פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו׳ והלא דין הוא ומה נותר וכו׳ עכ״ל. וקשיא לן מאי ס״ד למילף בק״ו הא פשיטא לן בכולא תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן וכ״ש דקשיא למאי דמסיק רבי יהודה בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכתבו התוס׳ דהיינו בבנין אב גרידא ודלא כפירש״י דיליף בג״ש ואם כן קשה כנ״ל. וראיתי בל׳ הרא״ש ז״ל דלמאי דפסיק כרבנן ודלא כרבי יהודה ומסיק דהא דפליגי רבנן עליה דר״י ולא ילפי מנותר אע״ג דלדידהו חטאת העוף בקבורה ולא הוי יוכיח מ״מ ס״ל דחולין מקדשים לא ילפינן ולפ״ז קשה יותר מ״ט דר״י ובמאי קמיפלגי ועוד דלפירוש הרא״ש עיקר דברי רבנן חסרים מהברייתא וכל השקלא וטריא דרבנן בכל הברייתא מותר הן. ולולי שאיני כדאי היה נ״ל ליישב בפשיטות פלוגתא דר״י ורבנן דאזדו לטעמייהו דלא יאכל ולא תאכל לא משמע איסור הנאה דמנבלה לא ילפינן דלדברים ככתבן הוא דאתא כדלעיל ר״פ כל שעה ומטריפה דכתיב אותו נמי לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ בפסח משום דס״ל אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה וכמו שהקשה הרשב״א בתוס׳ שם מברייתא דת״כ דר״י סובר בהדיא חולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע״כ דר״י יליף איסור הנאה בחמץ מקראי דרבי יהושע בן לוי לעיל דף כ״ד אי מנותר גופא או מוכל חטאת אשר יובא בקדש לא יאכל באש תשרף או מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף והיינו באם אינו ענין כדלעיל ולפ״ז ממילא דחמץ בשריפה מהנך קראי גופייהו כדמקשה הש״ס לעיל אי מה כאן בשריפה וכו׳ אלא דמשני הש״ס לעיל אמר קרא והנותר נותר בשריפה וע״ז מסיק רבי יהודה שפיר דלא משמע ליה למעט מנותר בשריפה לענין חמץ כיון דאיכא ק״ו ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן כיון דבלא״ה מוקמינן לקרא באם אינו ענין מקדשים לחמץ וכ״ש דלא שייך למעט מוהנותר אלא שאר איסורי הנאה דחולין כגון שור הנסקל או חלב שור הנסקל או חולין בעזרה ועיין מ״ש בזה לעיל דף כ״ב משא״כ רבנן דרבי יהודה היינו ר״מ לטעמיה דלא יאכל משמע איסור הנאה מנבילה או אינך רבנן דילפי מאותו בטריפה דחולין בעזרה לאו דאורייתא או מלא יאכל כדחזקיה והנך קראי דריב״ל לא משמע להו ומוקי להו בלאוי יתירי כיון דליכא למידרש לאיסור הנאה וא״כ אין מקום ללמוד חמץ בשריפה מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן כן נ״ל נכון. ואף אם נאמר דרבי יהודה ס״ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ודרשא דת״כ שהביא הרשב״א לעיל אסמכתא בעלמא היא כדפרישית לעיל דף כ״ב לחד לישנא אפ״ה מצינן למימר דאי לאו קרא דריב״ל לא הוי ילפינן איסור הנאה בחמץ מאותו אלא לאיסור הנאה דשור הנסקל לחוד כמ״ש לעיל משום דטפי מסתבר לומר דחמץ שרי בהנאה מדכתיב לך תרי זימני ולא מסתבר לאוקמי חד בשאור וחד בחמץ או חד בכבשתו וחד בלא כבשתו אלא דוקא לבתר דילפינן איסור הנאה מקרא אחרינא והיינו מדרשא דריב״ל וכדפרישית לעיל דעיקר הילפותא היינו לגלויי דלשון לא יאכל היינו איסור הנאה וע״כ מוקמינן לך תרי זימני למילתא אחריתי כדפרישית לעיל כנ״ל ודוק:
פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתבו התוס׳ נראה דהלכה כר״י דסתם לן תנא כוותיה בפ׳ בתרא דתמורה עכ״ל. וכ״כ הרא״ש ז״ל בשם רש״י ושאר גאונים אלא שכתב בשם גאונים אחרים שפסקו כחכמים דמסתמא דתמורה אין ראיה דהוי כמחלוקת ואח״כ סתם בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ולע״ד לכאורה יש לי ליישב שיטת רש״י והתוס׳ וסייעתם דמשום הא לא איריא דהא לפי הסוגיא דשמעתין בברייתא דבסמוך משמע דשריפה חמורה וא״כ לפ״ז יפה פסקו לחומרא דנהי דאין סדר למשנה ומספקא לן הי מינייהו נישנית ברישא דאי דפסחים נישנית ברישא הוה ליה מחלוקת ואח״כ סתם והל׳ כסתם ואי האי דתמורה נישנית ברישא הוה ליה סתם ואח״כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא״כ הו״ל ספיקא דאורייתא דפלוגתא דר״י ודרבנן בדאורייתא איירי וספיקא דאורייתא לחומרא. מיהו שיטת הגאונים החולקים נראה דהיינו משום דסברי דהא דקי״ל בתמורה כל הנקברין לא ישרופו משום דהנקברין אפרן אסור הוי נמי מדאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס׳ דתמורה ואם כן אדרבה אית לן למיזל לחומרא דקבורה חמורה שאפרן אסור אלא דלפ״ז הוי משמע כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנתינו אף מפרר אלא מפרר דכיון דמהנקברים הוא ותנן כל הנקברין לא ישרופו מיהו גרסת הספרים שלנו גרסי אף מפרר וכן הוא בש״ע הלכות פסח סי תמ״ה וכבר הרגיש בזה בעל מג״א ותמה שם על הרמב״ם ז״ל שאף ע״פ שפסק שמותר לשורפו אפ״ה פסק אפרן אסור ולמאי דפרישית אדרבה שיטת הרמב״ם ז״ל עולה יפה דכיון דהך מלתא דסתם ואח״כ מחלוקת הוי ספיקא ומשו״ה פסק בכולהו לחומרא דלכתחילה מפרר כיון דמהנקברין הוא ועוד שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל מיהו אם יש לו עצים ורוצה לשורפם מותר דהוי נמי לחומרא כיון דבסתמא דתמורה משמע דחמץ דוקא בשריפה מן התורה כדמשמע נמי הכי בברייתא דבסמוך מיהו כששורפו כתב הרמב״ם דאפרן אסור דהוי נמי לחומרא שמא מהנקברין הוא ואפרן אסור. ואין להקשות אם כן האיך שורפו לכתחילה דילמא אתי לאתהנויי מאפרן מ״מ כיון דליכא אלא חשש גזירת חכמים בעלמא אית לן למיעבד לחומרא בעיקר מצות ביעור כנ״ל ודו״ק:
בתוספות בד״ה אין ביעור חמץ וכו׳ נראה דהלכה כר״י וכו׳ ונראה דהכא קי״ל כר״י משום דיליף במה מצינו וכו׳ עס״ה. נראה דמ״ש דיליף במה מצינו היינו במאי דמסיק ר״י בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו דמשמע להו דהוי במה מצינו ולא כפירש״י שכתב דהוי ג״ש וכמו שאבאר עוד לקמן וכן מה שכתבו התוס׳ עוד בדיבור הסמוך יש לומר דלחמץ בפסח לא צריך דמצי למילף במה מצינו היינו נמי במה שהוא בבל תותירו ולא ידעתי למה כתב מהרש״א ז״ל הך במה מצינו דכרת טפי מבל תותירו שהיא מסקנת הברייתא ועפ״ז יש לי ליישב ג״כ הא דפשיטא להו להתוס׳ בתחילת דבריהם דהל׳ כר״י משום סתמא דשילהי תמורה אע״ג דהוה ליה סתם ומחלוקת בתרי מסכתא אלא שסמכו בזה אמה שכתבו בסוף דבריהם דכיון דקי״ל דחטאת עוף ואשם תלוי בשריפה ממילא דע״כ חמץ בשריפה מהך במה מצינו דבל תותירו דליכא תוכיח ואם כן ממילא אידחי להו נמי הך מילתא דחכמים דמשנתינו דסברי מפרר והיינו משום דע״כ בחטאת עוף ואשם תלוי סברי כר״י דבקבורה ואנן קי״ל דבשריפה אם כן לפי זה הא דפסק נמי בשילהי תמורה דחמץ מהנשרפין ומוקמינן לה כר״י היינו דבעיקר דינא סבירא ליה כר״י דחמץ בשריפה מיהו בחטאת עוף ואשם תלוי לא קי״ל כוותיה ואם כן יפה כתבו התוס׳ דהלכה כר״י מסתם מתניתין דשילהי תמורה כן נ״ל ודו״ק:
בגמרא חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפה. משמע מהכא דשריפה הוי חומרא לגבי חמץ ואף ע״ג דבשילהי תמורה משמע איפכא דקתני התם כל הנקברין לא ישרופו משום דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ״מ רבי יהודה לטעמיה דפליג התם וקאמר אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף הנקברין רשאי ומשמע מסוגיא דהתם דהיינו משום דס״ל דנקברין נמי אפרן מותר כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכאן אין להאריך (ואף ע״ג דלפ״ז לא הוי צריכי רבנן להשיב לו על דבריו כיון דלדידהו ליכא ק״ו מ״מ לדבריו דרבי יהודה אמרי כמו שאבאר בסמוך בל׳ התוס׳ ד״ה אמרו לו דבלא״ה צריך לומר כן) דבלא״ה נראה לי דאף למאי דקי״ל דנקברין אפרן אסור אפ״ה לא הוי אלא מדרבנן לענין חמץ דהא קי״ל דכל איסורי הנאה שבתורה אינן אסורין מדאורייתא אלא כדרך הנאתן דהא בחמץ אכילה כתיב ביה ואפר שריפת חמץ ודאי לאו דרך הנאה מיקרי ומכ״ש דא״ש לפמ״ש בסמוך דכל הנך נקברין דשילהי תמורה דקתני דאפרן אסור לא הוי אלא מדרבנן (ודלא כמ״ש התוס׳ שם דהוי מדאורייתא) והבאתי ראייה מסוגיא דלעיל בסמוך ועוד דמה״ת נאמר דאסור דהא לא אשכחן קרא לאיסורא וכמ״ש שם התוס׳ דלא ידעינן מאי טעמא ולא אשכחן נמי קרא דטעונין קבורה ומה שכתבו התוס׳ דמסברא אית לן למימר הכי דלעולם באיסורן עומדין דאם כן האיך פליג רבי יהודה התם אע״כ דרבנן דפליגי עליה נמי לא איירי אלא מדרבנן והכי משמע להדיא התם בהא דמשני התם כאן בשק כאן בשיער ע״ש ודוק. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל שפסק בחמץ בפסח כחכמים דר״י ואפ״ה פסק שמותר לשורפו וכמו שאבאר בק״א ע״ש ודו״ק:
שם אמרו לו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל פירש״י דאף ע״ג דר״י מודה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר אפ״ה גבי פלוגתייהו מיהו קולא הוא ביוצא לשיירא וכו׳ עכ״ל. ונראה בכוונתו משום דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו בשעה ששית דהוי נמי שלא בשעת ביעורו לפירש״י לעיל פ״ק אלא משום דודאי עיקר פלוגתייהו היינו מדאורייתא אם כן מסתמא בשעת ביעורו דאורייתא איירי ובששית ודאי אין עיקר זמן ביעור מדאורייתא אלא שעת ביעורו דרבנן משום יום המעונן משו״ה הוצרך לפרש דאיירי ביוצא בשיירא דהוי זמן ביעורו דאורייתא ואפ״ה לענין עיקר דינא הוי כשלא בשעת ביעורו כן נ״ל בכוונת רש״י. מיהו מה שיש לדקדק בעיקר פירושו במ״ש דפלוגתא דר״י ורבנן איירי שלא בשעת ביעורו להיפך מ״ש התוס׳ לעיל בפ״ק דף י״ב ע״ב כבר כתבתי שם באריכות דאלו ואלו דברי אלקים חיים ע״ש ותמצא נחת דלפ״ז מתפרשת לשון הברייתא דהכא כמין חומר ועיין בסמוך: