שם השתא דאתי להכי ר״י נמי לא תיקשי שאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת. יש לדקדק מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ונראה דמעיקרא הוי סבר דנהי דזקוקה ועומדת מ״מ כיון שיש לאביה זכות בכסף קידושין וה״ה בכסף מאמר מיקרי שפיר מפקעת עצמה כיון דמפסדת לאביה שאפשר שיקבל מאמר מיבם אחר וע״ז משני השתא דמ״מ לא מיקרי הפקעה שהרי זה היבם שעושה בה מאמר יכול להפקיעה בעצמו מרשות אביה כיון שהיא זקוקה לו ויכול לבא עליה בע״כ תו לא מיקרי הפקעה:

שם תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. והקשה הרשב״א והריטב״א ז״ל בחידושיהם דמאי קושייא דלמא ודאי בו ובשלוחו אין אבל בה נהי דמתקדשת ע״י עצמה אפ״ה אינה יכולה לעשות שליח כדפשיט ליה רב נחמן לרבא בסמוך וא״כ שפיר דייקינן דבשלוחה לא אף לריש לקיש ותירצו דאכתי ה״ל למיתני בה לחוד ע״ש ולכאורה הוא דוחק ועיין במהרש״א. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב בפשיטות דהא דפשיט רב נחמן לקמן דנערה שיש לה אב אין עושה שליח הא אסיק בטעמא דלא אלימא ידה כיד אביה לאשווייה שליח וא״כ היינו דווקא למאי דקי״ל כרבי יוחנן וכדפרישית דעיקר פלוגתא דר״י ור״ל בשמעתין היינו דר״י ס״ל יד אביה עיקר משא״כ לר״ל דס״ל דלרבנן ע״כ ידה עיקר ומש״ה פשיטא ליה דפליגי נמי בקידושין והיינו משום דמוקי לפשטא דקרא דכי יקח איש אשה בכל נערה אף שיש לה אב ועלה כתיב ונתן בידה והא דס״ל לרבנן יד יתירה זכי לה רחמנא סבר ר״ל דהיינו יד אביה ולפ״ז ודאי לר״ל אליבא דרבנן כיון דאביה עושה שליח כ״ש היא עצמה דהא ידה עיקר ואלים טפי מיד אביה ועוד כיון דקרא איירי בנערה שיש לה אב לר״ל אליבא דרבנן ובה כתיב ונתן בידה ושלחה מביתו וילפי׳ מושלחה שהאשה עושה שליח א״כ ממילא דאנערה שיש לה אב נמי קאי וא״כ מקשה שפיר. והשתא לפ״ז יש לפרש ג״כ בפשיטות הא דמסקינן בסמוך הא מני ר״ש היא ובשליחות ס״ל כרבי יהודא דלשון ובשליחות אין לו משמעות כלל לפי הסוגייא כמו שכתב מהרש״א ז״ל ונדחק ליישב. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר משום דלא בעינן לאוקמי מתנית׳ דהכא לר״ל לגמרי כרבי יהודא דנערה אין מתגרשת ומתקדשת ע״י עצמה כלל דא״כ תיקשי סתם מתניתין דהכא אסתם מתניתין דפרק התקבל דקתני דאפילו בקטנה משהגיע לידה מתגרשת ולר״ל איירי ביש לה אב כדפרישית והך מתניתין דקטנה דהתם נשנית בדרך מחלוקת ואח״כ סתם דהלכה כסתם וא״כ תיקשי הך סתמא אסתמא דהכא. ומש״ה ניחא ליה לגמרא לומר דר״ל מוקי למתניתין דהכא כרבנן בחדא דנערה מתגרשת ומתקדשת ע״י עצמה אבל במאי דס״ל לרבנן דיד דידה עיקר כדפרישית (ואפשר דלר״ל פשיטא ליה להך מילתא מלישנא דרבנן דפרק התקבל גופא דקתני היא ואביה והיינו דרך לא זו אף זו ש״מ דידה עיקר) בהא מילתא לא ס״ל לתנא דהכא כרבנן דהתם דלדידהו ודאי איירי פשטא דקרא ביד דידה ומש״ה עושה שליח כדפרישית אלא כרבי יהודא דמוקי לפשטא דקרא באין לה אב וביש לה אב יד אביה עיקר אלא דמסברא ס״ל לתנא דידן דאפ״ה יד יתירה זכי לה רחמנא כיון שיש לה יד כמו שהארכתי בגיטין. וכיון דיד אביה עיקר אינה יכולה לעשות שליח כמו שפשיט ר״נ לקמן. והשתא א״ש הא דקתני במתניתין האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דלמעוטי שלוחה לחוד אתי והיינו דמסקינן דבשליחות לחוד ס״ל כרבי יהודא. כן נ״ל נכון ודו״ק:

תוספות בד״ה צווח ר״ל כו׳ אבל לקבל גיטה יש לה יד כיון שנשאת עכ״ל. לשון כיון שנשאת תמוה מאד ועיין במהרש״א שכתב באמת נשאת לאו דוקא אלא בנתארסה וטעמא הוא דקיהיב למילתא דמשנתארסה קודם הגירושין יצאה מרשות אביה ע״ש. ומלבד שהוא דוחק אלא דא״א לומר כן דלדבריו תינח היכא דיש לה אב אבל באין לה אב דלא שייך האי טעמא ממילא יש להשוות קידושין לגירושין מג״ש דר״ל והא ודאי ליתא דהא קטנה שאין לה אב אע״ג דמתגרשת ע״י עצמה לכ״ע אפ״ה אינה מתקדשת ע״י עצמה והדרא קושיא לדוכתא. לכך נלע״ד לפרש דברי התוספות כפשטן כיון שנשאת דוקא ולא טעמא קיהבי למילתא אלא דאשכחן מיהא דע״כ קטנה יש לה יד מדאורייתא דאל״כ בנשאת מי יקבל גיטה דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה אף לענין גירושין כמו שאבאר בסמוך. וליכא למימר דאה״נ דקטנה שנשאת אינה מתגרשת מלבד שאין הדעת סובלת אלא דלענ״ד מקרא מלא הוא מדממעטינן משלחה וחוזרת מקרא דושלח שמעי׳ בהדיא דכל קטנה שהגיעה לכלל משלחה ואינה חוזרת קרינן בה ושלחה מביתו. ופשטא דקרא בנשואה איירי כדכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה כן נ״ל נכון בעזה״י בכוונת התוספות וכיון דאשכחן בנשואה ממילא דה״ה לארוסה שאין לה אב דמ״ש ותו לא מידי ודו״ק: