[סימן תצד]
[
אמר]
א איני נשבע פוטרין אותו מיד. כלומר ממהרין לפתוח הדין ולומר לו צא תן לו. דכיון דפסקו וגמרו הדין אינו יכול לחזור בו. וכן כל דבר שמקבל עליו בפני בית דין ולאחר כך נגמר הדין אינו יכול לחזור בו. כדתנן
(סנהדרין כד ע״א) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו׳ אינו יכול לחזור בו, ומוקמינן לה לאחר גמר דין. וגמר דין הוא שפטרום בית דין מלפניהם שפסקו דינן. ולגבי חייוב ממון ופטור ממון כיון שאמרו לו חייב אתה או פטור נסתלקו לגמרי הדיינין דשוב אין להן עסק בדין ואין יכול שוב לחזור מקבלתו כלל, כגון אם קיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל לגבי שבועה כגון השבע וטול
ב וכן דור לי בחיי ראשך
ג, כל זמן שלא נשבע לא נפטרו מן הדין
ד, אבל נשבע הוי גמר דין וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור. הילכך כי חייבוהו שבועה ואמר איני נשבע ופסקו לדינו ואמרו צא תן לו, נגמר הדין לגמרי ואינו יכול לחזור
ה. ו
פוטרין, שתי לשונות משמע
ו, לשון פתיחה כמו פוטר מים וגו׳
(משלי יז יד) וכמו פטר רחם
(שמות יג יב) דמתרגם פתח ולדא, ולשון תלמיד הנפטר מרבו
(מו״ק ט ע״א), וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין
(אבות פ״א מ״ח). והא דאמרינן בפרק המפקיד
(לד ע״א) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מהדר קא הדר ביה וכו׳, מיירי כשחזר בו כל זמן (שיש ההוא) [שישבו] בית דין בדין עד שלא גמרוהו, אבל גמרוהו שאמרו לו צא שלם לו כמו שקבלת, שוב אינו יכול לחזור ולומר איני משלם, דלא גרע מקבל בפני בית דין ממקנה בפני עדים דאמרינן
(ב״ב קיד ע״א) קניין עד אימת חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו עניין, אבל גמרו העניין והתחילו בענין אחר, כלומר בדבר אחר, אין יכול לחזור בו, והילכתא כוותיה, מקבל בפני בית דין נמי, כל זמן שבית דין עוסקין בו יכול לחזור נפטרו מן הדין אין יכול לחזור בו.
ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי נ״עז שכתבו, הקשה ר׳ על המפרשים כי לאחר גמר דין של שבועה הוא לאחר שבועה, וכי לאחר שבועה היה ר׳ מאיר אומר יכול לחזור בוח. ותימה לי על חכם כמותו, וכי פליג ר׳ מאיר אשבועה גמורה דהוא שבועת הדיינין למימר דיכול לחזור, והא ר׳ מאיר לא פליג אלא אמהימן עלי אבא וכו׳ בין לדין בין לעדות, דגמר דין הוא פתיחת הדין ופסקו, ולא שייך כאן שבועה. וכן דור לי בחיי ראשך לאו שבועה היא הילכך אמר ר׳ מאיר אע״ג דנדר בחיי ראשו חוזר, אבל בשבועת הדיינין לא אשכחן דאמר ר׳ מאיר חוזר. וכן נמצא בספר חפץ, היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל שבועה מפי בית דין [דברי ר׳ מאיר]ט. אלמא בדור לי פליג ר׳ מאיר ולא בשבועה מפי בית דין. וכן עבדי גנבת וכו׳ עד רצונך שתשבע וטולי הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו משנשבע, ומוקמינן לה כחכמים, דלר׳ מאיר יכול לחזור בו, והא נמי לאו שבועת בית דין הוא אלא איהו מטילה עליה, דאין נשבעין על העבדים, הילכך לאו שבועה הוא לר׳ מאיר ויכול לחזור בו. ולר׳ מאיר אם היה זה שוטה שנשבע על פי שאומר לו השבע, נכריח את זה ליתן לו ממונוכ, יכול לומר משטה אני בך. ואם תאמר היאך יניחו לו בית דין לישבע כיון דיכול לחזור בו, איכא למימר בקפץ ונשבע קאמר ר׳ מאיר. ובמחול לך לא אמר ר׳ מאיר חוזר הואיל ותפיס. ולרבנן כיון דקיבל עליו [בפני] ב״ד דאמר ליה השבע וטול או דור בחיי ראשך וטול, הוה ליה כשבועת הדיינין ונוטל. ומיהו כל זמן שלא נשבע מצי הדר, דכיון דהויא כשבועת הדיינין ושקיל בה, לא הוי גמר דין עד דמישתבע, וקודם גמר דין יכול לחזור.
ובימי ר׳ מאיר לא ניתקנה עדיין שבועת היסת וגם לא בימי ר׳ אבא
ל. לפיכך אמר רצונך השבע וטול, דאי ניתקנה שבועת היסת וחייבו בית דין לנשבע שבועת היסת שקנאו
מ והפכה על התובע, מאי רצונך, בעל כורחיה מהפך, כדאמרינן
(מא ע״א) בדרבנן מהפכינן. ותו אי כבר איתקנה שבועת היסת וכשהיפך השבועה מיירי, מאי היא דקאמר מאי קמ״ל, טובא קמ״ל דנשבעינן שבועת היסת על העבדים ומפכינן לה. אלא ודאי מדקאמר מאי קמ״ל וכו׳ ש״מ דהא השבע וטול לאו במיפך שבועה מיירי דה[י]א שבועת בית דין, אלא כדקתני רצונך השבע וטול, שהוא מטילה עליה ולא בית דין, דבשבועת בית דין לא אמר ר׳ מאיר חוזר כדאמ׳ לעיל
נ ׳עד שיקבל עליו שבועה מפי בית דין׳, דאם נשבע מפי בית דין אינו חוזר.
ורבינו שלמה נ״ע נמי פירש כי בימי התנאים לא ניתקנה שבועת היסת. וראייתו מהא (מח ע״ב) לקחס הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [אין] מגלגלין הא שאר שני שביעית (אין) מגלגלין, ואם איתא דהוה שבועת היסת אז, אמאי מגלגלין, בלא שותפות ואריסות לישתבע אמלוה, אלא ודאי לא הוה תקנה בימי תנאים.
וחביבי הלוי אמר הות בימי התנאים. ומיהא סבראע, דאמרינן (מו ע״א) אלא בהא פליגי ר׳ יהודה סבר כי עבדו רבנן תקנתא לשכיר בדאורייתא בדרבנן, כגון שבועת היסתפ, לא עבדו תקנתא ורבנן סברי וכו׳, ומפרש הא דלוה הימנו ערב שביעית וכו׳ שמגלגלין שבועת אריס ושותף אגב שבועת הלואה שהיא שבועת היסת. אלמא דניתקנה בימי התנאים. וליתה לדחביבי, דאם איתה לדחביבי דהא שמע מינה דמגלגלין בדרבנןצ, (ואם איתה) דמגלגלין שבועת שותף אטו הלואה, הוה ליה למידחיה דבשבועת הלואה דאורייתא מיירי, כגון שהודה במקצת, אלא על כורחיך שבועת הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבועת שותפין ואריסין. שלא ניתקנה שבועת היסת לכל דבר אלא לבעל הבית כנגד השכיר, ומשום דטרוד בפועליו שדיוה אשכירק. אבל לכל דבר לא ניתקנה שבועת היסת עד רב נחמן.
והיכא דקיבל קרוב או פסול לדין או לזכותר וקנו מידו, אפילו לפני גמר דין אינו יכול לחזורש. ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי זצ״ל דאקשה קניין דברים הוא. ומדקשי ליה הכי הבנתי כי פירושו וקנו מידו, שהקנה שלא לחזור בו, וזהו קניין דברים. ואני אומר וקנו מידו הוא שהקנה לעשות כאשר ידין או יעיד הן לחיוב הן לפטור, דלאו קנין דברים הוא אלא ממון, הילכך אין לאחר קנין כלום. ואפילו קיבלו לפסול כבי תרי בקניין אינו יכול לחזור אפילו לפני גמר דין.
והאי עבדי גנבת וכו׳ת בהכי מיירי דהחזיק בו ג׳ שנים ולהכי אין יכול להוציאו ממנו אלא אם כן נשבע מה שהטיל עליו. לא החזיק בו ג׳ שנים, בלא שבועה היה מוציאו ממנו שאין יכול לומר אתה מכרתו לי אלא בראייה ולמה ליה לאישתבועיה בעל כורח׳ לאפקיה מיניה.
א. לט ע״א. [אמר - ראבי״ה].
ב. ב״ב קכח ע״א.
ד. בראבי״ה נוסף: כיון דיכול לחזור. וגם בכתה״י ׳כיון דיכול׳. ובד״פ ליתא. ולכאו׳ איפכא הוא, כיון שלא נפטרו יכול לחזור.
ה. שיטת רבינו באמר השבע וטול, רק כשנשבע הוי גמר דין. וכ״כ רבינו עוד במס׳ ב״ב דקכ״ז ע״ב ובמס׳ סנהדרין דכ״ד ע״ב. וכ״ה שיטת ר״ת ועו״ר. עי׳ טוב״י סי׳ כב ס״ג. אבל באמר איני נשבע, שם הוי גמ״ד רק באמרו לו צא תן לו [ובזה כנ׳ רבינו יחידאה. ובאנצ״ת כ״ו עמ׳ קסו הע׳ 67 ט״ס ׳רמב״ן׳ וצ״ל ׳ראב״ן׳ ועי׳ ש״ך סי׳ כב סקי״ח]. ומש״ה הוצרך רבינו לפרש ׳פוטרין׳ שפותחין דינו, דאל״ה אכתי לא הוי גמ״ד.
ו. ר״ל לשון פוטרין יש לו בעניננו שני מובנים, שפותחים את דינו ושמסתלקים מן הדין. וכדלהלן.
ז. רבינו יעב״ץ הנזכר לעיל.
ח.
בסנהדרין כג ע״א היה חייב לחבירו שבועה וא״ל דור לי בחיי ראשך ר׳ מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ״א אין יכול לחזור בו. ולר׳ יוחנן שם כד ע״ב לאחר גמר דין מחלוקת.
ט. ראבי״ה.
י. ב״ב קכח ע״א.
כ. בתמיה. [ובאב״ש הגיה: לא נכריח. וא״צ].
ל. היינו ר׳ אבא דהשבע וטול בב״ב קכז ע״ב.
מ. ס״ל לרבינו דנשבעין היסת על העבדים. ועיין באריכות בראבי״ה סי׳ תתקצה (כ״ג עמ׳ שמו) וטוב״י חו״מ סי׳ צה סי״ג.
נ. בלשון שהובא בספר חפץ לעיל ד״ה ומצאתי.
ס. צ״ל לוה.
ע. צ״ל סברה [במפיק ה״א]. ר״ל ומזה למדה.
פ. רבינו הלוי מפרש מה שאמרו בדמ״ו ע״א ׳ובדרבנן הואי תקנתא׳ היינו שבועת היסת [וכמו שפירש״י. ותוס׳ הקשו עליו שהרי בימי ר״נ נתקנה. ועי׳ רש״ש ותורת חיים דמ״ח ע״ב שהעירו שהרי רש״י עצמו כת׳ בדמ״ח ע״ב שעדיין לא נתקנה עד ר״נ. ועי׳ להלן בהע׳]. וא״כ מוכח דכבר בזמן המשנה נתקנה. וכיון שכן, מוכרח הוא לפרש ההיא דדמ״ח ע״ב לוה הימנו ערב שביעית וכו׳ אין מגלגלין וכו׳ הא שאר שני שבוע מגלגלין, היינו שמגלגלין שבועת השותף, דשבועת מלוה א״צ לגלגל בשום ענין דהא איכא היסת.
צ. כלומר מה שאמרו בגמ׳ ש״מ דמגלגלין בדרבנן היינו דמגלגלין שבועת שותף אטו הלואה ולא להפך הלואה אטו שותף. ומה שבסוגריים נראה שמיותר ונכתב אשגרא דלעיל.
ק. שיטת רבינו ששבועת השכיר היא שבועת היסת, אלא שלא תקנו התנאים היסת לכל דבר עד שתקנה ר״נ. וכדברי רבינו כ״כ בתורת חיים הנ״ל (הביאו הר״ב אב״ש) לישב סתירת דברי רש״י הנ״ל בהערה. וז״ל: ונראה לפרש דשבועת היסת בימי התנאים ניתקנה אלא לא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני שלא יהא כל אחד וגוזל את חבירו בכל עת שירצה וכו׳ ואתא ר״נ והוסיף ותיקן שבועת היסת בכל תביעות שבעולם. וע״ע מש״כ רבינו לעיל סס״י קיד.
ר. צ״ל לעדות.
ת. דבב״ב קכח ע״א דלעיל.