ערך גן
גן –
א(יבמות צ.) יורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו תרומה. על כן בא אלינו תרגום בגין דין:
ערך רם
רם –
באכסדרה רומיתא כבר פי׳ בערך אכסדרה. פ״א אע״ג דפתיחן ורויחן מן הצדדים הני אכסדרי רומיתא גבוהן פתחיהון ורמות הלכך יש להן ד׳ אמות. (
עבודה זרה כד: ב״ר פרשה נה) רומי השיטה התנופפי ברוב הדריך פי׳ זה ארון שהיה מעצי שטים רומי לשון הגבהה התנופפי ל׳ הגבהה ס״א רוני ל׳ רנה המחושקה ברקמי זהב שהיה מצופה בציורין של זהב כענין וחשק אותם בדביר ארמון בהיכל.
(שבת צד.) התם רוחא הוא דנקיטה להו פי׳ משום גסות הרוח הולכין עקב בצר גודל אבל אם מצטרך להם הרבה יכולין לרוץ
(שבת קיג) כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי לא מתחזי כרמות רוחא
(עבודה זרה עב) והאי דלא הדרי בהו רמות רוחא הוא
(שבת קי) רמות רוחא הוא דנקיטא ליה פי׳ מ״ה מותר ליטול כרבלתו שממנו אינו מסתרם אלא משום הכי אינו נזקק שוב לזווג שרמות רוחא ניטלה ממנו אבל לעולם אם היה אפילו ממילא הוה אסור והא דאמר דמעיקר שמותר הוא שכבר סרוס הוא.
(נדרים יח) סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת פי׳ ביהודה היינו ירושלים דהויא חלקו של יהודה אסור דאיכא למימר כתרומת הלשכה נדר דלשכה הוי בארץ יהודה דהוי כדבר הנדור ובגליל מותר דאם אמר הרי עלי כתרומת הלשכה הואיל ואין בגליל לשכה אלא תרומת הגורן היינו דבר אסור שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה לפי שאינה ביניהן.
(יבמות עד) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסקה תחת תבשילך ואם היה שמן תרומה טמאה מדליקו בנר מכאן שמותר ליהנות מתרומה טמאה. ובזו ההלכה מפורש שהתרומה והבכורים שוין. דתנן התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש וכבר פי׳ זה המשנה בערך טען
(יבמות צ) ת״ש אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין וכו׳ עד והוינן בה במזיד אמאי תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה דאכל מידי דלא הוה ליה למיכל אפילו בימי טומאתו וכו׳ מכאן שאסור לכהן לאכול תרומה טמאה לעולם אפי׳ בימי טומאתו וכו׳
(גיטין נג) אי מטמא תרומ׳ משום דקא מפסיד לה לגמרי פי׳ דאסרה באכיל׳ לעולם כדאמרן אבל מטמא חולין דלא קא מפסיד לה לגמרי אימא לא פי׳ דמותרת בהנאה כדאמרן
(תרומות פרק ד) רא״א תרומה עולה במאה ואחד פי׳ אם נפלה סאה אחת של תרומה בק׳ חולין לוקח מהן אחד ואומר זו היא התרומה שנפלה והשאר מותר ואם החולין פחות מק׳ אסור הכל.
(חולין קיז.) תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד פירוש מדשן אפר המערכה וקומץ ממנו בקומצו ונקרא תרומת הדשן כשם שנאמר במנחה והרים ממנו בקומצו פי׳ בתורת כהנים ושמו כולו שלא יתפזר וקבלה היא שנבלע במקומו
(כתובות כד) בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא תיכול פי׳ תרומת ת״ל ותרומת א״י תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כבר פי׳ בערך דמאי ובערך חזר:
ערך שב
שב –
ג(במכילתא בא על פרעה) תושב ושכיר לא יאכלבו תושב זה גר שכיר זה הגוי (בספרי אמור אל הכהנים) וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים ואלו ישראל ומפורש (
יבמות ע. ברכות סב.) משמש ושב ואל תשב ותמשמש פי׳ כשאדם רוצה לעשות צרכיו ומשמש תחילה באותו מקום אם יש בו צרור או טינופת יסירנה ואחר ישב ואל ישב במקום ואח״כ ימשמש תחתיו וגמירי דהא מילתא מהניא בכשפים על כל מושב שב חוץ מן הקורה גם זו מפי השמועה אמרוה שהישיבה על הקורה והשכיבה על הקרקע בזמן שאין שם מחצלת ולא מצע חוצץ יש בה דבר רע ואמר הגאון ולא פורש לנו מהו מי לאו דקאמרי משום זוגי שתי בצים וב׳ קשואין ושני אגוזים ודבר אחר הלכה למשה מסיני וגזרו רבותינו על כולהו זוגי משום ד״א להודיעך דהני מילי דאית בהו מפי נביאים ואית בהו הלכה למשה מסיני
(ברכות כ.) שב ואל תעשה שאני פי׳ לא ענש הקב״ה מטמא ובטל מלעשות פסח אלא ענש כרת לטהור ולמי שלא היה בדרך רחוקה ובטל ולא עשה פסח ולא עבר המטמא אלא מפני שגרם לבטל הפסח ויכול לעשות פסח שני וזהו שב ואל תעשה שאני כלומר קל הוא זה ומפרי כך דחאו כבוד מת מצוה אבל לאו דכלאים כיוצא בו שהוא לאו גמור אינו נדחה מפני כבוד הבריות וקיימא לן דסדין בציצית וכבשי עצרת ולולב ושופר והזאה וערל ואיזמל הני כולהו שב ואל תעשה ננהו וכן בסוף (
פסחים צב יבמות צ) זה פי׳ ר״ח ורב האי גאון פי׳ האי בריתא של הולך לשחוט את פסחו אינו מיירי בנזיר אלא בשאר אדם והוה ליה פסח מצות עשה ולענין מת ממה נאמר לו שב ואל תעשה פסח ולפי שהיא מצות עשה שהיא קלה דחינן לה בשביל כבוד הבריות אבל כלאים שהיא לא תעשה לא דחינן בשביל כבוד הבריות ומפורש
(יבמות צ) דסדין בציצית וכבשי עצרת וכו׳ שב ואל תעשה אינון ולא קשין על מצות לא תעשה פי׳ מגנצא שב ואל תעשה שאני להכי יכול נבטל מצות פסח משום כבוד מת מצוה דלאו איסור גמור דעביד בידים הוא דלא עביד כלום אלא יושב ומתבטל ממצות עשה דפסח אבל כלאים דעביד בידים אין דוחין אותו משום כבודו
(בבא קמא כ) רבי חייא בר אבא נתיישב בדבר פי׳ ישב ועיין בדבר ולא עמד על בירור אמר עדיין צריך עיון:
ערך שב
שב –
ד(במכילתא בא על פרעה) תושב ושכיר לא יאכלבו תושב זה גר שכיר זה הגוי (בספרי אמור אל הכהנים) וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים ואלו ישראל ומפורש (
יבמות ע. ברכות סב.) משמש ושב ואל תשב ותמשמש פי׳ כשאדם רוצה לעשות צרכיו ומשמש תחילה באותו מקום אם יש בו צרור או טינופת יסירנה ואחר ישב ואל ישב במקום ואח״כ ימשמש תחתיו וגמירי דהא מילתא מהניא בכשפים על כל מושב שב חוץ מן הקורה גם זו מפי השמועה אמרוה שהישיבה על הקורה והשכיבה על הקרקע בזמן שאין שם מחצלת ולא מצע חוצץ יש בה דבר רע ואמר הגאון ולא פורש לנו מהו מי לאו דקאמרי משום זוגי שתי בצים וב׳ קשואין ושני אגוזים ודבר אחר הלכה למשה מסיני וגזרו רבותינו על כולהו זוגי משום ד״א להודיעך דהני מילי דאית בהו מפי נביאים ואית בהו הלכה למשה מסיני
(ברכות כ.) שב ואל תעשה שאני פי׳ לא ענש הקב״ה מטמא ובטל מלעשות פסח אלא ענש כרת לטהור ולמי שלא היה בדרך רחוקה ובטל ולא עשה פסח ולא עבר המטמא אלא מפני שגרם לבטל הפסח ויכול לעשות פסח שני וזהו שב ואל תעשה שאני כלומר קל הוא זה ומפרי כך דחאו כבוד מת מצוה אבל לאו דכלאים כיוצא בו שהוא לאו גמור אינו נדחה מפני כבוד הבריות וקיימא לן דסדין בציצית וכבשי עצרת ולולב ושופר והזאה וערל ואיזמל הני כולהו שב ואל תעשה ננהו וכן בסוף (
פסחים צב יבמות צ) זה פי׳ ר״ח ורב האי גאון פי׳ האי בריתא של הולך לשחוט את פסחו אינו מיירי בנזיר אלא בשאר אדם והוה ליה פסח מצות עשה ולענין מת ממה נאמר לו שב ואל תעשה פסח ולפי שהיא מצות עשה שהיא קלה דחינן לה בשביל כבוד הבריות אבל כלאים שהיא לא תעשה לא דחינן בשביל כבוד הבריות ומפורש
(יבמות צ) דסדין בציצית וכבשי עצרת וכו׳ שב ואל תעשה אינון ולא קשין על מצות לא תעשה פי׳ מגנצא שב ואל תעשה שאני להכי יכול נבטל מצות פסח משום כבוד מת מצוה דלאו איסור גמור דעביד בידים הוא דלא עביד כלום אלא יושב ומתבטל ממצות עשה דפסח אבל כלאים דעביד בידים אין דוחין אותו משום כבודו
(בבא קמא כ) רבי חייא בר אבא נתיישב בדבר פי׳ ישב ועיין בדבר ולא עמד על בירור אמר עדיין צריך עיון: