×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִכְּלָל דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ שָׁרוּ אפי׳אֲפִילּוּ כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא עֵצִים דְּאִיסּוּרָא לְרַבָּנַן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ א״ראָמַר רַב אַמֵּי בַּר חָמָא בְּשַׁרְשִׁיפָא.
The Gemara asks: Does this prove by inference that the Rabbis who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi permit one to eat this bread even when the flame is opposite it? But if this is the case, where do you find the case where it is prohibited according to the Rabbis to derive benefit from wood? Rav Ami bar Ḥama said: It is found in the case of a stool made from the wood. Although they hold that it is permitted to derive indirect benefit from the wood, even the Rabbis agree that one may not derive benefit from a stool that is made from the wood itself.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך שרפרף
שרפרףא(פכ״ב דכלים) שרפרף שניטל אחד מראשיו טמא פי׳ ספסל קטן וכן כסא שלפני קתידרא ספסל גדול לפני ספסל קטן (בסוף גמרא דפרק מפנין שבת קכט.) רבא קלא שרשיפא (פסחים כז:) אמר רמי בר חמא בשרשיפא פי׳ כסא או ספסל שעשה מעצי איסורא דאיתיה לאיסורא בעיניה אסור ליהנות ממנו (חגיגה יד) שרפרף להדום רגליו וישנו (סנהדרין לח: ברכות כד) מנח להו אשרשיפא מזיגת הכוס שמואל מחלפה ליה דביתהו בידא דשמאלא וכו׳ עד רב פפא אשרשיפא (כתובות סא) (בבא בתרא נט) זמנין דמותבינן שרשיפא תותין וקיימת וקא חזית מאני:
ערך אלת
אלתבאו לי מאלרן (פסחים כז) פי׳ הוא כמו אלה כמו שפי׳ למעלה. מחינא ליה באליתא דחקיק עליה שם (בבא בתרא עג.) וגם זה כמו כן מקל ויש ששונין מחינן לה באלוותא ומפרשינן לוחות וי״מ שהן עצים ארוכים שמנהיגין בהן את הספינה והן מורדיא דלברות:
ערך אמרכל
אמרכלגבגמ׳ דכל התדיר בכהן משיח וחתניהן אמרכלין (פסחים כז) אין פוחתין מג׳ גיזברין וז׳ אמרכלין (משנה שקלים ה׳:ב׳) ובריש גמ׳ דתמיד. ס״א מרכולין שומרי הסף תרגום אמרכלי ונשיא נשיאי הלוי תרגום ואמרכליא ירושלמי בפרק המצניע. בתוספת שקלים בפרק איזהו אמרכל שהוא אמר על הכל:
ערך מטרפס
מטרפסד(פסחים כז בסוף כריתות) בריך רחמנא דשקליה יששכר איש כפר ברקאי למטורפסיה בהאי עלמא (סנהדרין כא.) לא ירבה לו נשים שקלתה למטורפסה. (יבמות קה:) א״ר יוסף שקליה רבי למטורפסיה פי׳ גבה דינו ממנו וי״א מטורפסיה לשון ארמי הוא. ופי׳ נטל חלקו וגורלו מן העונש כנגד חובתו:
ערך פשל
פשלה(מגילה כח.) ואין מפשילין לתוכו חבלים (פסחים כז ובסוף כלאים) והצנועין מפשילין במקל (ביצה כט:) ומוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו (בבא קמא כ) היתה קופתו מופשלת לאחוריו (מנחות פז) לאחר שהשלים מלאכתו הפשיל כליו לאחוריו:
ערך קפל
קפלו(בבא בתרא ג) קיפולא מידע ידיע (פסחים כז) ומקפל ליה לטינא (חולין מד.) התם לאיקפל אקפולי פי׳ שניקבו ונקפלו הכא נדלדלו והן מעורין בבשר אלא דאיפרוק איפרוקי הוושט מן הקנה כדאמרן והוא דאפרוק מהדדי ועומדין:
א. [פוס באנק.]
ב. [שטעקן, רודר.]
ג. [פאר שטעהר.]
ד. [לאאז.]
ה. [אנהענגען.]
ו. [אבשיילען.]
עצים דאיסורא – דמתסרי בהנאה לרבנן היכי משכחת להו.
בשרשיפא – כסא לישב עליו או להדום רגליו דהנאתן כשהן בעין ועל ידי ממש אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו.
מכלל דרבנן שרו כשאבוקה כנגדו – ואם תאמר לרבנן הואיל ובאבוקה כנגדו חשיב כמו שלהבת באה מן הגחלים מאי פריך בסוף לולב הגזול (סוכה מ.) ובהגוזל עצים (ב״ק קא:) והא איכא עצים דמשחן שהנאתן וביעורן שוה הא בשעת הנאה מבוערין הן כבר במקום השלהבת ויש לומר משום דשיעור כזה לא חשיב הנאה אחר ביעורן לענין שביעית שהרי באכילה דמינה ילפינן התם ליכא לגמרי הנאה וביעורן שוה ולא ממעטינן אלא שאר עצים שאין הנאתן אלא אחר שנעשו גחלים לגמרי ולרבי עצים דלא משחן נמי הוה ליה למיסר דלדידיה כשאבוקה כנגדו הנאתן וביעורן שוה ואיכא למימר הואיל ורוב הנאה אחר ביעור אית לן למימר דלא אסרה תורה בהן אבל תימה למאן דאמר לוחשות לרבי אסורים אמאי לא אסר בכל עצים בשביעית שהרי הנאתן וביעורן שוה הואיל ולא חשיב להו מבוערות כשהן לוחשות דבאותן הוי עיקר הנאה.
אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה – פירוש: אף על גב דאמרי רבנן חדש יוצן אלמא אסור לאפות בו באותו ההיסק אותו האיסור מדרבנן ואין לוקין עליו מפני שבטלו העצים מעינם ואין לוקין עליהן אלא כשנהנה מהן בעודן בעינם שלא בטלו ואי הוה אסר בלוחשות הוה אמינא דלא פליגי רבנן עליה אלא בגחלים אבל באבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דאבוקה כגוף העצים דמיא אבל השתא דשרו אפילו בעודן דולקין אלמא כמבוטלין חשיב להו אם כן בהסקה לא תמצא לאו לרבנן והיכא משכחת בהו לאו. ומתרץ: רמי בשרשיפא.
עצי ערלה שעשה מהם כסא לישב עליו אין צריך לומר שהוא אסור לישב עליו שהרי עכשו הנאת האיסור בעין ואף לדעת המתיר באבוקה כנגדו בזו אין פקפוק באיסורו:
למאן דאמר אפילו אבוקה כנגדו מותר׳ אלא עצים דאיסורא היכי משכחת לה כלומר שיהא אסור מה שנאפה בו מטעם יש שבח עצים בפת. ואוקימנא בשרשיפא דכיון שהוא כלי אעפ״י שהוא דולק עדיין חשיב איסורו בעין. והרב אלפסי ז״ל הביא סתמ׳ דמתני׳ דקתני בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת ולא הכריע אם בלוחשות או עוממות. נראה שדעתו להקל אפילו בלוחשות והר״ז ז״ל כ׳ דלוחשות אסורות מדאיבעי להו בפרק כיצד צולין תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו וצלה בו את הפסח ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו אמר ליה הפת מותרת. אלמ׳ דוקא גרפו אבל לוחשות אסור:
ואין בזה טעם כעיקר דא״כ אוממות נמי אסורות לדברי האוסר ואלו הכא אמרינן דלכולי עלמא שרי אלא דהתם הוא דהוה ס״ד למימר דאפילו בגרפו נמי להוי אסור וכדמקשי בתר דאהדר לי׳ מותרת איני והא אמר ר׳ חנינא סבא אמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר צלי אש שני פעמים טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי אפילו גרפו ואהדר ליה גלי רחמנא בפסח וגמרינן מיני׳ כלומר ובעי׳ עצים גמורין ואב״א התם אאש קפיד רחמנא אבל הכא אעצים קפיד רחמנא והא ליתנהו הלכך למסקנא לא קשיא דלאו באש תליא מילתא אלא בעצים שיהא חשיבותא עליהם דהיינו בשאבוקה כנגדו למ״ד אסור הלכך מיהא ליכא למשמע מינה אבל מינא דהכא שמעינן ליה דאע״ג דהוי איסורא דאוריית׳ והוה לן למיזל לחומר׳ מספיקא כיון דשקלי׳ וטרי׳ בגמרא אליבא דמאן דאמר אפילו לוחשות מותר ומתני׳ דמסייעא דקתני סתמא גחלים הכי נקטינן דאפי׳ לוחשות מותר:
ולענין פסק הלכה קיימ״ל כמאן דאמר זה וזה גורם מותר הלכך תנור בין חדש בין ישן יוצן דהכי איפסקא הלכתא במס׳ ע״ז ולענין אפה בו את הפת כתב הרב אלפסי ז״ל הלכה כר׳ דאמר הפת אסורה דיש שבח עצים בפת וכו׳ הלכך קערות וכוסות וצלוחיו׳ שבשלן בעצי ערלה אסירי וקדרה נמי אסורה נראה מדבריו דאין להם תקנתא לעולם מדפסיק ואמר אסירי ולא אמר יוליך הנאה לים המלח. ואע״ג דר׳ אליעזר אמר יוליך הנאה לים המלח ואפסיקא התם בע״ז הלכתא כותיה כבר פירש הרב דר״א לא קאי אלא אנתערב׳ באחרות אבל כל שהאיסור בעין אין לו תקנה כלל. וכן נראה עיקר דהא מהדרי׳ לאוקמיה ברייתא דקתני חדש יותץ כותיה ואי אמרת דבההיא נמי בהולכת הנאה סגי א״כ הכי קתני בין בחדש בישן לא בעי צנון ויוליך הנאה לים המלח דהא לא מפליג בהו וא״כ מנא לן דאית ליה זה וזה גורם אסור דלמא טעמא משום דלא צננו ויש שבח עצים בפת. ועוד דתניא שדה שנזדבלה בזבל של ע״ז וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע״ז שדה תבור פרה תרזה ולא קתני יוליך הנאה לים המלח ואע״ג דאוקימנא לה התם כר״א אלא ודאי לאסור באין לו התר וכן דעת הרמב״ם ז״ל וה״ר יונה ז״ל והרשב״א ז״ל שלא כדעת רש״י ז״ל דאריש׳ נמי פליגי וא״ת מ״מ לכולי עלמא אסיפא דנתערבה קאי וכיון שכן כל בתערובות אית ליה היתר בהולכת הנאה ואפילו באיסורי ע״ז דהתם קתני נטל הימנ׳ כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב באחרים כולן אסורין ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסקא הלכתא כותי׳ ואנן תנן ואלו הן האסורי׳ ואוסרין בכל שהן יין נסך וע״ז ועורות לבובין. ותנן נמי חבילי תלתן וחבילי זמורות שנתערב בהן וכו׳ כולן ידלקו ולא פליג בהו ר׳ אליעזר. ושמואל נמי דאמר במסכת זבחים טבעת של ע״ז שנפלה לרבוא ומרבוא ואבוא כולן אסורות ולא אמר יוליך הנאה ואע״ג דכל הני תערובות נינהו. א״ל דלא התיר ר׳ אליעזר אלא בתערובת הנאת שבח של ע״ז דהיינו שבח הנאת עצים בפת ושבח כרכר בבגד שאין בהן אסור של ע״ז ממש אלא הנאה בעלמא ודוקא נמי דקתני יוליך הנאה דהיינו דמי הנאה בעלמא אבל באיסור ממש אין לו תקנה דתקנה זו אינו פדיון גמור שנאמר כן בכל איסור דהא קיימ״ל דאין פדיון לע״ז דכתיב והית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ומאי דמהדרי רבנן אין פדיון לע״ז ה״ק אין פדיון אפילו כזה לע״ז. והגע עצמך הלא הפת עצמו האסור איסור והתר מעורבין הן שהקמח והמים של היתר אלא שיש שבח עצים דאיסורא בהן ואפי״ה אנו רואין אותו שבח כאלו הוא בעין מעורב עם ההיתר ואין לו תקנה כל שהוא לעצמו וק״ו לאסור ממש בעין שנתערב עם ההיתר. מעתה כל שנתערב האיסור ממש עם ההיתר אין לו תקנ׳ כלל אבל כל שקבל שבח האיסור ונתערב המקבל עם ההיתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה דהא תלמוד אין כאן אלא הנאת ע״ז בעלמא וכוסות וצלוחיות בהולכת הנאה מותרים לתשמישן דהיינו הנאתן וכן בגד ללבוש אלמא איסור הנאה דהוה בהו אזל ליה בהולכת הנאה וה״ה לפת באכילה שכבר נסתלק איסור ההנאה שהיה בו ולא נותר בו שמץ ע״ז וכן דעת הראב״ד ז״ל והרמב״ם ז״ל שלא כדעת הר״ז ז״ל שאסר באכילה. וא״ת והא אמרינן עלה דר׳ אליעזר אמר רב אדא בר אהבה לא שנו אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית ואייתינן עלה ההוא גברא דאית גרבא לי׳ חביתא דסתם יינן בחמריה ואמר ליה רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא ואידך אשתרי לך בהנאה. וא״כ קשיא בתרתי חדא דאמרו דאסו׳ ממש אין לו תקנה ואידך דאמרן דמאי דאית ליה תקנת׳ מותר באכילה. וא״ל קמייתא לא קשיא שאני סתם יינן דרבנן ועשו ממשו של איסור דרבנן כשבח דאורייתא. ואידך נמי לא קשיא דכיון דממשו יש כאן ומדינא נאס׳ בשתיה אין לו היתר לממשו בלא סילוק ואי אפשר דהא נתערב הלכך הולכת הנאה לא מהני אלא להיתר הנאה. ומ״מ לא קיימ״ל הכי בהא דיין בהולכת הנאה כדבעי׳ למימר. וא״ת אכתי והא קתני התם יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה רשב״ג אומר ימכור כולו לעכו״ם חוץ מדמי יין נסך שבו ואמר רב נחמן עלה הלכה למעשה יי״נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר כרשב״ג. וקשיא הלכתא אהלכתא דהכא אסיקנא כר״א בהולכת הנאה דקיל טובא ממכירה חוץ מדמי אסור דאינו משתמש כלל אפילו בשל היתר ואינו נהנה כלל מן האיסור שבו וכן קשיא דאפילו ביין נסך דאוריית׳ חבית בחבית אית ליה תקנתא במכירה. וא״ל דהא מתרצא במאי דגרסינן בירושלמי במסכת ערלה דגרסינן התם אמר רב חגי בד נחתית מן אלפא שמעית קליה דר׳ יעקב בר אחא מקשה תנן בגד שצבעו בקליפי ערל׳ ידלק ותנינן נטל ממנה כרכר אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב״ג אומר ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי יין נסך שבו אמר ר׳ אחא חגאי קשתה וחגאי קיימה מאי נדון תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן העכו״ם ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן העכו״ם ע״כ. והא חזי דהכא לא מקשה אלא מממש האיסור שנתערב בהיתר דהיינו צבע שיש בו ממש וכרכר עצמו אבל לא מתערובת שבח דבהנהו הא קיימ״ל דיוליך הנאה וכל שכן דשרי במכירה חוץ מדמי איסור ולרשב״ג מקשה מאי שנא הכא ומאי שנא התם אבל לר׳ אליעזר לא קשיא כלל דאיהו לא שרי אלא באיסור שבח או בדרבנן באיסור עצמו אבל באיסור ממש של תורה לא לפדיון גמור אין לו ולעולם אסור ליהנות ולהשתמש באותו איסו׳ עצמו אבל לרשב״ג דאית ליה תקנת מכירה מותר אפילו באיסור עצמו שהרי אינו נהנה מן האיסור דחוץ מדמי איסור הוא מוכד ואינו משתמש בו שכבר מכרו הלכך דינא הוא דבכל איסורין נאמר כן שימכור חוץ מדמי איסור שבו ומשום הכי מקשה לרשב״ג וה״ה דקשיאן עלה כל הני אחריני דטבעת וחבילין ופריק דשאני בין דברים הנקחים מן העכו״ם לדברים שאינן נקחין. הלכך בהא אתרצו כולהו דבדברים הנקחין מן העכו״ם איכא למיחש אם ימכרו שמא יחזור ישראל ויקחם וישתמש באיסור שאין לו פדיון בעולם אבל ביין שאינו ניקח ימכר כולו חוץ מדמי איסור ודוקא חבית בחבית אבל יין שהכל מעורב הוה ליה מוכר יי״נ עצמו. ובהא דיי״נ קיימא לן כרשב״ג דכל שנתערב בהן גוף האיסור בין חבית בחבי׳ של יי״נ בין יין ביין וחבית בחבית של סתם יינם מותר במכירת כולו חוץ מדמי האסור שעשו דבריהם כשל תורה אבל יי״נ גמור יין ביין אין לו תקנה וליתא לדרב חסדא דאמר בסתם יינן יוליך הנאה. וכדין הזה של איסורי ע״ז על ידי פדיון ה״ה בכל האיסורים כדמשמע מיהא דירושלמי דקא חשיב בהדא בגד שצבעו בקליפי ערלה וכן דעת רבינו שמואל והרמב״ם ז״ל והרב ר׳ יונה ז״ל שלא כדברי הר״ז ז״ל ובעלי התוספות. ומיהו דוק׳ בשבח איסורי תורה אבל בשבח איסורין דדבריהם מותר אפי׳ בלא הולכת הנאה והיינו תנור שהסיקו בכמון של תרומ׳ ואפה בו את הפת דכיון דאינו אסור בהנאה אלא דדבריהם הכא בשבח הפת מותרת וכן המבשל בשבת בשוגג יאכל אע״ג דנהנה מעצי מוקצה זה הכלל בממשו של איסור בכל האיסורין אם הוא דבר שנלקח מן העכו״ם אין לו תקנה. דבר שאינו נקח מן העכו״ם ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו בד״א בשכל אחד לעצמו אבל יי״נ יין ביין אין לו תקנה ודוקא יי״נ גמור אבל סתם יינן אפילו יין ביין מותר במכירה כולו וכו׳ וחבית בחבית בהולכת הנאה. ואיסור של שבח במקבל דינו כאיסור ממש אבל אם נתערב המקבל עם היתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה ואם הו׳ של שבח ומדרבנן אפילו במקבל עצמו מותר ויש דרכים אחרים למפרשים ז״ל בזה ומה שכתבתי נראה עיק׳ (ח״י) אמר רב פפא הכא בעצי שלמים עסקינן ה״ה דהוה מצי למימר הכא בשהסיקו במזיד דלית ביה מעילה אלא משום דהסיקו בדיעבד משמע לא אוקמה בהכי וכן אידך דכל הנשרפין אפרן מותר הוי מצי לאוקמה במזיד אלא דכללא כייל כל הנשרפין בין בשוגג בין במזיד והא דקתני חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ופירש״י ז״ל לעולם אסור מה שאין כן בשל אשרה דבבטול סגי ואע״ג דבהקדש נמי יש בו שאלה ופדיון מ״מ כמות שהוא בלא פדיון אין לו היתר:
כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין אבל תחלתו אינו להקל ואע״ג דאפרו מותר אי אמרינן בשריפה דכל שנעשית מצותו אעפ״י שהוא מותר לאח״כ אין כאן קולא וחומרא:
גמ׳ לרבנן דשרו בקמייתא מאי. נ״ב תימה מאי קמבעי ליה ממ״נ אי איירי בעצי הקדש שמועל בו א״כ יצא מיד לחולין ואי איירי בכה״ג שאינו יוצא לחולין כגון עצי שלמים או במזיד א״כ פשיטא שנאסר הפת אפי׳ לרבנן דהא לא פליגי לעיל אלא משום דלא חשוב האיסור בעין שהשלהבת באה מן הגחלים שהן מותרים והכא גבי הקדש שאסור אפי׳ האפר א״כ הוי האיסור בעין ממש ופשיטא דאסור ונ״ל דלא מיבעי ליה אלא באפה את הפת בתנור חדש שלא הותץ ובתנור ישן שלא הוצן דהוה ליה זה וזה גורם ורבנן קשרו (בקמייתא) גבי הקדש מאי וקפסק רב חסדא דיש להחמיר ואע״פ שאין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור לבד ודו״ק ומש״ה נ״ל דקאמר בקמייתא מאי כלומר בדין הראשון השנוי בברייתא דהיינו דין תנור כו׳ לאפוקי אפה בו את הפת דאיירי באבוקה כנגדו או בשלה ע״ג גחלים דפשיטא דאסור לענין עצי הקדש כדפרישית ודו״ק. (עיין במהרש״א):
גמרא לרבנן דשרו בקמייתא כו׳ כתב מהרש״ל תימה כו׳ פשיטא שנאסר הפת אפילו לרבנן דהא ל״פ וכו׳ והכא גבי הקדש שאסור אפילו האפר א״כ הוי האיסור בעין ממש ופשיטא דאסור ונ״ל דלא מיבעי ליה אלא באפה הפת בתנור חדש שלא הותץ ובישן שלא הוצן [ג] דה״ל זה וזה גורם ורבנן קשרו גבי הקדש מאי וקפסק רב חסדא להחמיר אע״פ שאין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור כו׳ עכ״ל ואין דבריו מובנים לי דודאי אם נימא דקמבעי ליה הכא למאי דבעי לאוקמא פלוגתייהו בזה וזה גורם איכא לפרושי בפשיטות ולא תיקשי מידי ואע״ג שהאפר נאסר והוא בעין ה״ל זה וזה גורם בישן שלא הוצן ובחדש שהוצן מיהו מדקאמר סתמא לרבנן קמבעיא משמע דהיינו למאי דפליגי בשבח עצים בפת ובזה וזה גורם לכ״ע שרי דהכי מסיק לעיל ולשמואל נמי לא פליגי אלא בשבח עצים בפת כמ״ש התוס׳ לעיל ומסתמא בהכי קמבעיא ליה ועוד דאי בזה וזה גורם קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפילו באלף לא בטיל תפשוט ליה מדין עבודת כוכבים דפליגי ביה רבנן ור״א דעבודת כוכבים נמי לא בטיל אפילו באלף ויש להגיה על דבריו דודאי למאי דמסיק לעיל דבשבח עצים בפת פליגי קמבעיא ליה ובחדש באפה בהיסק ראשון דשרי לרבנן בקמייתא בהקדש מאי ובגרוף שאין שם אפר כלל מיהו גם בזה קשה כיון דהתנור חדש נגמר באיסור ה״ל גוף האיסור כמו האפר כמש״כ לעיל והנראה בעיקר קושיית מהרש״ל דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכחת הסוגיא וקושטא הוא לפי האמת הא דא״ל רב חסדא לרמי ב״ח דהפת אסורה היינו מה״ט דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור וק״ל:
שם כגון שנפלה דליקה מאליה בעצי כו׳ ק״ק דמ״מ הנהנה אח״כ מאפר ההוא למעול ונפיק האפר לחולין ואמאי קאמר לעולם אסור וק״ל:
בגמרא מכלל דרבנן דפליגי עליה שרו אפילו כשאבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורי לרבנן היכי משכחת להו. נראה דהא דמקשה הכא בפשיטות היינו משום דבמתניתין דפ׳ כל הצלמים קתני בעצי אשירה נטל ממנה עצים אסורין בהנאה והך בבא דרישא משמע דד״ה היא אם כן מקשה שפיר משו״ה מוקי לה בשרשיפא משא״כ לענין ערלה וכלאי הכרם לא שייך להקשות לרבנן היכי משכחת להו דאפשר דאה״נ דלרבנן לא משכחת להו כלל ותדע שכן הוא דאי ס״ד דאערלה וכלאי הכרם קאי לא שייך לאוקמי בשרשיפא שהרי אין דרך לעשות שרשיפא מקליפין וקשין אע״כ כדפרישית דאעצי אשירה קאי ולישנא דעצי איסורא נמי הכי משמע דלא איירי בקליפין וקשין אלא בעצים ממש ואע״ג דבעצי אשירה קי״ל אפילו אפרן אסור אפ״ה כיון דהשתא בעי למימר דלמ״ד אפילו לוחשות מותרין ע״כ דפלוגתייהו דרבי ורבנן בשאבוקה כנגדו א״כ לפ״ז ממילא משמע דהא דשרו רבנן אפילו כשאבוקה כנגדו היינו משום דס״ל דאין שבח עצים ניכר כלל בפת אם כן כ״ש דאין שבח האפר והגחלים וחום התנור ניכר בפת ומשו״ה אע״ג דגחלים ואפר אסורין מ״מ לרבנן מה שנאפה ונתבשל מהם מותר כיון שאין השבח עצים ניכר כלל אפילו חד גורם לא מיקרי וכדפרישית לעיל בתחלת הסוגיא. ואף לשיטת הרמ״ה והרא״ש שהביא הטור בסי׳ קמ״ב דבעצי אשירה אפילו פת שנאפה בו אסור משמע דאפילו כשאין אבוקה כנגדו וכמו שהאריך הש״ך בזה והכריע כדבריהם מ״מ נראה דהיינו דוקא למאי דקי״ל כרבי דיש שבח עצים בפת כדפסק שמואל לעיל דבהא אפילו מחביריו ואם כן שפיר אית לן למימר דנהי דבשאר איסורין לא מיתסר אלא כשאבוקה כנגדו היינו משום דבאין אבוקה כנגדו הו״ל זוז״ג כיון דהאפר וגחלת מותרין משא״כ בעצי אשירה וכיוצא בו שאפילו אפרן אסור אם כן אפילו באין אבוקה כנגדו הו״ל חד גורם הרי כל שבח עצים הניכר בפת נעשה באיסור וכמ״ש הש״ך בזה לשיטתו וכמו שכתבתי לעיל בכוונתו נמצא דכל זה היינו למאי דקי״ל כרבי דיש שבח עצים בפת משא״כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דרבנן דאפילו כשאבוקה כנגדו שרי והיינו ע״כ משום דס״ל לגמרי אין שבח עצים אוסר הפת אם כן כ״ש דאין שבח הגחלים והאפר אוסר הפת א״כ אליבא דרבנן לא שייך כלל לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר. ומעתה לפ״ז בחנם נדחקו מהרש״ל ומהרש״א בהא דבעא מיניה רמי בר חמא מר״ח בסמוך תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי ע״ש ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק כלל בל׳ האיבעיא דשפיר מתוקמא בפשטא מטעמא דפרישית ונראה דמה שהכריחו מהרש״ל ומהרש״א ז״ל לפ׳ כן היינו משום שכן דקדקו מל׳ רש״י ז״ל לעיל בתחלת הסוגיא בד״ה אימר דשמעת ליה דמשמע שם מלשונו דהא דס״ל לרבנן דאין שבח עצים בפת היינו משום דשבח היסק איסור שבו כבר כלה מש״ה משמע להו דלא שייך לומר כן אלא היכא דגחלים ואפרן מותר משא״כ היכא דגחלים ואפרן אסורין מודו רבנן דיש שבח עצים לאסור הפת אבל למאי דפרישית אין סברא לומר כן אלא דוקא למ״ד דבלוחשות אסורין לרבי ואם כן משמע דכשאבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דיש שבח עצים לאסור הפת ואם כן היכא דגחלים ואפרן אסור לרבנן הוי כאבוקה כנגדו ומשו״ה הוצרך רש״י לפרש לעיל דפלוגתייהו דרבי ורבנן היינו כה״ג ששבח ההיסק כבר כלה דניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא משא״כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דמ״ד דאפילו לוחשות מותרין דע״כ לא פליגי רבי ורבנן אלא כשאבוקה כנגדו ואפ״ה שרו רבנן והיינו ע״כ משום דסברי דלגמרי אין שבח עצים בפת כדמשמע נמי לעיל לישנא דגמרא דקאמר אימר דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת ופשטא דלישנא שבח עצים משמע דהיינו כשאבוקה כנגדו דמיקרי עצים משא״כ גחלים ואפרן לא מיקרי עצים (ונראה שלזה נתכוין הר״ן במ״ש בטעם הרי״ף והרמב״ם ז״ל שפסקו לקולא כמ״ד אפילו לוחשות מותרין דהיינו משום דסוגיא דתלמודא משמע הכי אולי נתכוין למה שכתבתי) אם כן תו לא שייך לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר דודאי לרבנן בכל ענין אין השבח ניכר בפת ואפילו חד גורם לא מיקרי כנ״ל ודוק ועיין בסמוך:
מכלל הדברים נאמר כי דרבנן דפליגי עליה שרו [שחכמים החלוקים עליו על רבי התירו] אפילו כשאבוקה כנגדו, אלא אם כן עצים שיש בהם איסורא [איסור] לרבנן היכי משכחת להו שיטת חכמים כיצד מוצא אתה אותם] אם אפילו כך אינו אוסר? אמר רב אמי בר חמא: בשעשה מהם שרשיפא [שרפרף] שאסור ליהנות מהם כשהם בעינם ממש, אבל בהיסק אכן אין הנאה כלל אלא לאחר שכלה ונתבער האיסור לגמרי, ולכן מותר.
The Gemara asks: Does this prove by inference that the Rabbis who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi permit one to eat this bread even when the flame is opposite it? But if this is the case, where do you find the case where it is prohibited according to the Rabbis to derive benefit from wood? Rav Ami bar Ḥama said: It is found in the case of a stool made from the wood. Although they hold that it is permitted to derive indirect benefit from the wood, even the Rabbis agree that one may not derive benefit from a stool that is made from the wood itself.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ וְאָפָה בּוֹ הַפַּת לְרַבָּנַן דְּשָׁרוּ בְּקַמַּיְיתָא מַאי א״לאֲמַר לֵיהּ הַפַּת אֲסוּרָה וּמָה בֵּין זוֹ לְעׇרְלָה אָמַר רָבָא הָכִי הַשְׁתָּא עׇרְלָה בְּטֵילָה בְּמָאתַיִם הֶקְדֵּשׁ אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל.

Rami bar Ḥama raised a dilemma before Rav Ḥisda: With regard to an oven that one kindled with consecrated wood and baked bread in it, according to the Rabbis, who permitted the bread in the first case where it was baked with orla wood, what is the halakha? He said to him: The bread is prohibited. He responded: What is the difference between this bread and bread baked with orla wood? Rava said: How can these cases be compared? Orla is nullified in a mixture of one part in two hundred; it is possible that less than this amount of orla was absorbed by the bread. However, consecrated wood is not nullified even in a mixture of one part in one thousand. Therefore, even when there is only a minuscule amount of the consecrated matter in the bread it is still prohibited.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא תנור שהוסק בעצי הקדש ואפה בו פת לר׳ המתיר [מהו] וא״ל הפת אסורה ומה בין עצי הקדש לעצי ערלה אמר רבא משום דערלה בטלה במאתים והקדש אפילו באלף לא בטיל קשיא ליה לרבא והא קיימא לן כי המסיק בעצי הקדש מעל וכיון דמעל נפקי להו העצים לחולין [ואמאי] הפת אסורה ומשני רב פפא בעצי הקדש שאמרנו במאי עסקינן כגון שהקדישם בתורת שלמים וכר׳ יהודה [דתני] בקדושין פ״ב הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל במזיד מאי טעמא אינו מתחלל משום דלאו בר מעילה הוא הכא נמי בעצי הקדש המוקדשים בתורת שלמים כיון דשלמים לאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין ומקשי׳ וכל היכי דמעל המסיק נפקי לחולין והתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש דלעולם אסור ואי אמרת מעל המסיק ונפקי לחולין אמאי אסור ושניה כגון שנפלה דליקה מאיליה דליכא איניש דלימעול לפיכך תאני אפר הקדש לעולם אסור.
בטילה במאתים – הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו.
הקדש אפי׳ באלף לא בטיל – תימה מה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיש לו מתירין הוא ע״י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפילו באיסור קל אפילו מדרבנן כדאמרינן בריש ביצה (דף ד.).
ומה בין זה לערלה – פירוש: אף על גב דחליפי ערלה מותרין וחליפי הקדש אסורין הני מילי כשמתכוין להחליף ההקדש אז תופש חליפיו בקדושה אבל זה שלא נתכון להחליפם למה נאסור הפת.
תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפה בו את הפת אסורה שאע״פ שזה וזה גורם מותר דוקא בערלה שיש לה ביטול במאתים אבל הקדש אפי׳ באלף לא בטיל וי״מ הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ואע״פ שבעצים שנשרו מן הדקל אמרו מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקם ואע״פ שכל שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטיל הואיל ומיקלא קלי איסוריהו אין חוששין בה והרי אלו היה לנו לומר גם כן מקלא קלי איסוריהו שמא לא אמרו כן אלא בדרבנן אבל הקדש שהוא מן התורה לא או שמא בעצים שנשרו מן הדקל יש בהם רוב עצים של היתר וכמו שאמרו מרבה עליהם וכו׳ אבל אלו שהם בעין לא ושמא תאמר והרי בתנור שהסיקוה בעצי אשרה התרנוה והעמדנוה לדעתם באשרה של ישראל שאין לה בטילא לא היא שאע״פ שאין ביטול לגוף האשרה אם נתערבו עצים בעצים אלו היה איזה דבר שבה מתערב בשאינו מינו ואינו ניכר בטל שהרי יין נסך בשאינו מינו בטל בשיעור שלא יהא נותן טעם מה שאין כן בהקדש שהוא ממון וממון אינו בטל וכן תערובתה כל שבספק ספיקא מותר:
זה שביארנו שבעצי הקדש הפת אסורה פירושו בשאין בהסקתו קרבן מעילה כגון שהסיק במזיד שאין בה קרבן מעילה וכל שאין בה קרבן מעילה לא יצא לחולין או שהם עצי שלמים ר״ל שהתפיסם לדמי שלמים למכרם וליקח בדמיהם שלמים וקדשים קלים אין בהם מעילה אבל כל שיש בו קרבן מעילה כבר יצאו לחולין בהסקתו ומשיצאו לחולין נאפה בהם הפת ואין כאן איסור וכן זה שאמרו שכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ועצי הקדש שאפרן לעולם אסור פירושו בשלא היה בהיסק קרבן מעילה כגון שנפלה דליקה מאליה אבל אם הוסק על ידי אדם מעל המסיק ויצא לחולין ואפרו מותר אא״כ הסיק במזיד או שהיו עצי שלמים וזה שתפס באפר הקדש לעולם ולא באשרה פירשו בו מפני שהאשרה יש בה צדדים שיש לה ביטול כגון שהיא של נכרי ונתבטלה על ידו משא״כ בהקדש ואני תמה שהרי אף ההקדש יש לו פדיון וא״ת שכל שנפדה מיהא אינו קרוי הקדש אף האשרה משנתבטלה אינה קרויה אשרה ומ״מ גדולי המחברים פסקו שכל הנשרפים של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החצון ופנימי ודשון המנורה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בעא מיניה רמב״ח מר״ח תנור שהסיקו בעצי הקדש וכו׳ לרבנן דשרי בקמייתא מאי. כבר כתבתי בסמוך דלע״ד נראה ברור דלמאי דס״ל לרבנן דאין שבח עצים בפת אפילו כשאבוקה כנגדו שוב אין סברא לומר לאסור הפת מטעמא דאפרן אסור וכדפרישית דמה״ט לא אשכחן לרבנן עצי אשירה דאסורין אלא בשרשיפא וכל שכן אם נאמר דהך אבעיא קאי אליבא דמאן דאמר דבגחלים לוחשות פליגי רבי ורבנן ואם כן כיון דסברי רבנן דאין שבח גחלים ניכר בפת ממילא דאפילו בהנך דאפרן אסור אין לאסור הפת מטעמא דשבח אלא דעיקר האיבעיא דהכא דנהי דאין לאסור מצד השבח הפת לגמרי אפילו הכי איכא למימר דאסור בצד הנאה שבו דהנאה כל דהו ודאי איכא ונהי דבערלה ודאי מותר משום דהנאה עצמה יש לה ביטול שהרי אפילו האיסור עצמו בטל במאתים וכ״ש בהנאה כי האי כיון שאינה ניכרת ממילא נתבטלה שאין לך ביטול גדול מזה משא״כ בעצי הקדש אפילו באלף לא בטלה אם כן שפיר שייך לאסור מצד הנאה שבו ונפקא מיניה דבפדיון כל דהו כדי הנאה סגי דלישדי בנהרא והיינו דקמיבעיא ליה אי צריך פדיון או לא וע״ז מהדר ליה שפיר דפת אסורה והיינו שצריך פדיון שהרי כן הוא לפי האמת כדמשמע מל׳ התוס׳ ד״ה הקדש ואע״ג דלפ״ז ה״ה דהוי מצי למיבעיא כה״ג בעצי אשירה גופא אלא דאפשר דבעצי אשירה כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אם כן מדאורייתא הנאה שלה אפילו באלף לא בטיל א״כ פשיטא דפת אסור דנהי דשבח ליכא אפ״ה הנאה איכא מיהו בהולכת הנאת דמי העצים ליה המלח סגי ואפי׳ לרבנן דר״א דלעיל דאמרו אין פדיון לעכו״ם נראה דהיינו דוקא משום דס״ל דיש שבח עצים ניכר בפת משא״כ למ״ד אין שבח עצים ניכר בפת אם כן הך הנאה כל דהו שפיר יש לה פדיון וכן נראה לי גם כן מל׳ הש״ך בי״ד סימן קמ״ב ס״ק ח׳ ע״ש. ולפ״ז לא שייך הך אבעיא אלא בעצי הקדש לחוד דמה שאינה בטילה באלף לא הוי אלא מדרבנן מטעם דשיל״מ כנ״ל ברור בעזה״י:
בתוספות בד״ה הקדש אפילו באלף לא בטיל תימא מה חומרא היא זו הלא הקדש דשיל״מ וכו׳ עס״ה. ולמאי דפרישית בסמוך אין מקום לתמיה זו דאה״נ דלאו מצד החומרא מסיק רבא ואמר הכי השתא אלא דטעמא קיהיב דאע״ג דבערלה הפת מותר׳ ולא מיתסר מצד הנאות שבה היינו משום דיש לה ביטול ואם כן הנאה כי האי שאין ניכר הוי כביטול משא״כ בהקדש כיון דבאלף לא בטיל והיינו מטעם דשיל״מ מש״ה פת אסורה מה״ט גופא דדשיל״מ הוא והיינו ע״י חילול ואם כן צריך לחללו והיינו ע״י הולכת הנאת דמי עצים כדפרישית ועיין מ״ש מ״ז ז״ל בזה כמדומה לי שנתכוין גם כן לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך אלא דאפילו אם נפרש לשון האיבעיא כמו שפירשו מהרש״ל או מהרש״א מ״מ לא ידעתי לפרש תמיהת התוס׳ כיון דלקושטא דמילתא אע״ג דאמרינן דבעצי הקדש הפת אסורה מ״מ ודאי ניתרת ע״י הפדיון שהיה החילול ולדעתי דברי התוס׳ צ״ע ודו״ק:
א בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש, ואפה בו את הפת, לרבנן דשרו בקמייתא [לחכמים שהתירו בראשונה] בפת שנאפתה בעצי ערלה, מאי [מה דינו]? אמר ליה [לו]: הפת אסורה. שאלו: ומה בין זו לערלה שהרי בערלה התירו?! אמר רבא: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! ערלה — בטילה במאתים, ולכן יש מקום לומר שכמות הערלה שנספגה בתוך הפת הזו היתה פחותה מאחד במאתים בפת. ואילו הקדש — אפילו באלף לא בטיל [בטל], ולכן גם כשיש משהו מן הקודש בתוך הפת, הרי היא נאסרת כולה.
Rami bar Ḥama raised a dilemma before Rav Ḥisda: With regard to an oven that one kindled with consecrated wood and baked bread in it, according to the Rabbis, who permitted the bread in the first case where it was baked with orla wood, what is the halakha? He said to him: The bread is prohibited. He responded: What is the difference between this bread and bread baked with orla wood? Rava said: How can these cases be compared? Orla is nullified in a mixture of one part in two hundred; it is possible that less than this amount of orla was absorbed by the bread. However, consecrated wood is not nullified even in a mixture of one part in one thousand. Therefore, even when there is only a minuscule amount of the consecrated matter in the bread it is still prohibited.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רָבָא אִי קַשְׁיָא לֵיהּ הָא קַשְׁיָא וַהֲלֹא מָעַל הַמַּסִּיק וְכׇל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק נָפְקוּ לְהוּ לְחוּלִּין.

Rather, Rava said: If it was difficult for Rami bar Ḥama, this is what he found difficult: Didn’t the kindler of the fire transgress the prohibition of misuse of consecrated property, as anyone who unwittingly uses consecrated property for a non-sacred use violates this prohibition? And any case where the kindler of an oven misuses consecrated property by doing so, the wood is transferred to non-sacred status. The wood loses its sanctity when misused, and the one who misused it must donate other wood to the Temple in its place. In that case, the wood used to heat the oven is non-sacred wood and the bread should be permitted.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והלא מעל המסיק – וחייב קרבן מעילה וכל דבר שאין בו קדושת הגוף כגון בהמה שאינה של קרבן וכלי שאינו כלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין דתנן (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד אבל כל מידי אחרינא ממעילה ראשונה נפקא לחולין דקי״ל אין מעילה בכ״מ אלא שינוי שנשתנה מקדושתו ואמאי פת אסורה הא קודם שנתנו הפת היה ההיסק חולין.
זה ששאלו בסוגיא והלא מעל המסיק וכיון דמעל נפקי לחולין כתבו בה גדולי הרבנים בנוסח זה וכל שאין בה קדושת הגוף כבהמת קרבן וכלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין והוא שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת הא כל שאין בו קדושת הגוף במעילה ראשונה יצאו לחולין שאין מעילה אלא שנוי קדושתו והפקעתה ולמדנו מדבריהם שכל שאין בו קדושת הגוף אין בו מועל אחר מועל וכן הסכימו בה גדולי המפרשים ומ״מ לגדולי המחברים ראינו שאף בקדשי בדק הבית כגון קרדום וחמור יש בהם מועל אחר מועל ולא אמרו אין מועל אחר מועל בקדשי בדק הבית אלא כגון שנטל האחד ונתן לאחר שהראשון מעל ולא השני אבל אם כל אחד ואחד נטל מעצמו ונהנה בלא נתינת אחר שניהם מעלו וכן שמעתיה בשם תוספתא של מסכתא מעילה בהדיא ומה שאמרו במסכת מעילה (י״ט.) והביאוה בשני של קדושין (נ״ה.) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב היתה שותה בכוס של זהב ובא חברו ושתה כלן מעלו אלמא שבבדק בית מיהא אף בדרך זה לא מעל אלא הראשון וכדברי גדולי הרבנים והמפרשים אפשר לדחק ולפרשה במוציא כגון שהראשון נתן לשני הבהמה לרכוב או הכוס לשתות ולימד שאע״פ שנהנה והוציא יש בו מעילה אחר מעילה במוקדשין אבל לא בבדק הבית ובעצים הנזכרים כאן אע״פ שאם היו בעין היה בהם מועל אחר מועל ולא היה לו להקשות מכיון שמעל המסיק נפקי לחולין מ״מ לענין אותם שהוסקו הרי הוא כמוציא ומ״מ קשה לפרש לשיטה זו מה שאמרו במסכת ראש השנה (כ״ח.) שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שמאחר שהיא בת מעילה כיון דמעל נפיק לחולין שהרי הקרן אין בו קדושת הגוף ואם כדבריהם היאך יצא לחולין והלא לדבריהם יש מועל אחר מועל בנהנה ואף במה שאין בו קדושת הגוף ואפשר לפרשה במוציא כגון שיצא בו אחד ונתנו לאחר לצאת בו והדברים זרים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: אי קשיא ליה [אם קשה לו] — הרי הא קשיא [זה היה קשה] לו, כלומר צד זה של השאלה הוא שנתקשה בו רמי בר חמא: והלא כשהסיק בהקדש, מעל המסיק, שכל המשתמש (אף במזיד) בדבר של הקדש לצורך חולין מעל בקודש. וכל היכא [וכל מקום] שמעל המסיק — נפקו להו [יצאו להם העצים] לחולין, שנתחללו מקדושתם עם המעילה וחייב המועל לשלם תמורתם להקדש. ואם העצים יצאו לחולין, הפת שנאפת מהם ודאי מותרת!
Rather, Rava said: If it was difficult for Rami bar Ḥama, this is what he found difficult: Didn’t the kindler of the fire transgress the prohibition of misuse of consecrated property, as anyone who unwittingly uses consecrated property for a non-sacred use violates this prohibition? And any case where the kindler of an oven misuses consecrated property by doing so, the wood is transferred to non-sacred status. The wood loses its sanctity when misused, and the one who misused it must donate other wood to the Temple in its place. In that case, the wood used to heat the oven is non-sacred wood and the bread should be permitted.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב פָּפָּא הָכָא בַּעֲצֵי שְׁלָמִים עָסְקִינַן וְאַלִּיבָּא דר׳דְּרַבִּי יהוד׳יְהוּדָה דְּאָמַר הֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל בְּמֵזִיד אֵינוֹ מִתְחַלֵּל.

Rav Pappa said: Here, we are dealing with wood which had been set aside for purchasing peace-offerings. This wood, while sanctified, has a lesser status of sanctity and does not become fully consecrated until the blood of the offering has been sprinkled. And this dilemma was raised in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: If one unwittingly misused consecrated property, it becomes desecrated and loses its elevated status. However, if one used the object intentionally, it is not desecrated and remains consecrated. Since the act here is intentional, the consecrated wood does not lose its status.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעצי שלמים – שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה׳ קרינן ביה שכולן לבעלים ואין לגבוה בהן אלא לאחר זריקת דמים את האימורין ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו וממעילה הוא דאימעיטי במסכת מעילה.
ואליבא דרבי יהודה – פשט ליה רב חסדא בקדושין בפ״ב (דף נה.) דאמר הקדש במזיד אין מתחלל אם נהנה ממנו במזיד לא יצא לחולין הלכך בשלמים שוגג דידהו כמזיד דהקדש דהא לאו בני מעילה נינהו והכי נמי הוה מצי למימר הכא כשהסיקו מזיד עסקינן מיהו שהסיקו משמע שוגג ומזיד וכיון דמצי לאוקמה בין בשוגג בין במזיד אוקמה.
בעצי שלמים – ה״מ לאוקמי בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דרבי יהודה אלא דלאו אורחא דמלתא לעבור במזיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא: הכא [כאן] בעצי שלמים עסקינן [עוסקים אנו] שהקדישם לצורך הקרבת קרבן שלמים בדמיהם שהם קדשים קלים ואין לגבוה בהם אלא לאחר זריקת הדם, ואליבא [ולפי שיטת] ר׳ יהודה שאמר: הקדש אם השתמש בו בשוגג — מתחלל על ידי כך, והריהו מעתה חולין גמורים, ואם נשתמש בו במזיד — אינו מתחלל.
Rav Pappa said: Here, we are dealing with wood which had been set aside for purchasing peace-offerings. This wood, while sanctified, has a lesser status of sanctity and does not become fully consecrated until the blood of the offering has been sprinkled. And this dilemma was raised in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: If one unwittingly misused consecrated property, it becomes desecrated and loses its elevated status. However, if one used the object intentionally, it is not desecrated and remains consecrated. Since the act here is intentional, the consecrated wood does not lose its status.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בְּמֵזִיד מַאי טַעְמָא לָא כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה הוּא לָא נָפֵיק לְחוּלִּין שְׁלָמִים נָמֵי כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה נִינְהוּ לָא נָפְקָא לְחוּלִּין.

The Gemara explains: What is the reason that when one intentionally uses this object it does not lose its status? Since it is not subject to the halakha of misuse of consecrated property, as one is liable to bring an offering only for unwitting misuse of consecrated property, it is not transferred to non-sacred status. The same halakha applies to the wood set aside for peace-offerings as well. Since at that stage it is not subject to the halakha of misuse of consecrated property, as that applies only after the animal’s blood has been sprinkled, then according to the opinion of Rabbi Yehuda, even if one unwittingly uses this wood, it is not transferred to non-sacred status; rather, it remains prohibited.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובדרך יסודית יותר: מזיד מאי טעמא [מה הטעם] שלא מתחלל, כיון דלאו [שאינו] בר מעילה, שדין מעילה אינו קיים בו — לא נפיק [יוצא] לחולין, שכן אין מביאים קרבן מעילה אלא על שימוש בהקדש בשגגה. ולפי שיטה זו שלמים נמי [גם כן], כיון דלאו בר מעילה נינהו [שאינם בני מעילה הם], כי בקרבן שלמים אין מעילה אלא לאחר זריקת דמם ולא קודם לכן. ולכן לשיטת ר׳ יהודה אם השתמש בהם אף בשוגג לא נפקא [יוצאים] לחולין ונשארים באיסורם.
The Gemara explains: What is the reason that when one intentionally uses this object it does not lose its status? Since it is not subject to the halakha of misuse of consecrated property, as one is liable to bring an offering only for unwitting misuse of consecrated property, it is not transferred to non-sacred status. The same halakha applies to the wood set aside for peace-offerings as well. Since at that stage it is not subject to the halakha of misuse of consecrated property, as that applies only after the animal’s blood has been sprinkled, then according to the opinion of Rabbi Yehuda, even if one unwittingly uses this wood, it is not transferred to non-sacred status; rather, it remains prohibited.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְכׇל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק נָפְקִי לְחוּלִּין וְהָא תַּנְיָא כׇּל הַנִּשְׂרָפִין אֶפְרָן מוּתָּר אחוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה בוְאֵפֶר הֶקְדֵּשׁ לְעוֹלָם אָסוּר.

The Gemara asks: And anywhere the kindler of an oven transgresses the prohibition of misuse of consecrated property by using consecrated wood, is it transferred to non-sacred status? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to all prohibited items that must be burned, their ashes are permitted after the burning, except for wood from an asheira. And consecrated ash is prohibited forever. Therefore, it is possible that when one kindles an oven with this consecrated wood, although he misuses consecrated property, the ash remains prohibited.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל הנשרפין – בשילהי פרק בתרא דתמורה מפרש אלו נשרפין ואלו נקברין.
ואפר הקדש לעולם אסור – להכי נקט גבי הקדש לעולם וגבי אשירה לא נקט לעולם משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו״ג ובטלה אבל הקדש אין בו ביטול והכי מפורש בשילהי תמורה: רמי בר חמא ורב שמעיה אאפר הקדש לעולם אסור מהדרי.
ורמינהו כל הנשרפין וכו׳ – ה״מ לאוקמי בעצי שלמים.
חוץ מעצי אשירה – תימה לרשב״א תיהוי כעבודת גלולים שנשתברה מאליה דשריא כדאמרינן בפרק כל הצלמים (ע״ז מא:) ואין לומר דהכא מיירי באשירה של ישראל דאין לה ביטול עולמית דהא בסוף תמורה (דף לד.) מפרש דלהכי לא עריב ותני אפר הקדש ואשירה לעולם אסורין משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו״ג דבטלה.
תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה. ואפר הקדש לעולם אסור. ואוקימנא כגון שנפלה דליקה מאליה, דלא הוה איניש דלמעול. אכל אם לא נפלה דליקת מאליה מעל המסיק ונפקי (לכולם) [לחולין] ואפרו מותר. והא דקתני גבי הקדש לעולם וגבי אשרה לא תני לעולם, משום דאשרה דגוי אית (ליה) [לה] תקנה בבטול והקדש לית ליה תקנה. והכי איתא בשלהי מסכת תמורה. מסתברא לי דהא [ד]⁠אמרינן בשלה על גבי גחלים הפת מותרת, דוקא בערלה וכלאי הכרם שאפרן מותר, ועל גבי גחלים הוו להו כאפר. אבל בעצי עשרה שאפרן אסור הפת אסורה. והא דאמרינן יוליך הנאה לים המלח, פירש הרב אלפסי הנאת הפת. משמע שהפת אסורה ולא (שהי) [שרי] בהולכת [דמי] עצים לים המלח. והרב בעל המאור כתב דהוא הדין לפת (ובתנור) [ותנור] דסגי [ליה] בהולכת דמי עצים לים המלח.
הרמת הדשן בכל יום מצות עשה כמו שביארנו למעלה ואחר שתרמו את הדשן ר״ל שחתו במחתה והורידו לרצפה היו גורפין את הנשאר במגרפות ועושין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין מתחת אותה ערימה בפסכתר והוא כלי גדול המחזיק לתך ומורידין אותו למטה ואח״כ בא אחד מן הכהנים ומוציא חוץ לעיר וצריך להזהר שלא יניחנו במקום שהרוחות מנשבות או הזרמים שוטפים כדי שלא יתפזר הנה והנה ונמצא שאין כלו לשם ומפני זה גם כן צריך שיוציאוה בנחת שלא תשפך בידיו והוא שדרשו ושמו ושמו בנחת ושמו כלו ושמו שלא יתפזר וכמו שביארנו שכל שבמזבח החיצון יש בו מעילה זו היא שיטת גדולי המחברים ומ״מ גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם ובהגהותיהם שלא נאמרה דרשת ושמו אלא בתרומת הדשן וכן שאין מעילה אלא בתרומת הדשן וכן מוכיח בסוגיאות שבתלמוד:
נותר אסור באכילה וטעון שריפה והאוכלו ענוש כרת והנבלה אסורה באכילה ומותרת בהנאה ואיסור אכילתה בלאו שור הנסקל אסור באכילה ובהנאה ואין איסור אכילתו בכרת אלא בלאו וחלבו מיהא בכרת כשאר חלבים:
אשם תלוי שנודע שלא חטא אחר שנזרק דמו או שאירע בו פסול או נותר וחטאת העוף הבאה על הספק כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד שהיא קרבה ואינה נאכלת הרי הן נשרפין אבל עולת העוף קרבה בתנאי שאם הוא ולד יהא לחובתה ואם אינו ולד יהא לנדבתה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה חוץ מעצי אשירה ותימא לרשב״א תהוי כנשתברה מאיליה וכו׳ עס״ה. וכבר תמה מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש על תמיהת הרשב״א דאשתמיטא הא דמקשה הש״ס התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ע״ש באריכות ובסוף דבריו כתב שלולי שהתוס׳ הזכירו שמו של רבינו הגדול הרשב״א היה אומר שלא יצאו דברי התוס׳ מפיהם ולענ״ד אחר המחילה מכבוד תורתו ועצמות הקדושים של מ״ז ז״ל נראה לי דבחנם תמה על רשב״א ז״ל דודאי יש מקום לתמיהת הרשב״א כאן שמפרש להך מתני׳ דסוף תמורה דהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר היינו מדאורייתא (ועיין מה שכתבתי לעיל דף ה׳ בל׳ התוס׳ ד״ה ואומר כל מלאכה ובר״פ כל שעה ד״ה בהדי דקשריף) ולפ״ז הא דקתני כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה היינו נמי מדאורייתא וכמ״ש התוס׳ שם להדיא בסוף תמורה מדכתיב לא ידבק בידך מאומה אם כן לפי זה יפה תמה הרשב״א ז״ל דלהוי כנשתברה מאיליה דנהי דאסורה מדרבנן משום גזירה דרבא דילמא מגבה לה וכו׳ מ״מ כיון דשריא מדאורייתא לא שייך למתנייה גבי הנך דקחשיב בסוף תמורה דאפרן אסור מדאורייתא כן נראה לי לפרש שתהא תמיהת הרשב״א קיימת לפי שיטתו ושיטת התוס׳ דתמורה מיהו לולי דבריהם היה נ״ל דמחמת קושיא זו של הרשב״א אית לן למימר דהא דקתני בשילהי תמורה דאפרן אסור נמי אינה אלא מדרבנן כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכמו שאבאר עוד בזה לקמן בסמוך ואם כן איכא למימר דאפר אשירה נמי אינו אלא מדרבנן דאע״ג דכתיב לא ידבק בידך מאומה מ״מ כיון ששורפה ונעשית מצותה אין לך ביטול גדול מזה ולא גרע מנשתברה מאיליה אלא הא דאפרה אסור היינו מדרבנן ומשום גזירה דרבא וכמ״ש מ״ז ז״ל כן נ״ל ודו״ק:
ושואלים: וכל היכא [מקום] שמעל המסיק נפקי [יוצאים] העצים לחולין? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: כל איסורים הנשרפין — אפרן מותר לאחר שריפה, חוץ מעצי אשירה, ואפר הקדש — לעולם אסור. הרי שיתכן שאף שהמסיק מעל, מכל מקום האפר עדיין אסור!
The Gemara asks: And anywhere the kindler of an oven transgresses the prohibition of misuse of consecrated property by using consecrated wood, is it transferred to non-sacred status? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to all prohibited items that must be burned, their ashes are permitted after the burning, except for wood from an asheira. And consecrated ash is prohibited forever. Therefore, it is possible that when one kindles an oven with this consecrated wood, although he misuses consecrated property, the ash remains prohibited.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵיקָה מֵאֵילֶיהָ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ דְּלֵיכָּא אִינָשׁ דְּנִמְעוֹל רַב שמעי׳שְׁמַעְיָה אָמַר גבְּאוֹתָן שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה דְּתַנְיָא {ויקרא ו׳:ג׳} וְשָׂמוֹ בְּנַחַת וְשָׂמוֹ כּוּלּוֹ וְשָׂמוֹ שֶׁלֹּא יְפַזֵּר.:

Rami bar Ḥama said: That baraita is discussing a case where a fire began on its own among consecrated wood and there is no one who misused consecrated property. Since this is the case, even the ash that is left from this wood remains consecrated property and one may not benefit from it. Rav Shemaya said: This baraita is dealing with those types of consecrated ash that require burial, such as the ash removed from the altar. As it was taught in a baraita: “And he shall take up the ash from where the fire has consumed the burnt-offering on the altar, and he shall put it beside the altar” (Leviticus 6:3). The phrase “And he shall put it” indicates that he must do so gently; “and he shall put it” also indicates that he must place all of it; “and he shall put it” also indicates that he may not scatter the ashes. Apparently, even after the offering has been burned it remains sacred, and one may not derive benefit from it. However, when it was burned it was not subject to misuse of consecrated property, as its burning is a necessary step in the process of sacrificing the offerings.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב שמעיה אמר האי דקתני אפר הקדש לעולם אסור כגון תרומת הדשן שטעון גניזה ושמועה זו תרומת הדשן שהוא טעון גניזה בסוף תמורה כדתניא ושמו אצל המזבח ושמו בנחת ושמו כלו (בנחת) ושמו שלא יפזר.
באותו אפר שטעון גניזה – קאמר לעולם אסור וזהו אפר של תרומת הדשן שלא היתה מעילה בהסיקו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רמי בר חמא: שם מדובר כגון שנפלה דליקה מאיליה בעצי הקדש, דליכא אינש דנמעול [שלא היה אדם שימעל]. וכיון שכך, לא יצאו אותם עצים לחולין, ומה שנשאר מהם עדיין הקדש הוא ואסור בהנאה. רב שמעיה אמר: שם מדובר באותן מיני אפר הקדש שטעונין גניזה כגון תרומת הדשן. דתניא הרי שנינו בברייתא] על הכתוב ״והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח״ (ויקרא ו, ג), ״ושמו״ — בנחת, ״ושמו״ — כולו, ״ושמו״ — שלא יפזר. הרי שאף לאחר שריפתו, עדיין יש בו קדושה ואסור בהנאה, ואף אין מעילה בהיסקו שלצורך הקרבת הקרבנות הוא.
Rami bar Ḥama said: That baraita is discussing a case where a fire began on its own among consecrated wood and there is no one who misused consecrated property. Since this is the case, even the ash that is left from this wood remains consecrated property and one may not benefit from it. Rav Shemaya said: This baraita is dealing with those types of consecrated ash that require burial, such as the ash removed from the altar. As it was taught in a baraita: “And he shall take up the ash from where the fire has consumed the burnt-offering on the altar, and he shall put it beside the altar” (Leviticus 6:3). The phrase “And he shall put it” indicates that he must do so gently; “and he shall put it” also indicates that he must place all of it; “and he shall put it” also indicates that he may not scatter the ashes. Apparently, even after the offering has been burned it remains sacred, and one may not derive benefit from it. However, when it was burned it was not subject to misuse of consecrated property, as its burning is a necessary step in the process of sacrificing the offerings.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין בִּיעוּר וְכוּ׳.: תַּנְיָא א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה וְהַדִּין נוֹתֵן וּמָה נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא טָעוּן שְׂרֵיפָה חָמֵץ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁטָּעוּן שְׂרֵיפָה.

It was taught in the mishna that Rabbi Yehuda says: The removal of leavened bread is to be accomplished only through burning. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: The removal of leavened bread is to be accomplished only through burning. And a logical derivation leads to this conclusion: Just as that which is left over from an offering after the time period in which it may be eaten, which is not subject to the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found, requires burning, so too, with regard to leavened bread, which is more stringent as it is subject to the prohibitions of: It shall not be seen, and: It shall not be found, all the more so is it not clear that it requires burning?
ר׳ חננאלתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.
אין ביעור חמץ אלא שריפה – נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה (תמורה לג:) וא״ת א״כ בהא דאמר ר׳ יהודה סוכה אינה נוהגת אלא בארבע מינין שבלולב יהא נמי הלכה כמותו דהתם נמי לא פליגי רבנן אלא מטעם דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אין דין ובפ״ק דסוכה (דף יא.) סתם לן תנא כרבנן דקתני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת אם קצצן כשירה וי״ל דהכא קיימא לן כרבי יהודה משום דין אחר דיליף במה מצינו אף על גב דאמרו לו חטאת העוף ואשם תלוי יוכיחו ושתיק מ״מ לדידן סבירא לן כרבנן דאמרי חטאת ואשם בשריפה וליכא תוכיח.
מתני׳ ר׳ יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה – בתוס׳ פסקו הלכה כר׳ יהודה משום דסתם כותיה בתמורה. וכתב הרי״ט דאינו הגון דיחיד ורבים הלכה כרבים ואההיא סתמא לא סמכינן דילמא סתם ואח״כ מחלוקת היא: וחכמים אומרים אף פורר וזורה לרוח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו׳ והלא דין הוא ומה נותר וכו׳ עכ״ל. וקשיא לן מאי ס״ד למילף בק״ו הא פשיטא לן בכולא תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן וכ״ש דקשיא למאי דמסיק רבי יהודה בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכתבו התוס׳ דהיינו בבנין אב גרידא ודלא כפירש״י דיליף בג״ש ואם כן קשה כנ״ל. וראיתי בל׳ הרא״ש ז״ל דלמאי דפסיק כרבנן ודלא כרבי יהודה ומסיק דהא דפליגי רבנן עליה דר״י ולא ילפי מנותר אע״ג דלדידהו חטאת העוף בקבורה ולא הוי יוכיח מ״מ ס״ל דחולין מקדשים לא ילפינן ולפ״ז קשה יותר מ״ט דר״י ובמאי קמיפלגי ועוד דלפירוש הרא״ש עיקר דברי רבנן חסרים מהברייתא וכל השקלא וטריא דרבנן בכל הברייתא מותר הן. ולולי שאיני כדאי היה נ״ל ליישב בפשיטות פלוגתא דר״י ורבנן דאזדו לטעמייהו דלא יאכל ולא תאכל לא משמע איסור הנאה דמנבלה לא ילפינן דלדברים ככתבן הוא דאתא כדלעיל ר״פ כל שעה ומטריפה דכתיב אותו נמי לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ בפסח משום דס״ל אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה וכמו שהקשה הרשב״א בתוס׳ שם מברייתא דת״כ דר״י סובר בהדיא חולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע״כ דר״י יליף איסור הנאה בחמץ מקראי דרבי יהושע בן לוי לעיל דף כ״ד אי מנותר גופא או מוכל חטאת אשר יובא בקדש לא יאכל באש תשרף או מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף והיינו באם אינו ענין כדלעיל ולפ״ז ממילא דחמץ בשריפה מהנך קראי גופייהו כדמקשה הש״ס לעיל אי מה כאן בשריפה וכו׳ אלא דמשני הש״ס לעיל אמר קרא והנותר נותר בשריפה וע״ז מסיק רבי יהודה שפיר דלא משמע ליה למעט מנותר בשריפה לענין חמץ כיון דאיכא ק״ו ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן כיון דבלא״ה מוקמינן לקרא באם אינו ענין מקדשים לחמץ וכ״ש דלא שייך למעט מוהנותר אלא שאר איסורי הנאה דחולין כגון שור הנסקל או חלב שור הנסקל או חולין בעזרה ועיין מ״ש בזה לעיל דף כ״ב משא״כ רבנן דרבי יהודה היינו ר״מ לטעמיה דלא יאכל משמע איסור הנאה מנבילה או אינך רבנן דילפי מאותו בטריפה דחולין בעזרה לאו דאורייתא או מלא יאכל כדחזקיה והנך קראי דריב״ל לא משמע להו ומוקי להו בלאוי יתירי כיון דליכא למידרש לאיסור הנאה וא״כ אין מקום ללמוד חמץ בשריפה מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן כן נ״ל נכון. ואף אם נאמר דרבי יהודה ס״ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ודרשא דת״כ שהביא הרשב״א לעיל אסמכתא בעלמא היא כדפרישית לעיל דף כ״ב לחד לישנא אפ״ה מצינן למימר דאי לאו קרא דריב״ל לא הוי ילפינן איסור הנאה בחמץ מאותו אלא לאיסור הנאה דשור הנסקל לחוד כמ״ש לעיל משום דטפי מסתבר לומר דחמץ שרי בהנאה מדכתיב לך תרי זימני ולא מסתבר לאוקמי חד בשאור וחד בחמץ או חד בכבשתו וחד בלא כבשתו אלא דוקא לבתר דילפינן איסור הנאה מקרא אחרינא והיינו מדרשא דריב״ל וכדפרישית לעיל דעיקר הילפותא היינו לגלויי דלשון לא יאכל היינו איסור הנאה וע״כ מוקמינן לך תרי זימני למילתא אחריתי כדפרישית לעיל כנ״ל ודוק:
פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתבו התוס׳ נראה דהלכה כר״י דסתם לן תנא כוותיה בפ׳ בתרא דתמורה עכ״ל. וכ״כ הרא״ש ז״ל בשם רש״י ושאר גאונים אלא שכתב בשם גאונים אחרים שפסקו כחכמים דמסתמא דתמורה אין ראיה דהוי כמחלוקת ואח״כ סתם בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ולע״ד לכאורה יש לי ליישב שיטת רש״י והתוס׳ וסייעתם דמשום הא לא איריא דהא לפי הסוגיא דשמעתין בברייתא דבסמוך משמע דשריפה חמורה וא״כ לפ״ז יפה פסקו לחומרא דנהי דאין סדר למשנה ומספקא לן הי מינייהו נישנית ברישא דאי דפסחים נישנית ברישא הוה ליה מחלוקת ואח״כ סתם והל׳ כסתם ואי האי דתמורה נישנית ברישא הוה ליה סתם ואח״כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא״כ הו״ל ספיקא דאורייתא דפלוגתא דר״י ודרבנן בדאורייתא איירי וספיקא דאורייתא לחומרא. מיהו שיטת הגאונים החולקים נראה דהיינו משום דסברי דהא דקי״ל בתמורה כל הנקברין לא ישרופו משום דהנקברין אפרן אסור הוי נמי מדאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס׳ דתמורה ואם כן אדרבה אית לן למיזל לחומרא דקבורה חמורה שאפרן אסור אלא דלפ״ז הוי משמע כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנתינו אף מפרר אלא מפרר דכיון דמהנקברים הוא ותנן כל הנקברין לא ישרופו מיהו גרסת הספרים שלנו גרסי אף מפרר וכן הוא בש״ע הלכות פסח סי תמ״ה וכבר הרגיש בזה בעל מג״א ותמה שם על הרמב״ם ז״ל שאף ע״פ שפסק שמותר לשורפו אפ״ה פסק אפרן אסור ולמאי דפרישית אדרבה שיטת הרמב״ם ז״ל עולה יפה דכיון דהך מלתא דסתם ואח״כ מחלוקת הוי ספיקא ומשו״ה פסק בכולהו לחומרא דלכתחילה מפרר כיון דמהנקברין הוא ועוד שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל מיהו אם יש לו עצים ורוצה לשורפם מותר דהוי נמי לחומרא כיון דבסתמא דתמורה משמע דחמץ דוקא בשריפה מן התורה כדמשמע נמי הכי בברייתא דבסמוך מיהו כששורפו כתב הרמב״ם דאפרן אסור דהוי נמי לחומרא שמא מהנקברין הוא ואפרן אסור. ואין להקשות אם כן האיך שורפו לכתחילה דילמא אתי לאתהנויי מאפרן מ״מ כיון דליכא אלא חשש גזירת חכמים בעלמא אית לן למיעבד לחומרא בעיקר מצות ביעור כנ״ל ודו״ק:
בתוספות בד״ה אין ביעור חמץ וכו׳ נראה דהלכה כר״י וכו׳ ונראה דהכא קי״ל כר״י משום דיליף במה מצינו וכו׳ עס״ה. נראה דמ״ש דיליף במה מצינו היינו במאי דמסיק ר״י בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו דמשמע להו דהוי במה מצינו ולא כפירש״י שכתב דהוי ג״ש וכמו שאבאר עוד לקמן וכן מה שכתבו התוס׳ עוד בדיבור הסמוך יש לומר דלחמץ בפסח לא צריך דמצי למילף במה מצינו היינו נמי במה שהוא בבל תותירו ולא ידעתי למה כתב מהרש״א ז״ל הך במה מצינו דכרת טפי מבל תותירו שהיא מסקנת הברייתא ועפ״ז יש לי ליישב ג״כ הא דפשיטא להו להתוס׳ בתחילת דבריהם דהל׳ כר״י משום סתמא דשילהי תמורה אע״ג דהוה ליה סתם ומחלוקת בתרי מסכתא אלא שסמכו בזה אמה שכתבו בסוף דבריהם דכיון דקי״ל דחטאת עוף ואשם תלוי בשריפה ממילא דע״כ חמץ בשריפה מהך במה מצינו דבל תותירו דליכא תוכיח ואם כן ממילא אידחי להו נמי הך מילתא דחכמים דמשנתינו דסברי מפרר והיינו משום דע״כ בחטאת עוף ואשם תלוי סברי כר״י דבקבורה ואנן קי״ל דבשריפה אם כן לפי זה הא דפסק נמי בשילהי תמורה דחמץ מהנשרפין ומוקמינן לה כר״י היינו דבעיקר דינא סבירא ליה כר״י דחמץ בשריפה מיהו בחטאת עוף ואשם תלוי לא קי״ל כוותיה ואם כן יפה כתבו התוס׳ דהלכה כר״י מסתם מתניתין דשילהי תמורה כן נ״ל ודו״ק:
בגמרא חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפה. משמע מהכא דשריפה הוי חומרא לגבי חמץ ואף ע״ג דבשילהי תמורה משמע איפכא דקתני התם כל הנקברין לא ישרופו משום דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ״מ רבי יהודה לטעמיה דפליג התם וקאמר אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף הנקברין רשאי ומשמע מסוגיא דהתם דהיינו משום דס״ל דנקברין נמי אפרן מותר כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכאן אין להאריך (ואף ע״ג דלפ״ז לא הוי צריכי רבנן להשיב לו על דבריו כיון דלדידהו ליכא ק״ו מ״מ לדבריו דרבי יהודה אמרי כמו שאבאר בסמוך בל׳ התוס׳ ד״ה אמרו לו דבלא״ה צריך לומר כן) דבלא״ה נראה לי דאף למאי דקי״ל דנקברין אפרן אסור אפ״ה לא הוי אלא מדרבנן לענין חמץ דהא קי״ל דכל איסורי הנאה שבתורה אינן אסורין מדאורייתא אלא כדרך הנאתן דהא בחמץ אכילה כתיב ביה ואפר שריפת חמץ ודאי לאו דרך הנאה מיקרי ומכ״ש דא״ש לפמ״ש בסמוך דכל הנך נקברין דשילהי תמורה דקתני דאפרן אסור לא הוי אלא מדרבנן (ודלא כמ״ש התוס׳ שם דהוי מדאורייתא) והבאתי ראייה מסוגיא דלעיל בסמוך ועוד דמה״ת נאמר דאסור דהא לא אשכחן קרא לאיסורא וכמ״ש שם התוס׳ דלא ידעינן מאי טעמא ולא אשכחן נמי קרא דטעונין קבורה ומה שכתבו התוס׳ דמסברא אית לן למימר הכי דלעולם באיסורן עומדין דאם כן האיך פליג רבי יהודה התם אע״כ דרבנן דפליגי עליה נמי לא איירי אלא מדרבנן והכי משמע להדיא התם בהא דמשני התם כאן בשק כאן בשיער ע״ש ודוק. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל שפסק בחמץ בפסח כחכמים דר״י ואפ״ה פסק שמותר לשורפו וכמו שאבאר בק״א ע״ש ודו״ק:
שם אמרו לו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל פירש״י דאף ע״ג דר״י מודה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר אפ״ה גבי פלוגתייהו מיהו קולא הוא ביוצא לשיירא וכו׳ עכ״ל. ונראה בכוונתו משום דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו בשעה ששית דהוי נמי שלא בשעת ביעורו לפירש״י לעיל פ״ק אלא משום דודאי עיקר פלוגתייהו היינו מדאורייתא אם כן מסתמא בשעת ביעורו דאורייתא איירי ובששית ודאי אין עיקר זמן ביעור מדאורייתא אלא שעת ביעורו דרבנן משום יום המעונן משו״ה הוצרך לפרש דאיירי ביוצא בשיירא דהוי זמן ביעורו דאורייתא ואפ״ה לענין עיקר דינא הוי כשלא בשעת ביעורו כן נ״ל בכוונת רש״י. מיהו מה שיש לדקדק בעיקר פירושו במ״ש דפלוגתא דר״י ורבנן איירי שלא בשעת ביעורו להיפך מ״ש התוס׳ לעיל בפ״ק דף י״ב ע״ב כבר כתבתי שם באריכות דאלו ואלו דברי אלקים חיים ע״ש ותמצא נחת דלפ״ז מתפרשת לשון הברייתא דהכא כמין חומר ועיין בסמוך:
ב שנינו במשנה: ר׳ יהודה אומר ״אין ביעור חמץ אלא שריפה ״. תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר׳ יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. ודבר זה, הדין (קל וחומר) נותן (מלמד), ובאופן זה: ומה נותר מן הקרבן לאחר זמן היתר אכילתו, שאינו בכלל איסור ״בל יראה ובל ימצא״ — טעון שריפה, חמץ שחמור ממנו שישנו בכלל איסור ״בל יראה ובל ימצא״ — לא כל שכן שטעון שריפה!
It was taught in the mishna that Rabbi Yehuda says: The removal of leavened bread is to be accomplished only through burning. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: The removal of leavened bread is to be accomplished only through burning. And a logical derivation leads to this conclusion: Just as that which is left over from an offering after the time period in which it may be eaten, which is not subject to the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found, requires burning, so too, with regard to leavened bread, which is more stringent as it is subject to the prohibitions of: It shall not be seen, and: It shall not be found, all the more so is it not clear that it requires burning?
ר׳ חננאלתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמְרוּ לוֹ כׇּל דִּין שֶׁאַתָּה דָּן תְּחִלָּתוֹ לְהַחְמִיר וְסוֹפוֹ לְהָקֵל אֵינוֹ דִּין לֹא מָצָא עֵצִים לְשׂוֹרְפוֹ יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל וְהַתּוֹרָה אָמְרָה {שמות י״ב:ט״ו} תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם בְּכׇל דָּבָר שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיתוֹ.

The Rabbis said to him: Any logical derivation that you derive whose initial teaching is stringent but whose subsequent consequences are lenient is not a valid logical derivation. According to Rabbi Yehuda, if one did not find wood to burn his leavened bread, must he sit idly and not remove it? And the Torah said: “You shall remove leaven from your houses” (Exodus 12:15), indicating that this must be done in any manner which you can remove it. Apparently, Rabbi Yehuda’s logical derivation leads to a leniency.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל דין שאתה דן – שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל.
אינו דין – שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו.
שאם לא מצא עצים ישב ויבטל – בתמיה ואף על גב דאמרי׳ בפרק קמא (דף יב:) לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו.
כל קל וחומר שאתה מכוין בו להחמיר ונמצא שנמשך ממנו קולא אינו קל וחומר הואיל והופקעה משם קצת כונת הקל וחומר וכן הדין בהפך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. וקשיא לי טובא דלשיטת רש״י דאיירי קודם זמן ביעורו אם כן מאי מהדרו ליה רבנן והתורה אמרה תשביתו דהא לכאורה ודאי מודה ר״י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ונהי דלא מהני הביטול מדאורייתא לר״י כדי שיהא מותר להשהותו עד לאחר הפסח דהא שמעינן ליה לר״י דחמץ אפילו של כותים ושל אחרים אסור לאחר הפסח מדאורייתא (וכבר האריך בזה מ״ז ז״ל בשו״ת בספרו פני יהושע) מ״מ ודאי מהני מיהו הביטול שלא יעבור בבל יראה ובאמת דאעיקר דינא דר״י נמי שייך להקשות כן דמשמע בשמעתין דלר״י לא מהני מפרר וזורה לרוח דהיינו פלוגתייהו ואמאי אסור מי גרע מפרר וזורה לרוח מביטול בעלמא. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דלשיטת רש״י הא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו כדי שלא יעבור בלאו דבל יראה אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני כל זמן שבידו לבערו אם כן אתי שפיר דביוצא בשיירא אתי לידי קולא כשלא ימצא עצים לשורפו שיעבור בעשה דתשביתו בחמץ ידוע כן נראה לי בשיטת רש״י ודו״ק:
גמ׳ כל דין שאתה דן תחלתו להחמי׳. עי׳ שבת קלו ע״ב תוס׳ ד״ה דתניא וזבחים יב ע״ב תד״ה בן עזאי:
אמרו לו חכמים: כל דין (קל וחומר) שאתה דן (לומד) שתחלתו לכאורה להחמיר וסופו מביא להקל — אינו דין שאין זה קל וחומר אמיתי. ואף כאן לדעת ר׳ יהודה, אם לא מצא עצים לשורפו יהא לדעתך יושב ובטל ולא יבערנו? והרי התורה אמרה: ״תשביתו שאר מבתיכם״ (שמות יב, טו), משמע בכל דבר שאתה יכול להשביתו, וקל וחומר שלך בסופו של דבר יבוא להקל בדין החמץ!
The Rabbis said to him: Any logical derivation that you derive whose initial teaching is stringent but whose subsequent consequences are lenient is not a valid logical derivation. According to Rabbi Yehuda, if one did not find wood to burn his leavened bread, must he sit idly and not remove it? And the Torah said: “You shall remove leaven from your houses” (Exodus 12:15), indicating that this must be done in any manner which you can remove it. Apparently, Rabbi Yehuda’s logical derivation leads to a leniency.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) חָזַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוּ דִּין אַחֵר נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה.

Then Rabbi Yehuda presented a different logical derivation based on the principle of: 'What do we find with regard to', rather than on an a fortiori inference (Rashash). It is prohibited to eat the leftover of offerings and it is prohibited to eat leavened bread. Based on this similarity, one can conclude that just as the leftover of offerings requires burning, so too, leavened bread requires burning.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודנו דין אחר – שאינו קל וחומר אלא גזירה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל.
מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה – וא״ת למאן דדריש לעיל (דף כד.) הנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה היכי יליף רבי יהודה חמץ בשריפה מנותר ותירץ רשב״א דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר איסורין אבל חמץ דדמי לנותר בכרת ובבל תותירו לא ממעטינן וא״ת לעיל היכי יליף שאר אסורין באם אינו ענין נוקי קרא בחמץ בפסח דוקא דדמי ליה טפי וי״ל דלחמץ בפסח לא צריך [קרא] דמצי למילף במה מצינו.
חזר ר׳ יהודה ודנו דין אחר – משמע דהדר ביה ר׳ יהודה משום קושיא דרבנן. וקשיא דבמס׳ סוכה א״ר יהודה אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין בלבד ק״ו ומה לולב שאינו נוהג אלא יום אחד אינו אלא בארבע׳ מינין סוכה שנוהגת שבעה לא כל שכן אמרו לו כל דין שאתה דן וכו׳ ולא שמעינן ליה דהדר ביה. וא״ל דהכא נמי לא הדר ביה מסבריה אנא דבעי לאשכוחי ק״ו או ג״ש לדבריהם דרבנן ולבסוף נמי כי שתיק לדבריהם הוא דשתיק אבל לדידיה אע״ג דתחלתו להחמיר וסופו להקל דין הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה מה נותר כו׳ דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר אסורין כו׳ עכ״ל שאר אסורין דלעיל דהיינו שור הנסקל לא אצטריך ליה למעוטי כיון דלא דמי לנותר דהוי בכרת אלא משום דההוא יתורא דקרא דלא יאכל דמוקמינן ליה לשאר איסורים בבשר טמא הוא דכתיב דלית ביה כרת ואיכא למילף מיניה שפיר שור הנסקל שיהיה בשריפה אי לאו האי מיעוטא דהנותר בשריפה ודו״ק:
בא״ד לעיל היכי יליף שאר אסורין כו׳ דלחמץ בפסח לא צריך קרא דמצי למילף במה מצינו עכ״ל ר״ל במה מצינו מנותר דהוה נמי בכרת אבל שאר אסורין לא מצי למילף לאסור בהנאה במה מצינו מבשר טמא שאינו בכרת ואסור בהנאה דנבילה תוכיח שאסור באכילה ואינו אסור בהנאה ודו״ק:
חזר ר׳ יהודה ודנו דין אחר שלא בדרך קל וחומר אלא על ידי ״מה מצינו״ (רש״ש): נותר אסור באכילה ואף חמץ אסור באכילה, ומפני הדמיון ביניהם נסיק: מה נותר בשריפה — אף חמץ בשריפה.
Then Rabbi Yehuda presented a different logical derivation based on the principle of: 'What do we find with regard to', rather than on an a fortiori inference (Rashash). It is prohibited to eat the leftover of offerings and it is prohibited to eat leavened bread. Based on this similarity, one can conclude that just as the leftover of offerings requires burning, so too, leavened bread requires burning.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמְרוּ לוֹ נְבֵילָה תּוֹכִיחַ שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וְאֵינָהּ טְעוּנָה שְׂרֵיפָה אָמַר לָהֶן הֶפְרֵשׁ נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה מָה נוֹתָר טָעוּן שְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ טָעוּן שְׂרֵיפָה.

They said to him: The case of an animal carcass can prove that eating the leftover of offerings is not a factor in determining whether or not leavened bread requires burning, as eating an animal carcass is prohibited and it does not require burning. Therefore, there is no clear connection between the prohibition to eat a particular object and a requirement to burn it. He said to them: There is a difference between these cases, as it is explicitly stated that one may benefit from an animal corpse. Therefore, the following comparison can be made: It is prohibited to eat and derive benefit from the leftover of sacrificial meat, and it is prohibited to eat and derive benefit from leavened bread. Just as the leftover of sacrificial meat requires burning, so too, leavened bread requires burning.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה, ואם כן אין להביא ראיה מאיסור אכילה לחובת שריפה! אמר להן: הפרש יש בין הדברים, שכן בנבילה מפורש היתר הנאה, וכך יש להשוות: נותר אסור באכילה ובהנאה, ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה — אף חמץ טעון שריפה.
They said to him: The case of an animal carcass can prove that eating the leftover of offerings is not a factor in determining whether or not leavened bread requires burning, as eating an animal carcass is prohibited and it does not require burning. Therefore, there is no clear connection between the prohibition to eat a particular object and a requirement to burn it. He said to them: There is a difference between these cases, as it is explicitly stated that one may benefit from an animal corpse. Therefore, the following comparison can be made: It is prohibited to eat and derive benefit from the leftover of sacrificial meat, and it is prohibited to eat and derive benefit from leavened bread. Just as the leftover of sacrificial meat requires burning, so too, leavened bread requires burning.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמְרוּ לוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְאֵינוֹ טָעוּן שְׂרֵיפָה אָמַר לָהֶן הֶפְרֵשׁ נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה אָמְרוּ לוֹ חֶלְבּוֹ שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת וְאֵין טָעוּן שְׂרֵיפָה

The Rabbis said to him: The case of an ox that is stoned can prove that this is not a clear factor, as it is prohibited to eat and derive benefit from such an ox and it does not require burning. He said to them: There is a difference between leavened bread and an ox that is stoned, as there is an additional factor that is not relevant to the ox. It is prohibited to eat and derive benefit from the leftover of sacrificial meat, and one who does so is punished with karet. And it is prohibited to eat and derive benefit from leavened bread, and one who does so is punished with karet. Just as the leftover of sacrificial meat requires burning, so too, leavened bread requires burning. They said to him: If so, the fats of an ox that is stoned can prove that this too is an insignificant factor, as it is prohibited to eat the fats and derive benefit from them, and one who eats them is punished with karet, and they do not require burning.
תוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חלבו של שור הנסקל יוכיח – הקשה ריב״א היא גופה נילף מנותר שיהא בשריפה דדמי ליה ותירץ דלא דמי ליה בבל תותירו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה חלבו של שור כו׳ ותירץ דלא דמי ליה בבל תותירו עכ״ל ואין להקשות כיון דאסקי אדעתייהו הך פירכא דבל תותירו א״כ מה יוכיח איכא דהא חמץ דמי לנותר בבל תותירו משא״כ שור הנסקל וי״ל דסמכו עצמם למימר יוכיח נמי אהא לדברי ר״י כדמסיק דאשם תלוי וחטאת כו׳ לדבריך יוכיחו וק״ל:
אמרו לו: אף כאן אפשר להראות סתירה: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה — ואינו טעון שריפה. אמר להן: הפרש יש בין חמץ ושור הנסקל. וכך יש להשוות: נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת על אכילתו, ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת על אכילתו, מה נותר דינו בשריפה — אף חמץ דינו בשריפה, אמרו לו: אם כן, חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה, וכיון שהוא שור הנסקל אף אסור בהנאה, וענוש כרת, שהרי כל האוכל חלב דינו בכרת, ובכל זאת — אין טעון שריפה!
The Rabbis said to him: The case of an ox that is stoned can prove that this is not a clear factor, as it is prohibited to eat and derive benefit from such an ox and it does not require burning. He said to them: There is a difference between leavened bread and an ox that is stoned, as there is an additional factor that is not relevant to the ox. It is prohibited to eat and derive benefit from the leftover of sacrificial meat, and one who does so is punished with karet. And it is prohibited to eat and derive benefit from leavened bread, and one who does so is punished with karet. Just as the leftover of sacrificial meat requires burning, so too, leavened bread requires burning. They said to him: If so, the fats of an ox that is stoned can prove that this too is an insignificant factor, as it is prohibited to eat the fats and derive benefit from them, and one who eats them is punished with karet, and they do not require burning.
תוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים כז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים כז:, ר׳ חננאל פסחים כז:, הערוך על סדר הש"ס פסחים כז:, רש"י פסחים כז:, תוספות פסחים כז:, ההשלמה פסחים כז: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים כז:, בית הבחירה למאירי פסחים כז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים כז:, מהר"ם חלאווה פסחים כז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים כז:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים כז:, פני יהושע פסחים כז:, גליון הש"ס לרע"א פסחים כז:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים כז:, אסופת מאמרים פסחים כז:

Pesachim 27b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 27b, R. Chananel Pesachim 27b, Collected from HeArukh Pesachim 27b, Rashi Pesachim 27b, Tosafot Pesachim 27b, HaHashlamah Pesachim 27b, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 27b, Meiri Pesachim 27b, Ritva Pesachim 27b, R. Moshe Chalava Pesachim 27b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 27b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 27b, Penei Yehoshua Pesachim 27b, Gilyon HaShas Pesachim 27b, Steinsaltz Commentary Pesachim 27b, Collected Articles Pesachim 27b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144