×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם.
he eats sacrificial food after sixty days, when the status of uncertain leprosy has passed, and when he has completed all his obligations of naziriteship. He cannot shave for his leprosy right away, as he might be a pure nazirite, and the status of uncertain leprosy does not override naziriteship. Instead, after thirty days he shaves for his uncertain status as a confirmed leper and for his uncertain status as a pure nazirite. Once again, he is not permitted to shave a second time seven days later for the shaving done by a leper as part of his purification process in case he was not a leper but impure. Were that the case, it would mean that the previous shaving was for his impurity, and therefore he would be required observe naziriteship in purity for thirty days. At the conclusion of this period, i.e., the sixtieth day, he shaves and may eat sacrificial food on the following day, as even if he was a full-fledged leper he has now shaved twice.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קבל
קבלא(שבת פד.) אם יש בה בית קיבול רימונים טמאה כבר פי׳ בערך עגל. הבא במדה טהורה פי׳ העשוייה למדוד בה ככייל (מועד קטן יב.) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי׳ גוים שקיבלו שדה מישראל בדמים קצובין לתקנה כל זמן שירצו בתוך התחום בשבת וי״ט אסור חוץ לתחום מותר (כתובות נח. קידושין יא) איכא ביניהו קיבל ומסר והלך פי׳ קיבל כגון שקיבל עליו הבעל בשעת ארוסין כל מומים שיש בה לעולא אפילו הכי אינה אוכלת עודה בבית אביה גזירה שמא ימזגו לה כוס של תרומה מבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה לרב שמואל כיון שאינו יכול לטעון טענת מומין אוכלת וכן אם מסרה האב לשלוחי הבעל ואין עמה לא אחיה ולא אחותה אוכלת לרב שמואל אינה אוכלת שמא ימצא בה מום. והלך פירוש אם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל לעולא אכלה דליכ׳ אחיה ואחותה לרב שמואל לא אכלה משום סמפון אם הלך אחיה עמה (תענית יא) אימת מקבלת רב אמר במנחה פירוש משעה שיתכוון לתפלת המנחה ואפילו מתעסק במלאכתו אומר מחר אהא בתענית יהי רצון שתהא תפלתו ביום תעניתי מקובלת ושמואל אמר בתפלת המנחה כלומר צריך להיות כולל אלו הדברים בשומע תפלה א״ר נסים ברבי יעקב ז״ל ראיתי בפירושי רבותינו הגאונים ז״ל ובתשובות שאמרו אין אומרים ענינו אלא במנחה בלבד אבל בערבית ובשחרית של תענית לא וקשיא להו הא דתני רבי הושעיא ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח כדרכו ואומר מעין המאורע בשומע תפלה דאלמא צריך המתענה שיאמר ענינו בערבית בשחרית ובמנחה ואיתא להא ברייתא (בפרק במה מדליקין ובגמרא דבני מערבא בברכות בפ״ד ובתענית בפרק ב) א״ר זעירא בשם ר׳ ירמיה יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה בין גואל לרופא חולים מהו אומר ענינו אבינו ענינו בעת ובעונה הזאת כי בצרה גדולה אנחנו ואל תתעלם מתחינתנו כי אתה עונה בעת צרה וצוקה כאמור ויצעקו אל ה׳ בצר להם ממצוקותיהם יוציאם ויושיעם בא״י העונה בעת צרה רבי ינאי ברבי ישמעאל בשם ר׳ ינאי אומר אומרה בשומע תפלה רבי יונה בשם רב אומר ואפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה בלילי שבת וביומו פי׳ ערבית ושחרית ומנחה ולקמן בהאי פירקא נמי גרסינן א״ר שמעון מה ת״ל בהן בהן שני פעמים אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור כי הא דתני להו כל אנש דייתי עלוהי ייסר בצלו א״ר יוסי בר׳ בון שהוא צריך להזכירן מבערב ואתיא כדאמ׳ רבי זעירא בשם רב הונא אומרה בליל שבת ואיתא נמי בגמרא דמגלה דבני מערבא בפ״ק (נזיר נו) כל שמעתתא דמתאמרא מבי תלתא קבלני קמאי ובתראי אמרינן מיצעי לא אמרינן וכו׳ עד שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו׳ עד ואלו יהושע וכלב לא קאמר שמע מינה:
א. [עמפפאנגען, פינסטער, בעשיידען, קלאגען.]
אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ק״כ יום – שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת ובסוף שבעה ימים דתגלחת לימי ספרו מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח״כ למנות שבעה דתגלחת נזירות טומאה ואח״כ למנות שלשים דנזירות טהרה מפני שהצרעת דוחה לתגלחת דנזיר כדתנן לקמן באידך פירקין (נזיר נט.) דתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ולא בזמן שהוא ספק ונמצא אוכל בקדשים לאחר שבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק הלכך שוהא אוכל בקדשים לאחר ששים כו׳ כיצד בא לו לגלח תגלחת צרעת לאלתר אומרים לו שמא לא היית טמא ולא מוחלט ואי אתה רשאי לגלח עד שלשים יום בא לו לסוף שלשים וביקש לשתות יין אומרים לו טמא היית ולא מוחלט ותגלחת ראשונה שעשית היא תגלחת טומאה ואי אתה מותר לגלח כל שלשים יום מפני שחלה עליו נזירות טהרה ועומד שלשים יום ומגלח הרי ששים יום בא לו לשתות יין אומרים לו מוחלט היית ולא טמא והללו שנים תגלחיות שעשית הן שתי תגלחיות של צרעת ועכשיו צריך אתה להתחיל למנין נזירותך ועשה שלשים יום ומגלח הרי תשעים יום בא לו לשתות יין אומרים לו שמא מוחלט וטמא היית ושני תגלחיות הראשונות היו לשם צרעת והשלישית לתגלחת טומאה מעכשיו מתחיל נזירות טהרה וחוזר ומונה שלשים והרי הן מאה ועשרים יום וארבע תגלחיות נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך דתגלחת צרעת ודאי קודמת וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים אבל ביין לא הותר עד לאחר מאה ועשרים יום כמו שפירשתי.
אוכל בקדשים לאחר ששים יום – משום דספק מצורע הוא ואסור לאכול בקדשים עד שיטהר מספק צרעתו ויביא קרבנות מצורע דמחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים אבל משום נזירות טמא לא מיתסר בקדשים אע״ג דצריך נמי להביא קרבן משום דאין טומאה יוצאה עליו מגופו לא מיקרי מחוסר כפורים כדאמרינן בפ׳ ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות י.) דדוקא במי שטומאתו יוצאה מגופו קרי מחוסר כפורים כיצד נזר נזירות שלשים יום וביום הראשון אירע לו ספק טומאה וספק טומאת צרעת דספק אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא והשתא מיהא בתר דנתרפא לגמרי מזה ושונה וטובל ונטהר מספק טומאת מת אפי׳ לסוף שבעה בא לו לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא אומרים לו להמתין מלגלח עד שלשים יום [דאימא] נזיר טהור גמור אתה שלא נטמאת ונזיר טהור אינו מגלח תוך שלשים אלא על הדמים בסוף שלשים יום כשנגמר נזירותו כדכתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף שלשים יום מגלח ומשפטי הבאת קרבנותיו מפורש לקמן בפרק שני נזירים (נזיר ס.) שמביא צפרי מצורע שחוטה ומשולחת וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור [ואע״פ] שאינו יכול לגלח אלא על הדמים [הא אמרינן] דאם גילח על אחד מהם יצא ומתנה עליהם ועדיין אסור לאכול בקדשים דשמא מוחלט היה וטעון עוד תגלחת שנית והבאת קרבנות [כדכתיב] בפרשת מצורע והנה נרפא נגע הצרעת ולקח שתי צפרים ושחט את הצפור האחת על מים חיים ושלח את הצפור החיה וגלח את כל שערו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח ורחץ בשרו במים וביום השמיני יקח שני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם וכבש אחד לחטאת וזה אי אפשר לגלח סוף שבעה לתגלחת ראשונה כי אולי אינו מצורע אבל נזיר טמא היה וצריך להתחיל ימי נזירותו שלשים יום שנזר כי אותן שלשים יום שמנה לא עלו לנזירותו דקרינא ביה והימים הראשונים יפלו כיון דמספקא לן בנזיר טמא ושלשים יום השניים הם ימי נזירות טהרה וקרינן ביה תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף ששים מגלח ובהך תגלחת שניה ליכא לספוקי בנזיר טמא דמספק נזיר טמא נפק בתגלחת ראשונה עד סוף ל׳ יום הראשונים אבל בנזיר טהור איכא לספוקי או בתגלחת ימי ספרו של מצורע ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור כדי לגלח על הדמים ומתנה עליה למחרת של יום תגלחתו יביא קרבנות מצורע כדי להתירו לאכול בקדשים ומביא חטאת העוף דאילו חטאת בהמה אינו בא על הספק אך יפקיר נכסיו ויביא חטאת העוף כדין מצורע עני ואשם נמי יביא לר״ש דאמר אשם מצי לאתנויי ביה כשלמים ולרבנן דר״ש אית להו דאשם אינו מעכבו לאכול בקדשים ועדיין הוא אסור לשתות יין ולטמאות למתים דשמא מוחלט היה ושני תגלחיות הללו שעשה למצורע היו לגמרו ולספרו ואינו עולה לתגלחת נזיר טהור כדאמרינן לקמן בפ׳ ב׳ נזירים (נזיר ס.) לכך טעון עוד שני תגלחות אחד לנזיר טמא ואחד לנזיר טהור לסוף תשעים יגלח שלישית ובהך שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל כי אם בנזיר טהור או בנזיר טמא והך תגלחת אי אפשר לגלח אלא עד סוף ל׳ יום הרי תשעים יום דלא מיבעיא בנזירות מועטת דצריך להמתין ל׳ משום גידול שער אף לרב חסדא אלא אף בנזירות מרובה כדפריש ואזיל משום דסבירא דימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ודלא כרב חסדא לכך צריך להמתין לתגלחת שלישית אחר תגלחת שניה כמנין ימי הנזירות (שעבר) אולי נזיר מצורע הוה ולא נזיר טמא ולסוף תשעים כשמגלח שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל אלא או בנזיר טהור או בנזיר טמא ויביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ולגלח על הדמים וחטאת העוף משום ספק נזיר טמא ועדיין אסור לשתות יין ולטמא למתים דשמא מוחלט היה ונזיר טמא ועלו לו שנים תגלחיות ראשונות לצרעתו והשלישית לנזיר טמא לכך צריך למנות עוד ל׳ לנזירות טהרה לסוף ל׳ יגלח ויביא קרבן טהרה לבד ומתנה ביה כדמפרש לקמן בפ׳ שני נזירים ומותר לשתות יין ולטמאות למתים והיינו דקתני ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום.
ומדקדק הר״ם – דע״כ צריך לומר שהוא מגלח ביום ל׳ שאם לא היה מגלח עד יום [שלשים ואחד] כשאר נזיר א״כ הוה מגלח תגלחת שניה יום ששים ואחד וא״כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ששים ושנים שהרי אחר תגלחת מצורע היה טובל ולא היה יכול להביא קרבנותיו עד למחר כדאמר לעיל בפ׳ שלישי (נזיר יח) גלח בח׳ מביא קרבנותיו בט׳ אלא ביום ל׳ מגלח ומביא אחד מג׳ קרבנותיו דנזיר טהור עולה או שלמים כדי לגלח על הדמים דאולי נזיר טהור היה ואע״ג דשאר נזיר אינו מגלח עד שלשים ואחד יום היינו מדרבנן דמדאורייתא ביום ל׳ מצי מגלח לרב מתנא משום דמקצת היום ככולו או לבר פדא דמכ״ט יום נשלם הנזירות והלכך נזיר זה דעדיין אינו שותה ולא מיטמא למתים לא העמידו דבריהם ואוקמה אדאורייתא ושרי ליה לגלח ביום ל׳ מיהו קשה מתגלחת שלישית דאינו שותה יין ואפי׳ הכי בשלשים ואחד אלא נראה דמשום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחיות ראשונות לכתחילה ביום ל׳. מהרפ״ש.
ה״ג ואכתי אינו מביא קרבנות נזיר טמא בו ביום דכיון שהוא צריך לטבול אחר התגלחת כדין מצורע שטובל אחר כל התגלחות ומיחזי כאילו היא טבילת נזיר טמא ביום שביעי אחר דבנזיר טמא נמי מספקא ליה דאז אינו מביא עד שמיני ולכך אינו יכול להביא קרבנות נזיר טמא עד למחרת יום תגלחתו דהיינו ביום שלשים ואחד וביום שלשים ואחד מביא חטאת העוף כדין נזיר טמא דשמא הוא טמא ולא מוחלט וימנה עוד ל׳ יום מיום שלשים ואחד שמביא קרבן טומאה וכדרבנן בפ׳ ג׳ (שם) דאמר הביא חטאתו אע״פ שלא הביא אשמו מונה יום ששים שהוא יום ל׳ למניינו ומגלח כדמפרש ולמחרת דהיינו יום ששים ואחד מביא קרבן צרעתו חטאת העוף כמו מצורע עני ואם עשיר הוא מפקיר נכסיו ומותר לאכול בקדשים דאשמו אינו מעכב לאכול בקדשים לרבנן ולר׳ שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול מביא גם אשם ומתנה כשלמים וזה ששנינו (זבחים עו.) ר״ש אומר למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו וזה לוגו ואם לאו יהא שלמים ואותו אשם טעון צפון ומתן בהונות כו׳ הרי למחרת ששים יום דהיינו יום ששים ואחד אוכל בקדשים דכבר גילח ב׳ תגלחות אם היה מצורע כבר נטהר ומיהא תגלחת שלישית ליכא לפרושי הכי שהרי אינו טובל אחר התגלחת כיון שעשו לו ספיקות של מצורע. וצריך לומר דודאי בב׳ תגלחיות אחרונות אינו מגלח עד יום ל׳ ואחד (מגלח ל׳ יום על שלשים ואחד) שמניינו התחיל ביום ששים ואחד ומביא עולת בהמה לגלח על הדמים וגם מביא חטאת עוף משום ספק נזיר טמא כי בתגלחת ראשונה אולי מוחלט היה ולא עלו לו לנזירותו ומתחיל מניינו מיום [ששים] ואחד ומשלים חמשים ותשעה יום על ששים ואחד שהן מאה ועשרים יום ומגלח ביום קכ״א שהוא ל׳ ואחד יום למניינו ומביא קרבן טהרה לבד ומותר ביום קכ״א לשתות יין ומשלים נזירותו ויש ליתן טעם בדבר דדוקא בשני תגלחיות ראשונות דאיכא לספוקי בספק מצורע הקילו להיות ביום ל׳ אבל בשתים אחרונות שאין עליו עוד ספק מצורע השווהו לשאר נזיר שמגלח ביום שלשים ואחד ולכך קאמר ושותה ביין ומטמא למתים אחר ק״כ יום.
גמ׳ אין לי אלא ימי טומאה. לעיל דף יז ע״ב:
אוכל בקדשים לאחר ששים יום שיצא בהם מידי ספק טומאת צרעת,
he eats sacrificial food after sixty days, when the status of uncertain leprosy has passed, and when he has completed all his obligations of naziriteship. He cannot shave for his leprosy right away, as he might be a pure nazirite, and the status of uncertain leprosy does not override naziriteship. Instead, after thirty days he shaves for his uncertain status as a confirmed leper and for his uncertain status as a pure nazirite. Once again, he is not permitted to shave a second time seven days later for the shaving done by a leper as part of his purification process in case he was not a leper but impure. Were that the case, it would mean that the previous shaving was for his impurity, and therefore he would be required observe naziriteship in purity for thirty days. At the conclusion of this period, i.e., the sixtieth day, he shaves and may eat sacrificial food on the following day, as even if he was a full-fledged leper he has now shaved twice.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים לְאַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם.

And he drinks wine and may become impure to bury a corpse after 120 days. In other words, this individual has not yet completed his naziriteship vow, as he might have been a confirmed leper, in which case both his acts of shaving would have counted for his leprosy. He therefore waits another thirty days and proceeds to shave on day ninety. Even at that stage, he may not yet drink wine or contract ritual impurity from a corpse, as he might have been impure, which would mean that his third shaving was for his impurity. Consequently, he counts another period of thirty days for his naziriteship of purity, at the end of which he may perform the shaving of purity, drink wine, and become impure from a corpse, 120 days from the start of his naziriteship.
פירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן אשם נזיר:
ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שהשלים כל חובת נזירותו. שאם בא מיד לגלח משום צרעת, אומרים לו שצריך להמתין — שמא נזיר טהור הוא, ואין ספק צרעת דוחה נזירות. ובסוף שלושים יום מגלח משום ספק תגלחת מצורע ספק תגלחת נזיר טהור. וכשרוצה לגלח שוב לאחר שבעה ימים לתגלחת שניה של צרעתו — אינו יכול לגלח, שמא לא היה מצורע אלא טמא, והתגלחת שעשה היתה תגלחת טומאה, ולכן חלה עליו נזירות טהרה, וצריך לשמור נזירות עד שלושים יום. ובסוף ימים אלה, דהיינו ביום השישים, מגלח, ומותר למחרת באכילת קדשים, שהרי גם אם היה מצורע מוחלט — גילח פעמיים. אבל עדיין אינו מותר מנזירותו — שמא היה מצורע מוחלט, ושתי תגלחות אלה היו לשם תגלחות הצרעת. ולכן מונה עוד שלושים יום ומגלח, ביום התשעים, אלא שאז אומרים לו: אינך יכול עדיין לשתות יין ולהיטמא למתים, שמא היית טמא, ותגלחת שלישית זו — תגלחת טומאה היתה. ולכן צריך למנות עוד שלושים יום לנזירות טהרה, ובסוף אלה (שהם מאה ועשרים יום לתחילת נזירותו) יכול לגלח תגלחת טהרה ולשתות יין ולהיטמא למתים.
And he drinks wine and may become impure to bury a corpse after 120 days. In other words, this individual has not yet completed his naziriteship vow, as he might have been a confirmed leper, in which case both his acts of shaving would have counted for his leprosy. He therefore waits another thirty days and proceeds to shave on day ninety. Even at that stage, he may not yet drink wine or contract ritual impurity from a corpse, as he might have been impure, which would mean that his third shaving was for his impurity. Consequently, he counts another period of thirty days for his naziriteship of purity, at the end of which he may perform the shaving of purity, drink wine, and become impure from a corpse, 120 days from the start of his naziriteship.
פירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְתָנֵי עֲלַהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת אֲבָל בִּנְזִירוּת בַּת שָׁנָה אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים.

And it is taught in the Tosefta (6:1) with regard to that mishna: In what case is this statement said? With regard to a short naziriteship of thirty days. However, with regard to a naziriteship of a year, he eats sacrificial food after two years. He cannot shave until a year has passed, in case he is not a leper, and he may shave the second time only after a second year, in case he was ritually impure, and this was his naziriteship observed in purity. After two years, he may eat sacrificial meat, for if he was a full-fledged leper he has shaved twice.
מיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותני עלה – בתוספתא.
במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה – והיה טמא בספק ומוחלט בספק ביום ראשון של נזירות אוכל בקדשים לאחר שני שנים דשמא לא היה טמא ולא מצורע ואינו אוכל כל שנה ראשונה עד סופה ובסוף שנה ראשונה יש לומר טמא היה ולא מצורע ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואין מגלח עד סוף שנה שנית ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה ושתי תגלחיות ראשונות לא עלה לו אלא לצרעת ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך לפי שכבר גילח שני תגלחיות ותגלחת דצרעת קודמת בכ״מ כדאמרן ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים.
ותני עלה [בד״א] בנזירות מועטת דאז די לו בק״כ אבל בנזירות בת שנתה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים – כדפרישית שממתין מלגלח ראשונה עד שנה דשמא נזיר טהור היה ושניה עד שתי שנים דשמא לא היה מוחלט אלא נזיר טמא שלישית עד שלש שנים דשמא מוחלט היה ולא טמא מת רביעית עד ארבע שנים דשמא מוחלט וטמא מת היה וגילח ראשונה ושניה לצרעתו שלישית לנזיר טמא רביעית לנזיר טהור.
ה״ג אוכל בקדשים אחר ששים – דהיינו ביום ששים ואחד דשני תגלחיות ראשונות היו ביום שלשים דאוקמינן אדאורייתא ומיהו לפירוש זה אוכל בקדשים ביום ששים גופיה [כיון] דתגלחת ראשונה שלשים יום א״כ תגלחת שניה ביום חמשים ותשעה דאורייתא כדאמרינן לעיל אם גילח ראשונה ביום שלשים מגלח שניה ביום ששים ואם גלח שניה ביום ששים חסר אחד יצא דהיינו ביום חמשים ותשעה ובו ביום יטבול ולמחרתו ביום ששים יביא קרבנותיו ויאכל בקדשים ונמצא דאוכל בקדשים ביום ששים ואע״ג דלאחר ששים [אמר] הכי נמי אמרינן בפרק שני [נזירים] (לקמן ס:) אוכל בקדשים אחר שמנה ימים ורוצה לומר ביום השמיני עצמו וכן הא דקתני ושותה יין לאחר ק״כ היינו ביום קכ״א דאע״ג דתגלחת שניה ביום שלשים ואחד ודוק לשון מהרפ״ש.
ותני עלה במה דברים אמורים. והא דקמייתי לחנם נקטיה אלא משום דקא בעי למפרך מנזירות מרובה לנזירות מרובה. תוספות חיצוניות:
לא אם אמרת בימי טומאה דין הוא שלא יעלו שאף מבטל הקודמין. תאמר בימי חלוטו שאין מבטל. וליכא למימר דהיא גופה נגמר מהאי דינא דאף ימי חלוטו יבטל הקודמים דהא אמרינן לעיל פרק שלושה מינין וכי ימות עליו מת וגו׳ והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאת מת סותרת הכל ואין דבר אחר סותר את הכל. ותו דאיכא למימר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום יוכיח דאמרינן לעיל פרק שלישי דמונה עשרים יום ואחר כן מונה שלשים ומגלח ומביא קרבן ואחר כן מונה חמשים כדי להשלים נזירות ראשונה ואין השלשים אמצעיים סותרים את הראשונים ואף שמגלח באותן שלושים ומביא קרבן. אף ימי חלוטו אף על גב שמגלח בהו ומביא קרבן לא יסתרו הקודמים ואם כן יעלו. ואף על פי שהשלשים אמצעיים אין עולין למנין נזירות ראשון אין להביא משם ראיה לימי חלוטו דהתם אותן שלשים הם נזירות אחר בפני עצמו. (כל זה מפורש בפ״ג) הר׳ עזריאל ז״ל:
ותני עלה [ושנו על כך]: במה דברים אמורים — בנזירות מועטת של שלושים יום, אבל בנזירות בת שנה — אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, שאינו מגלח אלא רק לאחר שנה — שמא אינו מצורע, ומגלח שוב רק לאחר שנה שניה — שמא היה טמא, וזו נזירות טהרתו. ומכל מקום אם היה מצורע מוחלט יכול לאכול מעתה בקדשים, שהרי נהג שתי תגלחות, אלא שלא גילח כלל לנזירותו, ולכן נוהג נזירות שנה נוספת, ומגלח, ונוהג שוב נזירות שנה, שמא היתה התגלחת השלישית תגלחת טומאה, וזו תגלחת טהרה.
And it is taught in the Tosefta (6:1) with regard to that mishna: In what case is this statement said? With regard to a short naziriteship of thirty days. However, with regard to a naziriteship of a year, he eats sacrificial food after two years. He cannot shave until a year has passed, in case he is not a leper, and he may shave the second time only after a second year, in case he was ritually impure, and this was his naziriteship observed in purity. After two years, he may eat sacrificial meat, for if he was a full-fledged leper he has shaved twice.
מיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים לְאַחַר אַרְבַּע שָׁנִים.

However, if the first two shavings were for his leprosy, he has not shaved for his naziriteship at all, and therefore he must observe an additional year, shave, and observe another year of naziriteship, as perhaps his third shaving was for impurity and the other for his naziriteship in purity. And consequently, he may drink wine and become impure to bury a corpse after four years.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים.
However, if the first two shavings were for his leprosy, he has not shaved for his naziriteship at all, and therefore he must observe an additional year, shave, and observe another year of naziriteship, as perhaps his third shaving was for impurity and the other for his naziriteship in purity. And consequently, he may drink wine and become impure to bury a corpse after four years.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סָלְקִין לֵיהּ יוֹמֵי תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים וּשְׁלֹשִׁים יוֹם.

And if it enters your mind that the days during which he was ritually impure count toward his naziriteship, it should be enough for him to observe three years and thirty days. Due to uncertainty, he cannot shave for his leprosy until a year has passed, in case he was a pure nazirite, and he must wait another year for his second shaving, as he might have been an impure nazirite. However, at that point, if the days of his counting are considered part of his naziriteship, as claimed by Rav Ḥisda, he should be allowed to wait a mere thirty days for hair growth, shave for his impure naziriteship, and then add a final year for his naziriteship in purity. The fact that he is obligated to wait four years proves that his time as a leper does not count toward his naziriteship.
מיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי ס״ד – דבנזירות מרובה מסלק סלקי ליה ימי חלוטו דשהוי ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טהרה.
תסגי ליה – אלא מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים ש״מ דאפי׳ בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא.
ואי ס״ד סלקו לו ימי חלוטו תסגי ליה [בג׳ שנים ול׳ יום] – כלומר אחר שגילח שנית לצרעתו לקץ שתי שנים יגלח שלישית לסוף שלשים ממה נפשך אם נזיר טהור הוא כך דינו שהרי עלו לו ימי צרעתו לשנה של נזירות [לרב חסדא] ואינו צריך להמתין רק שלשים יום גידול שער (אבל) לגלח תגלחת נזיר טהור אחר תגלחת ל׳ ימתין שנה לתגלחת רביעית דשמא מוחלט היה וטמא טמא מת ושתי תגלחות ראשונות לצרעתו ושלישית לנזיר טמא ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה והיינו דפריך בשלש שנים ושלשים יום סגי דכך עולה החשבון אלא ש״מ ימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ולכך לא יגלח שלישית עד סוף שלש שנים דשמא נזיר טהור הוא ומוחלט היה וימי צרעתו לא עלו לו ונמצא שאינו יכול לגלח עד סוף השנה.
ואי סלקא דעתך. ימי צרעתו סלקין לימי נזירותו אם כן בשלוש שנים ושלושים יום סגי. (זה הפירוש הגיה רבינו נתנאל כי היה משובש בפירוש). וכן עיקר דלאחר שתי שנים שהן בשביל שתי תגלחיות של מצורע ימתין (וימתין) שלשים יום ויגלח דשמא הוא נזיר טמא. אבל קודם שלשים לא דשמא הוא נזיר טהור ולא טמא מת וימי צרעת עלו לו. אבל לאחר שלושים יום יגלח ממה נפשך דמכל מקום אפילו עלו לו צריך תגלחת משום נזירות טהרה ואין גידול שער פחות משלשים. וגם עד ימנה שנה משום נזיר טהרה דאימר טמא מת היה ולא עלו לו ימי צרעת כל זמן שלא עשה תגלחת טומאה ואם כן למה לי ארבע שנים בשלש שנים ושלשים יום סגי כדפרישית שתי שנים ושלשים יום ושנה. אלא לאו שמע מינה דאין עולין. הרב עזריאל ז״ל.
ואי סלקא דעתך סלקין ליה יומי [ואם עולה על דעתך שעולים לו הימים] שהיה טמא בהם למנין ימי נזירותו — תיסגי ליה [יהא די לו] בשלש שנים ושלשים יום! שמספק אינו יכול לגלח לצרעתו אלא בסוף שנה (שמא נזיר טהור הוא) ולתגלחת שניה צריך להמתין עוד שנה (שמא נזיר טמא היה). אבל אז, אם ימי ספרו עולים לו לנזירותו כדברי רב חסדא, יכול היה להמתין שלושים יום (כדי גידול שיער) ולגלח לנזירות הטומאה, ואחר יוסיף עוד שנה לנזירות טהרה. ומזה שמחייבים אותו להמתין ארבע שנים משמע שאין ימי צרעתו עולים לו לנזירות.
And if it enters your mind that the days during which he was ritually impure count toward his naziriteship, it should be enough for him to observe three years and thirty days. Due to uncertainty, he cannot shave for his leprosy until a year has passed, in case he was a pure nazirite, and he must wait another year for his second shaving, as he might have been an impure nazirite. However, at that point, if the days of his counting are considered part of his naziriteship, as claimed by Rav Ḥisda, he should be allowed to wait a mere thirty days for hair growth, shave for his impure naziriteship, and then add a final year for his naziriteship in purity. The fact that he is obligated to wait four years proves that his time as a leper does not count toward his naziriteship.
מיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְעוֹד מֵתִיב רַב אָשֵׁי אֵין לִי אֶלָּא יְמֵי טוּמְאָה שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן יְמֵי חִלּוּטוֹ מִנַּיִן וְדִין הוּא יְמֵי טוּמְאָה מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קׇרְבָּן וִימֵי חִלּוּטוֹ מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קׇרְבָּן מָה יְמֵי טוּמְאָתוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן אַף יְמֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

And Rav Ashi raised a further objection from the following halakhic midrash: I have derived only that the days of impurity do not count as part of his tally of his naziriteship. From where do I derive that the days of his status as a confirmed leper also do not count toward his naziriteship? And is this not logical: After the days of impurity he shaves and brings an offering, and after his days of confirmed leprosy he likewise shaves and brings an offering; just as his days of impurity do not count as part of his tally, so too, the days of confirmed leprosy should not count as part of his tally.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין – דכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח״כ והזיר לה׳ את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזיר לה׳ ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו.
ימי חלוטו – שאם מצורע ומוחלט בתוך ימי נזירותו.
מנין – שכ״ז שיהא מגלח לא היו עולין לו מן המנין נזירות טהרה.
ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו – דכתיב והימים הראשונים יפלו ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן דהיינו אשם נזיר טמא וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן צרעתו אשם מצורע: לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין אבל ימי חלוטו פשיטא לן דלא יסתרו הקודמין כדדרשינן לעיל בפרק שלשה מינין (נזיר מד.) כי טמא נזרו למעוטי תגלחת ויין שאינן סותרין.
ימי חלוטו מגלח לצרעתו ומביא קרבן מצורע:
גמ׳ אין לי אלא ימי טומאה. לעיל דף יז ע״ב:
ועוד מתיב [מקשה] רב אשי ממדרש הלכה, ששנינו בו: אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין של נזירות, ואולם ימי חלוטו שהיה כבר מצורע מוחלט, מנין שאף הם אינם עולים לו למנין ימי נזירות? ולכאורה דין הוא, כלומר, כך יש לומר מסברה: ימי טומאה מגלח ומביא קרבן, וימי חלוטו גם כן מגלח ומביא קרבן לצרעתו, מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין — אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.
And Rav Ashi raised a further objection from the following halakhic midrash: I have derived only that the days of impurity do not count as part of his tally of his naziriteship. From where do I derive that the days of his status as a confirmed leper also do not count toward his naziriteship? And is this not logical: After the days of impurity he shaves and brings an offering, and after his days of confirmed leprosy he likewise shaves and brings an offering; just as his days of impurity do not count as part of his tally, so too, the days of confirmed leprosy should not count as part of his tally.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ שֶׁכֵּן מְבַטֵּל בָּהֶן אֶת הַקּוֹדְמִים תֹּאמַר בִּימֵי חִלּוּטוֹ שֶׁאֵין מְבַטֵּל בָּהֶן אֶת הַקּוֹדְמִין.

The Gemara rejects this argument: No, if you say that this is true with regard to his days of impurity, which negate the previous days, shall you also say that this is the case with regard to his days of confirmed leprosy, which do not negate the previous ones, as stated in the mishna?
מיוחס לרש״יפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(את הקודמים) – והואיל וימי חלוטו אין סותר בהן את הקודמין יהו עולין לו מן המנין.
תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל הקודמים כדדרשינן לעיל פ׳ ג׳ מינים טמא נזרו למעט תגלחת ויין שאינן סותרים אמרת מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזיר שאם קיבל עליו נזירות בבית הקברו׳ אינו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאה בשביל טומאתו כדאיתא לעיל פ״ג אלא יוצא ומזה ושונה וטובל ומונה נזיר טהרה ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזיר טהרה שצריך לגלחו לצרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין ימי ספרו ז׳ ימים שבין תגלחת א׳ לב׳ מנין שאין עולין לו צ״ע אמאי לא אתי נמי בק״ו מנזיר דקבר שהרי אין שערו ראוי לתגלחת נזיר אילימא בנזיר מועטת שאין לו למנות ר׳ ל׳ יום מתחלת צרעתו עד סוף נזירותו הא בעי׳ גידול שער. ואמאי אצטריך ליה למילף בק״ו דאין עולי׳ לו אלא לאו בנזיר מרובה שיש לו יותר מל׳ יום משהתחילה צרעתו עד סוף ימי נזרו וקתני שאין עולין:
ור״א מר׳ יהושע סתם שהוא ר׳ יהושע בן חנניה גמיר לה:
מצאתי את רבי יהושע בן פתר הראש כך שם אביו אמר ליה הן אמר׳ לו כך אמר ר׳ יהושע בן ממל:
ש״מ כל מלתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן – שהרי רבי יהושע בן חנניה אמרה לר׳ יהושע בן ממל ור״י בן ממל לר״א ורבי כשסדר המשנה הזכיר לר״י בן חנניה שהוא ראשון ור״א שהיה אחרון ואילו ר״י בן ממל האמצעי לא חש להזכיר:
שקבל מן הזוגות וכו׳ בזורע שבת או חרדל בב׳ או ג׳ מקומות שהוא נותן פאה מכל א׳ וא׳ – כך כתוב הגרסא בספרים וליתא להך (גזרה) [גירסא] דמשנה זו שנויה בפ״ג דמס׳ פאה גבי מחלוקת דר״ע וחכמים המנמר שדהו ושייר קלחים לחים ר״ע או׳ נותן פאה מכל א׳ ואחד וחכ״א מא׳ על הכל ומודים חכמים לר״ע בזורע שבת או חרדל וכו׳ אבל משנה זו היא שנויה פ״ב דפאה הזורע שדהו (ארבע) [שני] מיני חיטים אם עשאן גורן א׳ נותן פאה א׳ ב׳ גרנות נותן ב׳ פאות מעשה שזרע ר״ש איש המצפה ובא לפני ר״ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר׳ יאשיה שקבל מאביו שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני הזורע שדהו וכו׳ ואילו יהושע וכלב לא קאמר אלמא אין קפידא אם מדגל מן האמצעים:
איבעיא להו עצם כשעורה הלכה – דנזיר מגלח עליו דמקרא לא אתי דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא דמשמע דלא הוזהר אלא על דבר שמטמא באהל ורביעית הדם בעי לאגמורי מניה בק״ו וקא״ל ר״א אין כאן ק״ו משום דאין דנין ק״ו מדבר (שאינו) [שהוא] הלכה:
ויש לדחות: לא, אם אמרת הלכה זו דווקא בימי טומאתו שכן יש בהם גם הלכה נוספת שמבטל בהן את הקודמים, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין, כפי ששנינו במשנתנו.
The Gemara rejects this argument: No, if you say that this is true with regard to his days of impurity, which negate the previous days, shall you also say that this is the case with regard to his days of confirmed leprosy, which do not negate the previous ones, as stated in the mishna?
מיוחס לרש״יפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר הוּא וּמָה נָזִיר בְּקֶבֶר שֶׁשְּׂעָרוֹ רָאוּי לְתִגְלַחַת נְזִירוּת אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן יְמֵי חִלּוּטוֹ שֶׁאֵין שְׂעָרוֹ רָאוּי לְתִגְלַחַת נְזִירוּת לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

The Gemara suggests another proof. You can say it is an a fortiori inference: And if a nazirite who uttered his vow when he was in a ritually impure place, e.g., a place of a grave, whose hair is fit for the shaving of naziriteship, and yet those days when he was impure do not count as part of his tally, then with regard to his days of confirmed leprosy, when his hair is not fit for the shaving of naziriteship, as he must first perform the shaving of leprosy, is it not all the more so that they should not count toward his naziriteship?
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נזיר בקבר – שנזר והוא בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת נזיר כדאמרינן בהריני נזיר [מגלח] (לעיל טז:).
אין עולין לו – ימי טומאתו מן המנין ואין סותר בהן את הקודמין לפי שאין לו קודמין ימי חלוטו כו׳.
ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות – שאם אמר הריני נזיר כשהיה בבית הקברות שערו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאתו כדאמרינן לעיל בפרק שלישי (נזיר טז:) אלא מגלח לסוף שלשים יום בשביל נזירות ואע״פ כן אין ימי נזירות בבית הקברות עולין לו לנזירותו אלא כשיוצא יתחיל למנות ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין.
ולכן צריך להביא ראיה אחרת, אמרת: קל וחומר הוא; ומה נזיר בקבר (בבית קברות) שנדר נזירות כשהוא עומד במקום טמא, ששערו ראוי לתגלחת נזירות, בכל זאת ימים שהיה טמא בהם אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שבהם הוא מצורע מוחלט, שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות שהרי קודם צריך לגלחם תגלחת מצורע — לא כל שכן שלא יעלו לו לנזירותו?!
The Gemara suggests another proof. You can say it is an a fortiori inference: And if a nazirite who uttered his vow when he was in a ritually impure place, e.g., a place of a grave, whose hair is fit for the shaving of naziriteship, and yet those days when he was impure do not count as part of his tally, then with regard to his days of confirmed leprosy, when his hair is not fit for the shaving of naziriteship, as he must first perform the shaving of leprosy, is it not all the more so that they should not count toward his naziriteship?
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאֵין לִי אֶלָּא יְמֵי חִלּוּטוֹ יְמֵי סְפָרוֹ מִנַּיִן וְדִין הוּא

And I have derived only his days of confirmed leprosy. From where do I derive that his days of counting for purification from leprosy are not considered part of his term either? And is this not logical:
מיוחס לרש״ישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ימי ספרו – אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד).
מנין – שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה.
ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין. פירוש ימי ספרו אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מנין שאין עולין לו. ודין הוא ימי חלוטו טעון תגלחת וצפרים. פירוש דכשנגמרו ימי חלוטו מגלח ומביא צפרים דהיינו צפרי מצורע דכתיב וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. ומגלח דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו. ובתר הכי וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיינו ימי ספרו. ולאחר שבעת ימי ספרו הוא טעון תגלחת וצפרים תגלחת ביום השביעי דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. וצפרים ביום השמיני היינו קרבן דלות דכתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת יביא שתי תורים או שני בני יונה. שיטה:
ואין לי אלא ימי חלוטו. ימי ספרו, שסופר אחר כך כדי להיטהר מטומאת צרעת, מנין שאין עולים מן המניין? ודין הוא, שאפשר ללמוד זאת מסברה:
And I have derived only his days of confirmed leprosy. From where do I derive that his days of counting for purification from leprosy are not considered part of his term either? And is this not logical:
מיוחס לרש״ישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144