×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן – בָּטְלָה הַטְמָנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וַאֲפִילּוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֲמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: כְּבָר תַּבְרִינְהוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא לְסִילוֹנַיְיהוּ.:
From this action performed by the people of Tiberias and the fact that the Sages prohibited them from using the water, the conclusion is that the practice of insulating a pot in something that increases the heat over the course of Shabbat was abolished on Shabbat. And not only is i t prohibited to do so on Shabbat itself, but it is also prohibited while it is still day before Shabbat. Running pipes of cold water through hot water is similar to insulating water in something that adds heat. Ulla said: The halakha is in accordance with the people of Tiberias. Rav Naḥman said to him: The people of Tiberias have already broken their pipes. Even they reconsidered their position.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
חדא דר׳ עקיבא לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע תלמיד הוא. פירוש שלו תמצאנו בנדרים בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ) ר׳ עקיבא אקדשא ליה ברתיה דבר כלבא שבוע כו׳ אמרה ליה זיל הוי בבי רב אזל הוה י״ב שנין קמיה רבי אליעזר ורבי יהושע ובהרבה מקומות תמצאנו כשהוא מדבר עם אחד מהן אומר ר׳ תרשני לומר לפניך דבר אחד ממה שלימדתני תגד דאלך (פירושו, תמצא זה) בר״ה (כה) בשעה ששיגר רבן גמליאל לר׳ יהושע גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך כו׳ דתניא הלך ר״ע לר׳ יהושע מיצר א״ל ר״ע ר׳ תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני ובסנהדרין (פ׳ ד׳ מיתות דף סז) ר״ע אומר משום ר׳ יהושע שנים מלקטין קישואין כו׳ ובתלמוד אמרו גמרה מר׳ אליעזר ולא סברה הדר גמרה מר׳ יהושע ואסברה ניהליה. ועוד הא הדר ביה רבי עקיבא לגבי ר׳ יהושע מפורש זה בפרק במה מדליקין (שבת דף כט):
{בבלי שבת לט ע״ב} ומעשה שעשו אנשי טבריה הביאו סילון של-צונן בתוך אמה של-חמין אמרו להן חכמים וכול׳1: אמר עולא הלכה כאנשי טבריה אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריה לסילוניהו והילכתא כרב נחמן2:
תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר ור׳ שמעון מתיר ר׳ יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר: אמר רב חסדא מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן הלכה כרבי יהודה3 הילכך4 בחמין אסור בין בכלי בין בקרקע5 ודוקא חמי האור אבל חמי טיבריה שרי כדבענן למימר קמאן:
1. בדפוסים וברא״ש כאן מקומה של משנה ד: ״מעשה...בשתיה״.
2. והילכתא כר׳ נחמן: הפסק חסר ב-גמב.
3. כרבי יהודה: גמב: ״כדברי ר׳ יהודה״. ראה במאמר שברי״ף קידושין פרק א (דף ט ע״א הרחיב בעניין הכרעת הספק כאן.
4. הילכך: דפוסים: והלכתא.
5. בקרקע: דפוסים, רא״ש: על גבי קרקע.
בטלה הטמנה – נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל דהא מבע״י נתנו שם הסילון ומפני שהצוננין מתחממין בכך ואע״ג דממילא אסור.
לסילונייהו – לסילונין שלהן שחזרו בהן.
בטלה הטמנה, פיר׳ נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל, דהא מבעוד יום נתנו שם (לסילונוהו) [לסילוניהו] ומפני שהצונן מתחממין בכך, ואע״פ (דמימ׳ לה) [דממילא]⁠א אסיר.
(לסילונוהו) [לסילוניהו], פיר׳ לסילונ⁠[י]⁠ןב שלהן שחזרו בהן ושברום. והסילונית של אנשי טבריה היאך היו, כגון שבנו הסילונית תחלה ואחר כך העבירו אמה של חמין על גבי אותן הסילונות והיו המים שבתוך הסילונית מתחממין מחמת האמה של חמין. ואסרו להן חכמ׳ דדאמי למטמין ביצה בתוך החול דאסירי.
א. ד׳
ב. ד׳
גמ׳. כבר תברינהו אנשי טבריה לסילוניהו. לסילון שלהם שחזרו בהם, משום דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל אפי׳ מבעוד יום. והאי דאנשי טבריה דומיא דהטמנה הוי, שמערב הצונן בתוך החמין בשביל שיחמו, והאי תולדות אור הוי, דחמי טבריה הם חמין משום דחלפי אפיתחא דגיהנם.
אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. ולאו דשרי עולא הטמנה בדבר המוסיף, אלא קא סבר עולא דמעשה טבריא לא שייך בהטמנה, דאילו בהטמנה בדבר המוסיף איכא למגזר שמא יטמין ברמץ והכא ליכא למגזר.
ממעשה שעשו אנשי טבריה בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבע״י – איכא דקשיא להו,⁠א פשיטא דאסירא הוא דהא מתני׳ הוא בפ׳ במה טומנין.⁠ב וא״ת משנתינו בשבת, א״כ היאך טומנין בכנפי יונהג וכי מטלטלין אותן,⁠ד ותנן נמי בגיזי צמר אין מטלטלין אותן, ותניא בברייתא בשילהי במה טומניןה ת״ר אע״פ שאמרו אין טומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף, אבל אם בא להוסיף מוסיף, כיצד נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקורין. ומפרקיה דלמא הוה מוקמי׳ ליה בספק חשיכה, ואליבא דר׳ דאמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ואפשר דהכי קאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה, שעל אותו מעשה גזרו לבטלה, דומה למה שאמרוז מעדותו של ר׳ יוחנן בן גודגודא נשנית משנה זו, ושמעינן מדרב חסדא דמטמין בדבר המוסיף אסור התבשיל אפי׳ דיעבד, שלא תאמר אין טומנין אמרו לכתחלה אבל עבר והטמין מותר, ומיהו דוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לנו.⁠ח ועולא דאמר הלכה כאנשי טבריא, מודה לומר דלא דמיא להטמנה שלא נתכונו להחם ולהטמין אלא להקר את החמין דהכא ליכא למיגזר משום חיתוי גחלים. א״נ הטמנה מבע״י בתולדות חמה לית ליה, שלא אמרוט אלא בשבת עצמה. א״נ ס״ל כרב יוסף דאפי׳ בשבת לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו בתולדות חמה, הא לא״ה הטמנה עצמה מותרת לר״י בשבת ולרבנן בע״ש מיהת מותרת ולא גזרינן בהו משום רמץ וחיתוי גחלים.⁠י ור״נ א״ל כבר תברינהו לסלנייהו וחזרו בהם, וכיון דלא אהדר ליה עולא משמע שקבלה ממנו, וכעין אתקפתא ותיובתא היא, וכל כיוצא בה אין הלכה כמאן דאיתותב, וכ״כ ר״ח ורב אלפס ז״ל.⁠כ
א. תוס׳ ד״ה ממעשה, ועי׳ רשב״א וריטב״א.
ב. מז, ב.
ג. לקמן מט, א.
ד. כלומר דאי משחשכה היאך מטלטלין אותן, ועי׳ רשב״א.
ה. נא, א.
ו. לעיל ח, א ועי׳ תוס׳.
ז. גיטין נה, א.
ח. הובאו ברשב״א ומיוחס לריטב״א.
ט. ברשב״א ומיוחס לריטב״א משמע שצ״ל: אסרו, והיא היא, ועי׳ התרומה הל׳ שבת (פו:).
י. וכ״כ רבנו במלחמות.
כ. ואתי לאפוקי מבעל המאור שפסק כעולא, ועי׳ מלחמות.
אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום. איכא למידק למה לן ממעשה שעשו אנשי טבריא, והא בהדיא תנן (שבת מז:) אין טומנין לא בגפת ולא במלח וכו׳, וההיא ודאי אפילו מבעוד יום קאמר, מדתנן (שבת מט.) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, ומדקתני אין מטלטלין אותן שמע מינה דטומנין דקאמר היינו מבעוד יום, דאי לאחר שחשיכה היאך טומנין והלא אין מטלטלין אותן, אלא ודאי מבעוד יום, ומה שהתיר בגיזי צמר אסר בגפת דהיינו אפילו מבעוד יום.
ויש מפרשים דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בין השמשות וכרבי דאמר (שבת ח:) כל שהוא משום שבות לא גזרו בבין השמשות, והלכך בגיזי צמר אף על פי שאין מטלטלין אותן בשבת בבין השמשות התירו, אבל בגפת שהוא מוסיף הבל לא. ואם תאמר כיון דבין השמשות לא גזרו בשל דבריהם, אם כן אפילו בדבר המוסיף הבל יטמין כדרך שהוא מטמין מבעוד יום. איכא למימר דבאיסור הטמנה החמירו. כך תירצו בתוס׳.
ויש מפרשים דהכי קאמר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להם חכמים בטלה הטמנה, כלומר: שעל אותו מעשה גזרו עליה, דומה למה שאמרו מעדותו של רבי יוחנן בן גדגדא נשנית משנה זו.
ומהא שמעינן דמטמין בדבר המוסיף התבשיל אסור אפילו בדיעבד. וכתב הרמב״ן ז״ל ודוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לחוש.
ואם תאמר היכי מפרש רב חסדא מעשה דאנשי טבריא משום הטמנה, והא ההוא טעמא דהטמנה ליתיה אלא לרבה בלבד ואליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לא נאסר אלא משום דגזרינן בתולדת חמה, ואפילו לרבי יוסי נמי אליבא דרב יוסף ליתיה אלא משום תולדת האור. ויש לומר דרב חסדא כרבה סבירא ליה דמשום גזירת הטמנה היא, ורבנן נמי משום תרי טעמי אסרי להו משום דהוחמו בשבת ומשום הטמנה בדבר המוסיף הבל. דקסבר רב חסדא דאסיפא קאי כיון דלא תני לה בתר ההיא דרישא ובין רבנן בין רבי יוסי מודו בה, וכיון דאמאי דקא מודי ביה רבי יוסי לרבנן קא מייתי לה, הא משמע דבין רבי יוסי בין רבנן חד טעמא אית להו בההוא מעשה. דאי לא, לא ניחא למימר דהכי קאמר לא יטמיננה באבק דרכים לרבנן משום תולדת חמה ולרבי יוסי משום הטמנה, ומעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים, לרבנן משום תולדת חמה ולר׳ יוסי משום הטמנה, דזה דבר רחוק שיביא מעשה על הודאת בעלי המחלוקת ושיהא הטעם מוחלק לגמרי. ולפי פירוש זה ההיא דאבק דרכים, נמי משום תרתי אסור לרבנן.
ועוד תדע לך, דאי לאו הכי מאי קא מייתי עלה מעשה שעשו אנשי טבריא, דמבעוד יום היה, וכדאמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא וכו׳ בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, ואילו חלוקת רבי יוסי ורבנן במטמין בשבת היא אבל מערב שבת לכולי עלמא שרי. אלא כדאמרן, דההיא דחול ואבק דרכים לכולי עלמא משום הטמנה אית בה לדעת רבה ורב חסדא דמפרשי לה דאסיפא קאי, ולומר דלכולי עלמא אסור ואפילו מבעוד יום ואפילו בתולדת חמה בדבר שאינו מצטנן בלילה כחמי טבריא, והוא הדין לחול ולאבק דרכים בשבת דאיכא משום הטמנה, ומה שלא אסרו בהן מבעוד יום מפני שהן מצטננין בלילה לגמרי כמו שכתבנו למעלה (בד״ה הא).
ויש לדחות, דמדקאמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין קא מייתו ראיה, ולומר דמינה שמעינן דחמין שהוחמו בתולדת חמה אסורין בין בשתיה בין ברחיצה. ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן נצטרך לומר דרבנן דרבי יוסי לית להו לגמרי כרבנן דאמרו להם, דרבנן דטבריא על כרחין משום הטמנה אסרו, דאי משום איסור תולדת חמה בלבד והלא מערב שבת הביאוהו ומשהה על גבי תולדת חמה לא שמענו מי שמחמיר עליו לשהות, וכל שכן למאן דאמר להחזיר תנן, ועוד דאילו כן נלמוד ממנה דלשהות תנן. ואם תאמר דלא אסרו להם אלא סילון הפתוח שהמים נגרין תמיד ואלו ששותין בשבת עכשיו הוחמו לאחר חשיכה, אבל סילון הסתום שבאו מימיו בתוכו מערב שבת מותר, לא היא, דמידי הוא טעמא אלא לרב חסדא, הא איהו קאמר דממה שאסרו להם חכמים בטלה הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום, שמע מינה שהוא סובר דאפילו אותן שנשתהו שם מבעוד יום אסור כנ״ל. ומשום הכי כתב הרב אלפסי ז״ל לחלוקתן דרבה ורב יוסף, אף על פי שפסק בתולדת חמה כרבנן.
ויש מפרשים דקסבר רב חסדא דאפילו לרבנן דאסרי תולדות חמה הני מילי לבשל בהם לכתחילה בשבת, אבל מותר להניח קיתון של מים צונן מערב שבת באמבטי של חמי טבריא. דמאי אמרת גזירה שמא יעשה כן מערב שבת בתולדת האור, אפילו עביד הכי ליכא איסורא דאורייתא, ועוד אפילו על גבי האש ממש התירו (שבת יח:) לשהות קדירה חיה מיהא לכולי עלמא, הלכך כשאסרו להם חכמים לא משום תולדת חמה אסרו אלא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואינו מחוור בעיני. דאם כן למה הביאוהו גבי לא יטמננה בחול ובאבק דרכים דלרבנן לא הוי טעמא אלא משום תולדת חמה, אלא אם תאמר כלשון הראשון שכתבתי דרבנן נמי בההיא דחול משום תרי טעמי אסרי לה.
אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. פירוש: דקסבר עולא דלא אסרו הטמנה מבעוד יום בתולדת חמה, שלא אסרו אלא במטמין בשבת עצמה, ומה שאסרו להם חכמים לא משום הטמנה אסרו אלא מפני שהוחמו בשבת בחמי חמה, ולאו אסיפא קאי אלא ארישא קאי, ורבי יוסי לא מודה להו בהא ורבנן הוא דמייתו לה. והכין משמע בירושלמי (דפרקין ה״ג) דגרסינן התם: תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרת, מתניתא פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וכו׳ כדאיתא התם עד על דעתיהון דרבנין מתמן מעשה שעשו אנשי טבריא סלקא על דעתיהון דרבנין דהכא לא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טבריא, כלומר: לא עלתה הלכה כמעשה שעשו אנשי טבריא. ועוד יש לומר עולא כרב יוסף סבירא ליה דרבי יוסי אפילו בשבת עצמה לא אסר אלא משום שמא יזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי הטמנה גופה בתולדות חמה מותרת, וסבירא ליה לדידיה דהלכתא כרבי יוסי, אבל רבנן אסרו משום תולדות חמה ועוד משום הטמנה ואפילו במטמין בהן מבעוד יום, אבל לעולם האי מעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דמייתו לה ולא הודה בו רבי יוסי.
אמר ליה רב נחמן כבר תברינהו רבנן לסילונייהו. ומדשתיק ליה עולא לרב נחמן ולא אהדר ליה שמע מינה קבלה מיניה, והלכך הלכתא כרבנן, והכין פסק ר״ח והרב אלפסי ושאר הגאונים ז״ל. ועוד דהוו להו רב חסדא ורב נחמן תרי לגבי עולא, וקיימא לן כרבים. וכן הסכימו לדעתם מורי הרב ז״ל והרמב״ן ז״ל.
ועוד כתב הרב מורי ז״ל, דרב נחמן דאמר ליה לעולא כבר תברינהו רבנן לסילונייהו לא שמעינן ליה דפליג אדרבי יוסי, דהא איכא למימר בהבאת סילון של צונן בתוך אמה של חמין דוקא קא אסרינן משום דדמיא להטמנה וכרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, ואפילו הכי הלכה כרבנן דאסרי לבשל בתולדת חמה, דאמר רבינא לקמן (שבת מ:) המבשל בחמי טבריא חייב, ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן, וכיון דאין בהם משום בשול מן התורה שמעינן מינה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהן מדרבנן. וקימא לן כרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ, הלכך אסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מע״ש אע״ג דתולדות חמה נינהו, אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. ע״כ.
בד״ה ממעשה כו׳ דמשחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף כו׳ עכ״ל וה״ה דמהך דמייתי בסמוך דקתני טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ה״מ לאוכוחי דאי משחשיכה איך טומנין בהן והא אסור לטלטלן דמשחשיכה ליכא לדחויי ולאוקמא כרבי ודו״ק:
בד״ה אלא פניו כו׳ בלא הך ברייתא כו׳ מדקתני ואסורין בשתיה כ״ש פניו כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דע״כ אסורין ברחיצה דרישא רחיצת פניו ידיו ורגליו נמי משמע דומיא דהכי ואסורין ברחיצה גבי י״ט פניו ידיו ורגליו הוא ולימא סתמא כב״ש כו׳ אבל למאי דמסיק דהאי רחיצה דמתניתין בשטיפ׳ קמיירי ולא איירי ברחיצה כלל מצינן למימר שפיר דברחיצת פניו ידיו ורגליו שרי בי״ט כב״ה ויש לדקדק לפי קושית רשב״א דפסיקא ליה דטפי יש לאסור רחיצת פניו ידיו ורגליו משתיה א״כ אף לפי מאי דמסיק דרחיצה דמתניתי׳ בשטיפ׳ קמיירי איכא למידק הכי מסיפא דמתניתין גופה מדקתני גבי י״ט אסורין ברחיצה ומותרים בשתיה ולא קתני רבותא טפי דמותרים אפי׳ ברחיצת פניו ידיו ורגליו ע״כ דאסורין ברחיצה דסיפא נמי ברחיצת פניו ידיו ורגליו הוא ולא אתיא כב״ה דשרו בי״ט וי״ל דמסיפא ליכא לאוכוחי מידי דאימא דקתני גבי י״ט מותרים בשתיה בסיפא איידי דקתני ברישא ואסורין בשתיה לרבותא גבי שבת ומהרש״ל האריך בענינים לאין צורך ואין לי להאריך ודו״ק:
בד״ה והא מעשה כו׳ ולהכי פריך והא מעשה כו׳ דהא לר״מ אי הוה אוסר להו בהוחמו בשבת בהוחמו מע״ש נמי כו׳ עכ״ל דליכא למימר הא אוקמינן מתניתין כר׳ שמעון ואליביה איכא לפלוגי בין הוחמו בשבת ובין הוחמו מע״ש דאם כן הוו פליגי נמי בשבת ולא אשכחן פלוגתא בשבת דר״ש יחמיר ור״מ יהיה מיקל ועוד דאם כן יהיה סברתם הפוכה דבשבת מחמיר ר״ש טפי ואוסר אף בקרקע ובע״ש מחמיר ר״מ לאסור בכלי ור״ש מתיר ודו״ק:
בד״ה אמר רבה כו׳ אע״ג דסבר דר״ג מכריע כו׳ הלכה כר״ג דה״ל כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בא״ד אי לאו הכרעה הוי הלכה כסתם מתניתין כו׳ עכ״ל ק״ק כיון דקי״ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין אמאי עדיפא ליה הך מתניתין דהתם משום דהוי מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם הכי נמי הכא סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ויש ליישב ודו״ק:
בגמרא אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה כו׳ כבר כתבתי לעיל בשיטת רש״י דהא דפשיטא ליה לר״ח דהא דאסרו רבנן היינו משום הטמנה ולא משום דגזרי תולדות חמה אטו תולדות אור היינו משום דמשמע ליה דלא גזרו רבנן בכה״ג אלא דוקא בסודר וכיוצא בו דמאן דחזי סבר דתולדות אור נינהו משא״כ בחול ובאבק דרכים ובמעשה טבריא דלא שייך לומר מאן דחזי אפילו רבנן מודו דליכא למיגזר וע״כ דהא דאסרו בהו היינו משום הטמנה ואע״ג דהאי חול ואבק היינו בשבת ומעשה דאנשי טבריא לרב חסדא מבע״י אפ״ה אידי ואידי חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו וכדפרישית ומהכא שמעינן שפיר דכל מילי דהטמנה אסור אפילו בדיעבד אפילו בחמין אפילו בקידרא חייתא כמ״ש התוספות כאן ובר״פ במה טומנין:
אלא דלפ״ז נראה דהרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל לא נחתו להך סברא לחלק בגזירת תולדות חמה בין היכא דשייך לומר מאן דחזי ובין היכא דלא שייך דאלת״ה למה השמיטו הך דרב חסדא לישמעינן הך מילתא גופא דכל מידי דהטמנה אסורין בדיעבד בכל ענין ומחמרינן בהו טפי מבשהייה וחזרה אע״כ כדפרישית דאינהו סברי דר״ח לחוד הוא דקאמר הכי דמשום הטמנה אסרו להו רבנן משא״כ סתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלעיל אליבא דרבה ור״י משמע להו דדוקא אליבא דר״י צריכי להנך טעמי אבל אליבא דרבנן הוי טעמא משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור לחוד ולאו משום הטמנה ולא הביאו אלא פלוגתא דעולא ורב נחמן לחוד לענין איסור חמי טבריא גופא. מיהו לשיטת הרי״ף בלא״ה א״ש מה שהשמיט מימרא דר״ח כיון דלגירסתו לעיל ס״פ במה מדליקין במימרא דרבה דגריס להיפך מספרים שלנו דהטמנה דשבת אסור משום שמא יטמין ברמץ אבל הטמנה מבע״י לא מיתסר אלא משום שמא ירתיח ואם כן היינו דלא כר״ח ואנן כרבה קי״ל שהרי כל הפוסקים הביאו להלכה כל אחד לפי גירסתו ולפי שיטת הרי״ף רבה דלעיל בשמעתין ע״כ סבר דמעשה דאנשי טבריא בשבת הוי דומיא דחול ואבק דרכים משא״כ בשיטת הרא״ש אי אפשר לפ׳ כן שהרי גורס בס״פ במה מדליקין כגירסת הספרים שלנו ואם כן לשיטתו ע״כ צ״ל כדפרישית מעיקרא. ולפ״ז נפקא מינה לדינא כיון דלא ק״ל כר״ח א״כ אין שום ראיה לאסור מהטמנה בדיעבד בדבר שנתבשל כ״צ או בקידרא חייתא ומצטמק ורע לו כיון דמעשה טבריא לאו משום הטמנה מבע״י אסרוה אלא משום טעמא אחרינא גזירה תולדות חמה אטו תולדות אור. ובאמת שלא הובא דבר זה מבורר בלשון הטור דהטמנה אסור בכל ענין בדיעבד אלא שהב״י הביאו בשם הר״ן ז״ל ועדיין צ״ע ודוק היטב ועיין בק״א:
בפירש״י בד״ה בטלה הטמנה אסרו הטמנה כו׳ ומפני שהצוננים מתחממי׳ בכך. גם זה כבר כתבתי לעיל דאפשר לפרש בכוונת רש״י כאן אליבא דר״ח כפירוש ר״י לעיל במשנה שהסילון היה מוקף מכל צד אלא שלא נתבשלו כ״צ מבע״י. ולפ״ז א״ש טובא מ״ש רש״י מפני שהצוננים מתחממים בכך ואם כן הו״ל כמו לשהות ור״ש לשיטתו דלשהות והטמנה חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו לפירש״י בר״פ:
אמנם אם נפרש בכוונת רש״י כמ״ש התוספת במשנתינו בכוונתו שהסילון היה שופך והולך הצוננים לתוך אמה של חמין וכדמשמע מלשון רש״י בד״ה אם בשבת אם כן צריך לפרש במימרא דר״ח דהכא דלא איירי אלא לענין איסור דיעבד לחוד וכמ״ש התו׳ לחד פירושא אלא דאליבא דרש״י צריך לומר דכי היכי דאסרו חכמים בדיעבד מעשה טבריא שנתערבו הצוננים בחמין בשבת אף ע״ג דהוי ממילא א״כ מה״ט גופא משמע דאיסור הטמנה נמי היינו בדיעבד וממה שאסרו להם בדיעבד בטלה הטמנה לכתחילה כמו לפי׳ התו׳ כנ״ל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ממעשה וכו׳ בטלה אפילו בקדירה חייתא. עי׳ לקמן דף מז ע״ב תוס׳ ד״ה במה טומנין:
ממעשה זה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן [ואסרו להם חכמים] למדנו להלכה כי בטלה ואסורה הטמנה של קדירה בשבת בדבר המוסיף הבל (חום) במשך השבת, ולא נאסרה רק ביום השבת עצמו אלא אפילו מבעוד יום. שהרי העברת הסילונות הצוננים במים המתחממים והולכים דומה בכל להטמנה בחומר המוסיף הבל. אמר עולא: הלכה כאנשי טבריא. אמר ליה [לו] רב נחמן: כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו [כבר שברו אנשי טבריה את צינורותיהם] ואף הם חזרו בהם.
From this action performed by the people of Tiberias and the fact that the Sages prohibited them from using the water, the conclusion is that the practice of insulating a pot in something that increases the heat over the course of Shabbat was abolished on Shabbat. And not only is i t prohibited to do so on Shabbat itself, but it is also prohibited while it is still day before Shabbat. Running pipes of cold water through hot water is similar to insulating water in something that adds heat. Ulla said: The halakha is in accordance with the people of Tiberias. Rav Naḥman said to him: The people of Tiberias have already broken their pipes. Even they reconsidered their position.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ״מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא״: – מַאי רְחִיצָה? אִילֵּימָא רְחִיצַת כׇּל גּוּפוֹ, אֶלָּא חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת הוּא דַּאֲסוּרִין, הָא חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת מוּתָּרִין? וְהָתַנְיָא: ״חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת – לְמָחָר רוֹחֵץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲבָל לֹא כׇּל גּוּפוֹ״? אֶלָּא, פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.

We learned in the mishna with regard to the incident, which related what the people of Tiberias did, that the legal status of water that was heated in the Tiberias hot springs is like that of water heated on Shabbat, and it is prohibited for use in bathing. The Gemara clarifies this matter: What type of bathing is this? If you say that it is referring to bathing one’s entire body, that is difficult. That would indicate that only water heated on Shabbat is prohibited for use in bathing one’s entire body; however, bathing one’s entire body in hot water heated before Shabbat is permitted. That cannot be. Wasn’t it taught in a baraita: With regard to hot water that was heated on Shabbat eve, one may use it the next day to wash his face, his hands, and his feet incrementally; however, not to wash his entire body? Rather, it must be that the bathing prohibited in the mishna with water heated on Shabbat is, in fact, washing his face, his hands, and his feet.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מעשה שעשו אנשי טבריא הביאו סילון של צונן כו׳ – אין הלכה כאנשי טבריא, דהא תברינהו לסילוניהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם בטלה הטמנה מבע״י בדבר המוסיף הבל – וא״ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא הא מתני׳ היא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל בפרק במה טומנין (לקמן דף מז: ושם) ומבע״י איירי דמשחשיכה אפי׳ בדבר שאינו מוסיף הבל אסור כדאמרינן בפ״ב (לעיל דף לד.) ואור״י דמתניתין דלקמן איכא לאוקמא בבין השמשות אבל מבעוד יום ה״א דשרי וא״ת והא קתני טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ואי בין השמשות איך טומנין בהן והא אסור לטלטלן וי״ל דהוה מוקמינן כר׳ דאמר (לעיל דף ח:) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וא״ת אי כר׳ אתיא אי מבעוד יום שרי להטמין ביה״ש נמי שרי דכל דבר שהוא משום שבות כו׳ וי״ל דה״א בהטמנה החמירו וה״ר שמואל מוורדין מפרש ממעשה אנשי טבריא בטלה הטמנה דאסור אפי׳ לאכול כדקתני ואסורין בשתיה וה״ר יונה מפרש בטלה אפי׳ בקדירה חייתא והיינו דקאמר בטלה משמע לגמרי מכל דבר.
הא חמין שהוחמו מבעוד יום מותרים והתניא חמין שהוחמו כו׳ – תימה לוקי ההיא ברייתא דאסרה בכלי משום דהרואה אומר היום הוחמו ומתניתין בקרקע כמשמעה כדמפליג בסמוך בין כלי לקרקע וי״ל דדוקא בשיטוף דקיל איכא לפלוגי אבל ברחיצה דחמירא לא מסתברא לפלוגי בהכי.
אלא פניו ידיו ורגליו כו׳ – הכל היה יכול לדקדק מסיפא דקתני בי״ט כחמין שהוחמו בי״ט אילימא רחיצת כל גופו הא הוחמו מעי״ט שרי והא לקמן אסר רחיצה בי״ט דקאמר למחר נכנס ומזיע אבל רוחץ לא ודוקא שטיפה שרי בבית החיצון אלא דרך הש״ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק ומיהו קשה לרשב״א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק בלא הך ברייתא דמייתי מדקתני ואסורים בשתיה כ״ש פניו ידיו ורגליו דאסירי.
{שמעתא דשטיפה בשבת}
מעשה שעשו אנשי טבריא וכו׳ – אוקמה רב איקא בר חיננא להשתטף בהם כל גופו – פי׳ שטיפה – לאחר שנתחמם אדם כנגד המדורה והוא שוטף זיעתו וזוהמתו בחמין או בצונן, זו נקראת שטיפה, שעשויה להעביר הזוהמא. כדכתיב (מלכים א כ״ב:ל״ח): וישטף הרכב על ברכת שומרון. וכדתניא (בבלי שבת מ׳:): מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן. והך רחיצה דתנן במתני׳ במעשה דאנשי טבריא שטיפה היא.
ודקתני, כחמין שהוחמו בשבת שאסורין בשטיפה, דאלמא אם הוחמו מערב שבת מותרין בשטיפה, ר״ש היא, דקא שרי שטיפה בחמין ולא גזר בה משום גזרת מרחץ. כדתניא (בבלי שבת ל״ט:): לא ישתטף אדם כל גופו, בין בחמין בין בצונן. דברי רבי מאיר – פירוש: בחמין, משום גזרת מרחץ, ובצונן, מפני שמפשיר מים שעליו [מתוך חומו]⁠1 שנתחמם כנגד המדורה, והוי כמבשל. ור׳ שמעון מתיר, בין בחמין בין בצונן. בחמין, משום דלית ליה גזירת מרחץ בשטיפה בעלמא, דרחיצת עראי היא, ובצונן, משום דלהפשיר מים כה״ג לא חייש, מפני שקדם חמומו לשטיפתו, וכדמפרש בההיא דתניא (בבלי שבת מ׳:): מתחמם אדם כנגד המדורה וכו׳. רבי יהודה אומר, בחמין אסור, כר״מ. וטעמו בצונן מותר, כר״ש.
1. הוגה ע״פ כתי״ו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי דאמרינן: מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו – לאו למימרא דמקצת גופו מותר, דחמין שהוחמו בשבת הוו ואסרינהו אפי׳ בשתיה, ואיסורי הנאה הן ליומן. אלא ה״ק אילימא רחיצת כל גופו נמי הוצרכו לאסור להן משום דהוו כחמין שהוחמו בשבת אטו הוחמו מע״ש מי שרו והתנן וכו׳, וכן כולה סוגיא דלהשתטף לומר שאסורים בשטיפה בין בשבת בין בי״ט מפני שהוחמו ביומן, הא מבערב מותרות כר׳ שמעון. ומיהו בשבת בשתייה ובכל הנאה הן אסורים ואפי׳ להושיט אצבעו קטנה בהן, כנ״ל ודבר ברור הוא. וראיתי בתוספותא בזה שבוש.
א. כנראה שרבנו כיון לקושית הרשב״א בתוד״ה אלא שהקשה דמגופה דמתניתין מצי למידק דאם אסורין בשתיה כ״ש פניו וכו׳. ומשמע דהר״ש מפרש דאי אמרי׳ רחיצת כל גופו היא היינו דוקא כל גופו ומינה דמקצת גופו אפילו הוסקו בשבת מותרין, ובזה פליג רבנו דאפילו לס״ד לא תיסק להתיר הוחמו לשבת ואפילו אצבע קטנה, ועי׳ במיוחס לריטב״א. ועי׳ בחי׳ רשב״א שכתב כתוס׳ ותימה שלא ראה דברי רבנו, ועי׳ רשב״א.
{שמעתא דשטיפה בשבת}
ועוד, מעשה שבאו אנשי טבריא וכו׳, עד, מה שכתב הרב אלפסי ז״ל והלכתא כרב נחמן ליתא.
אמר הכותב: ולא דיו לבעל המאור שהוא מעתיק זה הפי׳ המשובש ומצער בו את השומעים, אלא שהוא דוחה ממנו דברי הראשונים.
והיאך אפשר שיעלה על דעת שום חכם בעולם לאסור שטיפת הצונן משום הפשרת מים שעליו, דהוי כבישול. שהרי אפי׳ כנגד האור מותר להפשיר, כדתניא לקמן (בבלי שבת מ׳:) בלא פלוגתא: מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן. דהיינו הפשר, כדמוכחא שמעתא. וכדמסקינן בהדיא, במים ושמן כל זמן שאין היד סולדת בהם מותר.
ועוד, מצדה תברא. דמתני׳ גופא קתני סיפא גבי מיחם (בבלי שבת מא.; עיין בגמ׳ שם): אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן. וק״ו לגופו של אדם זה מעתה.
אלא ודאי, אין בשטיפת צונן על מי שנתחמם שום הפשר ואין הפשר מים אסור מחמת עצמו לדברי הכל, כדמוכחי׳.
והא דתניא (בבלי שבת מ׳:), מפני שמפשיר מים שעליו, היא הטעתו לבעל המאור ז״ל לומר שהפשר אסור. ואינו כן. שלא אמרו אלא מפני שהוא רוחץ בהן ונמצא כרוחץ במים פושרין, שאסור מפני גזרת מרחץ. ואתה למד מכאן שאין בשטיפת מים על מי שנתחמם כנגד המדורה שום הפשר. שאין אדם עשוי לצלות עצמו באור עד שיפשיר המים שיבאו עליו. שאילו היה בו משום הפשר היה אסור, מפני שרוחץ במים פושרין, ולא היה ר׳ יהודה מתיר, כמו שאינו מתיר במי שנשתטף ואח״כ נתחמם, וכדפרישית. ושנו בתוספתא (תוספתא שבת ד׳:ד׳): סך אדם עצמו שמן ומתחמם כנגד המדורה.
ועוד, שאילו היה כן, לא היה ר׳ יהודה נקרא מכריע, אלא דעת שלישית היא. שהרי אין איסור צונן וחמין מטעם א׳, ואפשר שיהא אסור בצונן משום הפשר ולא נגזור בחמין, ואין זו הכרעה.
ועוד, כמה הוא רחוק שיאסרו חמי טבריא משום הטמנה לדעת רב חסדא. לא נאסרה אלא משום שמא ירתיח ויחתה בגחלים, והם לא נתכוונו אלא לצנן. אלא ודאי להחם הצונן נתכוונו, שלא היו ראוים להם צוננים לגמרי עד שיחמו קצת.
ועוד נראה מדבריהם שטעו במעשה דאנשי טבריא. כסבורין לומר שערבו מים במים, מי סילון של צונן לתוך מי האמה של חמין לצננן. וכי חמי טבריא ראויין לשתיה הם. והלא מרים הם. והרי הם לגוף כחרבות ואין שותין אותם אלא בעלי הפאלג והנכפין. לא1 שמענו במערב מים במים ענין הטמנה.
אלא סלון של מתכת נתנו בתוך אמת החמין, ועובר הסלון מתחת האמה לסופה ויוצא ממנה, ומקלח הסלון לחוץ מים מתוקין. ואין מי האמה מצטננין בכך אלא מים שבתוך הסלון מתחממין מחמי טבריא, כעין פך2 של שמן באמבטי לקמן (בבלי שבת מ׳:). והיינו הטמנה ממש.
ועולא דמי לה להטמנה בתוך המים. ועוד, דממילא אתו ונפקי. אי נמי, כרב יוסף סבירא ליה, דלית ליה הטמנה בתולדת חמה אפי׳ בשבת. ומעשה דאנשי טבריא רבנן הוא דקאמרי ליה לרבי יוסי, ורבי יוסי לא השיבן פתח גיהנם כלל, אלא סבר הלכה כמותם. ועולא כרבי יוסי סבירא ליה וכאנשי טבריא, וכ״ש כר׳ יוסי פסיק. ואפשר דסבר עולא דאפי׳ רבנן לא גזור בתולדות חמה3 אלא בשבת, אבל בע״ש לא, דהוו להו גזירות טובא. וכן עיקר.
שוב מצאתי לרב רבי אברהם בן דוד ז״ל שהשיב: כמה הן דברים רחוקין מן השכל שנחוש לזה ההפשר. והברייתא לא חששה כי אם שלא ישתטף בצונן ואח״כ יתחמם, מפני שמפשיר מים שעליו, אבל הפשר כזה לא שמענו. ואפשר שיקח ממנו השעור שיאחזנו הקור. ומה שפירשו, אבל בקרקע דברי הכל מותר, מפני שהמים צונן מרובין אינו כמפשיר מים אלא כמיקר גופו, הנה כבר הוציאו הדבר מפשוטו, שאין לשון שטיפה כי אם השלכת מים עליו להדיח הזיעה מגופו.
עוד השיב הרב ז״ל, הקושיא ממעשה טבריא שפירשו אותה מדמיון ולא משטיפה עצמה, אין הדעת מקבלת. והיה לו לומר, והא מעשה דאנשי טבריא דכשטיפה בקרקע דמיא. וסוף דבר אין השמועה עולה כפירושם, שהרי משנתנו לפירושם מחמיר בצונן ומיקל בחמין, וזה הפך גדול. והוא ורבו מבחוץ הם. כל אלו דברי הרב ז״ל.
ובודאי שפי׳ השמועה עמוס קצת בדברי המפרשים, גם בדברי ה״ר אברהם ז״ל. והריני מחוורו.
מחלוקת ר״מ וחכמים בזורק עליו מים, שכל גופו משתטף בהם. ור״מ אסר בחמין ואף בצונן, מפני שנראה שרחץ כבר בחמין והוא משתטף עכשיו בצונן, ממה שאמרו (בבלי שבת מ״א.), רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל וכו׳. ומשום הרחקת מרחצאות טעו4. ואע״פ שהרחיצה עצמה מותרת בצונן, אסרו שטיפה משום מראית העין. ורבי יהודה התיר בצונן ואסר בחמין, והטעם ברור.
ובא רב חסדא והפליג בשטיפת החמין, שלא שנו אלא במשתטף כל גופו בתוך כלי, שזה קרוב לרוחץ, אבל ברוחץ עליו מים ביד כשהוא עומד ויושב בקרקע, דברי הכל אין בו משום גזירת מרחצאות וכשטיפת מקצת גופו דמי, ומותר בין לר׳ יהודה בין לר׳ שמעון. מיהו, ר״מ ודאי אינו מודה, שהרי אסר אפי׳ שטיפת צונן, אע״פ שהרחיצה מותר בו. דומה זה למה שאמרו (שבת ס״ט.), הכל מודים. מאן. רבי יוחנן. וכן יש אחרים בתלמוד כזה. ואפשר לפרש שאפי׳ ר״מ מודה שלא אסרו שטיפה אלא משום שטיפת החמין, מפני שהכל ממנהג המרחצאות הוא, ובקרקע5, שהחמין מותרין, אפ בצונן לא גזרו.
ואקשי׳: והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרו להו רבנן שטיפתן משום גזירת מרחצאות. שהרי אסרום ביו״ט בשטיפת כל הגוף. אלמא, זו היא שטיפה שיש בה משום גזירת מרחצאות. ואע״פ שהיקל ר״ש בחמין שהוחמו בע״ש, מ״מ בהוחמו בן יומן אסרו משום מרחצאות. ומינה, לדברי האוסר בחמין שהוחמו מע״ש גם זו אסורה.
ומהדרינן: אי איתמר הכי אתמר. מחלוקת בקרקע, שזו היא שטיפה. אבל בכלי דברי הכל שזו רחיצה הוא.
ויש עלינו בכאן לשאול. כיון דמתניתין ר״ש היכי א״ר יוחנן, הלכה כר׳ יהודה. והא רבי יוחנן הוא דאמר, הלכה כסתם משנה.
נשיב ונאמר, משום דהוה ליה סתם ואח״כ מחלוקת. דתנן (בבלי שבת קמ״ז.): הרוחץ במי מערה ובמי טבריא מסתפג ואפילו בעשר אלונטיות. קתני, מי מערה, דומיא דמי טבריא. מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין. הרוחץ. דיעבד, אין, לכתחילה, לא. מכלל דלהשתטף אפילו לכתחלה. ומני. רבי שמעון היא. וההיא, רבי יוחנן כבן חכינאי6 מתני׳ לה, כדאיתא בפרק חבית. ולאו דוקא משום סיפא, דלא יביאם בידו, אלא כולה יחידאה היא. והלכה כרבי יהודה דאסור להשתטף בחמין. כך נראה לי.
ודאמר עולא, הלכה כאנשי טבריא, ודאי ליתא. דרב נחמן דחאה וא״ל, תברינהו לסלונייהו. וכיון דלא אהדר ליה, משמע נמי דקבלה מיניה. וכל כה״ג כתיובתא ואתקפתא היא. הילכך, הלכתא כרב נחמן. וכן פסק רבינו חננאל ז״ל.
1. נראה דצ״ל: ולא
2. בדפ״ר: פג
3. תיבה זו חסר בדפ״ר
4. נראה דצ״ל: אסרו, או: גזרו
5. בדפ״ר: בקרקע
6. בדפ״ר: כינאי
אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת וכו׳ והתניא חמין שהוחמו מערב שבת וכו׳. איכא למידק למה ליה לאקשויי מברייתא ומדיוקא דהא הוחמו מערב שבת מותרין, לידוק ממתניתין גופה דקתני אסורין ברחיצה ובשתיה, דאלמא אסורין בכל הנאה ליומן ואפילו לרחוץ בהן מקצת גופו ואין צריך לומר כל גופו. ויש לי לומר דניחא ליה לאתויי מרחיצה ממש. ואם תאמר לידוק כולה מילתא מסיפא דקתני ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, ובמאי, אילימא רחיצת כל גופו, הא הוחמו מערב יום טוב שרי, והתניא לקמן (שבת מ.) מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון דאלמא משמע דבבית הפנימי לא, אלא פניו ידיו ורגליו, לימא תנן סתמא כבית שמאי. ותירצו בתוס׳ דניחא ליה למידק מרישא כל מאי דמצי למידק מינה.
חמין שהוחמו בשבת אסור לרחוץ בהם אפי׳ פניו ידיו ורגליו ואם הוחמו מערב שבת מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפ׳ אבר אבר וכן אפי׳ אבר אחד חוץ מפניו ידיו ורגליו:
הוחמו בי״ט מותר לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אפי׳ אבר אבר וכן היא בתלמוד המערב כמו שכתבנוהו בשני של יום טוב ואם הוחמו מערב יום טוב רוחץ בה כל גופו בי״ט אפי׳ בבת אחת וכן פסקוה גדולי הפוסקים ויש חולקין לאסור אלא באבר אבר ולא יראה כן:
תוס׳ בד״ה אלא פניו ידיו ורגליו כו׳ כ״ש פניו ידיו כו׳. נ״ב ואין לומר דה״ה פניו ידיו ורגליו אסור ולא תנא רחיצת כל גופו אלא למידק מיניה מבעוד יום שרי ומש״ה פריך מן הברייתא דאסור זה אינו דלמה ליה למיתני רחיצת כל גופו בשבת כדי למידק מבעו״י ליתני רבותא כדי לאשמעינן גופא דדינא בשבת דאפילו פניו ידיו ורגליו אסירי והא דתירץ במשתטף כל גופו קאמר ליכא למיפרך הא פניו ידיו ורגליו שרי דגריעי טובא מלהשתטף כל גופו כדמוכח להדיא בסוגיא זו ל״ק מידי אמת דגריעי מיניה אבל בתחלה מוכרח התנא להשמיע לן דאסרי שיטוף כל גופו דלא תימא לא אסרי אלא רחיצה אפילו פניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף בעלמא ליכא צד איסור קמ״ל ודו״ק. אבל תימה דלמא לא איצטריך לאשמעינן דפניו ידיו ורגליו אסירי מאחר דתנא שאסורים בשתיה א״כ מכ״ש היא ולא תנא רחיצה אלא כדי למידק דבע״ש שרי כל גופו וצ״ל דמאחר דפניו ידיו ורגליו נמי אסירי א״כ מה שתנא סתמא אסורים ברחיצה הוה כאילו תנא להדיא דאיירי נמי בפניו ידיו ורגליו וא״כ יש להקשות אימא סיפא ומה משני דאיירי בשיטוף ולא ברחיצה וזה אינו שייך אלא בכל גופו ודו״ק (עיין במהרש״א):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה ממעשה שעשו אנשי טבריא וא״ת מה צריך למילף כו׳ עס״ה. ובחידושי הרשב״א כתב עוד תירוץ אחר דהא דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה לאו לענין דינא בעי למימר דילפינן לאיסור הטמנה ממעשה דאנשי טבריא אלא ה״ק דע״י אותו המעשה שאסרו חכמים נגמרה ההוראה של איסור דין הטמנה והביא ראיות שמצינו כה״ג טובא בש״ס ואפשר שזה טעמו של הרא״ש ז״ל שהשמיט מימרא דר״ח לפי שתופס פי׳ זה עיקר וא״כ לא נפקא מיניה מידי לדינא:
בגמרא אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. ולכאורה יש לתמוה מ״ט דעולא הא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו דרבנן דאסרו לאנשי טבריא אדרבה מפשטא דלישנא דמתני׳ דמשמע שהביאו ראיה ממעשה דאסרו לאנשי טברי׳ ארישא או אסיפא אם כן משמע דליכא מאן דפליג אהא וכדמשמע בפשיטות בכל הסוגיא דלעיל דאפילו רבי יוסי מודה והנראה לע״ד בזה דעולא לא ס״ל הך דר״ח אי משום דסובר כפירש״י לעיל דמעשה דאנשי טבריא לא דמי לעיקר הטמנה כלל אלא שהמים צוננים היו שופכין תוך האמה או שסובר ככל הנך תירוצים שכתבו התוספת דמתני׳ דבמה טומנין איכא לאוקמי בבין השמשות דוקא אבל מבע״י שרי וכ״ש דמעשה דאנשי טבריא דדמי לקידרא חייתא כמ״ש רבינו יונה שהביאו התוספת אם כן משמע ליה לעולא דמה שאסרו רבנן לאנשי טבריא אינו אלא משום גזירה דתולדות חמה אטו תולדות אור דפליגי בה ר״י ורבנן וסובר דהלכה כר״י והיינו משום דמשמע ליה כסברת המקשה דלעיל דאין לחלק בין חמה לתולדות חמה ואם כן הו״ל הך מילתא מחלוקת ואחר כך סתם דקי״ל הלכה כסת׳ והא דקאמר עולא הך מילתא אמעשה דאנשי טבריא ולא קאמר אעיקר מילתא דפלוגתא דר״י ורבנן לענין סודר שהוחם בחמה היינו דאגב אורחא אתי עולא לאשמעינן נמי לאפוקי מדר״ח דאסור משום הטמנה:
ולפ״ז א״ש הא דקאמר רב נחמן כבר תברינהו א״ט לסילונייהו משום דר״נ לטעמיה דמחלק לעיל בשמעתין בין חמה לתולדת חמה כנ״ל. והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין ע״ש ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל:
כל זה כתבתי לפי שיטת הרי״ף והתוספת מיהו למאי דפרישית לעיל דלשיטת רש״י הך מעשה דאנשי טבריא אפילו אי איירי שהסילון מוקף מכל צד אפ״ה לא הוי הטמנה ממש כיון שלא נתחמם כ״צ מבע״י ומשום איסורא דלשהות נגעו בה רבנן. וא״כ לפ״ז שפיר סבר עולא דהלכה כאנשי טבריא משום שסובר דהלכה כחנניא דלשהות מותר כדפסק רב ששת משמיה דר׳ יוחנן לעיל:
והשתא נמי א״ש הא דקאמר ר״נ כבר תברינהו משום דאזיל לטעמיה שסובר דלא כחנניה. וכבר כתבתי בזה לעיל בר״פ בלשון התוס׳ ד״ה לא יתן ע״ש:
פיסקא מעשה שעשו אנשי טבריא מאי רחיצה כו׳ הא חמין שהוחמו מע״ש מותרין והא תניא חמין שהוחמו מע״ש כו׳ ויש לדקדק מאי קושיא הא משמע לקמן דהא דאסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מע״ש אינו אלא משרבו עוברי עבירה ומשום גזירת הבלנין. ואם כן בפשיטות איכא למימר דמעשה דאנשי טבריא קודם גזירה הוי ומש״ה לא אסרו אלא בחמין שהוחמו בשבת. וראיתי בתוספת ישנים בש״ס חדשים שהרגישו בזה ותירצו דמסתמא אחר גזירה הוי וגזירת קדמונים היתה ולקמן משמע דאפילו בימי ר״א ב״ע ור״ע עדיין לא נגזרה אותה גזירה דעלה קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. ולענ״ד אין צורך לזה דלכאורה מלשון המשנה גופא מוכח דלאחר גזירה הוי דאלת״ה אם כן למה אסרו בי״ט בכה״ג דמסתמא איירי שהביאו הסילון מעי״ט דומיא דשבת א״כ למה אסרוהו נהי דבשבת אסור היינו משום הטמנה כדמסיק ר״ח לעיל משא״כ בי״ט דלא שייך איסור הטמנה אפ״ במיני תבשיל א״כ כ״ש דלא שייך לאסור בחמין כדפרישית לעיל אע״כ דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא בי״ט היינו משום גזירת הבלנין אם כן מקשה שפיר דאפי׳ חמין שהוחמו מע״ש לגמרי בענין שהחמין מחופין בנסרין ועומדין בחמימתן נמי ליתסר כדאשכחן בברייתא דלקמן כנ״ל נכון:
מיהו לשיטת הרי״ף והרמב״ם והגאונים שאבאר בסמוך שסוברים בפשיטות דחמין שהוחמו בי״ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לאחר גזירה ולשיטתם ע״כ מתני׳ דשבת ויו״ט לצדדים קתני וכדפרישית נמי לעיל בשיטת ר״י בעל התוספ׳ במשנתינו א״כ לא יתכן לפרש כן אלא כסברת התוספת ישנים:
אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הא חמין שהוחמו מע״ש מותרין דלמא לעולם דאסורין ברחיצה אלא הא דקתני חמין שהוחמו בשבת היינו משום איסור שתייה דודאי לא שייך אלא בחמין שהוחמו בשבת ואפשר דמשמע ליה להמקשה דהא דקתני ואסורין ברחיצה לא הוי צריך למיתני שהוחמו בשבת כיון דאסורין בשתייה כ״ש שאסורין ברחיצה כמ״ש התוס׳ בקושיית הרשב״א אע״כ דהא דקתני ואסורין ברחיצה היינו למידק מיניה דדוקא חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה הא הוחמו מע״ש מותרין כנ״ל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל׳ התוס׳ ד״ה אלא פניו ידיו ורגליו דהאי ק״ו דרשב״א פריכא הוא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה אלא פניו ידיו ורגליו הכל היה יכול לדקדק מסיפא כו׳ אלא דרך הש״ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק עכ״ל. ואף לפמ״ש בסמוך דהשתא נמי דמדקדק מרישא אפ״ה ע״כ אסיפא סמיך דאל״כ הוי מוקמי למתניתין קודם גזירת הבלנין אפילו הכי שפיר ניחא ליה לאתויי מרישא כדאשכחן בכמה דוכתי ובלאו הכי נ״ל דהא דלא מדקדק מסיפא היינו משום דלא פסיקא הך מלתא כ״כ דהוחמו מערב יום טוב אסור דהתוספת גופא הוצרך לדקדק מברייתא דלקמן וא״כ הוי צריך לאתויי נמי הך ברייתא דלקמן ומכל שכן לשיטת הרי״ף והרמב״ם שפסקו להדיא דמותר לרחוץ ביום טוב בחמין שהוחמו מעי״ט כמו שיבואר וק״ל:
בא״ד ומיהו קשה לרשב״א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק כו׳ עס״ה. עיין במהרש״ל ומהרש״א ומהר״ם שהאריכו בכוונת הרשב״א ואין צורך להאריך יותר. אלא דעיקר קושיית הרשב״א כבר תירצו מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש דאין כאן קל וחומר דודאי יש לאסור יותר בשתייה מברחיצת פניו ידיו ורגליו שאינן אלא הנאה בעלמא ואנן קי״ל דמעשה שבת מותרין בהנאה שאינן של אכילה ושתייה ע״ש באריכות:
א שנינו במשנה את המעשה שעשו אנשי טבריא, והוזכר בדרך אגב שהמים שנתחממו בחמי טבריה דינם כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה. ומבררים את הענין: מאי [מה, מאיזה סוג] היא רחיצה זו? אילימא [אם תאמר] שהמדובר ברחיצת כל גופואלא אם כן יש לתמוה שמכאן משמע שרק חמין שהוחמו בשבת הוא שאסורין ברחיצה כזו, הא [הרי, אבל] חמין שהוחמו מערב שבת מותרין, והדבר לא יתכן, שכן והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן את פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו! אלא יש לומר כי הרחיצה שנאסרה במשנה במים שהוחמו בשבת אכן היתה רחיצת פניו ידיו ורגליו.
We learned in the mishna with regard to the incident, which related what the people of Tiberias did, that the legal status of water that was heated in the Tiberias hot springs is like that of water heated on Shabbat, and it is prohibited for use in bathing. The Gemara clarifies this matter: What type of bathing is this? If you say that it is referring to bathing one’s entire body, that is difficult. That would indicate that only water heated on Shabbat is prohibited for use in bathing one’s entire body; however, bathing one’s entire body in hot water heated before Shabbat is permitted. That cannot be. Wasn’t it taught in a baraita: With regard to hot water that was heated on Shabbat eve, one may use it the next day to wash his face, his hands, and his feet incrementally; however, not to wash his entire body? Rather, it must be that the bathing prohibited in the mishna with water heated on Shabbat is, in fact, washing his face, his hands, and his feet.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֵימָא סֵיפָא: א״בי״טבְּיוֹם טוֹב – כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בי״טבְּיוֹם טוֹב, וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמוּתָּרִין בִּשְׁתִיָּה״, לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּבֵית שַׁמַּאי? דִּתְנַן: ״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו אא״כאֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, בוב״הוּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.״

However, if so, say the latter clause of the mishna: On a Festival, the legal status of the water is like that of water that was heated by fire on a Festival, and it is prohibited for bathing and permitted for drinking. Even on a Festival, washing one’s face, hands, and feet is prohibited with this hot water. If so, let us say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Beit Shammai. As we learned in a mishna, Beit Shammai say: A person may not heat water for his feet on a Festival unless it is also fit for drinking, and Beit Hillel permit doing so. According to Beit Hillel, it is permitted to heat water on a Festival for the purpose of washing one’s feet. According to the proposed interpretation of the term bathing in the mishna, as referring to washing one’s face, hands, and feet, our mishna is in accordance with the opinion of Beit Shammai. This is problematic, as the halakhic opinion of Beit Shammai is rejected and only rarely cited in an unattributed mishna.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראויין לשתיה – דמחים להו לשתייה ואי בעי רוחץ בהן פניו.
אלא אם כן ראויין לשתיה – נראה לר״י דווקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע״ג דראויין לשתיה אסרי ב״ש דהא לית להו מתוך (ביצה דף יב. ושם) ובפ״ב דביצה (דף כא: ושם) אסרי ב״ש מדורה להתחמם כנגדה ואע״ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר״י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב״ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א״כ לא אתיא מתני׳ אפי׳ כב״ש דקתני ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ״ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי לא שרו ב״ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר״י דיכול לחמם אפי׳ ביותר מכדי שתיה כדאמר בפרק הדר (עירובין דף סח.) נשייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה ודוקא בכדי שיעור לרגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודים דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה.
וב״ה מתירין – משמע דוקא לרגליו אבל לצורך כל גופו לא וכן משמע בכולה שמעתין דמחמירין בחמין שהוחמו בי״ט כחמין שהוחמו בשבת וגזרו על הזיעה ביו״ט כמו בשבת כדאמר בביצה בהמביא ולקמן (דף מ. ושם) א״כ משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה שאם לא כן לא היו גוזרים על הזיעה ותימה דמ״ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא כדמוכח התם ואומר ר״י בשם ריב״א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור בפ״ק דכתובות (דף ז. וסם) משום דאין שוה לכל נפש וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות והא דתניא לקמן (דף מ.) מרחץ שפקקו נקביו מעי״ט למחר נכנס ומזיע ה״ה אפי׳ הוחם בו ביום אלא נקט מעי״ט דאפ״ה דוקא מזיע אבל רוחץ לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה וכו׳. אוקימנא בגמ׳ [להשתטף] בהן כל גופו, דאילו רחיצת כל גופו אפילו חמין שהוחמו מערב שבת אסורין, ואי רחיצת פניו ידיו ורגליו אפילו הוחמו ביום טוב [מותר], אלא בשטיפת כל גופו איירי, והאי תנא הוא דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר׳ מאיר ור׳ שמעון מתיר ר׳ יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר. פירש רבינו יעקב לא ישתטף אדם כל גופו, כגון שנתחמם כנגד המדורה או רחץ בחמין, כההיא דתניא לקמן רחץ בחמין [ו]⁠לא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו בצונן, ומשתטף בחמין או (בצוק) [בצונן] להעביר הזיעא והזוהמא. וטעמא דר׳ מאיר דאסר בחמין משום גזרת מרחץ, ואסור אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, ובצונן אסור מפני שמפשיר מים שעליו, והוי כמבשל. ור׳ שמעון מתיר בחמין שהוחמו מערב שבת, ולא גזר משום מרחץ. ובצונן לא חייש להפשרת מים שעליו. אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר. פירוש אצונן קאי, ובכלי (מותר) [אסור], משום דלא נפישי מיא, ונראה שכוונתו להחם מים שנותן עליו ומחזי כמבשל. אבל בקרקע דנפישי מיא ואי אפשר למים מרובין להתחמם בכך ולא מחזי שנכנס במים אלא כדי להקר. והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה, שהביא⁠[ו] מים צונן לתוך החמים כדי להקר החמין והרי הוא כאילו נכנס גופו חם לתוך מים צונן, או שנתנו עליו מים צונן, והיה להם להתיר כיון דבקרקע הוו. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב חסדא מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד״ה אסור, מפני שהמים מועטין ונראה כאילו כוונתו להפשיר מים שעליו ומחזי כמבשל. ומתניתין דבקרקע ואסור ר׳ מאיר היא דאסר בצונן. ומיהו מאי דאמרי להו אי בשבת כחמין שהוחמו בשבת, דמשמע הא מערב שבת שרי ר׳ שמעון היא. ונמצא תנא דמתניתין סבירא ליה בצונן אסור בחמין מותר. ונמצא שארבע מחלוקות בדבר, כך צריך לפרש לפירוש רבינו יעקב ז״ל, וגם המאור פירש כן. וקשיא לי להאי פירושא דאם כן תנא דמתניתין כיון דסבירא ליה בצונן אסור בחמין מותר הוה ליה מכריע, ואנן פסקינן כר׳ יהודה למאי דסליק אדעתין מעיקרא משום דמכריע הוא. וכיון דתנא דמתניתין נמי הוה ליה מכריע מכללא שמיע ליה, [למה לן] למפסק כר׳ יהודה. ועוד ר׳ יהודה נמי לאו מכריע הוא, כיון דתנא דמתניתין מחליף שיטתו. ועוד דקשיא דרב חסדא אדרב חסדא, דלעיל אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה לה הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום, כיון דמשום הטמנה אסרו להם חכמים מאי האי דאקשינן לרב חסדא והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה ואסרו להם חכמים, לישני ליה כטעמיה דאיהו גופיה, דמשום הטמנה הוא דקא אסרי שנראה שכונתו היתה להחם ולא להקר. אלא מסתברא כפירוש רבינו שלמה ז״ל, דמאי דאמרינן מחלוקת בכלי אחמין קאי. ולפיכך אסור בכלי בחמין שהוחמו מערב שבת שמא יאמרו היום הוחמו, אבל בקרקע ליכא למגזר. ולעולם שלש מחלוקות בדבר ותו לא. ופירוש לא ישתטף לפירוש רבינו שלמה ז״ל בכל אדם מיירי שלא יצא מבית המרחץ ולא נתחמם במדורה. וטעמיה דר׳ מאיר דאסר בצונן, משום דגזר צונן אטו חמין. והפירוש הנכון הוא שנפרש פירוש לא ישתטף כפירוש רבינו יעקב ז״ל, ומאי דאמר רב חסדא מחלוקת בכלי אחמין קאי ולא [א]⁠צונן. ושלש מחלוקות בדבר ותו לא. ומתניתין ר׳ שמעון היא ור׳ יהודה מכריע הוא.
הא דתנן בש״א לא יחם אדם חמין לרגליו אא״כ ראויים לשתייה – כגון שדעתו עליהם לשתות מהן קאמר, שאם דעתו לרחיצה בלבד אע״פ שראויין לשתייה אסורין, דהא ב״ש לית להו מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, וכ״ש דלית להו הואיל,⁠א תדע דהא מתני׳ דחמי טבריא ראויין לשתייה הן, כדקתני ומותרין בשתייה ואסורין ברחיצה לב״ש וב״ה מתירין דעבדו הנאת הגוף דרחיצה כאוכל נפש כדשרו מדורה להתחמם כנגדה במס׳ י״ט,⁠ב והוא שתהא הנאה דומיא דאכילה שוה לכל נפש כדאי׳ התם בכתובות.⁠ג ומשמע ודאי דלב״ה רחיצה דכל הגוף נמי מותרת בי״ט, וכ״ש הוא דהנאת כל הגוף דמיא לאכילה ושתייה טפי מהנאה דאבר אחד, כדקס״ד לב״ש בפ״ב דביצה.⁠ד ודומיא דזיעה נמי דמותרת נמי בי״ט קודם גזירה, ואפי׳ הוחם בי״ט כדאמרי׳ התם בפרק אין צדיןה ואין עושין פחמין פשיטא למאי חזי לא נצרכא אלא למוסרן לאוליירין בו ביום ובו ביום מי שרי כדאמר רבא להזיע וקודם גזירה ה״נ להזיע וקודם גזירה, אלמא קודם גזירה מותר לגמרי ואפי׳ להחם להן בי״ט. ויש כאן שאלה כיון שרחיצת כל הגוף וזיעה כולן מותרין ואפי׳ להחם בי״ט, למה גזרו כלל עליהן בי״ט, ומאי איסורא אתי מינה, וא״ת משום שבת, אין ראוי לגזור י״ט אטו שבת בדבר של אוכל נפש. וי״ל כיון דבי״ט נמי איכא בהו איסור כגון מדיח קרקע וסךו א״נ סחיטה דאלונתיתז וכיוצא בהן, עשו י״ט כשבת לכך, ואינו מחוור.⁠ח ובתוס׳ט מפרשים רחיצת כל הגוף אינה צורך כל נפש ומן התורה הוא אסור דומיא דמוגמר הוא, אבל פניו ידיו ורגליו צורך כל נפש הוא וכן זיעה, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה מן התורה משום לתא דידה גזרו בהן. וסומכין דבריהן מן הירושלמיי דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ ומתרץ לאו משום דכת׳ אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ואלו דברי נביאות הן שרחיצת כל הגוף תאסר וזיעה תהא מותרת ורחיצת מקצת הגוף נמי מותר, ואדרבה הנאת כל הגוף טפי צריכא וטפי שריא דומיא דמדורה כדפרישית. ועוד מדקתני הכא בברייתאכ ואצ״ל חמין שהוחמו בי״ט דאסורין ברחיצת כל גופו, ואפי׳ אבר אבר משמע דאיסור דרבנן הוא כרישא.⁠ל והתם בירושלמי שרי כל גופו אברים אברים בהוחמו בי״ט אליבא דרב, אלמא רחיצת כל הגוף1 צורך כל נפש הוא. דמה לי בבת אחת מה לי אבר אבר לצורך כל נפש,⁠מ ומ״ש שם משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש וכו׳, טעמא דגזירה הוא לומר דלא משוינן אוכל נפש לשאר דברים. א״נ בירושל׳ לא שרו שאר הנאות וכן הסוגיא שלהם מוכחת שם. ואין לי להאריך בזה, דלגמ׳ דילן הדבר פשוט הוא דכל רחיצה וזיעה מותרת ואפי׳ להחם ול״נ2 טעמא דמילתא.
א. בתוס׳ כתבו דב״ש לית להו מתוך וזה צ״ע דמה ענין ראוין לשתיה לענין מתוך וכמו שהקשה בגלה״ש, וע״כ הוסיף רבנו דמאן דלית ליה מתוך ל״ל הואיל. והיינו דס״ל לרבנו דגם סברת הואיל אינה כצורך אוכל נפש ממש דמי יימר דמקלעי, ולא הוי אלא כשאר צורך יו״ט דלא הותר אלא לב״ה ומשום מתוך. ועי׳ בהגרע״א שתמה מפסחים מז, ב שהקשו בגמ׳ מברייתא דהמבשל גיד בחלב דיו״ט דאי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב והרי הך ברייתא אוקימנא בביצה כב״ש דלית להו מתוך, וע״כ חידש הריב״א בתוס׳ שם דאמרי׳ הואיל אפילו לב״ש, והיינו דהואיל הוי ממש כאוכל נפש. ואפשר לתרץ דיש ב׳ דיני הואיל, דבהואיל ומקלעי אורחין אף דהוי ספק מ״מ אם יבואו אורחין נמצא דהוי צורך או״נ ממש, אבל בראויים לשתיה אם נתיר לרחיצה הוי גדר מתוך משום דכיון דצריך לרחיצה, עיקר ההיתר דראוי לשתיה אבל כיון שבמציאות לא יקחו לאוכל נפש בהא הוי רק כצורך יו״ט ולא כאו״נ, וב״ש דל״ל מתוך לא ס״ל נמי האי הואיל. ועי׳ חתם סופר או״ח סי׳ קמו.
ב. ביצה כא, ב. לכאורה צ״ע דאמאי לא קאמר רבנו סברת ב״ה משום דס״ל מתוך, [ואכן כ״ה ברשב״א ובר״ן ביצה שם]. ונראה דהא לרבה דס״ל ביצה יב, א דר״ל דטעמא דב״ה משום דאין עירוב והוצאה וכו׳ ול״ל מתוך ע״כ מוכרח דהוא מטעם אוכל נפש [ועי׳ אבנ״ז ח״ב סי׳ תז]. מיהו בכתובות ז, א משמע דגם ענין מתוך אין הכוונה שכיון שהותרה מלאכה לצורך או״נ הותרה לכל הצרכים דהא אמרי׳ התם במוגמר כיון דאינו שוה לכל נפש לית ביה מתוך. וע״כ דע״י סברת מתוך כל שהוא צורך היום או הנאת היום הוי בכלל או״נ, וכ״מ ברמב״ם פ״א מהיו״ט הט״ז שיליף רחיצה וסיכה מאשר יאכל לכל נפש לכל שצריך לגוף, ועי׳ שעה״מ שם שתמה בזה, ועי׳ החינוך מצוה חר״צ שכ׳ שבכלל היתר צרכי נפש הוי רחיצה ומדורה ובמנ״ח תמה דהא כל זה הוי מטעם מתוך. ולפימש״כ גם היתר מתוך הוא מצד או״נ, ולאו דלא נאסר כלל. ועי׳ להלן הערה ק. ועי׳ אמרי בינה הל׳ יו״ט סי׳ ג וחזון יחזקאל לשבת כאן.
ג. ז, א.
ד. כא, ב.
ה. צ״ל פרק המביא [לב, א].
ו. עי׳ לקמן מ, ב אין מדיחין לסוך לו קרקע.
ז. עי׳ לקמן קמז, א.
ח. והיינו משום קושית הרשב״א דמהאי טעמא אפילו בחמי טבריה הו״ל למיסר דהדחת קרקע אפילו בחמי טבריה קאי כדלקמן, ועי׳ מיוחס לריטב״א.
ט. כאן ד״ה וב״ה, וביצה כא, ב ד״ה לא יחם.
י. בפרקין ה״ג.
כ. לקמן מ, א.
ל. במיוחס לריטב״א תירץ דא״נ להחם לכתחילה איכא איסורא דאורייתא אבל לרחוץ בחמין שהוחמו כבר בי״ט ההיא רחיצה מדרבנן בעלמא הוא דאסירא.
מ. מיהו תוס׳ ס״ל דאף דרחיצת כל גופו בב״א הוי מה״ת מ״מ אבר אבר מותר וכמש״כ הרשב״א דכיון דרחיצת אבר אחד צורך או״נ לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהתר רוחץ אלא שאסור מדרבנן. והנה לתוס׳ שכתבו דלחמם לצורך כל גופו הוי מה״ת, לכאורה צ״ל דרק באינם ראוים לשתיה הוי מה״ת, אבל בראויין לשתיה מותר מה״ת לפי מה דאית לרבה הואיל, ולפי״ז יש לתמוה דאפילו באינם ראויין לשתיה נימא הואיל דיהו ראויים לרחיצת ידים ורגלים של אורחין, וצ״ל דלא הוי דבר הרגיל ול״א בזה הואיל וכמש״כ תוס׳ בפסחים מו, ב שו״ר שכבר הקשה הגרע״א בתשובה סי׳ יז. ובחידושיו לביצה כא, ב הקשה דכיון דמותר להחם לפניו יו״ר א״כ מותר להרבות וכמש״כ תוס׳ כאן ע״ש, ועי׳ ציץ הקודש ח״א סי׳ לו לז באריכות, ואמרי בינה שבת סי׳ יח.
1. הגהת הגרא״ז: נמי מדאורייתא.
2. הגהת הגרא״ז: ולא ברירא.
הא דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה. שהוחמו לשתות קאמר, אבל אם הוחמו לרחיצה בלבד אסורין. ותדע לך, דהא בעינן לאוקומה מתניתין כבית שמאי ואילו במתניתין תנן ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, אלמא ראוין לשתיה אלא כיון שהוחמו לדעת רחיצה אסורין. ועוד דבית שמאי לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב, א-ב) וכל שכן דלית להו הואיל. אלא הכי קאמר אלא אם כן ראוין לשתיה, וראויין דהכא פירושו מוכנין.
ובית הלל מתירין. משמע דאפילו בית הלל לא שרו אלא לרגליו כלומר: למקצת גופו, אבל לרחוץ בהן כל גופו אסור, והכין נמי מוכחא כולה שמעתין דהכא.
ואיכא למידק, דהא ודאי מדשרו בית הלל להחם לרגליו מסבר סברי דהנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש ובכלל אשר יאכל לכל נפש (שמות יב, טז) הוא, ומהאי טעמא נמי הוא דשרו (ביצה כא:) מדורה להתחמם כנגדה מפני שהיא שוה לכל נפש וכל הנאה השוה לכל נפש הרי היא בכלל אשר יאכל לכל נפש כדאיתא בריש פרק קמא (דביצה) [כתובות] (כתובות ז.), וזיעה נמי דבר תורה מותרת קודם גזירה כדאיתא בהדיא במסכת ביצה בפרק המביא (ביצה לב.) וכדאיתא נמי לקמן בסמוך (שבת מ.), אלא שגזרו עליה מפני הבלנין שהיו מחמין ביומן והיו אומרים מערב שבת הוחמו וגזרו עליהן אפילו להזיע כדאיתא בסמוך, וכיון שכן ליכא איסורא דאורייתא כלל ברחיצת כל הגוף וכל שכן בזיעה, אם כן מפני מה אסרוה ביום טוב דהא ליכא גזירה כלל דמאי איסורא אתי מינה. ואם תאמר גזירה משום שבת, הא ליתא דליכא למיגזר כלל יום טוב אטו שבת בדברים של אוכל נפש.
ויש מפרשים, דכיון דאיכא ביום טוב נמי איסור במדיח וסך קרקע (שבת מ:) ואי נמי משום סחיטת אלונטית (שבת קמז.) עשו יום טוב כשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, דאי משום הא נגזור אפילו בחמי טבריא, שהגזירה ההיא שוה היא בחמי טבריא כמו בחמי האור.
אבל בתוס׳ אמרו דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה דאינה צורך כל נפש, אלא דומיא דמוגמר שנאסר מן הטעם הזה בפרק קמא דכתובות (כתובות שם), אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש, וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא, וכיון דרחיצת כל הגוף אסורה דבר תורה משום לתא דידה אסרו את הזיעה. והביאו ראיה מן הירושלמי (דפרקין ה״ג) דבעי התם מותר לשתות ואסור לרחוץ, ומתרץ משום דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והתם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו אבר אבר.
ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז״ל נצטרך לומר, דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה, אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ, אלא שאסור מדרבנן. והיינו דלקמן בסמוך (שבת מ.) משמע בברייתא דרחיצת כל גופו אבר אבר אינה אסורה אלא מדבריהם, מדקתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב, כלומר: דאסורין ברחיצת כל הגוף ואפילו אבר אבר, דאלמא משמע דאסור מדרבנן קאמר ברישא.
בד״ה אלא אם כן ראויין כו׳ דהא לית להו מתוך כו׳. נ״ב היינו פ״ק דביצה דף יג:
בא״ד והיינו טעמא שהבלנים חשודין כו׳ כצ״ל. ונ״ב הכי פירושו מאחר דב״ש אסרי להחם מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואפ״ה התירו כשמחמם לשתיה והותיר לפניו ידיו ורגליו ואע״פ שהמבשל לחולה אסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו הכא התירו משום שמחת יום טוב כמו ממלאה אשה קדירה של בשר אע״פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכמו שפירשו התוס׳ בפרק קמא דגיטין א״כ אמאי לא שרי בית שמאי נמי להותיר אף כשיעור רחיצת כל גופו דהא ב״ש הוו קודם גזירה שגזרו על רחיצה בחמין ביום טוב אפילו בחמין שהוחמו בעיו״ט על כן משני דהיינו טעמא דאפילו בימי ב״ש לא רצו להקל ולהתיר שירבו כדי שיעור רחיצה כי הבלנים הם לעולם היו חשודין כו׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אלא א״כ ראויין לשתייה נראה לר״י דוקא שמחמם אותם לצורך שתייה כו׳ ונראה לר״י דיוכל לחמם כו׳ עס״ה. נראה דכל עיקר דברי ר״י בזה לאו משום דטעמייהו דבית שמאי אתא לאשמעינן אלא משום דמדבית שמאי נשמע לבית הלל כיון דב״ש ע״כ לא שרי בראויין לשתייה אלא כשמחמם אותם לצורך שתייה כדמוכח מסוגיא דביצה ומסוגיא דשמעתין ואפ״ה משמע דלא שרי ב״ש אלא פניו ידיו ורגליו אבל רחיצת כל גופו כגון שמחמם הרבה יותר מכדי שתייה אסור אף על גב דפניו ידיו ורגליו שרי כה״ג כדמוכח בפ׳ הדר ואם כן ע״כ דהא דאסור ברחיצת כל גופו כה״ג היינו משום דהבלנין חשודין נמי בכך וא״כ מדבית שמאי נשמע לב״ה דהא לא אשכחן דפליגי ב״ש ובית הלל אלא באין ראויין לשתייה אבל בראויין לשתייה ולענין רחיצת כל גופו לא אשכחן דפליגי וכ״ש דהתם טעמא אחרינא איכא משום גזירת הבלנין כנ״ל ודו״ק:
בד״ה וב״ה מתירין כו׳ וגזרו על הזיעה ביום טוב כמו בשבת כו׳ ואם כן משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה דאל״כ לא היו גוזרין על הזיעה עכ״ל. משמע דפשיטא להו דהבערה לרחיצה ביום טוב אסור מדאורייתא וכבר כתבתי שהרי״ף ז״ל בפ״ב דביצה שם כתב בשם הגאונים דהבערה לרחיצה ביום טוב אינו אסור אלא מדרבנן ע״ש דמשו״ה פסקו דבחמין שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו ולפי זה צריך לומר שסובר דמה שהיו גוזרין על הזיעה משום רחיצה כדלקמן לא חשיב גזירה לגזירה משום דאי לאו הא לא קיימא הא דאכתי היו רוחצין בחמין שהוחמו ביום טוב ואמרו מזיעין אנחנו כדלקמן משא״כ לגזור ולאסור בחמין שהוחמו מערב יום טוב אטו חמין שהוחמו ביום טוב סברו הגאונים והרי״ף דהוי גזירה לגזירה כיון דהבערת הבלנין ענין מפורסם הוא ולא מסתבר ליה להחמיר כה״ג כיון דלדידהו רחיצת כל גופו נמי הוי דבר השוה לכל נפש ומה שהביאו התוס׳ ראיה מהירושלמי והיינו ממאי דאיתא בירושלמי דאמר בר קפרא לתלמידיו בטעם איסור רחיצה ביום טוב והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם י״ל דהגאונים והרי״ף סוברים דאינו אלא אסמכתא בעלמא משום שדומה לדבר שאינו שוה לכל נפש ואתי לזלזולי בשאר מלאכות כה״ג. ולכאורה מלשון הירושלמי עצמו שם מוכח כן דהא גרסי׳ התם חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת פליגי רב ושמואל אי שרי לרחוץ כל גופו אברים אברים או לא ומדלא קאמר חמין שהוחמו מעי״ט כי היכי דקאמר חמין שהוחמו מערב שבת אלמא דלענין ערב יום טוב יש לחלק בין יום טוב לשבת ממילא דאפילו כל גופו מותר דהא לקושטא דמילתא אין לחלק בין רוחץ אבר אבר או כולו כאחד כדאיתא לקמן בשמעתין דתניא כוותיה דשמואל. ובאמת הרשב״א ז״ל בחידושיו הקשה על שיטת התוספת שסוברין דרחיצת כל גופו ביום טוב דאורייתא א״כ מ״ט דמ״ד דמותר לרחוץ כל גופו אבר אבר ונדחק ליישב אבל לפמ״ש בשיטת הרי״ף והגאונים א״ש דכיון דבי״ט אינו אלא מדרבנן דאתי למיטעי דלאו דבר השוה לכל נפש היא ואתי לזלזולי בשאר איסורין כה״ג א״כ ברחיצת אבר אבר מינכרא מילתא טובא דאפילו רחיצת כ״ג כא׳ אסור ותו לא אתי לזלזולי בשאר מלאכות כנ״ל בשיטת הרי״ף והגאונים ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:
בא״ד ואומר ר״י בשם ריב״א דרחיצה אינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות כו׳ עכ״ל. ולכאורה מה שכתבו דאינו תענוג ל׳ מיותר הוא דאפילו אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש דאטו משום שיש בו תענוג מיגרע גרע אלא אפשר דלקושטא דמלתא משמע להו דאינו לתענוג. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דנ״מ לדינא לענין לעשן הטואב״ק ביום טוב שרוב העולם נוהגין היתר וכמה חכמים גדולים עושין כן והייתי רגיל לאסור לפי שיטת התוס׳ דהכא דרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא משום דמיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש. אע״ג דאמרינן לקמן ראה שאין הדבר עומד ופירש״י שאין הציבור יכולין לקבל אלמא שרגילין היו הרבה במרחצאות עד שלא היו יכולין לעמוד בהן ואפ״ה מיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש כיון שיש כמה וכמה בני אדם שאין רוחצין ומש״ה לא דמי לאכילה ושתיה וכיוצא בו. א״כ כ״ש בעישון הטובא״ק אדרבה כמה וכמה ב״א מתרחקים מהם וא״כ לא הוי דבר השוה לכל נפש וכן ראיתי לבעל מ״א בהלכות יום טוב סימן תק״ד סק״ד שאוסר בפשיטות ולא הביא שום ראיה:
אמנם מתוך דברי התוס׳ דהכא דמחלקין בין רחיצה לזיעה משום דרחיצה אינו אלא לתענוג וזיעה לבריאת הגוף. וא״כ נראה דעישון הטובא״ק נמי הוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה אם כן אף שיש חושבין אותו לתענוג אפ״ה אין לאסור בשביל כך כדפרישית דאטו משום שהוא נמי לתענוג מיגרע גרע ואי משום שיש שאין רגילין בו אפ״ה לא גרע מזיעה דודאי כמה וכמה ב״א אין רגילין בכך אפ״ה שרי מדאורייתא ולא אסרו חכמים אלא משום רחיצה וגזירת הבלנין כנ״ל ועיין בק״א:
ואולם אם כן אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ששנינו בה שאם היה זה ביום טוב, הרי דין המים כחמין שהוחמו ביום טוב באמצעות האש, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, הרי שאף ביום טוב אסורה רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין אלה. אם כן לימא תנן סתמא [האם לומר שנשנתה סתם משנה] כשיטת בית שמאי? דתנן כן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליו ביום טוב אלא אם כן ראויין הם אף לשתיה, ובית הלל מתירין. הרי שמותר לדעת בית הלל לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת רגלים, ולפי הפירוש שפירשנו את המלה ״רחיצה״ במשנה (פניו ידיו ורגליו), נמצא שמשנתנו היא כדעת בית שמאי. והדבר תמוה ביותר, שכן נדחתה שיטה זו מן ההלכה ואינה מוזכרת אלא לעתים רחוקות כמשנה סתמית!
However, if so, say the latter clause of the mishna: On a Festival, the legal status of the water is like that of water that was heated by fire on a Festival, and it is prohibited for bathing and permitted for drinking. Even on a Festival, washing one’s face, hands, and feet is prohibited with this hot water. If so, let us say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Beit Shammai. As we learned in a mishna, Beit Shammai say: A person may not heat water for his feet on a Festival unless it is also fit for drinking, and Beit Hillel permit doing so. According to Beit Hillel, it is permitted to heat water on a Festival for the purpose of washing one’s feet. According to the proposed interpretation of the term bathing in the mishna, as referring to washing one’s face, hands, and feet, our mishna is in accordance with the opinion of Beit Shammai. This is problematic, as the halakhic opinion of Beit Shammai is rejected and only rarely cited in an unattributed mishna.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״ראָמַר רַב אִיקָא בַּר חֲנַנְיָא: לְהִשְׁתַּטֵּף בָּהֶן כׇּל גּוּפוֹ עָסְקִינַן, וְהַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא: ג״לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם כׇּל גּוּפוֹ בֵּין בְּחַמִּין וּבֵין בְּצוֹנֵן, דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר; ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּחַמִּין – אָסוּר, בְּצוֹנֵן – מוּתָּר.״

Rav Ika bar Ḥananya said: In our mishna, we are dealing with water that was heated in order to rinse one’s entire body with it. Rinsing does not have the same legal status as bathing. And that which we learned in the mishna: Water that was heated on Shabbat is prohibited for bathing, from which it can be inferred that water heated before Shabbat is permitted for bathing on Shabbat, is in accordance with the opinion of this tanna, the opinion of Rabbi Shimon in the Tosefta. As it was taught in a Tosefta: One may neither rinse his entire body with hot water, even if it was heated before Shabbat, nor with cold water; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon permits doing so even with hot water because it was heated before Shabbat. Rabbi Yehuda says: With hot water, it is prohibited; with cold water, it is permitted. According to Rabbi Shimon, it is completely prohibited to rinse with water that was heated on Shabbat itself. Consequently, our mishna, which does not differentiate between hot and cold water, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוקימנא הא דתנן: אסור ברחיצה – להשתטף בהן כל גופו, ור׳ שמעון הוא, דשרי בחמין שהוחמו מערב שבת להשתטף. דתניא: אסור להשתטף בין בחמין בין בצונן, דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מתיר. רבי יהודה אומר: בחמין – אסור, בצונן – מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להשתטף – שנותן על גופו ומשתטף.
והאי תנא – ר׳ שמעון היא דמתיר להשתטף כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע״ש והיינו דקאמר כחמין שהוחמו בשבת אסור הא שהוחמו מאתמול שרי ואי בי״ט כחמין שהוחמו בי״ט ואסור ברחיצה דאפי׳ בית הלל לא שרי להחם בי״ט אלא לפניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף כל גופו לא.
לא ישתטף – בשבת.
בין בחמין – ואפי׳ הוחמו בחול.
בין בחמין בין בצונן – נראה לר״י דהיינו אפי׳ חמין שהוחמו מע״ש דהא אוסר אפי׳ צונן ומסתמא בהנך חמין אסיר ר׳ יהודה ועוד דמסתמא לא מיירי בדעבדי איסורא והאי תנא הוא דקאמר היינו ר״ש ועוד אומר ר״י דיש להוכיח דבחמין שהוחמו מע״ש פליגי דאמר בפרק חבית (לקמן דף קמז. ושם) מה חמי טבריא חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף אפי׳ לכתחילה מני ר״ש היא דתניא לא ישתטף כו׳ ואי בשהוחמו בשבת פליגי אבל מערב שבת שרי ר׳ יהודה אמאי צריך לאוקמה כר״ש לוקמה כר׳ יהודה ובהוחמו מע״ש דהא דומיא דחמי טבריא קתני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ישתטף וכו׳. שיתן על ראשו ועל רובו אפי׳ בצונן, דגזרינן צונן אטו חמין.
לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי רבי מאיר וכו׳. שמועה זו כולה נתחבטו בה הראשונים ורבו פירושיה. והנכון שנאמר, כי חמין אלו שנחלקו עליהם בברייתא הם שהוחמו מערב שבת. וכן נראה לי לדקדק מן התוספתא (פ״ד ה״ג) ששנו שם כברייתא זו ושם מצאתי סיפא דברייתא זו: אמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו ממלאין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שיקרה אלמא חמין שאסר רבי יהודה היינו אפילו הוחמו מערב שבת. והכי פירושה: דרבי מאיר דאסר בין בחמין בין בצונן משום דאית ליה גזירת מרחצאות אפילו בצונן, לפי שדרכן של רוחצין להשתטף בצונן אחר רחיצה, וכדאמרינן לקמן (שבת מא.) רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן, ורבי יהודה נמי אית ליה גזירת מרחצאות ודוקא בחמין אבל בצונן לא, משום דהרבה פעמים אדם נותן עליו צונן כדי להקר, ורבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל בחמין שהוחמו מערב שבת, ומתניתין רבי שמעון היא, ואסורין ברחיצה דקתני לא רחיצה ממש אלא שיטוף, וחמין שהוחמו בשבת אסורין הא מערב שבת מותרין ואפילו להשתטף בהן כל גופו, וברייתא דקתני חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ההיא ברחיצה ממש ודברי הכל, ואם תמצי לומר בשטיפה רבי מאיר ורבי יהודה היא ודלא כרבי שמעון.
נתינת מים על ראשו ורובו והוא הרמוז כאן במילת שטיפה דינה כרחיצה עצמה ולא עוד אלא שהחמירו בה אף בצונן מפני ששטיפת הצונן הוראה שכבר רחץ בחמין ויש בה משום מראית העין ומ״מ הלכה כרבי יהודה שהתירה בצונן שאין מחמירין בשטיפה במקום שאף הרחיצה מותרת ושטיפת חמין מיהא אסורה כרחיצה ולא סוף דבר בכלי שהוא רחיצה ממש אלא אף בקרקע ר״ל שיושב בקרקע ונותנין עליו מים דרך ראשו ולפי דרכך למדת שהגירסא הנכונה במסקנת סוגיא זו מחלקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור ופי׳ הסוגיא שתחלה אמרו מחלקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר והקשו ממעשה של טבריא שהיה בקרקע ואסרו ברחיצה והוא הדין לשטיפה ותירץ מחלקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור והואיל ופסקנו כר׳ יהודה בין בכלי בין בקרקע בחמין מיהא אסור ובצונן מותר וי״מ אותה על רחיצה עצמה כלומר מחלקת בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות שאין אדם חושד שהוחמו בשבת שחומם משתמר בהם ומעלים על דעתם שמאתמול הוחמו ומתוך כך התיר ר׳ שמעון אף בחמין כל שהוחמו מערב שבת אבל בכלי דברי הכל אסור שהרי הכל יודעים שאלו הוחמו מבערב לא היה חומם משתמר בהם כ״כ ולענין פסק לא הוצרכה לנו אלא להתיר את הצונן בין בשטיפה בין ברחיצה הא בחמין אסור על הדרך שביארנו ואע״פ שבסוגיא זו העמדנו סתם משנתנו בשטיפה כל גופו במים שהוחמו בשבת וכר׳ שמעון אין הלכה כן ואי אתה פוסק כמשנתנו אלא על הדרך שפירשנוה ויש אוסרין שטיפה בצונן בכלי ומפרשים אבל בכלי דברי הכל אסור אפי׳ בצונן ולא יראה כן:
רש״י בד״ה והאי תנא כו׳. ואפי׳ ב״ה כו׳ אלא לפניו ידיו כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב איקא בר חנניא: במים שהוחמו להשתטף (לשטוף) בהן את כל גופו עסקינן [עוסקים אנו] במשנתנו, ודבר זה אין דינו כרחיצה, ומה ששנינו במשנה שאלה שהוחמו בשבת אסורים ברחיצה ומשמע שאלה שהוחמו בערב שבת מותרים ברחיצה בשבת, הרי כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, שיטת ר׳ שמעון בתוספתא. דתניא כן שנינו בתוספתא]: לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין אף שהוחמו מערב שבת ובין בצונן, אלו דברי ר׳ מאיר, ור׳ שמעון מתיר בשניהם, אף בחמים, כיון שהוחמו מערב שבת. ר׳ יהודה אומר: בחמיןאסור, בצונןמותר. ולדעת ר׳ שמעון במים שהוחמו בשבת עצמה אסורה הרחיצה כלל, ואם כן משנתנו שאינה מבחינה בין חמין וצונן כשיטת ר׳ שמעון היא.
Rav Ika bar Ḥananya said: In our mishna, we are dealing with water that was heated in order to rinse one’s entire body with it. Rinsing does not have the same legal status as bathing. And that which we learned in the mishna: Water that was heated on Shabbat is prohibited for bathing, from which it can be inferred that water heated before Shabbat is permitted for bathing on Shabbat, is in accordance with the opinion of this tanna, the opinion of Rabbi Shimon in the Tosefta. As it was taught in a Tosefta: One may neither rinse his entire body with hot water, even if it was heated before Shabbat, nor with cold water; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon permits doing so even with hot water because it was heated before Shabbat. Rabbi Yehuda says: With hot water, it is prohibited; with cold water, it is permitted. According to Rabbi Shimon, it is completely prohibited to rinse with water that was heated on Shabbat itself. Consequently, our mishna, which does not differentiate between hot and cold water, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּכְלִי, אֲבָל בְּקַרְקַע – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְהָא מַעֲשֶׂה דְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא בְּקַרְקַע הֲוָה, וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן? אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: דמַחֲלוֹקֶת בְּקַרְקַע, אֲבָל בִּכְלִי – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

Rav Ḥisda said: This dispute over washing with water heated before Shabbat is specifically with regard to water in a vessel, as one might mistakenly think that it was heated on Shabbat, and there is then concern lest one permit the use of water heated with fire on Shabbat. However, when the water was collected in the ground, everyone agrees that it is permitted. The Gemara challenges this: Wasn’t the incident involving the people of Tiberias with regard to water in the ground, and nevertheless the Sages prohibited it? Rather, if this was stated, this is what was stated, i.e., this is the correct version of Rav Ḥisda’s statement: This dispute is specifically when the water is collected in the ground. However, when it is in a vessel, everyone agrees that it is prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכלי – דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין.
אבל בקרקע – כגון אמבטאות של מרחצאות והן חמי האור.
מותר – דבטלי להו מתורת חמין.
והא מעשה דאנשי טבריא כו׳ – אלמא במילתייהו קיימי.
והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו – הקשה ה״ר אליעזר ממי״ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כדקתני כחמין שהוחמו בשבת משמע דבהוחמו מע״ש שרי והכא בהוחמו מע״ש פליגי כדפרישית ומפרש הר״ר יוסף דס״ל להש״ס מדמחמיר ר״מ כ״כ דאוסר אפי׳ צונן מחמיר נמי לאסור ע״ש אטו שבת ולהכי פריך והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו בהוחמו בשבת ורב חסדא קאמר אבל בקרקע ד״ה מותר אפי׳ בהוחמו בשבת דהא לר״מ אי הוה אוסר להו בהוחמו בשבת בהוחמו מע״ש נמי הוה אוסר וקשה דר״מ אוסר להשתטף בצונן אפי׳ בקרקע כדמסיק דבקרקע פליגי ובפרק שמונה שרצים (לקמן דף קט. ושם) משמע דשרי דקאמר התם רוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ורמינהו רוחצין במי טבריא ובים הגדול כו׳ ומוקים בתרייתא כר׳ מאיר וי״ל דבקרקע דהכא דאסר היינו דומיא דכלי דדמי לרוחץ בחמין והתם בנהר התירו שנראה כמיקר בנהר ואפי׳ בחמי טבריא לא דמי לאדם רוחץ בחמין.
אמר ר״ח: מחלוקת בכלי – פירוש: רב חסדא לאו אשטיפת חמין קאי, [דבשטיפת חמין ליכא הפרש בין בקרקע בין בכלי, לא למאן דאסר ולא למאן דשרי]⁠1, אלא אצונן. מחלוקת בכלי, שמתוך שהמים מועטין נראה כמפשיר מים שעליו, אבל בקרקע, שהמים צונן מרובין, אינו כמפשיר מים אלא כמיקר גופו, ומותר.
ואקשינן עלה: והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוא. שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, והדבר ידוע שלא עשו להחם את הצונן אלא לצנן את החמין. ועל מה אסרו להם חכמים, שעשאום כחמין שהוחמו בשבת, דאלמא, כה״ג בשבת אסור. והלא ידוע שלא עשו אלא להקר ולצנן [את המים. ולא מרחיצת אנשי טבריא קא מקשינן עליה דר״ח, אלא מהבאת הצונן לתוך החמין, שהוא ידוע שלא עשו אלא להקר ולצנן את המים],⁠2 והיה בקרקע, ואסרו להם חכמים.
אלא אי איתמר הכי איתמר. אמר ר״ח: מחלוקת בקרקע, אבל בכלי דברי הכל אסור. ומתני׳ דקתני דאסרו להם חכמים לאנשי טבריא, כר״מ, דאסר אפילו בצונן ואפילו בקרקע. אבל בשטיפת חמין סבר לה כר״ש דשרי, ולא גזר בה משום גזירת מרחץ. והיינו דקתני, כחמין שהוחמו בשבת, אסורין ברחיצה, דהיינו שטיפה, הא חמין שהוחמו מע״ש, שרו, כר״ש. והאי תנא סבר לה כר״ש בחמין וכר״מ בצונן, ונמצאו ד׳ מחלוקות בדבר.
ומדקי״ל כר׳ יהודה, דאמר, בחמין אסור בצונן מותר, אסתייעא לן כעולא, דאמר, הלכה כאנשי טבריא. ולא סמכינן על ר״נ, דאמר, כבר תברינהו אנשי טבריא לסלונייהו.
ולא מדמינן לה להטמנה בדבר המוסיף, כדמדמה לה ר״ח אליבא דרבנן. שהרי לא עשו להחם את הצונן, אלא לצנן את החמין. אע״פ שהטמנה בדבר המוסיף אסורה מבעוד יום, התם הוא דכל בישול וכל הטמנה אסור משחשכה. אבל הכא, דכה״ג שרי ואפילו בשבת, לא אסרינן בהבאת סילון של צונן לתוך של חמין אפילו מבעוד יום.
ומה שאסרו להם חכמים אינו3 כהלכה. לא בהבאת צונן לתוך החמין, שיהיו אסורין כחמין שהוחמו בשבת, משום דקיי״ל כר׳ יהודה דקא שרי שטיפה בצונן בקרקע, וכמו שביארנו טעם הדברים למעלה, דהא בהא תליא. וגם במה שיצא מדקדוק דבריהם, שאמרו, כחמין שהוחמו בשבת, הא חמין שהוחמו מע״ש מותרין בשטיפה. גם בזו אין הלכה כחכמים, מאחר שעמדה ההלכה כר׳ יהודה, דאסר שטיפה בשבת בחמין שהוחמו מע״ש. ומה שכתב הרי״ף, והלכתא כר״נ, ליתא.
ויש ספרים שכתוב בהן: אמר ר״ח, מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל אסור. והא מעשה דאנשי טבריה דבקרקע הוה, וטעמא דבשבת, הא מע״ש שרי. אלא אמר ר״ח, מחלוקת בקרקע, אבל בכלי דברי הכל מותר.
ואלה הספרים חדשים, מקרוב באו הגהותיהם. ואין הגירסא כך בכל הספרים [הישנים ולא בספרי הגאונים. ואילו]⁠4 היתה גירסת הספרים הללו נכונה יותר, היה לנו קשה בדברי הרי״ף, שהוא כתב כך בהלכות: אמר ר״ח, מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור.
1. הוגה ע״פ כתי״ו
2. הוגה ע״פ כתי״ו
3. הוגה ע״פ כתי״ו
4. הוגה ע״פ כתי״ו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחלוקת בקרקע. כגון אמבטאות של מרחצאות, אע״פ שהן חמי האור לא יחשדו אדם שהוחמו בשבת, שהרי טבעם להשתמר חמימותם יום או יומים, ומשום הכי מתיר ר׳ שמעון אפי׳ בחמין.
אבל בכלי. שאין משתמר חמימותם כל כך, יחשדו אדם שנתחממו בשבת, ובהא אפי׳ ר׳ שמעון מודה. ור׳ יהודה שהוא מכריע אסר בחמין ושרי בצונן. הילכך בחמין להשתטף כל גופו אסור בין בכלי בין בקרקע. והא לא איצטריך לרב אלפסי ז״ל לאיתויי, דהא פסקינן בסמוך כשמואל דלא שרי [כל גופו] בחמין שהוחמו מערב שבת אלא פניו ידיו ורגליו, כל שכן להשתטף בהן כל גופו, אלא איפשר שבא להשמיענו דהלכה כר׳ יהודה דבצונן שרי כל גופו.
ה״ג וכ״כ בכל הנוסחאותא א״ר חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד״ה מותר והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן אלא אי איתמר וכו׳ – וה״פ, מחלוקת דחמין בכלי, שר״מ ור״י אומרים אסור משום גזירת מרחץ, לפי שהרואים אומרים היום הוחמו ואתי למיחם חמין בשבת, כגון ליתן צונן בחמין כדי שיוחמו, אבל בקרקע ד״ה מותר, דלא מוכחא מילתא שהן חמי האור וליכא למיגזר.⁠ב ואקשי׳ והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן. פי׳ רבנן דאמרן, דרבנן דפליגו עליה דר״ש אסרו אפי׳ הוחמו מע״ש, ומתני׳ ר״ש הוא אבל רבנן אסרו אפי׳ להשתטף ואפי׳ בקרקע.⁠ג וא״ת נהדר ונימא מתני׳ רבנן נמי הוא, ובקרקע נמי דברי הכל היא כרב חסדא. אין הכי נמי אלא אנן מסוגיא דשמעתא אקשי׳ דהא אסכימו רבנן דמתני׳ ר״ש ורב1 ד דהוא רביה דר״ח אמרה, ולא פליג ר״ח ארביה. והדריה ואמריה אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בקרקע דר״ש סבר בשטיפה בקרקע ליכא משום גזירת מרחצאות, דכיון דבקרקע הוא ולא עביד נמי אלא שטיפ׳ אינו נראה כמי שהוחמו בו ביום, שאפי׳ בצונן אדם משתטף כמה פעמים. ועוד שהוא בקרקע ונראה כצונן. אבל בכלי ד״ה אסור אפי׳ שטיפה שהוא נראה כמיחם שפינהו עכשיו מן האש, שכן דרך הרוחצים לעשות ואיכא למיגזר בי׳. ונוסחי בהך שמעתא משבשן טובא, ואיכא דגריס לה כולה איפכא,⁠ה ולא סמכי׳ עליה, משום דחזינן לגאונים ור׳ יצחק ז״ל דפסקו מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד״ה אסור, אלמא [לישנאו בתרא הכי. ואפשר דגרסי׳ מעיקרא מחלוקת בכלי אבל בקרקע2 כדכתיב במקצת נוסחי], והיינו דאקשי׳ והא מעשה דאנשי טבריא בשבת הוה ואסרי להו רבנן להביא סילון של צונן באמבטי של חמין לשתייה ורחיצה, אלמא אם אינן מביאין אותו דלא הוי חמין שהוחמו בשבת שרי, אלא אי אתמר הכי אתמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד״ה אסור, כלומר איפכא אתמר, וצ״ע בספרי הגאונים ז״ל, ושוב פירשתי השמועה בטעמא ובגרסתה בספר המלחמות יפה יפה.
א. זו היא הגירסא שלפנינו, ועיין בעל המאור.
ב. במלחמות ביאר רבנו: שבא ר״ח ופליג בשטיפת החמין שלא שנו אלא במשתטף כל גופו בתוך כלי שזה קרוב לרוחץ אבל ברוחץ עליו מים ביד כשהוא עומד ויושב בקרקע ד״ה אין בו משום גזירת מרחצאות וכשטיפת מקצת גופו דמי ומותר בין לר׳ יהודה בין לר׳ שמעון. מיהו ר״מ ודאי אינו מודה שהרי אסר אפילו שטיפת צונן אע״פ שהרחיצה מותרת בו. ואפשר לפרש שאפילו ר״מ מודה שלא אסרו שטיפה אלא משום שטיפת החמין מפני שהכל ממנהג המרחצאות הוא ובקרקע שהחמין מותרין אף בצונן לא גזרו.
ג. רבנו מיישב קושית התוספות דהתם בהוחמו בשבת ע״ש, וע״ז ביאר רבנו דאע״פ שמיקל ר״ש דאוקימנא מתני׳ כוותיה בהוחמו בע״ש מ״מ אוסר בהוחמו בו ביום, והוחמו בע״ש לר״מ ור״י הוי כהוחמו בשבת לר״ש, והלכך כדרך שאסרו לרבי שמעון בשבת ואפילו בקרקע ה״נ לר״מ ורבי יהודה אפילו כשהוחמו מע״ש, ועי׳ מלחמות רשב״א וריטב״א.
ד. עי׳ הגהת הגראז״ל. מיהו ברשב״א ובריטב״א כתבו דמקצת ספרים יש דגרסי רב איקא אמר רב.
ה. עי׳ מאור שהביא גירסה זו.
ו. קטע זה נשמט בכי״מ.
1. הגהת הגרא״ז: בגמ׳ הגירסא רב איקא.
2. הגהת הגרא״ז: ד״ה אסור.
הכי גרסינן: אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר. וכן היא ברוב הספרים, וכן היא גירסתן של גאונים ז״ל. והכי פירושא: מחלוקת בנוטל בכלי ונותן על גביו, לפי שדרכן של רוחצין בכך לאחר שהזיעו נותנין עליהם מים חמין בכלי, וכדמוכח בברייתא דמרחץ שפקקו נקביו (כ)⁠דמייתינן בסמוך (שבת מ.), אבל בקרקע אין דרך הרוחצין להשתטף במים הנתונין בקרקע.
והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה. כלומר: שהיו אותן מי הסילון נגרין בעומק שבקרקע, ואפילו הכי אסרו חכמים להשתטף בהם בשבת.
ואם תאמר מאי קושיא ההיא בחמין שהוחמו בשבת אבל הוחמו מערב שבת מותרין. לא היא, דהכא קא מקשה הכי, והא מעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים מפני שהוחמו בשבת ואוקימנא כרבי שמעון, והוחמו מערב שבת לרבי מאיר ורבי יהודה הויא כהוחמו בשבת לרבי שמעון, והלכך כדרך שאסרו לרבי שמעון בשבת ואפילו בקרקע הכי נמי לרבי מאיר ורבי יהודה אפילו כשהוחמו מערב שבת. ואם תאמר ליהדר ולימא מתניתין בקרקע וככולי עלמא. יש לומר דאמאי דאוקימנא לה כרבי שמעון סמיך ולא בעינן דליפלוג רב חסדא אמאי דאמר רב איקא. ועוד דמקצת ספרים יש דגרסי רב איקא אמר רב, ולא פליג רב חסדא עליה דרביה, ולפיכך ניחא לן טפי לאפוכה לדרב חסדא ואמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי דברי הכל אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפירש״י בד״ה בכלי דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדת האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין עכ״ל. ולכאורה לשון רש״י תמוה דלכאורה משמע דחמין שהוחמו בע״ש אפילו לענין רחיצה לא נאסר אלא משום גזירת הבלנין כדאיתא לקמן שהיו מחממין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו וא״כ משמע דלענין משתטף נמי משום האי טעמא אסרוה ולא משום גזירת הרואים וכל שכן דמ״ש ואתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין נראה יותר תמוה דמאי שנא מכולה שמעתין דלעיל בהא דאמרינן דגזרינן אטו תולדת אור דלא שייך הך מילתא כלל דאתו לאיערובי צונן בחמין ואפ״ה גזרינן. מיהא בהא מצינו למימר דדוקא לעיל שייך למיגזר אטו תולדת אור גרידא היינו שיצלה ביצה בצד המיחם בשבת דאתו למיטעי דלעולם לא מיחזי כמבשל אלא ע״ג אור ממש וכן אפילו במיחם עצמו או בקדירה עצמה בשעה שהאור מהלכת תחתיו דהוי נמי מבשל גמור כיון שעיקר הבישול על ידי האור מה שא״כ בצד המיחם אתי למיטעי ולומר דלא הוי כמבשל כיון שעיקר הבישול נראה שהוא מחמת המיחם עצמו וכהאי גוונא נמי שייך לפרש הא דלא יטמיננה בחול ובאבק דרכים שהיא תולדת חמה אטו סיד רותח דמיחזי כתולדת אור כיון שעיקר הצליה מחמת הסיד עצמו משא״כ הכא לענין חמין שהוחמו מערב שבת לא משמע ליה לרש״י לפרש דהרואה אומר היום הוחמו דמהיכא תיתי הרי לא נחשדו ישראל על השבתות לבשל ממש בשבת משום הכי מפרש רש״י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין דכיון שאותן החמין לא נתחמם אלא ע״י כלי שעל האש הנך חמין מיחזי כתולדות אור וסבר דשרי. והשתא לפ״ז אתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן בגזירת הבלנין עצמה שהתחילו להחם בשבת והקשה הרשב״א ז״ל אטו מי נחשדו ישראל על השבתות ולמאי דפרישית בשיטת רש״י א״ש שהבלנין לפי שהיו צריכים מים הרבה ולא הספיק להם היו מערבים צונן בחמין וסברו דליכא איסורא כ״כ (ועין מה שאכתוב בזה לקמן במעשה דהבלנין) אלא דאכתי מה שכתב דהרואה אומר היום אכתי אינו מדוקדק דהא לקמן משמע דהכל מגזירת הבלנין היא. ונלע״ד בזה דנהי דלפי האמת משמע דהאי דלא ישתטף נמי משום גזירת הבלנין הוא מדאסרינן אפילו צונן והיינו לפי המסקנא דהכא דעיקר מחלוקת בקרקע משא״כ למאי דס״ד מעיקרא דר״ח אמר מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד״ה מותר א״כ ע״כ לאו משום גזירת הבלנין הוא דהא פירש״י דקרקע היינו כגון אמבטאות ומרחצאות אם כן אדרבה בכה״ג שייך יותר גזירת הבלנין לכך הוצרך רש״י לפרש דלמאי דס״ד השתא סבר דלענין להשתטף לא שייך גזירת הבלנין אליבא דר״ש ור״י אלא דאפ״ה פליגי בכלי משום חששא דהרואה אומר היום הוחמו ואתי לעירובי צונן בחמין. מיהו לפ״ז האי ד״ה אר״ש ור״י קאי אבל ר״מ דאוסר אפילו בצונן נראה דודאי סבר טעמא דלא ישתטף נמי משום הבלנין דלפי שהוצרכו לגזור לגמרי על רחיצה גזרו נמי שלא להשתטף כלל כנ״ל ועיין עוד בסמוך:
בגמרא והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא ממעשה דאנשי טבריא הא ר״ח גופא אמר לעיל דהא דאסרו להו רבנן לא״ט היינו משום איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל וא״כ לא דמי כלל להך ברייתא דלא ישתטף דלא איירי כלל מענין הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואף למאי דפרישית לעיל במשנתינו בל׳ רש״י בד״ה אם בשבת שמפרש אותן שבאו בשבת והיינו משום דסבר דמשקלא וטריא ומסוגיית הש״ס דלעיל משמע דבאמת לא קיי״ל כר״ח אלא דמה שאסרו חכמים לא״ט היינו כ״ש התוס׳ בכוונת רש״י דעיקר האיסור של אנשי טבריא היינו משום שהן מערבין הצוננין בחמין בשבת. וא״כ לפ״ז הוי דמי לגמרי להך ברייתא דלא ישתטף דלמאי דמפלגינן השתא מחלוקת בכלי היינו כמו שפירש״י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין וכיון דלפום האי טעמא בעי למימר דבקרקע ד״ה מותר א״כ מקשה הש״ס שפיר ממעשה דאנשי טבריא דמשמע דאע״ג דבקרקע הוי אפ״ה גזרינן דאתו ליתן צונן בחמין בתולדות האור וא״כ כ״ש דבתולדות אור ממש אסור אפילו בקרקע. אלא דאכתי א״א לפרש כן כיון דהכא אליבא דרב חסדא קיימינן ור״ח גופא להדיא קאמר דטעמא דאיסור דאנשי טבריא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא וכ״ש דקשה יותר לפמ״ש התוס׳ במשנתינו בפי׳ ר״י דלקושטא דמילתא טעם איסור דאנשי טבריא איסור הטמנה ממש הוא אם כן לא מקשה הש״ס הכא מידי כיון שהסילון היה סתום מכל צד:
מיהו למאי דפרישית לעיל במימרא דר״ח דלא שייך איסור הטמנה אלא לאסרה בשתייה אבל לענין רחיצה לא שייך איסור הטמנה מה״ט שכתבתי א״כ מקשה הש״ס שפיר. ועוד נ״ל דאפילו לענין איסור הטמנה נמי מקשה הש״ס שפיר דלמאי דבעי למימר אבל בקרקע ד״ה מותר היינו כמו שפירש״י משום דבטלה מתורת חמין. מש״ה לא שייך לגזור דאתו ליתן צונן בחמין א״כ מה״ט גופא משמע ליה להש״ס דלא שייך נמי בקרקע איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל כיון שעיקר הטמנה אינה אלא בחמין ותבשיל והנך הא בטלו מתורת חמין ואין דרך להטמין אמבטאות וסילון של מים המחוברין לקרקע בדבר המוסיף הבל אע״כ דאפ״ה לא פלוג רבנן בין קרקע לכלי וא״כ מקשה הש״ס שפיר וזה נ״ל יותר נכון לפי דקדוק לשון רש״י שכתב בד״ה והא מעשה כו׳ אלמא במלתייהו קיימי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה והא מעשה כו׳ הקשה הרב ר׳ אליעזר ממי״ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כו׳ עכ״ל. כאן יש לתמוה יותר על קושיית הר״א ממי״ץ הא ודאי פריך הש״ס שפיר כיון דהכא אליבא דר״ח קיימינן ור״ח מסיק להדיא דאיסור דאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום מיהו למאי דפרישית בסמוך דלא שייך איסור הטמנה אלא בשתייה אבל לא ברחיצ׳ הוי אתי שפיר קושיית הר״א ממ״ץ אלא שכבר כתבתי דהתוס׳ לא נחתו להכי:
ונראה דמשמע ליה להר״א ממי״ץ דהא דקתני במתניתין כחמין שהוחמו בשבח מסתמא איירי דומיא דמעשה דא״ט שהם בקרקע כגון באמבטאות שהוחמו ע״י האור והיינו משום דע״כ לסברת המקשה כך הוא דהא ממעשה דא״ט גופייהו לא הוי מקשה הש״ס מידי כיון דמשום הטמנה נגעו בה כדפרישית אע״כ מהא דקתני כחמין שהוחמו בשבת הוי קושיית המקשה ואם כן מקשה הר״א ממי״ץ שפיר מאי מקשה מהוחמו בשבת להוחמו מערב שבת לענין אמבטאות וסילון כנ״ל ליישב שיטת הר״א. אבל באמת לפי מאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושייתו דודאי הא דקתני כחמין שהוחמו בשבת שפיר מצי איירי בסתם חמין שמשתטפין בהם בכלי דפליגי בהו הנך תנאי וא״כ הן הן דברי המקשה דלר״ח מה ענין לאסור מעשה דא״ט שהיה בקרקע לשאר חמין שהוחמו בשבת דעיקר איסורייהו היינו בכלי כנ״ל ודו״ק:
גמ׳ הכי איתמר מחלוקת בקרקע. עי׳ מ״ק דף יט ע״ב תוס׳ ד״ה שאסור וצ״ע:
ב אמר רב חסדא: מחלוקת זו שאמרו בענין רחיצה במים שהוחמו מערב שבת, הרי היא דווקא בכלי, שהיו המים החמים בתוך כלי, שאז אפשר לחשוב שחממו אותם בשבת, ויש לחשוש שיבואו להתיר מים שנתחממו בשבת על גבי האש. אבל כאשר אותם מים נמצאים בקרקעמ — לדברי הכל מותר. על כך מקשים: והא [והרי] מעשה זה באנשי טבריא בקרקע הוה [היה] ועם כל זה אסרי להו רבנן [אסרו להם חכמים]! אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר בנושא זה, כך נאמר] וזו היא הגרסה הנכונה: מחלוקת זו היא דווקא כאשר המים נמצאים בקרקע, אבל כאשר הם בתוך כלי — לדברי הכל אסור.
Rav Ḥisda said: This dispute over washing with water heated before Shabbat is specifically with regard to water in a vessel, as one might mistakenly think that it was heated on Shabbat, and there is then concern lest one permit the use of water heated with fire on Shabbat. However, when the water was collected in the ground, everyone agrees that it is permitted. The Gemara challenges this: Wasn’t the incident involving the people of Tiberias with regard to water in the ground, and nevertheless the Sages prohibited it? Rather, if this was stated, this is what was stated, i.e., this is the correct version of Rav Ḥisda’s statement: This dispute is specifically when the water is collected in the ground. However, when it is in a vessel, everyone agrees that it is prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ, אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? מַאי כְּלָלָא – דְּאָמַר רַב תַּנְחוּם א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן א״ראָמַר רַבִּי יַנַּאי אָמַר (רַב) כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנַיִם חֲלוּקִין וְאֶחָד מַכְרִיעַ – הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, חוּץ מִקּוּלֵּי מַטְלָנִיּוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיקֵל ור׳וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְרִיעַ – אֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ; חֲדָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּלְמִיד הוּא, וְעוֹד הָא

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha in this dispute is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Yosef said to him: Did you learn this from Rabbi Yoḥanan explicitly, or did you learn it by inference from something else that he said? The Gemara remarks: What was the statement of Rabbi Yoḥanan from which this conclusion could be inferred? As Rav Tanḥum said that Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Yannai said that Rav said: Every place that you find two who disagree and each one of them establishes his opinion in a series of cases, and one of the Sages, a third one, adopts a compromise opinion and says that in some cases the halakha is in accordance with one, and in some cases the halakha is in accordance with the other, the halakha is in accordance with the opinion of the compromiser. This principle holds true except for the case of the ritual impurity of insignificant strips of material. In that case, even though Rabbi Eliezer is stringent, and Rabbi Yehoshua is lenient, and Rabbi Akiva compromises, the halakha is not in accordance with the statement of the compromiser: First, because Rabbi Akiva is a student of Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua and lacks the authority to decide between the opinions of his rabbis. And furthermore, didn’t
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מטליות הנא רקאע מן אלתיאב אלואחדה מטלית רקעה ו<א>לאצל פי דלך ונעלות ב⁠[לות] ומטולאות אבט
מטליות1 כאן הן טלאים מבגדים, וביחיד ׳מטלית׳, טלאי. והמקור למילה ׳ונעלות בלות ומטולאות׳ (יהושע ט׳:ה׳).
1. ד״ה זה וכן ד״ה אבטאות בדף מ׳: מופיע בכ״י לאחר ד״ה ״מוליאר״ בדף מ״א. ייתכן והגמרא היתה מסודרת לפני רש״ג בצורה שונה מזו המוכרת לנו, מכיוון שכאן הוא חוזר לדף לט לאחר שכבר היה בדף מא.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כר׳ יהודה.
הא דקאמר שמואל (בבלי שבת מ׳.): חמין שהוחמו מערב שבת – אינו רוחץ בהן בשבת אלא פניו ידיו ורגליו. תניא כוותיה, וקיימא לן כוותיה דשמואל בהא.
אמר ליה לרבה בר בר חנה: בפירוש שמיע לך מיניה דר׳ יוחנן דהילכתא כר׳ יהודה, דבצונן מותר להשתטף אבל בחמין אסור, או מכללא.
מאי כללא? דאמר ר׳ יוחנן אמר ר׳ ינאי: כל מקום ששנים חלוקין ואחד מכריע – הלכה1 כדברי המכריע, חוץ מקולי מטליות – שפירשנום בפרק של מעלה. והוא זה ששנינו בכלים בפרק כ״ח: פחות משלשה על שלשה שהתקינה לפוק2 בה את המרחץ כו׳. אף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ורבי עקיבא מכריע שאין הלכה כרבי עקיבא. חדא – דתלמיד הוא, ואין תלמיד מכריע על רבו. הדר ביה ר׳ עקיבא לגבי דר׳ יהושע.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הרכה״.
2. כן בכ״י וטיקן 128 (וגם לעיל שבת כ״ט.), וכן במשנה כלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כרע
כרעא(פסחים יג.) ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע ר״ג לאו מכריע הוא (בבא קמא קט״ו:) בית שמאי אומר תשפך הכל וכו׳ עד אמרינן ליה אין הכרעה שלישית מכרעת (שבת לט: שם קי״ו) כל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע (נזיר נג. חולין קלז) והאמר מר אין הכרעת שלישית מכרעת אמר רבי יוחנן מפי שמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי פי׳ בזמן ששנים חולקין ואחד מכריע אין הלכה כאחד מהם שנמצאו שנים ואחד והלכה כרבים אבל בזמן שאומר חצי דברי זה וחצי דברי זה אין זה מכריע טעם שלישי הוא פ״א שפירש רבינו תננאל ז״ל (בבא קמא קיד) הכרעה כגון ב׳ חכמים חולקין ובא בן זוגם שהוא שקול כמותם והכריע הלכה כדברי המכריע אבל אם הוא הבא להכריע קטן מהן כגון ר׳ ישמעאל ברבי יוסי משום אביו וכו׳ (חולין קלז) ומצאנו שרבי יוסי תלמיד ר׳ עקיבא ור׳ עקיבא תלמיד ר״א ורבי אליעזר תלמיד ר״י בן זכאי ורבן יוחנן בן זכאי תלמיד הלל וזו אינה מחלוקת הלל עצמו ושמאי אלא תלמידי שמאי והלל הם נקראין בית הלל ור׳ ישמעאל משום דרבי יוסי אביו בא להן שלישי לפיכך אין הכרעת שלישית מכרעת (קידושין כ) המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו וכו׳ (בבא בתרא פט) ת״ר מניין שאין מעיינין במקו׳ שמכריעין וכו׳ ת״ל אבן שלימה (בפיסקא דויהי בשלח) באכרעתא דאכרעון איתכרע להון:
ערך טלת
טלתב(שבת צג.) אף אנן נמי תנינא (בפ׳ דזבין) היה יושב על גבי המטה וארבט טליות תחת רגלי המטה וכו׳. (שבת קלח.) תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה וכי׳ פי׳ אדם שכפל טלית וקשרה בין שני כתלין והרכין קצת הטלית בארץ ונכנס לישן תחתיה בגגה באמצע ושופעת ויורדת למטה בארץ כמלא קומת אדם ברחב אהל ארעי הוא ומפני שאין בגגה טפת ולא בפחות מג׳ לפיכך פטור אבל אסור ואם היו עליה חוטין מאתמול ונטה אותן היום מותר. (שבת נח) היוצא בטלית מקופלת פי׳ כעין סוחרי כסות פי׳ רבי מצליח ז״ל טלית הוא רדוד ולמה נקרא שמו טלית שהוא למעלה מכל הבגדים כמו שאמר התרגום וישאו אותו בניו ונטלו יתיה בנוהי. ועוד טלל שהוא סיכוך למעלה טלית לשון יחיד טליות לשון רבים. (שבת לט) הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטליות (שבת כט) רב המנונא אמר הכא בפחות וכו׳:
ערך עזרד
עזרדג(בריש דמאי) העוזרדין (בריש כלאים) הפרישים והעוזרדים (שבת קמד:) סוחטין בפגעין ובעוזרדין (ברכות מ) עוזרדין עולשי פי׳ עולשי פירות אילן ובל׳ ערבי גינרי ואדומין הן וי״א אלזערוד ובלעז שורב״א וי״א אליביסרי (שבת לט) בצי׳ מצומקות כעוזרדין (עירובין לד:) כאן בעזרדין כאן כשאינן עזרדין פי׳ מתניתא בקנים עזרדין שהן חזקים מין אילן ואם יבא להשתמש בהן כיון שהן חזקין ואין יכול לנטותן וליטול העירוב שעל ראשו גזירה שמא יקטום כי קאמינא בקנים דקים שאינן עזרדין שהן כמין ירק ונוחין להרכיבם ולנטותן ולא אתי לקטמן דהני לאו מין אילן הוא ולא גזרו בהו רבנן:
א. [איבר וועגען, ענטשיידען.]
ב. [בעדעקקונג.]
ג. [שפיירלונג.]
אמר רבה בר בר חנה הלכה כר׳ יהודה – אע״ג דר׳ יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה הכא משום דר׳ יהודה מכריע הוא אין הלכה כסתם וקשה דבפרק קמא דפסחים (דף יג. ודף כא. ושם) פריך ונימא מר הלכה כר׳ מאיר דסתם לן תנא כוותיה אע״ג דסבר דרבן גמליאל מכריע הוא דפריך בתר הכי ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע וי״ל דסתם דהכא גריע מההוא סתם דהכא סתם במתני׳ ומחלוקת בברייתא והלכה כמכריע ומיהו אי לאו הכרעה הוה הלכה כסתם מתני׳ אע״ג דמחלוקת בברייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אמר רבה בר בר חנא כו׳ דהכא סתם במתני׳ כו׳. נ״ב פי׳ אבל התם הוי מחלוקת ואח״כ סתם והלכה כסתם וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אמר רבה בר בר חנה כו׳ אע״ג דר׳ יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה כו׳ וקשה דבפ״ק דפסחים פריך כו׳ עס״ה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ״ל ליישב קושייתם לפי מה דפרישית בכמה דוכתי הא דאמר ר״י הלכה כסתם משנה היינו דוקא היכא שעיקר הדין מבואר להדיא במשנה משא״כ במלתא דלא אתא אלא מדיוקא לא שייך לומר הלכה כסתם משנה אלא דוקא היכא דעיקר מלתא דמתני׳ הוי מילתא דפשיטא ולא אתא להך דיוקא לחוד (ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בפ״ק דף ו׳ בהא דאמר ר׳ יוחנן ומודה בן עזאי בזורק) וא״כ לפ״ז א״ש דלא שייך הלכה כסתם משנה בכה״ג במעשה דא״ט כיון דעיקר מילתא דמעשה דא״ט לא הובא במשנתינו אלא לראיה בעלמא אהאי דלא יפקיענה בסודרין למאן דמתני ארישא או אסיפא דלא יטמיננה בחול וא״כ לפ״ז עיקר סתמא דמתניתין לא נחית להך דיוקא למיתני כחמין שהוחמו בשבת לאשמעינן הא אם הוחמו מערב שבת שרי ולפ״ז אפילו את״ל דחכמים דא״ט גופייהו משמע להו דחמין שהוחמו מערב שבת שרי להשתטף כרבי שמעון אפ״ה אנן לא קי״ל כוותייהו בהא אלא כר׳ יהודה דהו״ל מכריע דאפילו מערב שבת אסור ובזה אין סתירה כלל למשנתינו אדרבה יותר מתחזקת הראיה ממעשה דאנשי טבריא אהנך גווני דמתניתין לענין סודרין וחול כנ״ל נכון:
ומתוך מ״ש נתיישב ג״כ מה שהקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו אהא דפסק ר״י הכא הלכה כר״י ולקמן ס״פ חבית מדייק הש״ס מסתם משנה דהרוחץ במי מערה ומי טבריא דלהשתטף כל גופו בחמין אפילו לכתחילה שפיר דמי והיינו כר״ש ונדחק ליישב ע״ש. ולמאי דפרישית א״ש דהתם הך מילתא דלהשתטף לא נזכר כלל במשנה אלא דסתמא דתלמודא מדייק הכי ולאו מיתורא דלישנא דמתניתין מדייק לה אלא מלישנא בעלמא מדאיצטריך במתניתין למיתני מי מערה דומיא דמי טבריא לאשמעינן דברחיצה לכתחילה אסור ולא קתני הך מלתא לענין להשתטף אלמא דלהשתטף לכתחילה שפיר דמי וא״כ כה״ג לא מיקרי סתם משנה כיון דליכא שום יתור במתני׳ וא״כ שפיר מצינן למימר דניחא ליה למיתני רחיצה דאסור אליבא דכ״ע משא״כ להשתטף לא הוי כר״ש כנ״ל ודו״ק:
ד״ה אא״כ וכו׳ נראה לר״י דוקא שמחמם. עי׳ לקמן דף עו ע״א תוס׳ ד״ה הואיל וראוין:
בא״ד דהא לית להו מתוך. דבריהם צ״ע דלענין מתוך מה הפרש בין ראויים או אינן ראויים. וראיתי ברשב״א שהוסיף ומאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל ויסוד זה נסתר מפירכת הגמ׳ פסחים דף מז ע״ב וכמ״ש התוס׳ שם ד״ה אהבערה לא ליחייב וצע״ג ובתשובה וגם בדרשות הארכתי בזה בעהש״י:
בא״ד כדאמרינן פרק הדר נשייליה. ק״ל למאי הוצרכו לראיה זו דאפשר לצורך מילה עדיף. הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה ממלא נחתום חבית מים אע״פ שא״צ אלא לקיתון אחד:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: הלכה במחלוקת זו כר׳ יהודה. אמר ליה [לו] רב יוסף: האם בפירוש שמיע לך [שמעת] דברי ר׳ יוחנן אלה, או מכללא שמיע לך [מכלל דברים אחרים שאמר שמעת]? ומעירים: מאי כללא [ומהם דברי ר׳ יוחנן מכללם] אפשר היה להוציא ממנו מסקנה כזו? — שאמר רב תנחום שכך אמר ר׳ יוחנן שכך אמר ר׳ ינאי שכך אמר רב: כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין וכל אחד מהם קובע דעתו בשורה של מקרים, ואחד החכמים, שלישי, מכריע ואומר שבמקצת הדברים הלכה כאחד מהם, ובמקצתם הלכה כחבירו — הלכה כדברי המכריע. חוץ מהמקרה של קולי מטלניות (היתר השמוש בטהרה בבלויי מטליות), שאף על פי שר׳ אליעזר מחמיר ור׳ יהושע מיקל, ור׳ עקיבא מכריעאין הלכה כדברי המכריע. וטעמו של דבר — חדא [טעם אחד]: שר׳ עקיבא תלמיד הוא ואין כוחו גדול עד כדי הכרעה בין רבותיו. ועוד: הא [הרי]
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha in this dispute is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Yosef said to him: Did you learn this from Rabbi Yoḥanan explicitly, or did you learn it by inference from something else that he said? The Gemara remarks: What was the statement of Rabbi Yoḥanan from which this conclusion could be inferred? As Rav Tanḥum said that Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Yannai said that Rav said: Every place that you find two who disagree and each one of them establishes his opinion in a series of cases, and one of the Sages, a third one, adopts a compromise opinion and says that in some cases the halakha is in accordance with one, and in some cases the halakha is in accordance with the other, the halakha is in accordance with the opinion of the compromiser. This principle holds true except for the case of the ritual impurity of insignificant strips of material. In that case, even though Rabbi Eliezer is stringent, and Rabbi Yehoshua is lenient, and Rabbi Akiva compromises, the halakha is not in accordance with the statement of the compromiser: First, because Rabbi Akiva is a student of Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua and lacks the authority to decide between the opinions of his rabbis. And furthermore, didn’t
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת לט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת לט:, רב שרירא גאון ערבית שבת לט: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת לט: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת לט:, ר׳ נסים גאון שבת לט:, רי"ף שבת לט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת לט:, רש"י שבת לט:, תוספות שבת לט:, בעל המאור שבת לט: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת לט: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת לט: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת לט: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת לט: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת לט: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת לט: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת לט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת לט:, מהרש"א חידושי הלכות שבת לט:, פני יהושע שבת לט:, גליון הש"ס לרע"א שבת לט:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת לט:, אסופת מאמרים שבת לט:

Shabbat 39b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 39b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 39b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 39b, R. Chananel Shabbat 39b, R. Nissim Gaon Shabbat 39b, Rif by Bavli Shabbat 39b, Collected from HeArukh Shabbat 39b, Rashi Shabbat 39b, Tosafot Shabbat 39b, Baal HaMaor Shabbat 39b, Sefer HaNer Shabbat 39b, Ri MiLunel Shabbat 39b, HaHashlamah Shabbat 39b, Ramban Shabbat 39b, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 39b, Rashba Shabbat 39b, Meiri Shabbat 39b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 39b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 39b, Penei Yehoshua Shabbat 39b, Gilyon HaShas Shabbat 39b, Steinsaltz Commentary Shabbat 39b, Collected Articles Shabbat 39b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144