ציון א.
גמרא. ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא: ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל״ וגו׳, וכתיב התם: ״יצאו אנשים בני בליעל...״, מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה.
כל המעלים עיניו מן הצדקה – הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה בליעל, ובעבודה זרה הוא אומר: ״יצאו אנשים בני בליעל...״, ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר: ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל...״. ונקרא רשע, שנאמר: ״...ורחמי רשעים אכזרי״, ונקרא חוטא, שנאמר: ״...וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא״. וכו׳.
(רמב״ם מתנות עניים י, ג)
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד... וכל המעלים עיניו ממנה – נקרא בליעל, וכאלו עובד עבודה זרה, וכו׳.
(שו״ע יורה דעה רמז, א)
בגמרא מובאים דברי רבי יהושע בן קרחה שהמעלים עיניו מן הצדקה הרי הוא כאילו עובד עבודה זרה, ובפשטות מדובר על מי שיודע על עני מסוים שנזקק לצדקה, והוא מתעלם מכך ואינו נותן לו.
הנצי״ב (העמק שאלה, שאילתא סב, ז) מדייק מלשון השאילתות ״ואילו מאן דמטי ליה עני ותבע ליה צדקה ולא יהיב ליה – דמי כמאן דפלח לעבודה זרה״, שמפרש שמדובר דוקא על מי שהעני מבקש ממנו צדקה ואינו נותן לו.
הוא מביא ראיה לדבר גם מהגמרא בבבא בתרא
(י, א): ״אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו?! דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה״ וכו׳, משמע שהדברים מכוונים כלפי מי שכבר ביקשו ממנו לתת.
הרמב״ם כותב הלכה נוספת בענין זה בפרק ז, ב: ״וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה – עובר בלא תעשה, שנאמר: ׳...לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון׳״, ומהר״י קורקוס כותב על כך שאינו מחויב לחפש אחרי העני, אלא אם ראהו והעלים עיניו – עובר בלאו משום ״לא תאמץ״. מדבריו משמע שעובר בלאו כשרואה את העני ויודע בו שצריך צדקה, אף אם אינו מבקש ממנו לתת, וכן כותב בעל ספר ראשון לציון (על השו״ע).
אולם בהלכה שלפנינו הרמב״ם נוקט כלשון הגמרא ״כל המעלים עיניו מן הצדקה״, ויתכן ששינוי הלשון מורה על ההבדל בדין, כלומר שעובר משום ״לא תאמץ״ רק אם מבקשים ממנו או שיודע על עני מסוים שנזקק לצדקה, אבל נקרא בליעל כל זמן שמתעלם מן הצדקה באופן כללי.
החיוב למכור כלי תשמישו קודם שיטול מן הצדקה
ציון ג – ו.
גמרא. תנן התם: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ולא?! והתניא: היה משתמש בכלי זהב – ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף – ישתמש בכלי נחושת! אמר רב זביד: לא קשיא, הא במטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא? דאמר ׳מאיסי לי׳? מטה ושולחן נמי אמר ׳לא מקבל עילואי׳! אמר רבא בריה דרבה: במחרישה דכספא. רב פפא אמר: לא קשיא, כאן קודם שיבא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.
עני שצריך, ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב – אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב, כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן – מוכרן ולוקח פחות מהן. במה דברים אמורים? קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה – מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך יטול.
(רמב״ם מתנות עניים ט, יד)
...ואם יש לו בית וכלי בית הרבה, ואין לו מאתיים זוז – הרי זה יטול, ואין צריך למכור כלי ביתו ואפילו הם של כסף וזהב. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל מגרדה או עלי שהם של כסף – מוכרם, ולא יטול מהצדקה. והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה – לא יתנו לו עד שימכור כליו. וכו׳.
(שו״ע יורה דעה רנג, א)
הגמרא דנה במה שנראה כסתירה בין המשנה במסכת פאה
(ח, ח), האומרת שהעני אינו צריך למכור את כליו קודם שיטול מתנות עניים, לבין הברייתא בסוגייתנו האומרת שאם היה משתמש בכלי זהב – ישתמש בכלי כסף.
רב זביד מתרץ שיש לחלק בין כוסות וקערות, שאינו חייב למוכרן, לבין מיטה ושולחן, שחייב להחליפם בכלים פשוטים יותר.
אולם הגמרא מקשה על תירוצו שאדם מקפיד גם על מיטה ושולחן ומביאה תירוצים אחרים ליישוב הקושיה, ומדברי הרי״ף (כט, ב בדפיו), הרא״ש (סי׳ יא) וראשונים נוספים מבואר שתירוץ זה אינו מקובל להלכה, ואם כן גם מיטה ושולחן אין מחייבים אותו למכור.
הבית יוסף והב״ח תמהים מתוך כך על הטור שמביא להלכה את החילוק בין כלי אכילה ושתיה לבין שולחן.
הב״ח מתרץ שלדעת הטור החילוק של רב זביד הוא בין כוסות וקערות לבין הכלים שפורסים על המיטה והשולחן, ובזה נדחו דבריו כיון שהגוף נהנה מהם והוא מקפיד עליהם. אבל כשמדובר על המיטה והשולחן עצמם – ודאי שמחייבים אותו למוכרם, כיון שאין גופו נהנה מהם.
הט״ז (סק״ד) כותב שגם בדברי רב זביד מדובר על שולחן ממש, אלא שיש הבדל בין השולחן הנזכר בגמרא לבין השולחן שעליו מדבר הטור. הוא מסביר שבזמן הגמרא היה לפני כל אחד שולחן קטן משלו, ולגביו הגמרא אומרת שנחשב ככליו האישיים והוא מקפיד שיהיו מכסף, מה שאין כן בזמן הזה שיש שולחן אחד המשותף לכולם, שצריך למוכרו.
בעל הדרישה (סק״ב) מפרש לעומת זאת שתירוצי הגמרא אינם חולקים זה על זה, וראייתו היא מכך שהגמרא לא נקטה בלשון ״אלא״ המורה שהתירוץ השני חולק על הראשון.
הגמרא מביאה תירוץ אחר בשם רבא בריה דרבה ולפיו מה שנאמר בברייתא שצריך למכור את כליו היינו ב״מחרישה דכספא״.
הרי״ף (שם) מפרש שהמחרשה היא מגרדת שמגרדים בה בבית המרחץ, וכן מפרש רבינו תם (בתוספות ב״מ קיג, א ד״ה ואת), והמאירי מוסיף שעלי ומכתשת דינם כמגרדת.
שיטתם מובאת גם בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה, והם מסבירים שאף על פי שהמגרדת היא בכלל הכלים הצריכים לגופו, בכל אופן צריך למוכרה מפני שרק מעט אנשים עושים אותה מכסף.
אולם תלמידי רבינו יונה עצמם מפרשים שמדובר על מחרשה ממש וכיוצא בה מכלים שאינם לצורך גופו של אדם, ולא על כלים מכסף שנעשים לצורך גופו.
בגמרא מובא תירוץ נוסף ביישוב הקושיה, אולם הרי״ף והרא״ש מביאים להלכה גם את התירוץ הזה, והבית יוסף מסיק מכך שגם הוא מקובל להלכה. כך גם פוסקים המאירי, רבינו ירוחם (אדם נתיב יט, ח״א) והאור זרוע (הל׳ צדקה סי׳ יד), והם מביאים את פירוש הרי״ף שמדובר במגרדת של מרחץ.
הרי״ד והריא״ז (הלכה ב, יז), לעומתם, אינם מביאים להלכה תירוץ זה.
ג. החילוק בין קודם שיבוא לידי גיבוי לבין אחר שיבוא לידי גיבוי.
זהו התירוץ של רב פפא בגמרא, וישנם מספר פירושים לדבריו.
רש״י מפרש שבמשנה מדובר על עני שבא לגבות מתנות עניים שאין מחייבים אותו למכור את כלי תשמישו, אבל בברייתא מדובר על מי שכבר גבה והתברר שלא היה עני, ועכשיו באים ליטול ממנו את הממון שקיבל שלא כדין, ועל כך נאמר שימכור אפילו את כלי תשמישו, וכן מפרש הריא״ז (שם).
ראוי להדגיש שרש״י והריא״ז נוקטים בלשונם שהעני בא לקבל לקט, שכחה ופאה, ועליו נאמר שאינו חייב למכור את כלי תשמישו, ואיננו יודעים אם כך הדין גם כשבא לקבל מקופה של צדקה.
באשר לחיוב למכור את כליו אם גבה שלא כדין, התוספות (ד״ה כאן) כותבים שאף על פי שזהו ממון שאין לו תובעים – משום קנס הוא חייב לשלם, וכן כותבים הרא״ש (סי׳ יא), הנמוקי יוסף ובעל שיטה מקובצת בדעת רש״י.
אולם רבינו קרשקש, הר״ן (כט, ב בדפי הרי״ף) והמאירי דוחים את פירוש רש״י, והריטב״א מוסיף שלא משמע כן מלשון הגמרא, ונראה שהם סוברים שאין מקום לקנס כזה שלא מצינו כמותו במקום אחר.
הרי״ף (שם) מפרש שכל זמן שהעני נוטל בצנעה – אין מחייבים אותו למכור, אבל אם הוצרך ליטול מהגבייה של הקופה – נותנים לו רק לאחר שימכור, וכן היא דעת הר״ן והמאירי.
הרמב״ם בפירושו למשנה (פאה שם) כותב בטעם הדבר שכאשר נוטל מקופה של צדקה נמצא שממעט מעות עניים ולכן צריך למכור את כליו.
הסבר נוסף ניתן לומר על פי דברי הקרבן נתנאל (אות צ-ק) שאינו צריך למכור כשנוטל בצנעה מפני שעדיין לא נתפרסם, ואם ימכור את כליו יתפרסם שהוא עני ויבוא לידי בושה, מה שאין כן כשנוטל מקופת הציבור שכבר נודע הדבר. יתכן שזו גם כוונת הטור כשכותב בשיטת הרי״ף ״שמקבל בסתר מיחידים ומקרוביו״.
התוספות כותבים בשם רבינו תם בדומה לפירוש הרי״ף, שקודם גיבוי היינו כשבא ליטול מדברים של הפקר, כגון לקט, שכחה ופאה, ולאחר גיבוי היינו כשבא ליטול מן הקופה. גם הר״ש (על המשנה בפאה) והאור זרוע (שם) מפרשים כך, אלא שלדעתם כשבא ליטול מן הגבאי אינו נוטל אפילו מלקט, שכחה ופאה קודם שימכור.
בדרך שונה במקצת משמע מלשון הר״ש בתוספותיו שכותב בשם רבינו חננאל שמחייבים אותו למכור את כלי תשמישו רק לאחר שהרגיל את עצמו לבוא לידי גבייה מן הקופה. אך יש להעיר שדברי רבינו חננאל מובאים גם בתוספות הרא״ש בשינוי לשון, באופן שהם מתאימים עם שיטת הרי״ף.
בשונה משיטת הרי״ף כותב הרא״ש בשם רבינו תם שקודם שגובה מן הקופה צריך למכור את הכלים שברשותו, אך אם לאחר שבא לידי גבייה נזדמנו לו כלים – אינו צריך למוכרם.
עם זאת יתכן שרבינו תם אינו חולק על דינו של רש״י, שהרי אין מדובר על מי שגבה שלא כדין, אלא על מי שגבה כדין ולאחר מכן נזדמנו לו כלים.
אמנם התוספות כותבים בשם רבינו תם פירוש אחר, אבל הב״ח (בהגהות על הגמרא) ובעל תפארת שמואל (על הרא״ש) כותבים שכנראה יש טעות בתוספות וצריך לגרוס שהדברים אמורים בשם רבינו חננאל.
גם הרא״ה כותב שהחילוק הוא בין כלים שכבר נשתמש בהם לבין כלים חדשים, אך הוא מפרש להפך מרבינו תם, שכלים שכבר נשתמש בהם – אין מחייבים אותו למכור קודם שיטול, אבל אם לאחר שנטל זכה בכלים אחרים – צריך למכור אותם.
בענין אחר מובא בשיטה מקובצת בשם רבני צרפת שאף קודם שבא לידי גיבוי, שאין מחייבים אותו למכור את כליו, היינו דוקא כשיש לו כלים מסוג אחד, אף שהם מזהב, אבל אם יש לו אותו כלי גם מכסף וגם מזהב – חייב למכור אחד מהם קודם שיטול מן הצדקה.
תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) כותבים בדומה לכך בשם הרמ״ה שאם אדם צריך למכור את כליו, ויש לו אותו הכלי מכסף ומזהב – צריך למכור את הכלי המשובח יותר, שהרי הוא רגיל להשתמש גם בכלי הפחות ממנו.
הרמב״ם פוסק שאין מחייבים את העני למכור את כלי תשמישו, כגון כלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהם, אבל מגרדה או עלי שעשויים מכסף – מוכרם ולוקח פחותים מהם, ודבריו הם על פי תירוצו של רבא בריה דרבה.
הבית יוסף מסביר שאף שמשתמשים בעלי להכנת המאכל צריך למוכרו כיון שאין מגישים אותו לפניו בשעת האכילה, ובעל הדרישה (סק״ב) מוסיף שלפי הרמב״ם גם המגרדת היא כלי שמשמש להכנת מאכל.
הרמב״ם אינו מזכיר את הדין במיטה ושולחן, אף שכאמור מן הגמרא משמע שדברי רב זביד נדחו. אך הב״ח מדייק מלשון הרמב״ם המוסיף שאין צריך למכור ״מצעות״, שמפרש שכוונת רב זביד היתה למצעות הנפרסים על השולחן והמיטה, ובזה נדחו דבריו.
הט״ז (סק״ד) מסביר באופן אחר שבזמן הגמרא היה מונח שולחן קטן לפני כל אחד, מה שאין כן כיום שכיון שהשולחן משותף לכולם צריך למוכרו, ולדעתו כך הוא הדין בכל הכלים המשותפים לכל בני הבית.
בנוסף לכך הרמב״ם מביא את תירוצו של רב פפא, ומחלק בין קודם שיגיע לגבות מן העם לבין אחר שגבה מהם, והבית יוסף כותב שסובר כדעת הרי״ף. אולם יש להעיר שמלשון הרמב״ם ״אבל אחר שגבה הצדקה״ משמע שדעתו קרובה לפירוש רבינו חננאל המובא בתוספות הר״ש, שמדובר דוקא במי שהורגל לגבות מקופת הציבור.
יש להעיר שהרמב״ם אינו מזכיר בהלכה שלפנינו את הדין בקשר ללקט, שכחה ופאה, אך בפירושו למשנה בפאה הוא כותב על כך שאינו מחויב למכור את כליו קודם שיטלם. כמו כן, מדבריו שם מבואר שאם בא לגבות מהקופה של הציבור מחייבים אותו למכור את כליו גם כשבא לגבות לקט, שכחה ופאה.
השלחן ערוך נוקט כלשון הרמב״ם, חוץ מהפרט האחרון, שבתירוצו של רב פפא הוא כותב במפורש כפירוש הרי״ף שמחלק בין הבא ליטול בסתר מיחידים לבין הבא ליטול מן הקופה.
הש״ך (סק״ד) מביא את דברי הטור שצריך למכור שולחן ומנורה, וכן את הסבר הב״ח ובעל הדרישה שצריך למכור כלים שאין גופו נהנה מהם.
מלבד זאת הש״ך מביא את שיטת רבינו תם שאם נזדמנו לו כלים לאחר שגבה מן הצדקה – אין מחייבים אותו למוכרם. הוא מזכיר גם את שיטת רש״י שאם גבה שלא כדין ואין לו כדי להחזיר מה שנטל – צריך למכור את כליו משום קנס, ונראה מדבריו שאין מוחים במי שפוסק כמותו.
שיעור הנדוניה שנותנים לבת לאחר מות אביה
ציון ט. כ.
משנה. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז – יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה. רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה – ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה.
גמרא. אמר שמואל: לפרנסה שמין באב... הוא דאמר כרבי יהודה, דתנן, רבי יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה – ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. ונימא: הלכה כרבי יהודה! אי אמר הלכה כרבי יהודה, הוה אמינא דוקא השיאה, דגלי דעתיה, אבל לא השיאה – לא, קא משמע לן, טעמא דרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא, לא שנא השיאה ולא שנא לא השיאה, והאי דקתני השיאה – להודיעך כחן דרבנן, דאף על גב דהשיאה וגלי דעתיה, לא אזלינן בתר אומדנא. אמר ליה רבא לרב חסדא, דרשינן משמך: הלכה כרבי יהודה. אמר ליה: יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי. ומי אמר רבא הכי? והתניא, רבי אומר: בת הניזונת מן האחין – נוטלת עישור נכסים; ואמר רבא: הלכתא כרבי! לא קשיא: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה. הכי נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים, קשיין אהדדי! אלא לאו שמע מינה: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה, שמע מינה.
האב שמת והניח בת – אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה. ומנין יודעין אומדן דעתו? מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו – אומדין בה. ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת – נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.
(רמב״ם אישות כ, ג)
מי שמת והניח בת – אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדונייתה ונותנין לה. ומנין יהיו יודעים אומדן דעתו? מרעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו – אומדין בה. הגה. ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו – הולכין אחר דעתו האחרונה. ואם לא ידעו בית דין אומדן דעתו – נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדונייתה... יש אומרים דאף האב בחיים אין לו להוסיף לבתו יותר מעישור נכסים, ואין נוהגין כן.
(שו״ע אבן העזר קיג, א)
א. מחלוקת התנאים במשנה ובתוספתא.
במשנה נאמר בתחילה שנותנים לבת ״מה שראוי להנתן לה״, ורבי יהודה אומר שנותנים לבת השניה כמו שהאב נתן לבת הראשונה, וחכמים סוברים ששמים את הנכסים ונותנים לה, ואין בודקים כמה נתן לראשונה.
בגמרא מובאים דברי שמואל שאמר בדעת רבי יהודה שאומדים את דעת האב גם אם לא השיא מקודם בת אחרת, ורש״י מפרש את דבריו שבודקים אם האב הוא ותרן או קמצן. בגמרא נאמר עוד שלדעת רבי אם לא אמדוהו – נותנים לבת עישור נכסים.
בנוסף לכך, בתוספתא (ו, א) מצינו שלש דעות בענין זה. לדעת תנא קמא אין אומדים את דעת האב אלא רואים את שכנגדן איך הן מתפרנסות, לפי רבי כל אחת נוטלת עישור נכסים, ולדעת רבי יהודה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, אבל חכמים אמרו לו שאין הכרח שיתן לכל בנותיו בשווה.
הרמב״ן, הרא״ה ורבינו קרשקש כותבים בביאור מחלוקת התנאים שדעת תנא קמא בברייתא היא כדעת חכמים במשנה, כלומר ששומת הנכסים הנזכרת בדברי חכמים פירושה שרואים את שכנגדן שיש להם נכסים כמותם כמה נותנים לבנותיהם, וכך נותנים גם לה. מכאן הם מוכיחים שגם לדעת רבי יהודה כאשר לא ניתן לאמוד את דעת האב שמים את הנכסים ואין נותנים עישור נכסים, שאם לא כן מדוע הוא חולק עליהם במשנה רק בכגון שהשיא את הראשונה.
הריטב״א כותב שגם מדברי התוספתא מוכח שלדעת רבי יהודה אין נותנים עישור נכסים, שהרי דברי רבי יהודה מובאים שם כדעה חולקת על רבי, אף שבגמרא נאמר שרבי מסכים לדברי רבי יהודה שהולכים אחר אומדן דעת האב במקום שאפשר, מכאן שרבי יהודה אינו מסכים לדברי רבי שנותנים עישור נכסים כשאין אומדן של דעת האב.
בסיכום הדברים הם כותבים שיש בענין זה שלש דעות: לדעת חכמים שמים את הנכסים ורואים כמה מקבלות נשים אחרות במצב כזה; לדעת רבי יהודה נותנים לשניה כמו לראשונה, אבל כשאי אפשר לאמוד את דעתו שמים את הנכסים כאמור, וגם לדעת רבי נותנים לשניה כמו לראשונה, אלא שאם אי אפשר לאמוד את דעתו נותנים לה עישור נכסים.
הר״ן (כט, ב בדפי הרי״ף) מוסיף שלפי פירוש רש״י על הרישא של המשנה, ש״מה שראוי ליתן לה״ היינו עישור נכסים, יוצא שכל שלש הדעות נזכרות במשנה. אולם הר״ן עצמו מעדיף לפרש את הלשון ברישא כפתיחה לדברי רבי יהודה וחכמים, ואם כן במשנה עצמה מובאות רק שיטותיהם של רבי יהודה וחכמים, ודעת רבי נזכרת בתוספתא ובגמרא.
הרי״ד מקבל את פירוש רש״י שלדעת תנא קמא במשנה נותנים לה עישור נכסים, ויתרה מזו הוא כותב שזו גם דעת חכמים ששמים את הנכסים כדי לתת לה מהם עשירית, וכן עולה מדברי התוספות לעיל (נ, ב ד״ה מאי), ואילו לדעת רבי יהודה הולכים אחר האומדן.
המאירי מסביר באופן שונה את מחלוקת התנאים. לדעתו, תנא קמא במשנה סובר כדעת תנא קמא בתוספתא, דהיינו שהראוי להינתן לה הוא כמו שכנגדן מתפרנסות. בדעת רבי יהודה הוא כותב שאם לא ניתן ללכת אחר האומדן – נותנים לה עישור נכסים, וחכמים סוברים שאין הולכים אחר האומדן הקודם אלא לפי מה שידוע עליו בשעת מיתה, ולדעתם אם אין אומדן – שמים את הנכסים, כלומר רואים כמה נשים שכמותן מתפרנסות.
המאירי אינו מזכיר את דעת רבי, ונראה שהוא סובר שדעתו כרבי יהודה, ובדבריו שנותנים עישור נכסים הוא מתייחס למצב שאין אומדן.
באשר לדברי רבי יהודה שנותנים לשניה כמו שנתן לראשונה, מהר״י בירב (שו״ת סי׳ מה, מובא בבאר היטב סק״ב) כותב שהולכים אחר האומדן רק כשהאב לא גילה דעתו במפורש כמה רוצה לתת לשניה.
בגמרא מובא שרבא פסק להלכה כרבי יהודה שהולכים אחר האומדן וגם כרבי שנותנים עישור נכסים, והוא מסביר שאם יש אומדן הולכים אחריו, אך כשאין אומדן – נותנים עישור מהנכסים.
ב. כשאומדים את האב ביותר מעישור נכסים.
לפי דעת רבינו חננאל (מובא ברי״ף דף כט, ב בשם גאון, ובתוספות לעיל נ, ב ד״ה ומאי) הולכים אחר אומדן דעת האב רק כדי לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף עליהם. כך פוסקים הסמ״ג (לאוין פא), מהר״ם מרוטנבורג (דפוס ברלין, שער שני סי׳ עה) והר״ן (על הרי״ף דף ל, א), והמרדכי (סי׳ קצ) מוסיף שכך פוסקים רבינו תם וריב״א.
ראייתם היא מכך שלא מצינו בגמרא מי שאומר שנותנים יותר מעישור נכסים, וכן לעיל
(נ, ב) בענין התקנה לכתובת בנין דיכרין נאמר שהיא עד עישור ולא יותר.
מאידך גיסא, הרי״ף (דף ל, א) והרא״ש (סי׳ יב) מביאים דעת גאון ולפיה הולכים אחר האומדן אפילו כשזה יותר מעישור נכסים. כך פוסקים רש״י (ד״ה ינתן), הרמב״ן, הראב״ד (מובא בר״ן שם), הרא״ה, הרשב״א, הראבי״ה (סי׳ תתקז), הרי״ד והריא״ז (פ״ד, הלכה ד, יא).
הרי״ף מסביר שמדברי רבי יהודה משמע בפשטות שהולכים לגמרי אחר האומדן, אף שהוא יותר מעישור נכסים. אולם נראה שהחולקים על שיטה זו סוברים שאין זו ראיה מוכרחת.
בעל אבני מילואים (סק״ג) מבאר שלדעת רבינו חננאל הדבר תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי, וכפי הפירוש שנתבאר לעיל שרבי יהודה חולק על רבי וסובר שבמקום שאין אומדן שמים את הנכסים ורואים כיצד שכנגדן מתפרנסות, ואין נותנים לה עישור נכסים דוקא. לפי זה הוא מסביר שלדעת רבי יהודה, שהולכים תמיד לפי הערכה ואומדן – הולכים אחריה לגמרי, אף שהיא יותר מעישור נכסים. אבל לפי רבי שיש קצבה ידועה של עישור נכסים, אף במקום שיש אומדן של האב הולכים לפיו רק לגרוע ולא להוסיף, וההלכה נקבעה כרבי.
כאמור, הרי״ף מביא את דעת הגאון שנותנים לפי האומדן אף יותר מעישור נכסים, והוא מוסיף שכיון שנפסקה הלכה כרבי יהודה יש לתת לפי האומדן אף יותר מעישור נכסים. רבינו יהונתן מבין שהרי״ף מכריע כדעה זו, וכך משמע מדברי הראבי״ה (שם).
אולם הבית יוסף, מהריב״ל (סי׳ עה) ומהרשד״ם (אה״ע סי׳ קלט) כותבים שהרי״ף לא הכריע במחלוקת, וכנראה מבינים שדבריו האחרונים של הרי״ף הם המשך דברי הגאון.
הרא״ש כותב שלמעשה כיון שיש מחלוקת בדבר אי אפשר להוציא מהיתומים יותר מעישור נכסים, וכך כותבים מהריב״ל (שם), הרשד״ם (שם ובסי׳ קפא) והראנ״ח (סי׳ סב).
כעין זה כותב מהרי״ק (סי׳ עח) ומוסיף שאף שאין בידינו לחייב לתת יותר מעישור נכסים, מכל מקום ראוי לתת לפי האומדן משום ״ועשית הישר והטוב״, ובדבריו הוא מתייחס למצב שהאב נתן לבנות הראשונות יותר מעישור נכסים.
ג. כשהניח נכסים רק כפי השיעור שנתן לראשונה.
הטור כותב בשם הראב״ד שנותנים לשניה כמו שנתן לראשונה אפילו אם כתוצאה מכך לא ישארו נכסים לשאר הבנים, וכן פוסק הריא״ז (פ״ד הלכה ד, יא).
בפשטות נראה שהם כותבים זאת לפי שיטתם שנתבארה לעיל, שנותנים לפי האומדן אף ביותר מעישור נכסים.
מתוך כך הב״ח מקשה על דברי הטור שבתחילה מביא את דברי הראב״ד שנותנים לשניה כמו לראשונה אף שאלה כל נכסיו, ולבסוף מביא את הכרעת הרא״ש שאין נותנים יותר מעישור נכסים.
בעל הדרישה (סקי״א) מיישב שהטור מביא את שיטת הראב״ד ללמדנו שלפי השיטה שהולכים אחר האומדן אף להוסיף על עישור נכסים, היינו אף שלא ישאר כלום לבניו ותתבטל נחלה דאורייתא.
הב״ח עצמו כותב שמדברי הראב״ד יש השלכה למעשה גם למסקנת הטור, לענין נתינת הנדוניה מקרקעות או ממטלטלין כפי שנתן לראשונה, אף שעל ידי כך לא ישארו קרקעות או מטלטלין לבנים, ובלבד שהסכום הכולל שיתן לא יהיה יותר מעישור כל נכסיו.
לעומתם הרש״ל (בביאורו לטור) כותב שאכן הטור פוסק כדעת הראב״ד, אלא שלדעתו יש הבדל בין האומדן של אב שהשיא בת בחייו לבין האומדן של אב שלא השיא בת בחייו, שאם השיא בת בחייו – נותנים לשניה אפילו את כל נכסיו, אך אם לא השיא – אין נותנים יותר מעישור נכסים.
הט״ז (סק״א) מוסיף שבגמרא מוכח שיש יותר סברה ללכת אחר האומדן כשהשיא בת בחייו מללכת אחר אומדן דעתו כשלא השיא.
בעל אבני מילואים (שם) מסביר את החילוק שלכתחילה אסור לתת יותר מעישור נכסים ויש בכך משום העברת נחלה, לכן אף שאומדים אותו כוותרן – לא ניתן לתת יותר מעישור נכסים, מפני שאולי לא היה נותן כך מחמת האיסור שבדבר. אבל אם ידוע שכבר נתן כך לבת הראשונה מוכח שאינו חושש לאיסור זה, ולכן נותנים לשניה כמו שנתן לראשונה.
אולם הב״ח ובעל הדרישה דוחים את החילוק של הרש״ל, מפני שמדברי הרא״ש והראב״ד (המובא בר״ן שם) עצמם מבואר שאין הבדל בין מי שהשיא בת בחייו לבין מי שלא השיא, מה עוד שלמסקנת הגמרא משמע שבכל אופן הולכים אחר האומדן.
שיטה נוספת בביאור דברי הראב״ד כותב המבי״ט (ח״א סי׳ רעז וח״ג סי׳ קנב), שלפי הראב״ד תמיד שמים בדעת האב אף להוסיף על עישור נכסים, אלא שאם השיא בת אחרת מקודם – נותנים אף את כל נכסיו, ואם לא השיא בת אחרת – נותנים לפי האומדן יותר מעישור נכסים, ובלבד שהבת לא תיטול יותר מהבן.
בניגוד לשיטת הראב״ד והריא״ז, הרי״ד סובר שאף שנותנים לפי האומדן יותר מעישור נכסים, מכל מקום אין לתת לה יותר מלבנים ודי לה שתיטול כמותם, וכן היא דעת המבי״ט (שם) עצמו.
בדברי המאירי יש שיטה שונה, ולפיה אין אומרים שהשניה תיטול את מה שקיבלה הראשונה אלא רק כשהנכסים שווים, אבל היה עשיר והעני צריכים לאמוד את דעת האב מה היה עושה במצב שנכסיו מועטים.
גם התוספות (ד״ה אי) כותבים שמה שנאמר בגמרא שאף רבי יהודה אינו מדבר על מצב שהיה עשיר והעני, היינו שנכסיו התמעטו ממה שהיה בתחילה, אף שיש לו כדי לתת כמו שנתן לראשונה, שכן ודאי לא יתן כעת כמו שנתן לראשונה.
הרמב״ם כותב שנותנים לבת לפי מה שאומדים את האב, והר״ן והמגיד משנה מבינים מסתימת לשונו ששמים באב אף להוסיף על עישור נכסים.
גם מחבר השלחן ערוך כותב שנותנים לפי אומדן דעת האב, והחלקת מחוקק (סק״ב) כותב שמשמע מדבריו שנותנים אף יותר מעישור נכסים.
הרמ״א כותב שיש אומרים שהאב לא יתן לבתו יותר מעישור נכסים אף בעודו בחיים, והחלקת מחוקק (סק״ה) מביא שהטעם הוא משום העברת נחלה מבניו, אך הרמ״א מוסיף שאין נוהגים כן.
בהמשך (סע׳ ב) מביא הרמ״א את הדעה שאומדים את דעתו של אב רק כדי לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף עליהם, וגם את הדעה החולקת שאף מוסיפים על עישור נכסים, ולפיה הוא כותב שאפילו אין לו אלא נכסים כשיעור שנתן לראשונה – נותנים הכל לשניה. עם זאת הוא מסיים שראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו.
הט״ז (סק״ב) מקבל להלכה את החילוק של הרש״ל, שאם השיא בת בחייו – נותנים כמו לראשונה אף יותר מעישור נכסים, ואם לא השיא ורק אומדים את דעתו – אין מוסיפים על עישור נכסים. דבריו מובאים בבית שמואל (סקי״ב), אך בבאר היטב (סקי״ב) מובאים גם אחרונים החולקים עליו.
באשר למי שהיה ותרן והשתנתה דעתו, הרמ״א כותב שהולכים אחר דעתו האחרונה. הבית שמואל (סק״ג) מסביר שרבי יהודה חולק על חכמים במשנה רק כשלא ידוע שהשתנתה דעתו, אבל כשהדבר ידוע – אף לדעת רבי יהודה הולכים אחר דעתו האחרונה.
דרכי החישוב של הנדוניה שנותנים לבת
ציון ל (סח, א), ציון א (סח, ב).
גמרא. גופא, אמר רבי: בת הניזונת מן האחין – נוטלת עישור נכסים. אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן, אין לו לבן במקום בנות כלום! אמר להן, כך אני אומר: ראשונה נוטלת עישור נכסים, שניה – במה ששיירה, ושלישית – במה ששיירה, וחוזרות וחולקות בשוה. כל חדא וחדא דנפשה שקלה! הכי קאמר: אם באו כולם להנשא כאחת – חולקות בשוה. מסייע ליה לרב מתנה, דאמר רב מתנה: אם באו להנשא כולם כאחת – נוטלות עישור אחד; עישור אחד סלקא דעתך?! אלא, נוטלות עישור כאחד.
הניח בנות רבות – כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה – עישור מה ששיירה ראשונה, ושלאחריה – עישור מה ששיירה שנייה, ואם באו כולן להנשא כאחת – ראשונה נוטלת עישור, והשנייה – עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית – עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר, וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה, ושאר הנכסים לאחים.
(רמב״ם אישות כ, ד)
הניח בנות רבות – כל שתבא לינשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה – עישור מה ששיירה הראשונה, ושלאחריה – עישור מה ששיירה שניה, ואם באו כולם לינשא כאחת – ראשונה נוטלת עישור, ושניה – עישור מה ששיירה ראשונה, וכן אפילו הן עשר, וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה. הגה. אף על פי שעישור נכסים אינו נגבה עד שתבא הבת להנשא, מכל מקום משערים לפי מה שהניח בעת מותו, וכן אם אומדין אותו – אומדין אותו מיד שמת, ואינה נוטלת עד שתנשא.
(שו״ע אבן העזר קיג, ד)
א. נתינת עישור נכסים לעומת נתינה לפי אומדן.
הגמרא דנה על החלוקה של עישור נכסים שנותנים לבת, ואיך מונעים מצב שבו לא ישאר כלום לבנים היורשים. לפיכך נאמר שכל אחת מהבנות נוטלת עישור מהנכסים שנשארו אחר שנטלה זו שלפניה.
בעל בית יעקב מבאר שדברי הגמרא אמורים רק כשנותנים לכל אחת עישור נכסים, מה שאין כן כשנותנים לפי אומדן דעת האב, שאז פשוט שאומדים את דעתו שלא היה נותן הכל לבנות בלי להשאיר ירושה לבנים.
אולם בבירור הלכה לעיל (ציון ט) הובאה שיטה שלפעמים נותנים לבת השניה כמו שנתן לבת הראשונה אף שלא נשאר כלום לבנים האחרים. לשיטתם נראה להסביר שכאשר מדובר על חלוקה שנותנים לפי עישור נכסים הדין שונה, מפני שזו תקנה קצובה ומן הראוי לנהוג באופן כזה שהבנים לא יפסידו.
הרשב״א (בחידושיו ובתשובות המיוחסות לרמב״ן סי׳ מו) מסיק מהאמור בסוגייתנו שהבנות נוטלות את עישור הנכסים בשעת נישואיהן ולא בשעת מיתת האב, ועל כן אמרו שאינן נוטלות בבת אחת אלא בזו אחר זו, כל אחת ממה שהשאירה האחרת. כמוהו כותבים הרי״ד והריא״ז (פ״ד הלכה ד, יב), והרשב״א מנמק זאת בכך שאין הבת נוטלת אלא מחמת הנישואין.
הרשב״א (בחידושיו) מוסיף שגם בחלוקה לפי אומדן הבנות נוטלות רק בשעת נישואין, אך את האומדן עושים כבר בשעת מיתה על פי נכסיו באותה שעה, וקובעים כמה ראוי לה לקבל בשעת הנישואין.
ניתן להבין מדבריו שבחלוקה לפי עישור נכסים החישוב אינו נעשה בשעת מיתה אלא בשעת נישואין לפי ערך הנכסים באותה שעה. אכן, רבינו קרשקש והמאירי כותבים במפורש שאם לאחר מיתה השתבחו הנכסים או התמעטו – מחשבים את עישור הנכסים לפי שוויים בשעת הנישואין, כיון שרק אז הבת זוכה בהם.
הב״ח (בהגהותיו על הר״ן, דף ל, א בדפי הרי״ף אות ו) מסביר שבחלוקה לפי אומדן כל אחת נוטלת בשווה ולכן ניתן לאמוד בשעת מיתה, מה שאין כן בעישור נכסים שכל אחת נוטלת ממה שנשאר, שמשערים לפי זמן הנישואין.
הר״ן (שם) תמה על הרשב״א מדוע אין עושים את החישוב גם בחלוקה לפי עישור נכסים בשעת מיתה, וכותב שכנראה הרשב״א הולך לשיטתו שגובים את עישור הנכסים רק מן הקרקעות, ולכן אין צורך לפסוק לה בשעת מיתה הואיל והקרקעות ידועות. מדבריו יוצא שמבין בדעת הרשב״א שעיקר החישוב של עישור הנכסים נעשה גם הוא בשעת מיתה.
אולם הר״ן עצמו חולק על הרשב״א וסובר שאף שגובים את עישור הנכסים מן הקרקעות, בכל זאת את החישוב עושים לפי כל הנכסים שברשותו כולל המטלטלין, ולכן ראוי שיחשבו גם את חלק הבנות מעישור נכסים לאחר מיתה.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים את ההלכה היוצאת מהגמרא שאם נישאות בזו אחר זו כל אחת נוטלת עישור ממה ששיירה קודמתה.
הרמ״א מוסיף שאף שהעישור נגבה רק בשעת הנישואין – בכל זאת משערים לפי מה שהניח האב במותו, וכך נוהגים גם כשהולכים לפי אומדן.
עם זאת ניתן לדייק מלשון הרמ״א שיש הבדל בין שני המצבים, שבעוד שבחלוקה של עישור נכסים הוא כותב שמשערים אותם לפי מה שהניח, הרי שבחלוקה לפי אומדן הוא כותב שאומדים אותו מיד כשמת ואינה נוטלת עד שתינשא. נראה אפוא שהרמ״א סובר כדעת הרשב״א לפי הבנת הר״ן, שבחלוקה של עישור נכסים עושים את השומה רק בשעת הנישואין על הנכסים שהיו לו בשעת מיתה, ואילו בחלוקה לפי אומדן עושים את השומה מיד בשעת מיתה, ואז קובעים כמה ראוי להינתן לכל אחת מהבנות לכשתינשא.