×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כְּגוֹן דְּאִית לַהּ מְחִיצּוֹת. וְכִי הָא דְּאָמַר עוּלָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אקַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁלֹּא הוּקַּף לְדִירָה, וַאֲפִילּוּ כּוֹר וַאֲפִילּוּ כּוֹרַיִים, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ – חַיָּיב. מ״טמַאי טַעְמָא? מְחִיצָה הִיא, אֶלָּא שֶׁמְחוּסֶּרֶת דָּיוֹרִין.
The valley discussed in the mishna in Teharot is unusual, as it refers to a case where it has partitions that are ten handbreadths high surrounding it. And in accordance with that which Ulla said that Rav Yoḥanan said: An enclosure [karpef], a large courtyard that is not contiguous with the house and does not serve a direct purpose for the house, that is greater than a field that produces a crop of two se’a, that was not originally surrounded by a fence for the purpose of residence, but with a partition to protect his belongings, and even if it is as large as a field that produces a crop of one kor, thirty times the size of a se’a, and even two kor, it is still considered a private domain. And, consequently, one who throws an object into it from the public domain on Shabbat is liable. What is the reason for this? It is a partition that surrounds the enclosure and its legal status is like that of a partition in every sense, except that it is lacking residents. Even though the Rabbis were stringent with regard to this enclosure because of the lack of residents and prohibited carrying in it as if it were a karmelit, that does not negate its primary legal status; by Torah law it is a full-fledged private domain. The same is true with regard to the aforementioned valley. The valley is a large area surrounded by partitions erected for the purpose of protection and thereby assumes private domain status.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
והא דתנן: רשות היחיד – כלומר: אינה רשות הרבים:
{בבלי שבת ז ע״א} (אמ׳ מר)⁠1 אבל הים והבקעה והאצטונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. אטו הני כולהו [לאו2] כרמלית נינהו3 כי אתא
רב דימי א״ר יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים אע״ג דזמנין דדחקי בה רבים ועיילי להתם כיון דלא ניחא תשמישתה ככרמלית דמיא: כי אתא רב דימי א״ר יוחנן בין העמודים נידון ככרמלית. אמר רב יהודה אמר רבי זירא איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית מ״ד בין העמודים כ״ש איצטבא ומ״ד איצטבא אבל בין העמודים לא דזימנין דדרסי ביה רבים והלכה כר׳ יוחנן: אמר רבא בר שילא אמר רב חסדא לבינה זקופה ברה״ר וזרק ונח בפניה חייב על גבה פטור אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא שגבוה ג׳ ולא דרסי ביה רבים אבל היזמי והיגי אע״ג דלא גבוה ג׳ רב חייא בר אשי אמר אפי׳ היזמי והיגי אבל צואה לא רב אשי אמר אפילו צואה:⁠4
1. אמ׳ מר: נוסף רק בכ״י א, כבגמרא לקמן ח ע״ב. חסר ב-גג, גד, גיג, גטו, גיז, גיח, גפא, כ״י נ, דפוסים, עיתים.
2. לאו: כך ב-גג, גד, גי, גיג, גטו, גיז, גיח, גפא, כ״י נ, דפוסים, עיתים. חסר רק בכ״י א.
3. כרמלית נינהו: גד: ״ככרמלית נינהו אלא״.
4. כי אתא... צואה: נוסף בדפוסים, מדפוס שני (רפ״א), ואילך, כברא״ש סי׳ ט-י. בעיתים (סי׳ ר״ו) המאמר מובא בלשון סיכום קצר, אך מפורש בחי׳ הרשב״א כאן (ד״ה אבל): ורבינו אלפסי ז״ל לא כתב מכל זה בהלכות כלום. ולכן רמב״ם שבת יד:ו לא פסק כר׳ יוחנן. כנראה דפוס ויניציאה השלים מהרא״ש, כדרכו.
ערך קב
קבא(עירובין סב: יבמות מט: גיטין סז. בכורות כג:) משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי פי׳ מעט וברור מכל ספק שהיא כסלת נקייה. (שבת ז) אלא מעתה הדיוע שחקק קב בבקעה בשבת לרבי מאיר הכי נמי דלא מיחייב פי׳ לקר חתיכת קורה וחקק בה כדי שיניח בה הקיטע שוקו כדתנן (שבת סה) הקיטע יוצא בקב שלו ופי׳ עושה דמות רגל מן עץ וחוקק בו ומשים בו שוקו כדי שלא יראה רגלו קטוע ומשים בו כתיתים כדי שלא יכאב מקום חתיכת שוקו בעץ שהיא מקיש. ועוד מפורש בערך כתית. (חגיגה ד) רגלים פרט לבעלי קבין. (ערכין פי״ח כלים פי״א) הקב שלה ר׳ טרפון מטמא גם זה פי׳ נרתק שלה וכלי הוא כמו קב הקטע שהיא כלי ונרתק לרגל (יבמות קב) חליצה בקב הקטע ובמוק ובסמיכת הרגלים פי׳ ר״ח ז״ל קב זה מחופה עור ובו הקטע יוצא בקב שלו בשבת (סנהדרין כט) ההוא דהוו קרו ליה קב רשו כלומר יש לו חובות מלא קב (כתובות סב סוטה כא) רוצה אשה בקב ותפלות מט׳ קבין ופרישות פי׳ כיצד המשרה את אשתו ע״י שליש לא יפחות לה מב׳ קבין חטין בשבת ומשמש עמה והמודר על אשתו מתשמיש המטה מוסיפין לה על כתובתה ג׳ דינרין בשבת וג׳ דינרין עושין י״ח קבין לפי חשבון ד׳ סאין בסלע כיצד הסלע ד׳ דינר והולכין ד׳ סאין בסלע הרי סאה בדינר ולג׳ דינרין ג׳ סאין וג׳ סאין הם י״ח קבין הרי ימצאו כשאינו משמש עמה י״ח קבין וכשמשמש עמה ב׳ קבין הרי ט׳ קבין לכל קב וקב זהו שאמרו רוצה אשה בקב ותפלות מט׳ קבין ופרישו׳ פי׳ אחר רוצה אשה שיהיה בעלה חמר יהיה מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חטין בלבד ולא יהא גמל שיהא הולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונתה אלא אחת לשלשים יום ואע״פ שמביא לה בשבת ט׳ קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט׳ קבין ופרישות שלשים יום. (כתובות סח) המסמא את עינו המצבה את כריסו המקב׳ את רגלו ואת שוקו פי׳ משים קב בשוקו להתראות שהוא חגר:
ערך תפס
תפסב(עירובין פה:) רבי יהודה אומר אם יש תפיסה של יד בעל הבית אינו אוסר עליו פי׳ דאית ליה לבעל הבית מקצת כלי תשמיש באותן בתים דכיון דלא עקר דעתיה מנהון ההוא איניש דדר שם לא אסר מאן דאחית עירוב. (נדרים מו.) אם יש לו בהן תפוסת יד אסור (גמרא) כמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע אבל בבצים מותר פי׳ שייר לעצמו הבצים שגובין במרחץ פי׳ אחר אם שייר לעצמו מקום במרחץ כדי ליבש שם בצים של יוצר והן עיגולין קטנים של אדמה שעושין מהן כלי חרס (פסחים סה) תפיסה בעלמא פי׳ היה מתפישו ד״א כגון צרור וכיוצא בו כנגד הכוליא לעמוד על המנין (בבא בתרא קלו) האחין שקנו אתרוג מתפוסת הבית פי׳ קודם שיחלוקו האחין בנכסי האב קנו אתרוג מן הערבון של אביהן קנו מתפוסת הבית חייבין כבר פירשנו בערך קלבון (עבודה זרה מה) מפני מה האשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם פ׳ בגמ׳ כל שיש בה תפיסת ידי אדם לאיתויי מאי לאו לאיתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו (סנהדרין מה) והתניא אין נקברין עמו אמר רב פפא מאי עמו עמו בתפיסתו פי׳ בד׳ אמות דיליה כדגרסינן מת תופש ד׳ אמות דיליה (כתובות מו) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת פי׳ לא נתפשה באונס אלא ברצונה מסרה עצמה לביאה אסורה. (שבת ז) ותופשת עד עשר׳ פי׳ דעד עשר׳ הויא כרמלית אבל למעלה רשות היחיד וי״מ מקום פטור הוא (א״ב לשון פסוק אבי כל תופש):
א. [איין מאסס.]
ב. [טרגרייפען.]
כגון דאית לה מחיצות – ואשמעינן דאע״ג דהיקפה יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שאין ביתו סמוך לה קודם היקף ולענין לטלטל לתוכה הויא ככרמלית כדאמרינן בעירובין שאין מטלטלין בו אלא בד׳ אפ״ה דאורייתא רה״י היא והזורק מרה״ר לתוכה חייב.
כדעולא – דאמר מחיצה היא לקרות רה״י אלא שמחוסרת דירה לכך אסורה לטלטל מדרבנן והא דקתני רה״ר לטומאה כגון שיש פתחים במחיצותיה ונכנסין בזו ויוצאין בזו.
מקצת פיר׳: דעד עשרה הויא כרמלית למעלה מי⁠[׳]א לא הויא כרמלית, ולם יקל [=ולא אמר] עשרה לא הויא כרמלית, [א]⁠לא למעלה מי⁠[׳] לא הויא כרמלית. ואן סאל סאיל פאדא כאן [=ואם ישאל השואל, וכי יהיה]⁠ב מקום גבוה י׳ ורחב ד׳ כרמלית, (ומקום) [והרי מקום] שגבוה י׳ ורחב ד׳ רשו׳ היחי׳. (רמבא) [גואבה]⁠ג כאן לה [=תשובתו, היה לו] ד׳ מחיצות כאן [=יהיה] רשות היחיד, (ומה) [ומא] לם תכון לה [=ומה שאין לו] ד׳ מחיצות כאן [=יהיה] כרמלית.⁠ד
מותר לטלטל (בכולן) [בכולו],ה (/פיהא)⁠ו [פיר׳] כיון שגבוה עשרה נעשה רשות היחי׳ ולפי׳ מותר לטלטל (בכולן) [בכולו].
אין מטלטליןז אלא בד׳ח אמות, [שכ]⁠שאין בגבהו י׳ דינו כדין הכרמלית ואין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות כדאמריט בדין הכרמלית ואין נושאין ונותנין לתוכן.⁠י
א. כ״ה בגמ׳
ב. מילולית, ואם היה.
ג. יתכן להגיה ׳רבמא׳ =אפשר.
ד. כ״כ בר״פ.
ה. לפנינו.
ו. [=בהן].
ז. לפנינו מוסיף, בו
ח. כ״ה בד״ס. ולפנינו, ארבע
ט. ו.
י. לפנינו שם, בתוכה
אמר עולא אמר ר׳ יוחנן קרפיף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפילו כור אפילו כוריים אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות והזורק לתוכו חייב דירה היא אלא שמחוסרת דיורין. כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן בין העמודים נדון ככרמלית, דכיון דלא מסתגי בהדיא ככרמלית דמיא. ורב יהודה אמר אצטבא לפני העמודים נדון ככרמלית אבל בין העמודים לא. ור׳ יוחנן דאמר בין העמודים כל שכן אצטבא. והלכתא כר׳ יוחנן.
א״ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפילו כור ואפילו כוריים וכו׳ מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. כלומר: ואסור לטלטל בכולה אלא בד׳ אמות מדרבנן. וגרסינן בפרק עושין פסין (עירובין כד.) אמר רב נחמן אמר שמואל קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה פורץ בה פרצה יותר מעשר אמות וגודרו ומעמידו על עשר ודיו, כלומר: מעמידו על עשר לשם דירה ודיו דדמי כמי שהוקף כולו לדירה, ופרצה זו של עשר הוי כפתח ומותר לטלטל בכולו כחצר.
כגון דאית ליה מחיצות גמורות גבוהות י׳ מכל צד – דמעיקר׳ הוה ס״ד דיש לו מחיצות קצת דאי לא היכי הוי רה״י לטומאה דהא לא מקום התירא הוא והא דחשבי׳ ליה ר״ה לטומאה בימות החמה לפי שיש בה פתחים במחיצותיה ונכנסים בזו ויוצאים בזו כדפרש״י ז״ל וכי הא דאמר עולא א״ר יוחנן וכו׳. פי׳ אשמעי׳ מתנית׳ כי הא דאמר עולא דאפי׳ בקעה יותר מסאתים שלא הוקפה לבירה רה״י הוא לחייב הזורק לתוכה.
גמ׳ קרפף יותר מבית סאתים כו׳ הזורק לתוכו חייב. עי׳ לקמן פ׳ ע״א ברש״י ד״ה והוא שיש חיוב כו׳ וד׳ צט ע״ב ברש״י ד״ה מוקף לכרמלית וצע״ג:
כגון דאית [שיש] לה מחיצות גבוהות עשרה טפחים מסביב. וכי הא [כמו הלכה זו] שאמר עולא אמר ר׳ יוחנן: קרפף, שהיא חצר גדולה שאיננה מצורפת ומשמשת במישרין את הבית, שגודלו יותר מבית סאתים, שלא הוקף בגדר מתחילה לצורך דירה בתוכו, כי אם במחיצה לשמור על חפצים בלבד, ואפילו היה גדול עד כדי בית כור (פי שלושים מסאה) ואפילו בית כוריים — נחשב הוא עדיין לרשות היחיד, והזורק לתוכו בשבת חפץ מרשות הרבים — חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — מחיצה היא שמסביב לקרפף, ודינה כמחיצה לכל דבר, אלא שמחוסרת דיורין. ואף שמשום חסרון זה החמירו חכמים בקרפף זה ואסרו לטלטל בתוכו כאילו היתה כרמלית, ואולם אין זה מבטל את עיקר דינו, שמן התורה הריהו רשות היחיד גמורה. וגם בקעה זו שהוזכרה היתה שטח גדול שהוקף מחיצות לשמירה ונעשה על ידי כך רשות היחיד.
The valley discussed in the mishna in Teharot is unusual, as it refers to a case where it has partitions that are ten handbreadths high surrounding it. And in accordance with that which Ulla said that Rav Yoḥanan said: An enclosure [karpef], a large courtyard that is not contiguous with the house and does not serve a direct purpose for the house, that is greater than a field that produces a crop of two se’a, that was not originally surrounded by a fence for the purpose of residence, but with a partition to protect his belongings, and even if it is as large as a field that produces a crop of one kor, thirty times the size of a se’a, and even two kor, it is still considered a private domain. And, consequently, one who throws an object into it from the public domain on Shabbat is liable. What is the reason for this? It is a partition that surrounds the enclosure and its legal status is like that of a partition in every sense, except that it is lacking residents. Even though the Rabbis were stringent with regard to this enclosure because of the lack of residents and prohibited carrying in it as if it were a karmelit, that does not negate its primary legal status; by Torah law it is a full-fledged private domain. The same is true with regard to the aforementioned valley. The valley is a large area surrounded by partitions erected for the purpose of protection and thereby assumes private domain status.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בִּשְׁלָמָא רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כִּדְעוּלָּא; אֶלָּא עוּלָּא מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ? אָמַר לָךְ: אִי דְּאִית לַהּ מְחִיצּוֹת ״בִּקְעָה״ קָרֵי לַהּ? קַרְפֵּף הִיא! וְרַב אָשֵׁי – ״רה״ירְשׁוּת הַיָּחִיד״ קָתָנֵי.:

The Gemara asks: Granted, in explanation of the mishna, Rav Ashi did not say in accordance with the opinion of Ulla, as he provided a reason for it. However, what is the reason that Ulla did not say in accordance with his own halakha that he cited in the name of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: Ulla could have said to you: If the mishna is referring to a case where it has partitions, would it call that place a valley? It is an enclosure. The implication of the word valley is that there are no partitions at all. And Rav Ashi defends his opinion by saying: The language taught in the mishna is: The private domain and not a karmelit. Therefore, his explanation more closely approximates the language of the mishna.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אשי אוקמ׳ בבקעה דאית לה מחיצת,⁠1 מדקתני: רשות היחיד.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מחיצת״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עולא – דאמר אמאי קרי לה רה״י כו׳ מ״ט לא אמר כגון דאית לה מחיצות ורה״י גמורה קאמר וניזיל בתר שמעתיה דאמר הזורק לתוכו חייב.
ורב אשי – אמר לך רה״י קתני וכרמלית לא קרי לה תנא רה״י.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרפף הוא כל מקום שלא הוקף לדירה אלא לסבה אחרת אע״פ שיש בה מחיצות גבוהות עשרה כגון גנות ופרדסים ורחבה שאחורי הבתים שאינה נעשית לדירה וכל שהוא יתר מבית סאתים שהוא בחשבון מאה על חמשים אין מטלטלים בה אלא בארבע אמות ואם טלטל בכלו פטור הא בבית סאתים או פחות מטלטלים בכלו ולענין להוציא או להכניס מרה״ר לתוכן או מתוכן לרה״ר אפי׳ ביותר מבית סאתים חייב רה״י הוא דבר תורה ומ״מ להוציא או להכניס מרה״י לתוכו או מתוכו לרה״י אפי׳ בפחות מבית סאתים אסור אלא שהוא פטור אף ביתר מבית סאתים ואיסור זה אף בששניהם שלו והרבה דיורין נכללים בדין זה שהם רה״י גמור ולהחמיר עשאום ככרמלית מהם בכל ענין ומהם בקצת דיניהם ובמסכת עירובין יתברר הכל בע״ה:
קרפף זה יראה שלענין טומאה בימות החמה מיהא רה״ר היא שהרי תרצה רב אשי במוקפת מחיצות ולא הקשו לו א״כ בימות החמה היאך היא רה״ר לטמאה וא״כ יראה הטעם מפני שאין כאן סתירה שיאמר עליו ונסתרה וכו׳ שמשם למדו ספק טומאה של רה״י ומ״מ אפשר שאין הלכה כרב אשי:
אי דאית ליה מחיצות בקעה קרי ליה קרפף היא – פירוש: דסבר עולא דטפי משתמיט תנא למקרי רה״י ............. מלמקרי לקרפף לגבעה ורב אשי סבר איפכא.
שם רה״י קתני. וע״ש בטהרות פ״ו מ״ז שבילי בית הגלגל רה״י לשבת ושם מ״י איסטוונית רה״י לשבת וצ״ע:
ושואלים: בשלמא [נניח] לרב אשי שהוא לא אמר את פירוש הדברים כפי שפירש זאת עולא, לפי שיש טעם לדבר, אלא עולא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמעתיה [כהלכה שלו עצמו]? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך עולא: אי דאית [אם מדובר באופן שיש] לה מחיצות האם ״בקעה״ קרי [קורא] הוא לה?! והלא קרפף היא! שמלשון ״בקעה״ מסתבר שאין לה מחיצות כלל. ורב אשי מצדיק את שיטתו באמרו ש״רשות היחיד״ קתני [נאמר] במשנה ולא ״כרמלית״, ודבריו קרובים, איפוא, יותר ללשון המשנה.
The Gemara asks: Granted, in explanation of the mishna, Rav Ashi did not say in accordance with the opinion of Ulla, as he provided a reason for it. However, what is the reason that Ulla did not say in accordance with his own halakha that he cited in the name of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: Ulla could have said to you: If the mishna is referring to a case where it has partitions, would it call that place a valley? It is an enclosure. The implication of the word valley is that there are no partitions at all. And Rav Ashi defends his opinion by saying: The language taught in the mishna is: The private domain and not a karmelit. Therefore, his explanation more closely approximates the language of the mishna.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ״וְהַכַּרְמְלִית״ – אַטּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי, לָאו כַּרְמְלִית נִינְהוּ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי א״ראֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה באֶלָּא לְקֶרֶן זָוִית הַסְּמוּכָה לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים, דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּזִימְנִין דְּדָחֲקִי בֵּיהּ רַבִּים וְעָיְילִי לְגַוַּהּ, כֵּיוָן דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ – כִּי כַרְמְלִית דָּמֵי.

In the Tosefta, the list of places whose legal status is that of a karmelit also includes karmelit. The Gemara asks: Aren’t they, all the other places listed there, i.e., a sea, a valley, and a colonnade, a karmelit too? If so, what is this karmelit that is prominently mentioned here? The Gemara answers: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: This addition of karmelit was only necessary in order to teach the case of a corner adjacent to the public domain, where, although at times the multitudes push their way in and enter it, since its use is inconvenient it is considered a karmelit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרר״י מלונילרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, ואיצטבא שלפני העמודיםככרמלית נידונין.
כל שאין גבוה מן הקרקע ג׳ טפחים, כגון ליבני וכיוצא בה – כרשות הרבים דמי.
וכל הגבוה שלשה טפחים ואין בו רחב ארבעה, וזרק ונח על גביו – פטור, חוץ מן הזורק ונח על פי הכלב, או בפי הכבשן, או בידו של אדם וכיוצא בהן המפורשת בהמוצא1 תפילין, משום דמחשבתו משויא להו מקום. ומפורש בהמוצא תפילין כי האי גונא דכל פחות מג׳ בארץ – כארץ חשיב.
1. כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בהמשך השורה גם בכ״י וטיקן 128. בכ״י וטיקן 128 כאן: ״בהמוציא״ (וכן בכמה מקומות בהמשך המסכת).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אטו כולהו – הנך ים ובקעה ואיסטוונית לא זו היא כרמלית דהוזכר במנין רשויות הא קתני אינו לא כרה״י ולא כרה״ר ואין מוציאין כו׳ ש״מ זו היא רשות שלישי.
לא נצרכה – כרמלית דקתני אלא לאוסופי כרמלית אחריתי כגון קרן זוית שנכנס בו בית לתוכו והניח מקרקעו לרה״ר.
לא ניחא תשמישתיה – שאין יכולין להכנס לה להדיא דרך הילוכו אי נמי בית שפניו עומד באלכסון שזויתו אחת סמוכה לרה״ר והשניה משוכה מרה״ר ולפנים זוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס בהדי׳ בתוך כניסה של זוית האחרת.
לא נצרכה אלא לקרן זוית – לא בעי למימר דאיצטריך לצדי רה״ר משום דלר״א כרה״ר דמי ואפילו אית בהו חיפופי או שמא מספקא ליה אי מודה להו רבי אליעזר אם לאו.
{שמעתא דבאור כרמלית}
והכרמלית. אטו כולהו לאו כרמלית נינהו. כי אתא רב דימי אמר: לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים – כלומר, זו היא עיקר כרמלית שגזרו עליה חכמים משום דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם ומתחזיא כרשות הרבים. ושויוה ככרמלית1 משום דלא ניחא תשמישתא. וכולהו הנך אחרניתא משום לתא דהך גזרו רבנן בהו וזו היא עיקר2 הגזרה.
וכה״ג אמרינן בפירקין דלקמן (בבלי שבת כ״ג:): אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו. אמר רבא: מפני3 הרמאין. כלומר, שזו היא עיקר התקנה שאמרה תורה הנח פאה בתוך שדה, וזה הטעם כעיקר לכל הטעמים כולן.
ירושלמי - כרמלית. תאני ר׳ חייא: כרמל רך ומלא. אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני. אף הכא אינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד אלא כרמלית.
ובגמרא דילן (בבלי שבת ז׳.) אמר רב ששת: ותופסת עד עשרה. מאי תופסת עד עשרה. אילימא דאי איכא עשרה4 הויא כרמלית. וא״ת: הא רשות היחיד היא כל שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה. איכא למימר: הכא במאי עסקינן, דלית ליה אלא חדא מחיצה או שתי מחיצות גבוהות עשרה וכהאי גונא הויא כרמלית למאי דקא סלקא דעתין.
1. בדפו״ר: כרמלית
2. בדפ״ר: העיקר
3. בכתי״ס: משום
4. גרסתנו: מחיצה עשרה. ונראה שתיבת מחיצה הושמטה בטעות
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אטו כולהו לאו כרמלית נינהו. כלומר ים ובקעה ואסטוונית לאו כרמלית מקרו בתמיה, הלא דין אחד להם, ומה בא להוסיף זה השם. ושם כרמלית כ⁠[א]⁠רמלית, כאלמנה שאין לה בעל, ואינה לא כבתולה ולא כאשת איש, כך כרמלית אין יודעין ליחס משפחתה לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים.
לא נצרכה. הכרמלית דקתני, אלא לאוסופי כרמלית אחריתי, כגון קרן זוית שנכנס מביתו לתוכו והניח מקרקעו לרשות הרבים, ולא ניחא תשמישתיה שאין יכולין ליכנס לתוכה בני רשות הרבים להדיא דרך הילוכן. אי נמי כגון בית באלכסון, שזוית אחת סמוכה לרשות הרבים, והשניה מרשות הרבים לפנים, אותו זוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס לה בהדיא בתוך כניסה של זוית האחרת.
לא נצרכה אלא לקרן זוית. הוא הדין דהוה מצי למימר לא נצרכה אלא לצידי רשות הרבים, אלא משום דפליגי ביה ר׳ אליעזר ורבנן (שבת ו.) דלרבי אליעזר הוי רשות הרבים לא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא, ואפילו בצדדים דאית בהו חפופי לא בעי לאוקמה משום דמספקא ליה אי מודה בהו רבי אליעזר.
אבל לפני העמודים כרשות הרבים דמו. ואף על פי שאין בין עמוד לעמוד רוחב שש עשרה שהוא רוחב רשות הרבים דאורייתא כדאיתא בפרק הזורק (שבת צט.), אלא דהכא לא מסתברא שיהא העמוד ממעט בשיעור הרשות, שאם כן אפילו נעץ קנה ברשות הרבים ימעטנו. ומיהו קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בין העמודים נידון ככרמלית, וכל שכן אצטבא, משום דרבי יוחנן לגבי רב קיימא לן כרבי יוחנן וכל שכן לגבי רב יהודה דהוא תלמידיה דרב. אבל הרמב״ם ז״ל (פי״ד מהל׳ שבת ה״ו) פסק כרב יהודה, ולא ירדתי לסוף דעתו. ואולי משום דקתני בברייתא דלעיל (שבת ו.) האיצטוונית ולא מני בין העמודים בהדייהו דהויא רבותא טפי. ואינו מחוור דאם כן ליקשי מינה לרבי יוחנן, ואם בעלי הגמ׳ לא סמכו על זה להקשות ממנה לרבי יוחנן איך נסמוך עליה לדחות דברי רבי יוחנן דהלכה כמותו בכל מקום לגבי רב ושמואל וכל שכן לגבי רב יהודה תלמידם. ורב אלפסי ז״ל לא כתב מכל זה בהלכות כלום.
בגמ׳ והכרמלית אטו כולהו לאו כרמלית נינהו כי אתא רב דימי אר״י לא נצרכה אלא לקרן זוית כו׳. ויש לדקדק אכתי אמאי קרי להאי כרמלית טפי מאינך דלעיל ים ובקעה ואסטוונית. ויש ליישב ע״פ מה שכתבו תוס׳ לעיל בשם הירושלמי דכרמלית היינו מלשון כרמל דכתיב בקרא שפירושו לא לח ולא יבש אלא בינוני והיינו שדומה קצת ללח ויבש א״כ לא שייך הך מילתא אלא לענין קרן זוית הסמוכה לר״ה דוקא דא״כ דמי קצת לר״ה כיון דזימנין דחקי ביה רבים ודומה קצת לרה״י כיון שהוא בקרן זוית הסמוכה לרה״י דא״כ הוא באמת של יחיד כמו שפירש״י משא״כ בים ובקעה לא דמי כלל לא לר״ה ולא לרה״י דהא לא שכיחי בי׳ רבים ולית להו מחיצות כנ״ל וק״ל:
א ברשימת המקומות השנויים בתוספתא ודינם כרמלית נמנית גם הכרמלית. ושואלים: אטו כולהו [והאם כולם], כל שאר הדברים השנויים שם, כגון ים בקעה ואיסטוונית, נמי לאו [גם כן לא] כרמלית נינהו [הם]? ואם כן, מה היא כרמלית זו המוזכרת כאן בהבלטה? ומשיבים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: לא נצרכה תוספת זו ״והכרמלית״ אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים. דאף על גב דזימנין דדחקי ביה [שאף על פי שלפעמים דוחקים בה] רבים ועיילי לגוה [ונכנסים לתוכה], כיון דלא ניחא תשמישתיה [שאיון שימושה נוח], כי [כמו] כרמלית דמי [היא נחשבת].
In the Tosefta, the list of places whose legal status is that of a karmelit also includes karmelit. The Gemara asks: Aren’t they, all the other places listed there, i.e., a sea, a valley, and a colonnade, a karmelit too? If so, what is this karmelit that is prominently mentioned here? The Gemara answers: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: This addition of karmelit was only necessary in order to teach the case of a corner adjacent to the public domain, where, although at times the multitudes push their way in and enter it, since its use is inconvenient it is considered a karmelit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרר״י מלונילרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כִּי אֲתָא רַב דִּימִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּין הָעַמּוּדִין נִידּוֹן כְּכַרְמְלִית. מ״טמַאי טַעְמָא? אַף עַל גַּב דְּדָרְסִי בַּהּ רַבִּים, כֵּיוָן דְּלָא מִסְתַּגִּי לְהוּ בְּהֶדְיָא – כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא. אָמַר ר׳רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יְהוּדָה: גאִיצְטְבָא שֶׁלִּפְנֵי הָעַמּוּדִים נִידּוֹן כְּכַרְמְלִית.

Similarly, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Between the pillars alongside the public domain is judged like a karmelit. What is the reason for this? Although the multitudes stride there, since they cannot walk in it in a direct manner, uninterrupted, it is considered like a karmelit. Rabbi Zeira said that Rav Yehuda said: The same is true for the bench that is before the pillars upon which the merchants place their wares; it is judged to be like a karmelit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין העמודים – שהיו עמודים ברחבה ותולין בהם התגרים פרגמטיא וגם איצטבאות היו לפניהם לישב שם התגרים.
לא מסתגי להו להדיא – שהיו עמודים הרבה באורך ורוחב וזה שלא כנגד זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אצטבא שבין העמודים תידון ככרמלית – פירוש: אתא למימר דאף על גב דקימא בין העמודים שכל העולם דורסין אותן לא אמרינן בטלא לגבי רשות הרבים אלא כרמלית היא וכגון דרחבה ארבעה. ובספר הישר ראיתי כתוב אינה רחבה ד׳ ואעפ״כ תידון ככרמלית הואיל ובין העמודים לא מיסתגי בהדיא לא הויא אצטבה בטילה לגבי רשות הרבים למיהוי מקום פטור. ואינו נראה לי דאטו מקום פטור בטל הוא לגבי רשות הרבים אם כן המוציא מרשות היחיד לתוכו היה חייב אלא מקום חלוק הוא לעצמו ומפני שאין בו ד׳ על ד׳ אינו חשוב להיאסר ואי לא דרסי רבים בין העמודים כל שכן שתהיה מקום פטור. והנכון נראה לי מה שכתבתי.
הא דאמר רב יהודה איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית. תמיהא לי מאי קא משמע לן הא בהדיא קתני בברייתא והאצטוונית. ועוד מאי שלפני העמודים דקאמר לימא האיצטבא סתם. ואולי אפילו באיצטבא שאינה גבוהה שלשה קאמר, ומפני שהיא לפני העמודים אינה נוחה לידרס והלכך נפקא ליה מתורת רשות הרבים. אלא שמצאתי בירושלמי (פ״א סוה״א) בהיפך מזה, דגרסינן התם ר׳ זעירא בשם רב יהודה זעיר בר חיננא בשם ר׳ חנינא סמטיות שבין העמודים נידונין ככרמלית. רבי שמואל בר חייא בשם ר׳ חנינא פירחי העמודים נידונין ככרמלית, לכך צריכא בגבוהין שלשה, עד כאן בירושלמי. ועדיין אני אומר כי יש שבוש בגירסת הירושלמי, ובשאינן גבוהין היא דהא צריכה, דאילו בגבוהין שלשה פשיטא. וצ״ע.
בגמ׳ כיון דלא מסתגי להו בהדיא כו׳ אמר רבי זירא אמר ר״י איצטבא כו׳ כצ״ל:
וכעין זה, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: בין העמודין שבצד רשות הרבים נידון ככרמלית. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אף על גב דדרסי [אף על פי שדורסים, דורכים] בה רבים, כיון דלא מסתגי להו בהדיא [שאין הם יכולים ללכת בה במישרין]ככרמלית דמיא [היא נחשבת]. אמר ר׳ זירא אמר רב יהודה: אף האיצטבא שלפני העמודים שעליה מניחים הסוחרים את סחורתם נידון ככרמלית.
Similarly, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Between the pillars alongside the public domain is judged like a karmelit. What is the reason for this? Although the multitudes stride there, since they cannot walk in it in a direct manner, uninterrupted, it is considered like a karmelit. Rabbi Zeira said that Rav Yehuda said: The same is true for the bench that is before the pillars upon which the merchants place their wares; it is judged to be like a karmelit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) למ״דלְמַאן דְּאָמַר בֵּין הָעַמּוּדִים – כ״שכׇּל שֶׁכֵּן אִיצְטְבָא; למ״דלְמַאן דְּאָמַר אִיצְטְבָא – אִיצְטְבָא הוּא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, דאֲבָל בֵּין הָעַמּוּדִים דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ – לָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אֲבָל בֵּין הָעַמּוּדִין, דְּזִימְנִין דְּדָרְסִי לֵיהּ רַבִּים – כרה״רכִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמְיָא.

The Gemara comments: According to the one who said that between the pillars is considered like a karmelit, all the more so a bench is considered a karmelit. However, according to the one who said that a bench is a karmelit, one could say that that is so specifically with regard to a bench because its use is inconvenient. However, the space between the pillars, whose use is convenient, would not be considered a karmelit. Another version of that statement: However, between the pillars where, at times, the multitudes stride there is considered like the public domain.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותספר הנרגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל בין העמודים – כרה״ר דמי אע״פ שאין בין עמוד לעמוד ט״ז אמות הוי רה״ר כיון שבני רה״ר בוקעין בה וחוץ לבין עמודים רחב ששה עשר אמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה אבל בין העמודים כו׳ רחב ט״ז אמה. עי׳ עירובין ו ע״ב תוס׳ ד״ה וכי תימא:
ומעירים: למאן דאמר דעת מי שאומר] שבין העמודים נחשב ככרמלית, כל שכן שהוא הדין לענין האיצטבא. ואולם למאן דאמר דעת מי שאומר] שאיצטבא היא כרמלית — אפשר לומר כי דווקא באיצטבא הדין הוא כן משום שלא ניחא תשמישתיה [נוח שימושה], אבל המקום שבין העמודים דניחא תשמישתיה [שנוח שימושו]לא ייחשב ככרמלית. לישנא אחרינא [לשון אחרת] אמרו באותו ענין: אבל בין העמודין דזימנין דדרסי ליה [שלפעמים שדורסים, דורכים בו] רבים, הרי כרשות הרבים דמיא [הוא נחשב].
The Gemara comments: According to the one who said that between the pillars is considered like a karmelit, all the more so a bench is considered a karmelit. However, according to the one who said that a bench is a karmelit, one could say that that is so specifically with regard to a bench because its use is inconvenient. However, the space between the pillars, whose use is convenient, would not be considered a karmelit. Another version of that statement: However, between the pillars where, at times, the multitudes stride there is considered like the public domain.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותספר הנרגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: לְבֵינָה זְקוּפָה ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוְזָרַק וְטָח בְּפָנֶיהָ – חַיָּיב, עַל גַּבָּהּ – פָּטוּר.

With regard to the question to what degree does the use of the multitudes determine whether a specific place is considered a public domain, the Gemara cites the halakha that Rabba bar Sheila said that Rav Ḥisda said: If an upright brick was placed in the public domain and one threw an object from a distance of four cubits and he stuck the object to its side, he is liable for throwing in the public domain. But if the object landed atop the brick, he is not liable. Because the multitudes do not step on the brick, it is not a full-fledged public domain.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבינה – סתם לבינה ארכה ורחבה ג׳ ואין לעביה שיעור יש מהן עבות ויש מהן דקות.
וטח על פניה – כגון דבילה שמינה או טיט.
חייב – אם זרק ד״א דהוי כמונח ברה״ר דכל למטה מי׳ רה״ר הוא ובלבד שינוח (או) למטה מג׳ דהוי כקרקע או באויר כי האי דנדבקה בכותל וכדאמרינן במתני׳ לקמן הזורק ד׳ אמות בכותל למטה מי׳ טפחים כזורק בארץ וחייב וכי אמר למטה מי׳ ברוחב ד׳ כרמלית וכשאין רחב ד׳ מקום פטור היינו בתשמיש המסוים כגון גב לבינה וראש כותל או עמוד דהני מסתיים תשמישתייהו אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי׳ הוא הוי רה״ר גמור ואי למעלה י׳ הוא דלא שלטי ביה רבים הוי אוירא בעלמא מקום פטור כדתנן למעלה מי׳ טפחים כזורק באויר ופטור.
על גבה פטור – כדמוקי לה אביי ורבא בגבוהה ג׳ דלא דרסי בה רבים דהוי מקום לעצמה.
וטח בפניה חייב – אומר ר״ת דאם נח למעלה משלשה צריך שיהא בפניה ארבעה על ארבעה ומה שמדובק בפני הלבינה חשוב כמונח עליה אע״פ שאינו אלא באויר וכן הא דתנן למטה מי׳ כזורק בארץ ומוקי לה רבי יוחנן בדבילה שמינה היינו טעמא נמי דכיון שנדבק בפני הכותל שהוא רוחב ד׳ על ד׳ חשוב כמונח עליו וריב״א פי׳ דאף למעלה מג׳ לא בעי שיהא בפני הלבינה וכותל ד׳ על ד׳ דכיון שרואה את הקרקע חשיב כמונח ע״ג קרקע וקשה לר״י דלעיל (דף ד.) כי פריך אמתניתין דפשט ידו והא בעיא עקירה והנחה מע״ג מקום ארבע לוקי מתניתין במחזיק החפץ בענין זה שרואה את פני הקרקע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא לבינה זקופה ברשות הרבים וזרק וטח בפניה חייב, על גביה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא שגבוהה שלשה דלא דרסי (ברבים) [בה רבים], אבל הזימי והיגי לא, אע״ג דלא גביהי ג׳, וחייא בר רב אמר אפילו הזימי והיגי אבל צואה לא. רב ששת אמר אפילו צואה.
לבינה זקופה ברשות הרבים וזרק וטח בפניה חייב. פירוש: ואף על פי שאין רוחב הלבינה אלא שלשה דסתם לבינות רחבן שלשה וארכן שלשה, ואע״ג דברשות הרבים בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, הני מילי למעלה משלשה אבל למטה משלשה כארעא סמיכתא דמו. אבל בלבינה שהיא גבוהה יותר משלשה אם זרק וטח בפניה למעלה משלשה אומר ר״ת ז״ל (בתוד״ה וטח) שאינו חייב דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה, ומקצת מרבני הצרפתים ז״ל אמרו (ריבא בתוס׳ שם) דכל שרואה פני קרקע רשות הרבים כרשות הרבים דמי, וכן נראה מדברי רש״י ז״ל.
והקשו בתוספות (שם) אם כן מאי דחיק לעיל (שבת ד.) גבי מתניתין דפשט בעל הבית ידו והא בעינן עקירה והנחה מע״ג מקום ארבעה, דילמא מתניתין שמחזיק החפץ בידו בענין זה שהוא רואה את הקרקע. ואינה קושיא בעיני דפירות לא נייחי בכענין זה, דנתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה מידו פשוטה משמע, דאילו תפסם ממנו העני או שהיה תופס אותם בידו כדי שלא יפלו, אם כן כשתפסם וסגר ידו או שהיתה ידו סגורה ופשטה כדי ליתן לו את החפץ הא קא עביד מעשה, וכעין נתינה או לקיחה היא, ורישא הא אמרינן בריש מכלתין (שבת ג.) דלא עביד מעשה ופטור ומותר קאמר.
וזורק ונח בפניה חייב – וא״ת והא בעיא הנחה על גבי מקום ארבעה. י״ל דכיון שיש בעובי הלבנה ארבעה טפחים אפי׳ פניה חשיבי מקום ארבע.
רש״י בד״ה ועולא צ״ל עולא:
תוס׳ בד״ה וטח בפניה כו׳ וריב״א פי׳ דאף למעלה מג׳ לא בעי שיהא בפני הלבינה וכותל ד׳ כו׳ עכ״ל. מפירש״י נמי משמע כן שפי׳ הכא סתם לבינה ארכה ורחבה ג׳ ואין לעוביה שיעור כו׳ עכ״ל. דר״ל דאזקיפת הלבינה שהיא עוביה של הלבינה קמפרש והוא שגבוהה ג׳ אבל בארכה ורחבה שהיא פני הלבינה מסתמא דהוי ג׳ כדאמרינן בריש פ״ק דב״ב ויש מקשין בזה כיון דלפי׳ רש״י הכא בטח בפניה לא בעי מקום ד׳ כפי׳ ריב״א תקשי ליה מה שהקשו התוס׳ לעיל לפירושו דפליגי רבי ורבנן בשדי נופו והוי כמונח ברה״ר ע״ג מקום ד׳ דאי אפשר להעמידה דאי למטה מג׳ לא בעי רוחב ד׳ לכ״ע ולמעלה מג׳ לא הוי רה״ר אם לא נעמיד בדבילה שמינה כו׳ כמו שכתבו התוס׳ לעיל דהשתא הא בדבילה שמינה נמי א״א להעמידה דא״כ מאי טעמא דרבנן דפטרי דאי נמי לא שדינן נופו בתר עיקרו ולא הוי בנוף מקום ד׳ יתחייב דהא לא בעי מקום ד׳ כפירושו הכא ויש ליישב ודו״ק:
ב בקשר לשאלה באיזו מידה שימושם של הרבים מחשיב מקום מוגדר לרשות הרבים, הביאו את ההלכה שאמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: אם היתה לבינה זקופה מונחת ברשות הרבים וזרק חפץ ממרחק ארבע אמות וטח (הדביק) חפץ זה בפניהחייב משום זריקה לרשות הרבים. אבל אם נפל החפץ על גבה של הלבינה — פטור כי אין הרבים מהלכים על גבי הלבינה ואין זו רשות הרבים גמורה.
With regard to the question to what degree does the use of the multitudes determine whether a specific place is considered a public domain, the Gemara cites the halakha that Rabba bar Sheila said that Rav Ḥisda said: If an upright brick was placed in the public domain and one threw an object from a distance of four cubits and he stuck the object to its side, he is liable for throwing in the public domain. But if the object landed atop the brick, he is not liable. Because the multitudes do not step on the brick, it is not a full-fledged public domain.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: וְהוּא שֶׁגְּבוֹהָה1 שְׁלֹשָׁה, דְּלָא דָּרְסִי לַהּ רַבִּים. אֲבָל הִיזְמֵי וְהִיגֵי, אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא גְּבִיהֵי שְׁלֹשָׁה. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אֲפִילּוּ הִיזְמֵי וְהִיגֵי, אֲבָל צוֹאָה לָא. וְרַב אָשֵׁי אָמַר: ואֲפִילּוּ צוֹאָה.

It was Abaye and Rava, who both said: And that is specifically when that brick is at least three handbreadths high, as then the multitudes do not step on it, and, therefore, even though the brick is standing in the public domain, it is considered an independent domain. However, thorns and shrubs, even though they are not three handbreadths high, are not considered part of the public domain. Since people do not walk on thorns, those areas cannot be considered part of the public domain. And Ḥiyya bar Rav said: Even the place where there are thorns and shrubs in the public domain, if they were low, the place is considered part of the public domain. However, a place in the public domain where there are feces is not considered part of the public domain, as people do not walk there. And Rav Ashi said: Even a place in the public domain where there are feces is considered part of the public domain, since ultimately people who are rushing to work do not take care to avoid it and will step on it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היזמי – דורצא״י.
היגי – איגלטי״ר.
אע״ג דלא גבוה ג׳ – הוי מקום פטור לעצמו דלא דרסי בה רבים עליה שלא יזוקו.
אפילו היזמי והיגי – דדרסי עליה בסנדליהון אבל צואה אע״ג דלא גבוה לא דרסי עלה ורב אשי אמר אפילו צואה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב מנשי אמר אפילו צואה – נראה לי כיון דאביי ורבא וחייה בר רב היו שוים בצואה דלא הויא מקום פטור אין הלכה כרב מנשי דהוא יחיד ובטל במיעוטו.
אביי ורבא דאמרי תרווייהו והוא שגבוה שלשה וכו׳ אבל היזמי והיגי אף על גב דלא גביהי שלשה. פירוש: משום דלא דרסי בה רבים. קשיא לי והא רבא הוא דאמר בפרק המצניע (שבת צב.) המוציא פירות ברשות הרבים למטה משלשה ביד חייב משום דכל סמוך לקרקע בתוך שלשה כקרקע דמי, ויד הא לא דרסי בה רבים. וי״ל דהא דאמרינן אבל היזמי והיגי לאו סיומא דמימרא דאביי ורבא הוא, אלא אנן הא דקאמרינן ומסקינן בה הכי. ואינו מחוור. אלא מסתברא שלא אמרו אלא בדברים שדרך העולם להניחם ולהשליכם ברשות הרבים כגון היזמי והיגי וכיוצא באלו, שהן מושלכין ברשות הרבים ואינם עומדים להסתלק, והלכך כיון שמונעין את הרבים מלדרוס שם אין שם רשות הרבים באותו מקום, שאין דין רשות הרבים אלא במקום המוכן לדריסת רבים, אבל יד או כלי שאינן עשוין להתעכב שם אלא לשעה אין חולקין רשות לעצמן אלא עומדין הן ברשות ובטלין לגבי הרשות. ותדע לך, דהא אפילו כלי גבוה משלשה ועד עשרה אינו חולק רשות לעצמו ולהיותו ככרמלית, דכל שהוא עומד בתוך אויר הרשות אינו חולק רשות לעצמו, וטעמא כדאמרינן, והוא הדין והוא הטעם כאן. כך נראה לי.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: והוא דווקא שגבוה אותה לבינה שלשה טפחים לכל הפחות, שאז לא דרסי לה [דורסים אותה, דורכים עליה] רבים, ולכן, אף שהלבינה ניצבת ברשות הרבים — הריהי כמקום בפני עצמו. ואולם היזמי והיגי, מיני קוצים, אף על גב דלא גביהי [אף על פי שאינם גבוהים] שלשה טפחים אינם נחשב מקומם לרשות הרבים, כיון שאין בני אדם מהלכים על גבי הקוצים, ולא שייך להחשיב מקום זה כרשות הרבים. ואילו חייא בר רב אמר: אפילו מקום היזמי והיגי ברשות הרבים, אם היו נמוכים נחשב מקומם כרשות הרבים, אבל מקום ברשות הרבים בו מונחת צואה לא נחשב כרשות הרבים, שאין אנשים מהלכים במקום זה. ורב אשי אמר: אפילו מקום ברשות הרבים בו מונחת צואה נחשב כרשות הרבים, כיון שבסופו של דבר האנשים הממהרים לעבודתם לא יקפידו וידרכו עליה.
It was Abaye and Rava, who both said: And that is specifically when that brick is at least three handbreadths high, as then the multitudes do not step on it, and, therefore, even though the brick is standing in the public domain, it is considered an independent domain. However, thorns and shrubs, even though they are not three handbreadths high, are not considered part of the public domain. Since people do not walk on thorns, those areas cannot be considered part of the public domain. And Ḥiyya bar Rav said: Even the place where there are thorns and shrubs in the public domain, if they were low, the place is considered part of the public domain. However, a place in the public domain where there are feces is not considered part of the public domain, as people do not walk there. And Rav Ashi said: Even a place in the public domain where there are feces is considered part of the public domain, since ultimately people who are rushing to work do not take care to avoid it and will step on it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַבָּה דְּבֵי רַב שֵׁילָא: כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זאֵין כַּרְמְלִית פְּחוּתָה מֵאַרְבָּעָה. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וְתוֹפֶסֶת עַד עֲשָׂרָה. מַאי ״וְתוֹפֶסֶת עַד עֲשָׂרָה״? אִילֵּימָא: דְּאִי אִיכָּא מְחִיצָה עֲשָׂרָה – הוּא דְּהָוֵי כַּרְמְלִית, וְאִי לָא – לָא הָוֵי כַּרְמְלִית. וְלָא? וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: בַּיִת שֶׁאֵין בְּתוֹכוֹ עֲשָׂרָה וְקֵרוּיוֹ מַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, עַל גַּגּוֹ – מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, בְּתוֹכוֹ – אֵין מִטַּלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת!

Rabba from the school of Rav Sheila said: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: There is no karmelit less than four handbreadths. And Rav Sheshet added and said: And the karmelit extends up to ten handbreadths. With regard to the formulation of Rav Sheshet, the Gemara wondered: What is the meaning of the phrase: And extends up to ten? If you say that it means if there is a partition ten handbreadths high surrounding it then it is considered a karmelit, and if not, it is not considered a karmelit. And is it not a karmelit? Didn’t Rav Giddel say that Rav Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: A house that does not have walls inside it that are ten handbreadths high, and with its roofing it reaches a height of ten handbreadths above the ground; on its roof, one may carry on all of it, as its roof is a private domain in every sense, and inside it, one may only carry four cubits, as inside, the height is insufficient to render it a private domain, and it retains karmelit status? Apparently, even an area less than ten handbreadths high has the legal status of a karmelit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר ר׳ יוחנן: אין כרמלית פחותה מד׳ ותופסת עד עשרה טפחים, אבל למעלה מעשרה – מקום פטור הוא. והכי פירושא בפרק הזורק: כי הא דאמר שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי במילי דשבתא למעלה מעשרה. ואוקימנא: בכרמלית, ואקילו בה רבנן מקולי רשות היחיד. דאי איכא מקום ד׳ על ד׳ הוא דהויא כרמלית, ואי לא – מקום פטור הוא. מקולי רשות הרבים נמי, דעד י׳ הויא כרמלית, למעלה מי׳ – לא הויא כרמלית אלא מקום פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: אין כרמלית פחותה מד׳ – רוחב ואי לא מקום פטור הוא ומותר לכתחלה להוציא משם לרשות הרבים ולרה״י.
ותופסת – בגובה עד י׳ ולקמיה מפרש לה.
אילימא דאי איכא מחיצה י׳ כו׳ – כגון בקעה המוקפת גדר והיא יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה.
וקירויו משלימו – עובי קירויו.
על גגו – דגבוה י׳ הוי רה״י ומותר לטלטל בכולו.
אילימא דעד עשרה הוא דהוי כרמלית ואי לא לא הוי כרמלית – פרש״י כגון בקעה המוקפת גדר והיא יתירה על בית סאתים ולא הוקף לדירה וקשה לר״י דהא רשות היחיד היא בין לעולא בין לרב אשי ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ועוד דהיכי קאמר ואי לא לא הויא כרמלית והרי ים ובקעה אין להן מחיצות ונראה לר״י דהכי פירושו אילימא עד דאיכא מחיצות י׳ היינו אויר הראוי למחיצות עשרה לאפוקי בקעה מסוככת בפחות מי׳ על גבי קונדסין דלא הוי כרמלית כיון דאין גבוהה י׳ והוי מקום פטור ומותר לטלטל בכולו והאמר רב גידל כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין כרמלית פחותה מד׳. טפחים רוחב, ואי לא, מקום פטור הוא, ומותר לבני רשות הרבים ולרשות היחיד.
ותופסת. בגובה.
עד י׳. טפחים, כלומר דעד עשרה הויא כרמלית, למעלה מי׳ לא הויא כרמלית. כלומר אויר של ים ובקעה אינה עולה, דאיכא עליה איסור דרבנן. אבל למעלה מעשרה אין שם כרמלית על אוירו בדבר שאינו מסוים, כגון פני הלבינה או פני הכותל, או קולט מן האויר עד עשרה, דינו כדין כרמלית ואסור לכתחלה.
אילימא דאיכא מחיצה עשרה הוא דהויא כרמלית ואי לא וכו׳ והא״ר גידל וכו׳ – איכא למידק וליקשי לי׳ מדתניא לעילא וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה, א״נ מדתנןב חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין י׳ הזורק לתוכן חייב. ואי איכא למימר דלהכי מקשי ליה מרב גידל משום דאית בה תרתי, דקאמר גבוה י׳ רה״י פחות מי׳ כרמלית, ולא דאיק. אלא הכא בבקעה שאינה מוקפת לדירה והוא יותר מבית סאתים וקאמר דהיא כרמלית, אבל פחות מי׳ בין הוקף לדירה בין לא הוקף לא הוי כרמלית, ומסיפא קשיא דקאמר דהא אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות כדפרש״י ז״לג. ומיהו הוי יכול לאקשויי משמעתיה דעולא בקרפף מדר׳ יוחנן לדר׳ יוחנן, דבמחיצה עשרה רשות היחיד הוא מדאורייתא. אלא הא מפרשא ליה טפי, דקאמר פחות מכן הוא דהוי כרמלית. א״נ בשאין בה אלא שתי דפנות שאינה רה״י, וקאמר דלא הוי כרמלית אלא במחיצה עשרה, כדין מחיצת רה״י, ומסיפא קשי׳ כדאמרן. ובתוספותד מתרצים דה״ק אילימא דאי איכא אויר1 מחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית, אבל ודאי מחיצה עשרה פשיטא ליה דרה״י הוא, והאי דנקט מחיצה ולא נקט אויר מחיצה משום דבעי לאיתויי מלתא דרב גידל דהוא אויר מחיצה2 עשרה, כדאמר בית שאין תוכו עשרה וקרויו משלימו ואין צורך.
א. ו, א.
ב. לקמן צט, א.
ג. ד״ה דעד י׳.
ד. ד״ה אילימא.
1. הגהת הגרא״ז: הראוי למחיצה.
2. הגהת הגרא״ז: שאין בו.
הא דאמרינן: אילימא דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהויא כרמלית ואי לא לא הויא כרמלית והא אמר רב גידל וכו׳. איכא למידק למה ליה לאקשויי ממימרא דרב גידל, לותביה מדתניא לעיל (שבת ו.) וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה, פירוש והיכי קאמר איהו דאי איכא מחיצה עשרה הויא כרמלית. ותנן (שבת צט.) חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה הנותן לתוכן והנוטל מתוכן חייב. ורש״י ז״ל פירש דהאי לאו אגופא דמחיצות ממש קאי, אלא הכא בבקעה שאינה מוקפת לדירה והוא יותר מבית סאתים, וקאמר דאי איכא מחיצה עשרה הויא כרמלית אבל פחות מעשרה לא הויא כרמלית, ומשום הכי אקשי ליה מדרב גידל ומסיפא אקשי ליה. והקשו בתוס׳ דהא לא אפשר, דאי בדאית ליה מחיצות גבוהות עשרה לכולי עלמא רשות היחיד הוא, ובין עולא ובין רב אשי קרי ליה לעיל רשות היחיד ולא הוה צריך לאתויי הא דרב גידל, ור׳ יוחנן נמי אמר לעיל קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה וכו׳ מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ועוד דהיכי מצי למימר דאי ליכא מחיצה עשרה לא הויא כרמלית, והא קתני לעיל (שבת ו.) דים ובקעה ואיצטוונית הוו כרמלית והנהו לית להו מחיצות. ופירשו הם ז״ל דלאו מחיצה ממש קאמר אלא אויר הראוי למחיצה עשרה, וכגון בקעה יתירה מבית סאתים ומסוככת על גבה והסכך על גבי קונדסין ואינו גבוה עשרה, והשתא בעינן למימר דאי אין בו אויר הראוי למחיצה עשרה דלא הויא כרמלית אלא מקום פטור ומותר לטלטל בכולו, והשתא פריך שפיר מדרב גידל.
עמודים שברחבה העשויים להיות התגרים תולים שם מיני פרקמטיאות ויש אצטבאות לפני העמודים שהתגרים יושבים שם וכן כל שהוא כיוצא בזה כל שבין העמודים רה״ר שהרי דריסת רבים מצויה שם אבל אותן אצטבאות ככרמלית כך פסקוה גדולי המחברים ומ״מ ראוי לתמוה היאך פסקו כרב יהודה במקום ר׳ יוחנן שהרי אף במקום רב שהיה רבו של רב יהודה אמרו רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן ומתוך כך יש לפסוק שאף בין העמודים נידון ככרמלית וכ״ש אצטבא שלפניהם וכן כתבוה רוב פוסקים:
ממה שכתבנו בשיעור כרמלית למדת שלבנה שיש בה רוחב ד׳ על ד׳ וגבוהה שלשה והיא ברה״ר שהיא חולקת מקום לעצמה לידון ככרמלית מעתה אם היתה זקופה וזרק וטח בפניה חייב שההנחה במקום שאין ראוי להתעכב שם אלמלא שזרק דבר הניטוח אינה הנחה וכל שנזרקה בלמטה מעשרה הרי היא כהונחה ברה״ר וחייב משום אויר רה״ר ואם למעלה מעשרה פטור מטעם אויר מקום פטור אבל אם זרק על גבה פטור אבל אסור מדין כרמלית ואע״פ שעכשיו בזקיפתה נמצא רחבה גבהה וגבהה רחבה ונמצא שאינה רחבה ד׳ נעשה כשפודין של מתכת ואם לא היתה רחבה ארבעה הרי זה מקום פטור ומותר וכן כל שאינו גבוה ג׳ אינו כלום והרי הוא כרה״ר ואינו חולק רשות לעצמו אפי׳ היה דבר שבני אדם מונעין דריסתם ממנו אם מצד היזק כגון אסיפת קוצים וברקנים אם מצד כיעור כגון דברים הנמאסים הא כל שגבוה שלשה ורחב ארבעה והוא ברה״ר נעשה כרמלית לאסור טלטול מרה״ר לתוכו ואם הוא סמוך לכרמלית נושא ונותן ממנו לכרמלית:
ממה שכתבנו נתברר שהכרמלית יש בה מקולי רה״י ומקולי רה״ר מקולי רה״י שכמו שאין רה״י בפחות מארבעה רוחב כך כרמלית ומקולי רה״ר שכמו שרה״ר אינה תופסת באויר למעלה מעשרה וכל אויר שלמעלה מעשרה ברה״ר מקום פטור הוא כך בכרמלית ואין לך תופס אויר למעלה מי׳ אלא רה״י שתופסו עד לרקיע וזהו שאמרו כרמלית אינה פחותה מד׳ ותופסת עד י׳ ואי אתה יכול לפרש תופש י׳ שלא לקרות כרמלית אלא במחיצות עשרה שכל שהוא כן רה״י הוא וכן שמצינו כרמלית ברוחב ארבעה ובגובה שלשה עד פחות מי׳ בשמועת בית שאין תוכו י׳ כמו שיתבאר אלא לא נאמר תופסת י׳ אלא במקום עיקר כרמלית כגון אויר של בקעה או של ים או של קרפף יתר מבית סאתים שעד י׳ וי׳ בכלל שם כרמלית עליו ולמעלה מהם מקום פטור ודבר זה בקולט מן האויר או בזורק בדבר שאין בו הנחה גמורה כגון פני לבינה או פני הכותל שכל שלמעלה מי׳ מותר להוציאו משם לרה״י או לרה״ר כאויר מקום פטור של רה״ר שאמרו עליו הזורק למעלה מי׳ כזורק באויר למטה מעשרה כזורק בארץ והקשו והא לא נח ופרשוה בשטח פני הכותל בדבילה וכל למעלה מעשרה מקום פטור הוא ואי אתה יכול לפרש תפיסת י׳ בהנחה על דבר המסויים כגון שהיה שם עמוד וזרק על גביו שכל עמוד רחב ד׳ וגבוה י׳ או יותר רה״י הוא בכל מקום ואם כשאין בו ד׳ רוחב אף למטה מי׳ מקום פטור הוא ואם תחמיר בה מצד שתקועה בבקעה שהיא כרמלית נמצאת מחמיר בכרמלית יותר מברה״ר שהרי ברה״ר כל כיוצא בה מקום פטור הוא ולא נאמר תופסת י׳ אלא להקל וחכמי התוספות טורחים לפרשה במקום מסויים ואין צורך בכך:
אלימא דאיכא מחיצה עשרה הויא כרמלית – פרש״י ז״ל כגון בקעה שהיא מוקפת והיא יתירה על בית סאתים. והקשה בתוספות דהא כה״ג רה״י דאוריתא הוא וכדתניא לעיל וכן חריץ שהוא גבוה מעשרה ורחב ארבעה וההיא ודאי אפי׳ בעומד תוך ר״ה היא דומיא דגדר דקתני התם ומאי אצטריך למיפרך מדרב גדל. וי״ל דניחא ליה למפרש משום דמפ׳ בהדיא דתוך עשרה הויא כרמלית ובעשרה הויא רשות היחיד. ויש לפרש דהכא מיירי כשאין לה מחיצות מכל צד אלא שני מחיצות בלבד למ״ד ג׳ מחיצות דאוריתא או ג׳ מחיצות למ״ד ארבעה מחיצות דאוריתא. וא״ת ליפרוך ליה מליש׳ דתופסת עד עשרה דמשמע דתוך עשרה הויא כרמלית. י״ל דאידך פירכא דרב גדל עדיפא ליה.
פירש״י בד״ה אלא בד׳ כו׳ ובד״ה אבל כו׳ ובדבר המסוים כגון ראש עמוד כו׳ פשיטא דלמעלה מי׳ לא הוה כרמלית דהא אפילו עמוד בר״ה כו׳ עכ״ל. אין זה מדוקדק לכאורה דמאי קאמר דהא אפי׳ עמוד בר״ה כו׳ דהא בהך מלתא קיימינן מדקאמר בתר הכי ואי כדקאי בכרמלית כו׳ משמע דעד הכא בראש עמוד וגבי לבינה דקאי בר״ה קיימינן וע״ק דמהיכא פשיטא ליה דאימא דהך מלתא גופא אשמעינן רב ששת דלמעלה מי׳ לא הוי כרמלית כדאשמעינן ר״י דפחות מארבעה לא הוי כרמלית ולשון רש״י שכ׳ הר״ן הוא מדוקדק בזה וז״ל ובדבר המסויים כגון ראש עמוד וגבי לבינה ליכא לאוקמא דאי אית ביה ד׳ היכי אמרינן למעלה מי׳ לא הוי כרמלית אלא מקום פטור והא אפילו עמוד ברה״ר גבוה י׳ ורחב ד׳ רה״י הוא כו׳ עכ״ל דהכי משמע ליה למעלה מי׳ קאמר רב ששת הוי מקום פטור ולא רה״י דומיא דקאמר ר״י אין כרמלית פחות מד׳ דבפחות מד׳ הוי מקום פטור ולא רה״י וכן הוא בלשון הרי״ף במסקנא ומקולי ר״ה דעד עשרה הוא דהוי כרמלית למעלה מי׳ לא הוי כרמלית אלא מקום פטור ואפשר שכן היה בנוסחת גמרא שלהם ויש לפרש לשון רש״י שלפנינו שנתכוון לזה וה״ק דאי אית ביה ד׳ פשיטא דלמעלה מי׳ לא הוי כרמלית דהא אפילו כו׳ רה״י הוא ולא מקום פטור ומדברי רב ששת משמע דתופסת עד י׳ אבל למעלה מי׳ הוי מקום פטור דומיא דאין כרמלית פחותה מד׳ דפחותה הוי מקום פטור כמ״ש לעיל ודו״ק:
בא״ד ואי דלית ביה ד׳ ולמטה מי׳ מי הוה כו׳ ואי כדקאי בכרמלית וכיון דלית ביה ד׳ הוי שם אויר כרמלית עליו כו׳ עכ״ל. כצ״ל מלשון רש״י שכתב הר״ן וק״ל:
שם מאי ותופסת עד עשרה אילימא דאיכא מחיצה יו״ד כו׳ ופרש״י דהיינו לענין בקעה שמוקפת מחיצות והתוס׳ פירשו הראוי למחיצות יו״ד כו׳ ע״ש. ויש לתמוה מעיקרא מאי ס״ד לאוקמי מילתא דרב ששת במילתא דחיקא במאי דלא שייך בכל הנך כרמלית דקחשיב בברייתא כגון ים ובקעה ואיסטוונית וקרן זוית שהוא סתם כרמלית ובכל הנך לא שייך מחיצות ואמאי לא מוקי מילתא דר״ש בפשיטות לענין דאין אויר למעלה מעשרה בכרמלית כדמסיק ואטו בלאו מימרא דשמואל לרבי יהודא לא הוי ידע דאין כרמלית למעלה מיו״ד במכ״ש דר״ה דלא הוי למעלה מיו״ד דמה״ת נחמיר במילי דרבנן טפי מדאורייתא. ועוד דשמואל גופא אמאי איצטריך לאשמעינן הא מלתא כיון דמלתא דפשיטא היא והנראה לענ״ד בזה דמעיקרא הוי פשיטא ליה דהא דקיי״ל דאין ר״ה למעלה מיו״ד כדתנן הזורק למעלה מיו״ד כזורק באויר היינו לענין חיוב חטאת דוקא אבל לעולם איסורא מיהא איכא דכל למעלה מיו״ד אפילו בר״ה הוי כרמלית דאסור מדרבנן והכי מסתבר דנהי דלענין פחות מד׳ בר״ה דהוי מקום פטור מותר לכתחילה כדתניא בברייתא עומד אדם על האסקופה ולא החמירו חכמים היינו משום שהוא דבר מסויים ובין ד׳ לפחות מד׳ לא טעו אינשי כיון דמסיים מחיצתא משא״כ למעלה מיו״ד שהוא באויר ואינו מורגש ודאי מסברא הוי פשיטא ליה מעיקרא דיש להחמיר מדרבנן ומש״ה איצטריך לאתויי הך מימרא דשמואל דאיצטריך טובא לאשמעינן במאי דאמר ליה ר״י שיננא לא תהא רה״ר למעלה מיו״ד לאשמעינן הך מלתא גופא דלמעלה מיו״ד מותר לכתחלה כמו בפחות מד׳ והיינו מהאי טעמא גופא דא״א לומר דלמעלה מיו״ד אפי׳ בר״ה הוי כרמלית כיון דאין כרמלית למעלה מיו״ד וזה חידוש גדול דלא הוי ידעינן לה בלא מימרא דשמואל. ונראה דשמואל גופא דייק לה מהנך מתניתין וברייתות דפרק המוצא תפילין גבי הקולט מן הצינור ולענין נטילת המפתח מחלון דמשקלא וטריא דהתם איכא למשמע דלמעלה מיו״ד מותר לכתחילה כנ״ל ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה אילימא דעד יו״ד כו׳ פירש״י כגון בקעה וקשיא לר״י דהא רה״י הוא כו׳ עכ״ל. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דמה בכך דהוי רה״י לענין דהזורק לתוכו חייב מ״מ כיון דהוי כרמלית לענין דאסור לטלטל בו א״כ שפיר אמרינן דאי איכא מחיצה יו״ד הוא דהוי כרמלית ואסור לטלטל בו ואי לא שאין גבוה יו״ד לא הוי כרמלית אלא מקום פטור כדמסיים ואי לא לא הוי כרמלית והך סברא לא קשיא להו להתוספות ולא מידי ואי לאו מימרא דרב גידל הוי אתי ליה שפיר דעיקר תקנת חכמים לענין איסור טילטול היינו דוקא במחיצה יו״ד ומש״ה מקשה ליה שפיר מרב גידל דאיפכא שמעינן לה ומה שהקשו עוד מים ובקעה דלית להו מחיצות נמי לק״מ למאי דפרישית דמעיקרא הוי ס״ד דאי אפשר לאוקמי מימרא דרב ששת לענין אויר למעלה מיו״ד וא״כ ע״כ דר״ש לא איירי אלא בבקעה דאית לה מחיצות דוקא דקס״ד דכל מחיצה למעלה מיו״ד לא הוי כרמלית אלא מקום פטור כמו בפחות מד׳ כנ״ל ועדיין צ״ע:
שם בתוכו אין מטלטלין וכו׳. עי׳ עירובין פט ע״א תוס׳ ד״ה במחיצות:
ג אמר רבה דבי [מבית מדרשו] של רב שילא: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: אין כרמלית פחותה מארבעה טפחים. הוסיף ואמר על כך רב ששת: והכרמלית תופסת עד עשרה. על לשון זו של רב ששת תהו: מאי [מה משמעות] ״ותופסת עד עשרה ״? אילימא [אם תאמר] דאי איכא [שאם יש] מסביבה מחיצה בגובה עשרה טפחים הוא דהוי [שהיא] נחשבת כרמלית, ואי [ואם] לאלא הוי [אינה] נחשבת ככרמלית, והאם לא? וכי אין זו כרמלית? והאמר [והרי אמר] רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בתוכו גובה עשרה טפחים לקירות, וקרויו [הגג שעליו] משלימו לגובה עשרה טפחים מעל הקרקע, הרי על גגומותר לטלטל בכולו, שכן גגו הריהו רשות היחיד לכל דבר, ובתוכואין מטלטלין בו אלא ארבע אמות, שאין הגובה בפנים מספיק כדי לעשותו רשות היחיד, והוא נשאר בגדר כרמלית. הרי שאפילו בפחות מעשרה טפחים יש דין כרמלית!
Rabba from the school of Rav Sheila said: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: There is no karmelit less than four handbreadths. And Rav Sheshet added and said: And the karmelit extends up to ten handbreadths. With regard to the formulation of Rav Sheshet, the Gemara wondered: What is the meaning of the phrase: And extends up to ten? If you say that it means if there is a partition ten handbreadths high surrounding it then it is considered a karmelit, and if not, it is not considered a karmelit. And is it not a karmelit? Didn’t Rav Giddel say that Rav Ḥiyya bar Yosef said that Rav said: A house that does not have walls inside it that are ten handbreadths high, and with its roofing it reaches a height of ten handbreadths above the ground; on its roof, one may carry on all of it, as its roof is a private domain in every sense, and inside it, one may only carry four cubits, as inside, the height is insufficient to render it a private domain, and it retains karmelit status? Apparently, even an area less than ten handbreadths high has the legal status of a karmelit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא מַאי ״וְתוֹפֶסֶת עַד י׳עֲשָׂרָה״? חדְּעַד י׳עֲשָׂרָה – הוּא דְּהָוְיָא כַּרְמְלִית, לְמַעְלָה מי׳מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – לָא הָוְיָא1 כַּרְמְלִית. וְכִי הָא דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תְּיהַוֵּי בְּמִילֵּי דְשַׁבְּתָא לְמַעְלָה מי׳מֵעֲשָׂרָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא: דְּאֵין רְשׁוּת הַיָּחִיד לְמַעְלָה מי׳מֵעֲשָׂרָה. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה – חַיָּיב, מִפְּנֵי שרה״ישֶׁרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ!

Rather, what is the meaning of Rav Sheshet’s formulation: And extends up to ten? Apparently, up to ten handbreadths is that which is within the parameters of a karmelit, and above ten handbreadths is not a karmelit. And as Shmuel said to Rav Yehuda: Keen scholar [shinnana], do not be involved with questions in the matters of Shabbat above ten handbreadths. The Gemara elaborates: With regard to what halakha and in the context of what issue did Shmuel make this statement? If you say his intention was that there is no private domain above ten handbreadths, didn’t Rav Ḥisda say: One who stuck a stick in the ground of the private domain and threw an object from the public domain and it landed atop it, even if the stick was a hundred cubits high, he is liable, since the private domain extends up to the sky? Apparently, there is a private domain even above ten handbreadths.
1. כן בכ״י מינכן 95, וטיקן 127, אוקספורד 23. בדפוס וילנא: ״הוי״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא בד׳ – דכיון דלא גבוה המחיצה י׳ הוי כרמלית אלמא איפכא שמעינן לה.
דעד י׳ הוי כרמלית – אויר של בקעה או של ים או של קרפף יתר על בית סאתים תופס את שמו עד י׳ אבל למעלה מי׳ אין שם כרמלית על אוירו בדבר שאינו מסויים כגון פני לבינה או פני כותל או קלט מן האויר למעלה מי׳ מותר להוציא לכתחילה משם לרה״י ולרה״ר דאין שם כרמלית עליו כי היכי דאויר למעלה מי׳ ברה״ר לאו רה״ר הוא כדתנן לקמן למעלה מי׳ כזורק באויר גבי כרמלית נמי לאו כרמלית הוא ובדבר מסוים כגון ראש עמוד וגב לבינה ליכא לאוקמיה דאי אית ביה ארבע פשיטא דלמעלה מעשרה לא הוי כרמלית דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד הוא ואי דלית ביה ארבע ולמטה מעשרה מי הוי כרמלית הא קאמר אין כרמלית פחותה מארבע ואי בדקאי בכרמלית וכיון דלית ביה ד׳ הוי שם הכרמלית עליו אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא ובטל ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד י׳ מקולי רשות הרבים הוא הלכך לא מיתוקמא אלא באוירא.
אילימא דאין רה״י – שולטת בחצר באויר למעלה מי׳ אלא מקום פטור הוא ובטל אף לגבי רה״ר.
נעץ קנה – סתמיה אין רחב ד׳.
וזרק – מר״ה ונח על גביו.
חייב – כמונח ע״ג קרקע דלא בעי הנחה על גבי מקום ד׳ ברה״י כדמפרש לקמיה בשמעתין.
עד לרקיע – כל אויר שכנגד רה״י בין אויר חצר בין אויר עמוד בר״ה גבוה י׳ ורחב ד׳ כנגדו עד לרקיע שם רה״י עליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למעלה מי׳ אויר מקום פטור הוא. ומותר לכתחלה לזרוק בו או להושיט בו, דאין שם כרמלית עליו, כי היכי דאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה, (כדתניא) [כדתנן] לקמן למעלה מעשרה כזורק באויר. ומוקמינן לה בדבילה שמינה שטח בפני הכותל. [ו]⁠בדבר המסויים ליכא לאוקמה, וכגון שהיה ראש עמוד [היוצא מן הבית לרשות הרבים], או גב⁠(י) לבינה, דאי אית ביה ארבעה על ד׳ וגובהה למעלה מעשרה לא הוי כרמלית, דהא עמוד אפי׳ ברשות הרבים ורחבו ארבעה רשות היחיד הוא, ואי דלית ליה ארבע, למטה מעשרה אמאי הוה כרמלית, הא אמרינן אין כרמלית פחותה מארבע, ואי תימא משום דקיימא באויר כרמלית, כלומר בתוך ים ובקעה לפיכך הוי שם כרמלית עליו כיון דלית בה ארבע על ארבעה, אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים, דאלו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא, ומותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים להשתמש בו, הילכך ליכא לאוקמה אלא באוירא, כגון דבר שאינו מסויים, כגון פני לבינה או פני כותל הבקעה וטח בו דבילה שמינה.
הא דאמרינן גבי כרמלית ותופסת עד עשרה דעד עשרה הויא כרמלית למעלה מעשרה לא הויא כרמלית לא משכחת לה במקום מסויים כגון ראש העמוד וגבי לבינה, [דאי] אית בה ארבעה בעשרה רשות היחיד היא ולמעלה מעשרה נמי פשיטא דלא הוי כרמלית, דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד היא. ואי⁠(ת) דלית ביה ד׳, למטה מעשרה נמי מקום פטור הוא. ואי קאי בכרמלית, וכיון דלית ביה ד׳ הוי שם כרמלית עליו, אם כן מצינו חמור כרמלית מרשות הרבים, דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא, ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד עשרה אקילו בה רבנן מקולי רשות הרבים
ומקולי רשות היחיד. הילכך לא משכחת לה אלא באוירא, כגון כותל העומד בכרמלית וזרק וטח בפניה, דעד עשרה הוי כרמלית, למעלה מעשרה מקום פטור הוא דאקילי בה מקולי רשות הרבים. כך פירש רבינו שלמה ז״ל. והרב בעל התוספות כתב: אומר אני דאיכא לאוקומה בראש העמוד, וכגון דמופלג מן הכותל ד׳ וגבוהה עשרה, בין אית בה ד׳ בין לית בה ד׳, וקאי בכרמלית, שמותר להשתמש מראש העמוד לחלון שברשות הרבים למעלה מעשרה, דכיון דאין כרמלית למעלה מעשרה קא משתמש מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואם אין העמוד גבוה עשרה קא משתמש מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין גבי [בור] ברשות הרבים וחולייתה גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה ממלאין ממנו בשבת, ומוקים לה בגמרא כי האי גוונא. אי נמי כגון שנעץ קנה ובראשו טרסקל, ואליבא דרבנן דפליגי עליה דר׳ יוסי ב״ר יהודה דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא, כדאמרינן בהזורק דלמטה מעשרה וקאי בכרמלית אסור להשתמש מתוכו לרשות היחיד, דכיון דכלי הוא לא הוי רשותא לעצמו למהוי מקום פטור, אבל בטל לגבי כרמלית, כדאמרינן גבי טרסקל ברשות הרבים. אבל למעלה מי׳, אע״ג דלא הוי רשות היחיד אליבא דרבנן, מותר להשתמש (מתוכן) [מתוכו] לרשות היחיד, דאין כרמלית למעלה מי׳.
דעד י׳ דהויא כרמלית למעלה מעשרה לא הויא כרמלית – פירוש: אלא מקום פטור ולאו בדבר מסויים כגון עמוד1 או חריץ וכיוצא בו דאי בדאית ביה אפי׳ עשרה מצומצמות הוי רה״י ואי דלית ביה ארבעה אפי׳ למטה מעשרה הוי מקום פטור אלא באויר דכרמלית מיירי שאינו עולה למעלה מעשרה במקום שאין בו מחיצות מכל צד או בכתל הסמוך לבקעה וזרק ונח בפניו דעלה שמינה וכדפרש״י ז״ל.
1. כן צ״ל. בכ״י: ״עומד״.
בד״ה בין העמודים שהיו עמודים כו׳ כצ״ל:
בד״ה וטח על כו׳ ובלבד שינוח למטה מג׳ כו׳ כצ״ל:
בד״ה דעד י׳ כו׳ ראש עמוד וגב לבינה כו׳ בכרמלית וכיון דלית כו׳ כצ״ל:
בד״ה אילימא כו׳ ובטל אף לגבי רה״ר. נ״ב פי׳ נגד אויר רה״ר ודו״ק:
בפרש״י בד״ה עד יו״ד הוי כרמלית כו׳ ואי בדקאי בכרמלית נמצא חומר בכרמלית כו׳ עד סוף הדיבור. ונראה דלאו לענין דינא פשיטא ליה לרש״י דאין להחמיר בכרמלית דהא ודאי אשכחן אמוראי טובא בפ״ק דעירובין ובפרק חלון דסברי לקושטא דמלתא דלענין פחות מד׳ מחמרינן בכרמלית טפי מר״ה אי משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה או משום דמצא מין את מינו וניעור ור״י גופא ס״ל הכי אלא דעיקר כוונת רש״י לענין פירושא דשמעתא דע״כ הא דמסקינן דמימרא דר״ש היינו דעד יו״ד הוא דהוי כרמלית ע״כ היינו לענין אוירא דא״א לפרש דהא דמסקינן דעד יו״ד הוא דהוי כרמלית איירי לענין דבר מסויים דהא לא משכחת לה אלא דקאי בכרמלית וא״כ להך מלתא אפילו את״ל דאסור בכרמלית טפי מרה״ר מ״מ לא שייך בכה״ג לישנא דגמרא דאמר ואקילו ביה רבנן דהא ודאי מחמרינן אע״כ דפירושא דשמעתין איירי לענין אוירא ובכה״ג קולי משכחת לה חומרי לא משכחת לה כנ״ל נכון וברור. ולפ״ז בחנם תפסו הר״ן ז״ל ושאר מפרשים על פירש״י בזה כיון דרש״י גופא לאו לענין דינא פירש כן אלא לענין פירוש דשמעתא דוודאי איירי באוירא מדנקט לישנא והקילו. אבל לענין דינא בדבר מסויים ודאי תליא בפלוגתא דאמוראי ורש״י גופא מודה דלענין הלכה החמירו בכה״ג טפי בכרמלית מבר״ה ודוק היטב:
אלא מאי [מה משמעות] דברי רב ששת ״ותופסת עד עשרה״ — יש להבין זאת שעד עשרה הוא דהויא [שהינה] תחום הכרמלית, ואולם למעלה מעשרה טפחים לא הוי [אינה] כבר בגדר כרמלית. וכי הא [וכמו זה] שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא (גדול השיניים), לא תיהוי במילי דשבתא [אל תעסוק בשאלות בענייני שבת] למעלה מעשרה טפחים. ומעתה מבררים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] ובאיזה ענין אמר שמואל דבר זה? אילימא [אם תאמר] שכוונתו היתה לומר שאין רשות היחיד למעלה מעשרה טפחים? והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אם נעץ אדם קנה ברשות היחיד וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו, אפילו היה הקנה גבוה מאה אמהחייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע. והרי שיש רשות היחיד אפילו למעלה מעשרה טפחים!
Rather, what is the meaning of Rav Sheshet’s formulation: And extends up to ten? Apparently, up to ten handbreadths is that which is within the parameters of a karmelit, and above ten handbreadths is not a karmelit. And as Shmuel said to Rav Yehuda: Keen scholar [shinnana], do not be involved with questions in the matters of Shabbat above ten handbreadths. The Gemara elaborates: With regard to what halakha and in the context of what issue did Shmuel make this statement? If you say his intention was that there is no private domain above ten handbreadths, didn’t Rav Ḥisda say: One who stuck a stick in the ground of the private domain and threw an object from the public domain and it landed atop it, even if the stick was a hundred cubits high, he is liable, since the private domain extends up to the sky? Apparently, there is a private domain even above ten handbreadths.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת ז., ר׳ חננאל שבת ז., רי"ף שבת ז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת ז., רש"י שבת ז., תוספות שבת ז., בעל המאור שבת ז. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת ז. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת ז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת ז. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת ז., רמב"ן שבת ז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבת ז., מהרש"ל חכמת שלמה שבת ז., מהרש"א חידושי הלכות שבת ז., פני יהושע שבת ז., גליון הש"ס לרע"א שבת ז., פירוש הרב שטיינזלץ שבת ז., אסופת מאמרים שבת ז.

Shabbat 7a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 7a, R. Chananel Shabbat 7a, Rif by Bavli Shabbat 7a, Collected from HeArukh Shabbat 7a, Rashi Shabbat 7a, Tosafot Shabbat 7a, Baal HaMaor Shabbat 7a, Sefer HaNer Shabbat 7a, Ri MiLunel Shabbat 7a, HaHashlamah Shabbat 7a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 7a, Ramban Shabbat 7a, Rashba Shabbat 7a, Meiri Shabbat 7a, Ritva Shabbat 7a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 7a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 7a, Penei Yehoshua Shabbat 7a, Gilyon HaShas Shabbat 7a, Steinsaltz Commentary Shabbat 7a, Collected Articles Shabbat 7a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144