אמר המאירי המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הששי והוא שאמר חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בש״א עירוב לגל חבורה וחבורה ובה״א עירוב אחד לכלם פי׳ חמש לאו דוקא אלא שהן חבורות חלוקות שהן בטרקלין וטרקלין פירושו בית גדול שבחצר ומפני שרוב חצרות אין בהם בתים גדולים כל כך מפני שאכלוסים מתקבצים בהם ומתחלקים בדיורים כשמזדמן לפעמים שאחד מבני חצר מתעשר ולוקח מן האחרים שהם מצרנים לו ומוסיף בתחום ביתו ובונה ביתו בדמים מרובים ובנין נכבד קורא אותו טרקלין ומ״מ בית אחד הוא וכבר ידעת שכל שדרין בבית אחד כחבורה אחת הן ונזדמן אח״כ ונתקבצו חבורות לדיורין חלוקים בטרקלין זה וחלקוהו במחיצות לחשבון החבורות וכל אחת מן החבורות יוצאה בפתח מיוחד לחצר ומ״מ אין מחיצות אלו נעשות לקבע ולהתקיים שעקרו בית אחד הוא אלא כדרך שהעשירים מחלקים בית גדול לדיורים להרבות בשוכרים ומ״מ סופו לפרק אותם מחיצות להשיבו כבראשונה וסוברים בית שמאי שעכשיו נדון טרקלין זה כחמשה בתים כאלו נבנו שם חמשה בתים מתחלה ונעשית כל חבורה כבית מבתי החצר וכשמערבין חבורות שבטרקלין עם בתי החצר או עם בני חצר אחרת המתערבת עמה על ידי פתח שביניהם כל חבורה מהם צריכה לערב ובה״א עירוב אחד לכלן ר״ל שאחד מהם נותן מפתו בעירוב שאר בתי החצר ונעשה כאלו כלם נתנוהו הואיל ועקרן בית אחד הוא ולא נתחלק לקיום וקבע תורת עראי הבנין מבטל כח המחיצות והרי הוא כבית אחד שבחצר וכשבאים לערב עם חצר אחת ובאים להוליך עירובם לחצר אחרת אחד מוליך על ידי כלם וכל שכן אם מערבין עם בני אותה חצר או שבני חצר אחרת מביאין אצלם את עירובן שאין לכל החבורות אלא עירוב אחד והוא הדין שאם לא עירבה החצר שאין הם צריכים לערב זה עם זה ונחלקו על משנה זו בגמ׳ שלדעת רב נחמן לא הקלו בית הלל בזו אלא שנחלקו הדיורים במסיפס שהיא מחיצה קלה אבל במחיצה עשרה עירוב לכל אחד ואחד ולא נפסקה כן אלא אף במחיצה עשרה כל שאין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכלן הא כל שמחיצות מגיעות לתקרה עירוב לכל חבורה אא״כ היא במסיפס וי״א כן אף במסיפס ואם לא עירבה החצר צריכין לערב ביניהן וכל שכן אם מוליכין עירובם אצל חצר אחרת המתערבת עמהם צריכים עירוב לכל חבורה וחבורה וכל שאמרו עירוב אחד לכלן אם בא עירוב אצלם אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב על הדרך שיתבאר:

ומה שאמרו חמשה שגבו עירובן כשהן מוליכין עירובן למקום אחר עירוב אחד לכלן ופי׳ הדברים חמשה בעלי בתים שבחצר שעירבו ביניהם שנעשו עכשיו כאחד אם באו לערב עם האחרים עירוב אחד לכלן הלכה היא שהרי לדעת בית הלל היא שהלכה כמותו על הצד שביארנו וכל מחיצה שהיא בתוך שלשה לתקרה הרי היא כמגעת לתקרה מתורת לבוד כמו שיתבאר בפרק חלון בשמועת בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן:

ונשוב לבאר המשנה והוא שאמר ומודים שאם היו מקצתם שרויים בחדרים ובעליות שצריכים עירוב לכל אחד ואחד ופרשנו בגמ׳ כעין חדרים כלומר שמחיצותיהם מגיעות לתקרה וכל שכן אם התחלת הבנין לשם חדר לחלק בה משאר הבתים וצריך אתה לידע אם נאמר כן על הדרים בחדרים לבד או על כל בני הטרקלין וגדולי הדור נוטים לומ׳ שמקצתם שידורו בחדרים צריכים כל בני הטרקלין לערב ואפי׳ אותם שאין מחיצתם מגעת לתקרה שאלו שנחלק רשותם לגמרי מגלים על האחרים שכל המחיצות לכונת חלוק גמור נעשו ונסעדים בה מעט שאם לא כן למה אמרו מקצתם היה לו לומר אם היו שרויים בחדרים צריכים עירוב לכל אחד ואחד אלא ללמד שבדירת מקצתם הוצרכו כלם לעירוב אלא שאף הם חוזרין לדון עליה א״כ כששאלו בגמ׳ מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרי׳ ממש פשיטא וכו׳ ומאי פשיטא והא ודאי טובא אתא לאשמועינן אלא שנראה שלא נאמר אלא על אותם הדרים בחדרים וזה שתפש בה לשון מקצת רבותא אשמעינן שאע״פ ששאר בני הטרקלין אין מחיצותיהם מגיעות לתקרה ואף אלו אין להם מחיצות חזקות כל כך אלא שמ״מ מגיעות לתקרה אין אומרי׳ שעדיין היא אחת אלא אלו שבחדרים מיהא מערבין לעצמן וכן נראה עיקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השביעית האחים השותפים שהם אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד ולפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב בטל רשותו אימתי בזמן שמוליכי׳ עירובן למקום אחר אבל אם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין בחצר אינן צריכין לערב אמר הר״ם שיעור זאת המשנה כך האחין שאוכלין על שלחן אביהם או השותפים שאוכלין על שלחן אחד ומה שאתה חייב לדעת כי זו האכילה שהם אוכלים ביחד אינו רוצה לומר שיערבו מאכלם או קנו אותו בשותפות כי אם כן הוא הרי הם כמו אדם אחד ואין צריכין אלא עירוב אחד אבל הכונה בזה שהבנים נשכרים אצל האב או השותפין נשכרין אצל אחד מהם לפי שהתנה עמהן שיזון אותם ויעשו לו המלאכה פלונית ולפיכך כשהם ישנים בבתיהם צריכי׳ עירוב לכל אחד ואחד כאשר נתבאר: