×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּמָה אִילּוּ עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ הֲלֹא אוֹכְלִים בִּתְרוּמָה וְזֶה אֵינוֹ אוֹכֵל.
And Rabbi Meir further said to the Rabbis: And what would be if there was the slave of a priest, who fled from his master, or the wife of a priest who rebelled against her husband, are they not permitted to partake of teruma, although not the teruma belonging to the master or husband? They are permitted to partake of teruma. But this slave who was emancipated may not partake of teruma at all, even teruma that belongs to other priests. Evidently, emancipation is to his detriment.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין יג ע״א} מתניתין בשכיב מרע והינו טעמא דנותנין1 דדברי שכיב מרע2
ככתובין וכמסורין דאמו לא שנא אמר תנו לו מנה זה ולא שנא אמר תנו לו3 מנה סתם קאני ולא אמרי4 שמא5 מנה קבור הוא6 קאמ׳ [ובהדיא]⁠7 אמרי׳8 והילכתא [למנה]⁠9 קבור לא חישינן.
{בבלי גיטין יג ע״א-ע״ב} אמר רב הונא אמר רב מנה10 לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה לא שנא מלוה ולא שנא
פקדון בכולהו קנה11.
1. דנותנין: דפוסים: דמתני.
2. והינו טעמא דנותנין דדברי שכיב מרע: חסר ב-גג (שמא מחמת הדומות).
3. לו: חסר בכ״י נ.
4. אמרי: גג: ״אמרינן״. כ״י נ: ״אמרי׳⁠ ⁠״.
5. שמא: חסר בכ״י נ.
6. הוא: כברמב״ם הל׳ זכיה ומתנה (י:א). חסר ב-גג, כ״י נ, דפוסים.
7. ובהדיא: גג, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דבהדיא״.
8. אמרי׳: כ״י נ: ״אמרי בגמ׳⁠ ⁠״.
9. למנה: גג, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״מנה״.
10. מנה: כ״י נ: ״האומר מנה״.
11. ראה רי״ף בבא מציעא פרק ט (דף סח ע״א-ע״ב, הביא והרחיב עליו מאמר).
ערך זל
זלא(כתובות כו:) תנא קמא סבר כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה חיישינן לזילותא דבי דינא, (ברכות סג.) דרש בר קפרא זלת קפוץ קני מינה פי׳ סחורה שהיא בזול קפוץ קנה מינה שסופה להתעלות. (גיטין יג) עבדא בהפקירא ניחא ליה זילא לי׳ שכיחא ליה פריצא ליה (כתובות ס) דאכלה חרדלא הוו לה בני זלזלני (א״ב תרגום טוב נקלה ועבד לו טב הוא זליל׳ הן קלותי הא איזדלדלית):
א. [נידריג שימפף.]
וזה אינו אוכל – משוחרר אינו אוכל.
ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה כו׳ – לכך מזכיר אשת כהן כלומר כמו שאתם מודים לי באשה שהוא חוב אודו לי נמי בעבד והא דמסיים נמי אבל באשה חוב הוא לה הכל מדברי ר׳ מאיר מדלא קאמר אמרנו לו.
כבר ביארנו במשנה ששכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני בין שאמר תנו מנה זה והוא הקרוי כאן צבורים ומונחים בקרן זוית כלומר שעליהם הוא אומר מנה זה בין מנה סתם כגון שאמר תנו מנה לפלני ולא רמז על איזה מנה שנותנין לאחר מיתה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין אומרין במנה סתם שמא מנה קבור קאמר שאין חוששין למנה קבור:
ומה אילו עבד כהן שברח וכן אשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה, ואילו זה, עבד ששיחרר אותו אדונו, אינו אוכל, והרי זה איפוא חוב הוא לו מה ששיחררו האדון.
And Rabbi Meir further said to the Rabbis: And what would be if there was the slave of a priest, who fled from his master, or the wife of a priest who rebelled against her husband, are they not permitted to partake of teruma, although not the teruma belonging to the master or husband? They are permitted to partake of teruma. But this slave who was emancipated may not partake of teruma at all, even teruma that belongs to other priests. Evidently, emancipation is to his detriment.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) שַׁפִּיר קָאָמַר לְהוּ אָמַר רָבָא הַיְינוּ דְּקָא מַהְדְּרִי לֵיהּ במתני׳בְּמַתְנִיתִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ דְּאִי בָּעֵי שָׁקֵיל אַרְבָּעָה זוּזֵי מִיִּשְׂרָאֵל וּפָסֵיל לֵיהּ כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ.

The Gemara asks: If so, then Rabbi Meir is saying and responding well to the Rabbis. How do the Rabbis counter his claim? Rava said: This is what they answered and said to him in the mishna: The master can disqualify his slave from partaking of teruma in any event, because he is his master’s acquisition. The implication of this statement is the following: As, if the master desires to disqualify his slave from partaking of teruma after he has fled, he can take four dinars from any Israelite in exchange for the slave, and he thereby disqualifies him from partaking of teruma anywhere that he is located.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני שהוא קנינו – טעמא מאי עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן הלכך אי בעי ההוא כהן כשיברח עבדו שקיל ארבעה זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קנינו ומיפסיל.
ושואלים: אם כן, שפיר קאמר להו [יפה אמר להם] ר׳ מאיר! ומה עונים חכמים על כך? אמר רבא: היינו דקא מהדרי ליה במתניתין [זהו מה שהם השיבו ואמרו לו במשנתנו]: מפני שהוא קנינו. וכך יש להבין את דבריהם: דאי בעי [שאם ירצה] האדון לפסול את עבדו מזכותו לאכילת תרומה, הרי גם אם יברח העבד יכול האדון לעשות כן בדרך אחרת — שקיל [יטול] ארבעה זוזי [זוזים] מישראל תמורת העבד ופסיל ליה כל היכא דאיתיה [ופוסל אותו מלאכול בתרומה בכל מקום שהוא נמצא].
The Gemara asks: If so, then Rabbi Meir is saying and responding well to the Rabbis. How do the Rabbis counter his claim? Rava said: This is what they answered and said to him in the mishna: The master can disqualify his slave from partaking of teruma in any event, because he is his master’s acquisition. The implication of this statement is the following: As, if the master desires to disqualify his slave from partaking of teruma after he has fled, he can take four dinars from any Israelite in exchange for the slave, and he thereby disqualifies him from partaking of teruma anywhere that he is located.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּלְרַבִּי מֵאִיר תִּינַח עֶבֶד כֹּהֵן עֶבֶד יִשְׂרָאֵל מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִידוֹ מִשִּׁפְחָה כְּנַעֲנִית.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Meir, his explanation works out well with regard to the slave of a priest whose emancipation causes him to be disqualified from partaking of teruma, and therefore it is possible to argue that his emancipation is to his detriment. However with regard to the slave of an Israelite, what can be said? Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: Emancipation is even to the detriment of a slave of an Israelite, because by freeing him his master causes him to lose the option of engaging in sexual intercourse with a Canaanite maidservant. Until this point it was permitted for him to engage in sexual intercourse with a Canaanite maidservant, but once he is emancipated these women are forbidden to him.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולדעת ר׳ מאיר, תינח [נניח] הסבר זה ביחס לעבד כהן שנפסל מן התרומה על ידי שיחרורו, אפשר לומר ששיחרורו חוב הוא לו, אבל עבד ישראל מאי איכא למימר [מה יש לומר בזה]? אמר ר׳ שמואל בר רב יצחק: גם לעבד כזה יש הפסד בדבר, מפני שבזה שמשחררו מפסידו משפחה כנענית, שעד עכשיו היה מותר בשפחה כנענית ועכשיו כשהוא משוחרר אסור בה.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Meir, his explanation works out well with regard to the slave of a priest whose emancipation causes him to be disqualified from partaking of teruma, and therefore it is possible to argue that his emancipation is to his detriment. However with regard to the slave of an Israelite, what can be said? Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: Emancipation is even to the detriment of a slave of an Israelite, because by freeing him his master causes him to lose the option of engaging in sexual intercourse with a Canaanite maidservant. Until this point it was permitted for him to engage in sexual intercourse with a Canaanite maidservant, but once he is emancipated these women are forbidden to him.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אַדְּרַבָּה הֲרֵי הוּא מַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין עַבְדָּא בְּהֶפְקֵירָא נִיחָא לֵיהּ זִילָא לֵיהּ שְׁכִיחָא לֵיהּ פְּרִיצָה לֵיהּ.:

The Gemara raises a difficulty: On the contrary, by emancipating him the master renders it permitted for him to engage in sexual intercourse with a free woman. The Gemara answers: In the case of a slave, a life of licentiousness is preferable for him. Therefore, he would rather have the right to engage in sexual intercourse with a Canaanite maidservant, as she is lowly to him, she is available for him, she is unrestricted for him. None of these descriptions apply to a Jewish woman, and therefore he loses out on the benefit he could have received from being permitted to engage in sexual intercourse with a Canaanite maidservant. Consequently, Rabbi Meir maintains that his emancipation is to his detriment.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זילא ליה – זוללה היא בעיניו לזלזל בה לכל תאותו.
ופריצה ליה – מתנהגת עמו בפריצות.
עבדא בהפקירא ניחא ליה – וא״ת עבד קטן ישראל דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרי׳ בפ״ק דכתובו׳ (דף יא.) משום דלא טעים טעמא דאיסורא מאי איכא למימר וי״ל דמוד׳ ר״מ בעבד קטן ישראל וא״ת והא דקאמר התם והא קי״ל ודאי דעבדא בהפקירא ניחא ליה מנלן והא רבנן פליגי אר״מ ולית להו בהפקירא ניחא ליה וי״ל דמודו רבנן דניחא ליה בהפקירא אלא הכא גבי עבד לית להו לפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו וגדול הוא לו זכות של שיחרור משל הפקירא אבל גר שאין רשות אחרים עליו לא.
אדרבה הרי מתירו בבת חורין. ואף על גב דקיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה הא ניחא ליה טפי דנפיק לחירות ושרי בבת חורין.
תוס׳ בד״ה עבדא בהפקירא כו׳ אבל גר כו׳ נ״ב והא דקאמר עבדא בהפקירא ניחא ליה ה״ק עבדא בהפקירא ניחא ליה כגון לר׳ מאיר ואפי׳ רבנן לא פליגי עליה אלא בעבד אבל בגר נמי מודו וק״ל א״נ ניחא ליה אלא שאין לו רשות (רבו) אבל גר שיש לו רשות וניחא ליה הוי ממש חוב לו וק״ל ועיקר:
ומקשים: אדרבה [להיפך], הרי על ידי השיחרור הוא מתירו בבת חורין! ומשיבים: מכל מקום עבדא בהפקירא ניחא ליה [העבד בחיי הפקר נוח לו] ומעדיף הוא שפחה כנענית, כי זילא ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה [מזולזלת, בזוייה היא לו, בעיניו, מצויה היא לו, פרוצה היא לו, עבורו] ובת חורין אינה כזו, ומשום כך נמצא מפסיד את הנאותיו בשפחה, ולכן אין השיחרור נחשב זכות עבורו לדעת ר׳ מאיר.
The Gemara raises a difficulty: On the contrary, by emancipating him the master renders it permitted for him to engage in sexual intercourse with a free woman. The Gemara answers: In the case of a slave, a life of licentiousness is preferable for him. Therefore, he would rather have the right to engage in sexual intercourse with a Canaanite maidservant, as she is lowly to him, she is available for him, she is unrestricted for him. None of these descriptions apply to a Jewish woman, and therefore he loses out on the benefit he could have received from being permitted to engage in sexual intercourse with a Canaanite maidservant. Consequently, Rabbi Meir maintains that his emancipation is to his detriment.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: אהָאוֹמֵר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי וּמֵת לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה גתְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי וּמֵת יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.:

MISHNA: In the case of one who says: Give this bill of divorce to my wife, or: Give this bill of manumission to my slave, and then he dies, one does not give it after his death. The reason for this is that bills of divorce and manumission must be transferred by the husband or the master. Once he has died the document can no longer be given, and the agency he appointed for this purpose is likewise canceled. However, if he said: Give one hundred dinars to so-and-so, and then he died, one does give the recipient the money after his death.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ האומר תנו גט זה לאשתי גרסינן במתני׳ ולא גרסי׳ תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר.
לא יתנו לאחר מיתה – דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה.
תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה, אם בריא הוא כשאמר כגון דאמר מנה לי בידך תנהו במעמד שלשתן דקנה,
האומר תנו גט – אי גרסי׳ תן גט זה אתיא מתני׳ כר״מ דוקא אי נמי אפי׳ כרבנן וכגון שאינו מוסרו מיד ליד אלא מראהו לו ומצוה ליתנו והוא לא נטלו עד אחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ואפ״ה לא זכה העבד ונאמר דלא אמרי׳ תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד ואשמעינן במאי דנקט זה דאע״ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח והותחל כל כך מחיים אפ״ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה אבל אור״ת דל״ג כלל זה דע״כ לא תנא זה במתני׳ לשום חידוש מדדייק בגמרא דמתני׳ בבריא דאי בשכ״מ מאי איריא תנו אפילו כתבו נמי ואי תנא זה לאשמועינן שום חידוש אפילו מיירי בשכיב מרע לא ה״ל למימר כתבו ואין נראה לומר דהכי דייק אי בשכיב מרע הוה ליה למיתני כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי דהא כיון דצריך לשנות תנו שחרור זה אין לו לתנא לשנות כתבו גט לאשתי ולהאריך בלשון.
לא יתנו לאחר מיתה – וקמ״ל דאין גט לאחר מיתה אע״ג דבהדיא תנן בפרק מי שאחזו (לקמן דף עב.) דאין גט לאחר מיתה הכא איצטריך לאשמועינן (בגט שחרור שגם אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד ואפי׳ בגט אשה נמי אשמועינן) דאע״ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה והתם אשמועינן דאע״ג שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט אחר מיתה ואשמוענין נמי לישני דתני התם הי משמע מחיים והי משמע אחר מיתה.
תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה – למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן א״צ לומר דלדידיה רישא נמי איירי במעמד שלשתן ומיירי שהגט כבר בעין דאם אינו בעין אפי׳ בממון לא שייך מעמד ג׳ ואיירי שהאשה רוצה בכך ואשמעי׳ דלא תקון מעמד ג׳ בשטר אלא בממון דאין נראה שיחלקו האמוראים ברישא דמתני׳ דמר מוקי לה במעמד שלשתן ומר בכתבו ותנו אלא בסיפא דוקא פליגי ומיירי רישא לכולהו בכתבו ותנו אפי׳ למאן דמוקי לה בבריא דלא שייך מעמד שלשתן ואע״ג דלא הוי רישא דומיא דסיפא אין לחוש דה״נ למאן דמוקי לה בשכיב מרע לא הוי רישא דומיא דסיפא מכל וכל שהשטר אינו בעולם כשמצוה ליתן והמנה הוא כבר בעולם אע״ג דבגמ׳ מוכח מרישא דסיפא איירי בבריא אלמא בעי דלהוי סיפא דומיא דרישא היינו משום דאית לן לאוקמי כולהו בחד גברא אבל מ״מ לא בעי לאשוינהו לגמרי.
לא יתנו לאחר [מיתה]. דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה, והא מית ליה (משתכר) [משחרר], ופקעה ליה רשותיה.
במעמ[ד ג׳]. במלוה, היינו המלוה והלוה ומקבל מתנה. ובפקדון - המפקיד והנפקד והמקבל מ⁠[תנה].
גרסי׳ בירושלמי ר׳ יוחנן בעי הגע עצמך שהיה עבדו של קצין הרי הוא חוב לעבד הגע עצמך שהייתה אשתו של מוכה שחין הרי זה זכות לאשה אין לך אלא כהדה (אלא) אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור והמגרש את אשתו שלא מדעתו שמא מגורשת היא. ור״מ תינח עבד כהן שברח עבד ישראל מאי איכא למימר א״ר שמואל בר יצחק מפני שמפסידו משפחה כנענית אדרבה הוא מתירו בבת חורין עבדא ניחא ליה בהפקירא דזילא ליה שכיחא ליה פריצה ליה:
מתני׳: האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הא מתניתין אפילו לרבנן מתוקמא ואף על פי ששנינו למעלה (יא:) דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו וקיימא לן כחכמים דאינו יכול לחזור בו, מכל מקום לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו ואין גט לאחר מיתה דפקע רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין. וכן כתב הרי״ף ז״ל בהלכות. וזה קשה דהא אמרינן עליה בגמרא דטעמא דמתניתין משום דכל האומר תנו כאומר זכו דמי ולמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח יצא לחירות וכדמשמע לקמן (גיטין סג.) דשליח קבלה שאמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה, דלמאן דאמר תן כזכה מכיון שהגיע גט ליד שליח מגורשת, וכדמוכח בהדיא בההיא (שם ע״ב) דאמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת, מספקא ליה אי הולך כזכה דמי או לאו כזכה דמי, אלמא למאן דאמר הולך כזכה לא חולצת ולא מתייבמת והכי נמי לא שנא, ועוד דאמרינן לעיל (גיטין יב:) ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל, אלמא מכיון שהגיע שטר שחרור ליד שליח יצא לחירות לגמרי ואיפסיל ליה בתרומה, ותנן נמי במסכת תרומות (פ״ח, מ״א) העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שמכרך לישראל או עשאך בן חורין וכו׳ רבי אלעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר וכו׳ (שם במ״ב) וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם רבי אליעזר אומר יבלעו ורבי יהושע אומר יפלטו. ורש״י ז״ל גם הוא פירש למעלה כדברי רבינו אלפסי ז״ל וחזר בו כאן ואמר דהכא לא גרסינן תן אלא תני דלא מסרו לשליח בחייו ולפיכך לא נחלקו חכמים בדבר אבל למעלה במשנה הראשונה גרסינן תן שמסרו לשליח, וכן נמי לא גרסינן במשנה זו זה דאי תנא זה הוה משמע שמסרו לשליח בחייו, ואין לומר דלהכי תנא זה לאשמועינן דאף על גב דאמר זה כיון דלא מסרו לשליח מיד ליד בכי הא לא אמרינן תן כזכה, דהא ליתא מדאמרינן לקמן רב זביד לא מתוקמא ליה מתניתין בשכיב מרע ממאי מדקתני תנו גט לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת אין נותנין הא מחיים נותנין וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ושכיב מרע אף על גב דלא אמר תנו נותנין, ואם איתא דגרסינן זה ולאשמועינן דלא אמרינן תן כזכה אלא במוסרו מיד ליד אבל באומר תן אותו שטר שחרור המונח בקרקע לעבדו אינו כזכה אם כן לימא ליה לעולם בשכיב מרע ואף על גב דלא אמר תנו נותנין ולא בא אלא לחידושו, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה כלל ולעולם תן כזכה בין במוסרו מיד ליד בין לא מסרו לו מיד ליד. ובה״ג בסוף הלכות נידוי מצאתי כתוב כגירסת הספרים שלנו תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי.
בד״ה האומר תנו כו׳ ואשמועינן במאי דנקט זה דאע״ג שהגט בעין כו׳ עכ״ל ר״ל שהגט שחרור הוא בעין כו׳ והותחל כ״כ מחיים כו׳ וה״א כיון שזכות הוא לו לרבנן מהני ואשמועינן דאפילו הכי לא יגמור כו׳ אבל בגט אשה כיון דחוב הוא לה אפילו לרבנן לא הוה חידוש כלל במאי דקתני. זה וכן מוכח מדבריהם שכתבו לקמן ואין נראה לומר דהכי דייק אי בש״מ ה״ל למתני כתבו גט כו׳ ותנו שחרור זה כו׳ ודו״ק:
משנה האומר תן גט זה לעבדי כו׳ ופרש״י ז״ל דל״ג תן כו׳ שלא מסרו ליד שליח כו׳ וכן כתבו התוס׳. וכבר כתבתי זה פעמים בדף ט׳ ובדף י״א שהרי״ף והרמב״ם ז״ל כתבו להדיא דאיירי שמסרו ליד השליח ואפ״ה לא יתנו לאחר מיתה דנהי שאין יכול לחזור בו מ״מ לא הוי שיחרור עד דמטא לידיה דעבד ואין שיחרור לאחר מיתה וזכו בו היורשים ואין להקשות על שיטה זו דכיון דלא היה יכול לחזור בו בודאי נתייאש ממנו וליהוי כהפקיר עבדו ומת דאיכא למ״ד א״צ גט שיחרור ואיכא מ״ד אין לו תקנה דיש לומר דשאני התם שאמר בלשון הפקר משא״כ לשון שיחרור לא מהני עד דמטא לידיה. אבל אי קשיא לי הא קשיא על שיטה זו דא״כ אמאי מהדר תלמודא לאוקמי סיפא דמתניתין תנו מנה לפלוני במעמד שלשתן או בשכיב מרע ואמאי לא מוקי בפשיטות דומיא דרישא שמסר המנה לשליח ומש״ה יתנו לאחר מיתה שהרי הרמב״ם ז״ל כתב להדיא בהל׳ זכיה ומתנה דבמתנה אמרינן תן כזכי ודלא כמ״ש התוס׳ לעיל לחלק בין חוב למתנה וא״כ תיקשי אמאי לא מוקי לה בהאי טעמא גופא ועוד דלמאי דמוקי לה במעמד שלשתן לא ידעינן האי מילתא ממתניתין כיון דמיתוקמא כפשטא משום תן כזכי וליכא למימר דלא מיתוקמא בהכי משום דלא קתני תן מנה זה וכעין שכתבו התוספות בשמעתין וכ״כ התוספות לעיל דף י״א אלא דלכאורה דדוקא לשיטת התוספות שייך לדקדק כן כיון דבריש דמתניתין לא איירי כלל שמסר בתורת שליחות וזכי׳ א״כ אי ס״ד דסיפא איירי בכה״ג הו״ל לפרושי בהדיא תן מנה זה משא״כ לשיטת הרמב״ם דרישא איירי שמסר בתורת שליחות ואמר תן לשליח א״כ ממילא משמע דסיפא איירי בהכי אע״ג דלא תנא זה דומיא דהולך מנה לפלוני וליכא למימר נמי דהרמב״ם ז״ל סובר דבמתנה נמי נהי דאמרינן תן כזכי היינו שאין יכול לחזור בו אבל מ״מ לא הוי מתנה עד דמטי ליד המקבל ומש״ה לא יתנו לאחר מיתה אלא שאין טעם לדבר דדוקא בשיחרור שייך לומר כן משום דאין שיחרור לאחר מיתה משא״כ במתנה ועוד דלקמן גבי מת משלח משמע להדיא דדוקא בשיחרור למ״ד הולך לאו כזכי לא יתנו אחר מיתה אבל למ״ד דהוי כזכי יתנו אף לאחר מיתה וכ״ש תן דמהני לרמב״ם ז״ל כזכי דמהני אף לאחר מיתה וא״כ צ״ע הרמב״ם ז״ל אמאי לא מוקי לה בהכי ויש ליישב ממה שאכתוב סמוך גבי מעמד שלשתן ומה שיש להקשות על שיטה זו מהא דדייקינן לקמן טעמא דאמר תן וכמו שכתבו התוספות דמה״ט לא גרסינן זה יבואר לקמן בסמוך:
תוספות בד״ה תנו מנה לפלוני כו׳ ואע״ג דלא הוי רישא דומיא כו׳ היינו משום דאית לן לאוקמי כולה בחד גברא. ויש להקשות דהא בב״ב פ׳ שמת דף קנ״א דייקינן בגמרא דמתנת ש״מ לא בעי קנין ממתני׳ דהכא דקתני תנו מנה לפלוני דומיא דרישא מה גט דלא קני מיניה מתנה נמי דלא קני מיניה כו׳ ולפירוש התוס׳ דכאן לא שייך לדקדק כן דהא בלא״ה לא איכפת לן בהכי דלא הוי דומיא דרישא אלא דליהוי בחד גברא. ונראה ליישב דהתם הכי קשיא ליה לתלמודא כיון דברישא לא שייך קנין א״כ אי ס״ד דבסיפא בעינן קנין הו״ל לפרושי כי היכי דלא ליטעי דבמתנת ש״מ במקצת נמי אמרינן ככתובים ומסורים דמי ולא בעינן קנין דהא לא אשכחן בהדיא במתניתין בשום דוכתא דבמתנת ש״מ במקצת בעי קנין משא״כ הכא למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן אע״ג דרישא לא איירי במעמד ג׳ אפ״ה ממילא ידעינן דבע״כ סיפא איירי במעמד שלשתן דאל״כ אמאי יתנו לאחר מיתה דפשיטא לן דבאמירה בעלמא לא קני בבריא אע״כ במעמד ג׳ איירי כן נ״ל. ועי״ל דהתם הכי קאמר כיון דרישא איירי בלא קנין א״כ בתנו מנה מצי לאיפלוגי דבלא קנין לא יתנו לאחר מיתה ובקנין יתנו לאחר מיתה אלא דלפ״ז לא הוי משני התם נמי שפיר דאיירי במצוה מחמת מיתה או במחלק כל נכסיו דא״כ אכתי תיקשי ליפלוג בממון גופא היכא דאין מצוה מחמת מיתה ואין מחלק כל נכסיו אע״כ דניחא ליה למיתני רישא רבותא בגיטין ושחרור גופא כמ״ש התוספות וא״כ הדרא קושיא לדוכתא וצריך לפרש כפירוש הראשון ודו״ק:
א משנה האומר ״תנו גט זה לאשתי״, או שאומר ״תנו שטר שחרור זה לעבדי״, ומתלא יתנו לאחר מיתה, שאין גט או שטר שיחרור עבד חלים אלא מכוחו של האיש המקנה אותם, וכיון שמת — בטל כוחו, ובטלה גם השליחות מטעמו. אבל אם אמר ״תנו מנה (מאה זוז) לאיש פלוני״, ומת המצוה — יתנו לאחר מיתה.
MISHNA: In the case of one who says: Give this bill of divorce to my wife, or: Give this bill of manumission to my slave, and then he dies, one does not give it after his death. The reason for this is that bills of divorce and manumission must be transferred by the husband or the master. Once he has died the document can no longer be given, and the agency he appointed for this purpose is likewise canceled. However, if he said: Give one hundred dinars to so-and-so, and then he died, one does give the recipient the money after his death.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בְּקֶרֶן זָוִית.

GEMARA: Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: And this ruling, that one gives the one hundred dinars after the death of the owner, is the halakha only when those dinars are piled up and placed in a corner at the time of the command.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ והוא שצבורים – מנה דקתני מתני׳ בצבורין ומונחין המעות עסקינן ואמר מנה זה תנו לפלוני.
מתני׳ האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. פי׳ המורה תנו גט גרסי׳ ולא תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. לא יתנו לאחר מיתה דגיטא לא הוי עד דמטי גיטא לידיה וכי מטי גיטא לידיה הא מית ליה משחרר ופקע ליה רשותיה אבל תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה אעפ״י שלא משך ולא מצו יורשין הדרי בהו דדברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי פי׳ כשאומר תנו מנה לפלוני מנכסיי [מנה זה] נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר ומסיק תלמודא והלכתא למנה קבור לא חיישינן:
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אמר רבה מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל במלוה לא פי׳ פקדון דאיתיה בעיניה מצי לאקנויי לחבריה במעמד שלשתן ואע״ג דלא משך המקבל אבל מלוה דליתא בעין דלהוצאה ניתנה לא קנה במעמד שלשתן עד שימשוך המקבל:
והאלקי׳ אמר רב אפילו במלוה וטעמא מאי פי׳ כיון דליתא בעין מ״ש דקנייא מקבל בלא משיכה ומעמד שלשתן מה מהני ומסיק מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא אידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס פי׳ להכניס ולהוציא ואעפ״י שכתבן לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר דהלכה למשה מסיני שאין בה טעם אלא כך תקנו חכמים והפקר ב״ד היה הפקר אידך דאמר ר׳ חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו פי׳ בית מיוחד שאינו דר בו ועשאו לו בית חתנות אעפ״י שלא כתב לו מתנה עליו מסתמא קנאו ודוקא מנה לי בידך שכבר נתנו לו ולא אמר לו כלום בשעת הנתינה והשתא קא״ל הכי צריך מעמד שלשתן אבל אם א״ל בשעה שנתנו לו תנהו לפלוני זכה דהא אמרן כל האומר תנו כאומר זכו דמי ואין צריך מעמד שלשתן ולקמן נמי בעי׳ למימר הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו או תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו זכה ואם בא לחזור אינו חוזר דהולך ותן זכה וכל שכן אם אמר לו זכה בעבור פלוני בפי׳ דזכין לאדם שלא בפניו ואין צריך מעמד שלשתן אבל הכא דלא יהיב ליה מידי אלא על מנה דאית גביה או בפקדון או בהלואה אומר לו תנהו לפלוני צריך מעמד שלשתן ואפי׳ אם אמר לו בפי׳ זכה לי בעבור פלוני לא זכה אם לא היה מעמד שלשתן דדוקא מאי דאמרי׳ זכין לאדם שלא בפניו בדמסר בידיה מידי אבל במידי דאיתיה ברשותיה לא מצי למימר ליה זכה בעבור פלוני עד שימשוך או עד שיהיה במעמד שלשתן דרשותו של אדם זוכה לו לעצמו שאם אמר לו מה שיש לי ברשותך יהא שלך קנה דרשותו של אדם קניא לו אבל כשאומר לו מה שיש לי ברשותי יהא לפלוני לא קנה שאין רשותו קנה לאחרים וצריך שימשוך המקבל או שיאמר לו במעמד שלשתן ואפי׳ אם אמר לו בשעת המסירה תן מנה זה לפלוני דאמרי׳ כל האומר תנו כאומר זכו דמי ואינו יכול לחזור בו בעי׳ למימר לקמן דוקא אם היה חייב ראובן לשמעון מנה שהלוהו או שהפקיד בידו שמעון ואם אמר ללוי תן מנה זו לשמעון זכה ואינו יכול לחזור בו אבל אם רוצה ראובן ליתן לשמעון אותו מנה במתנה ואמר ללוי תן מנה זה לשמעון אם רוצה ראובן לחזור בו יכול ולא אמרינן גבי מתנה כל האומר תנו כאומר זכו דמי כ״א גבי חוב ופקדון. אבל אם היה במעמד שלשתן אפילו גבי מתנה נמי קנה המקבל ואע״ג דאמר לו תן ולא אמר לו זכה.
ב גמרא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: מה שאמרנו שיתנו מנה מכוח הציווי, ואף לאחר מות המצוה — והוא דווקא שאותן הזוזים שעליהם ציווה צבורין ומונחין בקרן זוית בשעת הציווי.
GEMARA: Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: And this ruling, that one gives the one hundred dinars after the death of the owner, is the halakha only when those dinars are piled up and placed in a corner at the time of the command.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּבָרִיא כִּי צְבוּרִין מַאי הָוֵי הָא לָא מְשַׁךְ וְאֶלָּא בִּשְׁכִיב מְרַע מַאי אִירְיָא צְבוּרִין כִּי אֵין צְבוּרִין נָמֵי דְּהָא דקיי״לקַיְימָא לַן דְּדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִין דָּמוּ.

The Gemara asks: With what are we dealing? If we say that we are dealing with a healthy person who instructs others to give one hundred dinars, then when they are piled, what of it? After all, the recipient did not pull the money, and one must perform an act of acquisition to take possession of movable property. Rather, say that we are dealing with a person on his deathbed, in which case verbal instructions suffice. However, if that is so, why does this halakha apply specifically when the money is piled? The same should be the case when the coins are not piled as well, as we maintain that the statement of a person on his deathbed who distributes his property is considered as though it were written and delivered. If so, no other act of acquisition should be necessary.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבריא – מתנות בריא במטלטלין יכול לחזור בו עד שימשוך ויורשו נמי מצי למיהדר ביה אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת.
ואם שכיב מרע הוא (בין אמר תנו מנה לפלוני) בין אמר תנו מנה זה בין אמר תנו מנה לפלוני סתם נותנין ולמנה קבור לא חיישינן.
והא לא משך – תימה מאי פריך הא קי״ל (לקמן דף טו.) מצוה לקיים דברי המת אם כן לוקי מתניתין בבריא משום מצוה לקיים דברי המת וי״ל כיון דחכמים פליגי אר״מ ולית להו מצוה לקיים דברי המת אע״ג דקי״ל כר״מ לא בעי לאוקמי מתני׳ כיחידאה כדאשכחן בפ׳ כל הגט (לקמן ל.) דלא מוקי שמואל מתניתין כיחידאה כר׳ יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה אע״ג דבפ״ק דבבא מציעא (דף יב.) סבר שמואל כוותיה ועוד י״ל דלא מצי לאוקמי מתני׳ משום דמצוה לקיים דברי המת דאם כן מאי איריא צבורין אפי׳ אין צבורין נמי דסבר הגמרא מצוה לקיים כו׳ שייך אפילו במלוה דבבריא לא חיישינן למנה קבור מדלא פירש וא״ת ולרב גופיה תיקשי דלוקמא משום דמצוה לקיים דברי המת אפילו אין צבורין ויש לומר דרב לא סבר לה כרבי מאיר אלא כר׳ יוסי כדפסיק שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט:) נמי כר׳ יוסי ועוד מפרש ר״ת דלא אמרי׳ מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש דומיא דהמשליש מעות לבתו (שם דף סט:) ותנו שקל לבני (שם) ובמתני׳ משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני ולא דמי להולך מנה לפלוני דלקמן דאמרי׳ עלה מצוה לקיים דברי המת ואע״ג דלא תנא זה דהולך מנה לפלוני משמע שפיר בלא זה שמוסר לו באותה שעה להוליך יותר מבתנו מנה לפלוני וכן משמע בפרק מי שמת (ב״ב דף קמט.) גבי איסור גיורא דלא הוי מהני ביה טעמא דמצוה לקיים דברי המת בתריסר אלפי זוזי שהפקיד לרבא לפי שלא הופקדו מתחלה לתתם לרב מרי ויש לדחוק דשמא לא אמרי׳ מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש מתרצה ורבא לא היה חפץ להיות שליש לכך ועוד אומר ר״ת דבגר לא אמרי׳ מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו וכי האי גוונא אמרינן התם דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו׳.
גמרא: במאי עסקינן אילימא בבריא כי צבורים מאי הוי הא לא משך. כלומר ויכול הוא לחזור בו ואף יורשו יכול לחזור בו וכיון שכן לא יתנו לאחר מיתה, ופירש רש״י ז״ל דאתיא הא כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת, דהא אסיקנא לקמן (גיטין טו.) דלמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במה שמצוה מתוך בוריו וחלה ומת נמי אמרינן מצוה לקיים דברי המת. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דרב הונא דאוקמה במעמד שלשתן, ורב פפא נמי בשכיב מרע וכאידך דרב לוקמוה בבריא וכמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת. אלא י״ל דלהכי אקשינן והא לא משך משום דסבירא ליה דעל כרחין כיון דבעי רב צבורין לית ליה מצוה לקיים דברי המת דמאן דאית ליה מצוה לקיים דברי המת אפילו במלוה נמי מצוה לקיים דבריו. ואם תאמר אם כן רב גופיה אמאי אוקמה למתניתין בצבורין לוקמה אפילו במלוה ומשום מצוה לקיים דברי המת, י״ל דילמא סבירא לה לרב כרבי יוסי דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וכדפסק נמי שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות סט:). ואם תאמר הוה ליה לאקשויי עליה דרב והא קיימא לן (גיטין טו.) מצוה לקיים דברי המת כדאקשינן בשילהי פירקין אדרב יוסף דפסק הלכה כרבי שמעון הנשיא. י״ל דהתם היינו טעמא משום דידע ביה שנויא משום הכי אקשי לה ומתרץ לה אבל הכא דלא מצי לשנויי שיסבור רב כרבי מאיר לא חש להקשות דהא שמואל נמי אית ליה הכין.
ורבינו תם ז״ל כתב דאי אפשר להעמיד משנתינו בטעמא דמצוה לקיים דברי המת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהוא מוציא מידו ומיד היורשים ונותנו ביד שליש או ביד שליח כענין המשליש מעות לבתו (כתובות שם) או באומר תנו שקל לבני בשבת (שם) והולך מנה לפלוני (גיטין יד.) דאמרינן בהו מצוה לקיים דברי המת, אבל במה שאינו מניח ביד אחרים לא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, ותדע לך דהא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין (ב״ב קנא:) ואף על גב דמית ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא משום דלא אוקמוה ביד אחר, ובשילהי בבא בתרא (בבא בתרא קעד:) גרסינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין, ואוקמוה התם בדליכא שטרא, ואקשינא ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. וקשיא לן, ואע״ג דליכא שטרא ליגבי מן היורשין אלא ודאי ש״מ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר וכו׳, ותיפוק לי משום דמצוה לקיים דברי המת... אלא במוסר ביד שליש או ביד שליח או במה שהוא ביד אחרים. וכן כתב שם הראב״ד. ואי קשיא לך מעשה דאיסור גיורא דב״ב בפ׳ מי שמת (בבא בתרא קמט.) דאמר רבא היכי לעביד ליקנינהו ניהליה אגב קרקע לית ליה, במתנת שכיב מרע כל דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע, במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא, וכי לא אזיל מאי הוי הא מצוה לקיים דברי המת, הא ליתא דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במי שישנו בירושה משום דמאן דאיתיה בירושה איתיה לממוניה בחזקתיה ומחמתיה הוא דירתי ליה ירתיה, הילכך בממוניה מצוה לקיים דבריו, אבל בגר דלא מחמתיה זכו בהו אינשי אלא מן ההפקר בממון שאינו שלו מאי מצוה איכא לקיים דבריו. ואי קשיא לך תו הא דאמרינן (גיטין מ.) כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ויעשו לה קורת רוח שמצוה לקיים דברי המת אלמא אפילו במה שאינו מניח ביד שליש אמרינן נמי מצוה לקיים דברי המת, איכא למימר דהתם שאני שזכו בהן מן השמים. ומיהו לפי מה שפירש רבינו אלפסי ז״ל (כ״א. בדפי הרי״ף) עושין לה קורת רוח שאם אמרה מלאכה זו כבדה עלי עושין לה קורת רוח ואינה עושה אותה מלאכה לא אתי שפיר.
ועוד יש לומר לענין קושיית שמועתינו דמשום הכי לא אוקים מתניתין כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת משום דלא מיתוקמא ליה מתניתין בהכין דאם איתא הוה ליה למיתני במתניתין תנו שטר שחרור לעבדי ומת אין נותנין אחר מיתה וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור, אלא ודאי מדלא סיים בה הכי שמע מינה דכולה מתניתין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת. ואם תאמר דהא דלא סיים ברישא וכופין את היורשין ועושין לו גט שחרור משום דסתם לן הכא כרבי דפליג עלייהו דרבנן בגמרא דבני מערבא ואמר דבאומר תנו אין כופין את היורשין, ואפילו למאן דאית ליה מצוה לקיים דבר המת דגרסינן התם בפירקין דהכא (הלכה ה׳) תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופים את היורשים לקיים דברי המת אמר רבי זעירא בסתם חולקין, מה אנן קיימין אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא כן אנן קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו, ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו, הא ליתיה דמסתמא מתניתין אפילו כמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת כרבנן הוה סתמא.
והרמב״ן נ״ר הכין נמי כתב [ד]⁠מתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ומהאי טעמא נמי דכתיבנא, אלא שבעיקר דין מצוה לקיים דברי המת כתב דלא נאמרו דברים הללו אלא באומר ליורשיו תנו או עשו כן, כעין פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח או להלה המופקד אצלו כגון המשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני בשבת והולך מנה לפלוני דלקמן, אבל במצוה ומוסר דבריו לעדים לא, והיינו מתנת שכיב מרע במקצת דקיימא לן דבעיא קנין ואף על גב דמית. ואם תאמר משנתינו דאמר תנו הא פרישנא דמתניתין על כרחין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת וההיא דבבא בתרא (בבא בתרא קעה.) ודאי לכאורה קשיא ליה דהא התם תנו קאמר ואפלו הכי אקשינן ואי ליכא שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ואינה גובה מן היורשים ולא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, אלא אם כן נדחוק דאמר תנו דאמרינן התם לאו דוקא באומר ליורשיו תנו, אלא באומר אמרו ליורשי תנו ולאפוקי אומר מנה לפלוני בידי גרידא דאמרינן דילמא שלא להשביע את בניו קאמר וצריך עיון.
ומכל מקום בריא שאמר תנו מנה לפלני אינו כלום ואפילו בצבורים ושאמר מנה זה שאין מטלטלין של בריא נקנין עד שימשוך ואין צריך לומר במנה סתם ומכל מקום אם היה אחד חייב לזה מנה ואמר לי מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה ואפי׳ במנה סתם שדין זה ר״ל מעמד שלשתן אין בו חלוק בין מלוה לפקדון אלא נאמר הוא אף במלוה אע״פ שאינה בעין הא שלא במעמד שלשתן לא קנה אף בצבורים עד שימשוך:
ויש שואלים ואחר שמת בריא זה שאמר תנו מנה לפלני או תנו מנה זה לפלני יתחייבו היורשים ליתנו מתורת מצוה לקיים דברי המת בין במנה זה בין במנה סתם שהרי דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אף בבריא שצוה ומת כמו שיתבאר למטה בענין הולך מנה לפלני וכן מצוה היא שכופין עליה וכמו שאמרו בפרק השולח פלנית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ופירשו אחרוני הרבנים שאין דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אלא כשהמצוה הוציא הדבר מרשותו ומסרו ליד שליש כגון הולך מנה לפלני האמור למטה וכגון משליש מעות לבתו וכגון תנו שקל לבני שמסר הנכסים לאפוטרופוס אבל זה שאמר תנו וכשמת עדין הממון בידו אין אומרין בזו מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי מתנת שכיב מרע דאפי׳ במקצת בעיא קנין כי מית מיהא לקנינהו משום מצוה לקיים דברי המת אלא שלא נאמר כן אלא כשהוציא הממון מידו ואע״פ שפלנית שפחתי עדין היא ברשות היתומים הואיל ויש לה דעת לזכות בעצמה הרי היא כמי שיצאה מתחת ידו ולא סוף דבר לדעת המפרשים יעשה לה קורת רוח ותשתחרר אלא אף לדעת המפרשים קורת רוח שלא להטריחה במה שהיא אומרת שאינה יכולה לעשות מכל מקום זכתה בעצמה לאותו קורת רוח ואע״פ שבמעשה של אסור גיורא הנזכר בבתרא (ב״ב קמ״ט.) לא באו בו מטעם מצוה לקיים דברי המת בזו מכל מקום כשהוציאם מתחת ידו לא הוציאם על דעת שינתנו לרב מרי בריה ועוד שדין מצוה זו אינו אלא כשהוא מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו אבל על אחרים לא ואם כן אין מצוה על רבא שהיה נפקד וזוכה בפקדונו מן ההפקר להחזיר מה שזכה בו מדין מצוה לקיים דברי המת ויש מתרצים שמצוה לקיים וכו׳ אין כופין את היורשים עליה כדין מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם שאין כופין עליה וקורת רוח של שפחה מכיון שאמר שלא ישתעבדו בה הרי הוא כמי שהפקירה והרי אמרו במפקיר עבדו ומת שכופין את היורשים לכתוב לו גט שחרור ואין זה כלום שהרי אף בתוספתא של בתרא אמרו האומר נתתי שדה זו לפלני נתתיה לו תהא שלך הרי היא שלו יטול פלני בנכסי יקנה פלני בנכסי יחלוק פלני בנכסי הרי זו מתנה תנתן לו רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת כלומר רבי אומר זכה שהוא כאומר לו הריני נותן שדה פלני לפלני וכלן בשטר וחכמים אומרים לא זכה שאין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשו ואע״פ כן אם מת מצוה לקיים וכופין אותו עליה ואף זו קשה לתירוץ ראשון שהרי תנתן לו לא יצא הממון מתחת ידו ונמצאו שני התירוצים נפרכים ביד של תוספתא זו:
ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שכל שהמת מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו או לשלוחיו עשו כך וכך מנכסי ומת מצוה לקיים את דבריו בין במוסר בין במצוה כגון הולך מנה לפלני שמינה השליח לכך וכן תנו שקל עשו לה קורת רוח אבל כשאומר הריני נותן לפלני כך ולא צוה ליורשים שיתנו ומת אין בזו דין מצוה לקיים וכו׳ אלא קנה מן הדין קנה וזו היא שאמרו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומתניתין דקאמר תנו לא ליורשים הוא אומר כן שאלו כן כופין עליה ואין צורך למעמד שלשתן אלא שלעדים הוא אומר כן כלומר היו עלי עדים יתנו לפלני מנה שאני נותן לו ואין זה אלא כמוסר דבריו בתורת עדות וכן יראה לי לדעת זו מה שאמרו בפרק התקבל בגניבא שאמר זכו ארבע מאה זוזי לר׳ אבינא שלא היה אלא כמוסר דברים לעדים ומכל מקום קשה לי לדבריהם זו שבתוספתא שהזכרנו שהרי תנתן לו אינו לשון צווי ליורשים ומכל מקום אפשר לפרש שהוא אומר להם דבר זה כמצוה להם שאף בשפחה יש גורסין יעשה לה קורת רוח בלשון נפעל ואע״פ שהם כתבו ביטול יקנה ויחזיק שאינן לשון צווי ליורשים מכל מקום תנתן לו אפשר שהוא כענין ציווי כענין יעשה לה קורת רוח ומכל מקום בירושלמי נראה דוקא בלשון ציווי גמור שאמרו שם טבי עבדי עשיתי בן חורין עושה אני אותו בן חורין הרי זה בן חורין וכלן בשטר יעשה בן חורין רבי אומר זכה ורבנין אמרין לא זכה תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים (לא) זכה שכופין את היורשים לקיים דברי המת אמר ר׳ זעירא אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו הא למדת שבאומר שחררו אף רבי מודה שכופין את היורשין לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת ובאומר כתבו ותנו אין זה צווי ליורשים ובאומר יעשה בן חורין לרבנן אין זה לשון צווי ומכל מקום לשון תנתן הוא פשוט יותר לענין צווי:
בד״ה והא לא משך כו׳ מתני׳ משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה כו׳ עכ״ל צ״ע דע״כ לא מתוקמא מתניתין אלא באומר תנו מנה זה דהיינו דמוקי לה בציבורין דאי הוה אמר מנה סתם חיישינן למנה קבור כדמסיק ויש ליישב בדוחק דלענין מנה צבור שפיר ידעינן לה כאילו הוה מתני נמי זה בהדיא אבל לענין שיהא הושלש מתחלה לכך לא משמע כלל אי לא הוה מתני זה בהדיא ודו״ק:
בד״ה אית ספרים כו׳ לוקמי במתנה כדמשמע לשון תנו ואפילו באין צבורין כו׳ עכ״ל אע״ג דלא אמר מנכסי לשון תנו משמע מתנה דבפקדון שייך לשון החזירו ובההיא דשכ״מ שאמר תנו כו׳ לא קאי לשון תנו אמנה זה נותנין כו׳ דאיירי בפקדון ולמאי דמוקי במעמד שלשתן ובפקדון ודאי דשייך לשון תנו דאותו פקדון שיש לו אצל אחר הוא נותן למקבל משא״כ הכא שאינו נותן כלום אלא שהוא מצוה להחזיר הפקדון שבידו לחבירו ובזה יתיישב לפי האמת שכתבו התוספות דל״ג מנכסי נותנין אלא אפילו במתנה חיישינן כו׳ הא דלא תוקמא דוקא בבריא ובפקדון כה״ג דרך הודאה דלשון תנו לא משמע בפקדון ודו״ק:
בד״ה והא לא משך תימה מאי פריך הא קי״ל מצוה לקיים כו׳ עכ״ל. ומהא דקתני ברישא בשיחרור לא יתנו לאחר מיתה לא מצי לאוכוחי דתנא דמתניתין לית ליה מצוה לקיים מדאין כופין את היורשים לשחרר כמו בפ׳ השולח (לקמן ד׳ מ׳ ע״א) בעובדא דר׳ דימי דשאני התם כיון שציוה להם לשחרר לאחר מותו שייך לומר מצוה לקיים וכופין אותם משא״כ הכא שלא ציוה להם שישחררוהו הם אלא אמר ליתן לו גט שיחרור בשמו וכיון שמת לא מצינן לקיים דבריו בזה דאין שיחרור לאחר מיתה וכמ״ש התוס׳ לקמן בשמעתין כרבנן דירושלמי ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל בזה:
בא״ד ועוד מפר״ת דלא אמרינן מצוה לקיים כו׳ וכן משמע בפ׳ מי שמת גבי איסור גיורא כו׳ עכ״ל. שם בפ׳ מי שמת האריכו התוס׳ מאד בזה ליישב כל הסוגיא בזה ע״ש ונראה מדבריהם דפשיטא להו דכל היכא דאמרינן מצוה לקיים כופין על כך והב״ד מוציאין בע״כ מיד המוחזק ואזלי בזה לשיטתייהו שכתבו בפ׳ הכותב דף פ״ו דכל היכא דאמרינן מצוה כופין אפי׳ במצוה דרבנן והוכיחו כן מההיא דפ׳ השולח דאמרינן כופין את היורשים לכתוב גט שיחרור משום דמצוה לקיים דברי המת לכך הוכרחו לפרש דהא דאמרינן גבי מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם דאין כופין כשלא הניח להם אחריות נכסין אלא מטלטלין היינו משום דאתינן עלה מכח מצות כיבוד שהוא מצוה שמתן שכרה בצידה שאין הב״ד מוזהרין עליה ע״ש וכ״כ הטוח״מ בסי׳ ק״ו ולפ״ז קשיא להו מעובדא דאיסור גיורא שהרי רבא מחוייב להחזיר מן הדין אע״כ דלא שייך מצוה לקיים אלא כשהופקד מתחלה לשם כך ובהא מתיישבא להו הסוגיא דהכא. אלא דמלשון רש״י ז״ל בשמעתין שכתב להדיא דסוגיא דהכא היינו אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים א״כ משמע להדיא דמאן דאית ליה מצוה לקיים היינו אף כשלא הושלש לידו לשם כך וא״כ תיקשי ליה מעובדא דאיסור גיורא ושאר קושיות והנלע״ד בזה דרש״י ז״ל לשיטתו שכתב להדיא בפ׳ מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא דההיא דמצוה על היתומים לפרוע ואין כופין היינו משום דמצוה דרבנן היא ואין כופין והתוס׳ בפ׳ הכותב הקשו ע״ז מההיא דפ׳ השולח דאמרינן כופין היורשים לשחרר אע״ג דליכא אלא מצוה דרבנן. ולענ״ד יש ליישב דבלא״ה ע״כ א״א לפרש כוונת רש״י ז״ל דבכל מצוה דרבנן אין כופין שהרי מצינו בכמה דינים שתקנו חכמים דכופין אף להוציא מיד היורשים כגון במתנת שכ״מ וכן במעמד שלשתן דשמעתין דאע״ג דכל הני מדרבנן אפ״ה כופין וכן הוא הדין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אע״כ דכוונת רש״י ז״ל דהכי משמע לישנא דמצוה על היתומים דלשון מיותר הוא אע״כ דתחלת התקנה כן היה דליכא אלא מצוה אבל לא תיקנו להוציא ממון מיד המוחזק בע״כ ולפ״ז נוכל לומר דהא דמצוה לקיים דברי המת משמע מצד הלשון דליכא אלא מצוה אבל אין מוציאין מיד המוחזק דאל״כ למה אמרו בלשון מצוה ומאי שנא ממתנת שכ״מ שלא נאמרה בזה הלשון אע״כ דעיקר התקנה כך היה דליכא אלא מצוה ואין כופין וכן משמע הא דקאמר בפ׳ הכותב לדידך דאמרת פריעת ב״ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה והיינו משום דלשון מצוה משמע ליה הכי. וע״ז השיב לו דכיון שהוא מצות עשה מן התורה כופין עד שתצא נפשו וממילא משמע דבמילי דרבנן היכא דמצינו זה הלשון מצוה לענין ממון אין כופין ולא תיקשי ליה מהא דהשולח שכופין היורשים לשחרר דהתם לא היו היורשים מוחזקין כלל אלא העבד זכה עצמו מיד בשעת מיתה קודם שזכו היורשים כיון דאיכא מצוה ולא גרע מהיכא שהממון ביד השליש דמטעם מצוה אמרינן שהשליש או השליח מחוייבים לקיים דברי המת ולא אתינן אלא לאפוקי היכא שהמוחזק רוצה להחזיקן לעצמו שאין כח ביד הב״ד להוציא ומה שאמרו בפ׳ השולח היינו לענין שצריכין לכתוב גט שיחרור כיון שכבר זכה העבד בעצמו לענין השיעבוד וכן ההיא דכופין היורשים ועושין לה קורת רוח היינו מה״ט שהיא זכתה בעצמה לענין השיעבוד ואף התוספות הוכרחו לחלק בפ׳ מי שמת לענין ההיא דשיחרור אלא שלא כתבו הטעם ובמה שכתבתי נכון הוא וכ״כ הרשב״א ז״ל סברא זו בשמעתין בשם הרמב״ן ז״ל נמצא דלשיטת רש״י ז״ל אתי שפיר ההיא דאיסור גיור׳ שהרי רבא רצה להחזיק לעצמו ובכה״ג לא תקנו חכמים להוציא מיד המוחזק ולפ״ז לא צריכינן אליבא דרש״י ז״ל לפרש כשיטת התוס׳ דלא שייך מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אלא לרש״י ז״ל בכל ענין אמרינן מצוה היכא שאין אנו צריכין להוציא הממון מחזקתו ומשום דבשמעתין משמע דאף שהממון ביד אחר קאיירי דהא מוקי לה במעמד שלשתן ומש״ה קשיא ליה ותיפוק ליה דיתנו לאחר מיתה לכך הוכרח לפרש דסוגיא דשמעתין אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים כו׳ כן נ״ל נכון ליישב שיטת רש״י ז״ל. וראיה גדולה לזה הסוגיא בפ׳ גט פשוט דאמרינן שכ״מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין ומקשינן עלה מלוה ע״פ היא ואינו גובה מן היורשים וקשיא לן מאי קושיא הא אפי׳ בלא פריעת ב״ח מחוייבים לקיים דברי המת והתוס׳ כתבו שם קצת בענין זו הקושיא ותירצו דכיון דבתורת פרעון מצוה ליתן גרע טפי ממתנת שכ״מ ע״ש והוא תמוה מאד דאטו משום דאיכא תרי מצות מצוה לקיים ומצוה על היתומים לפרוע גרע טפי ולפמ״ש א״ש דבמצוה לקיים אין להוציא מיד היורשין בע״כ. (מהדורא בתרא מהמחבר נ״ע אח״ז עיינתי בחידושי הרשב״א שהביא ג״כ ראיה זו בסוף דבריו דמאותה סוגיא דפ׳ גט פשוט רוצה לסתור דברי הרמב״ן ז״ל דס״ל דמשום מלדה״מ כופין היורשים ע״ש ובלשון הר״ן ז״ל) אף דלשיטת התוספות נמי א״ש כיון שלא הושלש לשם כך אבל רש״י ז״ל ע״כ לא נחית לזה כמ״ש. ואל תשיבני דמ״מ היאך רצה רבא להחזיק לעצמו אתו לא היה רוצה לקיים המצוה אלא דאין זה קושיא דבלא״ה קשה הא רב מרי בריה דאיסור גיורא היה לידתו בקדושה ואמרי׳ בפ״ק דקידושין דהמחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וכבר הרגישו התוס׳ בזה בפ׳ מי שמת ובפ״ק דקידושין ע״ש מ״מ לשיטת רש״י ז״ל א״ש ומהאי טעמא שלא החזיר להם בתורת ירושה כ״ש שלא היה לו להחזיר משום מצוה לקיים כיון דאפי׳ בישראל מעליא אין כאן דין השבה לבעלים אלא מצוה בעלמא ואין כאן מקומו להאריך אולי יזכני ה׳ לבאר באריכות בפ״ק דקידושין ואף דלפ״ז יצא לנו דין חדש דביורשים לא שייך כפייה היפך ממה שהביא הב״י בח״מ סי׳ רנ״ב בשם הרשב״א ז״ל דבציוה ליורשים עיקר הדין דמצוה לקיים כופין וכן איכא נמי נ״מ להיפוך אם הוא ביד שליש שלא הושלש לשם כך מ״מ בלא״ה יש כמה חילוקי דיעות בענין זה. והנלע״ד בשיטת רש״י ז״ל כתבתי ליישב כל הסוגיא וממילא נתיישב הא שהוצרכו לתקן דברי ש״מ ככתובים ומסורים דמי ובמקצת בעי קנין ולא נגעו בה מדין מצוה לקיים ולפמ״ש א״ש דבמצוה לקיים אין כופין להוציא מחזקתו כמ״ש רש״י ז״ל להדיא בההיא דמצוה על היתומים ודו״ק היטב. אח״ז עיינתי בלשון הרי״ף ז״ל פ׳ השולח בההיא דכופין היורשין ועושין לה קורת רוח שכתב בזה הלשון מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבד לא כייפינן לה עכ״ל הרי ששינה לשון הש״ס שאמרו כופין אותם והוא כתב לא כייפינן להו ולענ״ד הדבר ברור שכיון למה שכתבתי דבמצוה לקיים אין כופין ושאני הכא שהיא זכתה בעצמה כיון דמצוה לקיים אינה צריכה לעשות כשאר עבדים והיינו כופין אותם דא ודא אחת היא כן נ״ל נכון בעזה״י:
תד״ה והא לא משך וכו׳ אע״ג דבפ״ק דב״מ סבר. וע׳ בתוס׳ שם שכתבו בדרך אחר וע׳ בהר״ן נדרים ד׳ ה ע״ב ד״ה רי״א:
ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה מקרה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר פה באדם בריא שציווה לתת את המנה, כי [כאשר] הנכסים צבורין מאי הוי [מה יש בכך]? הא [הרי] לא משך המקבל, ואין אדם זוכה במיטלטלין ללא פעולה של קנין! ואלא צריך אתה לומר שמדובר בשכיב מרע שציוויו בדיבור בלבד מועיל, אם כן, מאי איריא [מה שייך, למה דווקא] צריך שיהיו הכספים צבורין? והרי כי [כאשר] אין הם צבורין נמי [גם כן] הוא הדין דהא קיימא לן [שהרי מוחזק בידינו] הכלל שדברי שכיב מרע המצווה לתת מנכסיו — ככתובים וכמסורין דמו [נחשבים], ואינם צריכים כל קנין אחר!
The Gemara asks: With what are we dealing? If we say that we are dealing with a healthy person who instructs others to give one hundred dinars, then when they are piled, what of it? After all, the recipient did not pull the money, and one must perform an act of acquisition to take possession of movable property. Rather, say that we are dealing with a person on his deathbed, in which case verbal instructions suffice. However, if that is so, why does this halakha apply specifically when the money is piled? The same should be the case when the coins are not piled as well, as we maintain that the statement of a person on his deathbed who distributes his property is considered as though it were written and delivered. If so, no other act of acquisition should be necessary.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״ראָמַר רַב זְבִיד לְעוֹלָם בְּבָרִיא וְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מָנֶה לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן קָנָה.

Rav Zevid says: Actually, the mishna is dealing with a healthy person, and this ruling is in accordance with that which Rav Huna says that Rav says. As Rav Huna says that Rav says: With regard to one who says to another: I have one hundred dinars in your possession; give it to so-and-so, if this occurred in the presence of all three parties, that third person has acquired it. This type of acquisition applies only to money that is similar to a deposit, e.g., piled money.
רי״ףרש״ירמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במעמד שלשתן קנה – ולקמן מפרש טעמא וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון דקני ליה כל היכא דאיתיה.
לעולם בבריא וכו׳ – קשיא ליה לרבינו תם ז״לא למה לי מעמד שלשתן תיפוק משום דמצוה לקיים דברי המת, דהא אפילו בבריא נמי אמרינן הכי כדאמרינן לקמןב, ואומר רבינו תם ז״ל שלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלאג במוציא מתחת ידן של יתומים ומסר לשליחד, כגוןה אמר לשליח הולך מנה לפלוני או תן, וכגוןו משליש מעותיו לבתו וכגוןז תנו שקל לבני בשבת שמסר נכסיו לאפוטרופוס ואמר לו כך וכך עשה מהן, בזה אמרו מצוה לקיים כדאיתא במסכת כתובות אבל כשאינו מוסר לא. ועוד היה מקשה להביא ראיה לדבריו אלו, בהא דאמרינן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין, אמאי לימא מצוה לקיים דברי המת. וכתב דא״ל משום מצוה אם רצו שלא לקיים אין כופין אותן, הא אמרינן לקמן בפרק השולחח שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח מפני שמצוה לקיים דברי המת, אלא שמע מינה שאין אומרים מצוה לקיים אלא במוסר מתנתו לשליח. ואי קשיא לך אם כן אמאי כופין את היורשים לעשות לשפחה קורת רוח, א״ל התם כיון שאמר כן זכו בה שמים וכמוסר מתנתו לשליח דמוט, כל זה כתב ר״ת ז״ל בספר הישרי. ואפשר לפרשכ דמשום מצוה לקיים דברי המת אין כופין אותן שהרי אמרול מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, והדבר ידוע שאין כופין אותן וכדפירש רש״י ז״למ בפרק מי שהיה נשוי, אבל שאני שפחה שכיון שאמר יעשה לה קורת רוח נעשה כמפקיר שפחתו ויצא לחירות וצריך גט שחרור, ואי לאו משום מצוה לקיים דברי המת אינו אלא כמשטה בה, אבל מכיון שאמר לבניו שלא להשתעבד בה ומצוה לקיים דבריו, מדעת גמורה אמר ונעשה כמפקירה ולפיכך כופין אותן לכתוב לה גט. ולדברי בעל הלכות גדולות ורבינו הגדולנ ז״ל שפירשו קורת רוח דאי אמרה לא מצינא למעבד הך עבידתא דקשי׳ לא כייפינן לה, והיינוס טעמא נמי משום דאיהי זכיא בנפשה ואין כח ביד היתומים לכופה. למה זה דומה לאומר תן מנה לפלוני ונתן שליח, שאין היורשים יכולים להוציא מידו מאחר שזכה, אף היא זכתה בעצמה על פיוע, וכל זה אינו מתחוור.
אבל העיקר שנראה ליפ בדברים הללו, שש״מ שמנה שליח או שצוה ליורשיו עשו כך וכך מנכסי ומתצ מצוה לקיים דבריו בין במוסר בין במצוה, וזהו שאמרוק בהולך מנה לפלוני שמצוה לקיים דברי המת מפני שהוא אומר תן מנה זה לפלוני או מנה סתם, וזהור משליש מעותיו לבתו, וזהו דיןש אומר תנו שקל לבני בשבת שהוא מצוה לנו לעשות כך. ומפני זה אמרות עשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח, אבל האומר הריני נותן מנה לפלוני במתנה אין אומרים מצוה לקיים דברי המת, שהוא לא צוה לנו ליתן אלא הוא נתן מתנה, אם קנה מן הדין קנה ואם לא קנה אין מצוה לקיים מה שאמר, ובהא אמרוא מתנת ש״מ במקצת בעיא קנין. ודאמרינן לקמןב הכא במאי עסקינן בפלוגתא דר״א ורבנן, דמשמע דבנותן הוא ואע״פ כן אמר ר׳ יהודה הנשיא דמצוה לקיים דברי המת, ודאי הכי הוא דכל שאמר תנו או הולך יש בלשון הזה לשון צואה או מתנה, כדאמרינן התםג עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דהוה מתנה, אבל כל שאמר יטול ויקנה יחזיק ויזכה, וכל לשון מתנה שאין בו לשון צואה לבנים אין אומרים בו מצוה לקיים דברי המת. וא״ת הא מתני׳ תנו קאמר ולוקמה משום מצוה לקיים דברי המת, זו אינה שאלה שאם ליורשים צוה ליתן אפילו בשטר שחרורד יתנו לאחר מיתה, אלא ודאי מתני׳ כשאמר לעדים היו עלי עדים ותנו מנה לפלוני שאני נותןה לו מנה שהוא כמוסר דבריו לעדים ואינו מצוה אותם לקיים דבריו אלאו לעדות נתכוון ומ״ה לא אמרינן מצוה לקיים דבריו, אבל צוה ליורשים ליתן משלהם או שמינה לו שליח לקיים דבריו אומרים מצוה לקיים דבריו, ואפילו בשחרור מצוה על היתומים לשחררו לעבד. ורש״י ז״לז העמידה אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים.
ועוד ראיתי מקשים בשם ר״ת ז״לח במעשה דאיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפא זוזי בי רבא אמר היכי קני להו רב מרי הני זוזי וכו׳ ולימא מצוה לקיים דברי המת, ועל כרחו יש לו לרבא ליתנם לרב מרי מפני מצוה זו, ומשבשים בתירוץ סברות רבות, ולדידי אין מצוה לקיים דברי המת אלא ליורשיו וה״ה למקבלי מתנתו שיש להם לעשות בשלו כמו שמצוה להם, כענין עשו לה קורת רוח ותנו שקל וכן משליש מעותיו לבתו מכח מתנתו זכתה בהם, אסור להן לעבור על מצותו, אבל רבא בזוזי דאיסור מן ההפקר זכה בהם מה מצוה היא זו לקיים דברי המת בנכסים אחריםט. ומצאתי בירושלמיי האומר עבדי עשיתי בן חורין עושה אני אותו בן חורין, הרי הוא בן חורין הרי זה זוכה ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן וכולן בשטר, ויעשה בן חורין ר׳ אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה. תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת ר׳ אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה כופין את היורשים לקיים דברי המת. א״ר זעירא בסתם חלוקים מהנן קיימין אם באומר שחררו אפילו ר׳ מודה אם באומר כתבו ותנו אפילו רבנן מודו, אלא מהנן קיימין באומר תנו ר׳ אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנן אמרי האומר תנו כאומר שחררוכ. פי׳ הא למדת שבאומר ליורשים שחררו אפי׳ ר׳ מודה שכופין את היורשים לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת, ובאומר לעדים כתבו ותנו דהיינו מחמת שהוא משחררו אפילו רבנן מודו שאין כופין, ואין אומרים בו מצוה לקיים דברי המת מאחר שהוא לא צוה ליורשים לעשות כן, ונתבררו דברינו.
ושוב מצאתי בתוספתא במסכת בבא בתראל באומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו נתונה לו תהא שלו והרי היא שלו לא אמר כלום, יטול פלוני בנכסי ויקנה בנכסי ויחלוק פלוני בנכסי ויזכה פלוני בנכסי הרי זה מתנה, תנתן לו ר׳ אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת, פירוש רבי אומר זכה שהוא כאומר הריני נותן שדה פלוני לפלוני וכולם בשטר, וחכ״א לא זכה אין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשיו, ואע״פ כן מצוה לקיים דבריו, למדנו מכאן שאע״פ שאינו מוציא שדהו מתחת ידומ כיון שאמר תנתן מצוה לקיים דברי המת, וכופין במצוה זו את היורשים ואפילו בשאר דברים חוץ מן השחרור של עבדים, ולא כמו שהיינו סבורים לדמות מצוה זו למצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, אלא מצוה זו נמסרה אף לב״ד לכוף עליה.
א. ספר הישר אות קו, קח.
ב. יד ב, טו א.
ג. בנדפס: אלא בדבר שאינו מתחת וכו׳.
ד. ולהבנת רבינו בר״ת העיקר דכל דבר שאינו מחזיק המצויה תח״י או שמוסרו ליד אחרים או שנמצא תחת יד אחרים, וכן כתב הרשב״א כאן ובשטמ״ק ב״ב קעה בשם הראב״ד ובמאירי כאן. ובתוס׳ ד״ה דהא, וב״ב קמט א, ובפסקי הרא״ש סי׳ טו ובאגודה כאן הבינו דצריך שיהא מושלש מתחלה לשם כך, וכ״ה בטוחו״מ סי׳ רנ״ב.
ה. לקמן יד ב.
ז. שם.
ט. וכ״ה ברשב״א נימוק״י ריטב״א ר״ן ובעל העיטור. ובר״ת בספר הישר כתב דזוכה בעצמה והוי כעין שליש. ועיין קצה״ח סי׳ רנ״ב דהוי ב׳ טעמים ומ״ש שם מהרא״ש בכתובות.
י. סי׳ קו קח.
כ. כ״כ בעל המאור בשם רבינו.
ל. כתובות צא ב, ב״ב קנז א.
מ. שם ד״ה מצוה. ומבואר בדברי רש״י דהוי מדרבנן ולפיכך אין כופין עליה, ומשמע דרבינו ס״ל כרש״י. וכן כתב רבינו בחי׳ לכתובות (בט״ו שיטות לרשב״א) פו א. ובתוס׳ שם ד״ה פריעת כתבו דהוי דאוריתא ואין כופין משום שהוי מצוה שמתן שכרה בצידה.
נ. רי״ף שם בסוגיא.
ס. בנדפס חסר מתיבת והיינו עד למה זה דומה.
ע. וכ״כ הרמב״ם פ״ט מזכיה הי״ב. ומה שזכתה היינו לענין העבודה ולא כדברי ר״ת דנקט דזכו בה שמים והוי שחרור גמור, וכ״כ הקצה״ח רנ״ב סק״ד.
פ. והיא שיטת הרמ״ה והובא ברבינו ירוחם נתיב כד ריש ח״א בשם הר״ח והרי״ף בתשובה. ועיין בר״ן רשב״א וריטב״א בשם רבינו. ובריב״ש סי׳ רז ותשב״ץ ח״ב סי׳ נג.
צ. ומשמע דאין מצוה לקיים דברי המת מהווה קנין, עיין תורת גיטין כאן וקוב״ש ב״ב סי׳ תקמא, ובמחנ״א סי׳ כט.
ק. לקמן יד ב.
ש. שם.
ת. לקמן מ א.
א. ב״ב קנא א.
ב. לקמן יד א.
ג. ב״ב קמז ב.
ד. עיין קצוה״ח רנו סק״ג דוודאי אין הכוונה שיתנו גט לאחר מיתה אלא שיכתבו הם ויתנו מחדש שהרי היורשים הם המשחררים.
ה. בנדפס: שאני חייב לו.
ו. בנדפס חסר מתיבת אלא עד מצוה לקיים דבריו, ונשמט מחמת הדומות.
ז. יג א ד״ה בבריא.
ח. תוס׳ ב״ב קמט א ד״ה דקא, ובריטב״א וש״ר.
ט. ועיין תוד״ה והא לא משך בשם ר״ת דבגר לא אמרינן מלקד״ה דכל דאיתיה בירושה איתיה במלקד״ה. ועיין בפלס חיים ואילת השחר מ״ש לבאר החילוק בין התירוצים.
י. פרקין ה״ב.
כ. וכן הביא התוס׳ יג ב ד״ה ממאי בשם הירושלמי, וברשב״א ובריטב״א, ועיין בדבריהם מ״ש בפירוש הירושלמי.
ל. תוספתא ב״ב פ״ח ה״ה, ועיי״ש במצפה שמואל על דברי רבינו בזה.
מ. ומשמע דלרבינו א״צ ביד שליש ואפי׳ בבריא, ובריב״ש סי׳ רז כתב דרבינו כתב כן רק בשכיב מרע. ועיין מ״מ פ״ב ממכירה ה״ח שהעמיד התוספתא בש״מ.
גמרא אמר רב זביד לעולם בבריא וכדרב הונא. וקשיא לי א״כ אמאי קתני במתניתין יתנו לאחר מיתה ומה רבותא יש בזה לאחר מיתה טפי מבחייו ואדרבה לאחר מיתה איכא למיטעי דלאו משום דרב הונא אלא משום דמצוה לקיים דברי המת וטפי הו״ל למיתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה״ה לאחר מיתה. ויש ליישב משום דמעמד שלשתן אינו אלא תקנת חכמים כהלכתא בלא טעמא וא״כ סד״א דלא תקנו חכמים אלא בחייו דבלא״ה החוזר בו בדברים הוא משום מחוסר אמנה משא״כ לענין יתמי איכא למימר אוקמוהו אדאורייתא כדאמרינן לענין משיכה ומי שפרע ובכמה דוכתי ואע״ג דשאני הכא שכבר זכה בחיי אביהם מ״מ מיחסר גוביינא ואגב אורחא אשמעינן דאפי׳ לגבי יורשים תקנו מעמד שלשתן ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת הסוברים דבמעמד שלשתן נמי אם חזר ומחלו מחול וממילא דאפילו יורש יכול למחול נמצא דאכתי ברשות מרא קמא קיימי וברשות יורשים וקמ״ל דאפ״ה כל זמן שלא מחלו יתן הלה אף לאחר מיתה. ובזה נתיישב ג״כ מה שהקשיתי לעיל לשיטת הרמב״ם ז״ל אמאי לא מוקי למתניתין מטעם דתן כזכי דא״כ מאי איריא לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני דבחייו אין יכול לחזור בו וממילא ידענא דה״ה לאחר מיתה דלענין תן כזכי אין שום סברא לחלק דזכיה גמורה היא משא״כ לענין מעמד שלשתן איכא רבותא טפי לאחר מיתה וכ״ש לאוקימתא דשכ״מ איירי דוקא לאחר מיתה דהכא במתנת שכיב מרע בכולה איירי במחלק כל נכסיו או במצוה מחמת מיתה כדאוקמוה בפ׳ מי שמת דף קנ״א ובכה״ג קי״ל אם עמד חוזר וק״ל:
אמר רב זביד: לעולם מדובר בבריא, ויש לפרש את הדבר כדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב, האומר לחבירו: ״מנה לי בידך, כלומר, אותו מנה שאתה חייב לי, תנהו לו לפלוני״, אם היה הדבר במעמד שלשתןקנה אותו פלוני. ואם כן מדובר שהיה הזוכה באותו מקום והנותן הורה לזה לשלם לו, וקנה הזוכה על ידי ״מעמד שלושתם״, ואין סוג כזה של קנין חל אלא בצבורים.
Rav Zevid says: Actually, the mishna is dealing with a healthy person, and this ruling is in accordance with that which Rav Huna says that Rav says. As Rav Huna says that Rav says: With regard to one who says to another: I have one hundred dinars in your possession; give it to so-and-so, if this occurred in the presence of all three parties, that third person has acquired it. This type of acquisition applies only to money that is similar to a deposit, e.g., piled money.
רי״ףרש״ירמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רַב פָּפָּא אָמַר לְעוֹלָם בשכ״מבִּשְׁכִיב מְרַע וּכְאִידַּךְ דְּרַב דְּאָמַר רַב שכ״משְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי מִנְּכָסַי מָנֶה זֶה נוֹתְנִין מָנֶה סְתָם אֵין נוֹתְנִין.

Rav Pappa said: Actually, the mishna is dealing with a person on his deathbed, and it is in accordance with another ruling of Rav, as Rav says: With regard to a person on his deathbed who said: Give one hundred dinars to so-and-so from my property, the halakha depends on his precise wording. If he said: Give him this one hundred dinars, where the money is in a particular place, one gives the money to him. However, if he merely said: One hundred dinars, without specification, one does not give it to him.
רי״ףתוספותרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אית ספרים דגרסי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר – ומפרש ר״י דה״פ דכשאמר מנכסי נותנין אפי׳ אמר מנה סתם ולא חיישינן למנה קבור כיון שמצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו מ״מ והא דקתני מנה זה נותנין כשאינו מצוה לתת לו משלו אלא שמודה ואומר תנו מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי ולכך במנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר שמודה שהוא של פלוני ומתני׳ איירי בפקדון ולהכי בעינן צבורין דבלא צבורין חיישינן למנה קבור וא״ת ואמאי אוקי רב בפקדון לוקמי במתנה כדמשמע לשון תנו ואפי׳ באין צבורין וי״ל דהא כבר אשמעי׳ בבבא בתרא (דף קנא.) דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל בפקדון אשמועי׳ דלא חיישינן שמא שלא להשביע את בניו אומר כן דכיון שאומר תנו הודאה גמורה היא אכן קשה לר״י על זה דא״כ אמאי מוקי לה בשכיב מרע בבריא נמי מצי לאוקמי בכה״ג וכ״ת דלא חיישינן למנה קבור אלא בשכ״מ לפי שלא היה יכול לפרש מנה קבור מטורד חליו אבל בבריא מדלא פירש אינו מקפיד מאיזה יתנו לו א״כ לוקמא בבריא ואפי׳ באין צבורין לכן נראה דלא גרסי׳ מנכסי נותנין אלא אפי׳ במתנה חיישי׳ למנה קבור אלא גרסינן מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין.
גירסת הספרים הישנים: שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין. ופירש ר״י הזקן ז״ל מנכסי נותנין בין מנה זה בין מנה סתם דמדאמר מנכסי מתנה הוא דיהיב ליה וכיון דמנכסיו אמר ליתן לו אפילו כי אית ליה מנה קבור מאי הוי מכל מקום הרי הן חייבין ליתן לו מנכסיו מנה ומה לי קבור מה לי אינו קבור, אבל אי לא אמר מנכסי לאו מתנה יהיב ליה אלא אודויי קא מודה דיש לו בידו מנה פקדון והילכך אי אמר מנה זה נותנין אבל מנה סתם אין נותנין דחיישינן שמא מנה קבור יש לו בידו והם אינן חייבין ליתן לזה אלא מנה שלו. ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי מעיקרא מתניתין בנותן מנכסיו הוי משמע לן, מדאקשינן אי בבריא הא לא משך, ואי בשכיב מרע דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולאוקמתא דרב זביד נמי הכין מוקמינן לה, ואם איתא דרב פפא חדית ביה השתא ואוקמה במודה ולא במצוה לתת משלו לא סגיא דלא פריש והוה לה למימר בהדיא מתניתין במודה בפקדון וכאידך דרב, ועוד שאין דינו מתחוור בעיני, דאפילו במודה בפקדון כי לא אמר אנא אותביה במקום פלוני פושע הוא ויורשיו חייבין לשלם, אלא שבזו י״ל למי נצרכה לרב, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות (ב״ב קעה:). ויש לי לפרש לפי אותה גירסא דדברי רב על דרך כלל ופרט נאמרו והכי קאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין ודוקא באומר מנה זה הוא שנותנין אבל מנה סתם אין נותנין. ויש ספרים דגרסי תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין ולא גרסינן ברישא נותנין, וזו גירסא ישרה אילו היו הספרים הישנים מודין לה.
תוספות בד״ה אית ספרי׳ דגרסי כו׳ אכן קשה לר״י כו׳ בבריא נמי מצי לאוקמי בכה״ג כו׳ וכ״ת דלא חיישינן למנה קבור כו׳ א״כ לוקמי בבריא ואפילו אינן צבורין עכ״ל. פירוש דלוקמי בבריא שהודה ואמר תנו מנה לפלוני ואשמעינן דלא חיישינן שלא להשביע את עצמו כיון דאמר תנו ונראה דע״כ האי אפילו אינן צבורין שכתבו התוספות היינו דאפילו שלא אמר מנה זו אפ״ה נותנין בבריא אבל מ״מ בעינן מיהא שהיו צבורין בשום פעם דהיינו פקדון דוקא שנקרא ג״כ בלשון צבורין לרב זביד דא״א לומר דאפילו אינן צבורין כלל נותנין לאחר מיתה אפילו במלוה דמהיכי תיתי הא קי״ל מלוה ע״פ אינו גובה מן היורשים אפילו היכא דלא שייך שלא להשביע כדאמרינן להדיא בפ׳ גט פשוט אההיא דאמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו אע״כ כדכתיבנא אלא דלפ״ז הוי מצו התוס׳ לאוכוחי בפשיטות דא״א לאוקמי מתני׳ כגירסת הספרים שמפרשים דאיירי דרך הודאה דאלת״ה תיקשי בין לרב זביד בין לר״פ אמאי לא מוקי בפשיטות הא דקאמר והוא שצבורין היינו שהם פקדון אבל אם אינן צבורין לעולם אין נותנין דאי האי תנו מנה לפלוני היינו דרך הודאה דמלוה אין נותנין משום דמלוה ע״פ א״ג מן היורשין ואם נתכוין לשם מתנה לא קנה כלל בדברים בעלמא ומש״ה בעינן צבורין דהיינו פקדון אע״כ מדלא מוקי הכי ע״כ דלשון תנו דמתניתין משמע דוקא לשון מתנה וכמסקנת התוס׳ ודו״ק. תו איכא למידק בדברי התוס׳ דאכתי מצינן לקיים גירסת הספרים הישנים ולתרץ קושית ר״י בענין זה דלעולם בבריא נמי חיישינן למנה קבור והא דלא מוקי מילתא דרב בצבורין ובבריא היינו משום דא״כ קשה מה שהקשיתי לעיל מאי איריא דקתני יתנו לאחר מיתה דאיכא למיטעי משום מצוה לקיים ליתני בחייו דאין יכול לחזור בו והיינו משום דלא שייך שלא להשביע בדאמר תנו וממילא ידעינן דנותנין לאחר מיתה דמאי שנא ובשלמא למאי שרוצה ר״י ז״ל לפרש דבבריא לא בעינן צבורין איכא למימר שפיר דהיא גופא קמ״ל דיתנו לאחר מיתה ולא חיישינן למנה קבור דרבותא זו לא שייכא אלא לאחר מיתה משא״כ הגירסא הישנה סוברת דבבריא נמי חיישינן למנה קבור וליכא לאוקמי אלא בצבורין וליכא רבותא אלא דלא שייך שלא להשביע א״כ מאי איריא לאחר מיתה ליתני מחיים ומש״ה מוקי לה בשכ״מ ובצבורין וא״כ איכא רבותא דאפילו לאחר מיתה דוקא בדאמר תנו נותנין אבל אי לא אמר תנו אין נותנין אפילו בהודאה דרך פקדון ובצבורין משום דחיישינן שמא שלא להשביע את בניו הודה ולאפוקי ממ״ד בפ׳ זה בורר דלא שייך טענת שלא להשביע בשכ״מ ע״ש. וממילא דלפ״ז נתיישב אליבא דגירסא ישנה דלא מוקי בבריא וההיא צבורין היינו פקדון דוקא ולאפוקי מלוה משום דמע״פ א״ג מן היורשים דא״כ תיקשי נמי מאי איריא לאחר מיתה כיון דמתניתין בפקדון איירי ועיקר הרבותא לענין דלא אמרינן שלא להשביע ואי בבריא אפי׳ מחיים נמי מש״ה מוקי לה במעמד שלשתן ואיכא רבותא בלאחר מיתה דאף לאפוקי מיתומים שייך תקנת מעמד שלשתן ור״פ מוקי לה בשכ״מ ואיכא נמי רבותא לאחר מיתה כדכתיבנא ודו״ק היטב משא״כ לפיר״י ע״כ צ״ל דהא דלא מוקי לה הכי היינו משום דלשון תנו לא משמע לשון פקדון אלא לשון מתנה וא״כ אף אנו נאמר דלגירסא הישנה ודאי שייך לשון תנו אף בהודאה בפקדון מיהו בשכ״מ דוקא שייך לשון תנו שמצו׳ כן לבניו אבל בבריא ודאי לא שייך לשון תנו אלא כשמצוה למי שהושלש בידו ליתן לפלוני והיינו אוקימתא דמעמד ג׳ אבל שלא בפניו ודאי לא שייך לשון תנו דרך הודאה בפקדון וא״כ ממה נפשך יש ליישב דברי הגירסא ישנה ודוק היטב. מיהו קשיא לי לפי גירסא הישנה דמוקי מתניתין בפקדון א״כ מאי מקשה הש״ס בפ׳ מי שמת אהא דאמר רבא מתנה במקצת בעי קנין ואותביה רבינא ממתניתין דהכא ומאי קושיא ממ״נ לא מיתוקמא מתניתין כלל במתנה אלא או במעמד שלשתן ובבריא או בשכ״מ ובפקדון וצ״ע:
בא״ד לכן נראה דל״ג כו׳ אלא אפילו במתנה כו׳ עכ״ל. ומה שהקשו לעיל דהא כבר אשמעינן בב״ב דדברי שכ״מ ככתובין ומסורין לא חששו לתרץ דאיכא למימר דאתי לאשמעינן דאפילו במתנת שכ״מ במקצת דקי״ל בעי קנין אפ״ה לא בעינן הכא קנין וכדאוקמינן להדיא שם בפ׳ מי שמת במצוה מחמת מיתה ודייק לה ממתניתין דהכא ע״ש:
רב פפא אמר: לעולם תפרש שמדובר בשכיב מרע, וכאידך [וכהלכה אחרת] של רב, שאמר רב: שכיב מרע שאמר ״תנו מנה לפלוני מנכסי״, אם אמר: ״תנו מנה זה״ הנמצא באותו מקום — הרי נותנין, ואם אמר ״מנה״ סתםאין נותנין, ומדוע?
Rav Pappa said: Actually, the mishna is dealing with a person on his deathbed, and it is in accordance with another ruling of Rav, as Rav says: With regard to a person on his deathbed who said: Give one hundred dinars to so-and-so from my property, the halakha depends on his precise wording. If he said: Give him this one hundred dinars, where the money is in a particular place, one gives the money to him. However, if he merely said: One hundred dinars, without specification, one does not give it to him.
רי״ףתוספותרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מָנֶה קָבוּר קָאָמַר.

Why does one not give the one hundred dinars if he did not add further specification? We are concerned that perhaps he spoke about a buried one hundred dinars. In other words, he might have been referring to a specific one hundred dinars whose location is unknown, and he did not intend to give him any other money. For this reason, Rav explains that the mishna is referring to money piled up in a designated place, which the one who gives the instruction is referring to explicitly.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא מנה קבור – יש לו בקרקע וההוא הוא דיהב ליה.
למנה קבור. כלומר שמא מנה קבור (שלו) [יש לו] בקרקע, וההוא הוא דיהב ליה, שהיה בדעתו לגלותו, ואנסו מלאך המות בו ולא הספיק לומר לבני ביתו; אבל לא היה בדעתו ליתן לו מן האחרים הידועים, מדלא קאמר מנה זו. קמ״ל דלמנה קבור לא (אמרי׳) [חיישינן].
חיישינן [חוששים אנו] שמא מנה קבור קאמר [אמר], שלא היתה כוונתו אלא למנה מסויים שאין אנו יודעים היכן הוא נמצא, ומנה אחר לא נתן. ומשום כך צריכים אנו לפרש את משנתנו במנה המונח במקום מוגדר (״צבורים״) והמצוה מציין במפורש שאליו כוונתו (״מנה זה״).
Why does one not give the one hundred dinars if he did not add further specification? We are concerned that perhaps he spoke about a buried one hundred dinars. In other words, he might have been referring to a specific one hundred dinars whose location is unknown, and he did not intend to give him any other money. For this reason, Rav explains that the mishna is referring to money piled up in a designated place, which the one who gives the instruction is referring to explicitly.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הוְהִלְכְתָא לִקְבוּרָה לָא חָיְישִׁינַן רַב פָּפָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב זְבִיד

The Gemara comments: And the halakha is that we are not concerned about a buried sum of one hundred dinars, i.e., the halakha is not in accordance with the opinion of Rav. The Gemara asks: What is the reason that Rav Pappa did not say an explanation that is in accordance with that of Rav Zevid with regard to Rav’s statement?
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: והלכתא [והלכה] היא: לקבורה, למנה קבור, לא חיישינן [אין אנו חוששים], ושלא כדברי רב. ובבירור הענין שואלים: רב פפא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב זביד בפירוש דברי רב?
The Gemara comments: And the halakha is that we are not concerned about a buried sum of one hundred dinars, i.e., the halakha is not in accordance with the opinion of Rav. The Gemara asks: What is the reason that Rav Pappa did not say an explanation that is in accordance with that of Rav Zevid with regard to Rav’s statement?
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין יג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין יג., עין משפט נר מצוה גיטין יג., רי"ף גיטין יג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין יג., רש"י גיטין יג., ראב"ן גיטין יג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין יג., ר"י מלוניל גיטין יג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין יג., רמב"ן גיטין יג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין יג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין יג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין יג., מהרש"א חידושי הלכות גיטין יג., פני יהושע גיטין יג., גליון הש"ס לרע"א גיטין יג., פירוש הרב שטיינזלץ גיטין יג., אסופת מאמרים גיטין יג.

Gittin 13a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 13a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 13a, Rif by Bavli Gittin 13a, Collected from HeArukh Gittin 13a, Rashi Gittin 13a, Raavan Gittin 13a, Tosafot Gittin 13a, Ri MiLunel Gittin 13a, Piskei Rid Gittin 13a, Ramban Gittin 13a, Rashba Gittin 13a, Meiri Gittin 13a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 13a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 13a, Penei Yehoshua Gittin 13a, Gilyon HaShas Gittin 13a, Steinsaltz Commentary Gittin 13a, Collected Articles Gittin 13a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144