(1) 
מִשֶּׁתָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ אאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה נִכְנֶסֶת לִשְׁלִישִׁית שְׁנִיָּה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שְׁלִישִׁית מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי.
מִשֶּׁתָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ אאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה נִכְנֶסֶת לִשְׁלִישִׁית שְׁנִיָּה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שְׁלִישִׁית מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי.after sunset, so that they belong to the new year, one may not set aside teruma and tithe from the one to the other, as one may not set aside teruma and tithe from the new crop for the old nor from the old crop for the new. If it was the second year of the Sabbatical cycle going into the third year, the halakha is: From what he picked in the second year he must set aside first tithe, which he gives to a Levite, and second tithe, which he eats in Jerusalem; from what he picked in the third year, he must set aside first tithe and poor man’s tithe, which he gives to one who is needy.
פירוש תורת המעשרות: שנה ראשונה של שבוע מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי, ומפריש מעשר שני ומעלהו ואוכלו בירושלים. וכן בשנה השנייה אבל בשנה שלישית מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי. ותמורת מעשר שיני מפריש מעשר עני ונותנו לעניים. לפיכך זה הירק שנלקט מקצתו בערב ראש השנה וחזר וליקט גוי מקצתו משתבא השמש והיתה שנייה נכנסת לשלישית מה שליקט ישראל דינו כדין שנה שנייה.
שניה – מה שנלקט בשנה שניה של שמיטה מעשר ראשון ללוי ומעשר שני בירושלים ומה שנלקט בשנה שלישית מעשר ראשון ומעשר עני.
[מלנדרים] למאי הילכת׳1. כלומ׳ מנ״מ2. [מלאיזה ענין הוי באחד בתשרי ר״ה לנדרים]
1. לשון הרי״ף (דף ב,ב).
2. =מאי נפקא מינה.
בתוספות ד״ה משתבא השמש בירושלמי מוקי לה בעכו״ם עכ״ל. ולפמ״ש התוס׳ לקמן דף י״ד ע״ב בד״ה ולשביעית דכל היכא דקתני דאזלי׳ בתר לקיטה לאו דוקא אלא הכל תלוי בגמר פרי שמאז דרך ללקטן ומייתי ראיה על זה מבצלים הסריסים ופול המצרי דכל היכא שכבר נגמר הפרי לגמרי קודם ר״ה מתעשר לשעבר א״כ לא הוה צריך לאוקמי בעכו״ם אלא הא דקתני ליקט משתבא השמש היינו שנגמרו לאחר ביאת השמש וראוין ללקיטה ואפשר דהא דלא מוקי לה בירושלמי כה״ג לשיטת התוספת היינו משום דפשיטא לתלמודא שא״א לעמוד בין הנך שנגמרו לגמרי קודם ביאת השמש ובין הנך שנגמרו לאחר ביאת השמש שהוא כהרף עין ולא קים לן שפיר הא מילתא וכל כי האי גוונא צריך לעשר שני מעשרות או לצבור גורנו לתוכו למ״ד יש בילה כן נ״ל ליישב לפי שיטת התוספת לקמן וק״ל:
משתבא השמש, משכבר שקעה, שהוא כבר שייך לשנה הבאה — אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. וכן אם היתה זו שנה שניה משנות השמיטה הנכנסת לשנה השלישית, הרי מה שילקט בשנה השניה מפריש ממנו מעשר ראשון, ומעשר שני שאוכלו בירושלים, ומן השייך לשנה השלישית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני.
after sunset, so that they belong to the new year, one may not set aside teruma and tithe from the one to the other, as one may not set aside teruma and tithe from the new crop for the old nor from the old crop for the new. If it was the second year of the Sabbatical cycle going into the third year, the halakha is: From what he picked in the second year he must set aside first tithe, which he gives to a Levite, and second tithe, which he eats in Jerusalem; from what he picked in the third year, he must set aside first tithe and poor man’s tithe, which he gives to one who is needy.
הכל
(2) מנה״מ אָמַר ריב״ל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי {דברים כ״ו:י״ב} כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כׇּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר שָׁנָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד הָא כֵּיצַד במַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִבְטַל.
From where are these matters derived that during the third year one must set aside poor man’s tithe and not second tithe? Rabbi Yehoshua ben Levi said: The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithes of your produce in the third year, which is the year of the tithe” (Deuteronomy 26:12). This is referring to a year when there is only one of the two tithes that had been given in the previous years. How so? One sets aside first tithe and poor man’s tithe, which is explicitly mentioned in that section, and second tithe is nullified that year.
From where are these matters derived that during the third year one must set aside poor man’s tithe and not second tithe? Rabbi Yehoshua ben Levi said: The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithes of your produce in the third year, which is the year of the tithe” (Deuteronomy 26:12). This is referring to a year when there is only one of the two tithes that had been given in the previous years. How so? One sets aside first tithe and poor man’s tithe, which is explicitly mentioned in that section, and second tithe is nullified that year.
מעשר ראשון ומעשר עני כעיניין הזה סוגיא דשמעתא כולה: מדכתיב שנת המעשר שנה שאין בה אלא מעשר אחד, וזהו מעשר ראשון, פרט מעשר שיני שאינו נוהג בשנה השלישית. ואינן יכולין לומר מעשר שיני שהרי הכתוב אומר לעני ולגר אבל מעשר ראשון הקישו הכתוב לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק.
ערך עשר
עשר – א(ברכות כא.) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה וכו׳ הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ בחי כרב אשי דאמר על הארץ ובברכת על הארץ מוזגין עליו מים מפני כי הוא יין חי דקיימא לן בברכת הארץ נותנין לתוכו מים אם הוא חי דהא אמרינן מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים מלא כמשמעו עיטור בתלמידים רב חסדא מעטר בנטלי פי׳ היה נותן ליושב לימין המברך וליושב לשמאלו כוסות וכשאמר המברך ברכת הארץ מוסיף מאחד מאלו הכוסות בכוס שביד המברך עכשיו כל יין ששותין מזוג הוא במים. עיטוף דמעטף או פרים סודרא ארישיה מקבלו בשתי ידיו ואוחזו בימינו ור׳ יוחנן אפי׳ לסייע בשמאלו ומגביהו מן הקרקע טפח פי׳ בתלמוד ארץ ישראל צריך להגביהו מן השולחן טפח ונותן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו (ראש השנה יב:) שנה שאין בה אלא מעשר אחד פי׳ תורת מעשרות כך היא שנה ראשונה של שבוע מפריש מעשר ראשון ללוי כדכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה ועוד מפריש מעשר שני ומעלהו ואוכלו בירושלים וכן בשנה שנייה אבל בשנה שלישית מפריש מעשר ראשון ותמורת מעשר שני מפריש מעשר עני ונותנו לעניים והיינו דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר שנה שאין בה אלא מעשר אחד והיינו מעשר ראשון לפי שמעשר עני אין בו שום קדושה לפי שזר אוכלו בכל מקום בלא פדייה ובלא קדושה וכמו כן מפריש בשנה ד׳ ה׳ ו׳ מעשר ראשון ואסור לזרים. (יבמות פו) האוכל טבל שנשאר שלא הופרש ממנו שום דבר אפי׳ מעשר עני חייבין עליהן מיתה וחומש דתניא רבי יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא מורם ממנו כל עיקר וכו׳. אבל מעשר ראשון עצמו לאחר שהופרש ונתנו לכהן אם הכהן נותנו במכירה או במתנה מותר לו ואפי׳ קודם שנתנו לכהן לרבי מאיר שאוסרו לזר אין חייבין עליו מיתה וחומש. (זבחים מד) הבכור והמעשר והפסח קדשים קלי׳ וכו׳ עד הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם (בבורות נג) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו׳ בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכו׳. תוספת׳ במסכת שחיטת קדשים יפה כח כהנים מכח ישראל בקדשי קדשים ובבכור שאין לישראל בהן כלום ויפה כח ישראל מכח כהנים בפסח ובמעשר בהמה שאין לכהנים בהן כלום. עשרה תנאים התנה יהושע עשר תקנות תיקן עזרא עשרה דברים נאמרו בירושלים וכולם מפורשים בסוף גמרא דפרק מרובה. (שבת פז) ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן תנא עשר עטרות נטל אותו היום וכו׳ עשר נטיעיות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. (סוכה מד מועד קטן ד תענית ג) פי׳ עשר נטיעות כדתנן (שביעית פרק א) עשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ואע״ג דאסור לחרוש קודם ראש השנה דשביעית שדה הלבן ושדה האילן מפסח ועד עצרת כמפורש בריש (שביעית פרק ב) ר׳ שמעון אומר וכו׳. אלו נטיעות שהן ילדות מותר לחרוש בשבילן עד ראש השנה כדגרסינן בריש משקין אתאי הלכתא למשרי ילדה. (כתובות נב) בגמרא לא כתב ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהי עד עישור נכסי. עשורייתא דבי רבי ובבני גילו דתניא רבי אומר הבת ניזונת מנכסי אחי׳ ונוטלת עישור נכסים אומר לו לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אחד וכו׳. (בראשית רבה נב) מניין לעשרה נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה עד מתי לעדה מה עדה שנאמרה כאן וכו׳ (בבא קמא קי: חולין קלג) עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו וכולן ניתנו בכלל ופרט וברית מלח וכו׳. כולן מנויין בתוספתא חלה פי׳ בכלל וברית מלח שנאמר כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה׳ נתתי לך ולבניך לחק עולם ברית מלח עולם הוא לפני ה׳ לך ולזרעך אתך בפרט חטאת שנאמר כל זכר בכהנים יאכל אותה קודש קדשים היא חטאת העוף אשם תלוי ואשם ודאי שנאמר כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה זבחי שלמי ציבור שנאמר על שני כבשים קדש יהיו לה׳ לכהן. לוג שמן של מצורע שנאמר ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן וגו׳ הקיש לוג שמן לאשם מותר העומר שנאמר ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ זו מנחת העומר וכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. שתי הלחם שנאמר והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה׳ על שני כבשים קדש יהיו לה׳ לכהן שירי מנחות דכתיב והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ארבע בירושלים בכורה שנאמר כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה יהיה לך ביכורים שנא׳ ביכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה׳ לך יהיה והמורם מן התודה ואיל נזיר שנא׳ והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳ לכהן וגו׳. איל נזיר שנא׳ והניף אותם הכהן תנופה לפני ה׳ קודש הוא לה׳ על חזה התנופה. עורות קדשים שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה עשר בגבולין תרומה וראשית הגז שנא׳ ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו תרומת מעשר שנא׳ ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן חלה שנא׳ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אותה ותרומת גרן לכהן היא פדיון הבן לכהן שנאמר ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת וגו׳ ונתת הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם פטר חמור שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו׳ שדה אחיזה ושדה החרם שנא׳ והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו וכתיב כל חרם בישראל לך יהיה גזל הגר שנאמר האשם המושב לה׳ לכהן מלבד איל הכיפורים וגו׳ אלו כ״ד מתנות כהונה כל המקיימן כאלו קיים כלל ופרט וברית מלח וכו׳. (חלה פרק ב) שיעור החלה אחד מכ״ד וכו׳ עד ונחתום אחד ממ״ח ירושלמי נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן ובעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן (בבא בתרא צח) כתיב שלשים אמה קומתו וכתיב עשרים אמה קומתו ומשרי כי קא חשיב משפת כרובים ולמעלה פי׳ אלו כ׳ אמות מראשי כרובים עד שמי קורה כי הכרובים קומתן עשר אמות שנא׳ ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן עשר אמות קומתו וקמ״ל האי קרא דהני עשר אמות שהכרובים עומדין בהן כמו הכרובים של מעלה מה הכרובים כולן חלל ואין בהן דבר כך גם השאר והכרובים בנס היו עומדין עשרין ותרתי שביקא להו בריש גמ׳ דתעניות פי׳ הלא הם מפורשין מהדין קרא ולקמיה כ״ד ואמאי חשיב ב׳ ושביק כ״ב ואילו הן א׳ אותי עזבו ב׳ לחצוב להם ג׳ עזבך את ה׳ אלהיך ד׳ רעתך ה׳ ומשובותיך ו׳ ולא פחדתי ז׳ ולא אעבור ח׳ צועה ט׳ זונה י׳ נהפכת י״א נכתם עונך י״ב לא נטמאתי י״ג דרכך בגיא י״ד כי אהבתי זרים ט״ו ואחריהם אלך י״ו הובישו י״ז מלכיהם י״ח שריהם י״ט כהניהם כ׳ נביאים כ״א אומרים לעץ אבי אתה כ״ב ולאבן את ילדתני כ״ג כי פנו אלי עורף כ״ד כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ואמרינן נמי דהני דאמרינן הכא כ״ד רעות דכתיב בעניין התשפט התשפט ודמי דהכי הוא בודאי ואלו הן א׳ עיר שופכת דם ב׳ ועשתה גילולים ג׳ טמאת השם ד׳ רבת המהומה ה׳ איש לזרועו היו בך למען שפך דם ו׳ ז׳ אב ואם הקלו בך ח׳ לגר עשו בעושק ט׳ יתום י׳ ואלמנה י״א קדשי בזית י״ב ואת שבתותי חללת י״ג אנשי רכיל י״ד אל ההרים אכלו בך ט״ו זמה עשו בתוכן י״ו ערות אב גלה בך י״ז טמאת הנדה ענו בך י״ח ואיש את אשת רעהו י״ט ואיש את כלתו כ׳ ואיש את אחותו כ״א שחד לקחו בך כ״ב נשך ותרבית כ״ג ותבצעי כ״ד ואותי שכחת הרי אלו כ״ד בספר אחד כתיב ותרתי הויין והא כ״ד הויין. ס״א תרתי הוא דעביד כ״ד שביקא א״ל הכי א״ר יוחנן כל אחת ואחת שקולה כשתים שנא׳ כי שתים רעות עשה עמי וגו׳ בתרה שמעתא אחריתי כי עברו וגו׳ ותו לא וגו׳ זאת אגדה היא ויש שאומרים בפירושה דהני כ״ד דקאמר לאו דווקא האי מניינא אלא לרעות נפשיה קא מכוין דקאמר כ״ד בלשון הבאי וגוזמא כדכתיב מהכות כסיל מאה כי שבע יפול צדיק וקם כי שבע תועבות בלבו ולמך שבעים ושבעה וכיוצא בהם ואי אמרת היכי כ״ד אמרי רגילי רבנן במאי דנפישי למימר כ״ד כי ההיא דהשוכר את הפועלים א״ל דין כבר לקישא דאי הוה כבר לקישא הוה מקשי לי כ״ד קושיי ומפריקנא ליה כ״ד פירוקי וממילא רווחא שמעתתא וכן אמרינן (כתובות עז) כ״ד מוכי שחין היו בירושלים כל אלו פירושים מן רב האי גאון ומנין של יחזקאל היא העיקר בענינו שכן מצינו מפורש (ובויקרא רבה אל תונו פרשת מות וחיים) ר׳ יודן בשם ר׳ יוחנן כ״ד חטאות סדר יחזקאל ומכולן לא חתם אלא על הגזל עשר קדושות הן א״י מקודשת מכל הארצות שאלו מרב האי גאון י׳ קדושות שנינו בריש כלים כשתחשוב אותן יבואו י״א והשיב כך א״י אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר הקדושות יש בהן כבוד למקום שמונעין ממנו מקצת טומאה או שמונעין מקצת בני אדם להיכנס אליו ואין בסתם א״י קדושה זו והבאת ביכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינן בקדושות הללו וי׳ קדושות בא״י הן וסדר אחד הן כל אחת כתורתה.
א. [צעהן.]
מנא הני מילי – דבשלישית אינו נוהג בה מעשר שני.
שנה שאין נוהג בה אלא אחד – מן המעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה.
הא כיצד מעשר ראשון – יתן כדרך שנתן עד הנה.
ומעשר עני – יוסיף במקום מעשר שני כדכתיב (דברים כו) לגר ליתום ולאלמנה והוא מעשר עני.
מנה״מ – כלומר דבשנה ראשונה ושניה אדם נותן מעשר שני ובשלישית מעשר עני דתניא וכו׳ שנה שאין בה אלא מעשר א׳ פי׳ שאין בה משני מעשרות שנתן עד עכשיו אלא האחד דהיינו מעשר ראשון אבל לא מעשר שני ואמרינן או אינו אלא מעשר א׳ דווקא ושניהן הראשון והשני יבטלו ולא יתן אלא אותו מעשר עני הכתוב בפ׳ ת״ל וכו׳.
א לגופו של ענין שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שבשנה השלישית אין מפרישים מעשר שני אלא מעשר עני? אמר ר׳ יהושע בן לוי: נאמר, ״כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר״ (דברים כו, יב), לומר: שנה שאין בה אלא מעשר אחד. הא כיצד? מפריש מעשר ראשון, ומעשר עני שמפורש באותו ענין. ומעשר שני יבטל, באותה שנה.
From where are these matters derived that during the third year one must set aside poor man’s tithe and not second tithe? Rabbi Yehoshua ben Levi said: The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithes of your produce in the third year, which is the year of the tithe” (Deuteronomy 26:12). This is referring to a year when there is only one of the two tithes that had been given in the previous years. How so? One sets aside first tithe and poor man’s tithe, which is explicitly mentioned in that section, and second tithe is nullified that year.
הכל
(3) אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָמֵי יִבְטַל ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {במדבר י״ח:כ״ו} וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְנַחֲלָה מָה נַחֲלָה אֵין לָהּ הֶפְסֵק אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין לוֹ הֶפְסֵק.
Or perhaps it is not like this, but in fact even first tithe is nullified during the third year and only one tithe is set aside, i.e., the poor man’s tithe. Therefore, the verse states: “Thus speak to the Levites, and say to them: When you take of the children of Israel the tithes which I have given you from them for your inheritance” (Numbers 18:26). The verse juxtaposes the first tithe that is given to the Levites to an inheritance of land: Just as with regard to an inheritance there is no interruption, as by Torah law a landed inheritance cannot be sold in perpetuity, but rather it passes from one generation to the next without interruption, so too, with regard to the first tithe that is given to the Levites there is no interruption, but rather it is taken every year.
Or perhaps it is not like this, but in fact even first tithe is nullified during the third year and only one tithe is set aside, i.e., the poor man’s tithe. Therefore, the verse states: “Thus speak to the Levites, and say to them: When you take of the children of Israel the tithes which I have given you from them for your inheritance” (Numbers 18:26). The verse juxtaposes the first tithe that is given to the Levites to an inheritance of land: Just as with regard to an inheritance there is no interruption, as by Torah law a landed inheritance cannot be sold in perpetuity, but rather it passes from one generation to the next without interruption, so too, with regard to the first tithe that is given to the Levites there is no interruption, but rather it is taken every year.
או אף מעשר ראשון יבטל – ושנת המעשר חד קאמר ההיא דמפרש ואזיל ללוי לגר ליתום ולאלמנה והוא מעשר עני שאף לוי בכלל עני שאין לו חלק בארץ.
בגמרא אף מעשר ראשון אין לו הפסק: הט״א הקשה הרי יש לו הפסק בשנת השמיטה. ולענ״ד לא מיקרי זה הפסק כיון דהכל הפקר א״כ שוין הבעלי נחלה הישראלים עם הלוים בכל תבואות הארץ והרי מעשר ראשון לא נתן ללוי רק באשר אין לו נחלה כישראל דהפקר מטעם זה פטור ממעשר כיון דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין והרי בשביעית הכל הפקר וא״כ אין זה הפסק מעשר ראשון:
משיביאו שליש: הט״א הקשה על מה שפירש רש״י שמתעשרין אחר שנה שהגיעו בו לשליש בישולן שהרי באילן אזלינן בתר חנטה והניח בקושיא. אמנם הפ״י תירץ קושיא זו דמסוגיא דשמעתין מוכח ע״ש בדבריו. גם התוס׳ ר״ע ריש מעשרות תמה על הרמב״ם דמשמע מדבריו דעונת המעשרות היא לענין שנת המעשר אם שניה אם שלישית והרי באילן אזלינן בתר חנטה. גם תימה על הרמב״ם שלא הביא דין זה בפירוש דבאילן אזלינן בתר חנטה ע״ש שהניח בקושיא וגם קושיא זו תירץ הפ״י כאן על נכון דשיטת הרמב״ם דשיעור עונת המעשרות הוא השיעור של חנטה:
ושמא תאמר: או אינו אלא הכוונה שאף מעשר ראשון נמי [גם כן] יבטל, ויפריש רק מעשר אחד בלבד — תלמוד לומר: ״ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם״ (במדבר יח, כו), הקישו (השווה אותו) הכתוב את המעשר לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק שהרי מדין תורה אי אפשר למכור אחוזת נחלה שבארץ והיא עוברת מדור לדור ואין בה הפסק — אף מעשר ראשון שניתן ללויים כנחלה הוא, אין לו הפסק, ולכן עלינו לומר שהוא ניתן בכל שנה ושנה בלי הפסק.
Or perhaps it is not like this, but in fact even first tithe is nullified during the third year and only one tithe is set aside, i.e., the poor man’s tithe. Therefore, the verse states: “Thus speak to the Levites, and say to them: When you take of the children of Israel the tithes which I have given you from them for your inheritance” (Numbers 18:26). The verse juxtaposes the first tithe that is given to the Levites to an inheritance of land: Just as with regard to an inheritance there is no interruption, as by Torah law a landed inheritance cannot be sold in perpetuity, but rather it passes from one generation to the next without interruption, so too, with regard to the first tithe that is given to the Levites there is no interruption, but rather it is taken every year.
הכל
(4) (תַּנְיָא אִידַּךְ) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר וְגוֹ׳ שָׁנָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד הָא כֵּיצַד מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִבְטַל יָכוֹל אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָמֵי יִבְטַל ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {דברים י״ד:כ״ט} וּבָא הַלֵּוִי כׇּל זְמַן שֶׁבָּא תֵּן לוֹ דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה.
The same halakha is taught in another baraita: The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithes of your produce in the third year, which is the year of the tithe.” This is referring to the year when there is only one of the two tithes that had been given in the previous years. How so? One sets aside first tithe and poor man’s tithe, and second tithe is canceled. One might have thought that even first tithe is canceled during the third year. Therefore, the verse states: “And the Levite, because he has no part or inheritance with you, and the stranger, and the fatherless, and the widow, who are within your gates, shall come, and shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 14:29). Whenever the Levite comes, give him; every year you must give the Levite his tithe. This is the statement of Rabbi Yehuda.
The same halakha is taught in another baraita: The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithes of your produce in the third year, which is the year of the tithe.” This is referring to the year when there is only one of the two tithes that had been given in the previous years. How so? One sets aside first tithe and poor man’s tithe, and second tithe is canceled. One might have thought that even first tithe is canceled during the third year. Therefore, the verse states: “And the Levite, because he has no part or inheritance with you, and the stranger, and the fatherless, and the widow, who are within your gates, shall come, and shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 14:29). Whenever the Levite comes, give him; every year you must give the Levite his tithe. This is the statement of Rabbi Yehuda.
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ״כי תכלה לעשר בשנה השלישית, שנת המעשר״ — שנה שאין בה אלא מעשר אחד. הא כיצד — מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל. יכול אף מעשר ראשון נמי [גם כן] יבטל — תלמוד לומר: ״ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו״ (דברים יד, כט), לומר: כל זמן שבא — תן לו. משמע בכל שנה ושנה צריך לתת לו מעשר, אלו דברי ר׳ יהודה.
The same halakha is taught in another baraita: The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithes of your produce in the third year, which is the year of the tithe.” This is referring to the year when there is only one of the two tithes that had been given in the previous years. How so? One sets aside first tithe and poor man’s tithe, and second tithe is canceled. One might have thought that even first tithe is canceled during the third year. Therefore, the verse states: “And the Levite, because he has no part or inheritance with you, and the stranger, and the fatherless, and the widow, who are within your gates, shall come, and shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 14:29). Whenever the Levite comes, give him; every year you must give the Levite his tithe. This is the statement of Rabbi Yehuda.
הכל
(5) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְנַחֲלָה מָה נַחֲלָה אֵין לָהּ הֶפְסֵק אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין לוֹ הֶפְסֵק.:
Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One need not learn this from here but from another source, as it says: “Thus speak to the Levites, and say to them: When you take of the children of Israel the tithes which I have given you from them for your inheritance.” The verse juxtaposes the first tithe to an inheritance of land: Just as with regard to a landed inheritance there is no interruption, so too, with regard to first tithe there is no interruption.
Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One need not learn this from here but from another source, as it says: “Thus speak to the Levites, and say to them: When you take of the children of Israel the tithes which I have given you from them for your inheritance.” The verse juxtaposes the first tithe to an inheritance of land: Just as with regard to a landed inheritance there is no interruption, so too, with regard to first tithe there is no interruption.
אחד בתשרי ר״ה לנודר כיצד המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום אבל אם אמר לשנה זו אפילו היה בעשרים ותשעה באלול כיון שבא לו לתחום אחד בתשרי כלתה שנתו והותר מיד בלא שום שאלה והתר וכן כל שנדר ונשבע איזה דבר עד ר״ה.
ר׳ אליעזר אומר אינו צריך – פי׳ דלא מדריש מהכא שפיר דדילמא הא דכתיב ובא הלוי כל זמן שבא תן לו לפי שאף בשנה השלישית הרי נותן לו מעשר עני מיהת בכלל עניי ישראל אלא מהכא שמעינן לה שפיר ואל הלוים תדבר וכו׳.
ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אינו צריך ללומדו מכאן, אלא הרי הוא אומר ״ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר״ (במדבר יח, כו) הקישו (השווה אותו) הכתוב לנחלה: מה נחלה אין לה הפסק — אף מעשר ראשון אין לו הפסק.
Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One need not learn this from here but from another source, as it says: “Thus speak to the Levites, and say to them: When you take of the children of Israel the tithes which I have given you from them for your inheritance.” The verse juxtaposes the first tithe to an inheritance of land: Just as with regard to a landed inheritance there is no interruption, so too, with regard to first tithe there is no interruption.
הכל
(6) וְלַנְּדָרִים וְכוּ׳.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן גהַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם דוְאִם אָמַר לְשָׁנָה זוֹ אֲפִילּוּ לֹא עָמַד אֶלָּא בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בְּתִשְׁרִי עָלְתָה לוֹ שָׁנָה.
§ It was taught in the baraita cited above: And the first of Tishrei is the new year for vows. The Sages taught in a baraita: One who is prohibited by a vow from deriving benefit from another for a year counts twelve months from day to day, from the day that the vow was taken. This applies whether one took a vow not to derive any benefit from another for a year, or he was the subject of someone else’s vow prohibiting him from deriving any benefit from that individual’s property for a year. But if, when he took the vow, he said: For this year, then even if he took the vow only on the twenty-ninth of Elul, once the first day of Tishrei, the following month, has arrived, it is counted as a year, and he is permitted to derive benefit from the other.
§ It was taught in the baraita cited above: And the first of Tishrei is the new year for vows. The Sages taught in a baraita: One who is prohibited by a vow from deriving benefit from another for a year counts twelve months from day to day, from the day that the vow was taken. This applies whether one took a vow not to derive any benefit from another for a year, or he was the subject of someone else’s vow prohibiting him from deriving any benefit from that individual’s property for a year. But if, when he took the vow, he said: For this year, then even if he took the vow only on the twenty-ninth of Elul, once the first day of Tishrei, the following month, has arrived, it is counted as a year, and he is permitted to derive benefit from the other.
ולנדרים כדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י״ב חודש מיום ליום. ואם פירש בשנה זו אפילו לא נדר אלא ביום כ״ט לאלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה – נשלם נדרו, וכיון שנכנס תשרי אפילו יום אחד הותר. ואפילו למאן דלא סבר יום [א׳] בשנה חשוב שנה הכא מודה, דלצעורי נפשיה קא מיכוין והא איצטער ליה.
למודר מחבירו שנה. שאו׳ הנא׳ חבירי עלי קרבן.
ואפי׳ למ״ד כו׳. פי׳ ואפי׳ לר׳ אליעזר דא׳1 יום אחד בשנה [מאינו] חשוב שנה הכ׳ שאני דלצעורי נפשי׳ קביל עליה והא (איצער) [מאיצטער].
1. לעיל דף י,ב.
קצת מפרשים כתבו ששטר חוב שכתוב בו זמן פרעון לר״ה הבא ראשון שאין המלוה רשאי לתבוע באחד מראשי שנים הקודמים לאחד בתשרי מפני שסתם ר״ה תשרי וכן אם היה כתוב בו ר״ה סתם אין הלווה רשאי לעכב עד חמשה עשר בשבט והדברים נראין.
ולנדרים (למאי הילכתא) וכו׳ – פי׳ ומדין בל תאחר יש לו להתחיל מניינו לאלתר כדאיתא בפ״ק דנדרים אבל מדין נדרו אינו כן ואם נהנה ממנו כמה שנים אח״כ מיד אינו לוקה משום בל יחל וכן כל כיוצא בזה והא דאמרינן לשנה כלומר לשנה א׳ דשנה י״ב חודש משמע דהלך אחר רוב שנים שהם פשוטות ואפילו היתה שנה זו שהוא מונה מעוברת אין בכך כלום כי הוא לא קבל שנה זו אלא שנה סתם וכדברירנא במסכת נדרים בס״ד.
ואם אמר לשנה זו וכו׳ – והא אצטריכא ליה למתני דהוה רבותא טובא כדמפרש ואזיל וה״ה שיש בלשון זה להחמיר כגון שהי׳ עומד בר״ה ואמר שנה זו והיתה אותה שנה מעוברת שאסור בה ובעבורה וכדאיתא בפ׳ קונם יין.
גמרא ת״ר המודר הנאה מחבירו לשנה. עיין נדרים דף ס ע״ב איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם. ועיין בתשובת מהריב״ל ספר ב׳ סימן כא:
ב שנינו בברייתא כי באחד בתשרי ראש השנה לנדרים. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: המודר הנאה מחבירו לשנה שנדר שבמשך שנה אחת לא יהנה ממנו — מונה שנים עשר חודש מיום ליום מאותו יום שנדר. ואם אמר שהוא מודר ממנו לשנה זו, אפילו לא עמד ונדר אלא בעשרים ותשעה באלול, כיון שהגיע יום אחד בתשרי — עלתה לו שנה ואינו נוהג איסור בשנה הבאה.
§ It was taught in the baraita cited above: And the first of Tishrei is the new year for vows. The Sages taught in a baraita: One who is prohibited by a vow from deriving benefit from another for a year counts twelve months from day to day, from the day that the vow was taken. This applies whether one took a vow not to derive any benefit from another for a year, or he was the subject of someone else’s vow prohibiting him from deriving any benefit from that individual’s property for a year. But if, when he took the vow, he said: For this year, then even if he took the vow only on the twenty-ninth of Elul, once the first day of Tishrei, the following month, has arrived, it is counted as a year, and he is permitted to derive benefit from the other.
הכל
(7) אפי׳ אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה אֵינוֹ חָשׁוּב שָׁנָה לְצַעוֹרֵיהּ נַפְשֵׁיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ וְהָא אִצְטַעַר לֵיהּ.
The Gemara comments: This is true even according to the one who said that one day in a year is not considered a year, since in the case of a vow the person accepted upon himself to suffer affliction, and he has already achieved his goal and suffered affliction, and so he has fulfilled his vow.
The Gemara comments: This is true even according to the one who said that one day in a year is not considered a year, since in the case of a vow the person accepted upon himself to suffer affliction, and he has already achieved his goal and suffered affliction, and so he has fulfilled his vow.
ואפילו למ״ד אין יום אחד בשנה חשוב שנה – לאו לישנא דברייתא הוא אלא תלמודא מפרש הכי דק״ל דבהא בין ר״מ ובין ר״א מודה דלא דיינין לה כשאר דיני תורה דהכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער ביום א׳ ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי לר״א לא עלתה לו שנה עד י״ב חדש והאי דקאמר זו לא בא אלא להאסר בשנה ראשונה וצ״ע היכא שהי׳ עומד בכ״ט באלול ונשבע לחבירו שיתן לו כך וכך בשנה זו אם חייב לפורעה בו ביום דהא הכא ליכא טעמא דלצעורי נפשיה קביל עליה והילכך לר׳ אליעזר יש לו זמן י״ב חדש ואפי׳ לר׳ מאיר מדלא קאמר היום כדרך בני אדם או דילמא כיון דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אף בזה למפרעיה היום קביל עליה וראוי להחמיר וא״ת ותנא דידן אמאי לא תני לנדרים וי״ל דהא פרישנא לעיל דבהפסקה לא מיירי וכדברי המפרש ג״כ בשכירות בתים וי״מ דתנא דידן סבר דניסן נמי ראשון קרו ליה בני אדם וכדפריך תלמודא לעיל גבי שכירות בתים וא״כ לתנא דמתניתין לית ליה הא מתניתא ולעולם מונה י״ב חודש וזה אינו במשמע דא״כ ה״ל לתלמודא לפרושי ודעת כל הגאונים ז״ל שהלכה כברייתא זו אלמלא [אלמא לא] פליג בה תנא דמתניתין אבל יש ליישב פי׳ זה דה״ק דתנא דמתניתין לא פסיקא ליה למתני בנדרים שום זמן לר״ה דהא ס״ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואיכא דקרי לניסן ראשון ומיהו כל היכא דנהוג עלמא כי השתא דלא למסתם ר״ה אלא בתשרי מודה הוא לדבריו דתנא דברייתא ולפיכך קבעוה הגאונים ז״ל הלכה כנ״ל.
ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] בדרך כלל כי יום אחד בשנה אינו חשוב שנה מסכים הוא להלכה זו כי לצעוריה נפשיה קביל עליה [לצער את עצמו קיבל עליו] והא אצטער ליה [והרי כבר הצטער לו] ויצא ידי חובת הנדר, שהרי קיים משהו ממנו.
The Gemara comments: This is true even according to the one who said that one day in a year is not considered a year, since in the case of a vow the person accepted upon himself to suffer affliction, and he has already achieved his goal and suffered affliction, and so he has fulfilled his vow.
הכל
(8) וְאֵימָא נִיסָן הבִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
The Gemara asks: But say that a year with regard to vows ends in Nisan. The Gemara answers: The halakha is that with regard to vows, follow the ordinary language of people. The meaning of a vow is understood in accordance with the way that the words are used in common speech, and when people speak of a year, they ordinarily count it from the beginning of Tishrei.
The Gemara asks: But say that a year with regard to vows ends in Nisan. The Gemara answers: The halakha is that with regard to vows, follow the ordinary language of people. The meaning of a vow is understood in accordance with the way that the words are used in common speech, and when people speak of a year, they ordinarily count it from the beginning of Tishrei.
ואימא ראש השנה לנדרין ניסן ומשני׳ הלך אחר לשון בני אדם – ובני אדם אין קורין ראש השנה אלא תשרי.
תנן בתחלת מעשרות התלתן משתצמח – פירוש: חשוב הוא פרי.
בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שאין אדם נודר אלא בלשון שרגיל לדבר ולשון בני אדם לקרות תשרי ר״ה1.
1. כ״פ רש״י (ד״ה לשון) והר״ן (דף ב,ב ד״ה בנדרים).
בנדרים הלך אחר לשון בני אדם – כדכתי׳ לבטא בשפתים. ותנא דמתני׳ דלא קתני לנדרים משום דבתחילה קא מיירי בהפסקה לא קא מיירי:
ושואלים: ואימא [ואמור] ששנה זו של נדר תהא עד ניסן? ומשיבים: כלל הוא כי בנדרים הלך אחר לשון בני אדם כי אין דנים את הנדרים אלא לפי הנהוג בלשון הדיבור המצוי בין אנשים, ובלשון הדיבור מונים שנה מאחד בתשרי.
The Gemara asks: But say that a year with regard to vows ends in Nisan. The Gemara answers: The halakha is that with regard to vows, follow the ordinary language of people. The meaning of a vow is understood in accordance with the way that the words are used in common speech, and when people speak of a year, they ordinarily count it from the beginning of Tishrei.
הכל
(9) תְּנַן הָתָם והַתִּלְתָּן מִשֶּׁתִּצְמַח הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ.
We learned in a mishna there (Ma’asrot 1:3): From when is produce obligated in tithes? Fenugreek is obligated from the time when it sprouts. Grain and olives are obligated from the time when they have reached one-third of their growth.
We learned in a mishna there (Ma’asrot 1:3): From when is produce obligated in tithes? Fenugreek is obligated from the time when it sprouts. Grain and olives are obligated from the time when they have reached one-third of their growth.
ערך תלתן
תלתן – א(כלאים פרק ב) וכן תלתן שהעלת מיני עשבים (ראש השנה יב:) תנן התם בריש מעשרו׳ התלתן משתנמח (ירושלמי) כדי שתזרע ותצמח פי׳ חשוב פרי משתצמח לזרעים שאם יזרע יצמח כיצד בודק נוטל מלוא קומצו ומטיל לתוך ספל של מים שקע רובע חייבת ואוקימנא ברוב כל פרידה ופרידה כלומר כיון ששקעה יש בה עיקר פרי על כן היא כבדה התבואה והזתים משיביאו שליש פי׳ כגון הפרי כשיגמור יש בו משקל ג׳ סלעים כיון שהביא משקל סלע חייב במעשר מנלן א״ר זירא עשר תעשר כלומר עשר מדבר שאם תזרע אותו תעשר ממנו כגון דבר שזורע וצומח פרט לעחות משליש שאינו צומח פי׳ תלתן חולבא בלשון ישמעאל והוא מן הזירעונין כמין עדשים והוא מר בתחילתו כששורין אותו במים נמתק (א״ב וכן שמו בל״י תילודן ובלשון גמ׳ שבלוליתא).
ערך בצל
בצל – בבצלים הסריסים (בפרק ב׳ דשביעית ראש השנה יב) ולירקות פי׳ בצלים שנחתך זרעם ולא יעשה זרעונים כמו הסריס שאינו עושה זרע. (ירושלמי) מהו בצלים הסריסים אמר ליה בצלייא קפרא דלא עבדין זרעא. פי׳ אחר שמיעך זרעם קודם שהוקשו כדי לגדל ראשם. בצלים הקצונים פי׳ בערך קייץ. בצל של רכפא פי׳ בערך רכף. הבצל והבצלצול (בראש כלאים) בירושלמי בצלצול פגלגלה לשון ערבי צנון פיגלא וי״מ בצלצול בצל של יער.
ערך קלט
קלט – ג(ראש השנה יב) דתנן (שביעית פרק ב) ר״י אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג׳ ימים שוב אינה קולטת וכו׳ פי׳ לדברי האומר ל׳ צריך ל׳ ול׳. ל׳ לקליטה ול׳ לעלות לו שנה וכן לדברי האומר ג׳ שלשה נקליטה ול׳ לעלות לו שנה וכן לדברי האומר ט״ו. (שבת קיז: בגמ׳ מצילין) ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט (גיטין עט.) כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונח׳ תפוסה באויר אע״פ שלא הונחם כמו שהונחה דמיא (עירובין צט) קולט אדם מן המזחילה פי׳ שחוטף בידו ושותה אבל נוטל מן המזחילה כשהוא מצרף ידו למזחילה אסור. (סוכה מט: מעילה יא) אפילו תימא רבי אליעזר ברבי צדוק דאיקלט איכא דאמרי לימא מתניתא רבי אליעזר בר צדוק ודאיקלט וכו׳ (פסחים נב) לרבי יהודה גברא דחמרא קלטינהו פירוש לפי שהולכין למקום שכלו על גבי החמור קלטן גבו של חמור לחייבה ביעור והיא החזירן למקומו ועדיין לא כלו שם.
א. [ארט קרויט.]
ב. [צוויבל.]
ג. [אננעהמען.]
תנן התם התלתן משתצמח – אחר שנת צמיחתו הוא מתעשר ולא אחר שנת לקיטתו משתצמח לזרעים שהזרע צומח בתוכו. התבואה דגן ויין ותירוש קרויין תבואה דכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב והזיתים יצהר משיביאו שליש מתעשרין אחר שנה שיגיעו בה לשליש בישולם אם שנייה אם שלישית ומשמע פתרון המורה שזו המשנה היא שנויה אצל חדש וישן ואינו כן שאינה שנויה אלא אצל חייוב המעשרות כדתנן בפרק א׳ דמעשרות מאימתי הפירות חייבין במעשרות התאנים משכיחלו הענבים והאבושים משיבאישו האוג והתותים משיאדימו כול׳ עד התלתן משתצמח התבואה והזיתים משיביאו שליש. וראיתי שבתוספות נתקשו הרבה על דבר זה וכתבו כך תימה לר׳ דבכאן משמע דמשנה זו נשנית לעינין חדש וישן והאי דקתני משתצמח הינו אחר שנת צמיחתו הוא מתעשר והתבואה והזיתים אחר שנת הבאת שליש שלהם מתעשרין והאי לא נשנת אלא לחייוב מעשרות שאז הן מתחייבין במעשר התלתן משתצמח וקודם צמיחה אינו חשוב כלום ופטור וכן תבואה וזיתים משהביאו שליש הן חייבין אבל קודם הבאת שליש אינן חשובין כלום ופטורין דהכי קתני רישא בהדיא מאימתי הפירות חייבין במעשר ומפרש והולך כל פרי ופרי כמה גדילתו להתחייב במעשרות ומזכיר גם אילו בפירקא קמא דמעשרות ואם אחר זמן חייוב מעשר רוצה לילך כמו כן לעינין חדש וישן אם כן לכל אותן פירות האילן שמזכיר לשם שהן חלוקין לעינין חייוב מעשר כגון התאנים משכיחלו כול׳ והשאר שמזכיר לכו{ל}ם היה לנו לילך בכל אחד ואחד לעינין חדש וישן אחר זמן שנתחייבו במעשר ולמה הילכו בכל פירות האילן אחר חנטה? ונראה לי דלא קשיא ולא מידי דאף על גב דלעינין חייוב מעשרות היא שינויה מכל מקום שפיר מצינן למילף מינה לעינין חדש וישן דהשתא לעינין חייוב המעשרות דלא מיחייבי פירות האילן במעשר אלא כשיעור דתני התם אפילו הכי לעינין חדש וישן אזלי׳ משעת חנטה כדבענן למימר לקמן תלתן ותבואה וזיתים דחשיבי בהכי לעינן חייוב מעשר כל שכן דחשיבי בהכי לעינן חדש וישן הילכך אף על גב דההיא מתניתין מיתניא לעינין חייוב מעשר שפיר ילפינן מינה נמי לעינין חדש וישן והאי דתנן התלתן משתצמח מפרש עלה בירושלמי במסכת מעשרות כיני מתניתין כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר׳ שמואל בר נחמן בשם ר׳ יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך ספל של מים אם שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה וזהו העיקר מה שמפרש הירושלמי ולא פת׳ המורה וכי היכי דמעשר בתלתן כדי שתזרע ותצמח הם הכי נמי משער בשליש דתבואה דהכי גרסינן בירושלמי בפרק ב׳ דשביעית בפירות הילכו אחר השליש ובאורז אחר השרשה ובירק אחר לקיטת עישורו מנין בפירות אחר השליש שנאמר מגרנך ומיקבך מגרנך ולא כל גרנך מיקבך ולא כל יקבך מעתה אפילו פחות משליש אמר ר׳ זירא עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו מצמיח אלמא קים להו לרבנן דתבואה שהביאה שליש אם תזרענה אינה מצמחת ואם כן שיעור התלתן והתבואה שוה ולמה חילק בלשונם ואמר בתלתן משתצמח ובתבואה ובזיתים אמר משיביאו שליש. נראה לי מפני שבכלל תבואה הוי תירוש ואין דרך העולם לזרוע החרצנים להוציא גפנים או הזיתים להוציא אילנות אלא הן נוטעין ייחורי גפנים וגרופיות של זיתים משום הכי כלל בהם משיביאו שליש ומיהו שיעור אחד הוא השליש שבתבואה וזיתים והצמיחה שבתלתן תדע שהוא שיעור אחד מדלא בעי תלמודא על התלתן כמאן שוויוה רבנן כדבעי לקמן על אורז ודוחן כול׳. עוד מקשים בתוספות על פתרון המורה שפירש דיין ותירוש הוי בכלל תבואה כדכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב דהא תני התם ברישא דהך מתני׳ לענבים זמן אחר הענבים משיבאישו מכלל דהך תבואה לא קתני אלא אתבואת דגן בלבד. ונראה לי דלא קשיא ולא מידי ופתרון המורה עיקר דאימת הוי יין ותירוש דינו כתבואה דוקא באותן ענבים העתיד לדורכן ולעשות מהן יין כדכתיב: וכתבואת יקב ואותן הענבים אם לא הביאו שליש ובצרן ודרכן אין אותו היין חייב במעשר שאינו יין אלא חומץ הבוסר. ומאי דתנן התם הענבים משיבאישו כגון שליקטן כדי לאוכלן שמשעה שיבאישו שיתמתקו מעט אדם תולש מהן לאוכלן וקודם לכן הן בוסר בעלמא ואפילו ליקטן לאכילה פטורין מן המעשר שאינו אוכל עד שיבאישו ויהיו חשובין אוכל ודוקא אם ליקטן לאכילה חייבין במעשר בזה השיעור אבל אם ליקטן לדורכן בגת עד שלא יביאו שליש שיהו ראויין לעשות מהן יין על ידי הדחק אינן חייבן במעשר והכל לפי מחשבתו בצרן לאכילה משיבאישו לדרכן בגת משיביאו שליש.
כל פרי שאין ראוי לאכילה כגון הבוסר וכיוצא בו אינו חייב במעשר עד שיגדיל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהא פרי וכן הדין בתבואה וקטנית שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שתעשר תבואה וקודם שיגיעו לעונה זו מותר לאכול מהם כל מה שירצה אף בתורת קבע ובסדר זרעים פירשו בכל הפירות איזהו עונת המעשר שלהם שמאותה עונה ואילך יאסרו ליאכל אכילת קבע בלא מעשר ונותן לכל פרי ופרי עונה הראויה לו והביאו בכאן שתים מהם התלתן לשיעור אחד והתבואה והזיתים לשיעור אחר התלתן משתצמח לזריעה ר״ל שהזרע שצמח בו נגמר כל כך שאם יזרעוהו יהא ראוי לצמיחה ותבואה או זיתים משיביאו שליש ר״ל משיתבשלו בכדי שליש בישול הראוי להם ושיעור הבאה שליש הוא נמנה משנתמלאת השבלת בגרעיניה עד שיגמר וסימן לדבר פירשו בתלמוד המערב כל שאדם נותן גרעינה מהם לתוך המים ושוקע ומגדולי המחברים כתבו בזה סימן כל שזורעה ומצמחה וגדולי הרבנים כתבו שאף ענבים בשיעור זה שאף הם קרויים תבואה שנאמר וכתבואת היקב ואע״פ שמצינו גם כן יקב בזיתים שנאמר ומלאו היקבים תירוש ויצהר מ״מ עקרו על התירוש.
תנן התם התלתן וכו׳ – רש״י ז״ל פירשה לענין חדש וישן וליתא דהא זיתים דינם ככל אילן שהולכין בו אחר חנטה לענין חדש וישן ותי׳ דהא מתניתין בדוכתא לא נשנית לענין חדש וישן אלא בענין חיוב ופטור מעשר וכן מפרש אותה בירושלמי דלענין עונת המעשרות לומר שאם לקטו קודם זמן זה אינו פרי ואין עליו חיוב מעשר כלל וזהו עונת המעשרות ולשון אחר וענין אחר גורן המעשרות וזהו בפירות שהן בני מעשר שהגורן קובעם למעשר לאכול מהם עראי כנון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכיוצא בו הילכך לענין חדש וישן אפשר דתלתן דינו כשאר ירק דאזיל בתר לקיטה וכן עיקר. והא דקתני משתצמח לזרעים פרש״י משעה שהזרע צומח בתוכו ואין הלשון מתיישב לפי׳ זה וגם בירושלמי לא פי׳ כן אלא משתתבשל כ״כ שאם זורעין אותה תצמיח דבהאי שיעורא הוה גמר פרי ובלשון הזה אמר שם בריש פ״ק דמעשרות על הא מתניתין כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר׳ שמואל בשם ר׳ יונתן נותן מלא קומצו לתוך ספל מים שקע רובו חייבת ואם לאו פטורה. ר׳ יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע פטור אלא ברוב פרידה ופרידה ע״כ. למדנו מכאן פי׳ משתצמח לזרעים כמו שאמרנו ולמדנו ג״כ שמשנתינו לענין חיוב ופטור מעשרות היא. ומיהו אפשר דגבי תלתן אפי׳ לענין חדש וישן אזלינן בה בתר צמיחה לזרעים מכיון שזרעו לזרע ולא אזלינן ביה בתר לקיטה וכדאמר שמואל לקמן גבי פול המצרי שזרעו לזרע הכל הולך אחר גמר פרי. ותו גרסי׳ התם בירושלמי א״ר זירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר הזורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח ע״כ. ולמדנו ממנו שאף תבואה כך דינה משתצמח לזרעים דההיא שעתא הוה גמר פרי אלא דקים להו לרבנן דכשהביאה שליש מטיא להאי שיעורא אבל בתלתן לא יכלו לתת בו שיעור ידוע אלא שאמרו דרך כלל משתצמח לזרעים. והא דקתני תבואה וזיתים משיביאו שליש לענין עונת המעשרות דמיירי מתניתין השוה אותם התנא דמקמי הכי אם תלשם אינו חייב לעשרם דלא חשיבי פרי ואין כן בשאר אילנות אלא כל א׳ וא׳ נתנו לו חכמים שיעור יש משישחירו ויש משישלשלו והרבה גוונים אחרים מפורשין שם. ומיהו תבואה הולכין בה אחר שליש לכל דבריה כגון לענין שביעית ולענין חדש וישן ולענין שניה ושלישית וכדמוכח לקמן וגורן המעשרות פשיטא דלא שייך בהא אלא כל דבר ודבר יש גורן שלו שקובעו למעשר כגון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכן לכל א׳ וא׳ לפי מה שהוא אבל זיתים לענין חדש וישן ושניה ושלישית ושביעית דינו כשאר אילנות שהולכין בהם אחר חנטה. וא״ת מפני מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת המעשרות והלכו בתבואה אחר שליש לכל דבריה. ואומר מורי הרב נר״ו שהאילן כבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך הילכך אף על פי שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות השתא הוא דבעי׳ גמר פרי בפועל וליכא אבל בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל עצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא וטעם נכון הוא. וכן פרש״י. ועוד היה הוא גר׳ אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר״ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיכך קבעו לה תשרי וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה. ונראין דברים דהא דתנן התלתן משתצמח לזרעים הנ״מ כשזרעו לזרעים א״נ זרעו לירק לאכילה ונמלך עליו לזרעים הילכך אזלינן בה בתר גמר פרי אבל לקטו בעודו ירק לאכילה דינו כשאר ירקות לחיוב המעשרות ולכל דבר.
בגמ׳ תנן התם התלתן משתצמח התבואה והזיתים משיביאו שליש ופירש״י משיביאו שליש מתעשרין אחר שנה שהגיע לשליש בישולם אם שניה אם שלישית עכ״ל. ואף על גב דעיקר פשטא דמתניתין לאו בהכי איירי אלא לענין מאימתי הפירות חייבין במעשרות איירי וקתני בכ״א וא׳ אימתי עונת המעשרות דמאז אסור לאכול מהם אכילת קבע מ״מ נקט רש״י האי לישנא דע״כ משקלא וטריא דשמעתין בין למאי דיליף לה מתבואת השנה ומשנת השמיטה ובין למאי דמסקינן דיליף לה מועשת התבואה לשלש השנים אל תקרא לשלש אלא לשליש מכל הני מוכח להדיא דלעולם הולכין אחר אותו שנה שהגיע בה לעונת המעשרות כ״א לפי זמנו בין לענין שביעית בין לענין חשבון שנות המעשר אם שניה אם שלישית וכן לענין מן החדש על הישן וכן מבואר להדיא מלשון הרמב״ם ז״ל בפ״א מה׳ מעשר שני דין ב׳ ובפ״ד מה׳ שמיטין דין י״ג ואף דלענין אילנות שנראה מלשונו שם ג״כ שמפ׳ חנטה שנזכר בתלמוד דהיינו ג״כ משהגיע לעונת המעשרות כ״א כדינו ולכאורה מסוגיית התלמוד לא משמע כן כמו שנבאר בעז״ה מ״מ מיהו לענין תבואה וזיתים דילפינן לה מקראי בשמעתין ע״כ מוכח דהתחלת חיוב המעשרות שלהן וחשבון השנים לענין מעשרות ושביעית כולהו הא בהא תליא כיון דכולהו מדאורייתא נינהו והכי מסתברא דלעולם יש לנו לילך אחר אותה שעה שהגיעו להתחייב במעשר דמהאי שעתא מקרי גמר פירי כשיטת הראב״ד ולפ״ז יפה כתב רש״י ז״ל כאן דמשיביאו שליש היינו לענין דמתעשרין אחר אותו שנה כיון דשקלא וטריא דשמעתין ע״כ בהכי איירי וה״נ אמרינן לקמן בדף הסמוך אמתניתין דהאורז והדוחן דאיירי נמי מחשבון השנה וקאמר רבה עלה אמור רבנן תבואה וזיתים אחר שליש ולא אשכחן הא מילתא בהדיא אם לא בהאי מתני׳ דהכא דמיירי לענין התחלת חיובן במעשרות אע״כ דהא בהא תליא ואע״ג דלענין אורז ודוחן אפילו למ״ד דלענין שנות מעשרות ושביעית אזלינן בתר השרשה אפ״ה לא שייך לומר דעונתן למעשרות נמי משעת השרשה היינו משום דהתם טעמא אחרינא איכא הואיל ועשויים פרכים פרכים והיינו מדרבנן וכמו שיבואר לקמן בע״ה. ומה״ט גופא נמי מצינו למימר לענין חנטה באילן לפי מאי דמשמע מפשט הסוגיא לפרש״י ותוספת דחנטה לאו היינו עונת המעשרות היינו משום דלא שייך למתלי בעונת המעשרות כיון דמעשר אילנות מדרבנן. והשתא א״ש דהרמב״ם ז״ל לשיטתו דפירות האילן נמי חייבין במעשר מדאורייתא ולכך הוכרח לפרש דחנטה היינו עונת המעשרות דבכל מידי דאורייתא ע״כ כולהו בעונת המעשרות תליא כדמוכח בשמעתין לענין תבואה וזיתים. ודוק היטב שזה מפתח גדול לסוגיות הבאות ומעתה נבוא לבאר סוגיא דשמעתין לפי שיטה זו ואחר כך נבאר שיטת התוספת בזה:
שם מנה״מ ופרש״י אתבואה וזיתים קאי דירקות ואילנות דמעשר דידהו דרבנן לא שייך למיבעיא מנא לן ואע״ג דלמאי דמסיק רש״י דלקמן מפרש דהכל תלוי בגשמי השנה א״כ בתבואה וזיתים דאזלינן בתר שליש נמי טעמא רבה אית בהו דמהאי שעתא שניכר שליש גדלו גדלים והולכים על גשמי השנה שעברה דהכי קושטא דמילתא כמו שפי׳ רש״י לקמן דף י״ד גבי מה גורן ויקב אפ״ה משמע ליה לרש״י דבמידי דאורייתא לא סגי בה״ט לילך אחר גשמי השנה אלא יותר מסתבר לילך אחר גמר פירי ממש כדאמרינן לעיל דף ח׳ מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו והיינו סמוך ללקיטה כמ״ש שם התוספות והשתא לפ״ז לא הוה צריך רש״י להאי טעמא דאילנות מדרבנן לענין התחלת חיוב עונת המעשרות דבלאו הכי אפילו הוי מדאורייתא מצינו למימר דכל הני דקחשיב בפ״ק דמעשרות מאימתי עונת המעשר שלהן אפשר דהיינו גמר פירי ממש שראוין לאכילה אפילו שלא ע״י הדחק. אלא דאיצטריך רש״י להאי טעמא דמעשר אילנות מדרבנן לענין חשבון השנים דאזלינן בתר חנטה. אע״ג שאין כאן פירי כלל דלפרש״י חנטה היינו התחלת גידולין דלא כשיטת הרמב״ם שכתבתי בסמוך לכך הוצרך לפרש דהיינו משום דמעשר דידהו מדרבנן ואע״ג דלענין שביעית הוי מדאורייתא מ״מ לפי סברת המקשה לא תליא שביעית במעשר ולענין שביעית איכא למימר שפיר דילפינן מסברא דהכל הולך אחר גשמי השנה או דילפינן מערלה כמ״ש התוספת לקמן מיהו למסקנת הש״ס דילפינן תבואה וזיתים לענין שליש משביעית דס״ל דכולהו בהדדי תלינן במידי דאורייתא וא״כ לענין אילנות בשביעית שפיר ילפינן מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב אזלינן מדאורייתא אחר גשמי השנה ה״ה לכל מילי והיינו כמ״ש התוספת לקמן גבי מה גורן ויקב לחד שינויא דלענין שביעית הוי דרשא גמורה והיינו לפי המסקנא דהכא. משא״כ לסברת המקשה דהכא דאכתי בתבואה וזיתים דהיינו גורן ויקב לא קים לן שפיר דאזלינן בתר גשמי השנה א״כ ע״כ לאו ילפותא גמורה היא ומקשה שפיר מנה״מ בין לענין התחלת עונת המעשרות ובין לענין חשבון השנים דמסברא בכולהו אית לן למימר דאזלינן בתר גמר פירי ממש ואחר לקיטה ולמאי דס״ד עכשיו הבאת שליש לא מיקרי גמר פירי כיון שעוד שני שלישים לבוא ועוד שאין ראויין לקצירה כלל אלא ע״י הדחק כמ״ש רש״י לקמן גבי מה גורן ויקב ואף לסברת הראב״ד ז״ל שהבאתי בסמוך דשליש בתבואה מיקרי גמר פירי היינו לפי המסקנא דילפינן לה מקרא וכמו שאפרש בזה עוד לקמן אי״ה ודוק היטב שנלע״ד שיטה זו נכונה וברורה בעז״ה ועיין בסמוך:
ג תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת מעשרות: מתי הוא הזמן שבו ולפיו אנו מונים את שנת המעשר? לגבי התלתן — משתצמח, לגבי התבואה, והזיתים — משיביאו שליש בישולם, אותה שעה קובעת למעשרות בכל שנה שהיא.
We learned in a mishna there (Ma’asrot 1:3): From when is produce obligated in tithes? Fenugreek is obligated from the time when it sprouts. Grain and olives are obligated from the time when they have reached one-third of their growth.
הכל
(10) מַאי מִשֶּׁתִּצְמַח מִשֶּׁתִּצְמַח לִזְרָעִים.
The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: From the time when it sprouts? Fenugreek begins to sprout almost immediately after it is planted. The Gemara answers: It means from the time when it sprouts for seed, i.e., from the time that its seeds are sufficiently developed to sprout into another crop.
The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: From the time when it sprouts? Fenugreek begins to sprout almost immediately after it is planted. The Gemara answers: It means from the time when it sprouts for seed, i.e., from the time that its seeds are sufficiently developed to sprout into another crop.
ואוקימנ׳ משתצמח לזרעים – פי׳ שאם יזרע יצמח. ופירשוהו בתלמוד ארץ ישראל: כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח, כיצד בודק? ר׳ שמואל בשם ר׳ יונתן נוטל מלוא קומצו ומיטיל לתוך ספל של מים שקעה לה [רובה] חייבת. ואוקימנא ברוב כל פרידה ופרידה כלומר כיון ששקעה יש בה עיקר פרי על כן היא בכירה.
משתצמח לזרעים – פירש בקונטרס שהזרע צומח בתוכו ואינו משמע כן בירושלמי דמעשרות פ״ק דאמרי׳ מתני׳ כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר׳ שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך הספל של מים אם שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה ר׳ יונה בעא מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע יהא פטור אלא ברוב כל פרידה ופרידה את אמרת משמע משתצמח לזרעים היינו שנגמר בישולם כל כך שאם תולשין אותן וזורעין אותן במקום אחר מצמיח.
משתצמח לזרעים. [פירש״י] משיצמח הזרע בתוכו, אבל בירושלמי (מעשרות פ״א, ה״ב) משמע משתצמח כל כך שתהא ראויה לזריעה שאם זורעין אותה צומחת, והכין גרסינן התם בפ״ק דמעשרות (שם) על הדא מתניתין, כיני מתניתין היא כדי שתזרע ותצמח, כיצד בודק ר׳ שמואל בשם ר׳ יונתן נוטל מלא קומצו ומניח לתוך ספל של מים שקע רובה חייבת ואם לא פטורה, ר׳ יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ושלא שקע פטור, אלא ברוב כל פרידה. ותבואה נמי שהלכו בה בתר שליש היינו טעמא משום דמכי מטיא לשליש נזרעת ומצמחת, וכדאיתא התם נמי בהדיא בירושלמי אמר ר׳ זעירא כתיב (דברים יד, כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר זורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח. והא דלא תני בתלתן משתביא שליש כמו ששנה בתבואה וזתים, שמא מפני שאינו ניכר בה כמו בתבואה וזתים.
משתצמח לזרעים – פירש״י ז״ל משיצמח הזרע בתוכ׳ אבל בירושלמי משמע דהכי קאמר משתצמח כל כך שתהא ראויה לזריעה שאם זורעין אותה תהא צומחת דהכי גרסי׳ התם בפר״ק דמעשרו׳ עלה דהא מתני׳ מתניתא כדי שתזרע ותצמח כיצד בודק ר׳ יונתן נוטל מלא קומצא ומניח לתוך ספל של מים שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה ר׳ יונה בנו מעסה מה ששקע יהא חייב ושלא שקע פטור אלא ברוב כל פרידה. ומהאי טעמא נמי אזלינן בתבואה בתר שליש משום דמכיון שהביאה שליש היא נזרעת ומצמחת וה״נ איתא התם בירושלמי אמר ר׳ זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר זורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח. והיינו טעמא דאמרי׳ לקמן אמרו רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזתים בתר שליש ירק בתר לקיטה הני כמאן שווינהו רבנן. ואיכא למידק אמאי לא אמרי׳ בתלתא נמי כמאן שוינהו רבנן אלא ודאי כדאמרן דמשתצמח לזרעים היינו לומר שיהו זורעין אותו וצומח וכתבואה שוינהו רבנן שמה שהלכו בה אחר שליש מהאי טעמא נמי הוא. וכי תימא א״כ אמאי לא תני בתלתן הבאת שליש כמו ששנה בתבוא׳ וזתים. איכא למימר שאין הבאת שליש ניכרת בה כ״כ:
בתוס׳ ד״ה משתצמח. ואינו משמע כן בירושלמי: לענ״ד לשון משתצמח לזרעים יותר משמע כפי׳ רש״י. ולכן י״ל דרש״י ס״ל דהירושלמי חולק על גמרא שלנו כיון דנקט לשון אחר. ועוד דלפי׳ הירושלמי קשה מאי שנא דנקט שיעור זה לענין תלתן הרי בכל הדברים אין חיוב מעשר עד שראוי לצמוח כשיזרע כדיליף בסוכה (דף ל״ו) מעשר תעשר את כל תבואת זרעך:
ושואלים: מאי [מה] פירוש משתצמח — הלא הצמח צומח כמעט משעת זריעתו! אלא הכוונה היא משתצמח לזרעים כלומר, שמתחילים כבר לצמוח הזרעים בתוך הצמח.
The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: From the time when it sprouts? Fenugreek begins to sprout almost immediately after it is planted. The Gemara answers: It means from the time when it sprouts for seed, i.e., from the time that its seeds are sufficiently developed to sprout into another crop.
הכל
(11) הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ מנה״מ אָמַר רַב אַסִּי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּמָטוּ בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר קְרָא {דברים ל״א:י׳} מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסּוּכּוֹת שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ בְּחַג הַסּוּכּוֹת שְׁמִינִית הִיא.
It was taught in the mishna: Grain and olives are obligated in tithes from the time when they have reached one-third of their growth. The Gemara asks: From where are these matters derived, that the years of produce follow the first third of their growth? Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said, and some determined that this statement was said in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The verse states: “At the end of every seven years, in the time of the year of release, in the festival of Sukkot” (Deuteronomy 31:10). What is the purpose of the Sabbatical Year being mentioned with the festival of Sukkot? The festival of Sukkot is already the eighth year.
It was taught in the mishna: Grain and olives are obligated in tithes from the time when they have reached one-third of their growth. The Gemara asks: From where are these matters derived, that the years of produce follow the first third of their growth? Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said, and some determined that this statement was said in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The verse states: “At the end of every seven years, in the time of the year of release, in the festival of Sukkot” (Deuteronomy 31:10). What is the purpose of the Sabbatical Year being mentioned with the festival of Sukkot? The festival of Sukkot is already the eighth year.
התבואה והזיתים משיביאו שליש – פירוש: כגון הפרי כשיגמר יש בו משקל ג׳ סלעים, כיון שהביא משקל סלע וחתכו חייב במעשר.
מנ׳ לן? – אמר ר׳ זירא [בירושלמי שם] עשר תעשר את כל תבואת זרעך. כלומר עשר מדבר שאם תזרעהו תעשר ממנו כגון דבר שזורע וצומח פרט לפחות משליש (א׳) שאינו [נזרע וצומח]. ומפרשינן לה מהאי קרא מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות – כלומר כל תבואה שהביאה שליש בשביעית שנאמר בה מקץ שבע שנים במועד שנת שמיטה והיא יכולה להיקצר במועד והוא חג הסוכות, זו התבואה משנת השמיטה נחשבת מאחר שהביאה שליש בשנה השביעית שנאמר וחג האסיף בצאת השנה וקיימא לן דהאי אסיף קציר הוא – וכך פירושו כל קציר הנקצר בחג הסוכות בצאת השנה, כלומר מן השנה היוצאת הוא חשוב.
התבואה – דגן ותירוש קרויין תבואה דכתיב (במדבר יח) כתבואת גורן וכתבואת יקב.
והזיתים – יצהר משיביאו שליש מתעשרין אחר שנה שהגיעו בו לשליש בישולם אם שניה אם שלישית.
מנא הני מילי – אתבואה ואזיתים קאי דמעשר דידהו דאורייתא ומנלן דבתר שליש אזלי דאילו ירק דאזיל ביה רבנן בתר לקיטה ואילן דאזיל בתר חנטה מעשר דידהו מדרבנן ולא מבעיא בהו מנלן ולקמן (דף יד.) מפרש בהו טעמייהו ירק משום דגייזו ליה כל שעתא והדר צמח וגדל על מי גשמים של שנת לקיטתו אזיל ביה בתר לקיטה אילן גדל על מי שנה שחנט בה שע״י שרף שבא באילן לפני חנטה פירותיו חונטין ובו נגמרין ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל.
מאי עבידתיה – לקרות חג הסוכות שבסוף שבע שנים שנת השמיטה הרי כבר יצאה השמיטה מר״ה וכבר נכנסת שמינית.
התבואה – פי׳ בקונטרס דגן ותירוש קרויין תבואה דכתיב כתבואת גורן וכתבואת יקב ואי אפשר לומר כן חדא דאם כן לא ליתני זיתים וליהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ״ק דמעשרות (משנה מעשרות א׳:ב׳) דתנן הענבים והבאושים משיבאישו ובאושים מין ענבים הוא מלשון ויעש באושים (ישעיהו ה) ואית דגרסי הבאושים ובירושלמי גרסינן הענבים והבאושים משיבאישו ר׳ זירא בשם ר׳ יסא משיקרא באושא וצריך טעם למה לא אזלינן בענבים בתר שליש כמו בתבואה וזיתים מהאי קרא גופיה דמייתי הכא ומנלן כל הנך שיעורין המפורשין בכל אחד ואחד גבי פירות בפ״ק דמעשרות (שם) בתאנים וענבים ורמונים וטובא דחשיב התם ואי לאו ענבים אכולהו אחרינא לא הוה חיישינן דלאו דאורייתא אלא ענבים דאורייתא נינהו דכתיב תירוש ויצהר ונראה לי דכל אותן שיעורין הוא הבאת שליש שלהם והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן משמע בירושלמי דגבי התלתן משתצמח דריש לה רבי זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כו׳ דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח רבי חנינא בשם רבי אמר זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצא מהן אינן מכשירין וא״ת והיכי ילפינן הכא חיוב מעשר משביעית והלא כל אילנות הולכין לשביעית בתר חנטה וענבים נמי בכלל כדאמרינן לקמן אמרי רבנן אילן בתר חנטה ירק בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש ואפ״ה לענין להתחייב במעשר שיעור אחר המפורש בפ״ק דמעשרות (משנה ג) ויש לומר דבכולהו ניחא דחזו כשיעור המפורש בהם אבל תבואה וזיתים קודם הבאת שליש נמי חזו כדאמרינן פרק המוציא יין (שבת דף פ:) אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש שמשיר השער ומעדן הבשר ואמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מב:) עמילן של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש ומהאי טעמא ניחא דקשיא ליה טפי אהנך מנלן דאזלינן בתר שליש כיון דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית דאפילו לשביעית לא משערינן עד הבאת שליש כ״ש להתחייב במעשר דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ״ה לא מחייבי במעשר עד דמטו לשיעור המפורש בהם.
התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה״מ – פי׳ מדחזינן דמייתי ראיה מענין שביעית שמעינן דלאו בזיתים איירינן דההוא בתר חנטה הוא לשביעית ככל האילנות אלא לענין תבואה שקלי׳ וטרי׳ דקים לן שדינה בשליש לכל דבריה שאין לחלק בדיני תבואה בזה ולכלם ראוי להיות זמן אחד שהוא שלימות פרי ופוק חזי בכולה שמעתא דכולהו קראי דמייתי׳ לענין תבואה נינהו ונראה דעונת המעשרות לזיתים שהלכו חכמים אחר שליש לפי שסמכוהו לתבואת דגן ששוה לו למעשר מן התירוש ולפי שראו שאף הם משליש ואילך חשיבי גמר פרי והיינו דנקטי׳ לה הכא סתמא ואתבואה בעי׳ דאורייתא ממש ואזיתים לאסמכתא דאסמכוה רבנן אתבואה ומייתי׳ לה מקץ ז׳ שנים למועד שנת השמטה בחג הסוכות הזה מאי עבידתא דהא שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה וכו׳ וקים להו לרבנן דהיינו שהביאה שליש קודם תשרי. ופרכינן ודילמא אע״ג דלא עייל כלל אמר רחמנא תשמט ואזיל עד חג הסוכות פי׳ שלא לעבוד עבודה מדין תוספת שביעית דאילו לאוסרה לגמרי כפירות שביעית לא הי׳ במשמע כיון דלא עייל כלל והיינו דנקטי׳ האי לישנא דתשמט ואזיל עד חג הסוכות וכן פרש״י אבל כי מוקמינן לה כשהביאה שליש בשביעית לגמרי אסרינן לה לתבואה לעולם כפירות שביעית ממש ומהדרינן לא ס״ד כלומר דמיירי בשלא הביאה כלל דכתיב קרא אחרינא וחג האסיף בצאת השנה מאי אסיף אלימא חג הכא בזמן אסיפה למה לי הא כתיב האי ענינא בסיפיה דקרא באספך את מעשיך ותרתי למה לי אלא ע״כ מאי אסיף קציר וקמ״ל דקציר שנקצר בחג הסוכות מן השנה שיצאת הוא נדון דקים לה לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש קודם תשרי.
תוס׳ בד״ה התבואה פי׳ כו׳ דתנן והבאשים משיבאישו כו׳ עכ״ל כצ״ל וכ״ה בנוסחת סדר משנה שלפנינו דל״ג הענבים והבאשים כו׳ והיא גירסת ירושלמי שלפנינו בסדר המשנה ועיין בר״ש שם ודו״ק:
בא״ד המפורש בהם אבל תבואה וזיתים כו׳ דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה כו׳ עכ״ל כצ״ל מת״י ועיין בר״ש שם:
בד״ה מנהג שביעית כו׳ וי״ל דהאי דהכא איצטריך כו׳ כדפרישית לעיל כו׳ עכ״ל האי תירוצא קמא בתוס׳ ישנים אינו והיה נראה לפרש דבריהם לפי נוסחא שלפנינו דר״ל דלעיל לא יליף אלא קציר של מוצאי שביעית אבל חריש לא שמעינן מיניה ואצטריך דהכא ללמד אף לחריש במוצאי שביעית אבל אם כן הוא לא הבנתי מה שכתבו כדפי׳ לעיל דלא כתבו לעיל אלא מדקציר לתוספת מוצאי שביעית חריש נמי לתוספת ערב שביעית ועוד קשה אכתי להאי תירוצא דלא לכתוב רק קרא דהכא דשפיר שמעינן מיניה בין קציר בין חריש למוצאי שביעית ודו״ק:
שם אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דר״י הגלילי כו׳ שנת השמיטה בחג הסוכות מאי עבידתיה כו׳ אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש. ולכאורה יש לתמוה טובא אכתי האי שליש היכא רמיזא וליכא למימר דהכא נמי סמיך אהא דמסיק לקמן דקים להו לרבנן כל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביא שליש קודם ר״ה דא״כ הו״ל לאסוקי הכא בהדיא. ועוד דא״כ לא הוי מקשי שפיר דלמא לא עייל כלל דמהיכי תיתי כיון דפשטא דקרא מיתוקמא שפיר דתליא בחג הסוכות כיון שהביא שליש בשביעית ולמה נפיק קרא מפשטיה ולהחמיר כולי האי דקאמר רחמנא תשמיט ותיזיל ועוד דלמאי דמסיק לא ס״ד ומייתי קרא אחריני וחג האסיף בצאת השנה א״כ אמאי מייתי ר״י הגלילי גופא קרא דחג הסוכות שנת השמיטה ומ״ש התוספת בד״ה וקרי לה דמ״מ בהאי קרא לחוד לא סגיא וכו׳ מ״מ סתמו דבריהם ולא פירשו טעמא דמילתא. ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דהא דמקשינן מעיקרא מנה״מ היינו כפרש״י וכדפרישית דאע״ג דידע שפיר דאשכחן כמה מילי דאזלינן בתר גשמי השנה אפ״ה הוי ס״ד דבמידי דאורייתא לא תליא בגשמי השנה אלא בתר גמר פירי ושעת לקיטה כדמשמע לעיל דסמוך לגמרו עישורו. וע״ז מסיק ר״י הגלילי שפיר מקרא דחג הסוכות שמינית היא פירוש אי ס״ד דבתר שעת לקיטה אזלינן לענין מעשרות ושביעית א״כ לעולם לא משכחת לה דשייך ענין שמיטה בחג הסוכות דהא נלקטו בהיתר בשמינית אע״כ דלאו בתר לקיטה אזלינן אלא בתר גשמי השנה שגדלו בה ור״י הגלילי לשיטתו דדריש לקמן מה גורן ויקב גדל על מי שנה שעברה ומתעשר לשעבר והיינו נמי דסמיך אהאי דרשא דהכא דבשביעית לא אזלינן בתר לקיטה אלא בתר גשמי השנה דהיינו הבאת שליש ומהכא יליף לכל מילי אי לדרשא גמורה לשביעית או לאסמכתא למעשר וכמו שנבאר לקמן אי״ה. והא דמקשה רבי זירא לרב אסי ודילמא לא עייל כלל היינו משום דלא ס״ד דר׳ זירא כלל שתלה הכתוב שום דבר בגשמי השנה. ועוד דלא קים ליה לרבי זירא דגשמי השנה היינו להבאת שליש וא״כ שליש זה מה טיבו והדרינן לסברא דאזלינן בתר גמר פירי ושעת לקיטה וע״כ דחומרא יתירא אמר הכתוב תשמיט ותיזיל עד חג הסוכות וע״ז מסיק הש״ס שפיר לא ס״ד דכתיב וחג האסיף בצאת השנה והאי אסיף היינו קציר ומדקרי ליה בצאת השנה אלמא דהיינו משום דגדל על מי השנה שעברה וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג הביאה שליש לפני ר״ה וא״כ ילפינן מיהו מהכא דגשמי שנה שעברה היינו משהביא שליש אלא דאכתי בהאי קרא לחוד לא סגיא דהאי קרא לאו לענין דיני שביעית ומעשר איירי אלא לישנא בעלמא הוא דקרי ליה קרא בצאת השנה ובא זה ולימד על זה דדריש ר״י הגלילי שפיר מקרא דחג הסוכות בשנת השמיטה דמה שדין שביעית נוהג בחג הסוכות היינו משום שגדילין על מי שנה שעברה והיינו ע״כ דוקא הבאת שליש כדאשכחן דמהאי טעמא קרי רחמנא לחג הסוכות בצאת השנה כדפרישית כנ״ל נכון וברור בעזה״י ובסמוך אבאר עוד בזה לפי שיטת התוספות ודוק היטב:
בתוספות בד״ה משתצמח לזרעים פירש בקונטרס כו׳ ואין משמע כן בירושלמי כו׳ משמע משתצמח לזרעים היינו שנגמר כ״כ שאם זורעין אותו במקום אחר ומצמיח עכ״ל. ולכאורה יש להקשות א״כ מ״ש בתלתן דקתני משתצמח לזרעים ומ״ש בתבואה וזיתים דקתני משיביאו שליש. התם נמי הו״ל למתני משתצמח לזרעים דהא לפמ״ש התוספות בדבור הסמוך בשם הירושלמי דאדרבא עיקר שיעורא דמשתצמח לזרעים ילפינן מתבואה מדרשא דעשר תעשר את כל תבואת זרעך ומהתם משמע להדיא דכל השיעורים בכל הפירות דקתני בפ״ק דמעשרות היינו נמי דמאותו זמן ראוין לזרוע ולהצמיח וכמ״ש התוספות בסמוך דהיינו הבאת שליש שלהם. מיהו יש ליישב דאפ״ה ניחא ליה למיתני בכל חדא שיעורא דמינכר ביה כמ״ש התוספות בסמוך. ומשו״ה קתני בתלתן האי שיעורא דמשתצמח דמינכר ע״י הבדיקה דקמסיק בירושלמי דקתני כיצד הוא בודק. ואפשר דהאי בדיקה לא שייך אלא בתלתן משא״כ בתבואה וזיתים דלית ליה האי בדיקה מש״ה ניחא ליה לתנא למיתני הבאת שליש דילפינן בהדיא מקרא כדמסקינן בשמעתין אל תיקרי לשלש אלא לשליש כנ״ל ודו״ק:
בד״ה התבואה פירש בקונטרס דגן ותירוש וא״א לומר כן חדא דא״כ כו׳ ועוד דשיעור אחר כו׳ עכ״ל. ולפענ״ד יש ליישב לשיטת רש״י דהא דקתני בענבים שיעור אחר היינו כשרוצה לאכול הענבים בעינייהו. אבל כשכותשן להוציא מהן יין לא מחייב במעשרות אם לא לאחר שכבר הגיעו הענבים להבאת שליש וכדאיתא להדיא בירושלמי שהביאו התוס׳ כאן דזיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצא מהן אינן מכשירין ולענין משקה איתמר אבל לענין אוכלים לעולם דאיכא שיעור אחר בענבים. וזה שדקדק רש״י לכתוב לשון תירוש דהיינו חמרא משא״כ הזיתים אפשר דאפילו לענין אכילת זיתים ליכא שיעורא אחרינא דאינן ראויין כלל עד שיביאו שליש. או אפשר דזיתים אינם ראויין כלל לאכילה אלא ע״י כבישה ומליחה ובהני לא שייך אכילת עראי כדתנן להדיא בפ״ד דמעשרות הכובש השולק המולח חייב דזה מיקרי קבע למעשרות וידוע דהתנא בפ״ק דמעשרות בכל הני שיעורא לא קתני אלא מידי דשרו בהו אכילת עראי כנ״ל:
בא״ד וצריך טעם למה לא אזלינן בענבים בתר שליש כו׳ מהאי קרא גופא כו׳ עכ״ל. ולפי מה שכתבתי בשיטת רש״י בסמוך א״ש דלמאי דילפינן מבאספך מגרנך ומיקבך היינו דוקא יין גמור דמיקרי יקב אבל ענבים לא מיקרי יקב. וכן למאי דמסקינן דילפינן מועשת התבואה לשלש השנים היינו נמי דיין שהוא תירוש הוא בכלל תבואה כדפרש״י דכתיב ותבואת היקב אבל ענבים לא מיקרי תבואה אבל בזיתים אתי שפיר כדפרישית בסמוך. ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת הרמב״ם ז״ל שהבאתי לעיל בשמעתין דהנהו שיעורי דפ״ק דמעשרות היינו חנטה וא״כ בענבים ודאי אזלינן בתר חנטה מדכתיב גבי רבעי ובשנה החמישית וילפינן לעיל דף י׳ דהיינו חנטה. ועיקר פשטא דקרא ברבעי היינו בענבים אפילו למאן דתני נטע רבעי וכ״ש למאן דתני כרם רבעי. אלא דהתוס׳ לית להו שיטת הרמב״ם כמבואר בדבריהם כאן בזה הדבור והנלע״ד כתבתי ודו״ק:
בא״ד וכן איתא בירושלמי כו׳ דרש לה רבי זעירא עשר תעשר כו׳ יצא פחות משליש שאין נזרע ומצמיח כו׳ עד כאן לשונו. לכאורה משמע דתלמודא דידן לית ליה האי דרשא דאם כן לא הוי מקשה מידי מנא הני מילי ואיצטריך לאתויי מקרא אחרינא. אלא דאפשר לומר דלא סגי בהאי קרא לחוד דלא קים להו לרבנן הא מילתא מסברא דפחות משליש אינו נזרע ומצמיח כיון דהבאת שליש גופא אין בו סימן אלא דוקא לבתר דילפינן בשמעתין מקרא דבתבואה וזיתים אזלינן בתר שליש שייך שפיר ילפותא דירושלמי דכיון דאשכחן קרא דתבואת זרעך דתליא בנזרע ומצמיח אלמא דבהבאת שליש דקפיד קרא נזרע ומצמיח ומקמי הכי לא ומשו״ה יהבי רבנן כל הנך שיעורי דפ״ק דמעשרות דסימן דמינכר הוא וקים להו דבהני שיעורי נזרע ומצמיח כנ״ל נכון ודו״ק:
בא״ד וא״ת והיכי ילפינן כו׳ ואפ״ה לענין להתחייב במעשר שיעור אחר כבר כתבתי דלשיטת הרמב״ם אין זה שיעור אחר דחנטה היינו עונת המעשרות וכבר כתבתי גם כן דלשיטת רש״י ז״ל וכפי מה שביארתי באריכות ממילא נתיישב׳ קושיית התוספות דהכא ודו״ק:
בא״ד וי״ל דבכולהו ניחא דחזו כו׳ ומה״ט ניחא דקשיא ליה טפי אהנך כו׳ כיון דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דנהי דקודם לכן חזו זיתים לשוף השיער ופת לעמילן של טבחים אכתי אין זה ענין לחיוב מעשרות דהא בהדיא תנן בריש פ״ק דמעשרות דכל שהוא אוכל חייב במעשרות וקתני נמי עוד כלל גדול כל שתחילתו וסופו אוכל ועלה קתני מאימתי הפירות חייבים במעשרות משמע דהכל במה שנקרא אוכל וחזי לאכילה תליא מילתא ועוד דאכתי מאי משני הש״ס דילפינן משביעית אע״ג דבאילנות משעת חנטה אפ״ה לענין תבואה וזיתים בתר שליש כל א׳ במעשרות דתיקשי ירקות יוכיח דאע״ג דלענין שביעית לא אזלינן בתר מאי דחזי אלא בתר לקיטה אפ״ה לענין מעשר קתני כ״ש דמעשרות דחייבין גדולים וקטנים והיינו ע״כ משום דלענין מעשר תלויה במאי דחזי מיהו בהא מצינן למימר דשאני ירקות דמעשרן מדרבנן אלא דלפ״ז צ״ל דמ״ש התוספות אף ע״ג דבאילן בתר חנטה היינו אענבים לחוד דמעשרן דאורייתא ואענבים אכתי לא משני מידי דכיון דילפינן מבאספך מגרנך ומיקבך או מועשת את התבואה א״כ מ״ש ענבים דבתר חנטה ומ״ש זיתים דבתר שליש הא אידי ואידי יקב מיקרי ותבואת יקב נמי מיקרי ואדרבא ענבים מיקרי בהדיא תבואת הכרם אם לא שנאמר דשאני ענבים דאזלינן בתר חנטה דילפינן מדכתיב ברבעי ובשנה החמישית ועיקר רבעי מיהו ביין כתיב כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין משא״כ זיתים דלא כתיבי בהדיא ילפינן מועשת את התבואה או מבאספך מגרנך ומיקבך וע״כ מוקמינן לה לזיתים לחוד. אמנם לפמ״ש דהתוספות לא נחתו לזו הסברא בל׳ קושייתם א״כ דבריהם בזה צ״ע גדול וכבר כתבתי בלשון הגמרא ליישב הסוגיא היטב ודוק כי נכון הוא בעז״ה:
בד״ה מנהג שביעית בשמינית תימא דלעיל נפקא לן מבחריש ובקציר תשבות כו׳ עכ״ל. נראה דא״א לפרש כוונת קושייתם אסוגיא דהכא ל״ל קרא דחג הסוכות תיפוק ליה מהתם דאטו גברא אגברא קא רמית דהא לעיל ר״ע דריש הכי אבל רבי ישמעאל מוקי לקרא דבחריש וקציר לענין עומר דדחי שבת והלכתא כרבי ישמעאל כמ״ש לעיל מסוגיא דריש מועד קטן ואם כן שפיר קאי סוגיא דהכא דר״י הגלילי וכולהו אמוראי ותנאי דהכא כרבי ישמעאל ועוד דהא מבחריש ובקציר תשבות לחוד אכתי לא ידעינן דבשליש תליא מילתא וע״כ איצטריך דרשא דהכא אע״כ דקושית התוס׳ להיפך דרבי עקיבא לעיל דדריש קרא דבחריש ובקציר להכי אמאי לא יליף למילתיה מקרא דהכא דהא ע״כ כ״ע אית להו האי דרשא דאל״כ מנ״ל דבתבואה וזיתים בתר שליש דהלכה פסוקה היא וע״ז מתרצים התוספת דאיצטריך קרא דבחריש ובקציר ללמוד על חריש שהוא לתוספת וע״ז כתבו כדפרישית לעיל וזהו ברור והתמיה קיימת על מהרש״א ז״ל שרוצה למחוק התירוץ הראשון מלשון התוספת ובין לשון דהכא ודהתם נתחלף להו להתוספת באשגרת לישנא בעלמא כדאשכחן בכמה דוכתי ויותר היה לו למהרש״א ז״ל להגיה דהתם במקום דהכא או למחוק דהכא לגמרי מלמחוק כל תירוץ התוספת:
ד״ה התבואה. ואי אפשר לומר כן: הפ״י יישב שיטת רש״י דשאני ענבים מתירוש דלאכול ענבים השיעור קודם שיביא שליש אבל כשכותש לא מחייב במעשר עד שיביא שליש משא״כ בזיתים דאינן ראויין כלל עד שיביאו שליש אי אפשר דזיתים אינן ראוין כלל לאכילה רק ע״י כבישה ומליחה עכ״ד. ולענ״ד אי אפשר לומר כן דהא תנן בשביעית (פ״ד ד׳ מ״ט) זיתים משיכניסו רביעית וכו׳ הכניסו שליש וכו׳ בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ע״ש הרי שזיתים ראויין לאכילה כמו שהם גם קודם שהכניסו שליש דהרי קרינן בהו לאכלה ועוד דשם (ד׳ מ״ח) גבי בוסר תנן הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות ע״ש משמע דבענבים אין חילוק בין אוכלם בעין ובין כותש דאל״כ למה לא מחלק גם גבי ענבים בין אוכל לכותש כמו גבי זיתים. ולכן הנלע״ד ביישוב קושיית התוס׳ על רש״י מה שכתבו דהרי גם זיתים מיקרי תבואת יקב ולמה נקט זיתים בזה י״ל כיון דבענבים מצאנו שם תבואה דכתיב גבי כלאים ותבואת הכרם וגבי זיתים לא מצאנו כן א״כ הוי אמינא דתבואת יקב לא קאי רק על תירוש ולא על יצהר ולכן נקט זיתים בפירוש אבל תירוש לא הוצרך למינקט דזה בודאי בכלל תבואה. ומה שהקשו עוד דהרי בענבים יש שיעור אחר דתנן הענבים והבאושים משהבאישו קושיא זו יש לתרץ ע״פ מה שכתב הר״ש שביעית (פ״ב מ״ז) וז״ל ועוד יש לפרש דענבים שהבאישו הוא שליש שלהן וכל אותן השיעורין המפורשים בפ״ק דמעשרות לכל הפחות הוא הבאת שליש והא דלא תני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים עכ״ל. וי״ל דגם רש״י ס״ל כן ולכן שפיר כתב דתירוש הוא בכלל תבואה שהרי שיעור שהבאישו הוא ג״כ השיעור שליש ולא נקט ברישא דמתניתן שיעור דהבאישו רק לסימן דהבאת שליש וזו היא השיטה שהביאו גם התוס׳ כאן במה שכתבו ונראה לי דכל אותן השיעורים כו׳ אלא שהר״ש כתב בפי׳ דהבאישו הוא שיעור שליש:
בא״ד. אבל תבואה וזיתים קודם הבאת שליש נמי חזי: הפ״י כתב דבריהם תמוהין במה דחזי זיתים להשיר שער ותבואה לעמילן של שבחים אין זה ענין למעשרות דבעינן אוכל שראוי לאכילה והניח דבריהם בצע״ג. ולענ״ד שפיר מוכח דגם לאכילה ראויין תבואה וזיתים קודם שהביאו שליש דלענין ענבים וזיתים מוכח כן ממתניתן דשביעית (פ״ד) שהבאתי לעיל דתנן הבוסר משהביא מים אוכל פתו בשדה וכו׳ הזיתים משיכניסו רביעית למאה פוצע ואוכל בשדה וכו׳ הרי דענבים וזיתים גם קודם שהגיעו לעונת המעשרות ראוין לאכילה וקרינן בהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגם לענין תבואת דגן מוכח כן ממתניתן דחלה (פ״א מ״ג) אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות וכו׳ ותבואה שלא הביאה שליש ע״ש הרי שקרינן בתבואה שלא הביאה שליש והיה באכלכם מלחם הארץ וא״כ נקרא אוכל והתוס׳ קצרו בראיותיהם דהוי מצי להביא ראיה גם ממשניות האלה ותימה על הפ״י שבמכ״ה נעלמו ממנו ב׳ משניות הללו:
שנינו כי התבואה (דגן ותירוש) והזיתים, זמנם למעשר משיביאו שליש, כלומר, כשיגיעו לשליש בישולם. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] לגבי קביעת זמן מסויים כקובע את השנה לענין מעשר היבולים? אמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן, ומטו בה [והיו ממשיכים אותה את השמועה הזו] משמיה [משמו] של ר׳ יוסי הגלילי: אמר קרא [הכתוב]: ״מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות״ (דברים לא, י) ולכאורה תמוה: שנת השמטה מאי עבידתיה [מה מעשיה] מה היא שייכת לחג הסוכות? הלא חג הסוכות תחילת השנה השמינית היא!
It was taught in the mishna: Grain and olives are obligated in tithes from the time when they have reached one-third of their growth. The Gemara asks: From where are these matters derived, that the years of produce follow the first third of their growth? Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said, and some determined that this statement was said in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The verse states: “At the end of every seven years, in the time of the year of release, in the festival of Sukkot” (Deuteronomy 31:10). What is the purpose of the Sabbatical Year being mentioned with the festival of Sukkot? The festival of Sukkot is already the eighth year.
הכל
(12) אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כׇּל תְּבוּאָה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ בַּשְּׁבִיעִית לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אַתָּה נוֹהֵג בּוֹ מִנְהַג שְׁבִיעִית בַּשְּׁמִינִית.
Rather, it comes to tell you that the halakhot of the Sabbatical Year continue to apply on Sukkot of the following year, as you must treat all produce that reached one-third of its growth in the Sabbatical Year before Rosh HaShana with the sanctity of the Sabbatical Year, even if it fully grows and is able to be used only in the eighth year.
Rather, it comes to tell you that the halakhot of the Sabbatical Year continue to apply on Sukkot of the following year, as you must treat all produce that reached one-third of its growth in the Sabbatical Year before Rosh HaShana with the sanctity of the Sabbatical Year, even if it fully grows and is able to be used only in the eighth year.
אלא לומר לך כו׳ – וה״ק קרא יש לך דבר שהוא של שמינית והוא אסור כשביעית ואיזו זו תבואה שהביאה שליש ולקמן פריך ממאי דבדעייל שליש קאמר.
מנהג שביעית בשמינית – תימה דלעיל (דף ט.) נפקא לן מבחריש ובקציר תשבות קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ופירש בקונטרס כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית וי״ל (דהאי דהכא איצטריך ללמד על חריש שהוא לתוספת כדפירש׳ לעיל ועוד נ״ל) דאי מהכא הוה אמינא דהא דנוהג בה מנהג שביעית בשמינית היינו דקדושת שביעית נוהגת בהם דאסירא בסחורה וחייבין בביעור ושאר דיני פירות שביעית אבל לחרוש ולקצור ולעדור אותה תבואה לא הייתי אוסר דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפילו לצורך פירות שביעית להכי איצטריך ההוא קרא וניחא השתא דדריש מיניה תוספת שביעית דאי לאו הכי מה תוספת שייך בפירות שגדלו בשביעית במאי דאסירי בשמינית.
אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית – פירוש: ומשום הכי נהגא קדושת שביעית עד חג הסוכות דכל תבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה מושך גמר בישולה עד חג הסוכות כדבענן למימר לקמן דקים להו לרבנן דכל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה.
כבר ביארנו שכל שהביאה שליש בשביעית אע״פ שנגמרה ונקצרה בשמינית הרי היא נדונת כשל שביעית ומ״מ אם לא הביאה שליש נדונת כשל שמינית ומשנכנסה יום אחד בשמינית הותרה:
ד״ה מנהג. תימה דלעיל נפקא לן: הקושיא היא כמו שפי׳ הפ״י ל״ל ר״ע לעיל דרשה דבחריש וקציר לתוספת שביעית לילף מדרשה דהכא. ולענ״ד י״ל דאי מהכא לא ידענו רק דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש עד חג הסכות דלא קרא הכתוב שנת השמיטה רק בחג הסכות לכן צריך קרא דבחריש ובקציר דנוהג בה מנהג שביעית לעולם שהרי בזה לא נתן הכתוב שיעור. והנה לכאורה היה אפשר לומר עוד ביישוב קושיית התוס׳ כיון דלקמן לפי המסקנא יליף שליש מדתניא יונתן בן יוסף מועשת את התבואה לשלש שנים ולפי מה שכתבו התוס׳ ד״ה אלא הך תנא לית ליה דרשה דהכא א״כ י״ל דר״ע כהך תנא ס״ל ולכן צריך בחריש ובקציר ואולי דגם אי ס״ל כהך תנא ג״כ מצי לילף דנוהג שביעית בתבואה שהביאה שליש בשביעית בשנה השמינית:
בא״ד. וי״ל דהך דהכא: הפ״י הגיה דצ״ל הך דהתם וכוונת התוס׳ דר״ע צריך בחריש לתוספת דלפניו דלא מצי למילף מהכא וכיון דבחריש לתוספת קציר נמי לתוספת כמו שכתבו התוס׳ לעיל (דף ט׳) בד״ה שהרי מדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת כן אמרינן הכא איפכא. אכן ק״ל לתירוץ ר״ת לעיל (שם) ד״ה ורבי ישמעאל דמאי דמקשה לר׳ ישמעאל מוסיפין על הקודש מנ״ל הוא רק על תוספת של מוצאי שביעית בזה קושייתם דהכא במקומה עומדת מאי פריך לר׳ ישמעאל דילמא ס״ל כריה״ג דהכא ואפילו נימא דר״ת ס״ל כתירוצם שני דהכא ג״כ קשה דאם נימא דמדרשה דהכא לא הוי ידעינן רק סחורה וביעור אבל לחרוש ולקצור לא כל שכן שלא נילף כן ממה דכתיב מערב עד ערב לתוספת שוי״ט וא״כ מה משני לעיל לר׳ ישמעאל ודאי יותר סברא דנילף ממה דכתיב בשנת השמיטה כל דיני שביעית ממה דניליף כן מתוספת יו״ט:
אלא, כפי שבכתוב זה רואים שזמן חג הסוכות נחשב כאילו היה שייך לשנה שעברה, הרי זה בא לומר לך: שכל תבואה שהביאה שליש בשנה השביעית (השמיטה) לפני ראש השנה — אתה נוהג בו ביבול זה מנהג וקדושת שנת השביעית גם אם השימוש וגמר הפרי הוא בשנה השמינית.
Rather, it comes to tell you that the halakhot of the Sabbatical Year continue to apply on Sukkot of the following year, as you must treat all produce that reached one-third of its growth in the Sabbatical Year before Rosh HaShana with the sanctity of the Sabbatical Year, even if it fully grows and is able to be used only in the eighth year.
הכל
(13) אֲמַר לֵיהּ ר׳ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי
Rabbi Zeira said to Rav Asi:
Rabbi Zeira said to Rav Asi:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ראש השנה יב: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ראש השנה יב:, ר׳ חננאל ראש השנה יב:, הערוך על סדר הש"ס ראש השנה יב:, רש"י ראש השנה יב:, תוספות ראש השנה יב:, ר׳ יהודה אלמדארי ראש השנה יב: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד מהדורה תנינא ראש השנה יב:, רשב"א ראש השנה יב: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ראש השנה יב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ראש השנה יב:, ר"ן ראש השנה יב: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות ראש השנה יב:, פני יהושע ראש השנה יב:, גליון הש"ס לרע"א ראש השנה יב:, ערוך לנר ראש השנה יב: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ ראש השנה יב:, אסופת מאמרים ראש השנה יב:
Rosh HaShanah 12b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Rosh HaShanah 12b, R. Chananel Rosh HaShanah 12b, Collected from HeArukh Rosh HaShanah 12b, Rashi Rosh HaShanah 12b, Tosafot Rosh HaShanah 12b, R. Yehuda Almadari Rosh HaShanah 12b, Tosefot Rid Second Recension Rosh HaShanah 12b, Rashba Rosh HaShanah 12b, Meiri Rosh HaShanah 12b, Ritva Rosh HaShanah 12b, Ran Rosh HaShanah 12b, Maharsha Chidushei Halakhot Rosh HaShanah 12b, Penei Yehoshua Rosh HaShanah 12b, Gilyon HaShas Rosh HaShanah 12b, Arukh LaNer Rosh HaShanah 12b, Steinsaltz Commentary Rosh HaShanah 12b, Collected Articles Rosh HaShanah 12b