אתאמ׳ בטומאה קלה, שהיא טומאת אוכלין, שהיא [יורדת] לכן, כלו׳, האוכל המיטמא ממנה אחרי שנגע השרץ בזו נבלת העוףב, מטמא אוכלין של קדש כמו הנבלה ע[צ]מה, דאע״ג דקי״ל דאין טומאה עושה כיוצא בה בחולין, אבל בקודש עושה.ג
(1) 
בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה שֶׁעוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ.
בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה שֶׁעוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ.in a case of severe ritual impurity, i.e., when the carcass of a kosher bird renders one’s garments impure while it is in his throat, which does not render impure another item similar to it, i.e., a person who is rendered impure by the carcass does not render another man impure; shall you also say that there is no requirement of thought in the case of lenient impurity, i.e., when the carcass transmits impurity as food, which does render impure another item similar to it? Food that became impure transmits impurity to other food, albeit by rabbinic law.
א. בגליון פירוש לתלמוד על מסכת נדה (כתב יד פרנקפורט - מרצבכר 22): ור״ח ז״ל כתב וכו׳. ורש״י פירש טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה, שטומאה חמורה שיש בנבלת העוף היא שהאוכלה נטמא בבית הבליעה, ואין האדם מטמא אדם, אבל טומאה קלה שיש בה, היינו שהיא עצמה טמאה בטומאת אוכלין, והיא מטמאה אוכל אחר מדרבנן. אבל ר״ח מפרש שהאוכל הנטמא מהנבלה מטמא אוכל אחר, וזהו דוקא באוכל של קודש (יש לציין שגם על פירוש ר״ח יש להקשות כמו שתמהו האחרונים על רש״י, איך מיפריך ק״ו מטומאה שהיא דרבנן, כי רק על האוכל השני פירש ר״ח שהוא של קודש, אבל האוכל שנטמא מנבלת העוף הוא של חולין, אף שלכולי עלמא אין טומאתו אלא מדרבנן). והמאירי פירש שהאוכל עושה טומאה בדרגה כיוצא בו, כי הוא מטמא משקין להיות תחילה.
ב. וכשיטתו להלן שאינו מטמא טומאת אוכלין אלא במגע שרץ.
ג. ושם עוד שתי מילים שאיני יודע לפענח: ומפ... טמא.
טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה – מאחר שמטמאה נבלה את האדם אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן.
כבר ביארנו שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם צריך שתדע שדברים שאין ראויים לאדם כלל אפילו נזרעו לאדם אינן בחיוב מעשר אבל דברים המיוחדים לבהמה אלא שראויים לאדם על ידי הדחק כל שנזרעו לאדם חייבין אבל עלו מאליהן במקום המשתמר או שנזרעו סתם פטורין ומה שראוי לאדם שלא על ידי הדחק אע״פ שאין רגילים בהם אלא מתוך הדחק כגון בשני רעבון אפילו בסתם חייב אבל אם נזרעו לבהמה ונמלך וחשב עליהן לאדם בעודן מחוברין פטור שמחשבת חבור אינה מחשבה כמו שביארנו והסיאה והיא פוליו״ל והקורנית והוא הנקרא שדריג״א והאזוב סתמן לאדם וכל שעלו מאליהן במקום המשתמר חייבין:
בטומאה חמורה (שבנבלת עוף טהור בבית הבליעה, המטמאת בגדים) — שכן היא אינה עושה (מחילה דין) על הדבר הנטמא על ידה שיהיה מעתה דינו כיוצא בה (כמוה), שהרי האדם הנטמא בנבלה, אינו חוזר ומטמא אדם אחר, כדרך שמטמאת הנבלה. תאמר בטומאה קלה (טומאת אוכלין) — שהיא עושה את האוכל הנטמא על ידה שיהא דינו מעתה כיוצא בה. שכן דינו של אוכל זה שנטמא, שהוא חוזר ומטמא אוכל אחר (מדרבנן).
in a case of severe ritual impurity, i.e., when the carcass of a kosher bird renders one’s garments impure while it is in his throat, which does not render impure another item similar to it, i.e., a person who is rendered impure by the carcass does not render another man impure; shall you also say that there is no requirement of thought in the case of lenient impurity, i.e., when the carcass transmits impurity as food, which does render impure another item similar to it? Food that became impure transmits impurity to other food, albeit by rabbinic law.
הכל
(2) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי כֹּל דְּכֵן הוּא וּמָה טוּמְאָה חֲמוּרָה דְּקִילָּא דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ מְטַמְּאָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה טוּמְאָה קַלָּה דַּחֲמִירָא דְּעוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמְּאָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה.
Abaye said to Rava: But in that case, all the more so impurity as food should apply without thought. If severe impurity, i.e., the unique impurity of the carcass of a kosher bird, which is lenient in the sense that it does not render impure another item similar to it, nevertheless imparts impurity without thought, i.e., without one knowing what is in his throat, then with regard to lenient impurity, i.e., the carcass’s impurity as food, which is more severe in the sense that it renders impure another item similar to it, isn’t it logical that it should impart impurity without thought?
אמר ליה [לו] אביי לרבא: והרי כל שכן הוא, ובאופן זה: ומה טומאה חמורה (טומאת נבלת העוף) שאף דקילא [שקלה] היא, שהרי אינה עושה את הנטמא על ידה שיהיה כיוצא בה — מטמאה שלא במחשבה (אף אם לא היה האוכל את נבלת העוף יודע שבבית הבליעה ישנה נבלת עוף טהור). אם כן, טומאה קלה כגון זו של טומאת אוכלין, דחמירא [שחמורה], שהרי היא עושה את הנטמא על ידה שיהיה דינו כיוצא בה — אינו דין שמטמאה שלא במחשבה?
Abaye said to Rava: But in that case, all the more so impurity as food should apply without thought. If severe impurity, i.e., the unique impurity of the carcass of a kosher bird, which is lenient in the sense that it does not render impure another item similar to it, nevertheless imparts impurity without thought, i.e., without one knowing what is in his throat, then with regard to lenient impurity, i.e., the carcass’s impurity as food, which is more severe in the sense that it renders impure another item similar to it, isn’t it logical that it should impart impurity without thought?
הכל
(3) אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת הָכִי קָאָמַר לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה שֶׁצְּרִיכָה הֶכְשֵׁר.
Rather, Rav Sheshet said that this is what the Rabbis, who replied to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, are saying: No, if you said that thought is not required with regard to severe impurity, i.e., the carcass of a kosher bird in the throat, as it does not require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity, shall you also say that thought is not required with regard to lenient impurity, i.e., its impurity as food, where it does require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity?
אלא אמר רב ששת, הכי קאמר [כך הוא, חכמים שהשיבו לר׳ יוחנן בן נורי, אומר, זו כוונתם]: לא אם אמרת בטומאה חמורה (נבלת העוף), שהרי היא חמורה שכן אינה צריכה הכשר כדי להיטמא, תאמר בטומאה קלה (טומאת אוכלין) שהרי היא צריכה הכשר כדי להיטמא.
Rather, Rav Sheshet said that this is what the Rabbis, who replied to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, are saying: No, if you said that thought is not required with regard to severe impurity, i.e., the carcass of a kosher bird in the throat, as it does not require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity, shall you also say that thought is not required with regard to lenient impurity, i.e., its impurity as food, where it does require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity?
הכל
(4) וּמִי צְרִיכָה הֶכְשֵׁר וְהָתְנַן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר צְרִיכָה מַחְשָׁבָה אוְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה ב וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר.
The Gemara asks: And does the carcass of a kosher bird require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to impurity as food? But didn’t we learn in a baraita: Three matters were stated with regard to the carcass of a kosher bird: In order for it to be susceptible to impurity as food, it requires a person’s intent to eat it; and it transmits impurity to garments by rendering one who swallows it ritually impure only when an olive-bulk of it is in the throat; and it does not require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity?
ושואלים על כך: ומי [והאם] צריכה נבלת עוף טהור הכשר כדי לטמא טומאת אוכלין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שלשה דברים נאמרו בנבלת עוף טהור: צריכה מחשבה להיאכל, כדי שתיטמא טומאת אוכלין. ואינה מטמאה את האוכל אותה טומאת בגדים אלא בזמן שלפחות כשיעור זית מן הנבלה נמצא בבית הבליעה. ואינה צריכה הכשר כדי שתטמא!
The Gemara asks: And does the carcass of a kosher bird require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to impurity as food? But didn’t we learn in a baraita: Three matters were stated with regard to the carcass of a kosher bird: In order for it to be susceptible to impurity as food, it requires a person’s intent to eat it; and it transmits impurity to garments by rendering one who swallows it ritually impure only when an olive-bulk of it is in the throat; and it does not require contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity?
הכל
(5) נְהִי דְּהֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ לָא בָּעֲיָא הֶכְשֵׁר מַיִם בָּעֲיָא.
The Gemara answers: Although it does not require contact with a creeping animal for it to be rendered susceptible to impurity, i.e., it is inherently impure, nevertheless it does require contact with water or another liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity.
נהי דהכשר שרץ לא בעיא, הכשר מים בעיא]. אלקבל טומאה מן השרץ לא בעיא הכשר, אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשרב.
א. רשב״א, פר״ח ז״ל וכו׳. ומשם במאירי בשם גאוני הראשונים.
ב. לדעת ר״ח נבלת עוף טהור אינו מטמא טומאת אוכלין אלא על ידי מגע שרץ. והרשב״א בחידושיו כאן הרבה לתמוה על פירוש ר״ח, א, דהוה ליה למימר הכשר לשרץ והכשר למים. ב, שטומאת משקין אינו מוזכר בשום מקום בלשון מים. ג, דהוי ליה למימר הא לטומאת שרץ הא לטומאת משקין. ד, דממה שאמרו שאינו צריך הכשר הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה, משמע שהוא מקבל טומאת אוכלין ממה שהוא נוגע בעצמו. ובתוספות רי״ד כאן כתב שאף שדברי הגמרא כאן פירושם כרש״י, שאינו צריך מגע שרץ לקבל טומאת אוכלין, אבל סוגית הגמרא כאן היא אליבא דר׳ מאיר, אבל לחכמים בזבחים דף קה, א אין נבלת עוף טהור מקבל טומאת אוכלין אלא במגע שרץ. והגר״ד מצגר בהערות לרשב״א ציין לתשובות רעק״א תנינא סי׳ צט, שכתב שכדעת ר״ח מבואר גם ברש״י חולין דף קכ״א, א ובכורות דף י, א. וכתב רעק״א שיש לפרש את סוגית הגמרא בזבחים דף קה,א שר׳ מאיר ורבנן נחלקו אם נבלת העוף מטמא טומאת אוכלין בלא מגע שרץ.
נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיא – אף על פי שזו השטה מוכחת כפתרון המורה שפירש בנבלת העוף הטהור מטמאה טומאת אוכלין מעצמה בלי שום מגע שרץ נראה לי דדבר זה הוא מחלוקת ר׳ מאיר ורבנן דר׳ מאיר סבר היא עצמה מטמאה טומאת אוכלין בלי שום מגע שרץ ורבנן סברי אינה מטמא בלא מגע שרץ כדפרישית בזבחים בפרק טבול יום ובפרק אותו ואת בנו במהדורא תליתאה והאי דאמר הכא נהי דהכשר שרץ לא בעיא דחייה בעלמא היא ואליבא דר׳ מאיר ולא קמא הך דחיתא ולעולם נבלת עוף הטהור לרבנן אינה צריכה מטמאה טומאת אוכלין ומשקין בלא מגע שרץ.
נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיא. פר״ח ז״ל לקבל טומאה מן השרץ לא בעיא הכשר אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשר. ואינו מחוור בעיני דא״כ הכשר לשרץ והכשר למים הוה לי למימר ועוד דבשום מקום לא מדכר טומאת משקין בלשון מים וה״ל למימר הכשר משקים אי נמי לימא הא לטומא שרץ הא לטומאת משקין ועוד דהא אמרינן לפי שסופו לטמא טומאה חמורה אלמא משמע דממגע עצמה מקבלת טומאת אוכלים וכפרש״י ז״ל הכשר שרץ שאין שרץ צריך לתקנו ולהכשירו לטומאה זו דהיא מקבלת טומאת אוכלים מעצמה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אבל הכשר מים ממש בעינן כאלו מקבלת טומאה מאחרים וזה הנכון. וא״ת א״כ נמצאת נבלת עוף טהור מטמאה שלא בבית הבליעה והכתוב אומר לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא בבית הבליעה. י״ל דאה״נ לטמא אדם וא״נ אפילו לאוכלים בשלא חשב עליה לאכילה ושלא בכרכין, וקרא סתמא כתיב כנ״ל.
נהי דהכשר שרץ לא בעי הכשר מים בעי – פי׳ דקס״ד דכל שסופה ליטמא טומאה חמורה דאמרינן שאינו צריך הכשר שרץ ושום טומאה אחרת דמעצמה טמאה אבל הכשר מים בעיא ואסיק׳ דאפי׳ הכשר מים לא בעי מכיון דחזי לאכילה והוא שחישב עליו לגוי וכיוצא בו וכדרהיטא סוגיין. והא דאמרינן בעלמא גבי נבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ההיא לטמא אדם וכלים אבל אוכלין מטמאה בשחישב עליה לאוכלין א״נ דההיא אפילו לאוכלין ובשלא חשיב עליה לאכילה ואם איתא הא איכא ונר׳ דקים ליה דהני כללי דוקני נינהו מדדחיק נפשיה ולא קאמר שאין למדין מן הכללות.
ומשיבים: נהי [אף שאמנם] הכשר שרץ המטמא אותה היא לא בעיא [אינה צריכה], שכן נטמאת היא מעצמה, ואינה נזקקת לכך. ואולם הכשר מים או שאר משקים המכשירים לקבלת טומאה, היא בעיא [צריכה].
The Gemara answers: Although it does not require contact with a creeping animal for it to be rendered susceptible to impurity, i.e., it is inherently impure, nevertheless it does require contact with water or another liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity.
הכל
(6) מַאי שְׁנָא הֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ דְּלָא בָּעֲיָא כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הֶכְשֵׁר מַיִם נָמֵי לָא תִּבְעֵי כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
The Gemara asks: What is different about being rendered susceptible to ritual impurity by contact with a creeping animal that it does not require this contact? This ruling is in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught. If so, it should also not require contact with water or another liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity, likewise in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught.
ושואלים על כך: מאי שנא [מה שונה, מיוחד] הכשר שרץ שלא בעיא [לא צריך] — הרי זה כדתנא דבי [כפי ששנה החכם של בית] המדרש של ר׳ ישמעאל, הכשר מים נמי [גם כן] לא תבעי [לא תצטרך], ומסבירים: כדתנא דבי [כפי ששנה החכם של בית] המדרש של ר׳ ישמעאל.
The Gemara asks: What is different about being rendered susceptible to ritual impurity by contact with a creeping animal that it does not require this contact? This ruling is in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught. If so, it should also not require contact with water or another liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity, likewise in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught.
הכל
(7) דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל {ויקרא י״א:ל״ז} עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ.
As the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita: The verse states that seeds contract impurity from the carcass of a creeping animal only if they first come into contact with water: “And if any part of their carcass fall upon any sowing seed that is to be sown, it is pure. But if water be put upon the seed, and any part of their carcass fall thereon, it is impure unto you” (Leviticus 11:37–38). This passage teaches that as long as water did not fall on the seeds, they are not susceptible to ritual impurity. This halakha applies to all items similar to seeds.
דתנא דבי [שכך שנה החכם של בית] המדרש של ר׳ ישמעאל: ממה נאמר בדין הכשר לקבלת טומאת אוכלין ״וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם״ (ויקרא יא, לז—לח), למדים שכל עוד לא הוכשר בנפילת מים עליו, אין הוא נטמא. ומקור הלכה זו של הכשר לקבלת טומאה, הריהו זרעים, ללמדנו שדין זה נוהג בדומה לזרעים.
As the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita: The verse states that seeds contract impurity from the carcass of a creeping animal only if they first come into contact with water: “And if any part of their carcass fall upon any sowing seed that is to be sown, it is pure. But if water be put upon the seed, and any part of their carcass fall thereon, it is impure unto you” (Leviticus 11:37–38). This passage teaches that as long as water did not fall on the seeds, they are not susceptible to ritual impurity. This halakha applies to all items similar to seeds.
הכל
(8) מָה זְרָעִים שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר גאַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר ד יָצְתָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
Accordingly, just as seeds, which will never transmit impurity severe enough to transmit to humans, like any food, require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity, so too, all items that will never transmit severe impurity require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity. This excludes the carcass of a kosher bird, which will ultimately transmit impurity severe enough to be transmitted to a human, i.e., when it is in his throat, and therefore it does not require contact with liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity.
ומכאן נלמד: מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי אין האוכל מטמא אדם בכל אופן — הריהם צריכין הכשר לקבלת טומאה. אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה — צריכין הכשר. יצתה (יצאה) מכלל אלו, נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה שהרי היא מטמאת אדם בהיותה בבית הבליעה — שאין צריך הכשר לקבלת טומאה.
Accordingly, just as seeds, which will never transmit impurity severe enough to transmit to humans, like any food, require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity, so too, all items that will never transmit severe impurity require contact with liquid to be rendered susceptible to impurity. This excludes the carcass of a kosher bird, which will ultimately transmit impurity severe enough to be transmitted to a human, i.e., when it is in his throat, and therefore it does not require contact with liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity.
הכל
(9) אֶלָּא אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא שׁוּם טוּמְאָה חֲמוּרָה בְּעוֹלָם שׁוּם טוּמְאָה קַלָּה בָּעוֹלָם.
Rather, Rava said, and some say that it was Rav Pappa who said: The Rabbis’ rejection of Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s a fortiori inference is not based on the specific halakha of impurity of food imparted by the carcass of a bird. Rather, they are referring to the fact that in general there is no item under the common name of severe impurity that requires contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity. By contrast, with regard to the common name of lenient impurity as food, in general the items in this category require contact with a liquid for them to be rendered susceptible to impurity, despite the fact that the particular case of the carcass of a kosher bird is an exception. Therefore, intent is required for lenient impurity even in the case of a carcass of a kosher bird.
שום טומאה חמורה שום טומאה קלה – לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר תאמר בטומאה קלה דאוכלין שאע״פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר הלכך הכא נמי בעיא מחשבה.
שום טומאה חמורה בעולם כו׳ – תימה דיפרש הא דקתני דאינה יורדת לכך המחשבה גופה דלא מצינו טומאה חמורה שצריכה מחשבה בשום מקום דהא דאמרינן דנבלת בהמה ועוף טהור צריכין מחשבה היינו לטומאת אוכלין לצרף פחות מכזית ופחות מכביצה אוכלין אבל כזית מהם מטמא אדם וכלים בלא מחשבה כדפרישית אבל טומאה קלה צריכה מחשבה בעלמא ומיהו נבלה נמי בעינן שתהא ראויה לגר לבר פדא.
שם טומאה חמורה בעולם. דאינה צריכה הכשר בשום מקום תימה ליפלוג במחשבה גופה שלא מצינו טומאה חמורה שצריכה מחשבה בשום מקום אבל טומאה קלה צריכה מחשבה בעלמא ונבלת בהמה טמאה ונבלת עוף טהור כדאמרינן לעיל דצריכה מחשבה היינו לצרף פחות מכזית עם פחות מכביצה אוכלין כדפרש״י אבל בכזית ממנה מטמא אדם וכלים בלא מחשבה ומיהו נבלה בעינן שתהא ראויה לגר לבר פדא והיינו כעין מחשבה:
תד״ה שום טמאה כו׳ דהא אמרינן נבלת בהמה ועוף טהור צריכין כו׳ שתהא ראויה לגר לבר פדא כו׳ עכ״ל שגירת לישנא דמתני׳ נקטו דנבלת עוף טהור אינו מטמא אדם וכלים אלא בגדים בבית הבליעה ומלתיה דבר פדא בבכורות פ״ג ע״ש:
אלא אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: כך דחו חכמים את הקל וחומר של ר׳ יוחנן בן נורי, שאף שנבלת עוף טהור נראית כחמורה מטומאת נבלה, שכן אינה צריכה מחשבה, אבל סוף סוף שום [שם, מהות] טומאה חמורה בעולם היא טומאת הנבלה, בעוד ששום [שם, מהות] טומאת אוכלין, הריהי טומאה קלה בעולם.
Rather, Rava said, and some say that it was Rav Pappa who said: The Rabbis’ rejection of Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s a fortiori inference is not based on the specific halakha of impurity of food imparted by the carcass of a bird. Rather, they are referring to the fact that in general there is no item under the common name of severe impurity that requires contact with a liquid for it to be rendered susceptible to ritual impurity. By contrast, with regard to the common name of lenient impurity as food, in general the items in this category require contact with a liquid for them to be rendered susceptible to impurity, despite the fact that the particular case of the carcass of a kosher bird is an exception. Therefore, intent is required for lenient impurity even in the case of a carcass of a kosher bird.
הכל
(10) אָמַר רָבָא וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר דְּמַחְשֶׁבֶת חִיבּוּר שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה אָמַר רָבָא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן ההַסֵּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרְנִית שֶׁבֶּחָצֵר אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין חַיָּיבִין.
§ Rava says: And Rabbi Yoḥanan concedes with regard to the obligation to tithe, that intent while the produce is attached to the ground is considered intent. Rava said: From where do I say that this is the halakha? It is as we learned in a mishna (Ma’asrot 3:9) that deals with the obligation to tithe: Savory, hyssop [veha’ezov], and thyme [vehakoranit], i.e., various types of hyssop plants, that were growing in a courtyard, are eaten by some people although they are not specifically intended for human consumption. Therefore, if they were protected by the owners, those owners are obligated to separate tithes from them.
לענין מעשר – דהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר.
הסיאה – פוליו״ל.
והקורנית – שדריא״ה.
נשמרין – ס״ד אם היו נשמרין לאכילת אדם.
מודה ר׳ יוחנן לעינין מעשר דמחשבת חיבור שמה מחשבה – פירוש: אין לומר שאסור לוכל מהן בלא מעשר דהא ודאי פשיטא שאין לך מחשבה גדולה ממנה כמחשב לאוכלם והויא לה מחשבה בתלוש ומה אנו צריכים למחשבת חיבור אלא הכי קאמר שמה מחשבה ושוב אינו מאכיל לבהמה אלא עד שימרח כדין כל טבל דעלמא דתנן בפרק קמא דפאה ומאכיל לבהמה לחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח. אי נמי אם רוצה למוכרם צריך לעשרם שאסור לאדם למכור טבלו עד שיעשרנו כדתנן בפרק ב׳ דדמאי המקבל עליו להיות חבר מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ובפרק ה׳ תנן אין אדם רשיי למכור טבל אלא לצורך וגרסינן בירושלמי ובלבד לחבר.
א ועוד בדינו של ר׳ יוחנן שמחשבת חיבור (מחשבה שחשב אדם על דבר בעודנו מחובר לקרקע) אינה נחשבת (לענין טומאת אוכלים), אמר רבא: ומודה ר׳ יוחנן לענין חיוב הפרי בהפרשת מעשר, שמחשבת חיבור — שמה מחשבה. אמר רבא בהסבר שיטתו זו, מנא אמינא לה [מנין אומר אני, שיטתי זו בדעת ר׳ יוחנן] — דתנן [שכן שנינו במשנה] לענין חיוב מעשר: הסיאה (מין ממיני האזוב), והאזוב, והקורנית (מין ממיני האזוב) שגדלים בחצר הבית, שאף ששלושת מיני האזוב הללו אינם מיוחדים למאכל אדם, ואולם יש שאוכלים אותם, אם היו נשמרין בידי בעלי אותה חצר — הריהם חייבין במעשר.
§ Rava says: And Rabbi Yoḥanan concedes with regard to the obligation to tithe, that intent while the produce is attached to the ground is considered intent. Rava said: From where do I say that this is the halakha? It is as we learned in a mishna (Ma’asrot 3:9) that deals with the obligation to tithe: Savory, hyssop [veha’ezov], and thyme [vehakoranit], i.e., various types of hyssop plants, that were growing in a courtyard, are eaten by some people although they are not specifically intended for human consumption. Therefore, if they were protected by the owners, those owners are obligated to separate tithes from them.
הכל
(11) הֵיכִי דָּמֵי אִילֵּימָא דְּזַרְעִינְהוּ מִתְּחִלָּה לָאָדָם צְרִיכָא לְמֵימַר אֶלָּא לָאו דְּזַרְעִינְהוּ מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה וְקָתָנֵי אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין חַיָּיבִין.
The Gemara clarifies the mishna: What are the circumstances of this ruling? If we say that it is referring to a case where one initially planted them for human consumption, does it need to be said that there is an obligation to tithe if they are protected by the owners? It is clear that in such a situation the criteria for the obligation to tithe, i.e., that it is human food which is protected, have been met. Rather, is it not referring to a case where one initially planted them to be fed to an animal, and nevertheless the mishna teaches: If the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption and they were protected by the owners, the owners are obligated to tithe them. This apparently indicates that intent while the produce is attached to the ground is considered intent.
אלא דזרעינהו לבהמה – והא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאיליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגינה ועוד דבחצר סתמא לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללוקטן עד שלא יתקשו ולפי מאי דס״ד השתא יש לפרש דנקט חצר לפי שדרך התנא למנקט חצר דגם בשאר דבר תני חצר דקתני התם תאנה עומדת בחצר אוכל אחת מהן ופטור ואם צירף חייב גפן נטוע בחצר כקורנית שבחצר שהחצר קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אם צירף או בלא צירוף כהנהו שאין רגילין לעשות מהן גורן והא דתנן פ״ח דשביעית [מ״א] כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמיה לאדם דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל.
אלימא דזרעינהו מתחל׳ לאדם ואם היו נשמרים דקתני היינו דמעיקרא היו נשמרין לאדם:
אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה. ואם היו נשמרין דקתני היינו שמכאן ולהבא נשמרין לאדם ותימה אמאי קתני שבחצר דבשלמא לפי המסקנא ניחא דמה שהן זרועין בחצר שעלו מאיליהן דאין דרך לזרוע אלא בגנה וגם משום שזרועין בחצר הוו סתמייהו לאדם דנראה כשהן רכין קודם שיתקשו אבל בגינה אין סתמייהו לאדם. לפי שאינן ניכרין מתי יתקשו אבל השתא דמיירי שייחדם לאדם מה לי בחצר מה לי בגינה וי״ל משום דבתרי בבידרישא תנא נמי גבי חצר תאנה העומדת בחצר אוכל אחת ופטור ואם צירף חייב גפן טעונה בחצר כו׳. וכן הקורנית שבחצר כו׳. וקמ״ל הני בבי דרישא דחצר (דרישא) קובעת היכא דצירף בדבר שנגמרה מלאכתו וסיאה ואזוב וקורנית אצירוף דלעיל קאי אינמי בלא צירוף נמי חייבין בחצר שאין רגילין לצרף לעשות מהן גורן וחשיב ממילא גמר מלאכתן והא דתנן פ״ח במס׳ שביעית כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ואוכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית והסיאה לא ק׳ להך דשמעתין דאמרי דסתמייהו לאדם קיימי דהיינו דוקא בחצר כדפ״ל. ועי״ל דסתמא להאי ולהאי קאי וה״ק אינו מיוחד לא לאוכל אדם גרידא ולא לאוכל בהמה גרידא אם חישב עליו לאוכל אדם לבד או לאוכל בהמה נותנין עליו חומרא של זה וחומרא של זה כלומר הכל לפי מחשבתו אבל אוכל שסתמו לאדם קאי אין יכול לשנותו לבהמה ע״י מחשבתו:
תוס׳ בד״ה אלא דזרעינהו כו׳ בקורני שבחצר כו׳ לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי בהמה כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ חומרי אדם שאין עושין ממנו מלוגמא וכה״ג וחומרי בהמה שאסור לשולקן. ר״ש:
ומעתה יש לברר, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דזרעינהו [אם תאמר במקרה שזרע אותם] מתחלה לשם אכילת אדם — וכי צריכא למימר [צריך דבר זה להיאמר], שהם חייבים במעשר אם הם נשמרים, והרי קיימים בו התנאים המחייבים דבר במעשר: שהוא אוכל, ושהוא נשמר! אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה דזרעינהו [שזרע אותם] מתחלה לאכילת בהמה, וקתני [ושנינו] במשנה זו שאם היו נשמרין על ידי בעלי החצר, כלומר שהוא נמלך על מיני האזוב הללו, וחשב עליהם לאכילת אדם — הריהם חייבין במעשר, והרי שמחשבת חיבור נחשבת לענין מעשר.
The Gemara clarifies the mishna: What are the circumstances of this ruling? If we say that it is referring to a case where one initially planted them for human consumption, does it need to be said that there is an obligation to tithe if they are protected by the owners? It is clear that in such a situation the criteria for the obligation to tithe, i.e., that it is human food which is protected, have been met. Rather, is it not referring to a case where one initially planted them to be fed to an animal, and nevertheless the mishna teaches: If the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption and they were protected by the owners, the owners are obligated to tithe them. This apparently indicates that intent while the produce is attached to the ground is considered intent.
הכל
(12) אָמַר רַב אָשֵׁי והָכָא בְּחָצֵר שֶׁעָלוּ מֵאֵילֵיהֶן עָסְקִינַן וּסְתָמָא לְאָדָם קָיְימִי וְהָכִי קָאָמַר ז אִם הֶחָצֵר מְשַׁמֶּרֶת פֵּירוֹתֶיהָ חַיָּיבִין וְאִם לָאו פְּטוּרִין.
Rav Ashi said that Rava’s proof is inconclusive, for the following reason: Here we are dealing with a courtyard where these various types of hyssop plants grew by themselves, and where they are unspecified, they are intended for human consumption. Therefore, they meet the first criteria for the obligation to tithe, as they are considered food. And the mishna addresses the second requirement, that the food must be protected, and this is what it is saying: If the courtyard protects its produce, the owners are obligated in tithes, and if not, they are exempt.
לאדם קיימי – וכיון דסתמייהו לאדם מאי אם היו נשמרין הכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה דלא הוי הפקר חייבין.
אמר רב אשי בדחיית ראייתו זו של רבא: הכא [כאן, במשנה זו], בחצר שעלו (שצמחו) בה מיני האזוב הללו מאיליהן עסקינן [עוסקים אנו], וסתמא [ובסתם] — מיני האזוב הללו לאכילת אדם הם קיימי [עומדים], והרי מתקיים תנאי זה של אוכל, בחיוב המעשר מהם. ואילו באשר לתנאי שיהא נשמר, הכי קאמר [כך הוא התנא במשנה אומר]: אם החצר משמרת פירותיה — חייבין במעשר, ואם לאו [לא] — פטורין.
Rav Ashi said that Rava’s proof is inconclusive, for the following reason: Here we are dealing with a courtyard where these various types of hyssop plants grew by themselves, and where they are unspecified, they are intended for human consumption. Therefore, they meet the first criteria for the obligation to tithe, as they are considered food. And the mishna addresses the second requirement, that the food must be protected, and this is what it is saying: If the courtyard protects its produce, the owners are obligated in tithes, and if not, they are exempt.
הכל
(13) מֵתִיב רַב אָשֵׁי כֹּל שֶׁחַיָּיבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין וְאִם אִיתַאּ הָא אִיכָּא הָנֵי דְּקָחַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין.
Rav Ashi raises a further objection to Rava’s explanation from a mishna (50a): Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food. But if it is so, as Rava claimed, that intent while the produce is attached to the ground is considered intent with respect to the obligation to tithe, despite the fact that it is not considered intent with regard to impurity, then the mishna’s blanket statement is inaccurate. Rav Ashi elaborates: After all, there are these endives that were initially planted in order to feed to an animal and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption, from which one is obligated to separate tithe, but which do not become impure with the ritual impurity of food.
מתיב רב אשי – לרבא.
ואם איתא – דלענין מעשר הויא מחשבה הא איכא עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהם לאדם דחייבין במעשר ואינן מטמאין דהא לענין טומאה אמרת לאו מחשבה היא.
ועוד, מתיב [מקשה] רב אשי על הסברו של רבא בשיטת ר׳ יוחנן, ממה ששנינו בדף הקודם, כי כל הדברים שחייבין בהפרשת מעשרות מהם — הריהם מטמאין (ראויים לקבל) טומאת אוכלין. ומעתה יש לשאול: אם איתא [יש, נכונים דבריך] בשיטת ר׳ יוחנן, שאף שמחשבת חיבור אינה נחשבת לענין קבלת טומאת אוכלין, הריהי נחשבת לענין חיוב מעשרות, הא איכא הני [הרי ישנם אלו] עולשין שזרעם בתחילה לצורך אכילת בהמה, ונמלך עליהם בהיותם מחוברים לקרקע, לאכילת אדם — דקחייבין [שהם חייבים] במעשר, ואין הם מטמאין טומאת אוכלין!
Rav Ashi raises a further objection to Rava’s explanation from a mishna (50a): Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food. But if it is so, as Rava claimed, that intent while the produce is attached to the ground is considered intent with respect to the obligation to tithe, despite the fact that it is not considered intent with regard to impurity, then the mishna’s blanket statement is inaccurate. Rav Ashi elaborates: After all, there are these endives that were initially planted in order to feed to an animal and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption, from which one is obligated to separate tithe, but which do not become impure with the ritual impurity of food.
הכל
(14) אָמַר רָבָא הָכִי קָאָמַר כׇּל מִין שֶׁחַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
Rava said in response that this is what the mishna is saying: Any type of food from which one is obligated to separate tithe becomes impure with the ritual impurity of food. In other words, this is referring to types of food, not to all situations. It is possible for a particular circumstance to be an exception to this principle.
אמר רבא בתשובה הכי קאמר [כך הוא התנא אומר, זו היא כוונתו]: כל מין צומח שחייב במעשר — הריהו גם מטמא טומאת אוכלין. ואולם אפשר שבתוך מין מסויים, יהיה מקרה מוגדר, שבו לא יתקיים כלל זה, ויהיה חייב במעשרות, ולא יקבל טומאת אוכלין, כגון הזורע עולשין לאכילת בהמה ונמלך עליהם לאכילת אדם.
Rava said in response that this is what the mishna is saying: Any type of food from which one is obligated to separate tithe becomes impure with the ritual impurity of food. In other words, this is referring to types of food, not to all situations. It is possible for a particular circumstance to be an exception to this principle.
הכל
(15) ה״נ הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵין חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.
The Gemara adds that this too stands to reason, that the mishna is referring only to types of food, not situations, from the fact that the latter clause teaches (51b): With regard to any animal from which the owner is obligated to give the first shearing of its wool, he is obligated to have gifts of the priesthood taken from it, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, if it was slaughtered. And there are animals from which one is obligated to have gifts of the priesthood taken from it, but from which he is not obligated to give the first shearing.
ראשית הגז – הגוזז צאנו חייב ליתן בכל שנה מן הגז מעט לכהן ובשחיטת חולין מפרש שיעורא.
במתנות – זרוע לחיים והקיבה.
ויש שחייב במתנות – כגון בקר ואינו חייב בראשית הגז.
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שהתנא מדבר על מין הצומח, ולא על מקרה מסויים, מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה, בעמוד הבא]: כל בהמה שחייב בעליה בנתינת ראשית הגז ממנה — חייב במתנות כהונה, הזרוע הלחיים והקיבה אם נשחטה. ויש שחייב במתנות, ואין חייב בראשית הגז.
The Gemara adds that this too stands to reason, that the mishna is referring only to types of food, not situations, from the fact that the latter clause teaches (51b): With regard to any animal from which the owner is obligated to give the first shearing of its wool, he is obligated to have gifts of the priesthood taken from it, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, if it was slaughtered. And there are animals from which one is obligated to have gifts of the priesthood taken from it, but from which he is not obligated to give the first shearing.
הכל
(16) וְאִם אִיתָא הָאִיכָּא טְרֵפָה חדְּחַיֶּיבֶת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז ט וְאֵינָהּ חַיֶּיבֶת בַּמַּתָּנוֹת.
And if it is so, that the principles of the mishna are all-inclusive, one can raise the following difficulty: But there is the specific case of an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], from which one is obligated to give the first shearing, but one is not obligated to have gifts of the priesthood taken from it, as it may not be eaten. This proves that Rava is correct, that the mishna is not referring to all circumstances, but only to general categories.
ומעתה נאמר: אם איתא [יש] כסברה שהתנא מדבר על כל המקרים, אם כן יש לשאול, האיכא [הרי יש] מקרה של טרפה — שחייבת היא בראשית הגז ואינה חייבת במתנות! אלא מכאן יש להוכיח, כדברי רבא, שהתנא אינו מדבר על כל המקרים, אלא על המינים, וכגון כלל זה, שכל מין שחייב במעשר הריהו מקבל טומאת אוכלין.
And if it is so, that the principles of the mishna are all-inclusive, one can raise the following difficulty: But there is the specific case of an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], from which one is obligated to give the first shearing, but one is not obligated to have gifts of the priesthood taken from it, as it may not be eaten. This proves that Rava is correct, that the mishna is not referring to all circumstances, but only to general categories.
הכל
(17) אָמַר רָבִינָא הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דִּתְנַן ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַטְּרֵפָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.
Ravina said, rejecting this proof: It is possible that the mishna is referring to all circumstances, and as for the difficulty with regard to a tereifa, one can say that in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as we learned in a baraita: Rabbi Shimon exempts the owner of a tereifa from the mitzva of the first shearing.
אמר רבינא בדחיית ראיה זו: אפשר שהתנא מדבר על כל המקרים, ואין להקשות מדין הטריפה, שחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות כהונה, כי הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר׳ שמעון היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר׳ שמעון פוטר את הטרפה מראשית הגז.
Ravina said, rejecting this proof: It is possible that the mishna is referring to all circumstances, and as for the difficulty with regard to a tereifa, one can say that in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as we learned in a baraita: Rabbi Shimon exempts the owner of a tereifa from the mitzva of the first shearing.
הכל
(18) אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי תָּא שְׁמַע יהַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּבְצָרוֹ חַיָּיב בַּפֶּרֶט וּבָעוֹלֵלוֹת וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
Rav Shimi bar Ashi said: Come and hear a proof from a baraita that the mishna is not referring to all circumstances, but only to general categories: With regard to one who declares his vineyard ownerless, and who arose the next morning and picked grapes from the vineyard before anyone else took possession of them, he is obligated in the mitzva of leaving for the poor individual fallen grapes [peret], and in the mitzva of leaving for them incompletely formed clusters of grapes [uve’olelot], and in the mitzva of forgotten clusters, and in pe’a. The Torah includes such cases in the phrase: “Leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10, 23:22), which is written with regard to all these mitzvot. And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Since the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce.
ת״ש – דמין קתני במתני׳.
ופטור מן המעשר – דהפקר פטור מן המעשר. ובפרט ובפאה להכי מחייב כדאמרינן בהגוזל בבבא קמא משום תעזוב יתירתא דכתיב במשנה תורה לא תפאר אחריך ואמר מר (חולין דף קלא.) לא תטול תפארתו ממנו והיינו פאה ודרשינן בספרי אחריך זו שכחה וכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכתיב בתריה כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה הרי פאה ושכחה ועוללות ל״ל למהדר ומכתב בפרשה קדושים בכולהו לעני ולגר תעזוב אותם לרבות הפקר כי האי גוונא אבל הפקר גמור פטור מכולם כדתנן לעיל ונשמר פרט להפקר.
המפקיר את כרמו ובא אחר וזכה בה פטור מן המעשר וכל שכן בפרט ובעוללות ובשכחה ופיאה אבל אם השכים הוא עצמו וזכה בו ובצרו פטור מן המעשר שלא נתחייב קודם דגון אבל חייב בלקט שכחה ופיאה ועוללות מדברי סופרים הואיל וחיובו במחובר או קודם דגון כך פירשו הטעם בתלמוד המערב וא״ת אחר שכן הרי מצינו חייב בפיאה ופטור מן המעשר ומשנתנו צווחת ואומרת כל שחייב בפיאה חייב במעשר אין זה כלום שמשנתנו מין קתני כלומר כל מין שחייב בפיאה וכו׳:
אמר רב שימי בר אשי, תא שמע [בא ושמע] ראיה להסברו זה של רבא, שהתנא דבר רק על המינים, ולא על כל המקרים, ממה ששנינו בברייתא: המפקיר את כרמו, ולמחרת השכים בבקר, לפני שזכה בו אחר, ובצרו (קטף את פירותיו) — חייב בנתינת מתנות עניים, בפרט, ובעוללות, ובשכחה, ובפאה, שכן ריבה אותם הכתוב, שאף שכתב כל אחד מאלה במקומו הוסיף וכתב ״לעני ולגר תעזוב אותם״ (ויקרא יט, י. ושם כג, כב), לרבות חיובם אף בכגון זה. ופטור מן המעשר, כדין הפקר שפטור מן המעשר.
Rav Shimi bar Ashi said: Come and hear a proof from a baraita that the mishna is not referring to all circumstances, but only to general categories: With regard to one who declares his vineyard ownerless, and who arose the next morning and picked grapes from the vineyard before anyone else took possession of them, he is obligated in the mitzva of leaving for the poor individual fallen grapes [peret], and in the mitzva of leaving for them incompletely formed clusters of grapes [uve’olelot], and in the mitzva of forgotten clusters, and in pe’a. The Torah includes such cases in the phrase: “Leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10, 23:22), which is written with regard to all these mitzvot. And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Since the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce.
הכל
(19) וְהָא אֲנַן תְּנַן כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ מִין קָתָנֵי שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara explains the proof: But didn’t we learn in the mishna (50a): With regard to any produce from which one is obligated to designate pe’a, one is likewise obligated to separate tithes? Rather, must one not conclude from the mishna that Rava is correct in asserting that the mishna is teaching only principles with regard to each type of produce, but there are exceptions in certain circumstances? The Gemara answers that one should in fact conclude from the mishna that Rava is correct.
מין קתני ש״מ – וא״ת בריש הגוזל קמא (ב״ק צד.) קאמר אביי דלר׳ ישמעאל שינוי אין קונה דקאמרי רבנן לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים או מן הכרי ולא מן העיסה ולר״ש אף מן העיסה ודחי רבא בעלמא שינוי קונה והכא משום תעזוב יתירא ואביי תעזוב יתירא למפקיר כרמו אם כן לרבא מפקיר כרמו פטור מן הפאה לר״ש וא״כ היכי מוכח הכא דמין קתני דילמא מתני׳ דקתני כל שחייב בפאה חייב במעשר ר״ש היא וי״ל דלרבא נמי תעזוב יתירא למפקיר כרמו ותרתי ש״מ דהא אביי נמי דדריש ליה בהגוזל קמא (שם צד.) למפקיר כרמו לכ״ע דריש לה בפ״ק דתמורה (דף ו.) למילתא אחריתי דקאמר התם אביי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ליה מותיב רבא והרי פאה דאמר רחמנא לא תכלה ואמרינן דאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין או מן הכרי לרבנן או אף מן העיסה לר״ש אלמא דלא מהני ומשני אביי התם משום תעזוב יתירא ורבא תעזוב יתירא למפקיר כרמו והשתא בין אביי ובין רבא דרשי תעזוב למפקיר כרמו ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים או מן הכרי או מעיסה לר״ש דלא נימא אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר״ש כמו בגזל אין סברא להעמיד תעזוב שיפריש מן העיסה אלא דדוקא מעמרים או מהכרי ורבא סבר דתעזוב למפקיר כרמו ולר׳ שמעון שיפריש מן העיסה אע״ג דבעלמא שינוי קונה אבל להפריש מן העומרים או מן הכרי לא צריך קרא דבעלמא נמי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לרבא.
אלא לאו ש״מ מין קתני ש״מ. תימה דאמרי׳ בריש הגוזל קמא דאביי סבר דלר׳ שמעון שינוי אינו קונה מדקאמר לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים ר׳ ישמעאל אומר אף מן העיסה ורבא אמר בעלמא שינוי קונה והכא משום דכתיב תעזוב יתירא. ולאביי תעזוב יתירא למפקיר כרמו. א״כ לרבא מפקיר כרמו פטור מפיאה לר׳ ישמעאל כיון דדריש תעזוב יתירא לדרשא אחריתי וא״כ היכי מוכח הכא אליבא דרבא דמין קתני דילמא מתניתין דכל שחייב בפיאה חייב במעשר ר׳ ישמעאל היא וי״ל דאף לרבא תעזוב יתירא אתא נמי למפקיר (עצמו) [כרמו] ותרתי ש״מ דהא אביי גופיה דמוקי תעזוב למפקיר כרמו מוקי לה נמי למפריש מן העיסה בפ״ק דתמורה דלא תימא אי עביד מהני:
ואולם על כך יש להקשות: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנה בדף הקודם כי כל שחייב בפאה — חייב במעשרות! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע, תלמד, מכאן] כי מין קתני [שנה], ואולם ייתכנו מקרים מסויימים, שבהם יהיה דבר חייב בפאה, ולא יהיה חייב במעשר. ומסכמים: אכן שמע מינה [שמע, למד מכאן] כך, כהסברו של רבא.
The Gemara explains the proof: But didn’t we learn in the mishna (50a): With regard to any produce from which one is obligated to designate pe’a, one is likewise obligated to separate tithes? Rather, must one not conclude from the mishna that Rava is correct in asserting that the mishna is teaching only principles with regard to each type of produce, but there are exceptions in certain circumstances? The Gemara answers that one should in fact conclude from the mishna that Rava is correct.
הכל
(20) תְּנַן הָתָם כמוֹדִים חֲכָמִים לר׳ לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹתֵן פֵּאָה מִכׇּל אֶחָד וְאֶחָד
§ With regard to the obligations of pe’a and tithes, the Gemara notes that we learned in a mishna elsewhere (Pe’a 3:2): The Rabbis and Rabbi Akiva disagree with regard to a case where one harvested several separate patches in a field. Rabbi Akiva rules that each patch requires its own pe’a, whereas the Rabbis maintain that one pe’a is required for all of the patches. Nevertheless, the Rabbis concede to Rabbi Akiva in the case of one who sows dill or mustard in two or three separate locations in a single field, that he leaves pe’a for each and every one of these plots on its own, rather than one corner for all of them.
תנן התם כו׳ – האי דנקט לה הכא משום דאותיב עלה ממתני׳ ודר׳ יוחנן נמי עולשין שזרען כו׳ משום דאותיב עליה ממתני׳ נקט לה הכא.
מודים חכמים לרבי עקיבא – אע״פ דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים. מנמר טיי״ר בלעז שמלקט כאן את המבושלים כל צרכן ומניח את הלחים שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר דהוה ליה מנומר. וקאמר ר׳ עקיבא כשהוא חוזר ולוקט נותן פאה מכל אחד ואחד שהקציר שבינתים מפסיק וחכמים אומרים פאה מאחת על הכל ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל כו׳. להכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות. שבת אני״ט.
ב ועוד בדין החייב בפאה ובמעשר, תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת פאה] כי אף שנחלקו חכמים ור׳ עקיבא בענין שדה שנקצרה במספר מקומות נבדלים, והריהי מנומרת בקטעים קצורים ושאינם קצורים, האם צריך בעליה להפריש פאה מכל מקום קצור (כשיטת ר׳ עקיבא) או שנותן פאה מאחד על הכל (כשיטת חכמים). ואולם מודים חכמים לר׳ עקיבא שצריך להפריש פאה מכל אחד ואחד, בזורע ירק השבת או ירק החרדל, שהם ירקות החייבים בפאה, מלכתחילה בשנים ושלשה מקומות על פני השדה, שנותן פאה מכל אחד ואחד לעצמו.
§ With regard to the obligations of pe’a and tithes, the Gemara notes that we learned in a mishna elsewhere (Pe’a 3:2): The Rabbis and Rabbi Akiva disagree with regard to a case where one harvested several separate patches in a field. Rabbi Akiva rules that each patch requires its own pe’a, whereas the Rabbis maintain that one pe’a is required for all of the patches. Nevertheless, the Rabbis concede to Rabbi Akiva in the case of one who sows dill or mustard in two or three separate locations in a single field, that he leaves pe’a for each and every one of these plots on its own, rather than one corner for all of them.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.