(א-ב) הנהו קלא אית להו ופרש״י וסבר וקביל. וקשה לר״ת דבריש המוכר פירות אמר בהדיא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. ותירץ ר׳ אליה דהתם מיירי קודם שנתן הלוקח מעות תדע דבפרק המוכר פירות פריך מהך ברייתא לשמואל דאמר דלא אזלינן בממונא בתר רובא אלא המוציא מחברו עליו הראיה דקתני המוכר עבד לחברו ונמצא גנב וכו׳ הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך רישא מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנו ואיכא למידק ומאי פריך הא שמואל לא איירי אלא שהמעות ביד המוכר וכך ברייתא נימא דאיירי הכי ולהכי הגיעו דהמוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ הרא״ש ז״ל שם דע״כ מיירי נמי אף על גב דאכתי איתנהו למעות ביד הלוקח אמרינן הגיעו ומוציאן מידו דאי המעות ביד המוכר מאי איריא דרובא הכי איתנהו אפילו מום אחד דמיעוטא הכי איתנהו נמי נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והרבה מומין איתנהו בעבדים כגון הנך דהשוכר את האומנים נכפה ושוטה ושעמימות וכיוצא בהן שרגיל להיות חולה ולא ידע לוקח אלא ע״כ מיירי נמי שהמעות ביד הלוקח דמום אחד דלא שכיח לא היינו מוציאין מידו דיכול לומר הלוקח הייתי סבור שלא היה מום זה בו דברוב עבדים אינו אבל גנב או קוביוסטוס הגיעו ומוציאין מידו אלמא אזלינן בתר רובא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ע״כ:

והרמב״ן ז״ל תירץ התם דקים להו בגמרא דבשלא נתן דמים קאמר שמחייבין אותו ליתן ממאי דקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני מקח טעות משמע דמיירי כולה ברייתא שהלוקח מוחזק. אבל הרשב״א ז״ל פירש הנהו קלא אית להו ואם איתא דהכי הוא מידע הוה ידיע ומיהו אם נמצא כן מקחו בטל כדאמרינן בריש המוכר פירות לסטים מזויין וכו׳ אומר הרי שלך לפניך. וכן פי׳ ר״ח ז״ל:

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]

(ב) קבל מסר והלך. רש״י ז״ל פי׳ קבל הבעל מומין לרב יהודה ליכא משום דעולא איכא. מסר האב לשלוחי הבעל והלכו להם משום דעולא ליכא משום סמפון איכא. והר״א אב ב״ד והראב״ד ז״ל פירשו קבל האב קדושין ומיד מסרה לבעל והלך לו דמשום סמפון איכא משום דעולא ליכא. הרשב״א ז״ל:

והתוספות לעיל בפרק נערה גבי רב אמר אף לתרומה פירשו דאיכא בינייהו למ״ד סמפון ליכא דבמסר ליכא למיחש לסמפון ולמ״ד שמא ימזגו איכא דחיישינן שמא תשקה לשלוחי הבעל. ע״כ:

בבת כהן לכהן בת כהן בקיאה בטורח תרומה לשומרה ולמוכרה אם כן כיון דעודה בבית אביה יכולה למוכרה לו. רש״י ז״ל במהדורא קמא. ור׳ ישעיה מטראני ז״ל פי׳ כלישנא בתרא וז״ל בת כהן אם תטמא יחליפו לה אביה חולין בתרומה דחזיא להו ולא תצטרך למוכרה לכהנים בזול ולקנות חולין ביוקר אבל בת ישראל לכהן אין מי שיחליף לה והיא צריכה למכור לכהנים בזול הילכך נותנין לה מחצה חולין ע״כ:

מחלוקת בארוסה דכיון שלא נשאת לו עדיין אין מזונותיה עליו כל כך הילכך סגי בתרומה לחודה לרבי טרפון אבל בנשואה כגון המשרה אשתו על ידי שליש הואיל וכל חסרונה עליו חייב במזונותיה משלם בלא טורח דברי הכל מחצה חולין מחצה תרומה שכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו. רש״י ז״ל במהדורא קמא:

וז״ל הרא״ה ז״ל מחלוקת בבת כהן לכהן וכו׳. לפי שבקיאה ויודעת לשמור את עצמה בטהרה אבל בת ישראל שכיחא לה טומאה ובהא דכ״ע מחצה חולין ומחצה תרומה ואמר אביי מחלוקת בארוסה משום דעיקר חיוב מזונות ליתא עד שעת נשואין אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה מסתברא דאפילו אנשואה פליג ואפשר דלא שני ליה בין ארוסה לנשואה והכי נמי לר׳ יהודה ורשב״ג דלא איתמר ההוא הפרשה אלא לר׳ עקיבא ור׳ טרפון והא דאמרינן מאי בינייהו כלומר בין ר׳ יהודה לר׳ עקיבא דרבי עקיבא אומר בארוסה מחצה חולין ומחצה תרומה ור׳ יהודה אומר בכולהו נותנין לה תרומה כדי שתהא לוקחת חצי חולין בדמיה ולענין ארוסה אמר מאי בינייהו. ע״כ:

רבי יהודה אומר נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמיה חולין. פרש״י ז״ל דהיינו דאיכא בין ר׳ טרפון לר׳ יהודה דאילו לר׳ טרפון נותנין לה הכל תרומה כדי מזונות ואף על פי שהיא צריכה לחולין ובאת למכור תרומה אין דמי תרומה מגיעין ליקח בהם חולין שהרי יקרים הם מן התרומה שהכל קופצין עליהם ולר׳ יהודה נותנין לה תרומה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות דמי מחצה חולין אבל טורח מכירה מוטל עליה למכור תרומה בשוויה וליקח חולין ולר׳ עקיבא עליו לטרוח ולתת מחצה חולין רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שהזכירו תרומה נותנין לה כפלים בחולין קסבר לא מטרחינן לה למכור בשוויה אלא נותנין לה תרומה הרבה כדי שאם ימכרנה בזול תמצא לוקחין הרבה. מאי בינייהו כלומר בין רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל איכא בינייהו טירחא דמכירה למכור בשוויה שיש בו יותר טורח. כן פירש רש״י ז״ל. ויש שפירשו דרבן שמעון בן גמליאל מפרש הוא דברי ר׳ יהודה והכי אמרינן מאי איכא בין ר׳ עקיבא לר׳ יהודה איכא בינייהו טירחא דמכירה לר׳ יהודה צריכה לטרוח למכור תרומה ליקח מחצה חולין וכדפרש״י ז״ל. הריטב״א ז״ל:

וז״ל רש״י במהדורא קמא כל מקום שהוזכרה תרומה לאשתו במזונותיה לתת לה. נותנין לה כפלים תרומה על שראוי ליתן לה בחולין שאם היה ראוי לה קב חולין נותן לה תרומה קביים מאי בינייהו בין לר׳ יהודה לרבן שמעון בן גמליאל הא תרווייהו קאמרי דנותן לה הכל תרומה. איכא בינייהו טירחא רבי יהודה אומר נותן לה הכל תרומה כמדת חולין והיא טורחת ומוכרת ולוקחת בדמיה חולין ולרבן שמעון בן גמליאל יהיב לה כפלים כי היכי דלא תטרח טפי וכיון דקא מזבנא לה בזול קפצי כהני וזבני לה. ע״כ:

וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל בפירוש המשנה דלר׳ טרפון דאמר הכל תרומה לא נתכוון לומר שיתנו לה תרומה כשיעור שהיו נותנין לה חולין אלא מוסיפין לה מן התרומה כדי שאם תצטרך לקנות בימי טומאתה חולין תצטרך למכור התרומה יותר בזול שהתרומה מתוך שאין אוכלין אותה אלא מעט נמכרת בזול ולפיכך צריך להוסיף לה מן התרומה יותר משיעור החולין ע״כ. ולפי זה תתפרש הברייתא בדרך אחרת:

מתני׳ היבם אינו מאכיל בתרומה את יבמתו ועד שיכנוס כדמפרש בגמרא דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אבל משנכנסה כתיב ולקחה לו לאשה ואמרינן כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. שעשתה ששה חדשים וכו׳ פירושא הוא כלומר כיצד אינו מאכיל שאם עמדה חצי זמן התביעה של שנים עשר חדש אע״ג דאילו השתא הוי בעלה קיים הויא אכלה בתרומה כדתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אפילו הכי לא אכלה בתרומה קמי יבם עד שישאנה אפילו כל זמן התביעה עמדה לפני בעלה ומת אין זיקת היבם מאכילה והוא הדין נמי אם כל זמן התביעה עמדה לפני יבם אינו מאכילה דקנין אחיו קרינא ליה אלא הא לא אצטריך לאשמועינן דהא בעלמא שמעינן לה דתנן ביבמות היבם והעובר והארוסין פוסלין ולא מאכילין אינו מאכיל בתרומה אע״פ שכלה זמן שלו דיבם בת ישראל שהיתה אוכלת בחיי אחיו אלא איידי דאיירי במתני׳ תביעה הגיע זמן ולא נשאו קא מפרש להא דיבם בתביעה או בפני היבם שמת הבעל בו ביום שנתארסה ועמדה בפני יבם כל זמן התביעה אינה אוכלת עד שעת נשואין. ה״ג ואפי׳ כולן בפני הבעל או בפני היבם ולא גרסינן חסר יום אחד ומאן דגריס ליה מפרש הכי כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא עמדה בפני הבעל י״ב חדשים חסר יום אחד דבחיי הבעל עדיין לא היה לה שעת הכושר באכילת תרומה מעולם הילכך כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא עמדה כולהו י״ב חדש שלמים בפני הבעל ואכלה בחייו תרומה היא אכלה אין לשנות בספרים דתנן היבם פוסל ואינו מאכיל. רש״י ז״ל במהדורא קמא. ויש קצת טעות סופר בלשון:

עוד כתב בגמרא וז״ל קנין אחיו משום דעדיין לא כנסה היבם אינו מאכילתה אבל כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר והכתוב קראה אשתו דכתיב ולקחה לו לאשה דקנייה בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילה בארוסה דאיתקש הויות כך מאכילין בתרומה דאקליש קנין דאחיו דמת ופקע ליה השתא כלן בפני הבעל דהוי קנין דאחיו גמור בתרומה ועמדה בפני הבעל עד שעת כניסה לחופה אפילו הכי אמרת דלא אכלה כולהו בפני יבם דלית ביה כח קנין דאחיו להאכילה בתרומה דהא מיית לאלתר מה אכלה והא זיקתו של יבם לא מהניא בה כלל עד שלקחה ולמה לי למתני כולן בפני היבם או כולן בפני הבעל לא אכלה אף על פי שעשתה עמו כל זמן תביעה ויש לו כח יפה ואין צריך לומר זו דכולן בפני יבם דכיון דפקע לכח קמא לאלתר דמית מחמתיה דזיקת יסם לא תיכול כלל כל זמן שלא כנסה. עכ״ל רש״י במהדורא קמא:

וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל היבם אינו מאכיל בתרומה אמרינן בגמ׳ טעמא דמשום קנין כספו אמר רחמנא וכו׳. ופרש״י ז״ל עלה והא קנין אחיו הוא וכיון דמית פקע קניניה ונראה מדבריו ז״ל דאפי׳ הגיע זמן בחיי הבעל והיתה אוכלת מחמתו אינה אוכלת בפני היבם וכ״ת אם כן ליתני היבם פוסל יש לומר דלא שייך פוסל אלא כשהפסול בא ממנו אבל בכאן מיתת הבעל פוסלתה. והקשה עליו ר״ת א״כ היכי תני היבם אינו מאכיל ליתני היבמה אינה אוכלת בתרומה דאפילו תימא דפשיטא ליה דכל שאין היבם מאכילה אין לה לאכול בתרומה מחמת הבעל שכבר מת מכל מקום ליתני לישנא רויחא ותו היכי דייק למיתני כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם הרי אפילו כולן בפני הבעל ושהתחילה לאכול כמה ימים נמי. ותו דבהדיא אמרינן ביבמות דכל שהבעל מאכיל היבם מאכיל והיינו למשנה ראשונה דאלו למשנה אחרונה אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וסתמא קתני לה ואפילו בארוסה ותו דבירושלמי קתני למשנה ראשונה הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ותו דבתוספתא אמרו משנה אחרונה אמר אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל דאלמא למשנה ראשונה אף היבמה אוכלת עד שלא תבעל לכך פר״ת דהיבם אינו מאכיל אם לא הגיע זמן בחיי הבעל אבל אם הגיע זמן בחיי הבעל הרי היא אוכלת כדינה ולהכי קתני סיפא חסר יום אחד בפני היבם וטעמא דמילתא דשורת הדין מן התורה דיבמה אוכלת בתרומה דקנין יבם הוא דאשה הקנו לו מן השמים אלא שחכמים גזרו עליו שלא יאכיל הוא דילמא לא מייחד לה דוכתא או דלא בדוק לה שפיר ואיכא סמפון והא דאמרינן בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא דרשא דרבנן בעלמא הוא תדע דהאי קרא דקנין כספו אינו לענין אשת כהן כלל שאינו אלא לענין עבד כהן דאשת כהן נפקא לן בספרי מדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו ורבנן נקטי אידך קרא לרווחא דמילתא בכל דוכתא והכי נמי לאסמכתא נקטי ליה דלא תקון רבנן אלא כשהגיע זמן בחיי אחיו. ואיכא למידק על פי׳ זה מהא דאמרינן ביבמות גבי יבמה בנשואין כ״ע לא פליגי דאכלה כי פליגי כשבא עליה ביאה גרועה כגון באונס או בשוגג רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד דאלמא לכ״ע אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וכ״ת דההיא משנה אחרונה דוקא והא התם מן הנשואין היא דליכא למיחש לסמפון וכיון דכן ליכא בה מידי בין משנה ראשונה לאחרונה דהא כולה פלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה בחשש סמפון תליא דקמייתא לא חיישא וברייתא חיישא אלא ודאי דלענין יבמה ליכא הפרשה בינייהו וגזירת חכמים היא שלא תאכל שום יבמה בתרומה עד שתבעל כיון שקנין אחיו הוא וליתיה לאחוה לכך פי׳ ר״י ז״ל כפרש״י ודחה כל קושיותיו של ר״ת ז״ל והכניס עצמו בעובי הקורה דהא דתני בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה לצדדין היא ואהגיע זמן בלחוד קאי ובתוספתא כך אמרו משנה אחרונה שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כשם שאין היבמה אוכלת עד שתבעל וכן דחק עצמו בההיא דיבמות וכבר כתבתי כל דחיותיו במסכת נדרים בס״ד. והנכון כפר״ת וההיא דיבמות למשנה אחרונה היא ובדין הוא דיבמה מן הנשואין תאכל בתרומה דהא ליכא למיחש לסמפון אלא דכיון דדמיא לארוסה ואין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה גזרו אף בזו שלא תאכל עד שתנשא או עד שתבעל אבל למשנה ראשונה דארוסה אוכלת בהגיע זמן אף זו תאכל לאלתר כיון דליכא למיחש שמא תשקה כנ״ל. עכ״ל הריטב״א ז״ל:

ותלמידי רבינו יונה ז״ל אזלי בשיטת רש״י ז״ל וכתבו ז״ל דלפי שיטתו צריך לגרוס ואפילו כולן בפני הבעל או כולן בפני היבם אינה אוכלת בתרומה. ומה שמקשים התוספות ז״ל דקתני וב״ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אבל למשנה ראשונה היתה אוכלת קודם שתבעל תי׳ במאי דקתני עד שתבעל לאו למימרא דקודם לכן היתה אלא איידי דאצטריך למימר דלמשנה אחרונה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה שנה כל הדין ואמר ולא היבמה עד שתבעל אבל ה״ה דקודם משנה אחרונה לא היתה היבמה אוכלת עד שתבעל דאין חילוק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ביבמות אלא בארוסה. ומה שהקשו דבמתני׳ תנן הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן וכו׳ אינה קושיא דבכל הספרים המדוייקים אינם גורסין או שמתו בעליהן אבל בתוספתא גורסין אותו ולפי זה נצטרך לומר דמאי דקתני או שמתו בעליהן לא קאי אאוכלות בתרומה אלא אאוכלות משלו בלחוד קאי. והרמ״ה ג״כ פי׳ דלכ״ע אפילו מן הנשואין לא אכלה כדאיתא בהדיא ביבמות אלא שגוסס חסר יום אחד וכתב האי דקתני חסר יום אחד לאו למימרא דאי עשתה כולן בפניו אכלה דהא אפילו מן הנשואין נמי ונפלה לפני יבם לא אכלה עד שיכנוס ורישא דמתני׳ בהדיא קא פסיק ותני גבי שומרת יבם מן האירוסין היבם אינו מאכיל בתרומה ומשמע אפילו עמדה י״ב חדש בפני הבעל משעת תביעה אלא תנא זו ואין צריך לומר זו קתני אשמועינן ברישא היבם אינו מאכיל ואפילו עשתה כולן בפני הבעל והדר קתני ואין צורך לומר בזמן שיש מקצתן ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם או כולן בפני הבעל חסר יום אחד שהיה בפני היבם והכי מתנינן לה בגמרא ע״כ. כן כתבו תלמידי ר׳ יונה ז״ל:

והרשב״א ז״ל אזיל בשיטת ר״ת ז״ל דלמשנה ראשונה שומרת יבם שאכלה בחיי הבעל גם בפני היבם אוכלת אלא שאם לא אכלה בפני הבעל אינה מתחלת לאכול עכשיו מחמת היבם והיינו דקתני היבם אינו מאכיל כלומר מי שלא אכלה ובאה לאכול מחמת היבם אין היבם מאכיל אותה והיינו דאמרי בגמרא מ״ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא לומר והאיך יהא חמור מן הקונה עצמו מחמת הקונה לא אכלה מחמת היבם שבא מחמתו אכלה הילכך כיון שאין ליבם ביבמתו אלא זכות אחיו שנתרוקנה לו כיון שמחמת אחיו לא אכלה אף מחמתו לא אכלה. ומיהו מדרבנן הוא אבל מדאורייתא מיכל אכלה דמכל מקום קנינו הוא ומיגד אגידה ביה עד שיתירנה בחליצה אלא מדרבנן אינו מאכיל כיון שלא אכלה בפני הבעל משום דאינו חייב במזונותיה אא״כ עמד בדין וברח ולאו דוכתא מייחד לה דרוב יבמין אין זנין אלא כונסין או פוטרין מיהו כשהגיע זמנה ואכלה בפני הבעל אף בפני היבם אכלה אבל למשנה אחרונה שאינה אוכלת בתרומה לעולם עד שתכנס לחופה ואפילו נשאת ומת אין היבם מאכיל עד שתכנס לו לחופה. והא דתנן בפרק אלמנה לכהן גדול העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרש בגמרא מאי טעמא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא מדרבנן בעלמא הוא וכמשנה אחרונה אבל מדאורייתא ודאי אכלה ולמשנה ראשונה נמי אכלה והאירוסין נמי מדרבנן הוא דאין מאכילין הא מדאורייתא מאכילין דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו הוא והא דתנן בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן לא תאכל בתרומה למשנה אחרונה היא וכן הא דגרסינן בפרק הבא על יבמתו בשוגג רב אמר קנה לכל וכו׳ ואמרינן התם מן האירוסין כ״ע לא פליגי דלא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעלה וכו׳ וע״כ לא פליגי אלא בביאת שוגג. וכו׳ ההיא נמי כמשנה אחרונה היא הא למשנה ראשונה אכלה וכן כתב ר׳ אפרים ז״ל. והביא עוד ראיה מדגרסינן במסכת נדרים פרק נערה המאורסה גבי הבוגרת וששהתה י״ב חדש ר׳ אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ר׳ אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם או כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת פי׳ טעמא דחסר יום אחד בפני היבם הוא דלא אכלה למשנה ראשונה הא אכלה בפני הבעל או שעשתה בפני הבעל כלומר הגיע זמן בפני הבעל אוכלת בפני היבם כר׳ אליעזר דאמר שהתה י״ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. ומיהו אין ראייתו ראיה דהתם הכי קאמר כשנפלה לפני יבם הוא דלא אכלה הא עשתה כלם בפני הבעל ועודנו חי אכלה לומר דבהגעת זמן אוכלת בתרומה וה״ה דהוה מצי למידק מרישא דמתני׳ דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והתם לא דייק מיבם אלא מבעל וכן פירשו שם המפרשים ויש ספרים דלא גרסי חסר יום אחד בפני היבם אלא או כלן בפני הבעל. ובתוספתא מצאתי כאן שפי׳ כדברי ר״ת ז״ל דהתם תניא יבמה מה היא למזונות כל זמן שנתחייב הבעל היבמין חייבין לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין ובההיא ע״כ בארוסה קמיירי מדקתני לא נתחייב הבעל דהיינו קודם שהגיע הזמן. עכ״ל הרשב״א ז״ל:

וז״ל הרמב״ן ז״ל היבם אינו מאכיל בתרומה ה״ג רש״י ז״ל עשתה ששה חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת בתרומה ופי׳ דה״ה אם עשתה י״ב חדש בפני הבעל ואכלה בחייו שאינה אוכלת בתרומה עכשיו בפני היבם משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא וכשמת פקע ליה קנייניה. וקשיא ליה לר״ת ז״ל בספר הישר אי הכי מאי האי דקתני אפילו כלן בפני הבעל חוץ מיום אחד בפני היבם הא אפילו אכלה בפני אחיו כמה שני השתא פקע קניינו ואפילו נשאת נמי ומת בעלה אינה אוכלת ומאי דאמר רש״י ז״ל דאי עשתה יב״ח בפני הבעל היתה אוכלת בפני הבעל לאו כלום הוא דלמאי הלכתא קתני לה בסופה גבי יבם. ותו קשיא ליה ז״ל דאם כן הוה ליה למימר קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אי נמי והאי פקע ליה ותו דה״ל למיתני שומרת יבם לא תאכל בתרומה וכו׳ ולהכי פי׳ הרב ז״ל שאם אכלה בחיי הבעל אכלה נמי בפני היבם אלא היבם אינו מאכיל מי שאינה אוכלת קתני ופירשו בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא והאיך יהא הוא חמור מן הקונה אין לו ליבם באשת אחיו אלא זכותו של אחיו וכיון שזו אינה אוכלת מחמת אחיו אי מדאורייתא אי מדרבנן אינה מתחלת לאכול ברשות יבם דומה למה שאמרו ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל כל שאין הבעל מאכיל אין יבם מאכיל (וכן והתם) וטעמא דמילתא לפי שאינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח ולאו דוכתא מייחד לה דרוב יבמין אינן זנין אלא או כונסין או פוטרין ומדרבנן בעלמא הוא וכן משמע לי שיטת משנתנו דקתני היבם אינו מאכיל במשנה ראשונה ומפרש בסוף זו משנה הראשונה ב״ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואפי׳ עשתה כמה אין היבם מאכיל ואפילו מן הנשואין אינה אוכלת לעולם אלא בנשואה ממש. ועוד האריך ז״ל וכתוב בהר״ן ז״ל שעל ההלכות ובמפרשים ז״ל שכתבתי:

וז״ל הרא״ה תלמידו היבם אינו מאכיל וכו׳. פרש״י וכו׳. והקשה ר״ת אם כן מאי שנא דתני חסר יום אחד וכו׳ ותו אם כן למה ליה לפרושי עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם כיון דהיא לא אכלה ליתני היבם אינו מאכיל בתרומה ותו לא. ותו אכתי אם איתא לא סליק לישנא שפיר דהיבם אינו מאכיל דמשמע דדוקא דמאכיל הוא דלא אכלה מחמתיה אבל מפסל לא פסיל ולפום הא לא סגיא דלא מהני אלא אפי׳ מפסיל נמי (לא) פסיל דאפילו אכלה בחיי הבעל כשהיא בפני היבם אינה אוכלת ולא ה״ל למיתני הכי אלא שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה. ותו קשיא ליה לישנא דגמרא דאמרינן קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא ולפוס האי סברא דאפילו אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם לא הוה ליה למימר האי לישנא דלהוי נמי דקנין אחיו הוא הא כי אכלה אמטולתיה אכלה שכבר אכלה בחייו מאי אמרת דה״ק והאי קנין דאחיו והא ליתיה לאחיו כל כה״ג הול״ל בהדיא והאי קנין דאחיו הוא ופקע ליה קניניה אי נמי קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא והיינו דלא אכלה בפני היבם לעולם. ור״ת ז״ל פירש דדוקא חסר יום אחד אבל כלם בפני הבעל אוכלת שהיבם אינו פוסל אלא שאינו מאכיל וכו׳ לפי שעיקר קנינו של יבם בה אינו אלא מחמת הבעל וכיון שלא זכתה מחמתו אין יבם זוכה להאכילה והשתא א״ש לישנא דגמרא דאמרינן והאי קנין דאחיו הוא כלומר והרי לא זכתה לאכול מחמתו. ומיהו קשיא עליה כיון דקי״ל דאיתא לדעולא דאמר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה אם כן ליכא ארוסה דלא אכלה בחיי בעל וכל היכא דאכלה בחיי בעל אוכלת בחיי יבם וכיון דכן אשתכח דליכא יבם דלא מאכיל דהא ליכא ארוסה דלא אכלה ואם כן היכי מייתי לה קרא דאורייתא דהא מדאורייתא ליכא דלא אכלה. ויש לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולא קא מייתי ליה אלא לגלויי מיניה טעמא דמילתא דהיינו הוא דמשום דיבם לא זכי בה אלא אמטולתיה דאחוה לא יישר חיליה מיניה וכל היכא דלא אכלה מחמתיה אפילו מדרבנן לא אכלה מיניה דיבם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כי היכי דאלו מדינא דאורייתא לא אכלה בפני יבם. ואכתי קשיא לן כיון דהא מדאורייתא יבם מאכיל וכל ארוסה דעלמא נמי אוכלת מ״ט דרבנן דתקון ביבם שלא יהא מאכיל אחר שהגיע זמן ומאי שנא מבעל. ויש לומר דהא ניחא בין לעולא דמפרש טעמא דבעל משום שמא תשקה וכו׳ בין לרב שמואל בר יהודה דמפרש טעמא משום סמפון לעולא ניחא דהיינו גבי בעל דהתם הוי דינא דאכלה כיון שהגיע זמן דוכתא מייחד לה ותו ליכא למיחש שמא תשקה ומיהו היינו בבעל דחביב עליו קניניה אבל משל יבם הרי אינה אוכלת משלו אלא אחר שלשה חדשים והוא שעמד בדין וברח ולא איכפת ליה מינה ולא מייחד לה דוכתא ואכתי חיישינן לשמא תשקה ולרב שמואל בר יהודה נמי היינו דאכלה גבי בעל בשהגיע זמן משום דהא איכא בדיקת חוץ וקא ס״ד בדיקת חוץ שמה בדיקה ומיהו היינו גבי בעל אבל גבי יבם לא חביבה ליה ולא איכפת ליה מינה ואפילו בדיקת חוץ לא עביד עד דנסיב לה. ואתיא מתני׳ כי ההיא דאמרינן התם ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל וכו׳ היינו כמשנה ראשונה. וההיא דאמרינן התם ביבמות פרק אלמנה העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרשינן לה יבם אי בת כהן לישראל פסיל עליה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה אמר רחמנא פרט לזו שהיא זקוקה ליבם אי בת ישראל לכהן אינו מאכיל לה דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא וההיא מתני׳ סתמא קתני ומסתברא ואי כמשנה אחרונה אתיא ואליבא דהלכתא ולעולם קתני דאין מאכילין לומר אף על פי שאכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם ונקיט ליה האי קרא דהכא דמייתינן ליה הכא למשנה ראשונה. יש לומר דהתם לאו דוקא אלא דפירשו טעמא מיהת דסגי למשנה ראשונה ואפילו למשנה אחרונה נמי איכא למינקט טעמא מיניה דכי היכי דחזיא במשנה ראשונה דקאמרי דכיון דיבם מכח אחוה הוא דקא זכי לא יישר חיליה מיניה וכיון דלא זכה אחוה דתיכול מחמתיה לא אכלה נמי משום האי טעמא הכי נמי איכא למימר למשנה אחרונה דכיון דתקון רבנן שלא תהא אשה אוכלת באירוסין עד שתנשא ה״ה נמי ליבמה דלא אכלה מיבם עד שתכנס דלא פלוג רבנן ואף על גב דליכא למיחש לסמפון אלא דלא פלוג רבנן והכי אמרינן בתוספתא בהדיא ב״ד שלאחריהם אמרו וכו׳ ולא היבמה עד שתבעל והתם נמי ביבמות אמרינן כי פליגי מן הנשואין רב אמר עשו ביאת שוגג וכו׳ שמעינן מכל הני דאליבא דמשנה אחרונה יבמה אפילו מן הנשואין אינה אוכלת עד שתבעל אף על פי דליכא למיחש לסמפון שכבר נשאת לראשון לא פלוג רבנן ואכלהו תקון והשתא אתיא שפיר דתנא להא דיבם מקמי מתני׳ ב״ד של אחריהם דהשתא ב״ד של אחריהם אכלהו תקון שלא תהא אשה אוכלת לעולם אחת ארוסה ושומרת יבם עד שתכנס לחופה דאלו לרש״י ז״ל גבי יבם לא שני לן בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ולדידיה איכא לדחוקי דתנא יבם דלא מאכיל לעולם עד שכנס ובתר הכי תנא ב״ד של אחריהם דתקון בכולהו נשי דעלמא נמי הכי ולא נהירא ובירושלמי גרסינן הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי׳ במקום יבם והכי איתא בנוסחאות ישנות ולפום האי שיטתא גרסינן בגמרא לא זו אף זו קתני דלא מבעיא עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפילו כלם בפני הבעל חסר יום אחד אינה אוכלת ובמקצת נוסחי גרסינן בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני ואפשר דהכי נמי קאמר לא זו אף זו ואשכחן דכוותה בתלמודא חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי אבל רש״י גריס במתני׳ ואפילו כלם בפני הבעל חסר יום אחד וכו׳ או כלם בפני היבם. ומקשינן בגמרא השתא כלם בפני הבעל אמרת לא כלם בפני יבם מבעיא ומשני זו ואצ״ל זו קתני והאי גירסא ופירושא לפום שיטתא דר״ת ז״ל נמי אתיא אלא דלא נהירא דכיון דתנא עשתה ששה חדשים בפני היבם וכו׳ או כלם בפני הבעל דליתני כלם בפני היבם וכי האי פשיטותא יתירתא לא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא דתני לה. ומיהו בירושלמי משמע דתני לה ולא חשיב למילתא פשיטא אלא לרבותא דעדיפא ליה כי הוו להו כלהו בפני יבם דחשיבא ליה כארוסתו כאלו זכה בה מעצמו ולא מחמת אחיו ושיטתא דגמרא דילן לאו הכי אתיא ומחוורתא כדפרישית. עכ״ל הרא״ה ז״ל:

זו משנה ראשונה וכו׳. פרש״י זו משנה ראשונה דמשהגיע אוכלת בתרומה ע״כ. ואזיל לשיטתיה דאילו לשיטת רש״י קאי נמי איבם וכמו שהאריכו בזה הרמב״ן והרא״ה וכדכתיבנא לעיל:

גמ׳ זו ואצ״ל זו קתני ה״ג בספרים ולכך הגיה רש״י ז״ל במשנה או בפני היבם כדי לקיים גירסת הספרים אבל ברוב המשניות אין כתוב בהן אלא כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם ולפי גירסא זו צריך לגרוס לא זו אף זו קתני וה״פ לא מבעיא ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפי׳ כלן בפני הבעל חסר יום אחד לא אכלה ולא זו אף זו קתני וה״ג בירושלמי. הרא״ש ז״ל:

וז״ל הריטב״א ז״ל יש ספרים שגורסין אפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם או כולן בפני היבם וכן גורס רש״י ז״ל והיינו דאמרינן השתא כולן בפני הבעל חסר יום אחד אמרת לא כולן בפני יבם מבעיא ופרקינן זו ואצ״ל זו קתני ואיכא דקשיא ליה דאפילו משום זו ואצ״ל זו לא הוה ליה למיתני גוזמא כי הא דכולן בפני היבם לא אכלה ובנוסחי טובא לא גרסי ליה והא דפרכינן בגמרא השתא כולן בפני הבעל אמרת היינו קושיין דלא הוה צריך למיתני עשתה ששה חדשים בפני היבם וה״ג בפני יבם מבעיא וגרסי׳ לא זו אף זו קתני ובנוסחי דגרסי זו ואצ״ל זו לא דייק תלמודא ולא זו אף זו קאמר ע״כ. וכן כתב הרא״ה ז״ל וכדכתיבנא במשנה וגם כתבנו במשנה מה שכתב רש״י ז״ל במהדורא קמא בזה:

בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו וכו׳. אין לפרש דה״ק דמשנה ראשונה חייש לשמא ימזגו לה ובתרייתא לא חייש אלא לסמפון דאם כן מקילי רבנן בתראי אקמאי כגון קבל עליו בעל את המומין דלמשנה ראשונה אכתי איכא למיחש לשמא תשקה ולמשנה אחרונה תו ליכא למיחש למידי והא ודאי ליתא דרבנן לא אתו לאקולי אקמאי אלא לאחמורי אלא הנכון כדפרש״י ז״ל דמשנה ראשונה לא חיישא אלא לשמא תשקה ולא לסמפון כלל ומשנה אחרונה חיישא נמי לסמפון וה״ה דחיישא נמי לשמא תשקה ודוק ותשכח. כנ״ל:

וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו וכו׳. קשיא לי דהכא משמע דמשנה אחרונה אפי׳ לעולא משום סמפון היא ובפ״ק דקדושין משמע דלעולא אפי׳ משנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא דאמרינן התם אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא א״נ משום סמפון ומדקאמר עד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה וקאמר משום דעולא א״נ משום סמפון אלמא מזיגת הכוס לעולא אפי׳ למשנה אחרונה הוא וביבמות בפרק אלמנה לכ״ג נמי שנינו העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרש בגמרא דאירוסין אי בת ישראל לכהן הוא משום דעולא וההיא כמשנה אחרונה מדאמרינן האירוסין אין מאכילין ויש לומר דסמפון דהכא כמאן דאמר משמיה דעולא והנהו דבפרק קמא דקדושין ודפרק אלמנה לכ״ג כאיתימא רב שמואל בר יהודה. ואפשר לי עוד לומר דאפי׳ למאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה הכא ה״ק בשלמא לעולא איכא למימר משום סמפון ולאו למימרא לעולא על כרחיה הכי מפרש לה אלא לומר דאי נמי משום סמפון ניחא לה דקמייתא משום מזיגת הכוס ובתרייתא משום סמפון וה״ה נמי דאי כולהו משום מזיגת הכוס לא תיקשי ליה דב״ד ראשונים סברי דכיון דמייחד לה מקום כשהגיע זמן ליכא משום מזיגת הכוס דאזדהורי מזדהרי אבל ב״ד של אחרונים אמרו דעד שתכנס לרשות הבעל ממש אחיה ואחיותיה שייכי בהדה דמייחד לה ואכתי איכא משום מזיגת הכוס וטעמא דמסתבר הוא א״נ דמעיקרא הוה ס״ל לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה פלגין בחששות מחודשות מ״ה קאמר דלעולא איפשר לומר דראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון אבל לרב שמואל בר יהודה קשיא אבל בתר דפריקו לרב יהודה דכולהו משום חדא חששא אלא דראשונים סברי דהאי חששא מסתלקת בהגעת זמן ואחרונים סברי דאינה מסתלקת אלא בכניסה לחופה לעולא נמי כולהו משום מזיגה וכמאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה אלא דב״ד ראשונים אמרו שהיא מסתלקת בהגעת זמן ובית דין של אחריהם אמרו שאינה מסתלקת עד שתכנס לרשות הבעל כמו שכתבתי וזה דעת נכון ובזה נתיישב לי מה שפרש״י ז״ל למעלה בפרק נערה שנתפתתה גבי מתני׳ דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ואמרינן עלה בגמרא אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ולוי אמר מסירתה לכל אף לתרומה ופרש״י ז״ל דרב אית ליה דרב יהודה אמר שמואל משום סמפון והלכך לא אכלה עד שתכנס ממש לחופה דליבדקה בעל ולוי אית ליה כעולא דאמר משום מזיגת הכוס ומתני׳ דהתם כמשנה אחרונה היא כדדייקינן התם האי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה ואי ממשנה אחרונה אפי׳ לעולא משום סמפון לוי דאמרה כמאן אבל למאי דפרישנא אתי שפיר דלעולם לעולא אפילו למשנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא כנ״ל. ע״כ:

מאי בינייהו כלומר מאי פלוגתייהו דמשנה ראשונה וב״ד של אחריהם בדיקת חוץ כשהגיע זמן עדיין לא בדקה אלא מבחוץ הכיר בה במשנה ראשונה סברי בדיקת חוץ שמה בדיקה ומהשתא ליכא למיחש לסמפון ואוכלת וב״ד של אחריהם סברי לא שמה בדיקה עד שתכנס לחופה ולבדקה שפיר. בדיקת חוץ שבדק ע״י קרובותיה לידע אם יש באשתו מום מסתמא. כך שמעתי רש״י במ״ק: