×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֶלָּא עוּלָּא תַּחַת תַּחַת גָּמַר כְּתִיב הָכָא {דברים כ״ב:כ״ט} תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ וּכְתִיב הָתָם {שמות כ״א:כ״ד} עַיִן תַּחַת עַיִן מָה הָתָם מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם מִילְקָא לָא לָקֵי אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹנָא וּמַלְקוֹת מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם מִילְקָא לָא לָקֵי.
Rather, Ulla derives the fact that one pays and is not flogged by means of a verbal analogy between the terms for and for. The verse states with regard to rape: “And the man who lay with her shall give to the father of the young woman fifty shekels of silver, and to him she shall be as a wife, because [taḥat] he tormented her” (Deuteronomy 22:29), and it states there, with regard to injury: “An eye for [taḥat] an eye” (Exodus 21:24). Just as there, with regard to injury, one pays money and is not flogged, so too, in any case where there is liability to both pay money and receive lashes, one pays money but is not flogged.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
תחת תחת גמר – וגזירה שוה מופנה היא ולמדין ואין משיבין.
אלא עולא תחת תחת גמר – מצינו למימר לפי מסקנא זו דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא וליכא למימר דילפינן לעולא בכל דוכתא מתחת נתינה ישלם כסף דמהאי גזירה שוה ילפינן מיטב בכולהו דדוקא לענין מיטב נתקבל שהוא גוף התשלומין דאם לא כן תקשי לר׳ יוחנן ולאביי דפליגי אעולא דאטו מי לית להו גזירה שוה לענין מיטב והכא לעולא אייתר ליה האי תחת למיפטר ממלקות מגזירה שוה דחובל בחברו הלכך צריך לומר לקמן לעולא דנפקא ליה בושת ופגם מדרבא.
אלא עולא תחת [תחת] גמיר כתיב הכא תחת [כו׳] ה״ג מה התם דאיכא ממון ומלקות ממונ׳ משלם ומלקא לא לקי אף הכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ולא גרסינן אף כל היכא דאיכא וכו׳ דבשלמא לעיל היה אפשר לומר כן דילפינן מחובל בחבירו בבנין אב אבל השתא דבג״ש ילפינן לה דלמא שאני הכא דגלי ליה קרא דכתיב תחת תחת כן פירשו בתוס׳.
גמ׳ תחת תחת גמר כתיב הכא כו׳. נ״ב וליכא להקשות א״כ למה נבעי תרי קראי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תיפוק ליה חייבי לאוין מהכא דהא ילפינן בגזרה שוה דתחת דמשלם ולא לוקה אלמא דחייב אף אחייבי לאוין ונראה דלק״מ דמהכא לא הוה ילפינן שחייב בבעל איסור חייבי לאוין שאינה ראויה לקיימה אלא ה״א כל שאינה ראויה לקיימה פטור וג״ש יליף היכא דבעל נדה שהוא חייב מלקות אפילו הכי משלם ולא לוקה משום שראויה לקיימה ודו״ק. (עי׳ מהרש״א):
אלא עולא תחת תחת גמר לשיטת רש״י ז״ל דכתיבנא לעיל דהא דבעי תלמודא מנא ליה לעולא הא היינו דוקא הכא ומשום דמסתבר לחלק בין אתרו ביה ללא אתרו ביה ומאחר ששמעינן דהכא בדוכתין לא שנא בין אתרו ביה ללא אתרו ביה ממילא ילפינן מהכא בעלמא דאין לחלק וכדכתי׳ לעיל הילכך אין חילוק בין מאי דאמרינן מעיקרא למאי דאסיק דבמסקנא נמי מאחר דידעינן דהכא מיירי אפילו בדאתרו ביה ה״ה אפילו בעלמא ואין להקשות ומנלן דהכא איירי אפילו בדאתרו ביה דהא מהיכא גמרת לה מחובל בחבירו וחובל בחבירו לא איירי אלא בלאוין ואיכא לאקשויי מה לחובל בחבירו שכן אינו בכרת תאמר בהני שהוא בכרת דיש לומר דכיון דגזרה שוה זו היא מופנית למדין ואין משיבין דהא קמן אין אנו משיבין עליה מה לחובל שכן חייב בה׳ דברים משום שהיא מופנית. כנ״ל פי׳ לפירושו והיינו דלקמן כתב הרב ז״ל מ״ט לא אמר כעולא. דגמר ג״ש כו׳ לכל חייבי ממון ומלקות. ולפי פי׳ ר״ת דלעיל הא כתיבנא דכיון שהוא מכריע דס״ל לעולא בעלמא ממונא משלם כו׳ מדלא אוקי קרא בכל הפחות שנוכל ולא אפילו בדאתרו ביה השתא דיש לנו ראיה בדוכתי׳ דאיירי קרא בדאתרו ביה מג״ש דחובל בחבירו איירי אפילו בדאתרו ביה ויש לנו ללמוד אפילו חייבי כריתות דג״ש מופנית היא וכדכתי׳ מעתה אין לנו הכרח לומר דעולא סבירא ליה הכין בעלמא. ולפי׳ ר״י ז״ל נמי דקא מכרע דסבירא ליה לעולא בעלמא ממונא משלם כו׳ מדרבי הכא חייבי כריתות דנשארו מבחוץ וכדכתי׳ הכא לפי המסקנא דיש לנו רבוי מיותר דהיינו הג״ש כדי לרבות חייבי כריתות מעתה אין לנו שום הכרח לומר דבעלמא סבירא ליה ממונא משלם כו׳ ומצינו למימר דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא:
וז״ל הריטב״א ז״ל אלא עולא תחת תחת גמר כתיב הכא תחת כו׳. ה״ג מה התם דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם כו׳ אף הכא דאיכא ממון ומלקות כו׳ ולא גרסינן אף כל היכא דאיכא כו׳ דבשלמא לעיל הוה אפשר לומר כן דילפינן בחובל בחבירו בבנין אב אבל השתא דבג״ש ילפינן לה דלמא שאני הכא דגלי ביה קרא דכתיב תחת תחת כן פי׳ בתוס׳ ע״כ. וליכא למימר דילפינן לעולא בכל דוכתא מתחת נתינה ישלם כסף דמהאי ג״ש ילפינן מיטב בכלהו כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא דדוקא לענין מיטב נתקבלה שהוא גוף התשלומין וכיוצא כתבו התוס׳ בפרק קמא דבבא קמא בדיבור המתחיל שור רעהו ואם תאמר כיון דלענין מיטב נתקבלה א״כ תחת דכתיב גבי חובל איצטריך לענין מיטב ולא הויא מופנה אלא מצד אחד ולמדין ומשיבין והדרא קושיין לדוכתין מה לחובל שכן חייב בה׳ דברים וכדפרכינן לעיל ויש לומר כיון דאין ההפנאה צריכא לשום דרשא הוה יתור למדרש ג״ש ואין משיבין עליה אף על גב דאינה מופנה אלא מצד אחד וכן כתבו בתוספות חצוניות במסכת בכורות פ׳ כל פסולי המוקדשין וז״ל לא אקשינן הניחא למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין אלא למ״ד למדין ומשיבין כו׳ אלא היכא דאיכא לאוקמי ההפנאה לדרשה אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכא לשום דרשה הוי יתור למדרש ג״ש אף על גב דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד ע״כ. הילכך הכא נמי דכותא דהא לעולא אינה צריכה לשום דרשא דבושת ופגם נמי מהכא דה״ל למכתב ונתן האיש השוכב עמה אשר עינה גו׳ ומאשר עינה הוה ילפינן בושת ופגם כדאביי ומלת תחת מופנה הכא והתם לג״ש אבל השתא דלא אתינן עלה אלא מיתורא דקרא דאינה מופנה אלא מצד אחד הילכך בעינן כוליה קרא דמייתר כדי דלא נימא דאצטריך לשום דבר הילכך צריך לומר לקמן לעולא דנפקא ליה בושת ופגם מדרבא. כנ״ל פירוש לפירוש התוספות ומיהו אי לא ילפינן מיטב בחובל אלא מנתינה או כסף או ישלם מעתה לא תקשי ולא מידי דאיכא למימר דהויא ליה מופנה משני צדדין. ומשמע לי דקשיא להו לתו׳ ז״ל השתא דאמרינן דלפי המסקנא לא קאמר עולא דממונא משלם אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא מאחר דכתיב תחת לג״ש למה לי הריבויין דמהג״ש שמעינן אפי׳ כריתות דכיון דמופנה הוא למדין הכל דליכא למפרך מה לחובל שכן חייבי לאוין דהא כיון דמופנה הוא למדין ואין משיבין וי״ל דע״כ איצטריכו הרבויין לרבות אפילו אינה ראויה לקיימה ושאין בה הויה מהג״ש הוה אמרינן אה״נ דממונא משלם כו׳ אפילו בחייבי כריתות ומיהו דוקא כשיש בה הויה וראויה לקיימה כגון נדה אבל שאר חייבי כריתות דלית בהו הויה וחייבי לאוין דאינה ראויה לקיימה מנין דיש להן קנס כלל והא כתיב ולו תהיה לאשה להכי איצטריכו הריבויין. ואם תאמר ומאחר דנכתבו הריבויין למה לי הג״ש כלל וכיון דאתרבו החייבי כריתות לתשלומין אף על גב דלית בהו הויה ממילא משמע דממונא משלם כו׳ ואין לך לומר דהג״ש אתיא לגלויי האיך נדרוש הריבויין דאיכא למידרשינהו חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אי בעלמא מלקא לקי וכמו שפירש ר״י ז״ל לעיל א״נ דאיכא למידרשינהו חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות דהא ודאי ליתא דלהכי לא איצטריך שום ייתורא ולא ג״ש מופנית כלל דאנן הכי קאמרינן לעיל אי בעלמא מלקא לקי הוה אמינא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל אי איכא בשום דוכתא דממונא משלם ולא לקי לא דרשינן הריבויין אלא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות דאי ממונא לחומרא הא ודאי איכא למימר דבלא ריבוי ילפינן דממונא משלם כו׳ דמאי חזית דילפת מהני דמלקא לקי נילף מהני דממונא משלם דלחומרא מקשינן הילכך לא אמרינן חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין ואפילו תימא דממונא לקולא במה הצד דחובל ועדים זוממים סגי כדי לגלויי היאך נדרוש הריבויין ולא פרכינן צד חמור הילכך קשיא למה לי הג״ש המופנית ובשלמא אי הוה אמרינן הכי נמי בעלמא דממונא משלם איכא למימר דאיצטריך ג״ש מופנית לומר דבכל דוכתא ממונא משלם וכדכתי׳ לשיטת רש״י אבל לשיטת התוספות קשיא ויש לומר דלהכי אייתר ליה האי תחת להפטר ממלקות דהא מהריבויין איכא למימר דאתא קרא לאחמורי עלייהו דאף על גב דלוקין משלמין נמי וכי כתיב כדי רשעתו אשארא להכי אייתר ליה האי תחת למפטרינהו ממלקות מג״ש דחובל בחבירו דאינו לוקה ואין לתרץ דהריבויין איצטרכו לחיובינהו קנס ומיהו אכתי הוה אמינא דדוקא קנסא הוא דמשלם אע״ג דהויא מהלוקין אבל בושת ופגם לא משלם דפטרינהו מלקות אף על גב דלא אתרו ביה וכדר״ל תדע דהא לעיל כתבו התוס׳ דאיכא למימר דגבי קנסא לוקה ומשלם אף על גב דבעלמא קי״ל אינו לוקה ומשלם להכי אצטריך הג״ש לחיובינהו בבושת ופגם והא ודאי ליתא דא״כ כיון דאתו תרי קראי לחיובינהו אלמא דבושת ופגם לא הויא בכלל החמשים כסף דכתיב בקרא ומעתה אמאי צריך לומר לקמן אעולא דנפקא ליה בושת ופגם מדרבא והא מג״ש גופא נפקא שפיר אלא ודאי דהיתו׳ אתא למפטר ממלקות דלא נימא ילקה וישלם וכדכתי׳ כנ״ל פי׳ לפירוש התוספות ז״ל:
גמרא אלא עולא תחת תחת גמר כו׳ כתב מהרש״ל וליכא להקשות א״כ למה נבעי תרי קראי כו׳ ת״ל חייבי לאוין מהכא דהא ילפינן בג״ש דתחת דמשלם כו׳ ונראה דלק״מ כו׳ דה״א כל שאינה ראויה לקיימה פטור וג״ש יליף היכא דבעל נדה כו׳ עכ״ל ע״ש והוא דחוק דמשמע כל חייבי לאוין מג״ש דתחת תחת יליף דמשלם ולא לקי דאין ג״ש למחצה ונראה לומר הא דבעינן לעיל תרי ייתורי היינו לר׳ יוחנן אבל לעולא קושטא הוא דלא דריש אלא חד יתורא לרבות חייבי כריתות דה״נ צ״ל לשמעון התימני דלא דריש אלא חד ריבויא לחייבי לאוין ור״ש בן מנסיא לא דריש להו כלל להנהו ייתורי דהנערה הנערה א״נ דריש להו לשום דרשא אך יש לדקדק בהאי ענינא לעולא לפי מסקנא זו דבעלמא נמי סבר דלקי ולא משלם ממונא אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא כמ״ש התוס׳ וס״ל נמי דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין מדלא מפליג בין אתרו ביה ללא אתרו ביה כמ״ש התוס׳ לעיל וא״כ הוא כי היכי דאמרינן לעיל דמתני׳ לאפוקי מדר׳ נחוניא דפוטר חייבי כריתות מן התשלומין וכמו שפי׳ התוס׳ לעיל בשם רשב״א דאין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב״ד ואם יש קנס לר׳ נחוניא בחייבי כריתות יש ג״כ בחייבי מיתות ב״ד ומתני׳ קתני דפטור בבתו עכ״ל התוס׳ לעיל ותקשי הכי לעולא לדידן כמו לר׳ נחוניא בחייבי כריתות כיון דאין חילוק בין חייבי לאוין לחייבי מיתות ב״ד לענין תשלומין אי דיליף רשע רשע אי מכה מכה ממיתות ב״ד כדלקמן וא״כ אם יש קנס בחייבי לאוין יש ג״כ בחייבי מיתות ב״ד ומתני׳ קתני פטור בבתו אבל לר״י ניחא דחייבי לאוין שוגגין אינם כחייבי מיתות ב״ד משא״כ לרבי נחוניא דחייבי כריתות שוגגין כחייבי מיתות ב״ד וי״ל דהתם מריבוי דנערה ודאי דלית לן לפלוגי לרבות חייבי כריתות טפי מחייבי מיתות ב״ד כיון דשוין לענין תשלומין בעלמא אבל מג״ש דתחת תחת הכא לית לן לרבויי אלא חייבי מלקות דומיא דתחת דחובל ודו״ק:
תוס׳ בד״ה מכדי כתיב ועשיתם כו׳ דמכן ינתן בו נפקא בהחובל נזק ולא מכאשר עשה אבל היכא דאתרו כו׳ עכ״ל דאי היה משמע נמי מכאשר עשה ממון איכא למימר דע״כ יתורא דכן ינתן בו אתא אפילו היכא דאתרו בו אבל כיון דמכאשר עשה לא משמע ליה ממון אימא דלא אתא כן ינתן בו אלא להיכא דלא אתרו ביה וק״ל:
בתוספות בד״ה אלא עולא תחת תחת גמר מצינן למימר וכו׳ דלא קאמר עולא וכו׳ אלא בהנהו תלת עכ״ל. והא דלא ילפינן בעלמא מהנהו תלת אפשר דאיכא נמי שום צד חמור בהנהו תלת או שום צד קל אי ממונא לקולא. ועי״ל דעולא נמי אית ליה בעלמא האי דרשא דרבי יוחנן דסמיך ליה ארבעים יכנו ומש״ה לא קאמר אלא בהנהו תלת דגלי קרא וכ״כ התוס׳ להדיא לקמן. ולענין מה שהקשה מהרש״ל והובא במהרש״א דהשתא דדרשינן תחת תחת לעולא אמאי איצטריך נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאווין תיפוק ליה מהכא ותירצו בדרכים שונים ע״ש. ואף אנו נאמר דלשיטתינו נתיישב היטב לפי מה שהקשיתי בריש פירקין בסוגייא דנערה הנערה דדרשינן בתולה הבתולה לג״ש אונס ממפתה ומנ״ל למידרש ג״ש אדרבא דלמא איצטריכי לגופייהו חד לאונס לחייבי לאווין וחד לחייבי לאווין דמפתה ותירצתי שם דאי לאו דילפינן ג״ש לא איצטריך כלל לרבויי במפתה לא חייבי לאווין ולא חייבי כריתות לאפוקי מולו תהיה לאשה דולו תהיה לאשה לא כתיב במפתה אלא באונס ולפ״ז א״ש בשמעתין דאע״ג דכתיב תחת תחת אפ״ה איצטריך נערה הנערה דאל״כ לא הוי דרשינן בתולה הבתולות לג״ש אלא איפכא חד לח״ל דאונס וחד לח״ל דמפתה דח״ל דמפתה לא ידעינן מתחת תחת דלא כתיב תחת אלא באונס כנ״ל וע״ש לעיל באריכות. ובר מן דין נמי אין נ״ל שום קושיא דודאי לבתר דמרבינן ח״ל מהנערה לאפוקי מדרשא ולו תהיה לאשה שייך האי ג״ש דתחת דלא לקי. משא״כ אי לאו דרשא דהנערה לא הוי שייך לרבויי ח״ל לתשלומין מג״ש דתחת כיון דס״ד דלא שייך עניינא דקנס בח״ל כלל מדרשא לו תהיה לאשה. ובלא״ה אפשר דהאי ג״ש דתחת לעולא לאו להא מילתא לחוד איצטריך אלא לההיא דר״פ החובל דיליף רב אשי מהכא ממון בחובל וא״כ נהי דאין ג״ש למחצה אכתי ה״א דולו תהיה לאשה מפיק מהאי. להכי איצטריך הנערה וזה יותר נכון. ומה שהקשה מהרש״א עוד לעולא דמרבה ח״ל לתשלומין אמאי לא ריבה נמי חייבי מיתות דהא ע״כ לעולא ח״ל וחייבי מיתות איתקשו במכה מכה או רשע רשע מדלא משני מתני׳ כר׳ יוחנן. ולענ״ד כל דבריו תמוהין חדא דמצינן למימר דעולא נמי כר׳ יוחנן ס״ל בעלמא לחלק בין אתרו ביה ללא אתרו ביה אלא הא דלא משני הכי היינו משום דקושטא דמלתא משני דאפילו אתרו ביה משלם ולא לקי כיון דיליף תחת תחת ועוד דהאיך בעו לדמויי חייבי מיתות לחייבי מלקות דהכא משלם ולא לקי והתם ודאי לא שייך לומר דמשלם וליפטר מקטלא שזו אינה סברא כלל דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח וכתיב נמי כל חרם אשר יחרם לא יפדה וכו׳ וכ״כ התוס׳ להדיא לקמן בדוכתי טובא שאין לומר משלם וליפטר ואם כוונת מהרש״א לומר דהתם נמי נעביד ביה תרתי א״כ אין זה דומה לחייבי מלקות דה״נ לא עבדינן תרתי דכתיב כדי רשעתו ודוק היטב:
גמרא אלמא קסבר ר׳ יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי וכו׳ מנ״ל לר״י הא. ויש לדקדק דלעיל מהדרינן אטעמא דעולא כנ״ל משמע דמסברא איכא למימר כר״י ומסקינן דטעמא דעולא מתחת תחת וכיון דמסקינן נמי בסמוך דרבי יוחנן לית ליה ג״ש דתחת דאיצטריך ליה לדרשא. וא״כ מאי איצטריך הכא לאהדורי אטעמא דר״י ולמידרש מדסמיך ליה ארבעים יכנו. אח״ז מצאתי ראיתי שבתוספת ישנים הקשו כן ותירצו בדוחק ולמאי דפרישית א״ש משום דמסברא איכא למימר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות נדון בחמורה ואיכא למימר נמי סברא איפכא דאקיל רחמנא לגביה לדונו בקלה א״כ לפ״ז אין כל החיובים שווין אלא היכא דאיכא שום צד חמור נדונו בחמורה והיכא דאיכא צד קל נדון בקלה וכ״ש בהני איסורין שמצינו שהותרו מכללן אית לן למימר דנידונין בממון אי הוי לקולא דומיא דחובל. אלא דאכתי היא גופא קשיא מנ״ל דר״י כללא כייל דלמא לא איירי רבי יוחנן אלא במשנתינו באיסורי ערוה דחמירי וס״ל דמלקות חמיר ולענ״ד דהא דמהדרינן אטעמא בין לעולא בין לר״י היינו משום דמסברא אית לן למימר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות אי בעי האי ניתיב וכו׳ תדע דהא בר״פ החובל איצטריכי תרי קראי להכי לענין חובל גופא לענין ראשי אברים ממש וה״נ דכוותיה כנ״ל:
שם אמר קרא כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו. ואע״ג דלכאורה פשטא דקרא דארבעים יכנו היינו ברשעה א׳ שהעידו עליו שהוא בן גרושה. היינו לעולא כדפרישית משא״כ ר״י דרש לה נמי לענין שתי רשעיות כגון שהעידו בבן גרושה ובאותו שעה נתחייבו ממון מצד אחר כמ״ש התוס׳ בד״ה דאין לוקין וקאמר קרא דאפ״ה אין לענשו אלא רשעה א׳ ואיזה זה ארבעים יכנו דסמיך ליה. ולפי לשון הספרי והתרגום ופרש״י שהבאתי לעיל י״ל דפשטא דקרא נמי בהכי איירי כדכתיב כי יהיה ריב בין שני אנשים דהיינו דיני ממונות וקאמר קרא שאם יש באותו דין נמי צד מלקות כגון ענין הזמה והיה אם בן הכות הרשע כדי רשעתו ברשעה א׳ וכ״ש דא״ש לפמ״ש דלאו דוקא בהזמה לחוד איירי קרא אלא בשאר ענייני מלקות דשייכי בדיני ממונות כגון לא תחסום ולמעוטי גזילה דניתק לעשה וכמ״ש להדיא בספרי ובפרש״י וק״ל נ״ל:
בתוספות בד״ה שלא השם וכו׳ ואין נראה לר״י דלא מיסתבר וכו׳ כיון שרצו לחייבו שניהם עכ״ל. וקשיא לי טובא מאי פשיטותא דהא בפ״ק דסנהדרין אמרינן חזר הבעל והביא עדים והזימם לעידי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה אלמא דאי לאו האי טעמא לא הוי עבדינן שתי רשעיות אע״ג דשניהם ע״י הזמה וכה״ג מוכח מאידך מימרא דרבא גבי פלוני בא על בתו של פלוני דמחייב תרתי ופרש״י שם כיון דהקנס לאביה ומיתה הוא מחמת העדים ומחמתה משמע דאי קנס שלה לא אמרי׳ דנהרגין ומשלמין כמו שפרש״י שם להדיא אע״ג שרצו לחייבה שניהם ודוחק לומר דמה שמפרש ר״י דלא מיסתבר היינו אליבא דר״מ דוקא דמאי שנא. ומיהו אין זה מספיק ליישב שיטת רש״י דאכתי אי ס״ד דר״מ מודה בכה״ג היכא דשניהם משום הזמה דלא עבדינן תרתי א״כ אמאי מוקמינן לקמן דף ל״ז לר״מ כדי רשעתו למיתה ומלקות אפי׳ בממון ומלקות מצי לאוקמי וכששניהם ע״י הזמה. ויותר קשה לפרש״י אמאי איצטריכי לר״מ ה״ט דלא השם דהא בהדיא אמרינן התם דטעמא דר״מ דלוקה ומשלם משום דיליף ממוציא ש״ר דלא שייך שתי רשעיות בממון ומלקות. ולמאי דמשני התוס׳ הכא א״ש דנהי דלית בה משום שתי רשעיות אכתי איצטריך להאי טעמא דלוקה ולא הוי ניתק לעשה לפר״י ולפי׳ הר״ר שלמה מדרוי״ש לענין דלא הוי לאו שניתן לאזהרת ממון אבל לפרש״י קשה ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
בד״ה מכדי כתיב כו׳ ול״ל דלמה לי יד ביד וכו׳. פי׳ למה ליה להש״ס לאתויי מיד ביד ולא מייתי מכאשר זמם ע״ז מתרצי דהו״א דכאשר זמם לא אתא לחייבו ממון היכא דאיכא מלקות משום דסמיך ליה ארבעים יכנו או משום דמלקות חמיר ולא בא הכתוב דכאשר זמם להקל עליו אלא להחמיר וע״ז מקשו דאכתי מפשטיה דיד ביד מצי לאתויי דהיינו ממון מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו דלא נימא דאי בעי לקי אי בעי משלם והבאתי ראיה מריש פרק החובל א״כ א״ש דאיצטריך לאתויי מיתורא דיד ביד דלא שייך שום חיוב אחר אלא חיוב ממון לבד. ועי״ל דכיון דר״י דריש כדי רשעתו היינו מלקות דוקא דסמיך ליה ארבעים יכנו א״כ כשהוציא הכתוב עדים זוממין שהעידו בממון מהאי כללא לחייבו ממון אית לן למימר דלגמרי הוציאן הכתוב מכללא דכדי רשעתו דלילקי וישלם דהכי מסתבר טפי כמ״ש לעיל באריכות משום דהאי סברא דאיתגורי איתגר אבל הראשון נ״ל יותר נכון ועיין בסמוך:
בא״ד ועוד הא דקאמר גבי חובל וכו׳ אימא ה״מ היכא דלא אתרו ביה עכ״ל. ולכאורה לולי דברי התוס׳ יש ליישב כאן נמי על הדרך שכתבתי בסמוך דהא בריש פרק החובל מייתי מעיקרא ברייתא דיליף ממון מלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים ומשמע התם להדיא דמפשטא דקרא ילפינן הכי ומייתי תו בהאי ברייתא ילפותא דמכה מכה לתשלומין ומסקינן התם דאצטריכי תרי קראי דאי מלא תקחו כופר הו״א אי בעי האי ניתיב וכו׳ ולבתר הכי מייתי הש״ס כמה תנאי וכמה אמוראי דמייתי כל חד מחד קרא וא״כ אכתי תיקשי אימא אי בעי האי ניתיב וכו׳ אע״כ דכולהו אית להו האי דרשא דלא תקחו כופר כיון דמפשטא דקרא ילפינן אלא דאיצטריכי התם נמי לאתויי מקרא אחריני דלא נימא אי בעי האי ניתיב למאי דלית להו מכה מכה וזה מוכרח שם לפי סוגיא דשמעתת׳ והשתא א״ש נמי בשמעתין למאי דפרישי׳ דהא דמקשה הכא לר״י מנ״ל היינו דנימא אי בעי לקי אי בעי משלם ומייתי מדסמיך ליה. וא״כ הא דמקשה בהחובל היכן ריבתה התורה אע״ג דידע שפיר דשייך תשלומין בחובל מדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח אלמא דכשלא הרגו יש לו כופר דאל״כ מאי איצטריך לנפש רוצח אפילו היכא דאתרו ביה. ולפ״ז א״ש דקשיא ליה נמי בחובל אכתי נימא אי בעי האי אי בעי האי. וע״ז משני מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו ואי ס״ד דאי בעי האי ניתיב כו׳ יד ביד למה אע״כ דקרא יד ביד אתא לאתויי שאין בו שום צד חיוב אחר אלא ממון כנ״ל נכון ודוק ועיין בסמוך ומכ״ש דא״ש טפי למאי דפרישית נמי לעיל דכיון שהוציא הכתוב עדים זוממין מכללא דכדי רשעתו דסמיך לארבעים יכנו אית לן למימר מסברא דלגמרי הוציאו הכתוב דלוקה ומשלם כמו שהארכתי בזה לענין איתגורי איתגר:
בד״ה ור״י מ״ט לא אמר כעולא והא ל״ל דלא שמיעא ליה ג״ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות וכו׳ עכ״ל. משמע מדבריהם דכיון דניתן לדרוש תחת תחת בחדא דוכתא ממילא ניתן לדרוש בג״ש הנך תיבות בכ״מ וכ״כ התו׳ בפ״ק דסוכה לענין לקיחה לקיחה ע״ש ולכאורה כל הקדמונים חולקין בזה כנראה מלשון הרמב״ן בספר השגות על מנין המצות להרמב״ם בשרש ב׳ ושם בספר מגילת אסתר להר״י דיליאו״ן ומדברי שניהם נלמד דלית להו האי כללא ע״ש והנלע״ד בזה לענין סוגיא דשמעתין יבואר בסמוך:
קונטרס אחרון
בתוספות בד״ה ור׳ יוחנן מ״ט לא אמר כעולא וליכא למימר דלא שמיעא ליה ג״ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות כן׳ ונראה מדבריהם דכיון דניתן למדרש ג״ש באותן תיבות דתחת תחת בחד דוכתא ממילא אית לן למידרש בכל דוכתי דכתיבי הנך תיבות וכן כתבו התוספות בפרק קמא דסוכה לענין גזירה שוה דלקיחה לקיחה ולכאורה שכל הקדמונים חולקין על דבר זה כמו שכתבתי בפנים:
שם ע״ב אלא עולא תחת תחת גמר. הקשה מהרש״ל דא״כ למה לי רבויא לעיל לחייבי לאוין נילף מתחת תחת. וע״ש במהרש״א. ונלענ״ד דיש לומר לפמ״ש לעיל בריש פרקין דהא דמקשה ונימא אשה הראויה היינו ע״כ דלא נדרוש ולו תהיה לאשה מדעתה ובאמת נימא דבחייבי לאוין עשה דוחה לא תעשה כדאיתא לקמן דף מ׳. והקושיא על חייבי כריתות אלא דלבתר דמשני דריבתה תורה חייבי עשה וחייבי כריתות ולא בעינן אשה הראויה לו ע״כ דלו תהיה לאשה מדעתה וממילא דלא דחי בחייבי לאוין ולא הוי אשה הראויה לו ואתרבי בקרא דחייבי עשה וכמ״ש התוס׳ בריש פרקין א״כ ממילא דמתורץ קושיות מהרש״ל דאי לא הוי כתיב אלא חד רבויא הוי דרשינן ולו תהיה לאשה למעט חייבי כריתות דאין בה הויה ורבויא לחייבי עשה דאי אפשר למילף חייבי עשה מחייבי לאוין דמרבינן לקנס מגז״ש דתחת תחת דהא לפי הס״ד דלא דרשינן ולו תהיה לאשה מדעתה א״כ בחייבי לאוין באמת דחי והוי אשה הראויה לו ואפ״ה איצטריך תחת תחת דמשלם ואינו לוקה משא״כ בחייבי עשה דאינה ראויה לו ושפיר איצטריך תרי רבויא דלעיל. ודוק:
שם וסמיך ליה ארבעים יכנו וכו׳. מקשין דהא ברישא דקרא נמי כתיב והכהו השופט אלמא דנידון במלקות. ולפי מה שכתבתי לעיל בתוספות ד״ה דאינו לוקה וכו׳ דהא דנפקא להו לרבנן בממון ומלקות דלוקה ואינו משלם מקרא דכדי רשעתו כמ״ש התוספות שם אף דהך קרא בעדים זוממין כתיב ובעדים זוממין ריבתה התורה לתשלומין וכתבנו לעיל דהיינו בלא תענה אבל במלקות דכאשר זמם לוקין ואינם משלמין וכתבנו לעיל דמש״ה ס״ל לרבנן בריש מכות במעידין שחייב מלקות דאינם לוקין שמונים משום דקרא מיירי בכאשר זמם דלוקין ואין משלמין ואפ״ה אינן לוקין שמונים דכתיב ארבעים יכנו. ולפ״ז יש לומר הכא דיליף ר׳ יוחנן מהכא בכל מקום דלוקה ואינו משלם הוי מצי למימר דהכא שאני כיון דע״כ מיירי קרא בכאשר זמם א״כ איכא תרי מלקיות. מלקות דלא תענה וגם כאשר זמם ולהכי לוקין ואינם משלמין. אבל במקום דליכא אלא חד מלקות דילמא ממון חמור להכי הוצרך לומר וסמיך ליה ארבעים יכנו דמזה נשמע לרבנן דאינם לוקין אלא ארבעים ודוק:
תוספות ד״ה אלא עולא וכו׳ מצינו למימר וכו׳. ואף דממתניתין משמע דגם בושת ופגם משלם כמ״ש התוס׳ לעיל ד״ה דאינו לוקה ומשלם. וכמ״ש מהרש״א שם א״כ קשה מנ״ל בושת ופגם יש לומר כמ״ש לעיל דכיון דריבתה התורה לקנס ואינו לוקה ממילא דמשלם גם בושת ופגם ואפילו לפמ״ש לעיל דהוי ליה כחייבי מלקות שוגגין דעכ״פ בר מלקות הוי אם לא היה משלם קנס יש לומר דס״ל לעולא כר׳ יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין. ואף דכתב רש״י ז״ל לעיל בד״ה קסבר וכו׳ דהוי ליה לאוקמי מתניתין בהכי היינו לפי הס״ד דמקשה. אבל למאי דמשני דמתחת תחת גמר אדרבא ס״ל כר׳ יוחנן. וכ״ש דאתא שפיר טפי לפמ״ש לעיל דבושת ופגם יש לומר דילפינן מחובל כמ״ש התוס׳ ישינים לעיל בתוס׳ ד״ה אלמא וכו׳. ועמ״ש לעיל בזה ומ״ש לקמן דף ל״ה ע״ב עוד מזה:
תוס׳ ד״ה שלא מן השם וכו׳ כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע וכו׳ נלע״ד הא דלא כתבו כפשטיה שהזימו עדי הבעל כדין מוציא שם רע שמחייבין הבעל מלקות וממון משום דא״כ חייבין העדים מיתה בעבור שרצו לחייב את העדים שהביא הבעל מיתה מחמת שרצו לחייב את האשה מיתה. מיהו הוי מצי למימר שהבעל הביא עדים שהעידו על הזנות בלא התראה נמצא שלא רצו עדי הבעל לחייבה מיתה אלא לאוסרה לבעלה דעכ״פ העידו שמרצון זינתה ואפ״ה הבעל בכה״ג חייב מאה סלע אף דאינה נהרגת כמ״ש התוס׳ בסנהדרין דף ח׳ ע״ב ד״ה והביא וכו׳. ונלענ״ד דס״ל דודאי במוציא שם רע פשיטא דהעדים משלמין ממון דאל״כ איך משלם הבעל קנס הא בקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמ״ש לעיל בכמה דוכתין וא״כ ע״כ שהעדים אם יוזמו משלמין ג״כ ואין שייך לומר שהעדים חייבים כיון שרצו לחייב שניהם דאדרבא נימא איפכא. אבל אם העידו עליו שכבר נתחייב בבית דין קנס על ידי הוצאת שם רע יש לומר דס״ל לתוס׳ כיון דעמד בדין כבר הוי ליה ממונא כדאיתא לקמן ריש פרק נערה ובממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה נמצא שפיר חייב הבעל ממון ומלקות אפילו אם העדים לא יתחייבו ממון לכך הוצרכו לומר מסברא דחייבין שניהם כיון שרצו לחייב שניהם. מיהו הוי מצי התוס׳ לאשכוחי ממון ומלקות לר׳ מאיר בכאשר זמם כגון שהעידו על אחד שחסם פרה ודש בה דאמרינן בבבא מציעא דף צ״א דלוקה ומשלם לר׳ מאיר וכיוצא בו ודוק:
בא״ד אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה וכו׳. לכאורה מוכרח סברא זו משמעתין דאל״כ מאי מקשי על ר׳ יוחנן מחובל דמשלם ואינו לוקה דילמא התם שאני דהוי ליה לאו דחובל ניתק לעשה דקי״ל דאין לוקין עליו משא״כ בשאר ממון ומלקות. אלא ודאי כיון דנכתב רחוק לא הוי ליה ניתק לעשה. ונראה דיש לדחות דבחובל איכא תרי לאוין לא יוסיף פן יוסיף ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כדאיתא בריש תמורה ואכתי הוי ליה ללקות ולא ישלם אלא דהתוספות בזבחים דף קי״ד כתבו דבגזילה לא שייך הך סברא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי משום דאין העשה סמוך ללאוין. אך לולי דבריהם אין זה מוכרח דבאמת מוכח בגזילה דאינו לוקה דאל״ה למה אמר רחמנא והשיב את הגזילה הא קי״ל באמת דלוקה ואין משלם דנהי כשהגזילה בעין לא שייך לוקה ומשלם דלאו דידיה הוא כדאיתא בסנהדרין גבי בא במחתרת. מ״מ כשאינו בעין למה איתא בתשלומין נימא דלוקה ואינו משלם. ואף דקרא דוהשיב את הגזילה אשר גזל דרשינן מיניה בפרק מרובה דף ס״ז אם כעין שגזל יחזיר מ״מ פשיטא דמוכח מקרא דאם קנה בשנוי צריך לשלם כדקאמר שם ומוכח נמי מהא דקאמר בב״מ דף מ״ח דקרא מיירי שיחד לו כלי לגזלו ולעשקו ומדוכתיה טובי אלא ודאי דלא ניתן למלקות. ובזה נלענ״ד לתרץ מה שהקשה מהרש״א ז״ל בר״פ איזהו נשך דאמר שם דאם אינו ענין לגזל תנהו ענין לעושק וכו׳. וכתבו התוס׳ דאין לומר לגזל לעבור עליו בשני לאוין משום דאינו לוקה הואיל וניתן להשבון והקשו דהא עושק נמי ניתן להשבון. ולפמ״ש דבאמת יש לומר דהיכא דאיכא שני לאוין חד מנתק העשה ולוקה משום לאו שני. אלא דבגזל א״א לומר כן דהא ה״ל ממון ומלקות ולמה ישלם וע״כ מדניתן להשבון מוכח דאינו לוקה משא״כ בכובש שכר שכיר דאינו בא כאחד דהרי כבר נתחייב בשכירות משעה שעשה השכיר מלאכתו ושפיר יש לומר דמחזיר ולוקה משום לאו שני כך נלענ״ד לולי דבריהם ז״ל. ועמ״ש בזה לקמן ר״פ שני דייני. מיהו יש לדחות דלמאי דקי״ל כר״י דבלא התרו משלם יש לומר דבגזל מיירי קרא ובלא התרו אמרה תורה והשיב את הגזילה. ולפמ״ש לקמן דיש לומר דרבא ס״ל כריש לקיש מדמפרש טעמיה לקמן דף ל״ה א״ש טפי. ודוק:

חיוב מלקות בהכאה שאין בה שוה פרוטה

ציון א.
גמרא. והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה!
כל לא תעשה שבתורה שאין בהן כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן - מאה שמונה וששים, ואלו הן... המכה חבירו הכאה שאין בה שווה פרוטה, וכו׳.(רמב״ם סנהדרין יט, ד)
המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין. וכו׳.(רמב״ם חובל ומזיק ה, ג - לא צוין בעין משפט)
הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה - לוקה, כיון שאין בה חיוב ממון, וכו׳.(שו״ע חושן משפט תכ, ב)
רבי יוחנן אומר שלוקה על הכאה שאין בה שוה פרוטה, מפני שאינו מתחייב עליה בתשלומים. המנחת חינוך (מצוה מט) דן במי שהיכה את חברו שתי הכאות שבצירופן יש שוה פרוטה, אך בכל אחת בפני עצמה אין שוה פרוטה. הוא מסיק שהדין תלוי בשתי הלשונות לעיל בדף לא, א לגבי הזורק חץ, שלפי הלשון הראשונה שאי אפשר להנחה בלא עקירה ולכן שעת העקירה נחשבת כבר כשעת החיוב - אף כאן כיון שיש שוה פרוטה רק בצירוף ההכאה הראשונה הרי החיוב בממון מתחיל משעת ההכאה הראשונה ולכן אינו לוקה, בעוד שלפי הלשון השניה שהחיוב מתחיל משעת העקירה מפני שאינו יכול לחזור בו - הרי כאן שיכול שלא להכותו בפעם השניה החיוב בממון מתחיל רק בהכאה השניה, ולכן לוקה על ההכאה הראשונה.
עיין בירור הלכה לעיל לא, א ציון א לגבי פסיקת ההלכה במחלוקת הלשונות, ועיין עוד בבירור הלכה למכות ט, א ציון א בדין חובל בעבד כנעני פחות משוה פרוטה אם לוקה.
אלא יש לומר כי עולא בגזירה שווה של ״תחת״ ״תחת״ גמר [למד]; כתיב הכא [נאמר כאן] בענין אונס: ״תחת אשר ענה״ (דברים כב, כט), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין חבלה: ״עין תחת עין״ (שמות כא, כד), מה התם [שם] בענין חבלה ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], אף כל היכא דאיכא ממונא [מקום שיש חיוב ממון] ומלקות — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה].
Rather, Ulla derives the fact that one pays and is not flogged by means of a verbal analogy between the terms for and for. The verse states with regard to rape: “And the man who lay with her shall give to the father of the young woman fifty shekels of silver, and to him she shall be as a wife, because [taḥat] he tormented her” (Deuteronomy 22:29), and it states there, with regard to injury: “An eye for [taḥat] an eye” (Exodus 21:24). Just as there, with regard to injury, one pays money and is not flogged, so too, in any case where there is liability to both pay money and receive lashes, one pays money but is not flogged.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ תֵּימָא אֲחוֹתוֹ נַעֲרָה כָּאן שֶׁהִתְרוּ בּוֹ כָּאן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ.

§ In proposing a different resolution to the apparent contradiction between the mishna here that rules that one pays a fine for raping his sister and the mishna in Makkot that rules that one is flogged in that case, Rabbi Yoḥanan said: Even if you say that both mishnayot are referring to his sister who is a young woman, there it is referring to a case where the witnesses forewarned him, and therefore the rapist is flogged; here, it is referring to a case where the witnesses did not forewarn him. Since no lashes are administered without forewarning, the rapist pays the fine.
רש״יפסקי רי״דרא״השיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפי׳ תימא – ההיא דמכות באחותו נערה וכשהתרו בו דאיכא ממון ומלקות ואשמעינן דלקי ולא משלם ומתניתין דכתובות בשלא התרו בו דליכא מלקות.
ור״י אמר אפילו תימא באחותו נערה. כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר ר״י כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם פי׳ המורה. אפילו תימא ההיא דמכות באחותו נערה וכשהתרו בו דאיכא ממון ומלקות דלקי ולא משלם. ומתני׳ דהכא בשלא אתרו בי׳ דליכא מלקות כ״א ממון.
ור׳ יוחנן אמ׳ כאן שהותרו בו כאן שלא הותרו בו, אלמ׳ קסבר ר׳ יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין. קשיא לן ובעלמא מי לא אמר ר״מ, והא אמרינן התם בבבא מציעא (בבא מציעא צא, א) החוסם פי פרה ודש בה משלם שלשת קבין לפרה וארבעה קבין לחמור, ומוקמינן לה התם אליבא דר״מ דקסבר אדם לוקה ומשלם, והא התם משם אחד הוא, יש לומר התם נמי משום שני שמות נינהו, דמשום לא תחסום מיחייב אמלקות, ומשום והשיב את הגזילה מיחייב אתשלומין.
אפילו תימא אחותו נערה וכו׳. וא״ת ומאי מרויח בהכי אי משום דמוקי האי דמכות בכל גוונא אפילו באחותו נערה הרי מוקי לההיא דהכא דוקא בדלא אתרו ביה ומאי עדיפותיה דקאמר אפילו תימא ועוד מה קאמר כאן שהתרו בו פשיטא דבהתרו בו מיירי ועוד דעולא לעיל הקדים באוקימתיה למשנתינו קודם ההיא דמכות דקאמר כאן באחותו נערה וכו׳ ואלו הכא ר׳ יוחנן הקדים ההיא דמכות וקאמר כאן שהתרו בו וכו׳ ויש לומר דהיינו עדיפותיה דרבי יוחנן דההיא דמכות דנקט אחותו במתני׳ דהכא וכדפרישנא לעיל אשמועינן דלקי ולא משלם ולא תימא הא רבינהו קרא ואי לעולא לא אשמועינן מידי ההיא דמכות במאי דנקט אחותו וכו׳ לא קאמר בקוצר אלו הן הלוקין הבא על אחת מחייבי כריתות וכדכתיבנא לעיל דכיון דמיירי בבוגרת פשיטא דלקי אבל לרבי יוחנן ניחא ולהכי קאמר אפילו תימא באחותו נערה ומשום שהתחיל כאן קאמר נמי בסמוך לו כאן שהתרו בו וכו׳ ולא חדש בזה אוקמתא וה״ל כאילו קאמר וכשהתרו בו ואין כוונתו אלא לומר דאשמועינן דאפילו באחותו נערה כשהתרו בו מלקא לקי ממונא לא משלם וכל זה למדנו מפרש״י שכתב וז״ל אפילו תימא. ההיא דמכות באחותו נערה וכשהתרו בו דאיכא ממון ומלקות ואשמועינן דלקי ולא משלם ומתני׳ דכתובות בשלא התרו בו דליכא מלקות. ע״כ:
כתוב בגיליון תוס׳ נראה דרבי יוחנן דאמר מלקא לקי וכו׳. סבר ממונא קולא הוה דאי חומרא הוא איתגורי איתגור ושוב מצאתי פי׳ זה במכתב יד מורי הרב דודי שהקשה כן ע״כ. ובמאי דכתיבנא לעיל דלא שייך לאקשויי איתגורי איתגור אלא היכא דאמרינן ממונא משלם מלקא לא לקי וממונא לקולא ניחא דרבי יוחנן מצי סבר שפיר ממונא חומרא עיין לעיל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ר׳ יוחנן אמר הסבר אחר לסתירה בין המשנה שלנו המחייבת קנס באחותו, והמשנה במסכת מכות שנאמר בה שלוקים על כך ובשל כך אינו חייב בקנס: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בשני המקומות בבא על אחותו נערה, אלא כאן במשנה במסכת מכות מדובר שהתרו בו ולכן חייב מלקות, ומתוך שלוקה — אינו משלם קנס. ואילו כאן, במשנתנו, מדובר באופן שלא התרו בו, וכיון שאין מלקות ללא התראה מוקדמת — הריהו משלם ממון.
§ In proposing a different resolution to the apparent contradiction between the mishna here that rules that one pays a fine for raping his sister and the mishna in Makkot that rules that one is flogged in that case, Rabbi Yoḥanan said: Even if you say that both mishnayot are referring to his sister who is a young woman, there it is referring to a case where the witnesses forewarned him, and therefore the rapist is flogged; here, it is referring to a case where the witnesses did not forewarn him. Since no lashes are administered without forewarning, the rapist pays the fine.
רש״יפסקי רי״דרא״השיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אַלְמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת וְאַתְרוֹ בֵּיהּ מִילְקָא לָקֵי מָמוֹנָא לָא מְשַׁלֵּם מְנָא לֵיהּ לר׳לְרַבִּי יוֹחָנָן הָא אָמַר קְרָא {דברים כ״ה:ב׳} כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ מִשּׁוּם רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת וּסְמִיךְ לֵיהּ אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ.

The Gemara observes: Apparently, Rabbi Yoḥanan maintains that in any case where there is liability to both pay money and receive lashes, and the witnesses forewarned him, he is flogged but does not pay money. The Gemara asks: From where does Rabbi Yoḥanan derive this principle? The Gemara explains that he derives it from that which the verse states with regard to one sentenced to lashes in the court: “The judge shall cause him to lie down, and to be beaten before him, according to the measure of his wickedness” (Deuteronomy 25:2), from which it is inferred: For one act of wickedness, i.e., punishment, you can render him liable, but you cannot render him liable for two acts of wickedness. And juxtaposed to this it states: “Forty he shall strike him” (Deuteronomy 25:3), indicating that the punishment that is administered when one is liable to receive two punishments is lashes and not payment.
רש״יתוספותשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וסמיך ליה ארבעים יכנו – דהיכא דאיכא שתי רשעיות ניעבד ביה הכאה.
[מנא ליה לר״י הא – וא״ת לעיל בעי מנא ליה לעולא דממונא משלם ולא לקי כו׳ והשתא בעי איפכא וי״ל דהכא משום ג״ש דתחת תחת קאמר מנ״ל לר״י דלא דרשינן ג״ש להכי דג״ש זו נתקבלה לכ״ע בבכורות (דף יב.) לגבי בכור].
מנא ליה לרבי יוחנן הא תימא דלעיל בעינן מנא ליה לעולא הא אלמא דפשיטא ליה דאמרינן מלקא לקי ממונא לא משלם אי לאו דשמעינן מקרא דממונא משלם מלקא לא לקי בעינן מנא ליה לרבי יוחנן הך מילתא משמע דהוה פשיטא ליה מעיקרא דממונא משלם כו׳. ויש לומר דמעיקרא ודאי פשיטא ליה דמלקא לקי אבל השתא דנפקא ליה לעולא מג״ש דתחת תחת [דממונא משלם קא בעי מנא ליה לר׳ יוחנן הא הוה ליה למימר ג״ש דתחת תחת] דכ״ע גמירי לה בפרק קמא דבבא קמא גבי מיטב וגבי בכור ומעשר ומשני אמר קרא כדי רשעתו ואלים ליה למדרש סמוכין ותחת תחת מיבעי ליה לכדאביי כדלקמן. הרא״ש ז״ל:
וכן כתוב בגיליון תוספות וכן כתבו בשם תוס׳ שאנץ ודוחק דהשתא לא שקיל וטרי בהכי אלא לקמן דקא בעי ורבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא וכדבעי׳ למכתב קמן בס״ד ואין לתרץ דתלמודא מספקא ליה אי ממונא לקולא או לחומרא ולעיל בעי מנליה לעולא אי ממונא לקולא והכא בעי מנליה לרבי יוחנן אי ממונא לחומרא דהא ודאי ליתא דהא לעיל פריך מה לחובל בחבירו כו׳. ואי ממונא לקולא כו׳ מה לעדים זוממים כו׳ ואי ממונא לקולא וכו׳ אלמא דמעיקרא בעי מנליה בין אי ממונא לחומרא בין אי ממונא לקולא ונראה לתרץ דהכא בעי מנליה לרבי יוחנן דדוקא בדאתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם דילמא אפילו בדלא אתרו ביה וכדר״ל דלקמן דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן המלקות וזאת היתה סברת המקשן מעיקרא דרמי מתנייתא אהדדי וכמו שכתבו התוספות לעיל דלא שנא התרו ולא שנא לא התרו מלקא לקי כו׳ ומשני אמר קרא כדי רשעתו כו׳ וסמיך ליה ארבעים יכנו אלמא דוקא בדאיכא הכאה בפועל הוא דאמרינן מלקא לקי ולא בדליכא הכאה ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל וסמיך ליה יכנו. דהיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד ביה הכאה. ע״כ. פי׳ דוקא כד נעביד ביה הכאה בפועל כנ״ל. והיינו דאמרינן בגמ׳ אלמא קסבר רבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מלקא לקי כו׳ ולמה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר ואתרו ביה פשיטא דבאתרו ביה מיירי רבי יוחנן אלא כדכתיבנא. עוד נ״ל דתלמודא הוה ס״ל דדוקא הכא גבי אונס ומפתה הוא דאמרינן ממונא משלם מלקא לא לקי ומשום דגלי קרא נער הנערה אבל בעלמא אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם ועולא ס״ל דבכל דוכתא אמרינן ממונא משלם כו׳ והילכך בעי עליה מנליה דאפי׳ בעלמא אמרינן הכי וכדפרישנא לעיל והכא בעי לרבי יוחנן מנא ליה דאפי׳ הכא גבי אונס ומפתה מלקא לקי כו׳ והילכך בעי עליה מנא ליה דאפילו אמרינן הכי וכדפרי׳ לעיל. ומשני מדכתיב כדי רשעתו כו׳ וסמיך ליה ארבעים יכנו ופריך והרי חובל בחבירו כו׳ פירוש הוה משמע לן דמריבוייא בלחוד הוא דידעינן בחובל בחבירו דממונא משלם ומסברא דנפשין הוא דאמרינן דלא שנו בין התרו בו ללא התרו וכיון שכן קשיא ליה כי היכי דחובל בחבירו משום דאית לן איזה ריבוי דהיינו כאשר עשה כן יעשה לו כדלקמן אפקינן ליה מכללא דסמיכות דארבעים יכנו ואמרינן דבין התרו בו בין לא התרו בו ממונא משלם כו׳ הכי נמי הוה לן למימר הכא גבי אונס ומפתה כיון דאית לן שום רבוי לא נכנסנו בכלל הסמיכות ואמרינן בין התרו בו בין לא התרו גבי אונס ומפתה משלם כו׳ ומשני שאני התם דבפי׳ ריבתה תורה דבין אתרו בין לא אתרו ביה ממונא משלם כו׳ וכדבעינן למכתב קמן בס״ד כנ״ל. והשתא ניחא דמאי פריך והרי חובל בחבירו כו׳ והא איכא למפרך מה לחובל שכן חייב בה׳ דברים וכדפרכינן לעיל ועוד איכא למידק ומהיכא ידעינן דחובל בחבירו ממונא משלם כו׳ אי מדכתיב כן ינתן בו כדלקמן א״כ מאי פריך ומאי משני ואי לא מהיכא ידעינן לה ולמאי דכתיבנא ניחא הכל ועוד נאריך בזה בס״ד:
וסמיך ליה ארבעים יכנו אין להקשות דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב וכמו שכתבו התוספות לעיל ועדים זוממין ממונא משלמא מלקא לא לקי דהא כדי רשעתו בכל שתי רשעיות מיירי ועלה קאי ארבעים יכנו וזהו שכתב רש״י והיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד כו׳. ואין להקשות דדילמא ה״ק קרא דהיכא דאיכא רשעיות של מלקות דלא יכנו כי אם ארבעים ולא שמונים דהסמיכות קאי על יכנו ולא על ארבעים וזהו שכתב רש״י וסמיך ליה יכנו. דהיכא דאיכא כו׳ נעביד ביה הכאה כו׳ ע״כ. כן כתוב ברש״י כתיבת יד מדוייק כנ״ל:
והרי חובל בחבירו תימא מנליה עתה דחובל משלם ואינו לוקה וכ״ת דאריבויין דלקמן סמיך א״כ אמאי איצטריך להביא דר׳ אלעאי ועוד והלא לא קשה ולא מידי דבפי׳ ריבתה תורה ועוד מאי קאמר וכ״ת ה״מ היכא דלא אתרו ביה וכי איצטריך ריבוי להיכא דלא אתרו ביה פשיטא דממונא משלם ולא לקי דאין עונש הגוף בלא התראה ויש לומר דה״פ ולא והרי חובל כו׳. ולעולם אריבוייא דלקמן סמיך ופריך וכ״ת הא דאיצטריך ריבויא ה״מ היכא דלא אתרו ביה למלקות לחודיה אלא גם לממון אבל היכא דאתרו ביה למלקות לחודיה מלקא לקי ולא משלם והא אמר ר׳ אמי אמר רבי יוחנן הכהו כו׳ ואז הכל פשוט כי מעתה איצטריך לריבויא ע״כ בקונטריסין. ופלפול הבל הוא זה ואינו כדי ליכתב וקושייתו הראשונה הא תריצנא לה שפיר לעיל דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דחובל ממונא משלם אלא מאיזה ריבוי כדכתי׳ כאשר עשה כן יעשה לו ולא הוה ידעינן דבפירוש ריבתה תורה אפילו בהתרו וקשיא ליה וכדכתיבנא וקושייתו השנייה הוא טעות גמור דהא ר״ל סבירא ליה הכי דבין אתרו ביה בין לא אתרו ביה לא משלם ממונא. וכתוב בשיטה ישנה ולא והרי חובל בחברו כו׳ וא״ת ודילמא שאני חובל דחייב בה׳ דברים ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר מכללו בב״ד י״ל דכיון דגלי לן קרא בחד דוכתא דממון ומלקות לקי לא אמרינן אנן בשאר מקומות דממונא משלם מסברא דנפשין משום דאשכחן חומרא אחת ונהי דמספקא לן משום חומרא דאית ביה אי גמר מחבריה אבל לא יהא הדבר ברור ואיזה פסוק היה בידם דחובל בחבירו משלם ולהכי פרקינן בפי׳ ריבתה תורה כו׳ ע״כ והפוך בה במאי דכתבינן לעיל ותמצא הכל נכון וברור:
היכי דמי אי דלא אתרו ביה אמאי לוקה ואיכא למידק דמשמע דאילו הוה מיירי בדלא אתרו ביה תו לא הוה מצינן למידק טעמא דלית ביה שוה פרוטה וכו׳ והא לעולם דייקינן שפיר טעמא דלית בה שוה פרוטה וכו׳ ומעתה למה ליה לאורוכי כולי האי לידוק להדיא טעמא דלית בה שוה פרוטה ופשיטא ודאי כיון דלוקה דמיירי בדאתרו ביה דאין מלקות בלא התראה ושמא הוה אמינא דדוקא בעבירות שבין אדם למקום הוא דבעינן התראה אבל שבין אדם לחבירו לוקה אף על גב דלא אתרו בו ומעתה הוה מצינן למימר דה״ק אפילו על מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה וכ״ש על מכה שיש בה שוה פרוטה דכיון דמתלא תלי בחבירו שפיר מצינן לחלק בין הכאה שיש בה שוה פרוטה להכאה שאין בה שוה פרוטה אבל אי לא לקי אלא בדאתרו ביה אלמא משום דקא עבר על צויי הש״י דלא יוסיף הוא דלקי מעתה מה לי בין רב למעט הרי שעבר אמאי דכתיב לא יוסיף הילכך לא מצינן למימר דנקט שאין בה שוה פרוטה לרבותא וכל שכן שיש בה שוה פרוטה דמאחר דקעבר אלא יוסיף דהא אתרו ביה ליכא בינייהו חילוקא כלל אלא ע״כ להכי נקט שאין בה שוה פרוטה דדוקא בהכי לקי משום דליכא ממונא דלא אית ביה שוה פרוטה ממונא משלם ולא לקי כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומכאן מסיקים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] ר׳ יוחנן כי כל היכא דאיכא [מקום שיש] באותה עבירה גם עונש ממון וגם עונש מלקות ואתרו ביה [והתרו בו] — מילקא לקי [ללקות, לוקה], ממונא [ממון] לא משלם. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר׳ יוחנן הא [דבר זה]? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב] בדין מי שנתחייב מלקות בבית דין: ״כדי רשעתו״ (דברים כה, ב), ומכאן אנחנו למדים: משום רשעה אחת אתה מחייבו, כלומר, אתה מעניש אדם בעונש אחד ואי [ואין] אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וסמיך ליה [וסמוך לו] לפסוק זה נאמר ״ארבעים יכנו״ (דברים כה, ג), ומכאן למדים שאם מתחייב אדם בשני עונשים, מלקות וממון, הרי מענישים אותו רק באחד מהם — שלוקה ואינו משלם ממון.
The Gemara observes: Apparently, Rabbi Yoḥanan maintains that in any case where there is liability to both pay money and receive lashes, and the witnesses forewarned him, he is flogged but does not pay money. The Gemara asks: From where does Rabbi Yoḥanan derive this principle? The Gemara explains that he derives it from that which the verse states with regard to one sentenced to lashes in the court: “The judge shall cause him to lie down, and to be beaten before him, according to the measure of his wickedness” (Deuteronomy 25:2), from which it is inferred: For one act of wickedness, i.e., punishment, you can render him liable, but you cannot render him liable for two acts of wickedness. And juxtaposed to this it states: “Forty he shall strike him” (Deuteronomy 25:3), indicating that the punishment that is administered when one is liable to receive two punishments is lashes and not payment.
רש״יתוספותשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וַהֲרֵי חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם מִילְקָא לָא לָקֵי וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ אֲבָל אַתְרוֹ בֵּיהּ מִילְקָא לָקֵי מָמוֹנָא לָא מְשַׁלֵּם וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אַמֵּי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הִכָּהוּ אהַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה לוֹקֶה הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ אַמַּאי לוֹקֶה אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ וְטַעְמָא דְּלֵית בֵּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה הָא אִית בֵּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם מִילְקָא לָא לָקֵי.

The Gemara asks: And what of the case of one who injures another where there is liability to both pay money and receive lashes, in which case one pays money but is not flogged? And lest you say that this applies only when the witnesses did not forewarn him, but if they forewarned him before he struck his friend he is flogged but does not pay money, didn’t Rabbi Ami say that Rabbi Yoḥanan said: If one struck another with a blow that does not cause damage that amounts to the value of a peruta, he is flogged? The Gemara asks: What are the circumstances of that case? If it is a case where the witnesses did not forewarn him, why is he flogged? No lashes are administered without forewarning. Rather, obviously it is a case where they forewarned him, and the reason he is flogged is that there is not damage that amounts to the value of a peruta. The damages are not quantifiable. The Gemara infers: However, if there is damage that amounts to the value of a peruta, he pays money and is not flogged, even though he was forewarned.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן חובל בחברו כל שאין בו בכדי לשלם ממון כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה כגון שלא פחתו מדמיו ולא בטלו ממלאכתו ולא הוצרך לרפאתו וכן לא היה לו צער ושהוא שוטה ואינו בר בשת לוקה אם התרו בו:
ומה שנאמר בתורה עין תחת עין כבר ביארנו במקומו ב״ק (פ״ג:) שהוא ממון:
בא״ד הא ל״ק אמאי איצטריך כאשר עשה גו׳ דנשנה כו׳ וה״ה דהמ״ל מכדי כתיב יד וגו׳ עכ״ל פירוש לדבריהם דא״נ לא הוה כתיב כאשר עשה גו׳ בחובל ע״כ כן ינתן בו יתורא הוא דהא כיון דמיד ביד דעדים זוממין היינו ממון עין בעין דכתיב לגביה נמי ממון הוא וא״כ עין תחת עין דחובל ע״כ נמי ממון הוא דאל״כ לא הוה מתקיים בעדים זוממין כאשר זמם וגו׳ ואייתר לן כן ינתן בו דאפילו התרו בו ולא איצטריך כאשר עשה וגו׳ אלא דנשנה כאן לשום צורך ותלמודא דנקט מכדי כתיב כאשר עשה וגו׳ ע״כ איד ביד סמוך כמ״ש לעיל ומזה שכתבו וה״ה דהמ״ל מכדי כתיב יד ביד כו׳ ודו״ק:
בד״ה ור״י מאי טעמא כו׳ דלא שמיע ליה ג״ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות כו׳ עכ״ל לא דהך תחת דכתיב גבי אונס דריש ליה בג״ש בבכורות ובכמה דוכתין דא״כ היאך מוקים לה ר״י לקמן לכדאביי אלא דר״ל דע״כ ג״ש דתחת תחת נתקבלה בעלמא וכיון דהאי תחת דאונס נמי מופנה הוא נילף ליה נמי כדעולא דאין ג״ש למחצה ומשני ליה שפיר דלאו מופנה הוא דאתא לכדאביי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והרי חובל בחבירו דאיכא [שיש] גם ממון וגם מלקות, ממון בשל החבלה ומלקות בשל האיסור להכות את חבירו (״פן יוסיף להכותו״. דברים כה, ג) ובכל זאת ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה]! וכי תימא [ואם תאמר] כי הני מילי [דברים אלה] שמשלם ואינו לוקה, הרי זה דווקא היכא [היכן] שלא אתרו ביה [התרו בו], אבל אם אתרו ביה [התרו בו] לפני שהיכה את חבירו — מילקא לקי [ללקות, לוקה], ממונא [ממון] לא משלםוהאמר [והרי אמר] ר׳ אמי אמר ר׳ יוחנן: אם הכהו את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כלומר, שאין התשלום עליה מגיע לשווה פרוטה — לוקה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שלא אתרו ביה [התרו בו] אמאי [מדוע] לוקה? שהרי אין לוקים בלי התראה מוקדמת. אלא פשיטא דאתרו ביה [פשוט שמדובר שהתרו בו], וטעמא [והטעם, דווקא], שלוקה — משום דלית [שאין] בה בתשלום עבירה זו שוה פרוטה, שזה סכום הממון הקטן ביותר שאין חיוב תשלומים על סכום זה, הא אית [הרי אם יש] בה שוה פרוטה — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה] למרות שהתרו בו!
The Gemara asks: And what of the case of one who injures another where there is liability to both pay money and receive lashes, in which case one pays money but is not flogged? And lest you say that this applies only when the witnesses did not forewarn him, but if they forewarned him before he struck his friend he is flogged but does not pay money, didn’t Rabbi Ami say that Rabbi Yoḥanan said: If one struck another with a blow that does not cause damage that amounts to the value of a peruta, he is flogged? The Gemara asks: What are the circumstances of that case? If it is a case where the witnesses did not forewarn him, why is he flogged? No lashes are administered without forewarning. Rather, obviously it is a case where they forewarned him, and the reason he is flogged is that there is not damage that amounts to the value of a peruta. The damages are not quantifiable. The Gemara infers: However, if there is damage that amounts to the value of a peruta, he pays money and is not flogged, even though he was forewarned.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כִּדְאָמַר רַבִּי אִילְעָא בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה עֵדִים זוֹמְמִין לְתַשְׁלוּמִין בהָכָא נָמֵי בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ לְתַשְׁלוּמִין וְהֵיכָא אִיתְּמַר דר׳דְּרַבִּי אִילְעָא אַהָא מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּיב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְּבִיאָן לִידֵי מַכּוֹת מְבִיאָן לִידֵי תַּשְׁלוּמִין דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים גכׇּל הַמְשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקָה.

The Gemara answers that the fact that conspiring witnesses pay money can be explained in accordance with that which Rabbi Ile’a said in a different context: The Torah explicitly amplified the case of conspiring witnesses to include liability for payment. The Torah employed language indicating that conspiring witnesses who testified falsely in order to render one liable for payment must pay the sum and are not flogged. Here, too, with regard to injury, the Torah explicitly amplified the case of one who injures another to include liability for payment. The Gemara asks: And where is this statement of Rabbi Ile’a stated? The Gemara answers that it is stated concerning this mishna (Makkot 4a). If witnesses said: We testify that so-and-so owes another two hundred dinar, and these witnesses were discovered to be conspiring witnesses; they are flogged and pay, as the source [shem] that brings them to liability to receive lashes does not brings them to liability for payment. Each liability has an independent source; the source for lashes is: “You shall not bear false witness against your neighbor,” while the source for payment is: “You shall do unto him as he conspired” (Deuteronomy 19:19). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Anyone who pays is not flogged.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בפירוש ריבתה – לקמיה מפרש היכא.
שלא השם המביאו לידי מכות כו׳ – המקרא המביאו לידי מלקות אינו מביאו לתשלומין מלקות מלא תענה תשלומין מכאשר זמם וכיון דשני שמות הן חייב על שניהם.
שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו כו׳ – פירש בקונטרס משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי מלקות מלא תענה וממון מועשיתם לו כאשר זמם וקשה דכ״ש דאי הוו כתיבי בחד קרא שילקה וישלם שהיה לוקה ומשלם ומיהו שמא יש לפרש לפ״ה משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו דבאין לחייבו ממון ומלקות אין לוקין ומשלמין ואין נראה לר״י דלא מסתבר שלא יהו חייבין ממון ומלקות בכה״ג כיון שרצו לחייבו שניהם ונראה לר״י לפרש שלא השם המביאו לידי מכות כו׳ כלומר שהתשלומין לא נכתבו בסמוך למלקות דאם היה כתוב באותו פסוק עצמו לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם אז ודאי הוה אמינא דה״ל לאו שניתק לעשה ולא ילקה עליו אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה לא הוי ניתק לעשה ולא דמי ללאו דגזילה דחשיב ליה ניתק לעשה בפ׳ בתרא דמכות (מכות טז.) ובשלוח הקן (חולין קמא.) אע״ג דעשה דוהשיב את הגזילה לא כתיב אצל לאו דלא תגזול דהתם ודאי ע״כ הוא ניתק לעשה שהרי עוקר גזילה מתחת ידו אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה דעל ידי שאנו עושין לו כאשר זמם אינו נעקר עדותו אלא ע״י שהוזם הלכך לא חשבינן ליה ניתק לעשה כיון שלא נכתב אחריו סמוך לו והר״ר שלמה מדרויי״ש מפרש שלא השם המביאו לידי מכות דהיינו לא תענה מביאו לידי תשלומין פי׳ אינו בא להיות אזהרה לענוש תשלומין כדאמרינן במכות דממון לא בעי אזהרה ועוד דר׳ מאיר נפקא ליה אזהרה לכאשר זמם מוכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו כדאמרינן בפ״ק דמכות (דף ד:) שאם היה צריך לא תענה לאזהרת ממון אז לא היה לוקה עליו דמחד לאו לא הוה ענשינן ליה ממון ומלקות: [כדמשמע בפ״ק דמכות אההיא דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות מ׳ לוקים שמונים א׳ מועשיתם כאשר זמם וא׳ מלא תענה וחכ״א אין סופג אלא מ׳ ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה מיבעיא להו לאזהרת עדים זוממים ור״מ אזהרה נפקא ליה מוכל ישראל וגו׳ משמע דאי לאו קרא אחרינא לאזהרה מלא תענה לא הוה ענשינן ליה תרי מלקיות ולרבנן אע״ג דלא תענה לא צריך לאזהרת ממון מ״מ אינו לוקה ומשלם משום כדי רשעתו ולא לקי לרבנן אלא כשמעידים שהוא בן גרושה דליכא כאשר זמם ואע״ג דלא תענה לאו שאין בו מעשה ועוד דניתן לאזהרת מיתת ב״ד הכא גלי קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע].
[מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל המשלם אינו לוקה.]
הא דתנן שלא השם מביא לידי מכות וכו׳ אפרש במסכת מכות בס״ד.
אלא כדאמר ר׳ אילעא בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין, הכא נמי בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ואם תאמר, נילף מינייהו, וכי תימא הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, למאן דאמר (בנדה) (קדושין לה.) מלמדין, מאי איכא למימר. לאו קושיא היא, דהא גלי רחמנא ארבעים יכנו כדאמרן.
הא נמי רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין – וא״ת מכל מקום נגמר מחובל בחבירו ועדים זוממין דהא לאו שני כתובים הבאים כאחד דכל חד וחד מינייהו איכא קולא וחומרא דליתא באידך וי״ל כיון דבעיקר מלקות גלי קרא ארבעים ולא יוסיף למדרש דלקי ולא משלם ההוא ודאי ארבעים אית לן למיעבד מיניה בנין אב ללמוד ממנו ואידך הוה להו חדוש שחדשו בהם.
(5-6) שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי תשלומין – והקשו בתוס׳ מהכא משמע דלא אמר ר״מ לוקה ומשלם אלא כשהמלקות משם אחד ותשלומין משם אחד ואלו בב״מ אמר החוסם את פי הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה וג׳ לחמור ופרכינן אין אדם לוקה ומשלם ואוקימנא חד לישנא כר״מ והתם שם אחד הוא דמשום דלא תחסום חייב ממון ומלקות וליכא למימר ממון משום והשיב את הגזילה הוא דמחייב דהא אי לא אמר רחמנא לא תחסום אין כאן גזל ועוד דבכל דוכתא אמרינן להדי׳ דלר״מ אדם לוקה ומשלם וכי כתיב כדי רשעתו במספר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא מוקמינן לה כר״מ אלא במיתה וממון או במיתה ומלקות וכדאיתא לקמן בפירקין. ויש מתרצין דה״ק שלא השם המביאו לידי מלקות צריך להביאו לידי תשלומין לומר שאלו היה אפשר כל ממון בעי אזהרה הוי אמרינן כן דאזהרה בעדים לממון הוא שלא ענש הכתוב אא״כ הזהיר והיה לנו לומר שאין לוקין עליו וכדאיתא בעלמא דלאו שניתן לאזהרת מיתות ב״ד אין לוקין עליו לכך אנו אומרים דממון אין צריך התראה וכיון שכן לוקין עליו אפילו באים שניהם כאחד. וזה התירוץ דחוק ויש עליו כמה ערעורים וגמגומים דבדוכתא מוכח דרבי מאיר אזהרת עדים זוממין מולא יוסיפו [לעשות כדבר הרע הזה ואזהרתן למלקות מלא תענה ברעך וא״כ אפילו היינו אומרים דממון בעי אזהרה דולא יוסיפו]⁠1 יש להם ללקות משום לא תענה ועוד פשיטא לן דלממון לא בעי אזהרה אחריתי אלא שיאמר הכתוב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כדין כל חיוב שבתורה ולמה הוצרך ר״מ הטעם הזה במקום הזה אבל הנכון יותר דגבי עדים זוממין אלו היה השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי תשלומין היה לנו לומר שלא ילקו שכבר פי׳ הפסוק עונשם מועשיתם לו כאשר זמם ותו לא אבל השתא שהמלקות בא להם משם אחר אפשר לומר שהיה לוקין למ״ד לוקה ומשלם.
וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה – דלא מיבעיא בזו שהשם המביאו לידי תשלומין אין מביאין לידי מיתה דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה ברעך כדאיתא התם אלא אפילו בעלמ׳ כל המשלם אינו לוקה דאין לוקה ומשלם וזה פירוש הוא אמת ועוד יש לפרש דהכא ר״מ לדבריהם דרבנן קאמר להו דאפילו האומר אין לוקה ומשלם שאני הכא שהם משני שמות אמרו לי חכמים דל״ש ולעולם כל המשלם אין לוקה כך נ״ל.
1. הושמט בדפוסים.
בפירוש ריבתה תורה וכו׳. ואיכא למידק למה לה למתלייה תירוציה בדר׳ אילעא לישני בקוצר שאני חובל דבפירוש ריבתה תורה ובמאי שכתבו התוספות ז״ל לקמן ניחא דהא בהא תליא דמאי דקאמר דחובל בחברו נמי וכו׳ קאי אקרא דעדים זוממין דכתיב יד ביד וכו׳ וכדבעינן למיכתב קמן בס״ד. ועוד נראה לי דהכי קאמר כדאמר ר׳ אלעא בפירוש ריבתה תורה וכו׳ פירוש דבמאי דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם הוה סגי דהא משמע נמי ממון אלא הכתוב לא סגי ליה בהכי משום דלא מפרש בהדיא דהא איכא למימר דבמיתה ומלקות איירי והיינו טעמא משום דהוי רבותא טפי דממונא משלם ולא לקי והכתוב צווח ואומר כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו וכו׳ להכי לא סגי ליה קרא סתום ובעי קרא מפורש כדי לאפוקי מהסמיכות והיינו דקאמר כדאמר רבי אלעא בפירוש ריבתה תורה וכו׳ פירוש כי היכי דקאמר בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין דאלמא משמע דדוקא משום דרבינהו קרא בפירוש הא לאו הכי הוה אמינא מלקא לקי ממונא לא משלם הכי נמי אמרינן גבי חובל ולעולם דוקא בהני אבל בעלמא מלקא לקי וכו׳ והיינו משום מאי דכתיב כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל הכא נמי בפירוש ריבתה תורה חובל וכו׳. ואם תאמר מכל מקום נגמר מחובל בחברו ועדים זוממין דהא לאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו דבכל חד מינייהו איכא חומרא וקולא דליתיה באידך ויש לומר דכיון דעיקר מלקות גלי קרא ארבעים יכנו לא יוסיף למדרש דלילקי ולא לשלם ההוא ודאי מבעי לן למעבד מיניה בנין אב ללמוד ממנו ואידך הוא חידוש שחידשה תורה בהם ע״כ. ובמאי דכתיבנא ניחא ואין כאן קושיא כלל דאדרבא להכי ריבתה תורה בפירוש ולא סגי ליה בקרא סתום משום מאי דכתיב ארבעים יכנו ומהכא נילף נמי דנדרוש הסמיכות ולא יצאו מכלל הסמיכות אלא הני דוקא דריבתה בהן תורה בפירוש אבל כלהו אינך איתנהו בכלל הסמיכות ואפילו אונס ומפתה אף על גב דאית בהו ריבויי כיון דלא רבי להו קרא בפי׳ בין התרו בו בין לא התרו בו וכדכתיבנא לעיל:
וז״ל הרשב״א ז״ל וא״ת נילף מינייהו וכ״ת הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין למ״ד בנדה מלמדין מאי איכא למימר לאו קושיא היא דהא גלי רחמנא ארבעים יכנו כדאמרן ע״כ. וקרובים דבריו למאי דכתיב׳ ומכל מקום מה שכתבתי נ״ל. ואין להקשות עלייהו דהני רבוותא דמאי קא קשיא להו והא איכא למפרך שכן צד חמור או צד קל כדפרכינן לעיל דהא תלמודא לא תירץ הכין הכא ומטעמא דכתיבנא לעיל ועל מה שתירץ התלמוד כדאמר רבי אלעא וכו׳ והא איכא לאקשויי דנגמר מינייהו וכמו שהקשו ז״ל כנ״ל:
שלא השם המביאן לידי מכות וכו׳. הקשו בתוספות שמהכא משמע שלא אמר רבי מאיר לוקה ומשלם אלא כשהמלקות משם אחד והממון משם אחד ואילו בבבא מציעא אמרינן החוסם את פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד׳ קבין לפרה וג׳ לחמור ופרכינן אין אדם לוקה ומשלם ואוקימנא בחד לישנא כרבי מאיר והתם שם אחד הוא דמשום לא תחסום חייב ממון ומלקות וליכא למימר דממון משום והשיב את הגזלה הוא דחייב דהא אי לאו אמר רחמנא לא תחסום אין כאן גזל ועוד דבכל דוכתא אמרינן להדיא דלר״מ אדם לוקה ומשלם וכי כתיב כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו לא מוקמינן ליה לר״מ אלא או במיתה וממון או במיתה ומלקות וכדאיתא לקמן בפירקין ויש מתרצין דהכי קאמר שלא השם המביאו לידי מכות צריך להביאן לידי תשלומין לומר שאילו היה אפשר לנו לומר דלממון בעינן אזהרה הוה אמינא דאזהרת עדים זוממין לממון הוא שלא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר והיה לנו לומר שאין לוקין עליו כדאמרינן בעלמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו אבל השתא אנו אומרים דממון אינו צריך התראה וכיון שכן לוקין עליו אפילו באין שניהם משם אחד וזה התירוץ דחוק ויש עליו כמה גמגומים דבדוכתא מוכח דלר״מ אזהרת עדים זוממין מלא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה ואזהרתן למלקות מלא תענה ברעך וא״כ אפילו היינו אומרים דממון בעי אזהרה דולא יוסיפו יש להם ללקות משום לא תענה ועוד פשיטא דלממון לא בעי הזהרה אחריתי אלא שיאמר הכתוב ועשיתם לו כאשר זמם כדין כל חיוב ממון שבתורה ולמה הוצרך רבי מאיר הטעם הזה במקום הזה אבל הנכון יותר דגבי עדים זוממים אילו היה השם המביאן לידי תשלומין מביאן לידי מכות היה לנו לומר שלא ילקי שכבר פירש הכתוב עונשם ועשיתם לו כאשר זמם כאשר זמם ותו לא אבל עכשיו שהמלקות בא להם משם אחד אפשר שיהו לוקין ומשלמין למ״ד אדם לוקה ומשלם. וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דלא מיבעיא בזו שהשם המביאן לידי תשלומין דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה כדאיתא התם אלא אפילו בעלמא כל המשלם אינו לוקה דאין אדם לוקה ומשלם וזה פירוש האמיתי. ועוד יש לפרש הכא רבי מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו דאפילו לדברי האומר אין אדם לוקה ומשלם שאני הכא שהם מב׳ שמות אמרו לו חכמים דלא שנא ולעולם כל המשלם אינו לוקה כנ״ל. הריטב״א ז״ל:
והתוספות כתבו וז״ל שלא השם המביאן פרש״י ז״ל משום דכתיבי בתרי קראי לוקה ומשלם מלקות מלא תענה ממון מועשיתם לו כאשר זמם ותימא מאי קא ממעט דליכא למימר דאי הוה כתיב בחד קרא לא לקי דאדרבא אם הוה כתוב בפירוש בחד קרא שישלם וילקה אמאי לא מיחייב בתרווייהו ונראה שכך הוא ר״ל דוקא כה״ג שהעידו עליו שחייב לחבירו ממון דעכשיו נתחייב בשני פסוקים תשלומין ומלקות הילכך אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחד אבל אם היו באים שניהם מפסוק אחד כגון שהעידו עליו שהוציא שם רע על אשתו ובאו לחייבו ממון ומלקות כדאיתא לקמן וכשהוזמו נתחייבו ממון ומלקות משם אחד מועשיתם לו כאשר זמם כה״ג אינו לוקה ומשלם ולא מחייבינן לו אלא בחד לקיים ועשיתם לו כאשר זמם ממון או מלקות ולא נהירא דלא מסתברא כלל שלא יהיו חייבין ממון או מלקות כיון שרצו לחייבו שניהם ונראה לפרש שלא השם המביאו וכו׳. כלומר שהתשלומין לא נכתבו אצל המלקות דאי נכתבו באותו פסוק של המלקות כגון לא תענה ואם תענה ועשיתם לו כאשר זמם הוה אמינא דהוי לאו הניתק לעשה ולא ילקה עליו אבל עכשיו שלא נכתב זה אצל זה לא הוי לאו הניתק לעשה. ואם תאמר והלא לאו דגזלה חשבינן ליה לאו הניתק לעשה בפ״ק דמכות ובפרק בתרא דחולין ואף על גב דעשה והשיב את הגזלה לא כתיב אצל לאו דלא תגזול. ויש לומר דהתם ודאי הוי לאו הניתק לעשה שהרי השיב את הגזלה והשיב ממונא ואין כאן אז לא תגזול אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר לאו דלא תענה שהרי על ידי שאנו עושים כאשר זמם לא נעקר עדותם אלא על ידי שהוזמו הילכך לא חשבינן ליה לאו הניתק לעשה כיון שלא נכתב בסמוך לו. עוד יש לומר שלא השם המביאו וכו׳ כלומר אינו צריך לא תענה אזהרה לועשיתם לו כאשר זמם לחייבו תשלומין דממון לא בעי התראה ועוד דאמרינן לקמן דכל עדים זוממין לא בעו התראה אבל אי הוה בעי לא תענה לאזהרה דועשיתם לו כאשר זמם לא היה לוקה עליו מידי דהוה אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד דכל לאו שבא לאזהרת דבר אחר חוץ ממלקות דידיה אין לוקין עליו ע״כ. וכן כתב הרא״ש ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אפשר לומר כפי שאמר ר׳ אילעא בענין עדים זוממים: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, שיש ריבוי לשון מיוחד בתורה שעדים זוממים שרצו לחייב אדם בממון משלמים ואינם לוקים — הכא נמי [כאן גם כן] בחבלה, בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של ר׳ אילעא? ומשיבים, אהא [על זה], ששנינו: באו עדים ואמרו ״מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז״, ונמצאו העדים זוממין — הרי הם לוקין ומשלמין, שלא השם (הגורם, הסיבה) המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, שהרי העדים לוקים משום שעברו על ״לא תענה ברעך עד שקר״, ומשלמים משום ״ועשיתם לו כאשר זמם״, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: כל המשלם אינו לוקה.
The Gemara answers that the fact that conspiring witnesses pay money can be explained in accordance with that which Rabbi Ile’a said in a different context: The Torah explicitly amplified the case of conspiring witnesses to include liability for payment. The Torah employed language indicating that conspiring witnesses who testified falsely in order to render one liable for payment must pay the sum and are not flogged. Here, too, with regard to injury, the Torah explicitly amplified the case of one who injures another to include liability for payment. The Gemara asks: And where is this statement of Rabbi Ile’a stated? The Gemara answers that it is stated concerning this mishna (Makkot 4a). If witnesses said: We testify that so-and-so owes another two hundred dinar, and these witnesses were discovered to be conspiring witnesses; they are flogged and pay, as the source [shem] that brings them to liability to receive lashes does not brings them to liability for payment. Each liability has an independent source; the source for lashes is: “You shall not bear false witness against your neighbor,” while the source for payment is: “You shall do unto him as he conspired” (Deuteronomy 19:19). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Anyone who pays is not flogged.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְנֵימָא כׇּל הַלּוֹקֶה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם א״ראָמַר רַבִּי אִילְעָא בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה עֵדִים זוֹמְמִין לְתַשְׁלוּמִין הֵיכָן רִיבְּתָה תּוֹרָה מִכְּדֵי כְּתִיב {דברים י״ט:י״ט} וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו {דברים י״ט:כ״א} יָד בְּיָד לְמָה לִי דָּבָר הַנִּיתָּן מִיָּד לְיָד וּמַאי נִיהוּ מָמוֹן.

And with regard to that mishna, the Gemara asks: Let us say, on the contrary, that anyone who is flogged does not pay. Rabbi Ile’a said: The Torah explicitly amplified the case of conspiring witnesses for payment, not lashes. The Gemara asks: Where did the Torah amplify the case of conspiring witnesses? The Gemara explains: Now, since it states with regard to conspiring witnesses: “And you shall do unto him as he conspired to do unto his brother” (Deuteronomy 19:19); why do I require the Torah to state in his punishment: “A hand for a hand” (Deuteronomy 19:21)? This indicates that the punishment that takes precedence is one in which there is an item that is given from hand to hand, and what is that item? It is money.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נימא כל הלוקה אינו משלם – ונידייניה במלקות מאי שנא ממון דפשיטא להו.
יד ביד – דסמיך ליה לא תחוס עינך נפש בנפש וגו׳.
מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי – וליכא למימר דלמה לי יד ביד דמועשיתם לו כאשר זמם משמע בהדיא ממון דכמו שהיה רוצה לחייבו ממון כן יתחייב לו ממון דמצינו למימר דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות אבל בממון מילקא לקי ממונא לא משלם ומיהו קשה לישנא דמכדי כתיב ועשיתם לו כו׳ יד ביד למה לי דמשמע דמייתורא דלא איצטריך לגופיה הוא דמפיק ליה והא אפילו לא מייתר יד ביד משמע שפיר ממון דליכא לפרושי יד ביד ממש כדנפקא לן בהחובל (ב״ק דף פג: ופד.) מעין תחת עין ועוד הא דקאמר גבי חובל בחבירו כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה דמכן ינתן בו נפקא בהחובל נזק ולא מכאשר עשה אבל היכא דאתרו ביה אימא דמילקא לקי ונראה לר״י דהך סוגיא אתיא כמאן דמפיק התם עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס״ד עין תחת עין ממש א״כ יד ביד בעדים זוממין למה לי מכאשר זמם נפקא אלא אייתר יד ביד למידרש דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון אבל אי לא אייתר הוה אמינא יד ביד ממש.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

יד ביד למה לי לדבר הניתן מיד ליד – איכא למידק למה לי האי קרא תיפוק ליה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם [וכשהעידו על זה שחבל בחבירו הרי לא חייבוהו אלא ממון דעין תחת עין ממון] ויש לומר [דאי לאו ההוא קרא] הוה אמינא [חובל בחבירו שקטע לו ידו יקטע ידו ועדים זוממין נמי] משהעידו על אחד שחבל בחבירו וקטע ידו תקטע ידם אבל כיון דכתב רחמנא בעדים זוממין יד ביד דהיינו ממון שבהם ש״מ דעין תחת עין דחובל בחבירו ממון הוא כן תירצו קצת התוספות ואינו נכון אבל הנכון דאי לא כתב התורה יד ביד הוה אמינא דכי כתב רחמנ׳ ועשיתם לו כאשר זמם היינו היכא דליכ׳ מלקות וממון אלא או מיתה ומלקות לחוד אבל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא לא משלם ומילקא לקי דמלקות חמור קמ״ל יד ביד ואם אינו ענין להיכא דליכ׳ אלא ממון תנהו לענין להיכא דאיכ׳ מלקות וממון כך נ״ל. וא״ת א״כ עדים זוממין שחייבים מיתה וממון ישלמו ולא ימותו דהכא כתיב יד ביד וי״ל דליתא כיון דכתיב כדי רשעתן במספר רשעה אחת אתה מחייבו סברא היא שידונו בחמורה דהיינו מיתה משום ועשיתם לו כאשר זמם וליכא לאוקמי הכא דאמר יד ביד אלא בקל דהיינו מלקות.
תוס׳ בד״ה מכדי כתיב ועשיתם כו׳ כדנפקא לן בחובל מעין תחת עין כו׳. נ״ב פי׳ שאינו ממש אלא ממון וה״ה יד ביד:
בא״ד נפקא בהחובל נזק כו׳. נ״ב פי׳ תשלומי ממון:
בא״ד עין תחת עין ממש. נ״ב פי׳ גבי חובל:
בא״ד אלא אייתר יד ביד כו׳. נ״ב ואיידי דכתב יד ביד כתב נמי רגל ברגל עין בעין גמרא:
מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. הקשו בתוס׳ דלמה לי יד ביד דמועשיתם לו כאשר זמם משמע בהדיא ממון דכמו שהיה רוצה לחייבו כן יתחייב לו ממון. ותירצו דמצינו למימר דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות אבל בממון מלקא לקי ממונא לא משלם. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא שפיר דאף על גב דמשתמע דועשיתם לו כאשר זמם משמע לא סגי לן בהכי ובעי לרבויינהו בפירוש מפני הסמיכות וכמו שהארכנו בזה לעיל. והקשו עוד בתוס׳ ז״ל דמדקאמר תלמודא מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי משמע דמיתורא דלא אצטריך לגופיה הוא דמפיק ליה והא אפילו לא מייתר יד ביד משמע שפיר ממון דליכא לפרושי יד ביד ממש כדנפקא לן בהחובל מעין תחת עין ותנא דבי חזקיהו עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ומדוכתי טובא מפקינן לה התם והכי מצינן לאפוקי מיד ביד בלא יתורא והוה יכלינן לפרושי דה״ק מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואם העידו על אחד שחתך יד חברו והוזמו הא ודאי דלא בעו למיהב אלא ממון דהא אותו שהיו מעידים עליו לא היה פורע אלא ממון דהא דכתיב גבי חובל יד תחת יד היינו ממון מעתה כיון דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לא בעי למיהב אלא ממון כאשר זממו לעשות וכיון שכן למה לי יד ביד פי׳ אמאי אצטריך למכתב יד ביד כדי לקיומי כאשר זמם והא בנתינת ממון סגי ומקיים בהכי ועשיתם לו כאשר זמם והשתא ניחא קושית התוספות ז״ל וקל להבין. ומיהו הלשון דחוק ועוד הקשו בתוספות והא דקאמר גבי חובל בחברו כן ינתן בו למה לי וכו׳ אימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה ואין לומר מכאשר עשה כן יעשה לו נפקא היכא דלא אתרו ביה ומיתורא דכן ינתן בו נפקא לן היכא דאתרו ביה דהא בפרק החובל נפקא לן נזק מכן ינתן בו ולא מכאשר עשה כדתנא דבי רבי ישמעאל התם בריש החובל עיין שם ורש״י ז״ל כתב כן ינתן בו. כאשר יתן מום באדם וגו׳. ומשמע שרצה לתרץ קושיא זו דאי בדלא אתרו ביה מכאשר יתן מום באדם נפקא למה לי תו למימר כן ינתן בו ש״מ דאפילו בדאתרו ביה. ומיהו התם בפרק החובל פריך לה ומשני איידי דבעי למכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן מום באדם ושמא תלמודא לא בעי לתרוצי איידי ומשני לה כדכתיבנא והכין דייק לשון רש״י ז״ל וכדכתיבנא:
עוד כתב רש״י ז״ל יד ביד. דסמיך ליה לא תחוס עינך נפש בנפש וגו׳. ושמא רצה לתרץ בזה הקושיא הראשונה דאף על גב דנפקא לן בהחובל דעין תחת עין דהיינו ממון דילמא הכא גבי עדים זוממין דכתיב לא תחוס עינך וגו׳ אלמא משמע דלא בממון איירי דלא שייך לשון תחוס כולי האי אממונא כמו אחבלות דגופא להכי אצטריך הכא גבי עדים זוממים ייתורא מאי דלא צריך הכי גבי חובל כנ״ל:
והתוספות ז״ל פירשו דהך סוגיא אתיא כמאן דמסיק התם בפרק החובל עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס״ד עין תחת עין ממש א״כ יד ביד דעדים זוממים למה לי מכאשר זמם נפקא אלא אייתר יד ביד למדרש בכל דוכתא דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון ואל תטעה לומר דאי לאו יתורא דיד ביד הוא הוה אמרינן דעין תחת עין היינו עין ממש ומיהו הכא גבי עדים זוממין לעולם הוה אמרינן דלא משלם אלא ממון ואפילו אי לא אייתר יד ביד ומעתה תיקשי לך למה ליה לרבי אלעאי לאתויי דגבי חובל ממונא משלם והא עלה דעדים זוממין קאי ובמאי דהוה מייתי אעדים זוממין בלחוד הוה סגי הא ודאי ליתא וטעות גמור הוא דאי לא אייתר יד ביד הוה אמינא דגבי עדים זוממים נמי יד ביד ממש ולהכי סיימו התוספות ז״ל אבל אי לא אייתר הוה אמינא יד ביד ממש. חובל בחבירו נמי מכדי כתיב כאשר עשה דמשמע ממון כדאוכחן מייתורא דיד ביד כדפי׳ וא״כ כן ינתן למה לי וע״כ לא אצטריך אלא היכא דאתרו ביה דהיכא דלא אתרו ביה מיד ביד נפקא ואם תאמר כיון דקאי איד ביד דעדים זוממין אפילו כאשר עשה כן יעשה לו אייתר ומאי קאמר מכדי כתיב כאשר עשה וגו׳ כן ינתן בו למה לי דמשמע דלא מיית׳ אלא כן ינתן בו ותירצו בתוספות דכאשר עשה איצטריך לשום צורך כדאמרינן כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו׳ אבל כן ינתן בו למה חזר ושנה שני פעמים ואם תשאל דילמא אותו שום צורך דנאמרה ונשנית הפרשה ממ״ח מחמת כן היינו במאי דכתיב כן ינתן בו ומנלן למדרש דבר הניתן מיד ליד להיכא דאתרו ביה. תשובתך כיון דדרשינן יד ביד דבר הניתן מיד ליד הכי נמי דדרשינן ודאי כן ינתן בו וה״ה דהוה מצי למימר מכדי כתיב יד ביד כן ינתן בו למה לי אלא דנקט כאשר עשה וגו׳ לומר דאי נקטיה משום כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו׳ במאי דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו הוה סגי למה חזר ושנה שני פעמים וכתב כן ינתן בו אלא לומר דבר שיש בו נתינה כנ״ל:
וז״ל הרא״ש ז״ל יד ביד למה לי תימא בלא יד ביד נמי תיפוק ליה מועשיתם לו כאשר זמם דמשמע כמו שרצו לחייבו ממון יתחייבו גם הם דהא בהחובל נפקא לן מקרא דחובל בחבירו משלם ממון ולא אמרינן עין תחת עין ממש וכ״ת אף על גב דבאו לחייבו ממון כיון שגם עברו על לאו דלא תענה מלקא לקי וממונא לא משלמי ולא מקיימינן בהו כאשר זמם אלא במיתה ומלקות ומיהו לישנא קשיא דקאמר יד ביד למה לי משמע אי לאו יתורא דכאשר זמם הוה מפרישנא יד ביד ממש והא לא אפשר דהא ע״כ מפרישנא יד ביד דומיא דיד תחת יד דכתיב בהחובל דאיירי ע״כ בממון כדמפרש התם וע״ק הא דקאמר לקמן חובל בחבירו כן ינתן למה לי וכו׳. ואימא ה״מ היכא דלא אתרו ביה דהא מהאי קרא נפקא לן בפרק החובל דמשלם ממון אבל היכא דאתרו ביה דמלקא לקי ונראה דהך סוגיא אתיא כמאן דמפיק בפרק החובל דחובל בחבירו משלם ממון ולא יעשו בו חבורה מהך קרא דיד ביד אבל עין תחת עין ויד ביד הוה משמע ליה ממש וכן נמי יד ביד אי לאו דמייתורא דאשר זמם דרשינן ביה דבר הניתן מיד ליד חובל בחבירו נמי מדכתיבנא כאשר עשה כן יעשה לו דמשמע ממון כדמוכח מיתורא מיד ליד כדפרישי׳ וא״כ ינתן בו למה לי וליכא למימר דוקא היכא דלא אתרו ביה דמיד ליד נפקא וע״כ לא איצטריך אלא היכא דלא אתרו ביה. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל יד ביד למה לי לדבר הניתן מיד ליד איכא למידק למה לי האי קרא תיפוק ליה מועשיתם לו כאשר זמם וכשהעידו על זה שחבל בחבירו הרי לא חייבוהו אלא ממון דעין תחת עין ממון ויש לומר דאי לאו ההוא קרא הוה אמינא חובל בחבירו שקטע לו ידו יקטע ידו ועדים זוממין נמי שהעידו על אדם אחד שחבל בחבירו שקטע ידו תקטע ידם אבל כיון דכתב רחמנא בעדים זוממין יד ביד דהיינו ממון ש״מ דעין תחת עין דחובל בחבירו ממון הוא כן תירצו קצת בתוספות ואינו נכון. אבל הנכון דאי לאו דכתב רחמנא יד ביד הוה אמינא דכי כתב רחמנא ועשית׳ לו כאשר זמם היינו היכא דליכא מלקות וממון אלא או מיתה ומלקות לחוד או ממון לחוד אבל היכא דאיכא מלקות וממון מלקא לקי ממונא לא משלם דמלקות חמור קמ״ל יד ביד ואם אינו ענין היכא דליכא אלא ממון תנהו ענין להיכא דאיכא מלקות וממון וא״ת א״כ עדים זוממים שחייבין מיתה וממון ישלמו ולא ילקו דהא כתיב יד ביד ויש לומר דהא ליתא דכיון דכתיב כדי רשעתו רשע׳ אחת אתה מחייבו סברא דידונו בחמורה דהיינו מיתה משום ועשיתם לו כאשר זמם וליכא לאוקומי קרא דאמר יד ביד אלא בקל דהיינו מלקות. ע״כ:
עוד כתב הריטב״א ז״ל וז״ל כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד וכו׳ ועל כרחין לא איצטריך קרא אלא להיכא דאיכא ממון ומלקות שישלם ולא ילקה ואיכא דקשיא ליה למה לי קרא בחובל בחבירו תיפוק לו מעדים זוממין שאם יעידו שחבל בחבירו והוזמו שמשלמין ממון ואינם לוקין וא״כ חובל בחבירו נמי משלם ואינו לוקה שאל״כ בעינן כאשר זמם וליכא ויש לומר דאי מהתם הוה אמינא דעדים זוממין שמשלמין ואינם לוקין היינו היכא שמעידין שלא התרו בחובל דהשתא ליכא בחובל מלקות אפ״ה איצטריך יד ביד דעדים זוממין שלא ילקו משום לאו דידהו דהיינו לא תענה או ולא יוסיפו לעשות אבל חובל בחברו דאתרו ביה לוקה ואינו משלם ואם העידו על אחד שחבל בחברו בהתראה לוקין ואינם משלמין קמ״ל ינתן בו דחובל בחברו משלם ואינו לוקה וה״ה לעדים זוממין שהעידו שחבל בהתראה כנ״ל ע״כ:
ובשיטה ישנה כתוב יד ביד למה לי א״ת דילמא לאשמועינן דיני ממונות דהוה מוקימנא כאשר זמם לדיני נפשות לבד. ליתא דפרשתא בדיני ממונות איירי דבר הניתן וכו׳ ואם תאמר מועשיתם לו כאשר זמם נפקא דאילו מלקות לאו כאשר זמם הוא יש לומר הוה אמינא הני מילי בדלא אתרו ביה דליכא מלקות ואייתר יד ביד להיכא דאתרו ביה. מ״מ יצ״ו ע״כ. ולא ידעתי מהו דבעדים זוממים ליכא התראה כלל היכא שייך לחלק בהו בין אתרו ביה ללא אתרו ביה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושאלו שם: ונימא [ונאמר] להיפך: כל הלוקה אינו משלם! אמר ר׳ אילעא: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין דווקא. ושואלים: היכן ריבתה תורה? ומסבירים: מכדי כתיב [הרי נאמר] בפרשת עדים זוממים: ״ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו״ (דברים יט, יט), ואם כן, מה שנאמר הלאה (דברים יט, כא) בפירוט העונש ״יד ביד״ למה לי? — הרי זה בא לרמוז: דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו [ומהו זה] — ממון. ומכאן אנו למדים שהחיוב הראשון שחל על עדים זוממים הוא חיוב ממון, ולא חיוב המלקות.
And with regard to that mishna, the Gemara asks: Let us say, on the contrary, that anyone who is flogged does not pay. Rabbi Ile’a said: The Torah explicitly amplified the case of conspiring witnesses for payment, not lashes. The Gemara asks: Where did the Torah amplify the case of conspiring witnesses? The Gemara explains: Now, since it states with regard to conspiring witnesses: “And you shall do unto him as he conspired to do unto his brother” (Deuteronomy 19:19); why do I require the Torah to state in his punishment: “A hand for a hand” (Deuteronomy 19:21)? This indicates that the punishment that takes precedence is one in which there is an item that is given from hand to hand, and what is that item? It is money.
רש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ נָמֵי מִכְּדֵי כְּתִיב {ויקרא כ״ד:י״ט} כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לוֹ כֵּן יִנָּתֵן בּוֹ לְמָה לִי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְתִינָה וּמַאי נִיהוּ מָמוֹן.

The same can be said with regard to one who injures another. Now, since it states: “And a man who places a blemish upon his counterpart, as he has done so shall be done to him” (Leviticus 24:19), why do I require the Torah to state: “As one who places a blemish upon a man, so shall be placed [yinnaten] upon him” (Leviticus 24:20)? This teaches that this is referring to an item that involves giving [netina], and what is that item? It is money.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כן ינתן – כאשר יתן מום באדם וגו׳.
חובל בחבירו מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו – דמשמע ממון כדאוכחן מייתורא דיד ביד כדפרישית וא״כ כן ינתן בו למה לי והא ליכא למימר דאתא להיכא דלא אתרו ביה דמיד ביד נפקא אלא ע״כ לא איצטריך אלא היכא דאתרו ביה ומיהו הא לא קשיא ליה אמאי איצטריך כאשר עשה וגו׳ דנשנה כאן לשום צורך כדאמרינן כל פרשה שנאמרה ונישנית כו׳ אבל כן ינתן בו למה חזר ושנה שתי פעמים אלא לומר לך דבר הניתן מיד ליד להיכא דאתרו ביה והוא הדין דהוה מצי למימר מכדי כתיב יד ביד כן ינתן בו למה לי.
בד״ה חובל כו׳ כאשר עשה וגו׳ דמשמע ממון כדאוכחן מיתורא דיד ביד כו׳ עכ״ל האי קרא דכאשר עשה כן וגו׳ גבי חובל כתיב ויתורא דיד ביד גבי עדים זוממין כתיב אלא כיון דבעדים זוממין יד ביד ממון הוא ע״כ בחובל נמי הא דכאשר עשה כן יעשה לו היינו נמי ממון דאל״כ לא מתקיים בעדים זוממין כאשר זמם כו׳ והיינו בלא התרו בו דבעדים זוממין ליכא התראה וכן ינתן בו ל״ל יתורא הוא אפילו היכא דאתרו ביה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם כן אפשר לומר כי חובל בחבירו נמי [גם כן], מכדי כתיב [הלא נאמר]: ״ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו״ (ויקרא כד, יט), אם כן, ״כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו״ (ויקרא כד, כ) למה לי? — הרי זה בא ללמדנו: דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו [ומהו זה] — ממון.
The same can be said with regard to one who injures another. Now, since it states: “And a man who places a blemish upon his counterpart, as he has done so shall be done to him” (Leviticus 24:19), why do I require the Torah to state: “As one who places a blemish upon a man, so shall be placed [yinnaten] upon him” (Leviticus 24:20)? This teaches that this is referring to an item that involves giving [netina], and what is that item? It is money.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְרַבִּי יוֹחָנָן מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּעוּלָּא אִם כֵּן בִּטַּלְתָּ {ויקרא י״ח:ט׳} עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ לֹא תְגַלֶּה

The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what is the reason that he did not say the same halakha as Ulla, that where there is liability to both pay money and receive lashes, one pays money but is not flogged? The Gemara answers: If so, if that were the case, you have rendered moot the prohibition “The nakedness of your sister…you shall not uncover” (Leviticus 18:9) in that contrary to the standard prohibitions, no lashes would be administered for its violation.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא לא אמר כעולא – דגמר גזירה שוה לעונשו ממון ולא מלקות לכל חייבי ממון ומלקות.
אם כן – דפטרת בא על אחותו ממלקות בטלת לאו שבה שעונש לאו במלקות.
ורבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא – והא ליכא למימר דלא שמיע ליה גזירה שוה דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות גבי בכור ובכמה מקומות.
אם כן בטלת ערות אחותך לא תגלה – וא״ת כל לאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה ביטלנו הלאו כיון שאין לוקין עליו הא לאו מילתא היא דההיא לאו בר מלקות הוא אבל הכא דשייך ביה מלקות לית לן למידרש גזירה שוה לאפוקי מלקות מיניה כיון דאיכא לאוקומי גז״ש אמילתא אחריתי.
הא דאקשי׳ ור׳ יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא דבשלמא עולא לא אמר כוותיה דגמיר וגזרה שוה. תמיה לי מילתא כיון דר׳ יוחנן גזרה שוה לא גמיר, לימא לך טעמא אחריתי. ועוד דהא איכא טעמא משום דדריש סמוכין דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף. ואפשר דסמוכין כיון דלא מפנה ולא ממוכח כדאמרינן בריש מסכת יבמות, לא דריש ליה ר׳ יוחנן. הלכך טפי עדיף למגמר גזרה שוה ולמילף מחובל בחברו. ולא נימא שאני התם דגלי בה רחמנא ובעיא דתלמודא היא ולגלויי טעמיה הוא דבעא. ולא קושיא הוא.
הא דאקשינן רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא. לאו קושיא היא, דאם כן לימא ליה ר׳ יוחנן גזירה שוה לא גמיר ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו (נדה יט:) אלא לברר האי תחת אשר ענה, כיון דלא דרשי גזירה שוה למאי אתא, ואוקמיה לכדאביי.
ור׳ יוחנן מאי טעמא לא אמר כעולא. דעולא לא קשיא ליה מאי טעמא לא אמר כר״י, דטעמיה דעולא שפיר אתי דהא גמר ג״ש, אבל דר׳ יוחנן קשיא ליה מ״ט לא אמר כעולא כיון דאיכא ג״ש, ואע״ג דאיכא סמוכין לר׳ יוחנן, סמוכין כל
היכא דלא מפונה ולא מוכח ג״ש עדיפא כדמוכח ביבמות (ד, א).
ור׳ יוחנן מ״ט לא אמר כעולא – פי׳ דהא אמרי׳ בפ״ק דיבמות דג״ש עדיפא מדרשא דסמוכי׳ כל היכי דלא הוי מופנה ומוכח הכא דלא מופנה הוא וליכ׳ למימר דר׳ יוחנן לא גמר לה לג״ש דעולא דהא ליכא מ״ד דלא יליף לה דבכמה דוכתין ילפינן לה לעיל.
כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד מאי נינהו ממון – פי׳ דע״כ לא אצטריך קרא אלא להיכא דאיכ׳ ממון ומלקות שמשלם ולא ילקה ואיכ׳ דקשיא ליה למה לי קרא דחובל בחבירו תיפוק ליה מעדים זוממין שאם יעידו שחבל בחבירו שהוזמו שישלמו ממון אינו לוקין וא״כ חובל בחבירו נמי משלם ואינו לוקה שאל״כ בעינן כאשר זמם וליכא וי״ל דאי מהתם ה״א בעדים זוממין שמשלמין ואינם לוקים היינו היכא שמעידים שלא התרו בחובל דהשתא ליכא בחובל מלקות ואפ״ה אצטריך יד ביד לעדים זוממין שלא ילקו משום לאו דידהו דהיינו לא תענה ברעך או לא יוסיפו לעשות אבל בחובל בחבירו דהתרה בו דלוקה ואינו משלם ואם העידו על אחד שחבל בחבירו בהתראה קמ״ל ינתן בו דחובל בחבירו משלם ואינו לוקה וה״ה לעדים זוממין שהעידו שחבל בחבירו בהתראה כנ״ל בבן גרושה וכו׳.
ורבי יוחנן מ״ט וכו׳. אבל לא בעי עולא מ״ט לא אמר כרבי יוחנן משום דעולא ג״ש גמר מרבו. שיטה ישנה. והתוספות ז״ל כתבו דשפיר בעי תלמודא מ״ט לא אמר כעולא דליכא למימר דלא שמיע ליה ג״ש משום דבכמה מקומות מייתי תלמודא ג״ש דתחת תחת לגבי מיטב ולגבי תחת בבכור ומעשר:
וז״ל הרמב״ן ז״ל הא דאקשינן ורבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא דבשלמא עולא לא אמר כותיה דגמר ג״ש תמיה מילתא כיון דרבי יוחנן ג״ש לא גמיר למה לן טעמא אחריתי ועוד איכא טעמא משום דדריש סמוכין דסמיך ליה ארבעים יכנו ולא יוסיף ואפשר דסמוכין כיון דלא מופנה ולא מוכח כדאמר בריש מסכת יבמות לא דריש ליה רבי יוחנן הילכך טפי עדיף למגמר ג״ש ולמילף מחובל בחברו ולא נימא שאני התם דגלי בה רחמנא ובעיא דתלמודא היא ולגלויי טעמיה הוא דבעי ולאו קשיא היא. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל רבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא פי׳ דהא אמרינן בפרק קמא דיבמות דג״ש עדיפא מדרשא דסמוכין כל היכא דלא הוי מופנה ומוכח והא לאו מופנה היא וליכא למימר דרבי יוחנן לא גמיר לה לג״ש דעולא דהא ליכא מאן דלא יליף לה דהא בכמה מקומות ילפינן לה. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל הא דאקשינן רבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא לאו קושיא היא דאם כן לימא ליה רבי יוחנן לא גמיר ג״ש ואין אדם דן ג״ש מעצמו אלא לברר האי תחת אשר עינה כיון דלא דרשינן ג״ש מאי אתא ואוקמיה לכדאביי ע״כ. ודוחק. ונראה דהכי פריך ורבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא דעדיפא טפי ג״ש דעולא מסמוכין דרבי יוחנן דמג״ש דעולא גמרינן לכל דוכתא ואילו סמוכין דרבי יוחנן ע״כ עדים זוממים וחובל בחבירו נפקי מכללא דסמוכין וכיון דהני נפקי מכלל׳ א״כ נימא דלא דרשינן סמוכין כלל והיינו דקאמר ורבי יוחנן מ״ט וכו׳ בוא״ו ולבתר מאי דשקלינן וטרינן בעדים זוממים וחובל בחבירו וזהו לשיטת רש״י ז״ל דכתיבנא לעיל דלמסקנא נמי עולא בכל דוכתא גמיר והיינו דכתב רש״י ז״ל הכא מ״ט לא קאמר כעולא. דגמר ג״ש לענשו ממון ולא מלקות לכל חייבי ממון ומלקות ע״כ. ומיהו לשיטת התוספות ז״ל דפירשו דלמסקנא לא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא לא מצינן לפרושי הכי כנ״ל:
א״כ בטלת ערות וכו׳ הקשו בתוספות אם כן כל לאו שאין בו מעשה ולאו שניתק לעשה בטלת הלאו מאחר שאין לוקין עליו ותירץ דלא דמי דהתם לאו בר מלקות הוא כלל אבל הכא שייך ביה מלקות ולית לן למדרש לאפוקי מלקות מיניה כיון דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה ואין להקשות בטלת כל לאו שאין בו מעשה דהתם עיקר מלקות אין דינו בשום לאו שאין בו מעשה ע״כ. וקשה לפי מאי דקא מסיימי התוס׳ ז״ל דקשיא ליה א״כ בטלת כל וכו׳ משום דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי אם כן מאי פריך חובל בחבירו נמי וכו׳ דילמא שאני חובל דליכא לאוקמי קרא במידי אחריתי וע״כ ממונא משלמי ולא לקי וכיון שכן אדרבא איכא לאקשויי אפכא א״כ בטלת כן ינתן בו דמרבינן מיניה תשלומין אבל ההיא דאחותו דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי תיקשי לן למה ליה למדרש הכי ולבטולי ערות אחותך לא תגלה בנערה מיתה כיון דמצינן לקיימי הג״ש ולקיומי ערות אחותך וגו׳ בכל גוונא נראה לפרש כי מעיקרא כי קאמר אם כן בטלת וכו׳ לאו משום דקא דריש הג״ש בהכי הוא דקשיא ליה וקאמר א״כ דרשת הג״ש להכי בטלת ערות אחותך וגו׳ אלא כיון דפטרת בא על אחותו בטלת וכו׳ פירוש דלעולם בעינן לקיומי המלקות של הלאו ולא תליא מילתא אי מצינן למדרש הג״ש במילתא אחריתי אי לאו בקיום הלאו תליא מילתא. ומעתה פריך שפיר חובל בחבירו נמי וכו׳. ואיפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל א״כ. דפטרת בא על וכו׳. עד כאן:
ומיהו התוספות ז״ל אינם מפרשים כן דהא כתבו דהקושיא היינו כיון דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי וכדכתיבנא והלכך הכי קאמר א״כ דדרשת הג״ש להכי בטלת ערות כו׳. ומעתה הדרא קושיא לדוכתין ואפשר לפרש דכי פריך תלמודא דחובל בחברו וכו׳ לאו לר׳ יוחנן פריך דר׳ יוחנן ודאי שפיר קאמר כיון דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי לית לן לבטולי ערות אחותך בשום אשה כלל ומיהו תלמודא כדי לתרוצי א״כ בטלת וכו׳ לעולא קא פריך לגופיה ומשני ובהכי מתרצא קושיא לעולא אבל ר״י מתרצא שפיר אמאי לא קאמר כעולא הא דקאמר תלמודא ור״י האי תחת אשר עינה וכו׳ לא הדר לקושיא קמייתא דקא פריך מעיקרא ור׳ יוחנן מ״ט לא אמר כעולא אלא בעי לברורי מאי עבד ליתורי דקרא דכתיב תחת אשר עינה. ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל ופרכינן חובל בחבירו דע״כ בממון נדון וכו׳ פי׳ ופרכינן אנן לדידן לברורי הך דעולא כדרך שקלא וטריא ומיהו רבי יוחנן ניחא דלא אמר כעולא ולא תיקשי מהא דחובל דשאני חובל דע״כ בממון נדון וכדכתיבנא כנ״ל:
ומיהו התוספות ז״ל לא פירשו כן שכתבו לקמן וז״ל ועולא נפקא ליה מדרבא משמע דרבא סבר כעולא דר׳ יוחנן גופיה הוה דריש כעולא אי לאו משום דמבעי ליה לכדאביי ע״כ. משמע דכי מהדר תלמודא ורבי יוחנן האי תחת אשר עינה וכו׳ קא מהדר לתרוצי קושיין דמעיקרא דמאי טעמא לא אמר כעולא. ומצאתי בגמרות ישנות קלף דגרסינן לקמן אמר ר׳ יוחנן האי תחת אשר עינה מיבעי וכו׳ אלמא דקא מהדר לתרוצי קשיא דמעיקרא ובקצת נוסחי עתיקי כתוב ועולא אמר לך ולטעמיך חובל בחברו נמי א״כ בטלת וכו׳ עד באחותו בוגרת אלא רבי יוחנן ג״ש לא גמיר. ורבי יוחנן האי תחת אשר עינה מאי עביד ליה מבעי ליה וכו׳ ואין בספרינו כן ומה שכתבו המפרשים ז״ל לעיל והתוספות ז״ל אינו מסכים עם הנוסחא הזאת. ומכל מקום הדרינן לקושין לשיטת התוס׳ ונראה לפרש דהכי פריך חובל בחברו נמי א״כ בטלת כו׳ פי׳ לדידך דקא פרכת לי דכיון דמצינן לאוקמי ג״ש למילתא אחריתי לית לן לבטולי ערות אחותך גו׳ בשום אחות ואפילו נערה הלכך תיקשי לך נמי חובל דהא מר׳ יוחנן הוא דשמעינן ליה לעיל דאפי׳ בדאתרו ביה נמי ממונא משלם מלקא לא לקי דקאמר הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה כו׳ וכדאמרינן לעיל מעתה תיקשי לך אמאי קאמרת הכין עד דבטלינן מאי דכתיב לא יוסיף דהא שפיר הוה מצינן לאוקמי קראי במילתא אחריתי ודוקא בדלא אתרו ביה ועיקר פירכיה מחובל משום דר׳ יוחנן הוא דקאמר הכי וכדכתבינן והשתא ניחא דאקדי׳ בפירכיה ההיא דחובל ובתירוץ הקדים הא דעדים זוממים משום דהא דקאמר אפשר לקיומה בבן גרושה ובן חלוצה תנן לה בהדיא בפ״ק דמכות וזהו שכתב רש״י ז״ל לקמן אלא. ע״כ כיון דרבייה קרא לתשלומין איכא לאוקמי כו׳ במעידין אנו את פלוני כהן שהוא בן גרושה כו׳ והכי תנן במסכת מכות ע״כ. והקשה הרשב״א אמאי לא קאמר נמי אם כן בטלת ונתן לאבי הנערה באחותו ותירץ ז״ל דמשכחת לה בכל נערה דלא אתרו ביה אבל לעולא לא משכחת ערות אחותך לעולם בנערה בתולה:
וכן כתוב בשיטה ישנה וז״ל לר׳ יוחנן נמי בטלת ונתן לאבי הנערה באחותו י״ל לר׳ יוחנן בדלא אתרו ביה מיהא מצינו לקיומי בכל נערה. ע״כ:
ולי נראה לתרץ דלעולא קשיא דאי בא על אחותו נערה לא לקי הרי בטלת מאי דמפרש ביה בקרא בהדיא ערות אחותך גו׳ אבל אי לא משלם קנס לא בטלת ונתן לאבי הנערה דלא מפרש בקרא בהדיא באיזו נערה מיירי ודילמא לא מיירי באחותו כלל אלא בנערה דעלמא וזהו שכתב רש״י ז״ל א״כ. דפטרת בא על אחותו ממלקות בטלת לאו שבה כו׳ ע״כ. ודוק לאו שבה שכתב הרב ז״ל ומאי דכתב הרב ז״ל בסוף לשונו שעונש לאו כמלקות תירץ בזה קושי׳ התוס׳ דלאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה ודוק כנ״ל. עוד הקשה הרשב״א ז״ל דהא איצטריך ערות אחותך לא תגלה להזהיר דלא ענש אא״כ הזהיר. ותירץ דמ״מ כיון דהזהיר מלקא לקי:
וז״ל שיטה ישנה וי״ל דקסבר ר׳ יוחנן כמ״ד חייבי כריתות לא צריכי אזהרה א״כ אפי׳ למ״ד צריכי אזהרה דוקא בדאית בהו מלקות ע״כ. ובקונטריסין כתבו וז״ל ואין לומר דאיצטריך ערות אחותך לאזהרת כרת דלא ענש אא״כ הזהיר דהא קרא אחרינא כתיב בההיא פרשה גופה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה עוד נוכל לומר דהשתא ס״ד דר׳ יוחנן סבירא ליה כר׳ מרדכי דאמר באלו הן הלוקין חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה אין בהם התראה. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ יוחנן: מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כעולא הלומד מגזירה שווה שבכל מקום שיש חיוב ממון ומלקות — משלם ממון ואינו לוקה? ומשיבים: אם כן אתה אומר, בטלת את איסור לא תעשה שיש בו חיוב מלקות של ״ערות אחותך... לא תגלה״ (ויקרא יח, ט), שהרי לשיטה זו יוצא הוא בתשלום קנס, ונפטר מן המלקות.
The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what is the reason that he did not say the same halakha as Ulla, that where there is liability to both pay money and receive lashes, one pays money but is not flogged? The Gemara answers: If so, if that were the case, you have rendered moot the prohibition “The nakedness of your sister…you shall not uncover” (Leviticus 18:9) in that contrary to the standard prohibitions, no lashes would be administered for its violation.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות לב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות לב: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רש"י כתובות לב:, תוספות כתובות לב:, ר"י מלוניל כתובות לב: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות לב:, רמב"ן כתובות לב: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות לב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות לב: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות לב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות לב:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות לב:, שיטה מקובצת כתובות לב:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות לב:, פני יהושע כתובות לב:, הפלאה כתובות לב:, בירור הלכה כתובות לב:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות לב:, אסופת מאמרים כתובות לב:

Ketubot 32b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 32b, Rashi Ketubot 32b, Tosafot Ketubot 32b, Ri MiLunel Ketubot 32b, Piskei Rid Ketubot 32b, Ramban Ketubot 32b, Rashba Ketubot 32b, Raah Ketubot 32b, Meiri Ketubot 32b, Ritva Ketubot 32b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 32b, Shitah Mekubetzet Ketubot 32b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 32b, Penei Yehoshua Ketubot 32b, Haflaah Ketubot 32b, Beirur Halakhah Ketubot 32b, Steinsaltz Commentary Ketubot 32b, Collected Articles Ketubot 32b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144