×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְנִיבַטְּלֵיהּ בְּשֵׁית כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָא דְרַבָּנַן עִילָּוֵיהּ כִּדְאוֹרָיְיתָא דָּמְיָא וְלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא וְלָא מָצֵי מְבַטֵּיל.
The Gemara asks: But let him render the leaven null and void during the sixth hour, when he burns it. The Gemara answers: Since there is a rabbinic prohibition that takes effect on the leaven, as it is prohibited to derive benefit from it after the fifth hour, its legal status is like that of leaven prohibited by Torah law, and therefore it is not in his possession and he is unable to nullify it.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
וניבטליה בשעה ששית למה בזמן הביעור כו׳ פשוט׳ היא – פי׳ קורדניאתא חטים חזקים ואין מחמיצין (היא) אפילו אלו כיון שהוכשרו במים איסורי הנאה הן כחמץ גמור ואקשי׳ וכי בתר איסורא לא מצי מבטל ליה והתניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בבית מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב והנה יום טוב לא משכחת לה אלא בתר איסורא וקתני דמבטל ושנינן לא בתלמיד חכם שיש לו עסה מגולגלת בביתו ביום טוב ומתיירא שמא תחמיץ שמקדים ומבטלה קודם שתחמיץ דיקא נמי מדקתני היה יושב בבית המדרש שמע מינה.
וניבטליה בשית – ליתקנו רבנן לכל אדם ליבטל בלבו בתחלת שש דהשתא לא פשע דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו.
כיון דאיסורא דרבנן – דמשעברו חמש אסור בחמץ לדברי הכל כדאורייתא דמי ואינו שלו ולא מצי מבטל ליה בלבו וכיון דחס עליה ומשהי ליה פורתא עבר עליה.
ואח״כ שאל על כלל הביטול אחר שא״א לעשות לפי מה שאמרת משעבר זמן האיסור ובכלל זה אף מתחלת שבע ולמעלה יבטלנו בשעה ששית ולמה תקנוהו בלילה ותירץ לו שאף בשעה ששית הואיל וזמן איסור סופרים הוא אף בהנאה אין בידו לבטלו שהרי גדולה מזו אמרו שהמקדש בחמץ מתחלת שש שעות ולמעלה אפי׳ בחטים של הרים שהם יבשים ואין שריית מים שבהם מביאתם לידי חמוץ כל כך שיבאו בו לידי בקוע אלא כעין חמץ ומדברי סופרים ונמצא חמץ דרבנן בשעות דרבנן אין חוששין לקדושיו שהרי מ״מ באיסורי הנאה קדש והואיל והדבר אסור בהנאה אע״פ שאיסור הנאתו מדברי סופרים אין קדושיו כלום ואינה צריכה גט שכל שנאסר לה איזה דבר בהנאה אסרו מי שאסרו אינו ממון והרי אף אם היא עצמה אסרה על עצמה איזה דבר בהנאה וקדשוה בו אינה מקודשת כמו שביארנו בקצת מקומות על מעשה שאירע לפנינו:
דאמר רב גידל אמר רב המקדש מו׳ שעות ולמעלה אפי׳ בחיטי קודנייתא וכו׳ – הנכון כפי׳ רת״ם ז״ל דחיטי קודנייתא חימוצן קשה והוי כנוקשה דרבנן והיינו ראיה דמותיב דמה לי חמץ דרבנן בשיעור דאורייתא או חמץ דאורייתא בשיעור דרבנן. וכתב הרי״ט ז״ל ומיהו מדלא נקיט אפי׳ בשעה ששית ובחמץ של תורה שמעינן התם חוששין לקידושיו להצריכה גט משום מראית העין כיון שעדיין עסוקין בביעורו ולא בדילי מיניה לגמרי ואגב אורחיה שמעינן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושיו כלל ואפי׳ להחמיר ולא משום טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדכתב הר״ב בעל העיטור ז״ל אלא שכך דינו מן התורה דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא. וכיון שכן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושיו לחומרא כדין תורה דהא איכא ממון גמור ועדי׳ כשרים מן התורה ע״כ בשם רבו הרא״ה ז״ל. ורש״י ז״ל כתב זה לשונו ואע״ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרינן אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתי דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לאו קידושין נינהו ע״כ. וכתב עוד הרי״ט ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל אע״ג דודאי לר׳ שמעון חמץ מותר בהנאה מן התורה כל י״ד אסור הוא מד״ס ומעקר כיון דחמץ אסור בהנאה לר׳ שמעון מדרבנן הוי סוגיין כהלכה דאינו יכול לבטלו דשעה ששית כוליה בדיקה הוא ואם קידש את האשה מו׳ שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כלל והרי זה אמת ונכון מפי הרא״ה ז״ל וזהו שיטת הרב בעל העיטור ז״ל ע״כ.
והתניא היה יושב בבהמ״ד ונזכר שיש לו חמץ וכו׳ עד מבטלו בלבו – כתב הרי״ט ז״ל דלבו לאו דוקא דדברים שבלב אינן דברים לענין הפקר אלא לאפוקי שאין צריך להשמיע לאזנו, וע״כ האי דקתני אחד שבת ואחד יו״ט היינו בתחילת שבת סמוך או בבין השמשות שלו דאי בשבת ממש האיך אפשר שלא החמיצה דהא לדברי הכל כל ששהה שיעור מיל בלא עסק הרי הוא חמץ ואף על פי שלא נראו בה סידוק ושיאור כדאיתא בפ׳ ואלו עוברין גבי מתני׳ דבצק החרש. ועוד הקשה תלמוד זה האיך הניח ביו״ט עיסה מגולגלת בתוך ביתו דהא קיל״ן דלכתחילה אסור להניח העיסה כלל בלא עסק וכדתנן ולא תגביה ידה מן התנור ותירץ כשהניחם בתוך ביתו הנשים היו עוסקים בעיסה ובקטוף הצטרך ללכת לרבו ונטרפה לו השעה והא דקתני בתוך ביתו לאנשי ביתו קאמר כאותם ששנינו ג׳ דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו וכו׳ אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכו׳ ואפי׳ בשבת דחמיר התירו לו ביטול עיסה מקמי דמחמיץ כדי שלא יעבור עליה ונפקא מינה כגון שלשה שפחתו שלא טבלה עיסה לצורכה בשבת דמבטל לה מקמי דתחמיץ ואפשר נמי דעיסה זו דברייתא בכי האי גוונא היא על יד שפחתו הנעשית (נ״ל דצ״ל הנעשית על יד שפחתו, המעתיק) שלשה לצרכה שמזונותי׳ עליו וחייב משום חמץ שברשותו ואתיא כפשוטו ואפי׳ בשבת ע״כ.
הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום – והקשו בתוס׳ דבמסכת נדה משמע גבי שרץ הנמצא במבוי דחזקתו מתכבד לא אמרינן משמע דלא סמכינן אחזקת כיבוד ותירצו שאני שוקי ירושלים שעשויין ליבדק על ידי כבוד. וכתב הרי״ט ז״ל ויש מגדולי הדור מחמירין בעצמן וחוששין ביום י״ד לקרקע הבית שנופלין שם פירורין ולא אפשר למיבדק שפיר וכובדין אותו וחוששין דלא אמרינן חזקתו בדוק ומביאין שם תרנגולין לאכול פירורין דהא ודאי לאו מילתא היא דמשום פירורין לא חשיבי ובטילי ואי משום פת חשוב דלא בטיל דההיא כ״ע חזקתו מתכבד.
ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא תיבה שנשתמשה בה מעשר וחולין וכו׳ אלמא בתר רובא אזלינן – יש מקשים מעות מעשר היכי בטלי דהא הוו להו דבר שיש לו מתירין על ידי חילול וכל דבר שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטיל ותירצו דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטל כגון איסור שנתערב בהיתר ברובה דאיתיה קמן ואפי׳ יבש ביבש ואפי׳ בספק איסור אפשר דאמרינן הכי כההיא דאמרינן בפ״ק דביצה וספקה אסור נתערבה באלף כולן אסורות ומאן דמפרש דאפי׳ אספיקה קאי. אבל ברובה דליתיה קמן אלא דפריש מכלל שאר דברים נטל איסור והיתר ולא ידעינן מהיכא ודאי אזלו בתר רובא ואפי׳ דבר שיש לו מתירין מיהו עדיין הקשו דהא חזינן דהתם ספק ביצה אסורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא תלינן דהאי ביצה מרובא דעלמא דקודם יו״ט הוי ותירצו דהתם נמי כיון דקינה של תרנגולין עשויה ליבדק ודרך תרנגולין להוליד בכל יום דינא הוא דנזיל בתר בתרא ונתלי דהיום נולדה ואע״ג דבעלמא ספיקא דרבנן לקולא משום דהוי דבר שיש לו מתירין אזלינן לחומרא כאילו היא של תורה. וקרוב לזה פי׳ בתוס׳ ע״כ להרי״ט ז״ל.
אמר ר׳ יהודא אמר רב הבודק צריך שיברך – פי׳ משום דעיקר המצוה היינו ביעור ואין הבדיקה אלא בתיקון והכשר ואע״ג דודאי בדיקה מן התורה וישנה בכלל השבתה דלא סגי בלאו הכי מ״מ קס״ד שלא יברך אלא בשעת הביעור קמל״ן: ובע׳ נוסח הברכה על הביעור תקנוה או בלמ״ד או בעל ויש פירשו הטעם כי ביעור כולל הכל השבתה ושריפה ואף הבדיקה שמכנסה במקום א׳ נקרא ביעור וכדאמר קרא בערתי הקדש מן הבית לפיכך תקנוה בלשון כולל. וכתב הרי״ט ז״ל וזה נכון לפי שיטה זו אבל לפי מה שאנו סוברין שהבדיקה מן התורה יש לנו להוסיף כי לעולם הבדיקה מן התורה והביעור אינו ולא לשון ביעור ממש ולפי שעיקר המצוה היא הביעור ועליה הכוונה בבדיקה ואי אפשר ליפטר אחת מהן בלא כלום תקנו לשון הבערה בלשון ביעור שהוא עיקר המצוה ותקינו לאומרה קודם בשעת בדיקה כדי לגלות שהבדיקה גם היא מחלק המצוה וזה נכון וברור. כל זה להרי״ט ז״ל.
מאי מברך וכו׳ – ומאי דלא אקבעו זמן י״מ משום דלא קבע ליה זמן שהרי המפרש והיוצא בשיירא בודק מקודם לכן ומי שלא בדק בי״ד בודק בתוך המועד או לאחר המועד. הרי״ט ז״ל כתב דאין טעם זה מחוור וכתב בשם הרא״ה ז״ל (לפי שהביעור חמץ הוא אסור והמותר לו ואיסור ממונו) (נ״ל דצ״ל לפי שהחמץ הוא אסור לו ואיסור ממונו, המעתיק) ואינו ענין של הנאה לא תיקנו זמן כי לא מצינו זמן אלא על דבר של הנאה. וכתב הוא ז״ל ויש מקומות שנהגו לאומרו ואעפ״כ אין לבטל מנהגו. והרא״ש ז״ל כתב הא דלא מברכינן עליה שהחיינו אע״ג דבאה מזמן לזמן נ״ל כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכ׳ לצורך המועד סמכי׳ לה אזמן דרגלמידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמן הדין היה לברך בעשייתן שהחיינו אלא דסמכי׳ להו אזמן דרגל עכ״ל.
דאמר רב גדל אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי׳ בחיטי קרדיניתא שאינו חמץ גמור אין חוששין והיינו דמייתי מינה לשעה ששית דרבנן ולא מחוור דמשש שעות ולמעלה לא משמע תחלת שש אלא סוף שש דהיינו תחלת שבע כדאמרינן לכ״ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור והיינו תחלת שבע כדמייתינן עלה קרא דאך חלק וחיטי קרדנייתא הן חטין קשין מלשון הרי אררט דמתרגמינן טורי קרדום והחיטים אינן מתבשלים לעולם בקרקע מעצמן עד קרוב לקציר שעושין עוגיאות וממלאים מים והחיטים נשורין ולוקחים קצת חמץ במחובר והוא כעין חמץ נוקשה דמדרבנן. והכי קא מייתי ראיה דכי היכי דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושיו ה״נ בשעה ששית דרבנן וחמץ גמו׳ לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. והא דרב גידל אתיא בין לר׳ יהודא בין לר׳ שמעון דאע״ג דלר״ש לפני זמנו ולאחר זמנו בלא כלום לאו הוא דליכא אבל עשה דהשבתה מיהא איכא ואסור בין בהנאה בין באכילה ואע״ג דבערב הפסח לא כתיב ביה לא תאכל לא תאכלו לדידיה אפי״ה כיון דבפסח עצמו כי היכי דאסור באכילה אסור בהנאה ה״נ בערב הפסח שאם אתה אומר דלר״ש אינו אסור לא באכילה ולא בהנאה לפני זמנו דאורייתא אלא מדרבנן אסור באכילה ומותר בהנאה ואע״ג דכתיב תשביתו כל שאתה אוכלו אין לך השבתה גדולה מזו א״כ אנן דקיימ״ל כר״ש לית לן הא דרב גידל וזהו דעת הרב בעל המאור ז״ל. ולא אפשר דכיון דמייתי מינה ראיה להא דרב יהודא דהבודק צריך שיבטל וקיימ״ל כותיה ה״נ קיימ״ל כהא דרב גידל ולקמן נמי מייתי תו ראיה מהא דרב גידל אלמא בהליכתה נסבי לה. אלא ודאי בכולי עלמא אתיא וכן הלכתה. מיהו מקדש בשעה ששית בחמץ דרבנן חוששין לקדושיו כיון דתרוייהו דרבנן וא״ת ובשעות דרבנן היאך אפשר שיהא אסור בהנאה והא אמרינן בפרק כסוי הדם אי אמרת בשלמא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא משו״ה ישרפו אלא אי אמרת חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אמאי ישרפו. א״ל הכא שאני דהאי חמץ סופו לבא לידי איסורא דאוריית׳ וליאסר בהנאה נמי וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ונבטל בארבע וחמשי לרב יהודא קא מקשי דאמ׳ הבודק צריך שיבטל מיד ובדין הוה דלימא ונבטל בארבע וחמש אלא כיון דכל עיקר הבטול אינו אלא משום גלוסקא יפיפיה אמר וניבטלה. כיון דלאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה, הוא פשע ולא מבטל לה. הקשה ר׳ אפרים ז״ל הא זמן איסוריה וזמן ביעוריה מצי מבטל והא אמרן דבתר איסוריה לא מצי מבטל וזמן ביעוריה נמי דהיינו בשית הא אמרן דרבנן אסרי עליה. ותירץ דהכי קאמר דאי הוה אמרינן הכי מאן דבדק אכתי מצינ׳ לבטל דאכתי לא מטי זמן איסורי׳ וזמן ביעוריה ושהי מלבטולי ופשע עד לבתר איסוריה ולא מצי מבטל אבל בשעת בדיקה כיון דקא עסיק במלת׳ לא מדחי נפשיה:
בגמרא כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא כו׳ דאמר רב גידל אמר רב כו׳. עיין מה שכתבתי בזה במקומו בר״פ כל שעה לבאר שיטת רש״י ושיטת ר״ת ז״ל כ״א לפי דרכו וגם הוספתי נופך משלי ושם ביארתי שיש לפרש הא דרב גידל בטעמא דאורייתא וחיטי קורדנייתא נמי ספק חמץ דאורייתא הוא ואפ״ה מייתי שפיר מדרב גידל דשייך מיהא איסור הנאה מדאורייתא בחמץ לפני זמנו ומש״ה חיישינן נמי בשעות דרבנן דגזרינן שש אטו שבע ע״ש באריכות. אלא דלפ״ז לא שייך הא מילתא אלא אליבא דרב דפסק לקמן בפ׳ כל שעה כר׳ יהודה דלפני זמנו אסור מדאורייתא משא״כ למאן דס״ל דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה מדאורייתא אין ה״נ דמצי לבטל עד שתחשך ועמ״ש בזה לקמן דף י״א בסוגיא דאם לא בדק תוך המועד:
ושואלים: וניבטליה בשית [ושיבטלנו בשעה שישית] עם שריפתו! ומתרצים: כיון דאיסורא דרבנן עילויה יש איסור מדברי חכמים עליה], שהרי משעברו חמש שעות אסור הוא בהנאה מדברי חכמים — כדאורייתא דמיא [כמן התורה הוא נחשב], ולכן לאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל [ולא ברשותו הוא עומד, ואינו יכול לבטל].
The Gemara asks: But let him render the leaven null and void during the sixth hour, when he burns it. The Gemara answers: Since there is a rabbinic prohibition that takes effect on the leaven, as it is prohibited to derive benefit from it after the fifth hour, its legal status is like that of leaven prohibited by Torah law, and therefore it is not in his possession and he is unable to nullify it.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב אהַמְקַדֵּשׁ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה אֲפִילּוּ בְּחִיטֵּי קוּרְדִּנְיָתָא אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִידּוּשִׁין.

The Gemara continues: There is proof that the Sages were stringent with regard to leaven prohibited by rabbinic law, as Rav Giddel said that Rabbi Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: With regard to a man who betroths a woman on the fourteenth of Nisan from the beginning of the sixth hour and onward, even if he does so with wheat from the mountains [kurdanaita], which is particularly hard and there is no certainty that it will ferment even if water falls on it, nevertheless, as it is possible that the wheat leavened, its legal status is that of leaven. Consequently, it is prohibited to derive benefit from this wheat, which is legally worthless. Therefore, if a man gives the wheat to a woman for the purpose of betrothal, one need not be concerned that it is a betrothal. The reason is that a betrothal is effective only if the man gives the woman an object worth at least a peruta. In this case the Sages disqualify the betrothal and allow the woman to marry another man, despite the fact that by Torah law she is betrothed to the first man, as the leaven with which he betrothed her is prohibited only by rabbinic law.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קרדן
קרדןא(פסחים ז.) המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קירדנייתא אין חוששין לקידושיו פי׳ חיטין שגדילין בהרים שהן קשין אע״ג דאיכא למימר אין מחמיצין כיון דלתתן ולא שמרן בשעת לתיתתן שמא החמיצו ואינן ברשותו לקדש בו האשה:
א. [ארטס נאמע.]
המקדש – אשה.
משש שעות ולמעלה – מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא.
אפילו בחיטי קורדנייתא – הצומחים בהרי אררט קשין הם מאד ואפילו הכי אין חוששין לקדושין אם באו עליהם מים ואף על גב דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרי אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב״ד הפקר והם הפקירו ממונו.
1משש שעות ולמעלה – פ״ה מתחלת שש ולא נהירא לר״ת דע״כ הא דאמר לעיל חמץ מו׳ שעות ולמעלה אסור היינו מסוף שש ופר״ת דמסוף שש קאמר ומייתי ראיה מחיטי קורדנייתא שהן קשין והוה חמץ נוקשה שאינו אסור נמי אלא מדרבנן.
1. תוס׳ ד״ה ״משש שעות״ מופיע בדפוס וילנא בדף ו׳:
{שמעתא דחמץ משש שעות ולמעלה}
והא דאמר רב גידל אמר רב, המקדש משש שעות ולמעלה - אפי׳ בחיטי קורדנייתא - אין חוששין לקדושין – אע״פ שכתבה הרי״ף ז״ל, לא נראה לנו לסמוך עליה.
דרב לטעמיה, דס״ל כר׳ יהודה, דאמר, חמץ משש שעות ולמעלה עובר עליו מן התורה, וחכמים עשו לה סייג שעה ששית מדבריהם. ולא קי״ל הכי אלא כר״ש, דאמר: בין לפני זמנו בין לאחר זמנו, אינו עובר עליו בולא כלום. הלכך, חוששין לקידושיו.
מיהו, אע״ג דס״ל לר״ש אינו עובר עליו בולא כלום, לא מצינו שחלק ר״ש על מדרש (שמות י״ב:ט״ו), אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם - אך חלק, א״נ, דכתיב (שמות ל״ד:כ״ה), לא תשחט על חמץ דם זבחי - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (בבלי פסחים ה׳.). ואי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו. אבל לכתחלה, אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית. דקיימא עליה מצות תשביתו שאור מתחלת שעה שביעית, מדכתיב, אך חלק, וחכמים עשו לה סייג שעה ששית מדבריהם, שלא לשהותו. ולא שרינן ליה לכתחלה למיכליה ולא ליהנות בו. אבל אם עבר וקידש, חוששין לקידושיו, אפילו בשעה שביעית ושמינית וכל שכן בשעה ששית.
ואי לאו דאמרו בגמרא (בבלי פסחים י״ג.), אף ר׳ סבר לה להא דרב,⁠1 הוה אמינא אפילו בהא, רב לטעמיה דס״ל כר׳ יהודה. אלא כיון דאשכחן מעשה דיוחנן חקוקה (בבלי פסחים י״ג.), דאמר ליה רבי חמישית, צא ומוכרה לגוים, כר׳ יהודה, לא אפשר למדחייה. ובהא עבדינן כר׳ וכרב וכר׳ יהודה, שאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ומבערין בתחלת שש. ולעולם, אם עבר וקידש, חוששין לקדושיו.
ואע״ג דסתם לן מתני׳ כר׳ יהודה, דתנן (בבלי פסחים כ״א.), עבר זמנו אסור בהנאתו, ואוקימנא לשעות דרבנן, לא קי״ל הכי. ודכוותה סופא דמתני׳ (בבלי פסחים י״ג.), ולא יסיק בו תנור וכיריים, אליבא דר׳ יהודה היא, ולית הלכתא כוותיה.
ומצאתי בתלמוד ירושלמי (ירושלמי פסחים ב׳:ב׳): מודה ר״ש באיסור שהוא אסור. איסורו מה הוא. ר׳ ירמיה אמר, איסורו מדברי תורה. ר׳ יונה ור׳ יוסה תרוייהון אמרי, איסורו מדבריהם.
1. ר״ל דברי רב שם, דהלכה כר״י לענין חמץ בע״פ
[במאור דף ג. ד״ה והא דא״ר גידל א״ר. לרי״ף סי׳ תרצח (פסחים דף ז.)]
כתוב שם: ואי אכיל [ליה] מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו, שאין לך השבתה [גדולה מזו].
אמר אברהם: מי יתן ויחריש וקולו לא ישמע שקורא לאכילה השבתה יושבת מאנוש זכרו. וכל דבריו רוח שקר, שהרי אפילו דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן אכילה. והאמת כי רבי שמעון מודה שהוא אסור באכילה משש שעות ולמעלה אסור תורה מקרא [שמות יב טו], אך ביום הראשון וכו׳ או [שמות לד כה] מלא תשחט על חמץ וכו׳, אבל איסור הנאה אין לו דלא כתיב ביה לא תאכל ולא יֵאָכֵל כמו שדרש רבי יהודה. מכל מקום אסור (ב)⁠בל יראה ובל ימצא יש בו מכח העשה שנאמר בו: תשביתו1. הילכך אינו רשאי לשהותו אלא ימכרנו או יבערנו. זהו דעת רבי שמעון דבר תורה, ואם קבעו הלכה כמותו בלאחר זמנו במה שהוזכר במשנתנו לא נקבע הלכה כמותו בלפני זמנו שלא נזכר במשנתנו, אבל כולן שוים בשורפים בתחלת שש או במפרר וזורה לרוח שהוא אבוד. ואפילו נאמר שהוא אסור מדרבנן, הלא יש לנו ללמוד שש שעות האחרונות משעה ששית לרבי יהודא שהוא מדרבנן, וכמו שאין חוששין לקדושין בששית לרבי יהודא כך אין חוששין לקדושיו בשש שעות אחרונות, וכל שכן הוא שהן אסורות באכילה מן התורה מה שאין כן בששית אפילו לרבי יהודה. וליכא לדחויי לדרב גידל דהא סוגיין כותיה בענין הבודק צריך שיבטל [דף ו: ז.], וכדאוקימנא מתניתין בפרק כל שעה [דף כא:] כותיה דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו, ואמרינן עלה פשיטא ומתרצינן לה כדרב גידל. וכל דבריו כחרס הנשבר. ירושלמי [פ״א ה״ד] ורבי מאיר [אומר] משש שעות ולמעלה מדבריהם, ור׳ יהודה [אומר] משש ולמעלה דבר תורה. מאי טעמא דרבי מאיר אך ביום הראשון [שמות יב טו] זה ט״ו, יכול משתחשך תלמוד לומר: אך, תן לו שעה קודם שקיעת החמה. רבי יהודה דריש אך ביום הראשון זה י״ד, יכול כל היום תלמוד לומר אך, חלקהו כו׳. והא רבי מאיר אמר משש שעות ולמעלה מדבריהם, שביעית משום גדר ששית למה, משום גדר. ויש גדר לגדר, אלא [שהששית] מתחלפת בשביעית. [ורבי יהודה אמר משש שעות ולמעלה דבר תורה ששית משום גדר חמשית למה, משום גדר. ויש גדר לגדר, אלא שהחמשית מתחלפת בשביעית.] מחלפא שטתיה דרבי יהודה וכו׳, אלא שהעדות מסורה לזריזים וכו׳. אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לרבי מאיר אין חוששין לקדושיו. הנה דברי רבי מאיר כדברי רבי שמעון ואפילו הכי אין חוששין לקדושיו. וכל דבריו רוח שקר2.
1. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״א ה״ח, וברבינו מנוח שם, ובספר המאורות פסחים דף ז: סוף ד״ה הבודק.
2. עיין במלחמות, וברבינו דוד (פסחים דף ז. ד״ה והרב בעל המאור וכו׳) ולהלן.
{שמעתא דחמץ משש שעות ולמעלה}
ועוד, והא דאמר רב גידל אמר רב, המקדש משש שעות ולמעלה אפי׳ בחיטי קורדניאתא אין חוששין לקדושיו, אע״פ שכתבה הרי״ף ז״ל לא נראה לנו לסמוך עליה, דרב לטעמיה, דסבירא ליה כרבי יהודה וכו, ולא קיימא לן הכי אלא כר׳ שמעון וכו׳, הלכך חוששין לקדושיו, עד ואי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו.
אמר הכותב: אין זה נכון. שאין לך בתורה דבר שצריך השבתה ומותר באכילה.
וכך אמרו בגמרא (בבלי פסחים ד׳:), דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא. ולא אמרו, צריך ביעור מדאורייתא. לפי שיש בכלל השבתה שבתורה איסור אכילה. ולרבי שמעון ולרבי מאיר אחד איסור אכילה ואחד מצות ביעור מהכא נפקי.
ומשעה שהוא אסור באכילה אסור בהנאה ואפילו לר׳ שמעון. מיהו, לאו מדאורייתא. דהא לא קאי עילויה אלא במצות השבתה, ולא כתיב ביה לא תאכל לא תאכלו כבתוך זמנו. אלא מדרבנן, גזירה שמא ישהה ולא יבער ויאכל.
תדע, דלא משתמיט תנא ותני, חמץ לפני זמנו מותר, ונימא, ר״ש היא, ולאחר זמנו סתמי לן נמי כוותיה. אלא ודאי מודה ר״ש באיסור שהוא אסור.
ואפי׳ איסורו מדבריהם, מה בין שש שעות לר״ש לשעה ששית לרבי יהודה.
תדע, דהא ר׳ מאיר ודאי כר׳ שמעון ס״ל, דשמעינן ליה דשרי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, והך סברא לא אתיא אלא אליבא דר״ש, כדמוכח בפ׳ כל שעה (בבלי פסחים כ״ט.). ואפילו הכי, הכא והתם מוקמינן רישא דפירקין דכל שעה (בבלי פסחים כ״א.) כר״מ, וקתני: כל שעה שמותר לאכול, מאכיל ומותר בהנאתו. עבר זמנו, אסור בהנאתו. דהיינו, שעות דרבנן. ובמסקנא נמי אוקימנא: הא מני. רבן גמליאל היא. ור״ג נמי כר״ש ס״ל, דלדידיה נמי שמעינן ליה דאמר, חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר מיד, כדאיתא בעירובין (בבלי עירובין ס״ד:) גבי מעשה דמבגאי.
ועוד, שאמרו שם בירושלמי (ירושלמי פסחים א׳:ד׳) מפורש: ר״מ אומר: משש שעות ולמעלה, מדבריהם. רבי יהודה אומר: משש שעות ולמעלה, דבר תורה. ומה טעמא דר״מ. אך ביום הראשון (שמות י״ב:ט״ו), זה חמשה עשר. יכול משתחשך. ת״ל, אך. הא כיצד. תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת. ומה טעמיה דרבי יהודה. אך ביום הראשון, זה ארבעה עשר וכו׳. רב אמר: דברי ר״מ, המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום. א״ר הונא: ויאות. אלו חטין קרטבניות במדבר, דילמא טבא אינון במועדא כלום. ומה שהביא בעל המאור ז״ל משם (ירושלמי פסחים ב׳:ב׳), מודה ר״ש באיסור שהוא אסור וכו׳, בחמץ לאחר זמנו הוא אמור ואינו ענין לכאן. הא מכל מקום למדנו לפי גמרא ירושלמי שאפילו לדברי מי שאין לו בלפני זמנו כלום, מודה הוא בכל שש שעות דאסור בהנאה מדבריהם, והמקדש בו אין חוששין לקדושיו.
והוי יודע שזה שפירש רש״י ומקצת ראשונים דרב גידל המקדש חמץ1 בשעה ששית היא, אינו דבר מוסכם. וחכמי הצרפתים נמי לא הודו. שהרי בהרבה מקומות במסכת זו ובשאר מקומות בתלמוד אמרו, משש שעות ולמעלה, וכן, מתשע ולמעלה, וכן בשאר כל השעות שנאמר עליהן כלשון הזה, ובכולן אין במשמע אלא מסוף השעה ולמעלה.
אבל פירוש דברי רב גידל כך הוא: המקדש מסוף שש שעות ולמעלה, אפי׳ בחטי קורדניאתא שאין חמוצן אלא מדרבנן, כגון נוקשה, אין חוששין לקדושיו. ובין לר׳ יהודה בין לר׳ שמעון נאמרו דברים2. ואילו במקדש בשעה ששית עצמה, אפילו בחמץ גמור חוששין לקדושיו. שכיון שעדיין שורפין ולא בדילי מחמץ, אתו לאחלופי בד׳ וה׳ ואתי למישרא אשת איש. ומה שאמרו לעיל אפילו בשעה ששית, כיון דאסרוה רבנן עליה לאו ברשותו קיימא כדרב גידל, הכי קאמר: כדאמר רב גידל, שהמקדש באיסורי הנאה של דבריהם [אין חוששין לדבריהם]⁠3 אין חוששין לקדושיו, אלמא לאו ברשותיה קאי, הכא נמי לאו ברשותיה קאי, דהא אסרוה רבנן עליה. ואף על גב דבששית חוששין לקדושיו, שאני קדושין דלא אפקיעינהו רבנן אלא מתחלת שבע, משום גזירה.
וההיא דבפרק כל שעה (בבלי פסחים כ״א:), כך מצינו בנוסחאות ישנות ושל בעלי הלכות פסוקות: לא, צריכא, לשש שעות דרבנן. והגרסא הזו לדברי רש״י, פירוש שש שעות היינו שעה ששית, דומה למה שאמרו (בבלי פסחים נ״ח.): מוספין בשש ובזיכין בשבע. אבל ודאי יותר כל הענין מכוון לדעת זו שכתבנו.
והכי פירושא. דאקשי׳ מעיקרא: פשיטא. כלומר, דהא מכללא דרישא שמעת מינה. וכיוצא בו נמי פשיטא משום דתנא ליה רישא בזה הפרק (בבלי פסחים ל״ה:): ולא בטבל. פשיטא. והא לאו פשיטא הוא, אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא היא. אלא משום רישא. והרבה כיוצא בהן בתלמוד. כדאמרינן בפ׳ חלון בעירובין (בבלי עירובין ע״ו.): פשיטא. כיון דאמר רישא ד׳ על ד׳ בתוך עשרה, ממילא הוה ידענא דפחות מד׳ ולמעלה מי׳ נמי לא.
ומפרקינן: לא, צריכא, לשש שעות דרבנן. כלומר, לאו אזמן דאינו אוכל קאי, אלא עבר זמן איסורו4 קאמר. ולא איסור דפסח, אלא לשש שעות דרבנן ואליבא דר״ש. והכי קתני: עבר זמנו של חמץ, דהיינו זמן שקבעה לו תורה לביעור, אסור בהנאתו לגמרי. שאפי׳ לענין קדושין אין חוששין לקדושיו. ומשנה יתירא קא דייק.
והא דא״ר אלעזר משום ר׳ ישמעאל (בבלי פסחים ו׳:), ב׳ דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו - חמץ משש שעות ולמעלה, הלכה היא. ואין ראוי להוציא כל השמועות מהלכה. אבל נפרש שהוא לשון כולל. הבור בר״ה וחמץ בפסח עשאן הכתוב, ובשש שעות עשאן חכמים. ומפני שלא בא ר׳ ישמעאל להכריע כאן, לא כר״ש ולא כר׳ יהודה, לא הקפיד לפרש וכלל5 הכל בלשון אחד. ובגמרא נמי, לפי שלא שמענו סברתו של ר׳ ישמעאל בשש שעות, אם כר׳ יהודה אם כר׳ שמעון, לפיכך לא למדו שעה ששית אלא מדרב גידל. וזו דרך ישרה.
וכן לגירסת שאר ספרים, שגורסין, לא צריכא לשעות דרבנן, כך השמועה. שאילו לשעה ששית היה לו לומר, לשעה. ואין דברי בעל המאור נוחין שם.
וירושלמי מוכיח בזו כן, דמסוף שש שעות קאמר, וחטי קורדניאתא חמוצן מדבריהן.
מ״מ, זו שאמר רב גידל א״ר, אין חוששים לקדושיו, הלכה היא ואין מי שיחלוק עליה אלא בעל המאור זה. תדע, דהא קי״ל כרבי יהודה, דאמר (בבלי פסחים ו׳:): הבודק צריך שיבטל מיד. ומרב גידל הוא דנפקא ליה, כדאקשי׳ עלה, וליבטלא בשית, ומפרקי׳ לה, משום דרב גידל. וזו ראיה שהיא הלכה פסוקה. וכך השיב ה״ר אברהם ברבי דוד ז״ל. וכ״פ הגאונים ז״ל בחבוריהם, ולא ערער אדם בדבר.
1. נראה דצ״ל: בחמץ
2. נראה דצ״ל: הדברים
3. נראה שיש למחוק תבות הללו
4. עיין בד״ש
5. בדפ״ר: וכללי
ויש מפרשים דברי רב גידל מסוף שש ולמעלה ומפרשים שבשעה ששית חוששין לקדושיו אף בחמץ של תורה משום לעז הואיל והכל עסוקין בביעורו ואינן בדלין מעסקיו עדיין והביאוה ממה שאמרו עליה בתחלת פרק שני לא צריכה לשעות דרבנן ולפירוש זה אינה אלא שעה אחת דהיינו שעה ששית אלא שעות דרבנן הם כל אותם שעד הלילה ולדעת ר׳ שמעון דקאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו ולפיכך קורא אותם שעות דרבנן שאף לר׳ שמעון אסור בהנאה משש שעות ולמעלה מדברי סופרים כמו שיתבאר ומ״מ לשיטתנו אף שעה ששית בכלל זה ומה שאמר שעות דרבנן על שם כולן וכן הדברים נראין ומ״מ אין ללמוד הימנה שלא להצריך גט למקדש בעדים פסולים שפיסולם מדברי סופרים שכל שאנו אומרים כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש היכא דאתמר אתמר והרי שניות מדברי סופרים צריכות גט וכן כמה כיוצא באלו כמו שמצינו בהלכות זקן ממרא אלא שבזו כל שאסור בהנאה אפי׳ מדברי סופרים הרי הוא כמי שאינו ומ״מ גדולי הפוסקים כתבו בפסולים מדברי סופרים שאינה מקודשת ואין נראה כן:
מה שכתבנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה יש חולקין בדבר לומר שאין הלכה כן מפני שרב גידל אמרה בשם רב ורב סבר לה כר׳ יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלאו ומשנאסר באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים והם פוסקים כר׳ שמעון שאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלא כלום אלא שיש עליו מצות עשה של השבתה שהוא צריך לבערו ואין זה איסור אכילה שאף האכילה השבתה היא ואין זה כלום שאף לדעת הפוסקים כר׳ שמעון מ״מ איסור אכילה עליו אע״פ שאינה בלאו ואכילה ודאי אינה בכלל השבתה והרי אף דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן באכילה אלא ודאי אף לר׳ שמעון אסור באכילה וכל שאסור באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים ומ״מ גדולי המחברים פוסקים בלפני זמנו בלאו כמו שיתבאר:
זה שביארנו בחטי קרדניאתא שאין חוששין לקדושיו פירושו שלא נתבקעו שאם נתבקעו מה בין חטי קורדניאתא לחטי אחריני אלא שלא נתבקעו וא״כ קשה לפרש שהרי בשעורים בענין לתיתה אמרו לא נתבקעו מותרות אלא שפירשו הגאונים שהשעורים רכים ואגב רכות שלהם הם מתבקעים במהרה וכל שלא נתבקעו אומרים שלא נכנסו המים בגופם כל כך מפני שהם עגולים ואין בהם אותי סדק הנמצא בחטים ולא נתחמצו אבל חטים חזקים הם ואינם מתבקעים בנקל ואע״פ שאין מתבקעים המים נכנסים דרך הסדק ומתחמצין בלא בקוע וכן כתבוה ראשוני הגאונים ומ״מ גדולי המחברים כתבו בפרק שני בענין לתיתה שהחטים והשעורים שוים הם וכל שנמצא בתבשיל אף בחטים אין אוסרים אלא בבקוע ונראה לדעתם שלא נאמר דין בקוע אלא בלתיתה ובתבשיל בלתיתה מתוך חוזק השטיפה ובתבשיל מתוך החמימות שהבקוע מצוי בכך וכל שלא נתבקעו אינו כלום אבל כל שנפלו עליהם מים ונשתהו שם הרבה החמוץ מצוי בהם אף בלא בקוע אף בחטים וי״מ שמועה זו בנתבקעו אלא שסבורים שהחטים החזקים אף הבקוע אינו עושהו חמץ גמור אלא נוקשה וראשון עקר:
לפי דרכך למדת מכל מה שכתבנו שיום י״ד אין בו דין בל יראה ובל ימצא אלא שהוא באיסור אכילה מן התורה ובאיסור הנאה מדברי סופרים ויש חולקים לומר שמזמן איסורו ואילך יש בו לאו בל יראה ובל ימצא וסוברים שכך הוא דעת גדולי המחברים ואינו כך שאף הם לא כונו בה אלא לעבור בה ביום טוב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וראיה לדבר שהחמירו חכמים עד כדי כך אף בחמץ מדבריהם שאמר רב גידל אמר ר׳ חייא בר יוסף אמר רב: המקדש אשה מתחילת שש שעות ולמעלה בדבר שיש בו חשש חמץ, אפילו בחיטי קורדניתא [בחיטין מן ההרים] שהן קשות ביותר, ולכן אין ודאות שהחמיצו משנפלו עליהן מים, ובכל זאת אומרים אנו שכיון שיתכן שהחמיצו הרי הן כשאר חמץ האסור בהנאה, ולכן אין לו כל ערך, והמקדש בו אשה אין חוששין לקידושין. כי אין הקידושין תופסים אלא אם כן קידש בשוה פרוטה. הרי שעמדו חכמים על דעתם ובטלו לגמרי את הקידושין והתירו חשש אשת איש מן התורה, אף כי חמץ זה אסור מדברי סופרים בלבד.
The Gemara continues: There is proof that the Sages were stringent with regard to leaven prohibited by rabbinic law, as Rav Giddel said that Rabbi Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: With regard to a man who betroths a woman on the fourteenth of Nisan from the beginning of the sixth hour and onward, even if he does so with wheat from the mountains [kurdanaita], which is particularly hard and there is no certainty that it will ferment even if water falls on it, nevertheless, as it is possible that the wheat leavened, its legal status is that of leaven. Consequently, it is prohibited to derive benefit from this wheat, which is legally worthless. Therefore, if a man gives the wheat to a woman for the purpose of betrothal, one need not be concerned that it is a betrothal. The reason is that a betrothal is effective only if the man gives the woman an object worth at least a peruta. In this case the Sages disqualify the betrothal and allow the woman to marry another man, despite the fact that by Torah law she is betrothed to the first man, as the leaven with which he betrothed her is prohibited only by rabbinic law.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּלְבָתַר אִיסּוּרָא לָא מָצֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ וְהָא תַּנְיָא הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב בִּשְׁלָמָא שַׁבָּת מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת אֶלָּא יוֹם טוֹב בָּתַר אִיסּוּרָא הוּא.

The Gemara raises a difficulty: And is it indeed the case that after the leaven has become prohibited one is unable to render it null and void? But wasn’t it taught in a baraita: If one was sitting in the study hall and he remembered that there is leavened bread in his house, he should render it null and void in his heart, both on Shabbat and on the Festival? The Gemara analyzes this statement: Granted, on Shabbat you can find this case, as one can nullify the leaven before it becomes prohibited, in a case where the fourteenth of Nisan occurs on Shabbat and he remembers to nullify the leaven before the prohibition takes effect. However, if he remembered on the Festival itself, it is after the prohibition has taken effect, as the Festival has already begun, and yet the baraita says that one may render the leaven null and void.
בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונשוב לדברינו והוא ששאל ליבטלה בארבע כלומר שיתקנו את הביטול בארבע או בחמש ותירץ בה שמאחר שאינו לא זמן איסור ולא זמן ביעור שמא יפשע ולא יבטל:
ומאחר שכתבנו שאחר זמן האיסור אין בידו לבטלה למדת במה שאמרו היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו שמבטלו בלבו אף ביום טוב ויום טוב ודאי הרי הגיע זמן איסורו פירושו בשיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ ומבטלה ממקומו קודם שתחמיץ הא לאחר שהחמיצה אינו יכול לבטלה:
כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה פירושו אף בחמץ הידוע ומ״מ טעם הדבר נחלקו בו המפרשים והוא שגדולי הרבנים פירשוה מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב היא ואף אונקלוס תרגם תבטלון ומקשים עליהם ממה שאמר ר׳ עקיבא אך ביום הראשון תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא״כ על כל פנים ראשון דמעיקרא קאמר ולא ראשון דחג אלמא השבתה ביעור היא ומ״מ אנו כבר פירשנו שלשון השבתה משמשת לשניהם כמו שפירשנו במשנה שכונה ראשונה של תורה הוא בביעור אלא מאחר שהוציאה בלשון השבתה שהוא לשון משותף משמע דאחר בטול אינו עובר ומ״מ בספרי משמע שאין הבטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא מלשון לך והוא שאמרו שם לא יראה לך שאור בטל בלבך כלומר ושוב לא יהא שלך:
בטול זה שכתבנו צריך שיאמר כל חמיר וכל חמיע שהרי חמץ ושאור שני דברים הם ואין האחד בטל בשמו של חברו וכן צריך שיאמר דברשותי שאלו יאמר בביתא הדין אין שאר הגבולים בכלל וכן צריך בביטול של לילה לומר דלא ידענא ביה שהרי אינו מבטל את כלו שצריך הוא לשייר למחר ונמצא נוסח של לילה כל חמיר וכל חמיע דברשותי דלא ידענא ביה לבטיל וליהוי כעפרא:
וביטול זה מקצת חכמי צרפת מפרשים בו שהוא ענין הפקר שהרי כל עצמו אינו צריך אלא שלא להיות החמץ נידון כשלו וכ״ש אם מפקירו בהדיא שדיו בכך ואע״פ שבעלמא אין הפקר בלשון בטול ואין הביטול עושה את הדברים הפקר ר״ל שמי שאמר הרי אני מבטל דבר זה ועשהו כעפר אינו הפקר בחמץ מיהא מתוך שמן הדין אינו שלו אלא שהתורה קנסתו על שעבר ומחזיק בו כשלו כל שמגלה בדעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא עושהו כעפר שאינו נחשב לכלום הרי הוא כהפקר ואע״פ שאמרו אין הפקר בפחות משלשה בהפקר כזה שהוא נעשה שלא לעמוד באיסור דעת רבים חלה עליו ואינו צריך שלשה וכמו שאמרו בראשון של שבת בגגית נר וקדרה לבית שמאי שסוברים שאדם חייב בשביתת כלים דמפקר להו ור״ל בינו לבין עצמו ומה שהוציאוהו בלשון בטול ולא נשמט התנא להזכירו בשום מקום בלשון הפקר הוא לדעתי שאינו הפקר גמור שהרי דעתו שלא לזכות בו שום ישראל שאם כן אף הזוכה חייב בזכייתו ויש שואלין על זה א״כ היאך אמרו בתלמוד המערב המפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח והרי כל אדם מפקירו ומ״מ יש לפרשו שהיא שנויה מקודם דבריו של רב יהודה ומ״מ י״מ בבטול זה שאינו הפקר אלא כאדם שמבטלו ומוציאו מתורת אוכל דכיון שמן הדין אינו שלו שהרי איסור הנאה היא ואינו כלום אלא שהכתוב עשאו כשלו כל שהורה שהמאיסו לעצמו והוציאו מתורת אוכל אינו עובר עליו:
תקנו הגאונים לחזור ולבטל למחר אחר סעודה ואומר בו כל חמירא דברשותי שהרי אין הדבר תלוי עוד בידיעה שאינו צריך לשייר כלום אלא שמבער את הידוע ומבטל את שאינו ידוע וכן הסכימו להקל לבטל על ידי שליח ששלוחו של אדם כמותו ולא עוד אלא שכל שהרשהו לבדוק הרי הוא מורשה מן הסתם לבטל שודאי על כל המצוה הרשהו ויש שכתבו כן אף מן הסתם שאין ספק שכל ישראל נוח לו בכך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: האם כן הוא ולבתר איסורא לא מצי מבטיל ליה [ולאחר זמן האיסור אינו יכול לבטל אותו]? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו — הרי זה מבטלו בלבו, אחד בשבת ואחד ביום טוב. ומעתה נברר: בשלמא [נניח] שבת, משכחת לה [מוצא אתה אותה] שיהא הביטול קודם זמן איסור, כגון שחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, ונזכר לפני שאיסור חמץ חל עליו. אלא יום טוב — בתר איסורא [אחר זמן האיסור] הוא, שהרי כבר נכנס החג, ושנינו שיכול לבטל!
The Gemara raises a difficulty: And is it indeed the case that after the leaven has become prohibited one is unable to render it null and void? But wasn’t it taught in a baraita: If one was sitting in the study hall and he remembered that there is leavened bread in his house, he should render it null and void in his heart, both on Shabbat and on the Festival? The Gemara analyzes this statement: Granted, on Shabbat you can find this case, as one can nullify the leaven before it becomes prohibited, in a case where the fourteenth of Nisan occurs on Shabbat and he remembers to nullify the leaven before the prohibition takes effect. However, if he remembered on the Festival itself, it is after the prohibition has taken effect, as the Festival has already begun, and yet the baraita says that one may render the leaven null and void.
בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב הָכָא בבְּתַלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ עָסְקִינַן וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ עִיסָּה מְגוּלְגֶּלֶת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ קָדֵים וּמְבַטֵּיל לַיהּ מִיקַּמֵּי דְּתַחְמִיץ.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: Here we are dealing with a student sitting before his teacher, and he remembers that there is kneaded dough in his house, and he is afraid lest it leaven before he can return home to warn the members of his household. Since the dough has not yet leavened and is not yet prohibited, he can take earlier action and render it null and void before it becomes leavened.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גלגל
גלגלא(בפרק שלישי בחלה) אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטין ותטמטם בשעורים הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה חייבת משגלגלה ופדאתה פטורה זו המשנה בגרירה (מנחות סז. פסחים ז.) הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ. (נדה ו) כיצד דייה שעתה (בפרק ג׳ דחלה) נולד לו ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה וכולי מפורשת כאן. (ובפרק ה׳ דפיאה) אין מגלגלין בטופח פירש עיסה שנגמרה לישתה נקראת מגולגלת:
א. [איין אוסגיקנעטין טייג.]
עיסה מגולגלת – שלא החמיצה ומפני אימת כבוד רבו אין יכול לקום ולילך ולאפותה.
דקדים ומבטל לה – בלבו דעדיין היא ברשותו שלא נאסרה עליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אחא בר יעקב: הכא [כאן] בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן [עוסקים אנו], ונזכר שיש עיסה מגולגלת (נילושת) בתוך ביתו, ומתיירא שמא תחמיץ קודם שיחזור לביתו ויספיק להזהיר את בני ביתו. לכן קדים ומבטיל ליה מיקמי [מקדים ומבטל אותה, לפני] שתחמיץ. וכיון שאין עיסה זו חמץ, לא חל עליה כל איסור, ולכן יכול לבטלה.
Rav Aḥa bar Ya’akov said: Here we are dealing with a student sitting before his teacher, and he remembers that there is kneaded dough in his house, and he is afraid lest it leaven before he can return home to warn the members of his household. Since the dough has not yet leavened and is not yet prohibited, he can take earlier action and render it null and void before it becomes leavened.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי הָיָה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּית הַמִּדְרָשׁ שְׁמַע מִינַּהּ.:

The Gemara comments: The language of the baraita is also precise in accordance with this explanation, as the baraita teaches: If one was sitting in the study hall. This indicates that the dough has not yet risen, and the problem is that he cannot arrive home in time to prevent it from rising. However, if it had already become leavened, rendering it null and void will not remedy the situation even if he were home. The Gemara concludes: Indeed, learn from this proof that Rav Aḥa bar Ya’akov’s interpretation is correct.
רש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דיקא נמי – דעדיין לא החמיצה דקתני היה יושב בבית המדרש דמשמע מפני שאין יכול לקום ולילך משם הוא מבטלה בלבו ואי בחמץ גמור למה לי יושב בבית המדרש ואפילו אם היה פנוי מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו אלא ודאי כשיש בידו לתקן קאי ובידו לאפותה אם היה פנוי הואיל ולא החמיצה עדיין ומשום יום טוב נקט יושב בבית המדרש ודשבת מתוקמא בחמץ גמור ובארבעה עשר שחל להיות בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש ש״מ ופרש״י דאי בחמץ גמור אפילו אם היה פנוי מה לו לעשות עוד השבתה בלב זהו ביעורו כו׳ ואע״ג דמדרבנן לא מהני ביטול אלא דוקא ביעור מ״מ הכא כיון דשבת ויו״ט הוא לא מצי לבער ובזה יתיישב ג״כ אף לפי השיטה שכתבתי לעיל לקיים נוסחא הישנה של הרמב״ם ז״ל דמדאורייתא נמי לא מהני ביטול בחמץ ידוע אלא בעשה דתשביתו קאי ואפ״ה מדייק הכא שפיר דכיון דשבת וי״ט הוא לא מצי לקיים עשה דתשביתו דאף לבערו שלא כדרך שריפה נמי אסור מדאורייתא בשבת וי״ט כמ״ש לעיל גבי המוצא חמץ בי״ט כופה עליו כלי ע״ש:
ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך יש להבין, דקתני [שהרי שנינו]: היה יושב בתוך בית המדרש, משמע שמדובר בעיסה שעדיין לא החמיצה, ושורש הבעיה בכך שיושב בבית המדרש ואינו יכול לצאת ולמנוע את חימוצה. אבל אם היתה זו כבר לאחר שהחמיצה, אף אם אינו יושב בבית המדרש, שוב אינו יכול לתקנה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
The Gemara comments: The language of the baraita is also precise in accordance with this explanation, as the baraita teaches: If one was sitting in the study hall. This indicates that the dough has not yet risen, and the problem is that he cannot arrive home in time to prevent it from rising. However, if it had already become leavened, rendering it null and void will not remedy the situation even if he were home. The Gemara concludes: Indeed, learn from this proof that Rav Aḥa bar Ya’akov’s interpretation is correct.
רש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה כֵּיוָן שֶׁרָבְתָה מַצָּה מוּתֶּרֶת הֵיכִי דָּמֵי אִילֵּימָא דְּיָדַע בַּהּ דְּחָמֵץ הִיא כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי.

Rabba bar Rav Huna said that Rav said: With regard to a vessel that contains several loaves in which there was bread that became moldy, and it is not evident whether it is leaven or matza, once there was more matza than leaven in the vessel, it is permitted. The Gemara first analyzes the case itself: What are the circumstances? If you say that he knows that this loaf is leavened bread, even if there were more matza, what of it? What difference does it make that most of the food is matza, if it is clear that this loaf is leaven?
ר׳ חננאלרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פת שעיפשה ולא ידע אי מצה אי חמץ הוא אם רבו ימי מצה מותרת היא פי׳ אחר הפסח.
ואקשי׳ וניזל בתר בתר׳. כלומר כמעו׳ מעשר כיון שעכשיו כל הפת שעושין מצה היא [גם זו] מצה היא שהחמץ כבר עבר מי לא תנן [בפ״ז דשקלי׳] מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר כלומר במעות מעשר שני קונין בהמה כדכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו׳ (דברים י״ד:כ״ו) ואמרי׳ מה טעם הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום אלמא אמרי׳ אינהו אזלו והני אחריני נינהו וכו׳ אקשי׳ ומי אזלינן אחר האחרון והתניא ר׳ יוסי אומר תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר אם רוב חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר ולא קתני אחר אחרון ופרקי׳ בדלא ידעינן איזה מהן אחרון או כגון שנשתמשו צבורין כלומר צבור מכאן וצבור מכאן ושניהן כאחד ואין אחד מהן אחרון או נמצא בגומא דאיכא למימר לא ראה אותה.
כיון שרבתה מצה – קס״ד אם נשתמשו בתיבה זו מצה יותר מחמץ אזלינן בתר רובא ומותרת.
אמר רבה בר רב הונא אמר רב הפת שעפשה כיון שרבתה מצה מותרת. היכי דמי, [אי] דלא ידע אי חמץ הוא או מצה מאי איריא כי רבתה מצה אפילו כי לא רבתה מצה נמי ניזיל בתר בתרא. שאני הכא (דעפשה) [דעיפושה] מוכיח עליה. ואי (עפשה) [עיפושה] מוכיח עליה כי רבתה מצה מאי הוי. אמר רבא לא תימא שרבתה מצה אלא שרבו ימי מצה עליה. אי הכי מאי למימר⁠[א], לא צריכא דעיפושה מרובה, מהו דתימא כיון דעיפושה מרובה אגלי מילתא דחמץ מעליא [הוא], קמ״ל כיון שרבו ימי מצה עליה אמרינן כל יומא ויומא נהמא חמימא שדא עלוה ועפשה טפי.
מי שמצא בפסח פת מעופשת ולא הכיר בו אם חמץ אם מצה אם רבו ימי הפסח עד שאפשר לפת של מצה להתעפש עפוש זה מן הסתם מצה הוא ואע״פ שנשתמשו בתיבה זו כל השנה בחמץ יותר מבמצה מ״מ מן הסתם כבר נבדק החמץ ונתבער וזו מצה היא ואם לא רבו ימי מצה עד שא״א למצה של שנה זו להתעפש כל כך או שהיה עפושה מוכיח שהוא עפוש ישן ומקודם הפסח דנין אותו בחמץ אפי׳ היו משתמשים במקום זה במצה יותר הואיל ומ״מ משתמשין בו בחמץ שהרי רוב בני אדם כל השנה מן הסתם חמץ הם אוכלים ויש להחמיר ולדון בחמץ שמא ממקום אחר בא ומ״מ כל שרבו ימי מצה אלא שהעיפוש מוכיח שהוא עפוש ישן אם יש שם שום הוכחה שלסבה נתעפש כל כך כגון שהיו אופים בכל יום לחם חם ומניחין עליו תולין בכך וכן כל כיוצא בזה הא למדת שכל שיש לתלות תולין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אמר רבה בר ר״ה אמר רב הפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרות היכי דמי אי דלא ידע כו׳. וקשיא לי כיון דלמאי דס״ד השתא ע״כ הא דנקיט מילתא בפת שעיפשה היינו משום דע״י כך אין יכולין להבחין הי חמץ והי מצה ואם כן אמאי לא מוקי לה בפשיטות שנתערב לחם חמץ ידוע בשנים של מצה ואין יכולין להבחין ואפ״ה מותר דאע״ג דחמץ במשהו מ״מ ביבש ביבש קי״ל דחד בתרי בטל. מיהו לפי מה שפירש רבינו תם במנחות דף כ״ג לאחר שחזר בו דלר׳ יהודא דס״ל מין במינו לא בטיל אין לחלק בין לח בלח ליבש ביבש א״כ אתי שפיר כיון דאליבא דרב קיימינן הכא דס״ל לגמרי כרבי יהודה במין במינו אם כן אפי׳ ביבש ביבש בחמץ נמי לא בטל דדוקא לדידן דלא קיי״ל כרבי יהודה הוא דמפלגינן בחמץ בין לח ליבש. אלא דאכתי למסקנת תוספות במנחות דלרבי יהודה נמי ביבש ביבש מודה הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דלישנא דכיון שרבתה מצה לא משמע ליה הכי דסתמא הו״ל למימר דחמץ במצה ביבש חד בתרי בטיל כנ״ל ועדיין צ״ע:
א אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הפת שעיפשה (שהתעפשה) בתוך כלי המכיל בתוכו כמה מיני פת, ולא ברור למראה העין אם חמץ אם מצה היא. כיון שרבתה בכלי זה מנין המצה — פת זו מותרת. ומתחילה מבררים את הענין לגופו; היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דידע [אם תאמר שיודע] בה בפת זו שחמץ היאכי [כאשר] רבתה מצה על החמץ מאי הוי [מה נהיה, מה בכך] הלוא חמץ ודאי הוא?
Rabba bar Rav Huna said that Rav said: With regard to a vessel that contains several loaves in which there was bread that became moldy, and it is not evident whether it is leaven or matza, once there was more matza than leaven in the vessel, it is permitted. The Gemara first analyzes the case itself: What are the circumstances? If you say that he knows that this loaf is leavened bread, even if there were more matza, what of it? What difference does it make that most of the food is matza, if it is clear that this loaf is leaven?
ר׳ חננאלרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא דְּלָא יָדְעִינַן בָּהּ אִי חָמֵץ הוּא אִי מַצָּה הוּא מַאי אִירְיָא כִּי רָבְתָה מַצָּה אֲפִילּוּ כִּי לֹא רָבְתָה מַצָּה נָמֵי נֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא.

Rather, Rav must be speaking of a case where we do not know whether it is leavened bread or whether it is matza. However, in that case, why discuss specifically a situation where there was more matza in the vessel? Even in a case where there was not more matza in the vessel as well, the questionable loaf is likely to be matza, as let us follow the last item placed in the vessel, which even on the first day of Passover would be matza.
ריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ניזול בתר בתרא מי לא תנן כו׳ בשעת הרגל מעשר כו׳ ואמר רבי שמעיה כו׳ ופרש״י דעיקר הקושיא מהא דאמרינן בשעת הרגל מעשר. וקשיא לי דלמא הא דאזלינן התם בתר בתרא היינו לחומרא דכיון דעשויין להתכבד תו לא אזלינן בתר רוב שתא לקולא אלא עושה אותו פלגא ופלגא אבל לעולם דעשויין להתכבד לא הוי כודאי ומש״ה לא אזלינן בחמץ ומצה בתר בתרא לקולא. ונ״ל דעיקר הקושיא נמי מדקתני בשאר ימות השנה חולין אלמא דהיינו משום דעשויין להתכבד חזקה גמורה היא דאל״כ אמאי תלינן לקולא כיון דאיכא למיתלי בשעת הרגל נפיל דנפישי ישראל טובא ונפישי מעות מעשר טובא ואי נמי בשאר ימות השנה נפיל האיכא מיעוט מעות מעשר והוי לן למיזל לחומרא ובשלמא בהא דקתני בהר הבית חולין איכא למימר דלא שכיח התם כלל מעות מעשר כמו שאפרש בלשון התוס׳ משא״כ ירושלים תיקשי אע״כ דעשויין להתכבד חזקה גמורה הוא כנ״ל ועיין עוד בסמוך:
אלא מדובר שלא ידעינן [יודעים אנו] בה אי [אם] חמץ הוא אי [אם] מצה הוא — אם כן, מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא כי [כאשר] רבתה מצה? אפילו כי [כאשר] לא רבתה מצה נמי [גם כן] מן הסתם מצה היא, כי ניזיל בתר בתרא [נלך אחר האחרון], ואפילו היה הדבר ביום הראשון של פסח, כיון שהפת האחרונה שהניחו שם פת מצה היא, נלך אחר האחרון ונאמר שהיתה זו מצה שנתעפשה.
Rather, Rav must be speaking of a case where we do not know whether it is leavened bread or whether it is matza. However, in that case, why discuss specifically a situation where there was more matza in the vessel? Even in a case where there was not more matza in the vessel as well, the questionable loaf is likely to be matza, as let us follow the last item placed in the vessel, which even on the first day of Passover would be matza.
ריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מִי לָא תְּנַן גמָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְהֵמָה לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר בְּהַר הַבַּיִת חוּלִּין.

Didn’t we learn in a mishna: With regard to coins that were found before animal merchants in Jerusalem, they are always assumed to be money of the second tithe, as most of the animals purchased in Jerusalem were bought with that money. This halakha applies both during a Festival and throughout the year, as people would purchase animals for meat with their second-tithe money, and it can therefore be assumed that these coins have the status of second tithe. However, if the money was found on the Temple Mount it is non-sacred money, even during a Festival. It can be assumed that one who enters the Temple Mount has already purchased all the animals that he required beforehand. Any coins in his possession are non-sacred money, not tithes.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רוב אוכלי בשר בירושלים כל ימות השנה ממעות מעשר שני הן לפי שלא היו מספיקין לאכול כל מעות מעשר שני שלהן ברגל ונותנין אותם לבני העיר בטובת הנאה והן אוכלים אותם בקדושתן ועיקר אכילת מעות מעשר שלמים היו מביאין מהן כדקיימא לן במנחות (דף פב.) הלכך לוקחין מהן בהמות דכל זמן שיש לו מעות מעשר אינו מוציא מעות חולין ואע״ג דאיכא למימר שמא מיד המוכר נפלו ומעות חולין הן ספק איסורא לחומרא.
בהר הבית לעולם חולין – ואפילו בשעת הרגל שיש מעות מעשר מרובין בירושלים ממעות חולין לא מספקינן להו במעשר דאזלינן בתר רובא דשתא ואמרינן לאו האידנא נפול אלא קודם הרגל ובירושלים בשאר ימות השנה חולין דרוב מעות העיר חולין ובשעת הרגל מעשר כדמפרש טעמא מה טעם בשעת הרגל מעשר ולא אמרי׳ קודם הרגל נפול כדאמרן בנמצאין בהר הבית הואיל ושווקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום מפני הטיט ואי נפול קודם הרגל הוו משתכחי בשעת כיבוד אבל הר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפרו ועוד שאין אדם נכנס באבק שעל גבי רגליו ואינו עשוי להתכבד אלמא בכל דבר העשוי להתכבד אמרינן קמאי קמאי אזדו וסתם תיבות שמשתמשין בהן אוכלין נוטלין ראשון ראשון כדי שלא יתעפשו וכל שכן דמסתמא בדקה זה אור לארבעה עשר והאי דבתרא היא ומצה היא.
לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר – פ״ה אע״פ דאיכא למתלי במוכר כמו בלוקח מספיקא תלינן לחומרא ואין נראה לר״י דסמוך מיעוטא דחולין דשאר מעות לפלגא דמוכר וה״ל רובא להיתר ואור״י דלוקחים הוו רובא דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות.
בהר הבית לעולם חולין – מקשה ר״י היאך נמצאו שם הא אמר בפ׳ הרואה (ברכות סב:) לא יכנס בהר הבית במעות הצרורות בסדינו ואור״י דאינו אסור אלא היכא דנושאן בפרהסיא בסדינו דגנאי הוא דנראה כהולך שם לסחורה אבל בצינעא לא.
מעות שנמצאו בתחום ירושלם במקום שסוחרי בהמה עומדים שם חוששין עליהם שהם מעשר שני ולא סוף דבר בשעת הרגל שהכל מביאין מעות מעשר שני לשם אלא אף בשאר ימות השנה שבשעת הרגל כשהיו הכל מביאין מעשרותיהם לשם ומוציאין אותו כל שבעת ימי החג לא היו מוציאין את כלו ולא היו רוצים לשהות לשם עד שישלימו להוציאם לשם אלא שהיו מפקידים אותם לאושפיזיהם שיקחו להם מהם בהמות כשיזדמן להם בחול לצורך רגל הבא ורוב לוקחים ממעות מעשר שני לוקחים ומתוך כך במעות שנמצאו חוששין שמא מיד הקונים נפלו ואע״פ שאפשר שמיד הסוחרים נפלו והרי כשלקחו כבר נתחללו המעות וחלה הקדושה על הבהמה או על הדברים הנקחים מ״מ ספק הוא ודנין בו להחמיר וחכמי התוספות שאלו בה והרי יש כאן מיהא מיעוט לוקחים במעות חולין ומחצה מוכרים שנתחללו המעות שבידם והיה לנו לומר סמוך מיעוט של לוקחים במעות חולין למחצה של מוכרים ונמצאו מעות מעשר מיעוט ומתוך כך העמידוה בנמצאו צרורים שמן הסתם מן הלוקחים שהן פקדון בידם נפלו וגדולי הדורות שלפנינו תירצו בה שלא אמרו סמוך מיעוטא אלא לר׳ מאיר שחושש למיעוט אבל לדעת רבנן הרי המיעוט כמי שאינו וכמו שאמרו ביבמות פרק האשה בתרא (יבמות קי״ט.) רוב נשים יולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות ונמצאו זכרים מיעוטא והעמידוה שם לדעת ר׳ מאיר ומ״מ ברביעי של חולין (ע״ז:) אמרו רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט דבר שאינו קדוש ומאי ניהו נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא וודאי אף לדעת חכמים נאמרה ואפשר שבזו מפני שמחצה נקבות ומיעוט של נדמה אחד הוא שהכל הוא דבר שאינו קדוש בבכורה ונמצא מיעוט בקדוש ורוב בשאינו קדוש:
נמצאו מעות אלו בהר הבית סתמן חולין ואפי׳ בשעת הרגל שאין אדם נכנס שם במקלו ובאפונדתו ובמעותיו ורוב מעות הנמצאים שם של לשכה הם וכבר חללום הגזברים על הבהמות שלקחו מהם שחזקה עליהם שלא הוציאו המעות עד שלקחו הבהמה וחללו את המעות עליה ונמצא כשהוציאום חולין הם והוא שאמרו בתלמוד המערב של שקלים חזקה על כהן שאינו מוציא מעות מן הלשכה עד שיהיו מחוללים על הבהמה מפני חשש נפילה ואת״ל שמישראל המביאים שקליהם הם הרי אינם קדושים עד שיהיו בלשכה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר – פי׳ בכל מקום. ופירש״י ז״ל משום דהו״ל ספיקא ספק מן המוכר וחולין הן ספק מן הלוקח ומעשר הן וספיקא לחומרא. וקשיא דאי מהאי טעמא נימא מוכר ולוקח מחצה על מחצה וסמוך מיעוטא דלוקח שהן חולין למחצה דמוכר והו״ל חולין רובא וניזל בתר רובא אלא היינו טעמא דבבהמה אחת קפצי עלה לוקחין טובא ולית לה אלא חד מוכר ואזלינן בתר רוב׳:
ובהר הבית לעולם חולין – פי׳ לפי שאין מוכרין שם בהמות. וא״ת וזוזי התם מנין והא תנן לא יכנוס אדם במקלו ובתרמילו ובמעות הצרורות לו בסדינו א״ל דהני מילי צרורת בסדינו דרך פרהסיא אבל בצנע׳ ש״ד ובירושלם בשעת הרגל מעשר בשאר ימות השנה חולין פי׳ בשנמצאו שלא לפני סוחרי בהמה ואקשי׳ ואמאי ניזל בתר רובא כלומר ובשע׳ הרגל נמי יהו חולין כשאר ימות השנה ופריק משום דשוקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום. וא״ת וכבוד מי מהני והא אמרינן במסכתא נדה פרק בא סימן גבי שרץ שנמצא במבוי כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ואע״ג דנתכבד דחזקתו בדוק אמרינן חזקתו מתכב׳ לא אמרינן, א״ל דהתם חיישינן לגומא כדאסיקא הכא בדאשתכח בגומא ולחומרא חיישינן:
לא תימא שרבתה מצה אלא אימא שרבו ימי מצה עלי׳ הילכך כל שנמצא פת שאינה מעופשת ולא ידע אי חמץ היא או מצה היא אזלינן בתר בתרא ומצה היא ואי מעופשת היא אי איכא למתלי במצה כגון שרבו ימי מצה עלי׳ וקאי בדוכתא דיהבי עלה נהמא חמימא דמעפש לה או בכיוצא בזה לפי עיפושא תליא ומצה היא והרב אלפסי ז״ל שלא כתבה לזו בהלכותיו דלמא משום דמלתא דלא שכיח הוא:
אמר רב יהודא הבודק צריך שיברך היינו טעמ׳ דתקינו ברכה על הבדיקה ולא על הבטול משום דבדיק׳ דאורייתא ובטול דרבנן וכדכתיבנא לעיל. ומאי דמברך בלשון ביעור לאו לשון שריפה הוא דהא לא שריף ליה אלא לשון בדיקה הוא בלשון בערתי הקודש מן הבית והלכך יצא לו מזה למנהג הנשים שמזמינות חמץ בשעת בדיקה כדי שלא תהא ברכה לבטלה דלאו מנהג הוא דאין הברכה אלא על החפוש והבדיקה בין מצא בין לא מצא ויבדוק בתוך המועד הויא תיובתיהו. ולענין ברכת זמן איכא מאן דאמר דמברך כיון דמזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא דהא לא קביע ליה זמנה דמפרש ויוצא בשיירא בדקי כד נפקי ומי שלא בדק בודק לאחר המועד וכל הני מברכי ואין הדעת נותנת שיברכו זמן ואין זו הכרעה אצלי וסוכה תוכיח דאפילו עשאה מר״ה כשרה ותניא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אלא היינו טעמא דלא מברכינן זמן אלא במידי דאית ביה הנאה אבל הכא הרי מוציא ממונו מביתו. והיינו נמי טעמא דספירת העומר. מיהו כל בודק מברך בין קודם זמן בין לאחר זמן מידי דהוה אפדיון הבן דמברך כל לאחר שלשים יום ואעפ״י שעבר זמן חיובו והבודק כמה בתים בברכה אחת סגי מידי דהוה אשוחט מאה עופות או מאה בהמות והוא דדעתי׳ עליהו מעיקרא דאי לא הו״ל כנמלך דמברך על כל כוס וכוס. ואם שח באמצע בדיקה אם לצורך בדיקה אין בכך כלום דהו״ל כטול ברוך טול ברוך אבל שיחה בעלמ׳ איכא מאן דאמר דחוזר ומברך דומיא דשח בין תפילה לתפילה מברך שתים לא סח מברך אחת. וכבר השיב עליה הרב אלפסי ז״ל דלא דמי דהתם שתי מצות נינהו ואין זו מעכבת את זו והיינו נמי דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא להניח אלא על מצות תפילין אבל הכא גוערין במי ששח אבל לא הדר ורבינו האי ז״ל כ׳ ירושה הי׳ מאבותינו שלא יסיח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו וכן עמא דבר ע״כ. מיהו אם שח בין ברכה לבדיקה באיזה ענין שיהא חוזר ומברך כך אמרו קדמונינו ז״ל. והלכתא על ביעור חמץ. וא״ת וכיון דלבער כולי עלמא לא פליגי ובעל ביעור פליגי אמאי תפסינן מאי דמספקא לן ושבקי׳ מאי דפשיט׳ לך א״ל דהכי קאמר והלכתא אף על ביעור חמץ וכן פירש רש״י ז״ל, והר״א אב ב״ד ז״ל נמי כתב רצו לקבעה בעל וקבעוה וטעמא משום דמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא או עם הארץ כעין ההיא דפ׳ כיצד מברכין דהוו משתבחי בר׳ זירא בר רב זביד וכי אתא פתח ואמר מוציא ואמר זה הוא שאומרין עליו אדם גדול הוא בשלמא אם אמר המוציא הא קמ״ל הלכתא כרבנן אלא השתא לא קאמר הלכתא לא כמר ולא כמר במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע וה״נ דכותי׳ ומ״מ לישנא לא משמע הכי דא״כ לימא הכי בהדי׳ אף על ביעור אלא מסתברא דדוקא על ביעור קאמר כיון דאפשר ליעשות ע״י שליח וכבר כתבתיה כולה בארוכה במסכת סוכה בס״ד:
תוספות בד״ה לפני סוחרי בהמה כו׳ דסמוך מיעוטא דחולין דשאר מעות לפלגא דמוכר כו׳ עד כאן לשונו ר״ל דמיעוט יש נמי דלוקחין בהמות במעות חולין וסמוך אותו לפלגא דמוכר דכל דמי בהמותיו שמוכר הם חולין דמעות מעשר נמי שקבל בשביל בהמה יצאו לחולין ואין להקשות דאימא במוכר נמי יש מיעוט מעות שהם מעשר שהביא עמו מביתו די״ל דאין להם לתלות בשום מעות אלא מה שנצרך בשוק זה דהיינו דמי הבהמות או שנפלו מלוקח או ממוכר דאי הוה לן למתלייה במעות אחרים שבח לקנות בהם דברים אחרים א״כ מעות הלוקחין נמי לא הוו רובן מעשר וא״כ הוא אם תלינן במוכר לא הוו אלא המעות שקבלו מן הלוקחין ויצאו לחולין דלית לן למימר שהיו עמו מעשר ג״כ ליקח בהמות שהרי הוא בעצמו מכר בהמות ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה לפני סוחרי בהמה כו׳ פ״ה אע״פ דאיכא למיתלי כו׳ אין נראה לר״י כו׳ והוי ליה רובא להיתר עכ״ל. ולענ״ד משום הא לא איריא דבכמה דוכתי החמירו חכמים במיעוט המצוי וכ״ש הכא דאיירי בירושלים דליכא פסידא כלל אי אזלינן לחומרא כדאיתא בפ׳ הזהב דף נ״ב דחשיב לה דבר שיש לו מתירין והא דאמרינן בסמוך אם רוב חולין חולין אפשר דאיירי בגבולין דאיכא פסידא וטירחא להעלותן לירושלים ועוד י״ל דבסמוך הוי רוב חולין רוב גמור תלינן אף לקולא משא״כ הכא אפילו אי אזלינן בתר רוב שתא לא הוי רוב גמור דברוב שתא נמי איכא מיעוט מעשר ועוד יש לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. כ״ז נ״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל ודו״ק:
בד״ה בהר הבית חולין קשה לר״י האיך נמצאו שם כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיית ר״י דאטו מי לא איצטריך לאשמעינן דינא אי איתרמי דנפל שהכניס אדם שוגג ונ״ל ליישב דעיקר קושיית ר״י דהוי לן למיתלי לחומרא למיזל בתר קורבה שנפל מיד הגזבר ומעות הקדש הן אע״כ דרוב וקרוב רוב עדיף ואזלינן בתר רובא דעלמא ואהא מקשה ר״י שפיר דלא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כיון דאסור להכניסם לעזרה ובודאי מיד הגזבר נפל. מיהו בירושלמי דשקלים משמע דהא דלא תלינן בהר הבית בשל הקדש היינו משום דחזקה שאין הגזבר מוציא מעות הקדש עד שקונה תחלה הבהמה ומחלל המעות אפ״ה מקשה ר״י שפיר כיון דליכא למיתלי כלל במעות חולין אם כן ודאי מיד הגזבר נפל ואימא בהליכתו להר הבית נפיל ודמי הקדש בידו שגבה מאנשי העיר כנ״ל נכון:
מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] כגון זה: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים — לעולם מעשר הן, כי רוב הבהמות שקונים בירושלים, מכספי מעשר שני הן. בין בשעת הרגל ובין בעונות השנה האחרות, שמשאירים אנשים את כספי המעשר ואוכלים בהם בשר, ומן הסתם הבהמות שקונים — מכספי מעשר נקנים. ואולם אם נמצא הכסף בהר הבית, יש לשער כי חולין הוא, ואפילו בשעת הרגל. שהנכנס להר הבית, מן הסתם כבר קנה את כל הנצרך לו לבית המקדש, ואם רוצה לקנות קרבנות, נקנים כרגיל מן החולין ולא מן המעשר.
Didn’t we learn in a mishna: With regard to coins that were found before animal merchants in Jerusalem, they are always assumed to be money of the second tithe, as most of the animals purchased in Jerusalem were bought with that money. This halakha applies both during a Festival and throughout the year, as people would purchase animals for meat with their second-tithe money, and it can therefore be assumed that these coins have the status of second tithe. However, if the money was found on the Temple Mount it is non-sacred money, even during a Festival. It can be assumed that one who enters the Temple Mount has already purchased all the animals that he required beforehand. Any coins in his possession are non-sacred money, not tithes.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בִּירוּשָׁלַיִם בִּשְׁעַת הָרֶגֶל מַעֲשֵׂר בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה חוּלִּין.

If the money was found elsewhere in Jerusalem during the Festival, when many people came to Jerusalem with their second-tithe money, the coins are presumed to be second-tithe money. However, if the coins were found during the rest of the year, it is non-sacred money.
בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נמצאו בירושלם במקום שאין סוחרי בהמה עומדים לשם בשעת הרגל הכל מעשר ואע״פ שמעות שמשתמשין בה בכל השנה של חולין אין הולכין אחר רוב של כל השנה ששווקי ירושלם עשויות הן להתכבד בכל יום ואם היו של שאר ימות השנה כבר נמצאו בשעת הכבוד אבל בשאר ימות השנה הכל חולין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם נמצא הכסף בשאר מקומות בירושלים, אם היה זה בשעת הרגל שבא המון עם והכל מביאים עימם כספי מעשר, הרי כסף זה מעשר הוא, ואילו בשאר ימות השנה — הכסף חולין.
If the money was found elsewhere in Jerusalem during the Festival, when many people came to Jerusalem with their second-tithe money, the coins are presumed to be second-tithe money. However, if the coins were found during the rest of the year, it is non-sacred money.
בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאָמַר רַב שְׁמַעְיָה בַּר זֵירָא מַאי טַעְמָא הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם עֲשׂוּיִין לְהִתְכַּבֵּד בְּכׇל יוֹם אַלְמָא אמרי׳אָמְרִינַן קַמָּאֵי קַמָּאֵי אָזְלִי לֵיהּ וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ דהָכָא נָמֵי נֵימָא קַמָּא קַמָּא אָזֵיל וְהַאי דְּהָאִידָּנָא הוּא.

The Gemara explains the proof. And Rav Shemaya bar Zeira said: What is the reason that during the rest of the year the coins are considered non-sacred money, even on the day after the Festival? Since the markets of Jerusalem tend to be cleaned every day, any money left there would already have been found by the street cleaners. Consequently, any coins found there were left there recently. Apparently, we say that the first ones are gone and these objects are later ones. Here too, with regard to moldy bread, let us say: The first ones have been eaten and are gone, and this food is from now and is undoubtedly matza.
עין משפט נר מצוהתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עשויין להתכבד בכל יום – קשה לר״י דמסקי׳ בפרק דם הנדה (נדה נו: ושם) גבי שרץ שנמצא במבוי אין חזקתו מתכבד אלא על ידי בדיקה ותירץ דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות.
נמצאו בתיבה שכבר נשתמש בה בחולין ובמעשר שני יראה מסוגיא זו שהולכין אחר אחרון ולא אחר הרוב ומ״מ אם נשתמשו בה ציבורין ציבורין כלומר ציבור בזוית זה וציבור בזוית זה כלומר בזמן אחד ואין באחד מהם רוב תשמיש הולכין אחר הרוב וכן אם נשתמש בה בזה אחר זה ואינו זכור איזה היה אחרון וכן אף בנשתמש בו זה אחר זה ושהוא זכור איזה אחרון כל שנמצאו בגומא ואין הכרח לומר כלך אצל אחרון שהרי אפשר שנשארו מן הראשונים באותה גומא בכל אלו הולכין אחר הרוב אם נשתמשו בה ברוב מעשר מעשר ואם ברוב חולין חולין וגדולי המחברים פסקו בו במחצה על מחצה שהוא חולין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב שמעיה בר זירא: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שבכל ימות השנה כספים אלו חולין הם ודאי, אפילו למחרת החג — הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד (להתנקות) בכל יום, ואת כל כספי המעשר כבר מצאום מנקי הרחובות, וכסף הנמצא כעת — הוא מן הכסף החדש. אלמא: אמרינן קמאי קמאי אזלי ליה, והני אחריני נינהו [מכאן שאומרים אנו בכלל שראשונים ראשונים הלכו להם, ואלה אחרונים הם], הכא נמי [כאן גם כן] בפת שעיפשה — נימא: קמא קמא אזיל, והאי דהאידנא [נאמר: ראשון ראשון הלך ונאכל, וזה שנמצא של עכשיו] הוא, והרי הוא מצה ודאי.
The Gemara explains the proof. And Rav Shemaya bar Zeira said: What is the reason that during the rest of the year the coins are considered non-sacred money, even on the day after the Festival? Since the markets of Jerusalem tend to be cleaned every day, any money left there would already have been found by the street cleaners. Consequently, any coins found there were left there recently. Apparently, we say that the first ones are gone and these objects are later ones. Here too, with regard to moldy bread, let us say: The first ones have been eaten and are gone, and this food is from now and is undoubtedly matza.
עין משפט נר מצוהתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) שָׁאנֵי הָכָא דְּעִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ אִי עִיפּוּשָׁהּ מוֹכִיחַ עִילָּוָיהּ כִּי רָבְתָה מַצָּה מַאי הָוֵי אָמַר רַבָּה לָא תֵּימָא שֶׁרָבְתָה מַצָּה אֶלָּא אֵימָא השֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ.

The Gemara rejects this proof: It is different here, as the mold proves about the loaf that it is leaven, as food does not become moldy unless it has been sitting for a long time. The Gemara retorts: If its mold proves about the loaf that it is leaven, if there was more matza in the vessel, what of it? Even in that case, the very fact that it is moldy proves that it is leaven. Rabba said: Do not say there was more matza than leaven in the vessel; rather, say that several days of eating matza have passed over the vessel. In other words, several days of the Festival, during which matza is consumed, have passed. Therefore, it is more likely that the moldy loaf is matza.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מוכיח עליה – שהרי הוא זה ימים רבים וחמץ הוא.
שרבו ימי המצה – וראוי להיות מעופש משנכנס הפסח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] שעיפושה מוכיח עילויה [עליה] שהיא חמץ, שאין פת מתעפשת אלא אם כן שהתה זמן רב. ומקשים: אי [אם] עיפושה מוכיח עילויה [עליה], אם כן, כי [כאשר] רבתה מצה מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? הרי עצם עיפושה הוא הוכחה שמן הלחם הישן היא. אמר רבה: לא תימא [תאמר] שרבתה מצה במובן זה שיש בכלי יותר מצה מחמץ, אלא אימא [אמור]: שרבו ימי מצה עילויה [עליה], כלומר שעברו ימים אחדים של זמן אכילת מצה, ויתכן שהפת שנתעפשה פת מצה היא.
The Gemara rejects this proof: It is different here, as the mold proves about the loaf that it is leaven, as food does not become moldy unless it has been sitting for a long time. The Gemara retorts: If its mold proves about the loaf that it is leaven, if there was more matza in the vessel, what of it? Even in that case, the very fact that it is moldy proves that it is leaven. Rabba said: Do not say there was more matza than leaven in the vessel; rather, say that several days of eating matza have passed over the vessel. In other words, several days of the Festival, during which matza is consumed, have passed. Therefore, it is more likely that the moldy loaf is matza.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִי הָכִי פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּעִיפּוּשָׁהּ מְרוּבֶּה אִיגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּוַדַּאי חָמֵץ מְעַלְּיָא הוּא קָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara asks: If so, it is obvious that the moldy loaf is matza, not leaven. The Gemara answers: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a situation where its mold is extensive. Lest you say: Since its mold is extensive the matter is revealed that it is certainly leavened bread, therefore Rav teaches us that one cannot be entirely sure that this is the case.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי פשיטא – אפי׳ ספק ליכא דמסתמא ודאי בדקה והא מצה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אי הכי [אם כך], פשיטא [פשוט] הוא שמצה היא ולא חמץ! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא כשעיפושה של הפת מרובה, מהו דתימא [שתאמר]: כיון שעיפושה מרובה — איגליא מילתא [התגלה הדבר] שודאי חמץ מעליא [ממש] הוא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין ודאות גמורה בדבר:
The Gemara asks: If so, it is obvious that the moldy loaf is matza, not leaven. The Gemara answers: No, it is necessary to teach this halakha with regard to a situation where its mold is extensive. Lest you say: Since its mold is extensive the matter is revealed that it is certainly leavened bread, therefore Rav teaches us that one cannot be entirely sure that this is the case.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) כֵּיוָן שֶׁרַבּוּ יְמֵי מַצָּה עִילָּוָיהּ אָמְרִינַן כׇּל יוֹמָא וְיוֹמָא נַהֲמָא חַמִּימָא אֲפָה וּשְׁדָא עִילָּוָיהּ וְעָפְשָׁא טְפֵי.

The Gemara explains the reason for the uncertainty. Since several days of eating matza have passed over the vessel, we say: Each and every day he baked warm loaves, which he placed upon the previous days’ matza, causing it to grow moldier. Therefore, it is possible that even though only a brief time has passed, the matza has grown very moldy, due to the moisture and heat inside the vessel.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון שרבו ימי מצה עילויה [עליה] אמרינן: כל יומא ויומא נהמא חמימא [אומרים אנו: כל יום ויום לחם חם] אפה, ושדא עילויה ועפשא טפי [והניח עליה ונתעפשה ביותר]. וייתכן שעיפוש מרובה זה, לא מחמת ריבוי זמן בא, אלא מחמת רטיבות וחום שהיו שם.
The Gemara explains the reason for the uncertainty. Since several days of eating matza have passed over the vessel, we say: Each and every day he baked warm loaves, which he placed upon the previous days’ matza, causing it to grow moldier. Therefore, it is possible that even though only a brief time has passed, the matza has grown very moldy, due to the moisture and heat inside the vessel.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּמִי אָזְלִינַן בָּתַר בָּתְרָא וְהָא תַּנְיָא ר׳רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר ותֵּיבָה שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר אִם רוֹב חוּלִּין חוּלִּין אִם רוֹב מַעֲשֵׂר מַעֲשֵׂר וְאַמַּאי לֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא.

In regard to the aforementioned principle, the Gemara asks: And do we, in general, follow the last item in determining the identity of the item in question? But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei bar Yehuda says: With regard to a box that people used for both non-sacred coins and second-tithe coins, if the majority of its use was for non-sacred money, the coins are considered non-sacred. If the majority of its use was for second-tithe coins, the coins are considered second-tithe money. The Gemara asks: But why is this so? Let us follow the last item placed in the box.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם רוב חולין – נשתמשו בה חולין אלמא בתר רובא אזלינן ולא בתר בתרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ ומי אזלינן בתר בתרא והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה שנשתמש כו׳ לכאורה בפשיטות הו״מ לאקשויי ברייתא אמתני׳ ולמאי דפרישית אתי שפיר דמפשטא דמתניתין איכא למימר דעשויין להתכבד לאו כודאי הוא אלא כספק ופלגא ופלגא מש״ה אזלינן לחומרא וכמו שחלקתי בכמה טעמים משא״כ משקלא וטריא דשמעתין דרמי מצה ומעשר אהדדי אע״ג דהכא לחומרא והכא לקולא אע״כ דכודאי משוה להו כדפרישית א״כ מקשה שפיר כן נראה לי ודו״ק:
ב לעצם העיקרון שואלים: ומי אזלינן בתר בתרא [והאם בכלל הולכים אנו בדברים כגון אלה אחר השימוש האחרון], והא תניא [והרי שנינו בברייתא], ר׳ יוסי בר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה גם מעות חולין וגם מעות מעשר, אם היה רוב שימושה בחולין — רואים אנו את הכסף שנמצא בה ככסף חולין, אם רוב שימושה במעשר — הכסף שנמצא בה מעשר הוא. ואמאי [ומדוע] נאמר כך? ליזיל בתר בתרא [נלך אחר השימוש האחרון]!
In regard to the aforementioned principle, the Gemara asks: And do we, in general, follow the last item in determining the identity of the item in question? But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei bar Yehuda says: With regard to a box that people used for both non-sacred coins and second-tithe coins, if the majority of its use was for non-sacred money, the coins are considered non-sacred. If the majority of its use was for second-tithe coins, the coins are considered second-tithe money. The Gemara asks: But why is this so? Let us follow the last item placed in the box.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן בַּסּוֹף רַב זְבִיד אָמַר כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ צִיבּוּרִין צִיבּוּרִין רַב פָּפָּא אָמַר כְּגוֹן דְּאִשְׁתְּכַח בְּגוּמָּא.:

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where people used the box for both non-sacred coins and second-tithe coins, and he does not know which of the two kinds of money was placed there last.
Rav Zevid said: The baraita is referring to a case where he used one part of the box for piles of non-sacred coins and another part of the box for piles of second-tithe coins. In this case, there was no definitive most recent use of the box, as a coin may have moved from one side of the box to the other.
Rav Pappa said: We are dealing with a case where the coin was found in a hole in the box. The concern is that this coin might not be of the type last placed into the box. Instead, it is possible that this coin remained from a previous use and was not removed because it was obscured in the hole.
רש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ציבורין ציבורין – של מעשר בזוית זו ושל חולין בזוית זו וביום אחד.
בגומא – דליכא למימר זיל בתר בתרא דקמאי הא שקלינהו משום דיש לחוש שמא בגומא נטמן ולא ראוהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הב״ע כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר כו׳ צבורין צבורין כו׳ ולעיל גבי חמץ ומצה ליכא לשנויי כה״ג שנשתמשו בה ביום א׳ קודם הפסח חמץ ומצה זו בזוית זו וזו בזוית אחרת דאזלינן בתר רובא די״ל דאין דרך לאפות מצה כ״כ קודם הפסח שיתעפש קודם הפסח ולכך הוצרך לאוקמא שרבו ימי מצה עליה וק״ל:
שם אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר כו׳ לכאורה משמע דעיקר פלוגתייהו דרב פפי ורב פפא לא הוי אלא בלישנא דעל ביעור ומשמע לעבר או להבא ובהא מלתא לחודא מספקא לתלמודא מאי מברך. אלא דלפ״ז יש לדקדק אמאי מספקא ליה הכא טפי לענין חמץ מכמה וכמה ברכת המצות דמייתי הש״ס במסכת ברכות בברכת התורה וציצית ותפילין והרבה כיוצא באלו וכן בשבת בענין הדלקת נר חנוכה ובברכת המילה בפרק ר״א דמילה. לכך היה נראה לי דהכא בכולה מילתא מספקא ליה להש״ס מאי מברך אם יש לו לברך על בדיקת חמץ או לבדוק חמץ שהיא עיקר המצוה שעוסק בה עכשיו או אם יש לו לברך על הביטול שהוא עיקר מצותה מדאורייתא או על הביעור כיון שעיקר הבדיקה צורך הביעור היא ומסקו הנך אמוראי משמיה דרבא דמברך לבער או על ביעור והיינו משום דאין לו לברך על הבדיקה שאינה אלא מצוה דרבנן משא״כ הביעור היא מדאוריתא ואין לו לברך נמי על הביטול שהיא ג״כ מדאורייתא דמ״מ הביטול אינו אלא דברים שבלב כמבואר בפוסקים. אלא דאכתי יש לי לדקדק דלפי שיטת התוספת דלעיל בריש מכילתין דעיקר הבדיקה והביעור אפילו מדרבנן אינו אלא משום חומרא בעלמא שלא יבא לאכלו דאי לענין בל יראה בביטול בעלמא סגי ואם כן לפ״ז מאי ברכת וצונו שייך הכא לענין בדיקה וביעור דהא בפ׳ במה מדליקין מסקינן דהא דמברכינן וציונו במצות דרבנן היינו מלא תסור דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם כן לפ״ז משמע בפשיטות דלא שייך ברכה כה״ג במצוה דרבנן שכל עיקרה אינה אלא משום סייג וגדר דלא לפגוע באיסור לא תעשה דאורייתא. ולענ״ד נראה ברור דברכה כה״ג לא אשכחן בשום דוכתא. ולפע״ד צריך עיון ליישב שיטת התוספת בזה מיהו לפי מ״ש לעיל בריש מכילתין ובכמה דוכתי בפירקין דעיקר הביטול לא מהני מדאורייתא אלא לענין לא תעשה דבל יראה משא״כ לענין עשה דתשביתו היכא דאפשר לבער לא סגי בביטול וא״כ א״ש טובא בפשיטות דשייך ברכת וצונו בשעת בדיקה כיון שבדיקה זו היא צורך הביעור ודעתו לבער חמץ הנמצא ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה והלכתא על ביעור חמץ יכול הוא לומר כן כו׳ או שמא דוקא על ביעור כו׳ עד סוף הדיבור. ועיין בלשון הרא״ש ז״ל ובלשון הר״ן ז״ל בשם הראב״ד שכתבו דמה שמברכין על ביעור ולא לבער היינו משום דאמרינן בברכות לענין המוציא או מוציא דיותר יש לברך המוציא משום דמברכותיו של אדם ניכר אם הוא ת״ח דלעולם יש להשמיע חידוש בענין הברכות ע״ש באריכות והתוס׳ דהכא נראה דלא פסיקא להו האי טעמא כ״כ דהתם סוף סוף כיון דמוציא והמוציא תרווייהו להבא משמע מש״ה יותר יש לברך המוציא כדי להשמיע חידוש הדין בברכות משא״כ הכא דבלאו לישנא דלעבר או להבא איכא נמי צד אחר למעליותא לברך לבער דהוי ברכה מבוררת להודיע שהמצוה על בעל החמץ עצמו משא״כ בעל ביעור כדאמרינן בשמעתין להדיא לענין למול ומש״ה מספקא להו להתוספות האיך יברך לכתחילה לבער או על ביעור ובאמת נראה שהר״ן ז״ל הרגיש בזו הסברא ומש״ה מסיק טעמא אחרינא דאדרבא כיון דבדיקת חמץ זמנין שאין בודק בעצמו ונעשית ע״י שליח והשליח ודאי צריך לברך על ביעור ולא לבער מש״ה לא חילקו רבנן בברכה שאפילו כשהוא בודק בעצמו מברך גם כן על ביעור להשוות מדותיהם וכתב שם לחלק בין ברכת מילה ובין ברכת בדיקת חמץ לענין השליחות ע״ש. ובאמת שדבריו מגומגמים קצת וצריכין ישוב:
אמנם כן לפי מה שכתבתי לעיל אין צורך לכל זה דשפיר י״ל בפשיטות דדוקא לענין בדיקת חמץ מסקינן דהלכתא על ביעור והיינו משום דלבער משמע דקאי הברכה על המעשה ביעור שעושה עכשיו כמו בכל הברכות שאדם מברך עובר לעשייתן דהיינו סמוך לעשייתן ואם כן יש במשמע שהברכה היא על הביטול שעושה בבדיקה שזה עיקר ביעורה מדאורייתא. ובאמת אינו כן שלא תקנו חכמים ברכה על הביטול שאינו אלא דברים שבלב ולא מצינן שמברך ברכה על דברים שבלב כמ״ש המפרשים והפוסקים בה׳ פסח מש״ה יש לפרש על ביעור שזה מורה שהברכה היא על הביעור שרוצה לעשות למחר באותו חמץ עצמה שמוצא בשעת הבדיקה שעל זה עיקר הברכה כיון שהבדיקה תחלת הביעור הוא:
ובזה נתיישב שיטת הרמב״ם ז״ל במה שהקשה עליו הר״ן במה שפסק דכשאב מל את בנו מברך למול וכתב ע״ז שהוא נגד סוגיא דשמעתין שמברך על ביעור ולפמ״ש לק״מ דלא שייך הך הלכתא אלא בחמץ לחוד מטעמא דפרישית ודוק היטב:
שם פיסקא לאור הנר מנה״מ אמר ר״ח למדנו מציאה ממציאה כו׳ וכתיב ויחפש בגדול החל כו׳. ולכאורה דעיקר הילפותא הכא בסוגיא היינו לענין דבעינן אור הנר ואף ע״ג דלעיל דף ד׳ מסיק רנב״י מסברא דאור הנר יפה לבדיקה אפ״ה בעי ר״ח לאסמוכי אקרא וכדמשמע להדיא בל׳ הברייתא דבסמוך דבתר דקתני טעמא דאור הנר יפה לבדיקה מסיק אע״פ שאין ראיה לדבר. מיהו מל׳ הר״ן בריש מכילתין משמע דילפותא דהכא הוי ילפותא גמורה מדאורייתא וכמו שאפרש בסמוך בל׳ רש״י. אלא דבאמת יש לדקדק האיך שייך למילף מהכא דבעינן דוקא אור הנר דהא בהאי קרא דכתיב ויחפש בגדול החל בודאי לא היה החיפוש לאור הנר דהא כתיב הבוקר אור והאנשים שלחו דמייתי הש״ס בריש מכילתין וכבר כתבתי שם דלפי המסקנא שם דצפרא נהר היינו עכ״פ לאחר הנץ החמה ובהאי שעתא ודאי לא שייך חיפוש לאור הנר אלא לאור היום וכיון דתחלת הילפותא בסוגיא היינו מציאה מחיפוש משמע מיהא להדיא דחיפוש הוא ביום ואם כן מציאה דכתיב בחמץ נמי יש לעשותה ביום לכך נראה דהא דקאמר מנה״מ וכולה סוגיא אכולה מילתא קאי אתחילת הבדיקה מנ״ל שצריך לבדוק והיינו מן התורה לשיטת הר״ן או באסמכתא לאינך פוסקים ומנ״ל נמי שיש לבדוק לאור הנר ואהא מילתא מייתי שפיר דילפינן מציאה דחמץ ממציאה וחיפוש דכתיב ויחפש בגדול וימצא נמצא דסתם ל׳ מציאה דכתיב בקרא היינו ע״י חיפוש וא״כ שפיר ילפינן מהכא עיקר בדיקה או מן התורה או באסמכת׳ כיון דכתיב לא ימצא היינו ע״י חיפוש אלא דאכתי מהך ילפותא הוי משמע דצריך לבדוק דוקא ביום כדאשכחן בהאי דויחפש בגדול ועוד דחיפוש ובדיקה ביום ודאי טפי עדיף שאורו רב ואם כן היה מהסברא לומר דבדיקה בנר בלילה לא מהני מש״ה מייתי נמי הך קרא מחיפוש דירושלים דילפינן מיהא דלאור הנר נמי מיקרי חיפוש וא״כ מוקמינן שפיר לא ימצא דחמץ ע״י חיפוש הנר ומה שתקנו חכמים דוקא בלילה ולא ביום היינו משום דממילא מוקמינן לה מסברא דבדיקה דלילה טפי עדיף משום שבני אדם מצויין כו׳. ועוד שאור הנר יפה לבדיקה משום שיכול להכניסו בחורין ובסדקין כנ״ל נכון. וכיוצא בזה כתבתי בהא דילפינן בעירובין לענין תחום שבת דילפינן מקום ממקום וניסה מניסה ותמצאנו בק״א ועיין עוד בסמוך:
בפירש״י בד״ה זכר לדבר כו׳ אלא אסמכתא בעלמא כו׳. אין זה סותר למ״ש לעיל דף ד׳ דמל׳ רש״י משמע דבדיקה דאור הנר דאורייתא וכמ״ש הר״ן משמו ואם כן האיך כתב כאן דהוי אסמכתא אלא דבאמת לק״מ דכיון דמסיק רש״י כאן דהא דהוי אסמכתא היינו משום דד״ת מד״ק לא ילפינן. ולכאורה יש לתמוה דהא אשכחן בכה״ג בריש מסכת ב״ק דתני בברייתא אין נגיחה אלא בקרן ומסיק התם וכ״ת ד״ת מד״ק לא ילפינן כו׳ ומקשה הש״ס בפשיטות והאי מילף הוא גלוי מלתא בעלמא הוא וא״כ משמע להדיא דלענין פי׳ המלות שפיר מצינן למילף ד״ת מד״ק וא״כ ע״כ מ״ש רש״י כאן דאסמכתא בעלמא היינו לפרש הל׳ זכר לדבר משום דאכתי היה מקום לומר דבדיקה דיום טפי עדיף כהאי דויחפש בגדול וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:
בד״ה קולא הוא כו׳ הילכך לא ילפינן חמץ מיניה להקל עכ״ל. ולכאורה ל׳ להקל שכתב רש״י אינו מיושב שהרי אפילו את״ל דקולא הוא דאקיל רחמנא גבי ירושלים ולעולם דבאבוקה נמי שייך חיפוש יותר אכתי אין לנו לומר להחמיר בחמץ שצריך דוקא אבוקה דמהיכי תיתי דמכיון דאשכחן דלנר יחידי נמי מיקרי חיפוש ומקיימינן בה קרא דלא ימצא א״כ אבוקה היכא רמיזא ואיפכא הו״ל לפרש דהא דקאמר וכ״ת היינו משום דסד״א בירושלים הוא דאקיל לענין אור אבוקה אבל לעולם דלענין חמץ אור דאבוקה נמי מהני ואהא מייתי שפיר קרא דנשמת אדם חופש ואף ע״ג דנשמת אדם הוי מצי לאדמויי לאבוקה ומדמה לאור הנר יחידי משמע דל׳ חיפוש שייך טפי בנר יחידי. מיהו למאי דפרישית בסמוך א״ש דודאי למאי דס״ד דקולא הוא דאקיל בירושלים שפיר הוי לן למימר דבעינן דוקא אבוקה וכיון דילפינן מציאה דחמץ מויחפש בגדול דביממא הוי שאורו רב וא״כ נהי דאשכחן דחיפוש דנר נמי מקרי חיפוש אכתי י״ל דבעינן נר דומיא דיממא והיינו אבוקה ואם כן יפה כתב רש״י דמה שבודקין לאור יחידי היינו להקל:
אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שנשתמשו בה גם מעות חולין וגם מעות מעשר, ואין יודע וזוכר לאיזה מהן השתמשו בה בסוף. רב זביד אמר: כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין. כלומר בחלק אחד מן התיבה השתמשו לצורך מעשר, ובחלקה האחר לצורך חולין, ואין כאן אחרון, ויש ספק שמא מטבע זו זזה ממקום למקום. רב פפא אמר: כגון דאשתכח [שנמצאה] המטבע בגומא [בחור שבתיבה], ולכן יש להסתפק אולי אין מטבע זו מאלה שהשתמשו בהן בסוף, אלא מהקודמים ולא הוציאוה עד כה מפני שנסתרה בגומא.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where people used the box for both non-sacred coins and second-tithe coins, and he does not know which of the two kinds of money was placed there last.
Rav Zevid said: The baraita is referring to a case where he used one part of the box for piles of non-sacred coins and another part of the box for piles of second-tithe coins. In this case, there was no definitive most recent use of the box, as a coin may have moved from one side of the box to the other.
Rav Pappa said: We are dealing with a case where the coin was found in a hole in the box. The concern is that this coin might not be of the type last placed into the box. Instead, it is possible that this coin remained from a previous use and was not removed because it was obscured in the hole.
רש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144