×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.:
The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from that which Rami bar Avin taught? The Gemara explains: Its significance is with regard to buying and selling. One who buys tar can insist upon receiving the by-product of pitch and no other material. The same is true with regard to wax and honey.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבת כא ע״א} ולא בשמן קיק מאי שמן קיק אמר שמואל עוף אחד יש1 בכרכי הים וקיק שמו. רב אחא בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה אמ׳ משחא דקזא2. ריש לקיש אמר קיקיון דיונה. אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין מאי טעמא מפני שהאור מסכסכת בהן ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מאי טעמא לפי שאין נמשכין אחר הפתילה: בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מהו שייתן3 לתוכן שמן כל שהוא וידליק מי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעיניהו או-לא. אמר ליה אין מדליקין4 [אמ׳ ליה]⁠5 מה טעם אמ׳ ליה לפי שאין מדליקין בהם6. והכורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר
שאין מדליקין בו אין מדליקין בו. במה דברים אמורים להדליק אבל להקפות מותר {כפי׳ ר״ח} פירוש להקפות7 להעבות ראש הפתילה כדי8 להרבות אורה. אמר רב ברונא9אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק:
1. יש: נוסף בכ״י נ, גלה, דפוסים, רא״ש, ריבב״ן. חסר בכ״י א, גי, עיתים. בתיבה זו נחלקו גם נוסחאות התלמוד: בכ״י וטיקן 127 ובקטע גניזה T-S F2(2).11)‎ חסר, אך נמצא בנוסחאות אחרות בתלמוד.
2. דקזא: כ״י א בלבד: ״דקריא״.
3. שייתן: ליתן בדפוסים. ״לתת״ בר״ח.
4. כ״י א מוסיף כאן: ״בהם״.
5. [אמ׳ ליה]-,: גלה, כ״י נ, דפוסים.
6. בהם: חסר בכל נוסחאות התלמוד, ר״ח, רא״ש, עיתים.
7. להקפות: איזכור דיבור המתחיל נוסף רק בדפוס. לשון אחרת לפירוש כאן כולו ראה: רא״ש בשם רי״ף.
8. כדי: כך בכל כה״י ובעיתים. חסר בדפוס ובר״ח.
9. ברונא: הונאבדפוס קושטא.
למקח וממכר – למאן דמתני למזבן שעוה ליתיב ליה פסולתא דדובשא.
למאי נ״מ למקח וממכר – פשיטא ליה להש״ס שהיו מכירין השעוה והעטרן כדאמרינן שעוה קירותא לכך קאמר למאי נ״מ למקח וממכר שאם נדר לתת לחבירו שעוה יתן לו פסולתא דדובשא ואין יכול לכופו לתקן לו וכן עיטרן אבל לעיל דקאמר מאי לכש שוכא דארזא לא קאמר למאי נ״מ לפי שלא היו מכירין בשם לכש ומפרש שהוא שוכא דארזא.
מישחאא דקזא, רשצז״ל: פיר׳ שמן העשוי מן גרעיני צמר גפן, <זהו דהן (רב) [חב] אל קטן [=שמן גרעיני הכותנה].>
קיקיון, פיר׳ כגון אותו של יונה.
לפיב שהאור (מככסכת) [מסכסכת]ג בהן, פיר׳ רשצז״ל: כמין סכין (סכין)⁠ד פגומה שהיאה מסכסכת בבשר כלומ׳ו שאין אורו נוח וזקוף במקום אחד אלא נדעך וקופץ. פיר׳ז אחר ואינהח נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ.
(אין) [שאין]ט נמשכין אחר הפתילה, ודילמ׳י אתיכ להטות.
{ספר הנר}
מה טעם לפי שאין מדליקין, בעיניהו גזרי׳.⁠ל
פיר׳ אחר לפי שאמ׳ חכמ׳ אין מדליקין בהם סתם אמרי בין בעיניהו ובין מערבי.
מה טעם לפי שאין מדליקין, רבסז״ל: כלומ׳ קבלה היא בידינו שאין עושין כן. ודכותה בפ׳ הניזקין במס׳ גטיןמ ופשטי׳ ליה שאין כותבין אמ׳ ליה מה טעם אמ׳ ליה לפי שאין כותבין, פיר׳ קבלה היא שאין עושין כן.
מה טעם לפי שאין מדליקין, רחז״ל: כלומ׳ כיון שאין מדליקין בפני עצמן כשישלים השמן שנתן בתוכן, שוב אין מדליקין שכבר אמרנו אין נמשכין אחר הפתילה.
חלב (מחותך) [מהותך],⁠נ פיר׳ מלשון (חיתוך) [היתוך כדכתיבס כהתוך כסף בתוך כור]⁠ע וכת׳פ ויתכו כמים שאגותי.
[קטע זה מופיע בספר הנר לאחר פירושו לדף כ״ד:]
ר׳ שרירא ז״ל:⁠צ והקשינוק לרבאר (בר) [דרב]⁠ש ברונא אמ׳ רב חלב (מחותך) [מהותך]⁠ת וקרבי דגים שנימוחוא נותן לתוכןב שמן כל שהוא ומדליק, דהאג שרי על ידי תערובת.⁠ד ופריק רבא כי שמנים שאסרו חכמ׳ להדליק בהן מה טעם לפי שאין נמשכין אחר הפתילה.⁠ה ובדין היהו להתירן אפי׳ שלא על ידי תערובת אלא שעשו סייג ולא התירוםז (אלו) [אלא]⁠ח על ידי תערובת. ועלט זה שנינוי נחום המדי אומ׳ [מדליקין]⁠כ בחלב מבושל וחכמ׳ אומ׳ אחד מבושל וג׳.⁠ל ואין אנו יודעין דברי ר׳ ברונא אמ׳ רב במימ הם עומדים, בנחוםנ המדי או בחכמ׳. כי נחום המדי התיר חלב (מחותך) [מהותך] ולא (אמ׳ דעל) [אם על]⁠ס ידי התערובת אם בעצמו. וחכמ׳ע אסרוהו ולא פירשו אם על ידי התערובת אם בעצמו. ויש להטות דברי ר׳ ברונא אמ׳ רב אל זה ואל זה ואין לו הכרע. ולפי׳ אמ׳ חכמ׳ הינו תנא קמא, איכא ביניהו דר׳ ברונא אמ׳ רב ולא מסיימי, ופיר׳ ולא מסיימיפ שאינו מסויים (כמו) [כמי]⁠צ הוא עומד. ואעפ״כ הילכ׳ כר׳ ברונא אמ׳ רב, דקאק מותבינןר לרב⁠[א]⁠ש תיובתא הילכ׳ *מימריהת וקא פריקא רבא, ולא מותבינן תיובתא אלא מהילכ׳. (קמא) [וקמה]⁠ב (כרבא) [דרבא].⁠ג ושני לן [בין]⁠ד שמן דגיםה לקרבי דגים שנימוחו, כי שמן דגים מזוקק הואו ואין צריך תערובת. וקרבי דגים אין שמנו מזוקק וצריך תערובת. עד הנה דברי ר׳ שרירא ז״ל.
א. הדיבור מובא בכ״י ב׳ בערך קזא.
ב. כ״ה בד״ס. ולפנינו, מפני
ג. כלפנינו
ד. ד׳
ה. בד׳ ליתא
ו. בד׳ ליתא
ז. בד׳, לישנא אחרינא
ח. בד׳, מסכסכת בהן אינה
ט. לפנינו וד׳
י. בד׳ ליתא
כ. בד׳, ואתי
ל. בד׳, וגזרינן הא אטו הא
מ. ס.
נ. כד׳
ס. יחזקאל כ״ב כ״ב
ע. כד׳
פ. איוב ג׳ כ״ג
צ. נמצא גם בהעתים עמ׳ 15, ומשם באו״ה פ׳ סי׳ מ״ז
ק. בהעתים, וגם הקשינו. וגמ׳ זו ופי׳ רש״ג שעליו נכתבו בכא.. ותמוה למה הביאו כאן
ר. עי׳ בד״ס אותיות ס׳ ופ׳. ולפנינו הקשה לרבה
ש. העתים. א״נ, מדאמר רב. וכדמבואר מלפנינו
ת. לפנינו ובהעתים, וכן בסמוך
א. כ״ה בהעתים וד״ס. ולפנינו מוסיף, אדם
ב. כ״ה בהעתים וד״ס. ולפנינו, לתוכו
ג. בהעתים, דקא. ויתכן דצ״ל, הרי דקא
ד. בהעתים, תערובות. וכן בכולם. והנכון ככאן
ה. נראה דחסר כאן, והשלמתו כעין הגמ׳, ׳בעינייהו אבל חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו בעינייהו נמשכין אחר הפתילה׳
ו. בהעתים, הוא
ז. בהעתים, התירן
ח. כהעתים
ט. מכאן עובר לסוגייתנו. ובהעתים, ועלה שנינו
י. כ:
כ. כהעתים וכלפנינו
ל. בהעתים כותבו להדיא
מ. בהעתים, במה. ויתכן דצ״ל, כמי
נ. נדצ״ל כהעתים, כנחום. וכן, כחכמים
ס. כהעתים
ע. משפט זו נשמט מהדומות מהעתים
פ. ג׳ המילים ליתא בהעתים
צ. בהעתים, במי
ק. בהעתים, מדקא
ר. כא.
ש. כגרסתו שם. ובהעתים ליתא
ת. ב׳ המילים אינם מובנים. ואינם בהעתים. ושם גורס, מיני׳
א. בהעתים, מפרק ומשני
ב. כהעתים
ג. בהעתים, דרבה
ד. כהעתים
ה. שבמשנה כד:, וכר״ת כו. תוד״ה איכא, שאינו מקרבי דגים
ו. ע״כ בהעתים
בד״ה למאי נ״מ כו׳ פשיטא ליה כו׳ כדאמרי׳ שעוה קירותא כו׳ עכ״ל ר״ל מזה שאמר שעוה קירותא פשיטא ליה שוב שהיו מכירין השעוה דקירותא היו מכירין וא״כ לא אצטריך ליה למימר שוב דשעוה פסולת דדובשא לכך קאמר עלה למנ״מ כו׳ וק״ל:
למאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה] ממה שלימדנו רמי בר אבין? ומסבירים: יש לכך משמעות לגבי מקח וממכר. שהקונה עיטרן יכול לעמוד על כך שתהיה זו פסולת הזפת ולא חומר אחר, וכן בקונה שעוה.
The Gemara asks: What is the practical difference that emerges from that which Rami bar Avin taught? The Gemara explains: Its significance is with regard to buying and selling. One who buys tar can insist upon receiving the by-product of pitch and no other material. The same is true with regard to wax and honey.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אאֲבָל עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה, בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין ע״געַל גַּבֵּי קַרְקַע בֵּין עַל גַּבֵּי כִּירָה. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מֵהֶן פְּתִילָה לַנֵּר בִּלְבַד.:

The Sages taught in the Tosefta: With regard to all of those materials about which they said that one may not light the lamp with them on Shabbat; however, one may use them ab initio to make a bonfire. One may do so both to warm himself opposite it and to utilize its light, and he may ignite it both on the ground and on a stove. They prohibited using them only to make a wick for an oil lamp.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנרר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: כל אילו שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת משום פסול פתילות, אבל עושה בהן מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה. לא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר בלבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל עושין מהן מדורה – היסק גדול שאחד מבעיר חבירו.
לנר – קרויז״ל.
{שמעתא דשמוש באורה של נר חנוכה}
למ״ד אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה, כל תשמיש במשמע, אפי׳ תשמיש דמצוה ותשמיש דקדושה. משום דקסבר, כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל, אסורות הן בהנאה כל עיקר, אפילו לקרוא בספר ואפי׳ לסעודת שבת ולסעודת מצוה.
ולמ״ד אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה, שהיא תשמיש רשות ושל חול. וכדקא פירש טעמיה משום בזויי מצוה. אבל תשמיש מצוה ותשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה.
ושמואל דמתמה עלה, וכי נר קדושה יש בו, לא ס״ל דאית ביה סרך קדושה ולא שום איסור הנאה במשתמש לאורה, ולא הוה כה״ג בזויי מצוה לדעתיה. ולא מדמי ליה לכסוי הדם ברגל, כדמדמי ליה רב יוסף, עד דמשתמש בגופה של נר, כמו שמכסה דם1 ברגל.
ומנא לן דאית ליה לשמואל הכי. מדאיפליגו רב ושמואל במדליקין מנר לנר, דאלמא, לא שרי שמואל אלא מנר לנר, ומדמותיב רב אויא ממעשר שני, שמעת מינה דלא שרי שמואל להשתמש בגוף הנר בדבר הרשות.
ומסקנא דשמעתא דחיישינן בנ״ח לבזויי מצוה אפילו להשתמש לאורה לדבר הרשות, כגון הרצאת מעות. אבל קדושה אין בה ומותר להשתמש לאורה תשמיש של מצוה.
ולעולם צריך שתהא נר אחרת עמו בבית קבועה לכל תשמישיו, כדרבא. דאמר רבא: וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. ואפי׳ מאן דאמר מותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעולם, בהא דרבא מודה, שצריך נר אחרת, שלא יהא הרואה אומר, לצרכו הוא דאדלקה.
1. בכת״י: את הדם
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל אלו שאמרו. שאסור לעשות מהן פתילות, כגון לכש וחביריו וכיתנא דדייק ולא נפיץ.
אבל עושין מהן מדורה. דלא גרע מעצים דעלמא, שמחמת שהן רבים לא יפסיק האש ולא אתי לחתויי, ובלבד שלא יקרא בספר לאורה. (והכי אמרינן לקמן לכל מדורה שבעולם).
{שמעתא דשמוש באורה של נר חנוכה}
ועוד, למאן דאמר אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה, כל תשמיש במשמע, אפילו תשמיש דמצוה וכו׳, ולמאן דאמר אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה, שהיא תשמיש רשות וכו׳, עד ומסקנא דשמעתא דחיישינן בנר חנוכה לבזויי מצוה אפילו להשתמש לאורה לדבר הרשות, כגון הרצאת מעות, אבל קדושה אין בה ומותר להשתמש לאורה תשמיש של מצוה.
אמר הכותב: זה הפירוש בא במחתרת על דברי רבינו הגדול ז״ל, ולפיכך ניתן להצילו. שהוא פסק כדברי שניהם.
ואמת הדבר שעיקר פירוש השמועה פשוט הוא. דכי אמר רב אסי, אסור להרצות מעות, רבותא קמ״ל, שאפילו הרצאת מעות, שאינו אלא עיון הקל, אסור. כל שכן תשמיש אחר, בין של מצוה בין של קדושה. ואפילו שמואל נמי בשאר תשמישין מודה דאסור, משום דהרואה אומר, לצרכו הוא דאדלקה. ואע״פ שיש לו נר אחר, פעמים אדם מדליק כמה נרות בביתו. ולא חלק אלא על הרצאת המעות, מפני שאינו תשמיש אלא הנאה בעלמא. ומשום הכי אמר, וכי נר קדושה יש בו. וכי מצות דבר שבקדושה הם, כגון תפילין וספר תורה ותשמישיהן, שהן אסורין בהנאת תשמישין דחול.
ולפום הכי אמר ליה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו, שלא ינהוג בו כמו שירצה. והלא תשמישי מצוה נזרקין הן. אלא אע״פ שנזרקין לאחר מצותן, בשעת מצותן נוהגין בהן קדושה, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי נוהגין בהם כדברים שבקדושה ואסורים בתשמישי חול בשעת מצותן. ולאו משום דדמי בזיון לבזיון אתי לה רב יוסף. וזה פירוש השטה באמת וברור.
וכן הא דמדמי רבי יהושע בן לוי נויי סוכה לנר חנוכה, ה״נ קאמר. דקסבר דמשום דחל שם שמים על הנר הוא. ואתמה רב יוסף דאפילו לדבריו תלי תניא בדלא תניא הוא. אלא משום בזויי מצוה הוא, שנאסרו בשעת מצותן. וכיון שנאסרו, אף זה שבא לסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור, דהא איתקצו לה.
ומכללא דשמעתא כולה שמעינן דנר חנוכה בכולהו שמושין אסור, כעין דבר שיש בו קדושה. והרצאת מעות וכל שכן שאר תשמיש קאמרינן.
וראיה לדבר דאמרינן בפרק כירה (שבת מ״ה.) דטעמא דעטורי סוכה משום שהוקצה למצותו, ואפילו רבי שמעון מודה. וכן אתה דן מעתה לנר חנוכה, כלומר, דכיון דאסור משום בזוי מצוה הקצהו מדעתו לגמרי ונאסר בכל תשמישין שבעולם, שהרי הוקצה למצוה, דומיא דעטורי סוכה ודומיא דהדם של מצוה שאסור להריח בו כלל.
ואפילו אם היה הפירוש שפירש בעל המאור ז״ל נכון, על כרחו הלכה, אסור להשתמש לאורה. דקי״ל כרבי זירא אמר רב מתנא אמר רב שמדליקין בכל פתילות ושמנים, בין בחול בין בשבת, וטעמא משום דאסור להשתמש לאורה. ור׳ ירמיה ור׳ יוחנן הכי ס״ל. ואפילו פליג רב אסי, כרב ור׳ יוחנן קיימא לן, דתלמיד הוה לגבייהו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ואביי, דהוא בתרא, קבלה ואמר דלא זכה בדלא גמרה מעיקרא, כדי שלא תשתכח ממנו מרוב חביבות שהיתה חביבה עליו. וכל הגאונים ז״ל כך פסקו, הלכה כרב מתנא אמר רב.
וכן מוכח בירושלמי כמו שפירשנו, שמי שאמר אסור להרצות מעות, כ״ש שאר תשמישין. דגרסינן התם (ירושלמי שבת ב׳:א׳) - ע״כ לפתילות. מכאן ואילך לשמנים. ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן: מפני שהאור אינו ממשך אחריו, והוא שכח ומוציא הפתילה. ועוד, שלא הוצת האור ברוב הדלקה וכו׳. עד - ועוד מן הדא. דרב תחליפא שאיל לרב חסדא: לא כן אלפן רבי בשבת שחלה להיות בחנוכה, שאסר לראות מטבע לאור הנר. הרי אינו שכח ומוציא את הפתילה. הוי ליה טעמא משום שלא הוצת האור ברוב הדלקה.
וכך פירשו.⁠1 דרב תחליפא הקשה לרב חסדא: לא כך למדתנו רבינו, שאפילו שבת שחלה להיות בחנוכה אין מדליקין בפתילות ושמנים שמנו חכמים. ואמאי אסור. אם טעם איסורן מפני שהאור אינו נמשך אחריו והוא שכח ומוציא את הפתילה, הרי אמרו שאסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, וכיון שאסור להשתמש לאורה לא אתי לאטויי.
ותוכל ללמוד מכאן שמי שאמר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כל תשמישין אסור. שאם היה מותר בשאר תשמישין, הא איכא למיגזר משום שמא יטה.
אלא כמו שפירשתי עיקר. וכן דעת כל הגאונים ז״ל.
1. נראה דצ״ל: פירושו
כל אלו הפתילות שאמרו אין מדליקין בהם בשבת עושין מהם מדורה להשתמש בה בשבת בין לאורה בתשמיש של התר כגון אכילה וכיוצא בהן בין להתחמם בה שהאחד מדליק את חבירו ועל כל פנים יתאחז האור בכלה והיתר זה בין ע״ג קרקע בין ע״ג מנורה שלא אסרו אלא בפתילה לנר:
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: כל אלו החומרים שאמרו לאסור אותם הרי זה רק לענין שאין מדליקין בהן נרות לשבת, אבל עושין מהן לכתחילה מדורה, בין כדי להתחמם כנגדה ובין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע, בין על גבי כירה. ולא אסרו את החמרים הללו אלא כאשר רוצה לעשות מהן פתילה לנר בלבד.
The Sages taught in the Tosefta: With regard to all of those materials about which they said that one may not light the lamp with them on Shabbat; however, one may use them ab initio to make a bonfire. One may do so both to warm himself opposite it and to utilize its light, and he may ignite it both on the ground and on a stove. They prohibited using them only to make a wick for an oil lamp.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנרר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ״וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק וְכוּ׳⁠ ⁠״: – מַאי שֶׁמֶן קִיק? אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵילְתִּינְהוּ לְכֹל נָחוֹתֵי יַמָּא וַאֲמַרוּ לִי: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְ״קִיק״ שְׁמוֹ. רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: מִשְׁחָא דְּקָאזָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה, וְלִצְלוּלִיבָא דָּמֵי, וּמִדֻּפְשְׁקֵי רָבֵי, וְעַל פּוּם חַנְוָתָא מַדְלָן יָתֵיהּ, וּמִפַּרְצִידוֹהִי עָבְדִי מִשְׁחָא, וּבְעַנְפוֹהִי נָיְיחָן כׇּל בְּרִיחֵי דְמַעְרְבָא.

And we learned in the mishna that one may not light the Shabbat lamp with kik oil. The Gemara asks: What is kik oil? Shmuel said: I asked all the seafarers, and they said to me that there is a bird in the cities on the sea coast, and kik is its name. Kik oil is produced from that bird. Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: This is referring to cotton oil. Reish Lakish said: It is the oil made from the seed of a plant like the castor plant [kikayon] of Jonah. Rabba bar bar Ḥana said: I have seen the species of the castor plant of Jonah, and it is similar to the ricinus tree and it grows in swamps, and they place it at the entrance of shops for shade, and they produce oil from its seeds, and all the sick people of the West, Eretz Yisrael, rest beneath its branches.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קזא משדד אלזין וליס הו אסם משהור ענדנא
צלוליבא אלכרוע
בריהי [דמערבא] מרצ׳א אלשאם
קזא הזין דגושה, ואין זו מילה נפוצה אצלנו.
צלוליבא קיקיון.
בריהי [דמערבא] חולי ארץ ישראל.
בשמן קיק – שמואל אמר: עץ1 ושמו קיק. ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה.
1. כן בכ״י וטיקן 128, וכן בכמה כ״י של הבבלי. בדפוס וילנא תוקן ל: ״עוץ״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כרה
כרהא(שבת י׳) כריהותא (טריחותא כתוב) למיסר המיינא (שבת כא.) ובענפוהי נייחי כל כרנהי דמערבא תרגום ירושלמי והסיר ה׳ ממך כל חולי כל כהרא רוח אש יכלכל מחלהו תרגומו רוחיה דגברא תסובר כורהניה (א״ב עיין ערך כר שלישי בגרסאות כתוב בתרגום כרח באות חית וכן הביא המתורגמן):
ערך פרצד
פרצדב(שבת כא.) ומפרצדוהי עבדין משחא פירוש גרעינין וכל מיני מזרע הארץ ומזרע הפירות נקראת פרצידא. (תענית ד.) עורפילא אפילו לפרצידא דתותי קלא מהני פירוש הפרי שתחת האבן צומח וכן תלמוד חכם דומה לפרי שתחת האבן ששואב שואב וכיון שצומח צומח בבת אחת (בבא מציעא פד) ונמלייה פרצידי דרמנוא סומקא:
ערך פשק
פשקג((שבת כא.) ומפשקי רבי כן גרס רש״י ובעל הערוך גרס דובשקי עיין שם ושניהם פירשו בצעי מים ובלשון עברי פסק ובצע מענין אחד פוסק שפתיו בצע אמרתו:)
ערך צל
צלד(שבת כא.) הוה מהדר מר אמשחא דזיתא אמר האי דציל נהוריה טפי (שבת סו:) כי היכי דציל האי משחא לציל חמרי׳ דפלני׳ בר פלניתא (שבת קט) אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת וכו׳ (פסחים קח) עד י״ו הוה צליל לאהדורי (בבא מציעא מ) בבעל הבית עסקינן דניחא ליה בצילא (עבודה זרה כח) הנהו מיא דצילי מיניה (שבת קלט) נותנים מים על גבי שמרים בשביל שיצלו (יבמות קיג) דעתא צילתא הוא. (א״ב פי׳ זך ודבר שאינו עכור):
ערך צלליבא
צלליבאה(שבת כא.) ולצלוליבא דמי פי׳ בתשובות אילן סרק יש במקומינו ועושה גרעינין ועושין מהן שמן ומין סממנין וכל מי שיש בו צנה הרבה שותה משמנו ושמו בלשון ערבי אלכרוע ושמנו קורין דהן כרוע:
ערך קזא
קזאו(שבת כא.) מאי שמן קיק רב יצחק בריה דרב יהודה אמר משחא דקזא פי׳ הוא שמן של גרעינין שיש בצמר גפן שעושים בגדים ממנו:
ערך קק
קקז(שבת כא.) ולא בשמן קיק (גמ׳) עוף יש בכרכי הים וקיק שמו (ירושלמי) תנא רבי ישמעאל קאת זה קיק ותרגו׳ ירוש׳ קקא (חולין סג.) קאת זה הקיק ריש לקיש אמר קיקיון דיונה פי׳ יש לו פרי שעושין ממנו שמן (א״ב פי׳ קיק בל״י מין עוף ואומרים שיושב בימים וגם קיק בלשונם מין נטע אשר מגרעיניו עוצרים שמן ונרות ולרפואה):
א. [ערמידען. קראנק זיין.]
ב. [קערנער.]
ג. [זומפ.]
ד. [ריין לויטטר.]
ה. [איין געוויסער בוים.]
ו. [בוים אייל אויס דיא קערנער פון בוים וואלל.]
ז. [וואסער גאנז.]
בשמן קיק – שמן של עוף אחד נותנין בנר ודולק.
משחא דקאזא – שמן שעושין מגרעיני צמר גפן שקורין קוטו״ן.
קיקיון – כעין אותה של יונה.
לדידי חזי לי – מין קיקיון דיונה.
ומדפשקי רבי – בבצעי המים הוא גדל.
ועל פום חנוותא מדלן יתיה – על פום החנויות מדלין אותו לצל ולריח טוב.
מפרצידוהי – מגרעיניו.
נייחין – שוכבין.
בריחי – חולין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משחא דקזא. שמן העשוי מאותן הגרעינים הנמצאים בתוך צמר גפן.
א שנינו במשנה כי לא מדליקים נרות שבת בשמן קיק. ושואלים: מאי [מהו] שמן קיק זה? אמר שמואל: שאילתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים], ואמרו לי: עוף אחד יש בכרכי הים ו״קיק״ שמו, ומשמנו עושים את שמן הקיק. רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה אמר: המדובר הוא במשחא דקאזא [שמן כותנה]. ריש לקיש אמר: הוא שמן שנעשה מן הקיקיון, כעין קיקיון של יונה. ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את מין הקיקיון של יונה ולעץ צלוליבא דמי [הוא דומה] ומדפשקי רבי [וגדל על יד תעלות מים], ועל פום חנותא מדלן יתיה [פתחי החנויות מדלים אותו], ומפרצידוהי עבדי משחא [ומגרעיניו עושים שמן], ובענפוהי נייחן כל בריחי דמערבא תחת ענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל].
And we learned in the mishna that one may not light the Shabbat lamp with kik oil. The Gemara asks: What is kik oil? Shmuel said: I asked all the seafarers, and they said to me that there is a bird in the cities on the sea coast, and kik is its name. Kik oil is produced from that bird. Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: This is referring to cotton oil. Reish Lakish said: It is the oil made from the seed of a plant like the castor plant [kikayon] of Jonah. Rabba bar bar Ḥana said: I have seen the species of the castor plant of Jonah, and it is similar to the ricinus tree and it grows in swamps, and they place it at the entrance of shops for shade, and they produce oil from its seeds, and all the sick people of the West, Eretz Yisrael, rest beneath its branches.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַבָּה: בפְּתִילוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מְסַכְסֶכֶת בָּהֶן; שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה.

Rabba said: Those wicks about which the Sages said one may not light with them on Shabbat, the reason is: Because the fire flickers on them. It sputters on the wick and does not burn well. Those oils with which the Sages said that one may not light on Shabbat, the reason is: Because they are not drawn effectively by the wick.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבה: פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם – מפני שהאור מסכסכת בהן. שמנים שפסלן – מפני שאין נמשכין אחר הפתילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסכסכת – כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר אנמילי״ד בלעז שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד אלא נדעך וקופץ לישנא אחרינא מסכסכת בהן אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ כמו סיכסכה אבניו ברואט״ש בלעז.
שאין נמשכין – ואתי להטות.
מפני שאין נמשכין כו׳ – שמעתי ממהר״א זצ״ל ששמע באם שיש רק נר א׳ כשר בבית ע״י זה יזכור ולא יטה שאר נרות שבחדר ושבמרתף ור״ש מקוצי אומר דבר שיכול לעשות בלא נר כגון להוציא יין מן החבית מותר להשתמש לאור כל נר [תוספות ישנים].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפי שהאור מסכסכת בהן. אינה נכרת בתוך הפתילה אלא סביב מבחוץ, כגון סכסכה אבניו. ולגירסא שאין האור (וכו׳) מסכסכת, כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר, כלומר שאין אורה נאחז בפתילה שאין אורו נח (נזקף) [וזקוף] במקום אחד, אלא נדעך וקופץ, ואתי להוציא הפתילה לחוץ.
לפי שאין נמשכין אחר הפתילה. ואתי להטות הנר כדי שיבאו השמנים לפתילה ב⁠(ה)⁠שפע, ומיחייב משום מבעיר.
ב אמר רבה: אותן פתילות שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שהאור מסכסכת בהן, שאין האש דולקת יפה, אלא מקפצת על גבי הפתילה. ואותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, טעמו של דבר: מפני שאין נמשכין כראוי אחר הפתילה.
Rabba said: Those wicks about which the Sages said one may not light with them on Shabbat, the reason is: Because the fire flickers on them. It sputters on the wick and does not burn well. Those oils with which the Sages said that one may not light on Shabbat, the reason is: Because they are not drawn effectively by the wick.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וְיַדְלִיק? מִי גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַדְלוֹקֵי בְּעֵינַיְיהוּ, אוֹ לָא? א״לאֲמַר לֵיהּ: גאֵין מַדְלִיקִין. מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁאֵין מַדְלִיקִין.

Abaye raised a dilemma before Rabba: Those oils with which the Sages said one may not light on Shabbat, what is the ruling? May one, ab initio, add to them any amount of oil with which it is permissible to light and light with that mixture? The sides of the dilemma are: Do we issue a decree lest one come to light these oils in their natural form, without mixing them with permissible oils? Or no, that possibility is not a source of concern? Rabba said to him: One may not light that mixture. What is the reason for this? The reason is because the halakha is that one may not light (Arukh).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעא מיניה אביי מרבה: שמנים שאסרו חכמים להדליק בהן בשבת – מהו לתת לתוכן שמן ולהדליק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך לפי
לפיא(שבת כא.) מה טעם אין מדליקין לפי שאין מדליקין. (גיטין ס.) א״ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין פי׳ בעא מיניה טעם ולא נתן לו אלא אמר לו כי אין כותבין כלומר קבלה היה לבני אדם לכתוב הכי:
א. [דארום, ווייל.]
שמן כל שהוא – שמן הניתן בתוכו ממשיכו לאחר הפתילה.
לפי שאין מדליקין – בעינייהו וגזרינן הא אטו הא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא. לא שרינן אפי׳ בתערובת.
לפי שאין מדליקין. בעינייהו, וגזרינן על ידי תערובת אטו בעינייהו. ואע״ג דשרי חלב מהותך על ידי תערובת שמן כל שהוא, לא דמי, לפי שהחלב המהותך נמשך הוא אחר הפתילה אפי׳ בעיניהו, ורבנן גזרי מהותך אטו שאינו מהותך, וכיון שנותן לתוכן שמן כל שהוא דאיכא קצת היכרא, תו לא אתי לאיחלופי בשאינו מהותך, ובגזירה לגזירה לא גזרינן, אבל בשאר שמנים שאין נמשכין כלל על ידי תערובת, ליכא אלא גזירה אחת.
הלכות חנוכה
כל השמנים שאסרו חכמים להדליק בהם אפילו בתערובת שמן אסור ואע״פ שע״י תערובת נמשכים אחר הפתילה גזירה שמא ידליק בהם בלא תערובת וגדולי המחברים פרשוה שאף ע״י תערובת אין נמשכים ונראה שהם גורסים אמר ליה אין מדליקין מה טעם לפי שאין דולקין ולדעת ראשון גורסים לפי שאין מדליקין כלומר לפי שאין מדליקים בהם בעין ושמא יבא לידי כך וכן שיטת הסוגיא מוכחת ומ״מ חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן ומדליק ואין כאן גזירה שאין טועי׳ מחלב או קרבי דגים לשמן ובסמוך ג״כ פירשו הטעם שחלב מותך נמשך הוא אלא שגזרו בו על יד שאינו מותך ובתערובת שמן מותר שאם תאסור נעשית גזירה לגזירה ושמן דגים עצמו מותר הוא לגמרי ואין צריך תערובת:
שם ושירא פרנדא לחוד ואב״א פרושי קמפרש כו׳ כצ״ל:
בגמ׳ בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים כו׳ מי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו. ויש לדקדק מ״ש דשביק אביי לפתילות ולא קמיבעיא ליה אלא אשמנים לחוד הול״ל פתילות ושמנים ועוד דאביי גופא הדר מותיב ליה לרבה מפתילות אשמנים ועוד כיון דאביי הוי ידע הך ברייתא א״כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה. ונ״ל ליישב דאביי שפיר הוי ידע דלענין פתילות אפילו בלא טעמא דגזרה יש לאסור דכיון דטעמא דפסול פתילות מפני שהאור מסכסכת בהן אפשר דלא מהני מה שנתערב במין אחר דאכתי האור מסכסך על ידי הפתילה הפסולה ובהכי פליגי רבנן ורבי שמעון בן גמליאל ומשום הכי לא קמיבעיא ליה אלא בשמנים שטעמן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה ומש״ה כיון שנתערב בו שמן כשר ממילא האור נמשך אחריו אלא דאכתי מיבעיא ליה אם יש לאסור משום גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו ובתר דפשיט ליה רבה אין מדליקין מ״ט לפי שאין מדליקין אלמא דפשיטא ליה לרבה טובא דשייך הך גזירה כמו שפירש״י ובהא שפיר קא מותיב אביי לרבה מהך ברייתא דפליגי רבנן ורשב״ג דנקטינן מיהא דרשב״ג מתיר אפילו בפתילות החמורים מן השמנים מטעמא דפרישית וממילא שמעינן נמי דרשב״ג לית ליה הך גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו א״כ לפ״ז מצינן למימר דרבנן נמי לית להו הך גזרה ומה שאסרו בפתילות היינו מפני שהאור מסכסכת בהן כדפרישית אם כן מקשה שפיר לרבה דפשיטא ליה האי טעמא דגזירה כנ״ל ועיין בסמוך ולפ״ז יש ליישב קושיית התוס׳ ודו״ק:
גמ׳ אין מדליקין מ״ט לפי שאין מדליקין. כעין זה עירובין דף לו ע״א מו״ק דף כו ע״ב גיטין דף ס ע״א נדה דף ס ע״א וכן בלשון התורה ויקרא כ״ב אשר יהיה בו מום לא יקרב כי כל איש אשר בו מום לא יקרב ועי׳ ריטב״א קידושין דף ו ע״ב ד״ה ה״ג:
שם שמנים ופתילות כו׳ אין מדליקין בהם במקדש. ק״ל למאי נקט שמנים הא במקדש אין מדליקין רק בשמן זית זך:
בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: אותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מהו דינם לענין שיתן לתוכן שמן הכשר להדלקה מלכתחילה כל שהוא וידליק בתערובת? וצדדי השאלה: מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו [האם גוזרים אנו שמא יבוא להדליק שמנים אלה בעינם], בלא תוספת שמן כשר, או לא חוששים בכגון זה? אמר ליה [לו] רבה: אין מדליקין. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לפי שאין מדליקין, כלומר, כך היא ההלכה שגם בתערובת אין מדליקים (ערוך).
Abaye raised a dilemma before Rabba: Those oils with which the Sages said one may not light on Shabbat, what is the ruling? May one, ab initio, add to them any amount of oil with which it is permissible to light and light with that mixture? The sides of the dilemma are: Do we issue a decree lest one come to light these oils in their natural form, without mixing them with permissible oils? Or no, that possibility is not a source of concern? Rabba said to him: One may not light that mixture. What is the reason for this? The reason is because the halakha is that one may not light (Arukh).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֵיתִיבֵיהּ: ״כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ ע״געַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ – אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. (אָמַר) רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז וּמַדְלִיקִין.״ קָתָנֵי מִיהַת מַדְלִיקִין!?

Abaye raised an objection to Rabba’s opinion from that which was taught in the Tosefta: One who wrapped a material with which one may light around a material with which one may not light, may not light with the bound wick. Rabban Shimon ben Gamliel said: In the ancestral house of my father, they would wrap a wick with which one is permitted to light around a nut, and that was how they would light. In any case, it is teaching that, according to Rabban Shimon ben Gamliel, one may light. Apparently, one is permitted to light with a combination of permitted and prohibited wicks.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כרך דבר לעשות פתילה על גבי דבר שאין מדליקין בו – כגון פסול פתילות דמתני׳.
קתני מיהא – בדר״ש מדליקין ואע״ג דאגוז לא חזי לפתילה על ידי תערובות שפיר דמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אסור להדליק ומ״מ דוקא בשכונתו להדליק על דבר שאינו ראוי אבל אם לא נתכוון אלא להעבות ראש הפתילה להפליג באורה והוא שקראו כאן להקפות מותר וכיצד אתה מכיר דבר זה אם נתנו על פני כלו להדליק הוא ואם לא נתנו אלא בראשו אינו אלא להקפות ויש מפרשין להקפות ר״ל להכביד ראש הפתילה שלא תקפה בתוך השמן לרוב קלותה וכן פתילות שבעששיות שאדם משים עץ דק לתוכם שלא תכוף קומתם הרי זה כעין להקפות ומותר וגדולי המחברים כתבו בזה שכל להוסיף אורה אסור ולא הותר אלא להקפותה שלא להשתלשל למטה בתוך הנר וכן כתבו שנותנין גרגיר מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שתהא דולקת יפה בשבת וכן כיוצא בזה:
גמ׳ מכלל דחוסן לאו נעורת הוא נמחק:
איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בואין מדליקין בו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: של בית אבא היו כורכין פתילה שמדליקים בה על גבי אגוז וכך היו מדליקין. וקתני מיהת [ושנינו בכל אופן] כי מדליקין, והרי שמותר להדליק כשמצרפים פתילה מותרת ואסורה!
Abaye raised an objection to Rabba’s opinion from that which was taught in the Tosefta: One who wrapped a material with which one may light around a material with which one may not light, may not light with the bound wick. Rabban Shimon ben Gamliel said: In the ancestral house of my father, they would wrap a wick with which one is permitted to light around a nut, and that was how they would light. In any case, it is teaching that, according to Rabban Shimon ben Gamliel, one may light. Apparently, one is permitted to light with a combination of permitted and prohibited wicks.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״לאֲמַר לֵיהּ: אַדְּמוֹתְבַתְּ לֵיהּ1 מדרשב״גמִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, סַיְּיעֵיהּ2 מִדְּתַנָּא קַמָּא! הָא לָא קַשְׁיָא – ״מַעֲשֶׂה רַב״. מ״ממִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! מַאי לָאו לְהַדְלִיק? לָא, לְהַקְפּוֹת. אִי לְהַקְפּוֹת, מ״טמַאי טַעְמָא דת״קדְּתַנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: ״כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ ע״געַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ – אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. דבד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – לְהַדְלִיק, אֲבָל לְהַקְפּוֹת – מוּתָּר, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה ע״געַל גַּבֵּי אֱגוֹז.״

Rabba said to him: Before you raise an objection to my opinion from the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, support it from the statement of the first tanna, who said that it is prohibited to light in that case. The Gemara answers: This is not difficult, as it is preferable to challenge from the statement of Rabban Gamliel with regard to the custom in his father’s house. There is a principle that proof cited from an action is great, i.e., a practical precedent is more substantial than a theoretical halakha. Nevertheless, the difficulty from the statement of Rabban Shimon ben Gamliel remains: Is he not speaking of a case where he combined the wick and the nut to light them together? If so, one is permitted to combine the prohibited and the permitted. The Gemara answers: No, it is speaking in a case where he combined them to float the wick on the oil with the help of the nut. The Gemara asks: If it is speaking only with regard to a case of floating the wick, what is the reason that the first tanna prohibits doing so? The Gemara answers: The entire baraita is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and it is incomplete, and it teaches the following: One who wrapped a material with which one may light around a material with which one may not light, may not light with it. In what case is this statement said? When he combines the materials to light them together. However, if he utilizes that with which one may not light merely in order to float the wick, it is permitted, as we learned that Rabban Shimon ben Gamliel says: In the ancestral house of my father, they would wrap a wick with which one is permitted to light around a nut. That was how they would light.
1. כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23. בכ״י וטיקן 127, דפוס שונצינו, דפוס וילנא: ״לי״.
2. כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23. בדפוס שונצינו, דפוס וילנא: ״סייעינהו״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואותיב עלה ותרצה הכי: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו – אין מדליקין בו. במה דברים אמורים? להדליק, אבל להקפות – פירוש: להעבות ראש הפתילה להרבות אורה – מותר, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין כו׳. וקיימא לן כרבא1.
1. כן בכ״י וטיקן 128, וכן ברוב עדי נוסח של הבבלי בסוגיה כתוב ״רבא״. בדפוס וילנא תוקן ל: ״כרבה״, וכן לעיל בכ״י וטיקן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קף
קףא(שבת כא.) אבל להקפות מותר פי׳ להעבות ראש הפתילה כדי שירבה האור:
א. [דיק מאכען.]
מעשה רב – הואיל ומעיד שכך היו של בית אביו עושין הלכה היא.
מאי לאו להדליק – היו כורכים שתדליק הפתילה עם האגוז.
לא להקפות – לא היו מדליקין האגוז אלא סומך עליה הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו להדליק לא להקפות. וקיימא לן כרבה דאסור. ואני תמה על מה סמכו בדורות הללו, לכרוך גמי על צמר גפן ומדליקין בהו בעששיות של זכוכית. ואפשר לומר, שלא אסרו אלא אותם שמנו חכמים, לפי שהן ראוין להדליקן בפני עצמן, אלא שהאור מסכסכת בהן ועשויות לכבות מהרה, וכן כל כיוצא בהן שהן דולקין והולכין בפני עצמן כאגוז של בית רשב״ג, לפיכך גזרו ע״י תערובת אטו בעינייהו, אבל דבר שאין ראוי להדליקו בפני עצמו כורכין עליו דבר אחר שמדליקין, דמאי אמרת דילמא מדליקין בו בפני עצמו, הא אין מדליקין בו בפני עצמו לעולם, שאין דולק לעולם, וכענין שאמרו למעלה (כ:) האי עץ בעלמא הוא, כלומר: ואין עושין ממנו פתילה לעולם.
אמר ליה [לו] רבה: אדמותבת [עד שאתה מקשה] לי מדברי רבן שמעון בן גמליאל, סייעינהו [סייע לנו, לדברינו] מדברי התנא קמא [הראשון] שאסר להדליק בכגון זה! ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], שעדיף להקשות כאן מדברי רבן שמעון בן גמליאל אודות מנהג בית אביו בענין זה משום הכלל ״מעשה רב״. כי גדול כוח ההוכחה שמביאים מדבר שנהגו בו למעשה, מהלכה מופשטת בלבד, שאולי אף אומרה לא התכוון לבצעה הלכה למעשה. מכל מקום עדיין קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהרי מאי לאו [האם לא] מדובר כאן לענין להדליק את הפתילה עם האגוז? ואם כן הרי שמותר הדבר! על כך משיבים: לא, המדובר הוא להקפות, כלומר לסייע שהפתילה תצוף על גבי השמן בעזרת האגוז. על כך שואלים: אי [אם] מדובר רק לענין להקפות את הפתילה, מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאוסר? ומשיבים: המשנה כולה דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה היא וכך יש לשנותה]: כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בואין מדליקין בו. במה דברים אמוריםלהדליק בשניהם, אבל אם השתמש בדבר שאין מדליקים בו להקפות בלבד — מותר, ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז. בכל אופן סוכם עד כה כי אסור להדליק בתערובת של שמן מותר ושמן אסור.
Rabba said to him: Before you raise an objection to my opinion from the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, support it from the statement of the first tanna, who said that it is prohibited to light in that case. The Gemara answers: This is not difficult, as it is preferable to challenge from the statement of Rabban Gamliel with regard to the custom in his father’s house. There is a principle that proof cited from an action is great, i.e., a practical precedent is more substantial than a theoretical halakha. Nevertheless, the difficulty from the statement of Rabban Shimon ben Gamliel remains: Is he not speaking of a case where he combined the wick and the nut to light them together? If so, one is permitted to combine the prohibited and the permitted. The Gemara answers: No, it is speaking in a case where he combined them to float the wick on the oil with the help of the nut. The Gemara asks: If it is speaking only with regard to a case of floating the wick, what is the reason that the first tanna prohibits doing so? The Gemara answers: The entire baraita is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and it is incomplete, and it teaches the following: One who wrapped a material with which one may light around a material with which one may not light, may not light with it. In what case is this statement said? When he combines the materials to light them together. However, if he utilizes that with which one may not light merely in order to float the wick, it is permitted, as we learned that Rabban Shimon ben Gamliel says: In the ancestral house of my father, they would wrap a wick with which one is permitted to light around a nut. That was how they would light.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִינִי? וְהָאָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: החֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָן1 שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק? הָנֵי מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ, וְהָנֵי לָא מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ, וּגְזַרוּ רַבָּנַן עַל חֵלֶב מְהוּתָּךְ מִשּׁוּם חֵלֶב שֶׁאֵינוֹ מְהוּתָּךְ, וְעַל קִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ מִשּׁוּם קִרְבֵי דָגִים שֶׁלֹּא נִמּוֹחוּ. וְלִיגְזוֹר נָמֵי חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן, מִשּׁוּם חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן!? הִיא גּוּפָהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?:

In any case, to this point the conclusion is that one may not light with a mixture of permitted and prohibited oils. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Beruna say that Rav said: With regard to molten fat or fish innards that dissolved and became like oil, a person may place any amount of oil fit for lighting into it and light. Apparently, one may light with a mixture of permitted and prohibited oils. Rabba answers: These, the fat and the fish innards, are drawn by the wick even in their natural state, and those, the prohibited oils, are not drawn in their natural state. Originally, the Sages issued a decree to prohibit molten fat due to unmolten fat and to prohibit dissolved fish innards due to undissolved fish innards; however, the Sages did not issue a decree in a case where one added to them any amount of oil suitable for lighting, and permitted lighting with it. The Gemara asks: Let them also issue a decree to prohibit molten fat and dissolved fish innards to which he added oil due to molten fat and dissolved fish innards to which he did not add permitted oil. The Gemara rejects this: That prohibition with regard to molten fat and dissolved fish innards itself is based on a decree. And will we arise and issue one decree to prevent violation of another decree? The Sages do not issue decrees under those circumstances. Therefore, there is no reason to prohibit their use.
1. כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127. בדפוס שונצינו, דפוס וילנא: ״לתוכו״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושנינן: הני מימשכי בעיניהו, אבל הני לא ממשכי בעיניהו. ואסיק׳ לקמן דשני הני משמן דגים. לפיכך, שמן דגים מזוקק הוא, ודולק, ונמשך אחר הפתילה ואין צריך תערובת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חלב מהותך – פונד״ר בלעז.
הני מימשכי בעינייהו – אחר הפתילה ובלא תערובות שמן נמי חזו אלא דגזור רבנן מהותך אטו אינו מהותך הלכך בעינייהו גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור ע״י תערובת אטו בעינייהו.
חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כו׳ – קרבי דגים לאו היינו שמן דגים דשמן דגים שרי ליה מתני׳ בעיניה (לקמן דף כד:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הני מימשכי בעיניהו והני לא מימשכי בעיניהו מאי טעמא אסרונהו רבנן משום חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה – אי קשיא: והא פסולי שמנים גופיהו משום גזירה הוא שמא יטה והיכי גזרינן בהו על ידי תערובת דילמא אתי לאדלוקי בעיניהו והכי נמי אמר רבא לעיל גבי לא יצא החייט במחטו כרמלית גופה גזירה היא ולא גזרינן גזירה לגזירה. תשובה: בודאי כרמלית לא נאסרה אלא מחמת דבר אחר שלא אסרו חכמים להוציא מרשות היחיד לכרמלית אלא משום גזירה שלא יוציא לרשות הרבים והילכך לא גזרינן בה גזירה לגזירה אבל פסולי שמנים לא נאסרו מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמן שמא יטה וכיון שלא נאסרו מחמת דבר אחר אף על פי שאין איסורן אלא מדרבנן גזרינן בתערובת אטו דילמא אתי לאדלוקי בעיניהו אבל חלב מהותך וקירבי דגים שנימוחו לא נאסרו מחמת עצמן שמא יטה דהא מימשכי הוו אלא משום גזירת חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו דלא מימשכי נאסרו והילכך לא גזרינן בהו גזירה לגזירה ולעולם וכל דבר שלא נאסר מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו אף על פי שאיסורו מדרבנן שלא יעבור על דברי תורה גזרינן ביה גזירה אחרת.
פרק שני במה מדליקין
חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו – פי׳ רש״י ז״לא חלב מהותך היינו חלב מבושל. ולא מסתבר דבמתני׳ לגמרי אסרי רבנן דומיא דשארא.⁠ב ועוד נימא חלב מבושל כלישנא דמתני׳.⁠ג אלא חלב שהותך ועדיין הוא מהותך ודומה לשמן, וחלב מבושל הוא שנתבשל ונקרש. וכן מוכח בירושלמיד דגרסי׳ התם רב ברונא אמר חלב נותן לתוכו שמן כל דהוא ומדליק, ר׳ יוסי בעי מה אנן קיימין אם במחוי אפי׳ לא נתן לתוכו שמן. ותני שמואל כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא ומדליקין בו, ואי בשאינו מחוי אפי׳ נתן לתוכו שמן, אסור, אתאה רב חנינא ורב ברונא בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בו, משמע דחלב שמתיכין אותו ואינו קרוש הוא ראוי להדלקה,⁠ו ועליה איתמר בגמ׳ דמימשך בעיניה, ובדין הוא דבעיניה שרי אלא דרבנן דגמ׳ גזור בה, ובירושל׳ לא גזרו. אבל הקרוש שאינו מחוי אפי׳ נתן לתוכו שמן אסור כדמפורש התם. והא דאמרי׳ לקמןז איכא ביניהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי, ה״פ דת״ק אמר ולא בחלב אפי׳ מחוי ואפי׳ ע״י תערובת משמע, וחכמים בתראי לא אסרי אלא חלב מבושל שקרש, אבל מחוי לא אסרו אלא מותר ע״י תערובות. א״נ מבושל דאסרי רבנן בתראי אפי׳ מחוי ולית להו דרב ברונא, וחלב דרבנן קמאי דוק׳ כשהוא כעין חלב שהוא קרוש, אבל מחוי ונעשה כעין שמן שרי בתערובות, ומ״ה לא מסיימי. ואי קשיא ונימא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי כדאמרי׳ בפרק המוכר פירות.⁠ח א״ל כיון דאנחום פליגי ולדידיה מהדרי ליה, ליכא למימר הכי דהא לטפויי עליה אתן. ואיכא דמפרקיט דת״ק תנא חלב דומיא דשאר פיסולי, מה התם לית להו תקנתא לעולם ואפי׳ ע״י תערובות, אף חלב לית לי׳ תקנתא לעולם.
א. לקמן כד, ב ד״ה הכי גרסינן.
ב. ומשמע דאפילו בתערובת, ועוד דמשמע דאיסור חלב מצד עצמו שאינו נמשך דומיא דאידך, אבל מהותך אסור רק מגזירה דאינו מהותך, [ועי׳ אבן האזל הל׳ שבת פ״ד (עמ׳ נה, א) ביאור על מה שאמרו היא גופא גזירה ובתו״י].
ג. עי׳ רשב״א וראשונים ומקורם מרבנו, ועי׳ לקמן כו, א תוס׳ ורבנו שם.
ד. בפרקין ה״א ועי׳ ש״נ.
ה. כ״ה בכי״נ וכן בירוש׳, ובכי״מ: אמר, ובנדפס: אסור.
ו. עי׳ מ״ב סי׳ רסד סקי״ד שכתב שחמאה הוי כחלב מהותך וכתב עצה שיתן לתוכן מעט משמנים הכשרים, וצ״ל דעצתו דוקא בשלא נקרש שוב, דבשיטת רבנו הסכימו הרשב״א מאירי ר״ן וריטב״א.
ז. כד, ב. וכוונת רבנו דבשלמא לרש״י דחלב מבושל דמתניתין היינו חלב מהותך אתי בפשיטות דנפ״מ בהאי חלב מבושל עצמו בנתן תערובת, אבל לרבנו צ״ל דבהאי חלב מבושל ליכא כלל איכא בינייהו ואפילו בתערובת אסור ופליגי בחלב שלא נזכר במתניתין והיינו חלב מהותך ובה״א א״ב.
ח. ב״ב צג, ב ועי׳ תוס׳ לקמן ד״ה איכא בינייהו.
ט. תוס׳ לקמן שם ועי׳ רשב״א שם וכוונתם דהתם איכא לכאורה הכרח לפרש בת״ק דהוא מחמיר טפי כיון דנקט חלב דומיא דשאר דלא מהני תערובת.
חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו. פירוש: חלב מחוי והוא כעין שמן. וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה״א). ורש״י ז״ל פירש חלב מהותך מבושל. ואינו מחוור, דהוה ליה לרב למינקט מבושל כלישנא דמתניתין. ועוד דהכא משמע דחלב מהותך נמשך הוא אחר הפתילה ואפילו לחודיה בלא תערובת שמן מדינא שרי אלא דגזרינן ליה אטו שאינו מהותך, ואילו חלב מבושל משמע דמחמת עצמו אסור ככל הנך שמנים דמתניתין. ועוד דאמרינן הכא שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן לא יתן לתוכו שמן כל שהוא וידליק לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמן, ומשמע דכללא הוא לכולה מתניתין, דאי לא הוה ליה למימר חוץ מחלב מבושל. אלא מאי מהותך מחוי שלא נקרש. וכן מפורש בירושלמי, דגרסינן התם: רב ברונא אמר חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק, רבי יוסי בעי, מה אנן קיימין, אם במחוי אפילו לא נתן לתוכו שמן, ותני שמואל כן כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא ומדליקין בו, ואם בשאינו מחוי אפילו נתן לתוכו שמן, אתא רב נחוניא רב ברונא בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בהן, עד כאן בירושלמי, אלמא מחוי שאינו נקרש הוא שמדליקין בו, אבל מחוי שנקרש אין מדליקין בו, אלא שבירושלמי הקלו במחוי אפילו בלא שמן ולא גזרו אטו שאינו מחוי ובגמרין גזרו.
וקרבי דגים שנמוחו. גם כאן פירש״י ז״ל (רש״י שבת כד: ד״ה שמן): דהיינו שמן דגים. וגם זה אינו מחוור, דשמן דגים שרי במתניתין בלא נתינת שמן. אלא שמן דגים הוא היוצא מן הבשר ונמשך הוא אחר הפתילה, וקרבי דגים הן שנמוחו הם עצמן ואינו נמשך היטב אחר הפתילה. וכן פירשו בתוס׳. ולקמן (שבת כ״ו. ד״ה סומכוס) נאריך בו יותר בס״ד.
כל הפתילות שאסרו בהדלקתם בשבת אין מדליקין בהם במנורה במקדש שנאמר להעלות נר שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע״י תקון והטיה תמיד ומה שאמרו בגדי כהונה שבלו מפקיעי׳ אותן ר״ל קורעין אותן ועושים מהם פתילות למקדש לא בשל אבנט שהוא כלאים אלא בשאר בגדים שהם של בוץ שכל בגדי כהן הדיוט של בוץ היו חוץ מן האבנט וזה שאמרו מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעים ובהם היו מדליקים והרי אבנט מיהא כלאים היה של צמר ופשתים וכבר ביארת שכל שכרך דבר שמדליקין עם דבר שאין מדליקין אסור בהדלקה לא נאמרה שמועה זו במנורה אלא בשמחת בית השואבה ובשמנים מיהא לא הוצרכה ללמדה לענין מנורה שהרי שמן זית זך כתיב:
הלכות חנוכה:
תוס׳ ד״ה חלב מהותך כו׳ קרבי דגים לאו היינו. ע״ל דף כו ע״א תוס׳ ד״ה איכא בינייהו דרב ברונא:
ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב ברונא אמר רב: חלב מהותך (מותך) או קרבי דגים שנמוחו (נמעכו, נמסו) ונעשו כשמן, אדם נותן לתוכן שמן הראוי להדלקה כל שהוא ומדליק בהם. והרי שמדליקים בתערובת שמן מותר ושמן אסור? על כך משיב רבה: הני מימשכי בעינייהו, והני לא מימשכי בעינייהו [אלה, החלב וקרבי הדגים, נמשכים בפתילה אף בעינם, ואלה, השמנים שנאסרו, אינם נמשכים בעינם]. כי מתחילה אסרו את החלב המהותך כיון שגזרו רבנן [חכמים] על חלב מהותך משום חלב שאינו מהותך, ועל קרבי דגים שנמוחו משום קרבי דגים שלא נמוחו, ואולם אם הוסיף לתוכם שמן כלשהו הראוי להדלקה התירם. ושואלים: אם גזירה היא, אם כן וליגזור נמי [ושיגזור גם כן] חלב מהותך וכן קרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שלא נתן לתוכן שמן ראוי! ודוחים: היא גופא [עצמה], חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו הלא איסורם רק משום גזירה, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] וניגזור גזירה אחת על גזירה אחרת?! ולכן אין סיבה לאוסרם.
In any case, to this point the conclusion is that one may not light with a mixture of permitted and prohibited oils. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Beruna say that Rav said: With regard to molten fat or fish innards that dissolved and became like oil, a person may place any amount of oil fit for lighting into it and light. Apparently, one may light with a mixture of permitted and prohibited oils. Rabba answers: These, the fat and the fish innards, are drawn by the wick even in their natural state, and those, the prohibited oils, are not drawn in their natural state. Originally, the Sages issued a decree to prohibit molten fat due to unmolten fat and to prohibit dissolved fish innards due to undissolved fish innards; however, the Sages did not issue a decree in a case where one added to them any amount of oil suitable for lighting, and permitted lighting with it. The Gemara asks: Let them also issue a decree to prohibit molten fat and dissolved fish innards to which he added oil due to molten fat and dissolved fish innards to which he did not add permitted oil. The Gemara rejects this: That prohibition with regard to molten fat and dissolved fish innards itself is based on a decree. And will we arise and issue one decree to prevent violation of another decree? The Sages do not issue decrees under those circumstances. Therefore, there is no reason to prohibit their use.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: ״פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת – ואֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ, מִשּׁוּם שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות כ״ז:כ׳} ׳לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד׳.״ הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵילֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר.

Rami bar Ḥama taught a baraita: Those wicks and oils, which the Sages said one may not light with them on Shabbat, one may not light with them in the Temple either because it is stated with regard to the Temple candelabrum: “And you shall command the children of Israel, that they bring unto you pure olive oil beaten for the light, to cause a lamp to burn continually” (Exodus 27:20). Rami bar Ḥama taught that baraita and he also said its explanation: What is the proof from the verse? One may interpret the verse homiletically: The requirement is to light the candelabrum so that the flame ascends of itself when it is kindled, and not that it ascends by means of something else, i.e., adjusting the wick after it was lit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה: אסור, לפי שאין מדליקין – כלומר: כיון שאין מדליקין בפני עצמן, כשישלים השמן שתתן בתוכו – שוב אין מדליקין. שכבר אמרנו: אין נמשכין אחר הפתילה.
איני, והא אמר1 רב ברונא אמר רב: חלב מהותך – [פי׳]⁠2 מלשון היתוך, כדכתיב: כהתוך כסף בתוך כור (יחזקאל כ״ב:כ״ב), וכתיב: ויתכו כמים (איוב ג׳:כ״ד), וקירבי דגים שנימוחו – נותן לתוכן שמן כל שהו ומדליק.
תני רמי בר חמא: פתילות שאסרו חכמים להדליק בהן בשבת גם במקדש אין מדליקין בהן שנאמר להעלות3 נר תמיד.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״דאמר״.
2. כן בספר הנר. בכ״י וטיקן 128: ״מ״ש״, ואפשר שיש סימני מחיקה מעל המלה.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״להעולה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרח
פרחא(מנחות כח:) כפתר ופרח פרחים למה הן דומין לפרחי העמודים (כלים פי״ב) קני מנורה טהורין הפרח והבסיס טמאין פי׳ הרחב של מעלה שיושב בו הנר פרח שמו והאמצעי העומד שמו קנה ואותן שלשה רגלים שהמנורה עומדת עליהן שמן בסיס. ומנין שכן דתניא מנורה בר״ה גבוהי׳ טפחים ופרח שבראשה ד׳ טפחים נוטל הימנה מנורה שהיתה במקדש לא היתה כזה הענין שהיא היו בה ז׳ קנים והנרות קבועין על גבה כמפורש (שבת כא.) והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא למשקל בקינסא ואדלוקי ופרקיה היו בקנים ובמנורה:
א. [בליען פערצירונגען.]
והוא אמר לה – מפרש מאי תלמודא והיכי משמע מהאי קרא.
ולא שתהא עולה כו׳ – ולא שתהא צריכה תיקון והטייה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל פתילות ושמנים שאמרו עליהם חכמים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי׳ בשבת שבה ולמדת מכאן שני דברים א׳ שממה שהתרת כן בשבת אתה למד שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה שאלו היה מותר להשתמש לאורה לא היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת שהרי היה שם חשש שמא יטה והשני הוא שלמדת שמאחר שהדליק נר חנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה ויצא ידי חובו במה שהדליק שאלמלא כן היאך היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת ונמצאת גורם לכיבויים ואי אתה יכול לחזור ולהדליקן ולא עוד אלא שאף בחול היה אסור שמא יתרשל אחר כבויין וא״כ זו השניה אתה למד אותה בין מהדלקת חול בין מהדלקת שבת ואע״פ שגדולי הפוסקים הביאו את שתיהן מהדלקת שבת סוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם ועוד שאין ללמדה משבת שמ״מ הייתי אומר שבשבת הוא שאין זקוק לה שאף בשל עצמה כן הא בחול זקוק ושמא תאמר לכלם אף על פי שאין זקוק לה היאך מתירין לו לכתחילה לעשות המצוה שלא כראוי מתוך מיעוט הזמן לא חששו שסתם הדברים אינה כבה בשיעור זה:
ממה שכתבנו למדת שנרות של שעוה מותרות לנר חנוכה ומ״מ נויי מצוה הוא לעשות בשמן אחר שהנס היה בשמן והוא שאמרו למטה כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר ואע״פ שקצת מפרשים פירשוה לענין שבת בתוספות פירשוה לענין חנוכה ומטעם שכתבנו:
זה שביארנו שאסור להשתמש לאורה פירושו בכל תשמיש ואפי׳ תשמיש של מצוה ותשמיש של קדושה ואפילו לקריאת ספר או לסעודת שבת ובכיוצא באלו ודבר זה יש שפרשוהו משום בזויי מצוה ואף לתשמיש של מצוה וכל שמשתמש ממצוה זו לאורה מראה עצמו כמי שאינה חביבה לו ולא התירו הדלקה מנר לנר אלא מפני שהיא אותה מצוה בעצמה ומה שאמרו למטה אסור להרצות מעות לאורה של נר חנוכה לא הוצרכה אלא מתוך שהוא עיון קל ונעשה מרחוק והייתי סבור להתיר ובא ולמד שאף בזה יש בזוי מצוה וזה שאמר שמואל על דבר זה למטה וכי נר קדושה יש בו שנראה לדבריו שמותר לא חלק אלא בתשמיש זה שהוא קל ואינו נראה כנהנה ממנו וכמיקל בכבוד המצוה ואף בזה השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו ואעפ״כ אמרו עליו במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו וכן הלכה ומ״מ נראה ששמואל לא היה בא בזה מטעם בזויי מצוה אלא מטעם שיהא הרואה אומר לצרכו הוא שהדליק ואפי׳ היה שם נר אחר פעמים שאדם מדליק כמה נרות ומתוך כך היה חולק בהרצאת מעות שאין כאן חשש צרכו הואיל ואין אדם מרגיש בתשמישו מתוך שהוא נעשה במהירות ומפני זה תמה וכי נר קדושה יש בו ליאסר בכל הנאה כתפלין וספר תורה ותשמישיהן שאסורין בהנאת תשמיש של חול הא מ״מ מודה הוא באיסור שאר תשמישין ואף בזו השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו והרי תשמישי מצוה נזרקין לאחר תשמישן ואעפ״כ בשעת מצותן נוהגין בהן כדבר שבקדושה ליאסר בכל תשמיש של חול שלא לבזות את המצוה והלכה כרב יוסף והיא היא שהביאה גדולי הפוסקים להביא שמועת הרצאת מעות ומכאן אתה אוסרן לכל תשמיש שבעולם ויש באים בה מטעם איסור הנאה וקדושה גמורה הואיל והן זכר לנרות ולשמן היכל הקצהו מדעתו לגמרי והרי הן כנויי סוכה או הדס של מצוה ולא עוד אלא שמפריזים על מדותיהם לאסור בהנאה כל שבהן אף לאחר מצותן אלא אם נשאר שם שמן בראשונה יוסיף עליו בשניה וידליק וכן בכל הלילות ואם נשאר שם כלום באחרונה עושה לו מדורה ושורפו במקומו וכן מנהיגים לכנס כל הפתילות ובלילה אחרונה שורף את כלן ואע״פ שעצי סוכה ונוייה לאחר מצותה מותרים בזו כך היה דעתו אבל נר חנוכה דעתו היה שיכלה הכל ולכך הקצהו שאין הלכה כדברי האומר אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו והרי זה מעתה כמקדישו לשמים וכן אינו דומה לנר שבת שמותר לאחר מצותו שנר שבת אף בשעת איסורו מותר ולא עוד אלא שעיקרו לתשמיש:
ולמדת ענין זה בשלשה דרכים שבאחת אתה אוסר כל תשמישיו מטעם בזוי מצוה ואחר מצותן מותר לגמרי והשנית שאתה אוסר ברוב תשמישין ומתיר במיעוטן כל שאין בהם לרואים חשש צרכו והשלישית מטעם קדושה ואף לאחר מצותה וכל זה אינו מעיקר הדין שהרי אתרוג של מצוה מותר להריח בו ושופר לגמע בו וטלית רשאי להתכסות בה ומאחר שהחמירו בחנוכה בתחלתה יותר מאלו החמירו בה בסופה יותר משאר תשמישי מצוה ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הדור ומדמיון נרות של מקדש ועיקר הדברים לדעתנו כשיטה ראשונה הואיל והוזכרה בגמ׳ להדיא וכן שהשיבו ממנה על שמואל להעמיד דבריו של רב ואף גדולי הפוסקים ראיתי נוטים בו שכתבו לאיסור הרצאת מעות כדי שלא לטעות בפי׳ אסור להשתמש לאורה כדעת ראשון להתיר הרצאת מעות וכתבו להיתר בפירוש לשיעורא שאם היתה דולקת עד שיעורה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה מותר וקצת גאונים מוסיפין בה דוקא כשנוטלה ממקומה ומ״מ כ״ש שאם הותיר אין הנותר בשריפה ומותר להשתמש בו ואף בתוך חנוכה ואע״פ שיש מפרשים את דבריו דוקא בשדלקה כשיעורה שלא חלה המצוה על הנותר הא כל שכבתה בתוך זמנה לא אין זה כלום שמאחר שפסקת כבתה אין זקוק לה כל שכבתה הרי הוא כמה שנותר אחר שיעורו והדברים ברורים:
ויש שכתבו בענין הרצאת מעות דברים זרים אין צרך לכתבן וכן יש מתירין בתשמיש של מצוה ואינו כלום שא״כ לא היינו מתירים בשמנים ופתילות שהוזכרו מ״מ יש שואלים ואף לדעת האומר משום קדושה היאך נאסרה תשמיש אורה והרי אמרו אשה בוררת חטים לאור בית השואבה והרי אותה אורה בפתילות בלאי בגדי כהונה ואם נפשך לפרש בה ולומר יכולה היתה לברור ולא שבוררת ולא בא אלא ללמדנו רוב האורה והרי בתלמוד המערב הקשו עליה וכי יכולה היתה לברור בלא מעילה עד שתרצו קול ומראה וריח אין בהם מעילה ומ״מ לא יפה שאלו שהרי בשני של פסחים אמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו ובשמחת השואבה הקלו להרבות בשמחה והרי עיקר האורה להאיר להם היתה לילך לשילוח לשאוב:
שם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת כו׳ ועיין מ״ש בזה בדף הקודם בספ״ק:
ג תני [שנה] רמי בר חמא ברייתא: אותם פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבתאין מדליקין בהם אף במקדש, משום שנאמר במנורת המקדש: ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״ (שמות כז, כ). הוא רמי בר חמא תני לה [שנה אותה] ברייתא, והוא גם אמר לה [אותה], כלומר, את פירושה; מה היא הראייה מן הכתוב — שיש בדרש הכתוב כדי לחייב שתהא שלהבת הנר עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר, על ידי תיקון והטייה של הפתילה מאוחר יותר.
Rami bar Ḥama taught a baraita: Those wicks and oils, which the Sages said one may not light with them on Shabbat, one may not light with them in the Temple either because it is stated with regard to the Temple candelabrum: “And you shall command the children of Israel, that they bring unto you pure olive oil beaten for the light, to cause a lamp to burn continually” (Exodus 27:20). Rami bar Ḥama taught that baraita and he also said its explanation: What is the proof from the verse? One may interpret the verse homiletically: The requirement is to light the candelabrum so that the flame ascends of itself when it is kindled, and not that it ascends by means of something else, i.e., adjusting the wick after it was lit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תְּנַן: ״מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִין וּמֵהֶן מַדְלִיקִין״!? שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שָׁאנֵי.

We learned in a mishna: They would unravel the threads of the tattered trousers of the priests and their belts in order to make wicks from them, and from those same wicks they would light at the Celebration of Drawing Water. There was wool in the belts of the priests. It is said that their belts were made from, among other things, tekhelet, which in the Bible refers to dyed wool. Apparently, one may light with a mixture that includes a wick unsuitable for lighting. The Gemara answers: The Celebration of Drawing Water is different, as in that celebration, they did not light the Temple candelabrum. They lit special lanterns made specifically for that purpose and were not stringent with regard to the wicks placed in them.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דתנן: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, והאבנט יש בו צמר – הני לשמחת בית השואבה, אבל למנורה – אין מדליקין אלא בשל בוץ, וכבר פירשנוהו היטב בראיות בפרק החליל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פקע
פקעא(שבת כא. סוכה נא.) מבלאי מכנסי הכהני׳ ומהמייניהן הן מפקיעין ובהן היו מדליקין (ירושלמי בסוכה) מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין נרות שבפנים מבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין נרות שבחוץ. כתיב להעלות נר תמיד שיערו לומר אין לך דבר עושה שלהבת אלא פשתים בלבד מהו מפקיעין תרגמה ר׳ חגי מפשילין (ירוש מי פיאה פרק ח) ר׳ יוסי על לכפרא בעא מקמא לון פרנסין ולא קבלין עליהון עלואמר קומיהון בן בבי על הפקיע ומה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להמנות עם גדולי הדור אתם שאתם ממונין על חיי נפשות לא כל שכן:
א. [צערייסען, פלעכטען.]
מבלאי מכנסי הכהנים – ממכנסי הכהנים הבלואים.
היו מפקיעין – קורעין ועושין פתילות בשמחת בית השואבה שהיא בעזרת נשים.
ומהמיניהם – של כלאים הם דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי״ל תכלת עמרא הוא ותני׳ לעיל לענין שבת הוסיפו עליהן של צמר לפסול וקתני מדליקין בהן במקדש.
שמחת בית השואבה שאני – דלא כתיב להעלות בה ולאו דאוריית׳ היא.
שמחת בית השואבה שאני – תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמר בפ״ב דקידושין (דף נד. ושם) בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב ב״ד מתנה עליהן דמה צורך יש להן להתנות בשביל זה ונראה לר״י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון (ישעיהו יב) צורך קרבן חשוב ליה והא דאמר (סוכה פ״ה דף נג.) בוררת אשה חטין לאור בית השואבה לא שהיתה בוררת אלא שהיתה יכולה לברור ומיהו בירושלמי דייק מהכא דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה לר״י מאי פריך ממכנסי הכהנים הלא היה בהן פשתן דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר (שמות כח) וטוב לפתילה דהוי ככרך דבר שמדליקין בו ע״ג דבר שאין מדליקין בו ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעיניה אבל במקדש לא שייכא הך גזירה ונראה לר״י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאקשינן: מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהן היו מפקיעין ומהן מדליקין. איכא למידק מאי קא מקשה מינה, והלא יש בו פשתן, דשש כתנא, והוה ליה כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו, ואע״ג דבשבת אסור, היינו משום גזירה דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו, אבל במקדש ליכא למיגזר. ויש לומר דפשתן שבהן דבר מועט הוא, שאין בהן אלא רביע פשתן ושלושת החלקים תכלת וארגמן ותולעת שני, ודבר מועט של פשתן כזה בטל הוא לגבי שאר המינין כאילו אין בו כלל.
בד״ה שמחת בית כו׳ מאי פריך ממכנסי כהנים הלא היו כו׳ עכ״ל ממכנסי כהנים ודאי דלא פריך מידי שהרי היה כולו פשתן אלא דר״ל ממתני׳ דמכנסי כהנים כו׳ דקתני בה ומהמיניהם פריך דהוה כלאים וכפרש״י מאבנט פריך וק״ל:
בתוס׳ בד״ה שמחת בית השואבה שאני תימא היכא שרי להדליק כו׳ ואמר בפ״ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן עכ״ל. וקשיא לי על תמיהתם שהרי כתב רש״י ביומא ד׳ ס׳ דמה שמועלין בבגדי כהונה שבלו היינו דוקא בבגדי בוץ של כ״ג ביה״כ דאע״ג דקי״ל שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו אפ״ה גלי רחמנא בהנך בגדים דמועלין דכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה משא״כ בבגדי כהן הדיוט דלא שייך מעילה כלל בין קודם שבלו ובין לאחר שבלו קודם שבלו משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא שם בקידושין ולאחר שבלו משום שכבר נעשה מצותו ובבגדי כהן הדיוט לא כתיב והניחם שם. ולפ״ז לא מקשי התוס׳ הכא מידי דהא ע״כ הכא בשמעתין בבגדי כהן הדיוט איירי למאי דס״ד דשייך בהו כלאים ובבגדי בוץ הרי כשרים להדליק אפי׳ בשבת כדמשני הכא לא בבוץ ולעולם דאיירי בשאר בגדי כהן הדיוט גם כתונת ומכנסיים וא״כ לא שייך בהו מעילה ויש ליישב ע״פ מה שהעליתי בחידושי קידושין שם בלשון הגמרא בהא דקאמר ת״ש בגדי כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אע״ג דלא בלו שכתבתי שם דרש״י ביומא לא כתב כן אלא לענין דליהוי שני כתובים ע״ש באריכות:
בא״ד והא דאמר בוררת אשה חטין כו׳ ומיהו בירושלמי דייק מהכא כו׳ עכ״ל. ולענ״ד שפיר הוי מצי לפרש בוררת ממש אפ״ה אין בו מעילה דכיון שהותר להדליק באותן הפתילות דחשיב כצורך קרבן א״כ הרי כבר יצאו מקדושת בגדי כהונה דגלי בהו קרא דשייך מעילה אף לאחר שנעשה מצותו כדפרישית א״כ הרי כבר נתחללו ויצאו לחולין וקיי״ל אין מועל אחר מועל אפילו למ״ד במסכת מעילה דבכלי שרת יש מועל אחר מועל מ״מ כבר כתבתי בחידושי קידושין שם בכוונת חידושי הריטב״א דבגדי כהונה לא דמי לכלי שרת בהך מלתא כיון שאין מביא אחרים לידי קדושה ע״ש מילתא בטעמא. וליכא למימר דאפ״ה אין לפרש בוררת ממש דנהי דמעילה ליכא אכתי איסורא מיהא איכא כדאיתא בפסחים דף כ״ו דא״כ האיך כתבו דמדייק מינה בירושלמי דקול ומראה אין בהן משום מעילה ומש״ה בוררת ממש הא אכתי איסורא מיהא איכא דהא אהך מילתא גופא דקול ומראה וריח מסיק לה הש״ס התם בפסחים:
מיהו יש ליישב שיטת הירושלמי ע״פ מה דפרישית בסמוך דבלא״ה לא שייך מעילה לאחר שכבר נעשה מצותו אלא מגזרת הכתוב דחידוש הוא בבגדי כהונה וא״כ לאחר שיצאו מקדושת בגדי כהונה וניתנו להדליק בשמחת בית השואבה דחשיב כצורך קרבן מ״מ כבר יצאו מידי מעילה דאורייתא ולית ביה אלא איסורא מדרבנן וכיון דקול ומראה בלא״ה ליכא אלא איסורא דרבנן א״כ הו״ל תרתי מדרבנן מש״ה אשה בוררת לכתחלה כנ״ל ועיין מ״ש בזה שם בחידושי פסחים ודוק היטב:
בא״ד וקשה לר״י כו׳ דהוי ככרך דבר שמדליקין כו׳ ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעינייהו כו׳ ונראה לר״י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביעית כו׳ עס״ה. ולכאורה תירוצם דוחק מאוד דהא בעיקר האבעיא לענין שמנים קאמר מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא אלמא דאפילו ע״י תערובת כל שהוא פשיטא ליה דיש להתיר אי לאו טעמא דגזרה. מיהו למאי דפרישית בלשון הגמרא לחלק בין שמנים לפתילות דלענין פתילה אסרו רבנן אף בכרך דבר שמדליקין אפילו בלא טעמא דגזרה אלא מפני שהאור מסכסכת ע״י פתילה הפסולה א״כ אין מקום לקושיית התוספת דהא האי טעמא שייך אפילו במקדש ואדרבא במקדש יש לעשות יותר מצוה מן המובחר לענין שלא יסכסך האור כלל ויש ליקח פתילה יפה דאין עניות במקום עשירות משא״כ בשבת דזימנין שאין לו שמן אחר אפ״ה אסור כנ״ל. ובעיקר קושיית ר״י שהביאו התוספת על לשון התרצן אע״ג דעיקר הקושיא שייך על לשון המקשן נראה לי משום דמעיקרא הוי ס״ד דהאי מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהן שהיו מדליקין בהם לאו דוקא לשמחת בית השואבה לחוד איירי אלא כ״ש להדלקת מנורה ממש דשייך בהו טפי לב ב״ד מתנה כדי שישארו הבגדי כהונה שבלו בקדושתן להדלקת המנורה דקיי״ל מעלין בקדש. וא״כ לפ״ז תו לא שייך קושיית ר״י דכיון דבהדלקת מנורה כתיב להעלות נר תמיד ודרשינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא ע״י דבר אחר וא״כ איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שלא יעשה כלל מדבר שהאור מסכסכת בהן אפילו ע״י תערובת דאכתי ע״י דבר אחר קרינא ביה משא״כ בשבת דעיקר טעמא דפתילות פסולות אינו אלא משום גזרה דרבנן שמא יטה מש״ה הוי שרי ע״י תערובת אי לאו משום גזרה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו וא״כ לפ״ז מקשה הש״ס שפיר מבגדי כהונה משא״כ השתא בדברי התרצן דמשני שמחת בית השואבה שאני אלמא דלא איירי מתני׳ דמכנסי הכהנים אלא בשמחת בית השואבה לחוד א״כ מקשה הר״י שפיר דבלא״ה לא שייך חששא דפתילות פסולות כלל כיון דהוי ע״י תערובת והוי ליה ככרך דבר כו׳ כנ״ל ודו״ק:
תנן [שנינו במשנה]: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם (חגורותיהם) היו מפקיעין (מתירים חוטים) לעשות מהם פתילות, ומהן, מאותן פתילות, היו מדליקין בשמחת בית השואבה. ומאחר שבאבנטים היה גם צמר, שהרי נאמר שהיו עשויים בין השאר מתכלת, ותכלת האמור במקרא הוא צמר צבוע, והרי שמדליקים בדבר שיש בו תערובת פתיל שאינו ראוי לדלוק!
We learned in a mishna: They would unravel the threads of the tattered trousers of the priests and their belts in order to make wicks from them, and from those same wicks they would light at the Celebration of Drawing Water. There was wool in the belts of the priests. It is said that their belts were made from, among other things, tekhelet, which in the Bible refers to dyed wool. Apparently, one may light with a mixture that includes a wick unsuitable for lighting. The Gemara answers: The Celebration of Drawing Water is different, as in that celebration, they did not light the Temple candelabrum. They lit special lanterns made specifically for that purpose and were not stringent with regard to the wicks placed in them.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ת״שתָּא שְׁמַע: דְּתָנֵי רַבָּה בַּר מַתְנָה: ז״בִּגְדֵי כְהוּנָּה שֶׁבָּלוּ – מַפְקִיעִין אוֹתָן, וּמֵהֶן הָיוּ עוֹשִׂין פְּתִילוֹת לַמִּקְדָּשׁ.״ מַאי לָאו דְּכִלְאַיִם!? לָא, חדְּבוּץ.:

Come and hear a related question from that which Rabba bar Mattana taught: Priestly garments that were tattered, they would unravel them into threads from which they would make wicks for the Temple. Is this not also referring to garments made of diverse kinds, like the sashes of the priests that were made of a mixture of wool and linen? The Gemara answers: No, these wicks were made from linen garments alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו דכלאים – כגון אבנט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: שמחת בית השואבה שאני [שונה], שבשמחה זו לא הדליקו את מנורת המקדש, אלא פנסים מיוחדים שנעשו לצורך זה, ובהם לא הקפידו על סוג הפתילות. תא שמע [בוא ושמע] שאלה על כך ממה דתני [ששנה] רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם לחוטים, ומהן היו עושין פתילות למקדש. מאי לאו [האם לא] שהשתמשו גם בבגדים שהם כלאים, וכגון אבנטי הכהנים העשויים צמר ופשתים (כלאיים) יחד! ומשיבים: לא, את הפתילות הללו היו עושים רק מבגדי בוץ (פשתן).
Come and hear a related question from that which Rabba bar Mattana taught: Priestly garments that were tattered, they would unravel them into threads from which they would make wicks for the Temple. Is this not also referring to garments made of diverse kinds, like the sashes of the priests that were made of a mixture of wool and linen? The Gemara answers: No, these wicks were made from linen garments alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב הוּנָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בַּחוֹל. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא? קָסָבַר: כָּבְתָה – זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחוֹל, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. קָסָבַר: כָּבְתָה –

Rav Huna said: Those wicks and oils with which the Sages said that one may not light the lamp on Shabbat, one may not light the lamp with them on Hanukkah either; both when it falls on Shabbat and when it falls during the week. Rava said: What is the reason for Rav Huna’s statement? He holds that if the Hanukkah light becomes extinguished, even though one lit it properly, one is bound to attend to it and relight it so that it will burn properly. Therefore, one must ensure that the wick burns properly from the outset. And utilizing the light of the Hanukkah lamp is permitted during the week. Consequently, in order to prevent him from inadvertently sinning on Shabbat, he must ensure from the outset that the wick burns well, lest he come to adjust the flame on Shabbat. Those wicks and oils do not burn well at all. And Rav Ḥisda said: Those same oils and wicks with which the Sages prohibited to light on Shabbat, one may light with them on Hanukkah during the week, but not on Shabbat. He holds that if the Hanukkah light is extinguished
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבתה – נר חנוכה.
זקוק לה – לתקנה הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה.
ומותר להשתמש לאורה – הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש.
ומותר להשתמש לאורה – וא״ת מנא ליה לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת וי״ל דא״כ לא הוה צריך ליה למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא ה״ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש״מ שעוד יש טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא״כ סבר דמותר להשתמש לאורה ומיהו רב דקאמר מדליקין בין בחול בין בשבת לא היה מצי למימר מדליק סתם דה״א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין שמא יטה דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה וכן הלכתא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה כרב וכר׳ יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב יוסף נמי משמע לקמן דס״ל הכי וכבתה אין זקוק לה דכולהו סבירא להו הכי ורב הונא יחיד הוא ולית הלכתא כוותיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה – ק״ל מנא לן שמותר להשתמש לאורה, דלמא אף בשבת אין מדליקין בהן לפי שכבתה זקוק לה ובשבת א״א להזקק לה.⁠א ואיכא למימר דסבירא לתלמודא כיון דבשבת א״א להזקק לה לא חיישי׳ ומדליקין בכל השמנים, דכיון שאפשר שלא יכבו אע״פ שפעמים שכבו לא אכפת לן, ושבת למ״ד כבתה זקוק לה דינו שוה לחול למ״ד כבתה אין זקוק לה, כשם שבחול מותר להדליק בשמנים הללו ואם כבו אין זקוק לה אף בשבת כן לד״ה, ואין מחזרין להדליק בפתילות ושמנים אחרים, שבשבת לד״ה כבתה אין זקוק לה, ואין לה בה אלא מצות הדלקה בלבד. אבל קשיא לן מה שפי׳ רבינו הגדול ז״לב ש״מ כבתה אין זקוק לה מדקאמר מדליקין בהן בשבת, דאי כביא לא מצי מדליק בה,⁠ג ולפי פירושנו אין ראיה משבת דלכ״ע אין זקוק לה, אלא מחול, מדלא חיישינן דלמא פשע כדפרש״י ז״ל.⁠ד ולפי דברי רבינו אלפס ז״ל יש לדחוק ולומר דהא דאמרי׳ קסבר מותר להשתמש לאורה לאו דוקא על כרחין, אלא איפשר דסבר מותר להשתמש לאורה ומשום דלא ליפלוג אדר׳ חסדא אלא בחדא אמרי׳ הכא, כלומר בדכבתה ודאי פליגי בלהשתמש לאורה לא פליגי דמותר הוא.⁠ה
א. וזו קושית התוס׳ ד״ה ומותר.
ב. הרי״ף בסוגיין.
ג. בביאור פלוגתא דרבנו והרי״ף נראה דסברת רבנו דגם למ״ד כבתה זקוק לה אין הכוונה דאם לא דלקה משך זמן שיעורה ל״י מצות נר חנוכה, אלא אליביה נמי עיקר החיוב הוי מעשה ההדלקה, אלא בתוך הזמן כיון דלא כלה רגל מן השוק ושייך פרסומי ניסא אם כבתה מתחייב מחדש להדליק, ואם לא הדליק לא הפסיד הדלקה ראשונה אלא שפשע שלא המשיך במצוותו להדליק מחדש תוך הזמן. וזו גם דעת רש״י שכתב הטעם למ״ד זקוק לה שצריך לתקנה יפה שמא יפשע, ובפנ״י הקשה אפילו לא יפשע נמי חייב להדליק שאל״כ ביטל מצות נ״ח, וע״כ דרש״י ס״ל דאפילו לא ידליק לא הפסיד עיקר המצוה אלא דעיקר החשש שמא יפשע ולא ידליק לצאת החיוב החדש שחל עליו. מיהו אפשר לבאר דבאמת למ״ד זקוק לה, אם לא דלק כל השיעור ל״י יד״ח נר חנוכה. דהשיעור הוא תנאי בקיום המצוה. ויש נפ״מ בין ב׳ הפירושים אם נאנס, או בע״ש, שלדעת ראשונה ודאי לא תקנו חכמים שבשבת יהא עליו חיוב הדלקה כיון שאסור להדליק, ונמצא שבשבת גם למ״ד זקוק לה דינו כאין זקוק לה שכיון שיצא מעשה הדלקה תו אין הזמן מחייבו וזה דעת רבנו ולפי״ז מתורץ קושית תוספות דמנ״ל דמותר להשתמש באורה דילמא משום דסבר כבתה זקוק לה, אבל רבנו מתרץ דבשבת לד״ה אין זקוק. אבל הרי״ף ס״ל כצד הב׳ דלמ״ד זקוק לה היינו דלא יצא יד״ח המצוה אם לא דלק כל השיעור, ונראה דהוכרח לו דאם לד״ה יצא בהדלקה, א״כ מנ״ל דמאן דס״ל דמדליקין דס״ל כבתה אין זקוק לה, דהא אפשר דס״ל דזקוק לה, אלא דכיון דכבר יצא יד״ח עיקר המצוה אינו חושש שמא יפשע, ורק אם סבירא לן דלא יצא יד״ח כלל יש הכרח דאינו זקוק לה דאל״כ ודאי דיש לחוש שמא לא ידליק אפילו באונס ובטרדה וזה שכיח. והנה לפי הסבר זה דלמ״ד זקוק לה כל שלא הדליק ל״י כלל חובת הדלקה, ודאי דאפילו בשבת אסור להדליק בשמנים אלו, ולפי״ז אפשר שהרי״ף ס״ל דממה דמותר להדליק בחול אין הכרע דס״ל דאין זקוק לה דאפשר דס״ל דזקוק לה אלא דלא חייש לפשיעה. אבל ממה שבשבת מותר להדליק בהם ע״כ מוכח דאין זקוק לה, דאי זקוק לה ולדעת הרי״ף יהא הביאור דאם לא הדליק ל״י חובתו א״כ בשבת דלא יוכל להדליק נמצא שמבטל מצות נ״ח ופשיטא דאין מדליקין בו ומדאמר מדליקין בהם ש״מ דאין זקוק לה. ורבנו לשיטתו הקשה שפיר אדעת הרי״ף. וכן נשאר קשה לרי״ף קושית התוס׳ מנ״ל דמותר להשתמש לאורה ועי׳ בסמוך.
ד. לעיל כתבנו בדעת רש״י דהחשש שמא יפשע אע״פ שנתחייב מחדש להדליק וראיתי ב״בית הלוי״ שהקשה דאפילו למ״ד דאין זקוק לה ניחוש לחשדא כדלקמן כג, א דחצר שיש לה ב׳ פתחים צריכה ב׳ נרות משתי רוחות משום חשדא דבני מתא, וה״נ אם כבתה ליחוש לחשדא. וע״ש שכתב ברש״י בדרך אחר וצ״ב רב. ולכאורה אפשר לישב בעיקר הקושיא דהתם בחצר דב׳ דאכתי לא הדליק אמרינן דחובת הדלקה בב׳ פתחים כדי שיהא פרסומי ניסא טובא ולא יבא לחשד. אבל כשהדליקה כדינה ויצא יד״ח מעולם לא שמענו שמשום חשדא יתחייב להדליק נ״ח.
ה. וברשב״א תי׳ כן סוגיין, ולא הזכיר דעת רבנו אע״פ שמקורו מרבנו.
הא דאמרינן: קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. איכא למידק ומנא לן מהא דמותר להשתמש לאורה, דילמא היינו טעמא משום דאם כבתה זקוק לה והלכך אין מדליקין בהן בשבת דדילמא כביא ואי אפשר לו ליזקק לה. ויש לומר דמדאיצטריך לומר בין בחול בין בשבת שמעינן לה, שאם איתא דטעמא דשבת משום דאם כבתה זקוק לה הוא, לימא סתמא אין מדליקין בהן בחנוכה, ואנא ידענא דכל שכן בשבת, דאי אפשר שיזקק לה, אלא ודאי הכי קאמר אין מדליקין בהן בחול משום דכבתה זקוק לה ודילמא פשע ולא מדליק, וכל שכן בשבת דאיכא משום טעמא אחרינא דילמא אתי להטויי, ושמע מינה דמותר להשתמש לאורה. אי נמי יש לומר, דלאו מדיוקא דלישניה דרב הונא נפקא ליה, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר, דכיון דאיכא למימר דאית ליה לרב הונא הכי, מסתמא לא עבדינן דליפלוג עליה רב חסדא דאית ליה הכין על כרחין מדקאמר דמדליקין בהן בחול ואין מדליקין בהן בשבת.
תוס׳ בד״ה בעמרניתא כו׳ כל היוצא מן הען כו׳. נ״ב אבל הסמ״ג כתב בשם ר״א ממיץ הא דקאמר כל היוצא מן העץ כו׳ היינו קליפה עליונה ומש״ה הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן שהוא תחת קליפה העליונה ועשויה מקליפה דקה הסמוכה לגוף האילן ומש״ה מותר נמי להדליק בצמר גפן שקורין קוטא כו׳ ע״ש:
גמ׳ מדליקין א״ל מ״ט א״ל לפי כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה שמן כל שהוא כו׳ ששמן הניתן בתוכו כו׳ כצ״ל:
בד״ה זקוק לה כו׳ הלכך בשבת אסור כו׳. נ״ב פירוש אבל בחול אין כאן איסור ממש אלא שלכתחלה יעשה יפה ודו״ק:
תוס׳ בד״ה שמחת וכו׳ אלא רביעי בטל כו׳ כצ״ל:
בד״ה ומותר להשתמש כו׳ לא המ״ל מדליקין סתם דה״א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין כו׳ עכ״ל ויש לדקדק דלעיל נמי לרב הונא אימא דלא המ״ל סתם אין מדליקין דה״א דוקא בשבת משום שמא יטה דמותר להשתמש לאורה אבל בחול מדליקין דכבתה אין זקוק לה וי״ל דסתמא דחנוכה בדין חנוכה קמיירי ולא בדין שבת ומש״ה לעיל לרב הונא הל״ל סתמא אין מדליקין דמשמע נמי חול מדין חנוכה משום דכבתה זקוק לה דאי דוקא בשבת קאמר הוה ליה למימר בהדיא אין מדליקין בשבת כיון דמדין שבת נגעו בזה משום שמא יטה אבל הכא אי הוה קאמר סתם מדליקין ה״א דוקא בחול ולא איצטריך ליה למימר הכא בהדיא חול משום דסתמא בדיני חנוכה איירי אבל באיסור שבת לא איירי דבשבת אין מדליקין משום שמא יטה כו׳ ועוד יש ליישב בזה בדרך אחרת ואין להאריך:
ודע עוד מה שכתבו בזה עוד דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש כו׳ אין זו הסברא מוכרחת מסתמא אלא דאיכא למטעי למימר הכי דאל״כ רב הונא דקאמר בין בחול בין בשבת אין מדליקין ולא קאמר סתם אין מדליקין להשמיענו דאיכא בשבת טעם אחר דמותר להשתמש לאורה אי הוה סברא זו פשוטה ומסתמא לא הוה איצטריך למימר הכי אלא ע״כ דאין זה סברא פשוטה מסתמא לומר דמותר להשתמש לאורה משום דאיכא למטעי נמי לאידך גיסא דחד טעמא אית להו בין בחול בין בשבת משום דכבתה אין זקוק לה ובהכי מתיישב נמי רב חסדא דקאמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת אמאי לא קאמר סתם מדליקין בהן והייתי אומר מסתמא בחול אבל לא בשבת דלא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה אלא ע״כ דאין זה סברא פשוטה דאיכא למטעי נמי לאידך גיסא כיון דסתמא קאמר מדליקין משמע בין בחול בין בשבת דאסור להשתמש לאורה ומיהו בלאו הכי ניחא הא דרב חסדא דלכך נקט חול ושבת משום דקאי אדרב הונא דאיצטריך למנקט בין בחול בין בשבת ודו״ק:
בגמרא אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת. וקשיא לי תינח כולהו שמנים ופתילות דאסירי בשבת משום שמא יטה לפי שאין דולקין יפה שייך לאסרן בחנוכה אף בחול כיון דס״ל כבתה זקוק לה אלא בשמן שריפה דלא מיתסר אלא משום שמצוה לבערו וחיישינן שמא יטה כדלקמן א״כ אין שום טעם לאסור בחנוכה. מיהו בירושלמי סוף מס׳ תרומות איתא להדיא דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה אלא דמסיק שם אם אין לו שמן של חולין מדליק בשמן שריפה וא״כ מבואר דהיכא שיש לו שאר שמנים של חולין אסור להדליק בשמן שריפה והשתא א״ש דהא כל הני שמנים ופתילות דאסר רב הונא ע״כ היינו היכא דיש לו שמן אחר דכיון דטעמא דידיה משום דכבתה זקוק לה ושמא יפשע כפירש״י וא״כ מילתא דפשיטא היא דהיכא שאין לו שמן אחר שמותר להדליק באלו ולא יהא ספקו חמור מודאי. אלא דלפ״ז לכאורה קשה להיפך לרב חסדא ואינך אמוראי דאמאי מדליקין בהן בחול משום דכבתה אין זקוק לה ואכתי תיקשי שמן שריפה איברא דלא קשה מידי דהא רב חסדא מפרש לקמן דשמן שריפה בשבת נמי שרי ומתני׳ מוקי לה בי״ט שחל בע״ש ומסקינן לקמן תניא כוותיה דר״ח וא״כ לא איירי הכא כלל משמן שריפה משא״כ לרב הונא לא מצינו לפרש כן דא״כ הוי מימרא דרבה לקמן דלא כמאן וכ״ש לקצת ספרים דגרסי בשמעתין אמר רבה מ״ט דרב הונא ולמאי דפרישית א״ש כנ״ל נכון:
אלא דאכתי טעמא דירושלמי לא ידענא ולפי פשט לשון הירושלמי משמע דאיירי בישראל שמדליק שלא ברשות כהן דאע״ג שהן של ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אפ״ה אסור בהנאה לישראל אלא כיון דמצות לאו להנות ניתנו וקי״ל דנר חנוכה אסור בהנאה מש״ה שרי בשאין לו שמן אחר וכן מצאתי בפירוש ספר לחם משנה על משניות והשתא א״ש טובא דלרב הונא דמותר להשתמש לאורה אסור להדליק בשמן שריפה ואע״ג דאכתי לכהן שרי אפ״ה לא פסיקא ליה ולהנך אמוראי דס״ל אסור להשתמש לאורה שרי. אלא דלכאורה היה נ״ל עוד טעם אחר דשמן שריפה אסור להביאו לבית הפסול או להפסידו וכיון דקי״ל מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו הרי מפסידו ומביאו לבית הפסול ואין להאריך יותר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דתני רמי בר חמא לעיל בסמוך פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין במקדש ולכאורה שמנים כדי נסבא דהא אין מדליקין במקדש אלא שמן זית בלבד ולפמ״ש א״ש דאתא למעוטי שמן שריפה דאין מדליקין במקדש דאפילו למ״ד טומאה הותרה בציבור ושרי להדליק בטומאה אפ״ה אסור להדליק שמן שריפה במקדש משום שמביאו לידי פסול שאסור בהנאה ולהשתמש לאורו כן נ״ל נכון. ועוד אבאר בזה לקמן בסוגיא דשמן שריפה ודוק היטיב:
אמר רבא מ״ט דר״ה קסבר כבתה זקוק לה ופירש״י דחיישינן דלמא פשע ולא מתקן לה. ולכאורה שפת יתר הוא דבפשיטות הו״מ לפרש טפי דחיישינן שמא ישכח מלתקן והנראה בזה דרש״י בא ליישב קושיית התוספות דמנ״ל דטעמא דר״ה בשבת משום דמותר להשתמש לאורה דלמא בשבת נמי משום דכבתה זקוק לה וכ״ש דאסור טפי כיון דבשבת אם כבתה אי אפשר לתקן וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות אע״כ דפשיטא ליה לתלמודא דלכ״ע אם כבתה באונס וישכח מלתקן לית לן בה כיון דסתמא לא שכיח שיכבה דהא בשבת דעלמא נמי לא אסרינן להו משום האי חששא דשמא יכבה ויתבטל שלום בית אלא משום שמא יטה. ולפ״ז ע״כ דעיקר טעמא דר״ה דאוסר בחול היינו משום שמא יפשע מלתקן משום דאתי למיטעי וסבר דכבתה אין זקוק לה ובאמת זקוק לה וא״כ לא שייך האי טעמא בשבת כיון דא״א להדליק א״כ אם יכבה אנוס הוא וכיון דלא שכיח שיכבה ליכא למיחש ביה אע״כ דאיסורא דשבת משום דמותר להשתמש לאורה כנ״ל ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה ומותר להשתמש לאורה וא״ת מנ״ל לרבה כו׳ כבר כתבתי ליישב קושיא זו לפי שיטת רש״י. והנראה מזה דהתוספות לא נחתו לפרש כפירש״י דטעמא משום שמא יפשע אלא משום שמא ישכח והיינו דקשיא להו דכ״ש דבשבת יש לחוש טפי דע״כ לא ידליק אלא דלפ״ז לא משני התוס׳ שפיר דדייק מדקאמר בין בחול ובין בשבת ע״כ דבשבת איכא נמי טעמא אחרינא ולפ״ז ע״כ מפרשי למימרא דר״ה בדרך זו ואצ״ל זו וא״כ הו״מ למימר בפשיטות במימרא דר״ה בחד טעמא דכבתה זקוק לה ואפ״ה קאמר שפיר זו ואצ״ל זו דלא מיבעיא בשבת דאסור כיון דאם יכבה ע״כ דלא ידליק אלא אפילו בחול דאיכא תקנה להדליק אפ״ה אסור שמא ישכח לחזור ולהדליק ואפשר דעיקר כוונת התוס׳ בתירוצם דאכתי הו״ל למינקט סתמא אין מדליקין וממילא ידעינן דאסור בין בחול ובין בשבת אע״כ דקאמר ר״ה לישנא יתירא לאשמעינן אגב אורחא טעמא דמותר להשתמש לאורה ונפקא מיניה נמי טובא לר״ה לדינא דבחול אפילו לר״ה מותר מיהא להדליק בכל השמנים בשאין לו שמן אחר כדפרישית משא״כ בשבת דאסור נמי מטעמא דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה אם כן פשיטא דאסור בכל ענין אפילו כשאין לו שמן אחר ודו״ק:
ד אמר רב הונא: אותן פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן אף לצורך נר בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב הונא?קסבר [הוא סבור] שאם כבתה נר חנוכה לאחר שהדליק אותו כראוי, זקוק לה לתקן ולהדליקה מחדש באופן שתבער היטב, ולכן יש לדאוג מראש שתהיה הפתילה בוערת כראוי. ומכיוון שאמר שמותר להשתמש לאורה של מנורת החנוכה הרי אינו פורש מלהשתמש בה בימות החול, ואם כן כדי שלא יבוא לידי תקלה אף בשבת יש להקפיד מלכתחילה שתבער הפתילה היטב, שמא יבוא לתקן את הנר בשבת. ורב חסדא אמר: אותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליקם בשבת מדליקין בהן בחנוכה בימי החול, אבל לא בשבת. קסבר [סבור הוא] שאם כבתה נר החנוכה
Rav Huna said: Those wicks and oils with which the Sages said that one may not light the lamp on Shabbat, one may not light the lamp with them on Hanukkah either; both when it falls on Shabbat and when it falls during the week. Rava said: What is the reason for Rav Huna’s statement? He holds that if the Hanukkah light becomes extinguished, even though one lit it properly, one is bound to attend to it and relight it so that it will burn properly. Therefore, one must ensure that the wick burns properly from the outset. And utilizing the light of the Hanukkah lamp is permitted during the week. Consequently, in order to prevent him from inadvertently sinning on Shabbat, he must ensure from the outset that the wick burns well, lest he come to adjust the flame on Shabbat. Those wicks and oils do not burn well at all. And Rav Ḥisda said: Those same oils and wicks with which the Sages prohibited to light on Shabbat, one may light with them on Hanukkah during the week, but not on Shabbat. He holds that if the Hanukkah light is extinguished
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת כא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת כא., רב שרירא גאון ערבית שבת כא. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת כא. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת כא., רי"ף שבת כא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת כא., רש"י שבת כא., תוספות שבת כא., בעל המאור שבת כא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת כא. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת כא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת כא., רמב"ן שבת כא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת כא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת כא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת כא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת כא., מהרש"א חידושי הלכות שבת כא., פני יהושע שבת כא., גליון הש"ס לרע"א שבת כא., פירוש הרב שטיינזלץ שבת כא., אסופת מאמרים שבת כא.

Shabbat 21a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 21a, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 21a, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 21a, R. Chananel Shabbat 21a, Rif by Bavli Shabbat 21a, Collected from HeArukh Shabbat 21a, Rashi Shabbat 21a, Tosafot Shabbat 21a, Baal HaMaor Shabbat 21a, Sefer HaNer Shabbat 21a, Ri MiLunel Shabbat 21a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 21a, Ramban Shabbat 21a, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 21a, Rashba Shabbat 21a, Meiri Shabbat 21a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 21a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 21a, Penei Yehoshua Shabbat 21a, Gilyon HaShas Shabbat 21a, Steinsaltz Commentary Shabbat 21a, Collected Articles Shabbat 21a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144