שרח אלפאט׳ שבת לרב שרירא גאון
(פירוש מילים ממסכת שבת לרב שרירא גאון)1
[הקדמת המהדיר]
א. מבוא
התלמוד הבבלי שעיקרו התחבר בבבל ברבע השני של האלף הראשון לספירה כולל בתוכו, חוץ מהסוגיות ההלכתיות, גם עיסוק רב בריאליה. ריאליה זו כוללת שמות של מחלות, שמות של תרופות, סוגי תכשיטים, כלים,2 צמחים3 מנהגים ועוד. עם שינוי הזמן, המקום,4 השלטון,5 והשפה6 נוצר קושי בהבנת מילים רבות מתחומים אלו. תופעה זו יצרה את הצורך בספרות עזר פרשנית לתלמוד שתגשר על הפער הכרונולוגי הלשוני והגיאוגרפי.
סוגת הפרשנות הקדומה ביותר לספרות חז״ל7 המוכרת לנו היא פירושי מילים קשות (גלוסארים) מהמשנה ומהתלמוד המכונים בערבית ׳שרח אלפאט׳ ׳ (׳פירושי מילים׳).8 החיבור המפורסם ביותר בסוגה זו הוא ׳פירוש הגאונים לסדר טהרות׳,9 שלדעתו של אפשטיין שייך לחוג תלמידי רס״ג.10 אופי החיבור הוא פירושי מילים קשות בשפות שונות כמו ארמית ערבית יוונית. בנוסף לחיבור זה מצויים פירושים רבים למילים מהמשנה והתלמוד בתשובות הגאונים, ובמיוחד בתשובות נטרונאי גאון,11 נחשון גאון, שרירא גאון והאיי גאון.12 בנוסף, לפנינו קטעי גניזה לא מעטים ובהם גלוסארים למשנה ולתלמוד שחלקם כנראה שייכים לתקופת הגאונים.
סוגה נוספת השייכת לפרשנות התלמוד, השייכת אף היא לתקופת הגאונים, היא פירושים לסוגיות נקודתיות בתלמוד שנכתבו רובם ככולם במסגרת תשובה לשאלה.13 הרבה מהתשובות השייכות לסוגה זו מיוחסות לרב שרירא ובמיוחד לרב האיי גאון, כך שכנראה והיא מאפיינת את סוף תקופת הגאונים.
סוגה נוספת של פרשנות התלמוד, השייכת אף היא לסוף תקופת הגאונים, היא פירוש למסכתות שלימות. לפנינו שרידים וציטוטים של פירושים כאלו של רב שרירא (להלן רש״ג)14 ורב האיי גאון (להלן רה״ג).15 לאחר מכן אנו מוצאים כבר פירושים לרובו של התלמוד החל מרבנו חננאל ואילך.16
במקביל לפירושי התלמוד שנערכו על פי סדר התלמוד נכתבה ספרות עזר נוספת ללומדי התלמוד: מילונים לתלמוד המסודרים על פי האלף בית ולא על פי סדר התלמוד. המילון הראשון העוסק גם במילים מהתלמוד הוא כנראה ׳כתאב אלחאוי׳ של רב האיי גאון,17 הכתוב בערבית. חיבור נוסף מוכר מאוד העושה חומר בספרות הגאונים הוא ספר ׳הערוך׳ של רבי נתן בן יחיאל מרומא בן המאה 11.
ב. זיהוי המחבר של הפירוש למסכת שבת שנמצא בקטעי הגניזה
ר׳ יונה אבן ג׳נאח (להלן ריב״ג), במילונו המפורסם ׳כתאב אלאצול׳18 – (ספר השורשים), מפנה מספר פעמים לפירושי מילים של רש״ג. המילים המתפרשות על ידי רש״ג בספר השורשים הן מסדר טהרות שבמשנה,19 מפרק ׳מי שאחזו קורדיקוס׳ שהוא הפרק השביעי במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי,20 וממסכת שבת שבתלמוד הבבלי. כאשר מתייחס ריב״ג לפירושי המילים של רש״ג במסכת שבת הוא נוקט לעתים בניסוח ׳וראית לרב שרירא גאון פי תפסיר אלפאט׳ שבת׳. תרגום: (וראיתי לרב שרירא גאון בפירוש מילות שבת). מניסוח זה עולה שריב״ג מתייחס לפירוש של רש״ג לכל מסכת שבת, שאופיו הוא פירוש מילים, ולא רק לפירושי מילים אקראיות הנפוצים מאוד בתשובות הגאונים. בנוסף, מציטוטי ריב״ג עולה שהחיבור כתוב בערבית.
לאחרונה זיהיתי מספר קטעי גניזה של פירוש למסכת שבת שבהם נמצאים חלק מהציטוטים שב׳כתאב אלאצול׳ לריב״ג. מכאן שלפנינו שרידים מתוך פירושו האבוד של רש״ג למסכת שבת שבתלמוד הבבלי. ראיות נוספות הקושרות את רש״ג לפירוש זה הן מובאה בשמו בפירוש רב נתן אב הישיבה21 ומספר מובאות בשמו ב׳ספר הנר׳ על מסכת שבת22 שנמצאות גם בפירוש שלפנינו. בנוסף יש מספר מקבילות בין ערכים שבפירוש לשבת לבין ערכים בפירוש רש״ג לפרק ׳מי שאחזו׳ שפרסם אפשטיין, וכן לערכים בפירוש לטהרות שפרסם אסף, כמו המילים ׳תרנוגלא ברא – הדהד׳, ׳שבלילתא – חלבה׳, ׳צילחתא – אלשקיקה׳, המחזקים את שייכות החיבור לרש״ג.
ג. אופי הפירוש
אופיו הבסיסי של החיבור הוא תרגום ופירוש של מילים קשות ממסכת שבת בתלמוד הבבלי,23 בעיקר מתחום הריאליה, לערבית ולעתים אף לארמית בת זמנו ומקומו של רש״ג.
חוץ מפירושי המילים קיימים עניינים נוספים בחיבור זה שאעסוק בהם בפירוט בהמשך:
• ניצני פירוש: בחיבור מצויים ניצני פירוש של כללים הלכתיים, סוגיות קצרות, פתגמים וסימנים. לדוגמא, קיימים פירושים לכלל ׳מודה ר׳ שמעון בפסיק רישיה׳
(שבת עה ע״א), ולסוגיה ׳נפל מן הגג או שאכלו ארי׳
(שבת קלו ע״א).
• עדות על מנהגים: רש״ג מספק עדות ממקור ראשון על מנהגים בני תקופתו מבבל. לדוגמא קיימת עדות על מנהג הדומה למנהג הכפרות המוכר.
• כללי פסיקת הלכה.
• הערות על נוסח התלמוד וניקודו.
• הערות בלשניות.
ד. האם הפירוש הוא מונוגרפיה או תשובה
גאוני בבל מיעטו לכתוב מונוגרפיות,24 ועל מנת להפיץ את תורתם השתמשו בעיקר בדרך של תשובות לשאלות.25 השאלה לגבי החיבור בו אנו עוסקים היא האם הוא תשובה לשאלה או מונוגרפיה. אם חיבור זה הוא מונוגרפיה יש בכך מידע חדש על רש״ג שלא הכרנו קודם, מאחר ולא מוכרות לנו מונוגרפיות נוספות של רש״ג. לצערנו אין לפנינו לא את פתיחת החיבור ולא את סיומו, חלקים שהיו יכולים לשפוך אור על סוגיה זו. מסתבר מאוד שפירוש זה נכתב כתשובה לשאלה, אולם לאחר מכן הועתק כחיבור עצמאי, כפי שקרה לתשובות אחרות של רש״ג, לדוגמא אגרתו המפורסמת.
הסיבות לסווג חיבור זה כתשובה הן:
• לא מוכרות לנו מונוגרפיות אחרות של רש״ג, ואפילו חיבור ארוך כמו אגרת רש״ג26 הוא למעשה תשובה לשאלה.27
• חיבורים דומים של רש״ג שהוזכרו לעיל, פירושו לפרק ׳מי שאחזו קורדיקוס׳ ופירושו לסדר זרעים וטהרות, הם תשובה לשאלה, כפי שמופיע בגוף החיבורים האלו.
• בקטע גניזה מאוקספורד שאעסוק בו להלן מצוטט פירוש של רש״ג למילה ׳כוכליאר׳ ממסכת שבת, ומצויין שם במפורש שהוא תשובה; ״פסרה רבינו שרירא ז״ל פי תשובה ללקאבסיין צמר כבון כמין עטרת שמקיפין אותן בראשי הנשים כמו שאנו אומ׳ והכהנים מוקפין כמין כוכליאר׳ ״. תוכן הפירוש המצוטט בקטע זה דומה מאוד לפירוש רש״ג למילה זו בקטעים שלפנינו אולם הניסוח והשפה שונים, כך שאין וודאות שהקטע מאוקספורד מצטט מתוך הפירוש שלפנינו, וייתכן שרש״ג כתב חוץ מפירוש זה תשובה לאנשי קאבס ובה גם פירוש למילה זו ממסכת שבת.
בין אם חיבור זה הוא מונוגרפיה ובין אם הוא תשובה, כפי שמסתבר, עולה השאלה למי הוא מיועד. מסתבר שחיבור זה מיועד ללומדי התלמוד באחת הארצות דוברות הערבית מחוץ לבבל, כגון ארצות צפון אפריקה או ספרד,28 שרבות מתשובות הגאונים נכתבו אליהם, שהשמות מתחום הריאליה כבר לא היו מוכרים להם. הקושי בהשערה זו היא שבמספר מקרים לא מועט מובאת גם המילה הארמית בת זמנו של המחבר על מנת לפרש את המילה התלמודית, ושפה זו לא הייתה מוכרת בספרד או בצפון אפריקה. אפשרות נוספת שהחיבור מיועד ללומדי התלמוד בבבל וכך ניתן להסביר את השימוש בארמית המקומית. הקושי בהשערה זו היא שבבבל כנראה הכירו את המילים מתחום הריאליה שבתלמוד והם לא היו זקוקים לספרות עזר בתחום זה.
ה. שימושים בפירוש
פירוש רש״ג, שייתכן והינו הפירוש הראשון הכולל למסכת שבת בתלמוד הבבלי,29 היווה מקור לפרשני התלמוד ולמילונים שבאו אחריו, ואנו מוצאים במספר רב של מקרים דמיון בין פירושי מילים שנמצאים בפירוש רש״ג לבין פירושי מילים הנמצאים בפירושים מאוחרים לו, בעיקר במרחב הדובר ערבית. מצד שני יש להיזהר בזיהוי כל דמיון כהשפעה של רש״ג מכיוון שמסורות של פירושי מילים מהתלמוד התהלכו בישיבות בבל, כפי שעולה גם מעדויותיו של רש״ג בפירושו, וכפי שידוע לנו מתשובות גאונים הקדומים לו, כך שייתכן ובהרבה מקרים המקור אינו דווקא פירוש רש״ג אלא פירושים קדומים שהתהלכו בישיבות הגאונים.
1. ר׳ יונה אבן ג׳נאח (ספרד, מאה 11)
כפי שצוין לעיל החכם המרכזי המשתמש בפירוש ומציין את שם מחברו ואת שם החיבור הוא ריב״ג ב׳כתאב אלאצול׳.
30 ריב״ג מצטט לעיתים במדויק את פירושו של רש״ג ולעיתים מפרש את המילה בלשונו ואומר שכך פירש רש״ג. פירושו של רש״ג למסכת שבת מוזכר בכתאב אלאצול שתים עשרה פעמים, וייתכן שריב״ג עושה בו שימוש במקומות נוספים ללא הזכרת שמו. ריב״ג מתייחס לחיבור נוסף של רש״ג והוא ׳תפסיר פרק מי שאחזו׳ ממסכת גיטין, וכן הוא מביא פירושי מילים שלו מסדר טהרות. מתוך שתים עשרה המובאות שבכתאב אלאצול ארבע נמצאות בשרידי הפירוש שלפנינו. להלן מספר דוגמאות:
נוסח ריב״ג בכתאב אלאצול | נוסח הפירוש בקטעי הגניזה |
״וקאל רב שרירא פי תפסיר אלפאט׳ שבת פי המוציא יין ותרנגל ברא הו אלהדהד והו דוכיפת אלמדכורה פי אלתורה״ (עמ׳ 160 במהדורת נויבאור). תרגום: (״ואמר רב שרירא בפירוש מילות שבת ב׳המוציא יין׳ ותרנגל ברא הו ׳אלהדהד׳ והוא דוכיפת הנזכר בתורה״). | ׳ותורנוגלא ברא פהו אלהדהד והי דוכיפת אלמדכורה פי אלתורה׳ תרגום: (״ותורנוגלא ברא הוא ׳אלהדהד׳ והוא דוכיפת הנזכר בתורה:). |
׳ארבעה מתו בעטיו של נחש... ופסר פיה רב שרירא באלקלם אלדי כתב בה אלמות עלי אלנאס׳.31 (עמ׳ 517 במהדורת נויבאור). תרגום: (ארבעה מתו בעטיו של נחש... ופירש בו רב שרירא בעט שנכתב בו המוות על בני האדם). | ארבעה מתו בְעֵטיוֹ שלנחש. אלקלם אלדי כתב בה אלמות עלי אלנאס. תרגום: (ארבע מתו בעטיו שלנחש. העט שנכתב בו המוות על בני האדם). |
2. רב נתן אב הישיבה32 (ארץ ישראל, מאה 11)
בפירושו של רב נתן אב הישיבה למשנה בערבית, שעוסק בעיקר בפירוש מילים, קיימים כשישה ערכים בהם יש דמיון לפירושו של רש״ג.
33 פעם אחת מביא רב נתן פירוש בשמו של רב שרירא, שנמצא בשרידים שלפנינו:
רב נתן אב הישיבה | נוסח הפירוש בקטעי הגניזה |
׳ בכוכליאר... קאל ר׳ שרירא דאיר באלראס מתל אלכור כקול׳ והכהנים מוקפין ועומדין כמין כוכליאר׳. (משנה שבת ו:ג). תרגום: (׳בכוכליאר... אמר רב שרירא מקיף את הראש כמו כוורת, כדבריהם ׳והכהנים מוקפין ועומדין כמין כוכליאר׳ ׳). | ׳טבליאר34 שיא׳ ׳ דאי[ר] עלי אלראס שביהא [...] אלכ[ור...] כמא תקול [פי גמא]ר יומא והכהנ[ים מוקפין ועו]מ[דין כמין כוכ]ל[יאר]׳. תרגום: (טבליאר דבר עגול על הראש הדומה ל[כוורת], כמו שנאמר בגמרא יומא ׳והכהנים מוקפין ועומדין כמין כוכליאר׳). |
3. רבנו חננאל בן חושיאל (צפון אפריקה, מאה 10-11)
רבנו חננאל שהרבה להשתמש בחומר גאוני
35 ובעיקר בתורתו של רה״ג אינו מזכיר ולו פעם אחת את רש״ג בפירושו למסכת שבת, אולם במקרים לא מעטים קיים דמיון בין פירושו של רש״ג לבין פירוש רבנו חננאל,
36 ובחלק מהמקרים האלה קיימת סבירות גבוהה שהמקור לפירוש הוא פירושו של רש״ג. לדוגמא, הפירוש למילה ׳קנישקנין׳
37 (שבת סב ע״ב) אצל רבנו חננאל הוא ׳כוס שיש בה שתי פיות ושותין ממנה שנים בבת אחת׳, ואילו בפירוש רש״ג הנוסח הוא ׳[קנישקנין כאס] כביר לה מגראיין ישרב מנהא אתנין [פי דפעה] ואחדה׳. תרגום: (׳[כוס] גדולה שיש לה שני צינורות ושותים ממנה שניים [בבת] אחת׳). אפשרות נוספת להסביר את הדמיון היא שגם רש״ג משתמש בפירושים קדומים של מילים שהיו כבר מנוסחים כמשפטים, ולא הוא הצינור שדרכו הגיעו פירושים אלו לר״ח. דוגמא נוספת היא הפרישו למילה ׳פרמי׳
(שבת סו ע״ב). בפירוש ר״ח הנוסח הוא: ׳פי׳ פרמא יש מי שאומרים חתיכה של בגד שקושרין לזקנים [על פיהם למען רירם מפני] ששפתותיהם מתרפטות׳. ובפירוש רש״ג: ׳פרא[מאי] שפתגה תשד על[י] אלפם לילא ית[...] אלבצאק׳. תרגום: (פרא[מאי] שק
38 ששמים על הפה כדי שלא [ינזל] הרוק). בדוגמא הבאה שאביא קשה להראות את הדמיון בפירוש מכיוון שקטע הגניזה קרוע מאוד במקום זה, אך קיים דמיון בהצמדת ההלכה לפירוש זה, שלראשונה נמצאת אצל רש״ג. כך מפרש רבנו חננאל את הדיון אודות ההיתר לצאת עם ׳אבן תקומה׳ בשבת
(שבת סו ע״ב) ׳תנו רבנן: יוצאין באבן תקומה בשבת, משום רבי מאיר אמרו: אף במשקל אבן תקומה. ולא שהפילה – אלא שמא תפיל, ולא שעיברה – אלא שמא תתעבר ותפיל. אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי: והוא דאיכוון ואיתקל. בעי אביי: משקל דמשקל מאי? – תיקו׳. פירוש ר״ח לסוגיה זו: ׳אבן תקומה: פי׳ אומרים כי יש אבן ידועה כשהיא תלויה על אשה הרה אינה מפלת וגם המשקל שכנגד אותו האבן מועלת ומותר לצאת בהן בשבת אבל משקל דמשקל עלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין יוצאין בה בשבת׳. דברי רש״ג:
׳אבן תקומה חגר מוגוד [[...ת ענד נסוה אלרבונין מורות...]ויקולו]ן אן פיה כאצייה פי תתבית [אלחמל ו]מנע אלס[ק]וט ויסמא באלנבטיה פי לגתנא [...]ן אימא וק[...וא]ד תוכד חגר מן הדא תזן בחגר אכרא יחדר [בינ]הא חתי יתסאויאן ויקאל אן פי אלחגר אלתאני אלמוזונה באלאולי מן אל כאצייה מתל כ[אן פי] אלאולי אמא אן וזן באל תאני תאל[ת] ל[...]ען[...]דא למא[......] פיהא תיקו עבדינן לחומר[א ואין] יוצאין בהן בשבת׳.
תרגום: ׳אבן תקומה, אבן שמצויה [...] אצל נשות הרבניים ירושה39 [...] ואומרים שיש בה תכונה שגורמת להחזקת ההיריון ומניעת ההפלה, והיא מכונה בארמית בשפתינו [...] אימא, וכאשר נלקחת אבן זו שנשקלת באבן אחרת ומדייקים ביניהם עד שהן שוות, ואומרים שבאבן השנייה שנשקלה בראשונה אותה תכונה כמו הראשונה, אולם המשקל של השנייה בשלישית [...] בתיקו עבדינן לחומרא ואין יוצאין בהן בשבת׳.
4. רבי נתן ברבי יחיאל בעל ספר הערוך (איטליה, מאה 11)
במילונו של רבי נתן ׳הערוך׳ קיימים מספר ערכים שמקורם ממסכת שבת שקיימת סבירות גבוהה שנלקחו מפירושו של רש״ג. חלק מפירושים האלו נמצאים גם בפירוש רבנו חננאל, שהוא אחד המקורות הבולטים של ספר הערוך, כך שסביר שהוא המקור גם של פירושים אלו.
40 אולם מספר ערכים אינם מופיעים בפירוש רבנו חננאל וייתכן ונלקחו ישירות מפירוש רש״ג או ממקור אחר ששאב מפירוש רש״ג.
41 לדוגמא, ׳תיפוש תירוס אמתא חד מחטרא להוי
(שבת לב ע״א) – פי׳ ענין משל הוא כלומר פעמים רבות תחטא ובאחת יפקד עליה הכל. ויש אומרים וחד מחבטא להוי וענין אחד הוא׳ (בערך ׳פש׳). בקטע הגניזה של פירוש רש״ג הנוסח הוא:
׳[תי]פוס ת[ירו]ס אמתא חד מחוטרא ליהוי הו מתל תמתל בה אן דנב אלאמראה יפתקד ולאדתהא והדא תפסירה תכתר אלתכסיר אלאמה וכבט ואחד יכון יעני אנהא אדא אכתרת מן כסר אואני זוגהא או מולאהא וא[כ]תר אחתמאלה יכבטהא כבט ואחדא ואעלם אן כתירא דרסו וחד מחבט לה ואלמעני ואחד׳.
תרגום: ׳[תי]פוס ת[ירו]ס אמתא חד מחוטרא ליהוי הוא משל שמשלו בו שחטא האישה נבחן בלידתה, וזה פירושו, מרבה לשבור האמה ומכה אחת תהיה, כלומר היא מרבה לשבור את כלי בעלה או אדונה והוא מרבה את סבלנותו עד שהוא מכה אותה מכה אחת.42 ודע שרבים גרסו ״וחד מחבט לה״ והעניין אחד׳.
ההערות על חילוף הנוסח מחבט–מחוטרא ועל כך שתוכן הגרסאות אחד הוא, שנמצאות בשני הפירושים, רומזות לכך שהמקור לפירושו של בעל הערוך הוא רש״ג. דוגמא נוספת היא הפירוש למילה ׳אדרא׳
(שבת סז ע״א). בספר הערוך נוסח הפירוש הוא ׳פי׳ שני עצמות יש בצוארו של של דג ועקומין הן ושני צידי ראשיהן דקין ואם חס ושלום נכנס לתוך פיו של אדם אינו נמשך עם האוכלים מפני עקמומיות שבו אלא ינעץ בגרונו׳. בפירוש רש״ג הנוסח הוא ׳ארד׳א עט׳ם דקיק אל[די] יכון פי אלסמך יבלעה אלאנסאן יקף פי חלקה ויעסר כרוגה לאנעוג[ת]ה והמא עט׳מאן פי ענק אלסמכה׳. תרגום: ׳(עצם קטנה שנמצאת בדג, וכאשר בולע אותה האדם היא עומדת בגרונו, וקשה להוציאה מחמת עקמימותה, והם שתי עצמות בצוואר הדג׳).
5. ר׳ יצחק אלפסי (צפון אפריקה-ספרד, מאה 11)
הרי״ף אינו מזכיר את רש״ג בהלכותיו במסכת שבת, אולם קיים דמיון במספר מילים שהוא מפרש לפירושיו של רש״ג שלפנינו, כך שייתכן שהוא הכיר את הפירוש. לדוגמא, פירושו למילים ׳דסלית סילתי׳
(שבת עד ע״ב): ׳פי׳ דסלית סילתי אלו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי פירוש נימין נימין וכשמפרק אותן הנימין יוצא מביניהן כמין קמח דק ומתוך כך נחשב כטוחן׳.
43 בפירושו של רש״ג הנוסח הוא ׳ה[אי מ]אן דסלית סילתי ואו קפיד אמישחתא. מן שקק שיא מן אגדאע אלנכל חייב משום טוחן אלי תרי אנה ינתתר מן אלסלתין דקאק יג׳רי מג׳רי אלדקיק פקד באן וג׳ה טוחן׳. תרגום: (׳האי מאן דסלית סילתי ואו קפיד אמישחתא. מי שמבקע את הדקלים חייב משום טוחן, שהרי הוא משיר מקוצי הדקל אבקה הדומה לקמח, ובכך נחשב טוחן׳). ניסוח המשפט ברי״ף דומה מאוד לניסוח אצל רש״ג. פירוש נוסף הנמצא ברי״ף ודומה לפירושו של רש״ג הוא הפירוש למילה ׳כוכליאר׳ שכבר הוזכרה בדברי רב נתן אב הישיבה – ׳ויש שפירשו אותה מידי דמקיף לרישיה כדאמרינן ביומא כהנים מוקפין ועומדין כמין כולייר׳.
6. ר׳ משה בן מימון (ספרד-מצרים, מאה 12)
בפירוש המשנה לרמב״ם יש מספר ערכים שתוכנם זהה למצוי בפירושו של רש״ג, אולם אין אינדיקציה ברורה לכך שערכים אלו נלקחו מפירוש זה. לדוגמא הרמב״ם מתרגם את הצירוף ׳שמן קיק׳ – (דהן אלכרוע) (עמ׳ כ במהדורת הרב קאפח) כמו בפירוש רש״ג, אך מסתבר שזה היה הפירוש המקובל לצירוף זה, ואין אינדיקציה ברורה, כמו מבנה המשפט או הערות נוספות, כמו שהיו למשל אצל ר״ח ובעל הערוך, שיכולות להצביע בבירור ששמקור הפירוש הוא ברש״ג.
7. ר׳ זכריה אגמאתי בעל ספר הנר (צפון אפריקה ?44, מאה 12)
ב׳ספר הנר׳ למסכת שבת מוזכר רש״ג שלוש עשרה פעמים. רוב המובאות בשם רש״ג הן בעברית כך שמקורן כנראה בתשובות אחרות ולא בפירוש הנידון.
45 רוב המובאות שבערבית הם מחלקים במסכת שלא שרד להם פירוש, כך שקשה לדעת אם פירוש זה של רש״ג הוא המקור להן. בשני ערכים יש זהות בין המובאה בספר הנר לנמצא בפירושינו. לדוגמא, הפירוש למילה ׳שברא׳
(שבת כ ע״ב) בספר הנר הוא: ׳שברא בטיית
46 חרמל׳
47, ובפירושינו ׳שברא אלחרמל׳. מאחר ואין ציטוט של משפט שלם אין הוכחה שהמקור לערך זה בספר הנר הוא הפירוש שלפנינו, וייתכן והוא נלקח מתשובה אחרת.
8. תנחום ירושלמי (מצריים,48 מאה 13)
במילונו למשנה תורה לרמב״ם ׳אלמרשד אלכאפי׳
49 נמצאים מספר ערכים הזהים לערכים שבפירוש שלפנינו, ומסתבר שמקורם בפירוש רש״ג, למרות שאינו מזכירו בשמו. לדוגמא, בערך בלוסה ׳וכל שי מכתלט יסמי בלוס׳. תרגום (׳וכל דבר מעורב נקרא בלוס׳), ובפירושינו לצירוף ׳עיסה בלוסה׳
(שבת עו ע״ב) ׳עיסה בלוסה מא פיה אשיא כתירה מכתלטה יסמי בלוס׳. תרגום: (׳עיסה בלוסה, מה שיש בו דברים רבים מעורבים נקרא בלוס׳). דוגמא נוספת היא הערך ׳חטר׳ ב׳מרשד אלכאפי׳: ׳חטורת גמל סנאמה ותרג׳ ועל דבשת גמלים חוטריאת גמליא׳. תרגום: (חטורת גמל. דבשת, ותרגום ״ועל דבשת גמלים״ ״חוטריאת גמליא״). פירוש רש״ג למילה ׳חיטורתו
(שבת נד ע״א) הוא ׳חיטורתו סנאמה תרגום ועל דבשת גמלים׳. תרגום (חיטורתו. דבשת, תרגום ״ועל דבשת גמלים״). בשתי הדוגמאות שהובאו יש תרגום דומה של משפט שלם בשני המקורות, ולא רק של מילה אחת, ולכן עולה הסבירות שמקורם של ערכים אלו הוא בפירוש רש״ג, מכלי ראשון או שני.
9. פירושים אנונימיים
בגניזה הקהירית מצויים פירושים וגלוסארים אנונימיים שבחלק מהם נמצאים ערכים הזהים או קרובים לערכים המצויים בפירוש רש״ג, ומסתבר שהם הושפעו בצורה ישירה או עקיפה מפירושי רש״ג. בקטע גניזה מאוקספורד
50 שבו פירושים למסכת שבת מובא פירוש בשם רב שרירא גאון למילה כוכליאר
(שבת סב ע״א): ׳פסרה רבינו שרירא ז״ל פי תשובה ללקאבסיין צמר כבון כמין עטרת שמקיפין אותן בראשי הנשים כמו שאנו אומ׳ והכהנים מוקפין כמין כוכליאר׳. פירוש בעל תוכן דומה אך בערבית נמצא גם בפירוש שלפנינו. ייתכן שהמקור לדברי רש״ג בפירוש האנונימי אינו הפירוש שלפנינו מכיוון שאינו כתוב בערבית, והאפשרות שהמשפט תורגם לעברית אינה גבוהה מכיוון שמצויים בפירוש זה גם ערכים בערבית, ולכן נראה שקטע זה שמר על הלשון המקורית של מובאותיו.
51 מאידך גיסא המובאה מרש״ג מחזקת את הזיהוי של פירושינו עם רש״ג מאחר והתוכן ואף הראיה מיומא נמצאים גם בפירושינו.
ו. מקורות הפירוש
מסורות פירוש למילים קשות בתלמוד התהלכו בישיבות הגאונים ואנו מוצאים פירושים כאלו כבר בתשובות רב נטרונאי גאון. רש״ג מעיד בפירושו מספר פעמים שהמקור לפירוש מסוים הוא בדברי הקדמונים (׳אלקדמא׳),
52 כלומר פירושי החכמים שקדמו לו. מסתבר שגם כאשר רש״ג אינו מציין את מקורותיו, פירושי קודמיו הם המקור להרבה פירושים שלו. מספר פירושים שנמצאים בתשובות רב נטרונאי
53 גאון נמצאים גם בפירושו של רש״ג. לדוגמא, פירושו של רב נטרונאי למילה עססיות
(שבת יח ע״ב) הוא ׳עססיות: ממיני קטניות שגדילן בארץ ישראל ומבשלין אתהן והם רגילין בהן כמו ששנו חכמים לא תמלא אשה קדירה עססיות אבל בארצינו אין מצויין כל עיקר׳,
54 ואילו בפירושינו ׳אססיות נוע מן אל [קטאני] ליס מוגוד פי אלעראק׳. תרגום: (׳אססיות: סוג של קטניות שאינו מצוי בעיראק׳). ההערה בשני הפירושים על כך שמין זה אינו נמצא במקומנו, כלומר בעיראק, מצביעה על כך שהמקור לפירושו של רש״ג הוא פירושו של רב נטרונאי.
פעם אחת מציין רש״ג את שם המקור ממנו נטל: פירוש רב יהודה גאון למילה ׳פמוט׳
(שבת מד ע״א) ׳פמוט הי מנארה וקאל מרב
55 יהודה גאון נוחו עד׳ ען אלאסלאף אן אלמנורה הי אלתי להא עדה רווס יתרך עליהא עדה סרג עלי סנה מנורת המשכן ופמוט הו עמוד פי ראסה מכאן סראג ואחד׳. תרגום: (׳פמוט הוא מנורה, ואמר מר רב יהודה גאון נוחו עדן בשם הקדמונים שהמנורה היא זו שיש לה מספר ראשים שמניחים עליהם מספר נרות, כדוגמת מנורת המשכן, ופמוט הוא עמוד שבראשו מקום לנר אחד׳). מסתבר שהדמות היא סבו של רש״ג ולא רב יהודאי גאון סורא בן המאה השמינית.
56 מקור נוסף אותו מציין רש״ג במפורש הוא תרגום אונקלוס לתורה או תרגום יונתן לנביאים אותם הוא מכנה ׳תרגום׳, ובהם הוא נעזר לתרגם את הארמית של התלמוד מאחר וגם הם מתרגמים לארמית את המקרא.
ז. הערות נוסח
במספר מקומות מעיר רש״ג על קיומם של נוסחים חלופיים למילה מסוימת.57 פעם אחת מתייחס רש״ג לחילופי הנוסח בניסוח ׳כבשישין58 נחן דרסנא בקשישין׳ – (׳כבשישין, אנו גורסים בקשישין׳). כלומר, יש את הנוסח הרשמי של התלמוד59 שהוא ׳כבשישין׳ ויש את הנוסח שגורס רש״ג שהוא ׳בקשישין׳.60 כתבי היד של התלמוד המוכרים לנו משמרים חילוף נוסח זה; הדפוס גורס ׳בקשישין׳ כגרסתו של רש״ג, ואילו כ״י שסימנו Oxford Opp. Add. fol 23 גורס ׳כבשישין׳ כגרסה אותה דוחה רש״ג. גרסתו של רש״ג יכולה לנבוע מתיקון מכוון הנובע משיקול דעת או ממסורת שונה מהנוסח הרשמי של התלמוד.
חלק מחילופי הנוסח עליו מעיד רש״ג מוכר לנו מעדי נוסח של התלמוד, וחלק מהחילופים אינו מוכר לנו, ועדות רש״ג היא העדות היחידה עליו.
61 לדוגמא, בפירושו לאחד הפתגמים
(שבת לב ע״א) אומר רש״ג ׳וחד מחוטרא ליהוי ואעלם אן כתירא דרסו וחד מחבט לה ואלמעני ואחד לאן מחב[ט]ה הו אלכבט ומחטרא הו אלנדף׳. תרגום: (׳וחד
מחוטרא ליהוי, ודע שרבים גרסו וחד
מחבט לה, והעניין אחד מכיוון שמחבטה היא המכה ומחטרא היא הסטירה׳). רש״ג מעיד על הגרסה ׳מחבט׳ כחלופה ל׳מחוטרא׳ אולם גרסה כזו אינה מצויה בשום עד נוסח שלפנינו, אלא רק במילון הערוך בערך ׳פש׳.
ח. הערות ניקוד
במספר מקומות קובע רש״ג במפורש מה הוא הניקוד הנכון של מילה מסוימת, ובמקומות נוספים קיים בחלק מהעותקים ניקוד לחלק מהמילים, שייתכן ומקורו בניקודו של רש״ג. מכאן עולה שלרש״ג קיימת מסורת קריאה של התלמוד. מסורת כזו מועברת בדרך כלל בעל פה, מכיוון שבכתבי היד של התלמוד המוכרים כמעט אין ניקוד. לדוגמא רש״ג מציין שהאות ז׳ במילה ׳קזא׳
(שבת כא ע״א) דגושה, וכן שזהו הניקוד הנכון למשפט ׳לְיַבֵש אבל לא לֵחָלֵב׳
(שבת נד ע״א).
ט. הערות בלשניות
קיימת בפירוש הערה העוסקת בצורת ההקטנה בארמית; בדף עז ע״ב בתלמוד מוזכרות המילים ׳משיכלא׳ ו׳משיכלתא׳. רש״ג מפרש ש׳משיכלא׳ הוא כלי גדול ו׳משיכלתא׳ היא כלי קטן, והיא באה בלשון נקבה כדרך ההקטנה בלשון הארמית.62
י. כללי פסיקת הלכה
פעם אחת נמצא בפירוש שלפנינו כלל הלכתי. הכלל הוא ׳וכל תיקו דאיסורא עבדינן לחומרא׳. רש״ג מביא כלל זה בהקשר של סוגיית נשיאת ׳אבן תקומה׳ בשבת
(שבת סו ע״ב). הגמרא פוסקת שלא רק שמותר לשאת ׳אבן תקומה׳ בשבת אלא גם את משקלה, כלומר אבן שנשקלה כנגד האבן הראשונה. בהמשך הסוגיה שואלת הגמרא לגבי משקל של המשקל ונשארת בתיקו. רש״ג פוסק שעל פי הכלל ׳כל תיקו דאיסורא עבדינן לחומרא׳ אסור לשאת את משקל של המשקל של אבן תקומה. כלל זה כבר מופיע בתלמוד, אולם בהקשר של ההלכה בה אנו עוסקים ייתכן ורש״ג הוא הראשון שמחיל כלל זה.
63
יא. עדות על מנהגים
במסגרת הפירוש מעיד רש״ג על מנהגים מקומיים; לדוגמא, פירושו למילה ׳פרפיסא׳
(שבת פא ע״ב) הוא ׳פרפיסא תוכד קוס[רה כוץ או קצ]ב ותמלא תראב ויז[רע] פיהא [אלדיחאן או אלשעיר או גיר [דלך פאדא נבת סמי פרפ[יסא] והכ[די...] אהל אלעראק אן יזרע ללצביאן קבל עיד ראס אלסנה וילקא פי אלדגלה ואלפראת פי יום ראס אלסנה תברך בדלך ויסמיה אלגמאעה פרפיסא׳. תרגום: (׳פרפיסא: לוקחים כלי העשוי מכפות תמרים או קנים וממלאים אותו בעפר וזורעים בו דוחן או שעורה או משהו אחר, ואם הוא צומח הוא נקרא פרפיסא וכך [עושים] אנשי עיראק, זורעים לנערים לפני חג ראש השנה, ומשליכים אותו בחידקל ובפרת ביום ראש השנה, ועל ידי כך מתברכים, והציבור מכנה זאת פרפיסא׳). פירוש דומה נמצא גם בתשובות רב נטרונאי
64; ׳פרפיסא: וחתיכה מאותן חותלות קורין אותה חיבוצא וכעשרים יום או כחמשה עשר וים קודם ראש השנה [קולעין חותלות הרבה ועושין חותלת] את על שם כל קטן וקטנה שבבית וממלין אותן עפר [וזבל בהמה וזורעין בהן זרעונין של ח]טין ושעורין ופול המצרי או מיני קטניות וקורין אותן פ[רפיסא וצומחי]ן אות[ן ז]רעונין כטפח כשני טפחים וכל אחד ואחד מאותן תינוקות [לוקח את החותלת ומסבבה] על ראשו שבע פעמים ואומר זה תחתי זה תמורתי זה חליפתי ומשלי[כה לנהר]׳. תוכן הפירוש כמעט זהה אלא שרש״ג לא מזכיר את המנהג לסובב את הפרפיסא סביב הראש ולומר ׳זה תחתי וכו׳ ׳.
65
יב. סוגיות מקבילות ב׳כתאב אלחאוי׳ לרב האיי גאון.
רבות מן התשובות של ישיבת פומבדיתא בתקופת רש״ג ובנו רה״ג חתומות על ידי שניהם, ומסתבר שיש קשר גדול בין תורתם. מעניין להשוות בין שיטותיו ועקרונותיו של רב האיי, כפי שעולה ממילונו ׳כתאב אלחאוי׳, ובין שיטותיו ועקרונותיו של רש״ג בפירושו למסכת שבת.
א. שורש דו עיצורי.66 מפירושו למימרא ׳ארבע מתו בעטיו של נחש׳ שהכוונה בעטיו היא ל׳עט׳ עולה שרש״ג תפס שהמילים בעברית הן בנות שני עיצורים, כי אחרת הוא היה מבין שהשורש הוא ע.ט.י.
ב. קיימים מונחים רבים המשותפים לשני החיבורים שלעתים קרובות משמשים באותה הוראה. להלן מספר מונחים המשמשים בשני החיבורים בהוראות קרובות:
• אסם – הוראתו היא ׳מילה׳ ולאו דווקא ׳שם׳, כמו ההוראה הרגילה של מילה. לדוגמא ׳תלא אילן
(שבת כח ע״א) אסם יונאני׳ – (׳תלא אילן, מילה יוונית׳).
• דרס – בשורש זה משתמש רש״ג על מנת לציין שינוי נוסח בתלמוד.
67 לדוגמא ׳ואעלם אן כתירא דרסו וחד מחבט לה׳
(שבת לב ע״א) – (׳ודע שרבים גרסו וחד מחבט לה׳).
• אלאצל – המונח ׳אצל׳ שתרגומו לעברית הוא ׳מקור׳ משמש בחיבור זה במספר הוראות. ההוראה הרווחת שלו היא ׳ההוראה המקורית של המילה׳.
68 לדוגמא, הפירוש למילה ׳מפיס׳
(שבת נד ע״א) הוא ׳מי מפיס [מ]ן יפרק ואלאצל [פיה] פַיִס אלדי הו קרעה כאנה קאל הל תלקא קרעה חתי יעלם הו לְיַבֵּש׳. תרגום: (׳מי מפיס, מי מבדיל. וההוראה המקורית שלה היא ׳פַיִס׳ שהוא גורל׳ כאילו אמר האם מטילים גורל על מנת לדעת האם הוא לְיַבֵּש או לֵחָלֵב). הוראה נוספת של מונח זה היא ׳המקור המקראי של המילה׳. עיין לדוגמא בערך מטלית
(שבת לט ע״ב). הוראה נוספת היא ׳הצורה המורפולוגית המקורית של המילה׳. עיין לדוגמא בערך ׳ביקתא׳
(שבת עז ע״ב).
יג. שמות הלשונות והמקומות
רש״ג נעזר במספר שפות כדי לבאר את המילים בחיבור.
נבטיה – במילה ׳נבטיה׳ משתמש רש״ג כדי לציין את השפה הארמית.69 כאשר קיים הבדל בין הארמית הבבלית לבין הארמית הארץ ישראלית מכנה רש״ג את הארמית הבבלית ׳נבטיה פי לגתנא׳70 (׳ארמית בשפתינו׳) או ׳נבטייתנא׳71 (׳ארמייתנו׳), ואת הארמית הארץ ישראלית ׳נבטיה אלשאם׳72 (׳ארמית ארץ ישראלית׳).
לשון ארמית – פעם אחת משתמש רש״ג בצירוף זה73 ונראה שכוונתו לארמית שבתלמוד השונה במקרה זה מהארמית בת זמנו של רש״ג.74
לשון חכמים – במונח זה מציין רש״ג את העברית שבספרות התנאים.75
לגה אלערב, אלערבייה – על מנת לציין את הערבית משתמש רש״ג במונחים ׳לגה אלערב׳76 (שפת הערבים׳) או ׳אלערבייה׳77 (׳ערבית׳).78
יונאניה – במילה זו משתמש רש״ג על מנת לציין את היוונית.79
עראק – במספר מקומות מעיר רש״ג על דברים שקשורים למקום מושבו – עיראק. לדוגמא, בפירושו למילה ׳אססיות׳
(שבת יח ע״ב) מעיר רש״ג שאין מין זה מצוי בעיראק. עדות מעניינת על הימצאותו של מקום המיועד לעבודה זרה בשם ׳בית בל׳ בימיו נמצאת בפירושו למילה ׳אנדראטא׳
(שבת עב ע״ב) ׳אנדראטא קיל מקעד תוצ׳ע עליה עבו׳ זר׳ כמא נשאהד פי בית בֵל בבָבֶל׳. תרגום: (׳אנדראטא, יש אומרים שהוא מושב שמניחים עליו עבודה זרה כמו שרואים בבית בֵל בבָבֶל׳). רש״ג משתמש כאן במילה ׳בבל׳ ולא במילה ׳עראק׳ כנראה עקב אזכור מקום זה במסכת עבודה זרה
(דף יא ע״ב) ׳בית בל בבבל׳.
80
יד. קטעי הגניזה
לפנינו שנים עשר קטעים שהם שרידים של חמישה עותקים של פירוש רב שרירא. מארבעה עותקים שרדו חלקים קטנים של החיבור, ואילו מעותק אחד שרד כחצי מהחיבור. לצערנו דווקא העותק (סימנו א) שממנו שרד חלק גדול של החיבור הוא עותק שבו נמצא החיבור בצורה מקוצרת. אופי הקיצור הוא השמטת ערכים, וכן צמצום הפירוש של ערכים מסוימים בעיקר כאשר המחבר עוסק בנושאים אטימולוגיים וריאליים. כלומר עותק זה מעוניין יותר בהוראה של המילה ופחות בעניינים אחרים.81 להלן טבלה המרכזת את מצב הקטעים.
סימן הקטע | מראה מקום במסכת | עותק והערות |
TS Ar 47.52 | יח – לג ע״א, פ ע״א – צ ע״א | עותק א, 16–17 שורות, כתיבה בינונית, ביפוליו. |
TS Ar 47.43 | לג ע״א – מח ע״ב, עו ע״ב – פ ע״א | עותק א, ביפוליו. |
TS Ar 16.11 | נג ע״א – סו ע״ב | עותק א, ביפוליו, קרוע. |
TS Ar 34.166 | | עותק א, חלקו השני של הדף הראשון הקרוע של TS Ar 16.11. הושלמו חסרונות על פיו. |
TS AS 174.44 | סו | עותק א, פרגמנט שנקרע מתוך הדף השני של TS Ar 16.11. הושלמו חסרונות על פיו. |
BL Or. 5563F.23-24 | סח ע״א – עה ע״א | עותק ה, בינוני, 17 שורות. בראש העמוד מופיעה האות ב לסימון הקונטרס. ביפוליו, שדף אחד ממנו ריק. |
TS AS 141.32 | עח ע״א – פ ע״א | עותק ד, דף אחד, כתיבה בינונית, פרגמנט. מציין שפירש את מסכת כלים. הנוסח רחב יותר מהמקבילה בעותק א. |
ENA 3579.8 | פא ע״א – צ ע״ב | עותק ד, כתיבה בינונית, דף אחד. |
TS NS 100.32 | קז ע״ב – קלו ע״א | עותק א, ביפוליו, קרוע. |
TS Ar 47.18 | עב – עו, נג – נט | עותק ב, ביפוליו, 20–21 שורות, כתיבה בינונית, מקביל לכמה מהקטעים, כולל פירושים שאינם במקבילות. |
TS Ar 50.191 | סו ע״ב – פ ע״ב | עותק ג, קלף, 20–22 שורות, כתיבה מרובעת. הנוסח רחב יותר מאשר המקבילה בעותק א, הועתק. |
TS Ar 50.28 | | עותק ג, חציו השני של הדף הנמצא ב TS Ar 50.191. |
TS H15.141 | יט ע״ב | סימנו ו, כתיבה מרובעת. אין זה עותק של החיבור אלא שני ערכים מתוכו בלבד, שנכתבו בשולי דף שיש בו פיוט בארמית. |
עותקים:
עותק א: כתיבה מזרחית בינונית. 16-17 שורות. מעותק זה שרדו ארבעה ביפוליו (8 דפים), ששלושה מתוכם שייכים לקונטרס אחד שהכיל במקור חמישה ביפוליו. הביפוליו הרביעי שייך לקונטרס נוסף. עותק זה מציג נוסח מקוצר של החיבור.
עותק ב: כתיבה מזרחית בינונית. 20-21 שורות. שרד ממנו ביפוליו אחד (2 דפים).
עותק ג: כתיבה מזרחית מרובעת. 20-22 שורות. עשוי מקלף. שרד ממנו דף אחד.
עותק ד: כתיבה מזרחית בינונית. מעותק זה שרד דף אחד קרוע, ועוד פרגמנט של דף נוסף.
עותק ה: כתיבה מזרחית בינונית. 17 שורות. שרד ממנו ביפוליו אחד.
טו. נוסח המקור
כפי שכבר צוין לעיל לחיבור זה יש שרידים מעותקים בעלי אופי שונה, מקוצר ומלא. מסיבה זו העדפתי, כאשר הדבר היה אפשרי, לשים בגוף הטקסט את הקטעים השייכים לנוסח המלא, למרות שעדיין רוב הטקסט לקמן שייך לעותק המקוצר מכיוון שממנו שרדו מירב הקטעים.
סימני ההדרה:
[ ] קרע או טשטוש בכתב היד.
{ } מחיקה של הסופר.
< > הוספה של הסופר בשוליים או מעל השורה.
[[ ]] השלמה של מה שנשמט בכתב היד. ההשלמות בתוך הסוגריים נעשו בדרך כלל על פי פירושים דומים הנמצאים אצל רבנו חננאל וב׳ערוך׳.
1. מחקר זה נעשה במימון הקרן הלאומית למדע. תודה לאפרים בן פורת שעזר לי רבות בתרגום מילים קשות, ולקורא האנונימי שהערותיו החשובות משוקעות במאמר.
2. עיין לדוגמא, י׳ ברנד, כלי חרס בספרות התלמוד, ירושלים תשי״ג.
3. עיין י׳ פליקס, הצומח והחי במשנה, ירושלים תשמ״ה. I.Loew, Die Flora Der Juden, Wien 1924.
4. לקראת סוף האלף הראשון כבר קיימות קהילות רבות מחוץ לבבל שיש להן קשר הדוק עם ישיבות הגאונים, בעיקר בספרד ובצפון אפריקה. עיין מ׳ בן ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם – קירואן: 800–1057, ירושלים תשנ״ז.
5. המעבר מהשלטון הפרסי ססני לשלטון המוסלמי באמצע המאה השביעית.
6. המעבר מארמית בבלית לערבית.
7. גלוסארים למקרא חוברו עוד קודם לכן. עיין א׳ אלדר, הגלוסוגרפיה המקרית באזור הדיבור הערבי במזרח, בתוך: העברית ואחיותיה א (תשס״א), עמ׳ 23–27. י׳ בלאו וס׳ הופקינס, תרגומי מקרא קדומים לערבית היהודית, בתוך: פעמים 83 (תש״ס), עמ׳ 4–14.
8. סקירה של הגלוסרים בקהילות ישראל בכלל ושל הגלוסרים בגניזה בפרט נמצאת אצל א׳ ממן, אוצרות לשון – כתבי היד וקטעי הגניזה בחכמת הלשון מאוסף בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק וירושלים תשס״ו, עמ׳ כו-ל.
9. י״נ אפשטיין, פירוש הגאונים לסדר טהרות עם מבוא והערות, ערוך בידי ע״צ מלמד, ירושלים-ת״א תשמ״ב.
10. רס״ג בעצמו חיבר גלוסאר\פירוש לכל המשנה. עיין ש״א ורטהיימר ׳פירוש רב סעדיה גאון על מסכת ברכות׳, ירושלים תרפ״ז. וכן נ׳ אלוני, ממילון המשנה לרב סעדיה גאון, לשוננו י״ח (תשי״ב-תשי״ג), עמ׳ 167–178, לשוננו כ״ב (תשי״ח), עמ׳ 147–172. על יחוס הפירוש לרס״ג קמו עוררים (עיין ש׳ אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, עמ׳ 60–62) אך לאחרונה עוזי פוקס העלה מחדש סוגיה זו וטענתו, שהוצגה בהרצאה שנשא ביד בן צבי בתשע״ב והואיל בטובו לתת לי לעיין בה, היא שרס״ג כתב פירוש לכל המשנה ושיחוס הקטעים שפורסמו אמין, וכן שקטעים נוספים של פירוש זה נמצאים בידיו.
11. י׳ ברודי, תשובות רב נטרונאי גאון, ירושלים תשע״א.
12. תשובות רבות של גאונים אלו נמצאות בקבצי תשובות גאונים שפורסמו לאורך השנים, ומרוכזות בסדרת ׳אוצר הגאונים׳ של ב״מ לוין.
13. סקירה קצרה על פירושי הגאונים לתלמוד נמצאת אצל י״מ תא שמע, כנסת מחקרים – עיונים בספרות הרבנים בימי הביניים, כרך ד, ירושלים תשס״ד, עמ׳ 3–11. וכן י׳ ברודי, צוהר לספרות הגאונים, ירושלים תשמ״ח, עמ׳ 181–186. פירוש לסוגיה יכול לבוא לאו דווקא כתשובה אלא גם בצורות אחרות. לדוגמא, רשב״ח כולל פירוש לסוגיית ׳שתי כתי עדים המכחישות זו את זו׳ בספרו ׳כתאב אלשהאדאת׳. קטעים רבים מחיבור זה נמצאים בידי אך טרם פורסמו.
14. סקירה של דמותו נמצאת אצל ב״מ לוין, רב שרירא גאון, יפו תרע״ז.
15. ריכוז של המקומות בהם יש התייחסות לפירושים אלו נמצא במאמרו של צ׳ גרונר, רשימת תשובות רב האיי גאון, עלי ספר י״ג (תשמ״ו) עמ׳ 94–105. עיין גם י. ברודי, צוהר לספרות הגאונים, ת״א 1988, פרק שישי. לאחרונה נידון הפירוש לברכות במאמרו של עוזי פוקס, הגהותיו של רב האי גאון בתלמוד – עיון בפירושו
לברכות נ״ט ע״ב – ס ע״א ובמקורות נוספים, בתוך: תא שמע: מחקרים במדעי היהדות לזכרו של ישראל מ. תא שמע, אלון שבות תשע״ב, עמ׳ 601–626.
16. עיין י׳ תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד באירופי ובצפון אפריקה: קורות אישים ושיטות, ירושלים תשס״ד. יש לציין שבאשכנז התחילו לפרש את התלמוד עוד קודם, החל מימיו של רבנו גרשום מאור הגולה.
17. עיין אהרן ממן, ׳שרידי מילון ׳כתאב אלחאוי לרב האי גאון מאוסף טיילור-שכטר, תרביץ ס״ט, ג (תש״ס), עמ׳ 341–421.
18. The Book of Hebrew Roots, by Abu 'L-Walid Marwan Ibn Janah, Edited by Ad. Neubauer, Oxford 1875.
19. קטע מפירוש זה, שלמעשה כולל גם את סדר זרעים, פורסם על ידי ש׳ אסף, תשובות הגאונים, ירושלים תש״ב, עמ׳ 172–179. פירוש זה נכתב כתשובה לשאלה, כפי שנאמר במפורש בגוף הפירוש. קיימים קטעים נוספים מעותק זה של הפירוש וכן מעותקים נוספים בגניזה שטרם פורסמו.
20. י״נ אפשטיין זיהה שרידים מפירוש זה ופרסמם. עיין ׳תפסיר אלפאט׳ מי שאחזו לרב שרירא, בתוך:מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות (ב), כרך ראשון, עמ׳ 591–603.
21. ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבה, תורגם ע״י הרב יוסף קאפח, נערך ע״י יהודה ליב זק״ש, ירושלים תשי״ח.
22. ש׳ אידנסון, ספר הנר על מסכת שבת וליקוטים על מסכתות נוספות לרבינו זכריה ב״ר יהודה אגמאתי, ירושלים תש״ע.
23. הרבה מילים לכאורה קשות אינן מתפרשות בחיבור זה. הדבר יכול לנבוע מכך שהחיבור הוא תשובה לשאלה שבה הייתה רשימת מילים קשות המיועדות לפירוש, או, יותר מסתבר, שרש״ג בחר את המילים לפירוש על פי מה שהוא חשב לקשה.
24. יש להוציא מכלל זה את רב סעדיה גאון רב שמואל בן חופני ורב האיי שהרבו לכתוב מונוגרפיות. עיין י״צ שטמפפר, ׳סמכות המחבר והקנון ההלכתי בתקופת הגאונים׳, בתוך: הקנון הסמוי מן העין: חקרי קנון וגניזה, ירושלים תשע״א, עמ׳ 202–216. במאמר זה טען שטמפפר שרב שרירא לא כתב מונוגרפיות וסוגה זו החלה להופיע בדורם של רב האיי ורשב״ח. יוצא דופן הוא רס״ג שכתב עוד קודם לכן מונוגרפיות, וייתכן והדבר נובע מכך שלא צמח בישיבות הגאונים הבבליות.
25. עיין י׳ ברודי, צוהר לספרות הגאונים, עמ׳ 44–80.
26. עיין, ב״מ לוין, אגרת רב שרירא גאון, חיפה תרפ״א.
27. כפי שמדגיש שטמפפר במאמרו שצוין לעיל אין זה מקרי שרש״ג לא כתב מונוגרפיות, ויש כאן תפיסה עקרונית של תפקיד הגאון.
28. כך ניתן להסביר את היכרותו של אבן ג׳נאח עם פירוש זה תוך זמן יחסית קצר מחיבורו.
29. ייתכן ורב פלטוי כתב פירוש קודם לכן, עיין ד׳ רוזנטל, ׳לתולדות רב פלטוי גאון ומקומו במסורת ההלכה׳, שנתון המשפט העברי י״א-י״ב (תשמ״ד-תשמ״ו) עמ׳ 589–653.
30. שימושו של ריב״ג בחיבור זה מעיד על כך שתוך כמה עשרות שנים מכתיבת החיבור הוא כבר מגיע לספרד.
31. בכתב היד שעמד בבסיס המהדורה של כתאב אלאצול מופיעה במקום ׳אלנאס׳ המילה ׳אלמות׳, אך המילה ׳אלנאס׳ נמצאת בכתב יד אחר של החיבור, והיא מופיעה בחילופי הנוסחאות.
32. בהקדמה לפירוש זה, שצויין לעיל, טוען הרב קאפח שהחיבור, כפי שהוא לפנינו, הוא ליקוט תימני מאוחר המבוסס על פירוש רב נתן.
33. כפי שכבר צוין, יש להיזהר בשיוך הפירושים שיש להם דמיון לפירושי רש״ג לרש״ג, מכיוון שמסורות של פירושי מילים התהלכו כבר לפניו בישיבות הגאונים.
34. מאחר והמילה ׳טבליאר׳ לא מופיה בגמרא ואנו מכירים עדויות על פירוש כזה למילה ׳כוכליאר׳ ברור שיש כאן שיבוש גרפי של המילה ׳כוכליאר׳.
35. עיין ש׳ אברמסון, פירוש רבנו חננאל בן חושיאל לתלמוד, ירושלים תשנ״ה. עמ׳ 85–90.
36. ההשוואה בין פירושי ר״ח לפירוש רש״ג קשה יותר מאשר ההשוואה לריב״ג ורב נתן מכיוון שפירושו של ר״ח כתוב בעברית ושל רש״ג בערבית.
37. בהרבה מקורות הנוסח הוא ׳קנישקיז׳. לא ידוע מה הנוסח של רש״ג מכיוון שמילה זו חסרה בקטע הגניזה.
38. המילה הערבית כאן היא ׳שפתגה׳, ונראה שצריך להיות ׳שפשגה׳, או שיש כאן עדות על הגייה שונה של המילה. עיין בלאו, מילון לטקסטים ערביים-יהודיים מימי הביניים, ירושלים תשס״ו, עמ׳ 342.
39. נראה שהכוונה במילה ׳ירושה׳ היא שאבן זו עוברת בירושה מדור לדור, וממנה שוקלים אבנים נוספות.
40. עיין ש׳ אברמסון, לחקר הערוך, לשוננו לו (תשל״ב), עמ׳ 126 ואילך.
41. מסתבר שבעל הערוך האיטלקי לא ידע ערבית והוא שאב את הפירושים מכלי שני. אפשרות שנייה היא שגם ערכים אלו נלקחו מפירוש ר״ח, אלא שנוסח פירוש ר״ח שהיה לפניו שונה מהנוסח המוכר לנו.
42. גם פירוש הר״ח דומה מאוד ׳פי׳ תרבה להתרומם השפחה על אדונתה אחת הכאה תהיה עליה. כלומר פעמים רבות מכעסת אדונתה ומקבעת אדונתה את הכל בלבה והיא משלמת לה בהכאה אחת הכל׳.
43. פירוש הר״ח במקום זה דומה מאוד לפירוש הרי״ף, כך שייתכן והרי״ף שאב מר״ח ששאב מרש״ג. על שימושו של הרי״ף בר״ח עיין י׳ תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד (א), עמ׳ 148.
44. העיר ׳אגמאת׳ מצויה במרוקו אולם ייתכן שמוצאו או מוצא משפחתו ממנה והוא חי במקום אחר.
45. אגמאתי שומר על שפת המקור של מקורותיו, כך שלא מסתבר שהוא תרגם את פירושו של רש״ג.
46. כלומר בערבית. עיין י״נ אפשטיין, ׳פירוש הגאונים לטהרות׳, עמ׳ נח-נט.
47. לא מסתבר שהמילה ׳בטיית׳ מקורה בפירוש רש״ג, והיא נשמטה בקטעים שלפנינו ושרדה רק בציטוט של אגמאתי, מכיוון שרש״ג משתמש במילים ׳אלערביה׳ או ׳לגה אלערב׳ כשהוא מתייחס לשפה הערבית.
48. למרות שמו שלכאורה מעיד על מוצא ארץ ישראלי, טוענת הדסה שי שאין ראיה ברורה לכך שחי בארץ ישראל, והידיעה היחידה אודותיו בנידון היא שנקבר במצריים ב1291. עיין הדסה שי, פירוש תנחום בן יוסף הירושלמי לתרי עשר, ירושלים תשנ״ב, עמ׳ יא.
49. הדסה שי, אלמרשד אלכאפי: מילונו של תנחום הירושלמי למשנה תורה לרמב״ם, ירושלים תשס״ה.
50. שסימנו OX Heb.e.74.24-25, קטע זה פורסם על ידי ב״מ לוין בגנזי קדם ד (תר״ץ), עמ׳ 90–95.
51. אפשרות אחרת שלפני מלקט פירוש זה כבר עמד לומר מתורגם של רש״ג.
52. במונח זה מכנים גאונים אחרים וגם רש״ג עצמו גם את חז״ל.
53. י׳ ברודי, תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, ירושלים תשע״א.
54. ברודי, שם, עמ׳ 580.
55. מרב=מר רב.
56. גם במקומות נוספים מצטט רש״ג את סבו. עיין ׳תשובות הגאונים – הרכבי׳, סימן שעז, עמ׳ 195. באגרת שפורסמה בנספח ל׳אגרת רב שרירא גאון׳ הנמצא בסוף האגרת ומכונה ׳לקוטים לאגרת רב שרירא גאון׳, עמ׳ VIII, מתואר רב יהודה זה, שהיה סופר שער רב צמח גאון, כחכם שנשלחו אליו שאלות אודות קושיות מהתלמוד. כך שייתכן שהפירוש אותו ציטט רש״ג שייך לאחת מתשובותיו של רב יהודה. באותה איגרת מתוארים בפירוט אופני מעברי השאלות והתשובות בין גאוני בבל לספרד, וכן מוזכרים חכמים שהיו מעורבים בחילופי השו״תים האלו.
57. גם רב האיי במילונו ׳כתאב אלחאוי׳, ובפירושיו לתלמוד מעיר על חילופי נוסח. עיין אהרן ממן, ׳שרידי מילון כתאב אלחאוי לרב האיי גאון משרידי אדלר וטיילור שכטר׳, עמ׳ 363.
59. כוונתי ב׳נוסח רשמי׳ היא לעותק הסמכותי של הישיבה בדוגמא ל׳ספר העזרה׳ שנמצא במקורות חז״ל. עוזי פוקס מפקפק בימצאות עותקים כאלה. עיין עוזי פוקס, מקומם של הגאונים במסורת הנוסח של התלמוד הבבלי, עמ׳ 300. אפשרות נוספת היא שרש״ג מתייחס לנוסח של השואלים, ובעקבות כך מעיד על הנוסח שלו.
60. עדות על נוסח כזה נמצאת גם בפירושו לטהרות שהוזכר לעיל.
61. עיין עוזי פוקס, מקומם של הגאונים במסורת הנוסח של התלמוד הבבלי, עמ׳ 298, שם הוא מצביע על מקרים מסוג זה.
62. עיין י״נ אפשטיין, דקדוק ארמית בבלית, ירושלים תש״ך, עמ׳ 116. עדות לשונית מעניינת נמצאת בפירושו למילה ׳אדני השדה׳ במסכת כלאים ח:ה שטרם פורסם. רש״ג מעיד שיש האומרים ׳אדמי השדה׳ וזה כמו שהשאמיין (ארץ ישראלים) קוראים ל׳אדם׳ ׳אדן׳. בהמשך הוא מפרש שהכוונה למין חיה הנמצאת באחד המדבריות ודומה לאדם. בחילוף אדם\אדן עסקו רבים והמאמר המסכם והמקיף בסוגיה זו שייך לשלמה נאה, שתי סוגיות נדושות בלשון חז״ל, בתוך: מחקרי תלמוד ב, עמ׳ 369–391. במאמרו טוען נאה שהכתיב ׳ן׳ או ׳ם׳ בסוף מילה משקף הגייה שונה. מעדותו של רש״ג עולה שבמאה העשירית ניתן היה להבחין בין ההגייה של המילה ׳אדן׳ בארץ ישראל לבין המילה ׳אדם׳ בבבל.
63. כך פוסקים גם ר״ח ור״ן ומסתבר שמקור הפסיקה הוא רש״ג.
64. י׳ ברודי, תשובות רב נטרונאי, עמ׳ 571.
65. מסתבר שזה המקור למנהג הכפרות המוכר.
66. אהרן ממן, ׳שרידי מילון כתאב אלחאוי לרב האיי גאון מאוספי אדלר וטיילור שכטר׳, עמ׳ 347–348.
67. גם רב האיי משתמש באותו שורש על מנת לציין גרסא. עיין אהרן ממן ׳שרידי מילון כתאב אלחאוי לרב האיי גאון באוספי אדלר וטיילור שכטר׳, עמ׳ 380. ייתכן ויש בשימוש בשורש זה כדי לרמוז על גריסת התלמוד בעל פה, מכיוון שאין לשורש זה הוראה של כתיבה, אך גם השורש ג.ר.ס שימש בתחילה ללימוד בעל פה והתרחב מאוחר יותר לדבר כתוב. רש״ג משתמש גם במילה ׳יקאל׳ – ׳יש אומרים׳, שגם הוראתה היא ׳אמירה׳ כדי לציין שינוי נוסח. לגבי מסירת התלמוד בעל פה בתקופת הגאונים עיין עוזי פוקס, מקומם של הגאונים במסורת הנוסח של התלמוד הבבלי, עמ׳ 123.
68. עיין אהרן ממן ׳שרידי מילון כתאב אלחאוי לרב האיי גאון באוספי אדלר וטיילור שכטר׳, עמ׳ 348.
69. כפי שמציין ממן במאמרו ׳שרידי מילון כתאב אלחאוי לרב האיי גאון מאוספי אדלר וטיילור שכטר׳ שימוש זה היה מקובל בבבל בתקופת הגאונים, וכבר רס״ג עשה בו שימוש.
70. בערך ׳אבן תקומה׳ דף סו ע״ב.
71. בערך ׳כלכול׳ דף פ ע״ב.
72. בערך ׳כלכול׳ שם.
73. בערך ׳ארבתא׳ דף כ ע״ב.
74. רב האיי מכנה גם את הארמית שבתלמוד ׳נבטיה׳. עיין אהרן ממן, ׳שרידי מילון כתאב אלחאוי לרב האיי גאון באוספי אדלר וטיילור שכטר׳, עמ׳ 353. ייתכן שגם לרש״ג ׳נבטיה׳ מציין גם את הארמית שבתלמוד, והסיבה שבמקום זה הוא נוקט בביטוי ׳לשון ארמית׳ היא שבהמשך הוא משתמש בביטוי ׳לשון חכמים׳.
75. בערך ׳ארבתא׳, דף כ ע״ב. עיין ממן, שרידים, עמ׳ 353.
76. בערך ׳קולב׳ דף ס ע״א.
77. בערך ׳כלכול׳, דף פ ע״ב.
78. גם רב האיי משתמש בשני מונחים אלו בכתאב אלחאוי, וממן מעיר שייתכן ש׳לגה אלערב׳ מתייחס דווקא לערבית שאינה בשימוש היהודים או לערבית של הבדווים. השימוש של המונח לפנינו מחזק את השערתו של ממן מכיוון שהוא מתאר מנהג שרווח אצל שבטי הערבים (בדווים).
79. במילה ׳דיוטא׳,דף לח ע״ב.
80. אפשרות אחרת, פחות סבירה בעייני, היא שכל המשפט הוא ציטוט של ה׳יש אומרים׳, ולכן אין כאן עדות של רש״ג על הימצאות בית בל בבבל. אפשרות זו מסבירה גם את השימוש החריג בשם המקום ׳בבל׳.
81. אחת הראיות שעותק זה מקצר ולא שיש תוספות בשאר הקטעים היא הערך ׳מפספס׳; בכ״י א ׳מפספס הו אלתפריך ומענאה פי אלנזיר יתפרך׳ – (מפספס הוא השפשוף וכוונתו בנזיר הוא שמשתפשף). קיימת צרימה במשפט מכיוון שאין שום הוספת מידע בנוגע לנזיר. בכ״י ד ׳[מפספס] והו אלתפריך ומענאה פי אלנזיר [...] או יפרך אלוסך ען בדנה וען שערה׳ – (מפספס הוא השפשוף וכוונתו בנזיר [...] או משפשף את הלכלוך מבשרו ומשערו). כ״י ד מוסיף שעניין השפשוף בנזיר הוא שמסיר את הלכלוך, ואין שום צרימה במשפט.