(1) 
אשֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל בדִּבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מוּתָּר בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ לְחַיֵּי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא הִילּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִילּוּכְךָ שֶׁל חוֹל מַאי הִיא כִּי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב וְאָמְרִי לֵיהּ אָמַר ר׳ רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא הָיָה מְהַלֵּךְ בְּשַׁבָּת וּפָגַע בְּאַמַּת הַמַּיִם אִם יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת רַגְלוֹ רִאשׁוֹנָה קוֹדֶם שֶׁתֵּעָקֵר שְׁנִיָּה מוּתָּר וְאִם לָאו אָסוּר.
אשֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חוֹל בדִּבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מוּתָּר בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ לְחַיֵּי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא הִילּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִילּוּכְךָ שֶׁל חוֹל מַאי הִיא כִּי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב וְאָמְרִי לֵיהּ אָמַר means that your speech on Shabbat should not be like your speech during the week, i.e., one should not discuss his weekday affairs on Shabbat. However, it is only speech that they said is prohibited, whereas merely contemplating weekday affairs is permitted. The Gemara asks: Granted, all of these directives, fine, they are understood. However, what is the meaning of the following phrase: That your walking on Shabbat should not be like your walking during the week? The Gemara answers: It is in accordance with that which Rav Huna said that Rav said, and some say that Rabbi Abba said that Rav Huna said: If one were walking on Shabbat and came upon a stream of water and had to cross it, if the stream is narrow and one could place his first foot down on the other side before raising the second one, it is permitted to cross it; and if it is not possible and one must jump to cross it, it is prohibited. That is the type of walking that is not permitted on Shabbat.
דיבור שאסור בשבת מפורש בפרק שואל אדם מחבירו (שבת ק״נ.).
ודר׳ זירא1 אמר רב ואמרי לה אמר ר׳ אבא אמר רב הונא אידחיא לה מדרבא.
1. כן בכ״י וטיקן 128 וברוב עדי הנוסח של הבבלי. בדפוסים של הבבלי: ״הונא״.
1. שנאמר: כ״י נ : ״דכתיב״.
2. ולבש בגדים אחרים: וכן בעיתים. חסר בכ״י נ , כ״י מוסקבה .
3. אל ימזוג בהן כוס לרבו: גלג , כ״י נ , כ״י מוסקבה , דפוסים, עיתים. וראה: רמב״ם משנ״ת הל׳ תמידין ומוספין ב:י. כ״י א : ״אינו מוזג לו בהן את הכוס״.
4. אמר ר׳ חייה בר אבה: חסר בדפוס קושטא .
5. הוא: וכן באשכול הל׳ רבנן. כ״י מוסקבה : ״לו״.
6. חכם: חסר ב-גלג .
7. מטולאים: כ״י נ , דפוסים: ״המטולאים״, וכן באשכול.
8. אמ׳ ר׳ חייה: גלג : ״רמי חייא בר אבא״. כ״י נ , כ״י מוסקבה : ״ר׳ חייא בר אבא״. דפוסים: ר׳ חייא .
9. בטלוֹיֵי: כ״י נ , דפוסים: ״בטלאי״. וכן בהמשך.
10. בעילאי: גלג : ״בטלא״. כ״י נ , כ״י מוסקבה : ״בצילא״.
11. בימות הגשמים אבל בימות החמה: דפוסים : בימות החמה אבל בימות הגשמים .
12. ראשונה: גלג , כ״י מוסקבה , דפוסים, ר״ח, עיתים. כ״י א : ״הראשונה״.
13. שתעקר: דפוסים: שיעקור רגלו . ר״ח: ״שיתעקר״. חסר בעיתים.
14. במיא: חסר ב-גלג , געג . כ״י נ , עיתים: ״מיא״.
15. וקופץ לאמת המים : התוספת שבדפוסים כלשון ר״ח. אינו בכ״י א , גלג . בכ״י מוסקבה נוסף בגליון בהגהה.
16. שפיר: דפוסים: ושפיר , (כהמשך של הפירוש שם).
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול – כגון מקח וממכר וחשבונות.
הרהור מותר – להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו.
אם יכול להניח רגלו ראשונה – שעקר מצד זה להניח לצד זה.
קודם שתעקר שניה – שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה.
מותר – אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה.
אסור – לקפוץ.
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול – פי׳ בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר״ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר״ת כדאמר בויקרא רבה (ויקרא רבה לד) ר״ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל׳ אמרי׳ בטורח התירו בשאלת שלום בשבת.
ומהדרי להוא בקידושא דבי שמשי, פיר׳ ביין של קידוש היום.
מהו לאכול (אדמ/ח) [אדמה]ב בשבת, פיר׳ (בשום) [מי גזרו בה משום]ג שחיקת סממנין דשאר רפואות או לא.
שהוא מלקה, פיר׳ שמביא לידי חולי.
דמיתוסן מאניה,ד פיר׳ לתלותו תיאבה (ויתרפו בו) [ויתרטבו] באלמא [=יתלכלכו בגדיו ויתרטבו במים].
א. לפנינו, ומהדר ליה.
ב. ד׳.
ג. ד׳.
ד. לפנינו, דמיתווסן מאני. ובד׳, דמיתווסן מאניה.
דאמר מר פסיעה גסה וכו׳ ומהדר ליה. בזכות שמקדש על היין בערבי שבתות. והמשימים מיין על עיניהם טועים, דאסור לתת יין על תוך העין.
שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. לאמר כך וכך יש לי לעשות, כי כך וכך חול. ואע״פ שדיבור אסור הרהור מותר שיכול לחשוב.
הדרך עלך אלו קשרים וכו׳.
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול – פרש״י ז״ל כגון מקח וממכר וחשבונות. וק״לא היינו ממצוא חפציך. ועיקר הפי׳ מפורש בירושל׳ב א״ר חנינא בדוחק התירו שאילת שלום בשבת א״ר שמעון בר אבא ר״ש בן יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה א״ל אימא שבתא היא, תני אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר׳ זעירא שאל לר״ח בר אבא מהו מימר רענו פרנסנו, א״ל טופס ברכה כך היא, מכאן נראהג שמנהגם לא היה לאומרו אלא לומר ברכת נחמה כמו שאנו אומרים, שאם היה מנהג לאומרו לא היה שואל מהו למימר הכי אלא היה לו להקשות והרי אומר רענוד פרנסנו, ומ״מ אם רצה אומר כן שטופס ברכה כך הוא בחול וא״צ לשנות אבל לשאול צרכיו מעצמו אסור. [ואניה תמה בין בחול בין בשבת רענו פרנסנו בבונה ירושלים מאי בעי. ושמא בברכת הזן היו אומרים כן כמו שאנו אומרים בה לא חסר לנו ולא יחסר לעולם ועד].
א. עי׳ תוד״ה שלא.
ב. בפרקין ה״ג.
ג. עי׳ רי״ף וראשונים ברכות מח ב וטור או״ח סי׳ קפח.
ד. בכי״ב: רועינו, ועי׳ ב״י וב״ח סי׳ קפח.
ה. בכי״מ קטע זה חסר. ועי׳ מגן אבות עמ׳ קנז, ו״זאת ליהודה״ עמ׳ 214, ופינקלשטיין ברבעון האנגלי כרך יט עמוד 254 ואילך.
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פירש רש״י ז״ל: כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו עליו דהיינו ממצוא חפצך. אבל בירושלמי (דפרקין ה״ג) אמרינן שאפילו דבור בעלמא לרבות בו כדרך שהוא מרבה לדבר בחול אסור, דגרסינן התם: אמר ר׳ חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, אמר ר״ש בר אבא ר״ש בן יוחי כד הוי חמי לאמיה משתעי סגיין הוה אמר לה אימא שבתא היא, תני אסור לשאול צרכיו בשבת, ר׳ זעירא שאל לר׳ חייא בר אבא מהו למימר רוענו זוננו פרנסנו, א״ל טופס ברכה כך הוא.
היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה כגון שאין רחבה יתר מפסיעה אחת מותר אף לדלג בשתי רגליו כאחת ואם לאו אסור שהרי דלוג וקפיצה הלוך חול הוא ומ״מ אם לא היה אפשר לו אלא בדלוג כגון שאם ילך למקום שאמת המים כלה או קצרה בו ביותר נמצא מרבה בהלוך ואם ישים רגלו בתוך אמת המים שמא יטמינו בגדיו ויבא לידי סחיטה יעברנה אף בדילוג וקפיצה וכן דרשו שלא להשתדל בעסקיו אף בדברים ממצוא חפצך חפציך אסורין וחפצי שמים מותרים כגון עסקי צבור או רבים וארוסין ושדוכין ופסיקת צדקה ופסיעה גסה לילך לבית הכנסת ובית המדרש והשתדלות בהצלת נפשות הא כל הילוך לצורך חול אסור והוא שאמרו בערובין לא יטייל אדם לסוף שדהו בשביל לידע מה היא צריכה וכן כל כיוצא בזה ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול שלא יוציא דבריו לבטלה ובעסקי הבאי וכל שכן במקח וממכר וחשבונות אלא בדבר תורה ואם אינו כדאי לדברי תורה יתעסק בנפלאות השם ובמצותיו וכיוצא בזה בענינים אלו ודרך צחות אמרו בירושלמי אמיה דרבי שמעון בן יוחאי כד הות מישתעיא סגין הוה אמר לה שבת היום ואע״פ שהדבור אסור הרהור מותר כגון שיהרהר כך וכך הוצאה אני צריך לזה שלא נתנה תורה למלאכי השרת:
אלו שאוכלים עפר ואדמה דרך רפואה לקצת חליים ידועים בתאות הדברים הרעים בשבת אסור כשאר הרפואות ואף בחול צריך להזהר בכך מפני שהיא מלקה ומביאה לידי חולי:
דבורך כו׳. כאלו כתיב מדבר דבר דמ׳ מעשות חפציך קאי נמי אדבר דבר וענינו שהדבור במלאכת שבת כמעשה כמ״ש בבריאת שמים וארץ דכתיב (כי בו שבת) [וישבות] מכל מלאכתו אשר עשה וכתיב בדבר ה׳ נעשו וק״ל:
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, שלא ידבר בענייני עסקיו. ואולם רק בדבור אמרו שאסור, אולם הרהור — מותר. ואומרים: בשלמא כולהו [נניח לכולם] — לחיי [בסדר], ומובנים הם, ואולם ״שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול״ מאי היא [מה הוא] ״הילוך של חול״? ומשיבים: כי הא [כמו זו] שאמר רב הונא שכך אמר רב, ואמרי ליה [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ אבא שכך אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע (נפגש) באמת המים וצריך לעוברה, אם צרה היא התעלה ויכול להניח את רגלו הראשונה מעבר לתעלה קודם שתעקר השניה ממקומה — מותר, ואם לאו [לא], שצריך לקפוץ — אסור. והוא הילוך שאינו של שבת.
means that your speech on Shabbat should not be like your speech during the week, i.e., one should not discuss his weekday affairs on Shabbat. However, it is only speech that they said is prohibited, whereas merely contemplating weekday affairs is permitted. The Gemara asks: Granted, all of these directives, fine, they are understood. However, what is the meaning of the following phrase: That your walking on Shabbat should not be like your walking during the week? The Gemara answers: It is in accordance with that which Rav Huna said that Rav said, and some say that Rabbi Abba said that Rav Huna said: If one were walking on Shabbat and came upon a stream of water and had to cross it, if the stream is narrow and one could place his first foot down on the other side before raising the second one, it is permitted to cross it; and if it is not possible and one must jump to cross it, it is prohibited. That is the type of walking that is not permitted on Shabbat.
הכל
(2) מַתְקִיף לַהּ רָבָא הֵיכִי לֶיעְבֵּיד לַיקֵּף קָמַפֵּישׁ בְּהִילּוּכָא לִיעְבַּר זִימְנִין דְּמִיתַּוְּוסָן מאני מַיָּא וְאָתֵי לִידֵי סְחִיטָה גאֶלָּא בְּהָא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר שַׁפִּיר דָּמֵי אֶלָּא כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ ר׳ רַבִּי מר׳ מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בר׳ בְּרַבִּי יוֹסֵי (ג)מַהוּ לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַּסָּה בְּשַׁבָּת דא״ל אֲמַר לֵיהּ וְכִי בַּחוֹל מִי הוּתְּרָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וּמַהְדַּר לֵיהּ בְּקִידּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי.
Rava strongly objects to this: Since we have said that one’s walking on Shabbat should not be like his walking during the week, and jumping constitutes prohibited walking, if one encounters a stream on Shabbat, what should he do to cross to the other side? If he circumvents the stream, he is increasing the distance that he is walking and exerting extra effort on Shabbat. If he walks through the water, sometimes his clothes will absorb water and he will come to wring them out. What then should he do? Rather, in this case, since it is not possible to cross any other way, he may well cross it, i.e., it is permitted for him to jump over the stream. Therefore, rather say that walking that is defined as characteristic of weekday walking involves taking large steps. As Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to taking large steps on Shabbat? That is what the Gemara meant when it used the phrase: Your walking during the week. Rabbi Yishmael said to him: And during the week are large steps permitted? As I say: A large step takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara comments: And his eyesight is restored to him during kiddush on Shabbat evening.
Rava strongly objects to this: Since we have said that one’s walking on Shabbat should not be like his walking during the week, and jumping constitutes prohibited walking, if one encounters a stream on Shabbat, what should he do to cross to the other side? If he circumvents the stream, he is increasing the distance that he is walking and exerting extra effort on Shabbat. If he walks through the water, sometimes his clothes will absorb water and he will come to wring them out. What then should he do? Rather, in this case, since it is not possible to cross any other way, he may well cross it, i.e., it is permitted for him to jump over the stream. Therefore, rather say that walking that is defined as characteristic of weekday walking involves taking large steps. As Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to taking large steps on Shabbat? That is what the Gemara meant when it used the phrase: Your walking during the week. Rabbi Yishmael said to him: And during the week are large steps permitted? As I say: A large step takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara comments: And his eyesight is restored to him during kiddush on Shabbat evening.
והיכא דלא ניחא ליה לאקופי1 דלא לאפושי הילוכא, לא ניחא ליה למעבר במיא דלא ליתוסי מאניה ואתי לידי סחיטה, קפיץ ליה לאמת המים ושרי. אלא אוקימנא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול אלא כדי שיניח רגלו ראשונא קודם שיתעקר שנייה ולא יהא מנהגו שיהו פסיעותיו גסות בשבת.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״לאופוקי״.
ליקף – למקום שהאמה כלה שם.
ליעבר – שישים רגלו במים.
זימנין דמיתווסן מאניה – ישורו במים.
שפיר דמי – לדלג.
מהו לפסוע פסיעה גסה – מי עבר משום מעשות דרכיך פסיעה גסה יותר מאמה פסיעה בינונית אמה.
קידושא דבי שמשי – השותה מיין של קידוש בלילי שבתות.
סימן שס
לא יפסע אדם פסיעה גסה בשבת. והוא קפיצה שקופץ שעוקר שתי רגליו מן הארץ. אבל פסיעה שמניח רגלו האחד קודם שיעקור השני שריא. ואם הגיע באמת במים ויש לו להקיף ולהרבות בהילוך או לעבור במים ויוכשרוב בגדיו ויבא לידי סחיטה, מוטב שיקפוץ את אמת המים משירבה בהילוך או שיעבור בתוך המים. דאמר ר׳ אבהו אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר השנייה מותר ואם לאו אסור, ומתקיף לה רבא היכי ליעביד לקיף מפיש בהילוכא ליעבר זימנין דמיתווסי מאניה מיא ואתי לידי סחיטה, אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי.
א. לדעת רבינו רק קפיצה אסורה אבל פסיעה גסה כפשוטה מותרת. ורבינו כאן בעקבות פירוש ר״ח. והאריך בפירוש דברי רבינו בס׳ בני ציון לרב״צ ליכטמן רס״י שא.
ב. ׳סימן שדמרו׳ פירוש ירטבו. עי׳ לעיל סס״י שדמ (ראב״ן שבת מ״ג.).
מתקיף לה [מקשה עליה] רבא: אחר שאמרנו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, וזהו הילוך של חול, אם כן הפוגע באמת מים בשבת היכי ליעביד [כיצד יעשה] לעבור לצד השני אם לא יקפוץ? אם ליקף [יקיף] את התעלה — קמפיש בהילוכא [הריהו מרבה בהילוך], וטורח טירחה יתירה בשבת. ואם ליעבר [יעבור] בתעלה — זימנין דמיתווסן מאני מיא, ואתי [פעמים שנספגים בגדיו מים, ויבוא] לידי סחיטה. ואם כן מה יעשה? אלא, בהא [במקרה זה] כיון דלא [שאי] אפשר לעבור באופן אחר — שפיר דמי [יפה, מותר]. אלא יש לומר כי הילוך של חול הוא בפסיעה גסה. כדבעא מיניה [כפי ששאל ממנו] רבי מר׳ ישמעאל בר׳ יוסי: מהו הדין לענין לפסוע פסיעה גסה (פסיעות גדולות) בשבת? ולזה נתכוונו כשאמרו ״הילוכך של חול״. אמר לו ר׳ ישמעאל: וכי בימות החול מי [האם] הותרה פסיעה גסה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומעירים: ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי [ומוחזרת לו ראיית העינים בקידוש ליל שבת].
Rava strongly objects to this: Since we have said that one’s walking on Shabbat should not be like his walking during the week, and jumping constitutes prohibited walking, if one encounters a stream on Shabbat, what should he do to cross to the other side? If he circumvents the stream, he is increasing the distance that he is walking and exerting extra effort on Shabbat. If he walks through the water, sometimes his clothes will absorb water and he will come to wring them out. What then should he do? Rather, in this case, since it is not possible to cross any other way, he may well cross it, i.e., it is permitted for him to jump over the stream. Therefore, rather say that walking that is defined as characteristic of weekday walking involves taking large steps. As Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to taking large steps on Shabbat? That is what the Gemara meant when it used the phrase: Your walking during the week. Rabbi Yishmael said to him: And during the week are large steps permitted? As I say: A large step takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara comments: And his eyesight is restored to him during kiddush on Shabbat evening.
הכל
(3) בְּעָא מִינֵּיהּ ר׳ רַבִּי מר׳ מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בר׳ בְּרַבִּי יוֹסֵי מַהוּ לֶאֱכוֹל אֲדָמָה בְּשַׁבָּת א״ל אֲמַר לֵיהּ וְכִי בַּחוֹל מִי הוּתְּרָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אַף בַּחוֹל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַלְקֶה אָמַר ר׳ רַבִּי אַמֵּי כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל כְּאִילּוּ אוֹכֵל מִבְּשַׂר אֲבוֹתָיו וי״א וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּאִילּוּ אוֹכֵל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים דִּכְתִיב {בראשית ז׳:כ״ג} וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם וְגוֹ׳.
And Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to eating earth for medicinal purposes on Shabbat? Rabbi Yishmael said to him: And during the week is it permitted to eat soil? As I say: Even during the week it is prohibited because it is harmful. Rabbi Ami said: Anyone who eats the dust of Babylonia, it is as if he is eating the flesh of his ancestors buried there. And some say: It is as if he eats abominations and creeping creatures, as it is written: “And He wiped out all that existed on the face of the earth, from humans to animals, to creeping creatures to the birds in the sky, and they were wiped off the land” (Genesis 7:23).
And Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to eating earth for medicinal purposes on Shabbat? Rabbi Yishmael said to him: And during the week is it permitted to eat soil? As I say: Even during the week it is prohibited because it is harmful. Rabbi Ami said: Anyone who eats the dust of Babylonia, it is as if he is eating the flesh of his ancestors buried there. And some say: It is as if he eats abominations and creeping creatures, as it is written: “And He wiped out all that existed on the face of the earth, from humans to animals, to creeping creatures to the birds in the sky, and they were wiped off the land” (Genesis 7:23).
מהו לאכול אדמה – ארזיל״א בלעז מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשאר רפואה או לא.
שהיא מלקה – מביא לידי חולי.
מבשר אבותיו – שמתו שם בגולה.
שקצים ורמשים הא ודאי אתמחוי אתמחו ולא נעשו עפר.
כאלו אוכל מבשר כו׳. פירש״י אבותיו שמתו שם בגולה עכ״ל דאי משום מתי מבול לאו אבותיו הוא ומש״ה לא פריך הא אתמחוי אתמחי אלא למ״ד משום כאוכל שקצים ורמשים דמבול דכתיב ביה וימח וגו׳ ונראה דבא״י אין לחוש משום אבותיו שמתו בא״י כיון דמציינין קברות ומטהרין אותם אין לחוש שיאכל עפר המת דמה״ט גזרו טומאה על ארץ נכרים אגושא ואאוירא ולא גזרו על כך בא״י וק״ל:
אלו בגדי שבת כו׳. עיין פירש״י ועי״ל מדכתיב שמלותיך לשון רבים ולא כתיב שמלתך דרשו אלו בגדי שבת דלבשה בגדי חול וגם בגדי שבת לקחה עמה ולא הלבשתן עד אחר שירדה לגורן כדי שלא יאמרו זונה היא ובהא נעמי נמי חשה שלא תלבשה בגדים נאים של שבת עד אחר שתרד לגורן והיינו דכתיב ושמת ולא כתיב והלבשת והיינו תן לחכם בלבישה ויחכם עוד ברחיצה וסיכה ודו״ק:
א ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] רבי מר׳ ישמעאל בר׳ יוסי: מהו הדין לענין לאכול אדמה כרפואה בשבת? אמר ליה [לו] ר׳ ישמעאל: וכי בימות החול מי האם הותרה אכילת אדמה? שאני אומר: אף בחול אסור, מפני שהוא מלקה (מזיק). אמר ר׳ אמי: כל האוכל מעפרה של בבל — כאילו אוכל מבשר אבותיו שנקברו באדמתה. ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב [שהרי נאמר] ״וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים ויימחו מן הארץ״ (בראשית ז, כג), ונבלות הרמשים עדיין על אדמתה.
And Rabbi Yehuda HaNasi raised a dilemma before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the ruling with regard to eating earth for medicinal purposes on Shabbat? Rabbi Yishmael said to him: And during the week is it permitted to eat soil? As I say: Even during the week it is prohibited because it is harmful. Rabbi Ami said: Anyone who eats the dust of Babylonia, it is as if he is eating the flesh of his ancestors buried there. And some say: It is as if he eats abominations and creeping creatures, as it is written: “And He wiped out all that existed on the face of the earth, from humans to animals, to creeping creatures to the birds in the sky, and they were wiped off the land” (Genesis 7:23).
הכל
(4) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁנְעָר שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִנְעֲרוּ לְשָׁם א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מְצוּלָה שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִצְטַלְּלוּ לְשָׁם [וי״א וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּאִילּוּ אוֹכֵל] שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְהָא וַדַּאי אִיתְמַחוֹיֵי אִיתְמַחוּ אָמְרִי כֵּיוָן דְּמַלְקֵי גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן דְּהָא הָהוּא גַּבְרָא דַּאֲכַל גַּרְגִּישְׁתָּא וַאֲכַל תַּחְלֵי וּקְדַחוּ לֵיהּ תחליה בְּלִבֵּיהּ וּמִית.
Apropos dead residue in the ground, Reish Lakish said: Why is Babylonia called Shinar? It is because all those who died in the Flood were deposited there [ninaru lesham]. Rabbi Yoḥanan said: Why is Babylonia called Metzula? It is because all those who died in the Flood sank there [nitztalelu lesham]. The Gemara asks: We said that some say that if one eats dirt from Babylonia, it is as if he eats abominations and creeping creatures. However, certainly their bodies have putrefied and decomposed, and therefore they are no longer prohibited. Rather, since soil is harmful, the Sages issued a decree not to eat it. The decree was not issued due to the prohibition of eating creeping creatures; rather, it was issued because a certain person ate soil for medicinal purposes and also ate cress. The cress took root in the soil that was inside him and began to grow. And the cress punctured his heart and he died.
Apropos dead residue in the ground, Reish Lakish said: Why is Babylonia called Shinar? It is because all those who died in the Flood were deposited there [ninaru lesham]. Rabbi Yoḥanan said: Why is Babylonia called Metzula? It is because all those who died in the Flood sank there [nitztalelu lesham]. The Gemara asks: We said that some say that if one eats dirt from Babylonia, it is as if he eats abominations and creeping creatures. However, certainly their bodies have putrefied and decomposed, and therefore they are no longer prohibited. Rather, since soil is harmful, the Sages issued a decree not to eat it. The decree was not issued due to the prohibition of eating creeping creatures; rather, it was issued because a certain person ate soil for medicinal purposes and also ate cress. The cress took root in the soil that was inside him and began to grow. And the cress punctured his heart and he died.
ערך גרגשתא
גרגשתא – א(שבת קיג:) ההוא גברא דאכל גרגשתא ואכל תחלי וקדחי ליה לליביה ומית. (בבא מציעא מ.) איכא דאמרי משום גרגשתא האי מיצא והאי נא מיצא פי׳ עפר נקי שאין בו תערובת ועושין ממנו כלי חרש יש עפר שמוצץ ויש עפר שאינו מוצץ. (עבודה זרה לח) ומייתי חצבי חדתי חיורי ומלן להו מיא ותרן בהו גרגשתא. (יבמות קז) אכלה גרגשתא ורקקה ולא כלום הוא. (כתובות ס) דאכלה גרגשתא הוו לה בני מכוערי. במעבה האדמה תרגום בעובי גרגשתא.
ערך צל
צל – ב(סוף זבחים שבת קיג: ברכות כז.) למה נקרא שמה צולה שכל מתי עולם נצטללו שם ורבי יוחנן אמ׳ למה נקרא שמה שנער שכל מתי עולם ננערו לשם (בבא קמא צא) אמר רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך צללו כעופרת.
א. [טעפפער ליים.]
ב. [פערזינקען.]
אלא כיון דמלקי – גזור בה משום אוכל שקצים ורמשים.
קדחו ליה תחלא – נקלטו השחלים באדמה וגדלו במעיו ונגע בלבו ומת.
גמ׳ שכל מתי מבול נצטללו לשם וי״א כאלו אוכל שקצים ורמשים והא ודאי אתמחויי אתמחי אלא כיון דמלקין כו׳ כצ״ל. ונ״ב מתי ס״א מימי עולם:
רש״י בד״ה ה״ג כו׳ כר׳ יוחנן מדדריש ותחת כבודו כו׳ הד״א:
וכפי שאמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של בבל ״שנער״ — לפי שכל מתי המבול ננערו לשם. ואמר ר׳ יוחנן: למה נקרא שמה של בבל ״מצולה״ — שכל מתי המבול נצטללו לשם. ושואלים: אמרנו שיש אומרים שהאוכל מעפרה של בבל הריהו כאילו אוכל שקצים ורמשים, והא [והרי] ודאי איתמחויי איתמחו [והרי ודאי נרקבו ונמחו], וכיון שנמחו שוב אין בהם משום איסור! אלא, כיון דמלקי [שהאדמה מזיקה] גזרו ביה רבנן [בה חכמים] שלא יאכלוה, ולא משום איסור שקצים. דהא ההוא גברא [שהרי ראינו מעשה באדם אחד] שאכל גרגישתא [אדמה] לרפואה, ואכל גם תחלי [שחליים], ונקלטו השחליים באדמה שבמעיו והחלו לצמוח, וקדחו ליה תחליה בלביה, ומית [ונקבו לו השחליים בלבו, ומת].
Apropos dead residue in the ground, Reish Lakish said: Why is Babylonia called Shinar? It is because all those who died in the Flood were deposited there [ninaru lesham]. Rabbi Yoḥanan said: Why is Babylonia called Metzula? It is because all those who died in the Flood sank there [nitztalelu lesham]. The Gemara asks: We said that some say that if one eats dirt from Babylonia, it is as if he eats abominations and creeping creatures. However, certainly their bodies have putrefied and decomposed, and therefore they are no longer prohibited. Rather, since soil is harmful, the Sages issued a decree not to eat it. The decree was not issued due to the prohibition of eating creeping creatures; rather, it was issued because a certain person ate soil for medicinal purposes and also ate cress. The cress took root in the soil that was inside him and began to grow. And the cress punctured his heart and he died.
הכל
(5) {רות ג׳:ג׳} וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵלּוּ בְּגָדִים שֶׁל שַׁבָּת {משלי ט׳:ט׳} תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי.
The Gemara continues to discuss Shabbat. Naomi advised Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor. Do not make yourself known to the man until he has finished eating and drinking” (Ruth 3:3). Rabbi Elazar said: These robes are Shabbat garments that Naomi told her to wear in honor of the occasion. Apropos the book of Ruth, the Gemara cites additional statements of Rabbi Elazar with regard to Ruth: “Give to the wise one and he will become wiser; let the righteous one know and he will learn more” (Proverbs 9:9). Rabbi Elazar said: This refers to Ruth the Moabite and Samuel of Rama, who received advice and added to it with their wisdom.
The Gemara continues to discuss Shabbat. Naomi advised Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor. Do not make yourself known to the man until he has finished eating and drinking” (Ruth 3:3). Rabbi Elazar said: These robes are Shabbat garments that Naomi told her to wear in honor of the occasion. Apropos the book of Ruth, the Gemara cites additional statements of Rabbi Elazar with regard to Ruth: “Give to the wise one and he will become wiser; let the righteous one know and he will learn more” (Proverbs 9:9). Rabbi Elazar said: This refers to Ruth the Moabite and Samuel of Rama, who received advice and added to it with their wisdom.
ורחצת וסכת ושמת שמלותיך אמר ר׳ אלעזר אלו כלים של שבת. בגמ׳ דפיאה גרסי בני מערבא (פרק ח) אמר ר׳ חנינא צריך אדם שיהא לו שני עיטופין אחד לחול ואחר לשבת מה טעם שנאמר (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היית אלא אלו בגדי שבת כדדרש ר׳ שמלאי בציבורא בכון חבריא לקיבלוה אמרו ליה ויי לנא כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת אמר להם אעפ״כ אתם צריכין לשנות:
מה שריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים. משכחת לה בסנהדרין בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נב) תניא אבא יוסי בן (ראסי) [דוסתאי] אומר ב׳ חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לד׳ ונכנסו ב׳ בחוטמו של זה וב׳ בחוטמו של זה ושרפוה והכתיב (ויקרא י׳:ב׳) ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם:
ב ועוד לענין שבת: יעצה נעמי לרות ״ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגורן אל תודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות״ (רות ג, ג), אמר ר׳ אלעזר: אלו בגדים של שבת שאמרה לה ללבוש לכבוד המאורע. וכיון שהוזכר ענין זה מביאים עוד מדברי ר׳ אלעזר שדרש על מה שנאמר ״תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח״ (משלי ט, ט). אמר ר׳ אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי שקיבלו עצה והוסיפו עליה בחכמה.
The Gemara continues to discuss Shabbat. Naomi advised Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor. Do not make yourself known to the man until he has finished eating and drinking” (Ruth 3:3). Rabbi Elazar said: These robes are Shabbat garments that Naomi told her to wear in honor of the occasion. Apropos the book of Ruth, the Gemara cites additional statements of Rabbi Elazar with regard to Ruth: “Give to the wise one and he will become wiser; let the righteous one know and he will learn more” (Proverbs 9:9). Rabbi Elazar said: This refers to Ruth the Moabite and Samuel of Rama, who received advice and added to it with their wisdom.
הכל
(6) רוּת דְּאִילּוּ נָעֳמִי קָאָמְרָה לַהּ וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגּוֹרֶן וְאִילּוּ בְּדִידַהּ כְּתִיב וַתֵּרֶד הַגּוֹרֶן וַהֲדַר וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ שְׁמוּאֵל דְּאִילּוּ עֵלִי קָאֲמַר לֵיהּ {שמואל א ג׳:ט׳} שְׁכָב וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה׳ כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ וְאִילּוּ בדידי׳ בְּדִידֵיהּ כְּתִיב בֵּיהּ וַיָּבֹא ה׳ וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ וְלָא אֲמַר דַּבֵּר ה׳.
The Gemara elaborates. Whereas Naomi said to Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor,” but with regard to Ruth herself it is written, “And she went down to the threshing floor” (Ruth 3:6), and only afterward does it say, “And she did according to all that her mother-in-law commanded her.” Ruth decided to anoint herself at the threshing floor and not on the road so that people would not meet her on the way there and suspect her of immorality. Whereas Eli said to Samuel: “Go and lie down and if He calls you, you say: Speak, Lord, for Your servant is listening” (I Samuel 3:9), but with regard to Samuel himself it is written: “And the Lord came and stood, and He called like He did the other times: Samuel, Samuel. And Samuel said: Speak, for Your servant is listening” (I Samuel 3:10), and he did not say: Speak, Lord, since he would not assume it was God speaking to him until he was sure of it.
The Gemara elaborates. Whereas Naomi said to Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor,” but with regard to Ruth herself it is written, “And she went down to the threshing floor” (Ruth 3:6), and only afterward does it say, “And she did according to all that her mother-in-law commanded her.” Ruth decided to anoint herself at the threshing floor and not on the road so that people would not meet her on the way there and suspect her of immorality. Whereas Eli said to Samuel: “Go and lie down and if He calls you, you say: Speak, Lord, for Your servant is listening” (I Samuel 3:9), but with regard to Samuel himself it is written: “And the Lord came and stood, and He called like He did the other times: Samuel, Samuel. And Samuel said: Speak, for Your servant is listening” (I Samuel 3:10), and he did not say: Speak, Lord, since he would not assume it was God speaking to him until he was sure of it.
ותרד הגורן והדר ותעש – שם סכה ולבשה שמלות נאות שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא.
שמואל – שהיתה שכינה קוראה לו מתוך ההיכל ולא היה יודע מי קורא לו וכתיב התם ויבן עלי כי ה׳ קורא לנער ויאמר לו לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה׳ כי שומע עבדך והוא לא רצה להזכיר השם שמא אין זו שכינה.
אע״פ שהצניעות משובחת אצל הכל בנשים מיהא משובחת ביותר וראוי לה שתצדד עצמה בכל צד שלא יהא שום צד של פריצות נמצא בה דרך הערה אמרו ברות המואביה ויאמר בועז לנערו למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה אלא דבר חכמה ראה בה שתים לקטה שלש לא לקטה וכמו שידעת שנים לקט שלש אינם לקט ויש אומרים דבר צניעות ראה בה עומדות מעומד נופלות מיושב ואינה שוחה ליטלן כדי שלא יראה משוקה לאחריה כלום ולמדת מכאן שאף שכחת קמה שכחה היא ובתורת לקט שהרי עומדות פירושו שלא נקצרו ודבר זה דוקא בנקצרו סביבותיה כולם עד שאם יכפפוה אין ראשה מגעת לקמה שבצדה וכל כיוצא בזה אינה יכולה ליקצר עם הקמה:
דאלו עלי קא״ל שכב וגו׳ ואמרת דבר ה׳ וגו׳ ויאמר שמואל דבר וגו׳. יש לעיין בזה מאי תן לחכם ויחכם עוד דמה חכמה נתן לו אם שיאמר ה׳ א״כ מאי ויחכם עוד שהרי שמואל לא אמר כן וי״ל משום דכל ג׳ פעמים ראשונים דקרא אותו הקב״ה והוא לא ידע לא אמר רק הנני ולא אמר כי שומע עבדך שחשב שעלי היה קוראו וא״ל עלי שהקב״ה קורא אותו וע״כ יאמר דבר ה׳ כי שומע עבדך והיינו תן לחכם והוא התחכם עוד מן הספק שאמר כמ״ש לו עלי לומר כי שומע עבדך דשמא הקב״ה קוראו ולא אמר ה׳ דשמא אין זו שכינה ודו״ק:
ומפרטים: רות, דאילו (שכן) נעמי קאמרה [אמרה] לה ״ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגרן״, ואילו בדידה כתיב [בה ברות עצמה נאמר]: ״ותרד הגרן״ (רות ג, ו) והדר [ואחר כך] ״ותעש ככל אשר צותה חמותה״, שהחליטה לסוך בגורן ולא ברחוב, שלא יפגשו בה אנשים בדרכה ויחשדו בה. ובשמואל, דאילו עלי קאמר ליה [אמר לו] ״ויאמר עלי לשמואל לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה׳ כי שמע עבדך״ (שמואל א׳ ג, ט) ואילו בדידיה כתיב ביה [בו עצמו נאמר בו]: ״ויבא ה׳ ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שמע עבדך״ (שמואל א׳ ג, י), ולא הוסיף ואמר ״דבר ה׳ ״ לפי שנזהר להניח שה׳ מדבר עמו עד שידע בבירור דבר זה.
The Gemara elaborates. Whereas Naomi said to Ruth: “And you shall bathe, and anoint yourself, and put on your robes, and go down to the threshing floor,” but with regard to Ruth herself it is written, “And she went down to the threshing floor” (Ruth 3:6), and only afterward does it say, “And she did according to all that her mother-in-law commanded her.” Ruth decided to anoint herself at the threshing floor and not on the road so that people would not meet her on the way there and suspect her of immorality. Whereas Eli said to Samuel: “Go and lie down and if He calls you, you say: Speak, Lord, for Your servant is listening” (I Samuel 3:9), but with regard to Samuel himself it is written: “And the Lord came and stood, and He called like He did the other times: Samuel, Samuel. And Samuel said: Speak, for Your servant is listening” (I Samuel 3:10), and he did not say: Speak, Lord, since he would not assume it was God speaking to him until he was sure of it.
הכל
(7) {רות ב׳:ג׳} וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁהָלְכָה וּבָאת הָלְכָה וּבָאת עַד שֶׁמָּצְאָה בְּנֵי אָדָם הַמְהוּגָּנִין לְיֵלֵךְ עִמָּהֶם {רות ב׳:ה׳} וַיֹּאמֶר בּוֹעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת וְכִי דַרְכּוֹ שֶׁל בּוֹעַז לִשְׁאוֹל בְּנַעֲרָה אָמַר ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר דְּבַר חָכְמָה רָאָה בָּהּ שני שִׁבֳּלִין לקטה שלשה שִׁבֳּלִין אֵינָהּ לקטה.
And the verse in Ruth states: “And she went, and she came, and she collected in the field after the harvesters” (Ruth 2:3). Rabbi Elazar said: This verse teaches that she went and came, went and came, until she found suitable people with whom to walk. It also says: “And Boaz said to his youth who was standing over the harvesters: To whom does this young woman belong?” (Ruth 2:5). This is surprising: And was it Boaz’s habit to inquire about a young woman? Rabbi Elazar said: He saw in her a matter of wisdom and Torah, and that is why he asked about her. What he saw was that she collected two stalks, but she did not collect three stalks. She thereby acted in accordance with the halakha that three stalks lying together are not considered to be gleanings left for the poor; rather, they remain in the possession of the owner of the field.
And the verse in Ruth states: “And she went, and she came, and she collected in the field after the harvesters” (Ruth 2:3). Rabbi Elazar said: This verse teaches that she went and came, went and came, until she found suitable people with whom to walk. It also says: “And Boaz said to his youth who was standing over the harvesters: To whom does this young woman belong?” (Ruth 2:5). This is surprising: And was it Boaz’s habit to inquire about a young woman? Rabbi Elazar said: He saw in her a matter of wisdom and Torah, and that is why he asked about her. What he saw was that she collected two stalks, but she did not collect three stalks. She thereby acted in accordance with the halakha that three stalks lying together are not considered to be gleanings left for the poor; rather, they remain in the possession of the owner of the field.
בני אדם המהוגנין – שבקוצרים לילך עמהם.
לישאל בנערה – כל נערות שרואה היה דרכו לישאל מי הן א״כ מסתכל בהן היה.
שני שבלין לקטה – כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן הקוצרים לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ״ו משנה ה) שני שבלים לקט ג׳ אינו לקט.
שהלכה ובאת כו׳. במדרש עד לא אזלת אתת והוא אומר ותבוא ואח״כ ותלקט אלא שהיתה מסמנת הדרכים כו׳ כפירש״י בספר רות ע״ש והכא דרשו מכח הך קושיא ותבא ואח״כ ותלקט וגו׳ שהלכה ובאת למצוא בני אדם המהוגנים כו׳ ופירש״י מהוגנים שבקוצרים לילך עמהן עכ״ל ולא ניחא ליה לפרש שהלכה ובאת למצוא עניים מהוגנים שילקטו עמה דמה היה לה לחוש על כך אבל על קוצרים ודאי דהיה לה לחוש ועוד שלא הוזכר בקרא שלקטו אחרים עמה אבל הקוצרים הוזכרו בקרא וק״ל:
דבר חכמה כו׳. נקט הכי דדינא הכי הוא אליבא דב״ה ממתני׳ דמס׳ פאה וקשה דשאר עניים ודאי נמי היו מדקדקין בכך לב״ה ב׳ לקט וג׳ אינו לקט לב״ש ג׳ לקט וד׳ אינו לקט ומאי דבר חכמה ראה בה ונראה לפרש ע״פ שמפרשים פלוגתייהו בירושלמי טעמא דב״ה ב׳ שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם וטעמא דב״ש ג׳ שנאמר לגר ליתום ולאלמנה ע״ש בפי׳ הר״ם והר״ש והשתא רות שהיתה גיורת וענייה ואלמנה והיתה ראויה ליטול גם שלש דאפשר דב״ה מודה בהא דיש לעזוב לה ג׳ וקאמר דבר חכמה היה בה שלא תהיה נחשבת לג׳ המדוכים האלה וע״כ לא נטלה רק שתים לקע כשאר סתם בני אדם אליבא דב״ה וק״ל:
ג כיון שהוזכר עניינה של רות מביאים עוד מדרשי כתובים במגילת רות. נאמר: ״ותלך ותבא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים״ (רות ב, ג) אמר ר׳ אלעזר: פסוק זה מלמד שהלכה ובאת (באה), הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם. נאמר עוד: ״ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת״ (רות ב, ה). והדבר תמוה: וכי דרכו של בעז לשאול בנערה? אמר ר׳ אלעזר: דבר חכמה ותורה ראה בה, ומשום כך שאל עליה. שכן שני שבלין — לקטה, שלשה שבלין — אינה (לא) לקטה, שנהגה כהלכה, ששלוש שבלים המונחות כאחת אין דינן כלקט, והן שייכות לבעל השדה.
And the verse in Ruth states: “And she went, and she came, and she collected in the field after the harvesters” (Ruth 2:3). Rabbi Elazar said: This verse teaches that she went and came, went and came, until she found suitable people with whom to walk. It also says: “And Boaz said to his youth who was standing over the harvesters: To whom does this young woman belong?” (Ruth 2:5). This is surprising: And was it Boaz’s habit to inquire about a young woman? Rabbi Elazar said: He saw in her a matter of wisdom and Torah, and that is why he asked about her. What he saw was that she collected two stalks, but she did not collect three stalks. She thereby acted in accordance with the halakha that three stalks lying together are not considered to be gleanings left for the poor; rather, they remain in the possession of the owner of the field.
הכל
(8) בְּמַתְנִיתָא תָּנָא דְּבַר צְנִיעוּת רָאָה בָּהּ עוֹמְדוֹת מְעוּמָּד נוֹפְלוֹת מְיוּשָּׁב {רות ב׳:ח׳} וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרוֹתָי וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בּוֹעַז לִדָּבֵק עִם הַנָּשִׁים א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כֵּיוָן דַּחֲזָא {רות א׳:י״ד} וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ אֲמַר שְׁרֵי לְאִידַּבּוֹקֵי בָּהּ.
It was taught in a baraita: He saw a matter of modesty in her when she was collecting stalks. She picked stalks that were upright while she was standing, and stalks that had fallen she picked while sitting; due to her modesty she did not bend over to take them. It also says: “And Boaz said to Ruth: Do you hear, my daughter? Do not go to glean in another field and do not leave from here, but cling to my maidens” (Ruth 2:8). This is also surprising. And was it Boaz’s habit to cling to women? Rabbi Elazar said: Since he saw “And Orpah kissed her mother-in-law and Ruth clung to her” (Ruth 1:14), he said: It is permitted to cling to a woman like this.
It was taught in a baraita: He saw a matter of modesty in her when she was collecting stalks. She picked stalks that were upright while she was standing, and stalks that had fallen she picked while sitting; due to her modesty she did not bend over to take them. It also says: “And Boaz said to Ruth: Do you hear, my daughter? Do not go to glean in another field and do not leave from here, but cling to my maidens” (Ruth 2:8). This is also surprising. And was it Boaz’s habit to cling to women? Rabbi Elazar said: Since he saw “And Orpah kissed her mother-in-law and Ruth clung to her” (Ruth 1:14), he said: It is permitted to cling to a woman like this.
עומדות – שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה.
נופלות – אותן שנשרו מן הקוצרים לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות.
וכי דרכו של בועז לידבק כו׳. לכאורה ממלת תדבקין שאמר לה ודאי דלא משתמע שדרכו לידבק עם הנשים דלא קא״ל אלא שהיא תדבק בנערותיו וי״ל דמ״מ לא הל״ל לה לישנא דדבוק דנאמר בדבוק נשים כמ״ש ודבק באשתו וגו׳ ותדבק נפשו בדינה וגו׳ אלא דהל״ל וכה תהיה עם נערותי אלא לדרשה וא״ל הכי לרמז שנאמר ורות דבקה בה אמר דשרי לאידבוקי בה ולא תאסר לבא בקהל דמואבי ולא מואבית כמפורש במס׳ יבמות ודו״ק:
במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: דבר צניעות ראה בה בזמן הלקיטה, שראה שהיא לוקטת שבלים עומדות — במעומד, ושבלים נופלות — במיושב, ואינה מתכופפת לקחתן משום צניעות. עוד נאמר: ״ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערתי״ (רות ב, ח). ואף זה תמוה: וכי דרכו של בעז לדבק עם הנשים? אמר ר׳ אלעזר: כיון דחזא [שראה] ״ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה״ (רות א, יד) אמר: אשה כזאת שרי לאידבוקי [מותר לדבוק] בה.
It was taught in a baraita: He saw a matter of modesty in her when she was collecting stalks. She picked stalks that were upright while she was standing, and stalks that had fallen she picked while sitting; due to her modesty she did not bend over to take them. It also says: “And Boaz said to Ruth: Do you hear, my daughter? Do not go to glean in another field and do not leave from here, but cling to my maidens” (Ruth 2:8). This is also surprising. And was it Boaz’s habit to cling to women? Rabbi Elazar said: Since he saw “And Orpah kissed her mother-in-law and Ruth clung to her” (Ruth 1:14), he said: It is permitted to cling to a woman like this.
הכל
(9) {רות ב׳:י״ד} וַיֹּאמֶר לָה בוֹעַז לְעֵת הָאוֹכֶל גֹּשִׁי הֲלוֹם א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רֶמֶז רָמַז לָהּ עֲתִידָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד לָצֵאת מִמֵּךְ דִּכְתִיב בֵּיהּ הֲלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר {שמואל ב ז׳:י״ח} וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי ה׳ וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבֵיאתַנִי עַד הֲלוֹם {רות ב׳:י״ד} וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחוֹמֶץ א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן שֶׁהַחוֹמֶץ יָפֶה לַשָּׁרָב.
It also says: “And Boaz said to her at mealtime: Come here [halom] and eat from the bread and dip your bread in vinegar. And she sat beside the harvesters and he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over” (Ruth 2:14). Rabbi Elazar interpreted this and said that he hinted to her prophetically: In the future the kingdom of David will come from you, as it is written with regard to it, i.e., the kingdom of David: “Here,” as it is stated: “And King David came and sat before God and said: Who am I, Lord, God, and who is my family that You have brought me to here [halom]?” (II Samuel 7:18). With regard to his saying: “And dip your bread in vinegar” (Ruth 2:14), Rabbi Elazar said: From here we see that vinegar is good to have in hot weather.
It also says: “And Boaz said to her at mealtime: Come here [halom] and eat from the bread and dip your bread in vinegar. And she sat beside the harvesters and he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over” (Ruth 2:14). Rabbi Elazar interpreted this and said that he hinted to her prophetically: In the future the kingdom of David will come from you, as it is written with regard to it, i.e., the kingdom of David: “Here,” as it is stated: “And King David came and sat before God and said: Who am I, Lord, God, and who is my family that You have brought me to here [halom]?” (II Samuel 7:18). With regard to his saying: “And dip your bread in vinegar” (Ruth 2:14), Rabbi Elazar said: From here we see that vinegar is good to have in hot weather.
עתידה מלכות כו׳. דמלת הלום הוא מיותר דלא הל״ל לה אלא גשי ואכלת מן הלחם אלא דרמז לה שמלכות בית דוד יצא ממנה דכתיב כי הביאתני עד הלום וע״ש הראוי למלכות בית דוד כתר הולמתו כדאמרי׳ פ׳ כל הצלמים ולכך הלם חסר וי״ו ע״ש הולמתו וק״ל:
שהחומץ כו׳. דמאי רבותיה שא״ל וטבלת פתך וגו׳ שזה ודאי מאכל פועלים אלא אשמעינן קרא למר שהחומץ יפה לשרב ולמר רמז לה כו׳. שמעשיו קשין כחומץ ומנו מנשה דלא מצינו בכל מלכי יהודה שהרשיעו כל כך כמנשה ונתיישן כ״כ במלכותו חמשים וחמשה שנים כחומץ הזה שכל עוד שמתיישן הוא יותר קשה וק״ל:
עוד נאמר: ״ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ ותשב מצד הקוצרים ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר״ (רות ב, יד). ופירש ואמר ר׳ אלעזר: רמז רמז לה, שכיון בדבריו לדבר נבואה: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב [שכן נאמר] בו: ״הלם״, שנאמר: ״ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי אדני אלהים ומי ביתי כי הבאתני עד הלם״ (שמואל ב׳ ז, יח). על מה שנאמר ״וטבלת פתך בחמץ״ (רות ב, יד) אמר ר׳ אלעזר: מכאן שהחמץ יפה לשרב.
It also says: “And Boaz said to her at mealtime: Come here [halom] and eat from the bread and dip your bread in vinegar. And she sat beside the harvesters and he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over” (Ruth 2:14). Rabbi Elazar interpreted this and said that he hinted to her prophetically: In the future the kingdom of David will come from you, as it is written with regard to it, i.e., the kingdom of David: “Here,” as it is stated: “And King David came and sat before God and said: Who am I, Lord, God, and who is my family that You have brought me to here [halom]?” (II Samuel 7:18). With regard to his saying: “And dip your bread in vinegar” (Ruth 2:14), Rabbi Elazar said: From here we see that vinegar is good to have in hot weather.
הכל
(10) ר׳ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רֶמֶז רָמַז לָהּ עָתִיד בֵּן לָצֵאת מִמֵּךְ שֶׁמַּעֲשָׂיו קָשִׁין כַּחוֹמֶץ וּמַנּוּ מְנַשֶּׁה {רות ב׳:י״ד} וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִצַּד הַקּוֹצְרִים וְלֹא בְּתוֹךְ הַקּוֹצְרִים רֶמֶז רָמַז לָהּ שֶׁעֲתִידָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁתִּתְחַלֵּק.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that he hinted to her: A son will come from you in the future whose actions will be as sharp as vinegar, and who is he? King Manasseh. “And she sat beside the harvesters.” Rabbi Elazar said with regard to this: Beside the harvesters, and not among the harvesters. He hinted to her that the kingdom of David will be divided in the future and her children will not always be in the center of Israel.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that he hinted to her: A son will come from you in the future whose actions will be as sharp as vinegar, and who is he? King Manasseh. “And she sat beside the harvesters.” Rabbi Elazar said with regard to this: Beside the harvesters, and not among the harvesters. He hinted to her that the kingdom of David will be divided in the future and her children will not always be in the center of Israel.
מצד הקוצרים – כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכם או אצלו רוח הקדש נזרקה בו ולרמז שמלכות בית דוד היוצאת משניהם עתידה ליחלק דאילו ישבה בתוכם לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם.
ולא בתוך כו׳. עיין פירש״י ובפשיטות י״ל דמצד הקוצרים קרא דלא צריכה אלא לדרשה לדיוקי מיניה ולא בתוך הקוצרים היינו שלא יהיה מלכות בית דוד בתוך ישראל רק מצדם שיהי׳ להם מלוכה אחרת:
ר׳ שמואל בר נחמני אמר: בדבריו רמז רמז לה שעתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו [ומי הוא] — המלך מנשה. ״ותשב מצד הקצרים״ — אמר ר׳ אלעזר: מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים, רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק ולא יהיו בניה תמיד במרכז כל ישראל. עוד נאמר שם: ״ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר״.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that he hinted to her: A son will come from you in the future whose actions will be as sharp as vinegar, and who is he? King Manasseh. “And she sat beside the harvesters.” Rabbi Elazar said with regard to this: Beside the harvesters, and not among the harvesters. He hinted to her that the kingdom of David will be divided in the future and her children will not always be in the center of Israel.
הכל
(11) {רות ב׳:י״ד} וַיִּצְבׇּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַתֹּאכַל בִּימֵי דָוִד וַתִּשְׂבַּע בִּימֵי שְׁלֹמֹה וַתּוֹתַר בִּימֵי חִזְקִיָּה וְאִיכָּא דְאָמְרִי וַתֹּאכַל בִּימֵי דָּוִד וּבִימֵי שְׁלֹמֹה וַתִּשְׂבַּע בִּימֵי חִזְקִיָּה וַתּוֹתַר בִּימֵי רַבִּי דְּאָמַר מָר אֲהוּרְיָרֵיהּ דְּרַבִּי הֲוָה עַתִּיר מִשַּׁבּוּר מַלְכָּא בְּמַתְנִיתָא תָּנָא וַתֹּאכַל בָּעוֹלָם הַזֶּה וַתִּשְׂבַּע לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וַתּוֹתַר לְעָתִיד לָבֹא.:
It also says in the verse: “And he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over.” The Gemara explains: “And he gave her roasted grain and she ate”; this is also interpreted as a prophetic message. Rabbi Elazar said: “And she ate” was fulfilled by her children’s children in the days of David; “And she was satiated” was fulfilled in the days of Solomon; “And she left some over” was fulfilled in the days of Hezekiah. And some say that there is a different interpretation: “And she ate,” was fulfilled in the days of David and Solomon; “And she was satiated,” was fulfilled in the days of Hezekiah; “And she left some over” was fulfilled in the days of Rabbi Yehuda HaNasi. As the Master said: Rabbi Yehuda HaNasi’s horsekeeper [ahuriyarei] was richer than the king of Persia. It was taught in a baraita: “And she ate,” in this world; “and she was satiated,” in the days of the Messiah; “and she left some over,” in the future, at the end of days.
It also says in the verse: “And he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over.” The Gemara explains: “And he gave her roasted grain and she ate”; this is also interpreted as a prophetic message. Rabbi Elazar said: “And she ate” was fulfilled by her children’s children in the days of David; “And she was satiated” was fulfilled in the days of Solomon; “And she left some over” was fulfilled in the days of Hezekiah. And some say that there is a different interpretation: “And she ate,” was fulfilled in the days of David and Solomon; “And she was satiated,” was fulfilled in the days of Hezekiah; “And she left some over” was fulfilled in the days of Rabbi Yehuda HaNasi. As the Master said: Rabbi Yehuda HaNasi’s horsekeeper [ahuriyarei] was richer than the king of Persia. It was taught in a baraita: “And she ate,” in this world; “and she was satiated,” in the days of the Messiah; “and she left some over,” in the future, at the end of days.
ערך אהוריירי
אהוריירי – א(שבת קיג: בבא מציעא פה.) אהורייריה דרבי עתיר משבור מלכ׳. בהגדת (מגילה יב:) בר אהורייריה דאבא פי׳ שומר ארוות הסוסים וחמור אבוס בעליו תרגום וחמרא אוריה דמריה.
ערך רם
רם – באכסדרה רומיתא כבר פי׳ בערך אכסדרה. פ״א אע״ג דפתיחן ורויחן מן הצדדים הני אכסדרי רומיתא גבוהן פתחיהון ורמות הלכך יש להן ד׳ אמות. (עבודה זרה כד: ב״ר פרשה נה) רומי השיטה התנופפי ברוב הדריך פי׳ זה ארון שהיה מעצי שטים רומי לשון הגבהה התנופפי ל׳ הגבהה ס״א רוני ל׳ רנה המחושקה ברקמי זהב שהיה מצופה בציורין של זהב כענין וחשק אותם בדביר ארמון בהיכל. (שבת צד.) התם רוחא הוא דנקיטה להו פי׳ משום גסות הרוח הולכין עקב בצר גודל אבל אם מצטרך להם הרבה יכולין לרוץ (שבת קיג) כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי לא מתחזי כרמות רוחא (עבודה זרה עב) והאי דלא הדרי בהו רמות רוחא הוא (שבת קי) רמות רוחא הוא דנקיטא ליה פי׳ מ״ה מותר ליטול כרבלתו שממנו אינו מסתרם אלא משום הכי אינו נזקק שוב לזווג שרמות רוחא ניטלה ממנו אבל לעולם אם היה אפילו ממילא הוה אסור והא דאמר דמעיקר שמותר הוא שכבר סרוס הוא. (נדרים יח) סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת פי׳ ביהודה היינו ירושלים דהויא חלקו של יהודה אסור דאיכא למימר כתרומת הלשכה נדר דלשכה הוי בארץ יהודה דהוי כדבר הנדור ובגליל מותר דאם אמר הרי עלי כתרומת הלשכה הואיל ואין בגליל לשכה אלא תרומת הגורן היינו דבר אסור שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה לפי שאינה ביניהן. (יבמות עד) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסקה תחת תבשילך ואם היה שמן תרומה טמאה מדליקו בנר מכאן שמותר ליהנות מתרומה טמאה. ובזו ההלכה מפורש שהתרומה והבכורים שוין. דתנן התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש וכבר פי׳ זה המשנה בערך טען (יבמות צ) ת״ש אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין וכו׳ עד והוינן בה במזיד אמאי תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה דאכל מידי דלא הוה ליה למיכל אפילו בימי טומאתו וכו׳ מכאן שאסור לכהן לאכול תרומה טמאה לעולם אפי׳ בימי טומאתו וכו׳ (גיטין נג) אי מטמא תרומ׳ משום דקא מפסיד לה לגמרי פי׳ דאסרה באכיל׳ לעולם כדאמרן אבל מטמא חולין דלא קא מפסיד לה לגמרי אימא לא פי׳ דמותרת בהנאה כדאמרן (תרומות פרק ד) רא״א תרומה עולה במאה ואחד פי׳ אם נפלה סאה אחת של תרומה בק׳ חולין לוקח מהן אחד ואומר זו היא התרומה שנפלה והשאר מותר ואם החולין פחות מק׳ אסור הכל. (חולין קיז.) תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד פירוש מדשן אפר המערכה וקומץ ממנו בקומצו ונקרא תרומת הדשן כשם שנאמר במנחה והרים ממנו בקומצו פי׳ בתורת כהנים ושמו כולו שלא יתפזר וקבלה היא שנבלע במקומו (כתובות כד) בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא תיכול פי׳ תרומת ת״ל ותרומת א״י תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כבר פי׳ בערך דמאי ובערך חזר.
ערך תחל
תחל – ג(מועד קטן יא.) כוורא תחלי וחלבא פי׳ תמרים שלא בישלו כל צרכן (חגיגה טו:) אכיל תוחלנא ושדי קשייתא לבר פי׳ אכיל תמרה ושדי גרעינה (גיטין פט) אצפא דתוחלא עיין בערך אצפא (שבת קט) ליבלע תחלי חיוורתא (גיטין סט) לאפתוחי ליה לינפח ליה חבריה תחלי חיוורתא פי׳ שחלים לבנים (שבת קיג) ההוא גברא דאכיל גרגושתא ואכיל תחלי וקדחי ליה (כתובות ס) דאכלה תחלא הוו לה בני דילפני (בבא מציעא קח) הני תחלי דבי כיתנא אין בהן משום גזל פירוש השחלים הצומחין בתוך הפשתן הזרוע המלקטן מתוך שדה פשתן מהנה הוא לפשתן לפיכך אין בהן משום גזל ואם יבשו שהגיעו להתלש ולקח הזרע שלהן לזרו׳ כבר מעתה אין מפסידין בפשתן לגופיה ואסורין משום גזל.
א. [שטאל מייסטר.]
ב. [הויך, שטאלץ.]
ג. [אומצייטיגע דייטלען.]
ותאכל ותשבע – לשון עושר הוא דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה.
אהוריריה – ממונה על הסוסים ופרדות שלו.
ותאכל בימי דוד כו׳. גם זה קרא דלא צריכה אלא דרמז לה ותאכל בימי דוד כו׳ כפירש״י לשון עושר הוא דוד ושלמה וחזקיהו כו׳ ע״ש ונראה לפום הך דרשה קמייתא דוד ושלמה וחזקיה יש לפרש כמשמעה על רות גופה ותאכל בימי דוד ותשבע בימי שלמה שהיחה חיה עדיין בימי דוד ושלמה כדאמר ר״א גופא בס״פ הספינה וישם כסא לאם המלך היא רוח אמה של מלכות ותותר בימי חזקיהו שלא חיתה כ״כ וכן לדרשה בתרייתא ותאכל בעולם הזה כו׳ יש לפרש על רות גופה וק״ל:
ומפרשים: ״ויצבט לה קלי ותאכל״ — אף הוא נתפרש כדבר נבואה. אמר ר׳ אלעזר: ״ותאכל״ — נתקיים בבני בניה בימי דוד, ״ותשבע״ — בימי שלמה, ״ותתר״ — בימי חזקיה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] פירוש אחר: ״ותאכל״ — בימי דוד ובימי שלמה, ״ותשבע״ — בימי חזקיה, ״ותתר״ — בימי רבי. שאמר מר [החכם]: אהוריריה [שומר הסוסים] של רבי הוה עתיר [היה עשיר] יותר משבור מלכא [מלך פרס]. במתניתא תנא [בברייתא שנו] ״ותאכל״ — בעולם הזה, ״ותשבע״ — לימות המשיח, ״ותתר״ — לעתיד לבא.
It also says in the verse: “And he gave her roasted grain and she ate, and she was satiated, and she left some over.” The Gemara explains: “And he gave her roasted grain and she ate”; this is also interpreted as a prophetic message. Rabbi Elazar said: “And she ate” was fulfilled by her children’s children in the days of David; “And she was satiated” was fulfilled in the days of Solomon; “And she left some over” was fulfilled in the days of Hezekiah. And some say that there is a different interpretation: “And she ate,” was fulfilled in the days of David and Solomon; “And she was satiated,” was fulfilled in the days of Hezekiah; “And she left some over” was fulfilled in the days of Rabbi Yehuda HaNasi. As the Master said: Rabbi Yehuda HaNasi’s horsekeeper [ahuriyarei] was richer than the king of Persia. It was taught in a baraita: “And she ate,” in this world; “and she was satiated,” in the days of the Messiah; “and she left some over,” in the future, at the end of days.
הכל
(12) {ישעיהו י׳:ט״ז} וְתַחַת כְּבוֹדוֹ יֵקַד יְקוֹד כִּיקוֹד אֵשׁ א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְתַחַת כְּבוֹדוֹ וְלֹא כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵיהּ מְכַבְּדוֹתַי.
It was mentioned earlier that Rabbi Yoḥanan called his clothing his honor. The Gemara cites the interpretation of the verse that speaks about the downfall of the king of Assyria: “Therefore, the Lord, the Lord of hosts, will send leanness to his fat ones and under his honor He will burn a burning like a burning fire” (Isaiah 10:16).
Rabbi Yoḥanan said: “And under his honor,” but not his actual honor. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan follows his own reasoning, for he called his clothing my honor, which means that the bodies of the king of Assyria’s soldiers were burned. However, their garments were miraculously not burned.
It was mentioned earlier that Rabbi Yoḥanan called his clothing his honor. The Gemara cites the interpretation of the verse that speaks about the downfall of the king of Assyria: “Therefore, the Lord, the Lord of hosts, will send leanness to his fat ones and under his honor He will burn a burning like a burning fire” (Isaiah 10:16).
Rabbi Yoḥanan said: “And under his honor,” but not his actual honor. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan follows his own reasoning, for he called his clothing my honor, which means that the bodies of the king of Assyria’s soldiers were burned. However, their garments were miraculously not burned.
ותחת כבודו – איידי דאיירי בקרא בפלוגתא דרבי יוחנן ור״א ורבי שמואל בר נחמני נקטיה להאי הכא.
ה״ג: רבי יוחנן אומר תחת כבודו ולא כבודו ממש רבי יוחנן לטעמיה דר״י קרי למאניה מכבדותי רא״א תחת כבודו ממש ר׳ שמואל בר נחמני אומר תחת כבודו כשריפת בני אהרן כו׳ – והכי פירושא בין לרבי יוחנן בין לר״א גופן נשרף אלא רבי יוחנן משמע ליה תחת כבודו כמו תחת רגליו לשון תחתית וכבודו היינו בגדיו וה״ק תחת בגדיהם של חיילותיו של סנחריב יקד יקוד ולא בגדיהם נשרפו ור״א משמע ליה תחת לשון חליפין כמו ישלם תחת השור (שמות כא) משום דר״א לא קרי למאני׳ מכבדותיה לכך ע״כ כבודו היינו גופו וה״ק כבודו ממש ישרף ותחתיו יהא אפר ושריפה כיקוד אש ורבי שמואל משמע ליה תחת כר׳ יוחנן וכבודו כר״א הלכך קרא כר׳ יוחנן מידרש ותחת כבודו נשרף ולא כבודו ממש והאי כבודו גופו הוא והלכך כשריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין בד׳ מיתות (דף נב.).
אמר ר׳ יוחנן תחת כבודו ולא כבודו ממש וכו׳ – פירוש: ר׳ יוחנן מפרש דהאי כבודו דכתיב בקרא לאו כבודו ממש הוא דהינו גופו כדכתיב אל תחד כבודי אלא על אשר היה מכבדו קאי דהינו בגדיו וכאילו כתב תחת בגדיו הוי דמשמע תחת הבגדים שרף האש ולא הבגדים שנשרף גופן ולא בגדיהן כדי שישללו אותן בני1 חזקיהו.
ור׳ אלעזר אמר תחת כבודו ממש כשריפת בני אהרן כו׳ – ואית ספרים דכתיב בהו ור׳ שמואל אמר כשריפת בני אהרן ואתא ר׳ שמואל לפרושי מילתיה דר׳ אלעזר דאמר תחת כבודו ממש דהכי הוה מילתא כשריפת בני אהרן שלא נשרפה אלא נשמתן ולא גופן והכא נמי תחת כבודו כתיב דהינו גופו ומשמע תחת גופו נשרף ולא גופו אם כן לא נשרפה כי אם נשמתן ונשמתן קורא תחת גופו מפני שהיא באמצע הגוף.
1. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים: ״אנשי״.
ותחת כבודו כו׳. פירש״י ה״ג כו׳ ולפירושו לא פליגי ר״י ור״א אלא במשמעות דורשין ובתרתי בלשון כבודו ובלשון תחת וזהו דוחק ואינו מוכרח אלא דר״א נמי קרי למאני מכבדותיה ולא פליג בהא אר״י אלא בהא פליג דתחת משמע ליה לשון חליפין וס״ל דבגדים נשרפו והכא קאמר כבודו ממש דהיינו בגדים נשרף ותחתיו יהא אפר ושרפה כיקוד אש והשתא ניחא דג׳ מחלוקת בדבר לר״י נשרף הגוף ולר״א נשרפו הבגדים ולרשב״נ שריפת הנשמה ודו״ק (כיצד מברכין ע״ש):
ד הוזכר קודם שר׳ יוחנן היה קורא לבגדיו ״כבוד״. ומביאים את מה שפירשו את הכתוב המדבר במפלת מלך אשור: ״לכן ישלח האדון ה׳ צבאות במשמניו רזון ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש״ (ישעיה י, טז). אמר ר׳ יוחנן ״ותחת כבדו״, ואולם לא כבדו ממש. ומפרשים: ר׳ יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהוא קרי למאניה ״מכבדותי״ [היה קורא לבגדיו ״מכבדי״], והכוונה אם כן שנשרף גופם של חילות מלך אשור, אבל בדרך נס לא נשרפו בגדיהם. ר׳
It was mentioned earlier that Rabbi Yoḥanan called his clothing his honor. The Gemara cites the interpretation of the verse that speaks about the downfall of the king of Assyria: “Therefore, the Lord, the Lord of hosts, will send leanness to his fat ones and under his honor He will burn a burning like a burning fire” (Isaiah 10:16).
Rabbi Yoḥanan said: “And under his honor,” but not his actual honor. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan follows his own reasoning, for he called his clothing my honor, which means that the bodies of the king of Assyria’s soldiers were burned. However, their garments were miraculously not burned.
Rabbi Yoḥanan said: “And under his honor,” but not his actual honor. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan follows his own reasoning, for he called his clothing my honor, which means that the bodies of the king of Assyria’s soldiers were burned. However, their garments were miraculously not burned.
הכל
(13) ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר וְתַחַת כְּבוֹדוֹ תַּחַת כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ ר׳ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר תַּחַת כְּבוֹדוֹ כִּשְׂרֵיפַת בְּנֵי אַהֲרֹן מַה לְּהַלָּן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים אַף כָּאן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים.
Rabbi Elazar said: “And under his honor” means in place of his actual honor. That is to say, their bodies were burned. Since, in Rabbi Elazar’s opinion, the word under means in the place of, the verse accordingly means that in the place of his honor, i.e., the body, there remain ashes.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: Under his honor means beneath his flesh, similar to the burning of the sons of Aaron. Just as there, i.e., the burning of Aaron’s sons, the soul burned while the body remained intact, so too here, i.e., the burning of Assyrian soldiers, the soul burned while the body remained intact.
Rabbi Elazar said: “And under his honor” means in place of his actual honor. That is to say, their bodies were burned. Since, in Rabbi Elazar’s opinion, the word under means in the place of, the verse accordingly means that in the place of his honor, i.e., the body, there remain ashes.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: Under his honor means beneath his flesh, similar to the burning of the sons of Aaron. Just as there, i.e., the burning of Aaron’s sons, the soul burned while the body remained intact, so too here, i.e., the burning of Assyrian soldiers, the soul burned while the body remained intact.
אלעזר אומר: ״ותחת כבדו״ משמעו — תחת כבודו ממש. כלומר, שנשרף גופם ממש, שלדעתו ״תחת״ משמעו — במקום, כלומר, במקום כבודו שהוא הגוף תהיה כלייה מוחלטת, שתהא שם שריפה אשר תכלהו. ר׳ שמואל בר נחמני אמר: ״תחת כבדו״ משמעו — תחת בשרו, והיא שריפה כשריפת בני אהרן. מה להלן בשריפת בני אהרן היתה זו שריפת נשמה והגוף נותר קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
Rabbi Elazar said: “And under his honor” means in place of his actual honor. That is to say, their bodies were burned. Since, in Rabbi Elazar’s opinion, the word under means in the place of, the verse accordingly means that in the place of his honor, i.e., the body, there remain ashes.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: Under his honor means beneath his flesh, similar to the burning of the sons of Aaron. Just as there, i.e., the burning of Aaron’s sons, the soul burned while the body remained intact, so too here, i.e., the burning of Assyrian soldiers, the soul burned while the body remained intact.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: Under his honor means beneath his flesh, similar to the burning of the sons of Aaron. Just as there, i.e., the burning of Aaron’s sons, the soul burned while the body remained intact, so too here, i.e., the burning of Assyrian soldiers, the soul burned while the body remained intact.
הכל
(14) א״ר אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן
Rabbi Aḥa bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said:
Rabbi Aḥa bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שבת קיג: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת קיג:, רב שרירא גאון ערבית שבת קיג: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת קיג: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת קיג: – מהדורת על־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון, ר׳ נסים גאון שבת קיג:, רי"ף שבת קיג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת קיג:, רש"י שבת קיג:, ראב"ן שבת קיג: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת קיג:, ספר הנר שבת קיג: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת קיג: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת קיג:, רמב"ן שבת קיג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת קיג: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת קיג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת קיג:, מהרש"א חידושי אגדות שבת קיג:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת קיג:, אסופת מאמרים שבת קיג:
Shabbat 113b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 113b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 113b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 113b, R. Chananel Shabbat 113b, R. Nissim Gaon Shabbat 113b, Rif by Bavli Shabbat 113b, Collected from HeArukh Shabbat 113b, Rashi Shabbat 113b, Raavan Shabbat 113b, Tosafot Shabbat 113b, Sefer HaNer Shabbat 113b, Ri MiLunel Shabbat 113b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 113b, Ramban Shabbat 113b, Rashba Shabbat 113b, Meiri Shabbat 113b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 113b, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 113b, Steinsaltz Commentary Shabbat 113b, Collected Articles Shabbat 113b