×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר רָבָא הִלְכְתָא אחָמֵץ בִּזְמַנּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ אָסוּר בְּמַשֶּׁהוּ כְּרַב בשֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ מוּתָּר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
Rava said: The halakha is that with regard to the prohibition against eating a mixture of leavened bread during its time of prohibition, i.e., during Passover, regardless of whether it is mixed with its own type or with another type, it is forbidden, even if any amount becomes mixed in, in accordance with the opinion of Rav. Not during its time of prohibition, but rather after the conclusion of Passover, regardless of whether the leavened bread was mixed with its own type or with another type, it is permitted, even when it gives flavor to the mixture. This is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who states that leavened bread owned by a Jew during Passover is permitted after Passover.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמר רבא הלכתא חמץ בפסח שהוא זמן איסורו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב לאחר הפסח שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר׳ שמעון דהא רב ושמואל ור׳ יוחנן שלא בזמנו שלא במינו כולן שוין בזה שמותר.
{בבלי פסחים ל ע״א} אמר רבא הילכתא1 חמץ בזמנו בין במינו בין2 שלא במינו אסור הלכות גדולות3 ומדלא קא4 יהיב שיעורא למלתיה5 שמע מינה במשהו6 ושלא בזמנו בין במינו בין7 שלא במינו מותר כר׳ שמעון דר׳8 שמעון לא קניס אלא בדאיתיה9 בעיניה אבל על-ידי תערובת לא:
אמר רב קדרות בפסח ישברו
ושמואל אמר אל ישברו אלא10 משהי11 להי עד לאחר זמנן12 ועביד בהי13 בין [במינן] בין שלא [במינן]⁠14 {כפירוש ר״ח} והילכתא כשמואל15 דקאיי כר׳ שמעון:
{בבלי פסחים ל ע״א-ע״ב16} תניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט17 כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את18 התנור ואי שני בהי בעבדינהי19 כעין תורא20 שרי דכיון דשני בהי21 מידע ידעי22 [דמשום] הכירא23 הוא דעבד24 להו הכי25 דלא ליתו26 בהו27 לידי תקלה ולפיכך שריאן28:⁠29
1. הילכתא: בכ״י א רק: ״הילכ׳⁠ ⁠״.
2. בין: גה, דפוסים: ״ובין״.
3. וכן בשאילתות (פרשת צו). תשובות הגאונים שערי תשובה (תקס״ב) סי׳ רצב, מיוחס לרב האי.
4. קא: חסר בכ״י קרפנטרץ. כ״י א: ״קי״.
5. למלתיה: רק דפוסים, כבה״ג.
6. ר׳ יונתן, דפוסים מוסיף כאן בסוגריים: (כרב).
7. בין: וכן ב-גה. גג, דפוסים: ובין.
8. דר׳: דפוסים: דהא ר׳.
9. בדאיתיה: וכן בר״ח. חסר בדפוסים.
10. אלא: דפוסים: אבל.
11. משהי: כ״י קרפנטרץ: ״משהו״.
12. זמנן: דפוסים: זמנו.
13. להי, בהי: גג, גו, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. כ״י נ: ״להו, להו״.
14. במינן...במינן: גג, גה, גו, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ. כ״י א, דפוסים: ״במינו...במינו״.
15. כשמואל: דפוסים: כותיה דשמואל.
16. ובהמשך הפרק לו ע״א. עד {תורא שרי} מובא גם בחולין פרק ח (דף לח ע״א).
17. שטין, שט: כ״י א לפני הגהה (וכן כ״י א בחולין שם), גכז, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוס קושטא: ״שטין, שט״, וכן ר״ח כ״י מינכן. וכן בערוך. כ״י א אחרי הגהה, דפוסים, ר״ח כ״י רומא: ״טשין, טש״.
18. שיסיק את: דפוסים: שיוסק, וכן כ״י א בחולין שם. גכז, כ״י נ: ״שיוסק את״.
19. בעבדינהי: גכז: ״ועבדנה״. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״ועבדינהו״. דפוסים: ועביד להו.
20. כעין תורא: כלשון הגמרא לקמן לו ע״א. וכן מובא במקביל ברי״ף חולין שם. וטעם ההיתר שהביא רבינו (כאן ובחולין שם), אינו כהסבר שבר״ח (לקמן לו ע״א) מטעם דבר מועט.
21. בהי, בהי: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״בהו, בהו״. דפוסים: להו, בהו.
22. ידעי: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״ידיעי״. דפוסים: ידיע.
23. דמשום הכירא: גיד, גכז, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ. כ״י א: ״משום הכירא״, דפוסים: דלהיכרא.
24. משום הכירא הוא דעבד: בדפוסים: דלהיכרא עבד.
25. דעבד להו הכי: כ״י קרפנטרץ: ״דעבדי״.
26. ליתו: גיד, גכז, כ״י קרפנטרץ: ״ליתי״.
27. בהו: חסר בכ״י נ. גיד: ״בהי״.
28. שריאן: דפוסים: מותרין.
29. בכ״י קרפנטרץ נוסף כאן: ״וקדירה אע״פ שהסיקה מבפנים אסור לבשל בה בפסח דלמ׳ חייס עלה דפקעא ולא מצי מסיק לה שפיר רבינו אפרים ז״ל״. וכמותו גם בספר המכתם בשם ר׳ אפרים.
אמר רבא הלכתא כו׳ – ש״מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי״ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא.
שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר – אפילו בנותן טעם.
אוחמץ בפסח אחמירו ביה רבנן בתראיב דבין במינו ובין שלא במינו במשהו כרב.
א. ל ע״א.
ב. הר״ב אב״ש פירש שכונת רבינו לראשונים שחלקו על השאלתות דס״ל חמץ בששים. ויותר נראה שכונת רבינו לרבא מרא דשמעתתא דהוא בתראי. [וכן לשון רבינו בסי׳ רע״ד (ראב״ן חולין קי״ב.) ושי״א (ראב״ן ע״ז ע״ג:) ושפ״ב (ראב״ן שבת קמ״ח:). ועי׳ לשון בה״ג בהערה הבאה].
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בכל שהוא כרב – פסק רש״י בחולין דמין במינו במשהו כרבי יהודה דאמר בפ׳ כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל ואף רבי קאמר התם נראין דברי רבי יהודה מכלל דהלכתא הכי ועוד הביא ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע״ז (עבודה זרה סו.) חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי רבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלינן אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו ועוד פסק רבא בשמעתא מין במינו במשהו כרב ור״ת אומר דכל אלו אינם ראיות דאין הלכה לא כר׳ יהודה ולא כרבי וההיא דפ׳ בתרא דמס׳ ע״ז פלוגתא דאביי ורבא מצי למימר דחמירא וחלא דטבל ויין נסך דמודו ר׳ יוחנן ור״ל שהם במשהו ודשמעתא אי גר׳ במשהו כרב י״ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי׳ דרב דס״ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא בחמץ פסק רבא כרב דשאלו מקמיה כל איסורין שבתורה במשהו כרב או בנותן טעם כר״י והשיב מדאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו א״כ בהא [מיהו] הלכה כרב במשהו אבל בשאר איסורין בנ״ט כר׳ יוחנן וכר״ל ועוד אומר ר״ת דלא גרסי׳ במשהו כרב וכן משמע בה״ג דלא גרס ליה וסבר רבא גם בחמץ כר׳ יוחנן והא דלא פסק בהדיא הלכה כר׳ יוחנן משום דה״א דלא פסק כוותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא דהא אמר רבא קנסא הוא דקניס ר׳ שמעון כדפרי׳ להכי איצטריך לפרש ומביא ר״ת ראיה דבהדיא סבירא ליה לרבא בפ׳ גיד הנשה (חולין צז: ושם) מין במינו בס׳ דקאמר אמרו רבנן בטעמא וכו׳ מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין שלא במינו וליכא קפילא בס׳ ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא ועינבי דהוי טעמא אחד והוי בס׳ משום דרבא בתר שמא אזיל ולא חשיב מינו דא״כ אמאי קרי ליה מין במינו ובהקומץ רבה (מנחות כג. ושם) משני רבא דסבר ר׳ יהודה מין במינו וד״א וכו׳ מכלל דאיהו לית ליה ובפ׳ התערובת (זבחים עט. ושם) קסבר ר״א בן יעקב מין במינו בטל וסתמא דגמרא קאמר בשילהי מסכת ביצה (דף לח: ושם) שפיר עבוד דאחיכו עליה חיטי בחיטי נהי דלרבי יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל מכלל דהכי הלכתא ורש״י גופיה פסק בפרק בתרא דמס׳ ע״ז (עבודה זרה סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבי יוחנן דסבר בנ״ט ובה״ג של אספמיא פסק דחתיכה בחתיכות בנ״ט ומייתי מדרבא בפ׳ גיד הנשה (חולין צז.) ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר״ת דוקא כשנתנסך לפני ע״ז דאמתני׳ קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל סתם יינן דשרי בהנאה בס׳ ובתשובת הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא ר״ת יין נסך שנתנסך ממנו לפני ע״ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו אלו אסורין ואיסורן איסור הנאה בכל שהוא יין נסך וכו׳ מכלל דשאר איסורין וסתם יינן חוץ מטבל ויין נסך בין במינו ובין שלא במינו בנ״ט ובחמץ בפסח לא עשה ר״ת מעשה אע״ג דבשאלתות דרב אחאי נמי איתא דרבא אית ליה גם בחמץ בנ״ט: [וע״ע תוס׳ חולין צז. ד״ה אמר רבא].
{שמעתא דפסק רבא בענין שעור חמץ האוסר בתערובת}
אמר רבא: הלכתא: חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, אסור. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, מותר, כר״ש – וכתב הרי״ף ז״ל: מדלא קא יהיב שיעורא למילתיה, שמע מינה, במשהו, כרב. ומדבריו אתה למד שמה שנמצא כתוב בכל ספרי הגמ׳ שלנו, במשהו – כרב, אינו מעיקר הגמ׳, אלא תלויה היתה מפירושי הראשונים והכניסוה הסופרים בספרים. ועיקר הגירסא הוא כמו שכתבנו. וכן נמצא בנוסחאות מדוקדקות וישנות.
וחכמי צרפת וחכמי נרבונה, עמודי עולם, ז״ל, פירשוה לשמעתיה דרבא כולה כר׳ יוחנן. וכך נראה משמעתא דבפרק גיד הנשה (חולין צ״ז.): אמר רבא: אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בששים וכו׳. שמעת מינה דרבא כר׳ יוחנן ס״ל, במין במינו בנותן טעם. ואין חילוף בין [מימרא דרבא ובין]⁠1 מימרא דר׳ יוחנן, דהיא היא בעינה, אלא דפסק רבא הלכתא הכי.
ואילו אמר רבא, הלכה כר׳ יוחנן, הוה מספקא מילתא דילמא אבזמנו ואשאר איסורין שבתורה קאי. לפי׳ הוצרך רבא לשנות דבריו של ר׳ יוחנן ולברר הדבר דלא קשיא דידי׳ אדידיה, משום דכי קניס ר׳ שמעון, ה״מ דאיתיה בעיניה, אבל לא ע״י תערובת. ולעולם רבא כר׳ יוחנן ס״ל לגמרי. ומינה שמעת לכל איסורין שבתורה שהן בנותן טעם, בין במינן בין שלא במינן.
וכן נמצא בכתב ידי מר יוסף בר יושתו ממדינת גייאן, שהעיד על רבו הרי״ף ז״ל שחזר בו בסוף ימיו ממה שכתב בסוף מסכת עבודה זרה (רי״ף ע״ז ל״ו:) ופסק הלכתא כרב ושמואל מדאביי ורבא. וחזר לפסוק הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש.
וכן דעתנו נוטה לדברים הללו, כחזרתו של הרי״ף וכדעת חכמי צרפת וחכמי נרבונה. אלא שאין אנו מורים כן בחמץ בפסח, לפי שנהגו בו איסור.
1. נוסף ע״פ כת״י
[במאור דף ח. ד״ה אמר רבא (דף ז:). לרי״ף סי׳ תשט״ו (פסחים דף ל.)]
כתוב שם: ואין חלוף בין מימרא דרב⁠[א] ובין1 מימרא דרבי יוחנן דהא וכו׳.
אמר אברהם: יש חילוף גדול, כי בדברי רבי יוחנן מפרש בנותן טעם, ובדברי רבא לא קאמר אלא איסור סתם, וזהו שכתב הרב מדלא קא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו כרב. וכן כתב רב אחא ז״ל [בשאילתות פ׳ צו, סי׳ פ]. וטעמא קאמר, אלא האי דקאמר כרב תוספת דברים הוא, דילמא טעמיה דרבא לאו מטעמיה דרב דאילו רב משום דאזיל לטעמיה דסבר כרבי יהודה, וטעמא דרבא משום חומרא דחמץ שאף על פי שאין לבי מתישב בזה דתמיהה לי היכי מחמירים בחמץ כולי האי דבמינו במשהו מה שאין כן בשאר איסורין, ועוד גזרינן נמי שאינו מינו אטו מינו במשהו. וזהו תימה גדול. אלא שכבר סייעם דברי רבי יוחנן וריש לקיש דכל איסורין שבתורה דבין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, מסתימות הרבה ומסוגיות הגמרא בחבורי האסור וההיתר שחברנו2 [גם התימה שתמהנו אין תימה דכיון דלרבא מין ושאינו מינו אחד הם בנותן טעם אין כאן אלא גזרה א׳ דלמא אתי למשרי בנותן טעם, הלכך בזמנו אסור במשהו בין במינו בין שלא במינו].
1. במאור הנדפס בש״ס חסרות תיבות: מימרא דרבא ובין. בכ״י כתוב: רבה, וטעות דמוכח היא.
2. איסור משהו פ״ב ד״ה ומין במינו (קכ ע״ב, מהדורת הרשלר, סי׳ רח בתשובות ופסקים ד״ה ומין במינו).
אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ומדלא קא יהיב שיעורא ש״מ במשהו כרב. זה כתב הרב אלפסי ז״ל. מגופא דשמעתא משמע דלא אסרינן חמץ במשהו אלא למאן דאית ליה שאר איסורין במינן במשהו, ובחמץ גזר רב שלא במינו אטו מינו. אבל מאן דאית ליה שאר איסורין במינן בנותן טעם הכי נמי בחמץ. ואנן השתא דקיימא לן דשאר איסורין אפילו במינן בנותן טעם, ורבא נמי הכי סבירא ליה בפרק גיד הנשה דאמר רבא אמור רבנן בטעמא וכו׳, מהיכא תיתי דבשאר איסורין אפילו במינן בנותן טעם ובחמץ אפילו שלא במינו במשהו. אלא שכיון שכתב הרב אלפסי כך, [ו]⁠מנהג כל ישראל לאסרו במשהו, אין לזוז מדברי הרב אלפסי ז״ל. ויש שנותנין טעם לדבר, דהוה ליה דבר שיש [לו] מתירין, דלאחר הפסח מותר, כר׳ שמעון דלא קניס על ידי תערובת. הילכך דין הוא שנאסור אותו בפסח במשהו, דדבר שיש לו מתירין הוא. ולא⁠[ו] מילתא היא, דהא ר׳ יוחנן סבירא ליה כר׳ שמעון ואפילו הכי סבירא ליה בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ולא אסר ליה במשהו משום דבר שיש לו מתירין. אלמא דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא בדבר שיש לו מתירין בעיניה. אבל דבר שאין לו מתירין אלא על ידי תערובת בטיל. ועוד יש לומר דדבר שאין לו מתירין הוא, שיש לו לבערו בפסח, כדתנן אלו עוברין בפסח, ואסיקנא דלית (להו) [בהו] כזית בכדי אכילת פרס.
גרסינן בזבחים בפרק דם חטאת, וכי מאחר דיתותב רבה בר אהילאי (אלמא) [אלמה] אמר רב קדרות בפסח ישברו. זהו הסקו מבחוץ וזה הסקו מבפנים. ונעביד להו הסק מבפנים. חיים עלייהו. הילכך האי בוביא הסקו מבחוץ הוא ואסור. אלא קדרות במקדש אמאי ישברו, נהדרינהו לכבשונות. א״ר זירא לפי שאין כבשונות בירושלים, אע״פ שהיו להם תנורין, חזרת הקדרות בתנור הוא ככבשן, דשריפת קדרות הוא כשריפת אבנים. ואי (מליא) [מליוה] גומרי נמי הוי ליה ככבשן, ולא חיישינן דילמא חייס עלייהו מפני שהיו של צבור ואין עניות במקום עשירות. ופירש רבינו שלמה ז״ל דמשום דחייס עלייהו גזרינן דילמא [יעשה] הסקו מבחוץ, אבל במקדש כהנים זריזים הם. ומה (שכתב) [שכתוב] וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, דין כלי חרס בא להשמיענו שאין לו תקנה בהגעלה, אבל בחזרת תנור יש להם תקנה, בשילה [בנוב] וגבעון שהיו עושין כבשונות. ולעולם חזרת קדרות בתנור כמלייה גומרי דמי וחייס עלייהו. והראב״ד ז״ל כתב דקדרות בפסח סגי להו בחזרתן (בתנור) [לתנור].
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור – כמה נכבדים דברי רבינו תם בספר הישר דמוקי רבא כר׳ יוחנן ולא אסר אלא בנותן טעם ולא גרסינן בספרים במשהו כרב ובכל מקום מוכיח דסבירא ליה רבא כר׳ יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך בלחוד ורבינו תם מוסיף אף תרומה ועושה התרומה כטבל ועיין מה שהישבתי עליו בפרק בתרא דעבודה זרה במהדורא תליתאה. עיין בפרק הערל במהדורא תליתאה מה שמקשים על נותן טעם דחמץ משום דהוי דבר שיש לו מתירין ומה שתירצתי שם.
{שמעתא דפסק רבא בענין שעור חמץ האוסר בתערובת}
ועוד, אמר רבא, הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, אסור וכו׳, וכתב הרב אלפסי ז״ל, מדלא קא יהיב שיעורא למלתיה, ש״מ, במשהו, כרב, ומדבריו אתה למד שמה שנמצא כתוב בכל ספרי הגמרא שלנו, במשהו, כרב וכו׳, וחכמי צרפת וחכמי נרבונה, עמודי עולם, ז״ל, פירשוה לשמעתיה דרבא כולה כר׳ יוחנן, וכך נראה בשמעתא דבפ׳ גיד הנשה וכו׳, ש״מ דרבא כר׳ יוחנן ס״ל, במין במינו בנותן טעם.
אמר הכותב: רבותא למחשב גברי. והא בעל הלכות גדולות ובעל הלכות פסוקות כולם אמרו, מדלא קא יהיב רבא שיעורא, ש״מ, במשהו. וקבלה בידיהם מראשונים, ופשטה ברוב ישראל, בספרים ישנים ובכל הבאים מספרד ומן הישיבות. וכבר נבדקו בבבל ספרי הישנות בזה, ע״פ שאלת חכמי הצרפתים, וכן נמצא בנוסחאות בדוקות לגאונים הראשונים. וכל זה מוכיח שהוא דבר מוסכם משנים קדמוניות.
ועוד, ממקומו הוא מוכרע. דקאמר: בין במינו בין שלא במינו, אסור. אלמא, איסורא אתא לאשמועינן. ואי בנותן טעם, פשיטא. אלא מי התירו. שאלמלי היה מחלוקת בנותן טעם, שמקצתן היו מתירין ובא רבא לפסוק הלכה כדברי האוסרין, היה אפשר לו לומר: הלכתא, בין במינו בין שלא במינו, אסור. אבל עכשיו שלא בא אלא להתיר ולפסוק הלכה כדברי המיקל, היה לו לומר: בין במינו בין שלא במינו, מותר. שהרי לדברי כולם, אסור1 סתם היינו משהו, [בנותן טעם]⁠2 מותר קרו ליה. [רב ושמואל.]⁠3 אי נמי, לימא כלישנא קמא דרבי יוחנן, בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם.
ומה שאמרו דרבא כרבי יוחנן ס״ל בשאר איסורין, דמין במינו בנותן טעם, כדאתמר בפ׳ גיד הנשה (חולין צ״ז.), אינה טענה. דרבא בחמץ כולה משום גזירה נסיב לה. דכיון דחמץ בזמנו החמירה עליו תורה יותר משאר איסורין, שהוא בכרת ועובר משום בל יראה ובל ימצא, ולא בדילי אינשי מיניה, החמירו ביה רבנן טפי משאר איסורין.
עוד אני אומר דכיון דקיימא לן, כל דבר שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטיל, אף חמץ בפסח אינו בטיל לעולם. שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו אלא ליומו, היום אסור למחר הוא מותר. והוא עצמו בעינו מותר מן התורה, ולא קנס רבי שמעון להקל עליו. וליכא למימר בעינו4, כיון דחייב לבערו אין לו מתירין, דכל דממילא מישתרי ואין היתרו מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין הוא. וכ״ש חמץ של נכרי שנפל לקדרה של ישראל, שאפי׳ בעינו דבר שיש לו מתירין הוא.
וא״ת, אם מפני כן, במינו יהא אסור במשהו, אבל שלא במינו, עד שיהא בו בנותן טעם. שהרי כל דבר שיש לו מתירין שלא במינו בטל, כדתנן בפרק הנודר מן המבושל (נדרים נ״ב.): שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם אסור. ונדרים דבר שיש לו מתירין הן, כדאיתא בפ׳ הנודר מן הירק (נדרים נ״ט.). ומפורש שם עוד בירושלמי (ירושלמי נדרים ו׳:ד׳): זה הכלל היה ר״ש אומר משום רבי יהושע: כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש, לא נתנו בהן חכמים שיעור, אלא מין במינו, כל שהוא, ושלא במינו, בנותן טעם. יש להשיב, רבא גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו, כרב.
וא״ת, והא רבי יוחנן סבר לאחר זמנו מותר, כר״ש, ובזמנו אינו אוסר במשהו. יש להשיב, אמר לך ר׳ יוחנן: פליגי רבנן עליה דר׳ שמעון, דאמר במס׳ שביעית (ירושלמי שביעית ו׳:ג׳) בברייתא ואיתא בנדרים (בבלי נדרים נ״ח.): כל דבר שיש לו מתירין, כגון הטבל ומעשר שני וחדש, לא נתנו בו חכמים שיעור. ואנא דאמרי כרבנן. תדע, דהא אמר רבי יוחנן (עבודה זרה ע״ג:): כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן, בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך. והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא ולא להוציא מן הכלל כיוצא בו. ותניא נמי כרבי יוחנן בפ׳ השוכר במס׳ עבודה זרה (בבלי ע״ז ע״ג:).
אבל אנן, מכיון דקי״ל, כל דבר שיש לו מתירין, במינו אפילו באלף לא בטיל, א״א לנו לומר בתערובות חמץ בפסח שיהא בטל לעולם במינו. וכיון שהשווה רבא שאינו מינו למינו, למדנו שכולן במשהו.
ומ״ש בספר הזה על חכמי צרפת, אינו כן. אלא הרב ר׳ יעקב הוא שאמרה, וחלוקין עליו חביריו ז״ל.
1. נראה דצ״ל: מותר
2. נראה דצ״ל: דאילו בנותן טעם
3. נראה שיש כאן חסרון וצ״ל כגון: ובא לאפוקי מדברי רב ושמואל
4. נראה דצ״ל: דכאשר הוא בעינו
(1,4) ומאחר שפסקנו שאחר זמנו מותר קדרות בפסח אל ישברו אלא משהא אותן לאחר זמנן ומבשל בהן בין מינן בין שאין מינן ומ״מ שמועת הקדרות אע״פ שזה הוא פסק שלה צריך שנעירך בביאורה מצד דברים שנתחדשו בה לקצת גאונים מתוך משא ומתן שעליה והוא שאמרו אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהא להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ומ״מ שאלו לרב אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ולעביד בהו שלא במינן ותירץ גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ולביאור הדברים רב נמשך לדעתו שהוא סובר כר׳ יהודה לאסור חמץ בלאחר זמן וכן סובר כמותו בענין איסורין שכל במינו במשהו כדעת ר׳ יהודה שאמר מין במינו לא בטיל ומתוך כך הוא אומר ישברו שאע״פ שאין עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שאין חמץ הבלוע בדין זה ולא אף המעורב אא״כ יש בו כזית בכדי אכילת פרס מ״מ אסורה היא בהנאה אף לאחר הפסח והכשר אין כאן שהרי אינו יוצא מידי דפנו והקשו בה נשהינהו לאחר זמנן וניעביד בהו שלא במינן ושמא תאמר ואף שלא במינן מה הועלנו שמא יתן טעם בקדרה ואף לאחר זמנן נאסר לדעתו ואע״פ שהוא לפגם נותן טעם לפגם לכתחלה מיהא אסור לעשותו ותירצו משום דסתם קדרות משהו פלטי ומותר לבטל איסור משהו בלוע לכתחלה ואע״פ שמצינו בהם בנותן טעם וכמו שאמרו (חולין צ״ז.) קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם מ״מ בקדרות של חמץ מיהא אין אדם רגיל בתבשיל חמץ כל כך ויש לך לדון אם סתמן משהו פולטות ושמותר לבטלו בתוך זמנן אמאי לא וא״ת שאף במשהו בלוע ופגום אין מבטלין איסור לכתחלה אם כן אף לאחר זמנו כן וא״ת שבתוך זמנו אין מבטלין מגזרת בן יומו אבל אתה מתיר לאחר זמנו לבטלו לכתחלה מפני שאין לגזור בו משום בת יומא שהרי על כרחו עברו עליה שבעה ימים א״כ נתיר לאחר זמן אף במינו ונראה לדעתו שכל שאיסורו במשהו אין מבטלין משהו שלו לכתחלה אפי׳ בלוע ופגום גזרה פגום אטו שאינו פגום והילכך לדעתו כל בזמנו בין במינו בין שלא במינו ושלא בזמנו במינו אין מבטלין אותו לכתחלה אבל כל שבנותן טעם מבטלין משהו פגום שלו לכתחלה ומתוך כך לאחר זמנו ושלא במינו הואיל ובנותן טעם הוא וקדרה זו סתמא אינה פולטת אלא משהו מבטלין אותו לכתחלה שאין גוזרין משהו פגום אטו נותן טעם פגום:
(1) ולפי דרכך למדת שהמשהו אף באיסורי משהו מן הדין היה לבטלו לכתחלה אחר שהוא פגום אלא שלא נאסר אלא מגזרת ביטול הפגום אטו שאינו פגום ולהוציא מדעת האומר שבאיסור משהו אין חלוק בין פגום לשאינו פגום הואיל ולאו בטעמא תליא מילתא ומתוך כך אוסרין בתוך זמנו בקדרה שבשל בה מטעם איסור משהו אפי׳ לא היה בן יומו שאין לדעתם חלוק באיסור משהו בין פגום לשאין פגום ואין זה כלום שאין משהו פגום באיסור משהו חמור מטעם פגום לנותני טעמים ולא עוד שאף נתינת טעם באיסורי משהו בדיעבד מותר באכילה ואפי׳ באיסורי הנאה שכל טעם פגום אינו קרוי איסור אלא עפרא בעלמא וכמו שלמדוה מנבלה ואמרו כל נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה שכל שהוא פוגם יצא לו מתורת אוכל ואע״פ שבתלמוד המערב אמרו מלוגמא שהחמיצה בפסח ולבסוף נסרחה צריך לבער אין זה אלא שעדיין ראויה לענינה והוא לחמץ בה עיסות אחרות ומאחר שחל עליה איסור חמץ בפסח זה ועדיין היא ראויה להשתמש בה בדרך הנאתה לא נפקע תורת חמץ ממנה אבל נסרחה קודם הפסח לא חל עליה איסור חמץ הואיל ויצתה מתורת אוכל ולמדת עכשיו שכל נותן טעם פגום מותר בדיעבד אף באיסור משהו וא״כ אם בשלו בפסח בקדרה של חמץ אע״פ שאין בה ששים הואיל ואינה בת יומה מותר וכן למדת שבכל איסורי נותני טעמים מבטלין משהו שבהם ובלבד בבלוע ופגום ונמצא בביטול איסור צורך ג׳ דברים והם שלא יהא שם בכדי נתנת טעם ושיהא אותו משהו פגום ר״ל שאלו היה בו בנותן טעם היה פוגם ושיהא בלוע וכך הוא דעת גדולי קדמונינו:
ומ״מ קצת גדולי הדורות מוסיפין בה עוד רביעית והוא שיהא בשעת בליעתו היתר כגון חמץ וכגון קדרה שבשל בה בשר שאמרו לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ומדקאמר בנותן טעם ודאי בבת יומא היא אלמא שאלו לא היתה בת יומא היה מותר לכתחלה מפני שכל שאינה בת יומה ודאי מדיחין אותה ואחר הדחה אין בו נתינת טעם והרי יש כאן בלוע ופגום והיתרא בלע ושאין בה נתינת טעם ומ״מ אני תמה לשיטתם מה ענין שההדחה ימעט שיעור של נתינת טעם באיסור בלוע אלא שלדעתי בזו אף בשאינה בת יומה לא יבשל בה לכתחלה שלא אמרוה אלא מפני שסתם קדרות משהו פולטות ואין זה אלא בחמץ כמו שכתבנו ובנמשכים לדבריהם ראיתי להם שכל קדרה שנפגמה בהיתר כגון קדרת בשר שעמדה יום אחד מותרת לכתחלה בהדחה לבשל בה חלב שהרי יש כאן משהו בלוע ופגום ובליעת היתר וכן הדחתה מונעת נתינת טעם ואף בחמץ בפסח היה ראוי לומר כן אלא משום חומרא דחמץ והם דברים זרים שאף אלו יש לחוש לנתינת טעם ומ״מ בהגעלה מיהא יראה לי להתיר אף בקדרה של חרס שזו ודאי עברה נתינת טעם ממנה ואף זו שכתבנו שאין מבטלין משהו פגום ובלוע לכתחלה אף בנותני טעמים אלא בשהבליעה מן ההיתר אינו כן לשיטתנו ואנו דנין כן אף בנבלעה באיסורין וכן הדברים נראין ואע״פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כל הבשר (חולין קי״א:) ההוא פינכא דהוה בי׳ ר׳ אמי דמלחו בה בשרא ותברה ולא התירו לבטל איסורו אע״פ שלדעתם למחרתה מיהא הוא משהו בלוע ופגום וא״כ אין הטעם אלא מפני שנבלעה באיסור אינו כן אלא מחשש נותן טעם שאין מבטלין אותו לכתחלה ונמצאנו מקילין במה שמחמירין ומחמירין במה שהקלו ויש מקשין לדבריהם מנותר למה צותה תורה בשבירה שהרי למחרתה יהא בלוע ופגום ובליעת היתר והדחתה מונעת נתינת טעם דלדידן מיהא איכא חשש נתינת טעם אלא לדבריהם הרי ההדחה מונעת ואינה קושיא דנותר צריך ביעור ומתוך כך צוה בשבירה שאין ביעורו אלא בכך ואם לא כן אף לדעתנו יש בו שאלה שהרי מה שאסרו בביטול איסור דברי סופרים הם אלא שאף לדבריהם אין בה קושיא:
ועוד ראיתי להם בסוף מסכת ע״ז שקדרה שבשל בה בשר ובשל בה אחריה דבר אחר בשול זה עולה לה במקום הגעלה ומותר לבשל בה חלב אף באותו היום לכתחלה וכן בחמץ אם בשלו בה לפני הפסח שלא ממין חמץ והיא קולא יתרה וכבר כתבנו דעתנו בה בסוף מסכת ע״ז:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור – וכתב הרי״ט ז״ל דלא גרסינן במשהו כרב ופסקו ר״ת ור״ז ז״ל דרבא בששים קאמר כר׳ יוחנן דהכי ס״ל בשאר איסורין כר׳ יוחנן אבל רבי׳ אלפסי ז״ל וכל הגאוני׳ ז״ל פי׳ דרבא במשהו קאמר וכן הכריע הרמב״ן ז״ל בס׳ המלחמות ה׳ ואף על פי שבכל איסורין שבתורה לרבא כר׳ יוחנן סבירא ליה י״ל דמחמיר בחמץ משום דכל דבר שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטיל במינו מיהא וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וחמץ לדין תורה וליכא לר׳ (נ״ל דצ״ל ואליבא דר׳) שמעון דבר שיש לו מתירין הוא לאחר הפסח ולא קנס ר״ש להקל עליו ושיהא בטל בנ״ט אלא להחמיר עליו ולאחר שנתערב מדרבנן יש לו מתירין כדלקמן ולפ״ז לפני זמנו דהיינו יום י״ד בכלל זמנו הוא בדין זה דהוי נמי דבר שיש לו מתירין ומיהו כי אסר חמץ במשהו היינו בשאינו ניכר ואפי׳ יבש ביבש או שנפל בדבר מבושל אבל נפל בדבר צלי בקליפ׳ סגי לי׳ וכדבעינן למימר קמן פ׳ אלו עוברין בס״ד ע״כ ולעני׳ איסור הנא׳ י״א שהוא במשהו שהרי יין נסך וכל איסורי הנאה כשיעור שאוסרין באכילה אוסרין בהנאה. וכתב הרי״ט ז״ל ומיהו כפר״ת במסכת ע״ז דתנן אלו דברים אסורים ואוסרין בכל שהו אמרינן דתרתי בעי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופרכינן וליתני חמץ בפסח ופרקי׳ דהא קתני לה ר׳ עקיבא אומר אף ככרות של ב״ה אלמא אינו אוסר תערובתו בהנאה בכל שהו אלא כשהוא דבר חשוב ודעת הרא״ה ז״ל דהיכא דאינו דבר חשוב אי אפשר לדון בו פחות מן הגדול שבנותני טעם דהיינו כלאים שהוא באחד ומאתים והרי״ט ז״ל הכריע לדעת רבי׳ אלפסי ז״ל שאפי׳ שלא בדבר חשוב אוסר תערובתו בכ״ש אפי׳ בהנאה כשאר איסורין שאיסור הנאה ואכילה שיעורן שוה: וחמץ שנתערב לפני זמנו דעת גדולי המפרשים שהוא בטל בס׳ בין בלח בין ביבש דאשכחן ביטול להיתר בהיתר ומטעם זה מתירין דבש או חלב או גבינה שנתנה לפני הפסח בכלים של חמץ ולא שמרן בגיעול הכלי כבר בטל לפני זמנו בס׳ וכן שמנן ודובשן של גוים מותר בשקנאו לפני הפסח אבל לא תוך הפסח דאע״ג דלא חיישינן לעבוד בידים כדאיתא במסכת ע״ז על ידי שעשת משהין בו חמץ קרוב הדבר שנפל בו משהו של חמץ ומיהו לגיעול כליהם ליכא למיחש דנותן טעם לפגם אף באיסורי משהו מותר וסתם כליהם אינן בני יומן הרי״ט ז״ל ודעת הרא״ה ז״ל דדוקא שנתערב לפני זמנו בדבר שאינו מחמיץ אבל אם נפל בקמח שראוי להחמיץ אין לו ביטול שהרי ראוי הוא לגבור ולהחמיץ הכל: וכתב הרי״ט ז״ל וזו חומרא יתירא וכל המחמיר תבוא עלב״ר.
וכי קא קניס בי׳ ר׳ שמעון בעיניה אבל ע״י תערובת לא קניס – פי׳ הרי״ט ז״ל ואפי׳ בנ״ט כדמוכח מר׳ יוחנן ומיהו רובא בעינן במינו וכן בשאינו מינו דליבטול טעמא דהא טעמא לא בטיל. ואפי׳ בחלת חוץ לארץ שהקלו בה לבטלה ובתחלה הצריכו רוב כדאמרינן התם מבטלא ברוב ותהיה במינו אבל בשאינו מינו ביטול טעמא בעי ע״כ להרי״ט ז״ל מפי הרא״ה ז״ל.
אמר רב קדירות בפסח ישברו – פי׳ הרי״ט ז״ל דלאו משום דלא שייך ביעור בגיעולי גוים אלא לפי שאין תקנה להשתמש בהם ולעולם אסור להשהותם בתוך ביתו ואפי׳ להשתמש בצונן גזירה שמא יכשל בהן להשתמש בחמין. ולישהינהו אחר זמן וליעבד בהו שלא במינן. יש שפירשו דאע״ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי׳ באיסורין של דבריהם אלא בעצים שנשרו מן הדקל כדאיתא בפ״ק דביצה וחלת חוץ לארץ שאסורה קל הכא שרינן לבשל בקדירות אלו לכתחלה שלא במינן משום דהוי נ״ט לפגם שלא תמצא לאחר הפסח קדרה בת יומא משא״כ בקדרה של גוי שאסורה בת יומא ומאי דלא שרינן הכא במינן משום דהוי איסור משהו אליבא דרב ובאיסור משהו לא התירו נ״ט לפגם. והרי״ט ז״ל דחה פי׳ זה וכתב בנ״ט לפגם אפי׳ באיסור משהו שרי והיה להם להתיר אפי׳ במינן. אלא הכא היינו טעמא דאקשינן ולישהינהו וכו׳ דמותר לבטל איסור בזה לכתחלה משום דאיכא תלתא לטיבותא חדא דהיתירא בלע ולא חל עליה איסור חמץ כ״כ בבלוע וכשיפלוט הוא שיחול האיסור עליו ועוד דכי פליט ליה הוי פגום ועוד דמסתמא אינו אלא במשהו (נ״ל דצ״ל משהו, המעתיק) דכיון דכל כך ימים נתיבשה ולפי׳ לאחר הפסח שדינו לרב אפי׳ בנ״ט בשאינו מינו ואין בו כדי לאוסרה אפי׳ היה משובח שרינן לבטלו לכתחלה אבל בתוך הפסח שדינו במשהו הרי יש בו שיעור כדי לאסור וכיון דליכא אלא תרתי לא שרינן וכן נמי לדידן אליבא דהלכתא פרט עסקא כרבא בתוך הפסח דבמשהו אסורות ולאחר הפסח מותרות אפי׳ במינן ובודאי שאם בישל אדם בשוגג בכלי חמץ בפסח והיו מקונחין יפה התבשיל מותר דנ״ט לפגם הוא ע״כ. והרא״ה ז״ל למד מכאן לקדרה דלאו בת יומא דחלב דמותר לבשל בה לכתחלה בשר דהא איכא הני תלתא משא״כ בקדירה של גוי דאיסורא בלע. והרי״ט כתב דיש לדחות בקדרה דחמץ הוא דחשיב משהו לאחר הפסח מב׳ טעמים הא׳ שנתיבשה ח׳ ימים ועוד דבליעותא מחמץ מועטת שרוב הכלים אין רגילות להיות בהן חמץ בנ״ט והמחמיר תע״ב ע״כ. וכתב עוד ז״ל דהא דאמרינן דעל ידי תערובת לא קניס דוקא בשנתערב מאליו או שעירב בשוגג אבל עירב במזיד קניס וקניס.
מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב וכו׳ עד שיסיק את התנור – יש מקשין למה לי היסק יקנחנו יפה דלא ליהוי בתנור אלא טעמא בעלמא דכי הדר יהיב טעמא בפיתא ה״ל נ״ט בר נ״ט ושניהם דהיתרא ותו ליכא איסורא למיבליה בכותחא דטעם ג׳ לאו כלום הוא כדאמרינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח ויש שפי׳ דהתם דוקא שעלו בקערה דלא בלעה קדירא כולי האי אבל נתבשלה בקדירה אפי׳ נ״ט בר נ״ט אסור ואחרים פי׳ דה״ה נתבשלו בנ״ט בר נ״ט שרי בכל ענין וזה דעת הרשב״א ז״ל בספר תורת הבית והכא ה״ה דסגי בקינוח אלא דנקט הסקה דאורחא בהכי. וכתב הרי״ט ז״ל והוי יודע שדגים ובשר שנתבשלו בקדירה של חמץ מקונחת יפה קודם זמן האיסור אינו מותר לאכלו בפסח כי אף על פי שנ״ט בר נ״ט דהיתירא הוא לא הותר הטעם הב׳ הזה אלא לענין בשר בחלב כי כשבא לאוכלו בכותח חוזר להיות טעם ג׳ מה שנותן בכותח אבל הב׳ עצמו טעם בשר יש בו קצת וכיון שכן לחמץ בפסח האיך יהא מותר אבל אם כבר נתערב בשלישי קודם זמנו אותו השלישי מותר בפסח ואם נתערב בפסח גם השני אסור דהא הוה בשני שיעור משהו כדי לאסור והזהר בזה שטעו בו רבים וגדולים.
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור – כתב הרב אלפסי ז״ל מדלא קא יהיב שיעורא ש״מ במשהו כרב. וכתב עליו הר״ז ז״ל מדבריו אתה למד שאין כן בגרסת הספרים אלא תלויה היתה מפירושי הראשונים והכניסוה הסופרי׳ בספרים ועיקר הגרסא כמו שכתבנו וכן נמצא בנוסחאות מדוקדקות וישנות. וחכמי צרפת וחכמי נרבונה עמודי עולם פירשוה לשמעתי׳ כר יוחנן והביאו ראיה דרב ושמואל ור׳ יוחנן וריש לקיש הלכה כר׳ יוחנן וריש לקיש ועוד דשמעינן ליה לרבא בפרק גיד הנשה אמור רבנן בטעמ׳ ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים ולא אמר נמי אמור רבנן במשהו:
אלמא דלית להו משהו כלל והרב בעל הלכות גדולות והרב ר׳ יצחק בן גיאות ז״ל פסקו במשהו ולזה הסכימו הרמב״ן ז״ל ושאר האחרונים וראיתם דכיון דליכא מאן דאמ׳ חמץ בפסח מותר ורב ושמואל אמרו במשהו אם איתא דהא דרבא בנותן טעם הוא מותר הו״ל למימר דהתירא אתא לאשמועינן דרב נמי כי אמר שלא במינו מותר היינו בנותן טעם אי נמי לימא בנותן טע׳ אי נמי הלכה כר׳ יוחנן כיון דשמעתי׳ אזלא לגמרי כותי׳ ועוד כ׳ הרמב״ן ז״ל דאפי׳ אם לא נאמ׳ דין הוא שיאמר דחמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא דהא קיימ״ל כר׳ שמעון דלאחר הפסח מותר ואע״ג דקנסא קניס ה״מ לחומרא אבל לקולא דנהוי כדבר שאין לו מתירין לא אמר. ועוד דה״מ בעיניה אבל על ידי תערובו׳ לא קניס והא דרבא בתערובו ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וא״ת אם כן תינח במינו אבל שלא במינו אמאי דהא תנן במסכת נדרים הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא דהא מצוה לאתשולי עלייהו וכדאיתא התם אלא ש״מ דשלא במינו מות׳ בנותן טעם. ובמסכת שביעית ובנדרים נמי תניא רש״א כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסר׳ בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם. אלמא מדמקשו משביעית במינה ש״מ דלא אמרו אלא במינו. ועוד דגרסי׳ בהדיא בירושלמי במסכת נדרים זה הכלל היה ר״ש אומר משום ר׳ יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בו שיעור אלא מין במינו במשהו מין שלא במינו בנותן טעם אילין נדרים מה עבד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו אמרין אין עיקור אלא מכאן ולהבא ודא מתנית׳ עבד לון כמי שאין לו מתירין דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור תפתר במין שאינו מינו בדבר שיש לו מתירין. אלמא בשאינו מינו לעולם הוא בנותן טעם. א״ל דרבא גזר שלא מינו אטו מינו ובהא סבירא ליה כרב משום חומרא דחמץ. וא״ת א״כ ר׳ יוחנן היכי פליג בה ואמר בנותן טעם. תירץ הרמב״ן ז״ל דר׳ יוחנן כרבנן דר״ש דאמרי דאפילו דבר שיש לו מתירין בנותן טעה. תדע לך דשמעינן ליה לר׳ יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך ומדלא אמר נמי חוץ מדבר שיש לו מתירין אלמא פליג עלה וכי תימא הא חשיב טבל דבר שיש לו מתירין לאו מההוא טעמא נקט ליה מדשבקיה לבר זוגיה חדש והקדש ומעשר שני. הלכך לענין חמץ בפסח קיימ״ל כרבא דבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם שלא כדעת רש״י ז״ל שפסק כר׳ יהודה דמין במינו במשהו:
ושלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר׳ שמעון – כבר כתבנו דאין בכלל שלא בזמנו אלא לאחר הפסח אבל לפני הפסח מודה ר״ש דאסור משש שעות ולמעלה בין באכילה בין בהנאה ולפני זמנו מקרי כדאמרינן לעיל עבר זמנו אסור בהנאתו ואוקימנ׳ בגמרא לא נצרכה לשעות דרבנן שלא כדעת הר״ז ז״ל ה״מ בעיניה אבל ע״י תערובות לא קניס. פי׳ בין שנתערב לאח׳ הפסח והיינו קדרו׳ בין שנתערב קודם הפסח. ואעפ״י שאותו התערובות בעצמו נאסר עליו כל שלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא שאין בו כזית בכדי אכילת פרס והיינו כותח הבבלי ושכר המדי דפ׳ אלו עוברין. אבל כל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס כגון אותו פניס שעושין החנונים אסור ומתבער:
ברש״י בד״ה אמר רבא כו׳ שמעינן מינה חלב שנפל כו׳. נ״ב נ״ל שיש בה שומן אבל בשר וחלב ב׳ מינין הן כמ״ש הא״ז ולית פלוגתא בזה אלא שהרא״ש כתב במסכת חולין דשומן וחלב מין במינו הוא וברוב ספרים כתוב בפירש״י חלב שנפל לקדירה במינו אוסר במשהו כו׳ דמשמע להדיא דלא איירי אלא במינו ממש וכדפרישית:
תוס׳ בד״ה אמר רבא כו׳ דבר שבמנין ואסורי הנאה. נ״ב פירשו התוס׳ לשם כגון שנתערבה חבית של יין נסך באלף חביות של היתר ואמרינן לשם האי תנא סבר דבעי תרתי כו׳ ומ״מ לענין פסק הלכה לא בעינן תרתי אלא אפי׳ לא הוי דבר שבמנין אוסר במשהו כגון טיפת יין נסך כו׳ והרא״ש מפרש לשם דלענין נתערב יבש ביבש הוא דבעי תרתי וכן הלכתא ע״ש:
תוס׳ בד״ה אמר רבא כו׳ אע״ג דבשאלתות כו׳ דרבא אית ליה גם בחמץ בנ״ט עכ״ל ולפי גירסת בה״ג דל״ג במשהו מיהו מדברי בה״ג אע״ג דל״ג אין ראיה דאיהו מפרש ליה דמ״מ במשהו קאמר בחמץ בפסח ע״ש וק״ל:
בתוספות בד״ה אמר רבא הלכתא כו׳ פסק רש״י כו׳ ור״ת אומר כו׳ ודשמעתין אי גריס במשהו כרב יש לומר שפוסק בחמץ כרב ולאו מטעמיה כו׳ עכ״ל. נראה דמ״ש לאו מטעמיה היינו בין במה דס״ל לרב כל איסורין שבתורה במשהו ובין במאי דמסיק רב דטעמא דחמץ דשלא במינו גזירה אטו מינו ולרבא לא שייך האי טעמא דהא אדרבא בשאינו מינו חמיר טפי דמדאורייתא בנ״ט משא״כ במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אע״כ דלרבא השוו חכמים מדותיהם להחמיר בחמץ בזמנו במשהו ולא שני ליה בין מינו לשאינו מינו כלל. מיהו לפי מה שהעליתי בשילהי ביצה לענין דבר שיש לו מתירין גבי מי שנתערב לו חטין בחטין או חטין בשעורין והעליתי שם דבמין בשאינו מינו לא שייך להחמיר כלל ביותר מנ״ט דכיון שהטעם נרגש א״כ היכא דלא יהיב טעמא האיסור כמאן דליתא דמי ומשו״ה לא ראו חכמים להחמיר כלל בשאינו מינו יותר מס׳ בכל המקומות שהחמירו חכמים כגון בערלה וכלאים ותרומה ודבר שיל״מ וברי׳ והרבה כיוצא באלו מטעמא דפרישית אלא דוקא במין במינו שייך להחמיר יותר כיון דלאו בטעמא תליא מילתא כיון שאינו נרגש משום הכי מדרבנן אמרינן דאיסורא כמאן דאיתא דמי לפי חשיבות האיסור ואם כן לפי זה בחמץ נמי אי לאו דגזרינן שאינו מינו אטו מינו לא היה שייך להחמיר כלל בשאינו מינו. אם כן לפ״ז א״ש הא דאמר רבא במשהו כרב אף למאן דגריס לה ואפילו לפי׳ ר״ת דהא דאמר במשהו כרב היינו כי היכי דגזר רב שאינו מינו אטו מינו ה״ה לרבא נמי איצטריך להאי טעמא גופא אלא דלרב במינו מדאורייתא ולרבא מדרבנן כנ״ל ודוק היטב ועיין בק״א:
בא״ד ועוד אומר ר״ת דלא גרסינן במשהו כרב כו׳ עכ״ל. נראה דלשיטה זו גרסינן במימרא דרבא בין במינו ובין שלא במינו אסור ובאמת דגירסא זו היא גם כן גירסת הרי״ף והרא״ש ז״ל אלא דאפ״ה מסקו עלה דמדאמר רבא אסור סתמא ולא יהיב שיעורא למילתיה אלמא דבמשהו קאמר ודלא כמ״ש ר״ת בשם ה״ג ושאלתות דלשון אסור דרבא היינו בס׳ ולכאורה דברי הרי״ף והרא״ש מוכרחים קצת דאי ס״ד דאסור דקאמר רבא בחמץ בזמנו היינו בנ״ט א״כ מאי קמ״ל פשיטא דאטו מי גרע חמץ בומנו מכל איסורין שבתורה. ואי לאפוקי מדרב ושמואל אתי הוה ליה למימר בנ״ט כרבי יוחנן דהא במאי דאמר אסור משמע דאיסורא אתי לאשמעינן ולא היתירא. ובזה יש ליישב שיטת הטור והש״ע ממה שהקשיתי בסמוך במה שפסקו דלאחר זמנו לרבא נמי לא שרי אלא בדאיכא ס׳ והיינו משום שסובר׳ כגירסת הרי״ף והרא״ש וכשיטתם דסתם אסור דקאמר רבא היינו במשהו כמו רב ואם כן ממילא דהא דמסיק רבא לאחר זמנו מותר אמשהו דרישא קאי כדמשמע לשון מותר דרב דהיינו בס׳ ודוקא מותר דר׳ יוחנן היינו מותר לגמרי כיון דברישא נמי לא אמר לשון אסור אלא בנ״ט משא״כ לרבא דנקיט לשון אסור ומותר כן נראה לי ליישב שיטת הטור. והא דמקשה הש״ס והא רבא אמר קנסא קניס דמשמע דבעי למימר דאפילו במשהו ליתסר משום קנסא (וכמו שהקשה בעל מג״א) נראה דקס״ד היכא דהחמירו חכמים משום האי קנסא לאסור אף בהנאה אע״ג דלכאורה לא אשכחן בשום איסור שאסרו חכמים בהנאה כי אם ביין נסך משום חומרא דע״ג אם כן כ״ש שיש להחמיר עכ״פ באיסור אכילה אפילו ע״י תערובת משהו דהא אשכחן כמה דוכתי שהחמירו חכמים באיסור משהו כגון הנך דפרישית לעיל והרבה כיוצא בהו מכ״ש בחמץ דבעיקר איסורא דאורייתא הוי דבר שיל״מ כמ״ש כמה מפרשים וע״ז מסיק הש״ס דאע״ג דהחמירו חכמים בחמץ בעין אפילו בהנאה היינו משום דגזרינן הנאה אטו אכילה ועוד דאי שרינן ליה בהנאה אתי לאערומי כדאיתא להדיא בירושלמי משא״כ לענין משהו לא שייך לגזור כנ״ל נכון לפי שיטת הטור והש״ע:
בא״ד ובחמץ בפסח לא עשה ר״ת מעשה אע״ג דבשאלתות כו׳ עס״ה. נראה מדקדוק הלשון דדוקא בחמץ בפסח ממש בזמנו לא עשה ר״ת מעשה כיון דיש בו צד כרת משא״כ בלפני זמנו אפשר דסמיך ר״ת אדברי השאלתות כיון דליכא כרת אלא לאו בעלמא אפילו לר״י ולר״ש בעשה גרידא. ולפי זה נראה לי ליישב גם כן שיטת הטור והש״ע שפסקו כן דלפני זמנו אינו אלא בששים והיינו מה״ט גופא דבהא סמכינן שפיר אדברי בה״ג ושאלתות ור״ת כן נראה לי. אלא דלפי זה משמע מיהא דתוך הפסח ממש יש להחמיר אפילו ביבש ביבש דשייך ביה צד כרת טפי ועמ״ש בזה בפרק קמא בסוגיא דט׳ ציבורין ודו״ק:
בגמרא והא אמר רבא ר״ש קנסא קניס. לפמ״ש לעיל בשמעתין שייך הך קושיא טפי אליבא דרבי יוחנן דע״כ סבירא ליה נמי דר״ש קנסא קניס דהא סתם מתניתין דלעיל לא מיתוקמי אלא בהכי ור״י סובר דהלכה כסתם משנה אלא דאפ״ה ניחא ליה לאקשויי טפי מדרבא אדרבא גופא. ויש ליישב עוד בדרך אחר לפי מה שמצאתי בירושלמי דרבי יוחנן אמר דהא דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן לר״ש היינו משום דחייש לאערומי שמא יבא להשהותו לאחר הפסח אם כן לפי זה בפשיטות משמע דלענין תערובת לא שייך הך אערומי אע״ג דחייש לה ר״ש בדאיתא בעיניה לאסור אף בהנאה דשייך בה נמי האי טעמא דאערומי משא״כ לרבא דאמר דטעמא דר״ש משום קנסא ואפ״ה החמירו לאסור אף בהנאה מטעמא דלא פלוג רבנן אם כן קס״ד דמה״ט גופא יש להחמיר ג״כ לענין תערובות כנ״ל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אמר רבא אבל סתם יינם דשרי בהנאה. תמוה לי הא סתם יינם אסור בהנא׳ כדמוכח בכמה דוכתי במס׳ ע״ג ושם ובחולין כתבו תו׳ סתם אבל סתם יינם בטל בס׳. וכאן נלע״ד דט״ס הוא בתוס׳:
אמר רבא: הלכתא [הלכה] פסוקה במחלוקת זו שחמץ בזמנו, בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו — אסור אפילו במשהו, כשיטתו של רב. שלא בזמנו, בין נתערב במינו בין נתערב שלא במינו — מותר אפילו בנותן טעם, כשיטת ר׳ שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר.
Rava said: The halakha is that with regard to the prohibition against eating a mixture of leavened bread during its time of prohibition, i.e., during Passover, regardless of whether it is mixed with its own type or with another type, it is forbidden, even if any amount becomes mixed in, in accordance with the opinion of Rav. Not during its time of prohibition, but rather after the conclusion of Passover, regardless of whether the leavened bread was mixed with its own type or with another type, it is permitted, even when it gives flavor to the mixture. This is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who states that leavened bread owned by a Jew during Passover is permitted after Passover.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי וְהָאָמַר רָבָא רַבִּי שִׁמְעוֹן קְנָסָא קָנֵיס הוֹאִיל וְעָבַר עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא.

The Gemara asks: Did Rava actually say this, that according to Rabbi Shimon, leavened bread owned by a Jew on Passover is permitted after Passover? But didn’t Rava himself say that Rabbi Shimon imposed a penalty forbidding one from deriving benefit from leavened bread owned by a Jew during Passover, since he transgressed the prohibition it shall not be seen and the prohibition it shall not be found?
ר׳ חננאלראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן ומי אמר רבא הכי והא רבא הוא דאוקים למתני׳ כר׳ שמעון דאמר אף על גב דסבר ר׳ שמעון דחמץ לאחר הפסח שרי קנס משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא ושני׳ אין ר׳ שמעון לעולם קניס לאחר הפסח מיהו לא קניס אלא היכא דאיתיה לחמץ שעבר עליו הפסח בעיניה אבל על ידי תערובות אפילו במינו לא קניס.
משום דחמיר איסורא דהוא בבל יראה ובל ימצאא. ולר׳ אליעזר דאמר (פסחים מג ע״א) אין לי אלא חמץ שהוא בעין שהוא בלאו וכרת עירובין מניין ת״ל כל מחמצת לא תאכלו ואי אכיל ליה חייב מלקות. ואפילו לרבנן דאמרי על עירובו בולא כלום, נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא. ואני כבר פירשתי למעלה (תשובות ראב״ן י׳) בזה והארכתי בו.
א. כ״כ בשאילתות סי׳ פ וכ״ה בה״ג דכ״ט ע״ג: אחמירו ביה רבנן טפי מכל איסורין שבתורה וכו׳ דאסיר בבל יראה ובל ימצא. ורש״י דכ״ט ע״ב כת׳ משום דחמץ לא בדילי מיניה כולה שתא, וכ״כ הרא״ש בסוף ע״ז. ושני הטעמים כתבם רבינו לעיל סי׳ י (תשובות ראב״ן י׳). והרמב״ם כת׳ משום דהוי דשיל״מ. הו״ד בב״י רס״י תמז.
ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך] שלשיטת ר׳ שמעון מותר חמץ לאחר זמנו? והאמר [והרי אמר] רבא עצמו כי ר׳ שמעון קנסא קניס [קנס קנס] ואסר בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ועבר עליו בימות החג ב״בל יראה״ ו״בל ימצא״!
The Gemara asks: Did Rava actually say this, that according to Rabbi Shimon, leavened bread owned by a Jew on Passover is permitted after Passover? But didn’t Rava himself say that Rabbi Shimon imposed a penalty forbidding one from deriving benefit from leavened bread owned by a Jew during Passover, since he transgressed the prohibition it shall not be seen and the prohibition it shall not be found?
ר׳ חננאלראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָנֵי מִילֵּי בְּעֵינֵיהּ אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת לָא וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב נַחְמָן כִּי הֲווֹ נָפְקִי שִׁבְעָה יוֹמֵי דְפִסְחָא אֲמַר לַן פּוּקוּ וּזְבִינוּ חֲמִירָא דִּבְנֵי חֵילָא.:

The Gemara resolves this challenge: This penalty applies only to leavened bread that is in its pure unadulterated form, but with regard to a mixture, no, one does not impose a penalty, even though the leavened bread is still extant. The Gemara adds: And Rava follows his line of reasoning, stated elsewhere, that indicates that he rules in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rava said: While we were studying in Rav Naḥman’s house, on the evening when the seven days of Passover had passed, he said to us: Go and buy leavened bread from the gentiles who baked it on that day, the last day of Passover. Based on this story, it is clear that he maintained that one may eat leavened bread that was owned by a gentile during Passover.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואזדא רבא לטעמיה דאמר כי הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקו יומי דפסחא הוה אמר לן פוקו אייתו חמירא דבני חילא מראין הדברים דחמירא דא דבני חילא ברשות ישראל הות ואף על גב דכדידהו הות דמיא הוה שרי רב נחמן דהא על ידי תערובות היא.
אבל ע״י תערובת לא – ואפי׳ שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה.
ואזדא רבא – דאמר הלכה כר׳ שמעון לטעמיה דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר ואפילו דנכרי.
בני חילא – נכרים אע״פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח.
וחמץ של (נכרי) [ישראל] שהוא בעין ועבר עליו הפסח אסור בהנאה וכן חמץ של נכרי שהוא באחריותו של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאהא. כדתנן (פסחים כח ע״א) חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור. ורבא מוקי להב אפילו כר׳ שמעון וקנסא קניס משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא. והני מילי כי איתיה בעיניה, אבל נתערב פסק רבא הילכתא דבין במינו בין שלא במינו נתערב דמותר כר׳ שמעון דלא קניס כי נתערב. וה״מ דלא קניס כי ניתערב מאליו, אבל ניתערב בידים לבטולי לאיסור, אסור, דאין מבטלין איסור לכתחילהג.
והיכא דנתערב או ערביה איהו לפני הפסח, אסור לשהוייה עד לאחר הפסח ואי משהי ליה עבר. כדתנן (פסחים מב ע״א) ואילו עוברין בפסח כותח הבבלי וזיתום המצרי ושכר המדי וחומץ האדומי. וכולן עירובי חמץ הן ועובר עליהן. הילכך לאחר הפסח נמי אסור.
וכי קניס ר׳ שמעון היכא דאיתיה בעיניה, אבל על ידי תערובות לא ואזדא רבא לטעמיה וכו׳ עד פוקו אייתוד לן חמירא דבני חילא. השהיו יהודים אופין לחיילות של מלך לאחר הפסח, ועל כורחיך בשאור שעבר עליו הפסח אפו לה דאי לא במאי מחמצי לה, ואמר רב נחמן כיון שהשאור האסור מעורב בעיסה אייתו לן ונאכל אף ע״ג שאותן שהיו בביתם עברו בבל יראה ובבל ימצא והוי חמיצו של ישראל שעבר עליו הפסח. אלמא כי מערב לא קניס. ואע״פ שעירבו בידיםו דהא לאו לצורך עצמו עירביה אלא לצורך גויםז.
וכבר אירע מעשה בוורמשא ביהודי אחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה, ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרים של שכר, וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישיח, והתיר לו רבינו יעקב בן רבינו ר׳ יצחקט להניחו עד לאחר הפסח ולמוכרוי. ונחלקו עליו חכמי דורו. וטעם שלו מהא דאמרינן כי קניס ר׳ שמעון היכא דאיתיה בעיניה אבל ליתיה בעיניה לאכ.
ואילמלא שאין משיבין את הארי לאחר מיתה, הייתי תמיה על דבריו היאך אמר פה קדוש דבר זה, דהכא כיון דשמרים דחמץ הוו והעמיד בהן את הדבש כאילו בעיניה הוא החמץל. כדאמ׳ בפרק שיני דע״ז (ע״ז לה ע״א) א״כ למה לא אסרוה בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעין דהא מורייס לרבנן דלא אסרוהו בהנאה מאי טעמא לאו משום דליתיה לאיסורא בעין אמרי התם כיון דאוקומי איסורא הוא דקא מוקמי ליה חשיב איסורא כמאן דאיתיה בעיניה, אלמא הקיבה שמעמיד בה הוי כאלו הוא בעין, הכא נמי השמרים שהעמידו בהם את הדבש הוו כאילו הן בעין ועוברמ. ואמרינן נמי (חולין ו ע״א) שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטלי והוו כאלו הן בעין. ולר׳ שמעון נמי דלא קניס כי מערב, היינו בעבר ושהה חמץ ולאחר הפסח נתערב, אבל נתערב לפני הפסח מי שרי ר׳ שמעון שישהה אותו עד לאחר הפסח, מי לית ליה לר׳ שמעון מתני׳ דאלו עוברין (פסחים מב ע״א), אם כן ליפלוג עלה. אלא מדלא פליג ש״מ דברי הכל היאנ.
וגרסינן בירושלמי בפרק כל שעהס ר׳ שמואל בר רב יצחק הוה ליה ההוא יין קוסס יהב בגויה שעורין בגין דיחמע שאל לר׳ אמי אמר ליה צריך אתה לבער. אלמא לא משהינן חמץ מעורבע. ומצאתי נמי במשנ׳ שביעית (ספ״ז) דשמן של שביעית שנתערב בשמן של ששית והגיע זמן הביעור חייב לבער כולו דשביעית אוסרת בכל שהוא במינה. אלמא מעורב לא מצי משהי. ואני הארכתי בה בראש זה הספר במעשה שאירע בוורצבורק בסימן ח׳ (תשובות ראב״ן ח׳).
א. עי׳ מ״ב שם סק״ה שנחלקו הפוסקים בדין זה של חמץ של גוי באחריות ישראל, יש שאסרו אפילו בהנאה ויש שהתירו אפילו באכילה. ורבינו מחדש דאסור באכילה ומותר בהנאה. והו״ד באליה רבה סי׳ תמ סק״ב. ומפרש רבינו פירוש חדש במשנה. לכאו׳ לא כדפירשו בגמ׳ כט ע״א בדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו באכילה נמי שרי ואיידי וכו׳. ומש״כ בשו״ת בית אפרים או״ח סס״י לז [הביאו באבן שלמה] דכונת רבינו דאסור באכילה משום פת גוים ולא משום חמץ [וחיליה מירושלמי שפירש כן את המשנה, הובא בספרנו לעיל סי׳ ז (תשובות ראב״ן ז׳)], דחוק, שהרי חמץ אינו בהכרח פת האסורה משום פת גוים, והיכי סתם רבינו. ותו מאי וכן דקאמר רבינו, הרי חמץ דגוי מותר לגמרי מדין חמץ.
ב. בדף כט ע״א.
ג. וכ״כ הרא״ש הביאו הטור בסי׳ תמז. ודלא כרבינו יונה שהתיר.
ד. כגירסא שבדק״ס.
ה. מפרש רבינו ׳לטעמיה׳ על הדין השני של רבא ׳על ידי תערובת לא׳, לא כרש״י שפירש ׳לטעמיה׳ על מה שאמר לעיל מינה הלכה כר׳ שמעון דחמץ של גוי שעעה״פ מותר. וכן ראבי״ה בסס״י תסא נראה שמפרש כרבינו. [וע״ע להלן בסוף ההערה]. ועל דרך זו פירש ר״ח כאן ז״ל: נראין הדברים דחמירא דא הות לבני חילא ברשות ישראל ואע״ג דכדידהו דמי שרי רב נחמן דהא ע״י תערובת הוא. [וכ״כ בעיטור דקכ״ה ע״ג שר״ח מפרש ואזדא רבא לטעמיה על מה שאמר רבא ע״י תערובת לא]. וע״ע בראבי״ה סס״י תיד שהביא פירוש קרוב לזה בשם יש מפרשים [בשינויים: שחמירא דבני חילא, היינו של גוים, ולא כדפירש רבינו שהיה של ישראל שאפו לצורך גוים, ושר״נ אמר להם להביא השאור ולערבו, לא כדפירש רבינו שלקחו תערובת], ושלל פי׳ זה משום שלשה טעמים: אין מבטלין איסור לכתחילה [וזה קשה רק ליש מפרשים שמפרשים שלקחו שאור וערבוהו אינהו]; דישראל נמי ולמה אמר דבני חילא [ולפי׳ רבינו לא קשה שאכן מפרש בישראל]; הלא בעין הוא.
ו. כך בכת״י. בד״פ בטעות בידי גוים.
ז. וצ״ל שהיהודים לא היו משתכרים ממה שאפו לחיילות של המלך [עי׳ רש״י ה ע״א: דבני חילא וכו׳ ומטילין תיקון טורח מזונותיהן על העיירות], שאם היו משתכרין הרי נהנים מעצם הביטול ומה לי שבטלו עבור גוי. [בדפוסים נוסף כאן: אבל לא ע״י תערובת תמצא בסימן ח׳. ובכתה״י הוא על הגליון (ושם: אבל ע״י תערובת לא תמצא בסי׳ ח). ומיותר הוא שהרי רבינו מציין לשם להלן].
ח. עי׳ תשו׳ פנים מאירות ח״א סי׳ קז [הו״ד בשע״ת] שפקפק באיסור מרביעי ואילך. ובשו״ע הגר״ז סי׳ תמב ס״י סמך עליו בהפ״מ.
ט. הוא רבינו יעב״ץ.
י. לכאורה לאו דוקא למוכרו. דאם אין כאן חמץ שעעה״פ מותר אפילו באכילה. ואולי כך היה מעשה שעשאו למכרו.
כ. מפרש רבינו יעב״ץ מה שאמרו כי קניס ר׳ שמעון וכו׳, גם בנתערב קודם הפסח. וכ״פ כמה ראשונים בתערובת שאין בה כזית בכא״פ שאינו עובר עליה בב״י וב״י [כשיטת ר״ת בריש פירקין]. עי׳ מהר״ם חלאוה ומכתם וחי׳ רבינו דוד. וכ״פ הרוקח סי׳ רעא לענין להשהות קדרות. לא כרש״י ורבינו להלן שפי׳ בנתערב אחה״פ [ואינם יכולים לפרש בנתערב קודם הפסח, משום דס״ל דאפילו אין כזית בכא״פ עובר אב״י וב״י כמו שפירש״י בריש פירקין ורבינו להלן].
ל. וכתב בבאהגר״א סי׳ תמב ס״ה דאפילו לר״ת שבתערובת שאין בה כזית בכא״פ אין ב״י, הכא מודה משום דחשיב בעיניה.
מ. וכן כתב ראבי״ה ע״ז סי׳ אלף וס״ה בשם רבינו: ומעשה שאירע שהעמידו גבינות בחלא דשיכרא ואסר אותן רבינו זקני אב״ן להשהותן בפסח. ומראבי״ה בטושו״ע סי׳ תמב ס״ה. [וצ״ב למה ביכר דבר של״נ בספרנו על פני הנזכר]. ודברי רבינו כאן הובאו במג״א שם סק״ט [במקום רמב״ן שם צ״ל ראב״ן]. ועי׳ תשו׳ חת״ס או״ח סי׳ קו שהקשה בעל אמרי אש שלכאו׳ רבינו סותר עצמו שלעיל בעובדא דבני חילא כת׳ דשאור שעעה״פ מותר בתערובת וכאן אסרו כבעין. ותירץ שאע״פ שנחשב לבעין משום דבר המעמיד, מ״מ לענין קנסא לא קניס ר׳ שמעון. ולד׳ החת״ס גם באופן זה קאסר ר״ש שהרי אלו כל עצמן אינן עשויין אלא לערבן ונתקיימה מחשבתו. והעמיד החת״ס ההיא דבני חילא באופן שקדמו וסלקו את השאור ולא נשאר כ״א ריחא. [מהג׳ אב״ש]. ולהבנת האמרי אש שאף בדבר המעמיד ס״ל לרבינו דלא קניס ר״ש, נראה דה״ה דלא בעינן שישים, כמש״כ הב״י סי׳ תמז בד׳ הרמב״ם ודלא כהטור. ועי׳ תשו׳ פני יהושע או״ח סי׳ יב שכת׳ עמש״כ רבינו דשמרים הוו מעמיד, דהתם באשכנז מחמצין הדבש בשמרים ואז פשיטא דהוי דבר המעמיד אבל בארצות אלו שאין משימין כ״א להיות תוסס אינו בגדר דבר המעמיד.
נ. וכת׳ בתשו׳ חת״ס יו״ד סי׳ עט שטעמו של רבינו משום שסובר דדבר המעמיד לא בטל מדאורייתא מש״ה קאסר שהרי האסור מדרבנן מותר להשהותו ואין אסור אחה״פ כמש״כ הטור בסי׳ תמב. ולפי״ד אפשר שטעמו של רבינו יעב״ץ שהתיר משום שסובר שמעמיד רק דרבנן (כמש״כ המרדכי חולין פ״ז סי׳ תרעא בשם מהר״ם ועוד).
ס. בסופו. והביאו רבינו לעיל סס״י ח (תשובות ראב״ן ח׳).
ע. מה שמביא רבינו ראיה שאסור להשהות חמץ מהירושלמי, משום שהראיה ממשנת אלו עוברין שהביא לעיל איכא לדחויי ולפרשה כמו שפירש ר״ת (בתוס׳ מב ע״א) אלו עוברין מן השלחן אבל בל יראה ליכא.
פוקו אייתו לי חמירא מבני חילא – פירוש: שאור לחמץ בו את העיסה, שפת של גוים אסורה ולא הותרה בבית דין, אבל השאור שלהם מותר שאין בו בישול.
ולענין ביאור השמועה נתיישבה קושייתנו וחזרנו לקושיית הגמרא שמאחר שכן אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן גזירה דלמא אתי למיעבד בהו במינו שנמצא איסורו במשהו ואין בו בטול לכתחלה ואע״ג דגזרה לגזרה הוא שאף בטול משהו פגום לכתחלה אינו אלא מגזרת שאינו פגום בזו הועילה חומרתו של חמץ וכן שהדבר מצוי ביותר לבשל בקדרה פעמים במינו פעמים שלא במינו ואין אדם מצוי להזהר בכך:
פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא היינו שאור או עיסה – אבל פת לא דרב נחמן הוא דאמר לה. ושמעי׳ ליה במסכת ע״ז דאמר לא תשתעי בהדי דאיבו דאכיל נהמא דארמאי:
אמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי ונשהינהו לאחר זמנן ועביד בהו שלא במינן כלומר תינח במינן שהוא במשהו אבל שלא במינן דבנותן טעם נעביד בהו וא״ת והיכי עבדינן בהו דלמא אית בהו נותן טעם דהא לא ידעינן כמה בלעה ובכולה קדרה משערינן מאי שנא מקדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. וכי תימא דהכי קאמר נעביד בהו שלא במינן ונטעמיה לקפילא ארמאה אכתי לא סגי דדילמא בתבשיל שני יפלוט יתר מכן ויהיה בו בנותן טעם ואם נאמר שיטעום לקפילא בכל פעם הרי זה טורח גדול והוצאה מרובה יתר משבירת הקדרה לפי׳ נראה מה שפירשו בתוספות דמשהו לא פגים דלרוב דקותו לא שייך ביה פגם. הלכך במינן לית להו תקנתא כיון שהוא במשהו אבל שלא במינן דבנותן טעם הוה ליה נותן טעם לפגם ונותן טעם לפגם מותר ואע״ג דנותן טעם לפגם מותר בדיעבד אבל לכתחילה לא כדמוכח ההוא פנדא דאמלח בה בשרא בי ר׳ אמי ותברא ר׳ אמי ולא שהייה למחר משום דלכתחלה מיהא אסור וכן נמצא בספרים ישנים מדוייקים גבי נותן טעם לפגם וה״מ בדיעבד אבל לכתחילה לא וכן דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל. אפי׳ הכי לא קשיא דלא אסרו לכתחילה בנותן טעם לפנם אלא משום דלמא אתי למעבד הכי בבת יומא דנותן טעם לשבח הלכך חמץ לאחר זמנו ליכא למגזר שאינה בת יומא אטו בת יומא דהא ביומה לא משכחת לה הלכך אפילו לכתחילה מותר ואע״ג דרב לא שמעינן ליה דאמר נותן טעם לפגם מותר אדרבא אמרינן בע״ז ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור אי משום דקסבר עכבר׳ בשכרא אשבוחי משבח. אלמא ספוקי מספקא לן מאי קסבר אפי״ה הכא לכשתמצא לומר קא מקשה או תפשוט מינה דקסבר רב נותן טעם לפגם ואם תמצא לומר מותר נעבד בהו שלא במינן. ולפי זה אין לך נותן טעם לפנם מותר לרב ושמואל אלא שלא במינן דהא במינן אית להו בכל איסורין שבתורה במשהו. מיהו הא דאמרן דמשהו לא פגים ה״מ כשנאסר מחמת משהו ולבסוף נפגם אבל אם נתבטל קודם הפסח או בנותן טעם או בפגם כיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור וכמו שאנו עתידין לכתוב בשם הראב״ד ז״ל:
רש״י ד״ה בני חילא כו׳ שאופיהו. עי׳ ב״י יו״ד סי׳ קיב:
ומשיבים: הני מילי בעיניה [דברים אלה אמורים כשהחמץ בעינו], אבל על ידי תערובת — לא קנס, אף שהחמץ עדיין קיים. ומוסיפים: ואזדא [והלך] רבא בכך שפסק הלכה כר׳ שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא [כאשר היו יוצאים שבעת ימי הפסח] במוצאי החג אמר לן [היה אומר לנו] רב נחמן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא [צאו וקנו את החמץ של הגוים] שאפוהו באותו יום שהוא שביעי של פסח, הרי שסבר שחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה.
The Gemara resolves this challenge: This penalty applies only to leavened bread that is in its pure unadulterated form, but with regard to a mixture, no, one does not impose a penalty, even though the leavened bread is still extant. The Gemara adds: And Rava follows his line of reasoning, stated elsewhere, that indicates that he rules in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as Rava said: While we were studying in Rav Naḥman’s house, on the evening when the seven days of Passover had passed, he said to us: Go and buy leavened bread from the gentiles who baked it on that day, the last day of Passover. Based on this story, it is clear that he maintained that one may eat leavened bread that was owned by a gentile during Passover.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ וְאַמַּאי לַשְׁהִינְהוּ אַחַר הַפֶּסַח וְלֶיעְבַּד בְּהוּ שֶׁלֹּא בְּמִינָן גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתוּ לְמֶיעְבַּד בְּהוּ בְּמִינוֹ.

Rav said: Earthenware pots in which leavened bread was cooked during Passover should be broken, as some small quantity of the flavor of the leavened bread was absorbed into the pot. It is therefore prohibited to cook in them again, as the forbidden flavor of this leavened bread would be transmitted to the new food. The Gemara asks: And why was Rav so stringent with regard to these pots? Let him retain the pots until after the conclusion of Passover and prepare mixtures of another type of food in them. Even Rav maintains that when a small bit of leavened bread is mixed with another type of food after Passover, the mixture is permitted. The Gemara explains that he did allow this due to a rabbinic decree that perhaps one will come to prepare a mixture of the same type in these pots, causing their contents to become prohibited. He therefore instructed that one destroy these pots in order to avoid this pitfall.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב קדרות בפסח ישברו חיישינן לשהויינהו לאחר הפסח ולבשל בהו שלא במינן גזרה דלמא אתי לבשל בהו במינן ושמואל אמר אחר זמנן מותר לבשל בהן בין במינן בין שלא במינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להני דמזבני כנדי פי׳ כנדי כגון אגני דפחרא אשוו זבינו כלומר מכרו בזול ולא תמכרו ביוקר ואי לא דרשינא לכו כר׳ שמעון דשרי בישינים לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינן והאי דלא דרש להו דמשום אתריה דרב [הוה] ולא הוה בעי לאורוי קמיה רב וקיימא לן בהא כשמואל.
אמר רב קדירות בפסח ישברו – רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר׳ יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר״ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי״ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי.
וליעבד בהו שלא במינו – דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו.
אמר רב קדירות בפסח ישברו – בפ׳ בתרא דמס׳ ע״ז (דף סח: ושם) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ועכבר׳ בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס״ל מותר אפ״ה קאמר הכא שפיר ישברו דנ״ט לפגם דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי.
לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן – תימה לר״י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ״מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי׳ איסורא דרבנן אין מבטלין דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי״ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן (ביצה דף ד:) דהתם איסור מוקצה אין לו שורש מן התורה אבל מידי דאית לי׳ שורש מן התורה לא ומפרש ה״ר יוסף הואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו בכה״ג מבטלין ולדבריו צ״ל דה״פ וליעבד שלא במינו אי ס״ל לרב נותן טעם לפגם מותר ור״י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע״ג דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן לה אע״פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי.
דילמא אתי למיעבד במינו – לעיל לא גזר שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהן איכא למיגזר.
גזירה דילמא אתי למיעבד במינו – פירוש: ולדידן נמי קדרות שאינן בני יומן דפגמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא דנותן טעם לפגם מותר וגם בליעת הקדרה הוי כל שהו אמאי אסור לאישתמושי בהן. יש לומר דגזרי׳ דילמא מזהמי דופני הקדרה טובא ואיכא נותן טעם ואף על גב דנותן טעם לפגם מותר נאסרו כולן משום גזירת קדרה בת יומה והילכך אסור להשתמש בכל כלי הגוים.
הא דאקשינן לעיל בקדרות לישהינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינו. והוקשה בכאן מי יימר דהוו משהו ודילמא הוי נותן טעם כדאמרינן התם קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ועוד אפי׳ הוי משהו הרי אין מבטלין איסורין לכתחלה. וי״ל דהכי מקשינן וליעבד בהו שלא במינן וליטעמינהו לקפילא ואי לית בהו נותן טעם לישתרו ואמאי ישברו התורה חסה על ממונן של ישראל.
ואינו מתחוור בכל עת להטעימן לקפילא דאתו בהו לידי תקל׳ ולהטעים לקפילא פעם ראשונה ושלא נחוש להן עוד אי אפשר דילמא פליט בחד זימנא טפי או שהתבשיל האחרון מועט מן הראשון וטעם האיסור ניכר בו יותר.
אבל י״ל שכלי חרס אע״פ שאינו יוצא מידי דפיו לעולם דבר ברור הוא שאם אדם מדיחו יפה ומקרקר ושוטפו בחמין ומפליטו יפה לא ישאר בו כדי נותן טעם ולהכי מקשי אמאי ישברו והרי יכול להשהותן לטהרן יפה ומותרין שלא במינן דמסתמא לא הוי בהו נותן טעם לעולם ואי משום אין מבטלין איסורין לכתחלה כיון דליתיה לאיסורא בעיניה מבטלין דמיא למאי דאמרי׳ במס׳ ביצה ה״מ דאיתיה לאיסוריה בעיניה אבל הכא מיקלא קלי איסורא.
ומיהו מסתבר׳ דה״מ בזמן דכי אישתמיש בהו לאו באיסורא אישתמיש בהו וכיון דמעיקרא היתירא הוה ובסוף היתירא הוה לאו מבטל איסור לכתחלה הוי והא דכתב רחמנא בנותר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מפני שאסור לשהותו לא שאוסר תבשיל אחר אפילו לכתחלה מדרבנן וכ״ש מדאוריית׳.
ומיהו אי אישתמיש בקדרה באיסור א״נ קדרה של א״י אין הדין הזה נוהג בהן אלא לבשל אסור בהן לכתחלה ואם בישל בנותן טעם תדע דההיא פינכא דאימלח בה בשר׳ בי רב אמי ותברא ולא שרי ליה לאישתמושי בה לכתחלה והתם לאו משום גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינו עבד דהא רבי אמי תלמידיה דרבי יוחנן הוא דקאמר אפי׳ במינו בנותן טעם וקיי״ל נמי כוותיה ולא מצינו מתיר לבשל בקדרה של א״י לכתחלה.
ומפרקי׳ גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן דהוי במשהו וא״ת נותן טעם לפגם הוא מ״מ לכתחלה אסור וגזרינן דיעבד משום לכתחלה א״נ סבר רב נותן טעם לפגם אסור בקדרה דקסבר געולי מדין חדוש הוא ועשה בהן הכתוב גיעוליהן בשעת פליטה כשעת בליעה דהוה לשבח והכי טעמא דרבנן לקמן בפרק אלו עוברין ועוד אפי׳ פגומים מתחלה מספקא לן בפ׳ השוכר אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור.
ויש מפרשים וליעביד בהו שלא במינן משום דנותן טעם לפגם מותר ובשל ישראל כדיעבד דמי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינן דמשהו אפי׳ לפגם אוסר׳.
ודברים בלא טעם משובשים הם דלא חמיר משהו במינו מנותן טעם שלא במינו ואדרבא זה איסור תורה במשבחין וזה איסורו מד״ס ועוד דהוה לן לפרושי בגמרא להאי טעמ׳ ועוד מנ״ל דקסבר רב נותן טעם לפגם מותר בבשול קדרות ואפי׳ בכל הפגמין מספקא לן בגמ׳ בדרב כדכתיבנ׳ ועוד נותן טעם מנבילה שאינה ראויה לאכילה גמרינן לה במס׳ כריתות אלמא כיון שהיא פגומה ואינה ראויה לאדם מותר לאכלה מן התורה ואינה מטמאה בנבלה וכשהוא משהו האיך תאסור. ועוד א״כ לדברי האומר נותן טעם לפגם מותר במינן יאסר בכל האיסורין שבתורה אי קסבר במינן במשהו וכן בטבל ושאר האיסורין במשהו ודבר זה גורם לערבוב ושבוש בכל השמועות שבמס׳ ע״ג:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ולענין פסק מיהא בקדרות הלכה כשמואל ואל ישברו אלא משהא אותן עד לאחר זמנן ומותרות בין במינן בין שלא במינן ולא הוצרכנו לביאור דבריו של רב אלא לדינין שנתחדשו לנו מהם על הדרך שביארנו:
קדרות אלו הואיל וכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו אין להם הכשר שהרי הכשרן בליבון וטעונות היסק מבפנים או היסק מרובה כל כך מבחוץ עד שיתלבנו מבפנים וישיר קליפותיו בפניו שאף זה לדעת רוב מפרשים הסק מבפנים הוא וחכמים לא רצו לסמוך להתירו בהכשר זה שמא יחוס עליהם והוא שאמר חייס עלייהו דילמא פקען אלא שבדיעבד מיהא יראה שהוכשרו ולדעתנו חזרה בכבשן מיהא הותרה בה שאין בזה שום חשש בקיעה והוא שאמרו בזבחים (צ״ו.) קדרות במקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות ותירץ בה שאין עושים כבשונות בירושלם ואע״פ שהיו להם תנורים אף בתנורים כל שהסקן בהיסק הרגיל חייס עלייהו אבל כבשונות שהקדרות נעשות לשם אין שם חשש בקיעה וי״מ שאף חזרה בכבשן לא הותרה ומקדש שאני שאין שם טעם חייס עלייהו דילמא פקען שהכהנים זריזים הם או שהן של צבור ואין חסות לצבור ואין נראה כן שאם כן היה להם להניחם בתנורים או להסיקם מבפנים אלא שבכל מקום חוששין למסיק שיחוס עליהן ולא שאל בה אלא על חזרת כבשן מצד שאין שם חשש בקיעה כמו שכתבנו שהרי ממלאין אותו קדרות וסותמין פי התנור וטחין אותו וודאי אינו מוציאן עד שישתהו שיעור הראוי ובפסח מיהא חזרת כבשן הותרה אלא שהוא טורח גדול ונוח להם לקנות חדשות:
ויש לי בזו דרך אחרת לומר שהכל בדין חסות לכל יחיד ויחיד אפי׳ כבשונות והסק מבפנים וחזרת כבשן אחד הוא והוא הדין להנחה בתנור אלא שבמקדש אין טעם חסות וזה ששאל בה על חזרת כבשונות ולא על הסק מבפנים והנחה בתנור מפני שהיסק מבפנים טורח יתר ובהנחה בתנור מפני שאין דרך להחם תנור שלא לצורך וכשהוסק תנורו של כל אחד ואחד ממלאו מן הצריך לו ואינו חוזר ומסיקו להכשר קדרות ולפיכך שאל בה נהדרינהו לכבשונות ולא שאל בה היסק מבפנים שאין אדם רגיל לטרוח כל כך בשביל קדרה וכן הנחה בתנור אין אדם מסיק תנורו להכשר קדרה ושאל בה לחזרת כבשונות שהוא בא לפי תומו שהקדר הסיק כבשונו לצורך קדרות וזה יכול להבליעה עמהם ותירץ בה שאין עושין כבשונות בירושלם ותנור והיסק אין דרך בכך כמו שכתבנו הא אלו היו שם כבשונות או אם מ״מ הסיק להכשרם תנור או היסק מבפנים הוכשרו ואין טעם חסות מעכבם במקדש או שמא אף כל יחיד ויחיד בכל כיוצא באלו ר״ל בקדרת איסור אין בו טעם חסות הואיל וקודם הכשר לא היו ראויות לו כלל להשתמש בהן שאינם חשובות בעיניו לכלום אבל בפסח מכיון שראויות לו לאחר הפסח או אף בפסח בצונן חייס עלייהו מפני שחשובות הן בעיניו אחר שראויות לו בלא הכשר זה ומתוך כך יראה שקדרה של איסור דיה בהיסק מבפנים ואין לחוש לחייס עליהו דילמא פקען וכל שכן בזמנים הללו שהן מצויות ביותר ובדבר מועט שאין בהן חשש חסות:
גזירה דלמא אתי למעבד בהו במינן – ואע״ג דרב לא גזר שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו ה״מ מינין בעין דלא מיחלפי אבל בקדרה שעומדת לבשל בה כל דבר לא יהא נזהר מלבשל בה מין במינו:
בתוס׳ בד״ה לשהינהו עד אחר הפסח כו׳ תימא לר״י נהי דס״ל דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד כו׳. ולכאורה שסברא זו דחוקה אלא שהוכרחו לפרש כן דאל״כ כ״ש דלא הוי מקשה מידי דלשהינהו דאי משום נטל״פ מ״ש מכל קדירות שבלעו איסור שאסור לבשל בהן אף כשאינן ב״י אע״כ דמשום משהו קשיא ליה והיינו לפי סברתם ובעיקר דבריהם קרוב אצלי דכוונתם דכיון דאיסור חמץ כחוש בטבעו אם כן אין בליעת טעמו נרגש בקדירה אלא משהו דעיקר איסור בליעת כלים היינו כגון בשר בלפת וכיוצא בו או מדברים חריפים משא״כ בחמץ. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי בל׳ הרמב״ם זל בפרק ט״ו מהלכות תרומות שכתב שאם בישל חולין בקדירה של תרומה שמקונחת יפה מותר בדיעבד ומתשובתו לחכמי לוניל שהביא הכ״מ שם נראה שנתכוין גם כן למ״ש כך היה נראה לי בכוונת התוס׳ אף שהלשון דחוק קצת אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש כן בשיטת המקשה דשפיר מצינן למימר דאע״ג דבליעת הקדירה הוא בנ״ט אפ״ה מקשה שפיר לשהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו דנטל״פ הוא ולא דמי לשאר איסורין דאין מבטלין איסור לכתחילה אפילו בנטל״פ היינו משום דאיסורא בלע וכיון דנקרא עליו שם איסור נעשה כאיסור גמור משו״ה אין מבטלין לכתחילה משא״כ הכא דהיתירא בלע ולא נקרא עליו שם איסור כלל קודם זמן איסורו שפיר יוכל להצניע קודם איסורו ולהשהותו עד לאחר הפסח. והנראה מזה דשיטת התוס׳ כשיטת הרמב״ן ז״ל שהביא הר״ן בשמעתין בסמוך לענין סכיני דפסחא דדוקא בנותר שייך לומר היתירא בלע כיון דבשעת בישול לא היה לו שם נותר כלל משא״כ בחמץ הרי שם חמץ עליו ע״ש אלא דהתוס׳ גופייהו כתבו בשילהי עכו״ם דחמץ נמי מיקרי היתירא בלע אפילו לענין סכינין לענין אסור דאורייתא וכ״ש בהאי דהכא לענין אין מבטלין לכתחילה דאפשר דאפילו הרמב״ן ז״ל מודה וכ״ש לאותה סברא שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב״ם שיש לחלק בין איסור כחוש לנותר שהוא איסור שמן וצ״ע ודו״ק:
א אמר רב: קדירות חרס שבישלו בהן חמץ בפסח ישברו, שהרי בתוכן בלוע משהו מן החמץ ואסור לבשל בהן שוב מפני טעם האיסור. ושואלים: ואמאי [ומדוע] החמיר כל כך? לשהינהו [שישהה] את הקדירות עד לאחר הפסח, וליעבד בהו [ושיעשה, יבשל בהן] שלא במינן, שהרי אף רב התיר חמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו לאחר הפסח! ומסבירים שלא רוצה לומר כן כי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו [שמא יבואו לעשות לבשל, בהן] במינו, ויהא אסור בהנאה, ולכן גזר שישברו ולא יבואו לידי מכשול.
Rav said: Earthenware pots in which leavened bread was cooked during Passover should be broken, as some small quantity of the flavor of the leavened bread was absorbed into the pot. It is therefore prohibited to cook in them again, as the forbidden flavor of this leavened bread would be transmitted to the new food. The Gemara asks: And why was Rav so stringent with regard to these pots? Let him retain the pots until after the conclusion of Passover and prepare mixtures of another type of food in them. Even Rav maintains that when a small bit of leavened bread is mixed with another type of food after Passover, the mixture is permitted. The Gemara explains that he did allow this due to a rabbinic decree that perhaps one will come to prepare a mixture of the same type in these pots, causing their contents to become prohibited. He therefore instructed that one destroy these pots in order to avoid this pitfall.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּשְׁמוּאֵל אָמַר גלֹא יִשָּׁבְרוּ אֲבָל מַשְׁהֵי לְהוּ לְאַחַר זְמַנּוֹ וְעָבֵיד בְּהוּ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ.

And Shmuel said: They need not be broken. Rather, he should retain them until after its time, i.e., the conclusion of Passover, and then he may prepare food of either the same type or another type in them.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמואל אמר: לא ישברו קדירות אלו, אבל משהי להו [ישהו אותם] לאחר זמנו של פסח, ועביד בהו [ועושה בהם] בין במינו בין שלא במינו.
And Shmuel said: They need not be broken. Rather, he should retain them until after its time, i.e., the conclusion of Passover, and then he may prepare food of either the same type or another type in them.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל לְהָנְהוּ דִּמְזַבְּנֵי כַּנְדֵי אַשְׁווֹ זְבִינֵי אַכַּנְדַיְכִי וְאִי לָא דָּרְשִׁינָא לְכוּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

And Shmuel follows his line of reasoning, stated elsewhere, as Shmuel said to the pot merchants, who would dramatically raise their prices after Passover: Level the prices for your pots. And if you do not bring your prices down, I will teach you that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that one is permitted to derive benefit from leavened bread after Passover. This ruling would lead people to retain their vessels and desist from purchasing new vessels after Passover, and consequently the merchants would lose business.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כנדי
כנדיא(פסחים ל.) דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו פירוש אגני דפחרא:
א. [יואסער קרוג.]
כנדי – קדרות לאחר הפסח.
אשוו זבינייכו – אל תעלו דמיהן יותר משוויי׳.
כר״ש – דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח.
ואי לא דרשינן לכו כר״ש – כתיבנא לה במסכת סוכה מאי דקשי׳ מהא עלה דההיא דאמר רבא להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו:
ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי [לאותם המוכרים קדירות] שהיו מפקיעים מחירי הקדירות לאחר הפסח: אשוו זביני אכנדיכי [השוו את המחיר על קדירותיכם] כלומר: אל תפקיעו את המחירים, ואי [ואם] לא תצייתו — דרשינא לכו [אדרוש לכם בפניכם] שההלכה היא כר׳ שמעון, שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, וישאירו כל העם את קדירותיהם ולא יקנו מכם כלל קדירות חדשות אחר הפסח.
And Shmuel follows his line of reasoning, stated elsewhere, as Shmuel said to the pot merchants, who would dramatically raise their prices after Passover: Level the prices for your pots. And if you do not bring your prices down, I will teach you that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that one is permitted to derive benefit from leavened bread after Passover. This ruling would lead people to retain their vessels and desist from purchasing new vessels after Passover, and consequently the merchants would lose business.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְלִידְרוֹשׁ לְהוּ דְּהָא שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ אַתְרֵיהּ דְּרַב הֲוָה.

The Gemara asks: Let him indeed teach this ruling to them, for Shmuel holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as was previously mentioned. As such, why did he not publicize his opinion on the matter? The Gemara answers: It was Rav’s locale, and therefore it would not be appropriate for Shmuel to publicly present a position with which Rav did not agree. However, when he saw the merchants raising their prices in an unfair manner, he nevertheless threatened to make his opinion on the matter public.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כר״ש ס״ל – כדאמרן לעיל.
ושואלים: ולידרוש להו [ושידרוש להם], דהא [שהרי] שמואל כר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא] כפי שנתבאר, ומדוע לא יפרסם ברבים שהלכה כמותו! ומשיבים: אתריה [מקומו] של רב הוה [היה], ולכתחילה אינו ראוי שידרוש ויפרסם במקומו של רב שלא כשיטתו, אבל כשראה שהם מפקיעים את המחירים איים עליהם שבכל זאת יפרסם הלכה זו.
The Gemara asks: Let him indeed teach this ruling to them, for Shmuel holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as was previously mentioned. As such, why did he not publicize his opinion on the matter? The Gemara answers: It was Rav’s locale, and therefore it would not be appropriate for Shmuel to publicly present a position with which Rav did not agree. However, when he saw the merchants raising their prices in an unfair manner, he nevertheless threatened to make his opinion on the matter public.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָהוּא תַּנּוּרָא דִּטְחוֹ בֵּיהּ טִיחְיָא אַסְרֵהּ רָבָא בַּר אֲהִילַאי למיכלי׳לְמֵיכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא אפי׳אֲפִילּוּ בְּמִילְחָא לְעוֹלָם דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכְלֵיהּ בְּכוּתָּחָא.

The Gemara recounts: There was a certain oven that they smeared with grease from meat, and consequently the flavor of meat was absorbed into it, and then they used it to bake bread. Rava bar Ahilai prohibited eating this bread even with salt, and not just with milk. This status would apply forever to bread baked in this oven, even during subsequent baking, lest one eat such bread with kutaḥ, a dairy-based seasoning, which would be a violation of the prohibition against eating meat with milk.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ההוא תנורא דטחיה בשומן של בשר אסריה (רבא) [רבה] בר אהילאי למיפא ביה פת לעולם אף על פי שמסיקין אותו חייש דלמא אתו למיכל הפת ההוא בחלב ומותבינן עליה אין לשין העיסה.
ערך כמך
כמךא(נדה נא:) לא תימא בשבת העשויה לכמך הא סתמא לקדירה אלא סתם שבת לכמך עשויה דתנן וכו׳ פירוש לכותח דהתם לאו לטעמא גרידא עביד אלא אפי׳ לאכילה עביד ומשתנה טעם בקדירה שנתנוה בקדירה להטעים אין בה שוב בשבת גופא משום תרומה ואינה מטמאה דהא תו הויא עץ בעלמא הא קודם שנתנה טעם בקדירה יש בה אמאי כיון דסתמא לקדירה קאי לטעם ולא למאכל אמינא יש בה משום תרומה אלא שמע מינה להכי יש בה משום תרומה עד שלא נתנה טעם בקדירה דסתם שבת לכמך עשויה לאכילה שמע מינה. (פסחים ל.) דלמא אתי למיכליה בכמכא (פסחים עד: חולין קט) ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייא רב חיננא וכו׳ (גיטין סט) לפירחא דליבא ליתי תלת קרישותא דשערי ונישתרינהו בכמכא (עבודה זרה לה) אי לא דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא:
א. [איינע ארט זופפע.]
דטחו ביה טיחיא – שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם.
לעולם – אפילו חזר והוסק.
אפילו במילחא – להכי נקט אפילו במילחא שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן.
ואפילו במלחא – והא דאמר בכיצד צולין (לקמן עו:) פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח אבל במלח שרי התם לא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי.
דילמא אתי למיכליה בכותח – ותימה וליכליה בכותח דהא נותן טעם בנ״ט הוא כדאמר בפ׳ כל הבשר (חולין קיא: ושם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח וי״ל דקאמר התם נמי צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ופרש״י משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחים שעלו בקערה ולפי זה דגים שנתבשלו בקדירה אסור לאוכלן בכותח דע״י בישול בלעי יותר מדאי וכן נמי הכא מחום התנור בלעי טפי ולפי׳ אחר שפ״ה שם דצנון אסור לפי שפעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר ואיכא בצנון טעם בשר ממש קשה הכא כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי״ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה.
אסריה רבא בר אהילאי למכליה לריפתא במלחא – ואע״ג דבההיא דכיצד צולין אמרי׳ פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח ומותר לאכלה במלח. התם שאני דליכא אלא ריחא וליכא למגזר כולי האי:
בד״ה דילמא אתי למיכליה כו׳ ולפי זה דגים שנתבשלו בקערה כו׳. נ״ב והרבה מן הגאונים אסרי יותר עלו בצלי מן נתבשלו ועיין בשערים:
תוס׳ ד״ה דלמא אתי כו׳ אינו יכול לקנח יפה. עי׳ מ״ק דף יז ע״א ברש״י ד״ה ומהניא כי טחיא:
ב מסופר: ההוא תנורא [תנור אחד] שטחו ביה טיחיא [בו שומן] של בשר ואפו בו לחם, ונבלע בו משהו משומן הבשר. אסרה [אסר] רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא [לאכול את הלחם] אפילו במילחא [במלח] ולא רק בחלב לעולם אפילו כשיאפו בו פעם אחרת משום טעם הבשר שנבלע בו, דילמא אתי למיכליה בכותחא [שמא יבוא לאכול אותו עם כותח] תבלין שמעורב בו חלב, ונמצא אוכל בשר וחלב באחד.
The Gemara recounts: There was a certain oven that they smeared with grease from meat, and consequently the flavor of meat was absorbed into it, and then they used it to bake bread. Rava bar Ahilai prohibited eating this bread even with salt, and not just with milk. This status would apply forever to bread baked in this oven, even during subsequent baking, lest one eat such bread with kutaḥ, a dairy-based seasoning, which would be a violation of the prohibition against eating meat with milk.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מֵיתִיבִי דאֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב וְאִם לָשׁ כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה כַּיּוֹצֵא בוֹ

The Gemara raises an objection to this statement: It was taught that one may not knead the dough with milk, and if he did knead the dough with milk, then all of the bread is prohibited due to concern that he will commit a habitual transgression. As one habitually eats bread with meat, there is a concern that one will come to eat this bread with meat as well, unwittingly transgressing the prohibition against eating meat with milk. Similarly,
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין לשין את העיסה בחלב ואם לש קונסין אותו לאסור לו את כל הפת אף לאכלה בפני עצמה מפני הרגל עברה שמא יבא לאכלה בבשר וכן אין טשין את התנור בשומן ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עברה שמא יבא לאכלו בגבינה וחלב ומ״מ אם הסיק את התנור אחר הטיחה אין בזה כלום שהרי ההסק העבירו אפי׳ בתנור של חרס שהתנור הסקו מבפנים הוא ואין חסות בקיעה במה שדרכו להסיק מבפנים הא אם לא הוסק הרי הטיחה בעין ונותנת טעם בפת עצמו ומ״מ היסק זה אין צורך בו להיסק גמור אלא להיסק מעט בכדי להבליע את הטיחה שמאחר שאין הטיחה בעין אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם שהטיחה נותנת טעם בתנור והתנור בפת ואין זה נאסר עוד בחלב שנותן טעם בר נותן טעם מותר בבשר בחלב הואיל ושניהם היתר כמו שביארנו במקומו וי״מ שאפי׳ נתקנח ואין צריך היסק כלל ולא תפש בה לשון הסק אלא שאין דרך התנור בקנוח וכן ראיתיה לקצת חכמי הדור ומ״מ אנו אוסרין אף בנתקנח מפני שיש בתנור סדקים שאי אפשר להסיר השומן משם והפת מקבל טעם מהם ואם עשה סימן לעצמו בגריסין של פת זו עד שכשרואה את הפת הוא זכור שבחלב לשו או טש את התנור באליה הרי זה מותר והוא שכתבו גדולי הפוסקים בזו ואי שנינהו ועבדינהו כעין תורא שרי ר״ל קטנים כדמות עין השור והוא הדין לשינוי אחר כל שיש היכר בדבר:
גמ׳ אין לשין את העיסה בחלב. עי׳ שבת עח ע״ב תד״ה תחת איספוגי׳:
מיתיבי [מקשים] על כך: שנינו אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש את העיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה באכילה, מפני הרגל עבירה שמא יבוא לאכול את הפת עם בשר ונמצא אוכל בשר וחלב יחד. וכיוצא בו
The Gemara raises an objection to this statement: It was taught that one may not knead the dough with milk, and if he did knead the dough with milk, then all of the bread is prohibited due to concern that he will commit a habitual transgression. As one habitually eats bread with meat, there is a concern that one will come to eat this bread with meat as well, unwittingly transgressing the prohibition against eating meat with milk. Similarly,
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים ל. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים ל., ר׳ חננאל פסחים ל., רי"ף פסחים ל. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים ל., רש"י פסחים ל., ראב"ן פסחים ל. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים ל., בעל המאור פסחים ל. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים ל. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה פסחים ל. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים ל., רמב"ן פסחים ל., רמב"ן מלחמות ה' פסחים ל. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים ל. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים ל., מהר"ם חלאווה פסחים ל. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים ל., מהרש"א חידושי הלכות פסחים ל., פני יהושע פסחים ל., גליון הש"ס לרע"א פסחים ל., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים ל., אסופת מאמרים פסחים ל.

Pesachim 30a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 30a, R. Chananel Pesachim 30a, Rif by Bavli Pesachim 30a, Collected from HeArukh Pesachim 30a, Rashi Pesachim 30a, Raavan Pesachim 30a, Tosafot Pesachim 30a, Baal HaMaor Pesachim 30a, Raavad Katuv Sham Pesachim 30a, HaHashlamah Pesachim 30a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 30a, Ramban Pesachim 30a, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 30a, Meiri Pesachim 30a, Ritva Pesachim 30a, R. Moshe Chalava Pesachim 30a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 30a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 30a, Penei Yehoshua Pesachim 30a, Gilyon HaShas Pesachim 30a, Steinsaltz Commentary Pesachim 30a, Collected Articles Pesachim 30a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144