ויתיב רב ברונא ואמר לי׳ והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שתיהן אסורות ואע״פ שיש כאן נחת לאחד יותר מחברו ואף באלו הואיל ואין זריקת שמעון לחורבא הסמוכה לראובן אסורה מצד עצמה שהרי אין העברתה באויר אמצעית אוסרת שאין אויר אוסר נמצא שאין בין תשמיש שמעון לסמוכה לו לתשמישו לסמוכה לראובן אלא שלזו תשמישה בשלשול ובקושי מועט ולזה בזריקה ובקושי מרובה ולדעתך תשמיש שוה הוא שאינך מדקדק בין קשה לקשה הימנו והיה לך לאסרם אף בסמוכות ופירש לו שבודאי כך הוא הדין ולא התיר בסמוכות אלא בעשויות כחצובא כגון זאת הצורה וראובן משתמש דרך זריקה מביתו לחורבה שכנגדו אל הימין וכן שמעון משתמש דרך זריקה מביתו לחורבה שכנגדו אל השמאל ואע״פ שאין אחד מהם יכול להשתמש באחת מהחרבות אלא דרך אויר החורבה האמצעית האסורה לשתיהם אין אדם אוסר דרך אויר ומ״מ אין כאן לומר שיהא שמעון יכול לזרוק בשל ראובן ולא ראובן בשל שמעון שהרי אי אפשר לו לצמצם שלא להעבירה דרך רה״ר שבין שני הבתים או שבין שתי החורבות וכן הלכה וגדולי הדור פרשו בה לענין פסק דוקא בשחורבה אמצעית לבד היא המשותפת אבל חורבא שבימין מיוחדת לראובן ושל שמאל מיוחדת לשמעון ולפיכך כל אחד משתמש בשלו אע״פ שמשתמשים דרך אויר האמצעית שאין אוסרים דרך אויר אבל אם היו החורבות החיצונות משותפות אין כאן איסור דרך אויר לבד אלא איסור רשות המשותף זה על זה וכמו ששנינו באנשי חצר ומרפסת ששכחו ולא עירבו וכו׳ פחות מכן לחצר ופרשו בה אף לחצר ושניהם אסורים אלמא אע״פ שאין בני המרפסת משתמשין אלא דרך אויר אוסרין על בני חצר שלא אמרו שלא לאסור דרך אויר אלא כשהוא משתמש דרך אויר למקום שאינו משותף אלא של הפקר או מיוחד לאחד מהן שאין אדם אוסר על חברו מלהשתמש מרשותו לרשותו דרך אויר המשותף אבל אם הוא רוצה להשתמש דרך אויר למקום שהוא משותף אע״פ שאין משתמשין בו אלא דרך אויר אסור וכן י״מ שלא נאמר שלא לאסור דרך אויר אלא למעלה מעשרה הא למטה מעשרה לא ואף למעלה מעשרה לא נאמרה ברה״י מקורה:

זהו ביאור השמועה לפי מה שקבלנו וגדולי המפרשי׳ האריכו בה בדרך אחרת ואף אנו נמשכנו אחר דבריהם בעשויות כחצובא לפרש טעם איסורן מפני שאי אפשר לאחד לזרוק בחורבא של צד חברו מפני הפסק רה״ר אע״פ שהם פרשוה בדרך אחרת וגדולי הדור מ״מ מקשים בה שאפי׳ זורק דרך אויר רה״ר או כרמלית מה בכך והא לזרוק מגגו לגגו דרך רה״ר מותר אא״כ האחד גבוה והאחד נמוך שיש לחוש שמא יזרוק מנמוך לגבוה ולא יגיע ויפול ברה״ר וכן אם היו משפעים אפי׳ בשוים שהרי מתגלגלים הם הא כל שהם שוים ואינם משפעים זורק מזה לזה הואיל ולמעלה מעשרה הוא ואין בני רה״ר אוסרין דרך אויר אלא שנראה לי בקושיא זו שלא נאמרה אלא בגגין שלו וכן יש שואלין לדעת רב והרי הוא עצמו אמר בכותל שבין שתי חצרות שאין בו ארבעה אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפי׳ כמלא נימא ואף בזו נראה שלא מטעם שאדם אוסר אויר על חברו אלא שכל שהוא בין שתי חצרות ואין בו ארבעה אינו חשוב להיותו רשות בפני עצמו ובטל אצל שניהם:

זה שפסקנו בבור זה שאף בלא זיז ממלאין הימנו זה מחלונו וזה מחלונו כתבו גדולי המפרשי׳ דוקא כשנחלק הבור מתוכו שאם לא כן אף בהוצאת זיז אוסר שאינו יכול להחליף אף דרך מקום פטור ונמשכים בזו ממה שפירשו בהוצאת זיז מפני שהוא מקום פטור והרי למדנו שאף במקום פטור להחליף מיהא אסור ומאחר שנחלק הרי הוא מרשותו לרשותו דרך מקום פטור ולדעת רב שהלכה כמותו כשנחלק מיהא מותר בלא זיז וכן כתבו דוקא שלא יניחו הדלי על שפת הבור:

זה שאנו קורין בשלש חורבות תשמיש של שמעון לחורבא הסמוכה לראובן זריקה אע״פ שמ״מ מלמעלה למטה הוא טעם הדבר מפני שכל שהוא מפליג לזרוק כנגדו שלא בסמוך לו זריקה היא כאלו זורק מלמטה למעלה ולא עוד אלא שאף בסמוך לו כל שהדבר יוצא מתחת ידו לאלתר נקרא זריקה כמו שאמרו בגט הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה ואין נקרא שלשול אלא בסמוך לו ושאגדו בידו ולפעמים הוא תופש לשון שלשול וזריקה על דמיון תשמיש קשה לקשה הימנו:

המשנה השלישית הנותן את עירובו בבית שער או באכסדרה ובמרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו בבית התבן בבית הבקר בבית העצים בבית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו ר׳ יהודה אומ׳ אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו אמר הר״ם בית שער הוא מבא החצר והוא מקום שבו נכנסין כל בני החצר לבתיהם והאכסדרה מקום מוקף משלש רוחות ומרפסת מקום הדריסה לכל כאשר ביארנו קודם ותפיסת יד שמושו הוא שיהיה לו באותו מקום כלים יהיו אסורים לטלטל [כיתד של מחרישה] ודומיהם אז יהיה הדר שם כמו אורח מן האורחים ולא מאנשי הבית ולפיכך אינו אוסר והלכה כר׳ יהודה:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הנותן עירובו בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו עירוב ר״ל בעירובי חצרות מפני שדינם להיותם מונחים בבית אחד מבתי החצר הואיל ולהתיר בתים זה עם זה הוא נעשה ואכסדרא ומרפסת אינו קרוי בית ואף בית שער אע״פ שיש לו ארבע מחיצות ומקורה הואיל ובני החצר עוברים דרך בה ליכנס לבתיהם אין נותנין עירוב בתוכה ואם נתן אינו עירוב ויתבאר בגמ׳ דוקא בית שער של רבים כגון בית שער זה שממנו נכנסין כלם לבתיהם אבל בית שער של יחיד כגון שבתי החצר פתוחים זה לזה ונכנסי׳ לבתיהם זה דרך ביתו של זה שנמצא שחיצון של פנימי ר״ל הסמוך לו נקרא בית שער של יחיד שאינו בית שער אלא לפנימי הנותן שם את עירובו הרי זה עירוב:

והדר שם אינו אוסר ר״ל הדר בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו אוסר על בני חצר שאינה קרויה דירה ואינו צריך ליתן חלקו בעירוב וכבר ביארנו בסוף פרק הדר שאם בית שער של רבים הוא אפי׳ ראוי לדירה אינו אוסר כגון בית שער של חצר או כגון חמשה בתים הפתוחים זה לזה שאינו אוסר אלא פנימי וחיצון שלו ר״ל הסמוך לו ואם בית שער של יחיד הוא אם ראוי לדירה אוסר לדעתנו וא״כ משנתנו בבית שער שבחצר שאפי׳ היתה של יחיד הואיל ואינה ראויה לדירה אינה אוסרת ויש פוסקים שאף הראויה לדירה הואיל ושל יחיד היא אינה אוסרת כמו שביארנו שם:

בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות שבחצר כגון בית שבחצר שהיה מיוחד לאחת מאלו אם נתן עירוב בתוכו הרי זה עירוב שהרי מ״מ לדירה הוא ובית הוא נקרא והדר שם אוסר עליו שדירה היא ואפי׳ הוא עשוי מענפי אילנות ומקנים שאינו בית של קבע כל כך ודוקא כשהוא דר שם ובשעה שהוא דר שם ר״ל שקבע אכילתו לשם שמקום הפת גורם כמו שהתבאר הא אם לא היה דר שם אינו אוסר אלא שמ״מ לאותו בית מיהא אסור להשתמש בו ר׳ יהודה אומ׳ אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר פי׳ זו של ר׳ יהודה אינו מוסב על בית התבן לבד אלא על כל מי ששכר בית בחצר מבעל החצר שנמצא השוכר מצריכו בעירוב אם השאיר לעצמו תפיסת יד בבית ר״ל רשות להצניע שם סחורתו או כליו הרי הוא כאורח אצלו ואינו מזקיקו לעירוב ואפי׳ השכירם לרבים הואיל והשאיר לעצמו תפיסת יד בכלם ופרשוה בגמ׳ דוקא במיני כלים או סחורות שאינן ניטלין בשבת כגון טבל וכלים המוקצים ופרשו בה אפי׳ היו נטלין לצרך גופם ומקומם כגון כלי שמלאכתו לאיסור וי״מ דוקא שאינו ניטל כלל ופרשו בעששית עששיות של ברזל שאין עליו תורת כלי אבל כלים הנטלין בשבת אינו כלום שהרי סומך הוא ליטלם בשבת ומ״מ במשכיר לעכו״ם כבר ביארנו בשם התוספתא שאף בלא תפיסת יד אינו אוסר וא״ת מה בין זה לזה ישראל שכשהיא שלו אוסר מן הדין בשוכר אוסר עד שיהא למשכיר בו תפיסת יד עכו״ם שאף בשלו אינו אוסר מן הדין שהרי דירת עכו״ם לא שמה דירה שוכר ושואל מיהא אין אוסרים אף בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד ועוד שהרי כל עצמו של איסור אינו אלא שלא ילמד ממעשיו ומאחר שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומ״מ בתלמוד המערב מוכיח שכל שנכנס ברשות אוסר לאחר שלשים ומ״מ בישראל השוכר שכתבנו שאם יש לו תפיסת יד אינו אוסר י״מ דוקא בשאין שם דיורים אחרים האוסרים וכמו שאמרו בגמ׳ היכי דמי תפיסת יד כגון חצרו של בן ניאוס והוא אדם אחד שהיה עשיר ובעל חצרות והיה משכיר או משאיל בחצר שהיה הוא דר בו בתים והיה משאיר לעצמו בכלם מקום הנחת סחורות ומיני כלים אבל אם היו שאר דיורין בחצר שאוסרים ויש לו לזה באותה חצר שנים או שלשה בתים והשכיר מהם והשאיר לעצמו תפיסת יד הואיל והאחרים אוסרים עליו אף אלו אוסרים עליו ואפי׳ בטלו לו האחרים את רשותם ואין הדברים נראין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הם:

כל מקום שאמרו חכמי׳ הדר שם אינו אוסר הנותן בו עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער של יחיד שאע״פ שאינו אוסר על הדרכי׳ שביארנו והוא כשאינו ראוי לדירה אם נתן עירובו לשם הרי זה עירוב וכשם שאין נותנין אותו בבית שער אכסדרא ומרפסת כך אין נותנין אותו בחצר וכן לא בבית שבחצר אחרת אלא בבית שבחצר עצמה ובכל אלו נותנין בו שתוף מבוי שאף באויר החצר נותנין אותו ובלבד בחצר שבאותו מבוי ופתוחה לאותו מבוי וכל שכן בבית שהוא שמור בו יותר אבל אין נותנין אותו באויר של מבוי שאינו נשמר כלל ולא בחצר שאינה פתוחה לאותו מבוי שהרי נעשה הוא להזכיר שאין מטלטלין בו בלא שתוף וכשאינה פתוחה למבוי אין כאן שום זכר:

זה שכתבנו בעירובי חצרות בבית שבחצר ובשתופי מבואות בחצר שבמבוי ופרשנו בו שבשתוף מיהא כל שכן בבית יש חולקי׳ לומר שהכל נאמר בדוקא וכשם שבעירוב אם נתנו בחצ׳ אין סומכין עליו משום עירוב כך בשתוף אם נתנו בבית אין סומכין עליו משום שתוף ושמועת בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום שאמרו פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ר״ל הואיל וכלם יש להם רשות לאכלו ואמרי לה משום שתוף ואמ׳ רבה ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר כלומר שבמסובין בבית הואיל ודין הנחת העירוב בבית סומכין עליו משום עירוב אבל אם מסובין בחצר אינו עולה להם אלא משום שתוף הם מפרשים שבמסובי׳ בבית אין סומכין עליו משום שתוף ומ״מ אנו מפרשי׳ שבמסובין בבית סומכין עליהם משום עירוב וכל שכן משום שתוף אם אינם צריכים אלה לשתוף אבל מסובין בחצר אין סומכין בו לעולם משום עירוב ולדעתנו שתוף מבוי בחצר שבמבוי לא נאמר אלא לרבותא כלו׳ שאין צריך בית והוא שאמרו כל מקום שאמרו אין מניחין בו עירוב מניחין בו שתוף חוץ מאויר של מבוי ואם כדבריהם היה לו לומר כל מקום שמניחי׳ בו עירוב אין מניחין בו שתוף ומה שאמר ר׳ מאיר אין סומכין על עירוב משום שתוף פירושו כשהניחו סתם משום עירוב אבל אם הניחו בפירוש משום עירוב ומשום שתוף סומכין עליו אף משום שתוף ומה שאין כן במניחו בחצר שאין סומכין עליו לעולם משום עירוב וכן בירושלמי אמרו שתוף אינו צריך בית אלמא אם נתנו בבית כל שכן שמועיל וכן המנהג ליתן עוגת העירוב ועוגת השתוף יחד בבית שבחצר:

כבר ביארנו בפרק רביעי שבית של קטן מניחין בו את העירוב שאין העירוב משום קנין שנאמר שאין הקטן בר הקנאה אלא משום דירה וכל שנראין כדרים שם ואוכלים סתם לשם יחד הועיל ובמסכת סוכה (ג׳:) התבאר שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב מפני שאינו ראוי לדירה ומ״מ דוקא עירוב אבל שתוף מניחין בו שהרי מניחין אף באויר חצר:

במסכת גיטין פרק נזקין התבאר שהבית שהורגלו ליתן העירוב בתוכה אסור לשנות וליתנו בבית אחרת שבחצר מפני דרכי שלום וכן ביארנו שם בפרק התקבל דין מערב בגזל ודין ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרת ודין ערב לי במגדל ועירב לו בשובך ודין מניח עירובו ברשות חברו שלא מדעתו ובפרק רביעי של מסכתא זו ביארנו שאין חולקין את העירוב ליתנו בשני בתים ואם עשו כן אינו עירוב: