בפרך רא״א בפה רך כו׳. פירש״י משכם בדברים ובשכר כו׳ עכ״ל ובמדרש ילקוט מפורש כדלעיל בשעה שאמר הבה נתחכמה לו קיבץ כל ישראל וא״ל בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה היינו דכתיב בפה רך נטל סל כו׳ וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל כו׳ כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים כו׳ עכ״ל ונראה ליישב לפי זה המדרש דלמ״ד נמי בפה רך הא דכתיב לא תרדה בו בפרך ליכא לפרושי אלא בפריכה וכדמסיק הכא ודאי בפריכה אלא גבי בפרך קמא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהוא תחלת השיעבוד משמע ליה לפרש בפה רך שע״כ נטל פרעה ג״כ סל ומגריפה כו׳ ומאן דפליג וס״ל דפרך קמא נמי בפריכה דאותו יום כשהחשיך התחיל הפריכה שהעמיד עליהם נוגשים כו׳ כדלעיל והכי מפורש בש״ר וק״ל:
בתחלה בחומר ובלבנים כו׳. דכיון שעבדו בהם בכל מיני עבודה כדכתיב את כל עבודתם לא פרט לך אלו אלא לאשמעינן שבתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה ולבסוף את כל עבודתם דהיינו בכל מיני עבודה והכי מסיים ליה בש״ר והוא מבואר שכך הרגילם להיות לו עבדים גמורים שבתחלה בנו לו ערים כי כן דרך אנשי עיר לבנות להם מבצרים מפני אויבים ואח״כ הוסיף עליהם עבודת אנשי כפרים דהיינו עבודה בשדה שהיא מלאכה שפלה כדאמרינן ביבמות ולבסוף בכל מיני עבודה כעבד גמור. ומ״ש שהיו מחליפין כו׳. פירש״י ה״ג בעבודה קשה ארשב״ן א״ר יונתן שהיו מחליפין כו׳ וזו היא קשה שלא היו רגילין בכך עכ״ל אבל בכל הנוסחאות לא מייתי הא שהיו מחליפין כו׳ אקרא דעבודה קשה אלא אקרא דאת כל עבודתם וכ״ה בהדיא בש״ר ובילקוט ונראה לפרש דלפי הדרש נמי ולבסוף בכל עבודה כמפורש בש״ר כמ״ש לעיל לא הו״ל למכתב עבודתם בכינוי אלא ובכל עבודה כמו בכל עבודה בשדה וע״כ דרשו דכינוי קאי אעבודה דאיש ודאשה וללמד שבכ״א מהם שעבדו בו בכל עבודתם דאיש ודאשה דהיינו שהיו מחליפין כו׳ דבלאו מלאכה המיוחד לכ״א הוסיף להן מלאכות המחולפות ודו״ק:
נשים צדקניות כו׳ בשעה שהולכות לשאוב כו׳. הוא דאר״י על נשים צדקניות שהיו מפרנסין את בעליהן והיו נזקקין להן ולא היו מזנין תחת בעליהן ולכך מדמה להו הכא ליונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה וק״ל:
הקב״ה מזמן להם דגים קטנים כו׳ ושופתות ב׳ קדירות כו׳. ענין דגים קטנים כדאמרינן בעלמא שהם מפרין ומרבין גופו של אדם וע״ש הברכה דכן ירבה שנאמר וידגו לרוב גו׳ ורמז לזה במה שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם גו׳ שלא היו קונים אותן אלא שהקב״ה מזמן אותן להן בכדיהן ואמר בשכר תשכבון בין שפתים ולא נתנו עיניהם באחר זכו להיות להם חן שבזה זכו לביזת מצרים וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב גו׳ כמ״ש ביה וה׳ נתן את חן העם גו׳ ואמר כיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה כו׳ מיראת מצרים עשו כן בגזירת כל הבן הילוד גו׳ ומייתי מדכתיב תחת התפוח עוררתיך גו׳ רישא דקרא מי זאת גו׳ מתרפקת על דודה דהיינו שנזקקה לבן זוגה במצרים וסיפא דקרא שמה דהיינו תחת התפוח חבלתך אמך גו׳. ואמר הקב״ה שלח משמי מרום מי שמנקה כו׳. שנאמר ומולדותיך ביום גו׳ דבתר האי קרא כתיב לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחמלה גו׳ דהיינו א׳ מכל אלו שזכר שעושין לחמלה לולד ביום הולדת וכתיב בתריה ואעבור עליך גו׳ דהיינו שהיו עושין לך כן משמי מרום. ואמר ונותן להם ב׳ עגולין כו׳ שנאמר וינקהו דבש מסלע גו׳. דבש להנקה ושמן לסיכה והאי קרא לפי פשוטו בטובת א״י הוא דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ גו׳ אבל לפי משמעו ממש לא מצינו זה הנס דבש מסלע גו׳ בטובת א״י אי לאו באלו הולדות שהיו צריכין לכך דאמם אחר לידתם הלכו למלאכה גם לביתם שלא ירגישו בו המצריים. ואמר נעשה להן נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים גו׳. גם כי ראו זה הנס נפלא חשבו שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו במכות מצרים ולפי שמעשה כישוף ודומה לו אין לו כח רק בעולם הזה וכדי תפיסת יד אדם ע״כ חשבו שלא נבלעו רק כדי מחרישה שהוא תפיסת יד אדם וז״ש שהיו חורשין על גבן שנא׳ על גבי חרשו חורשים גו׳ שאמר ברישא דקרא רבת צררוני מנעורי מנעורי ממש כשהיו קטנים ונערים במצרים שבאו להורגן אבל לא יכלו לי ע״י בליעה בקרקע ולפי שחשבו שהוא מעשה כישוף ולא נבלעו רק כדי מחרישה היו חורשים ע״ג לתופסן בתוך כדי מחרישה ולשון חרשו חורשים הוא כפול דהוה סגי בקרא לומר על גבי חרשו וי״ל חורשים מלשון חרשיא שהוא כישוף כי המצרים היו בעלי כשפים ודו״ק:
היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר רבבה כצמח גו׳. דאי כפשטיה לענין רבוי קמדמה להו לצמח השדה למה שינה מלשון הנאמר בברכתם כחול הים או ככוכבים אלא לענין יציאתן מן הקרקע שנבלעו בה מדמה להו כצמח גו׳. ואמר באים עדרים כו׳ ותבאי בעדי עדיים גו׳. דאי כפשטיה מלשון עדי וקישוט שתבואי בקשוטי׳ קאמר היאך מסיים בו ואת ערום ועריה וע״כ דרשו מיניה מלשון עדרים אבל לא מצינו מלה שיהיה חסר הרי״ש שהיא עיקר המלה וי״ל בדרך צחות לפי שדרך הקטנים שמוצא הרי״ש קשה להם בדבור ומדלגים אותה בדבורם בפרט אלו הקטנים שנתגדלו במקום שאין אדם וכאילו עמהם ידבר הכתוב בלשונם ותבואי עדי עדיים במקום עדרי עדרים בדלוג הרי״ש וז״ש אל תקרי עדי עדים בלא רי״ש כמו שקורין אלו הנערים שנתגדלו בשדות שיהיה משמעו מלשון קישוט אלא עדר. עדרים ברי״ש ודו״ק:
וכשנגלה כו׳ הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי כו׳. יבואר לקמן פ׳ כשם ע״ש:
למילדות העבריות גו׳ מ״ד אשה ובתה זו יוכבד ומרים ומ״ד כו׳. כתב הרא״ם ויתכן שהיתה קבלה בידם או כו׳ עכ״ל ול״נ שלמדו לומר כן משום דהאי לישנא אשר שם האחת גו׳ ושם השנית גו׳ לא תמצא בתורה כ״א כשקדם לו בפסוק שהיו שנים וכמו לעבר ילד ב׳ בנים שם האחד פלג גו׳ וכן ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום גו׳ וכן וישארו שני אנשים במחנה שם האחד גו׳ וכאן לא קדם לו שהיו שני מילדות וכתב אשר שם האחת שפרה גו׳ וע״כ דרשו מיניה אשר שם האחת היא הידועה בשמה במקום אחר וכן שם השנית הידועה כבר ולפי שלא נזכרו בשמם בתורה מאותו הדור אלא ג׳ נשים אלו יוכבד ומרים ואלישבע ע״כ האחת והשני׳ הידועות על שנים מג׳ אלו נשים קאמר ובהא לא מספקא להו דודאי יוכבד היא אחת מהן דדרך הזקנות להיות מילדות ולא הבנות והכלות שלה ועוד דהכתוב בא לפרש ולא לסתום ואם היו מרים ואלישבע לא הוה ידעינן הי ניהו האחת והי ניהו השניה אבל אם יוכבד היא אחת מהם ליכא לאסתפוקי דודאי האחת דקרא היא יוכבד וזה שדקדק לומר אשה ובתה כלה וחמותה דלכך ליכא לאסתפוקי בשם האחת אלא בשם השני׳ פליגי דמר אמר דהיא מרים דיותר ידועה בשמה מאלישבע ומר אמר דאין סברא שהיתה מרים מילדת אז דעדיין קטנה היתה מה׳ שנים ויהיה פי׳ אשר שם האחת הידועה בשמה במקום אחר יוכבד היתה שמה עכשיו בענין המילדות שפרה ושם השניה הידועה בשמה כבר למר מרים ולמר אלישבע עכשיו נקראת פועה כו׳:
מאי אבנים אר״י סימן גדול מסר כו׳. עיין פירש״י ולשיטתו כתב ה״ג מאי אבנים אר״י סימן גדול מסר להם כו׳ ד״א על האבנים כדכתיב וארד אל בית היוצר גו׳ עכ״ל ומפרש ליה ד״א לאו לענין סימנין קאמר אלא דלהכי קרי ליה למשבר אשה אבנים כו׳ ע״ש אבל בש״ר משמע דלענין מסירת סימנין קמדמה ליה ליוצר ע״ש והנראה בזה דודאי הני תרי לישני לענין מסירות סימנין קאמר כדמוכח בש״ר וכפי׳ הרמב״ן והרלב״ג כי פרעה צוה להם שיהרגו הזכרים בסתר על האבנים שאפילו היולדות עצמן לא ידעו בו כו׳ ע״ש ולפי שרוב הנשים שוהין בלידתן נתן להם סימן שיכוונו עת לידתן ממש שתוכלו להרוג אותן בסתר דהיינו כשיריכותיהן מצטננות כאבנים. ולד״א מה יוצר ירך כו׳. בתחלת היצירה של הולד בין הירכים תוכלו להרוג אותן בסתר והוא משל היוצר כי כמו שהיוצר הזה כשהסדין שהוא האבנים הוא בין ירכו קל בידו לקלקל הכלי כמ״ש וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי גו׳ כדוגמא זו בתחלת לידת הולד כשהוא עדיין בין הירכים תוכלו לקלקלו ולהורגו ולזה הענין בעצמו שאמרו בסמוך סימן זה מסר להם בן פניו למטה כו׳ דכיון שצוה להרוג הזכרים בסתר היה צריך ג״כ להודיען שידעו אז איזו בן ואיזו בת ועוד כתבנו בזה דרך נכון מסכים לזה בפרק ד׳ מיתות על הא דאמרינן התם ב״נ נהרג על העוברין ולא ישראל ע״ש:
פניו למטה כו׳. עיין פירש״י והכי איתא פרק המפלת אבל בש״ר מפורש בע״א:
כאשר דבר אליהן להן מבעי ליה. יש לדקדק לפירש״י בפ׳ חיי שרה דאין נופל לשון לי ולו ולהם אצל דיבור אלא אלי ואליו ואליהן ובמקומות שתמצא לי ולו ולהם סמוכים אצל דיבור יתפרש במקום עלי ועליו ועליהן וא״כ הכא מאי קושיא להן מבעי ליה דהא הכא ליכא לפרושי להן במקום עליהן אלא במקום ל׳ כמו כאשר דבר למילדות וי״ל כמ״ש הרא״ם גם הרמב״ן כי מצינו דבור במקראות שאינו דבור ממש כמו בא אל פרעה ודברת גו׳ וידבר משה קחו את המנחה וה״נ הכא כאשר דיבר הוא במקום אחר דכבר כתיב ויאמר מלך מצרים למילדות גו׳ ושפיר נופל בו לשון להן כמשמעו במקום ל׳ וק״ל:
ותחיין את הילדים תנא לא דיין שלא המיתו אותן כו׳. עיין פירש״י אבל בש״ר דרש לה מיתורא דקרא מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן כו׳ למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין גו׳ ונראה לדעת ש״ר דאע״ג דדרשינן מכאשר דבר אליהן מלמד שתבען כו׳ היינו ממלת אליהן דלהן מבעי ליה מיהו אין המקרא יוצא מידי פשוטו דכאשר דבר אליהן שב אשלא המיתו את הילדים ושפיר קאמר למה הוצרך ותחיין גו׳:
שהיו מספקות להם מזון כו׳. עיין פירש״י ובש״ר לא דיין כו׳ אלא יש שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מזון מבתי עשירות כו׳ ע״ש ולשיטת רש״י צ״ל נמי הא דקאמר פרעה מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין גו׳ ולא קאמר ולא המיתן דה״נ ה״ק להו לא דיין שלא המיתן אלא שגם הייתם מספקות להן מזון אך קשה דא״כ מה השיבו בכך כי חיות הנה בטרם תבא גו׳ וכי משום דאין צריכין למילדות אין צריכין למזונות ולפי הדרש דבסמוך אומה זו כחיה כו׳ השיבו לו גם על סיפוק מזונות דלא היו צריכות להן כדאמרינן סוף קדושין מימי לא ראיתי ארי סבל ושועל חנוני והן מתפרנסין שלא בצער כו׳ ודו״ק:
אומה זו כחיה כו׳ יהודה גור אריה כו׳. לא הביאן כסדר שהם כתובים בתורה בפ׳ ויחי בברכת יעקב אלא הביאם כסדר שהן כתובים בפ׳ ויצא לפי ספר תולדותן ונקט שור וחמור שהן מין בהמה בכלל חיה כדאמרינן פרק בהמה המקשה זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה גו׳ הא כיצד בהמה בכלל חיה כו׳ ונראה דלא מייתי הכא אלא קראי דגבי ברכת יעקב דבגד נמי כתיב כלביא שכן בברכת משה ועי״ל שלא נאמר לביא אלא כלביא בכ״ף הדמיון משא״כ כל הנך דמייתי הם בלא כ״ף הדמיון כתיב ועוד דלא מייתי ההוא קרא דבגד דנקרא לביא כיון דמייתי קרא דכולהו איקרי לביא והענין מבואר דישראל שעושין רצון המקום אינן בכלל הטבע שנגזר על אדם וחוה בחטאם אבל הם בטבע החיה כפי טבע הבריאה ודו״ק:
ויעש להם בתים כו׳ ח״א בתי כהונה כו׳. מפורש בפרקי ר״א בתים אלו איני יודע מה הם כשהוא אומר אשר בנה שלמה שתי בתים את בית ה׳ זו בית כהונה ואת בית המלך זו מלכות זכתה יוכבד לכהונה ומרים למלכות כו׳ ע״ש ונראה דהני אמוראי רב ושמואל דפליגי הכא פליגי נמי לעיל במילדות מי היו ומ״ד לעיל אשה ובתה ס״ל הכא בתי מלכות ממרים ומ״ד לעיל כלה וחמותה ס״ל הכא בתי כהונה מאלישבע אך מה שאמר דבתי לויה ממשה לא ידענא מאי רבותינו דהא כל שבט לוי נבחר לעבודת הלוים וי״ל דה״ק שאחר שנתגרשה יוכבד מאישה עמרם [זכתה] לינשא שנית לעמרם שהיה לוי דהיינו שנולד ממנה משה שהיה לוי. וקאמר דדוד ממרים קאתי דכתיב ותמת עזובה גו׳ שעזבוה בחורי ישראל מלישא אותה לפי שהיתה חולנית ונצטרעה ונשאה כלב ואח״כ שנתרפאת לקראת אפרת ועל שמה נקרא דוד אפרתי מצינו לשון אפרתי באנשי אפרים כמ״ש ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה גו׳ וגם הדר שם בהר אפרים מצינו נקרא כן כמ״ש בן תוחו בן צוף אפרתי גו׳ אבל דוד שהיה מיהודה ודר בבית לחם יהודה ודאי דלא היה נקרא כן בשם אפרתי אלא על שם אם המשפחה שהיתה חשובה דהיינו מרים שנקראת בקרא אפרת וכן אבימלך מחלון וכליון נקראו אפרתים דמאותה משפחה היו גם המקום נקרא בית לחם אפרת על שם זה אך מה שאמר דכלב היה איש מרים ומהם יצא דוד צ״ע דהא יחוסו של דוד מרם בן חצרון בספר רות וד״ה ומתוך הכתובים נראה דכלב לאו היינו רם דג׳ בנים היו לו לחצרון ירחמיאל ורם וכלוב דהיינו כלב כדמוכחי קראי דד״ה ויש ליישב דאחד מיוצאי בני רם נשא אשה מיוצאי בני כלב ולא היה דוד ממשפחת כלב אלא מצד אם אלא שחשיבות מרים עשה זאת שנקראו אפרתים וק״ל:
דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת גו׳ כצ״ל. מקרא דלעיל מיניה דמייתי וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה גו׳ לפי פשטיה משמע שכלב הולידה ממש ובתו היתה אלא דהאי קרא ותמת עזובה ויקח לו את אפרת גו׳ אילו היתה בתו מה הוא הענין שתלה לקיחת אפרת לאשה לו במיתת בתו עזובה וע״כ דרשו דהאי עזובה היא אפרת ופי׳ ותמת היינו אחר שנצטרעה כדכתיב במרים אל נא תהי כמת גו׳ שהמצורע חשוב כמת לקחה כשהכל עזבוה עד שנתרפאת ונקראת אפרת ובמדרש ילקוט אפרת פלטני של מלכים מגדולי הדור דהיינו מרים ונראה דגם בהאי קרא גופיה הוליד את עזובה אשה גו׳ מדכתיב עזובה אשה משמע דאשתו היתה דאל״כ מאי אשה דקאמר אם בתו היתה::