א״ל ר׳ ירמיה וכו׳ – פי׳ וכי קים להו לרבנן כ״כ בשיעורא דאלו הוה פחות כלל אינה נקצרת בחג עד שסמכו בזה לחלק בכמה דינין בין שליש לפחות משליש.

א״ל לא אמינא לך לא וכו׳ – כלומר לפקפק בשיעורי חכמים כמו שאומר דברים חיצונים.

כל שיעורי חכמים כך הם – פי׳ עכ״פ כל מדות חכמים כך הם שא״א לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יתר ואם באנו לדקדק כן א״א לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין.

הדר אמר וכו׳ – דודאי קים להו כלומר שזה דבר טבעי הוא ואפשר להעמידו על שיעור דבר מצומצם לא פחות ולא יותר.

דבעי מיניה חברייא וכו׳ – פי׳ דמשמע להו דביאה האמורה בעומר היינו לאלתר ולא לאחר שכבשו וחלקו וא״כ מהיכן אקרבוה.

וכ״ת וכו׳ – פי׳ וליכא למימר שמא אקרבוה מתבואת בני גד ובני ראובן שהביאו עמהם דהא מצוה להביא מן הקמח.

ומנ״ל דאקרבוה דלמא לא אקרבוה כלל – או משום דביאה האמורה בתורה לאחר ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו הוא או משום דלא הוה אפשר להו דלא הי׳ להם עומר לאקרובי ומהדרינן לא ס״ד דכתיב וכו׳ פי׳ דממחרת הפסח היינו יום שני של פסח שהוא מחרת אכילת הפסח והקשה בתוספת בשם הראב״ע והלא ממחרת הפסח היינו יום ראשון של פסח כדכתיב באלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה ביום ט״ו בניסן שהוא יום ראשון של פסח ומאי דכתיב ממחרת הפסח היינו בקרו של אכילת הפסח וכדכתיב אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת שפי׳ בבקר אתה מומת. א״נ בעי מימר ממחרת שחיטת הפסח שהיתה בי״ד ומחרתו ט״ו ואמר כי ר״ת תירץ לו דקרא הכא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו יום י״ו כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ולפי תירוץ זה יש ליישב כן הפסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מצות וקלוי בעצם היום הזה. ומאי דנקטי׳ בשמעתין הראיה ממחרת הפסח לאו דוקא אלא כיון דנפקא לן מסיפא דקרא דהכי דינא נקטי׳ ראיה מפשוטיה והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתא דלא דייק בעיקר קרא דנקיט ונקיט קרא במקום קרא אחרינא. ויותר נ״ל כדברי המפרש דודאי ממחרת הפסח לפום קושטא דלישנא מחרת אכילת הפסח משמע ויום של אחריו משמע לשון מחר ומחרת בכל דוכתא ולא משמע בבקר אלא שבמיעוט מקומות לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר כההיא דמחר אתה מומת ודכותיה ממחרת הפסח דאלה מסעי או דבעי למימר ממחרת שחיטת הפסח ולא דק קרא בלישניה משום דמלתא דמפרסמא היא דבט״ו בניסן יצאו הא כל היכא דליכא הכריחא לא משמע אלא ממחרת אכילת הפסח דהיינו יום י״ו ובירושלמי דמסכת חלה פ״ב אפליגו בהא מלתא דגרס׳ התם ר׳ יונה בעי קומי ר׳ ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א״ל ולמה לא עד כדון לחה ואפי׳ יבישה ואפילו קצורה א״ל ואפילו קצורה מעתה אפילו חיטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א״ר ירמיה מאן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שניא היא שמצות עשה דוחה את לא תעשה על דעתיה דר׳ יונה כי אמרה מ״ע דוחה את לא תעשה אף על פי שאינה כתובה בתורה בצדה ניחא על דעתיה דר׳ יוסה כי אמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א״כ היתה כתובה בצדה ממה שהיו תגרי גוים מוכרים להם וכר׳ ישמעאל כי אמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר י״ד שנה נאמרו ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו התיב ר׳ אבין בר כהנא והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי לאו בששה עשר התיב ר״א בר׳ יוסי קומי ר׳ יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בט״ו יצאו ע״כ בירושלמי אבל בגמרא דילן פשיטא להו ובמסכת קדושין בפ״ק דממחרת הפסח היינו יום י״ו ופשיטא להו בכל דוכתא דמ״ע דוחה את ל״ת אף על פי שאינה כתובה בצדה וכדאיתא בכמה דוכתא ופשיטא להו נמי דביאה זו לאלתר היא כדמוכחא שמעתין. וא״ת הא דאכול חדש ביום י״ו מנ״ל דמשום דאקריב עומר הוא דילמא עיצומו של יום התיר להם וי״ל דא״כ לא היו אוכלין עד יום י״ז דק״ל דהא דכתיב עד עצם היום הזה עד ועד בכלל כדאמרינן במנחות אבוך לא הוה אכיל עד אורתא דשיבסר נגהי תמנסר ס״ל כר׳ יהודה דעד ועד בכלל לאיסורא וחייש לספיקא דשיבסר.

(8-9) מהיכן אקרבוה א״ל כל שלא הביא שליש ביד גוי – דכי כתיב קצירכם ולא קציר גוי היינו משהביא שליש שקודם לכן לא נקרא קציר. הא דאמרינן סוף סוף בה׳ יומי מי קא מליא ה״פ מי קא מליא כדבעינן לעומר דבעינן כרמל רך ומלא.

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

אלא ארץ צבי כתיב בה – פי׳ שממהרת לבשל פירותיה כצבי שהוא קל ברגליו. ואע״ג דבפ׳ בתרא דכתובות דרשי׳ ארץ צבי לדרשה אחרינא כולהו איתנהו וא״ת ואי ארץ צבי היא לבשל פירותיה בה׳ יומי ואע״ג דלא עייל כלל היכא אמרינן לעיל דקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר״ה דאיכא ט״ו יום וי״ל דלגבי עומר בעינן רך ומלא שפיר מליא בד׳ וה׳ יומי ברם לקצירה לקיום בעינן ט״ו יום אף על פי שהביאה שליש כדי שתתבשל הרבה.

מתקיף וכו׳ – פי׳ וכיון דכן יש לנו לומר דהאי חג האסיף הכי בעי למימר חג הבא מאסיפות גורן ויקב לא יהא אלא בזמן אסיפה וה״ל כאלו כתיב חג הסוכות בצאת השנה באספך את מעשיך דכל היכא [דלא צריך] למדרש כלל לא מצית למימר מאי אסיף קציר דהא כל עיקר לא הוה דרשינן הכי אלא מייתורא דלישנא. ואסיקנא דנפקא לן שליש לתבואה מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וה״ק כשתעשה התבואה שליש נדונית לשנים.

שדא ביה נרגא וכו׳ – וק״ל דמשמע הכא דר׳ זירא דריש באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב ואלו בפ״ק דסוכה אתיא למימר הכי ופרכה ר׳ ירמיה דדילמא גורן ממש יקב ממש וביין קרוש הבא מן שניר וא״ר זירא הא מלתא הוה בידן ואתא ר׳ ירמיה ושדא בה נרגא וי״ל דהכא סמיך ר׳ זירא אמאי דהדר ואמר רב אשי התם מגרנך ולא כל גרנך ומיהו לא נהירא כי לא הי׳ ר׳ זירא בדורו של רב אשי והנכון דהתם לאו נרגא מעליא קאמר דהא יין קרוש הבא משניר לא שכיח אלא ה״ק הא מלתא הוה בידן בלא שום קושיא ואתא ר׳ ירמי׳ ושדא בה פרכא דלא בעא לסמוך עלה תוס׳.