שמן שצף על גבי יין כו׳ – השתא משמע דשמן חשיב משקה מדקאמר ר׳ יוחנן בן נורי שניהם מחוברין דאי חשיב אוכל כיון דטבול יום אינו אלא פוסל לא הדר שמן ומטמא ליין דאין סברא לומר דפליגי רבנן ור״י בן נורי בהכי אם יכול להבדיל זה מזה או לא ועוד דתניא בפ״ק דפסחים (דף יז.) הדם והמים והשמן והיין משקה בי מדבחיא כו׳ וקרא דחגי נמי ואל היין ואל השמן מוכח דהוי משקה ועוד תנן התם (דף יד.) הוסיף ר״ע מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום [בנר שנטמא בטמא מת אע״פ שמוסיפין טומאה על טומאתו] וקאמר בגמרא קסבר ר״ע טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והקשה ר״ת מההיא דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא.) ר״מ אומר שמן טבול יום תחילה לעולם וחכ״א אף הדבש ר״ש שזורי אומר יין ומסיק יין דוקא ולא שמן ומשמע התם דהלכה כר״ש שזורי ואומר ר״ת דהתם בקרוש איירי כדקתני רישא במסכת טהרות (משנה טהרות ג׳:א׳) השמן והחלב והמקפה של גריסין בזמן שהן לחין הרי הן ראשון קרשו הרי הן שניים פי׳ דהוי אוכל ר״מ אומר שמן תחלה לעולם כלומר לעולם אפי׳ קרש ולא כמו שפירש בקונט׳ במנחות לעולם בין נטמא באב הטומאה בין נטמא בולד הטומאה.

רבי אלעזר בן תדאי אומר אין ברירה – אין זה כעין ברירות דבכל דוכתא כדפי׳ בקונט׳ דהוו להו כאילו נשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד.

דלא עבדינן כתרי חומרי בעירוב – כך היא גירס׳ הקונטרס ור״ח גריס דעבדינן כתרי חומרי בעירוב כלומר הכא עבדינן כתרי חומרי ומיהו לשון בעירוב לא יתכן כל כך דמשמע בכל עירוב.

משתתפין במבוי ביין – משמע קצת דלכתחלה ביין מצוה יותר מבפת מדלא תניא דומיא דרישא משתתפין במבוי בפת ואם רצו להשתתף ביין משתתפין ושמא ביין מינכר טפי שהוא שיתוף ומיהו בכל דבר מהני כדתנן בפרק בכל מערבין ומשתתפין (לעיל דף כו:) ובפ׳ חלון (לקמן דף פ.) נמי תניא כיצד משתתפין במבוי מביאין חבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות וכל מיני פירות.

בפת כ״ע לא פליגי דבחד סגי – משום דפת סגי הכא והכא ופירש בקונטרס דבין למר ובין למר סומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם בפת ולפיכך הא דקתני מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי לא בעי למימר דאחר שעירבו בחצירות יהיו עדיין זקוק להשתתף במבוי אלא כלומר מערבין בחצירות בפת אע״פ שנשתתפו במבוי ביין ואין הלשון משמע כן ועוד תנן לקמן בפירקין (עירובין עג:) ה׳ חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי וקאמר בגמרא מני ר״מ היא דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף מיהו איכא לאוקמי ההוא סוגיא כמ״ד בפת פליגי ומ״ד בפת ל״פ סבר לה כרב דלא תני פתוחות זו לזו ור״י מפרש דאשיתוף דפת קאי דכיון דסגי ביין והם דחקו לעשות בפת ואלמוה טפי מועיל אף לחצירות ועוד שהשיתוף לכל הבתים והחצירות שכולם משתתפין יחד אבל עירובי חצירות דפת אין לו להועיל כל כך במבוי ולפי מה שפירש שאפי׳ למ״ד בפת לא פליגי מודה הוא דבעירובי חצירות דפת פליגי אם מועיל למבוי [אומר ר״י דמצינו לפרש תרי חומרי בעירובין דלעיל דאי אמר הלכה כר״א בן תדאי לא הוה ידעינן מאי טעמיה ואי אמרינן הלכה כר״מ הוה אמינא בחדא בהא דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף כדמשמע לישנא דר״מ דאמר מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דמשמע דאף ע״פ שעירבו צריכין עדיין להשתתף אבל על שיתוף במקום עירוב סומכין קמ״ל הלכה כר״א בן תדאי דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב דמסתמא בא לגלות דהלכה כר״מ לגמרי ומיהו פי׳ הקונטרס דלעיל גבי תרי חומרי ניחא טפי] וא״ת כשעירבו בחצירות בפת והניחו עירובן בבית אחד מן החצירות למה לא יועיל לכ״ע למבוי אי משום דתניא בכיצד משתתפין (לקמן דף פה:) עירובי חצרות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי והאי כיון דאנחיה בבית לא שמיה שיתוף אלא עירוב הא פירש בקונטרס לקמן בפירקין גבי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר דהא דאמרינן שיתופי מבואות בחצר שבמבוי וכ״ש שבביתו וכן פירש בריש סוכה (דף ג:) ואע״פ שפירש כאן בקונטרס דלכ״ע סומכין במבוי על עירובי חצירות שהיא לעולם בפת מכל מקום למ״ד בפת פליגי קשה דלמה לא יועיל עירוב החצירות למבוי כיון שתורתו נמי להניח בבית דאטו השם גורם שנקרא עירוב שיש לו להועיל לחצירות ולא למבוי ולמאן דאמר ביין נמי פליגי ומפרש ברייתא דבסמוך או משתתפין במבוי ביין ומותרין כאן וכאן אבל עירובי חצירות ביין לא מהני ואמאי כיון דשיתוף מהני לא תקראנו עירוב אלא תקראנו שיתוף דתימה הוא לומר דמה שקראהו עירוב לבטל תורת שיתוף מעליו ודוחק ר״י לפירוש הקונט׳ שבתחילת העירוב לא עירבו אלא בני חצר אחת יחד או שתי חצירות יחד ולא היו סבורים שכל בני המבוי ישתתפו יחד נמצא שלא נתנו עירובן לשם שיתוף ולכך כשניתוספו עליהם כל בני המבוי אין לחושבו שיתוף כיון שהראשונים לא היו שם ולא ידעו מעולם שעליהם ניתוספו כל האחרים ונראה לר״י דכולה מלתא דוקא עירובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי לשם שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובים תשמישם דמבוי זה לזה והשתא הא דקאמר לקמן במסובין בבית בפת שעל השולחן סומכין משום עירוב לאו אף משום עירוב קאמר אלא משום עירוב דוקא ולא משום שיתוף והא דאמר בריש סוכה (דף ג.) בית שאין בו ארבע על ארבע אין מניחין בו עירובי חצירות אבל מניחין בו שיתופי מבואות דלא גרע מחצר שבמבוי ומשמע דכל שכן אם היה בית גמור שהיו מניחין בו שיתופין אור״י דודאי בית גמור גרע לענין שיתוף והא דנקט בהא דלא גרע שלא תאמר כי היכי דיוצאין מכלל בתים לענין עירוב יוצאין נמי מכלל חצר לענין שיתוף לפי שיש מחיצות מפסיקות וחצר בעי ד׳ אמות ובהאי בית ליכא ד׳ אמות והשתא הך דבעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין וההיא נמי דלעיל (דף סח.) דליקני מר רביעתא דחלא צריך לומר דבחצר היה אותו חבית דבשיתופי מבואות איירי דאילו עירובי חצירות בעי פת ובירושלמי משמע כפי׳ הקונט׳ דכ״ש בית דאמר בפ׳ מי שהוציאוהו עירוב צריך בית שיתוף מהו שיצטרך בית מלתא דשמואל אמרה שיתוף צריך בית ומסיק רבי אבהו בשם רבי יוחנן נותנו בין באויר דחצר ובין באויר דמבוי משמע בהדיא דכ״ש בית.