×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּיָתֵיב בְּאַרְבָּא אִי נָמֵי דְּקָאָזֵיל מֵאַוָּונָא לְאַוָּונָא.
is in a case where he is sitting in a boat. The traveler must be concerned about his food supply, but he need not worry that the jostling of the road might force him to exert himself, which has a tendency to cause digestive problems. Alternatively, the practical difference is in a case where he is traveling from station [avna] to station. Here the exertion of the road might cause digestive problems, but one need not be concerned about running out of food, as he can resupply along the way.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי תענית יא ע״א} אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב [עצמו]⁠1 בשני רעבון נוצל2 ממיתה משונה שנאמר {איוב ה:כ} ברעב פדך ממות ובמלחמה מידי חרב3 ברעב מרעב4 מיבעי ליה אלא מתוך שהרעיב [עצמו]⁠5 בשני רעבון נוצל6 ממיתה משונה7 אמר ריש8 לקיש אסור לאדם שישמש9 מטתו בשני רעבון שנא׳ {בראשית מא:נ} וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תאנא10 חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון: תנו רבנן בזמן שהציבור11 שרויין בצער יחיד12 הפורש מהן שני מלאכי השרת המלוין13 לו14 מניחין ידיהם על ראשו ואומרים15 פלוני [שפירש]⁠16 מן הציבור17 אל יראה בנחמת ציבור18. תניא אידך19 בזמן שהצבור שרויין20 בצער אל יאמר אדם אילך אני21 אוכל22 ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עשה23 כן עליו הכתוב אומר {ישעיהו כב:יג} והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וג׳24 מה כתוב אחריו25 {ישעיהו כב:יד} ונגלה באזני יי׳י צבאות אם יכופר וג׳26 זו מדת בינונים27 מדת28 רשעים [מהו אומר]⁠29 {ישעיהו נו:יב} אתיו אקחה יין ונסבאה שכר30 מה כתיב אחריו31 {ישעיהו נז:א} הצדיק אבד ואין איש שם על לב32. וכל המצער33 עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם [הצבור]⁠34 שנאמר {שמות יז:יב} וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה35 וכי לא היה36 למשה רבנו37 כר או כסת38 אחת39 לישב עליה40 אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה [עמהן בצער]⁠41 שמא42 יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם43 [וקורות ביתו של אדם ורהיטי ביתו של אדם]⁠44 הם מעידין בו45 [שנאמר]⁠46 {חבקוק ב:יא} כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה47:
1. עצמו: גי, גיא, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, אשכול, רא״ה, דפוסים: ״עצמו״ וכן בר״ח. כ״י א: ״נפשו״, וכן בהמשך שם.
2. נוצל: גיא, רא״ה, כ״י נ: ״ניצל״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״ניצול״. וכן בהמשך שם.
3. ברעב…חרב: גי עד: ״ממות וג׳⁠ ⁠״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים עד: ״ממות״.
4. ברעב מרעב: גי: ״מרעב פדך״. כ״י קרפנטרץ: ״מרעיב״. דפוסים: פדך ממות מרעב.
5. עצמו: כ״י קרפנטרץ, דפוסים. גי, רא״ה: ״את עצמו״. כ״י א: ״נפשו״ (כדלעיל).
6. נוצל: גי רא״ה: ״ניצל״. כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״ניצול״.
7. שנאמר ברעב…משונה: חסר בכ״י נ, שמא מחמת הדומות.
8. ריש: גי, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״ר׳ שמעון בן״.
9. שישמש: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״לשמש״, וכן בר״ח.
10. תאנא: דפוסים: תניא.
11. שהציבור: כ״י נ: ״שצבור״.
12. יחיד: גי: ״היחיד״.
13. המלוין: כ״י נ, רא״ה: ״מלוין״.
14. לו: גי: ״אותו״. כ״י נ, רא״ה: ״לו לאדם״.
15. מניחין, ואומרים: כ״י נ: ״מניחין לו, ואומרים לו״.
16. שפירש: גג, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים, וכן ר״ח. גי, גיב: ״שפירש עצמו״. כ״י א: ״הפורש״.
17. מן הציבור: גיב: ״מדרכי צבור״.
18. ציבור: גי: ״הציבור״.
19. אידך: חסר בכ״י נ.
20. שרויין: חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה. וכן חסר באשכול.
21. אילך אני: גיב: ״אלך לביתי״. חסר בכ״י נ. אשכול רק: ״אלך״, וכן בשאילתות ויגש (סי׳ לד).
22. אוכל: כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״ואוכל״.
23. עשה: חסר בכ״י נ.
24. והנה...וגו׳: גי עד: ״בקר״. גיב, כ״י נ, רא״ה, עד: ״ושמחה וגו׳⁠ ⁠״. -גז, כ״י קרפנטרץ, דפוסים עד ״צאן״.
25. כתוב אחריו: כבהמשך. גי, גיב, דפוסים (כאן): ״כתיב בתריה״.
26. ונגלה...וג׳: גז, גיב עד: ״צבאות וגו׳⁠ ⁠״. דפוסים, רא״ה, עד: צבאות. ממשיךכ״י נ: ״העון הזה עד תמותון״.
27. בינונים: וכן בשאילתות שם. גי, כ״י נ, דפוסים: ״בינונית״.
28. מדת: גיב: ״אבל מדת״.
29. מהו אומר: גג, גז, גי, גיב, כ״י נ, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״מה היא״, וכן בשאילתות ויגש כ״י וטיקן.
30. גג מוסיף: ״וג׳⁠ ⁠״. גיב ממשיך: ״והיה כזה יום מחר״. כל הדרשה ״מה כתוב אחריו...שכר״ חסרה בכ״י קרפנטרץ, כנראה מחמת הדומות.
31. אחריו: גיב: ״בתריה״.
32. על לב: גי, גיב מוסיפים: ״וג׳⁠ ⁠״. כ״י קרפנטרץ ממשיך: ״ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף צדיק״.
33. המצער: דפוסים: המצטער.
34. הצבור: גז, גי, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה, וכן בשאילתות ויגש שם, ובר״ח. כ״י א חסר, בהגהה שם: ״ישראל״ וכן בשאילתות האזינו (סי׳ קפא).
35. וידי…עליה: כ״י א, רא״ה עד ״אבן וג׳⁠ ⁠״. גי עד: ״תחתיו וג׳⁠ ⁠״.
36. היה: כ״י נ: ״היו״. אבל שם בהמשך: ״אחד״.
37. למשה רבנו: ר״ח: ״לו״ כ״י נ: ״לו למשה״. גי: ״למשה רבנו עליו השלום״. דפוסים: לו למשה רבנו וכן בשאילתות (ויגש).
38. כר או כסת: וכן בר״ח. כ״י קרפנטרץ: ״כרים או כסות״. גי: ״כרים וכסתות״.
39. אחת: וכן כ״י קרפנטרץ. כ״י נ: ״אחד״. חסר ב-גז, גי, גיב, דפוסים, ר״ח, שאילתות.
40. עליה: גי: ״עליהם״. כ״י נ, דפוסים, רא״ה: ״עליו״.
41. עמהן בצער: גי. גז, גיב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״עמהם בצער״ וכן שאילתות. כ״י א: ״בצער עמהן״.
42. שמא: דפוסים: ״ושמא״ כבר״ח.
43. של אדם: חסר בדפוסים.
44. וקורות ביתו של אדם ורהיטי ביתו של אדם: גז, גי, כבשאילתות. חסר בכ״י א, כפי שחסר בר״ח. גיב, כ״י קרפנטרץ דפוסים רק: ״וקורות ביתו של אדם״. כ״י נ: ״וקורות ביתו ורהיטי ביתו״.
45. הם מעידים בו: דפוסים: הן מעידין עליו. כ״י נ: ״מעידות״.
46. שנאמר: חסר בכ״י א.
47. וכפיס מעץ יעננה: חסר ב-גז.
דיתיב בארבא – ליכא משום מעיינא ואיתא משום מזוני. דאזיל מאונא לאונא. דשכיחי מזוני. משום מזוני ליכא משום מעיינא איכא:
דיתיב בארבא – שהולך בספינה משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא.
מאוונא לאוונא – מקום מלון התגרים מכפר לכפר דמשתכחי מזוני וליכא למיחש למזוני ולמעיינא איכא למיחש.
[במאור דף ג. ד״ה אמר זעירי. לרי״ף סי׳ תתי (תענית דף יא.)]
כתוב שם: [אמר זעירי אמר רב הונא יחיד שקבל עליו תענית אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית. הרי״ף ז״ל כתב שקבל עליו שני ימים זה אחר זה]. וכן נמצא בפירוש רבינו חננאל ז״ל.
אמר אברהם: רבינו חננאל והרב ר׳ יצחק כתבו הגירסא רישא דשמעתא כסיפא, מה סיפא תרי יומי אף רישא תרי יומי, אלא שזו בקבלה וזו בהמלכה. וכל מה שכתב זה אינו מספיק לפירוש השמועה ולא ליישב שתי שמועותיו של רב חסדא. והכל מפורש אצלי1.
[במאור שם: כתוב שם: ונראה מכאן שאין עיקר תפלת תענית אלא ביום וכו׳.]
אמר אברהם: אני איני רואה מכאן מה שאמר זה. וכן מה שאמרו בבמה מדליקין [שבת דף כד.] גם הוא מוכיח שצריך להתפלל תפלת תענית ערבית שחרית ומנחה. לפי שהתעניות של מעמדות אין בהם הפסקה מבעוד יום, וקאמר שמתפלל תפלת תענית בג׳ תפלות. ועוד שהרי הצריכוהו לקבל תעניתו בתפלת המנחה, ואם הקבלה צריכה תפלה מבערב כל שכן יום תענית עצמו, אלא שנהגו שלא להתפלל תענית בלילה, ולא אפילו בשחרית, מפני שאינו בטוח שישלים אותו היום, וילוה אותו ויפרענו ליום אחר, או שישאל עליו ויפדה אותו2 במאכלו.
[במאור שם.]
כתוב שם: [מסתברא לן דלישנא בתרא חומרא הוא, שאעפ״י שלא סלק, אם ישן אינו אוכל וכל שכן אם סלק.] ואמטול הכי נמי דפסקו רבוותא קמאי כלישנא קמא לקולא, משום דספקא דרבנן היא. ומסתברא כוותייהו.
אמר אברהם: לא מסתברא. דבכל דוכתא נקטינן כלישנא בתרא. ומה שכתב הרב בקבלת תענית לענין הפסקה מבעוד יום, דבריו מוכיחין בפרק בתרא בברייתא [דף ל.] כל שהוא משום ט׳ באב אינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואסור לרחוץ. ומי שיודע פירוש הלכה יראה מפני שהקבלה אוסרת כהפסיקה כדברי הרב ז״ל.
1. עיין במכתם שם דף יא: ד״ה לן בתעניתו.
2. בכ״י המבורג: ויפרענו.
דיתיב בארבא [שיושב בספינה], שמשום חסרון מזונות יש לו לחשוש, אבל לא משום טלטול הדרך. אי נמי [או גם כן] יש לומר הבדל באופן דקאזיל מאוונא לאוונא [שהוא הולך מתחנה לתחנה] שטילטול הדרך יש שם, אבל אין חשש למזונות, שהרי בתחנות הדרכים יש מזונות.
is in a case where he is sitting in a boat. The traveler must be concerned about his food supply, but he need not worry that the jostling of the road might force him to exert himself, which has a tendency to cause digestive problems. Alternatively, the practical difference is in a case where he is traveling from station [avna] to station. Here the exertion of the road might cause digestive problems, but one need not be concerned about running out of food, as he can resupply along the way.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַב פָּפָּא כׇּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכֵיל חֲדָא רִיפְתָּא קָסָבַר מִשּׁוּם מַעְיָינָא.

The Gemara relates that when Rav Pappa traveled, along each and every parasang he would eat one loaf of bread. Rav Pappa did so because he maintained that the prohibition was due to the bowels, and as he was healthy he was not concerned that travel by road would irritate his digestion.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב פפא הוי אכיל סגי:
כל פרסה ופרסה אכל ריפתא – קסבר רב פפא הא דאמור רבנן לא ליכול טפי משום מעיינא ואיהו לא מיסתפי ממעיינא דבעל בטן הוה ענין אחר כריסו רחבה כדאיתא בבבא מציעא (דף פד.) דקא חשיב אבריה דרב פפא וכאיש גבורתו ולפיכך יכול לאכול הרבה ואינו מזיק לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה כל פרסה כו׳ דבעל בשר הוה כו׳ ובד״ה הצדיק אבד כו׳ הוא מת כי מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא כו׳ ובד״ה ה״ג אבריו של כו׳ ואתם עדי לשון רבים נאם ה׳ ובד״ה לשמואל כו׳ צדיקי אי אכלי כו׳ מי סני להו כו׳ כצ״ל:
מסופר, כי בכל זאת רב פפא כל פרסה ופרסה כשהיה הולך אכיל חדא ריפתא [היה אוכל לחם אחד] קסבר [סבור] היה, שהטעם הוא משום מעיינא [בני המעיים], והוא לא חשש לכך, כיון שהיה בריא בגופו, ולא חשש לטלטול הדרך.
The Gemara relates that when Rav Pappa traveled, along each and every parasang he would eat one loaf of bread. Rav Pappa did so because he maintained that the prohibition was due to the bowels, and as he was healthy he was not concerned that travel by road would irritate his digestion.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אכׇּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן נִיצָּל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה שֶׁנֶּאֱמַר {איוב ה׳:כ׳} בָּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת מֵרָעָב מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא הָכִי קָאָמַר בִּשְׂכַר שֶׁמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן נִיצּוֹל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה.

Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who has food for himself but nevertheless starves himself in years of famine will be saved from an unusual death, as it is stated: “In famine, He will redeem you from death” (Job 5:20). This is derived from the precise wording of the verse. According to its straightforward meaning, instead of “in famine,” it should have said: From famine, as one is delivered from famine. Rather, this is what the verse is saying: As a reward for starving himself in years of famine, Job will be saved from an unusual death.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והמרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר ברעב פדך ממות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתה משונה – מת בחרב וברעב וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו.
בשכר שמצער עצמו – כשישראל בצער.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ניצול ממיתה משונה. חרב רעב ומגפה רק על מטתו כדרך כל אדם בשכר שציער עצמו עם הציבור1.
1. כעי״ז פירש״י ד״ה מיתה משונה.
אף בשני רעבון ראוי לו לאדם שלא ישביע עצמו הכונה שלא ישכח הרעב שבבית חבריו ויגרום לו זה להקשות ערפו ושלא להיות דואג בדאגת חבריו וכן לא יהא נוהג עדונין בעצמו ולא ישמש מטתו בשני רעבון ופי׳ בתלמוד המערב שלא יהא הקב״ה עוסק בחורבנו של עולם והוא בונה ואע״פ שיוכבד נולדה בין החומות בזמן הרעב מ״מ בזמן ירידתם למצרים לא היה רעב לארץ כנען ומ״מ מותר לשמש למי שצריך לכך מדרך קיום המין מי שאין לו בנים והוא שאמרו חשוכי בנים משמשים וכו׳ ובתלמוד המערב הביאוה מדכתיב בחסר ובכפן גלמוד אם ראית חסרון וכפן בעולם עשה אשתך גלמודה תני תאבי בנים משמשים וכו׳ ובלבד ביום שטבלו ונראה לי מפני שהם סוברים שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ועוד אמרו שם בתוך מ׳ יום ששמש משה בהר כלומר אפילו הוא פורש בקדשה כמשה אם הוא מחשוכי בנים רשאי:
מרעב מבעי ליה כו׳. ואין לפרש דה״ק ברעב מרעב מבעי ליה דהא שפיר מתפרש ברעב דהיינו בעת רעב בעולם פדך ממות וכן בסיפא דהאי קרא ובמלחמה מידי חרב דהיינו בעת מלחמה בעולם פדך מחרב וגם מחרב במ״ם לא יתכן גבי פדך ממות אלא די״ל כפי גרסת הרי״ף דגרסינן ממות מרעב מבעי ליה דה״ק כיון דקאמר קרא בשש צרות יצילך גו׳ וחשיב להו מצרת הרעב לא ה״ל למכתב ברעב פדך ממות דמשמע שלא היה ניצול מצרת רעב אלא ממיתה של רעב אלא דה״ל למכתב ברעב פדך מרעב ולא לכתוב ממות דמצרת רעב גופה פדך בעת רעב וקאמר דלכך כתיב ממות למידרש בשביל שמרעיב עצמו כו׳ ובסיפיה דקרא ובמלחמה מידי חרב ניחא ליה דצרת מלחמה היא החרב גופיה גם בלא מיתה א״נ דה״ק ה״ל למכתב ברעב פדך מרעב דמשמע ממיתת רעב אבל ממות סתם לא משמע מיתת רעב וכן במלחמה מידי חרב דהיינו ממיתת חרב וקאמר למידרש בשביל שמרעיב כו׳ וממות לא ממיתת רעב אלא ממיתה משונה ודו״ק.
בשני רעבון כו׳. וכתבו התוס׳ וא״ת והרי יוכבד שנולדה בין החומות כו׳. ע״ש ועיין תירוצים בזה בר״ן וברא״ה ובב״י טור א״ח סימן תקע״ד דחה דבריהם ע״ש והוא תירץ ונראה שקודם מתן תורה לא היה מתסר לשמש בשני רעבון והא דמייתי מיוסף אסמכתא בעלמא הוא כו׳ ע״ש באורך וקשה לתירוצו כיון שהוא אסור לאחר מתן תורה ואפי׳ מדרבנן ודאי דהיה לוי מקיים איסורו כמ״ש שהאבות קיימו אפילו עירובי תבשילין אבל הנכון כשיטת התוס׳ וכדברי הרא״ם שמן הדין היה יוסף מותר לשמש כיון שחשוך בנים היה שלא היה לו בת אלא שממדת חסידות עשה יוסף כמ״ש התוס׳ אבל לוי לא נהג מדת חסידות זה כיון שהיה חשוך בנים שלא היה לו בת ואנן גמרינן איסורא מיוסף למי שאינו חשוך בנים וקיים כבר פ״ו דלולי שהיה איסורא למי שקיים פ״ו לא היה יוסף עושה מדת חסידות כיון שלא קיים פ״ו ומדברי הירושלמי שכתב הב״י שם דבליל טבילה מותר לשמש אפילו בשני רעבון יש לתרץ ג״כ לפי שיטת התוס׳ דאשת לוי נתעברה בליל טבילה ויוסף ממדת חסידות היה פורש גם בליל טבילה ואנן גמרינן איסורא מיוסף דאי לאו איסור גמור בלא ליל טבילה לא היה מחמיר על עצמו בליל טבילה לבטל מצות עונה. ובפענח רזי תירץ בשם הרא״ם דבשביל יוסף שהיה יחיד לא אסרו עצמם מלשמש וכה״ג כחכ החזקוני ע״ש. וכתב הרא״ם עוד בזה וליכא לאקשויי מיצחק דכתיב ויהי יצחק מצחק גו׳ משום דבאותו מקום שהיה עומד שם לא היה רעב כו׳ ומשום הכי התיר אלימלך לבניו לישא נשים במקום שהלך לשם כו׳ עיין שם והנראה דאין מקום לקושייתו מיצחק שהיה זה אחר שנפסק הרעב כדמוכחי קראי דכתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים גו׳ וירא והנה יצחק מצחק ומבני אלימלך לא קשה הא כבר ראינו בהם שלא חשו לאיסור זה שהרי הה פירשו עצמם מן הצבור והלכו מארץ ישראל לחוץ לארץ מקום שובע וחזי מה עלתה בהן כדאמרינן פרק הספינה שלכך נענשו מפני שהלכו מא״י לחו״ל ברעב ופרשו עצמם מן הצבור:
א אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני (בשנות) רעבון, אף שלו עצמו יש אוכל — ניצל ממיתה משונה, שנאמר: ״ברעב פדך ממות״ (איוב ה, כ). ולומדים זאת מדקדוק הלשון, שהרי לשון ״מרעב״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] לפי משמעו הפשוט של הכתוב, אלא הכי קאמר [כך אמר] הכתוב: בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה.
Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who has food for himself but nevertheless starves himself in years of famine will be saved from an unusual death, as it is stated: “In famine, He will redeem you from death” (Job 5:20). This is derived from the precise wording of the verse. According to its straightforward meaning, instead of “in famine,” it should have said: From famine, as one is delivered from famine. Rather, this is what the verse is saying: As a reward for starving himself in years of famine, Job will be saved from an unusual death.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדאריבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ באָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית מ״א:נ׳} וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב תָּנָא חֲסוּכֵי בָּנִים מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן.

Similarly, Reish Lakish said: It is prohibited for a person to have conjugal relations in years of famine, so that children not be born during these difficult years. As it is stated: “And to Joseph were born two sons before the year of famine came” (Genesis 41:50). It was taught in a baraita: Nevertheless, those without children may have marital relations in years of famine, as they must strive to fulfill the mitzva to be fruitful and multiply.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. תנא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. חייב אדם לצער עצמו עם הצבור שבזמן שפורש עצמו מן הצבור ב׳ מלאכי השרת המלוין אותו מניחין ידיו על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת ישראל. אלא מיבעי ליה לצעורי עם הצבור שכן מצינו במרע״ה שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים וגו׳. וכי לא היה לו כר או כסת לישב בה אלא רצה להצטער בצער צבור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חסוכי בנים ולא כולי עלמא:
אסור לשמש מטתו בשני רעבון – דצריך אדם לנהוג צער בעצמו.
חסוכי בנים – חסירי בנים דגרסינן במנחות (דף כט.) לגבי מנורה ומי חסיכי כולי האי שלא קיימו פריה ורביה.
אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון – ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע״כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ״ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסור לשמש מיטתו בשני רעבון. כדי שיצטער עם הציבור1.
ריב״ג וה״ה לעולם כשהעולם בצער אסור לעסוק בפרייה ורבי׳ שהעולם עסוקין בחורבנו של עולם והוא עוסק בבניינו2. וכתיב כחסר וכפן גלמוד פי׳ אם ראית חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה3 שכן מצינו ביוסף שלא שימש בשני רעבון דכתי׳ וליוסף יולד שני בנים טרם תבא שנת הרעב.
חשוכי בנים. חסרי בנים שלא קיימו פרי׳ ורבי׳4.
1. בפירש״י דצריך לנהוג צער בעצמו. ועיין מאירי שכתב אף בשני רעבון ראוי לו לאדם שלא ישביע עצמו הכונה שלא ישכח הרעב שבבית חבריו ויגרום לו זה להקשות ערפו ושלא להיות דואג בדאגת חבריו.
2. וכ״כ המאירי בשם תלמוד המערב.
3. כ״ה בירושלמי דפירקין ה״ו והביאו המאירי.
4. כ״פ רש״י ד״ה חסוכי. ועיין ריטב״א מש״כ בזה.
תאנ׳ חשוכי בני׳ משמשי׳ מטותיה׳ בשני רעבון – פירשו הראשונים ז״ל חשוכי בנים מלשון ולא חשכת את בנך כלו׳ כי מי שאין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לשמש מטתו בשני רעבון ויש שהקשה עליו שלא מצינו לשון זה בשום מקום וגם אינו לשון יפה ופירשו מלשון בל יתיצב לפני חשוכים. וה״ק כי מי הם חשוכי בנים שאין בניהם יוצאים כשורה מי שמשמשי׳ מטותיהם בשני רעבון וסעדו פי׳ זה ממה שמצאו בקצת נסחאות משמשי׳ מטותיהם בשני רעבון ויש לדקדק שהרי יוכבד שנולדה בין החומותים כדאי׳ בבבא בתרא תוך שני רעבון היה והיאך שמש מטתו לוי וי״ל דעל רעב של עובדי כוכבים ומזלות ואין לנו להצטער אלא שיוסף היה מצטער מפני שהיה סבור כי אביו ואחיו היו ברעבון.
תוס׳ בד״ה אסור לאדם כו׳ לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא כו׳ עכ״ל ובהכי יתיישב דהא יוסף חשוכי בנים הוה שלא קיים עדיין פריה ורביה אלא ממדת חסידות עשה כן וגמר כן לכל הפחות במדת חסידות לאינן חשוכי בנים ועי״ל דיוסף עדיין לא היה מצווה על פריה ורביה קודם מתן תורה ודו״ק:
ובאותו ענין אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שיש לו לאדם לצער את עצמו בשנים קשות אלה, ורמז לדבר — שנאמר: ״וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב״ (בראשית מא, נ). תנא [שנה החכם]: אף על פי כן חסוכי (חסרי) בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון, שכיון שאין להם בנים, צריכים הם להשתדל לקיים מצות פריה ורביה.
Similarly, Reish Lakish said: It is prohibited for a person to have conjugal relations in years of famine, so that children not be born during these difficult years. As it is stated: “And to Joseph were born two sons before the year of famine came” (Genesis 41:50). It was taught in a baraita: Nevertheless, those without children may have marital relations in years of famine, as they must strive to fulfill the mitzva to be fruitful and multiply.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יתוספותראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדאריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תָּנוּ רַבָּנַן גבִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

Likewise, the Sages taught in a baraita: When the Jewish people is immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head, as though he was an offering, and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם – אחד מימינו ואחד משמאלו דכתי׳ (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך.
תנו רבנן בזמן שהצבור בצער, הפורש מהן, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו זה שפורש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שני מלאכי השרת שמלוין כו׳. והם א׳ מימין שהוא מלאך טוב ואחד משמאל שהוא מלאך רע ומניחים לו ידיהן כו׳ דהיינו שמלאך טוב עונה בע״כ כמלאך רע וכמבואר בפרק כל כתבי בההיא דשני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת כו׳ ע״ש:
באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן ואינו משתתף בצער הרבים, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם בכל דרכיו ומניחין לו ידיהן על ראשו כמו שסומכים ומתוודים על קרבן, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור — אל יראה בנחמת צבור.
Likewise, the Sages taught in a baraita: When the Jewish people is immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head, as though he was an offering, and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּנְיָא אִידַּךְ בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר אַל יֹאמַר אָדָם אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר {ישעיהו כ״ב:י״ג} וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרוֹג בָּקָר וְשָׁחוֹט צֹאן אָכוֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן.

A similar idea is taught in another baraita: When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14).
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין כי מחר נמות ונגלה באזני ה׳ צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון זו מידת בינונים – שיראין מן המיתה כדכתיב בהו כי מחר נמות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי – פיר׳ אף על פי שאין לו חלק בצרתם ואם עשה כן עה״א והנה ששון ושמחה פי׳ שלא היו מצרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה לצרה בשעתה מ״מ בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרי׳ ש״נ התיו אקחה יין וגם באה שכר והיה כזה יום מחר וכתיב בתריה הצדיק אבד לוקח הב״ה הצדיקים מהם שלא יגיע עליהם ולא יחזרו בתשוב׳.
ואוכל ואשתה ושלום עליך כו׳. נראה דאיירי במי שיש לו שלום ורואה בצרת אחרים ועל זה מייתי והנה ששון וגו׳ שאומר מה לי לצרות אחרים כיון שיש לי שמחה וששון הרוג בקר וגו׳ ולפי שהיה לו לחוש שגם עליו יעבור כוס פורענות אומר כי מחר נמות מהר ולא יראה בצרה וע״כ ישמח עכשיו גם כשיש צרה לאחרים ואמר שזו מדה בינונית שמתכפר במיתה אבל במדת רשעים כו׳ והיה כזה יום מחר וגו׳ שאינו ירא כלל מפורענות שאומר שיהיה לו שלום ובכל יום אומר לעשות כן גם יום מחר ועיין מה שכתבנו בפסוק זה בר״פ מי שאחזו ובס״פ חלק:
תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן — עליו הכתוב אומר: ״והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות״ (ישעיהו כב, יג), ומה כתיב בתריה [נאמר אחריו], אחרי פסוק זה המדבר באנשים השמחים בזמן שיש צער לציבור — ״ונגלה באזני ה׳ צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון״ (ישעיהו כב, יד).
A similar idea is taught in another baraita: When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14).
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) עַד כָּאן מִדַּת בֵּינוֹנִים אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים מָה כְּתִיב {ישעיהו נ״ו:י״ב} אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.

The baraita comments: Up to this point is the attribute of middling people, who merely exclude themselves from the suffering of the community. However, with regard to the attribute of wicked people, what is written about those who hope for more of these days? “Come, I will fetch wine, and we will fill ourselves with strong drink; and tomorrow shall be as this day, and much more abundant” (Isaiah 56:12). And what is written afterward? “The righteous perishes, and no man lays it to heart, and godly men are taken away, none considering that the righteous is taken away from the evil to come” (Isaiah 57:1). This verse teaches that righteous people suffer early death to prevent them from witnessing the harm that will befall these evil people.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדארימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זו מדה בינונית שהרי מזכירין יום המיתה כדכתיב כי מחר נמות:
אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר – גדול יותר מאד.
הצדיק אבד ואין איש שם על לב – מפני מה הוא מת מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא יצטער הוא ברעה ואחר שהיא גזרה מלפניו כי מפני הרעה נאסף הצדיק ל״א מפני רעות של אלו הוא נאסף שאין הקב״ה רוצה שיבקש עליהם רחמים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זו מידת בינונים. כלומ׳ אעפ״י שאכלו ושתו בצער הציבור כיון שהזכירו יום המית׳ בינונים מיקרו1.
אבל מידת רשעים מהו או׳ אתיו [אקחה] יין (ואנסכה) [ונסבאה] שכר וכו׳. כיון שאכלו שתו ולא זכרו יום המיתה אלא אמרו והיה כזה יום מחר רשעים מיקרו.
שני מלאכים מלוין לו. אחד מימינו ואחד משמאלו שנ׳ כי מלאכיו יצוה לך לשומרך בכל דרכיך2.
על ההיא דאין משמשין בשני רעבון אי׳3 אמ׳ ר׳ יוסי ובלבד ביום שטבלה.
הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף. אותו הצדיק כדי שלא יבקש רחמים על הרשעים4.
יחיד שקיבל עליו תענית שני ימים וכו׳5. מה שכתב הרב היא גירס׳ ר״ח. וה״פ6 אדם שקיבל עליו להתענות תענית יחיד שיני ושלישי והתענה יום שיני ובערב אכל ושתה למחר עוד ביום השלישי מתענה ומתפלל תפילת תענית7 ומזכיר ענינו בשומע תפילה שהרי קיבל עליו תענית מבעוד יום של יום ראשון אבל אם לא קיבל עליו אלא יום שיני בלבד וצם היום כולו ולן בתעניתו למחר ביום שלישי אינו מתפלל תפילת תענית אעפ״י שהתענה רוב יום שלישי מפני שלא קיבל עליו ביום שיני להתענות ביום שלישי ונמצא תעניתו ביום שלישי תענית שעות דהא לא קיבל עליו תענית מאתמול ועל זה מדקדק רב יוסף מ״ט דרב הונה מי אמרינ׳ קסבר רב הונ׳ מתענין לשעות והמתענה לשעות אינו מתפלל תפילת תענית ולפיכך אמ׳ רב הונ׳ למחר אינו מתפלל תפילת תענית או דילמ׳ קסבר רב הונה אין מתענין לשעות ואינה תענית כלל ולפיכך אין מתפלל תפילת תענית ואמ׳ אביי לעולם אימ׳ לך קסבר רב הונא מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפילת ענינו ושאני הכ׳ דלא קבול עליה מעיקר׳ ועוד לא היה בדעתו להשלים תעניתו עד הערב וק״ל כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו כלום לפיכך לא נמצאת8 תענית שעו׳ ומיסתבר׳ במי שנזדמן לו ולא אכל עד שעבר רוב היום ואז הסכים בדעתו לצום כולו זוהי תענית שעות ומתפלל באותן שעות שהסכים להשלים תפיל׳ ענינו בשומע תפילה ודווק׳ אחר שקיבל על עצמו שמתפלל תפילת תענית אבל מקודם לא ע״כ מדברי ר״ח וכן ר״מ9.
1. כעי״ז פרש״י ד״ה זו מדת בינונים.
2. כ״פ רש״י ד״ה שני מלאכי.
3. כ״ה בירושלמי דפירקין ה״ו והביאו ב״י סוף סימן תקע״ה עיי״ש.
4. כ״פ רש״י ד״ה הצדיק אבד בל״א. ובפי׳ א׳ פי׳ כדי שלא יצטער הוא ברעה.
5. איירי על דברי הרי״ף דף ג׳ א׳ אמר זעירי אמר רב הונא יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה אפי׳ אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפילת תענית וכו׳.
6. כל לשון רבינו כאן הוא העתק מדברי הר״ח.
7. עיין בר״ח הנדפס שחסר כאן קטע שלם עד תיבות ״אעפ״י שהתענה וכו׳⁠ ⁠״ ועמד על זה בהגהת החשק שלמה ולדברי רבינו א״ש היטב גירסת הר״ח.
8. עיין בהגהת חשק שלמה שגרס לא נקראת תענית שעות.
9. עיין רמב״ם פ״א מהל׳ תענית הי״ב שכתב דאף שלא נתענה כל היום לשם תענית כיון שלא אכל ונמלך בשאר שעות להתענות מתפלל תפילת תענית. ועיין ריטב״א מה שהאריך בזה.
גמרא ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק אלא כו׳ כצ״ל:
מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין וגו׳. מבואר סוף פרק חלק:
ומעירים: עד כאן מידת בינונים, שהציבור מצטער והם אינם משתפים עצמם בצער. אבל במדת רשעים מה כתיב [נאמר] — גרוע מזה: ״אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר״ (ישעיהו נו, יב), כלומר: הם מקוים לעוד ימים כאלה שיבואו, משום שהם נהנים מצרתם של אחרים, ומה כתיב בתריה [נאמר אחריו]: ״הצדיק אבד ואין איש שם על לב... כי מפני הרעה נאסף הצדיק״ (ישעיהו נז, א), שהצדיקים מתים כדי שלא יראו ברעה אשר תבוא על רשעים אלה.
The baraita comments: Up to this point is the attribute of middling people, who merely exclude themselves from the suffering of the community. However, with regard to the attribute of wicked people, what is written about those who hope for more of these days? “Come, I will fetch wine, and we will fill ourselves with strong drink; and tomorrow shall be as this day, and much more abundant” (Isaiah 56:12). And what is written afterward? “The righteous perishes, and no man lays it to heart, and godly men are taken away, none considering that the righteous is taken away from the evil to come” (Isaiah 57:1). This verse teaches that righteous people suffer early death to prevent them from witnessing the harm that will befall these evil people.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדארימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר {שמות י״ז:י״ב} וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אחת אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

The baraita continues: Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon; why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.
רי״ףראב״ןראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שציער עצמו עם הצבור כו׳. מלשון הסוגיא משמע שיצער אדם עם אחרים גם שהוא אינו בצרה זו דומיא דיוסף בשני רעבון שהוא ודאי לא היה באותה צרה וה״נ י״ל במשה שהוא ודאי יודע היה בנבואה שבהרמת ידו ינצחו ישראל אלא שהיה מצער עם ישראל שהיו בצרה במעמד המלחמה:
אלא, יצער אדם עצמו עם הצבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר בזמן מלחמת עמלק: ״וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה״ (שמות יז, יב), וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה שישב על אבן דווקא? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער של מלחמה — אף אני אהיה עמהם בצער ככל שאני יכול, אף על פי שאינני נלחם. וכל המצער עצמו עם הצבור — זוכה ורואה בנחמת צבור.
The baraita continues: Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon; why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.
רי״ףראב״ןראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם מִי מֵעִיד בִּי אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {חבקוק ב׳:י״א} כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם הֵן מְעִידִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים צ״א:י״א} כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.

The baraita further states: And lest a person say, I have acted in secret; who will testify against me on the Day of Judgment? The tanna explains that the stones of a person’s house and the beams of a person’s house will testify against him, as it is stated: “For a stone shall cry out from the wall, and a beam out of the timber shall answer it” (Habakkuk 2:11). In the school of Rabbi Sheila they say: The two ministering angels who accompany a person will testify against him, as it is stated: “For He will give His angels charge over you, to keep you in all your ways” (Psalms 91:11).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמא תאמר מי מעיד בו. אבני ביתו. שנאמר כי אבן מקיר תזעק. ומלאכים השומרים אותו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רהט
רהטא(תענית יא. חגיגה טז.) אבני ביתו ורהיטי ביתו של אדם הן מעידין בו שנאמר כי אבן מקיר תזעק וגו׳ (א״ב לשון מקרא זה רהיטינו ברותים):
א. [באלקן.]
כפיס – חצי לבינה ורגילין לתתה בין שתי נדבכי העצים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי מעיד בי כו׳. עיקר הא מלתא בפרק אין דורשין דדריש שם אל תאמינו ברע וגו׳ ושמא תאמר מי מעיד כו׳ ולגבי כל עבירות קאמר לה התם אלא דהכא לגבי שיצער אדם עצמו עם הצבור שייכא טפי לאתויי משום דדריש ליה אלמה תתראו וגו׳ שלא יתראה אדם בפני הצבור ואל ינהג עידונין כו׳ שמא תאמר מה״ט כיון דלאו איסורא הוא אלא משום מראית עין א״כ מי מעיד בי אם אוכל ואשתה בביתי שלא בפניהם ולא אצער עצמי וקאמר דאינו כן כי אבני ביתו כו׳. שנאמר כי אבן וגו׳ אבן שבפנים בקיר הבית יזעק ויעיד עליו מחוץ לקיר וכפיס שבפנים בבית מעץ ולחוץ יענה עליו שאכל ושתה ולא ציער עצמו עמהם דהיינו דודאי יתפרסם הדבר מבפנים ולחוץ כאילו הקיר שרואה מבפנים בבית תעיד עליו בחוץ שלא ציער עצמו עם הציבור וקרוב לזה פירש הרשב״א בחידושיו מיהו כל הנהו דמייתי למר שני מה״ש מעידין עליו ולמר הנשמה ולמר איבריו לא שייכא הכא טפי אלא בדין לעתיד בכל עבירות שיחטא האדם בעוה״ז ולא מייתי לה הכא אלא אגב דאיירי בעדות של קורות ואבני ביתו בעוה״ז מייתי נמי העדים שמעידים על האדם בדין לעתיד וחשיב ג׳ חלוקי עדות מלאכים ונשמה ואבריו נראה לפי שיש שלשה חלוקי עבירות הא׳ שעובר בלאו במקום עשה והב׳ שעובר בעשה בשב ואל תעשה והשלישי העובר עבירה בדבור בעלמא ועל עבירות הלאוין אמר שני מלאכי השרת מעידין עליו לעתיד כי האדם בורא לו מלאכים כפי מעשיו שבכל יום מימי השנה שהם שס״ה כמנין הלאוין כדאמרינן סוף מסכת מכות הלאוין שס״ה כמנין ימי השנה והם מגונדת דמלאך המות שהוא שטן גימטריא שס״ד חוץ מיוה״כ שאין לו רשות לקטרג בו כמפורש במסכת יומא ומייתי לה דכתיב כי מלאכיו שבורא לו האדם בכל יום לפי מעשיו יצוה אותן הקב״ה לשמור אותו בכל דרכיו ולהעיד על כך וכן אמרו בסמוך דבשעת פטירתו של אדם כו׳ כל מעשיו כו׳ א״ל כך וכך עשית כו׳ ביום פלוני כו׳ והם מלאכיו שנבראו ע״י מעשיו והעובר עבירה בדבור הנשמה שהוא כח הדבור שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים [וגו׳] ותרגומו לרוח ממללא תעיד עליו הנשמה ומייתי שנאמר משוכבת חיקך שהיא הנשמה השוכבת בגוף האדם היא שומעת להעיד על פתחי פיך שהוא הדבור והעובר בעשה ולא עשאה איבריו מעידין עליו כי הם כח העשיים שהאברים של אדם רמ״ח כמנין העשיים שהם רמ״ח כדאמרי׳ בסוף מסכת מכות ומייתי ליה דכתיב ואתם עדי גו׳ דלעיל מיניה כתיב יתנו עדיהן ויצדקו ומפרש בריש פ׳ קמא דע״ז דכל מצות שישראל עושין בעוה״ז באות ומעידות עליהן לעוה״ב ואהא קאמר קרא ואתם עצמיכם שהם אברי הגוף עדי לקיים העשיים והוא ממש כמ״ש דבעשיים קמשתעי שהם רמ״ח כמנין האברים שעושין העשיים ומה ששנינו בפרקי אבות שהוא עד הוא הדיין הא ודאי שהקב״ה הוא היודע ועד אלא דעדות דהכא הוא כעין הודאה שהמלאכים שנבראו ע״י מעשיו דנשמתו ואיבריו כולם מעידים ומגידים על מעשיו של אדם ואהך דהוא עד הוא הדיין כו׳ יש לפרש מש״ה כתיב וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו׳ ור״ל וקרבתי אליכם למשפט שאני בעל הדין והדיין וגם אני עד ממהר כיון שאני בעצמי עד הרואה משא״כ בעד המעיד לפני דיין אחר שאינו ממהר כ״כ בעדותו ומסיים בענין אני ה׳ לא שניתי דהיינו שאל תחשבו כיון שאני בעל דין וגם דיין ועד הרואה שאבא עליכם במדת הדין לעשותכם כלה שהרי בני יעקב לא כליתם כמ״ש פ׳ י״נ גמירי דלא כלא שבטא ע״ש:
ומוסיפים: ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי ביום הדין? שהרי הוא עושה מה שעושה בחשאי! — אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם הם מעידים בו, שנאמר: ״כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה״ (חבקוק ב, יא). דבי [בני בית מדרשו] של ר׳ שילא אמרי [היו אומרים]: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, הן המעידין עליו, שנאמר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך״ (תהלים צא, יא).
The baraita further states: And lest a person say, I have acted in secret; who will testify against me on the Day of Judgment? The tanna explains that the stones of a person’s house and the beams of a person’s house will testify against him, as it is stated: “For a stone shall cry out from the wall, and a beam out of the timber shall answer it” (Habakkuk 2:11). In the school of Rabbi Sheila they say: The two ministering angels who accompany a person will testify against him, as it is stated: “For He will give His angels charge over you, to keep you in all your ways” (Psalms 91:11).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר {מיכה ז׳:ה׳} מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו מ״ג:י׳,י״ב} אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳.

Rabbi Ḥidka said: A person’s soul will testify against him, as it is stated: “Keep the doors of your mouth from her who lies in your bosom” (Micah 7:5). And some say: A man’s limbs will testify against him, as it is stated: “You are My witnesses, says the Lord” (Isaiah 43:10).
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גרסינן: אבריו של אדם הן מעידין בו שנאמר ואתם עדי לשון רבים נאם ה׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ חידקא אומר: נשמתו של אדם עצמו היא מעידה עליו, שנאמר: ״משכבת חיקך שמר פתחי פיך״ (מיכה ז, ה). ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר: ״אתם עדי נאם ה׳⁠ ⁠״ (ישעיהו מג, י).
Rabbi Ḥidka said: A person’s soul will testify against him, as it is stated: “Keep the doors of your mouth from her who lies in your bosom” (Micah 7:5). And some say: A man’s limbs will testify against him, as it is stated: “You are My witnesses, says the Lord” (Isaiah 43:10).
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) {דברים ל״ב:ד׳} אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל אֵל אֱמוּנָה כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא אֲפִילּוּ עַל עֲבֵירָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲבֵירָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין.

The baraita cites another verse that deals with judgment. “A God of faithfulness and without iniquity, He is just and righteous” (Deuteronomy 32:4). The baraita interprets “a God of faithfulness” to mean that just as punishment is exacted from the wicked in the World-to-Come even for a light transgression that they commit, so too, punishment is exacted from the righteous in this world for a light transgression that they commit. The righteous suffer their punishment in this world to purify them so they can enjoy the World-to-Come.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כתיב אל אמונה ואין עול. כשם שנפרעים מן הרשעים לעוה״ב אפילו בעבירה קלה כך נפרעין מן הצדיקים בעוה״ז וכשם שמשלמין שכר טוב בעוה״ב לצדיקים [אפילו על מצוה קלה] כך משלמין שכר טוב לרשעים אפילו על מצוה קלה בעוה״ז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי דכתיב אל אמונה ואין עול כשם שמשלם כו׳ – כך משלם לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן מן העולם הבא וכדכתיב (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו.
ואין עול – שאין עושה דין בלא דין אמת וצדק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כך נפרעים מצדיקים כו׳. לכאורה שתלה תניא בדלא תניא דנפרעין מן הצדיקים בעוה״ז אנו רואין ודנפרעין מן הרשעים בעולם הבא אין אנו רואין עכשיו ובהפך הל״ל כשם שאנו רואין שנפרעין מן הצדיקים בעולם הזה כך נפרעין מן הרשעים בעוה״ב וכה״ג יש לדקדק גבי ואין עול כשם שמשלם שכר כו׳ ונראה לפרש משום דאנו רואין דצדיק ורע לו בעוה״ז וקאמר דאל תתמה על כך דאל אמונה הוא דכשם שנפרעין מרשעים לעוה״ב אפילו על עבירה קלה כך נפרעין מהצדיקים בעוה״ז אפילו על עבירה קלה דאין אדם צדיק בארץ וגו׳ ולא יחטא וכה״ג אמר ואין עול כשם שמשלמים כו׳ שאל תתמה על רשע וטוב לו בעולם הזה דכשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעולם הבא אפי׳ על מצוה קלה כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה על מצוה קלה שעשו:
הכא בשמעתין דריש העונש לשניהם מאל אמונה ושכר לשניהם מאין עול ולא ידעתי משמעו ורש״י בחומש לקח לו ד״א ומפרש שניהם לענין שכר אל אמונה לשלם לצדיקים שכרם לעולם הבא כו׳ ואין עול לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה והוא מבואר ברא״ם ע״ש ויותר נכון גירסת הילקוט בסוגיא דשמעתין דבין שכר לצדיקים ובין שכר לרשעים ובין עונש לצדיקים ובין עונש לרשעים כולה מלתא יליף מאל אמונה אבל מאין עול דריש הא דכל מעשיו נפרעין כו׳ והוא אומר הן כו׳ ומצדיק וישר דריש הא דאמר לקמן ולא עוד אלא שמצדיק הדין כו׳ ותו לא מידי ודו״ק:
ובענין הדין נאמר: ״אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא״ (דברים לב, ד), ומסבירים את דברי הכתוב: ״אל אמונה״ כוונתו: כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין — כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין, שהצדיקים סובלים בעולם הזה כעונש לעבירות המעטות שעשו כדי למרק ולתקן אותם לעולם הבא.
The baraita cites another verse that deals with judgment. “A God of faithfulness and without iniquity, He is just and righteous” (Deuteronomy 32:4). The baraita interprets “a God of faithfulness” to mean that just as punishment is exacted from the wicked in the World-to-Come even for a light transgression that they commit, so too, punishment is exacted from the righteous in this world for a light transgression that they commit. The righteous suffer their punishment in this world to purify them so they can enjoy the World-to-Come.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאֵין עָוֶל כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלְּמִין שָׂכָר לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא אֲפִילּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין כָּךְ מְשַׁלְּמִין שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲפִילּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין.

The baraita turns to the second section of the verse: “And without iniquity.” This teaches that just as reward is paid to the righteous in the World-to-Come even for a minor mitzva that they fulfill, so too, reward is paid to the wicked in this world for even a minor mitzva that they fulfill, to give the wicked all the reward they deserve for the performance of mitzvot in this world, and deprive them of any share in the World-to-Come.
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

״ואין עול״ — כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין — כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין, כדי לתת להם את הטוב המגיע להם בשל אותם מעט מצוות שעשו כבר בעולם הזה, כדי שלא יהיה להם חלק כלשהו בעולם הבא.
The baraita turns to the second section of the verse: “And without iniquity.” This teaches that just as reward is paid to the righteous in the World-to-Come even for a minor mitzva that they fulfill, so too, reward is paid to the wicked in this world for even a minor mitzva that they fulfill, to give the wicked all the reward they deserve for the performance of mitzvot in this world, and deprive them of any share in the World-to-Come.
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (אָמְרוּ בִּשְׁעַת) פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ כׇּל מַעֲשָׂיו (נפטרין) [נִפְרָטִין] לְפָנָיו וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְהוּא אוֹמֵר (הין) וְאוֹמְרִים לוֹ חֲתוֹם וְחוֹתֵם שֶׁנֶּאֱמַר {איוב ל״ז:ז׳} בְּיַד כׇּל אָדָם יַחְתּוֹם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין וְאוֹמֵר לָהֶם יָפֶה דַּנְתּוּנִי לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר {תהלים נ״א:ו׳} לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ.

With regard to the third section of the verse: “He is just and righteous,” the Sages said: At the hour of a person’s departure to his eternal home, all his deeds are enumerated before him and are rendered visible to him once again, and the deeds themselves say to him: You did such and such, in such and such a place, on such and such a day, and he says: Yes, that is exactly what happened. And they say to him: Sign a statement that this is correct, and he signs it, as it is stated: “He makes the hand of every man sign” (Job 37:7). And not only that, but after a one has been shown all his deeds, he justifies the judgment upon himself, and says to them: You have judged me well. This response serves to fulfill that which is stated: “That You may be justified when You speak and be right when You judge” (Psalms 51:6).
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשעת פטירתו של אדם. כל מעשיו נפרטין לפניו. אומרים לו עשית במקום פלוני והוא אומר הן. אומרים לו חתום. וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני שנאמר למען תצדק בדברך וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צדיק וישר – מצדיק הדין על הצדיקים לפרוע מהם ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה כדי לטורדן.
ביד כל אדם יחתום – כותב מעשה כל אדם ומחתים יד על כל מעשיו.
למען תצדק בדברך – שהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל מעשיו נפרעין לפניו ואומרין לו כך וכך עשית כו׳. כמ״ש לעיל שהם שני מלאכים שנבראו לו על עבירות הלאוין שעושה במעשה הוא מודה בדבר:
ואומר הן וא״ל חתום וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום וסיפא דקרא לדעת כל אנשי מעשהו דהיינו מה שעבר במעשה ואמר שחותם ביד שהוא עיקר כלי המעשה שעבר בו במעשה את הלאוין ומייתי ליה מאין עול כפי גירסת הילקוט דהיינו שמודה החוטא שאין עול ואמר:
ולא עוד אלא שמצדיק כו׳. מלשון זה נראה כפי גירסת הילקוט דמפיק ליה מצדיק וישר וכפרש״י בחומש וז״ל צדיק וישר הוא הכל מצדיקים עליהם את דינו וכך ראוי וישר להם צדיק מפי הבריות וישר הוא וראוי להצדיקו עכ״ל אבל רש״י בשמעתין פי׳ בע״א ולפי גירסת הספרים שלפנינו ודו״ק:
ומה שנאמר ״צדיק וישר הוא״ אמרו: בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין לפניו ונראים לו שוב, ואומרים לו: כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר: הן [כן] כך היה, ואומרים לו: חתום! וחותם. שנאמר: ״ביד כל אדם יחתום״ (איוב לז, ז). ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין, לאחר שמראים לו את כל מעשיו, ואומר להם: יפה דנתוני, לקיים מה שנאמר ״למען תצדק בדברך תזכה בשפטך״ (תהלים נא, ו).
With regard to the third section of the verse: “He is just and righteous,” the Sages said: At the hour of a person’s departure to his eternal home, all his deeds are enumerated before him and are rendered visible to him once again, and the deeds themselves say to him: You did such and such, in such and such a place, on such and such a day, and he says: Yes, that is exactly what happened. And they say to him: Sign a statement that this is correct, and he signs it, as it is stated: “He makes the hand of every man sign” (Job 37:7). And not only that, but after a one has been shown all his deeds, he justifies the judgment upon himself, and says to them: You have judged me well. This response serves to fulfill that which is stated: “That You may be justified when You speak and be right when You judge” (Psalms 51:6).
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא סָבַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר מָה תַּלְמוּד לוֹמַר {במדבר ו׳:י״א} וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.

§ The Gemara returns return to the primary topic of the tractate, the issue of fasts. Shmuel said: Whoever sits in observance of a fast is called a sinner, as it is inappropriate to take unnecessary suffering upon oneself. The Gemara comments: Shmuel holds in accordance with the opinion of the following tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Elazar HaKappar the Great says: What is the meaning when the verse states, with regard to a nazirite: “And he will atone for him for that he sinned by the soul [nefesh]” (Numbers 6:11). But with what soul did this nazirite sin? Rather, the nazirite sinned by the distress he caused himself when he abstained from wine, in accordance with the terms of his vow.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר שמואל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר לה כר׳ אלעזר הקפר בר׳ [דאמר] בשביל שציער עצמו מן היין קראו הכתוב חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש המצער עצמו מכל מאכל ומשתה לא כל שכן. ומפני מה כתיב בו קדוש יהיה משום (דמרבי) [דמדכי] נפשיה מטומאה. ור׳ אלעזר פליג עליה דאמר המצטער עצמו לשם שמים כגון הנזיר וכיוצא בו [נקרא] קדוש כדכתי׳ קדוש יהיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי באיזה נפש חטא זה – מי הרג שנקרא חוטא שאין מצוה לצער עצמו כדאמרינן צדיקי (מי) אכלי האי עלמא (והאיך) מי סני להו במס׳ הוריות (פ״ג דף י:).
אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא – וקשיא דאמרינן בפ׳ החובל (ב״ק דף צא: ושם) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מקל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו׳ אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור כדאמרינן (סוטה דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל המתמיד לישב בתעניות יותר מדאי אם הוא צריך לכך מדרך רפואת הנפש ואע״פ שנקרא חוטא מצד מה שהשקיע עצמו בגנות עד שהוא צריך לכך מ״מ יפה הוא עושה אלא שלא נקרא בזה לא קדוש ולא חסיד ואם נוהג בכך שלא לצורך רפואת הנפש אלא דרך יראת שמים וכונת נטיה אל קצה אחרון כל שהוא מעמיד חיותו בכך נקרא קדוש וחסיד שהרי כל כונתו לשות י״י נגדו תמיד ולבלתי הפנות מחשבתו ממנו יתברך:
אלא שציער כו׳. מוקי ליה גם בנזיר טהור והא דכתיב קרא בנזיר טמא משום ששינה בחטא הכי אמרינן פ״ק דנדרים ודע דבפרק החובל הוכיחו התוס׳ דלר״א הקפר הגם שנקרא חוטא מ״מ מצוה קעביד וכההיא דמתענה ת״ח בשבת וכ״כ התוס׳ הכא אליבא דשמואל ע״ש:
ב ומכאן שבים אנו לעיקרה של המסכת, לענין תענית. אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. שאין ראוי לאדם לצער את עצמו יתר מן הדין. ומעירים: סבר כי האי תנא [סבור הוא כשיטתו של תנא זה], דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ אלעזר הקפר ברבי (כלומר, ר׳ אלעזר גדול הדור) אומר: מה תלמוד לומר: ״וכפר עליו מאשר חטא על הנפש״ (במדבר ו, יא) שנאמר בנזיר, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין על ידי נזירותו.
§ The Gemara returns return to the primary topic of the tractate, the issue of fasts. Shmuel said: Whoever sits in observance of a fast is called a sinner, as it is inappropriate to take unnecessary suffering upon oneself. The Gemara comments: Shmuel holds in accordance with the opinion of the following tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Elazar HaKappar the Great says: What is the meaning when the verse states, with regard to a nazirite: “And he will atone for him for that he sinned by the soul [nefesh]” (Numbers 6:11). But with what soul did this nazirite sin? Rather, the nazirite sinned by the distress he caused himself when he abstained from wine, in accordance with the terms of his vow.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

And are these matters not inferred a fortiori? And if this nazirite, who distressed himself by abstaining only from wine, is nevertheless called a sinner and requires atonement, then with regard to one who distresses himself by abstaining from each and every matter of food and drink when he fasts, all the more so should he be considered a sinner.
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא וצריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר — על אחת כמה וכמה.
And are these matters not inferred a fortiori? And if this nazirite, who distressed himself by abstaining only from wine, is nevertheless called a sinner and requires atonement, then with regard to one who distresses himself by abstaining from each and every matter of food and drink when he fasts, all the more so should he be considered a sinner.
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר נִקְרָא קָדוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ו׳:ה׳} קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִדָּבָר אֶחָד נִקְרָא קָדוֹשׁ הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

Conversely, Rabbi Elazar says: One who accepts a fast upon himself is called sacred, as it is stated with regard to the nazirite: “He shall be sacred, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5). Here too, one can apply an a fortiori inference: And if this nazirite, who distressed himself by abstaining from only one matter, wine, is nevertheless called sacred, then with regard to one who distresses himself by abstaining from every matter, all the more so should he be considered sacred.
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נקרא קדוש – רישיה דקרא קא דריש בשביל שמתוך כך מתמרקין עונותיו שמתענה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו ר׳ אלעזר אומר: היושב בתענית נקרא קדוש, שנאמר בנזיר: ״קדש יהיה גדל פרע שער ראשו״ (במדבר ו, ה), וצריך ללמוד קל וחומר: ומה זה הנזיר שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד מן היין בלבד שהרי כל שאר הדברים מותרים לו, מכל מקום נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר ודבר — על אחת כמה וכמה שנקרא קדוש.
Conversely, Rabbi Elazar says: One who accepts a fast upon himself is called sacred, as it is stated with regard to the nazirite: “He shall be sacred, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5). Here too, one can apply an a fortiori inference: And if this nazirite, who distressed himself by abstaining from only one matter, wine, is nevertheless called sacred, then with regard to one who distresses himself by abstaining from every matter, all the more so should he be considered sacred.
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְלִשְׁמוּאֵל הָא אִיקְּרִי קָדוֹשׁ הָהוּא אַגִּידּוּל פֶּרַע קָאֵי ולר׳וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר הָא נִקְרָא חוֹטֵא הָהוּא דְּסַאֵיב נַפְשֵׁיהּ.

The Gemara asks: And according to the opinion of Shmuel, the nazirite is indeed called sacred, as stated by Rabbi Elazar. The Gemara answers: That verse is referring to the sanctity of the growth of the locks, as the nazirite’s hair does possess an element of sanctity, but it does not refer to the nazirite himself. The Gemara reverses the question: And according to the opinion of Rabbi Elazar, the nazirite is called a sinner. The Gemara answers: That verse refers specifically to a nazirite who rendered himself ritually impure by coming into contact with a dead body, an act that is prohibited for him. This particular nazirite must bring an offering to atone “for that he sinned by the soul.”
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא דמדכי בנפשיה – כלומר שנזיר שמצער עצמו מן הטומאה קרוי קדוש ולא ליושב בתענית. ההוא אשר חטא על הנפש דמסאב נפשיה על המת:
לשמואל קדוש יהיה אגדל פרע קאי – ששערו אסור בהנאה אבל הוא עצמו לא נקרא קדוש ולר׳ אלעזר חוטא דסאיב כתרגומו מאשר חטא על הנפש פשט המקרא על שנטמא במת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההיא אגידול כו׳. וכ״ה בספרים ובפרש״י בחומש קדוש יהיה השער כו׳ ע״ש ומיהו ר״א פליג הכא ומפרש קדוש יהיה אנזיר גופא שציער עצמו מן היין אלא שדרך רש״י בחומש לפרש הפשוטה של מקרא דקאי קדוש יהיה אגידול פרע ומיהו הא דכתיב קדוש הוא לה׳ מפרש לה בספרי זו קדושת הגוף אבל לכ״ע אינו מתפרש שיקרא קדוש על שציער כו׳ אלא שלא יטמא למתים וכדפרש״י בחומש:
ושואלים: ולדעת שמואל הא איקרי [הרי הנזיר נקרא] קדוש, ומדוע אומר הוא שנקרא חוטא? ומשיבים: הכתוב ההוא המציין את ענין הקדושה, על ענין גידול הפרע קאי [הוא עומד, מדבר] ששיער הנזיר יש בו קדושה, אבל בנזיר עצמו לא נאמרה כל קדושה. ושואלים: ולר׳ אלעזר, הא [הרי] נקרא חוטא! ומשיבים: הכתוב ההוא נאמר דווקא בנזיר דסאיב נפשיה [שטימא את עצמו], שכיון שנזיר אסור לו להיטמא למתים והוא עשה כן — צריך להביא קרבן לכפר על חטא שחטא על הנפש — שנטמאה בנפש מת.
The Gemara asks: And according to the opinion of Shmuel, the nazirite is indeed called sacred, as stated by Rabbi Elazar. The Gemara answers: That verse is referring to the sanctity of the growth of the locks, as the nazirite’s hair does possess an element of sanctity, but it does not refer to the nazirite himself. The Gemara reverses the question: And according to the opinion of Rabbi Elazar, the nazirite is called a sinner. The Gemara answers: That verse refers specifically to a nazirite who rendered himself ritually impure by coming into contact with a dead body, an act that is prohibited for him. This particular nazirite must bring an offering to atone “for that he sinned by the soul.”
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם עַצְמוֹ

The Gemara asks: And did Rabbi Elazar actually say this, that fasting is a virtuous act? But didn’t Rabbi Elazar say: A person should always consider himself
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ אלעזר הכי [כך] שיפה לו לאדם שיתענה? והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעזר: לעולם ימוד (יחשוב, יעריך) אדם את עצמו
The Gemara asks: And did Rabbi Elazar actually say this, that fasting is a virtuous act? But didn’t Rabbi Elazar say: A person should always consider himself
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תענית יא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תענית יא., ר׳ חננאל תענית יא., רי"ף תענית יא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום תענית יא., הערוך על סדר הש"ס תענית יא., מיוחס לרש"י תענית יא., ראב"ן תענית יא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות תענית יא., ראב"ד כתוב שם תענית יא. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר׳ יהודה אלמדארי תענית יא. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי תענית יא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א תענית יא., מהרש"א חידושי הלכות תענית יא., מהרש"א חידושי אגדות תענית יא., פירוש הרב שטיינזלץ תענית יא., אסופת מאמרים תענית יא.

Taanit 11a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Taanit 11a, R. Chananel Taanit 11a, Rif by Bavli Taanit 11a, Attributed to R. Gershom Taanit 11a, Collected from HeArukh Taanit 11a, Attributed to Rashi Taanit 11a, Raavan Taanit 11a, Tosafot Taanit 11a, Raavad Katuv Sham Taanit 11a, R. Yehuda Almadari Taanit 11a, Meiri Taanit 11a, Ritva Taanit 11a, Maharsha Chidushei Halakhot Taanit 11a, Maharsha Chidushei Aggadot Taanit 11a, Steinsaltz Commentary Taanit 11a, Collected Articles Taanit 11a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144