×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בִּטְלֵי כֶסֶף אוֹ בִּטְלֵי זָהָב אָמַר הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִין שֶׁאִלְמָלֵא הֵן הָיִינוּ חוֹטְאִין בְּכׇל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ט״ו:ט׳} וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
Silver, i.e., white, tablecloths [telei] or gold, i.e., colored, tablecloths? Clearly, then, they are not entitled to charity. Rabbi Ḥanina said: This is what Rabbi Elazar said: Come and let us appreciate the swindlers who ask for charity that they do not need, because were it not for them, who command our attention and receive our charity, we would be sinning every day in failing to properly support the truly poor, as it is stated: “Beware that there be not a base thought in your heart, saying: The seventh year, the year of release, is at hand; and your eye be evil against your needy brother, and you will not give him; and he cry to the Lord against you, and it be sin in you” (Deuteronomy 15:9). Because the swindlers take our money in the name of charity, we have an excuse of sorts for failing to fully meet the needs of the truly poor.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות סח ע״א} תני חייא1 בר רב מדפתי ר׳ יהושע בן קרחה2 אומר כל המעלים עיניו3 מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה כתיב הכא {דברים טו:ט} השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל4 וכתיב התם {דברים יג:יד} יצאו אנשים בני בליעל5 מה להלן עבודה זרה אף כאן עבודה זרה.
תנו רבנן כל המסמא את6 עיניו7 והמקפה8 את שוקו9 והמצבה את כריסו ליטול מן הצדקה10 ואינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיבוא לידי כך.
תנן התם אין מחייבין אותו לעני11 למכור את ביתו ולמכור את12 כלי תשמישו ולא13 והתניא היה משתמש בכלי זהב משתמש בכלי כסף בכלי כסף משתמש14 בכלי נחשת אמר רבא בריה דרבה15 במחרישא דכספא {כפי׳ ר״ח16 } יש שפירשו שהיא המגרדת שמגרדין בה במרחץ17. רב פפא אמר לא קשיא18 כאן קודם שיבוא לידי גיבוי וכאן לאחר שיבוא לידי גיבוי19 פיר׳ כל זמן שאינו נוטל אלא בצינעה אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגיבוי של קופה של צדקה20 אין נותנין לו21 אלא לאחר שמוכר22:
{משנה כתובות ו:ו} מתני׳ יתומה שהשיאתה23 אמה או אחיה24 לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן25 לה ר׳ יהודה אומר אם השיא את הבת הראשונה26 ינתן לשניה כדרך שניתן27 לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את28 הנכסים ונותנין לה:
{בבלי כתובות סח ע״א} אמר שמואל לפרנסה שמין באב כלומר שמין ואומדין דעתו של אב אומרין29 אילו היה האב קיים כמה היה נותן לבתו לפרנסת הבעל ונותנין לה ואותבינן עליה דשמואל ממתניתין דקתאני פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני30 אלא שמין את31 הנכסים ונותנין לה32 מאי עני והעשיר33 אילימא עני עני בנכסים עשיר [עשיר]⁠34 בנכסים מכלל דתנא קמא סבר אפילו35 עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה36 הא37 לית ליה אלא לאו עני עני בדעת עשיר [עשיר] בדעת וקתאני שמין את38 הנכסין ונותנין לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ופרקינן הוא דאמר כר׳ יהודה דתנן ר׳ יהודה אומר אם השיא את הבת הראשונה39 ינתן לשניה כדרך שניתן לראשונה ולימא הלכה כר׳ יהודה [אי אמר הלכה כר׳ יהודה]⁠40 הוה אמינא דוקא השיא דגלי דעתיה אבל לא השיא לא קא משמע לן טעמיה41 דר׳ יהודה דאזלינן בתר אומדנא לא שנא השיא ולא שנא לא השיא והאי דקתאני השיא להודיעך כוחן דרבנן דאף על גב דהשיא וגלי [דעתיה]⁠42 לא אזלינן בתר אומדנא. אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר׳ יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעליאתא תדרשון משמי43. ומי אמר רבא הכי והתניא ר׳ אומר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים44 ואמר רבא הילכתא45 כר׳ לא קשיא הא דאמידניה והא דלא אמידניה כלומר אי ידעינן אומדן דעתיה יהבינן ליה46 [כמה דאמיד ואי לא ידעינן אומדן דעתיה יהבינן ליה]⁠47 עישור נכסי והכי48 נמי מיסתברא דאמר רב אדא בר אהבה מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים שמע מינה הא דאמידניה והא49 דלא אמידניה שמע מינה:
חזינן לגאון דכתב הא דאזלינן בתר אומדן
[דעתיה]⁠50 דאב לאגרועי51 מעישור נכסי הוא אבל לאוסופי על העישור לא [דלא אשכחן בהדיא מאן דאמר מוסיפין52 על העישור]⁠53 ובפרק נערה שנתפתתה אמרינן {בבלי כתובות נב ע״ב54} אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי מפני מה תיקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב55 לבתו כבנו ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרויהו עד עישור נכסי הולכך לית לן לאפוקי מנכסי יתומים56 טפי מעישור נכסי57 וגאון אחר58 אמר ר׳ יהודה דאמר59 אם השיא את הבת הראשונה60 ינתן לשניה כדרך שניתן61 לראשונה דאלמא בתר אומדן דעתיה דאב אזלינן סתמא קאמר לא שנא לפחות מן העישור ולא שנא להוסיף על העישור וכיון דאיפסיקא הילכתא כר׳ יהודה בהדיא62 כותיה עבדינן דהיכא דידעינן מאי63 אומדן דעתיה דאב יהבינן לה כמה דאמיד בין לפחות מן העישור בין להוסיף על העישור64 ואי לא ידעינן אומדן65 דעתיה יהבינן לה עישור נכסי:
{בבלי כתובות סח ע״א-ע״ב} גופה ר׳ אומר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים66 אמרו לו לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אחד אין לו לבן במקום בנות כלום אמר להן כך אני אומר ראשונה נוטלת עישור נכסים67 שניה במה ששיירה שלישית68 במה ששיירה וחוזרות וחולקות בשוה חוזרות וחולקות69 בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה הכי קאמר אם באו כולן לינשא כאחת חולקות בשוה וכן הלכה70
1. חייא: כ״י נ: ״ר׳ חייא״.
2. בן קרחה: חסר בדפוסים.
3. עיניו: דפוסים: עינו.
4. כ״י נ ממשיך: ״לאמר״.
5. כ״י נ ממשיך: ״מקרבך״.
6. את: חסר בכ״י נ, וכן חסר בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה.
7. עיניו: גטו: ״עינו״, וכן בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה. ראה תוספתא פאה ד:יד.
8. והמקפה: וכן גטו, כ״י נ. כנוסח הגאונים (בשמם בשיטה מקובצת). דפוסים: והמפקח, כבמשנה סוטה ח:ו; ספרי דברים סי׳ קצח. בערוך (קב א׳): ״והמקבה״ (מלשון קב שבמשנה שבת ו:ח).
9. שוקו: כ״י נ: ״שוקיו״.
10. מן הצדקה: דפוסים: צדקה.
11. אותו לעני: דפוסים: העני.
12. ולמכור את: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״ואת״.
13. ולא: חסר בדפוסים.
14. משתמש, משתמש: דפוסים: ישתמש, ישתמש.
15. רבא בריה דרבה: דפוסים: רבא בריה דרב הונא.
16. בשמו בתוס׳ ב״מ קיג ע״א ד״ה ואת, וכן בערוך (מחרש).
17. במרחץ: וכן כ״י נ. דפוסים: בבית המרחץ.
18. לא קשיא: חסר בדפוס קושטא.
19. וכאן לאחר שיבוא לידי גיבוי: חסר בדפוס קושטא.
20. של צדקה: חסר בדפוסים.
21. לו: חסר בדפוסים.
22. שמוכר: וכן גטו. כ״י נ: ״שמכר״. דפוסים: שימכור.
23. שהשיאתה: דפוסים: שהשיאוה.
24. או אחיה: דפוסים: ואחיה.
25. להנתן: דפוסים: ליתן.
26. את הבת הראשונה: כ״י נ: ״הבת הראשונה״. דפוסים: הבת ראשונה.
27. שניתן: וכן גטו. כ״י נ: ״שנותן״. דפוסים: שנתן, כברמב״ם פיהמ״ש.
28. את: חסר בדפוסים.
29. אומרין: כ״י נ: ״אומדין״. דפוסים: ואומרים.
30. או עשיר והעני: חסר בדפוסים.
31. את: חסר בדפוסים.
32. ואותבינן עליה דשמואל...ונותנין לה: חסר בכ״י נ.
33. והעשיר: כ״י נ: ״ומאי עשיר״.
34. עשיר: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695, וכן בהמשך שם.
35. כ״י נ מוסיף: ״היה״.
36. ליה: וכן כ״י נ. גטו, דפוסים: ״לה״.
37. הא: כ״י נ. דפוסים: והא.
38. את: חסר בכ״י נ.
39. את הבת הראשונה: וכן גטו. כ״י נ: ״הבת הראשונה״. דפוסים: בת ראשונה. ראה משנה.
40. אי...יהודה: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
41. טעמיה: דפוסים: טעמא.
42. אדעתיה: גטו, כ״י נ, דפוסים, כדלעיל. כ״י בהמ״ל 695: ״אדעתיה״.
43. משמי: וכן גטו. כ״י נ: ״משמאי״. דפוסים: מן שמי.
44. נכסים: כ״י נ: ״נכסי״.
45. הילכתא: דפוסים: הלכה.
46. ליה: וכן כ״י נ. גטו, דפוסים: ״לה״.
47. כמה דאמיד...יהבינן ליה: כ״י נ. גטו, דפוסים: ״כמה דאמיד...יהבינן לה״. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
48. והכי: דפוסים: הכי.
49. והא: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״הא״.
50. דעתיה: גטו, כ״י נ, דפוסים. וכן אף כ״י בהמ״ל 695 בסוף המאמר. כ״י בהמ״ל 695 (כאן): ״דעתא״.
51. לאגרועי: גטו: ״לאיגרועי״. כ״י נ: ״לגרועי״.
52. מוסיפין: כ״י נ. גטו: ״דמוסיפין״. דפוסים: מוסיף.
53. דלא...העישור: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
54. וברי״ף שם, פרק ד׳ (דף יט ע״א).
55. ויכתוב: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״ויתן״.
56. יתומים: גטו, כ״י נ: ״דיתמי״.
57. נכסי: דפוסים: נכסים.
58. אחר: גטו, דפוס קושטא: ״אחד״.
59. ר׳ יהודה דאמר: כ״י נ: ״כי אמ׳ ר׳ יהודה״.
60. את הבת הראשונה: כ״י נ: ״הבת ראשונה״. דפוסים: בת ראשונה. ראה משנה.
61. שניתן: כ״י נ, דפוסים: ״שנתן״. ראה משנה.
62. כר׳ יהודה בהדיא: כ״י נ: ״בהדיא כר׳ יהודה״.
63. מאי: חסר בדפוסים.
64. על העישור: גטו, כ״י נ: ״עליו״.
65. אומדן: וכן כ״י נ. חסר בדפוסים.
66. נכסים: כ״י נ: ״נכסי״.
67. נכסים: כ״י נ: ״נכסי״.
68. שניה, שלישית: דפוסים: ושניה, ושלישית.
69. חוזרות וחולקות: וכן גטו. דפוסים: חולקות. חסר בכ״י נ.
70. הלכה: דפוסים: הלכתא.
ערך טליא
טליאא(כתובות סח.) במה אתה סועד בטני כסף או בטלי זהב (בבא מציעא עח:) ההוא דאמר ליה אבזק במילתא דמלכ׳ אמר ליה במאי בטלי כסף או בטלי זהב פי׳ טלי כסף בגדי פשתן כלומר טליתות לבנות ככסף שאין דרכן להרקב וקטלוה מפני שבפשיטה אירע לו ואיכא דאמר בטליתות של צמר דהן אדומות כזהב ודרכן להרקב ולא פשע ושבקוהו פי׳ אחר אחד שהתנה עם חברו אני אקלקל משי של מלך ותן לי כך וכך עשה כן שאלוהו עבדי המלך בכמה דמים אמרת זה הדבר אמר להן בטלי כסף שהן קערות כסף אמר הואיל ובדבר מועט זילזל משי של מלך חייב מיתה וקטלוה איכא דאמרי בטלי דדהב בקערות של זהב שהן דבר יקר ושבקוהו (א״ב פי׳ בל׳ יוני כלי עגול כמו קערה):
ערך קב
קבב(עירובין סב: יבמות מט: גיטין סז. בכורות כג:) משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי פי׳ מעט וברור מכל ספק שהיא כסלת נקייה. (שבת ז) אלא מעתה הדיוע שחקק קב בבקעה בשבת לרבי מאיר הכי נמי דלא מיחייב פי׳ לקר חתיכת קורה וחקק בה כדי שיניח בה הקיטע שוקו כדתנן (שבת סה) הקיטע יוצא בקב שלו ופי׳ עושה דמות רגל מן עץ וחוקק בו ומשים בו שוקו כדי שלא יראה רגלו קטוע ומשים בו כתיתים כדי שלא יכאב מקום חתיכת שוקו בעץ שהיא מקיש. ועוד מפורש בערך כתית. (חגיגה ד) רגלים פרט לבעלי קבין. (ערכין פי״ח כלים פי״א) הקב שלה ר׳ טרפון מטמא גם זה פי׳ נרתק שלה וכלי הוא כמו קב הקטע שהיא כלי ונרתק לרגל (יבמות קב) חליצה בקב הקטע ובמוק ובסמיכת הרגלים פי׳ ר״ח ז״ל קב זה מחופה עור ובו הקטע יוצא בקב שלו בשבת (סנהדרין כט) ההוא דהוו קרו ליה קב רשו כלומר יש לו חובות מלא קב (כתובות סב סוטה כא) רוצה אשה בקב ותפלות מט׳ קבין ופרישות פי׳ כיצד המשרה את אשתו ע״י שליש לא יפחות לה מב׳ קבין חטין בשבת ומשמש עמה והמודר על אשתו מתשמיש המטה מוסיפין לה על כתובתה ג׳ דינרין בשבת וג׳ דינרין עושין י״ח קבין לפי חשבון ד׳ סאין בסלע כיצד הסלע ד׳ דינר והולכין ד׳ סאין בסלע הרי סאה בדינר ולג׳ דינרין ג׳ סאין וג׳ סאין הם י״ח קבין הרי ימצאו כשאינו משמש עמה י״ח קבין וכשמשמש עמה ב׳ קבין הרי ט׳ קבין לכל קב וקב זהו שאמרו רוצה אשה בקב ותפלות מט׳ קבין ופרישו׳ פי׳ אחר רוצה אשה שיהיה בעלה חמר יהיה מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חטין בלבד ולא יהא גמל שיהא הולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונתה אלא אחת לשלשים יום ואע״פ שמביא לה בשבת ט׳ קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט׳ קבין ופרישות שלשים יום. (כתובות סח) המסמא את עינו המצבה את כריסו המקב׳ את רגלו ואת שוקו פי׳ משים קב בשוקו להתראות שהוא חגר:
א. [איין קאליכדיג געשיהר.]
ב. [איין מאסס.]
בטלי כסף או בטלי זהב – במפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות.
היינו חוטאים – שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו.
בטלי כסף או בטלי זהב – והא דלא עייפינהו ושדרינהו כמו מר עוקבא דלעיל משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה.
טלי זהב – מפה צבועה בתולעת שני אדומה כזהב דומיא דההיא דהשוכר את האומנין (ב״מ עח:).
מר עוקבא הוה לי׳ ההוא עניא בשיבבותיה כו׳ עד בטלי כסף או בטלי זהב. והאי דלא עייפינהו ושדרינהו ניהליה כי ההוא דלעיל, דמפוקנתא כולי האי ליכא.
אמר היינו דאמ׳ ר׳ אלעזר בא ונחזיק טובה לרמאין כו׳ עד כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן אחר שיבא לידי גבוי. פירש״י ז״ל דההי׳ דאין מחייבין אותו למכור את ביתו וכלי תשמישו, בשבא עכשיו להתפרנס בתחלה מקופה של צדקה, וההיא דאמרי׳ היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בשכבר נתפרנס מקופה של צדקה שלא כדין וחייב לשלם, והרי זה כפורע חובו.
והרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״ל פירש דההיא דאין מחייבין אותו למכור אתיא קודם שיבא לידי גבוי, דלענין לקבל מתנות עניים מכיון שאין לו מאתים זוז חוץ מביתו וכלי תשמישו רשאי לקבל, אבל לענין להתפרנס מקופה של צדקה אהא תניא הי׳ משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף. עוד אפשר לפרש דתרווייהו להתפרנס מקופה של צדקה, אבל מתני׳ בבית וכלים שהיו לו קודם שיבא לידי כך, דכיון שכבר היה משתמש בהן אין מחייבין אותו למכרן, אבל מתניתא בבית וכלים שזכה בהם אחר כך, כלומר אחר שבא להתפרנס מן הצדקה, ובהא וודאי אמרי׳ היה משתמש בכלי כסף כו׳.
אע״פ שביארנו שכל שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין ראוי מפני זה למשוך יד שלא ליתן לו מכל מקום כל שנודע לנו שהוא עני מעיקרו והוא מרבה בקבלת הצדקה עד שלקח מהם כלי כסף וכלי זהב הרי זה ודאי רמאי ולא היה צריך לכך אלא שהוא מחביא את עצמו ומהדיט את גופו כדי להתפרנס מן הצדקה ומשנודע לנו כן אין נזקקין לו ועל זו אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים שנאמר וקרא עליך אל י״י והיה בך חטא ואף הם נענשין בכך והוא שאמרו המסמא את עינו כלומר שמראה עצמו כאלו עינו סמויה וכן בדרך זה המקפח את שוקו והמצבה את כריסו כדי להעיר לב ההמון עליו לפרנסו והוא אינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך ומכל מקום לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור הרי אמרו כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע״ז:
בטלי כסף או בטלי זהב – פירש״י ז״ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של כעין של משי כעין זהב והא דלא עייפינהו ניהליה כדיעבד לעיל משום דהא ודאי מנפקותא יתירא הוא ואי לאו דאית ליה מדלי׳ נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. היא מוצאת פירש ר״ח ז״ל שהוא חסר א׳ והוא מלשון ויצת אש בציון ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכפירוש רש״י ז״ל ואע״ג דההיא במלבין פני חבירו משא״כ בזו של מר עוקבא מ״מ למדנו ממנו כי הלבין פנים הוא דבר קשה מאוד.
(1-6) במחרישא של כספא – פירוש בנגר של כספא דהא ודאי א״צ לעשות מחרישה ממש של כסף ופשיטא דמכריחין אותו למכור וכן פי׳ ר״ת ז״ל.
בטלי כסף או בטלי זהב פי׳ רש״י ז״ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של משי כזהב והא דלא עייפינהו ניהלי׳ כדעביד לעיל משום דהא ודאי מפנקותא יתירה הוא ואי לאו דאית ליה מדילי׳ נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. הריטב״א ז״ל:
המסמא את עינו פרש״י ז״ל כלומר מראה כאלו עינו סמויה כדי שידמה לבני אדם שיתנו לו צדקה והוא אינו צריך. והמקפא את שוקו שמראה כאלו יש לו כאב בשוק שאינו יכול להעמיד רגלו על הקרקע ומוליכה כאדם שצף על המים והוא מלשון ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא ויש שגורסי׳ המקפח את שוקו ורוצה לומר שמראה את שוקו שבור. תלמידי רבינו יונה ז״ל.
והגאונים פירשו והמקפה את שוקו פי׳ מלשון להקפות כדגרסינן בבמה מדליקין מאי לאו להדליק לא להקפות שפירושו להעבות את הפתילה וזהו שאמרנו המקפה את שוקו כלומר המעב׳ את שוקו כדי להראות שיש בו חולי כדי שיקח מן הצדקה. ע״כ:
והמצבה את כריסו פי׳ מנפח את כריסו ומראה עצמו לבני אדם כאלו יש בו חולי מלשון לצבות בטן ומתרגמינן לאפחא מעין. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
במחרישה דכספא ומחרישה שמתקן בה גנו דכלי כסף כאלו מחייבין אותו למכור קודם שיקבל מן הצדקה כיון שאינם צורך גופו אבל שאר כלים שהם צורך גופו אין מחייבין אותו למכור כלום ויש שפי׳ מגרדת שמגרדין בה במרחץ שזה הוא דרך העולם לעשותה מכסף כדאמרינן במסכת שבת בפרק חבית [קמז ב׳] רב שמואל עבדא ליה אימי׳ מגררת דכספא שאע״פ שהם כלים הצריכים לגופו כיון שאין דרך לעשות תשמיש זה מכסף אלא אחד מני אלף מחייבין אותו למכור כלי כזה אבל כלי כסף וכלי זהב ששותה בהן או אוכל בהן אין מחייבין אותו למכור כלל. תלמידי רבינו יונה ז״ל:
תד״ה כאן לאחר שבא כו׳ וק״ק דמשנה כו׳ ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור כו׳ עכ״ל אבל לפרש״י אע״ג דמתני׳ איירי קודם שבא לידי גיבוי אין הכרח דהברייתא עליה קאי ומיירי בכה״ג כיון דאינו מפורש במתני׳ בהדיא דאיירי בקודם שבא לידי גיבוי ודו״ק:
בד״ה אי נימא עני כו׳ אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש כו׳ עכ״ל ר״ל ולא שהעני והעשיר ממש אלא שיש לו עכשיו נכסים כמעיקרא וא״כ א״א לפרש שמין הנכסים שישומו באב וק״ל.
בואו ונחזיק טובה לרמאין כו׳ שנאמר וקרא עליך וגו׳. פרש״י ועכשיו הרמאין גורמין לנו עכ״ל ובסתם עניים הרמאין גורמין שאין לנו חטא וקרא איירי בידוע שהוא עני ודו״ק:
בגמרא אמר היינו דאמר ר״א בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא כו׳ ותנא ר׳ חייא בר רב כו׳. ולכאורה לא הוי צריך לאתויי מכל הנך קראי דבלא״ה פשיטא דצדקה לא גרע משאר מצות עשה שיש חטא במניעת עשייתן וכ״ש דכתיבי בצדקה נמי כמה לאוין ועשה טובא אלא דלענ״ד נראה דהא דקאמר היינו חוטאין בכל יום. מסתמא לא איירי דמשום רמאין אין ליתן צדקה דהא קי״ל בפ׳ השותפין בודקין למזונות ואין בודקין לכסות. ואיכא למ״ד איפכא. אע״כ דלענין ליתן די מחסורו איירי ר״א דהיינו חוטאין. דכדבעי למיעבד לא עבדי. ובכה״ג קאמר שפיר דאי לאו דנפישי רמאים ודאי שהיינו חוטאין דהיה מהדין ליתן לכל הפושט יד די מחסורו ממש עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו כדלעיל בשמעתין. מיהו אי לאו שהחמירה התורה בזה כ״כ. כבר היה באפשרי דאפי׳ היכא דלא נפישי רמאי נמי א״צ ליתן די מחסורו. אלא בידוע בבירור ע״י בדיקה כדמשמע לכאורה לעיל סוף פ״ק לענין להחיותו אינו חייב אלא ברוב ישראל וברוב מיהו חייב והיינו משום דלהחיותו הוי כמו פיקוח נפש כדמשמע שם ועיין בפירש״י ובחידושי הרא״ה. משא״כ לענין די מחסורו אפשר דהוי דבר שבממון ואין הולכין בממון אחר הרוב. אבל כיון שהחמירה תורה כ״כ דכתיב וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא. ותני ר׳ חייא נמי דהוקש לעבודת כוכבים. וכל הנך קראי דמייתי סמיכי להאי קרא ממש דכתיב די מחסורו. וא״כ הוי לן למיזל בתר רובא שלא לבדוק אי לאו דנפישי רמאי ולא שייך למיזל בתר רובא שאם לא נבדוק ודאי נפישי רמאי טפי ועוד דהו״ל כדבר שאין יכולין לעמוד בה. כדאמר רבא במועד קטן בר מהא דלא מצינא דנפישי בני מחוזא. ויש לפרש ג״כ על זה הדרך כן נראה לי:
ע״א בעלי כסף או בעלי זהב וכו׳. אע״ג דפירש״י לקמן דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו ואפילו לשיטת התוס׳ דוקא במקבל מקופה של צדקה אבל במקבל מיחידים א״צ למכור כדאיתא בי״ד סימן רמ״ג מ״מ כשיש לו שנים קי״ל דאין מניחין לו אלא אחד ותו כיון דכלי כסף סגי ליה היה לו למכור של זהב:

המעלים עיניו מן הצדקה

ציון א.
גמרא. ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא: ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל״ וגו׳, וכתיב התם: ״יצאו אנשים בני בליעל...״, מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה.
כל המעלים עיניו מן הצדקה – הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה בליעל, ובעבודה זרה הוא אומר: ״יצאו אנשים בני בליעל...״, ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר: ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל...״. ונקרא רשע, שנאמר: ״...ורחמי רשעים אכזרי״, ונקרא חוטא, שנאמר: ״...וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא״. וכו׳.(רמב״ם מתנות עניים י, ג)
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד... וכל המעלים עיניו ממנה – נקרא בליעל, וכאלו עובד עבודה זרה, וכו׳.(שו״ע יורה דעה רמז, א)
בגמרא מובאים דברי רבי יהושע בן קרחה שהמעלים עיניו מן הצדקה הרי הוא כאילו עובד עבודה זרה, ובפשטות מדובר על מי שיודע על עני מסוים שנזקק לצדקה, והוא מתעלם מכך ואינו נותן לו.
הנצי״ב (העמק שאלה, שאילתא סב, ז) מדייק מלשון השאילתות ״ואילו מאן דמטי ליה עני ותבע ליה צדקה ולא יהיב ליה – דמי כמאן דפלח לעבודה זרה״, שמפרש שמדובר דוקא על מי שהעני מבקש ממנו צדקה ואינו נותן לו.
הוא מביא ראיה לדבר גם מהגמרא בבבא בתרא (י, א): ״אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו?! דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה״ וכו׳, משמע שהדברים מכוונים כלפי מי שכבר ביקשו ממנו לתת.
הרמב״ם כותב הלכה נוספת בענין זה בפרק ז, ב: ״וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה – עובר בלא תעשה, שנאמר: ׳...לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון׳״, ומהר״י קורקוס כותב על כך שאינו מחויב לחפש אחרי העני, אלא אם ראהו והעלים עיניו – עובר בלאו משום ״לא תאמץ״. מדבריו משמע שעובר בלאו כשרואה את העני ויודע בו שצריך צדקה, אף אם אינו מבקש ממנו לתת, וכן כותב בעל ספר ראשון לציון (על השו״ע).
אולם בהלכה שלפנינו הרמב״ם נוקט כלשון הגמרא ״כל המעלים עיניו מן הצדקה״, ויתכן ששינוי הלשון מורה על ההבדל בדין, כלומר שעובר משום ״לא תאמץ״ רק אם מבקשים ממנו או שיודע על עני מסוים שנזקק לצדקה, אבל נקרא בליעל כל זמן שמתעלם מן הצדקה באופן כללי.

החיוב למכור כלי תשמישו קודם שיטול מן הצדקה

ציון ג – ו.
גמרא. תנן התם: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ולא?! והתניא: היה משתמש בכלי זהב – ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף – ישתמש בכלי נחושת! אמר רב זביד: לא קשיא, הא במטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא? דאמר ׳מאיסי לי׳? מטה ושולחן נמי אמר ׳לא מקבל עילואי׳! אמר רבא בריה דרבה: במחרישה דכספא. רב פפא אמר: לא קשיא, כאן קודם שיבא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.
עני שצריך, ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב – אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב, כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן – מוכרן ולוקח פחות מהן. במה דברים אמורים? קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה – מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך יטול.(רמב״ם מתנות עניים ט, יד)
...ואם יש לו בית וכלי בית הרבה, ואין לו מאתיים זוז – הרי זה יטול, ואין צריך למכור כלי ביתו ואפילו הם של כסף וזהב. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל מגרדה או עלי שהם של כסף – מוכרם, ולא יטול מהצדקה. והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה – לא יתנו לו עד שימכור כליו. וכו׳.(שו״ע יורה דעה רנג, א)

א. מיטה ושולחן.

הגמרא דנה במה שנראה כסתירה בין המשנה במסכת פאה (ח, ח), האומרת שהעני אינו צריך למכור את כליו קודם שיטול מתנות עניים, לבין הברייתא בסוגייתנו האומרת שאם היה משתמש בכלי זהב – ישתמש בכלי כסף.
רב זביד מתרץ שיש לחלק בין כוסות וקערות, שאינו חייב למוכרן, לבין מיטה ושולחן, שחייב להחליפם בכלים פשוטים יותר.
אולם הגמרא מקשה על תירוצו שאדם מקפיד גם על מיטה ושולחן ומביאה תירוצים אחרים ליישוב הקושיה, ומדברי הרי״ף (כט, ב בדפיו), הרא״ש (סי׳ יא) וראשונים נוספים מבואר שתירוץ זה אינו מקובל להלכה, ואם כן גם מיטה ושולחן אין מחייבים אותו למכור.
הבית יוסף והב״ח תמהים מתוך כך על הטור שמביא להלכה את החילוק בין כלי אכילה ושתיה לבין שולחן.
הב״ח מתרץ שלדעת הטור החילוק של רב זביד הוא בין כוסות וקערות לבין הכלים שפורסים על המיטה והשולחן, ובזה נדחו דבריו כיון שהגוף נהנה מהם והוא מקפיד עליהם. אבל כשמדובר על המיטה והשולחן עצמם – ודאי שמחייבים אותו למוכרם, כיון שאין גופו נהנה מהם.
הט״ז (סק״ד) כותב שגם בדברי רב זביד מדובר על שולחן ממש, אלא שיש הבדל בין השולחן הנזכר בגמרא לבין השולחן שעליו מדבר הטור. הוא מסביר שבזמן הגמרא היה לפני כל אחד שולחן קטן משלו, ולגביו הגמרא אומרת שנחשב ככליו האישיים והוא מקפיד שיהיו מכסף, מה שאין כן בזמן הזה שיש שולחן אחד המשותף לכולם, שצריך למוכרו.
בעל הדרישה (סק״ב) מפרש לעומת זאת שתירוצי הגמרא אינם חולקים זה על זה, וראייתו היא מכך שהגמרא לא נקטה בלשון ״אלא״ המורה שהתירוץ השני חולק על הראשון.

ב. מחרשה.

הגמרא מביאה תירוץ אחר בשם רבא בריה דרבה ולפיו מה שנאמר בברייתא שצריך למכור את כליו היינו ב״מחרישה דכספא״.
הרי״ף (שם) מפרש שהמחרשה היא מגרדת שמגרדים בה בבית המרחץ, וכן מפרש רבינו תם (בתוספות ב״מ קיג, א ד״ה ואת), והמאירי מוסיף שעלי ומכתשת דינם כמגרדת.
שיטתם מובאת גם בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה, והם מסבירים שאף על פי שהמגרדת היא בכלל הכלים הצריכים לגופו, בכל אופן צריך למוכרה מפני שרק מעט אנשים עושים אותה מכסף.
אולם תלמידי רבינו יונה עצמם מפרשים שמדובר על מחרשה ממש וכיוצא בה מכלים שאינם לצורך גופו של אדם, ולא על כלים מכסף שנעשים לצורך גופו.
בגמרא מובא תירוץ נוסף ביישוב הקושיה, אולם הרי״ף והרא״ש מביאים להלכה גם את התירוץ הזה, והבית יוסף מסיק מכך שגם הוא מקובל להלכה. כך גם פוסקים המאירי, רבינו ירוחם (אדם נתיב יט, ח״א) והאור זרוע (הל׳ צדקה סי׳ יד), והם מביאים את פירוש הרי״ף שמדובר במגרדת של מרחץ.
הרי״ד והריא״ז (הלכה ב, יז), לעומתם, אינם מביאים להלכה תירוץ זה.

ג. החילוק בין קודם שיבוא לידי גיבוי לבין אחר שיבוא לידי גיבוי.

זהו התירוץ של רב פפא בגמרא, וישנם מספר פירושים לדבריו.
רש״י מפרש שבמשנה מדובר על עני שבא לגבות מתנות עניים שאין מחייבים אותו למכור את כלי תשמישו, אבל בברייתא מדובר על מי שכבר גבה והתברר שלא היה עני, ועכשיו באים ליטול ממנו את הממון שקיבל שלא כדין, ועל כך נאמר שימכור אפילו את כלי תשמישו, וכן מפרש הריא״ז (שם).
ראוי להדגיש שרש״י והריא״ז נוקטים בלשונם שהעני בא לקבל לקט, שכחה ופאה, ועליו נאמר שאינו חייב למכור את כלי תשמישו, ואיננו יודעים אם כך הדין גם כשבא לקבל מקופה של צדקה.
באשר לחיוב למכור את כליו אם גבה שלא כדין, התוספות (ד״ה כאן) כותבים שאף על פי שזהו ממון שאין לו תובעים – משום קנס הוא חייב לשלם, וכן כותבים הרא״ש (סי׳ יא), הנמוקי יוסף ובעל שיטה מקובצת בדעת רש״י.
אולם רבינו קרשקש, הר״ן (כט, ב בדפי הרי״ף) והמאירי דוחים את פירוש רש״י, והריטב״א מוסיף שלא משמע כן מלשון הגמרא, ונראה שהם סוברים שאין מקום לקנס כזה שלא מצינו כמותו במקום אחר.
הרי״ף (שם) מפרש שכל זמן שהעני נוטל בצנעה – אין מחייבים אותו למכור, אבל אם הוצרך ליטול מהגבייה של הקופה – נותנים לו רק לאחר שימכור, וכן היא דעת הר״ן והמאירי.
הרמב״ם בפירושו למשנה (פאה שם) כותב בטעם הדבר שכאשר נוטל מקופה של צדקה נמצא שממעט מעות עניים ולכן צריך למכור את כליו.
הסבר נוסף ניתן לומר על פי דברי הקרבן נתנאל (אות צ-ק) שאינו צריך למכור כשנוטל בצנעה מפני שעדיין לא נתפרסם, ואם ימכור את כליו יתפרסם שהוא עני ויבוא לידי בושה, מה שאין כן כשנוטל מקופת הציבור שכבר נודע הדבר. יתכן שזו גם כוונת הטור כשכותב בשיטת הרי״ף ״שמקבל בסתר מיחידים ומקרוביו״.
התוספות כותבים בשם רבינו תם בדומה לפירוש הרי״ף, שקודם גיבוי היינו כשבא ליטול מדברים של הפקר, כגון לקט, שכחה ופאה, ולאחר גיבוי היינו כשבא ליטול מן הקופה. גם הר״ש (על המשנה בפאה) והאור זרוע (שם) מפרשים כך, אלא שלדעתם כשבא ליטול מן הגבאי אינו נוטל אפילו מלקט, שכחה ופאה קודם שימכור.
בדרך שונה במקצת משמע מלשון הר״ש בתוספותיו שכותב בשם רבינו חננאל שמחייבים אותו למכור את כלי תשמישו רק לאחר שהרגיל את עצמו לבוא לידי גבייה מן הקופה. אך יש להעיר שדברי רבינו חננאל מובאים גם בתוספות הרא״ש בשינוי לשון, באופן שהם מתאימים עם שיטת הרי״ף.
בשונה משיטת הרי״ף כותב הרא״ש בשם רבינו תם שקודם שגובה מן הקופה צריך למכור את הכלים שברשותו, אך אם לאחר שבא לידי גבייה נזדמנו לו כלים – אינו צריך למוכרם.
עם זאת יתכן שרבינו תם אינו חולק על דינו של רש״י, שהרי אין מדובר על מי שגבה שלא כדין, אלא על מי שגבה כדין ולאחר מכן נזדמנו לו כלים.
אמנם התוספות כותבים בשם רבינו תם פירוש אחר, אבל הב״ח (בהגהות על הגמרא) ובעל תפארת שמואל (על הרא״ש) כותבים שכנראה יש טעות בתוספות וצריך לגרוס שהדברים אמורים בשם רבינו חננאל.
גם הרא״ה כותב שהחילוק הוא בין כלים שכבר נשתמש בהם לבין כלים חדשים, אך הוא מפרש להפך מרבינו תם, שכלים שכבר נשתמש בהם – אין מחייבים אותו למכור קודם שיטול, אבל אם לאחר שנטל זכה בכלים אחרים – צריך למכור אותם.
בענין אחר מובא בשיטה מקובצת בשם רבני צרפת שאף קודם שבא לידי גיבוי, שאין מחייבים אותו למכור את כליו, היינו דוקא כשיש לו כלים מסוג אחד, אף שהם מזהב, אבל אם יש לו אותו כלי גם מכסף וגם מזהב – חייב למכור אחד מהם קודם שיטול מן הצדקה.
תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים בדומה לכך בשם הרמ״ה שאם אדם צריך למכור את כליו, ויש לו אותו הכלי מכסף ומזהב – צריך למכור את הכלי המשובח יותר, שהרי הוא רגיל להשתמש גם בכלי הפחות ממנו.

ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם פוסק שאין מחייבים את העני למכור את כלי תשמישו, כגון כלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהם, אבל מגרדה או עלי שעשויים מכסף – מוכרם ולוקח פחותים מהם, ודבריו הם על פי תירוצו של רבא בריה דרבה.
הבית יוסף מסביר שאף שמשתמשים בעלי להכנת המאכל צריך למוכרו כיון שאין מגישים אותו לפניו בשעת האכילה, ובעל הדרישה (סק״ב) מוסיף שלפי הרמב״ם גם המגרדת היא כלי שמשמש להכנת מאכל.
הרמב״ם אינו מזכיר את הדין במיטה ושולחן, אף שכאמור מן הגמרא משמע שדברי רב זביד נדחו. אך הב״ח מדייק מלשון הרמב״ם המוסיף שאין צריך למכור ״מצעות״, שמפרש שכוונת רב זביד היתה למצעות הנפרסים על השולחן והמיטה, ובזה נדחו דבריו.
הט״ז (סק״ד) מסביר באופן אחר שבזמן הגמרא היה מונח שולחן קטן לפני כל אחד, מה שאין כן כיום שכיון שהשולחן משותף לכולם צריך למוכרו, ולדעתו כך הוא הדין בכל הכלים המשותפים לכל בני הבית.
בנוסף לכך הרמב״ם מביא את תירוצו של רב פפא, ומחלק בין קודם שיגיע לגבות מן העם לבין אחר שגבה מהם, והבית יוסף כותב שסובר כדעת הרי״ף. אולם יש להעיר שמלשון הרמב״ם ״אבל אחר שגבה הצדקה״ משמע שדעתו קרובה לפירוש רבינו חננאל המובא בתוספות הר״ש, שמדובר דוקא במי שהורגל לגבות מקופת הציבור.
יש להעיר שהרמב״ם אינו מזכיר בהלכה שלפנינו את הדין בקשר ללקט, שכחה ופאה, אך בפירושו למשנה בפאה הוא כותב על כך שאינו מחויב למכור את כליו קודם שיטלם. כמו כן, מדבריו שם מבואר שאם בא לגבות מהקופה של הציבור מחייבים אותו למכור את כליו גם כשבא לגבות לקט, שכחה ופאה.
השלחן ערוך נוקט כלשון הרמב״ם, חוץ מהפרט האחרון, שבתירוצו של רב פפא הוא כותב במפורש כפירוש הרי״ף שמחלק בין הבא ליטול בסתר מיחידים לבין הבא ליטול מן הקופה.
הש״ך (סק״ד) מביא את דברי הטור שצריך למכור שולחן ומנורה, וכן את הסבר הב״ח ובעל הדרישה שצריך למכור כלים שאין גופו נהנה מהם.
מלבד זאת הש״ך מביא את שיטת רבינו תם שאם נזדמנו לו כלים לאחר שגבה מן הצדקה – אין מחייבים אותו למוכרם. הוא מזכיר גם את שיטת רש״י שאם גבה שלא כדין ואין לו כדי להחזיר מה שנטל – צריך למכור את כליו משום קנס, ונראה מדבריו שאין מוחים במי שפוסק כמותו.

שיעור הנדוניה שנותנים לבת לאחר מות אביה

ציון ט. כ.
משנה. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז – יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה. רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה – ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה.
גמרא. אמר שמואל: לפרנסה שמין באב... הוא דאמר כרבי יהודה, דתנן, רבי יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה – ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. ונימא: הלכה כרבי יהודה! אי אמר הלכה כרבי יהודה, הוה אמינא דוקא השיאה, דגלי דעתיה, אבל לא השיאה – לא, קא משמע לן, טעמא דרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא, לא שנא השיאה ולא שנא לא השיאה, והאי דקתני השיאה – להודיעך כחן דרבנן, דאף על גב דהשיאה וגלי דעתיה, לא אזלינן בתר אומדנא. אמר ליה רבא לרב חסדא, דרשינן משמך: הלכה כרבי יהודה. אמר ליה: יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי. ומי אמר רבא הכי? והתניא, רבי אומר: בת הניזונת מן האחין – נוטלת עישור נכסים; ואמר רבא: הלכתא כרבי! לא קשיא: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה. הכי נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים, קשיין אהדדי! אלא לאו שמע מינה: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה, שמע מינה.
האב שמת והניח בת – אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה. ומנין יודעין אומדן דעתו? מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו – אומדין בה. ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת – נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.(רמב״ם אישות כ, ג)
מי שמת והניח בת – אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדונייתה ונותנין לה. ומנין יהיו יודעים אומדן דעתו? מרעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו – אומדין בה. הגה. ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו – הולכין אחר דעתו האחרונה. ואם לא ידעו בית דין אומדן דעתו – נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדונייתה... יש אומרים דאף האב בחיים אין לו להוסיף לבתו יותר מעישור נכסים, ואין נוהגין כן.(שו״ע אבן העזר קיג, א)

א. מחלוקת התנאים במשנה ובתוספתא.

במשנה נאמר בתחילה שנותנים לבת ״מה שראוי להנתן לה״, ורבי יהודה אומר שנותנים לבת השניה כמו שהאב נתן לבת הראשונה, וחכמים סוברים ששמים את הנכסים ונותנים לה, ואין בודקים כמה נתן לראשונה.
בגמרא מובאים דברי שמואל שאמר בדעת רבי יהודה שאומדים את דעת האב גם אם לא השיא מקודם בת אחרת, ורש״י מפרש את דבריו שבודקים אם האב הוא ותרן או קמצן. בגמרא נאמר עוד שלדעת רבי אם לא אמדוהו – נותנים לבת עישור נכסים.
בנוסף לכך, בתוספתא (ו, א) מצינו שלש דעות בענין זה. לדעת תנא קמא אין אומדים את דעת האב אלא רואים את שכנגדן איך הן מתפרנסות, לפי רבי כל אחת נוטלת עישור נכסים, ולדעת רבי יהודה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, אבל חכמים אמרו לו שאין הכרח שיתן לכל בנותיו בשווה.
הרמב״ן, הרא״ה ורבינו קרשקש כותבים בביאור מחלוקת התנאים שדעת תנא קמא בברייתא היא כדעת חכמים במשנה, כלומר ששומת הנכסים הנזכרת בדברי חכמים פירושה שרואים את שכנגדן שיש להם נכסים כמותם כמה נותנים לבנותיהם, וכך נותנים גם לה. מכאן הם מוכיחים שגם לדעת רבי יהודה כאשר לא ניתן לאמוד את דעת האב שמים את הנכסים ואין נותנים עישור נכסים, שאם לא כן מדוע הוא חולק עליהם במשנה רק בכגון שהשיא את הראשונה.
הריטב״א כותב שגם מדברי התוספתא מוכח שלדעת רבי יהודה אין נותנים עישור נכסים, שהרי דברי רבי יהודה מובאים שם כדעה חולקת על רבי, אף שבגמרא נאמר שרבי מסכים לדברי רבי יהודה שהולכים אחר אומדן דעת האב במקום שאפשר, מכאן שרבי יהודה אינו מסכים לדברי רבי שנותנים עישור נכסים כשאין אומדן של דעת האב.
בסיכום הדברים הם כותבים שיש בענין זה שלש דעות: לדעת חכמים שמים את הנכסים ורואים כמה מקבלות נשים אחרות במצב כזה; לדעת רבי יהודה נותנים לשניה כמו לראשונה, אבל כשאי אפשר לאמוד את דעתו שמים את הנכסים כאמור, וגם לדעת רבי נותנים לשניה כמו לראשונה, אלא שאם אי אפשר לאמוד את דעתו נותנים לה עישור נכסים.
הר״ן (כט, ב בדפי הרי״ף) מוסיף שלפי פירוש רש״י על הרישא של המשנה, ש״מה שראוי ליתן לה״ היינו עישור נכסים, יוצא שכל שלש הדעות נזכרות במשנה. אולם הר״ן עצמו מעדיף לפרש את הלשון ברישא כפתיחה לדברי רבי יהודה וחכמים, ואם כן במשנה עצמה מובאות רק שיטותיהם של רבי יהודה וחכמים, ודעת רבי נזכרת בתוספתא ובגמרא.
הרי״ד מקבל את פירוש רש״י שלדעת תנא קמא במשנה נותנים לה עישור נכסים, ויתרה מזו הוא כותב שזו גם דעת חכמים ששמים את הנכסים כדי לתת לה מהם עשירית, וכן עולה מדברי התוספות לעיל (נ, ב ד״ה מאי), ואילו לדעת רבי יהודה הולכים אחר האומדן.
המאירי מסביר באופן שונה את מחלוקת התנאים. לדעתו, תנא קמא במשנה סובר כדעת תנא קמא בתוספתא, דהיינו שהראוי להינתן לה הוא כמו שכנגדן מתפרנסות. בדעת רבי יהודה הוא כותב שאם לא ניתן ללכת אחר האומדן – נותנים לה עישור נכסים, וחכמים סוברים שאין הולכים אחר האומדן הקודם אלא לפי מה שידוע עליו בשעת מיתה, ולדעתם אם אין אומדן – שמים את הנכסים, כלומר רואים כמה נשים שכמותן מתפרנסות.
המאירי אינו מזכיר את דעת רבי, ונראה שהוא סובר שדעתו כרבי יהודה, ובדבריו שנותנים עישור נכסים הוא מתייחס למצב שאין אומדן.
באשר לדברי רבי יהודה שנותנים לשניה כמו שנתן לראשונה, מהר״י בירב (שו״ת סי׳ מה, מובא בבאר היטב סק״ב) כותב שהולכים אחר האומדן רק כשהאב לא גילה דעתו במפורש כמה רוצה לתת לשניה.
בגמרא מובא שרבא פסק להלכה כרבי יהודה שהולכים אחר האומדן וגם כרבי שנותנים עישור נכסים, והוא מסביר שאם יש אומדן הולכים אחריו, אך כשאין אומדן – נותנים עישור מהנכסים.

ב. כשאומדים את האב ביותר מעישור נכסים.

לפי דעת רבינו חננאל (מובא ברי״ף דף כט, ב בשם גאון, ובתוספות לעיל נ, ב ד״ה ומאי) הולכים אחר אומדן דעת האב רק כדי לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף עליהם. כך פוסקים הסמ״ג (לאוין פא), מהר״ם מרוטנבורג (דפוס ברלין, שער שני סי׳ עה) והר״ן (על הרי״ף דף ל, א), והמרדכי (סי׳ קצ) מוסיף שכך פוסקים רבינו תם וריב״א.
ראייתם היא מכך שלא מצינו בגמרא מי שאומר שנותנים יותר מעישור נכסים, וכן לעיל (נ, ב) בענין התקנה לכתובת בנין דיכרין נאמר שהיא עד עישור ולא יותר.
מאידך גיסא, הרי״ף (דף ל, א) והרא״ש (סי׳ יב) מביאים דעת גאון ולפיה הולכים אחר האומדן אפילו כשזה יותר מעישור נכסים. כך פוסקים רש״י (ד״ה ינתן), הרמב״ן, הראב״ד (מובא בר״ן שם), הרא״ה, הרשב״א, הראבי״ה (סי׳ תתקז), הרי״ד והריא״ז (פ״ד, הלכה ד, יא).
הרי״ף מסביר שמדברי רבי יהודה משמע בפשטות שהולכים לגמרי אחר האומדן, אף שהוא יותר מעישור נכסים. אולם נראה שהחולקים על שיטה זו סוברים שאין זו ראיה מוכרחת.
בעל אבני מילואים (סק״ג) מבאר שלדעת רבינו חננאל הדבר תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי, וכפי הפירוש שנתבאר לעיל שרבי יהודה חולק על רבי וסובר שבמקום שאין אומדן שמים את הנכסים ורואים כיצד שכנגדן מתפרנסות, ואין נותנים לה עישור נכסים דוקא. לפי זה הוא מסביר שלדעת רבי יהודה, שהולכים תמיד לפי הערכה ואומדן – הולכים אחריה לגמרי, אף שהיא יותר מעישור נכסים. אבל לפי רבי שיש קצבה ידועה של עישור נכסים, אף במקום שיש אומדן של האב הולכים לפיו רק לגרוע ולא להוסיף, וההלכה נקבעה כרבי.
כאמור, הרי״ף מביא את דעת הגאון שנותנים לפי האומדן אף יותר מעישור נכסים, והוא מוסיף שכיון שנפסקה הלכה כרבי יהודה יש לתת לפי האומדן אף יותר מעישור נכסים. רבינו יהונתן מבין שהרי״ף מכריע כדעה זו, וכך משמע מדברי הראבי״ה (שם).
אולם הבית יוסף, מהריב״ל (סי׳ עה) ומהרשד״ם (אה״ע סי׳ קלט) כותבים שהרי״ף לא הכריע במחלוקת, וכנראה מבינים שדבריו האחרונים של הרי״ף הם המשך דברי הגאון.
הרא״ש כותב שלמעשה כיון שיש מחלוקת בדבר אי אפשר להוציא מהיתומים יותר מעישור נכסים, וכך כותבים מהריב״ל (שם), הרשד״ם (שם ובסי׳ קפא) והראנ״ח (סי׳ סב).
כעין זה כותב מהרי״ק (סי׳ עח) ומוסיף שאף שאין בידינו לחייב לתת יותר מעישור נכסים, מכל מקום ראוי לתת לפי האומדן משום ״ועשית הישר והטוב״, ובדבריו הוא מתייחס למצב שהאב נתן לבנות הראשונות יותר מעישור נכסים.

ג. כשהניח נכסים רק כפי השיעור שנתן לראשונה.

הטור כותב בשם הראב״ד שנותנים לשניה כמו שנתן לראשונה אפילו אם כתוצאה מכך לא ישארו נכסים לשאר הבנים, וכן פוסק הריא״ז (פ״ד הלכה ד, יא).
בפשטות נראה שהם כותבים זאת לפי שיטתם שנתבארה לעיל, שנותנים לפי האומדן אף ביותר מעישור נכסים.
מתוך כך הב״ח מקשה על דברי הטור שבתחילה מביא את דברי הראב״ד שנותנים לשניה כמו לראשונה אף שאלה כל נכסיו, ולבסוף מביא את הכרעת הרא״ש שאין נותנים יותר מעישור נכסים.
בעל הדרישה (סקי״א) מיישב שהטור מביא את שיטת הראב״ד ללמדנו שלפי השיטה שהולכים אחר האומדן אף להוסיף על עישור נכסים, היינו אף שלא ישאר כלום לבניו ותתבטל נחלה דאורייתא.
הב״ח עצמו כותב שמדברי הראב״ד יש השלכה למעשה גם למסקנת הטור, לענין נתינת הנדוניה מקרקעות או ממטלטלין כפי שנתן לראשונה, אף שעל ידי כך לא ישארו קרקעות או מטלטלין לבנים, ובלבד שהסכום הכולל שיתן לא יהיה יותר מעישור כל נכסיו.
לעומתם הרש״ל (בביאורו לטור) כותב שאכן הטור פוסק כדעת הראב״ד, אלא שלדעתו יש הבדל בין האומדן של אב שהשיא בת בחייו לבין האומדן של אב שלא השיא בת בחייו, שאם השיא בת בחייו – נותנים לשניה אפילו את כל נכסיו, אך אם לא השיא – אין נותנים יותר מעישור נכסים.
הט״ז (סק״א) מוסיף שבגמרא מוכח שיש יותר סברה ללכת אחר האומדן כשהשיא בת בחייו מללכת אחר אומדן דעתו כשלא השיא.
בעל אבני מילואים (שם) מסביר את החילוק שלכתחילה אסור לתת יותר מעישור נכסים ויש בכך משום העברת נחלה, לכן אף שאומדים אותו כוותרן – לא ניתן לתת יותר מעישור נכסים, מפני שאולי לא היה נותן כך מחמת האיסור שבדבר. אבל אם ידוע שכבר נתן כך לבת הראשונה מוכח שאינו חושש לאיסור זה, ולכן נותנים לשניה כמו שנתן לראשונה.
אולם הב״ח ובעל הדרישה דוחים את החילוק של הרש״ל, מפני שמדברי הרא״ש והראב״ד (המובא בר״ן שם) עצמם מבואר שאין הבדל בין מי שהשיא בת בחייו לבין מי שלא השיא, מה עוד שלמסקנת הגמרא משמע שבכל אופן הולכים אחר האומדן.
שיטה נוספת בביאור דברי הראב״ד כותב המבי״ט (ח״א סי׳ רעז וח״ג סי׳ קנב), שלפי הראב״ד תמיד שמים בדעת האב אף להוסיף על עישור נכסים, אלא שאם השיא בת אחרת מקודם – נותנים אף את כל נכסיו, ואם לא השיא בת אחרת – נותנים לפי האומדן יותר מעישור נכסים, ובלבד שהבת לא תיטול יותר מהבן.
בניגוד לשיטת הראב״ד והריא״ז, הרי״ד סובר שאף שנותנים לפי האומדן יותר מעישור נכסים, מכל מקום אין לתת לה יותר מלבנים ודי לה שתיטול כמותם, וכן היא דעת המבי״ט (שם) עצמו.
בדברי המאירי יש שיטה שונה, ולפיה אין אומרים שהשניה תיטול את מה שקיבלה הראשונה אלא רק כשהנכסים שווים, אבל היה עשיר והעני צריכים לאמוד את דעת האב מה היה עושה במצב שנכסיו מועטים.
גם התוספות (ד״ה אי) כותבים שמה שנאמר בגמרא שאף רבי יהודה אינו מדבר על מצב שהיה עשיר והעני, היינו שנכסיו התמעטו ממה שהיה בתחילה, אף שיש לו כדי לתת כמו שנתן לראשונה, שכן ודאי לא יתן כעת כמו שנתן לראשונה.

ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שנותנים לבת לפי מה שאומדים את האב, והר״ן והמגיד משנה מבינים מסתימת לשונו ששמים באב אף להוסיף על עישור נכסים.
גם מחבר השלחן ערוך כותב שנותנים לפי אומדן דעת האב, והחלקת מחוקק (סק״ב) כותב שמשמע מדבריו שנותנים אף יותר מעישור נכסים.
הרמ״א כותב שיש אומרים שהאב לא יתן לבתו יותר מעישור נכסים אף בעודו בחיים, והחלקת מחוקק (סק״ה) מביא שהטעם הוא משום העברת נחלה מבניו, אך הרמ״א מוסיף שאין נוהגים כן.
בהמשך (סע׳ ב) מביא הרמ״א את הדעה שאומדים את דעתו של אב רק כדי לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף עליהם, וגם את הדעה החולקת שאף מוסיפים על עישור נכסים, ולפיה הוא כותב שאפילו אין לו אלא נכסים כשיעור שנתן לראשונה – נותנים הכל לשניה. עם זאת הוא מסיים שראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו.
הט״ז (סק״ב) מקבל להלכה את החילוק של הרש״ל, שאם השיא בת בחייו – נותנים כמו לראשונה אף יותר מעישור נכסים, ואם לא השיא ורק אומדים את דעתו – אין מוסיפים על עישור נכסים. דבריו מובאים בבית שמואל (סקי״ב), אך בבאר היטב (סקי״ב) מובאים גם אחרונים החולקים עליו.
באשר למי שהיה ותרן והשתנתה דעתו, הרמ״א כותב שהולכים אחר דעתו האחרונה. הבית שמואל (סק״ג) מסביר שרבי יהודה חולק על חכמים במשנה רק כשלא ידוע שהשתנתה דעתו, אבל כשהדבר ידוע – אף לדעת רבי יהודה הולכים אחר דעתו האחרונה.

דרכי החישוב של הנדוניה שנותנים לבת

ציון ל (סח, א), ציון א (סח, ב).
גמרא. גופא, אמר רבי: בת הניזונת מן האחין – נוטלת עישור נכסים. אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן, אין לו לבן במקום בנות כלום! אמר להן, כך אני אומר: ראשונה נוטלת עישור נכסים, שניה – במה ששיירה, ושלישית – במה ששיירה, וחוזרות וחולקות בשוה. כל חדא וחדא דנפשה שקלה! הכי קאמר: אם באו כולם להנשא כאחת – חולקות בשוה. מסייע ליה לרב מתנה, דאמר רב מתנה: אם באו להנשא כולם כאחת – נוטלות עישור אחד; עישור אחד סלקא דעתך?! אלא, נוטלות עישור כאחד.
הניח בנות רבות – כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה – עישור מה ששיירה ראשונה, ושלאחריה – עישור מה ששיירה שנייה, ואם באו כולן להנשא כאחת – ראשונה נוטלת עישור, והשנייה – עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית – עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר, וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה, ושאר הנכסים לאחים.(רמב״ם אישות כ, ד)
הניח בנות רבות – כל שתבא לינשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה – עישור מה ששיירה הראשונה, ושלאחריה – עישור מה ששיירה שניה, ואם באו כולם לינשא כאחת – ראשונה נוטלת עישור, ושניה – עישור מה ששיירה ראשונה, וכן אפילו הן עשר, וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה. הגה. אף על פי שעישור נכסים אינו נגבה עד שתבא הבת להנשא, מכל מקום משערים לפי מה שהניח בעת מותו, וכן אם אומדין אותו – אומדין אותו מיד שמת, ואינה נוטלת עד שתנשא.(שו״ע אבן העזר קיג, ד)

א. נתינת עישור נכסים לעומת נתינה לפי אומדן.

הגמרא דנה על החלוקה של עישור נכסים שנותנים לבת, ואיך מונעים מצב שבו לא ישאר כלום לבנים היורשים. לפיכך נאמר שכל אחת מהבנות נוטלת עישור מהנכסים שנשארו אחר שנטלה זו שלפניה.
בעל בית יעקב מבאר שדברי הגמרא אמורים רק כשנותנים לכל אחת עישור נכסים, מה שאין כן כשנותנים לפי אומדן דעת האב, שאז פשוט שאומדים את דעתו שלא היה נותן הכל לבנות בלי להשאיר ירושה לבנים.
אולם בבירור הלכה לעיל (ציון ט) הובאה שיטה שלפעמים נותנים לבת השניה כמו שנתן לבת הראשונה אף שלא נשאר כלום לבנים האחרים. לשיטתם נראה להסביר שכאשר מדובר על חלוקה שנותנים לפי עישור נכסים הדין שונה, מפני שזו תקנה קצובה ומן הראוי לנהוג באופן כזה שהבנים לא יפסידו.
הרשב״א (בחידושיו ובתשובות המיוחסות לרמב״ן סי׳ מו) מסיק מהאמור בסוגייתנו שהבנות נוטלות את עישור הנכסים בשעת נישואיהן ולא בשעת מיתת האב, ועל כן אמרו שאינן נוטלות בבת אחת אלא בזו אחר זו, כל אחת ממה שהשאירה האחרת. כמוהו כותבים הרי״ד והריא״ז (פ״ד הלכה ד, יב), והרשב״א מנמק זאת בכך שאין הבת נוטלת אלא מחמת הנישואין.
הרשב״א (בחידושיו) מוסיף שגם בחלוקה לפי אומדן הבנות נוטלות רק בשעת נישואין, אך את האומדן עושים כבר בשעת מיתה על פי נכסיו באותה שעה, וקובעים כמה ראוי לה לקבל בשעת הנישואין.
ניתן להבין מדבריו שבחלוקה לפי עישור נכסים החישוב אינו נעשה בשעת מיתה אלא בשעת נישואין לפי ערך הנכסים באותה שעה. אכן, רבינו קרשקש והמאירי כותבים במפורש שאם לאחר מיתה השתבחו הנכסים או התמעטו – מחשבים את עישור הנכסים לפי שוויים בשעת הנישואין, כיון שרק אז הבת זוכה בהם.
הב״ח (בהגהותיו על הר״ן, דף ל, א בדפי הרי״ף אות ו) מסביר שבחלוקה לפי אומדן כל אחת נוטלת בשווה ולכן ניתן לאמוד בשעת מיתה, מה שאין כן בעישור נכסים שכל אחת נוטלת ממה שנשאר, שמשערים לפי זמן הנישואין.
הר״ן (שם) תמה על הרשב״א מדוע אין עושים את החישוב גם בחלוקה לפי עישור נכסים בשעת מיתה, וכותב שכנראה הרשב״א הולך לשיטתו שגובים את עישור הנכסים רק מן הקרקעות, ולכן אין צורך לפסוק לה בשעת מיתה הואיל והקרקעות ידועות. מדבריו יוצא שמבין בדעת הרשב״א שעיקר החישוב של עישור הנכסים נעשה גם הוא בשעת מיתה.
אולם הר״ן עצמו חולק על הרשב״א וסובר שאף שגובים את עישור הנכסים מן הקרקעות, בכל זאת את החישוב עושים לפי כל הנכסים שברשותו כולל המטלטלין, ולכן ראוי שיחשבו גם את חלק הבנות מעישור נכסים לאחר מיתה.

ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים את ההלכה היוצאת מהגמרא שאם נישאות בזו אחר זו כל אחת נוטלת עישור ממה ששיירה קודמתה.
הרמ״א מוסיף שאף שהעישור נגבה רק בשעת הנישואין – בכל זאת משערים לפי מה שהניח האב במותו, וכך נוהגים גם כשהולכים לפי אומדן.
עם זאת ניתן לדייק מלשון הרמ״א שיש הבדל בין שני המצבים, שבעוד שבחלוקה של עישור נכסים הוא כותב שמשערים אותם לפי מה שהניח, הרי שבחלוקה לפי אומדן הוא כותב שאומדים אותו מיד כשמת ואינה נוטלת עד שתינשא. נראה אפוא שהרמ״א סובר כדעת הרשב״א לפי הבנת הר״ן, שבחלוקה של עישור נכסים עושים את השומה רק בשעת הנישואין על הנכסים שהיו לו בשעת מיתה, ואילו בחלוקה לפי אומדן עושים את השומה מיד בשעת מיתה, ואז קובעים כמה ראוי להינתן לכל אחת מהבנות לכשתינשא.
בטלי כסף או בטלי זהב [במפות לבנות או במפות צבועות]? הרי שאינו נזקק לצדקה! אמר ר׳ חנינא: היינו [זהו] שאמר ר׳ אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין שמבקשים צדקה בלי להיות זקוקים לכך, שאלמלא הן שנותנים לנו איזשהו צידוק, היינו חוטאין בכל יום שאין אנחנו נותנים לעניים כל צורכם. ומנין שזה חטא — שנאמר: ״ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא״ (דברים טו, ט).
Silver, i.e., white, tablecloths [telei] or gold, i.e., colored, tablecloths? Clearly, then, they are not entitled to charity. Rabbi Ḥanina said: This is what Rabbi Elazar said: Come and let us appreciate the swindlers who ask for charity that they do not need, because were it not for them, who command our attention and receive our charity, we would be sinning every day in failing to properly support the truly poor, as it is stated: “Beware that there be not a base thought in your heart, saying: The seventh year, the year of release, is at hand; and your eye be evil against your needy brother, and you will not give him; and he cry to the Lord against you, and it be sin in you” (Deuteronomy 15:9). Because the swindlers take our money in the name of charity, we have an excuse of sorts for failing to fully meet the needs of the truly poor.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר אכׇּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה1 כְּתִיב הָכָא {דברים ט״ו:ט׳} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ׳ וּכְתִיב הָתָם {דברים י״ג:י״ד} יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מָה לְהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה2 אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה3.

And Rabbi Ḥiyya bar Rav of Difti taught: Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: With regard to anyone who averts his eyes from the obligation to give charity, it is as if he engages in idol worship. It is written here concerning charity: “Beware that there be not a base [beliya’al] thought in your heart…and you will not give him” (Deuteronomy 15:9), and it is written there concerning idolatry: “Certain base [beliya’al] fellows have gone out” (Deuteronomy 13:14). Just as there, in the latter verse, the word “base [beliya’al]” is referring to idol worship, so too here, this expression indicates a sin on the scale of idol worship.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני ר׳ חייא בר רב מדיפתא כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים:
עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אין מחייבין אותו למכור אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו ואפילו היו של כסף וזהב ודוקא בכלי אכילה ושתיה ומטה ומלבוש אבל שאר כלים כגון מגרדת שמתגרדין בה במרחץ או עלי ומכתשת וכיוצא באלו מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר״ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים ויש שואלין למה אמרו במעשה של ר׳ חנינא לא צריך וכן שהחזיקוהו ברמאי על שם ששמעו במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב והרי הוא יכול לקבל מן היחידים איפשר שמן הקופה היה שר׳ חנינא היה גבאי כדאיתא בשקלים או שמא נודע בו שמעיקרו היה עני וקבצם בקבלת צדקה ויש מפרשים טלי כסף מפות של פשתן לבנות וטלי זהב מפות של משי צבועות ויש מפרשין כאן קודם שיבא לידי גבוי כלומר שאינו הולך אצל גבאי אלא שנוטל מעצמו לקט שכחה ופיאה ואין מוחין בידו לומר מכור כליך ואחר כך תטול אבל כל שתובע מן הגבאי אין נותן לו עד שימכור וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר ואין נראה לי וכבר ביארנו דינין אחרים שבמצות הצדקה בארכה בראשון של בתרא (ב״ב ט׳.):
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל המעלים עיניו מן הצדקה כו׳. מבואר בחידושינו פ״ק דב״ב ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותני [ושנה] ר׳ חייא בר רב מדיפתי, ר׳ יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה ואיננו נותן — כאילו עובד עבודה זרה. ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן] בענין צדקה: ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו׳⁠ ⁠״ (דברים טו, ט), וכתיב התם [ונאמר שם] בעבודה זרה: ״יצאו אנשים בני בליעל״ (דברים יג, יד), מה להלן ״בני בליעל״ הוא עבודה זרה, אף כאן משמעו עבודה זרה.
And Rabbi Ḥiyya bar Rav of Difti taught: Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: With regard to anyone who averts his eyes from the obligation to give charity, it is as if he engages in idol worship. It is written here concerning charity: “Beware that there be not a base [beliya’al] thought in your heart…and you will not give him” (Deuteronomy 15:9), and it is written there concerning idolatry: “Certain base [beliya’al] fellows have gone out” (Deuteronomy 13:14). Just as there, in the latter verse, the word “base [beliya’al]” is referring to idol worship, so too here, this expression indicates a sin on the scale of idol worship.
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הַמְסַמֵּא אֶת עֵינוֹ וְהַמַּצְבֶּה אֶת בִּטְנוֹ וְהַמְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקוֹ אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי כָךְ בהַמְקַבֵּל צְדָקָה וְאֵין צָרִיךְ לְכָךְ סוֹפוֹ אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי כָךְ.

The Gemara cites a baraita relating to swindlers who collect charity. The Sages taught: One who falsely blinds his eye, and one who bloats his stomach as if he were sick, and one who falsely crushes [mekape’aḥ] his leg, in order to benefit dishonestly from charity, will not depart from the world before he comes to this same plight, and he will truly suffer from the ailment that he feigned. More generally, one who receives charity and does not need it, his end will be that he will not depart from the world before he comes to this state of actually needing charity.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המסמא את עינו – מראה את עצמו כאילו עינו סמויה.
מקפח שוקו – כאילו שוקו נכווצת.
המסמא את עינו. כלומ׳, מראה עינו כאילו היא סמויה. מקפח את שוקו. כלומ׳, שוקו נכווצת. מצבה את כריסו. כאילו כריסו נפוחה, מלשון ואת בטנך צבה.
ת״ר המסמא את עינו המצבה כריסו והמקפח את שוקו כדי לקבל צדקה (עד) אינו נפטר מן העולם עד שיבוא לידי כך:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המסמא את עינו כו׳ פרש״י מראה את עצמו כאילו עינו סמויה עכ״ל. וק״ל מאי מייתי הך מלתא מברייתא הא מתניתין היא בספ״ב דפאה מי שאינו לא חיגר ולא סומא כו׳ עיין שם:
שם המקבל צדקה ואין צריך וכו״. והא דאמר לעיל במי שא״צ ליטול דנפרעין ממנו לאחר מיתה ודוחק לומר דהיינו מבית דירה שלו דאינו מחיוב למכור או קרקע אחרת פחות משוה מאתים ויותר נראה דהכא דוקא שנוטל דרך הערמה שמערים ואומר שאין לו אבל לעיל שאומר שיש לו ואינה רוצה להתפרנס ואין נותנין לו במתנה אלא לפנים אבל באמת הלואה היא אינו בא לידי כך. וק״ל:
עוד נ״ל דיש לדקדק דהכא נקט אינו נפטר מן העולם כדאיתא נמי בסוף פאה במי שא״צ ליטול ונוטל וגבי מי שצריך ליטול ואינו נוטל תנן התם אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו וכן בדיין שלוקח שוחד תנן התם אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות ובילקוט תנא אינו נפטר מן העולם עד שיורה צדק בהוראתו ועיין לקמן ר״פ שני דייני מ״ש שם פירושו. ויש לפרש דאינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות כדכתיב כי השוחד יעור אבל אין לו תיקון על העבירה עד שמתגלגל בעולם ויתקן לדון בצדק הוראתו והיינו דקאמר אינו נפטר מן העולם הזה עד שיורה צדק וכן יש לומר הכא דאם לפעמים מת בעושר הוא צריך להתגלגל בעולם ואז יצטרך לבריות לכך לא נצטרך לבריות כעת בעולם והיינו דקאמר אינו נפטר עכ״פ מזה העולם וכו׳ אבל גבי מי שצריך ליטול ואינו נוטל באמת הוא נוטל שכרו בזקנותו ומפרנס אחרים משלו ובכה״ג נפרעין ממנו לאחר מותו:
מתניתין יתומה וכו׳. פירש״י ד״ה מה שראוי להנתן עישור נכסים. הא דלא מפרש לר׳ יהודה דאזיל בתר אומדנא אלא דוקא אליבא דחכמים יש לומר משום דמדייק בש״ס לקמן הא גדולה ויתרה ולר״י דאזיל בתר אומדנא ה״ל דבר שאינו קצוב כמ״ש התוס׳ לעיל דף נ׳ ע״ב לענין לקוחות ולדעת הרמב״ם מבואר בח״מ סימן ס׳ דאין אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב יש לומר דה״ה דאינו יכול למחול דבר שאינו קצוב כדאיתא בח״מ סימן ר״ט לענין דבר שלא בא לעולם כשם שא״י להתחייב ה״ה דא״י למחול וכ״כ הטור בדעת הרמב״ם בח״מ סימן רל״ב סעיף ו׳ גבי ע״מ שאין אתה חוזר עלי במום וכו׳ ע״ש. ואף לדעת רבים החולקים על הרמב״ם בזה. יש לומר דהני מיני כשמוחל בפירוש אבל הכא ליכא מוכחא דמחלה רק מדלא תבעה בשעת נשואין וכיון דאומדנא לא פסיקא לה יש לומר דלא היתה יודעת האומדנא ולכך לא תבעה. אך לפ״ז קשה הא דמקשה רבא לר״נ לקמן ע״ב ממתניתין וכן הא דקאמר לקמן ע״ב קשיא דרבי אדרבי דתניא ר׳ אומר בת הניזונת וכו׳. ומאי קושיא הא התם מפורש נוטלת עישור נכסים דה״ל דבר קצוב ולכך מועיל מחילה והא דקאמר אבדו פרנסתן מיירי באומדנא דה״ל דבר שאינו קצוב ורשב״א ס״ל כרבנן דר׳ יהודה דלעולם יהבינן עישור נכסים וה״ל קצוב וצ״ל משום דא״כ ה״ל לפרש באומדנא דוקא שוב מצאתי בשיטה מקובצת שפירש כנ״ל. עוד יש לומר לפמ״ש המרדכי וז״ל דהא דלא מהני מחילה בפעוטת ל״ל משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי. דא״כ מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים יש לומר דזהו כוונת רש״י ז״ל דס״ל דדמי למתנה דמועיל אפילו בנכסי אביו כדקי״ל בח״מ סימן רל״ה סעיף י׳ ודוקא משהגדיל וכיון דאמרינן לעיל דף נ׳ ע״ב דלמ״ד שמין באב גביא אפילו ממטלטלין ומהני מחילה אף בעונת הפעוטות ומתניתין סתמא נקט משמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות וכ״ש לפי גירסת הרי״ף בגיטין פרק האומר דף ס״ה דפעוטות מקחן וכו׳ כנגדו בקטנה מתקדשת למיאון א״כ מתניתין דנקט יתומה שהשיאה אמה ואחיה ע״כ בהגיע לעונת הפעוטות וע״כ הא דלא מהני מחילה משום דלא איירי באומדנא דאינה ניגבת אלא ממקרקעי כמ״ש התוס׳ לעיל דף נ״א ד״ה ממקרקעי ע״ש. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: המסמא את עינו (עושה עצמו כאילו הוא עיוור) והמצבה (והמנפח) את בטנו כאילו הוא חולה, והמקפח את שוקו כאילו היתה מכווצת, כדי ליהנות מן הצדקה — אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך באמת, כלומר, שכך יקרה לו. ובכלל, המקבל צדקה ואין צריך לכך — סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך, שיהא זקוק באמת לצדקה.
The Gemara cites a baraita relating to swindlers who collect charity. The Sages taught: One who falsely blinds his eye, and one who bloats his stomach as if he were sick, and one who falsely crushes [mekape’aḥ] his leg, in order to benefit dishonestly from charity, will not depart from the world before he comes to this same plight, and he will truly suffer from the ailment that he feigned. More generally, one who receives charity and does not need it, his end will be that he will not depart from the world before he comes to this state of actually needing charity.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תְּנַן הָתָם גאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ וְלָא וְהָתַנְיָא דהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זָהָב יִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶסֶף בִּכְלֵי כֶסֶף יִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי נְחוֹשֶׁת.

§ We learned in a mishna elsewhere (Pe’a 8:8): Who is entitled to receive charity? Whoever has less than two hundred dinars. However, the administrators of the charities do not require him to sell his house and his accessories to reach the threshold of two hundred dinars. For the purposes of charity, his wealth is calculated based on cash alone. The Gemara asks: And do we not insist that he sell property? But isn’t it taught in a baraita: If he was accustomed to use gold wares, he should now use silver wares. If he was accustomed to use silver wares, he should now use copper wares. This indicates that he is required to sell at least some of his possessions.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מחייבין אותו למכור כו׳ – רישא דמתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה.
אין מחייבין אותו למכור כו׳ – להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול.
אין מחייבין אותו למכור את ביתו. כלומ׳, מי שיש לו מאתים זוז חסר אחד, שהוא רשאי ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, אין מחייבין אותו למכור את ביתו כדי להשלימם, ושוב לא יטול.
תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת אמר רב פפא לא קשיא כאן קודם שיבוא לידי גיבוי כאן לאחר שיבוא לידי גבוי פי׳ הא דתנן אין מחייבין אותו למכור כ״ז שמפרנסין אותו בצנעא שלא הגיע להתפרנס ממה שגובים הפרנסים לקופה של צדקה אבל אם הגיע למדה זו אין נותנים לו אלא אחר שימכור:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה מאי לאו כו׳ קצת קשה לרשב״א כו׳ ואם הנכסים מרובים הכל לפי כבודה עכ״ל. ויש לתמוה שכ״כ בפשיטות. ובטור א״ע סי׳ קי״ב הביא בפשיטות לשון הרמב״ם ז״ל. דאין נותנין לבת לפ״כ ולפ״כ הבעל אלא דבר המספיק לה בלבד. וכ״כ שם בש״ע ולא הביאו שום חולק. ואף דלכאורה דברי הרמב״ם והטור והש״ע הוא נגד מסקנת הגמרא דהכא. דלפרנסת עצמה שמין הנכסים ונותנים לה. וכמו שהרגיש קצת בעל ס׳ בית שמואל שם. אלא דלענ״ד משום הא לא איריא. דהא דמוקי הש״ס האי ברייתא לפרנסת עצמה. היינו מקמי דמוקמינן למימרא דשמואל כתנאי משא״כ לבתר דמוקמינן למילתא דשמואל כר״י דוקא. א״כ שפיר מצינן לאוקמי להא דשמין את הנכסים אפרנסת הבעל לחוד כרבנן דעלה קאמר כיצד. כיון דלא אשכחן שום דבר קצוב בפרנסת הבעל. והיינו דקתני אין אומרין אילו אביהם קיים כך וכך כו׳. משא״כ לענין מזונות לא שייך לומר כיצד דענין המזונות ידועים דהיינו דבר המספיק לה. וכיון דבירוש׳ משמע להדיא כלשון הרמב״ם ז״ל כמ״ש הב״י ע״כ צריך לפרש לשון הגמרא שלנו כדפרישית ויותר נראה לפרש שיטת הרמב״ם והטור והש״ע שלא באו אלא לומר שאין דין הבת כדין האשה עולה עמו ואין יורדת עמו דאי אורחא דידיה בדברים גדולים אין משגיחין לשיעור הנכסים. אלא העיקר לפי כבודן כדקתני סוף פרק אע״פ בד״א בעני אבל במכובד כו׳ ולא קתני אבל בעשיר וסיים נמי הכל לפי כבודה. ולא לפי הנכסים. משא״כ בפרנסתן אין משגיחין לפ״כ אלא לפי שיעור הנכסים ושיהיה מיהו שיעור המספיק כן נ״ל ועדיין צ״ע:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה מאי לאו בפרנסת הבעל וכו׳ משמע מדבריהם דפשיטא להו טובא דלענין מזונות מנכסי האב נותנין לה לפי כבודה. ובטור א״ע סי׳ קי״ב הביא לשון הרמב״ם ז״ל דאין נותנין לבת לפי כבודה אלא דבר המספיק לה בלבד וכ״כ בש״ע בלי שום חולק ועיין בפנים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנן התם [שנינו במשנה שם]: איזהו עני שמותר לו לקבל צדקה — כל שיש לו פחות ממאתיים זוז. אבל אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו להשלים לסכום זה, אלא מחשבים רק את סכום הכסף שיש לו. ושואלים: ולא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היה קודם לכן משתמש בכלי זהב — ישתמש בכלי כסף, היה משתמש בכלי כסף — ישתמש בכלי נחושת, משמע שמחייבים אותו למכור לפחות מקצת כלי תשמישו!
§ We learned in a mishna elsewhere (Pe’a 8:8): Who is entitled to receive charity? Whoever has less than two hundred dinars. However, the administrators of the charities do not require him to sell his house and his accessories to reach the threshold of two hundred dinars. For the purposes of charity, his wealth is calculated based on cash alone. The Gemara asks: And do we not insist that he sell property? But isn’t it taught in a baraita: If he was accustomed to use gold wares, he should now use silver wares. If he was accustomed to use silver wares, he should now use copper wares. This indicates that he is required to sell at least some of his possessions.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב זְבִיד לָא קַשְׁיָא הָא בְּמִטָּה וְשׁוּלְחָן הָא בְּכוֹסוֹת וּקְעָרוֹת מַאי שְׁנָא כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת דְּלָא דְּאָמַר מְאִיסִי לִי מִטָּה וְשׁוּלְחָן נָמֵי אָמַר לָא מְקַבַּל עִילָּוַאי האָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בְּמַחֲרֵישָׁה דְכַסְפָּא.

Rav Zevid said: This is not difficult. This source, which requires him to sell wares and lower his standard of living, speaks of a bed and a table, and that source, which does not require him to sell his accessories, speaks of his cups and plates. The Gemara asks: What is different about cups and plates, that he is not required to sell them? It is because he says: The cheaper ones are disgusting to me, and I cannot eat with them. The Gemara asks further: If so, with regard to a bed and a table he may also say: I do not accept these lesser wares upon myself, as they are uncomfortable for me. What is the difference between the furnishings and the dishes? Rava, son of Rabba, said: There is no difference; he need not sell furnishings either. The baraita requiring him to sell his property speaks of a silver comb on his table or another comparable novelty or decorative item. Such articles must be sold, but necessities, even luxurious or high quality ones, need not be sold.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי יתומה שהשיאתה אמה ואחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז והיא ראויה ליתר מהם לפי ערך אביה ר״ל ערך נכסיו יכולה היא לכשתגדל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ולפי מה שהתבאר בתוספתא הוא לפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות שאע״פ שלדעתה נשאת אינו כלום ואין מחילתה מחילה הואיל וקטנה היתה בשעת נשואין ולא היתה בה מחאה ואין צריך לומר אם נשאת שלא מדעתה וכן אפילו מחל הבעל שאין מחילת הבעל מפקעת זכותה ר׳ יהודה אומר אם השיא וכו׳ בא לחלוק על מה שקבע תנא קמא את דעתו בראוי לינתן לה שהוא כפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות ובא להודיע שלפרנסה ר״ל נדוניא שמין באב כלומר שחייבין ליתן לה נדוניא כפי מה שאומדין באביה אם היה נדיב וחושש לכבודו להרבות בנדוניית בתו אם לאו הן לפחות מעשור נכסים הן להוסיף עליו ולהוציא מדעת האומרים שלא הלכו אחר אומדנא אלא לגרוע מעשור נכסים אבל להוסיף לא כמו שהביאו דעתם גדולי הפוסקים בהלכותיהם בשם קצת גאונים כמו שיתבאר למטה אלא בין להוסיף בין לגרוע ומעתה אם השיא בת אחת בחייו ינתן לשניה אחר מותו כמו שנתן הוא לראשונה ויתבאר בגמרא שאף אם לא השיא אנו אומדין מכל מקום את דעתו כפי מה שנראה לנו מענינו ומכל מקום כל שאין לנו אומד בו כגון שלא היה רגיל אצלנו כדי לעמוד על סוף דעתו יתבאר בגמרא שהיא נוטלת עישור נכסי וכן מודה ר׳ יהודה בהשיאוה אמה או אחיה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז שיכולה לכשתגדיל להוציא מידה מה שראוי לינתן לה לפי אומד שאנו אומדין באב ואם אין לנו אומד בו מוציאה מהם עשור נכסי וחכמים אומרים שפעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני ופירשו בגמרא לא עני ממש ולא עשיר ממש שאף ר׳ יהודה מודה שאם כשהשיא את הראשונה היה עשיר והעני אינו כופה את היתומים ליתן לה כמה שנתן לה אביה לראשונה ואין אומדנא אלא כפי מה שאנו אומדין באב מה היה עושה בנכסים כאלו ולא אמר ליתן לשניה כראשונה אלא כשהנכסים שוין אלא שחכמים סוברים שאין הולכין אחר נשואי הראשונה שפעמים שאדם עני בדעת ר״ל כילי וקמצן ואינו מוצא בדעתו ליתן אלא נדונית עני ואחר כך נעשה עשיר ר״ל נדיב וותרן ורואה בדעתו ליתן נדונית עשיר הילכך אין משערין בראשונה אלא כל שאין לנו אומד שמין את הנכסים ונותנים לה כפי מה שכנגדן מתפרנסות:
זהו ביאור המשנה והלכה כר׳ יהודה בכל מה שיש לנו אומד בו הא בכל שאין לנו אומד בו נוטלת עשור נכסי כמו שהוזכר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב זביד לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שצריך למכור את כליו היקרים ולקנות כלים זולים יותר — הרי זה במטה ושולחן, הא [זה] שאמרנו שאין מחייבים אותו למכור — הרי זה בכוסות וקערות. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] כוסות וקערות שלא חייב למכור — משום דאמר: מאיסי לי [שאומר: מאוסים הם עלי] הכלים הזולים, ואיני יכול לאכול בהם. אם כן מטה ושולחן נמי [גם כן] אמר [הריהו אומר]: לא מקבל עילואי [איני יכול לסבול אותם], שהם גורמים לי אי נוחיות. אמר רבא בריה [בנו] של רבה: מדובר פה בצעצוע, כגון מחרישה דכספא [מחרישה של כסף] שעל שולחנו, שחפצים כאלה צריך למכור, אבל חפצים שהם עיקר צרכיו — אין מחייבים אותו למוכרם.
Rav Zevid said: This is not difficult. This source, which requires him to sell wares and lower his standard of living, speaks of a bed and a table, and that source, which does not require him to sell his accessories, speaks of his cups and plates. The Gemara asks: What is different about cups and plates, that he is not required to sell them? It is because he says: The cheaper ones are disgusting to me, and I cannot eat with them. The Gemara asks further: If so, with regard to a bed and a table he may also say: I do not accept these lesser wares upon myself, as they are uncomfortable for me. What is the difference between the furnishings and the dishes? Rava, son of Rabba, said: There is no difference; he need not sell furnishings either. The baraita requiring him to sell his property speaks of a silver comb on his table or another comparable novelty or decorative item. Such articles must be sold, but necessities, even luxurious or high quality ones, need not be sold.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב פָּפָּא אָמַר לָא קַשְׁיָא וכָּאן קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִיבּוּי כָּאן לְאַחַר שֶׁיָּבֹא לִידֵי גִיבּוּי.:

The Gemara offers an alternative resolution to the contradiction concerning the requirement to sell property. Rav Pappa said: This is not difficult. Here, the source that does not require him to sell property describes circumstances before he comes to the point of collecting charity. There, the source that requires him to sell property addresses a case that may arise after he comes to the point of collecting charity. If he has more than two hundred dinars and nevertheless collects charity, the court will reclaim from him the charity he has collected. In the event that he does not have enough cash to pay, he is required to sell his property of any type and downgrade to lesser items.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כאן קודם שיבוא לידי גיבוי – הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב״ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים.
לידי גיבוי – שבית דין גובין הימנו.
כאן לאחר שבא לידי גיבוי – פי׳ בקונט׳ שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את״ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור ור״ת פי׳ קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מתניא.
כאן קודם שיבוא לידי גיבוי. כלומ׳, הא דתנן אין מחייבין, מעיקרא קאי, כשבא ליטול לקט שכחה ופיאה ולא היו מאתים זוז, ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משלים למאתים זוז, אין מחייבין אותו למכור. והא דתנן מחייבין, לאחר שבא לידי גיבוי. כלומ׳, לאחר שהביא עצמו ליטול מארנקי של צדקה, דהיינו בפרהסיא, אין נותנין לו אלא אם כן מוכר תחלה כלי תשמישו של כל כסף ושל זהב, ושל כל דבר מעולה, והוא ישתמש בכלים פחותים, ואז יתנו לו הגבאין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

כאן קודם שיבא לידי גיבוי ב״ד – פרש״י ז״ל כי כשלקט לקט שכחה ופאה (להוי) [לא היה] לו מאתיים זוז אין לנו לחייבו למכור כלים לתשלים לו מאתיים זוז והא דתנן מחייבים אותו כשהביא עצמו לידי גבוי כגון שהיו לו מאתיים זוז ונטל לקט שכחה ופיאה ונודע שעשיר היה כי ב״ד באים וגובים ממנו מה שנטל ואין לו מה לשלם מוכרין לו תשמישים היקרים ומשתמש הוא בפחותים ואין לשון התלמוד מתיישב לפ״ז ור״ת ז״ל פירש קודם שיבא לידי גבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה וכן פירש הראב״ד ז״ל ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גבוי אין מחייבין למכרן דדלמא לא מקבלי עלי׳ כלים פחותים וכאן בכלים חשובים שלקח לאחר שבא לידי גבוי דבהנהו מחייבין אותו למכרן וגם לזה הפי׳ אין הלשון מתיישב יפה ופר״ת עיקר וכן פי׳ הראב״ד.
תוס׳ בד״ה כאן לאחר כו׳ ור״ת פי׳ כו׳. נ״ב נ״ל טעות סופר והוא ר״ח ודומה לזה פי׳ הרי״ף אבל ר״ת פי׳ בענין אחר עיין באשר״י:
כאן קודם שיבא לידי גיבוי כו׳. כלומר כי קתני אין מחייבין אותו למכור היינו קודם שבאו לידי גיבוי כלומר שיצטרך שיתנו לו מן הגבוי של קופה או של צדקה הניתן בפרהסיא דכיון שעדיין לא בא למדה זו אלא שלקח בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלל אבל אחר שבא למדה זו שנצטרך ליקח מן הגבוי של קופה או של צדקה אין נותנין לו אלא לאחר שמוכר. כך פירשו הריא״ף ז״ל וחכמי ספרד ז״ל ועיקר.
וי״מ בדרך אחרת כי קתני אין מחייבין אותו למכור הוא קודם שיבא לידי גיבוי כגון שבא ליטול לקט שכחה ופאה ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישיו היה משלים למאתים אין מחייבין אותו למכור כלי ביתו כדי להשלימם ולא יצטרך לקחת מן הצדקה אלא נוטל לקט שכחה ופאה וכי קתני מחייבין אותו למכור זהו לאחר שהביא עצמו לידי גיבוי כגון שהיו לו מאתים זוז מלבד ביתו וכלי תשמישו ולקח לקט שכחה ופאה שלא כדין ואח״כ נתברר לב״ד שנטל שלא כדין יורדין לנכסיו ונפרעין ממנו כל מה שנטל ואם ירד בין כך ובין כך מנכסיו מחייבין אותו למכור כליו החשובים וישתמש בגרועין כדי שנפרע ממנו ממה שלקח שלא כדין ואע״ג דממון שאין לו תובעין הוי אפ״ה מחייבין אותו מתורת קנס וכן פי׳ רש״י.
ואומרים רבני צרפת ז״ל דכי אמרינן דקודם שבא לידי גיבוי אם היה משמש בכלי זהב או בכלי כסף לא נחייב אותו למוכרן ולקנות פחותים מהם זהו כשאין לו כל כלי וכלי אלא מזהב בלבד או מכסף בלבד אבל אם היה כלי של זהב ואותו הכלי בעצמו יש לו של כסף ודאי מחייבין אותו למכור האחד מהם קודם שיקח צדקה בין מן הקופה בין משום אדם בעולם בתורת צדקה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגמרא ר׳ חנינא הוה ליה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ד׳ זוזי כל מעליה יומא דשבתא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתאי אמרה ליה לא צריך אמרה שמעי דקאמרה ליה במה אתה סועד היום בטלי כסף או בטלי זהב כלומר במפות של מילת המרוקמות בחוטין של זהב אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן אנו חוטאין בכל יום כשאנו מעלימין עין מן הצדקה אבל עכשיו שיש כאן רמאין הרי קולר תלוי בצוארם שהם גורמין לנו ואם איתא דאפי׳ היכא שיש לו כלים מב׳ מינים לא נחייב אותו למכור הוא למה לא נתנו המעות לאותו עני כמנהג׳ הראשון ומה רמאות היה עושה שהרי לא היה מחויב למכור מהם כלום אלא ודאי מפני שהיו לו מפות של כסף ומפות של זהב והיה מחויב למכור האחת מהם כדי שלא יצטרך לקחת מן הצדקה משום אדם ולא עשה קרא אותו רמאי.
ואומר ר״מ הלוי משנחייב אותו למכור האחד נחייב אותו למכור המשובח יותר שאם היה רגיל במפות של זהב ובמפות של כסף ימכור של זהב קודם שיקח מן הצדקה דמאי דאמרינן דלא מחייבינן ליה לאשתמושי בפחות ממה שהיה רגיל תחלה זהו כשהיה דרכו להשתמש באותו המין בלבד שאם היה רגיל במפות של זהב בלבד לא נחייב אותו למכרם וליקח של כסף אבל אם היו לו של כסף ושל זהב הואיל ורגיל להשתמש בשניהם אין לחוש אם מוכר החשוב ומשתמש באחד כיון שמתחלה היה דרכו גם כן להשתמש בו. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב דאין לשון הגמרא מתיישב כפי׳ רש״י ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גיבוי אין מחייבין למכרם דדלמא לא מקבלי עליה כלים פחותים וכאן בכלים חשובין שלקח לאחר שבא לידי גיבוי דבהני מחייבין אותו למכרם וגם לזה הפי׳ אין הלשון מתיישב יפה. ופר״ת עיקר וכן פי׳ הראב״ד. כן כתב הריטב״א ז״ל ובתוספות הקשו על פי׳ ר״ת ז״ל עיין בתוספות:
מתני׳ יתומה שהשיאה אמה או אחיה מדעתה פי׳ ה״ר ישעיה מטראני ז״ל דהא דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק בית שמאי השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ע״כ. פי׳ לפירושו וקמ״ל מתני׳ דאע״ג דכבר נשאת והרי הם נשואין לענין מיאון לא תימא אבדה פרנסתה אבל נשאת שלא לדעתה אין כאן נשואין ואפילו מיאון אינה צריכה ופשיט דיכולה היא כשתגדיל להוציא מידן מה שראוי וכו׳ ורש״י אכתי הוקשה לו דלמה ליה למתני מדעתה פשיטא דכיון דתני שהשיאתה מדעתה משמע דשלא מדעתה לא מקרי נשואין כלל ולכך תירץ ז״ל דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן רבותא דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה ע״כ.
ולכאורה משמע דהכי קאמר שנתרצה בק׳ או בחמשים שפסקו לה ומחלה על השאר ולפי שהיא קטנה אין מחילתה מחילה וקשה דא״כ הוה ליה למתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מדעתה בק׳ או בחמשים דהשתא קאי מדעתה על הפסיקה ולא הוה ליה למתני מדעתה על הנשואין ועוד קשיא דאטו אם הגיעה לכלל פעוטות דמחילתה מחילה במטלטלין מי נימא דלא איירי בה מתניתין והרי בגמרא משמע דכל דלא באה לכלל נערה הרי היא יכולה משתגדיל להוציא מידן וליכא למימר משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי מ״ה לא הויא מחילתה מחילה דאם כן מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי לכך פי׳ רבינו ברוך ז״ל דלכך נקט מדעתה דאפילו שנתרצית לא מקרי מחילה כיון דלא מחלה להדיא ומיירי מתני׳ אפי׳ בפעוטות ועיין במרדכי ומ״מ דייקינן בגמרא הא גדולה ויתרה משום דנשאת אע״ג דלא מחלה להדיא ואפשר דרש״י סובר דאע״ג דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מ״מ אין מחילתן מחילה וכן דעת הראב״ד ז״ל בהשגות פ׳ כ״ט מה׳ מכירה והא דנקט מדעתה גבי הנשואין דאלו היה תנינן גבי הפסיקה הוה אמינא כיון דנקט מדעתה גבי הפסיקה ולא גבי נשואין דלמא מיירי דלא נתרצית בנשואין אבל בפסיק׳ נתרצית ולהכי יכולה היא משתגדיל להוציא מידן וכו׳. אבל השתא דתנא לישנא יתירה דהיינו מדעתה גבי נשואין שמעינן דהכל היא ברצונה הנשואין והפסיקה ואפ״ה אין מחילתה מחילה ועוד דבכל שעת נשואין אלימא טפי דהן הן דברים הנקנין באמירה ואפ״ה אין מחילתה מחילה כנ״ל.
ועוד י״ל דרש״י ז״ל ה״ק דאיברא ודאי אי מחלה בפירוש כיון שהגיעה לכלל הפעוטות הויא מחילתה מחילה דומיא דאמרינן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומיהו היינו מדרבנן דאלו מדאו׳ אין מעשה קטן כלום ולכך כיון דנתרצית ולא מחלה בפירוש אין מחילתה מחילה ואלו היתה גדולה רצוייה הויא לה כמחילה אבל מאחר דקטנה היא ואין מחילתה מחילה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים כדאיתא בפרק הנזקין וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפ׳ כ״ט מה׳ מכירה הלכך אי לאו דמחלה בפירוש לא הויא רצוייה מחילה ולכך לא נקט מדעתה גבי הפסיקה דאם כן הוה משמע דמחלה עליה בפי׳ כנ״ל:
וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל יתומה שהשיאה אמה או אחיה לדעתה כו׳. ואע״פ שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ״מ היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואין יכולין להפקיע זכותה וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא כדאמרינן בגמרא גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסים קאמר וזו נמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים כיון דלא יהבו לה מאי דחזי לה מינייהו וגרסינן בתוספות אע״פ שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב פפא אמר: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לפרש: כאן שאמרנו שאינו צריך למכור את כלי תשמישו — הרי זה קודם שיבא לידי גיבוי (לפני גבייה), שאם בשעה שנוטל מן הצדקה אין לו מאתים זוז, אף שאם ימכור את כליו יהיו לו מאתים זוז, מכל מקום אין בית דין מחייבים אותו למכור את כליו, ונוטל כדין מן הצדקה. ואילו כאן שאמרנו שצריך למכור את כלי תשמישו — הרי זה לאחר שיבא לידי גיבוי, שאם בשעה שנטל מן הצדקה היו לו מאתים זוז ונטל מן הצדקה שלא כדין, באופן כזה בית הדין גובה ממנו בחזרה את מה שנטל, ואם אין לו ממה לשלם, הריהו מוכר את כלי תשמישו ומשתמש בזולים יותר.
The Gemara offers an alternative resolution to the contradiction concerning the requirement to sell property. Rav Pappa said: This is not difficult. Here, the source that does not require him to sell property describes circumstances before he comes to the point of collecting charity. There, the source that requires him to sell property addresses a case that may arise after he comes to the point of collecting charity. If he has more than two hundred dinars and nevertheless collects charity, the court will reclaim from him the charity he has collected. In the event that he does not have enough cash to pay, he is required to sell his property of any type and downgrade to lesser items.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: זיְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאַתָּה אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ מִדַּעְתָּהּ וְכָתְבוּ לָהּ בְּמֵאָה אוֹ בַּחֲמִשִּׁים זוּז יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָן מַה שֶּׁרָאוּי לְהִנָּתֵן לָהּ.

MISHNA: With regard to a minor orphan girl whose mother or brothers married her off, even with her consent to a small dowry, she retains her rights to a proper dowry. And thus, if they wrote for her a dowry of one hundred or of fifty dinars, she may, upon reaching majority, exact from her mother, or brothers, or their respective estates the sum of money that is fit to be given to her as a dowry, which is one-tenth of the family’s estate. Even if she agreed to forgo part of this sum as a minor, she may collect it as an adult.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מדעתה – רבותא קמ״ל דאע״פ שנתרצית אין מחילתה מחילה.
מה שראוי ליתן לה – עישור נכסים.
משנה. ו. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכו׳.
לדעתה. רבותא קמ״ל, דאע״פ שנתרצית, אין מחילתה מחילה. דאי הואי גדולה ולא מיחת קודם נישואיה, ויתרה.
מה שראוי לינתן לה. דהיינו עישור נכסי.
מתני׳ יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי ליתן לה רי״א אם השיא הבת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה וחכ״א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את הנכסים ונותנים לה. פי׳ האי דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק ב״ש השיאוה שלא לדעתה א״צ למאן. מה שראוי ליתן לה פי׳ עישור נכסים כדמפרש בבריי׳. רי״א אם השיא האב את הראשונה ומת ינתן לב׳ כדרך שנתן לא׳ בין יותר מע״נ בין אם הוא פחות כדעת האב אנו נותנים. וחכ״א פעמים שאדם עני והעשיר שיביא האומד פחות מע״נ או עשיר והעני שיבוא האומד יותר מע״נ והלכך אין הולכים אחר האימוד אלא שמין הנכסים כמה הן ונותנים לה מהן העישור:
מתני׳: יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או במאתים יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על פי שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מכל מקום היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואינן יכולין להפקיע זכותה. וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא, כדאמרינן בגמרא (כתובות סט.) גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה עשור נכסי ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן, דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסי קאמר, וזו כמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים, כיון דלא יהבו לה דחזי ליה מינייהו. וגרסינן בתוספתא (פ״ו ה״ז) אף על פי שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.
מתני׳ יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה כו׳ עד אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. פי׳ שמין את הנכסים ורואין שכנגדן היאך ניזונות ומפרנסות ונותנין להן, וכן אמרו בתוספתא (פ״ו ה״א) כיצד הבנות ניזונת ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרי׳ אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא רואין שכנגדן היאך ניזונת ומתפרנסות ונותנין להם, ר׳ אומר כל אחד ואחד [נוטלת] עישור נכסי, ר׳ יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשני׳ כדרך שנתן לראשונה. ומסתברא דשלש מחלוקת בדבר, רבנן ור׳ ור׳ יהודה, רבנן סברי דבתר שומא דנכסים אזלינן לעולם, ר׳ יהודה סבר דהיכ׳ דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדאן דעתא דאב, היכ׳ דליכא אומדנא אזלינן בתר שומא דנכסי, דהא ר׳ יהודה לא אפליג במתני׳ אלא אי איכא אומדנא, ור׳ סבר דהיכא דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא, היכא דליכא אומדנא יהבינן לה עישור נכסים.
המשנה הרביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מאה או חמשין זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ר׳ יהודה אומר אם השיא הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שניתן לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה אמר הר״ם פי׳ ירצה באמרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר׳ יהודה אשר דעתו שיקישו לפי מה שידעו מכונת האב ורצונו ואם לא יהיה אצלנו הוראה במה שנקח ראיה על כונת האב תנתן לה עשור כל הנכסים ובתנאי מן הקרקעות וממחובר לקרקעות אולם ממטלטלין אין להם עשור נכסים ובזה הדבר אשר אנחנו מדברים והיה באמדן או בעשור והוא אשר יקרא פרנסה דינים חלוקים וזה שהבת כאשר היתה ניזונת מנכסי אביה עוד השיאוה הנה היא תוציא אחר נשואין מה שיתחייב לה מן הפרנסה ואע״פ שהיא לא תחלוק על אחיה בעת הנשואין ולא בקשה אותם ואם לא תהיה נזונת מנכסי יתומים עוד נישאת והיא קטנה ולא עשתה מחאה לאחיה מלבקש הפרנסה הנה לא נאמר כבר מחלה ולא תוכל להוציא מהאחים אחר הנשואין כלם להיותה קטנה ואם לא נשאת עד שבגרה ופסקו מזונותיה ולא בקשה הפרנסה הנה כבר מחלה ואם היו נותנין אליה המזונות הנה לא מחלה להם הפרנסה וכאשר בגרה אשר אין לה מזונות כמו שביארנו בפרק רביעי עוד נשאת הנה תצטרך למחות ואם לא מיחה והיתה ניזונת מהם הנה אבדה הפרנסה ולא תוכל להוציאה אחר הנשואין:
מתני׳ יתומה שהשיאתה אמה כו׳ – אלא שמין את הנכסים ונותנים באלו וכן מפורש בתוס׳ ובודאי דלרבי יהודא כל היכא דליכא אומדנא דאב אזיל בתר אומדנא שומת נכסים כדרבנן וכן מוכח בתוס׳ דגרסי התם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלין אלא רואים שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסת ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים רבי יהודא אומר אם השיאם בת ראשונה ינתן לשניי׳ כדרך שנתן לראשונה ע״כ ואמרינן לקמן בתלמודא דאליבא דר״י כי איכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא כרבי יהודא והיכא דליכא אומדנא אזלינן בתר עישור נכסים מאי איכא בין רבי יהודא לרבי וליכא למימר כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע״כ לר״י כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן וג׳ מחלוקות בדבר והלכה כרבי.
וכתבו לה במאה או בחמשים זוז פירוש שהוא פחות ממה שראוי להנתן לה וכמה הראוי להנתן לה רבי יהודה אומר כו׳. אי השיא כו׳ פירוש האב בחייו. אלא שמין את הנכסים פירוש לא פורש איך שומת הנכסים ולא כמה מהן. פ״א ונותנין לה עשור נכסים. מלקוטי הגאונים ז״ל.
וז״ל ריב״ש ז״ל בחדושיו מה שראוי לינתן לה פי׳ לרבי יהודה לפי דעתו של אב ולרבנן לפי שומת הנכסים דהשתא האי תנא לא אתא אלא לאשמועינן דאע״ג שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ״מ היא זכתה בנכסים אלו לצורך פרנסתה ואף על פי שנשאה הבעל בלא כלום לא אבדה זכותה שאין כח ביד האחים להפקיע זכותה ואין לומר שהיא מחלה כשנשאת דהא קטנה היא. ורש״י ז״ל פי׳ מה שראוי להנתן לה דהיינו עשור נכסים נקיט לה כרבי דהלכתא הכין כדאיתא בגמרא בדלא אמדינן לאב ע״כ. ולפי מה שפירש רש״י ז״ל דנקט מדעתה לרבותא דאע״פ שנתרצית אין מחילתה מחילה וכפי מאי דפרי׳ בלשון ראשון מוכרח הוא לפרש דמאי דקתני כמה ראוי ליתן לה דהיינו עשור נכסים דהויא ליה דבר קצוב דאלו הוה אזלינן בתר אומדנא לא הויא דבר קצוב.
וכתב הרמב״ם ז״ל בפ׳ ט״ו מה׳ מכירה שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו והלכך אי מה שראוי ליתן לה היינו עשור נכסים מקרי שפיר דבר קצוב דהרי כתב הרשב״א ז״ל בתשובה שהמחייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה הרי זה כקנין וחייב והכא נמי דכוותא אבל אי אזלינן בתר אומדנא לא מקרי דבר קצוב כלל ופשיטא דאפילו בגדולה בכל כי האי גונא לא הויא מחילה ולמה ליה למתני מדעתה ומאי רבותי׳ הלכך ודאי מוכרח הוא לפרש דלת״ק היינו עשור נכסים כנ״ל:
אם השיא את הבת כו׳ אין לפרש דרבי יהודה אתא לאפלוגי אמאי דקאמר ת״ק יכולה היא משתגדיל כו׳ וה״ק אם השיא כו׳ פי׳ כי אמרינן דיכולה היא משתגדיל להוציא מידן היינו דוקא כשגלה האב דעתו והשיא בת בחייו אבל אם לא גלה האב דעתו ולא אמידניה דעת האב מה שעשו האחים עשו ואינה יכולה משתגדיל להוציא מידן דהא ודאי ליתא להאי פירושא דא״כ לא הוה ליה לרבי יהודה למתני אלא אם השיא האב בת בחייו ינתן לזו כדרך שנתן האב אבל השתא דשני אם השיא את הבת הראשונה כו׳ משמע דלא אתא לאפלוגי אלא אעשור נכסים דקאמר ת״ק וכדדייקי לה מדברי ת״ק ופליג עליה רבי יהודה דאם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ינתן כו׳ בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יותר ומיהו לעולם אית לן למימר יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה וכן פרש״י כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב משנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה כשהיתה קטנה, אפילו מדעתה (מרצונה), וכתבו לה נדוניה במאה או בחמשים זוזיכולה היא משתגדיל (כאשר היא גדלה) להוציא מידן מידי היורשים את הנדוניה מה שראוי להנתן לה, שהוא עשירית מהנכסים, ומה שהסכימה לפחות מההקצבה הרגילה בעודה קטנה אינו נחשב.
MISHNA: With regard to a minor orphan girl whose mother or brothers married her off, even with her consent to a small dowry, she retains her rights to a proper dowry. And thus, if they wrote for her a dowry of one hundred or of fifty dinars, she may, upon reaching majority, exact from her mother, or brothers, or their respective estates the sum of money that is fit to be given to her as a dowry, which is one-tenth of the family’s estate. Even if she agreed to forgo part of this sum as a minor, she may collect it as an adult.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הִשִּׂיא אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי אֶלָּא חשָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ.:

Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter before he died, a dowry should be given to the second daughter in the same manner that he gave one to the first daughter. And the Rabbis say: There is no ready standard, since sometimes a person is poor and then becomes wealthy, or a person is wealthy and then becomes poor, so a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם השיא – האב בחייו את הבת הראשונה.
ינתן כו׳ – בין שהוא עישור בין שהוא פחות בין שהוא יותר.
ר׳ יהודה פליג ואמ׳ דשמין באב. אם השיא האב וכו׳. כלומ׳, אם השיא האב בחייו את הבת ראשונה. ינתן לשנייה. בין שהוא עישור בין שהוא פחות בין שהוא יותר, דסבר דשמין באב אם הוא ותרן או קמצן, לגבי פרנסת הבעל, דהיינו נדונית נישואין.
פעמים שאדם עני והעשיר. מפרש בגמ׳ דהאי עני ועשיר לאו מממון קאמר, אלא עשיר, נדיב ותרן, ועני, כילי וקמצן, הילכך אין לנו לשער בדעתו הראשון, שמא אם היה חי עכשיו לא היה מוותר בזו כמו בראשונה, אי נמי אם היה מקמץ בראשונה, עכשיו היה מוותר בזו, משום הכי שמין את הנכסים ונותנין לה עישור הנכסים, בין שהן נכסים מרובים בין שהן נכסים מועטין. ובבריתא מפרש בהדיא, בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים.
והלכה כר׳ יהודה, דבפרנסה שמין באב.
הא דתנן אלא שמין את הנכסים ונותנין לה מפורש בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן, אין אומרין לו אלו היה אביה קיים היה נותן לה כך וכך אלא רואין שכנגדן היאך מתפרנסות ונותנין להן, רבי אומר כל אחת ואחת עשור נכסיה, ר׳ יהודה אומר וכו׳, ושמעינ׳ מינה דר׳ יהודה לית ליה עשור נכסיה בדלא אמידניה, דאי אית ליה במתני׳ אמיא לא פליג עלייהו דרבנן אלא בשהשיא, בלא השיא נמי לפלוג. אלא כך הצעתן של דברים, ג׳ מחלוקות בדבר. רבנן סברי בין השיא בין לא השיא שמין את הנכסים, כלומר ראוין שכנגדן היאך מתפרנסות ונותנין לה. ור׳ יהודה סבר בהשיא הולכין אחר אומד דעתו, ואם לא השיא, כלומר דלא אמידניה, שמין את הנכסים ונותנין לה. ורבי סובר בדלא אמידניה עשור נכסי׳ נותנין לה, ובדאמידניה כר׳ יהודה.
כבר ביארנו שהבנות ניזונות מנכסי האב אחר מותו עד שיתארסו או עד שיתבגרו הן במזונות ר״ל אכילה ושתיה הן בפרנסתה ר״ל מלבושים ובדבר זה אין אומרין אלו היה אביה קיים כך וכך היה עושה להן אלא שמין את הנכסים ונותנין להם כפי הראוי:
אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. פי׳ שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו וכן מפורש בתוספתא ובודאי דלר״י כל היכא דליכא אומדנא דאב אזלינן בתר שומת נכסים בדרבנן והכין מוכח בתוספתא דגרסי התם [פ״ו ה״א] כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלות אלא רואין שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסות ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עשור נכסים ר׳ יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ע״כ. ואמרינן לקמן בגמרא דאליבא דרבי כי איכא אומדנא אזלינן בתר [אומדנא כרבי יהודה ואי היכא דליכא אומדנא אזלינן בתר] עשור נכסים מאי איכא בין רבי יהודה לרבי וליכא למימר דלרבי יהודה כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע״כ לרבי יהודה כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן ושלש מחלוקות בדבר והלכתא כרבי. הריטב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יהודה אומר: זה הכלל הוא אם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ומת ונתן לה מנכסיו — ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, בין אם נתן לראשונה עשירית מנכסיו, בין יותר, או פחות. וחכמים אומרים: אין לדבר זה קיצבה פשוטה, כי פעמים שאדם היה באותה שעה עני ואחר כך העשיר, או שהיה עשיר והעני, ואי אפשר לתת קיצבה לפי מה שנתן לבת הראשונה, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים כפי שוויים בשעה שנישאת השניה ונותנין לה חלק מסויים מהם.
Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter before he died, a dowry should be given to the second daughter in the same manner that he gave one to the first daughter. And the Rabbis say: There is no ready standard, since sometimes a person is poor and then becomes wealthy, or a person is wealthy and then becomes poor, so a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר שְׁמוּאֵל טלְפַרְנָסָה שָׁמִין בָּאָב מֵתִיבִי הַבָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת וּמִתְפַּרְנְסוֹת מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן כֵּיצַד אֵין אוֹמְרִים אִילּוּ אָבִיהָ קַיָּים כָּךְ וְכָךְ הָיָה נוֹתֵן לָהּ אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לַהּ מַאי לָאו פַּרְנָסַת הַבַּעַל אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לֹא יבְּפַרְנָסַת עַצְמָהּ.

GEMARA: Shmuel said: With respect to her support in the form of the dowry, the court evaluates what she should be given based on the circumstances of the father and gives her the amount that he would have given. The Gemara raises an objection: We have learned: The daughters are sustained and supported from the property of their father. How so? We do not speculate on the basis of his social standing and his previous experience and say: If her father were still alive, he would give her such and such amount. Rather, the court appraises the total worth of the property and gives her a portion of it, without a subjective estimate based on the father. The Gemara analyzes this baraita: What, is it not that the word support is referring to support for the husband, which is the dowry? The Gemara responds: Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, it is referring to her own support and the food she receives. That allowance is calculated without considering the father’s practices, but the question of the dowry is still unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לפרנסה שמין באב – הבת יתומה שבאת לינשא נותנים לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה וותרן או קמצן.
פרנסת הבעל – נדוניא של נשואין.
פרנסת עצמה – מזונות בעודה אצל אחין.
מאי לאו בפרנסת הבעל – קצת קשה לרשב״א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע״פ (לעיל דף סד:) במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד.
לא בפרנסת עצמה – שאין שמין אותו באב הואיל ועל כרחו מתחייב בתנאי בית דין אבל פרנסת הבעל אין תלוי אלא בדעתו כדאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ולכך שמין אותה באב.
גמרא. לפרנסה שמין באב. כלומ׳, לפרנסת הבעל, שמין באב, עכשיו שבאה להינשא בתו היתומה, נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה, אם הוא וותרן או קמצן, ולפי וותרנותו וקמצנותו נותן לה פעמים שהוא יותר מעישור נכסים פעמים שהוא פחות מעישור נכסים.
א״ש לפרנסה שמין באב פי׳ לפרנסת נדוניא הבת הבאה לינשא מנכסי אביה לאחר מותו שמין ואומדים דעתו אם היה קיים כמה היה נותן לה וכפי אותו האימוד נותנין לה היורשים תנן וחכ״א פעמים וכו׳ מאי עני ומה עשיר אילימא עשיר עשיר בנכסים עני עני בנכסים מכלל דת״ק סבר אפי׳ עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה והא לית ליה אלא לאו עשיר עשיר בדעת עני עני בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותנים לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. הוא דאמר כר״י דתנן רי״א אם השיא וכו׳ ולימא הלכה כר״י אי אמר הל׳ כר״י הו״א דוקא השיא דגליא דעתי׳ אבל לא השיא לא קמ״ל טעמי׳ דר״י דאזלינן בתר אומדנא ל״ש השיא ול״ש לא השיא והאי דקתני השיא להודיעך כחן דרבנן דאע״ג דהשיא וגליא דעתי׳ ל״א בתר אומדנא א״ל רבא לר״ח דרשי׳ משמך הלכה כר״י א״ל יהא רעווא דכל הני מילי מעלייתא תדרשום משמי ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הניזונית מן האחין נוטלת ע״נ ואמר רבא הלכה כרבי ל״ק הא דאמדינן הא דלא אמדינן פי׳ שלא נוכל לאמוד את דעתו הנ״מ דאמר ראב״א מעשה היה ונתן לה רבי אחד מי״ב בנכסים והא ר׳ ע״נ קאמר אלא לאו ש״מ הא דאמדינן והא דלא אמדינן וכך הל׳ דאזלינן בתר אומדן דעתו דאב בין להוסיף על ע״נ בין לגרוע ויש גאונים שאומרים דכי אזלינן בתר אומדן דעתא ה״מ לפחות מע״נ כמעשה דר׳ שנתן לה אחת מי״ב אבל להוסיף לא מצינו בפי׳ שמוסיפין על ע״נ וי״א דאזלינן בתר אומדנא בין להוסיף בין לגרוע וכך נ״ל דאי ר״י לא אמר שמוסיפים האיך השיבוהו חכמים פעמים שאדם עשיר והעני אלא לאו ש״מ שמעי׳ לר״י דאמר דיהבינין לה כ״כ באומדן דעתא דאב ואפילו טפי מע״נ וא״ל חכמים אפילו השיא הבת ראשונה וגילה דעתו לא אזלינן בתר אומדנא אלא יהבינן לה ע״נ ותו לא ור״י אפילו להוסיף קאמר וכיון דאיפסקה הלכה כוותיה אם מגיע האומד להוסיף מוסיפים ור״ח ז״ל אמר [הלכתא] כשמואל דקאי כר״י דהלכה כוותיה ואסיקנא דנותנים כפי מה שאומדים דעת האב ולא סמכינן כמה שנתן לבתו ראשונה שהשיא אלא אומדין דעתו ואינו נ״ל דהיכא אמדינן דעתיה היכא דלא השיא אבל אי השיא אמוד ועומד הוא וא״צ אומד אחר דהכי אמרינן אי אמר הלכה כר״י ה״א דוקא השיא דגליא דעתא אבל לא השיא לא קמ״ל אלמא טפי עדיף למיקם אדעתי׳ אם השיא ממה שלא השיא ותו דרבנן פליגי עלי׳ דר״י היכא דהשיא דלא אזלי׳ בתר אומדנא דידה ואמרינן פעמים שאדם עשיר בדעת וכיון דפסקי׳ הלכה כר״י ליתא לדרבנן אלא ודאי היכא דהשיא א״צ אמוד אחר אלא ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה:
מיהו הא מיבעי לי אם מת והניח בן ובת ואם יתרצה ליתן לזו הבת כדרך שנתן לראשונה או כפי אומדן דעתו נוטלת כל הנכסים ואין לבן כלום עקרי׳ ירושת הבן מפני הבת אי לא והנכון בעיני דעד כאן לא אמר אלא כשהנכסים מרובים דלא שקילי בת כבן אבל לאלומה לבת למישקל טפי מבן ל״א רבנן ודי לה שתטול כאחד הבנים (והרב אומר שגם בזה אזלינן לפי אומד האב אפילו שלא ישאר לבן כלום). גופא בת הניזונית מאחין ר״א נוטלת ע״נ א״ל לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום הבנות כלום א״ל כך אני אומר ראשונה נוטלת ע״נ ושניה במה ששיירה הא׳ והג׳ במה ששיירה הב׳ וחוזרות וחולקות בשוה פי׳ מה שנטלו ומקשה כל חדא וחדא דנפשה שקלה פי׳ למה חולקת בשוה כל אחת כשבאה להנשא יש לה ליטול ע״נ במה שהן ואחר כך כשתנשא הב׳ תטול עישור במה שתמצא ואע״פ שלוקחת הא׳ יותר מן הב׳ והב׳ יותר מן הג׳ כך הדין נותן ואין האחרונה מעכבת על הראשונה שאין לה זכות ליטול פרנסתה (אלא כשבאו להנשא כא׳) ומהדר ה״ק אם באו כולם להנשא כאחת אז חולקין בשוה אבל באו ליטול בזא״ז כל אחת לוקחת עישור במה שהן ואין אחותה מעכבתה שאין לה רשות לתבוע עד שלא תנשא וכך הלכה:
ויש מחלוקות בהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב שר״ח ז״ל ה״מ לאפחותי מעשור נכסי, כרבי דיהב לה אחד מי״ב נכסים, אבל לאסופי על עשור לא. ויליף לה מדאמרינן בפירקין דלעיל עד כמה, אביי ורבא דאמרי תרויהו עד עשור נכסי.
ואיכא דאקשי עליה מיהא דאותבינן בגמרא עליה דשמואל מיהא דתניא אין אומרין וכו׳, ואי סלקא דעתך לא אמרו אומדנא אלא (לבסוף) לפחות, מאי קושיא, דילמא הכי קתני אין נותנין להן כל מה שהיה אביהן נותן להן אלא שמין את הנכסים ופוחתין מאומד דעתו של אב ונותנין לפי הנכסים. ועוד היו סבורין למצא עליו קושיא מיהא דתנן, וחכמים אומרים פעמים שאדם עשיר והעני אלא שמין, מכלל דר׳ יהודה סבר אפילו (ה)⁠עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה. ואוקימנה מאי עשיר, עשיר בדעת. ושמעת מינה דר׳ יהודה דאית ליה שמין באב אוסיפו קא מוסיף, ורבנן פחתי, דאי סלקא דעתך רבנן אמרי טפי ור׳ יהודה פוחת, היאך אמרו לו פעמים שאדם עשיר והעני, הא איהו מפחת פחית. וזה הקושיא האחרונה אינו כלום, דהכי קאמרי ליה אומדנא דילך לאו כלום היא שאין אפשר לעמוד על דעתו של אדם. אבל שתיהן מתפרקות בפירוק אחד, שר׳ יהודה להוסיף על דברי חכמים בא, שהם סבורין ששמין את הנכסים ונותנין לה, ור׳ יהודה סבר ששמין באב בין לפחות בין להוסיף אמרה, אבל לדברי הכל, ואפילו לדברי חכמים, אין מוסיפין לעולם על העישור, לא משום אומד דעת האב ולא משום אומד נכסים, כדאביי ורבא. וא״ת אי הכי, היכי קרו ליה עלויה דאב בפרק נערה שנתפתתה, דהא לאפחותי איתמר, ולאו עלויה הוא אלא גריעותא דאב, דאי לא אמידניה יהבינ׳ ליה עשור נכסי. איכא למימר משום שמוסיפין על שומת הנכסים מחמת אומד דעת האב. ודילמא שמואל נמי לא סבר לה כרבי. זה כתבתי לתרץ דברי ר״ח ז״ל.
ויש מקצת גאונים שאמרו שאף להוסיף על העשור אמרי׳ באב. וכן כתב רש״י ז״ל. ומאחר שהדברים נשמעין, נראין כן זכינו בדין, ועל ר״ח להביא ראיה.
וחכמים הצרפתיים ז״ל מביאין לו ראיה בפרק הנזקין דקאמרי והא פרנסה מיקץ קיצא מיכתב לא כתיבא, וקאמ׳ ר׳ יוחנן מוציאים לפרנסה. ואם נאמר דבין להוסיף בין לגרוע שמין באב, הא אינה קצובה. ואין זו ראיה דהא מילתיה דר׳ חנינא עשור נכסי׳ קתני, והא אית לה קצבא, ולפיכך מוציאין. ואם ת״ל דר׳ חנינא לית ליה לפרנסה שמין באב,
לעולם פרנסה מיקץ קיצא. אלא אפילו אם ת״ל אית ליה בדלא אמידניה ודאי כיון שדינא ליטול עישור הא קיצא, והיינו דר׳ חנינא. ומיהו אפילו אמידניה, היכא דאמדוה בי דינא ואחר כך מכרו למה אין מוציאין כבר קיצא. ולדידן דקמ״ל לפי שאינן כתובין, פרנסה כיון דאית לה קלא כמאן דכתיבא דמי, כדאיתא התם, הלכך לעולם מוציאין.
ומסתברא דהיכא דאמידניה לאב נותנין לה כמו שאמדוהו לפי נכסיו, בין מקרקעי בין מטלטלי, ומגבינן לה בעשור שלה אפילו מטלטלין, כדאמרינן רב זן מחיטי דעליה, ואסיקנ׳ פרנסה הואי ומאי מעליה מעלויה דאב וכדשמואל, ואמרי׳ נמי דשמואל פרנסה ממטלטלי ושמואל לטעמיה. והא דאפסיק הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי ה״מ לעשור נכסי ובדלא אמידניה, אבל אמידניה נותנין לה כל מה שיתן לה הוא אם היה קיים, לפי נכסיו. ואין אומדין כמה יתן לה אביה אם אין לו אלא קרקעות, אלא דכדאומדנא מקרקעי ומטלטלי שוין בכך, כדפי׳ רש״י ז״ל התם. והא דלא כתבה רבי׳ הגדול ז״ל לההיא דפרנס מחיטי דעליה משום דלא איצטריך ליה דהא כבר כתבה לדשמואל דאמר שמין באב. אבל בעל ה״ג ז״ל כתב לפרנסה שמין באב, וה״מ מקרקעי אבל ממטלטלי לא, דאמר רבא הלכתא וכו׳. וכן דעת רב אחא בשאלתות. ואינו נכון.
אמר שמואל, לפרנסה שמין באב. ואסיקנא בין השיא דגלי דעתיה בין לא השיא, לעולם שמין דעתו ונותנין לה. וקיימא לן כשמואל דקאי כר׳ יהודה, וכדאמרינן אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר׳ יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. וכתב ר״ח ז״ל דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מן העישור, וכמעשה דרבי דנתן לה אחד מי״ב בנכסים, ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר יתר מן העישור, ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות נב:) אמרינן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי, ואין לנו רשות שלא בראיה ברורה להוציא מן היתומים יתר מן העישור, ורבותינו בעלי התוספות ז״ל (כתובות נ, ב, תוס׳ ד״ה ומאי) הביאו ראיה לסברא זו, מדאמרינן בגיטין ריש פרק הנזקין (גיטין נא.), והא פרנסה דמיקץ קיצא, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף על העישור הא לא קיצא כלל, אבל למאי דאמרינן דלהוסיף לא אזלינן בתר אומדנא, קרינן ליה קייצא משום דטפי מעישור לא הויא, והראב״ד ז״ל הקשה עליו, מדקתני ר׳ יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואם לפחתה מעישור קאמר הוה ליה למתני אם השיא ראשונה לא ינתן לשנייה אלא כדרך שנתן לראשונה, אלא שמע מינה דבין לפחות בין להוסיף קאמר.
ועוד יש להביא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ:), רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייא דאב, וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, אלמא אפילו לעלוייא אמרה ולא לגריעותא. ועוד מדאמרי ליה חכמים לר׳ יהודה פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלמא ר׳ יהודה בין לפחות בין להוסיף אמרה, ורש״י ז״ל כן כתב, דאפילו להוסיף הולכין אפילו אחרי אומדנותו דאב. ואף על פי שהראיות שכתבנו יש לדון בהם, מכל מקום פשוטן של דברים כך הוא. ומה שהביא ר״ח ז״ל ראיה מדאביי ורבא דאמרי עד עישור נכסי, אינה ראיה דחכמים לא הזקיקוהו לבוא לימלך וכן סתם בני אדם אלא עד העישור, אבל מי שדעתו רחבה ורוצה ליתן לבתו יתר מן העישור יתן, ואם גלה דעתו בין במעשה, כגון שהשיא את הראשונה, בין שהכרנו בו שהוא עשיר בדעת נותנים לה כפי שאמדנוהו שבדעתו לפסוק ולתת לה. ומעשה דר׳ שפחת לה מן העישור במי שהיה דעתו קצרה.
והא דקי׳ לה קצובה בפרק הניזקין (גיטין נא.) היינו משום דאי לית לן דשמואל דאמר שמין באב הא ודאי מיקץ קיצא, ואפילו למאן דאית ליה כשמואל כיון דסתם בני אדם דלא קמינן אאומדנותא יהבינן לה עישור נכסי, קרינן לה קצובה. ואם עמדה בדין ואמידניה לאב הא מייקץ קייצא בכל מה דאמידניה. והלכך היכא דאמידנא לאב אזלינן בתר אומדנא ואפילו להוסיף על העישור, אבל היכא דלא אמידניה יהבינן לה עישור לעולם כרבי דאמר בת הנזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים, ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו, אלא או באומדנותיה דאב או עישור נכסים כרבי, וכדפסק רבא הלכתא כרבי היכא דלא אמידניה, והיכא דאמידניה יהבינן לה כפום מאי דאמרינן בין ממקרקעי בין ממטלטלי, ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו, שאין עשירות דעתו של אב לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו.
ותדע לך, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ:) רב זן מחטי דעלייה ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייה דאב וכדשמואל, אלמא למאן דאמר שמין באב אפילו ממטלטלי יהבינן לה. ואמרינן נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ושמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אבל היכא דלא אמידניה אלא יהבינן לה עישור נכסי לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכדפסק רבא לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה.
והא דלא כתב הרב אלפסי ז״ל בהלכות ההיא דזן מחטי דעלייה, משום שדרכו לקצר ודי לו במה שכתב להא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, והרב בעל ההלכות ורב אחא ז״ל (שאילתות כ״א) שכתבו לפרנסה שמין באב, והני מילי ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. לא נראו דבריהם דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא בההיא דשמואל ואיכא לאשווינהו בסברא תריצא, לא מפלגינן להו, וכן דעת רש״י ז״ל ודעת הראב״ד ז״ל והרמב״ן נ״ר.
גמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב. פי׳ ר׳ חננאל ז״ל דלא אזלינן בתר שומא דאב להוסיף על עישור נכסי, דאמרינן לעיל בשלהי נערה שנתפתתה (נב, ב) ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסי. ואיכא דסבור מינה דלא קאמר רבי׳ ז״ל אלא אליבא דר׳ יהודא ואליבא דהלכתא, ואקשו עלי׳ מהא דמותבינן מדתניא הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרין אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם, ואם איתה מאי קושיא, לימא לי׳ דהכי קאמר אין אומרין אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם להוסיף על עישור נכסי, אלא שמין את הנכסים ונותנים להם לפי שומות הנכסי׳ כמה שהוא אפילו היה יותר מעישור נכסי, דעד עישור נכסי הוא דאזלינן בתר אומדנא, אבל מכאן ואילך אי איכא שומא דנכסי יהבינן לה. ומיהו ליתא, דרבי׳ ז״ל בין לר׳ יהודא בין לרבנן אמרה, דאליבא דכולי עלמא בין למאן דאזיל בתר אומדן דעתא דאב בין למאן דאזיל בתר שומא דנכסי, לא יהבינן לה טפי מעישור נכסי לעולם, הילכך מאן דקא מותיב שפיר מותיב מדקתני אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם, אלמא לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב כלל, דהא תרווייהו שוו להו אהדדי, ובשומא דנכסי נמי לא אזלינן אלא עד עישור נכסי, וקאמר דאפילו בהכי לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב, ובוודאי בדאיכא למיקם עליה קאמרי׳, מדקאמר דלא אזלינן בתרא, דאי בדליכא למיקם אדעתיה לא צריכא למימר, אלא וודאי דכי קאמר דלא אזלינן אלא בתר שומא דנכסים.
תו אקשו עליה מדתנן וחכמים אומרים פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, ומהדרי׳ לי׳ לר׳ יהודה מהא למימרא דלא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב, דזימנין דהוי עני והעשיר ובצרת לה מדינא, וזימנין דהוי עשיר והעני ומפשת לה נמי, אלמא דמאן דאזיל בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע קאמר׳, וכדאמרי׳ לעיל מאי מעילויא מעילויא דאב, וכדשמואל דאמ׳ שמואל לפרנסה שמין באב. וליתה להאי נמי, דוודאי שמואל בין להוסיף בין לגרוע עד עישור נכסי קאמר, ואהא קאמרי רבנן פעמי׳ שאדם עני והעשיר או עשיר והעני ואמרינן נמי מעילויא דאב, ואנן לא אמרי׳ אלא שלא להוסיף יתר מעישור נכסי.
ומיהו סתמא דמלתא לאו הכי משמע, אלא דלעולם אזלינן בתר אומדנא, ואי מההיא דלעיל דאביי ורבא, התם אורחא דמלתא עד כמה הוא דאמרי׳ ואפילו מחיים דאב. ואיכא דמסייע לי׳ מדאמרי׳ לקמן מעשה ונתן לה ר׳ אחד משנים עשר בנכסי׳, הרי שלא שמענו אלא לפחות, ולא שמענוה אינה ראיה, דמעשה שהיה כך היה. אבל בתוספות (לעיל נ, ב ד״ה ומאי) הביאו ראיה מהא דאמרינן התם במסכ׳ גיטין (נא, א) והא פרנסה מיקץ קיצא, והא משמע כדקאמר רבי׳ חננאל ז״ל דלעולם לא הויא טפי מעישור נכסי, והיינו דאמר דקיצא. ולית׳, דלדידן נמי פרנסה מיקץ קיצא, ואי אמידניה קא קיצא, ואי לא אמידניה נמי מסתמא עד עישור נכסי מיקץ קיצא. אבל וודאי דלעולם אזלינן בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע. והוא הדין נמי ליתן לה עישור נכסי מן המטלטלין, אע״ג דמדינא לא הויא אלא ממקרקעי, אי אמידנ׳ בהכי דאכולי מלתא אזלינן בתר אומדן דעתא כדאמרי רבנן (לעיל ג ב) מחטי דעליא׳ ואמרינן פרנסה הואי, ומאי מעלי׳ מעילוי׳ דאב, ולא אמרו הלכה בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא בדלא אמידני׳, ויהבינן לה עישור נכסי מדינ׳, ולית לה אלא ממקרקעי, הא אמידני׳ לכל מילי אזלינן בתר אומדנא, והכי הלכתא. והני מילי לפרנסת הבעל, אבל למזוני ולבוש׳ וודאי בתר שומא דנכסי׳ אזלינן.
גמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב – פירש״י ז״ל בין להוסיף על עישור נכסים ובין לפחות מעישור נכסים אבל דברי רבינו חננאל ז״ל פי׳ לפרנסה שמין באב מעישור נכסים לפחות אבל לא להוסיף דהא אמרינן לקמן דרבי א״ל אומדנא דאב ואמרינן מעשה ונתן לה רבי אחר מי״ב לנכסים מביאים עוד ראיי׳ לדברו דאמר במסכת גיטין דפרנסה מיקץ קייצא ולעיל בפרק נערה אמרינן ועד כמה אביי ורבא דאמרו תרווייהו עד עישור נכסים דאלמ׳ דזהו סוף השיעור וראיות אלו יש לדחותם דעובדא דרבי ולקמן לפי שאמדוהו לאב שהיה עני בדעת ומעשה שהיה כך אירע והא דאמרינן לפרנסה מיקץ קייצא משום דרוב בני אדם לא ידעי אומדנא דידהו ונוטלת הבת עישור נכסים והיינו נמי ההיא דפרק נערה ובודאי דלישנא דשמין באב מסתמא משמע כפרש״י ז״ל והיינו דמכרעה ההיא דפ׳ נערה דרב דן מחיצי דעליה כדפרישנא התם וכן כתב הרמב״ם ז״ל וכן עיקר.
בפרנסת עצמה – פירוש במזונות הבנות וטעמא דמילתא פר״ת דפרנסת הבעל כיון שאומר אל יתפרנסו הבנות מנכסי שומעין ראוי ללכת אחר אומד דעתו.
(9-17) לימא עני עני ממש ועשיר עשיר ממש מכלל דר׳ יהודא וכו׳ – ואיכא למידק ואפי׳ הוה מתני עני ממש ועשיר ממש שפיר הוה כשמואל דלפי שהיה רבי יהודא אומר שנותן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרים חכמים שזה אינו אומר יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב כפי הנכסים שהיו לו באותה שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו.
ולימא הלכה כר״י ופרקינן כי אמר הלכה כרבי יהודא וכו׳ – קשיא לן ותיפוק ליה דאי אמר הלכה כר״י היה אמינא הלכה כמותו לגמרי וכי ליכא אומדנא באב אמדי׳ בתר שומת נכסים קמ״ל דפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסיק מידי וי״ל דכיון לרבי יהודא לא איירי במתני׳ בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כר״י לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כך נראה לי.
וכן פי׳ ריב״ש דהא דתנן שמין את הנכסים כו׳. לאו היינו עשור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש להם עושר כזה כמה נותנין לבתם דר׳ לחוד הוא דאית ליה עשור נכסים הכי איתא בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות כו׳ עד כדרך שנתן לראשון משמע דשלש מחלוקות בדבר כו׳ ע״כ. והתוס׳ לא פירשו כן אלא כי תנן שמין את הנכסים פי׳ לתת להם עשור נכסים וכן משמע מלשון של רש״י דאין כאן אלא שתי מחלוקות דמר אמר עשור נכסים ומר אזיל בתר אומדנא דאב ובגמרא נפרש עוד בזה בס״ד:
גמ׳ אמר שמואל לפרנס׳ שמין באב כתב רבינו חננאל דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה״מ לפחות מעשור נכסי אבל לא להוסיף דלפחות אשכחן כדאמרינן מעשה ונתן לה ר׳ אחד משנים עשר בנכסים אבל להוסיף לא אשכחן ועוד יש ראיה מדאמרינן לעיל בפרק נערה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרינן עלה עד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עשור נכסי אלמא אפילו בחיים דאב לית ליה למיהב טפי ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בפרק הנזקין גבי הא דאמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות והא פרנסה דמיקץ קיצא מכתב לא כתיבא והשתא אי אמרת בשלמא אין מוסיפין אעישור נכסי הוא דקיצה אלא אי אמרת מוסיפין וגורעין מאי קיצה. ואינן ראיות כלל דמאי דקרינן לפרנסה מיקץ קיצה היינו שבשעת לקיחת הלוקח ואפשר לעמוד על דעתו מ״מ יוכלו להושיב ב״ד ולאמר לו שיניח לה בכדי אותה אומדנא מה שאין כן במזונות שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת לקיחת הלוקח ועוד דהתם עלה דהא דאמר ר׳ חנינא גדולה מזו אמרו קאי ורבי חנינא בדלא אמדינן אמרה שנוטלת עשור נכסים עלה דההיא דמי שמת והניח שתי בנות כו׳ וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים כו׳ והיכא דלא אמדינן קא קיצה עשור נכסי והא דפ׳ נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימר שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמדה בינונית לתת לבתו וקאמר עד עשור נכסי וההיא דמעשה דנתן לה רבי י״ב מנכסין מעשה שהיה כך היה וה״ה דאי אמדי׳ לדעתיה בטפי מעשור נכסי דהוו יהבי לה טפי.
ויש מקשים על ר״ח ז״ל מדתנן במתני׳ פעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני אלא שמין מכלל דרבי יהודה סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה ואוקמינן מאי עשיר עשיר בדעת וש״מ דר׳ יהודה מוסיף דאית ליה שמין באב ורבנן פחתי ואינה קושיא כלל דרבנן הכי קאמרי אומדנא דידך לא כלום היא שאי אפשר לעמוד על דעתו של אדם ועוד שכבר פירשתי במתניתין דשמין את הנכסים לאו היינו עשור נכסי וא״כ אפשר דר׳ יהודה מוסיף על שומת הנכסים אם דעתו של אב רחבה יותר משאר בני אדם אבל אפשר דבין לר׳ יהודה בין לרבנן אין להוסיף על עשור נכסי. ועוד מקשינן על ר״ח ז״ל מדקרו ליה בפרק נערה מאי מעלויא מעלויא דאב וכדשמואל ולא לאפחותי ולא לאוסופי מאי עלויא גריעותא היא דאי לא אמדיניה יהבינן לה עשור נכסי י״ל מפני שמוסיפין על שומת הנכסים מחמת אומד הדעת דאב ודלמא שמואל נמי לא סבר לה כר׳ ומיהו אחר שאין ראיה מכרעת בדעת ר״ח ולא בהיפוך והדברים כפשוטן נראין בין להוסיף בין לגרוע הוא על ר״ח ראיה שלא נאמר אלא לפחות וכן דעת מקצת הגאונים ז״ל דבין לפחות ובין לגרוע וכן פי׳ רש״י במתני׳ וכן דעת הראב״ד והרמב״ן ז״ל.
ומצאתי בפסקי הרב ר׳ ישעיה מטראני דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן או אחד מן הבנים כדאמרינן לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל למשקל טפי מבן לא דאי לא תימא הכי זימנין דמתעקרא נחלה מדאורייתא כגון שנתן לראשונה כל מה שהיה לו אז ואם נאמר שיתן עתה לשנייה לא יהיה לבן כלום אלא דיה שתטול כחלק הבן שלעולם אין דעת האב שיצא הבן נקי מנכסיו והבת תטול הכל לפרנסת הבעל ולזה קשה א״כ מה הקשו לר׳ לדבריך מי שהניח עשר בנות ובן אין לבן במקום בנות כלום לימא להו היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא נוטלות כחלק הבן ואפשר דקושטא דמלתא קא מהדר להו דעשור כל מה ששיירה כל אחת ולא מכל הנכסים. ריב״ש ז״ל.
והתוס׳ לעיל בפ׳ נערה האריכו בזה בפי׳ של רבינו חננאל ז״ל:
מאי לאו פרנסת הבעל קשיא ליה לרשב״א ז״ל בתוספות דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דנזונות ומתפרנסות שוה דלענין פרנסת הבעל הוי שמין את הנכסים לתת להם עשור נכסים דאין כאן אלא שומא אחת לידע כמה הם הנכסים ושוב אין צריך אומדנא ושומא כלל דעשור הנכסים מידע ידיע ולענין נזונות שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנין כמו שמפורש באף על פי במשרה אשתו ע״י שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד פי׳ והרי כאן שני שומות שומות הנכסים ואומדנא דהכל לפי הכבוד והיינו לשיטת התוס׳ דקא מפרשי שמין את הנכסים דמתני׳ דהיינו עשור נכסים אבל לשיטת הריטב״א וריב״ש ז״ל דקא מפרשי שמין את הנכסים כו׳. שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו אין כאן קושיא כלל דהרי השומות שווין אלא דהאי כדאיתא והאי כדאיתא ומיהו צריך שומא ואומדנא בתרווייהו. ולשיטת התוס׳ יש לתרץ דכי קתני כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו׳ לא קאי אלא אפרנסת הבעל דאלו המזונות מידע ידיע שומת הנכסים ולא הוצרך לפרש אבל אפרנסת הבעל דאיכא מאן דאמר דאזלינן בתר אומדנא דאב לכך הוצרך לפרש כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו׳ כנ״ל. והכריחו דבפרנסת הבעל קא מיירי משום דס״ד דכי היכי דבפרנסת הבעל שמין הכי נמי אית לן למימר בפרנסת עצמה דמאי שנא הא מהא ומשני לא בפרנסת עצמה ושאני פרנסת עצמה שהוא חייב בתנאי ב״ד אבל פרנסת הבעל תלוי בדעת האב כדתניא בסמוך האומר אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו אל יזונו אין שומעין וכן פי׳ בתוס׳ ומיהו לקמן אית דגרסי איפכא וכדבעינן למכתב בס״ד. ולכך פרישנא דהיינו הכרח דמאי לאו ולא מאי דפריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני משום דהדר וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו׳ וכיון דחזר וקאמר מאי לאו משמע דמעיקרא לאו משום הא אתינן עלה.
ואכתי איכא לאקשויי בהא שמעתא כי משנינן מעיקרא בפרנסת עצמם ע״כ בעי למימר אכילה ושתייה ולבוש וכסות דהכל נכנס בכלל פרנסה מעתה מאי פריך הא נזונות ומתפרנסות קתני בקל יש לדחות דמזון לחוד ופרנסה לחוד וכדאמרינן לעיל בפרק נערה זנין ומפרנסים את אשתו ובניו ודבר אחר ופרש״י זנין מזונות מפרנסין לבוש וכסות והכי איתא נמי בכמה דוכתי הלכך מאי שקלא וטריא דהכא ומאי כולי האי דאיצטריך לאורוכי בשנויי לא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה כו׳. ועוד כי קא פריך והא נזונת ומתפרנסת קתני למה ליה למהדר ולמימר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו׳ ועוד איכא למידק דהרמב״ם ז״ל פסק כשמואל דשמין באב כדאיתא בפרק עשרים מהלכות אישות ובפ׳ י״ט כתב ז״ל האשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד הבעל ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן ובפרק י״ג מה׳ אישות כשכתב ז״ל דין האשה דאיתא בפרק אע״פ בדין המשרה את אשתו ע״י שליש וסיים בד״א בעני שבישראל וכו׳ כתב עוד ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות וכו׳ ואינו נותן להם לפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד וכתב הרב המגיד דהיינו טעמא לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ע״כ. ואין לחלק בין הבת לאחר מיתתן לבניו ובנותיו קטנים וכ״ש דכבר כתב ז״ל בפרק י״ט דין הבת נמי וכדכתיבנא וכתב הרב המגיד ז״ל שם בפרק י״ט דכן מפורש בירושלמי דהבת לא עולה ולא יורדת מעתה קשיא היכי מצינן לתרוצי הך ברייתא לדידיה דפסק כשמואל ומאי שמין את הנכסים וכו׳ דקתני והרי אין כאן לא עליה ולא יריד׳ וכפי צורכן לבד בעי למיתב להו בין עני בין עשיר ויש לתרץ דעת הרמב״ם ז״ל הכין דכתב ז״ל בפרק י״ט בד״א כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות. והעולה מכלל דבריו כשהנכסים מרובין הבנות נזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותן ובמועטים מניחין מזונות הבת תחת יד ב״ד או ביד אפוטרופוס שמנוהו ב״ד לצורך הבנות וכן כתב הרב המגיד ז״ל הלכך איכא למימר דלהכי שמין את הנכסים כדי להניחן ביד אחיהן וה״ק אין אומרים אלו אביהן קיים כך וכך היה נותן וניתב להו מזונות וכסות כפי מה שהיה נותן להן אביהן לפי עושרו וותרנותו אלא שמין את הנכסים ויהיו מונחים ביד אחיהן או ביד אפוטרופוס ונותנין להו לפי צורכן. כ״נ ליישב דעת הרמב״ם ורש״י והתוס׳ לא פירשו כן. ודע כשכתב הרמב״ם פוסקין לבת מזונות וכסות וכו׳ כתב הרב המגיד ז״ל [פי״ט הלי״א] דין הכסות מבואר בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן *סא מנכסי ע״כ. ופשוט הוא שהכל נכלל בכלל מזונות ע״כ. ונראה דנעלם מעיני הרב המגיד סוגי׳ זו.
ונ״ל לפר׳ שמעתין לדעת רש״י הכין ודע דלעיל בפרק נערה גבי הא דאמר רבי חייא בר יוסף דבזן מחיטי דעליה מבעיא לן מאי זן אי מזוני הויא אי פרנסה הויא וכולה סוגיא ריהטא בהכין דפרנסה דהיינו נדוניא מקרי שפיר בלשון זן כדאיתא התם ומעתה נבאר שמועתנו דמעיקרא קאמר מאי לאו פרנסת הבעל פי׳ דמאי דקתני ומתפרנסים היינו פרנסת הבעל ונזונות היינו מזונות ממש והלכך ע״כ כי קתני כיצד אין אומרי׳ כו׳. אמאי דסליק מינה קאי ומשני לא בפרנסת עצמה פי׳ מזונות בעודה אצל האחין דאכתי לא אסיק אדעתי׳ דאי׳ לבת כסות כלל דמתזנן מנכסי כתיב אלמא לית לה אלא מזוני לבד ורב נחמן ה״ק דהא דקתני נזונות ומתפרנסות נזונות היינו נדוניא ומתפרנסות היינו פרנסת עצמה פי׳ מזונות וכדכתיבנא וכי קתני כיצד אין אומרין כו׳ אמאי דסליק מניה קאי דהיינו אמזונות וכדפרישנא לעיל לדעת הרמב״ם ז״ל ולא קאי אנדוני׳ דנדוניא שמין באב וכדאמר שמואל ופריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני פי׳ תינח היכא דקתני זן בלחוד דאיכא לפרושי דהיינו נדוניא מיהו כי קתני תרווייהו בהדי הדדי נזונות ומתפרנסות היכי מפרשי׳ לשון נזונות לנדוניא ולשון מתפרנסות למזונות ואכתי הוה מצינן לפרושי דאע״ג דנזונות היינו מזונות ממש ומתפרנסות היינו נדוניא דילמא כי קתני כיצד אין אומרין כו׳ אמאי דפתח ביה קאי ולא אמאי דסליק מניה לכך האריך וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו׳ פי׳ הא ודאי דתנא דברייתא לאו מילי מילי קתני לאשמועינן דהבנות נזונות ומתפרנסות דלהא לא אצטריך למתני דכיון דהשתא קס״ד דאין לבת אלא מזונות ומאי נזונות מזונות ממש ולא כסות פשיטא דנזונות ולמה ליה למתני נזונות אלא ודאי ה״ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה פי׳ בין בין הוא דקתני כמו אחת ארוסות ואחת נשואות ועיקר חדוש התנא היינו לאשמועינן מאי דקתני בסיפא כיצד אין אומרין כו׳ וה״ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה כיצד הן נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין כו׳ ועיקר חידושא דתנא בין אנזונות בין אמתפרנסות היינו מאי דקתני עלה כיצד אין אומרין כו׳ וכיון שכן ליכא למימר דכי קתני כיצד כו׳ קאי אחדא ולא אאידך כיון דתנא בין בין קתני והוה ליה כאלו קתני כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות אין אומרין וכו׳ והוה מצי לשנויי דהתנא לאו בין בין קתני ומאי נזונות אכילה ושתיה ולבוש וכסות ומתפרנסות היינו נדוניא ותנא מילי מילי קתני וכי קתני כיצד אין אומרין וכו׳ לא קאי אלא אנזונות ולא אמתפרנסות אלא דדחיקא ליה הך שינוייא דקאי כיצד אמאי דפתח ביה ולהכי משני דאיברא ודאי דאית לבת כסות ודלא כהס״ד עד השתא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה וכו׳ וכי קתני כיצד אין אומרין כו׳ קאי אתרווייהו.
ואם תשאל כיון דאין נותנין לבנות לפי הכבוד אלא כפי צרכן לבד בין במזונות בין בכסות אמאי *סו יחלקו כדי לשנויי עלייהו כיצד אין אומרין כו׳. דמשמע דעיקר חידושיה אדלקמיה קאי וכדכתיבנא והרי בהכי אין לחלק כלל ביניהם. תשובתך לכך כתב רש״י ז״ל הא באכילה ושתיה כו׳. שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לו כפי מה ששנינו באע״פ במשרה את אשתו כו׳ עד הכל לפי הכבוד וכיון דלגבי הבנות נמי אזלינן לפי הכבוד להכי חלקן דאיכא למימר דדוקא בכסות איכא כבוד אבל במזונות מאי כבוד איכא לכך איצטריך למתני דבין בזו בין בזו שמין את הנכסים אם עני הוא וכו׳ וכדכתב רש״י ודוק שרש״י ז״ל לא פירש כן לעיל בסמוך כי קא משני לא בפרנסת עצמה אלא כי קא משנינן הא באכילה ובשתיה כו׳ דוק ותשכח כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב. לעיל דף נ׳ ע״ב כתבו התוספות בשם רבינו חננאל דדוקא לפחות מעישור נכסים קאמר שמואל דשמין באב. אבל לא להוסיף על עישור נכסים ע״ש באריכות. ולכאורה לפ״ז לא הוי מקשה הכא בגמרא מידי מברייתא דקתני אין אומרין אילו היה אביהם קיים כך וכך היה נותן אלא שמין כו׳ דשמא לענין להוסיף אמרי׳ דאין אומרים אילו היה קיים אלא דאפשר דסתמא דלישנא דברייתא משמע דלפחות נמי אין אומרין. אלא דאכתי יש לדקדק בהא דמקשה ממתני׳ ממילתא דחכמים דקאמר אילימא עני בנכסים כו׳ מכלל דת״ק סבר אפי׳ עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה הא לית ליה. ואי כפירוש ר״ח הא לקושטא דמילתא לא קאמר רבי יהודא במתניתין ינתן לשניה אלא לפחות אף לפי המסקנא דעני בדעת קאמרי רבנן וע״כ דלישנא יתירא קאמרי רבנן פעמים שהיה עשיר והעני דהא עיקר פלוגתייהו לאו בעשיר והעני בדעת איירי אלא בעני בדעת מעיקרא דהיינו שפיחת לראשונה שיעור עישור נכסים וכמ״ש ר״י בעל התוספות גופא בשיטת ר״ח שם ע״ש. וא״כ לענין עני בנכסים נמי הו״מ לאוקמי בכה״ג והוי שמואל שפיר כחכמים כמ״ש התוספות בד״ה אי נימא. ויש ליישב דדוקא לענין עני בדעת ועשיר בדעת שפיר שייך האי לישנא יתירתא דחכמים פעמים שאדם עני והעשיר כו׳ דכיון שדעת בני אדם משתנה תמיד לא אזלינן בתר האי אומדנא כלל אף לפחות משא״כ אי הוה אמרינן דעני היינו עני בנכסים לא שייך האי לישנא יתירה כלל ולא הו״ל למימר אלא פעמים שאדם עני והעשיר לחוד. כן נראה לי ליישב פי׳ ר״י לפי שיטת ר״ח בדוחק. ועוד נראה לי דדברי ר״ח גופא היינו דוקא לבתר דאוקמינן מילתא דשמואל כר׳ יהודא דוקא אבל לת״ק לעולם אזלינן בתר עישור נכסים דוקא. ובהכי מפרשינן מילתא דת״ק דמתניתין דקתני להוציא מידן מה שראוי להינתן לה דהיינו עישור נכסים ממש ולפ״ז שפיר מצינן למימר דר׳ יהודא לא פליג אלא בחדא לענין לפחות ובהכי איירי נמי שמואל דקאי בשיטתא דר״י משא״כ למאי דבעינן למימר מעיקרא דעני בנכסים ובעינן לאוקמי מילתא דשמואל כחכמים. וא״כ משמע דהא דקאמר ת״ק מה שראוי לינתן לה מפרש שמואל דהיינו דשמין באב ומסתמא היינו בין לפחות בין להוסיף דהא לא קתני כלל במתני׳ דינא דעישור נכסים. א״כ מקשה שפיר מכלל דת״ק סבר אפילו עשיר והעני ע״ש כנ״ל מיהו עוד יש שיטה אחרת בזה דדעת הראב״ד ז״ל דרבינו חננאל גופא לא קאמר אלא באומדנא דאיירי שמואל הוי דוקא לפחות. משא״כ בהשיאה דאיירי רבי יהודא הוי אף להוסיף ואפשר שיצא לו כן משום האי קושיא שכתבתי אלא דלכאורה לישנא דתלמודא לא משמע הכי מדמקשה ונימא הלכה כר״י ומשני נמי קמל״ן ל״ש השיאה ל״ש לא השיאה משמע דכי הדדי נינהו וא״כ צריך לפרש כדפרישית. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג״כ הא דלא מקשה הש״ס מעיקרא ממתני׳ דאדרבה מעיקרא הוי סבר דשמואל מלישנא דת״ק מדייק הכי מדקתני מה שראוי ליתן לה וכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש התוס׳ בד״ה לא בפרנסת עצמה דהא דמפלגינן בין פרנסת עצמה לפרנסת הבעל היינו מהא דאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו שומעין לו וא״כ בפשיטות מצינן למימר דמה״ט גופא אית לן למימר דדוקא לפחות קאמר שמואל כיון דפרנסת הבעל קילא טובא והיינו דמקשה שפיר בתר הכי ממתניתין דאין לפרש עני בנכסים כו׳ ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג גמרא אמר שמואל: לפרנסה, כלומר, לענין הזה של נדוניה של הבת היתומה — שמין באב, שמעריכים לפי מעמדו של האב, ולפי מה שהיתה דרכו לתת. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן. ופרטי הדברים כיצד?אין אומרים אילו היה אביה קיים, כך וכך היה נותן לה, לפי מעמדו ומנהגו, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים, ונותנין לה חלק מסויים. משמע שאין שמין את האב. מאי לאו [האם לא] הכוונה ״מתפרנסות״ — לפרנסת הבעל, כלומר, לענין נדוניה לנישואין. ודוחים: אמר רב נחמן בר יצחק: לא, הכוונה היא בפרנסת עצמה כלומר, מה שמפרנסים אותה ממש במזונות, שבזה נותנים לה קיצבה, בלא קשר לדרכו של האב.
GEMARA: Shmuel said: With respect to her support in the form of the dowry, the court evaluates what she should be given based on the circumstances of the father and gives her the amount that he would have given. The Gemara raises an objection: We have learned: The daughters are sustained and supported from the property of their father. How so? We do not speculate on the basis of his social standing and his previous experience and say: If her father were still alive, he would give her such and such amount. Rather, the court appraises the total worth of the property and gives her a portion of it, without a subjective estimate based on the father. The Gemara analyzes this baraita: What, is it not that the word support is referring to support for the husband, which is the dowry? The Gemara responds: Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, it is referring to her own support and the food she receives. That allowance is calculated without considering the father’s practices, but the question of the dowry is still unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הָא נִיזּוֹנוֹת וּמִתְפַּרְנְסוֹת קָתָנֵי מַאי לָאו אַחַת פַּרְנָסַת הַבַּעַל וְאַחַת פַּרְנָסַת עַצְמָהּ לָא אִידִי וְאִידִי בְּפַרְנָסַת עַצְמָהּ וְלָא קַשְׁיָא הָא בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וְהָא בִּלְבוּשָׁא וְכִיסּוּיָא.

The Gemara asks: But the cited source teaches: They are sustained and supported, which indicates two separate allowances. What, is it not that one term is referring to support for the husband in the form of the dowry and one term is referring to her own support? The Gemara answers: No, this one and that one both refer to her own support for her personal needs. And the use of two terms is not difficult, because this term, sustained, is referring to allowance for eating and drinking, and that term, supported, is referring to clothing and other covering.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא באכילה ושתיה כו׳ – שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לה כפי מה ששנינו באע״פ (לעיל דף סד:) במשרה את אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: הא [הרי] ניזונות ומתפרנסות קתני [שנה], מאי לאו [האם לא] הכוונה בכפילות זו היא: אחת (״מתפרנסות״) — לפרנסת הבעל, ואחת (״ניזונות״) — מפרנסת עצמה?! ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] ניזונות ומתפרנסות הכוונה היא בפרנסת עצמה, כלומר, לצרכים שלה, ולא קשיא [ואינו קשה] מכפילות הלשון, כי הא [זו] (״ניזונות״) — הרי זה באכילה ובשתיה, והא [וזה] (״מתפרנסות״) — הרי זה בלבושא וכיסויא [בלבוש ושאר כיסויים].
The Gemara asks: But the cited source teaches: They are sustained and supported, which indicates two separate allowances. What, is it not that one term is referring to support for the husband in the form of the dowry and one term is referring to her own support? The Gemara answers: No, this one and that one both refer to her own support for her personal needs. And the use of two terms is not difficult, because this term, sustained, is referring to allowance for eating and drinking, and that term, supported, is referring to clothing and other covering.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תְּנַן וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי אֶלָּא שָׁמִין הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ מַאי עָנִי וּמַאי עָשִׁיר אִי נֵימָא עָנִי עָנִי בִּנְכָסִים עָשִׁיר עָשִׁיר בִּנְכָסִים מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אֲפִילּוּ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי כִּדְמֵעִיקָּרָא יָהֲבִינַן לַהּ הָא לֵית לֵיהּ.

We learned in the mishna: And the Rabbis say: Sometimes a person is poor and becomes wealthy, or a person is wealthy and becomes poor, and a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum. The Gemara analyzes this opinion: What is meant by the term poor, and what is meant by the term wealthy? If we say that poor is referring to one who is poor in property, and wealthy is referring to one who is wealthy in property, if so, by inference it seems that the first tanna holds that even if the father was wealthy and then became poor, we give the second daughter a dowry that is like the dowry that he provided originally to the first daughter. But how could we assign such a sum when he does not have enough in the estate?
רי״ףתוספותריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נימא עני עני בנכסים כו׳ – והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת״ק סבר כו׳ הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א״ר יהודה ינתן לשניה כו׳ אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

אי נימא עני עני בנכסים כו׳. קשיא להו לתוספות ז״ל ומאי מרווחנ׳ במאי דלהוי עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים ואפילו יהיה פי׳ המשנה כן אכתי תקשי לשמואל דהא מתניתין הכי קתני כיון דפעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אין ללכת אחר אומדנא ותירצו בתוספות דאלו הויא מתניתין עני ועשיר ממש שפיר אתיא כשמואל פי׳ כלפי שהיה אומר רבי יהודה שינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרין חכמים שזה אינו אומד יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב לפי הנכסים שהיה לו באותו שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו והוקשה להם דא״כ היכי פריך מכלל דת״ק סבר אפילו עשיר כו׳ הא לית ליה דמשמע דמשום דלית ליה כלל הוא דקשיא לן והא אפילו אית ליה טובא נמי כיון דלית ליה השתא כדהוה ליה בשעה שהשיא את הראשונה אין זה אומד יפה ותקשי לת״ק אמאי יתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ותירצו בתוס׳ דלאו דלית ליה כלל קאמר אלא כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה.
ויש לי לפרש שמעתא בענין אחר דתלמודא שקיל וטרי כדי לאותובי׳ לשמואל דרבנן לא אזלי בתר אומדנא כלל משום דאיכא תרי אומדני או אומדנא דאב או אומדנא דעלמא לראות שכנגדן היאך מתפרנסות בנכסים כיוצא באלו וכמו שפירשו הריטב״א וריב״ש דעת חכמים שבמשנתנו ואם אנו מפרשי׳ מאי עני עני בנכסים כו׳ אלמא משמע דכי קתני חכמים שמין את הנכסים כו׳ פירושו אומדנא דעלמא וכדכתיבנא ואינו דבר קצוב כגון עשור נכסים והילכך לא תותביה לשמואל כיון דסוף סוף קא אזלי רבנן בתר אומדנא אע״ג דאומדנא דעלמא קא אמרי מ״מ יודו רבנן דהיכא דאמידניה דעת האב דאומדנא דידיה עדיף והיינו דשמואל דקאמר שמין באב פי׳ היכא דאמדיניה ופריך עלה תלמודא מכלל דת״ק סבר אפילו עשיר והעני כו׳ פי׳ דהא לדעת חכמים נמי היכא דאמדיניה דעת האב אזלינן בתר דעת האב מכלל דת״ק ס״ל דאפילו לא אמדיניה דעת האב אם השיא בת הראשונה ינתן לשנייה כו׳ ואפילו עשיר והעני והא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת כו׳ והלכך ע״כ כי קתני שמין את הנכסים ע״כ דבר קצוב קאמרי ולא אזלי בתר אומדנא כלל ואפילו אומדנא דעלמא דדבר קצוב תקנו חכמים דהיינו עשור ואין לך להוסיף ולא לפחות ותיובתא דשמואל דחכמים נתנו קצבה לדבריהם ונמוקן עמן דפעמים שאדם עני כו׳ ואיהו נמי לא קא׳ כדקאמר רבי יהודה ומשני הוא דאמר כרבי יהודה כו׳ כנ״ל:
והרא״ה ז״ל אזיל בשיטת התוספות וז״ל אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשיא לן ולמה לו למיתב עלה מהאי דיוקא והא פשיטא מלתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא מדר׳ יהודה דאזיל בתר אומדנא ופליגי רבנן עליה וי״ל דאי לאו הכי הוה אמינא דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ולא פליגי עליה דרבי יהודה אלא למימר דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אח״כ כאותה שעה אבל אלו היינו יודעים נכסיו של אותו שעה ושל עכשיו ודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסים של אותה שעה ושל עכשיו ומשום הכי מוכיחין דודאי לאו עני ועשיר בנכסים קאמר והשתא ודאי הויא תיובתא. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא מכלל דת״ק ס״ל אפילו עשיר והעני וכו׳. הא דלא מקשה איפכא מרישא מכלל דת״ק אפילו עני והעשיר הא אית ליה ולפמ״ש התוס׳ דף נ׳ ע״ב בד״ה ומאי עליה וכו׳ דלעולם אמרינן לגריעותא באומדנא יש לישב קצת. ועמ״ש באורך. ויותר נראה דמעני והעשיר אינו ראיה. דהמ״ל דבהא גופא פליגי דרבי יהודה ס״ל דמסתמא מחזקינן בחזקת קמא שיש לו עתה כמו שהיה לו אז כשהשיא ראשונה אלא דלא שייך לאוקמי אחזקה כשהיורשים טוענים שלא נשאר כל כך דהא אמרינן לקמן דבעלי חובות דאחין נינהו והנכסים בחזקת היורשים וק״ל:
ולכאורה היה נראה לפרש הא דקאמר הא ל״ל היינו משום דמסתמא אי אפשר לאוקמא אחזקה בלי שומת הנכסים. דהא עכ״פ נחסר מה שנתן להראשונה כמ״ש התוס׳ לקמן ע״ב ד״ה כל חדא וחדא וכו׳ דאינו פוחת בשביל האחרות הנשארות. וע״כ צ״ל דמשערין לפי הפחת שנחסר במה שנתן לראשונה ולדעת שיעור זה ע״כ צריכין לשום הנכסים כדי לידע כמה נחסר דאם יש לו עשרה פעמים כמו כן צריך לנכות חלק העשירי ממה שנתן לראשונה. שהרי נחסר חלק עשירי מנכסיו ואם יש לו עשרה פעמים כמו שנתן. הרי נחסר חלק עשרים מנכסיו וכמו כן צריך לנכות ממה שנתן לראשונים חלק העשרים. אך יש לדחות זה דדילמא ס״ל גם כן דשמין דעת האב כמה חלק מנכסיו היה נותן לה. וס״ל לר׳ יהודה דא״צ לשום הנכסים כמה הם דיכול לשער שיעור החלק ע״י מה שנתן ראשונה. דמסתמא היה לו אז כמו עתה וכיון דשמין דעתו שהיה נותן חלק עשירי מסתמא יש לו עשרה פעמים כמו שנתן לראשונה וממילא מנכין לפי ערך שנחסר ממה שנתן לראשונה. ותירוץ הראשון נראה עיקר. ודוק:
והנה מטור כתב בשם הראב״ד ז״ל דאפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה נותנין לה כל מה שהניח. ולכאורה קשה דהוא נגד הסוגיא דף ס״ח אילימא עני עני בנכסים וכו׳ מכלל דת״ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן הא לית ליה משמע להדיא דכשנעשה עני בנכסים אין סברא לומר שיתן כל מה שנתן לראשונה. א״כ הכא כיון שנתן לראשונה חצי נכסים האיך שייך שיתנו לה כל החצי שנשאר הא לראשונה לא נתן אלא חצי נכסים ועכשיו יתנו כולו. ודוחק לומר דהראב״ד מיירי כשנתן לראשונה גם כן כל נכסים אלא שאחר כך הרויח. ולכאורה היה נראה דס״ל להראב״ד דדוקא אם העני מעצמו מקשה הש״ס הא לית ליה. אבל במה שהעני מחמת שנתן לראשונה אמרינן דאם היה דעתו שלא ליתן לשניה כל כך לא היה נותן לראשונה ג״כ כל כך. וקצת מוכח כן דאל״כ בכל פעם כשנתן לראשונה נתמעטו הנכסים קצת ולמה נותנים כדרך שנתן לראשונה. אך זה דוחק דהא הוכיחו התוס׳ שם בד״ה כל חדא וכו׳ דאין פוחת לראשונה בשביל האחרות הנשארות וע״כ הא דנותנים לשניה כדרך שנתן לראשונה היינו כשהיורשים מודים שהוא עשיר עתה כמו בשעה שהשיא לראשונה א״כ קשה כנ״ל. ונראה דס״ל להראב״ד דמה דמקשה הש״ס והא לית ליה. היינו לפי הס״ד דמקשה על שמואל ממתניתין וקאמר אילימא עני עני בנכסים והיינו כמ״ש התוס׳ שם בד״ה אילימא וכו׳ דרבנן דרבי יהודה אזלי בתר אומדנא. ושמואל כוותייהו ס״ל דאומדין אותו דעתו בשעת מיתתו. ור׳ יהודה ס״ל דלא אזלינן בתר אומדנא אלא כפי מה שנתן לראשונה. וע״ז מקשה שפיר והא לית ליה דאם היה עשיר ממש והעני בודאי יש לילך בתר אומדנא דהשתא ולא בתר מה שהשיא כיון דיש ליתן טעם דמה שנתן יותר מהאומדנא הוא משום שהיה עשיר יותר וכל זה אם האומד הוא סותר ממה שנתן לבתו אבל בדלא אמידניה אפילו עשיר והעני נותנין כדרך שנתן לראשונה א״כ לפי דעת המקשה דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ע״כ צ״ל דמיירי באמידניה דאל״ה למה לא ניזיל בתר אומדנא דהשיא א״כ בהא לא פליג ר״י כיון דאומדנא דשעת מיתה סותרת אומדנא דהשיא. ויש ליתן טעם על מה שהשיא משום שהיה עשיר והעני ודאי לא פליג ר״י. משא״כ למאי דמשני דרבנן לא אזלי בתר אומדנא כלל יש לומר דבלא אמידנא אפילו עשיר והעני ממש אזלינן בתר אומדנא דהשיא כסברת הראב״ד והא דלא מפרש עני והעשיר ממש ובדלא אמידניה זה אינו דאם כן הוי משמע מדברי רבנן דוקא עני והעשיר ממש הא לאו הכי הוי אזלינן בתר אומדנא דהשיא וזה אין סברא כיון דלא אמידנא דעתיה אין חילוק כסברת הראב״ד ואין סברא שיחלקו בזה ר״י ורבנן וה״ה דא״א לאוקמי באמידניה ור״י ס״ל דאזלינן בתר השיא כיון דאינו עני והעשיר ממש מסתמא הוא בחזקתו ורבנן ס״ל דאמדינן דעתיה בשעת מיתה ואמרינן אע״פ שהשיא ונתן יותר משום שהיה עשיר בדעת ועני בדעת כפי אומדנא דהשתא לפי וותרנותו או קמצנותו דזה אין סברא דלעולם אומדנא דהשתא עדיפא משאר אומדנות ולא שייך לפלוג בזה כיון דל״ל טעמא שמה שנתן יותר משום שהיה עשיר ממש והעני. ודוק: ועיין קונטרס אחרון
שם בגמרא הא דאמידנא וכו׳. כבר כתבנו לעיל דף נ׳ דמוכרח ע״כ לפרש דהא דקאמר רבא הלכה כרבי בדלא אמידניה מכלל דר״י פליג עליו אפילו בדלא אמידניה והיינו דנותנין האומד הפחות שמשערין דכיון דקי״ל דבעלי חובות נינהו מספיקא א״י להוציא מהם. ולכאורה רבנן דאמרו לו לדבריך מי שיש לו עשר בנות וכו׳ ע״כ דהם ס״ל כר״י בזה דמשערין האומד הפחות ואפשר לומר דרבנן דאמרו לו ס״ל דבת נוטלת עישור מבן. וממילא דאין חילוק בין בת אחת להרבה בנות. דכשיש שתי בנות מחלקים הנכסים לי״א חלקים הבן נוטל ט׳ חלקים. ובשיש ג׳ בנות מחלקים לי״ב חלקים הבן נוטל ט׳ וכל אחת חלק א׳. א״כ לעולם כל בת נוטלת חלק העשירי מהבן. אבל רבי חזינן באמת דל״ל האי סברא אלא עישור נכסים ממש והיינו באמת כדמסיק רבי שני במה ששיירה. והיינו דלא משני הש״ס לעיל במעשה דנתן לה רבי א׳ מי״ב דמיירי שהיו ג׳ בנות. משום דרבי ל״ל האי סברא כנ״ל. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנה]: וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין הנכסים ונותנין לה. ונברר: מאי [מה פירוש] ״עני״ שם, ומאי [ומה פירוש] ״עשיר״? אי נימא [אם נאמר כפשוטו] ״עני״ כוונתו עני ממש בנכסים, ״עשיר״ כוונתו עשיר בנכסים, האם מכלל הדברים תאמר שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שאפילו כשהיה עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן [כמו שנתן מתחילה אנו נותנים] לה, לבת השניה — הא לית ליה [הרי אין לו], ואיך אפשר לקחת מנכסיו סכום שווה?
We learned in the mishna: And the Rabbis say: Sometimes a person is poor and becomes wealthy, or a person is wealthy and becomes poor, and a family’s allowance for dowries is subject to change. Rather, the court appraises the property and gives her the appropriate sum. The Gemara analyzes this opinion: What is meant by the term poor, and what is meant by the term wealthy? If we say that poor is referring to one who is poor in property, and wealthy is referring to one who is wealthy in property, if so, by inference it seems that the first tanna holds that even if the father was wealthy and then became poor, we give the second daughter a dowry that is like the dowry that he provided originally to the first daughter. But how could we assign such a sum when he does not have enough in the estate?
רי״ףתוספותריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא לָאו עָנִי עָנִי בְּדַעַת עָשִׁיר עָשִׁיר בְּדַעַת וְקָתָנֵי שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ אַלְמָא לָא אָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה דִּתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הִשִּׂיא בַּת הָרִאשׁוֹנָה יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה.

Rather, is it not that poor means poor in mindset, i.e., he spends his money thriftily as though he were poor, and that wealthy means wealthy in mindset, i.e., he spends money liberally as though he were wealthy? And nevertheless the mishna teaches that even if the father changes his approach to spending, the court appraises the property and gives the dowry to her. Apparently, then, we do not follow the assessment of the father’s intentions but rather give a fixed sum, and this is a conclusive refutation of the opinion of Shmuel. The Gemara dismisses the refutation: Shmuel has said his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter, a dowry should be given to the second in the same manner that he gave to the first. According to this opinion, the court does assess the father’s tendencies in determining the dowry for the second daughter.
רי״ףרש״יר״י מלונילרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עני בדעת – אין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני.
עשיר, עשיר בדעת. היינו וותרן. ועני, עני בדעת. היינו קמצן וכילי.
אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשיא לן ולמה לו למיתב עלה מהאי דיוקא, והא פשיטא מילתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא, מדר׳ יהודה דאזיל בתר אומדנא ופליגי רבנן עליה. יש לומר דאי לאו הכי הוה אמינא דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא, ולא פליגי עליה דר׳ יהודה אלא למימרא דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אחר כך כאותה שעה, אבל אלו היינו יודעים נכסיו של אותה שעה ושל עכשיו, וודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסים של אותה שעה ושל עכשיו, ומשום הכי מכריחנן דוודאי לאו עני ועשיר בנכסי קאמר׳, והשתא וודאי הויא תיובתא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא ״עני״ — עני בדעת, ״עשיר״ — עשיר בדעת, כלומר, פעמים שאדם היה באופיו בגדר של עני ומקמץ ופעמים הוא בגדר של עשיר ונוהג ברחבות, ואם כן אף על פי שהוא משתנה בדעתו וקתני [ושנה] בכל זאת שמין את הנכסים ונותנין לה, אלמא לא אזלינן בתר אומדנא [משמע שאין אנו הולכים אחר אומדן דעתו של האב] אלא נותנים סכום קצוב, ותיובתא הרי זו קושיה חמורה] על דעת שמואל! ומשיבים: שמואל, הוא שאמר כשיטת ר׳ יהודה. דתנן כן שנינו במשנה], ר׳ יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה — ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.
Rather, is it not that poor means poor in mindset, i.e., he spends his money thriftily as though he were poor, and that wealthy means wealthy in mindset, i.e., he spends money liberally as though he were wealthy? And nevertheless the mishna teaches that even if the father changes his approach to spending, the court appraises the property and gives the dowry to her. Apparently, then, we do not follow the assessment of the father’s intentions but rather give a fixed sum, and this is a conclusive refutation of the opinion of Shmuel. The Gemara dismisses the refutation: Shmuel has said his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: If the father married off the first daughter, a dowry should be given to the second in the same manner that he gave to the first. According to this opinion, the court does assess the father’s tendencies in determining the dowry for the second daughter.
רי״ףרש״יר״י מלונילרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְנֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא הִשִּׂיאָהּ דְּגַלִּי דַּעְתֵּיהּ אֲבָל לֹא הִשִּׂיאָהּ לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא לָא שְׁנָא הִשִּׂיאָהּ וְלָא שְׁנָא לֹא הִשִּׂיאָהּ.

The Gemara asks: And let Shmuel say explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why did he not do so? The Gemara responds: If he had said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said that this is specifically when he marries off the first daughter, as he revealed his mind concerning the proper sum of a dowry, but if he did not marry her off before he died, then the court does not assess his disposition to determine the proper amount. Since, however, Shmuel did not merely say that he accepts the opinion of Rabbi Yehuda, he teaches us that the reason behind Rabbi Yehuda’s opinion is that we follow the assessment of what the father would have done. It is no different if he married a daughter off, and it is no different if he did not marry one off.
רי״ףריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

אי אמר הלכה כרבי יהודה כו׳. ק״ו ותפוק ליה דאי אמר הלכה כר׳ יהודה הוה אמינא שהלכה כמותו לגמרי וכי ליתא אומדנא דאב אמדי׳ בתר שומת הנכסים קמ״ל דבפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסק מידי וי״ל דכיון דרבי יהודה לא איירי במתני׳ בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כרבי יהודה לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כנ״ל. הריטב״א ז״ל:
ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הנזונת וכו׳ וא״ת דילמא כי פסק רבא הלכה כרבי יהודה היינו דוקא בהשיאה דגלאי דעתיה אבל לא השיאה לא ופליג עליה דשמואל דס״ל דנקט רבי יהודה השיאה להודיעך כחן דרבנן דדוקא נקט השיאה ולהכי פסק כוותיה וכי פסק כדעתיה דרבי היינו בדלא גלאי דעתיה ואם היינו גורסין בשנויא הא דגלאי דעתיה הא דלא גלאי דעתיה הוה ניחא דהוה אמרי׳ דהיינו דקא משני אבל לפי ספרינו דגרסינן הא דאמדיניה הא דלא אמדיניה דמשמע דלא מחלק בין השיאה ללא השיאה מעתה הדרא קושיין לדוכתיה תדע דרבא פסק לעיל ממקרקעי ולא ממטלטלי כו׳ בין לפרנסה וה״נ פסק בסוף שמעתין ואי ס״ל שמין באב כשמואל מקרקעי ומטלטלי שוין בכך וכן הקשו בתוספות לעיל בפרק נערה ואי הוה משנינן הכי לא הוה קשיא ולא מידי וי״ל דאי רבי לא הוה מיירי אלא בדלא השיאה א״כ אין בין רבי יהודה לרבי מידי ולא חדית רבי מידי אדרבי יהודה וכיון שכן לא הוה ליה למתני מלתא באפי נפשה אלא הוה ליה למימר נראין דברי רבי יהודה ואם לא השיאה נוטלת עשור נכסים ועוד מדסתים רבי במתני׳ ושנה דברי רבי יהודה בלשון יחידאה ומאן דפליג אדרבי יהודה בלשון חכמים אלמא לא ס״ל כר׳ יהודה והלכך ע״כ כי קתני נוטלת עשור נכסים ס״ל דאין שמין באב כלל ומשני הא דאמדיניה כו׳ פי׳ הא דאמר רבי עשור נכסים בדלא אמדינא לאב ואע״ג דשני רבי במשנתנו דברי רבי יהודה בלשון יחידאה לאו משום דלית הלכתא כוותיה אלא דבעי לפרושי מאן אמרה ואיהו פריש דבריו בברייתא דר׳ יהודה לאו דוקא בדהשיא דגלי דעתיה אלא כל דאמדיניה שמין באב והיכא דלא אמדיניה נוטלת עשור נכסים והשתא חדית רבי טובא אדר׳ יהודה ומיהו לא פליגי וכדכתיבנא והא דלא קצר תלמודא וקאמר כי קאמר רבי בדלא אמדיניה ולמה ליה לאורוכי ולמימר הא דאמדיניה היינו משום דבעי לאתויי עלה הכי נמי מסתבר׳ פי׳ דמודה רבי באמדינא דשמין באב לכך נקט להדיא הא דאמדיניה וקל להבין כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כך, ונימא [ושיאמר] שמואל במפורש: הלכה כר׳ יהודה! ומשיבים: אי אמר [אילו היה אומר] הלכה כר׳ יהודה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי זהו דוקא כאשר השיאה בפועל את הבת הראשונה, דגלי דעתיה [שגילה דעתו] כמה הוא נותן בפועל אבל אם לא השיאה — לא! שמא היה משנה את דעתו, על כן קא משמע לן טעמא [השמיע לנו שהטעם] של ר׳ יהודה דאזלינן בתר אומדנא [שהולכים אנחנו אחר אומדן, הערכת דעתו], לא שנא [אינו שונה] כשהשיאה ולא שנא [ואינו שונה] כשלא השיאה עדיין,
The Gemara asks: And let Shmuel say explicitly that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why did he not do so? The Gemara responds: If he had said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said that this is specifically when he marries off the first daughter, as he revealed his mind concerning the proper sum of a dowry, but if he did not marry her off before he died, then the court does not assess his disposition to determine the proper amount. Since, however, Shmuel did not merely say that he accepts the opinion of Rabbi Yehuda, he teaches us that the reason behind Rabbi Yehuda’s opinion is that we follow the assessment of what the father would have done. It is no different if he married a daughter off, and it is no different if he did not marry one off.
רי״ףריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְהַאי דְּקָתָנֵי הִשִּׂיאָהּ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּהִשִּׂיאָהּ וְגַלִּי דַּעְתֵּיהּ לָא אָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא.

And that which the mishna teaches in Rabbi Yehuda’s opinion: He married off the first daughter, this is to convey to you the far-reaching nature of the dissenting opinion of the Rabbis, who hold that although the father married the first daughter off and revealed his mind with respect to dowries, we still do not follow an assessment of how much the father would have given to the second daughter.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והאי דקתני [וזה ששנה] ״השיאה״ — הרי זה להודיעך כחן דרבנן [של חכמים] עד כמה הם מפליגים בדעתם דאף על גב [שאף על פי] שהשיאה וגלי דעתיה [וגילה דעתו] כמה הוא רוצה לתת לבתו, לא אזלינן בתר אומדנא [אין אנחנו הולכים אחר ההערכה].
And that which the mishna teaches in Rabbi Yehuda’s opinion: He married off the first daughter, this is to convey to you the far-reaching nature of the dissenting opinion of the Rabbis, who hold that although the father married the first daughter off and revealed his mind with respect to dowries, we still do not follow an assessment of how much the father would have given to the second daughter.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב חִסְדָּא דָּרְשִׁינַן מִשְּׁמָךְ כהֲלָכָה כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה א״לאֲמַר לֵיהּ יְהֵא רַעֲוָא כֹּל כִּי הָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא תִּדְרְשׁוּ מִשְּׁמַאי.

Rava said to Rav Ḥisda: We teach in your name that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in this matter. He said to him: May it be God’s will that you will teach in my name all proper statements such as this. Rav Ḥisda agreed with the quote attributed to him.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: דרשינן משמך [דורשים אנו בשמך] כי הלכה כר׳ יהודה בענין זה. אמר ליה [לו]: יהא רעוא [יהי רצון] שכל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי [דברים טובים כאלה תדרשו בשמי], כלומר, אף הוא הסכים לדעה זו.
Rava said to Rav Ḥisda: We teach in your name that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in this matter. He said to him: May it be God’s will that you will teach in my name all proper statements such as this. Rav Ḥisda agreed with the quote attributed to him.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים וְאָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּרַבִּי לָא קַשְׁיָא הָא דַּאֲמֵידְנֵיהּ הָא דְּלָא אֲמֵידְנֵיהּ.

The Gemara asks: And did Rava actually say this, that the halakha follows Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. And Rava said with regard to that baraita: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Evidently, Rava rejects Rabbi Yehuda’s opinion concerning approximating the father’s intent. The Gemara answers: This is not difficult. In this instance, Rava adopts Rabbi Yehuda’s opinion because we assessed the father and understood his mindset. In that instance, Rava rules that she should be given one-tenth because we did not assess the father and his mindset could not be determined.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נוטלת עישור נכסים – ולא שמין באב.
הכי גרסינן: לא קשיא הא דאמידניה הא דלא אמידניה – הא דאמר רבי עישור נכסים בדלא אמידניה לאב שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן.
הא דאמידניה. מפור׳ בהלכו׳ הרב ז״ל, כלומ׳, אי ידעינן אומדן דעתיה יהבינן ליה כמה דאמיד, הן ליתר מעישור נכסי הן לפחות לה, כמו שעשה גם ר׳ באחד משנים עשר, לפי שהיה נודע רוב קמצנותו. והא דאמ׳ עישור נכסי, בדלא אמידניה. כלו׳, לא גר בינינו, ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן הוא אם קמצן. הכי נמי מסתברא. כלומ׳, דהיכא דאמידניה, דידעינן דעתיה, דמודה רבי דשמין באב, שהרי עשה מעשה בפחות מעשור נכסי, והם הכי נמי ליתר מעישור, אם היה מזדמן לו, מי שהיה נודע לו בוותרנותו.
בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים. כלומ׳, כשתנשא ושוב לא תהיה ניזונת מהן, תטול עישור נכסי לפרנסת הבעל. ופרנסת הבעל היא מן התורה, מדכת׳ ואת בנותיכם תנו לנו לנשים, ואשמעינן דנלבשה ונכסה וניהב לה מידי כי היכי דנקפצו עלה אינשי, ושערוהו חכמים עד עישור נכסיה. וקס״ד דהכי קאמ׳, שאם היו לו שתים ושלש בנות והניח אלף דינרין, שתטול כל אחת ואחת מנה אחד, דהיינו עשור הנכסים שמוצאין שם בשעת מיתת האב, ויטלו בין שלשתן שלש, והשאר לבנים. ומשום הכי מקשי, מי שהניח עשר בנות ובן אחד, והניח אלף דינרין, אין לבן במקום בנות כלום, ואם כן הרי מיעקרא נחלה דאוריתא, ולא באו חכמים לעשות פסק ידוע לפרנסת הבעל בענין שיבא לעקור נחלה דאוריתא בשום ענין. ומשני, לא כדקס״ד שתטול השניה כשיעור הראשונה, והשלישית כשיעור השניה, אלא כל אחת ואחת מן האחרונות גורעות מן הראשונות, וכן הן עושות, הראשונה נוטלת עשור כל הנכסים, דהיינו מנה שלם מעשר מנים, נשארו שם תשעה מנים, ונוטלת שניה מהן תשעים דינרין, נשארו שם שמנה מאות ועשרה דינרין, ונוטלת השלישית מהן שמנים ואחת דינ׳, נשארו שם שבע מנה ועשרים ותשעה דינרין, נוטלת הרביעית מהן שבעים ושלשה דינרין פחות מעט, וכן בכולן, נמצא שלעולם ישאר לבן קצת לירש. וחוזרות וחולקות כולן בשוה. כלומ׳ שמערבין חלק כולן, דהיינו המנה והתשעים, והשמונים ואחד, והשבעים ושלשה דינרין, ועושין מהן ארבע חלקים שוין, ונותנין להן.
בת הנזונת מן האחים ר״ל שמת אביה ונזונת מן האחין שביארנו שכל שלא היה אומד בדעת האב נוטלת עישור נכסים אם היו לו כמה בנות כיצד יעשו ואלו כל אחת נוטלת עשור נכסים אם יש לו עשר בנות ובן נמצא שאין לבן כלום אלא ראשונה כשבאה לינשא נוטלת עשור נכסים ושניה כשתבא לינשא תטול עשור מה ששיירה ראשונה או ממה שימצא בשעת נשואיה אם השביחו הנכסים או הכסיפו וכן כלם כל אחת במה שימצא שם בשעת נשואיה ואם באו כלן לינשא כאחת נוטלות עשוריהן זו אחר זו כל אחת במה ששיירה הראשונה ואחר כך חוזרות וחולקות כל העשורין בשוה:
כבר התחלנו לבאר בעשור זה שגאוני הראשונים כתבו שיש אומרין שלא נאמר שמין באב אלא לפחות מעשור נכסים וכמו שמצינו בר׳ שפיחת לה ונתן לה אחד משנים עשר אבל להוסיף לא והוא שאמרו בפרק נערה (כתובות נ״ב:) עד כמה עישור נכסי אלמא במקום אומד אב אינה עולה יותר וכן ראיה להם ממה שאמרו בפרק הניזקין (גיטין נ״א.) והא פרנסה מיקץ קיצא מיכתב לא כתיבא ואמרו מוציאין ואם הכל הולך אחר שומת אב אין כאן קיצבה אלא שיש לה קיצבה למעלה שלא להוסיף על העשור בשום פנים ומכל מקום אין בכל אלו ראיה שסתמן במי שאין לנו אומד בו שהוא קצוב למעשר הא כל שיש בו אומד אף להוסיף כן והוא שקראוהו בפרק נערה (כתובות נ׳:) עלוייא דאב ואם לפחות ולא להוסיף אין כאן עלוייא דאב:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך], שהלכה כר׳ יהודה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר: בת שמת אביה והיא ניזונת מן האחין, כלומר, מן הירושה — נוטלת בנדוניה עישור (עשירית) נכסים שזה הסכום הקצוב. ואמר רבא: הלכתא [הלכה] כרבי ובניגוד לדברי ר׳ יהודה שעושים זאת לפי אומדן דעתו! משיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה]דאמידניה [שאמדנו אותו] ואנו יכולים להעריך כמה היתה כוונתו לתת, אנו הולכים לפי האומדן, וכר׳ יהודה. הא [וזה] — שלא אמידניה [אמדנו אותו], אזי נותנים סתם עישור נכסים.
The Gemara asks: And did Rava actually say this, that the halakha follows Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. And Rava said with regard to that baraita: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Evidently, Rava rejects Rabbi Yehuda’s opinion concerning approximating the father’s intent. The Gemara answers: This is not difficult. In this instance, Rava adopts Rabbi Yehuda’s opinion because we assessed the father and understood his mindset. In that instance, Rava rules that she should be given one-tenth because we did not assess the father and his mindset could not be determined.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַעֲשֶׂה וְנָתַן לָהּ רַבִּי אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בַּנְּכָסִים קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ הָא דַּאֲמֵידְנֵיהּ הָא דְּלָא אֲמֵידְנֵיהּ ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara notes: So too, it is reasonable, as Rav Adda bar Ahava said: There was an incident, and Rabbi Yehuda HaNasi gave an orphan one-twelfth of her late father’s property for her dowry. Ostensibly, these amoraic statements are difficult, as they contradict each other. Which portion of the estate did Rabbi Yehuda HaNasi determine should be given for a dowry, one-tenth or one-twelfth? Rather, isn’t it correct to conclude from the discrepancy that the respective circumstances were different? In this ruling, in which Rabbi Yehuda HaNasi gave one-twelfth, it was because we assessed the father, and we knew that to be his intention. In that ruling, he ruled that she should receive the standard one-tenth because we didn’t assess the father and could not determine his intentions. The Gemara accepts the proof: Conclude from this that the matter does depend on the ability to properly assess the father’s intent.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי נמי מסתברא – דהיכא דאמידניה מודה רבי דשמין באב.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 9]

הכי נמי מסתברא דאמר רב אדא בר אהבה מעשה ונתן לה אחד מי״ב ומיהו לא הכרח הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו אי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו לה יותר קמ״ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן הכי נמי מסתברא. אם באו כולם להנשא כאחד חולקת בשוה. פי׳ כי זכות כולן באים כאחד הא אלו לא נשאו אלא בזו אחר זו כל אחת נוטלת עישור נכסים שנשאר מאחותה ושמעינן מהכא להדיא שאין הבת זוכה בעישור נכסים עד שתנשא ולא משעת מיתת הבעל והכי נמי מוכח מהא דתניא לקמן כיצד הם עושים שוכרת להם בעלים וזה ברור.
ה״נ מסתברא דאמר רב אדא כו׳. ומיהו לאו הכרחא הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו ואי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו יותר וקמ״ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן ה״נ מסתברא. הריטב״א ז״ל:
ודע דלכך הוצרך למימר הכי נמי מסתברא דאי ממאי דפריך בסמוך מדרבא אדרבא הוה אמינא דלעולם רבי איירי בכל גוונא בין דאמדיניה בין דלא אמדיניה אלא דרבא לא פסק כותיה דרבי אלא בדלא אמדיניה לכך מייתי דמסתברא דרבי גופיה מודה דבדאמדיניה שמין באב כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים לנדוניה! לכאורה קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה] שהרי בברייתא אמרו שהוא אומר עישור נכסים, אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הא [זה]דאמידניה [שאמדנו אותו] ולפי האומדן נותנים, ובמקרה ההוא אמדו אותו שרצה לתת אחד משנים עשר מנכסיו, הא [זה] — שלא אמידניה [אמדנו אותו] קבע רבי שיעור עישור נכסים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara notes: So too, it is reasonable, as Rav Adda bar Ahava said: There was an incident, and Rabbi Yehuda HaNasi gave an orphan one-twelfth of her late father’s property for her dowry. Ostensibly, these amoraic statements are difficult, as they contradict each other. Which portion of the estate did Rabbi Yehuda HaNasi determine should be given for a dowry, one-tenth or one-twelfth? Rather, isn’t it correct to conclude from the discrepancy that the respective circumstances were different? In this ruling, in which Rabbi Yehuda HaNasi gave one-twelfth, it was because we assessed the father, and we knew that to be his intention. In that ruling, he ruled that she should receive the standard one-tenth because we didn’t assess the father and could not determine his intentions. The Gemara accepts the proof: Conclude from this that the matter does depend on the ability to properly assess the father’s intent.
רי״ףרש״יריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) גּוּפָא אָמַר רַבִּי בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי לִדְבָרֶיךָ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶשֶׂר בָּנוֹת וּבֵן אֵין לוֹ לַבֵּן בִּמְקוֹם בָּנוֹת כְּלוּם.

§ The Gemara returns to discuss the matter itself. Rabbi Yehuda HaNasi said: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. They said to Rabbi Yehuda HaNasi: According to your opinion, in the case of one who has ten daughters and a son, the son does not have anything where there are daughters, as each daughter receives one-tenth of the estate. What becomes of the son’s biblically mandated inheritance?
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גופא [לגופה] של אותה הלכה שאמר רבי: בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים. אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן, אם כן כיון שיתנו לכל בת עישור נכסים אין לו לבן במקום בנות כלום, ואתה מפקיע את ירושתו שהיא מן התורה!
§ The Gemara returns to discuss the matter itself. Rabbi Yehuda HaNasi said: With regard to an orphan daughter who is sustained from the inheritance held by her brothers, she takes one-tenth of the estate for her dowry. They said to Rabbi Yehuda HaNasi: According to your opinion, in the case of one who has ten daughters and a son, the son does not have anything where there are daughters, as each daughter receives one-tenth of the estate. What becomes of the son’s biblically mandated inheritance?
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר לָהֶן כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לרִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים שְׁנִיָּה בַּמֶּה שֶׁשִּׁיְּירָה וּשְׁלִישִׁית בַּמֶּה שֶׁשִּׁיְּירָה וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה

Rabbi Yehuda HaNasi said to them: This is what I say: The first daughter to marry takes one-tenth of the estate; the second takes one-tenth of what the first left, rather than one-tenth of the original estate; and the third takes one-tenth of what the second left; and then they later redistribute the portions equally, so that each daughter receives the same amount. In this way, the son retains a portion of the inheritance.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראשונה – קא סלקא דעתין הבאה ראשונה לינשא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר להן, כך אני אומר: זו שבאה ראשונה להינשא נוטלת עישור נכסים, שניה — נוטלת עשירית במה ששיירה הראשונה, כלומר, לא עישור נכסים מן הסכום הראשון, אלא עישור נכסים ממה שנותר אחר שנטלה הראשונה, ושלישית — עשירית במה ששיירה השניה. אלא שלאחר שנטלה כל אחת את חלקה לפי ערך הנכסים בשעה שנישאה, חוזרות כולן ומביאות את שנטלו בחלקן וחולקות את הכל מחדש לפי מספר הבנות בשוה, כדי שלא ייצא שהראשונה מקבלת הרבה יותר. נמצא שלפי מספר הבנות נותנים עישור אחר עישור של הנכסים הנותרים, ואחר כך מחלקים שכל בת תקבל סכום שווה של נדוניה. ואם כן, לעולם ישאר דבר מה עבור הבן.
Rabbi Yehuda HaNasi said to them: This is what I say: The first daughter to marry takes one-tenth of the estate; the second takes one-tenth of what the first left, rather than one-tenth of the original estate; and the third takes one-tenth of what the second left; and then they later redistribute the portions equally, so that each daughter receives the same amount. In this way, the son retains a portion of the inheritance.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות סח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות סח., עין משפט נר מצוה כתובות סח. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות סח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות סח., רש"י כתובות סח., תוספות כתובות סח., ר"י מלוניל כתובות סח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות סח., רמב"ן כתובות סח. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות סח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות סח. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות סח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות סח., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות סח., שיטה מקובצת כתובות סח., מהרש"א חידושי הלכות כתובות סח., מהרש"א חידושי אגדות כתובות סח., פני יהושע כתובות סח., הפלאה כתובות סח., בירור הלכה כתובות סח., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות סח., אסופת מאמרים כתובות סח.

Ketubot 68a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 68a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 68a, Rif by Bavli Ketubot 68a, Collected from HeArukh Ketubot 68a, Rashi Ketubot 68a, Tosafot Ketubot 68a, Ri MiLunel Ketubot 68a, Piskei Rid Ketubot 68a, Ramban Ketubot 68a, Rashba Ketubot 68a, Raah Ketubot 68a, Meiri Ketubot 68a, Ritva Ketubot 68a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 68a, Shitah Mekubetzet Ketubot 68a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 68a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 68a, Penei Yehoshua Ketubot 68a, Haflaah Ketubot 68a, Beirur Halakhah Ketubot 68a, Steinsaltz Commentary Ketubot 68a, Collected Articles Ketubot 68a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144