אלא עולא תחת תחת גמר לשיטת רש״י ז״ל דכתיבנא לעיל דהא דבעי תלמודא מנא ליה לעולא הא היינו דוקא הכא ומשום דמסתבר לחלק בין אתרו ביה ללא אתרו ביה ומאחר ששמעינן דהכא בדוכתין לא שנא בין אתרו ביה ללא אתרו ביה ממילא ילפינן מהכא בעלמא דאין לחלק וכדכתי׳ לעיל הילכך אין חילוק בין מאי דאמרינן מעיקרא למאי דאסיק דבמסקנא נמי מאחר דידעינן דהכא מיירי אפילו בדאתרו ביה ה״ה אפילו בעלמא ואין להקשות ומנלן דהכא איירי אפילו בדאתרו ביה דהא מהיכא גמרת לה מחובל בחבירו וחובל בחבירו לא איירי אלא בלאוין ואיכא לאקשויי מה לחובל בחבירו שכן אינו בכרת תאמר בהני שהוא בכרת דיש לומר דכיון דגזרה שוה זו היא מופנית למדין ואין משיבין דהא קמן אין אנו משיבין עליה מה לחובל שכן חייב בה׳ דברים משום שהיא מופנית. כנ״ל פי׳ לפירושו והיינו דלקמן כתב הרב ז״ל מ״ט לא אמר כעולא. דגמר ג״ש כו׳ לכל חייבי ממון ומלקות. ולפי פי׳ ר״ת דלעיל הא כתיבנא דכיון שהוא מכריע דס״ל לעולא בעלמא ממונא משלם כו׳ מדלא אוקי קרא בכל הפחות שנוכל ולא אפילו בדאתרו ביה השתא דיש לנו ראיה בדוכתי׳ דאיירי קרא בדאתרו ביה מג״ש דחובל בחבירו איירי אפילו בדאתרו ביה ויש לנו ללמוד אפילו חייבי כריתות דג״ש מופנית היא וכדכתי׳ מעתה אין לנו הכרח לומר דעולא סבירא ליה הכין בעלמא. ולפי׳ ר״י ז״ל נמי דקא מכרע דסבירא ליה לעולא בעלמא ממונא משלם כו׳ מדרבי הכא חייבי כריתות דנשארו מבחוץ וכדכתי׳ הכא לפי המסקנא דיש לנו רבוי מיותר דהיינו הג״ש כדי לרבות חייבי כריתות מעתה אין לנו שום הכרח לומר דבעלמא סבירא ליה ממונא משלם כו׳ ומצינו למימר דלא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא:

וז״ל הריטב״א ז״ל אלא עולא תחת תחת גמר כתיב הכא תחת כו׳. ה״ג מה התם דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם כו׳ אף הכא דאיכא ממון ומלקות כו׳ ולא גרסינן אף כל היכא דאיכא כו׳ דבשלמא לעיל הוה אפשר לומר כן דילפינן בחובל בחבירו בבנין אב אבל השתא דבג״ש ילפינן לה דלמא שאני הכא דגלי ביה קרא דכתיב תחת תחת כן פי׳ בתוס׳ ע״כ. וליכא למימר דילפינן לעולא בכל דוכתא מתחת נתינה ישלם כסף דמהאי ג״ש ילפינן מיטב בכלהו כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא דדוקא לענין מיטב נתקבלה שהוא גוף התשלומין וכיוצא כתבו התוס׳ בפרק קמא דבבא קמא בדיבור המתחיל שור רעהו ואם תאמר כיון דלענין מיטב נתקבלה א״כ תחת דכתיב גבי חובל איצטריך לענין מיטב ולא הויא מופנה אלא מצד אחד ולמדין ומשיבין והדרא קושיין לדוכתין מה לחובל שכן חייב בה׳ דברים וכדפרכינן לעיל ויש לומר כיון דאין ההפנאה צריכא לשום דרשא הוה יתור למדרש ג״ש ואין משיבין עליה אף על גב דאינה מופנה אלא מצד אחד וכן כתבו בתוספות חצוניות במסכת בכורות פ׳ כל פסולי המוקדשין וז״ל לא אקשינן הניחא למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין אלא למ״ד למדין ומשיבין כו׳ אלא היכא דאיכא לאוקמי ההפנאה לדרשה אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכא לשום דרשה הוי יתור למדרש ג״ש אף על גב דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד ע״כ. הילכך הכא נמי דכותא דהא לעולא אינה צריכה לשום דרשא דבושת ופגם נמי מהכא דה״ל למכתב ונתן האיש השוכב עמה אשר עינה גו׳ ומאשר עינה הוה ילפינן בושת ופגם כדאביי ומלת תחת מופנה הכא והתם לג״ש אבל השתא דלא אתינן עלה אלא מיתורא דקרא דאינה מופנה אלא מצד אחד הילכך בעינן כוליה קרא דמייתר כדי דלא נימא דאצטריך לשום דבר הילכך צריך לומר לקמן לעולא דנפקא ליה בושת ופגם מדרבא. כנ״ל פירוש לפירוש התוספות ומיהו אי לא ילפינן מיטב בחובל אלא מנתינה או כסף או ישלם מעתה לא תקשי ולא מידי דאיכא למימר דהויא ליה מופנה משני צדדין. ומשמע לי דקשיא להו לתו׳ ז״ל השתא דאמרינן דלפי המסקנא לא קאמר עולא דממונא משלם אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא מאחר דכתיב תחת לג״ש למה לי הריבויין דמהג״ש שמעינן אפי׳ כריתות דכיון דמופנה הוא למדין הכל דליכא למפרך מה לחובל שכן חייבי לאוין דהא כיון דמופנה הוא למדין ואין משיבין וי״ל דע״כ איצטריכו הרבויין לרבות אפילו אינה ראויה לקיימה ושאין בה הויה מהג״ש הוה אמרינן אה״נ דממונא משלם כו׳ אפילו בחייבי כריתות ומיהו דוקא כשיש בה הויה וראויה לקיימה כגון נדה אבל שאר חייבי כריתות דלית בהו הויה וחייבי לאוין דאינה ראויה לקיימה מנין דיש להן קנס כלל והא כתיב ולו תהיה לאשה להכי איצטריכו הריבויין. ואם תאמר ומאחר דנכתבו הריבויין למה לי הג״ש כלל וכיון דאתרבו החייבי כריתות לתשלומין אף על גב דלית בהו הויה ממילא משמע דממונא משלם כו׳ ואין לך לומר דהג״ש אתיא לגלויי האיך נדרוש הריבויין דאיכא למידרשינהו חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אי בעלמא מלקא לקי וכמו שפירש ר״י ז״ל לעיל א״נ דאיכא למידרשינהו חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות דהא ודאי ליתא דלהכי לא איצטריך שום ייתורא ולא ג״ש מופנית כלל דאנן הכי קאמרינן לעיל אי בעלמא מלקא לקי הוה אמינא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל אי איכא בשום דוכתא דממונא משלם ולא לקי לא דרשינן הריבויין אלא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות דאי ממונא לחומרא הא ודאי איכא למימר דבלא ריבוי ילפינן דממונא משלם כו׳ דמאי חזית דילפת מהני דמלקא לקי נילף מהני דממונא משלם דלחומרא מקשינן הילכך לא אמרינן חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין ואפילו תימא דממונא לקולא במה הצד דחובל ועדים זוממים סגי כדי לגלויי היאך נדרוש הריבויין ולא פרכינן צד חמור הילכך קשיא למה לי הג״ש המופנית ובשלמא אי הוה אמרינן הכי נמי בעלמא דממונא משלם איכא למימר דאיצטריך ג״ש מופנית לומר דבכל דוכתא ממונא משלם וכדכתי׳ לשיטת רש״י אבל לשיטת התוספות קשיא ויש לומר דלהכי אייתר ליה האי תחת להפטר ממלקות דהא מהריבויין איכא למימר דאתא קרא לאחמורי עלייהו דאף על גב דלוקין משלמין נמי וכי כתיב כדי רשעתו אשארא להכי אייתר ליה האי תחת למפטרינהו ממלקות מג״ש דחובל בחבירו דאינו לוקה ואין לתרץ דהריבויין איצטרכו לחיובינהו קנס ומיהו אכתי הוה אמינא דדוקא קנסא הוא דמשלם אע״ג דהויא מהלוקין אבל בושת ופגם לא משלם דפטרינהו מלקות אף על גב דלא אתרו ביה וכדר״ל תדע דהא לעיל כתבו התוס׳ דאיכא למימר דגבי קנסא לוקה ומשלם אף על גב דבעלמא קי״ל אינו לוקה ומשלם להכי אצטריך הג״ש לחיובינהו בבושת ופגם והא ודאי ליתא דא״כ כיון דאתו תרי קראי לחיובינהו אלמא דבושת ופגם לא הויא בכלל החמשים כסף דכתיב בקרא ומעתה אמאי צריך לומר לקמן אעולא דנפקא ליה בושת ופגם מדרבא והא מג״ש גופא נפקא שפיר אלא ודאי דהיתו׳ אתא למפטר ממלקות דלא נימא ילקה וישלם וכדכתי׳ כנ״ל פי׳ לפירוש התוספות ז״ל:

אפילו תימא אחותו נערה וכו׳. וא״ת ומאי מרויח בהכי אי משום דמוקי האי דמכות בכל גוונא אפילו באחותו נערה הרי מוקי לההיא דהכא דוקא בדלא אתרו ביה ומאי עדיפותיה דקאמר אפילו תימא ועוד מה קאמר כאן שהתרו בו פשיטא דבהתרו בו מיירי ועוד דעולא לעיל הקדים באוקימתיה למשנתינו קודם ההיא דמכות דקאמר כאן באחותו נערה וכו׳ ואלו הכא ר׳ יוחנן הקדים ההיא דמכות וקאמר כאן שהתרו בו וכו׳ ויש לומר דהיינו עדיפותיה דרבי יוחנן דההיא דמכות דנקט אחותו במתני׳ דהכא וכדפרישנא לעיל אשמועינן דלקי ולא משלם ולא תימא הא רבינהו קרא ואי לעולא לא אשמועינן מידי ההיא דמכות במאי דנקט אחותו וכו׳ לא קאמר בקוצר אלו הן הלוקין הבא על אחת מחייבי כריתות וכדכתיבנא לעיל דכיון דמיירי בבוגרת פשיטא דלקי אבל לרבי יוחנן ניחא ולהכי קאמר אפילו תימא באחותו נערה ומשום שהתחיל כאן קאמר נמי בסמוך לו כאן שהתרו בו וכו׳ ולא חדש בזה אוקמתא וה״ל כאילו קאמר וכשהתרו בו ואין כוונתו אלא לומר דאשמועינן דאפילו באחותו נערה כשהתרו בו מלקא לקי ממונא לא משלם וכל זה למדנו מפרש״י שכתב וז״ל אפילו תימא. ההיא דמכות באחותו נערה וכשהתרו בו דאיכא ממון ומלקות ואשמועינן דלקי ולא משלם ומתני׳ דכתובות בשלא התרו בו דליכא מלקות. ע״כ:

כתוב בגיליון תוס׳ נראה דרבי יוחנן דאמר מלקא לקי וכו׳. סבר ממונא קולא הוה דאי חומרא הוא איתגורי איתגור ושוב מצאתי פי׳ זה במכתב יד מורי הרב דודי שהקשה כן ע״כ. ובמאי דכתיבנא לעיל דלא שייך לאקשויי איתגורי איתגור אלא היכא דאמרינן ממונא משלם מלקא לא לקי וממונא לקולא ניחא דרבי יוחנן מצי סבר שפיר ממונא חומרא עיין לעיל:

מנא ליה לרבי יוחנן הא תימא דלעיל בעינן מנא ליה לעולא הא אלמא דפשיטא ליה דאמרינן מלקא לקי ממונא לא משלם אי לאו דשמעינן מקרא דממונא משלם מלקא לא לקי בעינן מנא ליה לרבי יוחנן הך מילתא משמע דהוה פשיטא ליה מעיקרא דממונא משלם כו׳. ויש לומר דמעיקרא ודאי פשיטא ליה דמלקא לקי אבל השתא דנפקא ליה לעולא מג״ש דתחת תחת [דממונא משלם קא בעי מנא ליה לר׳ יוחנן הא הוה ליה למימר ג״ש דתחת תחת] דכ״ע גמירי לה בפרק קמא דבבא קמא גבי מיטב וגבי בכור ומעשר ומשני אמר קרא כדי רשעתו ואלים ליה למדרש סמוכין ותחת תחת מיבעי ליה לכדאביי כדלקמן. הרא״ש ז״ל:

וכן כתוב בגיליון תוספות וכן כתבו בשם תוס׳ שאנץ ודוחק דהשתא לא שקיל וטרי בהכי אלא לקמן דקא בעי ורבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא וכדבעי׳ למכתב קמן בס״ד ואין לתרץ דתלמודא מספקא ליה אי ממונא לקולא או לחומרא ולעיל בעי מנליה לעולא אי ממונא לקולא והכא בעי מנליה לרבי יוחנן אי ממונא לחומרא דהא ודאי ליתא דהא לעיל פריך מה לחובל בחבירו כו׳. ואי ממונא לקולא כו׳ מה לעדים זוממים כו׳ ואי ממונא לקולא וכו׳ אלמא דמעיקרא בעי מנליה בין אי ממונא לחומרא בין אי ממונא לקולא ונראה לתרץ דהכא בעי מנליה לרבי יוחנן דדוקא בדאתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם דילמא אפילו בדלא אתרו ביה וכדר״ל דלקמן דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן המלקות וזאת היתה סברת המקשן מעיקרא דרמי מתנייתא אהדדי וכמו שכתבו התוספות לעיל דלא שנא התרו ולא שנא לא התרו מלקא לקי כו׳ ומשני אמר קרא כדי רשעתו כו׳ וסמיך ליה ארבעים יכנו אלמא דוקא בדאיכא הכאה בפועל הוא דאמרינן מלקא לקי ולא בדליכא הכאה ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל וסמיך ליה יכנו. דהיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד ביה הכאה. ע״כ. פי׳ דוקא כד נעביד ביה הכאה בפועל כנ״ל. והיינו דאמרינן בגמ׳ אלמא קסבר רבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מלקא לקי כו׳ ולמה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר ואתרו ביה פשיטא דבאתרו ביה מיירי רבי יוחנן אלא כדכתיבנא. עוד נ״ל דתלמודא הוה ס״ל דדוקא הכא גבי אונס ומפתה הוא דאמרינן ממונא משלם מלקא לא לקי ומשום דגלי קרא נער הנערה אבל בעלמא אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם ועולא ס״ל דבכל דוכתא אמרינן ממונא משלם כו׳ והילכך בעי עליה מנליה דאפי׳ בעלמא אמרינן הכי וכדפרישנא לעיל והכא בעי לרבי יוחנן מנא ליה דאפי׳ הכא גבי אונס ומפתה מלקא לקי כו׳ והילכך בעי עליה מנא ליה דאפילו אמרינן הכי וכדפרי׳ לעיל. ומשני מדכתיב כדי רשעתו כו׳ וסמיך ליה ארבעים יכנו ופריך והרי חובל בחבירו כו׳ פירוש הוה משמע לן דמריבוייא בלחוד הוא דידעינן בחובל בחבירו דממונא משלם ומסברא דנפשין הוא דאמרינן דלא שנו בין התרו בו ללא התרו וכיון שכן קשיא ליה כי היכי דחובל בחבירו משום דאית לן איזה ריבוי דהיינו כאשר עשה כן יעשה לו כדלקמן אפקינן ליה מכללא דסמיכות דארבעים יכנו ואמרינן דבין התרו בו בין לא התרו בו ממונא משלם כו׳ הכי נמי הוה לן למימר הכא גבי אונס ומפתה כיון דאית לן שום רבוי לא נכנסנו בכלל הסמיכות ואמרינן בין התרו בו בין לא התרו גבי אונס ומפתה משלם כו׳ ומשני שאני התם דבפי׳ ריבתה תורה דבין אתרו בין לא אתרו ביה ממונא משלם כו׳ וכדבעינן למכתב קמן בס״ד כנ״ל. והשתא ניחא דמאי פריך והרי חובל בחבירו כו׳ והא איכא למפרך מה לחובל שכן חייב בה׳ דברים וכדפרכינן לעיל ועוד איכא למידק ומהיכא ידעינן דחובל בחבירו ממונא משלם כו׳ אי מדכתיב כן ינתן בו כדלקמן א״כ מאי פריך ומאי משני ואי לא מהיכא ידעינן לה ולמאי דכתיבנא ניחא הכל ועוד נאריך בזה בס״ד:

וסמיך ליה ארבעים יכנו אין להקשות דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב וכמו שכתבו התוספות לעיל ועדים זוממין ממונא משלמא מלקא לא לקי דהא כדי רשעתו בכל שתי רשעיות מיירי ועלה קאי ארבעים יכנו וזהו שכתב רש״י והיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד כו׳. ואין להקשות דדילמא ה״ק קרא דהיכא דאיכא רשעיות של מלקות דלא יכנו כי אם ארבעים ולא שמונים דהסמיכות קאי על יכנו ולא על ארבעים וזהו שכתב רש״י וסמיך ליה יכנו. דהיכא דאיכא כו׳ נעביד ביה הכאה כו׳ ע״כ. כן כתוב ברש״י כתיבת יד מדוייק כנ״ל:

והרי חובל בחבירו תימא מנליה עתה דחובל משלם ואינו לוקה וכ״ת דאריבויין דלקמן סמיך א״כ אמאי איצטריך להביא דר׳ אלעאי ועוד והלא לא קשה ולא מידי דבפי׳ ריבתה תורה ועוד מאי קאמר וכ״ת ה״מ היכא דלא אתרו ביה וכי איצטריך ריבוי להיכא דלא אתרו ביה פשיטא דממונא משלם ולא לקי דאין עונש הגוף בלא התראה ויש לומר דה״פ ולא והרי חובל כו׳. ולעולם אריבוייא דלקמן סמיך ופריך וכ״ת הא דאיצטריך ריבויא ה״מ היכא דלא אתרו ביה למלקות לחודיה אלא גם לממון אבל היכא דאתרו ביה למלקות לחודיה מלקא לקי ולא משלם והא אמר ר׳ אמי אמר רבי יוחנן הכהו כו׳ ואז הכל פשוט כי מעתה איצטריך לריבויא ע״כ בקונטריסין. ופלפול הבל הוא זה ואינו כדי ליכתב וקושייתו הראשונה הא תריצנא לה שפיר לעיל דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דחובל ממונא משלם אלא מאיזה ריבוי כדכתי׳ כאשר עשה כן יעשה לו ולא הוה ידעינן דבפירוש ריבתה תורה אפילו בהתרו וקשיא ליה וכדכתיבנא וקושייתו השנייה הוא טעות גמור דהא ר״ל סבירא ליה הכי דבין אתרו ביה בין לא אתרו ביה לא משלם ממונא. וכתוב בשיטה ישנה ולא והרי חובל בחברו כו׳ וא״ת ודילמא שאני חובל דחייב בה׳ דברים ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר מכללו בב״ד י״ל דכיון דגלי לן קרא בחד דוכתא דממון ומלקות לקי לא אמרינן אנן בשאר מקומות דממונא משלם מסברא דנפשין משום דאשכחן חומרא אחת ונהי דמספקא לן משום חומרא דאית ביה אי גמר מחבריה אבל לא יהא הדבר ברור ואיזה פסוק היה בידם דחובל בחבירו משלם ולהכי פרקינן בפי׳ ריבתה תורה כו׳ ע״כ והפוך בה במאי דכתבינן לעיל ותמצא הכל נכון וברור:

היכי דמי אי דלא אתרו ביה אמאי לוקה ואיכא למידק דמשמע דאילו הוה מיירי בדלא אתרו ביה תו לא הוה מצינן למידק טעמא דלית ביה שוה פרוטה וכו׳ והא לעולם דייקינן שפיר טעמא דלית בה שוה פרוטה וכו׳ ומעתה למה ליה לאורוכי כולי האי לידוק להדיא טעמא דלית בה שוה פרוטה ופשיטא ודאי כיון דלוקה דמיירי בדאתרו ביה דאין מלקות בלא התראה ושמא הוה אמינא דדוקא בעבירות שבין אדם למקום הוא דבעינן התראה אבל שבין אדם לחבירו לוקה אף על גב דלא אתרו בו ומעתה הוה מצינן למימר דה״ק אפילו על מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה וכ״ש על מכה שיש בה שוה פרוטה דכיון דמתלא תלי בחבירו שפיר מצינן לחלק בין הכאה שיש בה שוה פרוטה להכאה שאין בה שוה פרוטה אבל אי לא לקי אלא בדאתרו ביה אלמא משום דקא עבר על צויי הש״י דלא יוסיף הוא דלקי מעתה מה לי בין רב למעט הרי שעבר אמאי דכתיב לא יוסיף הילכך לא מצינן למימר דנקט שאין בה שוה פרוטה לרבותא וכל שכן שיש בה שוה פרוטה דמאחר דקעבר אלא יוסיף דהא אתרו ביה ליכא בינייהו חילוקא כלל אלא ע״כ להכי נקט שאין בה שוה פרוטה דדוקא בהכי לקי משום דליכא ממונא דלא אית ביה שוה פרוטה ממונא משלם ולא לקי כנ״ל:

בפירוש ריבתה תורה וכו׳. ואיכא למידק למה לה למתלייה תירוציה בדר׳ אילעא לישני בקוצר שאני חובל דבפירוש ריבתה תורה ובמאי שכתבו התוספות ז״ל לקמן ניחא דהא בהא תליא דמאי דקאמר דחובל בחברו נמי וכו׳ קאי אקרא דעדים זוממין דכתיב יד ביד וכו׳ וכדבעינן למיכתב קמן בס״ד. ועוד נראה לי דהכי קאמר כדאמר ר׳ אלעא בפירוש ריבתה תורה וכו׳ פירוש דבמאי דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם הוה סגי דהא משמע נמי ממון אלא הכתוב לא סגי ליה בהכי משום דלא מפרש בהדיא דהא איכא למימר דבמיתה ומלקות איירי והיינו טעמא משום דהוי רבותא טפי דממונא משלם ולא לקי והכתוב צווח ואומר כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו וכו׳ להכי לא סגי ליה קרא סתום ובעי קרא מפורש כדי לאפוקי מהסמיכות והיינו דקאמר כדאמר רבי אלעא בפירוש ריבתה תורה וכו׳ פירוש כי היכי דקאמר בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין דאלמא משמע דדוקא משום דרבינהו קרא בפירוש הא לאו הכי הוה אמינא מלקא לקי ממונא לא משלם הכי נמי אמרינן גבי חובל ולעולם דוקא בהני אבל בעלמא מלקא לקי וכו׳ והיינו משום מאי דכתיב כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו:

וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל הכא נמי בפירוש ריבתה תורה חובל וכו׳. ואם תאמר מכל מקום נגמר מחובל בחברו ועדים זוממין דהא לאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו דבכל חד מינייהו איכא חומרא וקולא דליתיה באידך ויש לומר דכיון דעיקר מלקות גלי קרא ארבעים יכנו לא יוסיף למדרש דלילקי ולא לשלם ההוא ודאי מבעי לן למעבד מיניה בנין אב ללמוד ממנו ואידך הוא חידוש שחידשה תורה בהם ע״כ. ובמאי דכתיבנא ניחא ואין כאן קושיא כלל דאדרבא להכי ריבתה תורה בפירוש ולא סגי ליה בקרא סתום משום מאי דכתיב ארבעים יכנו ומהכא נילף נמי דנדרוש הסמיכות ולא יצאו מכלל הסמיכות אלא הני דוקא דריבתה בהן תורה בפירוש אבל כלהו אינך איתנהו בכלל הסמיכות ואפילו אונס ומפתה אף על גב דאית בהו ריבויי כיון דלא רבי להו קרא בפי׳ בין התרו בו בין לא התרו בו וכדכתיבנא לעיל:

וז״ל הרשב״א ז״ל וא״ת נילף מינייהו וכ״ת הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין למ״ד בנדה מלמדין מאי איכא למימר לאו קושיא היא דהא גלי רחמנא ארבעים יכנו כדאמרן ע״כ. וקרובים דבריו למאי דכתיב׳ ומכל מקום מה שכתבתי נ״ל. ואין להקשות עלייהו דהני רבוותא דמאי קא קשיא להו והא איכא למפרך שכן צד חמור או צד קל כדפרכינן לעיל דהא תלמודא לא תירץ הכין הכא ומטעמא דכתיבנא לעיל ועל מה שתירץ התלמוד כדאמר רבי אלעא וכו׳ והא איכא לאקשויי דנגמר מינייהו וכמו שהקשו ז״ל כנ״ל:

שלא השם המביאן לידי מכות וכו׳. הקשו בתוספות שמהכא משמע שלא אמר רבי מאיר לוקה ומשלם אלא כשהמלקות משם אחד והממון משם אחד ואילו בבבא מציעא אמרינן החוסם את פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ד׳ קבין לפרה וג׳ לחמור ופרכינן אין אדם לוקה ומשלם ואוקימנא בחד לישנא כרבי מאיר והתם שם אחד הוא דמשום לא תחסום חייב ממון ומלקות וליכא למימר דממון משום והשיב את הגזלה הוא דחייב דהא אי לאו אמר רחמנא לא תחסום אין כאן גזל ועוד דבכל דוכתא אמרינן להדיא דלר״מ אדם לוקה ומשלם וכי כתיב כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו לא מוקמינן ליה לר״מ אלא או במיתה וממון או במיתה ומלקות וכדאיתא לקמן בפירקין ויש מתרצין דהכי קאמר שלא השם המביאו לידי מכות צריך להביאן לידי תשלומין לומר שאילו היה אפשר לנו לומר דלממון בעינן אזהרה הוה אמינא דאזהרת עדים זוממין לממון הוא שלא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר והיה לנו לומר שאין לוקין עליו כדאמרינן בעלמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו אבל השתא אנו אומרים דממון אינו צריך התראה וכיון שכן לוקין עליו אפילו באין שניהם משם אחד וזה התירוץ דחוק ויש עליו כמה גמגומים דבדוכתא מוכח דלר״מ אזהרת עדים זוממין מלא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה ואזהרתן למלקות מלא תענה ברעך וא״כ אפילו היינו אומרים דממון בעי אזהרה דולא יוסיפו יש להם ללקות משום לא תענה ועוד פשיטא דלממון לא בעי הזהרה אחריתי אלא שיאמר הכתוב ועשיתם לו כאשר זמם כדין כל חיוב ממון שבתורה ולמה הוצרך רבי מאיר הטעם הזה במקום הזה אבל הנכון יותר דגבי עדים זוממים אילו היה השם המביאן לידי תשלומין מביאן לידי מכות היה לנו לומר שלא ילקי שכבר פירש הכתוב עונשם ועשיתם לו כאשר זמם כאשר זמם ותו לא אבל עכשיו שהמלקות בא להם משם אחד אפשר שיהו לוקין ומשלמין למ״ד אדם לוקה ומשלם. וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דלא מיבעיא בזו שהשם המביאן לידי תשלומין דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה כדאיתא התם אלא אפילו בעלמא כל המשלם אינו לוקה דאין אדם לוקה ומשלם וזה פירוש האמיתי. ועוד יש לפרש הכא רבי מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו דאפילו לדברי האומר אין אדם לוקה ומשלם שאני הכא שהם מב׳ שמות אמרו לו חכמים דלא שנא ולעולם כל המשלם אינו לוקה כנ״ל. הריטב״א ז״ל:

והתוספות כתבו וז״ל שלא השם המביאן פרש״י ז״ל משום דכתיבי בתרי קראי לוקה ומשלם מלקות מלא תענה ממון מועשיתם לו כאשר זמם ותימא מאי קא ממעט דליכא למימר דאי הוה כתיב בחד קרא לא לקי דאדרבא אם הוה כתוב בפירוש בחד קרא שישלם וילקה אמאי לא מיחייב בתרווייהו ונראה שכך הוא ר״ל דוקא כה״ג שהעידו עליו שחייב לחבירו ממון דעכשיו נתחייב בשני פסוקים תשלומין ומלקות הילכך אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחד אבל אם היו באים שניהם מפסוק אחד כגון שהעידו עליו שהוציא שם רע על אשתו ובאו לחייבו ממון ומלקות כדאיתא לקמן וכשהוזמו נתחייבו ממון ומלקות משם אחד מועשיתם לו כאשר זמם כה״ג אינו לוקה ומשלם ולא מחייבינן לו אלא בחד לקיים ועשיתם לו כאשר זמם ממון או מלקות ולא נהירא דלא מסתברא כלל שלא יהיו חייבין ממון או מלקות כיון שרצו לחייבו שניהם ונראה לפרש שלא השם המביאו וכו׳. כלומר שהתשלומין לא נכתבו אצל המלקות דאי נכתבו באותו פסוק של המלקות כגון לא תענה ואם תענה ועשיתם לו כאשר זמם הוה אמינא דהוי לאו הניתק לעשה ולא ילקה עליו אבל עכשיו שלא נכתב זה אצל זה לא הוי לאו הניתק לעשה. ואם תאמר והלא לאו דגזלה חשבינן ליה לאו הניתק לעשה בפ״ק דמכות ובפרק בתרא דחולין ואף על גב דעשה והשיב את הגזלה לא כתיב אצל לאו דלא תגזול. ויש לומר דהתם ודאי הוי לאו הניתק לעשה שהרי השיב את הגזלה והשיב ממונא ואין כאן אז לא תגזול אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר לאו דלא תענה שהרי על ידי שאנו עושים כאשר זמם לא נעקר עדותם אלא על ידי שהוזמו הילכך לא חשבינן ליה לאו הניתק לעשה כיון שלא נכתב בסמוך לו. עוד יש לומר שלא השם המביאו וכו׳ כלומר אינו צריך לא תענה אזהרה לועשיתם לו כאשר זמם לחייבו תשלומין דממון לא בעי התראה ועוד דאמרינן לקמן דכל עדים זוממין לא בעו התראה אבל אי הוה בעי לא תענה לאזהרה דועשיתם לו כאשר זמם לא היה לוקה עליו מידי דהוה אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד דכל לאו שבא לאזהרת דבר אחר חוץ ממלקות דידיה אין לוקין עליו ע״כ. וכן כתב הרא״ש ז״ל:

מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. הקשו בתוס׳ דלמה לי יד ביד דמועשיתם לו כאשר זמם משמע בהדיא ממון דכמו שהיה רוצה לחייבו כן יתחייב לו ממון. ותירצו דמצינו למימר דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות אבל בממון מלקא לקי ממונא לא משלם. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא שפיר דאף על גב דמשתמע דועשיתם לו כאשר זמם משמע לא סגי לן בהכי ובעי לרבויינהו בפירוש מפני הסמיכות וכמו שהארכנו בזה לעיל. והקשו עוד בתוס׳ ז״ל דמדקאמר תלמודא מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי משמע דמיתורא דלא אצטריך לגופיה הוא דמפיק ליה והא אפילו לא מייתר יד ביד משמע שפיר ממון דליכא לפרושי יד ביד ממש כדנפקא לן בהחובל מעין תחת עין ותנא דבי חזקיהו עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ומדוכתי טובא מפקינן לה התם והכי מצינן לאפוקי מיד ביד בלא יתורא והוה יכלינן לפרושי דה״ק מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואם העידו על אחד שחתך יד חברו והוזמו הא ודאי דלא בעו למיהב אלא ממון דהא אותו שהיו מעידים עליו לא היה פורע אלא ממון דהא דכתיב גבי חובל יד תחת יד היינו ממון מעתה כיון דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לא בעי למיהב אלא ממון כאשר זממו לעשות וכיון שכן למה לי יד ביד פי׳ אמאי אצטריך למכתב יד ביד כדי לקיומי כאשר זמם והא בנתינת ממון סגי ומקיים בהכי ועשיתם לו כאשר זמם והשתא ניחא קושית התוספות ז״ל וקל להבין. ומיהו הלשון דחוק ועוד הקשו בתוספות והא דקאמר גבי חובל בחברו כן ינתן בו למה לי וכו׳ אימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה ואין לומר מכאשר עשה כן יעשה לו נפקא היכא דלא אתרו ביה ומיתורא דכן ינתן בו נפקא לן היכא דאתרו ביה דהא בפרק החובל נפקא לן נזק מכן ינתן בו ולא מכאשר עשה כדתנא דבי רבי ישמעאל התם בריש החובל עיין שם ורש״י ז״ל כתב כן ינתן בו. כאשר יתן מום באדם וגו׳. ומשמע שרצה לתרץ קושיא זו דאי בדלא אתרו ביה מכאשר יתן מום באדם נפקא למה לי תו למימר כן ינתן בו ש״מ דאפילו בדאתרו ביה. ומיהו התם בפרק החובל פריך לה ומשני איידי דבעי למכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן מום באדם ושמא תלמודא לא בעי לתרוצי איידי ומשני לה כדכתיבנא והכין דייק לשון רש״י ז״ל וכדכתיבנא:

עוד כתב רש״י ז״ל יד ביד. דסמיך ליה לא תחוס עינך נפש בנפש וגו׳. ושמא רצה לתרץ בזה הקושיא הראשונה דאף על גב דנפקא לן בהחובל דעין תחת עין דהיינו ממון דילמא הכא גבי עדים זוממין דכתיב לא תחוס עינך וגו׳ אלמא משמע דלא בממון איירי דלא שייך לשון תחוס כולי האי אממונא כמו אחבלות דגופא להכי אצטריך הכא גבי עדים זוממים ייתורא מאי דלא צריך הכי גבי חובל כנ״ל:

והתוספות ז״ל פירשו דהך סוגיא אתיא כמאן דמסיק התם בפרק החובל עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס״ד עין תחת עין ממש א״כ יד ביד דעדים זוממים למה לי מכאשר זמם נפקא אלא אייתר יד ביד למדרש בכל דוכתא דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון ואל תטעה לומר דאי לאו יתורא דיד ביד הוא הוה אמרינן דעין תחת עין היינו עין ממש ומיהו הכא גבי עדים זוממין לעולם הוה אמרינן דלא משלם אלא ממון ואפילו אי לא אייתר יד ביד ומעתה תיקשי לך למה ליה לרבי אלעאי לאתויי דגבי חובל ממונא משלם והא עלה דעדים זוממין קאי ובמאי דהוה מייתי אעדים זוממין בלחוד הוה סגי הא ודאי ליתא וטעות גמור הוא דאי לא אייתר יד ביד הוה אמינא דגבי עדים זוממים נמי יד ביד ממש ולהכי סיימו התוספות ז״ל אבל אי לא אייתר הוה אמינא יד ביד ממש. חובל בחבירו נמי מכדי כתיב כאשר עשה דמשמע ממון כדאוכחן מייתורא דיד ביד כדפי׳ וא״כ כן ינתן למה לי וע״כ לא אצטריך אלא היכא דאתרו ביה דהיכא דלא אתרו ביה מיד ביד נפקא ואם תאמר כיון דקאי איד ביד דעדים זוממין אפילו כאשר עשה כן יעשה לו אייתר ומאי קאמר מכדי כתיב כאשר עשה וגו׳ כן ינתן בו למה לי דמשמע דלא מיית׳ אלא כן ינתן בו ותירצו בתוספות דכאשר עשה איצטריך לשום צורך כדאמרינן כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו׳ אבל כן ינתן בו למה חזר ושנה שני פעמים ואם תשאל דילמא אותו שום צורך דנאמרה ונשנית הפרשה ממ״ח מחמת כן היינו במאי דכתיב כן ינתן בו ומנלן למדרש דבר הניתן מיד ליד להיכא דאתרו ביה. תשובתך כיון דדרשינן יד ביד דבר הניתן מיד ליד הכי נמי דדרשינן ודאי כן ינתן בו וה״ה דהוה מצי למימר מכדי כתיב יד ביד כן ינתן בו למה לי אלא דנקט כאשר עשה וגו׳ לומר דאי נקטיה משום כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו׳ במאי דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו הוה סגי למה חזר ושנה שני פעמים וכתב כן ינתן בו אלא לומר דבר שיש בו נתינה כנ״ל:

וז״ל הרא״ש ז״ל יד ביד למה לי תימא בלא יד ביד נמי תיפוק ליה מועשיתם לו כאשר זמם דמשמע כמו שרצו לחייבו ממון יתחייבו גם הם דהא בהחובל נפקא לן מקרא דחובל בחבירו משלם ממון ולא אמרינן עין תחת עין ממש וכ״ת אף על גב דבאו לחייבו ממון כיון שגם עברו על לאו דלא תענה מלקא לקי וממונא לא משלמי ולא מקיימינן בהו כאשר זמם אלא במיתה ומלקות ומיהו לישנא קשיא דקאמר יד ביד למה לי משמע אי לאו יתורא דכאשר זמם הוה מפרישנא יד ביד ממש והא לא אפשר דהא ע״כ מפרישנא יד ביד דומיא דיד תחת יד דכתיב בהחובל דאיירי ע״כ בממון כדמפרש התם וע״ק הא דקאמר לקמן חובל בחבירו כן ינתן למה לי וכו׳. ואימא ה״מ היכא דלא אתרו ביה דהא מהאי קרא נפקא לן בפרק החובל דמשלם ממון אבל היכא דאתרו ביה דמלקא לקי ונראה דהך סוגיא אתיא כמאן דמפיק בפרק החובל דחובל בחבירו משלם ממון ולא יעשו בו חבורה מהך קרא דיד ביד אבל עין תחת עין ויד ביד הוה משמע ליה ממש וכן נמי יד ביד אי לאו דמייתורא דאשר זמם דרשינן ביה דבר הניתן מיד ליד חובל בחבירו נמי מדכתיבנא כאשר עשה כן יעשה לו דמשמע ממון כדמוכח מיתורא מיד ליד כדפרישי׳ וא״כ ינתן בו למה לי וליכא למימר דוקא היכא דלא אתרו ביה דמיד ליד נפקא וע״כ לא איצטריך אלא היכא דלא אתרו ביה. ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל יד ביד למה לי לדבר הניתן מיד ליד איכא למידק למה לי האי קרא תיפוק ליה מועשיתם לו כאשר זמם וכשהעידו על זה שחבל בחבירו הרי לא חייבוהו אלא ממון דעין תחת עין ממון ויש לומר דאי לאו ההוא קרא הוה אמינא חובל בחבירו שקטע לו ידו יקטע ידו ועדים זוממין נמי שהעידו על אדם אחד שחבל בחבירו שקטע ידו תקטע ידם אבל כיון דכתב רחמנא בעדים זוממין יד ביד דהיינו ממון ש״מ דעין תחת עין דחובל בחבירו ממון הוא כן תירצו קצת בתוספות ואינו נכון. אבל הנכון דאי לאו דכתב רחמנא יד ביד הוה אמינא דכי כתב רחמנא ועשית׳ לו כאשר זמם היינו היכא דליכא מלקות וממון אלא או מיתה ומלקות לחוד או ממון לחוד אבל היכא דאיכא מלקות וממון מלקא לקי ממונא לא משלם דמלקות חמור קמ״ל יד ביד ואם אינו ענין היכא דליכא אלא ממון תנהו ענין להיכא דאיכא מלקות וממון וא״ת א״כ עדים זוממים שחייבין מיתה וממון ישלמו ולא ילקו דהא כתיב יד ביד ויש לומר דהא ליתא דכיון דכתיב כדי רשעתו רשע׳ אחת אתה מחייבו סברא דידונו בחמורה דהיינו מיתה משום ועשיתם לו כאשר זמם וליכא לאוקומי קרא דאמר יד ביד אלא בקל דהיינו מלקות. ע״כ:

עוד כתב הריטב״א ז״ל וז״ל כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד וכו׳ ועל כרחין לא איצטריך קרא אלא להיכא דאיכא ממון ומלקות שישלם ולא ילקה ואיכא דקשיא ליה למה לי קרא בחובל בחבירו תיפוק לו מעדים זוממין שאם יעידו שחבל בחבירו והוזמו שמשלמין ממון ואינם לוקין וא״כ חובל בחבירו נמי משלם ואינו לוקה שאל״כ בעינן כאשר זמם וליכא ויש לומר דאי מהתם הוה אמינא דעדים זוממין שמשלמין ואינם לוקין היינו היכא שמעידין שלא התרו בחובל דהשתא ליכא בחובל מלקות אפ״ה איצטריך יד ביד דעדים זוממין שלא ילקו משום לאו דידהו דהיינו לא תענה או ולא יוסיפו לעשות אבל חובל בחברו דאתרו ביה לוקה ואינו משלם ואם העידו על אחד שחבל בחברו בהתראה לוקין ואינם משלמין קמ״ל ינתן בו דחובל בחברו משלם ואינו לוקה וה״ה לעדים זוממין שהעידו שחבל בהתראה כנ״ל ע״כ:

ובשיטה ישנה כתוב יד ביד למה לי א״ת דילמא לאשמועינן דיני ממונות דהוה מוקימנא כאשר זמם לדיני נפשות לבד. ליתא דפרשתא בדיני ממונות איירי דבר הניתן וכו׳ ואם תאמר מועשיתם לו כאשר זמם נפקא דאילו מלקות לאו כאשר זמם הוא יש לומר הוה אמינא הני מילי בדלא אתרו ביה דליכא מלקות ואייתר יד ביד להיכא דאתרו ביה. מ״מ יצ״ו ע״כ. ולא ידעתי מהו דבעדים זוממים ליכא התראה כלל היכא שייך לחלק בהו בין אתרו ביה ללא אתרו ביה:

ורבי יוחנן מ״ט וכו׳. אבל לא בעי עולא מ״ט לא אמר כרבי יוחנן משום דעולא ג״ש גמר מרבו. שיטה ישנה. והתוספות ז״ל כתבו דשפיר בעי תלמודא מ״ט לא אמר כעולא דליכא למימר דלא שמיע ליה ג״ש משום דבכמה מקומות מייתי תלמודא ג״ש דתחת תחת לגבי מיטב ולגבי תחת בבכור ומעשר:

וז״ל הרמב״ן ז״ל הא דאקשינן ורבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא דבשלמא עולא לא אמר כותיה דגמר ג״ש תמיה מילתא כיון דרבי יוחנן ג״ש לא גמיר למה לן טעמא אחריתי ועוד איכא טעמא משום דדריש סמוכין דסמיך ליה ארבעים יכנו ולא יוסיף ואפשר דסמוכין כיון דלא מופנה ולא מוכח כדאמר בריש מסכת יבמות לא דריש ליה רבי יוחנן הילכך טפי עדיף למגמר ג״ש ולמילף מחובל בחברו ולא נימא שאני התם דגלי בה רחמנא ובעיא דתלמודא היא ולגלויי טעמיה הוא דבעי ולאו קשיא היא. ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל רבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא פי׳ דהא אמרינן בפרק קמא דיבמות דג״ש עדיפא מדרשא דסמוכין כל היכא דלא הוי מופנה ומוכח והא לאו מופנה היא וליכא למימר דרבי יוחנן לא גמיר לה לג״ש דעולא דהא ליכא מאן דלא יליף לה דהא בכמה מקומות ילפינן לה. ע״כ:

וז״ל הרשב״א ז״ל הא דאקשינן רבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא לאו קושיא היא דאם כן לימא ליה רבי יוחנן לא גמיר ג״ש ואין אדם דן ג״ש מעצמו אלא לברר האי תחת אשר עינה כיון דלא דרשינן ג״ש מאי אתא ואוקמיה לכדאביי ע״כ. ודוחק. ונראה דהכי פריך ורבי יוחנן מ״ט לא אמר כעולא דעדיפא טפי ג״ש דעולא מסמוכין דרבי יוחנן דמג״ש דעולא גמרינן לכל דוכתא ואילו סמוכין דרבי יוחנן ע״כ עדים זוממים וחובל בחבירו נפקי מכללא דסמוכין וכיון דהני נפקי מכלל׳ א״כ נימא דלא דרשינן סמוכין כלל והיינו דקאמר ורבי יוחנן מ״ט וכו׳ בוא״ו ולבתר מאי דשקלינן וטרינן בעדים זוממים וחובל בחבירו וזהו לשיטת רש״י ז״ל דכתיבנא לעיל דלמסקנא נמי עולא בכל דוכתא גמיר והיינו דכתב רש״י ז״ל הכא מ״ט לא קאמר כעולא. דגמר ג״ש לענשו ממון ולא מלקות לכל חייבי ממון ומלקות ע״כ. ומיהו לשיטת התוספות ז״ל דפירשו דלמסקנא לא קאמר עולא דממונא משלם ולא לקי אלא בהנהו תלת דגלי בהו קרא לא מצינן לפרושי הכי כנ״ל:

א״כ בטלת ערות וכו׳ הקשו בתוספות אם כן כל לאו שאין בו מעשה ולאו שניתק לעשה בטלת הלאו מאחר שאין לוקין עליו ותירץ דלא דמי דהתם לאו בר מלקות הוא כלל אבל הכא שייך ביה מלקות ולית לן למדרש לאפוקי מלקות מיניה כיון דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי ע״כ:

וז״ל שיטה ישנה ואין להקשות בטלת כל לאו שאין בו מעשה דהתם עיקר מלקות אין דינו בשום לאו שאין בו מעשה ע״כ. וקשה לפי מאי דקא מסיימי התוס׳ ז״ל דקשיא ליה א״כ בטלת כל וכו׳ משום דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי אם כן מאי פריך חובל בחבירו נמי וכו׳ דילמא שאני חובל דליכא לאוקמי קרא במידי אחריתי וע״כ ממונא משלמי ולא לקי וכיון שכן אדרבא איכא לאקשויי אפכא א״כ בטלת כן ינתן בו דמרבינן מיניה תשלומין אבל ההיא דאחותו דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי תיקשי לן למה ליה למדרש הכי ולבטולי ערות אחותך לא תגלה בנערה מיתה כיון דמצינן לקיימי הג״ש ולקיומי ערות אחותך וגו׳ בכל גוונא נראה לפרש כי מעיקרא כי קאמר אם כן בטלת וכו׳ לאו משום דקא דריש הג״ש בהכי הוא דקשיא ליה וקאמר א״כ דרשת הג״ש להכי בטלת ערות אחותך וגו׳ אלא כיון דפטרת בא על אחותו בטלת וכו׳ פירוש דלעולם בעינן לקיומי המלקות של הלאו ולא תליא מילתא אי מצינן למדרש הג״ש במילתא אחריתי אי לאו בקיום הלאו תליא מילתא. ומעתה פריך שפיר חובל בחבירו נמי וכו׳. ואיפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל א״כ. דפטרת בא על וכו׳. עד כאן:

ומיהו התוספות ז״ל אינם מפרשים כן דהא כתבו דהקושיא היינו כיון דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי וכדכתיבנא והלכך הכי קאמר א״כ דדרשת הג״ש להכי בטלת ערות כו׳. ומעתה הדרא קושיא לדוכתין ואפשר לפרש דכי פריך תלמודא דחובל בחברו וכו׳ לאו לר׳ יוחנן פריך דר׳ יוחנן ודאי שפיר קאמר כיון דאיכא לאוקמי ג״ש במילתא אחריתי לית לן לבטולי ערות אחותך בשום אשה כלל ומיהו תלמודא כדי לתרוצי א״כ בטלת וכו׳ לעולא קא פריך לגופיה ומשני ובהכי מתרצא קושיא לעולא אבל ר״י מתרצא שפיר אמאי לא קאמר כעולא הא דקאמר תלמודא ור״י האי תחת אשר עינה וכו׳ לא הדר לקושיא קמייתא דקא פריך מעיקרא ור׳ יוחנן מ״ט לא אמר כעולא אלא בעי לברורי מאי עבד ליתורי דקרא דכתיב תחת אשר עינה. ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל ופרכינן חובל בחבירו דע״כ בממון נדון וכו׳ פי׳ ופרכינן אנן לדידן לברורי הך דעולא כדרך שקלא וטריא ומיהו רבי יוחנן ניחא דלא אמר כעולא ולא תיקשי מהא דחובל דשאני חובל דע״כ בממון נדון וכדכתיבנא כנ״ל:

ומיהו התוספות ז״ל לא פירשו כן שכתבו לקמן וז״ל ועולא נפקא ליה מדרבא משמע דרבא סבר כעולא דר׳ יוחנן גופיה הוה דריש כעולא אי לאו משום דמבעי ליה לכדאביי ע״כ. משמע דכי מהדר תלמודא ורבי יוחנן האי תחת אשר עינה וכו׳ קא מהדר לתרוצי קושיין דמעיקרא דמאי טעמא לא אמר כעולא. ומצאתי בגמרות ישנות קלף דגרסינן לקמן אמר ר׳ יוחנן האי תחת אשר עינה מיבעי וכו׳ אלמא דקא מהדר לתרוצי קשיא דמעיקרא ובקצת נוסחי עתיקי כתוב ועולא אמר לך ולטעמיך חובל בחברו נמי א״כ בטלת וכו׳ עד באחותו בוגרת אלא רבי יוחנן ג״ש לא גמיר. ורבי יוחנן האי תחת אשר עינה מאי עביד ליה מבעי ליה וכו׳ ואין בספרינו כן ומה שכתבו המפרשים ז״ל לעיל והתוספות ז״ל אינו מסכים עם הנוסחא הזאת. ומכל מקום הדרינן לקושין לשיטת התוס׳ ונראה לפרש דהכי פריך חובל בחברו נמי א״כ בטלת כו׳ פי׳ לדידך דקא פרכת לי דכיון דמצינן לאוקמי ג״ש למילתא אחריתי לית לן לבטולי ערות אחותך גו׳ בשום אחות ואפילו נערה הלכך תיקשי לך נמי חובל דהא מר׳ יוחנן הוא דשמעינן ליה לעיל דאפי׳ בדאתרו ביה נמי ממונא משלם מלקא לא לקי דקאמר הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה כו׳ וכדאמרינן לעיל מעתה תיקשי לך אמאי קאמרת הכין עד דבטלינן מאי דכתיב לא יוסיף דהא שפיר הוה מצינן לאוקמי קראי במילתא אחריתי ודוקא בדלא אתרו ביה ועיקר פירכיה מחובל משום דר׳ יוחנן הוא דקאמר הכי וכדכתבינן והשתא ניחא דאקדי׳ בפירכיה ההיא דחובל ובתירוץ הקדים הא דעדים זוממים משום דהא דקאמר אפשר לקיומה בבן גרושה ובן חלוצה תנן לה בהדיא בפ״ק דמכות וזהו שכתב רש״י ז״ל לקמן אלא. ע״כ כיון דרבייה קרא לתשלומין איכא לאוקמי כו׳ במעידין אנו את פלוני כהן שהוא בן גרושה כו׳ והכי תנן במסכת מכות ע״כ. והקשה הרשב״א אמאי לא קאמר נמי אם כן בטלת ונתן לאבי הנערה באחותו ותירץ ז״ל דמשכחת לה בכל נערה דלא אתרו ביה אבל לעולא לא משכחת ערות אחותך לעולם בנערה בתולה:

וכן כתוב בשיטה ישנה וז״ל לר׳ יוחנן נמי בטלת ונתן לאבי הנערה באחותו י״ל לר׳ יוחנן בדלא אתרו ביה מיהא מצינו לקיומי בכל נערה. ע״כ:

ולי נראה לתרץ דלעולא קשיא דאי בא על אחותו נערה לא לקי הרי בטלת מאי דמפרש ביה בקרא בהדיא ערות אחותך גו׳ אבל אי לא משלם קנס לא בטלת ונתן לאבי הנערה דלא מפרש בקרא בהדיא באיזו נערה מיירי ודילמא לא מיירי באחותו כלל אלא בנערה דעלמא וזהו שכתב רש״י ז״ל א״כ. דפטרת בא על אחותו ממלקות בטלת לאו שבה כו׳ ע״כ. ודוק לאו שבה שכתב הרב ז״ל ומאי דכתב הרב ז״ל בסוף לשונו שעונש לאו כמלקות תירץ בזה קושי׳ התוס׳ דלאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה ודוק כנ״ל. עוד הקשה הרשב״א ז״ל דהא איצטריך ערות אחותך לא תגלה להזהיר דלא ענש אא״כ הזהיר. ותירץ דמ״מ כיון דהזהיר מלקא לקי:

וז״ל שיטה ישנה וי״ל דקסבר ר׳ יוחנן כמ״ד חייבי כריתות לא צריכי אזהרה א״כ אפי׳ למ״ד צריכי אזהרה דוקא בדאית בהו מלקות ע״כ. ובקונטריסין כתבו וז״ל ואין לומר דאיצטריך ערות אחותך לאזהרת כרת דלא ענש אא״כ הזהיר דהא קרא אחרינא כתיב בההיא פרשה גופה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה עוד נוכל לומר דהשתא ס״ד דר׳ יוחנן סבירא ליה כר׳ מרדכי דאמר באלו הן הלוקין חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה אין בהם התראה. ע״כ: