זה בן גרושה וחלוצה – לקיים בו כאשר זמם, אלא סופג את הארבעים. ובגמרא מפרש טעמא.
מתני׳ מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים כו׳ – תימה: כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה, א״כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה, דהכי הוא האמת. ואמאי הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות?
וי״ל: כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה.
וקשה: דא״כ מאי קאמר פרק היו בודקין (סנהדרין מ״א.) גבי עדי נערה המאורסה דאיהי לא מיקטלא, דכיון דאינהו לא מיקטלי משום שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו, והויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה. ומאי קאמר, והא מ״מ לוקין?
וי״ל: דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה וזממו להרוג את הנפש, לא מיקיים כאשר זמם במלקות, דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות, ולא חשיב יכול להזימה במלקות. אבל הכא שלא כוון אלא לשווייה בן גרושה ובן חלוצה, דליכא כי אם לאו בעלמא, כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה.
ועי״ל: דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה, דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, מכאשר זמם, והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם. אבל התם גבי נערה המאורסה, ודאי כאשר זמם קאי נמי עליהן, דאם התרו בה מיקטלי אינהו בשהוזמו, ואילו איהי בלא הוזמו. (והתם מיירי בלא התרו וכיון דכאשר זמם קאי עלייהו,) לכך בעינן אתה יכול להזימה.
ויש לדקדק: אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו׳, דזה הוה שייך בין בישראל בין בכהנים, ובן גרושה לא פסיל אלא בכהנים.
ויש ליישב: דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן כדאיתא בגמרא (בבלי מכות ב׳.), ולכך נקט מידי דשייך בכהונה.
פרק ראשון
מתני׳ כיצד העדים נעשין זוממין וכו׳ שהוא בן גרושה ובן חלוצה – בדין הוא דליתני ממזר או נתין,⁠א אלא [מילת׳] דשכיחא קתניב ואע״ג דבתוספתאג קתני לה הכי אם העידוהו שהוא בן גרושה בן חלוצה נתין וממזר ועבד לוקי׳ את הארבעים. מתני׳ מיהא חדא מנייהו נקט, דשכיחא טפי. ועוד, דקמ״ל דלא משלם ליה ממון אע״ג דקא מפסיד מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה. וא״ת, אמאי לא משלם, הא ודאי קא מפסיד לה מיניה.
איכא למימר, גרמא בעלמ׳ הוא ופטור, חדא דלא בריא הזיקיה בדינ׳ דגרמי.⁠ד ועוד, דליכא דדאין דינא דגרמי אלא בשגרם והפסיד, אבל זה לא גרם הפסדה כלום, שהרי אינו בן גרושה על פיהם, ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לגרום.⁠ו
ואיכא נמי לפרוקי דכיוןז שאין אתה מקיים בהם כאשר זמם בעיקר עדותם שהוא הפסול, אי אתה יכול לקיים בהם כאשר זמם בתשלומי הממון, שהרי אף לבניו של נדון זה הי׳ מפסיד מהם מתנות כהונה, ואינו חייב לשלם להם כלום, אף לו אינו משלם [כלו׳] שאין אנו מקיימין כאשר זמם לחצאין, כדאמרינן בגמרא ולפסליה לדידיה ולא לפסליה לזרעיה, בעינא כאשר זמם וליכא, כלומר, שאין מקיימין אותו לחצאין.
ואיכא דקשי׳ לי׳,⁠ח והרי העדים שאמרו אשתו של פלוני זינתה שמפסידין כתובתה ממנה והיא נהרגת ונמצאו זוממין נהרגין ואין משלמין ממון,⁠ט והאיך מקיימין בהם כאשר זמם מקצת. ואיכא למימר דלא דמי, דאלו התם ממון ומיתה חדא מילתא הוא לגבי חד, וכיון דבחד גברא מקיימת כאשר זמם לעשות לה במקצת, קרינא ביה כאשר זמם, אבל הכא איהו פסיל להאי כהן ולזרעיה ומפסיד ליה ממון ומזרעיה, א״נ מקיימת ביה בדידיה מקצת כאשר זמם לעשות לו, כיון דלא מקיים ביה כאשר זמם לעשות לבנו לאו כאשר זמם הוי לגבי הבן. ועוד, דהתם כיון דרחמנא אמר קים ליה בדרבה מיניה, כמאן דמקיים בה כלה מילתא דמי, ורחמנא הוא דפטריה [הכא כדפטריה] נמי גבי כלהו מזיקין. ואיכא דקשיא ליה, הא דאמרינן בפרק ואלו הן הנשרפיןי טרפה שהרג פטור, משו׳ דה״ל עדות שאין אתה יכול להזימה, ואמאי, והא אמרינן הכא דאע״ג דלא מקיים בהו כאשר זמם, מקיימין בהו מלקות במקום דלא אפשר ומקבלינן סהדותייהו.⁠כ
ואיכא למימר שאני התם כיון דגברא קטילא בעו למקטל, אין עדותן כלום, ומילקא נמי לא לקי, דהא לא בעי למעבד מידי, וכיון דלא מלקינן להו מוהצדיקו דלא כלום עביד ולא קטליה להו מכאשר זמם, אין מקבלין עדותןל כך פי׳ מורי ר׳ יהודה נר״ו.⁠מ
והא דתנן בן חלוצה – לאו דוקא דחלוצה דרבנן היא, ומן התורה כשר הוא והיאך לוקין את המ׳,⁠נ ובפרק אלו הן הלוקין אפרש בס״ד.⁠ס
א. כ״ה בתוס׳ ותו׳ שנץ ובראשונים וזה שייך בין בישראל בין בכהנים, וע״ש שתי׳ שכיון דקאי אזוממי בת כהן לכך נקט מידי דשייך בכהונה.
ב. וכ״כ בריטב״א ומקורו מרבנו. ועיין פנ״י שכתב לתרץ דבאלו לא שייך כלל הזמה [ובערוך לנר תמה עליו מהתוספתא שהביא רבנו]. ועוד תירץ דמשנתנו איכא חדוש דאפילו בבן חלוצה שפסולו רק מדרבנן מכל מקום איכא מלקות, וזה ניחא רק לשי׳ הרמב״ם דס״ל דלוקה בב״ח אבל רבנו סבר בסמוך דלא לקי בב״ח, ועי׳ בהג׳ פורת יוסף.
ג. במכלתין פרק א׳ הלכה ה.
ד. דמי יימר דיהבו להו מתנות כהונה, ואפילו במכירי כהונה כתב הריטב״א דלאו שיעבודא אלא רק מצות כהונה.
ה. בכי״פ: לא הפסיד כלום.
ו. וכ״כ הריטב״א בשם רבנו וכן במאירי אלא שקצרו לומר שבגרמא ליכא הזמה, אבל מלשון רבנו שכתב מפני שזה לא הפסיד כלום שלא נעשה כלל ע״פ ב״ג, צ״ע כוונתו דהא בכל עידי הזמה עדיין לא נעשה מעשה על פיהם וע״כ כוונתו שאם מצינו היכי תמצי שהיה נפסד אע״פ שבא מגרמא הוי כדין מעשה בעדים זוממים, מיהו רק על מעשה חיוב ממש יש דין הזמה, כיון שזממו לעשות, אבל גרמי כיון שאין החיוב על המעשה רק על הגרמא לא שייך לדון שיש כאן ענין זמם כל זמן שלא נעשה.
ז. לכאורה צ״ל דכאן פירושו כמו כלומר, שכמו שלגבי הפיסול לא מקיימים כאשר זמם לחצאים, ה״נ לגבי הממון לא מקיימים לחצאים כיון שאינו משלם לבנו, אלא שלפי״ז לא מתפרש היטב הקושיה מכתובה. ואם נפרש שכל שלא מתקיים ההזמה בעיקר הפיסול הוי כחצאין, א״כ לא היה צריך לבא מצד שגם אצל הבן אין משלם. ובריטב״א הביא בשם התוספות רק הטעם דלא מקיימא עידי הזמה במאי דהוי עיקר סהדותייהו. ואולי יש לתקן: [ועוד] שהרי אף לבניו וכו׳ וזה תירוץ אחר. ובשעה״מ פ״ו מביאת מקדש ה״י דברי רבנו משיטה כ״י ולא הביא רק הקטע הראשון. וע״ש שהקשה על הרמב״ם שפסק שב״ג שאכל תרומה משלם קרן שאכל, נמצא שבעדות שמעידים שהוא חלל יש בו חיוב ממון, ובזה ליתא לתירוצי דרבנו ונשאר בצ״ע. ועי׳ ערל״נ שהקשה כעין זה לענין ה׳ סלעים דפדיון הבן. ועי׳ תשובות רבי אליעזר סי׳ טו.
ח. הריטב״א כ״כ בשם התוספות.
ט. סנהדרין ט, ב.
י. שם עח, א.
כ. וכתי׳ א׳ בתוס׳ שמכיון שחייב מלקות חשיב עדות שאי״ל.
ל. וכ״כ תוס׳ כתובות לג, א שאינו לוקה. ועי׳ שו״ת הגרע״א סי׳ קעו.
מ. רבו של רבנו ר׳ יהודה ב״ר יקר.
נ. אבל דעת הרמב״ם פ״כ מעדות ה״ח שגם בב״ח לוקה. ובשו״ת הגרע״א הקשה על שי׳ רבנו דמה בכך דפסול רק מדרבנן מ״מ הוי עדותו מועיל שיפסלו אותו ב״ד מדרבנן ושייך ביה לא תענה. ועיין בהערות למאירי. ועוד שרבנו סובר דעיקר המלקות מצד הזמה לפיכך אין לחייבם מצד עדות שקר גרידא ע״ש היטב, מיהו זה אינו דרבנו כתב לקמן ד״ה ותיפוק שלוקה מצד לא תענה. מיהו אפשר שכיון שמן התורה אין כאן עדות, אין בזה דין מלקות, כיון שכל היסוד שלוקה הוא מצד והצדיקו וכו׳ והרשיעו את הרשע וזה אינו רשע מן התורה, והיינו שאין המלקות רק מצד עדות השקר, שבזה היה גם עדות לפסול מדרבנן עדות שקר, אלא שע״י עדות השקר נעשה חלות הרשעה ופסול, ובזה שפיר שייך לומר כיון שמה״ת אין חלות הרשעה אין כאן דין לא תעשה.
ס. ראה שם ריש הפרק.
כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו – וא״ת: אמאי נקט זה, הוה ליה למימר יעשו אלו, דאעדים זוממין קאי, וגבי עדים שייך למינקט לשון רבים ומאי יעשה זה דקאמר.
וי״ל: דסדר הפסוק נקט דכתיב בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והיינו לשון יחיד הלכך נקט נמי לשון יחיד במתניתין.
וא״ת: כיון דאם הוזמו אין נעשין בני גרושה וחלוצה, אם כן כשלא הוזמו נמי היאך יעשה על פיהם בן גרושה ובן חלוצה, והא הויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה.
י״ל: דכיון דאם הוזמו לוקים, קרינא בהו שפיר עדות שאחה יכול להזימה.
וקשה: דא״כ מאי קאמר בסנהדרין פרק היו בודקין: עידי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מפני שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. ואסיק דכיון דלא איקטליה אינהו, איהי נמי לא איקטלא דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ואמאי והא מכל מקום לוקים.
וי״ל: דהתם כיון שבאים לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מתקיים כאשר זמם במלקות, דהא בהדיא כתיב גבי הזמת עדות נפשות נפש בנפש, לא קחשיב יכול להזימה במלקות. אבל הכא גבי הזמה דבן גרושה וחלוצה, כיון דלקו חשיב שפיר יכול להזימה.
ויש לדקדק: אמאי לא נקט מעידין באיש פלוני שהוא ממזר דהוי שייך בישראל כבכהנים.
ויש ליישב: דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן כדקאמר בגמרא, נקט מידי דשייך בכהונה.
כיצד העדים נעשין זוממין – בתלמודא מפרש לה דקאי אדלעיל פרק אלו הן הנחנקין דקאמר כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, ויש זוממין אחרים שין בהם מיתה כלל, ואף לא תשלומין.
כיצד כגון מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה – בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד, והרי הוא חלל ופסול.
אין אומרים – אם הוזמו והם כהנים, יעשו בן גרושה לקיים בם כאשר זמם, אלא סופגין. ובגמרא מפרש טעמא.
והפרק הראשון ממנה אמנם ייוחד לבאר בו ענין החלק הראשון ורבו יסוב על חמשה חלקים הראשון לבאר הדברים שאי אפשר לקיים בהם ענין הזמה כלל כיצד דנין בו השני כאשר העידו בממון שאפשר שאף בלא עדותם היה בא לידי אותו הפסד כיצד דנין בו השלישי אם יש צד שיתחייבו בעדותם מלקות ותשלומין או שני מלקיות אם לאו וכן על איזה צד כל אחד מהם מקבל את העונש ועל איזה צד חולקין אותו בין כלם הרביעי היאך הוא דין הזמה ר״ל באיזה צד נקראים מוזמים ומאימתי הם בדין הזמה ואם היו הרבה כתות בעדות אחת הן בכתות חלוקות הן בעדות אחת כיצד דנין בהם ועל איזה צד נעשה עדות אחת ועל איזה צד נעשים שתי עדויות החמישי על ידי גלגול במי שנגמר דינו וברח כיצד דנין בו וישיבת סנהדרין אם נוהגת בכל מקום אם לאו והאיך ראוי להם למשוך את ידיהם מהריגה כפי היכולת זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
פרק כיצד העדים
מתניתין כיצד העדים נעשין זוממין – הא דפתח תנא בהא, ולא פתח בפרק אלו הן הלוקין, דהוי עיקר האי מסכתא דמכות, משום דפרשת מלקות דכתיב והיה אם בן הכות הרשע, כתיב בעדים זוממין, מדכתיב והצדיקו את הצדיק, כדאיתא בגמרא ועוד, דהא אמרינן בגמרא, דתנא אמתניתין דפרק הנחנקין קאי, דקתני כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן, ולהכי פתח הכא בעדים זוממין. ונראין הדברים, דפרק הנחנקין הוא סוף מסכת סנהדרין, מדקאי עלה תנא דהכא, כדאיתא בגמרא. וכן נראה מדברי רש״י ז״ל, ואף על גב דאמרינן בעלמא דקתני תנא דנשים, מסכת נדרים בסדר נשים, משום דאיירי בפרק המדיר דכתובות בענייני נדרים, ואף על גב דאיכא כמה פירקי ומכילתי ביני ביני, התם למיתן טעמא למכלל נדרים בסדר נשים, ואלו הכא לא בעינן טעמא אמאי קתני מסכת מכות בהאי סדרא, דהא פשיטא דהיינו דוכתיה, וכדקתני בפרקא קמא דסנהדרין: מכות בשלשה, אבל למיתן טעמא, במאי דפתח הכא משום פרק הנחנקין, לא הוה עביד הכי אי לאו דסליק מיניה במסכת סנהדרין. ועוד יש נותנין טעם בדבר זה, דהא תנא במסכת סנהדרין, סדר ארבע מיתות קתני, דהוו אליבא דרבנן סקילה, שריפה, הרג וחנק, ובפרק חלק איידי באנשי עיר הנדחת שהם בסייף, וסיים בפרק הנחנקין. והא דקתני כיצד העדים נעשין זוממין, ולא קתני אין העדים נעשין זוממין, בגמרא מפרש לה.
מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה – פירוש: שראו לאמו שנתגרשה או חלצה ביום פלוני במקום פלוני, והתנא מקצר בזה, כשם שמקצר שאינו שונה ונמצאו זוממין, משום דהא פשיטא. והא דקתני בן חלוצה באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה, דהא פסול בן חלוצה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, וכדאסיקנן בפרק עשרה יוחסין, ואם כן אין בו דין הזמה מדאורייתא כלל, אלא משום דאיסור חליצה לכהונה דמדרבנן הוה, אמטו לפיסול גרושה דאורייתא, ואסמכוה נמי על מאי דכתיב ואשה גרושה מאישה, כדאיתא התם (קידושין ע״ח) נקיט להו תרווייהו כהדדי, וכדקתני להו לקמן פרק אלו הן הלוקין במשנה דמיירי בחיובי מלקות דאורייתא. וכי היכי דקתני אלו, הוה מצי למיתני בפיסולי קהל ישראל שהוא נתין, או עבד, או ממזר ובתוספתא תני להו כולהו, ותנא דידן דלא קתני להו כולהו, משום דלא בעי לאורוכי וניחא ליה למיתני בן גרושה ובן חלוצה, משום מתניתין דפרק הנחנקין דקאי עלה הכא, דאיירי בענין זוממי כהונה, כדקתני חוץ מזוממי בת כהן, אי נמי משום דהני שכיחי טפי, אי נמי משום מאי דקתני, שלוקין בלבד ואין תורת הזמה מתקיימת בהן כלל, ואף על גב דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה, וטעמא דלא משלמי להו, איבעית אימא משום דהוי מידי דלא קיץ, ומסתמא לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם, אלא במידי דקיץ, שאפשר לעשות כן מיד. וכן פי׳ מורי הרשב״א ז״ל. איבעית אימא, משום דהאי פסידא לא בריא הזיקא, וגרמא בעלמא הוא, דכותה בעלמא פטור, דמי יימר דיהבי להו מתנות כהונה, דהא טובת הנאה לבעלים, ואפילו במכרי כהונה לאו שעבודא דאית ליה לכהן עלייהו, אלא מצות נתינה, והוא בדבר שלא בא לעולם, ולא ידע אי הוה ליה, ומסתמא {קאמר}⁠1 רחמנא כאשר זמם לעשות, ולא כאשר זמם לגרום, וכדפי׳ מורנו המובהק הרא״ה ורבינו ז״ל. עוד פירשו בתוספות בטעמא דהא, דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוה עיקר סהדותייהו דפיסולא דגופא דבן גרושה ובן חלוצה לא מקיימינן לה בהא, דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמרא גבי ועשיתם לו, ולא לזרעו. ואף על גב דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזנתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתובה, שהיו מפסידין לה, התם כיון דקים ליה בדרבה מיניה, דין תורה הוא, שבכל מקום שיש מיתה וממון שהמיתה עומדת במקום שניהם, וכולה הזמה היא.
אין אומרים יעשה זה בן גרושה – נקט לה בלשון יחיד כלישנא דקרא דכתיב: ועשיתם לו. ופירש רש״י ז״ל, שאם העד כהן, אין אומרים שיעשה בן גרושה או בן חלוצה, והכי ודאי פשיטא דמילתא דלכהן הוא דאיצטרך, דשייך ביה פיסול זה. אבל בתוספות פירשו דה״נ מיתני בעד ישראל דלא אמרינן שיהא פוסל אשה בביאתו לכהונה, כאלו הוא חלל בן גרושה או בן חלוצה, אלא לוקה את הארבעים. ומפרש בגמרא דנפקא לן האי מלקות מדאורייתא, מדכתיב: והצדיקו את הצדיק, וכדאיתא בגמרא. והקשו בתוספות, דהכא תנינן דאפילו בעדות, שאי אתה יכול להזימה עדות כשרה היא ודנין בה, דכי לא במקיימי בה הזמה ממש לוקין עליה, והמלקות עומדת במקום הזמה, ואלו בכמה דוכתין אמרינן, דכל עדות שאי אתה יכול להזימה ממש אינו עדות ואין דנין בה כלום, וכדאמרינן לענין עדים שהעידו בראובן שהרג את הטרפה, שאינו נהרג, לפי שאין אתה יכול להזימה להרגם כיון שהם אינם טרפה, דבעינן: כאשר זמם לעשות לאחיו, וליכא. ואפילו תימא, דשאני התם דעדותם על הטרפה אינו כלום, דגברא קטילא בעי למיקטל, הא אמרינן נמי במסכת סנהדרין (סנהדרין מ״א), דעידי נערה מאורסה, שהוזמו אינן נהרגין, והיא עצמה אינה נהרגת, ובשלא התרו ממש, ואף על פי שהוא סברא, ואליבא דר׳ יוסי דאמר: חבר אינו צריך התראה, וטעמא דמילתא לפי שיכולין לומר, לאסרה על בעלה באנו, וכיון שאין אתה יכול לקיים בהם הזמה, אינה נהרגת, דאין עדותן עדות, ואמאי לקבל עדותן, ואם יוזמו יהיו לוקין? ותירצו דשאני התם, דבאים לחייבה מיתה, ומלקות לגבי מיתה לאו כלום הוא, והלכך עדות שאי אתה יכול להזימה הוא, אבל הכא, שאין באין להעיד אלא בפיסול בן גרושה, שפיר מיקיים כאשר זמם במלקות, וכיון שלוקין, עדות2 שאתה יכול להזימה הוא, וכן אתה אומר במעידין שהרג את הנפש בשוגג, ולענין גלות. ורבותינו ז״ל תירצו, דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי חד, ועשיתם לו כאשר זמם, ולא מיעט הקרא מהזמה בענין עדות, שאתה יכול להזימה, והיינו ההיא דטרפה ונערה מאורסה ודכוותייהו, אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה, דמעטינהו קרא מינה, כי היכי דמתני׳ וכל דוכתייהו, לית לן למיבעי בהו עדות שאתה יכול להזימה, דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק, ולא מכאשר זמם, וכדאיתא בגמרא בהדיא, וזה טעם נכון מאוד.
1. כן צריך להשלים. בדפוס ראשון חסר: ״קאמר״.
2. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״עדותו״.
תוס׳ בד״ה מעידין כו׳ גבי נערה מאורסה ודאי כאשר זמם קאי נמי עליה דהא אם התרו בה מקטלי כו׳ עכ״ל כצ״ל והשאר הכל נמחק:
בד״ה מעידין אנו כו׳ והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכילת חלב כו׳ עכ״ל וקשה לדבריהם ומאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ״ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דאמרי׳ דיכול לומר מזיד הייתי כבר תירצו התוס׳ בפ״ק דמציעא ובפ׳ אמרו לו דאינו משים עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן ודו״ק:
משנה כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו׳ ופירש״י שהוא בן גרושה בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל ופסול עכ״ל. ונראה שהוצרך לפרש כן דאל״כ לא שייך ענין הזמה בעדות זה שהרי עיקר הזמה היינו שהוזמו ע״י עדים שאמרו עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא״כ אם העידו סתם על פלוני שהוא בן גרושה כדי לעשותו חלל א״כ לא שייך הך מלתא כלל שאין זה תלוי בזמן לכך הוצרך רש״י לפרש שעיקר העדות היינו שאמרו בפנינו נתגרשה אמו וא״כ ע״כ איירי שנתגרשה בפנינו ביום פלוני במקום פלוני ונראה לכאורה דע״כ איירי בענין שאמו של זה כבר מתה דאל״כ בלא״ה לא שייך בכה״ג כאשר זמם שהרי יכולין לומר לאוסרה לכהונה באנו כדאיתא כה״ג פ׳ היו בודקין (סנהדרין דף מ״א) והובא בתוס׳ כאן מיהא השתא דאתינא להכי שפיר מצינן למימר דאיירי אפילו בשאמו קיימת ואפ״ה שייך שפיר דין הזמה לעשותן חללין דאי לאוסרה לכהונה באו היה להם להעיד שראו שנתגרשה לאחר שנולד זה הבן ובזה מדוקדק לשון רש״י במ״ש קודם שנולד אע״פ דלא הוי חלל אלא א״כ שנתגרשה קודם שנתעברה אפ״ה כיון שאין זמן ההריון ידוע מש״ה דיקדק וכתב שנולד דעיקר כוונתו דאי לאוסרה לכהונה באו הל״ל שנתגרשה לאחר שנולד כן נ״ל ועיין בתוספות י״ט. ועוד נראה דבלא״ה עיקר עדותן באמרם שהוא בן גרושה היינו שנתגרשה מבעלה הראשון ואח״כ נשאת לאביו של זה שהיה כהן דלפ״ז אפשר שהאיש והאשה היו שוגגין בדבר דאין לפרש שהעידו שנתגרשה מאביו של זה וחזר ונשאה דא״כ הרי יש חיוב מלקות בעדותן כדדרשינן בר״פ האשה רבה דהא דכתיב וקדשתו באיסורי כהונה היינו בע״כ שאם לא רצה דפנו ופירש״י שמכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לגרש וא״כ הרי שייך בהו שפיר כאשר זמם אפי׳ אם באו לאוסר׳ על בעלה וא״כ מהיכא תיתי נאמר שיעשו בן גרושה תחתיו אע״כ כדפרישית כן נ״ל ליישב מה שדקדק התוספות י״ט ע״ש ודוק היטיב:
שם או בן חלוצה כו׳ אין אומרין יעשו בן חלוצה תחתיו. אע״ג דבן חלוצה לא הוי אלא חלל מדרבנן אפ״ה סד״א דשייך בהו דין הזמה כיון שרצו לעשות זה הבן חלל דרבנן וכ״כ הר״ן ז״ל:
חלק א, סימן מד
בענין עדי בן גרושה שהוזמו, ובגדרי עונש הזמה, ובעדי עיר הנידחת שהוזמו
א
איתא במשנה ריש מס׳ מכות דהעדים שהעידו על פלוני כהן שהוא בן גרושה ובן חלוצה (והרי הוא חלל ופסול) והוזמו, אין אומרים שייעשו הם ״בן גרושה״ או ״בן חלוצה״ (אפי׳ הם כהנים) אלא לוקין ארבעים. וכן אם העידו על פלוני שחייב גלות והוזמו, אין גולין תחתיו אלא לוקין ארבעים. ובגמ׳ איתא דהטעם שאין מקיימין בעדי בן גרושה או בן חלוצה דין הזמה ממש, דכתיב (דברים י״ט, י״ט) ״ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו״ — לו ולא לזרעו. ומקשה הגמ׳ ״וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה״? והגמ׳ מתרצת: ״בעינן כאשר זמם לעשות״ (רש״י: ״והוא זמם לפסול את הנדון ואת זרעו״). והטעם שאין מקיימין בעדי גלות דין הזמה ממש, דכתיב (דברים י״ט, ה׳) ״הוא ינוס אל אחת הערים״ — הוא ולא זוממין.
ובהמשך (מכות ב׳,ב) מביאה הגמ׳ סמך מן הפסוקים ״כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע, והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר״ (דברים כ״ה, א׳ ב׳) לדין שהעדים הנ״ל לוקין: ״אמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין? רמז לעדים זוממין והא כתיב ועשיתם לו כשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין (רש״י: ״עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרם הכתוב מדין הזמה מנין שהן לוקין״), דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע — והיה אם בן הכות הרשע, משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע — והיה אם בן הכות הרשע (רש״י: ״בתמיה אי והצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה ... הוזכרה כאן צדקת צדיק, וכי כל מקום שהצדיקו בית דין את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות...״), אלא עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים — והיה אם בן הכות הרשע! (רש״י: ״אלא על כרחך בעדים משתעי, עדים שקרים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים, והיה אם בן הכות את הרשע, אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה, כגון בעדי בן גרושה או גלות, והפילו השופט והכהו״)״.
ובתוס׳ מכות ב׳,א ד״ה בעינן כאשר זמם וליכא הקשו: ״קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפסלו א״כ נפסול. וי״ל דמ״מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם, לו ולא לאשתו. ובגליון הש״ס שם: ״לכאורה עדיין קשה לר׳ יוסי ביבמות (ס״ט,א) דמצרי שני אינו פוסל את אשתו״ (ועי׳ ג״כ במאירי). ובספר גבורת ארי הקשה עוד דאכתי משכחת לה כשהעידו על ישראלית שהיא מצרית שניה, שאין הפסול אלא בה, יפסלו העדים. ובמאמרו שנדפס ב״המסלה״ כתב הרה״ג מהר״מ פישער נ״י לתרץ עפ״י מ״ש בהגהות פורת יוסף לתרץ קושיית התוס׳ שהקשו שם ד״ה מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה, אמאי לא נקט במתניתין ממזר (ועיי״ש מה שתירצו). וכתב בהגהות פורת יוסף דזה מלתא דפשיטא דלא נעשה ממזר, שאם נימא דנעשה ממזר לא יכול לשאת שום אשה, לא ישראלית ולא ממזרת, שהרי הם אומרים שהעדות שהם אומרים היא אמת והמזימים הם משקרים ולגבי נפשי׳ הם נאמנים וממילא הם נאסרים בממזרת ג״כ, וא״כ יהא העונש יותר מכאשר זמם, משא״כ בבן גרושה ובבן חלוצה הא לא הוזהרו כהנות להינשא לפסולים. ולפי״ז לא קשה קושיא הנ״ל, שאם נעשהו למצרי שני יהא אסור בישראלית וגם במצרית יאסר מצד הודאתו שהוא ישראל א״כ נענישם יותר מכאשר זמם. ולכאורה יש לדחות סברה זו, דהא אותו שהעידו עליו שהוא ממזר או מצרי שני ג״כ יאסר במצרית ובממזרת וגם בישראלית, שהרי הוא מכחיש את מעידיו השקרנים ולדבריו אינו לא ממזר ולא מצרי שני, אלא שזה אינו, דמשכחת לה שהוא אינו יודע ומאמין לדברי העדים. ועיי״ש שהרב הכותב דוחה בצדק סברא זו, דהא מה שנאסר בממזרת ובמצרית זה אינו מצד דין דהזמה, אלא מצד הודאתו שהוא ישראל ומשום דשווי׳ אנפשי׳ חתיכה דאיסורא והכאשר זמם אוסרו רק בישראלי ולא יותר, עכ״ל שם.
ובתחילת ההשקפה עמדתי משתומם לעצם ההנחה של הג׳ פורת יוסף הנ״ל, דאם נימא שנעשה ממזר ע״י עונש ההזמה שהוא אסור בממזרת מצד שויא אנפשי׳ חתיכה דאיסורא, — איזו שויא אנפשי׳ חתיכה דאיסורא יש כאן? בשלמא אם העדים היו מעידים שהוא ממזר והוא מכחיש אותם ואמר שהוא ישראל, אז יש לדון כאן דין שויא אנפשי׳ חתיכה דאיסורא, משא״כ הכא, שאין העדים המזימים מעידים כלל על המוזם עצמו שהוא ממזר ורק מזימים אותם בעמנו הייתם ועושים אותם לשקרנים, ורק הבית דין מענישים אותו על עדות השקר שלו ועושים אותו לממזר מדין דכאשר זמם, ועכשיו הוא ממזר לא מצד לידתו אלא מצד עונש שענשוהו בממזרות ולפי״ז אין לדון בזה מצד שויא אנפשי׳ חתיכה דאיסורא, דהא הוא רק אומר שנולד ישראל ובזה אין שום איש מכחישו, אלא שאומרים לו שעפי״כ עליך לנהוג בעצמך דין ממזר מצד גזירת הכתוב של כאשר זמם, וזאת גם הוא אינו מכחיש, ואף שהוא מכחיש את העדים, מ״מ אינו מכחיש את פסק הדין שיצא מפי בית דין.
אלא שיש לדון בזה מצד אחר דאם נימא שבמעידים בפלוני שהוא ממזר עונשים אותו בעונש הזמה ועושים אותו לממזר, מה יהא דינו, אם יהא מותר בממזרת. וכי אפשר לומר שע״י עונש הזמה נתיר לו איסורי התורה וניקל עליו שיהא מותר בממזרת? וזהו דבר זר ומופלא שאין להעלותו על הדעת. ועי׳ במהרש״א שם, שהקשה על התוס׳ מנין שאין הוא נעשה מצרי שני, דנימא אין הכי נמי, עיי״ש. והריטב״א בחידושיו רוצה באמת לומר שהוא נעשה מצרי שני (אלא שלא חילקה התורה בפסולי יוחסין). ובע״כ צ״ל שמצד עונש ההזמה אנו מטילים עליו רק חומרות ואיסורים של מצרי שני, אבל בוודאי שהוא אסור במצרית מצד היותו נולד ישראל (ולא מצד שוויא אנפשי׳!). וכן יוצא מדברי הריטב״א, שפירש בעדי בן גרושה ובן חלוצה דלא כרש״י שכתב במשנה שם: ״אם הוזמו והן כהנים״, אלא דאיכא לאוקמי בישראל, דלא אמרינן שיהא פוסל אשה בביאתו לכהונה כאילו הוא חלל בן גרושה, אלא לוקה ארבעים, עיי״ש. מוכח דעונש הזמה אינו מטיל עליו אלא דינים, אבל אינו עושה אותו לחלל ממש אפילו לפי ההו״א. ועפי״ז מוסברים דברי הריטב״א שהבאתי. וא״כ לפי״ז קמה וגם נצבה מזוית אחרת סברתו של בעל פורת יוסף, שהוא יותר מכאשר זמם, דהנידון לא יהא אסור אלא בישראלית אם לא הי׳ ניזומין והם יאסרו בישראלית ובממזרת.
אלא שלפי״ז קשה מגמ׳ ערוכה, דיליף שאינו נעשה בן גרושה ובן חלוצה מקרא דועשיתם לו — לו ולא לזרעו וכו׳, דלמה לי קרא, הרי גם בלא״ה אי אפשר לומר שיעשוהו בן גרושה ובן חלוצה, שאם נעשהו בן גרושה ובן חלוצה יהא אסור (במקום שהוא כהן, כמש״כ רש״י שם) ג״כ לישא נשים פסולות וליטמא למתים, שהרי אי אפשר לומר שעונש ההזמה בא להקל עליו ולהתירו באיסורי התורה לכהן מלידה, כמש״ל, וא״כ יהא עונשו חמור מעונש הנידון שהנידון היה מותר בנשים פסולות ובטומאת המת, כמבואר ברמב״ם הל׳ איסורי ביאה פי״ט הל״י, והעדים אסורים בכל הנ״ל וגם אסורים לשמש בכהונה מצד עונש הזמה, וא״כ הוא יותר מכאשר זמם וא״כ ל״ל קרא ועשיתם לו — לו ולא לזרעו?
ובע״כ עלינו לומר אחת משתים, או דנימא דבאמת מותר בטומאה ובנשיאת נשים פסולות, שע״י עונש הזמה פרחה ממנו כהונה, כמבואר ברמב״ם הל׳ איסורי ביאה פי״ט ה״י שחלל מותר בדברים האסורים לכהן, דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן, אעפ״י שהם בני אהרן אינם בכיהונם, וה״נ התורה נתנה רשות לבית דין להסיר כהונתם של המוזמים עי״ז שאוסרים עליהן בגדי כהונתם וממילא מותר בכל הנ״ל. אולם לגבי ממזר מסתבר שלא נאמר שבית דין פסלו לישראלות שלו. ועי׳ בהגהות מרדכי גיטין פרק הניזקין אות ת״א בכהן שיצק מים על ידי רבינו תם, והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל והשיב לו רבינו תם: אין בהם קדושה בזמן הזה, דקיי״ל בגדיהם עליהם קדושה עליה ואי לא לא. ועי׳ ט״ז או״ח קכ״ח, ס״ק ל״ט ואכמ״ל. או דנימא שאעפ״י שהוא אסור בכל, בישראלית ובמצרית, מ״מ אין זה יוצא מכאשר זמם, שהרי האיסור בממזרת אינו מצד עונש ההזמה, אלא מצד לידתו ומצד הדינים הנוהגים בישראל, רק התורה הוסיפה עליו איסורים הנוהגים במצרי בתור עונש של הזמה. ואעפ״י שעי״ז המצב של המוזם חמור יותר ממצבו של הנידון — אין בכך כלום, דאין לנו להשגיח בו ועלינו לקיים מקרא שכתוב ועשיתם לו וכו׳ ובענין מה שעושים הבית דין אין שום יתר על זה אשר זמם לעשות. והגע בעצמך, אם עני מעיד על עשיר גדול שחייב מאה זוזים והוזם, בוודאי שהוא צריך לשלם מאה זוזים, אעפ״י שעי״ז יצטרך למכור שערות ראשו וייהרס כל מצבו. עכ״פ מיושבת גמ׳ דידן למה בעינן קרא ועשיתם לו — לו ולא לזרעו, אך הקושיות הנ״ל של גליון הש״ס וגבורת ארי בענין מצרי שני וקושיית התוס׳ אמאי לא נקט במתניתין ממזר חוזרות וניעורות.
והנה הרב הנ״ל כתב לחדש שפסול דמצרי שני אי אפשר לעשות ע״י הזמה, דשאני פסול זה משאר פסולי קהל ופסולי כהונה, דמצרי א׳ או ב׳ אין זה ישראל פסול אלא שחידשה התורה שגירותו של מצרי נמשך עד ג׳ דורות וקודם זמן זה לא נשלמה גירותו, וזוהי מגזירת הכתוב: דור שלישי יבא להם בקהל ד׳, היינו שמלבד איסור החיתון גילתה התורה גם טעם האיסור, לפי שעדיין לא בא בקהל ד׳. ולפענ״ד קשה לומר כן, שא״כ לא יהו קידושין תופסין בו, כיון שעדיין הוא עכו״ם לענין ביאה בקהל, ובמס׳ יבמות מבואר שקידושין תופסין בו (ועי׳ ביבמות ע״ח,א ובתוס׳ שם ד״ה מצרי שני במה יטהר, דבקהל וודאי הוא דלא יבוא אבל בקהל ספק יבוא, ואי נימא דהוא כעכו״ם מה שייך לחלק בין קהל וודאי לקהל ספק?).
והנה קושיית הגבורת ארי הי׳ אפשר לתרץ עפ״י הגמ׳ סנהדרין צ׳,א דיליף דעדים שהעידו על בת כהן שזינתה והוזמו אינם בשריפה מדכתב לאחיו — ולא לאחותו. ועיי״ש ברש״י כתב: דכל היכי דבעדותן מחייבין איש ואשה ודינן חלוק כי הכא (הוא בחנק והיא בשריפה), לו הוקשו. והנה ידועה שיטת התוס׳ במכות ב׳,א ד״ה זוממי בת כהן, דאף במקום שהבועל אינו נידון, כגון שהי׳ קטן או שלא הכירו את הבועל ג״כ אין הזוממין בשריפה. עיי״ש שהוכיחו זאת מסנהדרין מ״ו,א. והרמב״ם והריטב״א סוברים דבאין הבועל נידון, הזוממין בשריפה. והנה התוס׳ כתבו דילפינן זה מהיא (״את אביה היא מחללת״ — ויקרא כ״א, ט׳) ולא בועלה, היא ולא זוממיה עיי״ש. ונראה שסברת התוס׳ היא, כיון דגלי קרא דמיתת שריפה היא דין מיוחד באשה מצד חילול האב מקרא את אביה היא מחללת, שוב אי אפשר להטיל דין דכאשר זמם על העדים שהם אנשים וזוהי כוונת הדרשה של לאחיו — ולא לאחותו. כלומר, שעונש זה של שריפה מיוחד לאחות ולא לאחא. ולפי״ז אפשר לומר בעדים שהעידו על אשה שהיא מצרית ופסולה להינשא אין לקיים בעדים כאשר זמם ולאוסרם לשאת אשה, שזהו איסור אחר הנוהג באיש ולא באשה, וכמה חילוקי דינים יש בין איסורי איש ואיסורי אשה, ואין זה כאשר זמם ממש. ויודע אני שיש לחלוק עמש״כ ולחלק בין הנושאים ולא כתבתי אלא להעיר את המעיין.
ואלמלא דברי הראשונים ז״ל הייתי אומר שאין עונש הזמה שייך כלל בפסול הגוף כמו ממזרות ומצריות, שאין בית דין יכול להטיל על המוזמין אלא עונש ממון או עונש מיתה ומלקות, משא״כ פסול גוף שהוא דבר התלוי בתולדה או בפסול ביאה ומי שאינו פסול מלידה או ע״י פסול ביאה א״א לבית דין לפוסלו בתורת עונש, והכתוב אומר ״ועשיתם לו כאשר זמם״ וכו׳ דבר שהוא בעשיית בית דין ולא מה שאינו בעשי׳ אלא בלידה ובטבע. וגדולה מזו אמרו בגמ׳ שם ב׳,ב בהסבר דין הברייתא שעדים זוממין אין משלמין את הכופר: קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו, ופירש״י: ״שלא הרג שורם אדם״. ועי׳ בריטב״א שתמה מ״מ ישלמו בתורת הזמה והרי הם חטאו בעדות שקר וצריכים כפרה, כמו ששאלה הגמ׳ לעיל מיני׳ גבי גלות: ליגלו כי היכי דתהוי להו כפרה, ואעפ״י שלא הרגו נפש, מ״מ נחשב להם כאילו הרגו וחייבים כפרה. ועיי״ש שכתב בשם הרמב״ן דכופר הוא במקום מיתה בידי שמים וכיון שא״א לחייבם מיתה בידי שמים דכלפי שמיא גליא האמת ואין עדותם גורמת לידי מיתה בידי שמים, ממילא לא שייך כופר, דכופר במקום מיתה ובמקום שאין מיתה אין כופר, עיי״ש. ואף שמ״מ בבית דין נתחייב עפ״י עדותם לשלם ממון כופר, וא״כ נחייב גם אותם בתשלומי ממון כופר, מ״מ פטורים דבעינן כאשר זמם לעשות וליכא, היינו שכסף זה של ההזמה יהא ממש אותו כסף של הנידון, כסף במקום מיתה ולא סתם כסףב ועאכו״כ בפסול הגוף, כגון ממזרות וכו׳ דכיון שא״א לפוסלם ממש אין אנו מטילים עליהם גם דיני הפסול, כמו איסורי אישות וכדומה, לפי שדינים אלו קשורים בפסול בעצם ואינם יכולים לבוא ע״י עונש בית דין. ובאמת גם גבי בן גרושה ובן חלוצה הוא כן שא״א לפוסלם ולעשותם חללים. וזוהי באמת כוונת הגמ׳ באמרה: ״לו — ולא לזרעו. וליפסלוהו לדידי׳ ולא ליפסלו לזרעיה? בעינן כאשר זמם לעשות וליכא״, שהגמ׳ הוכיחה שדיני חלל אינם סתם איסורים המוטלים על כהן שנעשה חלל, אלא שהם באים בתור תולדה של פסלות קדושתו, והא ראי׳ שהוא פוסל גם זרעו, וכיון שא״א לפוסלם ולעשות גם זרעם פסול הרי שא״א לקיים בהם דין הזמה כלל, אלא שהראשונים ז״ל שהקשו ממצרי שני לא נחתו לזהג.
ב
עדי עיר הנדחת שהוזמו
אגב רוצה אני להעיר על דברי הגאון ר׳ דוד לוריא ז״ל בהגהותיו על תוס׳ ד״ה בעינן כאשר זמם וליכא, שהקשו: היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול לזרעו כי אם לפסלו א״כ נפסול. והקשה הגאון הנ״ל, הא אכתי איכא למעוטי מ״לו״ — ולא לאביו, שהרי עשו לאביו מצרי ראשון, ועיי״ש מה שתירץ. ותמהני עליו, א״כ מי שהעיד על אב ובנו ובן בנו שהרגו את הנפש יהי׳ פטורים מטעם לו ולא לאביו או לו ולא לבנו, וזה בוודאי אינו, דמאי שנא אם רצו להעיד על אב ובנו או על אנשים שונים, שעפ״י עדותם רצו להרוג את כל אחד, ואין האחד נהרג בשביל שהוא אביו או בנו של השני אלא כולם נאשמים ומצד כל אחד אנו מקיימים בהם ״כאשר זמם״ ואין צורך להרוג את אביהם או בנם של העדים, שגם הם לא רצו להרוג את אביו או בנו של הורג נפש כי אם את הורגי הנפש, ואין נ״מ אם הם אב ובנו או שני אנשים רחוקים זה מזה. וא״כ ה״נ כשהעידו על אחד שהוא מצרי שני, הרי עדותם מתפשטת גם על האב והוי כאילו העידו עליו שהוא מצרי ראשון והאב נפסל לא מפני שהוא אביו של הנידון אלא שהוא בעצמו הוא הנידון והנפסל על ידיהם. והא דאמרה הגמ׳: לו — ולא לזרעו, היינו משום שהם לא באו להעיד על בנו, שהרי אפילו אינו כלל בעולם בשעת הגדתם מ״מ נפסל עי״ז שהוא בנו של פסול, כי מצד עצמו אין לו פסול, והעד המעיד עליו שהוא בן גרושה מטיל עליו פסול עצמו ופסול בניו, ונמצא שבעדותם גרמו פסול שעובר בירושה, ולכן אי אפשר להעניש את העדים בפסול זה שמטבעו הוא עובר בירושה. משא״כ במצרי שני אין האב נפסל כלל בשביל בנו, אלא נפסל בשביל עצמו, ועדות העדים כוללת כאמור שתי עדויות, כשאומרים זה הוא מצרי שני הם אומרים בדיבור זה שאביו הוא ראשון, ולא גרמו פסול שעובר בירושה, אלא העידו על הבן וכן העידו על האב וזה ברור ובהיר בהגיוןד.
ובזה מתורץ גם מה שהקשה המנחת חינוך מ״ע תס״ד לענין עיר הנדחת, שהורגין נשים וטף של המודחים אף שלא הודחו וא״כ א״א לקיים בעדים הזמה מטעם לו — ולא לזרעו, וא״כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ועיי״ש שכתב שהיא קושיא נפלאה. ובאמת אין זו קושיא, דגם גבי עיר הנדחת אין הטף והנשים נהרגין בשביל שהם זרעם של המודחים, אלא שזהו דין מיוחד גבי עיר הנדחת שנהרגים כל יושביו מגזירת הכתוב, וכשהם מעידים על אנשי העיר שהם מודחים הרי הם מעידים באותה שעה שהנשים והטף מחוייבים מיתה. ואעפ״י שלא הודחו מ״מ הם בכלל עיר הנדחת והם נהרגים לא מצד היותם בנים לנדחים, אלא מצד היותם בכלל אנשי עיר הנדחת וזה בא להם ע״י עדותם של המוזמים, ולכן יש לקיים בעדים כאשר זמם גם בעד הנשים והטף. אח״כ שמעתי שתירוץ זה מצוי בפי תלמידי הישיבותה.⁠ו
חלק ב, סימן לה
גלות עפ״י הודאת עצמו
במשנה ריש מכות איתא דעדים שהעידו באיש פלוני שהוא חייב לגלות אין אומרים יגלו אלו תחתיו אלא לוקין ארבעים. ובתוס׳ ד״ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות, הקשו היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי. ותירצו דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ועוד תירצו דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר, ומכל מקום גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים, ובודאי אי הוה אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד, אבל כיון דשתק כהודאה דמיא.
ויעויין בספר מנחת יהודה למוהר״ר יהודה אידל ברוידא זצ״ל, על התוס׳ ד״ה מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה, שהביא חקירת הריטב״א ריש מכות ד״ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות (ראה להלן) אם גולה עפ״י הודאת עצמו, עיי״ש שבזה מיישב קושיית הריטב״א (ד״ה אין אומרים יעשה זה בן גרושה) דאם אין העדים זוממין נענשים בגלות א״כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, והגאון הנ״ל מביא את הנודע ביהודה מהדו״ק, חלק אבן העזר סי׳ ע״ד דהיכי דיכול להתחייב עפ״י הודאת עצמו לא בעינן כלל עדות שאתה יכול להזימה, עיי״ש. והנה כאשר המחבר ז״ל היה בחיים חיותו כתבתי לו שהגאון מרן ר׳ מאיר שמחה מדווינסק ז״ל בספרו אור שמח הל׳ סנהדרין פי״ז ה״ז כתב לתמוה בהא דבפרק קמא דשבועות (ז׳,ב-ח׳,א) בסוגיא דשני שעירים הבאים לכפר על טומאות בני ישראל, אמרו: יש לי בענין זה להביא שלש טומאות, טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים, וכו׳, שפיכות דמים נמי היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר גלות הוא! — בשוגג ולא איתידע ליה, עיי״ש. וכתב הגאון מדווינסק הנ״ל וז״ל: והרבה נצטערתי על זה מאי שייך בשוגג ולא אתידע ליה, אטו כי אתידע ליה מאי הוי, האם הוא בר גלות, דווקא כי מסהדי עדים מתחייב גלות אבל בהודאת עצמו אינו מתחייב גלות, ואם מסהדי עדים כי לא אתידע ליה מאי הוי אטו אינו חייב גלות, עכ״ל. ונראה שנעלמו ממנו דברי הריטב״א ז״ל דגולה עפ״י הודאת עצמו.
אח״כ ראיתי בספר מקור ברוך לידידי הרב הגאון האבד״ק יאנאווא זצ״ל בסי׳ י״ב שהוא שאל זאת להגאון ר׳ מאיר שמחה ז״ל וגם הקשה עליו ממכות י׳,ב: אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב״ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיג נהרג וזה שהרג בשוגג גולה. ומשמע מזה דבר גלות הוא אע״ג דלא מסהדי עדים ורק אתידע ליה.
והגאון ר׳ מאיר שמחה ז״ל כתב לו דגלות היכי דלא מסהדי עדים לא מתחייב בבית דין עפ״י עצמו, רק בידי שמים, כמו במזיד ולא אתרו ביה מת בידי שמים, כן רוצח בשוגג וליכא עדים גולה בידי שמים. ולכן הקב״ה מזמינן לפונדק אחד והואז גולה בידי אדם על הרציחה השניה. ובאמת הוא מידי שמים על הרציחה הראשונה, עיי״ש.
והנה המהרש״א במכות י׳,ב תמה וז״ל: וק״ק דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות, ולא ידענו על מה, דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו, ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל, ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע״י קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו, עכ״ל.
ומשמע מדברי המהרש״א ז״ל דסובר דחייב גלות בהודאת עצמו. אלא שדברי המהרש״א ז״ל תמוהים מאד, מלבד מה שתמה כבר הגאון מהר״ר ישעיה פיק בהגהותיו אוצר בלום לעין יעקב, דאיך יהיו קרובים ופסולים נאמנים. וגם מה שתפס לעיקר דהגלות היא כדי שלא יהרגנו גואל הדם, ולפי״ז בגר שאין לו קרובים יהיה פטור, ואף שמעמידים לו גואל כדאיתא בסנהדרין מ״ה,ב עיי״ש, היא גופא קשיא, לא יעמידו גואל הדם ולא ליגלי. ועוד קשה, דהנה לפי שיטת המהרש״א דעיקר הגלות הוא כדי שלא יהרגנו גואל הדם, א״כ מצד זה היה צריך להיות פטור בהודאת עצמו לפי שיש בהודאתו חיוב מיתה, וכמ״ש הריטב״א ז״ל (ראה לקמן), ועיקר ספקו של הריטב״א לחייב גלות בהודאת עצמו הוא רק מצד דגלות היא כפרה ובכפרה אינו מיפטר בהודאת עצמו, כמו כופר דחייב בהודאת עצמו אי כופרא כפרה, עי׳ בבבא קמא מ״ג,ב וא״כ חייב בגלות אף אם אינו יודע גואל הדם.
ולחומר הקושיא סבור הייתי שסובר המהרש״א ז״ל דאףח שגלות עיקרה לשם כפרה, היינו משום הצער שאינו יכול לצאת מחוץ לעיר, שאם יצא יכול גואל הדם להורגו, ולהכי מי שאין לו גואל הדם בית דין מעמידין לו גואל הדם כדאיתא בסנהדרין הנ״ל, דאם לא יהיה גואל הדם שוב אין לו צער בגלות ואינה מכפרת עוד. אלא שזה לא נראה שהרי בגמ׳ מכות י״א,ב אמר אביי נקטינן נגמר דינו ומת קודם שגלה שמוליכין עצמותיו לעיר מקלט, וע״כ דבגלות יש כפרה אף למת ואף שאין לו פחד מגואל הדם. ואפשר דהתם הצער שלא נקבר בקברי אבותיו.
ואמנם מה שכתב המהרש״א ז״ל דבהודאת עצמו חייב גלות נסתר מדברי הגמ׳ בדף י״ב,א דאמר שם הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר׳ אליעזר אומר עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר ל״ה, י״ב) מה ת״ל, לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח (שם שם, כ״ז) יכול מיד תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט. ומשמע שאין לגואל הדם רשותט להורגו אלא אחר גמר דינו בבית דין. ובהודאה לא שייך בית דין. ואפשר לומר דזהו רק לר׳ אליעזר דדרש קרא דעד עמדו למשפט לגואל הדם, אבל ר׳ יוסי הגלילי ור׳ עקיבא סברי דאף בלא גמר דין יכול גואל הדם להורגו. ואפשר דיכולים להורגו גם ע״י הודאת עצמו וגם ע״י עדות פסולים מכיון דלא בעינן בית דין.
בביאור מש״כ התוספות והריטב״א ריש מכות דאיירי בשתיק
והנה בתוס׳ הנ״ל ד״ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות, מקשין איך הם יכולים לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי, ועיי״ש שתירצו כגון דשתיק כשאמרו לו העדים. ולכאורה משמע דסברי התוס׳ דגולה עפ״י עצמו, דאי אינו גולה עפ״י עצמו איך אפשר לחייב על פי שתיקתו, הא לא עדיפא שתיקתו מדבורו. ויש ליישב דבריי התוס׳ דכוונתם דמסתמא אנו אומרים ששוגג הוא דלא מחזקינן לאינשי ברשיעא, אלא שאם הוא טוען מזיד הייתי הוא נאמן ואם אינו טוען, אז ממילא אמרינן ששוגג היה, וזה לא נקרא הודאת עצמו. אלא שהתוס׳ ביבמות פ״ח,א ד״ה ומה, כתבו גבי שנים מעידים שאכל חלב, דאי נימא דסתמא שוגג, אינו נאמן להפקיע עצמו מן הכלל ולומר מזיד הייתי, עיי״ש. וא״כ הכא אי נימא דמסתמא אנו אומרים ששוגג הוא, איך הוא נאמן לומד מזיד הייתי, וא״כ בע״כ עלינו לומר דגם בלא אמירתו אנו מסופקים שמא מזיד היה, וא״כ עיקר ההוכחה בזה ששתק, היינו שלא אמר מזיד הייתי, וא״כ קשה כנ״ל דאיך יהי׳ שתיקתו עדיפא מדבורו, דבדבורו אינו יכול לחייב את עצמו ובשתיקתו יחייב את עצמו. וצ״ל דשתיקתו מוכיחה לנו שלא היה מזיד, דאל״ככ בודאי שהיה טוען כך להצלתו, ומדשתיק ע״כ ששוגג היה, ומכיון שאנו מבינים זאת מעצמנו בלא הגדה מצדו, אין זה נקרא הודאת עצמו. וכפה״נ לזה נתכוון הריטב״א ז״ל, עיי״ש שהביא מה שתירצו בתוס׳, וז״ל: עוד תירצו דמשכחת לה למתניתין כשהלה שותק ולא חשבינן ליה הודאה ולא הכחשה לגבי האי, עכ״ל. ודו״ק היטב כי בקיצור לשונו מלמדנו הריטב״א ז״ל דשתיקה אינה הודאה עפ״י עצמו, כי לא מפיו אנו יודעים אלא מהוכחת שכלנו.
ועיין מש״כ הגאון ר׳ עקיבא איגר ז״ל בחדושיו לכתובות ל״ו,א דבכל נערה לרבן גמליאל, אמאי יש לה קנס הא כולהו חבוטי מתחבטי, ונימא שמא מוכת עץ היתה, ואי במודה הוא שהיתה בתולה הרי אינו משלם משלם קנס עפ״י עצמו. ועיי״ש שתירץ שאין זה הודאת עצמו מכיון שהחיובל בא ע״י שתיקתו אלא דהיה יכול לפטור עצמו בטענה, עיי״ש, ובתשובת הרשב״א חלק ג׳ סי׳ ק״י, ובמשנה למלך פי״א מאישות ה״ח, בד״ה ודע דלהרז״ה.
בביאור מש״כ הריטב״א ריש מכות דאיירי בשאמר הרגתי אבל לא בפניכם
ואגב אעיר עוד על דברי הריטב״א הנ״ל (ד״ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות) שהקשה שם במאי עסקינן, אי בשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמהמ, ואי באומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם דיכול לומר מזיד הייתי. ועיי״ש שהביא מה שתירצו בתוס׳ וכמובא לעיל, ואח״כ תירץ כגון שאמר הרגתי אבל לא בפניכם, דבכהאי גוונא חייבים, וכדאמרינן בבבא קמא ע״ה,ב גבי טבח ומכר שאם אמר טבחתי ומכרתי אבל לא בפניכם ונמצאו זוממים שמשלמים, וכי תימא והכא למה חייבים שהרי הוא גולה עפ״י עצמו דגלות כפרה היא, י״ל שאינו גולה עפ״י עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו אי נימא שהיה גולה עפ״י עצמו, כיון דבעידנא דאסהידו עליה עדיין לא היה חייב גלות בבית דין עפ״י עצמו לוקין אם נמצאו זוממין, ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפרקין (מכות ה׳,א) עדים שהעידו בחד בשבת קטל פלניא לפלניא ובאו שנים ואמרו בחד בשבת עמנו הייתם אבל בערב שבת קודם לכן הרגו, נהרגין דבעידנא דאסהידו עליה גברא לאו בר קטלא הוא, עכ״ל.
והנה בע״כ צ״ל דסבירא לו להריטב״א ז״ל דאפילו נימא דחייב גלות בהודאת עצמו, מכל מקום אינו חייב אלא ע״י בית דין, דאי נימא גם בלא בי״ד, א״כ פטורים העדים כשהוזמו שהרי נתחייב גם בלא הגדתם, וא״כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, וכמו בממון בכה״ג פטורים מלשלם, וכמ״ש התוס׳ במכות ה׳,א ד״ה וכן לענין קנס, ועי׳ בגליון הש״ס שם שהסביר דבממון אינו צריך לבית דין וכאן שהוא יודע שלוה, בר חיובא הוא ומוטל עליו לשלם, וא״כ ליכא דין הזמה, שהעידו בבר חיובא, משא״כ בקנס ובמיתה דאף שיודע הוא מ״מ לאו בר חיובא הוא דבלאו בית דין אין הוא מחוייב להמית את עצמו וכן אינו מחוייב בקנס אם לא חייבוהו בית דין. ולכאורה נימא גם בגלות דמכיון שהוא יודע בעצמו שהרג בשוגג ממילא הוא בר חיובא, וא״כ ליכא דין הזמה, שהעידו בבר חיובא, וע״כ ס״ל להריטב״א דאף דנימא שמחוייב בהודאת עצמו, מ״מ זה הוא רק כשהודה בבית דין, והבית דין חייבוהו בגלות אבל אם לא הודה בבית דין אינו בר חיובא כלל. וזה דלא כדברי האור שמח הנ״ל דלדבריונ שפיר מיקרי בר חיובא, ואף שאין בית דין יכולים לחייבו, מכל מקום מיקרי בר חיובא לפי שיודע את האמת בר חיובא הוא.
ולפי״ז קשה דלמה ליה להריטב״א לומר שאמר הרגתי אבל לא לפניכם, והרי היה יכול לצייר שאמר הרגתי בפניכם ומ״מ חייבים העדים לפי שלא היה בר חיובא כל זמן שלא הודה בבית דין. דבשלמא גבי טביחה ומכירה אם אמר טבחתי ומכרתי בפני פלוני ופלוני ובאו והעידו והוזמו פטורים משום שהודה לדבריהם והוי כאילו פטר אותם מלשלם לו בעד הזמתם, ומכיון שפטורים הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, משא״כ בגלות אפילו אם יודה לדבריהם מכל מקום יהיו חייבים שאין בכוחו לפטרם בהודאתו מהעונש שהטילו עליהם בית דין, וא״כ הוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה, וא״כ יהיו חייבין אף בהודה שבפניהם הרג.
והייתי סבור לתרץ דהריטב״א יסבור כהמהרש״א הנ״ל דחיוב גלות הוא גם בהודאת עצמו, אבל רק באופן שיוכל להתוודע לעולם, וגואל הדם יוכל להורגו וכמש״ל, ולהכי אי אמר בפניכם הרגתי הרי לפי דבריוס הוא בר חיובא שהרי העדים יספרו ויודיעו לגואל הדם, וממילא אינם בני הזמה שהעידו בבר חיובא, משא״כ כשאמר הרגתי אבל לא בפניכם, כלומר שלא היו עדים כלל, וא״כ אינו בר חיובא כלל, שמכיון שלא יוודע לגואל הדם אינו מחוייב כלל לגלות וליכא חיוב אלא עפ״י עדים, ולהכי חייבים שהעידו במי שאינו בר חיובא. ולפי״ז מהני שפיר אם הודה בפני פסולים,⁠ע דגם על ידיהם יתוודע לגואל הדם, ואף שאין פסולים נאמנים — זהו רק לחייב מי שהוא ע״י הגדתם, אבל הכא החיוב הוא בא ע״י ידיעת עצמו, ורק דלא שייך גלות לפי שגואל הדם לא יוכל להורגו, וכל זמן שלא יוכל גואל הדם להורגו לא מיקרי גלות, וכמש״ל, אבל היכא שיתוודע לגואל הדם ע״י פסולים ויוכל להורגו ממילא הוא חייב עפ״י עצמו, ומיושבים דברי המהרש״א.
אח״כ ראיתי בספר שדה יצחק סי׳ ה׳ להגר״י בעגון, גאב״ד זידיק בליטא (שליט״א) [זצ״ל הי״ד] שג״כ העיר בזה והוכיח דהריטב״א יסבור כדעת הפני יהושע במכות ה׳,א ד״ה ואמר רבא, שהביא מש״כ רש״י ד״ה מאי טעמא, דאילו הוה אתי ומודה שהרג הוה מיפטר, והקשו תוס׳ ד״ה דבעידנא, דלא מצינו במיתה דאם הוא מודה מיפטר (ועי׳ לעיל בסוגיית ״מודה בקנס למ״ד פלגא נזקא קנסא״, סי׳ כ׳, בפרק ״שיטת רש״י בהודאת עצמו בפלגא נזקא, בעונש מיתה ובהריגת שור״), וכתב הפני יהושע דבמודה לעדים לא שייך כאשר זמם, כמו באומר בפניכם טבחתי, ע״כ יכול להודות דהרג בפני פלוני ופלוני ולא היה מועיל עדותם אח״כ שהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. וכבר השיג עליו בשו״ת חדושי הרי״מ חושן משפטפ סי׳ א׳ דרק בממון מהני הודאתו דהיא לחובתו שמודה שהעדים פטורים לשלם לו, והקדימו בזה בתומים סי׳ ל״ח עיי״ש שרצה לומר דלא לבד בדיני קנסות שהוא מילתא דממון אך גם בכל דבר אם הבע״ד שהעידו עליו מודה שעשה כדברי העדים אין כאן הזמה, דהזמה קנס הוא, ואם הבע״ד מודה איך יקנסו אותם, והרי הבע״ד אומר שהאמת כדבריהם, ובסוף דבריו דחה התומים סברא זו עיי״ש. ולפמש״כ אין צורך לומר דגם הריטב״א יסבור דבאומר הרגתי בפניכם לא שייך בהו הזמה, ורק גבי גלות שאני דאז הוא מחוייב עפ״י עצמו וכנ״ל.
מלקות מטעם ״והצדיקו״ בעדים זוממין שלא מתקיים בהם דין הזמה
ועוד נ״ל בהקדם דברי הרמב״ם בפ״כ מהל׳ עדות ה״ב דאם עדים העידו באחד שחייב מלקות ולקה ואח״כ הוזמו לוקין ואינו בכלל הרגו אינם נהרגין. וכבר תמה הכסף משנה הא לא שייך במלקות דאיתא בחזרה או עונשין מן הדין, כמ״ש התוס׳ ריש בבא קמא (ד׳,ב ד״ה ועדים זוממים) לענין ממון, עיי״ש.
ובתומים רצה להוכיח מזה דהרמב״ם סובר דגם במיתה אם הוא מודה לעדים שהעידו עליו והוזמו, הם פטורים מעונש, וזה הטעם בהרגו אינם נהרגים דאפשר שהיה מודה להם והיו פטורים, דאמרינן אולי אם היה חי וראה נפשות הללו לקטלא היה חוזר והודה לדבריהם, ומספיקא לא מפקינן לקטלא, אבל גבי מלקות לא שייך זה שהרי הוא חי ואינו מודה להם. ועיי״ש שהביא ראי׳ לדברי הרמב״ם מריש מכות דאם העידו שנעשה בן גרושה ובן חלוצה דלוקין, וקשה דקודם שנגמר הדין אין בהם עונש, דאין העדים זוממין נענשים עד שייגמר הדין, ולאחר שנגמר הדין הרי כבר נעשה מעשה, דמה להם לעדות עוד, כבר יצא דבר מפי בית דין שהוא בן גרושה ובן חלוצה. אלא ודאי דמלקות חייבין אף בכבר נעשה מעשה. ואמנם יש לדחות ולומר דאין זה נקרא נעשה מעשה שהרי אפשר בחזרה וכמו בממון, ואף שהעבר אין לחזור, מכל מקום על העתיד אפשר להחזירו לכהונה והם העידו גם על העתיד ואת העתיד אפשר להחזיר.
וראיתי במנחת חינוך מצוה ל״ז שחקר אי בבן גרושה ובן חלוצה שלוקין מטעם ״והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע — והיה אם בן הכות הרשע״ (דברים כ״ה, א׳-ב׳, עי׳ מכות ב׳,ב) אפשר שחייבים אף קודם גמר דין, דדווקא העונש ד״כאשר זמם״ (דברים י״ט, י״ט) ילפינן מן ״נפש בנפש״ (שם, שם, כ״א) דאינו חייב עד גמר דין (עי׳ משנה מכות ה׳,ב), אבל מלקות שאינו מכאשר זמם אפשר דלוקין אף קודם גמר דין. ועיי״ש שחקר ג״כ בנהרג הנידון, דהזוממין אינם נענשים דדרשינן ״כאשר זמם״ ולא כאשר עשה, אי חייבים מלקות מקרא דוהצדיקו, אלא שברמב״ם הל׳ עדות פ״כ ה״ב לא משמע כן, עיי״ש. והנה חקירתו הראשונה מפורשת במכות ה׳,ב דאמר שם חייבי מלקיות מנין (רש״י: ״...העידוהו שחייב מלקות והוזמו מנלן דאין לוקין אא״כ נגמר הדין תחילה על פיהם״) ת״ל רשע רשע. חייבי גליות מנין (רש״י: ״העידוהו שחייב לגלות והוזמו ותנן במתניתין סופג את הארבעים מנלן עד שיגמר הדין וכו׳⁠ ⁠״) אתיא רוצח רוצח. ועיי״ש ברש״י ותוס׳, ד״ה חייבי גלויות מנין, דבהאי גוונא אף שחייבים מלקות (עי׳ משנה ריש מכות) מכל מקום כיון דלאו מדין כאשר זמם קא מתרבו לא ילפינן זה מרשע רשע, דמההיא לא ילפינן אלא עדים זוממין שהרשיעו הנידון ללקות או למיתה, אבל לא כשהרשיעו הנידון לגלות, ולהכי ילפינן מרוצח רוצח. הרי קמן דאף במקום שאינם חייבים מטעם כאשר זמם אלא מטעם והצדיקו ג״כ בעינן גמר דין.
אבל בחקירתו השניה אפשר באמת לומר שאם נהרג או לקה הנידון, אף דהעדים פטורים מכאשר זמם מכל מקום חייבים מצד והצדיקו. וכמו בבן גרושה ובן חלוצה ובגלות, דאי אפשר לקיים כאשר זמם, ומכל מקום מחוייבים מצד והצדיקו, כמו״כ במקום שאין מחוייבים מיתה ומלקות מצד כאשר זמם ולא כאשר עשה מחוייבים הם מלקות מצד והצדיקו. ולהכי שפיר פסק הרמב״ם דאפילו אם לקה חייביםצ העדים מלקות והיינו מצד והצדיקו אבל לא מכאשר זמם. ולפי״ז נדחית ראייתו של התומים הנ״ל מריש מכות דחייבים מלקות אם העידו שהוא בן גרושה, דהתם לא בעינן כלל כאשר זמם דהתם החיוב מצד והצדיקו.
ולפי״ז היה מקום לומר דהיכא שהוא מודה לדבריהם שהרג בשוגג אין הם חייבים במלקות, מאחר שעיקר החיוב הוא מצד והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והכא אף שאפשר לקיים בהו והרשיעו,⁠ק מכל מקום אי אפשר לקיים והצדיקו שהרי לפי דברי עצמו הוא ג״כ רשע, ודווקא במקום שהחיוב הוא מצד כאשר זמם, שהעונש הוא בעד מה שזממו לעשות ואין הם מתפטרים ע״י הודאתו. ומיושבת הקושיא על הריטב״א הנ״ל.
בטעם הפטור כשאמר טבחתי בפני פלוני ופלוני והוזמו
ובההוא ענינא נ״ל לתרץ מה שהקשה הגאון בעל חדושי הרי״מ ז״ל הנ״ל בהא דאמרינן בבבא קמא ע״ה,ב דאי אמר טבחתי בפני פלוני ופלוני ובאו עדים והעידו כדבריו ואח״כ הוזמו דפטורים מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, הא קיי״ל דבהודאה היכא שהוא מפטור לפטור יכול לחזור בו, עי׳ בחושן משפט סי׳ ע״ט סעיף ט׳, באומר לא לויתי וחזר ואמר פרעתי אף שבאו עדים אח״כ שלוה ואיגלאי מלתא שהי׳ מחוייב, מכל מקום כיון שבשעת הודאתו לא היה בהודאתו חיוב יכול לחזור בו. וא״כ קשה למה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה אף שהודה בפניהם טבחתי, הא כיון דמודה בקנס פטור, א״כ הוי ההודאה לפטור ויכול לחזור בו ולומר לא טבחתי, וכשיחזור בו יתחייב מחמת העדים המעידים שטבח ושוב יהי׳ מהני הזמה לחייבם כיון שאפשר לחזור קודם שבאו עדי הזמה, עיי״ש. ונ״ל דאין הטעם בהודה לדברי העדים שהם פטורים מצד הודאת בעל דין, היינו שהוי כאילו הודה שאינם חייבים לשלם לו, אלא דהטעם הוא שיכול לפסול העדים המעידים לטובתו, כדאיתא בכתובות מ״ד,א עיי״ש ברש״י ד״ה אורועי סהדי ובתוס׳ ד״ה איכא בינייהו, והכא נמי מכיון שאמר בפניהם טבחתיר הוי כאילו פסל העדים שיבואו אח״כ להזימם, ואף שלענין פסול הראשונים ודאי דנאמנים האחרונים שהרי אינו יכול לפסול עדים כשרים, מכל מקום לענין תשלומי ממון של הזוממין יכול לפסול את המזימין שהעידו לטובתו וממילא לא שייך חזרה. ואין זה דומה למה שהביא בחדושי הרי״מ הנ״ל ממ״ש בחושן משפט סי׳ מ״ז סעיף א׳ במלוה שאמר על שטר שבידו שהוא שטר אמנה ואח״כ פרע המלוה לבעל חובו (ונמצא דבהודאתו אינו חב לאחרים) דיכול לגבות אח״כ, דלא הודה רק לדחות הבעל חוב — דהתם לא שייך פסול עדים ואנו דנים בזה רק מצד הודאה ואמרינן שפיר דלא הוי הודאה, ודו״ק.
ואין להקשות על מש״כ לעיל דבמקום שאי אפשר לקיים בעדים דין הזמה הם חייבים מצד והצדיקו, א״כ גם גבי טביחה ומכירה בבבא קמא ע״ה,ב דפסולים העדים משום שאין בהם דין הזמה מצד הודאתו, נימא שהם חייבים מלקות וממילא יש בהם הזמה. באמת הקשה קושיא זו הרא״ש בשיטה מקובצת לבבא קמא ע״ה,ב ועיי״ש שתירץ דאינם חייבים על לאו דלא תענה דאי לקו מיקרי שפיר אתה יכול להזימה, כמו בעדות של בן גרושה ובן חלוצה דלקו אלאו דלא תענה. ועוד כתב שם דאפילו נימא דלקו אלאו דלא תענה משום דאין הודאתו פוטרת ממלקות, דרק לענין ממון פוטרת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, מכל מקום לא דמי לעדות בן גרושה ובן חלוצה דמיקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון דלקו, דשאני התם דמרבינן מלקות דידהו מוהי׳ אם בן הכות הרשע, ומסתבר לאוקמי קרא היכא דלא אפשר לקיומי כאשר זמם לעולם, אבל עדות דגניבה, דאלמלי הודאתו אפשר לקיומי כאשר זמם, לא מוקמי קרא דוהי׳ אם בן הכות הרשע לומר דמיקרי עדות שאתה יכול להזימה, דבעיקר עדות דגניבה אפשר לקיים כאשר זמם, עכ״ל.
וביאור הדברים נ״ל עפ״י מש״כ התוס׳ והריטב״א ריש מכות לתרץ הקושיא דגם בעדי נערה המאורסה —דאמרינן בסנהדרין מ״א,א דאיהי לא מיקטלא דכיון דאינהו לא מיקטלי משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו— נימא שיש בהם הזמה משום שחייבים מלקות על לא תענה, ועי׳ בתוס׳ ובריטב״א שם שתירצו דיש שני דינים: דין דכאשר זמם ודין דוהצדיקו את הצדיק, ולכן במקום שאפשר במציאות לקיים כאשר זמם בעינן הזמה ממש, ובנערה המאורסה שאפשר לקיים בהם הזמה אם התרו בה לקטלא, אם אין מקיימין דין הזמה פסולים, אבל בבן גרושה ובן חלוצה דבמציאות אין לקיים כאשר זמם, מקיימין בהו והצדיקו, ולא בעינן כלל דין דהזמה. וכן גבי טביחה ומכירה דבמציאות יש לקיים הזמה בלא הודאה, בעינן הזמה ממש ולא סגי מה שלוקין, דזה לא נקרא הזמה.
וראיתי באור שמח הל׳ עדות פ״כ ה״ח שתירץ קושיית הרא״ש הנ״ל עפ״י הגמ׳ בכתובות ל״ב,א דעדים זוממים משלמים ואינם לוקים אף דממונא לקולא. וא״כ יש בעדותן דין הזמה היכא דלא מסייע להו הבע״ד דנפטרים בתשלומי ממון מצד גזירת הכתוב, ולכשלא יהיה בהו דין הזמה היכא דמסייע להו הנידון אז ילקו, ויהיו נידונין בחמורה, וזה נגד המושכל, וע״כ דפטורים ממלקות, עיי״ש. ודבריו אינם מובנים לי, דאף דממונא לקולא מכל מקום גזירת הכתוב דמשלמין ואינם לוקין, אבל במקום שאין משלמין כמו בחובל פחות משוה פרוטה, לוקה ואין משלם. ואין זה נגד המושכל דפחות משוה פרוטה יהיה חמור משוה פרוטה, אלא דכל אחד כדינו, וא״כ גם גבי טביחה ומכירה נימא דבמקום שמודה ואינם משלמים הם לוקין. והמחוור כמש״כ בביאור דברי הרא״ש.
ועוד נ״ל דעדי טביחה ומכירה אינם לוקין על לאו דלא תענה משום שהוא לאו שאין בו מעשה או משום שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ורק בבן גרושה ובן חלוצה ובגלות דאי אפשר לקיים בהו הזמה גלי קרא דוהצדיקו את הצדיק, וכדאיתא במכות ב׳,ב אמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה וכו׳, עיי״ש. משא״כ במקום דיש הזמה במציאות אינם לוקין מצד והצדיקו כשע״י הודאתו הם נפטרים מתשלומי ממון, דלא גלי בהו קרא דוהצדיקו מאחר דבמציאות יש לקיים בהו כאשר זמם וקרא לא אתי אלא בגוונא שאין במציאות כלל כאשר זמם, וזה ברור ואמת.
א. וזוהי כוונת הדרשה של לאחיו — ולא לאחותו. כלומר, שעונש זה של שריפה מיוחד לאחות ולא לאח. כפה״נ כוונתו דהשריפה היא כשלעצמה עונש ייחודי [והראי׳ שמצאנוהו רק לגבי הבא על אשה ובתה ולגבי בת כהן שזינתה — עי׳ משנה סנהדרין ע״ה,א], ובבת כהן שזינתה הוא קשור קשר הדוק לחילול האב, ואם נטיל אותו על הזוממין לא יתקיים כאן ״כאשר זמם לעשות לאחיו״, כי הגם שזה יהיה אותו עונש, אך לא יהיה לו אותו תוכן, שהרי מצד הזוממים לא הי׳ כאן שום מעשה חילול ורק רצון להרוג (והשווה עם מש״כ בסי׳ מ״ה, בסוגיית ״ונמכר בגניבתו — ולא בזממו״, בענין הארבעה שלא מתקיים בהם דין הזמה ממש). ועפי״ז יובן דלפי תוס׳ (מכות ב׳,א ד״ה זוממי בת כהן) בעינן שתי הדרשות: היא — ולא זוממיה, לאחיו — ולא לאחותו עיי״ש, כי מ״היא״ למדינן שהעונש הוא ייחודי ומ״לאחיו״ למדינן שצריך שיתקיים בעדים עונש כדוגמת מה שהם רצו להטיל על הנידון, וזה א״א לגבי שריפת בת כהן.
ב. ולא סתם כסף. ראה מש״כ הגריי״ו בהסבר דברי הריטב״א והרמב״ן בסי׳ מ״ו, בסוגיית עדי כופר שהוזמו, אות ח׳.
ג. וכיון שא״א לפוסלם ולעשות גם זרעם פסול הרי שא״א לקיים בהם דין הזמה כלל, אלא שהראשונים ז״ל שהקשו ממצרי שני לא נחתו לזה. עיין בסוף הסימן הערה א׳.
ד. ועדות העדים כוללת כאמור שתי עדויות, כשאומרים זה הוא מצרי שני הם אומרים בדיבור זה שאביו הוא ראשון, ולא גרמו פסול שעובר בירושה, אלא העידו על הבן וכן העידו על האב וזה ברור ובהיר בהגיון. ואמנם במאירי הובא תירוץ זה (דא״א לעשות אותם מצרי שני דגמרינן ״לו — ולא לאביו״) לקושיית התוס׳. וראה אוצר מפרשי התלמוד עמוד מ״ו הערה 294-234. וראה בספר בני ציון (להג״ר ב״צ מיטאווסקי זצ״ל) סי׳ קל״ח.
ה. בפי תלמידי הישיבות. ראה במנ״ח הוצאת מכון ירושלים שציינו שכ״כ בהגהות הגר״י פערלא על המנ״ח, וראה מה שצויין בזה באוצר מפרשי התלמוד מכות עמ׳ ל״א הערות 208-204.
ו.
השלמות
הערה א׳: וכיון שא״א לפוסלם ולעשות גם זרעם פסול הרי שא״א לקיים בהם דין הזמה כלל, אלא שהראשונים ז״ל שהקשו ממצרי שני לא נחתו לזה. ויש לחקור בכוונתו: א. החיסרון במהות בן גרושה ובן חלוצה, כיון שהפסולים מסתעפים מלידה, לכן א״א ג״כ להחיל את דיני הפסול, כי אין מושג כזה של דינים אלו כשאינם באים מצד התולדה [וכן משמע מלשונו של הגריי״ו בתחילת חידושו ״ומי שאינו פסול מלידה או ע״י פסול ביאה א״א לבית דין לפוסלו בתורת עונש והכתוב אומר ועשיתם לו כאשר זמם וכו׳, דבר שהוא בעשיית בית דין ולא מה שאינו בעשי׳ אלא בלידה ובטבע״ (ואמנם סוף הפיסקה ״והכתוב אומר וכו׳⁠ ⁠״ לכאורה מורה שהחיסרון דווקא מצד דיני הזמה. אך אפשר שכוונתו שדבר זה אינו בעשיית בית דין, כלומר אין זה ניתן כלל ביד בית דין לעשותו כי זהו דבר שרק יכול לבוא בלידה ובטבע), וכן בהמשך ״דכיון שא״א לפוסלם ממש אין אנו מטילים עליהם גם דיני הפסול ... לפי שדינים אלו קשורים בפסול בעצם ואינם יכולים לבוא ע״י עונש בית דין״]. ויש עוד להמתיק: הדינים הקשורים לבן גרושה אינם כלל וכלל בגדר עונש, ואף לא בגדר חיוב (כעין התחייבות ממונית הבאה ע״י הלואה או נזיקין) אלא תוצאות המסתעפות ממהות היותו חלל —בן גרושה— וכמו שכהן אסור בגרושה ובטומאת מת, כן בן גרושה אסור באיסורין משלו. והגע בעצמך, אם יעידו על אחד שהוא כהן ונמצאו זוממין, האם יש ה״א שייאסרו בגרושה? ומכאן מובן היטב כיצד הגמ׳ —לפי סברת הגריי״ו— באה להוכיח שלא מדובר כאן בעונש ״והא ראי׳ שהוא פוסל גם זרעו״, ואילו הי׳ זה עונש א״א שזרעו ייענש על עבירת אביו, דכתיב ״לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו״ (דברים כ״ד, ט״ז).
ב. החיסרון מצד דיני הזמה, עפ״י הצד הזה, הי׳ מקום לחשוב שיחילו על אדם את דיני הפסול אף שאינם בתולדה, אך כאן זה א״א כי לא יקויים בזה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ושני היבטים לדבר:
— מהות עונש הזמה היא עשיית בית דין על העדים כשם שהם זממו לעשות על הנידון (השווה בבא קמא ה׳,א דעדים זוממין אע״ג דהוי דיבור ולית ביה מעשה, רחמנא קרייה מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והיינו מפני שבדיבורם איתעביד מעשה). וכאן הם לא זממו לעשות כי בית דין רק קובע שהוא בן גרושה, בבחינת גילוי מילתא, וממילא א״א להפעיל עשיית בית דין על העדים (שמעתי רעיון זה בשם הרה״ג ר׳ משה בוצ׳קו (שליט״א) [זצ״ל], והרעיון קצת מונח בלשון הגריי״ו ״ומי שאינו פסול מלידה או ע״י פסול ביאה א״א לבית דין לפוסלו בתורת עונש והכתוב אומר ועשיתם לו כאשר זמם וכו׳, דבר שהוא בעשיית בית דין ולא מה שאינו בעשי׳ אלא בלידה ובטבע״). ואפשר להוסיף, שגם גילוי מילתא לא שייך ביחס לעדים, אדרבה גלוי בפני בית דין שהם לא בני גרושה. אך יש קושי בהיבט זה, כי לכאורה גם בחיוב ממון (בניגוד לקנס) אין הבית דין יוצר את החיוב אלא רק קובע את מציאותו של חוב הקיים ועומד (ועי׳ היטב בסי׳ מ״ו, בסוגיית ״עדי כופר שהוזמו״, בהסבר הגריי״ו על שיטת הריב״א דבממון לא אמרינן ״כאשר זמם — ולא כאשר עשה״ כי ממון אפשר בחזרה, והסברו שבממון אין כאן מעשה בית דין, ולכן אין כאן ״כאשר עשה״ גם אם הנידון כבר שילם. ואילו היו הולכין עם הרעיון הזה עד הסוף נמצאת מבטל מחיובי ממון דין עדים זוממין כיון שא״א לקיים שם ״ועשיתם לו כאשר זמם לעשות״). ובדוחק אפשר לחלק בין חיובי ממון ומעמד בן גרושה.
— מצד ממ״נ: להפוך אותם לפסולים מלידה, זה לא שייך —״ועשיתם לו, דבר שהוא בעשיית בית דין״ (לשון הגריי״ו)— ואם תטיל עליהם דיני פסול, הרי לא קיימת בדיוק כאשר זמם לעשות, שהרי בית דין היה קובע פסול מלידה [וזהו מש״כ הגריי״ו ״דכיון שא״א לפוסלם ממש אין אנו מטילים עליהם גם דיני הפסול ... לפי שדינים אלו קשורים בפסול בעצם ואינם יכולים לבוא ע״י עונש בית דין״].
ודומה שהיבט זה האחרון הוא היחיד של פיו ניתן להבין הן את הראי׳ שמביא הגריי״ו מהרמב״ן והן את פירושו לדברי הגמ׳ ״ולפסלוהו לדידיה ...״:
הבנת הרמב״ן בענין העדים שאין משלמין כופר
״... ואף שמ״מ בבית דין נתחייב עפ״י עדותם לשלם ממון כופר, וא״כ נחייב גם אותם בתשלומי ממון כופר, מ״מ פטורים דבעינן כאשר זמם לעשות וליכא, היינו שכסף זה של ההזמה יהא ממש אותו כסף של הנידון, כסף במקום מיתה ולא סתם כסף״ (לשון הגריי״ו בהסבר הרמב״ן). ולכאורה קשה מאד, שהרי העדים רצו בעצם לחייב אותו כסף סתם שהרי גלוי היה בפניהם שמעידים עדות שקר ושאינו חייב מיתה בידי שמים, ולמה א״כ לא נחייבם ג״כ כסף סתם. ובע״כ עליך לומר שאין אנו מסתכלים מה היה במחשבת העדים אלא מה היה מונח בפסק בית דין, ובפסק בית דין —שחייב להאמין לעדים— הי׳ מונח חיוב כסף בתורת כופר, ואת זה עכשיו אין הבית דין יכול להטיל על העדים שהרי גלוי בפניו שאין העדים חייבים מיתה בידי שמים. ולפי״ז גם כאן הי׳ מונח בפי בית דין פסק של בן גרושה בתורת לידה —כי האמין לדברי העדים— ואת זה הרי אינו יכול להעביר על ראש העדים, ואם יטיל רק דיני פסול אין כאן כאשר זמם לעשות!
ואציין שזוהי דרך מקורית של הגריי״ו להסביר את דברי הרמב״ן כפי שהם מובאים בריטב״א, כי המעיין בריטב״א יראה שהוא מביא דברי הרמב״ן אחרי שהקשה למה העדים לאו בני כפרה ותירץ שהן לא חייבים מיתה בידי שמים, ועל זה הקשה שסוף סוף רצו לחייבו ממון, ועל קושיא שניה זאת מביא את הרמב״ן. ולכאורה תירוצו לקושיא שניה זאת אינו מובן, כי מה בכך שאינם בגדר הזמה ביחס למיתה בידי שמים. ועפ״י הגריי״ו מובן, דממילא אין זה כבר אותו ממון שהם רצו לחייבו.
ואילולא דברי הגריי״ו כאן, הי׳ מקום להבין את הרמב״ן באופן אחר: כיון שעיקר העדות בכופר הוא ביחס לחיוב בדיני שמים, וכאילו העדים רק מגלים לבית דין של מטה מה נפסק בבית דין של מעלה, ממילא מתחייב הנידון בכופר ע״מ לפדות את עצמו ממיתה בידי שמים. והנה על עיקר העדות לא שייכת הזמה שהרי בית דין של מעלה לא צריכים את העדים, ממילא בטלה הזמה על הכופר שהוא רק פרט לוואי של עיקר העדות. ועי׳ עוד בענין זה מש״כ בסי מ״ו, בסוגיית ״עדי כופר שהוזמו״ ועל מחלוקת הראשונים האם עדי כופר שהוזמו לוקין.
הבנת הלימוד בגמ׳ לו — ולא לזרעו, וכו׳ ועל גדר העבירה של עדים זוממים ועונשם
לפי דברי הגריי״ו, הגמ׳ בלימוד מהקרא ״ועשיתם לו כאשר זמם״, לו — ולא לזרעו, באה להבליט את הרעיון שזהו פסול מלידה, והראי׳ שהוא פוסל גם זרעו. אך א״כ מהי הקושיא של הגמ׳ ״וליפסלוהו לדידיה״? ונראה שבאמת כוונת הגמ׳ ע״י הלימוד ״לו — ולא לזרעו״ לתת ביטוי לרעיון שבית דין רק יכול להטיל עונש ולא פסול מלידה (וזה גופא עולה מתוך הקרא: ״לו״! והרעיון מונח ג״כ ב״ועשיתם״, דהיינו דבר התלוי בעשיית בית דין), שבטבע הדברים מביא תוצאות על זרעו, אף אם ישנם יוצאים מן הכלל כ״מצרי שני״. ועל כך שואלת הגמ׳ וליפסלוהו לדידיה, דהיינו שלפחות נטיל עליו דיני פסול (וזה יהיה עונש ״לו״), ומתרצת הגמ׳: ״בעינן כאשר זמם לעשות״, דהיינו שהוא רצה להטיל פסול הגוף ואם תטיל עליו דינים לא קיימת ״כאשר זמם לעשות״ [וזהו שכתב הגריי״ו בסוף דבריו ״וכיון שא״א לפוסלם ולעשות גם זרעם פסול״ (כלומר להחיל עליהם פסול מלידה) ״הרי שא״א לקיים בהם דין הזמה כלל״]. ועי׳ ג״כ לקמן בסי׳ מ״ה, בסוגיית ״עדי גניבה שהוזמו״, בענין הארבעה שלא מתקיים בהם הזמה ממש.
*
והדרישה הזאת שבעינן לקיים בעדים ״כאשר זמם לעשות״ ממש, כלומר שנוכל להטיל עליהם אותו הפסק ממש שהי׳ מונח בפסק שהם ״יצרו״ (ואם משתנה אצלם מהות הפסק, אף שההשלכות למעשה אינן משתנות —כגון במצרי שני— לא מקיימין ״כאשר זמם״!), משקפת את מהות עונש ההזמה שענינה: העברת הגזר דין על ראשם של העדים.
וכאן מונח יסוד גדול בהבנת גדר העבירה והעונש: העדים השתמשו במוסד המקודש של בית דין, שלא בא לעולם אלא ע״מ לרדוף צדק ולדון דין אמת לאמיתו, ע״מ להרע לאחיהם. לרשעות מסוג זה הם נזקקים להרשיע את הצדיק, כלומר ליצור פסק דין מעוות (וזהו ה״מעשה״ שלהם כמבואר בהמשך). אז עליהם לשאת בתוצאות של אותו פסק דין, וזהו בעצם התיקון שלהם: פסק הדין שהרשיע את הצדיק יישאר בתוקפו אך יצדיק את הצדיק וירשיע את הרשע (שמעתי מר׳ מיכאל ויגודה נ״י), ונמצא דהדין ״כאשר זמם״ אינו בא כעונש מידה כנגד מידה על הרע שרצו לגרום לאחיהם, דסוף סוף לא ניזוק והיתה כאן רק מחשבה רעה, אלא העונש הוא כנגד חטאם שהשתמשו בבית דין ע״מ להרשיע צדיק ולהרע לאחיהם (ובזה יש ליישב תמיהת הרש״ש על מה שאמרו בכתובות ל״ג,ב וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, ותמה מנ״ל לגמ׳ שזה אי אפשר, והרי עדים זוממין יוכיחו, עיי״ש). ולכאורה מר׳ עקיבא שסובר דעדים זוממין קנסא הוא, תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין —עי׳ מכות ב׳,ב—, משמע שסובר דהעונש בא על עצם הרע שרצו לגרום לאחיהם, ויש לחלק (ועי׳ ברש״ש הנ״ל). וזה גופא מונח ברמז של עולא, מכות ב׳,ב: אין הדרש, שעל פיו ״והצדיקו״ מתייחס על המזימין, סותר את הפשט, שעל פיו והצדיקו מתייחס על בית הדין (עיי״ש ברש״י). המזימין יצרו את התשתית המאפשרת לבית דין לתקן את המעוות. ״והיה אם בן הכות הרשע״ רק רומז לנו שאם אין אפשרות לתקן את המעוות ע״י הזמה אז יש בכל זאת להעניש את העדים במלקות.
ועפ״י הרעיון הנ״ל נבין יפה שהגמ׳ בבבא קמא ה׳,א׳ מחלקת בין מוסר (רש״י: ״מלשין שמוסר ממון חברו לעובד כוכבים״) ועדים זוממין, דמוסר הוא רק ״דיבורא״ ועדים זוממין ״אע״ג דלית ביה מעשה רחמנא קרייה מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו״ (וראה בסי׳ מ״ח, בסוגיית ״לאו דלא תענה — שיטת רש״י״ שמביא הגריי״ו גמ׳ זאת כהסבר ראשוני לשיטת רש״י בבבא קמא ע״ד,ב שלוקין על לא תענה, עיי״ש). אין ה״מעשה״ מצד הפגיעה שכמעט גרמו לאחיהם ע״י דיבורם, דא״כ למה מוסר לא הוי ״מעשה״, אלא ה״מעשה״ הוא עצם יצירת פסק דין מעוות ע״מ להרע לאחיהם. וראה ג״כ מש״כ לעיל בסי׳ מ״ב, ב״השלמות״, סוף הערה ב׳.
ז. ולכן הקב״ה מזמינן לפונדק אחד והוא גולה בידי אדם על הרציחה השניה. ובאמת הוא מידי שמים על הרציחה הראשונה. ולכאורה כיצד הגלות יכולה לבוא על שתי הרציחות גם יחד. וי״ל דהרציחה השניה רק באה לו ע״י מסובב הנסיבות, דכך סיבב מסובב הנסיבות, שיתגלגל לידו רציחה שניה —״והאלוקים אנה לידו״ (שמות כ״א, י״ג)— כדי שיוכל לגלות על הרציחה הראשונה. ועוד י״ל דעל הרציחה השניה אינו נזקק כ״כ לכפרה, דהנרצח היה ממילא חייב מיתה בתורת רוצח. וע״כ גם אם בבית דין של מטה החיוב מבחינה חיצונית הוא על הרציחה השניה, הרי בבית דין של מעלה החיוב שגלגלו לו בידי אדם הוא בעיקרו על הרציחה הראשונה.
ח. שסובר המהרש״א ז״ל דאף שגלות עיקרה לשם כפרה, היינו משום הצער שאינו יכול לצאת מחוץ לעיר, שאם יצא יכול גואל הדם להורגו, ולהכי מי שאין לו גואל הדם בית דין מעמידין לו גואל הדם. במבט ראשון עולה, על סמך מש״כ הריטב״א, דשתי השיטות האם גולה עפ״י הודאת עצמו, הן ביטוי לשתי השקפות על טיבו של הגלות — האם עיקרו לשם כפרה, או עיקרו להגן מפני גואל הדם. והגריי״ו מחדש כאן, בהסבר דברי המהרש״א, דגם לצד שגלות הוא מפני גואל הדם, הגלות כפרה היא, אלא שאין כפרה ללא הפחד מפני גואל הדם, וללא גואל הדם לא מיקרי גלות. ונמצא דגואל הדם הוא ״היכי תמצא״ כדי שיהיה שם ״גלות״. גואל הדם איננו סיבה לגלות אלא מגדיר את הגלות! וא״כ תכלית הודאתו אינו להתיר עצמו למיתה אלא לשם כפרתו, וע״כ נאמן הוא לחייב עצמו בהודאתו.
ועפ״י המובן בדברי המהרש״א, זה שנפל מן הסולם גולה עתה בידי בית דין אף על הרציחה הראשונה. ומסובב הנסיבות גלגל את הרציחה השניה כדי שעי״ז יודה על הרציחה הראשונה ויתחייב בידי בית דין. ואילולא שהודה או שנודע ע״י קרובים, לא היתה הגלות על הרציחה השניה מכפרת על הרציחה הראשונה, דבאין גואל הדם לא מיקרי גלות, דהכפרה תלויה בפחד מפני גואל הדם הבא על אותה רציחה שבגינה הוא מתחייב גלות. ולפי״ז יש תירוץ נוסף לתמיהה הנ״ל כיצד הגלות יכולה לבוא על שתי הרציחות גם יחד. דהנה עתה יש לו פחד כפול, גם מגואל הדם של הנרצח הראשון וגם מגואל הדם של הנרצח השני.
ואמנם אפשר דהמהרש״א יסכים עם מש״כ הגאון ר׳ מאיר שמחה ז״ל דהוא גולה בידי אדם על הרציחה השניה, ובאמת הוא מידי שמים על הרציחה הראשונה, אלא דלדעתו אין כאן שם ״גלות״, אף בידי שמים, ללא גואל הדם. וע״כ בעינן הודאתו או שיתוודע לגואל הדם ע״י קרובים. וייתכן דלא די באלו כדי ליצור חיוב גלות ע״י בית דין, אך די באלו כדי לפטור את הגואל הדם. ולפי״ז בזכות שמסובב הנסיבות גלגל את הרצח השני שהיה בפני עדים, יכול הוא לגלות בידי אדם, אך אותה גלות יכולה להיות כפרה על הרצח הראשון אך ורק בזכות הודאתו או שנתוודע ע״י קרובים. ורעיון זה משתלב יפה עם מש״כ בהערה בסמוך בביאור מש״כ הגריי״ו ד״בהודאה לא שייך בית דין״.
ט. ומשמע שאין לגואל הדם רשות להורגו אלא אחר גמר דינו בבית דין. ובהודאה לא שייך בית דין. דבריו תמוהין, דלמה לא שייך בית דין בהודאה, והרי הגריי״ו עצמו כותב להלן דדעת הריטב״א שרק מתחייב בהודאת עצמו ע״י בית דין. ואולי כוונתו דלא שייך בית דין לגבי גואל הדם, דלגביו כל ענין בית דין הוא למען ידע בבירור שהוא הרג, ואם שמע מהרוצח עצמו, אינו זקוק לבירור נוסף (שמעתי מר׳ צבי לוי נ״י). ומעין זה כותב הגריי״ו לקמן בהסבר מש״כ המהרש״א: ״אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע״י קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו״, עיי״ש. ואמנם קרובים ופסולים פסולים לעדות, אך זהו דין בבית דין, וכך היא גזירת מלך אף על עדות משה ואהרן (עי׳ בבא בתרא קנ״ט,א ורמב״ם הל׳ עדות פי״ג הט״ו), אך הגואל הדם עצמו, פטור אם הרגו עפ״י מה ששמע מאנשים נאמנים. ומה שכתב דלא שייך בית דין, כוונתו דלא בעינן בית דין, כמו שכותב הגריי״ו עצמו בסוף הפיסקה. ויכולנו גם לומר דקרובים ופסולים יוצרים קול, ולגבי גואל הדם לא בעינן עדות וסגי בקול, אך קשה לחדש שיהיה פטור לגואל הדם שהרג על סמך קול גרידא, אא״כ נוסיף דהוא קול שבא ע״י אנשים נאמנים.
ועפ״י מש״כ הגריי״ו עתה, מסתעפת הבנה מחודשת במהרש״א. ההודאה רק נותנת ״הכשר״ לגואל הדם, או עכ״פ באה לפוטרו אם הרג את הרוצח, אך אינה נותנת ״הכשר״ לבית דין לחייבו גלות. ויבוא מש״כ המהרש״א על קרובים ופסולים וילמדנו על מש״כ על הודאת עצמו!
וכל זה איננו עולה בקנה אחד עם שיטת ר׳ אליעזר דגם גואל הדם נזקק למשפט כדי שיהיה לו רשות להורגו. אך כמש״כ הגריי״ו בסמוך, הדברים נכונים הם עפ״י ר׳ יוסי הגלילי ור׳ עקיבא. ועפ״י שיטה זו נמצא שכל ענין גואל הדם מתחילתו ועד סופו אינו בגדר ״משפט״, כלומר אינו כפוף לכללי ה״משפט״ המקובלים. וכשם שעצם הרשות שניתן לגואל הדם להרוג אינו בכלל משפט הרוגי בית דין, כך ה״דרישה וחקירה״ של גואל הדם לדעת אם אמת נכון הדבר איננה לפי הכלל של ״על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת״ (דברים י״ז, ו׳). ועיין ג״כ באור שמח הלכות רוצח פ״ג הל׳ ה׳, והלכות מלכים פ״ג הל׳ י׳.
[ומעין זה מצאנו בדין ״רודף״, שניתן להורגו שלא עפ״י משפט הרוגי בית דין, ואף בתחילת דינו נא׳ דרודף אינו צריך התראה, ראה סנהדרין ע״ב,ב. וראה ב״חידושי בעל שרידי אש״ ח״א, בהערות לסימן מ׳, בפרק ״הריגת הרודף: הצלה או עונש״].
י. ויש ליישב דברי התוס׳. ולכאורה מה יש ליישב, אולי באמת תוס׳ סבירא להו דגולה עפ״י עצמו. ושמא כוונתו דיש ליישב לשיטה שאינו גולה עפ״י עצמו. ויותר נראה בכוונתו, דאם גולה עפ״י עצמו מתעוררת קושיית הריטב״א שהביאה הגריי״ו להלן, ד״אם בשמודה לדבריהם אין כאן הזמה״, ועיי״ש בהערה.
כ. וצ״ל דשתיקתו מוכיחה לנו שלא היה מזיד, דאל״כ בודאי שהיה טוען כך להצלתו, ומדשתיק ע״כ ששוגג היה. ואמנם יש מקום לסברא לאידך גיסא, דאינו רוצה להופיע כרשע בטענת מזיד הייתי. אלא שבהוכחת שכלנו אנו אומרים דאילו אמת הוא שמזיד היה, הרי כל אדם היה נאחז באמת הפוטרת אותו מעונש ולא נאחז בשקר ולהתחייב בעונש!
ל. ועיי״ש שתירץ שאין זה הודאת עצמו מכיון שהחיוב בא ע״י שתיקתו אלא דהיה יכול לפטור עצמו בטענה, עיי״ש, ובתשובת הרשב״א חלק ג׳ סי׳ ק״י, ובמשנה למלך פי״א מאישות ה״ח, בד״ה ודע דלהרז״ה. בסיכום שני ההסברים של הגריי״ו במש״כ התוס׳ דאיירי בשתיק, הרי להסבר הראשון יש הנחה בסיסית שפעל בשוגג, וא״כ חיובו בא לא ע״י הודאת עצמו אלא ע״י העדים, אלא שהוא בדיבורו היה יכול לסתור את ההנחה. להסבר השני אין הנחה בסיסית אם פעל בשוגג או במזיד, ואנו זקוקים להוכחה ע״י תגובתו, אלא שלא השתיקה מחייבתו אלא הוכחת שכלנו היא המשלימה את העדות.
[ואמנם ב״חידושי בעל שרידי אש על הש״ס״ ח״א, נספח א׳ בסוגיא של נתן הוא ואמרה היא, הסקנו על סמך מש״כ הרשב״א, שעדות הנזקקת להשלמה שכלית אינה עדות, עיי״ש. ואפשר דעדות של גלות שאני, דיש כאן צד כפרה, וגם אם הוא אינו גולה עפ״י עצמו משום דמתיר עצמו למיתה, יש לו לגלות אם הבית דין השתכנע עפ״י הוכחת שכלו, ודו״ק].
ולכאורה מש״כ הגאון ר׳ עקיבא איגר דיכול היה לפטור את עצמו ע״י הטענה שמוכת עץ היתה, מתחבר יותר להסבר הראשון. וכן ג״כ במשנה למלך שהביאו הגריי״ו, שכתב ״דדוקא בעיקר הדבר אמרינן מודה בקנס פטור, כגון באומר אנסתי בתו של פלוני אבל כשהאונס לא מפיו אנו חיים, אף שהיה בידו לפטור עצמו באיזו טענה ולא טען, חייב וזה פשוט״. ואמנם תלמיד העירני דיש מקום לשייך את מש״כ הגאון ר׳ עקיבא איגר גם להסבר השני. דהנה י״ל דאין כאן הנחה בסיסית שלא היתה מוכת עץ, ואדרבה כולהו חבוטי מתחבטי, ורק עפ״י שכלנו אנו מוכיחים שלא היתה מוכת עץ דא״כ ודאי היה טוען כך ע״מ להיפטר מן הקנס, וזה לא נחשב להודאת עצמו שתפטרהו מקנס. ואמנם מש״כ הרשב״א בתשובותיו יותר מתחבר להסבר הראשון, עיי״ש שדן לענין גנב שהיה יכול לפטור עצמו בטענה שכבר שילם: ״גם מה שקראת מרשיע את עצמו כשהוא שותק ואינו טוען שגנב ושילם — זה אינו קרוי מרשיע את עצמו אלא במרשיע ואומר כן עשיתי, אבל בשאחרים מרשיעים אותו והלה שותק, אין זה מרשיע את עצמו אלא בית דין מרשיעין אותו עפ״י עדים ואין אנו צריכים להודאתו״.
מ. במאי עסקינן, אי בשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה. ויש לבאר בג׳ אנפין למה אין כאן הזמה: א. כיון דמודה מתברר שהיה כבר מחוייב בדבר. אך ממש״כ הריטב״א בהמשך, דמדמה עדות של חיוב גלות לעדים שהעידו בחד בשבת קטל פלניא לפלניא וכו׳ — לא משמע כך. ועפ״י מש״כ הגריי״ו להלן, אפשר דכוונת הריטב״א דאם מודה לדבריהם, כלומר שבפניהם הרג, הרי הוא בר חיובא מצד שגואל הדם יוכל להורגו, וכמבואר להלן. ב. אם הודה לדבריהם, אי אפשר לקנוס אותם בדין הזמה מאחר שהבע״ד אומר שהאמת כדבריהם, וכמו שהביא הגריי״ו בהמשך דבריו בשם התומים. ג. ויותר נראה שבשלב זה, כוונת הריטב״א דאי הם אינם יכולים לחייבו מצד עצמם, דהא יכול לומר מזיד הייתי, וכל החיוב בא ע״י הודאתו, נמצא דאין כאן כאשר זמם לעשות, דלא הם שסובבו את החיוב. ומכאן שחותר הריטב״א למצוא מצב משפטי שלא חשבינן ליה הודאה וגם לא הכחשה.
נ. וזה דלא כדברי האור שמח הנ״ל דלדבריו שפיר מיקרי בר חיובא, ואף שאין בית דין יכולים לחייבו, מכל מקום מיקרי בר חיובא לפי שיודע את האמת בר חיובא הוא. לכאורה כוונתו לדברי ר׳ מאיר שמחה שהובאו בתחילת הסימן, שהקב״ה מזמינן לפונדק אחד והוא גולה בידי אדם על הרציחה השניה, ובאמת הוא מידי שמים על הרציחה הראשונה. ומשמע שיש כבר חיוב, אלא שאינו יכול להתממש עד שבאה הרציחה השניה. אלא דק״ק דבעל האור שמח דימה להדיא חיוב זה למי שהרג במזיד ולא אתרו ביה, ושם ודאי לא מחוייב להמית את עצמו, וזה שגולה על הרציחה הראשונה הוא דין שמים, בדומה לזה שהרג במזיד ללא עדים והוא נהרג ע״י מי שנפל מן הסולם.
ואפשר דכוונת הגריי״ו למש״כ האור שמח בהל׳ סנהדרין פי״ז ה״ז הנ״ל, בהמשך דבריו, דאם הוא נגלה עפ״י עצמו מיפטר מדין שמים (לא מדיני אדם) ונתכפר כמו אם היה מחוייב גלות עפ״י עדים, עיי״ש שמדמה לעונש מלקות. ולפי״ז יצא חידוש דאם באו שנים והעידו דחייב מלקות, ובאו שנים והזימום אך העידו דעשה את העבירה בזמן אחר והתחייב מלקות, אין הזוממין לוקין, וצ״ע.
ס. ולהכי אי אמר בפניכם הרגתי הרי לפי דבריו הוא בר חיובא שהרי העדים יספרו ויודיעו לגואל הדם, וממילא אינם בני הזמה שהעידו בבר חיובא. ואמנם הגריי״ו עצמו הסיק לעיל, דכל עוד לא הודה בפני בית דין אין כאן חיוב כלל. ובשיעור הציעו שכוונתו כאן שהוא נהיה בר חיובא ביחס לגואל הדם, שיוכל להורגו לכשיוודע לו. ומתוך כך אם ילך לעיר מקלט, מיקרי ״גלות״, ויתכפר לו. אך אם לא יוודע לו כי אין עדים כלל, לא מיקרי ״גלות״ אף אם ילך לשם, וע״כ לא מיקרי בר חיובא.
ע. ולפי״ז מהני שפיר אם הודה בפני פסולים, דגם על ידיהם יתוודע לגואל הדם. מלשון הגריי״ו משתמע שהפסולים שמעו את הודאתו, ולא כך משמע מלשון המהרש״א, שהביא שתי אפשרויות, או שהוא הודה בדבר, או שנתוודע ע״י קרובים ופסולים. ואפשר דמפני חומר הקושיא כיצד פסולים נאמנים, נדחק הגריי״ו שכוונת המהרש״א שנתוודעה הודאתו ע״י קרובים ופסולים. ועדיין צ״ע, דאם אינם נאמנים לגואל הדם על גוף המעשה, כיצד נאמנים הם אם מעידים בפניו שהרוצח הודה בפניהם. ואולי אם מעידים שהודה בפניהם יש קצת רגליים לדבר דקושטא קאמרי, דהוא קצת מילתא דעבידא לגלויי, ויראים הם פן יבוא ויכחישם [והשווה עם תוס׳ כתובות י״ח,א ד״ה חזקה, מש״כ בשם הריב״א, וכן תוס׳ כתובות י״ט,א ד״ה מודה בשטר].
פ. וכבר השיג עליו בשו״ת חדושי הרי״מ חושן משפט סי׳ א׳ דרק בממון מהני הודאתו דהיא לחובתו שמודה שהעדים פטורים לשלם לו, והקדימו בזה בתומים סי׳ ל״ח עיי״ש. וראה בסוף הסימן מה שהביא הגריי״ו בשם הרא״ש בשיטה מקובצת לבבא קמא ע״ה,ב.
צ. ולהכי שפיר פסק הרמב״ם דאפילו אם לקה חייבים העדים מלקות והיינו מצד והצדיקו אבל לא מכאשר זמם. וראה ביתר הרחבה ב״חידושי בעל שרידי אש על הש״ס״ ח״א, סי׳ מ״ח אות י״א, ושם מבאר הגריי״ו דהא דבעדי נפשות פטורים ממלקות, דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. וראה ג״כ מש״כ הגריי״ו על שיטת הרמב״ם בסי׳ מ״ו אות ח׳. ועיי״ש בסי׳ מ״ח, וכן בסי׳ מ״ז, שדן בהרחבה אי המלקות בבן גרושה הם מטעם והצדיקו, או מטעם לא תענה והקרא דוהצדיקו הוא רק גילוי שלוקין על לא תענה אעפ״י דהוי לאו שאין בו מעשה ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
ק. והכא אף שאפשר לקיים בהו והרשיעו, מכל מקום אי אפשר לקיים והצדיקו שהרי לפי דברי עצמו הוא ג״כ רשע. ודברי הגריי״ו תמוהים, דלפי״ז יש לפוטרם גם אם אמר שהרג שלא בפניהם. ואולי י״ל דכשאמר שהרג שלא בפניהם, והם הוזמו, אז המזימים מרשיעים אותם ובו בזמן מעידים ממש כדבריו שהם לא ראו, ונמצא הוא לכה״פ צדיק בטענתו (שמעתי מר׳ צבי לוי נ״י). ועוד י״ל דאם לפי דבריו היו עדים בשעת רציחה, הרי יש כאן עדים בעולם שיודעים שעשה מעשה רשע. אך אם לפי דברי עצמו לא היו עדים כלל בשעת רציחה, לא נקרא רשע בהודאתו, וגם אם בסופו של דבר מתחייב גלות עפ״י הודאת עצמו, זה רק משום דגלות כפרה היא, ויש בהודאתו משום תחילת תשובה, ועדיין צ״ע.
ר. והכא נמי מכיון שאמר בפניהם טבחתי הוי כאילו פסל העדים שיבואו אח״כ להזימם, ואף שלענין פסול הראשונים ודאי דנאמנים האחרונים שהרי אינו יכול לפסול עדים כשרים, מכל מקום לענין תשלומי ממון של הזוממין יכול לפסול את המזימין שהעידו לטובתו וממילא לא שייך חזרה. בסיכומו של דבר, ישנן ד׳ דרכים העולות מדברי הגריי״ו בביאור מש״כ הריטב״א דאיירי בשאמר הרגתי אבל לא בפניכם: א. אם אמר בפניכם הרגתי הרי לפי דבריו הוא בר חיובא דזה יתוודע לגואל הדם ע״י העדים. ב. עפ״י הסברא המובאת בתומים, אם אמר בפניכם הרגתי, הרי הבע״ד הודה שהאמת כדבריהם, והחידוש לפי״ז דלא רק בממון —כגון באמר טבחתי בפני פלוני ופלוני— יכול לפוטרם מלשלם בעד הזמתם, אלא גם בשאר עונשי הזמה יש בכוחו לפוטרם. ג. אם אמר בפניכם הרגתי אינו מתחייב בעונש דאם בן הכות רשע, כי אי אפשר לקיים את הקרא ״והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע״ בשלמותו, שהרי לפי דברי עצמו הוא ג״כ רשע. ד. אם אמר בפניכם הרגתי הרי הוא כאילו פסל את העדים המזימים שיבואו אח״כ להעיד לטובתו. ואמנם אפשר דהגריי״ו חידש חידוש זה רק לענייני ממונות, כבגוונא דאמר טבחתי בפני פלוני ופלוני.
הצד השוה של הדרך הראשונה והשלישית דזהו דין מיוחד לגבי חיוב גלות, ומה שבטביחה ומכירה גם מצאנו דין זה — הוא מטעם אחר, דהוא דבר שבממון ויכול לפוטרם מלשלם בעד הזמתם כשהודה לדבריהם (ואמנם ק״ק דהריטב״א עצמו חיבר בין הדין דהרגתי שלא בפניכם לדין דטבחתי שלא בפניכם, ואולי החיבור הוא רק במסקנה ההלכתית).

פרק א

א משנה כיצד העדים נעשים זוממים? הרי שבאו שני עדים לפני בית דין ואמרו: ״מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה״, שאם אביו של זה הוא כהן הרי הבן חלל ופסול לכהונה. ולאחר מכן הוזמו העדים הללו — אין אומרים: יעשה זה כל אחד מן העדים בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים מלקות כעונש על עדות שקר.

Chapter 1

MISHNA: How are witnesses rendered conspiring witnesses? This applies in a case where two witnesses came before the court and said: We testify with regard to so-and-so, who is a priest, that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, a yevama who performed the rite of ḥalitza to free herself from the levirate bond. Those testimonies render him a ḥalal (see Leviticus 21:6–7), one disqualified from the priesthood due to flawed lineage. If a second set of witnesses testifies in court and renders the first set conspiring witnesses, one does not say with regard to each of the conspiring witnesses: This witness shall be rendered the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza in his stead. Rather, he receives forty lashes as punishment for his false testimony.
מאמרים באתר אסיף
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןתוספות ר׳ פרץמרדכיבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב לִגְלוֹת״, אֵין אוֹמְרִים: יִגְלֶה זֶה תַּחְתָּיו, אֵלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.:

Likewise, in a case where two witnesses came before the court and said: We testify with regard to so-and-so that he is liable to be exiled to a city of refuge for unwittingly killing another (see Numbers 35:11), and a second set of witnesses testifies in court and renders the first set conspiring witnesses, one does not say with regard to each of the conspiring witnesses: This witness shall be exiled in his stead. Rather, he receives forty lashes.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןתוספות ר׳ פרץמרדכיריטב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שחייב גלות – שהרג את הנפש בשוגג.
מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות – וא״ת: היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן, והא יכול לומר מזיד הייתי, כדאמר גבי אכלת חלב בפ״ק דבבא מציעא (ב״מ ג:).
וי״ל: דמיירי כשראו בו רגלים לדבר, שנשמט הברזל מקתו, ואיכא למימר דלא נתכוין.
אבל קשה: מהא דתנן פרק אלו הן הגולין (מכות ט.) דשונא אינו גולה, לאו כי האי גוונא דומיא דאוהב גולה, ואמאי אינו גולה, כיון דראו דהוי רגלים לדבר.
וי״ל: דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו.
ועוד י״ל: דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר, והשתא ניחא משונא. ומ״מ אוהב גולה, כגון דשתיק כשאמרו לו העדים בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו, יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד, כמו בלא אכלתי חלב, אבל כיון דשתק כהודאה דמיא.
שהוא חייב גלותא – פי׳, שנתחייב גלות בב״ד פלוני.⁠ב ורש״י ז״לג פירש שהרג את הנפש בשוגג. ולדבריו צריך תלמוד, שאם אמר הלה לא הרגתי אמאי גלי, הא איהו מהימן כדתנן בכריתותד אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר״מ מחייב וחכמים פוטרין, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. הניחא ללישנא דאמרינן התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, הכא דבר המסור לב״ד [הוא], ועדים נאמנין יותר ממנו, אלא למאי דאמרינן דמתרצי׳ דבוריה מאי איכא למימר.⁠ה ואיפשר לאוקומא, כגון אין הרגתי מיהא לא בפניכם הרגתי, ונמצאו זוממין שחייבין, כדאמרינן בבבא קמאו כשאמר אין טבחתי ומכרתי מיהא לא בפניכם [גנבתי ולא בפניכם] טבחתי ונמצאו זוממין משלמין. א״נ, כגון דלא אפש׳ דהוי מזיד אלא שוגג.⁠ז
וקשיא לי, אמאי לא קתני נמי מתניתין מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב את הכופר אין אומר׳ ישלמו את הכופר כדא׳ בגמ׳ בברית׳ הכי. וא״ת, דילמא קסבר האי תנא כופרא ממונא הוא [ומשלמין], ליתני שהוא חייב קרבן, דאין משלמין, משום דלאו בני כפרה נינהו,⁠ח כדאמרי׳ בגמרא. וי״ל קרבן לא מיבעי ליה למיתני, דכיון דאם רצה אינו מביא, וממון שאין לו תובעין הוא, פשיטא דלא משלם ממון ומלקא לא לקי עלה, דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא הוא,⁠ט דמודיעים ליה. וכופר נמי לא תני [דמתני׳ רבנן היא דאמרי כופרא ממונא. ולא מחוור דלמ״ד דכ״ע כופרא כפרה ליתני נמי כופר, אלא הכי איכא למימר]⁠י דמתני׳ לא קתני אלא שלוקין, וגבי כופר לא לקי.⁠כ
וא״ת, א״כ עדות [שאין] אתה יכול להזימה הוא. לאו מילתא, דכיון דכופרא כפרה ועיקר חיוביה בידי שמים הוא בדלא יהיב כופריה, אין עדות כאן אלא לשמים, שאינן צריכין לעדותו ואף הוא דינו מסור לשמים, והיינו דאמרינן והני לאו בני כפרה נינהו, כלומר, עיקר חיובן לשמים כאשר זמם ולא נתנה לכפרה להם.⁠ל והרב ר׳ משה הספרדי ז״למ פי׳, שהן לוקין1 ואין דבריו מכוונים.⁠נ
א. כגי׳ כי״מ ורש״י ועוד.
ב. משמע מרבנו דעיקר הקושיא הוא איך שייך דין גלות בעדים זוממים, אבל על עיקר הדין דגלות, ואיך חיבוהו ב״ד הראשון לא קשה ליה, [אבל בתוס׳ ישנים הקשו על עיקרא דדינא]. ולהאי שיטה שכ׳ הריטב״א שיכול לחייב גלות מפי עצמו אפשר שכונתו שהעידו שהודה מפי עצמו, ולשיטתא שאינו מחייב עצמו מיירי שהיה מודה לעדים, [ומש״כ הריטב״א שאין כאן הזמה, אפשר שקאי לדעת האומרת שמחייב עצמו בגלות ממילא א״א להזימן. אבל לדעה שאינו יכול לחייב עצמו אפילו מודה להם אינו נאמן כנגד העדים והוי עדות שאתה יכול להזימה], וקושית רבנו רק בעדים שלבסוף הוזמו והם עידי שקר, וע״כ שהוא מכחישן וא״כ יהא נאמן. ועי׳ מהרש״א לקמן י, ב ד״ה אחד.
ג. ד״ה שחייב ועי׳ תוס׳, ובריטב״א כתב שרש״י לא פי׳ כן משום שסתם מעידין באיש פלוני שהוא כן מעדות ידיעת עצמן היא ולא ממה שראו בב״ד. מיהו לכאורה הלשון שמעידין שחייב לגלות משמע כרבנו, דאטו העדים הם הפוסקים שחייב גלות והרי אינם מעידים רק שהרג בשגגה וב״ד פוסקים שחייב גלות.
ד. יב, א.
ה. עי׳ מהרש״א שהקשה ואיך יהא נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם עושה עצמו רשע, וכאן אין לתרץ מה שכ׳ תוס׳ ב״מ ג, ב שרוצה לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה. ועיין תומים סי׳ לח וקיצור כללי מיגו אות קד [דהקשו לר׳ יוסף שסובר סנהדרין ט, א דאדם משים עצמו רשע ובעל״נ כיון לכך]. ובשיח יצחק תי׳ שגם בגלות שייך תשובה שרוצה לעלות לרגל ולק״פ וכדו׳ [ועיין עינים למשפט שתמה עליו].
ו. עה, ב.
ז. עי׳ תוס׳.
ח. כלומר דלחייבו קרבן ליכא דין עדות דלא מיבעיא אם ע״א נאמן לחייבו קרבן דהוי כעדות [ע׳ תוס׳ ב״מ ג, ב] איסור, אלא אפילו דע״א אינו נאמן מ״מ אין זה גדר תורת עדות. [ויתר מכאן דהרי דעת רבנו הרמב״ן ריש ב״מ ויבמות ר״פ האשה דעדים אינם מחייבין אותו קרבן רק ע״י שתיקתו דכהודאה היא משום דל״ש עדים לענין חיוב קרבן דהוא דין של עצמו ולפי״ז ל״ש בזה הזמה. ורבנו שהאריך כאן משום דרצה לבאר דכיון דאין כאן העדאה ליכא מלקות]. ומה שכ׳ רבנו בסמוך וממון שאין לו תובעים היינו נמי שאין זו עדות המחייבת אלא הודעה בעלמא. דאע״פ שיש קרבנות שממשכנים עליהם מ״מ אין זה בגדר חיוב של עדות רק הודעה. ועיין ברכת שמואל ב״ק סימן ל׳ ס״ק ג בביאור דברי רבנו.
ט. וכ״כ רבנו במלחמות סנהדרין פו, א דלא לקי אלאו דלא תענה אם לא נגמר הדין על פיהם [וכ״ה בנובי״ק אבה״ע סי׳ עב שלמד מרבנו שהיכא שלא מחייב כלום אין בו תורת הזמה. וכ״כ בתלמידי ר״פ בחמרי וחיי בסנהדרין שם, שבמקום שעדותם לא מעלה ולא מוריד לחייבו ל״ש לא תענה]. מיהו צ״ע על מה שכ׳ רבנו בפי׳ התורה בפ׳ ואתחנן על הפסוק לא תענה עד שוא שבא לאסור ולהעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום ובב״ד כגון שיעיד אמר פלוני לתת לזה מנה ולא קנה מידו, וע״כ אמר שוא ע״כ. וזה סותר למה שאמר כאן, וכבר תמה בזה במנחת חינוך סוף מצוה לז מן הסברא, ועיין תועפות ראם על היראים סימן רמג והגרי״פ בסהמ״צ לרס״ג ל״ת לד שהאריך בזה.
י. הוספתי ע״פ הנד׳, וכפול הוא.
כ. בריטב״א ביאר דכיון דאין ממשכנים על הכופר, וכיון שיודע שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן אין כאן דין עדות, ועדיין יל״ע שהרי מועיל עדותם לענין שאם תפסו היורשין שאין מוציאין מידם, ועי׳ קצוה״ח סי׳ לח שתמה שהרי רצו להרוג את שורו, ותי׳ דמיירי שלא היה השור קיים בעת עדותם, ועיין מרחשת בקונטרס הזמה סוף ח״א בארוכה.
ל. עי׳ בריטב״א שביאר סברת רבנו ביתר ביאור.
מ. רמב״ם פ״כ מהל׳ עדות ה״ח.
נ. וכתב הגרא״ז שהרמב״ם לשיטתו בפ״י מהל׳ נזקי ממון ה״ד שממשכנין, ולדידיה צ״ל דלא תני במשנה כיון דלא נחית לפלוגתא אי כופריה כפרה, דלמ״ד ממונא משלמים.
1. הגהת הגרא״ז: נראה דהרמב״ם לשיטתו דפוסק ממשכנין אבל ד׳ הרמב״ן צ״ע דאפילו אם סובר דמספק אין ממשכנין אבל איך מיישב בזה מתני׳ כיון דלא איפשטא הבעיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהוא חייב גלות – שהרג את הנפש בשוגג.
מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות – פירש רש״י ז״ל, שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו ז״ל, דבמאי עסקינן, אם בשהוא מודה לדבריהם, אין כאן הזמה. ואם בשאומר, שלא הרג, אין עדותן כלום, ואינו גולה על ידם, כי הוא נאמן על עצמו יותר מהם, וכדתנן בכריתות פרק ג׳: אמרו לו שנים, אכלת חלב, והוא אמר, לא אכלתי, ר״מ מחייב, וחכמים פוטרין. אמרו לו לר״מ ומה אלו ירצה, יכול לומר מזיד הייתי, והכא נמי יכול לומר, מזיד הייתי, ואינו גולה. ובשלמא לההוא טעמא דאתמר עלה בכריתות שנאמן, משום שהתורה האמינתו לענין קרבן יותר ממאה עדים, מדכתיב או הודע אליו, י״ל דהכא אינו נאמן כנגד העדים, דהכא לא כתב הכי, והדבר מסור לבית דין. אלא לההוא טעמא דאיתמר התם דמסרסי׳ דיבוריה, לא אכלתי שוגג אלא מזיד, מאי איכא למימר? וכי תימא, דמיירי כשהעידו שהכירו בו שהיה שוגג בודאי, דבהא אינו יכול להכחישן, היאך אפשר להם להעיד כן בבירור, דהא אמרי רבנן לקמן במכילתן: האוהב גולה, והשונא אינו גולה, משום דחשבינן ליה מזיד, ואמאי, והרי אפילו באויב נמי משכחת לה דגולה, בשמעידין שהעידו בפירוש שהיה שוגג, דאי סתם העידו, אפילו באוהב נמי אינו גולה כיון שמכחישן.⁠1 תרצו בתוספות, דכל שהעידו שנראה להם שוגג בנשילת הברזל וכיוצא בו, כיון דבאותו הדרך על הרוב שוגג הוא, גולה באוהב, ולא מקיימינן ליה לומר שהיה מזיד, אבל באויב, שהוחזק להרוג במזיד, חשבינן ליה מן הסתם שהיה מזיד, ועשה עצמו כאלו הוא שוגג. עוד תירצו, דמשכחת לה למתניתין, כשהלה שותק, ולא חשבינן ליה לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. אי נמי, כגון שאמר להם: הרגתי, אבל לא בפניכם, דבכהאי גונא חייבין, וכדאמרינן בב״ק גבי טבח ומכר, שאם אמר טבחתי ומכרתי, אבל לא בפניכם, ונמצאו זוממין, שמשלמין, וכי תימא, והכא למה חייבין, שהרי הוא גולה על פי עצמו, דגלות כפרה היא. י״ל שאינו גולה על פי עצמו, שהרי יש בדבר חיוב מיתה, אם יצא חוץ לתחום, שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו נימא שהיה גולה על פי עצמו, כיון דבעידנא דאסהידו עליה עדיין לא היה חייב גלות בבית דין על פי עצמו, לוקין אם נמצאו זוממין, ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפירקן, עדים שהעידו בחד בשבא, קטל פלניא לפלניא, ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם, אבל בערב שבת קודם לכן הרגו, נהרגין, דבעידנא דאסהידו עליה גברא לאו בר קטלא הוא. ואחרים פירשו, דמשנתינו כשהעידו שנתחייב גלות בבית דין פלוני, ונכון הוא. אבל רש״י ז״ל לא פירש כן, משום דסתם מעידין אנו באיש פלוני שהוא כן מעדות ידיעת עצמן היא, ולא ממה שראו בבית דין, עד שיאמרו כן בפירוש, והכי רהטי כולהי מתני׳. ובגמרא מפרש, אמאי לא קתני הכא מאי דקתני בברייתא, שאין משלמין את הכופר, ושאין נמכרין בעבד עברי. והא דתנינן בכל דוכתא לוקה ארבעים, ואף על גב דהוו ארבעים חסר אחת, לישנא דקרא נקטי, דכתיב: ארבעים יכנו.
1. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״שמכחישין״.
בתוספות בד״ה מעידין אנו באיש פלוני כו׳ ויש לדקדק אמאי לא נקיט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו׳ וי״ל משום דקאי כו׳ עס״ה. ולכאורה תירוצם דחוק מיהו למאי דפרישית בסמוך נ״ל ליישב בפשיטות דבמעידין עליו שהוא ממזר לא שייך בהו ענין הזמה דמתניתין כיון דהזמה אינו אלא ע״י עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא״כ לפ״ז ע״כ שהעידו על אמו שראו שזינתה לחייבי כריתות או מיתת ב״ד ביום פלוני במקום פלוני ובענין זה נראה דלא משכחת לה הך מלתא בכה״ג שע״י עדותן יהא ממזר ודאי דאי בפנויה זינתה לא׳ מקרוביה לא הוי ממזר ודאי דמנא ידעי שנתעברה מאותה ביאה דלמא כי היכי דאפקרה לגבי דהאי אפקרה נמי לגבי אחרינא מרובא דעלמא שכשרין אצלה ובאשת איש שזינתה נמי ליכא לאוקמי דהא קי״ל דרוב בעילות אחר הבעל ועוד דאפי׳ את״ל דמשכחת לה כגון שבעלה במדינת הים או שמעידין שבעל בעצמה אסור עליה ופסול עליה בחייבי כריתות ומיתות ב״ד מצד קורבה אלא דאפ״ה לא שייך כאן דין הזמה כיון שמצד עדותן יש כאן חיוב מיתה במזיד וקרבן בשוגג ועוד שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולהפסידה כתובת׳ וכל תנאי כתובתה וכתובת בנין דיכרין כדאיתא ביבמות וא״כ משלמין ממון ואם נאמר דאיירי שהעידו שהוא ממשפחת ממזרים א״כ לא שייך לומר עמנו הייתם בזמן פלוני במקום פלוני שאין זה תלוי בזמן משא״כ בבן גרושה אתיא שפיר כדפרישית כן נראה לי ודו״ק:
בתוספות בד״ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות וא״ת היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן הא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אוכל חלב בפ״ק דב״מ כו׳ עס״ה. והקשה מהרש״א ז״ל ומאי קושיא הא אינו מהימן לומר מזיד הייתי דהא אין אדם משים עצמו רשע והא דמהימן גבי אכלת חלב היינו משום שעשה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה כמ״ש התוס׳ עצמן שם בפ״ק דב״מ עכ״ל מהרש״א והניח בקושי׳ ולענ״ד נראה דלק״מ דבלא״ה משמע מל׳ התוס׳ שכתבו היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן ולא קשי׳ להו בפשיטות אעיקר גלות דכתיב בקרא היכי משכחת לה הא יכול לומר מזיד הייתי אע״כ משום דאיכא למימר אה״נ עיקר גלות בקרא היינו עצה טובה להורג בשוגג שלא יהרגנו גואל הדם והא דכתיב נמי בתר הכי עד עמדו לפני העדה למשפט ואם בשנא׳ בלא איבה הדפו והשיבו אותו זקני העדה לעיר מקלטו דפשטא דקרא משמע שנתחייב גלות במשפט ע״פ העדים דבהם נמי איכא למימר דהוי משום עצה טובה שהרי אם יאמר מזיד הייתי כ״ש שיהרגנו גואל הדם אבל אלשון משנתינו דאיירי בדין הזמה מקשו התוס׳ שפיר מה הזמה שייך כאן כיון שאין החיוב גלות מצד עדותן שהרי הוא יכול לומר מזיד הייתי וא״כ לפ״ז אין מקום לקושית מהרש״א דכוונת התוס׳ דכיון דאיגלי מילתא שאלו העדים עדות שקר הן שלא הרג כלל אפי׳ בשוגג וא״כ מעיקרא כשהעידו נמי לא היו יכולין לחייבו גלות בעדותן דמסתמא יאמר האמת שלא הרג ואף לפי דבריכם שהרגתי אפ״ה איני חייב גלות בעדותכם שיכולני לומר מזיד הייתי ואע״ג דאפ״ה בדידיה תליא מילתא אם ירצה לגלות מעצמו מיראת גואל הדם אפ״ה כיון שאין זה מעיקר הדין אלא עצה טובה תו לא שייך הזמה בכה״ג שהרי אפי׳ אם לא העידו כן בב״ד אלא חוץ לב״ד אפ״ה אפשר שיגלה מעצמו מיראת גואל הדם וע״ז מתרצים התוס׳ שפיר בתירוצם הראשון ששייך שפיר הזמה כגון שהעדים העידו שהרג בשוגג ולא מזיד ובתירוצם השני כתבו דודאי אה״נ אם יטעון לפני ב״ד שהעידו שקר שלא הרג בשוגג והוא נאמן במגו דמזיד הייתי ודאי שאין הב״ד יכולין לחייבו גלות בעדותן אלא דאפ״ה א״ש הא דקתני שמעידין שחייב גלות והיינו היכא ששותק דכיון דהשתיקה כהודאה דמיא ממילא חייב גלות ע״פ הדין כנ״ל נכון ליישב התוס׳ ותו לא מידי:
תוס׳ ד״ה מעידין כו׳ וי״ל כיון דלוקין. עי׳ שיטה מקובצת ב״ק דף עה ע״א ד״ה עדות שאי אתה יכול להזימה:
בא״ד ועי״ל דגבי עדות דב״נ. קשה לי בזה מסוגיא דכתובות דף לג ע״א רא״א עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. משמע דאי בני התראה ראוי לומר יותר דמלקי לקי והא אם יהיה הדין דממונא לא משלם בטלה כל העדות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דבזה אין דומה לב״נ דהא קרא דהזמה קאי על הממון דהא משכחת בלא אתרו. וא״כ אדרבה אם ל״צ התראה אפשר לומר יותר דמלקי לקי ולא יהיה בממון כלל דין הזמה ולא קאי עלה ועשיתם כאשר זמם. עכ״פ אם צריכין התראה א״כ משכחת בממון כאשר זמם בלא אתרו. ובאתרו אם לא ישלמו ממון יהיה בכלל עדות שאי אתה יכול להזימה:
ד״ה בעינן כו׳ וי״ל דמ״מ אשתו נפסלת. לכאורה עדיין קשה לר״י ביבמות דף סח דמצרי שני אינו פוסל את אשתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אם אמרו העדים: ״מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות לעיר מקלט״ משום שהרג נפש בשגגה, ולאחר מכן הוזמו העדים הללו — אין אומרים: יגלה זה העד תחתיו, אלא לוקה ארבעים.
Likewise, in a case where two witnesses came before the court and said: We testify with regard to so-and-so that he is liable to be exiled to a city of refuge for unwittingly killing another (see Numbers 35:11), and a second set of witnesses testifies in court and renders the first set conspiring witnesses, one does not say with regard to each of the conspiring witnesses: This witness shall be exiled in his stead. Rather, he receives forty lashes.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןתוספות ר׳ פרץמרדכיריטב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: הָא, כֵּיצַד אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין מִיבָּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד מִדְּקָתָנֵי לְקַמַּן, אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם ״הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין, שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, (מִכְּלָל דְּאֵלּוּ אֵין זוֹמְמִין).

GEMARA: The Gemara analyzes the opening question of the mishna: But based on the cases discussed in the mishna, the tanna should have asked: How are witnesses not rendered conspiring witnesses? The standard punishment for conspiring witnesses is the punishment that they conspired to have inflicted upon the subject of their testimony. The mishna cites anomalous cases where their punishment does not correspond to the punishment they sought to have inflicted. The Gemara asks: And furthermore, from the fact that the tanna teaches in a mishna cited later (5a): But if the second set of witnesses attempting to render the first set conspiring witnesses said to them: How can you testify to that incident when on that day you were with us in such and such place, these first witnesses are conspiring witnesses. One learns by inference from the final phrase in the cited passage: These are conspiring witnesses, that those enumerated in the mishna here are not conspiring witnesses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ פרץבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: אהיאך אתם מעידין – ביום פלוני שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני, ואתם הייתם עמנו במקום פלוני. הרי אילו זוממין.
א. חסר. וראה רש״י ד״ה ה״ג האי כיצד וכו׳. וכנראה גירסא אחרת היתה לפניו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ה״ג: האי כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה ועוד דקתני לקמן (בבלי מכות ה׳.) אבל אמרו להם כו׳.
כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה – דהא לא מקיימת בהו כאשר זמם.
ועוד – מאי קא בעי תנא כיצד נעשין זוממין הא קתני לה לקמן כיצד דין זוממין דקתני במתני׳ אבל אמרו להם המזימים היאך אתם מעידים עדות זה והלא הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני כו׳.
ועוד מדקתני לקמן – פיר׳ הקונטרס דמאי בעי כיצד וכו׳ הא קתני לקמן וכו׳.
ועוד יש לפרש ועוד – כלומר: ואם תמצא לומר דלשון הזמה הוא, זה אינו, דעל כרחך דין הזמה קאמר כדקתני, ולאלומי קושייתא קמייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר כיצד העדים נעשין זוממים מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרין יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה את הארבעים אמר הר״ם אלו שמנו העדים חללים לפי שהם מעידים על זה שהוא חלל היינו פוסלין זרעם והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וכן אין חייבין עדים זוממין גלות שנאמר זמם ולא זוממין אבל הם חייבים מלקות שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ולמדנו מפי השמועה בפי׳ פסוק זה שיש בזה כי כשיבאו עדים ויעידו והרשיעו (את הרשע) צדיק והצדיקו רשע ואחר כך באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את הרשע שהרשיע את הצדיק והוא שנאמר אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו אי זה דבר שיהיה ואזהרה שלהם מה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר ולפיכך מלקין אותו וכך פי׳ התלמוד:
גמרא האי אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה. ועוד כדקתני לקמן הוא – פירש רש״י ז״ל: ועוד מאי קא בעי הכא כיצד העדים נעשין זוממין, דהא לקמן בפירקין תני כיצד אבל אמרו להם היאך וכו׳. פשט לשונו ז״ל נראה, שהספר מקשה תרתי למה לי, אבל אין לשון הגמרא משמע כן, מדקאמר כדקתני לקמן הוא משמע אינו כמו שאמר כאן, אלא כדקתני לקמן הוא. אלא הכי פירושו דלשון נעשין עדים זוממין לא הוי עיקר משמעותו על קיום תורת הזמה בהן אלא באיזה לשון נעשין זוממין בתחלת זוממותן. ולהכי פרכינן דאפילו נימא דהאי נעשין זוממין דקתני מיירי בקיום תורת הזמה בהן, לא ה״ל למיתני כיצד העדים נעשין זוממין, ואין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה, דהא קתני בן גרושה ובן חלוצה. ועוד קושיא חמורה יותר, דאפילו הוי תני אין העדים נעשין זוממין, לא אתי שפיר, דלא משמע האי לישנא אלא ניזומין מתחלתן, ובהא לא איירי הכא, וכדקתני לקמן הוא, אבל אמרו להם וכו׳, וזה עיקר. וכן פי׳ בתוספות. ואפשר שלזה כיון לשון רש״י ז״ל אלא שלשונו סתום, והכי קאמר מר״ן ז״ל מאי בעי הכא להאי לישנא דכיצד נעשין, כדקא מיירי בקיום תורת הזמה, דהא לישנא בכיצד ניזומין דאיירי בה לקמן הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא ותחילה מבררים את המשפט הראשון במשנה: הא [הרי] בנוסח ״כיצד אין העדים נעשים זוממין״ מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא לשנות], שהרי כרגיל עדים זוממים נענשים כפי שזממו לעשות, ואילו כאן מובאים מקרים שבהם העדים אינם נענשים כמזימתם! ועוד יש לשאול: מדקתני לקמן מה ששנה לפנינו, במשנה להלן]: אבל אמרו המזימים להם לעדים: ״היאך אתם מעידין בעדות זו, שהרי באותו יום אתם הייתם עמנו במקום פלוני״הרי אלו זוממין, מכלל הדברים נשמע שדווקא אלו הם זוממים, אבל אלו שנמנו קודם (במשנתנו) בעדותם אין זוממין!
GEMARA: The Gemara analyzes the opening question of the mishna: But based on the cases discussed in the mishna, the tanna should have asked: How are witnesses not rendered conspiring witnesses? The standard punishment for conspiring witnesses is the punishment that they conspired to have inflicted upon the subject of their testimony. The mishna cites anomalous cases where their punishment does not correspond to the punishment they sought to have inflicted. The Gemara asks: And furthermore, from the fact that the tanna teaches in a mishna cited later (5a): But if the second set of witnesses attempting to render the first set conspiring witnesses said to them: How can you testify to that incident when on that day you were with us in such and such place, these first witnesses are conspiring witnesses. One learns by inference from the final phrase in the cited passage: These are conspiring witnesses, that those enumerated in the mishna here are not conspiring witnesses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ פרץבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תַּנָּא הָתָם קָאֵי: בכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, גחוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁאֵין מַקְדִימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, אֵלָּא לְמִיתָה אַחֶרֶת,

The Gemara answers both questions: The tanna is standing there in his studies, at the end of tractate Sanhedrin, which immediately precedes Makkot, and Makkot is often appended to the end of Sanhedrin. The mishna there teaches (89a): All those who are rendered conspiring witnesses are led to be executed with the same mode of execution with which they conspired to have their victim executed, except for conspiring witnesses who testified that the daughter of a priest and her paramour committed adultery, where the daughter of the priest would be executed by burning (see Leviticus 21:9) and her paramour would be executed by strangulation. In that case, they are not taken directly to be executed with the same mode of execution that they sought to have inflicted on the woman; rather, they are executed with a different mode of execution, the one they sought to have inflicted on the paramour.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ פרץריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן: תנא התם קאי: כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התם קאי – מסנהדרין סליק דתנן בשילהי אלו הן הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין דיש זוממין שנשתנו במקצת מדין הזמה כדקתני כל הזוממין מקדימים לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נדון.
חוץ מזוממי בת כהן – נשואה שאע״פ שנגמר דינה לשריפה על פיהם הם בחנק כדילפינן התם (בבלי סנהדרין צ׳.) היא בשריפה ואין בועלה בשריפה אלא בחנק כשאר אשת איש והזוממין משכימין למיתה שחייבו את הבועל דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו (בבלי סנהדרין צ׳.) וקאמר הכא עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל אלא מלקות ועלה מפרש כיצד אותן העדים שאין מקיימין בהן דין הזמה נעשין זוממין מעידים אנו כו׳.
כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה – פי׳ הקונטרס1 (רש״י כתובות מ״ה.): שאין להם נס והמלטה.
וקשה: דמאי קמ״ל? פשיטא. ובכתובות2 פירש שרוצה לומר מקדימין – שלא יענו הדין. וגם זה קשה דמאי קמ״ל פשיטא.
לכך פירש ר״י: מקדימין – הכי פירושו: ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שהמיתו, אבל ודאי אם אינו יכול, אפ״ה נמיתם בכל מיתה שנוכל, כדתניא: הכה תכה (ב״מ לא:).
וקשה דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין מה:) דרוצח וגואל הדם הוו ב׳ כתובין הבאין כאחד.
וכן קשה דבתוספתא (תוספתא סנהדרין י״ב:ג׳) תניא: אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה, ודריש ליה מן קרא דובערת הרע מקרבך (דברים י״ט:י״ט). ואמאי הוי רוצח וגואל הדם ב׳ כתובין הבאים כאחד.
ותירץ ה״ר יוסף: דרוצח וגואל הדם הוו ב׳ כתובים הבאין כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד׳ מיתות ב״ד, אבל מד׳ מיתות ב״ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות.
זוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת – בועלה דדרשינן היא ולא בועלה, וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו, דדרשינן: לאחיו – ולא לאחותו.
וא״ת: למה לי דרשא דלאחיו ולא לאחותו, תיפוק ליה מהיא, דנפקא לן דדרשינן (סנהדרין נא.): את אביה היא מחללת – היא ולא בועלה היא ולא זוממיה.
וי״ל: הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבא לאוקומי מיעוטא דהיא אלא בבועלה, ולא ממעטינן זוממין (אלא מן אחיו), אבל כיון דכתיב אחיו דרשינן נמי מהיא למעוטי זוממיה.
אבל קשה: כיון דכתיב אחיו, אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא.
וי״ל: דאי מאחיו הוה אמינא דה״מ כשהבועל היה נדון קרינן ביה לאחיו אבל אם לא היה נדון על פי עדותן כגון שהיה קטן בן ט׳ שנים ויום אחד או שלא הכירו הבועל לא קרינן ביה לאחיו קמ״ל היא ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין.
ומתחלה היה ר״י מסופק בהאי מילתא, ושוב פשטה מפרק נגמר הדין (סנהדרין מו.) דקאמר: מיתה אחת מעין שתי מיתות, כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין. והשתא למה ליה זוממי זוממין, תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק. אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה, כגון שהוא קטן כדפירשתי, ואפ״ה קאמרי זוממי זוממין בחנק, אלמא דהוה זוממין בחנק, אע״פ דליכא דין מיתה בבועל.
1. כך פירש רש״י בכתובות מ״ה.
2. בפירוש רש״י לכתובות שבידינו לא פירש כן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא התם קאי – פירוש: אפרק הנחנקין דקתני כל הזוממין וכו׳, ויש עדים זוממין וכו׳. ק״ל, מה תשובה יש בזה לתירץ קושייתנו, דאנן לא בעינן היכא קאי דקתני הכי? וי״ל, דקא מתרץ, דתנא ה״ק כיצד העדים נעשין זוממין בלבד שאין בהם קיום הזמה אלא לשון זוממין בלבד, ומשום דבפרק הנחנקין איירי בקולא דידהו במקצת, שאין מקדימין למיתה החמורה אלא למיתה קלה, קתני הכא שיש עדים אחרים קלים יותר שאין בהם אלא לשון זוממין ומלקות בעלמא. ומ״מ אין פי׳ זה נכון, דאכתי לא מתרצא קושיין ועוד כדקתני לקמן הוא לפום מאי דפרישנא לכך הנכון יותר דהכי קא מתרץ, דודאי האי כיצד העדים נעשין זוממין, כיצד ניזומין מתחלתן לקיים בהם הזמה גמורה קאמר, אלא דהשתא בתחלת דבריו לא פריש לה, אלא דאיירי מעיקרא בקולי דתורת הזמה, ובסוף הדר לפרושי מאי דפתח וקתני לקמן אבל אמרו להם וכו׳. והאי דפתח מעיקרא לפרושי קולי הזמה, משום דקאי על פרק הנחנקין, דאיירי בקולא דהזמה, וסיים בהא שאר קולי שהם עוד קלים יותר, והדר פריש כדקתני לקמן כיצד נעשין זוממין גמורים בתחלתן וסופן.
כל הזוממין מקדימין וכו׳ – פירש רש״י ז״ל: משכימין, כלומר, שאין להם הצלה מאותה מיתה. ור״י ז״ל פירש, משום דאם אינו יכול להמיתן באותה מיתה, ממיתין אותם בשאר מיתות של ד׳ מיתות, דאלו חוץ לד׳ מיתות ליכא אלא ברוצח וגואל הדם בלחוד, כדאיתא בסנהדרין (סנהדרין מ״ה:), ומיהו לכתחלה כל היכא דאפשר לאותה מיתה קודמין, להכי נקט מקדימין.
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה – פירש רש״י ז״ל: אם העידו על שניהם, דאף על גב שהן מוזמין משניהם וממיתה חמורה ממיתת הבועל, ובעלמא כל שנתחייב שני מיתות, נידון בחמורה, הכא גזרת הכתוב שנידונין במיתת הבועל, שהיא קלה, דדרשינן כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא לאחותו, כדאיתא התם. ומ״מ נראה מלשונו ז״ל, שאם לא העידו על הבועל, אלא עליה, כגון שהתרו בה, ולא התרו בו, או שהיה בן ט׳ שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, שהתחייב על ידו והוא פטור, במיתתה ודאי נידונין ולא במיתתו. וכן נראה מלשון משנה, דקתני חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, ולמה ליה למיתני הכא דין בועלה? אלא ודאי משום שהן זוממים בשניהם וקרא דלאחיו הכי מדריש שפיר. אבל יש שפירשו,⁠1 דלעולם נדונין במיתת הבועל, ואף על פי שלא העידו עליו. ובמקומה הארכתי בזה בס״ד, והעליתי כדברי רש״י ז״ל מדברי ר״י הזקן ז״ל. והאי זוממין בת כהן לרבנן, דאמרי נשואה יצאה לשריפה, ולא ארוסה, דארוסה בסקילה היא כדין בת ישראל, ומשום דסבירא להו דסקילה חמורה, כדאיתא התם, הרי היא בשריפה, ובועלה בחנק, כדינו גבי נשואה בת ישראל, והעדים גם כן בחנק הקל כמוה כדמפרש ז״ל הכא, דמפרש לה כרבנן דהלכתא כוותייהו, אבל לר״ש, דסבר ארוסה גם כן יצאה מכלל בת ישראל, מסיק ליה לשריפה החמורה אי בארוסה מיירי היא בשריפה ובועלה בסקילה, כדינו2 עם בת ישראל, והם נדונין כמותו בסקילה הקלה, ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לר״ש. וזה ברור.
1. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״שפירוש״.
2. כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״כדינן״.
תוס׳ בד״ה כל הזוממין כו׳ כדתניא הכה תכה כו׳ נ״ב נ״ל מות יומת המכה מ״מ וכן איתא להדיא בגמ׳ שהתוספות הקשו לשם אהא דאמרינן רוצח וגואל הדם הוי שני כתובים הבאין כאחד וא״ת ולמ״ד מלמדין מאי איכא למימר וי״ל דעוד דריש תלמודא בפרק אלו מציאות גבי עיר הנדחת הכה תכה מ״מ פי׳ והויין ג׳ פסוקים ואין מלמדין לכ״ע ודו״ק [עיין במהרש״א]:
בא״ד דרוצח וגואל הדם כו׳ נ״ב פי׳ שאם אין לו גואל הדם שב״ד מעמידין לו גואל הדם דכתיב בפגעו בו מ״מ גמ׳:
בא״ד ודריש ליה מן קרא כו׳ נ״ב ע״כ אינו יתור גמור אלא שכך דרשינן האי קרא ודו״ק:
בד״ה זוממי בת כהן כו׳ דה״מ כשהבועל כו׳ נ״ב פי׳ שדנין הזוממין בחנק:
בא״ד שלא הכירו הבועל לא קרינן כו׳ כצ״ל ונ״ב לפי שכשהבועל נמי היה נדון דיכולין לקיים כאשר זמם לאחיו הוו שפיר בחנק ולא בשריפה דהא סוף סוף זממו נמי עליה וק״ל:
בא״ד קמ״ל היא כו׳ למעוטי זוממין בכל ענין אפילו היכא דלא מקיים בהו כאשר זמם לאחיו ואפ״ה אמרינן היא ולא זוממיה ואינם אלא בחנק ואף דלא מקיימינן כאשר מידי מ״מ חשבי׳ כאלו בועלה היה נידון דהוו בחנק השתא דאינו נידון לא חמירי עונשי דידהו טפי וחשבינן כאילו זממו במיתת הבועל ודו״ק:
בא״ד ושוב פשטה כו׳ נ״ב פי׳ כשהבועל לא היה נידון שמא העדים לא יתחייבו מיתה כי אם שריפה דבעינן לקיומי כאשר זמם לאחיו וליכא וא״כ בע״כ בדידה צריכין אנו לקיומי כאשר זמם א״כ ע״כ דינן בשריפה כדאיתא בסוגיא בעינן כאשר זמם וליכא וא״כ לפי זה בהכרח כאי שינויא דמשנינן דאתא היא למעוטי בכל ענין אינו אמת עד שפשטה ר״י כו׳ ודו״ק:
בד״ה כל הזוממין כו׳ בכל מיתה שנוכל כדתניא הכה תכה כו׳ עכ״ל והיינו הך דרשא דאלו מציאות גבי עיר הנדחת והתם גבי רוצח נמי דרשי הכי מדכתיב מות יומת וחדא מינייהו נקטו ומהרש״ל הגיה בתוס׳ כדתניא מות יומת ואין צורך וק״ל:
בא״ד וכן קשה דבתוס׳ תניא כל חייבי מיתות שאי אתה יכול להמיתם כו׳ עכ״ל בתוספתא דסנהדרין פי״ב וכצ״ל דלפי הנוסחא שלפנינו תניא אבל הזוממין שאי אתה יכול להמיתן כו׳ לק״מ דאימא דדרשא דדריש מקרא דובערת הרע מקרבך דרשא גמורה היא וגלי קרא בזוממין להמיתן בכל מיתה והוי שפיר רוצח וגואל הדם ב׳ כתובים לגבי שאר חייבי מיתות דה״נ גלי קרא בעיר הנדחת ודו״ק:
בד״ה זוממי בת כהן כו׳ אלא למיתה אחרת בועלה דדרשי׳ היא ולא בועלה וזוממיה דכתיב לאחיו כו׳ מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין אבל כיון כו׳ והשתא ל״ל זוממי זוממין תיפוק ליה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה ועוד מדקתני כו׳ ואת״ל דלשון הזמה הוא זה אינו דע״כ דין הזמה קאמר כדקתני כו׳ עכ״ל כצ״ל ר״ל דלשון הזמה הוא דדין הזמה הא לא מקיימית בהו וה״ל למתני אין העדים נעשין זוממין אלא דמלשון הזמה קאמר הכא כיצד נעשין זוממין ומייתו מדקתני לקמן כו׳ דהיינו לשון הזמה וא״כ ע״כ הכא לא איירי כיצד אלשון הזמה אלא אדין הזמה קאמר כיצד והדרא קושיין לדוכתא דהא לא מקיימת בהו הכא דין הזמה ודו״ק:
בגמרא תנא התם קאי כו׳ ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין בהם דין הזמה כו׳. לכאורה לפ״ז אכתי לשון המשנה אינו מדוקדק וטפי הוי שייך למיתני כיצד אין העדים נעשין זוממין אלא לוקין ארבעים והנראה בזה דאיצטריך למיתני בהאי לישנא לאשמעינן דלא שייך מלקות לגבי עדות אלא כשהוא דרך הזמה גמורה אי הוי שייך הזמה והיינו דוקא שאומרין על העדים עצמן עמנו הייתם אבל אם אומרין שהאיש פלוני שהעידו עליו היה עמהן שאין עליהם תורת עדות זוממין וכ״ש בשאינו דרך הזמה כלל אלא שאומרים ששקר העידו לא שייך מלקות כלל כדמסקינן לקמן דלא תענה לאו שאין בו מעשה הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים את שני הקשיים בתירוץ אחד: התנא התם קאי [שם הוא עומד] כלומר, התנא מתייחס לדברים שבסוף מסכת סנהדרין, שמסכת מכות סמוכה ונספחת לה, ששנינו שם: כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה שרצו להביא על מי שהעידו עליו, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כלומר, חוץ מעדים שהעידו על בת כהן אשת איש שנבעלה לאדם זר, שאם אמת הדבר דינה בשריפה, ודינו של הבועל בחנק. שאם עדים אלו נמצאים זוממים — אין מקדימים לאותה מיתה שזממו להמית בה את האשה, בשריפה, אלא למיתה אחרת מיתת חנק, שממיתים בה את האיש.
The Gemara answers both questions: The tanna is standing there in his studies, at the end of tractate Sanhedrin, which immediately precedes Makkot, and Makkot is often appended to the end of Sanhedrin. The mishna there teaches (89a): All those who are rendered conspiring witnesses are led to be executed with the same mode of execution with which they conspired to have their victim executed, except for conspiring witnesses who testified that the daughter of a priest and her paramour committed adultery, where the daughter of the priest would be executed by burning (see Leviticus 21:9) and her paramour would be executed by strangulation. In that case, they are not taken directly to be executed with the same mode of execution that they sought to have inflicted on the woman; rather, they are executed with a different mode of execution, the one they sought to have inflicted on the paramour.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ פרץריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְיֵשׁ עֵדִים זוֹמְמִין אֲחֵרִים, שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן דִּין הֲזָמָה כָּל עִיקָּר, אֵלָּא מַלְקוּת אַרְבָּעִים. כֵּיצַד? ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה״, אֵין אוֹמְרִים: יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו, אֵלָּא לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

Therefore, the tanna continues in this first mishna in Makkot: And there are other conspiring witnesses with regard to whom the court does not apply the halakhot governing the punishment in standard cases of conspiring testimony at all, and they do not receive the punishment they sought to have inflicted. Rather, they receive forty lashes. How, and in what cases, is this applied? This is applied in a case where two witnesses came before the court and said: We testify with regard to so-and-so that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, one does not say with regard to each of the conspiring witnesses: This witness shall be rendered the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza in his stead. Rather, he receives forty lashes.
ר׳ חננאלרי״ףתוספות ר׳ פרץבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויש עדים אחרים שאין בהן הזמה כל עיקר אלא מלקות בעלמא, כיצד? מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כול׳א אין אומרים יעשה זה בן גרושה כול׳.
א. אולי בכוונה לא כתב בן חלוצה וכתב וכו׳ אף שכמעט אין בזה קיצור לשון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי כיצד העדים נעשין זוממין פי׳ בגמ׳ שהוא חוזר למה שאמרו במסכת סנהדרין פרק חנק (סנהדרין פ״ט.) שכל הזוממין מקדימין למיתה שהיו מעידין עליה חוץ מזוממי בת כהן וא״א ובועלה שנדונין כמיתת הבעל בחנק ולא כמיתתה בשריפה ובא עכשו ולמד שיש1 זוממין אחרים שנשתנה בהם יותר שאין עושין בהם דין הזמה כל עקר כיצד מעידין אנו על איש פלוני המוחזק בכהן שהוא בן גרושה ובן חלוצה והרי הוא חלל כגון שמעידים שראו את אמו שנתגרשה ואח״כ נולד זה ואע״פ שהעדות אינה אלא על אמו ואין אלו מוזמים בגופה של עדות מ״מ הרי זה כאלו אמרו שהוא פסול שלא העידו על האם אלא בכונת עדות הבן:
וי״מ בשהעידו ששמעו מאביו שאמר עליו זה בני בן גרושה ובן חלוצה שנאמן בכך כמו שביארנו בבתרא ואין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה ואפי׳ היו עדים אלו כהנים שאם אתה אומר כן פסלת את זרעו והתורה אמרה ועשיתם לו ולא לזרעו וא״ת להכשיר את זרעו אין זה כאשר זמם וכן אם היו עדים אלו ישראלים הרי הזמתם באה לפסול את בנותיהם לכהונה כדין בת חלל זכר אלא לוקה את הארבעים משום עדות שקר ולא משום לא תענה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא אלא ממה שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע ואם בדיינין נאמר למה הוזכרה כאן צדקת הצדיק וכי צדקת הצדיק מחייבת את הרשע מלקות אלא בעדים נאמר והוא שפרשו בו בגמ׳ עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והעמידו עד זה בחזקת רשע והיה אם בן הכות הרשע ואחר שיש שם מלקות אין אומרים שישלם ממון על שמפסידו תרומה ומתנות כהנה שאין תשלומין במקום מלקות ועוד שאין כאן אלא גרמא וכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום:
ויש שואלין במשנה זו הזמה זו מה טיבה וכי עדות בן גרושה וחלוצה צריך דרישה וחקירה עד שיבאו בו לידי הזמה והלא לא מצינו דרישה וחקירה אלא בדיני נפשות ואע״פ שבעדי אשה להתירה הצריכו ר׳ עקיבא ור׳ טרפון דרישה וחקירה הרי אין הלכה כן כמו שבארנו בסוף יבמות ואף לדעתם שמה בזו משום היתר א״א החמירו עד שמתוך כך ראו קצת מפרשים לדונה אף לדברי הכל כעדות אשה לר׳ עקיבא ור׳ טרפון ולומר שצריך דרישה וחקירה כדיני ממונות מן הדין שהרי אלמלא תקנת נעילת דלת היו מצריכין בהם דרישה וחקירה וזו הואיל ואין כאן תקנה מצריכין עדותם לדרישה וחקירה ר״ל איזה יום וכו׳ ונמצא בהם דין הזמה וחכמי הדורות שלפנינו כתבו שאין עדות זו צריכה דרישה וחקירה שדיני ממונות הוא שהיו מצריכין לכך מן הדין שמא אנוסים הם מחמת נפשות וכדומה לזה אבל זה אינו צריך דרישה וחקירה ואין אומרין שלא לקבל עדותם מתורת עדות שאינך יכול להזימה שהרי מקבלין אותו בדיני ממונות ועוד שיש צד שהוא בהזמה ועליו נשנית משנה זו והוא שאמרו מאליהם ביום פלוני גרשה שאף בדיני ממונות בכיוצא בזה יש הזמה כמו שביארנו בסנהדרין וכדרך כל אלו שהוזכרו במשניות שבפרק זה:
ובא ללמד בהזמה זו שאין בה אלא מלקות אחר שאילו היינו מקיימין בו הזמה גמורה היה אף זרעו נענש עמו ובקצת ליקוטי גאונים ראיתי שאם היה זה מוחזק בישראל והעידו עליו שהוא מצרי שני ונמצא שפסלוהו לבא בקהל אף בזה אין אומרין לקיים בו הזמה גמורה לעשותו מצרי שני אע״פ שאין זרעו נפסל בכך שהרי דור שלישי ראוי לבא בקהל שמ״מ לדעת האומר שמצרי שני הבא על הכהנת ועל הישראלית עשאה חללה הרי אין כאן לו לבדו וכשם שאתה אומר לו ולא לזרעו כך אתה אומר לו ולא לאשתו ואף לדעת האומר שלא עשאה חללה וכשרה לכהונה מ״מ אין כאן לו לבדו והרי פסלו את האב בעדות זו גם כן ואף אתה דורש לו ולא לאביו וא״ת להכשיר את אביו אין זה כאשר זמם ודין האמור במשנה זו בבן גרושה וחלוצה כך הדין והענין בישראל שהעידו עליו שהוא נתין או ממזר וכיוצא בזה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנתחדש עליה בגמ׳ כך הוא:
1. כן צ״ל. בכ״י: ״שאין״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובהמשך למשנה זו בסנהדרין הוסיף התנא במשנה שלנו: ויש עדים זוממין אחרים, שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר, שאינם נענשים כלל כפי שזממו לעשות, אלא לוקים מלקות ארבעים, כיצד? ״מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה״אין אומרים יעשה זה העד בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה את הארבעים.
Therefore, the tanna continues in this first mishna in Makkot: And there are other conspiring witnesses with regard to whom the court does not apply the halakhot governing the punishment in standard cases of conspiring testimony at all, and they do not receive the punishment they sought to have inflicted. Rather, they receive forty lashes. How, and in what cases, is this applied? This is applied in a case where two witnesses came before the court and said: We testify with regard to so-and-so that he is the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza, one does not say with regard to each of the conspiring witnesses: This witness shall be rendered the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza in his stead. Rather, he receives forty lashes.
ר׳ חננאלרי״ףתוספות ר׳ פרץבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מְנָהָנֵי מִילֵּי? א״ראֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (אֲמַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ):⁠1 דַּאֲמַר קְרָא: {דברים י״ט:י״ט} ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״, לוֹ, וְלֹא לְזַרְעוֹ. וְלִיפְסְלוּהוּ לְדִידֵיהּ וְלֹא לִיפְסְלוּ לְזַרְעֵיהּ! בָּעִינַן ״כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת״ וְלֵיכָּא.

The Gemara asks: From where is this matter derived that the court does not punish the witnesses with the punishment they sought to have inflicted and disqualify them from the priesthood? Rabbi Yehoshua ben Levi says that Rabbi Shimon ben Lakish says: It is derived from a verse, as the verse states: “And you shall do to him as he conspired” (Deuteronomy 19:19), from which the Gemara infers: It is done “to him,” but not to his offspring. Rendering the witness a ḥalal would disqualify his offspring as well. The Gemara challenges: Let the court invalidate the witness and not invalidate his offspring. The Gemara explains: That too would not accord with the directive in the verse, as based on the verse we require that the punishment be “as he conspired to do” (Deuteronomy 19:19), and that is not the case here, as the witness conspired to disqualify the subject of his testimony and his offspring.
1. מלים אלה חסרות בכ״י מינכן.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ פרץריטב״אמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שנ׳: ועשיתם לו כאשר זמם, לו ולא לזרעו. וליפסליה ליה לדידיה לחודיה. בענן כאשר זמם וליכא – כלומר הוא לא בא אלא לפסול לו ולזרעו, ואם באת לפוסלו לו לבדו הנה לא נעשה כאשר זמם לעשות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא לזרעו – ואם תעשהו חלל והוא כהן פסלת את זרעו לעולם.
בעינן כאשר זמם – והוא זמם לפסול את הנדון ואת זרעו.
בעינן כאשר זמם וליכא – קשיא: היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפסלו, א״כ נפסול.
וי״ל: דמ״מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו, וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם – לו ולא לאשתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליפסליה לדידיה ולא לזרעיה – פירוש: דכיון שאין פיסולם אלא מדרך קנס, מילתא דאפשר הוא שיהיה הוא פסול וזרעו כשר, ופרקי׳ בעינן כאשר זמם, וליכא, פי׳, דאנן בעינן שתתקיים בהם כל מה שזממו, ולפי עדותם זרעו היו חללים. וא״ת, אדרבא, כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב, ונדרוש לאחיו ולא לזרעו. י״ל, דההיא הא אפיקיניה לענין זוממי בת כהן למידרש לאחיו ולא לאחותו, והכי בעי למדרש טפי לזרעו, שהם כרעא דידיה בכלל לאחיו הוא. וכתבו בתוספות, שאם העידו עליו שמצרי שני היה, שזרעו היה כשר שהם שלישי, ואפילו הכי לוקין ואין נפסלין, דאכתי איכא למידרש לו ולא לאשתו, ואפילו אין לו אשה אין לחלוק, ואין זה מתחוור כל הצורך, דלגבי זרעו שהם כרעא שלו שייך לומר דליכא כאשר זמם, אבל לגבי אשתו, כיון דבדידיה מתקיים, שפיר קרינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אלא שי״ל שדינם אמת, שלא חלקה התורה בפיסולי יוחסין.
בד״ה בעינן כאשר זמם וליכא קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני כו׳ א״כ נפסל כו׳ עכ״ל ק״ק ומאי קושיא דאימא דקושטא דהכי הוא דנפסל וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עד כאן לבירור לשון המשנה, ולתוכן דברי המשנה שואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], שאין מקיימים דין ״כאשר זמם״ לפסול אדם מכהונה? אמר ר׳ יהושע בן לוי אמר ר׳ שמעון בן לקיש: שכן אמר קרא [הכתוב]: ״ועשיתם לו כאשר זמם״ (דברים יט, יט), ויש לדייק מן הלשון: ״לו״ולא לזרעו, ואם היינו עושים את העד חלל, נמצא שפוסלים אנו בכך גם את זרעו. ושואלים: ליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה [שיפסלו אותו עצמו ולא יפסלו את זרעו]. שאם העד הזומם היה כהן ידונו אותו כחלל, ויורידו אותו מכל זכויות הכהונה, אבל לא יפסלו את בניו אחריו! ומשיבים: גם אם נעשה כן לא יתקיים האמור בענין זה, כי בעינן [צריכים אנו] לקיים ״כאשר זמם לעשות״ (דברים יט, יט) ובאופן זה ליכא [אין] מתקיים הדבר, שהרי העד זמם לפסול את האיש וגם את זרעו אחריו.
בר פדא אומר טעם אחר: קל וחומר הוא, ומה המחלל, כהן הבא על גרושה, שמחלל את האשה ואת זרעו הנולד ממנה, הוא עצמו אינו מתחלל על ידי כך, אלא נשאר בכשרותו, העד הזומם הבא לחלל ולא חילל בפועל, שהרי הוזם — אינו דין שלא יתחלל הוא עצמו? מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא על סברה זו: אם כן, אם אתה משתמש בשיקול זה, שהעד הזומם לא עשה מה שזמם לעשות, כבסיס לקל וחומר — בטלת תורת עדים זוממין מעיקרה, שכך יש לומר:
The Gemara asks: From where is this matter derived that the court does not punish the witnesses with the punishment they sought to have inflicted and disqualify them from the priesthood? Rabbi Yehoshua ben Levi says that Rabbi Shimon ben Lakish says: It is derived from a verse, as the verse states: “And you shall do to him as he conspired” (Deuteronomy 19:19), from which the Gemara infers: It is done “to him,” but not to his offspring. Rendering the witness a ḥalal would disqualify his offspring as well. The Gemara challenges: Let the court invalidate the witness and not invalidate his offspring. The Gemara explains: That too would not accord with the directive in the verse, as based on the verse we require that the punishment be “as he conspired to do” (Deuteronomy 19:19), and that is not the case here, as the witness conspired to disqualify the subject of his testimony and his offspring.
Bar Padda says that this alternative form of punishment is derived through an a fortiori inference: If one who actually disqualifies another from the priesthood, i.e., a priest who fathers a son with a divorcée disqualifies their son from the priesthood, is not himself disqualified from the priesthood, so too with regard to this witness who came to disqualify another from the priesthood but was unsuccessful and did not disqualify him because he was rendered a conspiring witness, isn’t it logical that he should not be disqualified? Ravina objects to this reasoning: If so, that the failure of the conspiring witnesses to achieve their objective is the consideration at the basis of the a fortiori inference, you have thereby rendered the halakha of conspiring witnesses obsolete, as one could claim:
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ פרץריטב״אמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בַּר פְּדָא אוֹמֵר: ק״וקַל וָחוֹמֶר: וּמַה הַמְּחַלֵּל אֵינוֹ מִתְחַלֵּל, הַבָּא לְחַלֵּל וְלֹא חִילֵּל, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל? מַתְקֵיף לַהּ רַבִּינָא: אִם כֵּן, בִּטַּלְתָּ תּוֹרַת עֵדִים זוֹמְמִין!

Bar Padda says that this alternative form of punishment is derived through an a fortiori inference: If one who actually disqualifies another from the priesthood, i.e., a priest who fathers a son with a divorcée disqualifies their son from the priesthood, is not himself disqualified from the priesthood, so too with regard to this witness who came to disqualify another from the priesthood but was unsuccessful and did not disqualify him because he was rendered a conspiring witness, isn’t it logical that he should not be disqualified? Ravina objects to this reasoning: If so, that the failure of the conspiring witnesses to achieve their objective is the consideration at the basis of the a fortiori inference, you have thereby rendered the halakha of conspiring witnesses obsolete, as one could claim:
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות ר׳ פרץבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשעודהכל
בר פדא אמר: קל וחומר, המחלל אינו מתחלל – פי׳ כהן גדול שבא על אלמנה וחיללהא הוא אינו מתחלל. העד שבא לחלל – והעיד עליו שהוא בן גרושה ונתכוון לחללו ולא חיללו, אינו דין שלא יתחלל.
א. רש״י פירש כהן הבא על הגרושה שמחלל זרעו אף שהוא עצמו אינו מתחלל, ולא פירש שהבא על הגרושה מחללה מלאכול בתרומה וכמש״כ בקידושין שעובר משום לא יחלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המחלל אינו מתחלל – כהן הנושא את הגרושה שמחלל את זרעו אין הוא עצמו מתחלל מן הכהונה.
הבא לחלל ולא חילל – עד זומם שרצה לחלל ולא חיללו אינו דין כו׳.
אם כן – אם באת לדרוש ק״ו זה בעדים זוממים בטלת תורת הזמתם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ידעת שהחללה היא שנולדה מאיסורי כהונה או אישה שאסורה לכהונה שנבעלה לכהן אבל הכהן עצמו שעשה עבירה אפילו דרך נשואין אינו מתחלל שנאמר ולא יחלל זרעו כמו שיתבאר במקומו וזהו שאמרו כאן אינו מתחלל:
בר פדא אמר קל וחומר – אפשר דמודה בר פדא בדרשה דר׳ יהושע בן לוי, דהא טעמא תריצא הוא, אלא שבא לחזק דבריו עוד מדין קל וחומר, דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, ודחינן לה ואמרינן דמחוורתא כר״י, אי אפשר דלא ניחא ליה דרשא דר״י, דס״ל, דכיון דמיפסל איהו קרינן ביה שפיר כאשר זמם.
מתקיף לה רבינא, אם כן בטלת תורת עדים זוממין – פירוש: הא לאו הכי שפיר איכא למידק כי האי קל וחומר, וכדאמרינן התם במנחות (מנחות ט״ו) ומה המפגל אינו מתפגל, הבא לפגל ולא פיגל, אינו דין שלא יתפגל ואמרינן נמי ומה האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר, אינו דין שלא יאסר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות ר׳ פרץבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מכות ב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מכות ב., עין משפט נר מצוה מכות ב., ר׳ חננאל מכות ב. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף מכות ב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מכות ב., רש"י מכות ב., תוספות מכות ב., רמב"ן מכות ב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., תוספות ר׳ פרץ מכות ב., מרדכי מכות ב., בית הבחירה למאירי מכות ב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מכות ב., מהרש"ל חכמת שלמה מכות ב., מהרש"א חידושי הלכות מכות ב., פני יהושע מכות ב., גליון הש"ס לרע"א מכות ב., חדושי בעל שרידי אש מכות ב. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ מכות ב., אסופת מאמרים מכות ב.

Makkot 2a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Makkot 2a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Makkot 2a, R. Chananel Makkot 2a, Rif by Bavli Makkot 2a, Collected from HeArukh Makkot 2a, Rashi Makkot 2a, Tosafot Makkot 2a, Ramban Makkot 2a, R. Peretz Makkot 2a, Mordekhai Makkot 2a, Meiri Makkot 2a, Ritva Makkot 2a, Maharshal Chokhmat Shelomo Makkot 2a, Maharsha Chidushei Halakhot Makkot 2a, Penei Yehoshua Makkot 2a, Gilyon HaShas Makkot 2a, Chidushei Baal Seridei Eish Makkot 2a, Steinsaltz Commentary Makkot 2a, Collected Articles Makkot 2a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144