×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְטִהֲרוּ לוֹ פְּתָחִים קְטַנִּים וְקָא דָיְיקַתְּ מִינַּהּ טַעְמָא דְּשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת הָא לָאו הָכִי טָהוֹר.
But they deemed pure all items that were under the small openings to the house, i.e., those whose width was less than four handbreadths. And you infer from this statement that the reason the large openings are impure in such a case is that the form of the corpse still exists; but otherwise, i.e., if the corpse was deformed, then even the large openings are pure.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וטיהרו לו פתחים קטנים, דכיון שאי איפשר לו להוציאו מהן, כמן דחושב מכתחילה להוציאו מן הגדולים הוא, שנמצאו הקטנים כל דבר שהוא תחת הקירוי שלהן מבחוץ טהור, שנמצא הדלת שהיא סגורה חוצצת בפניהם מיטמא באהל.
וקא דייקת מינה, טעמא דשלדו קיימת, הא אין שלדו קיימת, (לא) [אלא] נתבלבל ונעשה אברין אבריןא טהורין אפילו הפתחים הגדולים. אדרבה, דוק לאידך גיסא, טעמא משום דשלדו קיימת טיהרו הפתחים הקטנים, דהא לא חזו לאפוקיה מיניהו, אבל אין שילדו קיימת, אפילו פתחים קטנים טמאין, הואיל וכל חד וחד חזי לאפוקיה מיניה אבר אבר. אמ׳ ליה רבינא לרב אשי, אלאב ר׳ יוחנן דסבר אפילו מת שנתבלבלה צורתו טמאג, כמאן, אמ׳ ליה כר׳ אליעזר דאמ׳ אפר שרופין שיעורו ברובע, ואע״פ שנשרף כולו ונתבלבל ואין שילדו קיימת, אמ׳ שיעורו ברובע לטמאד.
ואמרינן, ה⁠[יכ]⁠י ד⁠[א]⁠מי מת ושלדו [קיימ]⁠ת, אמ׳ אביי כגון ששרפן על גבי קט⁠[בל]⁠א, כלומ׳, מוטל שרוף כבריתו, אברין כסדרן בלא בלבולה. ורב פ⁠[פא א]⁠מ׳, כגון ששרפו על גבי אפו⁠[ר]⁠יאז. רבא אמ׳, כגון דאיחרך איחרוכי, ומוטל כמו גולם שרוף.
א. לפירוש ר״ח והרמב״ם, גם אין שלדו קיימת פירושו שלא נעשה אפר לגמרי, ועדיין יש שם אברים שלמים, אלא שנתבלבלה צורתו מחמת שנשרף, וכלשון הרמב״ם בפרק ג מטומאת מת הל׳ ט, אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו. וכן כתב הרמב״ן. אבל רש״י ותוספות פירשו דמת שנשרף היינו אפר שרופין. ולפירושם אין שלדו קיימת היינו שנתפזר אפרו, ואין שם לא מת שלם ולא אברים.
ב. כאן יש תיבה מחוקה, וכנראה נמחקה בכוונה.
ג. כן פירושו רש״י, ותוספות (ד״ה מת) בתירוצם השני, ורמב״ן בתירוץ א׳. אבל תוספות בתירוצם הראשון פירשו, שלר׳ יוחנן דברי ר׳ יצחק מגדלאה הם כר׳ אליעזר. והרמב״ן בתירוץ ב׳ פירש, שר׳ יוחנן שטימא שפיר שטרפוהו מימיו לגמרי הוא כר׳ אליעזר. וראה להלן.
ד. דעת הרמב״ן כר״ח והרמב״ם שמת שנשרף ונתבלבלה צורתו אינו דומה לאפר שרופין, כי גם אחר שנשרף ונתבלבלה צורתו לא נעשה אפר, וכמו שנתבאר למעלה. ולפי זה לכאורה אין הכרח כלל שדברי ר׳ יוחנן הם כר׳ אליעזר, שהרי אפשר שגם חכמים לא טיהרו אלא כשנעשה אפר לגמרי. ומטעם זה פירש הרמב״ן בתירוצו הראשון את דברי הגמרא כמאן כר׳ אליעזר, שמדברי ר׳ אליעזר למד ר׳ יוחנן לטמא מת שנתבלבלה צורתו, אבל גם חכמים אינם חולקים עליו בזה. אבל בסוף דבריו כתב הרמב״ן שר׳ יוחנן הכריע כר׳ אליעזר משום דמסתבר טעמיה, וכתב דהיינו דאמר ר׳ יוחנן לריש לקיש מנלן דטהור, דילמא הלכה כר׳ אליעזר. וככל הנראה לא חזר בו הרמב״ן מדבריו שמת שנשרף ונתבלבלה צורתו אינו דומה לאפר שרופין, ובכל זאת נקט שחכמים ור׳ אליעזר נחלקו גם בנתבלבלה צורתו. וכך נראה גם מדברי הרמב״ם בפרק ג מטומאת מת הל׳ ט שפסק כריש לקיש, ולכאורה טעמו מפני שאמרו בגמרא שר׳ יוחנן כר׳ אליעזר, אף שמבואר להדיא בדבריו שמת שנשרף ונתבלבלה צורתו לא נעשה עדיין אפר.
ה. רש״י ותוס׳ פירשו שהיו שם מחיצות שלא יתפזר אפרו, ולשיטתם שמת שנשרף היינו אפר שרופין. אבל ר״ח מפרש היכי דמי מת שנשרף ולא נתבלבלה צורת אבריו.
ו. כבכה״י, אביי וכו׳ רב פפא וכו׳ רבא. ובגמרא לפנינו, אביי וכו׳ רבא וכו׳ רבינא.
ז. בכתב היד ה׳ר׳ לא ברור (איני יודע אם נתכוון הסופר לתקן את ה׳ר׳ ל׳ד׳, או להיפך). וכן הוא בכי״ר א׳: אפוריא, והוגה בז׳ מעל התיבה, אפ⁠[ז]⁠וריא. ובכי״ר ב׳: אפודא. ולפנינו, אפודרים. וברש״י, אפודרא. ובערוך ערך פדרא: ששרפו על גבי פידרא באפידרא, פי׳ בתשובות מקום שמעמידין בו צאן בימות הגשמים ומטילות זבל הרבה שם וכו׳ וקורין אותו בלשון ארמית פדרא. ונראין דברי הגאון שאמר ששורפו על גבי פררא, בשתי רשיי״ן, ואין שם באפדרא. נ״א אפודרא שלחן של שיש.
וטהרו לו פתחים קטנים – הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי״ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי׳ פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי׳ במס׳ אהלות (פ״ג מ״ו) המת פתחו בארבעה בד״א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח.
מעשה היה וטהרו לו פתחים קטנים – פרש״י ז״לא טמאו לו פתחים גדולים של ד׳ טפחים, וטהרו לו קטנים הפחותים מד׳, כשאר מתים גדולים שהפתחים הגדולים מצילין על הקטנים, דקי״ל [מת] פתחו בד׳, וה״מ להציל על הפחות מד׳ טפחים, והכי אמרינן במס׳ אהלותב המת פתחו בד׳ בד״א להציל על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח, זה כתב הרב ז״ל.
ואין הדין הזה אלא כשהפתחים כולן סתומים או מגופין, שבהן שנינוג המת בבית ולו פתחים הרבה כולן נעולין כולן טמאין, פי׳, משום דסוף טומאה לצאת, נפתח אחד מהם אע״פ שלא חשב עליו טיהר את כולן. פירש כיון דנעולין הן, וה״ה למגופין, אבל בפתוחין כל פותח טפח מוציא טומאה לצד שני ואין לו הצלה כלל.
א. ד״ה פתחים.
ב. פ״ג מ״ו.
ג. שם פ״ז מ״ג, ביצה י, א. ועי׳ בהערות לחי׳ הר״א שיש לתקן ברבנו: ולו פתחים הרבה [כלן טמאים, נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורים, ותני עלה בתוספתא (אהלות פ״ח ה״ד) המת בבית ולו פתחים הרבה], ונשמט מחה״ד.
רש״י בד״ה וטהר לו פתחים קטנים הפחותים מארבעה כו׳ דקי״ל מת פתחיו ארבע אם הוא בבית כל הפתחים טמאים כו׳ כצ״ל. ונ״ב פירוש שהיו גדולים כולן ארבעה:
בא״ד ואם פתח פחות מד׳ טהור כצ״ל. ונ״ב פי׳ אם יש פתח א׳ או אפי׳ הרבה שאינם בארבעה ורק אחת גדול ארבעה אותן הפחותים טהורים שהגדול מציל עליהם לפי שאין ראוי להוציא המת אלא דרך ארבעה לאפוקי היו כולן פחותים מארבעה כולן טמאים ק״ל:
וטהרו לו שאין מטמאים הפתחים הקטנים מארבעה טפחים. וקא [והרי] דייקת מינה [ממנה]: טעמא [הטעם דווקא] שמטמאים את הפתחים הגדולים הוא משום שאותו מת שנשרף שלדו קיימת, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] הוא, שאין השלד קיים (״התבלבלה צורתו״) — טהור.
But they deemed pure all items that were under the small openings to the house, i.e., those whose width was less than four handbreadths. And you infer from this statement that the reason the large openings are impure in such a case is that the form of the corpse still exists; but otherwise, i.e., if the corpse was deformed, then even the large openings are pure.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אַדְּרַבָּה דּוֹק מִינַּהּ לְהַאי גִּיסָא שִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת הוּא דְּטִהֲרוּ לוֹ פְּתָחִים קְטַנִּים הָא לָאו הָכִי פְּתָחִים קְטַנִּים נָמֵי טְמֵאִין דְּכֹל חַד וְחַד חֲזֵי לְאַפּוֹקֵי חַד חַד אֵבֶר.

The Gemara explains why one cannot infer from here that a deformed corpse does not impart impurity to other items that are under the same roof: On the contrary, one can infer from this statement in the opposite manner: It is only because the form of the corpse still exists that the Sages deemed pure the small openings of the house; but otherwise, the small openings are also impure, as each and every one of them is fit for taking out the corpse through them, each limb one by one. Consequently, no proof can be derived from this statement in support of the opinion of Reish Lakish.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ שלדו קיימת הוא דטהרו כו׳ ר״א אומר שיעורא ברובע ה״ד כו׳ ורגל חתוכה אמו טמאה כו׳ מיניה דרב הונא לחוש חוששין כו׳ והא קרא קאמר מדרבנן וקרא אסמכתא כו׳ כצ״ל:
ויש לדחות: אדרבה (להיפך), דוק מינה להאי גיסא [דייק ממנה לצד זה]: דווקא במקרה זה של המת שנשרף, משום ששלדו קיימתהוא שטהרו לו פתחים קטנים, שאין ראוי להוציא את המת הזה אלא דרך הפתחים הגדולים, ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי, אם לא כך] הוא, שאף השלד אינו קיים — פתחים קטנים נמי [גם כן] טמאין, משום שכל חד וחד [אחד ואחד] מהפתחים הללו הריהו חזי לאפוקי חד חד [ראוי להוציא דרכו אחד אחד] אבר, ואין איפוא מכאן ראיה לשיטת ריש לקיש!
The Gemara explains why one cannot infer from here that a deformed corpse does not impart impurity to other items that are under the same roof: On the contrary, one can infer from this statement in the opposite manner: It is only because the form of the corpse still exists that the Sages deemed pure the small openings of the house; but otherwise, the small openings are also impure, as each and every one of them is fit for taking out the corpse through them, each limb one by one. Consequently, no proof can be derived from this statement in support of the opinion of Reish Lakish.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי ר׳רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּמַאן כר׳כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּתְנַן אֵפֶר שְׂרוּפִין ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שיעור׳שִׁיעוּרָן בְּרוֹבַע.

Ravina said to Rav Ashi: In accordance with whose opinion did Rabbi Yoḥanan say that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna (Oholot 2:2): With regard to the ashes of burned corpses that are not mixed with other types of ashes or dirt, Rabbi Eliezer says that its measure for imparting impurity to items that are under the same roof is a quarter of a kav. Clearly, Rabbi Eliezer maintains that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוחנן – דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר׳ אליעזר.
ברובע – רובע הקב.
אמר ליה רבינא לרב אשי ר׳ יוחנן דאמר כר׳ אליעזר דתנן אפר שרופים ר׳ אליעזר מטמא ברובע וחכמים מטהרין – ה״ג והכי תנן בפרק ב׳ דאהלות.
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ר׳ יוחנן שאמר כי המת שהתבלבלה צורתו מטמא באוהל. כשיטת מאן [מי] מן התנאים אמר את שיטתו זו — כשיטת ר׳ אליעזר. דתנן כן שנינו במשנה במסכת אהלות], אפר אנשים שרופין, שאין בו אלא מגופות האנשים, בלא שהתערב בהם אפרם של עצים, מהו שיעורו לענין שיטמא באהל? ר׳ אליעזר אומר: שיעוריה [שיעורו] לטמא באהל הוא ברובע הקב. הרי שסובר ר׳ אליעזר שאף המת שהתבלבלה צורתו (כגון אפר הנשרפים) מטמא באוהל, וכמותו סובר ר׳ יוחנן.
Ravina said to Rav Ashi: In accordance with whose opinion did Rabbi Yoḥanan say that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna (Oholot 2:2): With regard to the ashes of burned corpses that are not mixed with other types of ashes or dirt, Rabbi Eliezer says that its measure for imparting impurity to items that are under the same roof is a quarter of a kav. Clearly, Rabbi Eliezer maintains that a deformed corpse imparts impurity to items that are under the same roof.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הֵיכִי דָמֵי מֵת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת אָמַר אַבָּיֵי כְּגוֹן שֶׁשְּׂרָפוֹ עַל גַּבֵּי קטבלא רָבָא אָמַר כְּגוֹן שֶׁשְּׂרָפוֹ עַל גַּבֵּי אַפּוּדְרִים רָבִינָא אָמַר אכְּגוֹן דאיחרכי אִחֲרוֹכֵי.

The Gemara asks: What are the circumstances of this case of a corpse that was burned but its form still exists? How is this possible? Abaye says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a hard leather spread [katavla], which does not burn, and therefore the corpse retains its shape even after it is burned. Rava says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a marble slate [apoderim]. Ravina says: It is possible in a case where the corpse was charred without being reduced to ashes.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פדרא
פדראא(נדה כח.) כגון ששרפו על גבי פידרא באפידרא פי׳ בתשובות מקום שמעמידין בו צאן בימות הגשמים ומטילות זבל הרבה שם ונופלין עליו גשמים ומימי רגליהם ודשות אותו יום אחר יום והוא נדבק ונעשה עבה ונתמלאת כל החצר ממנו וכיון שבא קיץ מחתכין ממנו במרא ובקרדמות כב׳ אמות על ב׳ אמות ומכסין בו תנור וכיר׳ ודבר שהוא רחב מן התנור ואין נימוח בימות הגשמים ומטלטל בכלי וקורין אותו בלשון ארמית פדרא ונראין דברי הגאון שאמר ששורפו על גבי פררא בשתי רש״ין ואין שם באפדרא. נ״א הפודרא שלחן של שיש:
א. [מארמר.]
קטבלא – עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת.
אפודרא – אבן שייש. ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר.
דאיחרך איחרוכי – המת ולא נעשה אפר.
שנשרף על גבי קטבלא – פי׳ עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים.
אמר אביי כגון ששרפו ע״ג קורטבלה – פי׳ שנשרף בלי כסותו והעור ההוא לא נשרף ורבא אמר ששרפוהו בדפוס של שיש ונשרף שם ונשאר שלדו קיימת כעין מת שנעשה רקב ולא נתפזר שנראה רקב שלו כאלו הוא כלו קיים אף כאן אף על פי שנעשה אפר כיון ששלדו קיימת שעומד מכונס שם עדין הוא טמא ולאפוקי עפר שרופין שהעפר מבולבל.
רבא אמר כגון דחרכיה חרוכיה – פי׳ אבל כל שנעשה אפר דינו כעפר שרופין והלכתא כרבה.
בד״ה קטבלא עור שלוק וקשה ואינה נשרפה עם המת כצ״ל והס״ד:
ומבררים את דברי המשנה הללו: היכי דמי [איך הוא בדיוק] מצב זה של מת שנשרף ושלדו קיימת? אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא (עור מעובד וקשה, שאינו נשרף עם המת שעליו), שאף אם נשרף המת עליו צורתו וחיתוך איבריו ניכרים, רבא אמר: כגון ששרפו על גבי אפודרים (אבן שיש). רבינא אמר: כגון שלא נשרף ממש, אלא דאיחרכי אחרוכי [שנחרך] המת, ולא נעשה אפר ממש, והשלד נשאר קיים.
The Gemara asks: What are the circumstances of this case of a corpse that was burned but its form still exists? How is this possible? Abaye says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a hard leather spread [katavla], which does not burn, and therefore the corpse retains its shape even after it is burned. Rava says: It is possible in a case where one burned the corpse on top of a marble slate [apoderim]. Ravina says: It is possible in a case where the corpse was charred without being reduced to ashes.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בהַמַּפֶּלֶת יָד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם בָּאוּ.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of a woman who discharges a shaped hand, i.e., its fingers are discernible, or a shaped foot, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as the hand or foot certainly came from a full-fledged fetus. And we are not concerned that perhaps they came from a fetus with a sealed, i.e., deficient, body, in which case the miscarriage does not have the status of childbirth with regard to ritual impurity. The reason is that most pregnant women give birth to a fully formed fetus, and therefore it is presumed that the hand or foot came from a whole fetus that was squashed during childbirth.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן. המפלת יד חתוכה, רגל חתוכה, טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו, ואין נותנין לה ימי טוהר, חישינן אימור הורחקה לידתה. מתיב רב יוסף, המפלת ואין ידוע מה הוא, תשב לזכר ולנקבה, אין ידוע אם הוא ולד, תשב לזכר ולנקבה ולנידה. ואי סלק׳ דעת׳ דחישינן אימור הורחקה לידתה, וכל כי האי גו⁠[נ]⁠א חישינן, ניתני ברישא דקתאני המפלת ואין ידוע מהו תשב לזכר ולנקבה ולנידה. ופריק אביי, לעולם חיישינן, ואו תנא ולנידה, הוה אמינא ספיקא הוא, מביאה קרבן ואינו נאכל, קא מש׳ לן דודאי ולד הוא, ומביאה קרבן ונאכל.
אמ׳ רבא, הוציא העובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה, שנ׳ ויהי בלדתה ויתן יד וג׳, מכלל שלידת יד לידה היא. ואסיקנה, מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר, דלידת יד לאו לידה היא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והא דאמ׳ רב, מדרבנן הוא לחוש, אבל ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפק רוביה דוולדב.
א. לפנינו בגמרא, רב הונא.
ב. כתב בה״ג (מהד׳ מק״נ חלק ג עמ׳ 364 הלכות יולדת מהדורה ב׳): ואילו איתתא דיתבא על מתברא ואפיק ולד ידיה והדר עילה וכו׳, ולענין ימי טהרה חשבינן ליה מההוא יומא דאפיק ולד ידיה, מאי טעמא, לחומרא. אבל באור זרוע כתב, נראה בעיני שאפילו לדברי ה״ג מונה ימי טהרה מלידת הולד ולא מהוצאת היד (וככל הנראה לא היה לפניו מהדורה ב׳ של ה״ג). וזו גם דעת הרשב״א בתורת הבית הקצר (זה לשונו: הוציא העובר את ידו וכו׳ נולד נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה משעה שיצא רובו). ונחלקו בזה הפרישה והסדרי טהרה (סוף סי׳ קצ״ד).
המפלת יד חתוכה – פי׳ רש״י ז״לא חתוכה שיש לה חיתוך אצבעות. וק״ל בלאו הכי נמי ליחוש ללידה, שהרי אפילו השפירב שאין לו אפילו חתוך ידים עצמן אמו טמאה לידה. ואיכא למימר הכי ספיקא הוא, ואם הפילה יד גמורה שאינה חתוכה אומרים מגוף אטום באת, כשם שהיא משונה כך באת מגוף משונה, ושמא לאו מגוף באת אלא חתיכה של בשר שנעשית כמין פיסת היד היא, הילכך אמו טהורה, תולין להקל שרגלים לדבר.
והרב ר׳ אברהם בר דוד ז״לג מפרש שלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל, דמדקתני ואין חוששין כלל במשמע, ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל (אלא)⁠1 לענין האם טמאה מ״מ. ואין זה לשון הגון, מדקתני ברייתא אמו טמאה ואין חוששין, ולא קתני מביאה קרבן ונאכל ואין חוששיןד.
א. לעיל יח, א ד״ה יד חתוכה.
ב. לעיל כד, ב. וכ״ה ברשב״א וריטב״א.
ג. בעה״נ שער הפרישה ד״ה כתב רב אחא (ועי׳ מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ כב). ועי׳ ראשונים כאן ותורת הבית בית ז שער ו.
ד. עיקר הפלוגתא דלד״ה כל דליתא ריעותא תולין מן הסתם ברוב נשים דילדן ולד מעליא כדריב״ל להלן, ונחלקו ביד אטומה, דרבנו ס״ל דרובא דולדות נולדים שלמים איתרע בזו רובא דילדין ולד מעליא, ותו מעמידים אשה על חזקת טהרה דאינה טמאה לידה. והראב״ד ס״ל דאין היד מכריע בחזקת כל הולד ואכתי איכא למיחש לולד מעליותא. ובעיקר חידושא דרב חסדא שאין נותנין לה ימי טוהר דאימא הרחיקה לידתה הקשה בסד״ט דלפי״ז א״צ לחששא דזכר ונדה דהא חיישי׳ שמא הרחיקה לידתה, ועוד הקשה מרש״י לעיל יח, א ד״ה אין חוששין דמשמע שיש לה ימי טוהר. והגרע״א בגליה״ש תמה שם מרש״י ד״ה אמו שכתב ליתן לה ימי טהרה, וברמב״ם איסו״ב פ״י הי״א כתב דהפילה יד חתיכה ה״ז חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב אבריו, וברשב״א פירש דמצטרף דלהוי לידה מעליא ע״ש שתמה בזה, ובמ״מ שם תמה למה לא הזכיר הר״מ הא דהרחיקה לידתה. מיהו נראה דעיקר חידושא דרב חסדא דהוי ודאי לידה והא דייק ממשנה לקמן כט, א דמביאה קרבן ונאכל ובמפלת יד חתוכה קאי וכמש״כ הראשונים, ודין זה מהסברא דהלכו בה אחר הרוב, כדלעיל יח, א. ועוד חידשו דחוששין להרחיקה לידתה שאין נותנין לה ימי טוהר, מידו כל זה אם הרחיקה לאחר פ׳, אבל אם באה בתוך ס׳ לשימושה ע״כ דיש לה ימי טוהר והוא מהחידוש הראשון דהוי ודאי לידה, ובזה מיושב כל התמיהות.
1. הגהת הגרא״ז: אבל.
המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה. פרש״י ז״ל (נדה יח.) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע״פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי׳ המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום. והראב״ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל. ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע״פ שלא הפילה אלא היא ואע״פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ״ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב״ם ז״ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע״כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.
ת״ר המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה – פי׳ שנכר בהם חיתוך אצבעות אמו טמאה לידה פי׳ לאו משום יד ורגל זה בלבד דהא מתני׳ דיצא מחותך מוכיח להדיא דלכ״ע בעינן או ראש או רוב איברים אלא הכא כשהוחזקה מלאה בפנינו והרי היא רקנית וכיון דכן דנין אותה שכבר יצאו שאר איבריה קודם לכן ולא הרגישה ומתני׳ דלקמן דיצא מחותך כשהוא עדין מלאה בפנינו שעדין שאר אברים בפנים אבל אין לפ׳ דהכא כשהפילה שאר האברים אלא שאבדו ואין אנו יודעין אם היה גוף אטום או לאו דא״כ היכי שייך לומר בה שמא הרחיקה לידתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דמשמע מהא דדוקא שהפילה יד או רגל חתוכה הא אלו לא היתה חתוכה חוששין שמא מגוף אטום באה ואמאי והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואף על פי שאין לו עדין חתוך ידים ורגלים ובריש פרקין נמי אמרינן המפלת חתיכה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה אלא חיישינן שמא מגוף אטום באה ובתוס׳ תרצו דשאני הכא שהפילה תבנית יד גמור הראוי לחתוך אצבעות וכל שאין לה כן יש הוכחה דכשם שהיא אטומה גופא ג״כ אטום ולפי׳ חולין אף להקל ואמו טהורה שאין כן בשפיר מרוקם ואידך חתיכה דריש פרקין דלית כאן הוכחה דגוף אטום וכן עיקר אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דהא דקאמר דבעי יד חתוכה אינו אלא לעשותה לידה ודאית ושיהא קרבנה נאכל וכדאמר לקמן דמביאה קרבן ונאכל אבל בלא חתוך אצבעות אמו טמאה מספק אלא שמביאה קרבן ואינו נאכל ואין פי׳ זה מחוור דא״כ הוה ליה לתנא דמתני׳ להדיא דמביאה קרבן ונאכל וכיון דלא קתני הכי אלא אמו טמאה לידה משמע דאפי׳ לענין הטומאה נמי בעי יד חתוכה ורגל חתוכה.
א ועוד בענין דין המפלת, תנו רבנן [שנו חכמים]: המעוברת המפלת צורת יד חתוכה (שאצבעותיה חתוכות, מופרדות וניכרות) וכן אם הפילה רגל חתוכהאמו טמאה לידה ככל היולדת עובר שנגמרה צורתו. ואין חוששין שמא מגוף אטום (שלא נגמרה צורתו, שאין בו חלוקת איברים) באו חתיכות אלה, והאשה טהורה. משום שרוב הנשים יולדות עובר שנגמרה צורתו, ואף במקרה זה יש לומר שבאה היד או הרגל החתוכה מולד שהיה שלם, ונמחה בלידה.
§ The Sages taught in a baraita: In the case of a woman who discharges a shaped hand, i.e., its fingers are discernible, or a shaped foot, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as the hand or foot certainly came from a full-fledged fetus. And we are not concerned that perhaps they came from a fetus with a sealed, i.e., deficient, body, in which case the miscarriage does not have the status of childbirth with regard to ritual impurity. The reason is that most pregnant women give birth to a fully formed fetus, and therefore it is presumed that the hand or foot came from a whole fetus that was squashed during childbirth.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַרְוַיְיהוּ אֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טוֹהַר מ״טמַאי טַעְמָא אֵימָא הִרְחִיקָה לֵידָתָהּ.

Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna both say: Although the woman observes the period of impurity of a woman after childbirth, we do not give her the days of purity following the period of impurity. What is the reason? Although it is presumed that the discharged limbs came from a full-fledged fetus, it is unknown whether or when the woman discharged the rest of the fetus, and the principle is that a woman who discharges observes her periods of impurity and purity when the majority of the limbs of the fetus emerge. Therefore, one can say that perhaps her childbirth was distant, i.e., the woman discharged the majority of the limbs of the fetus long before she discharged this hand or foot, and consequently her period of purity has already ended.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין נותנין לה ימי טוהר – דאע״ג דפשיטא לן דולד הוא.
אימר הרחיקה לידתה – הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני.
אימא הרחיקה לידתה – פי׳ וכבר עברו ימי טוהר שלה אלא שלא הרגישה.
ובדינה של זו רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אף שיושבת היא ימי טומאה, כשאר יולדות, אין נותנין לה ימי טוהר כשאר יולדות, שאם ראתה בהם דם הריהי טהורה. מאי טעמא [מה הטעם] — אף שמניחים אנו כי באו החתיכות הללו מולד שהיה שלם, ואולם מאחר שאין אנו יודעים אם הפילה איברים נוספים מאותו ולד, ומתי הפילתם. וכלל הוא שאין ימי הטומאה והטהרה הניתנים ליולדת מתחילים אלא לאחר שהפילה רוב איבריו של העובר, משום כך אימא [יש מקום לומר] כי הרחיקה לידתה שכבר מזמן מרובה הסתיימה לידתה זו שהפילה רוב איברי העובר, וכבר הסתיימו להם ימי הטהרה.
Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna both say: Although the woman observes the period of impurity of a woman after childbirth, we do not give her the days of purity following the period of impurity. What is the reason? Although it is presumed that the discharged limbs came from a full-fledged fetus, it is unknown whether or when the woman discharged the rest of the fetus, and the principle is that a woman who discharges observes her periods of impurity and purity when the majority of the limbs of the fetus emerge. Therefore, one can say that perhaps her childbirth was distant, i.e., the woman discharged the majority of the limbs of the fetus long before she discharged this hand or foot, and consequently her period of purity has already ended.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מֵתִיב רַב יוֹסֵף גהַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מָה הִפִּילָה תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ כֹּל כְּהַאי גַּוְונָא אֵימָא הִרְחִיקָה לֵידָתָהּ לִתְנֵי וּלְנִדָּה.

Rav Yosef raises an objection from a mishna (29a): In the case of a woman who discharges and it is not known what sex fetus she discharged, she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. And if it enters your mind that in any case like this one should say that perhaps the woman’s childbirth was distant, let the mishna teach that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female, and also observes the strictures of a menstruating woman. Since it is possible that the item she discharged was a limb from a fetus the majority of which she discharged a long time beforehand, then she must forgo the period of purity observed by a woman who gave birth, and treat any blood that emerges during this period like the blood of a menstruating woman.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ניתני ולנדה – שכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה. ולקמן בהאי פירקא (דף ל.) מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל״ד ותחזור ותראה ליום מ״א תהא מקולקלת עד יום מ״ח.
מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מהו – וא״ת ומ״ל דמתני׳ בהכי מיירי דילמא כשהפילה עובר בפנינו אלא שאין ידוע אם הוא זכר אם היה נקבה וי״ל דא״כ פשיטה ומאי קמ״ל דאפילו בכה״ג קתני שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ואם איתא דלית לה דם טוהר דאמ׳ הרחיקה לידתה ליתני נמי לנדה פי׳ דהשתא ודאי הל״ל שאין לה טוהר וכי קתני לזכר היינו לענין מה שאמר בפרקין לקמן מה הוזכרו זכר אבל כל היכא דקתני לזכר ולנקבה ולא קתני לנדה היינו ודאי למיתן לה טוהר דזכר לחוד.
מתיב [מקשה] רב יוסף מן המשנה להלן: המפלת ואין ידוע מה הפילהתשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. ואי סלקא דעתך, [ואם עולה בדעתך] לומר שבכל מקרה כהאי גוונא אימא [כעין זה יש לומר]: הרחיקה לידתהלתני [שישנה] התנא במשנה זו מלבד שמחמירים בה ויושבת מן הספק ימי טומאה כיולדת נקבה (שבועיים) וימי טהרה כיולדת זכר (שלושים ושלושה ימים בלבד), וגם שמחמירים בה כאילו לא ילדה כלל ויהא דינה אם רואה דם בימי טהרה אלה ככל נדה, שהרי אפשר שילדה מזמן, וכבר הסתיימו ימי טהרה. אמר
Rav Yosef raises an objection from a mishna (29a): In the case of a woman who discharges and it is not known what sex fetus she discharged, she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. And if it enters your mind that in any case like this one should say that perhaps the woman’s childbirth was distant, let the mishna teach that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female, and also observes the strictures of a menstruating woman. Since it is possible that the item she discharged was a limb from a fetus the majority of which she discharged a long time beforehand, then she must forgo the period of purity observed by a woman who gave birth, and treat any blood that emerges during this period like the blood of a menstruating woman.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר אַבָּיֵי אִי תְּנָא לְנִדָּה הֲוָה אָמֵינָא מְבִיאָה קׇרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דדְּנֶאֱכָל.

Abaye says in response: If the mishna had taught that the woman observes the strictures of a menstruating woman, I would say that as her status as a woman after childbirth is uncertain, since she observes the strictures of a menstruating woman with regard to any blood that emerges, she brings an offering like any woman after childbirth, but it is not eaten by the priests. It might be thought that perhaps the woman did not give birth at all and is not obligated to bring the offering, and therefore her bird sin offering cannot be eaten. By omitting the halakha that the woman observes the strictures of a menstruating woman, the mishna teaches us that her offering is eaten. This indicates that she certainly discharged an offspring; the uncertainty is only about when she discharged it.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל – דכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ״ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה.
אי תנא לנדה – פי׳ דהא דלא קתני לנדה אינו להקל עליו בדם טוהר אלא להחמיר עליו דתהוי ודאי טמאה לידה ותביא קרבן ויהא נאכל ואלו תנא לנדה ה״א דחייש דילמא אין כאן לידה כלל ושאין קרבנה נאכל וק״ל והיאך חשש לזה התנא ולא חשש דכי חזיא דלא קתני לנדה דיהבינן ליה ימי טוהר דזכר דכולהו מתני׳ דבפרקין הא ודאי טפי ה״ל למיחש להא וליתני לנדה וי״ל דאיהו פשיטא ליה דא״א לטעות ולתת לה ימי טוהר דכיון דלא ידעינן זמן לידתה מנא ידעינן מהיכא נתחיל למנות ימי לידתה עד שנוכל לתת לה שום דם טוהר כלל וקרוב הדבר לומר עוד דרב יוסף תיובתא בעלמא מותיב ומשום דק״ל לישנא דמתני׳ דלא קתני לנדה ולאו משום דס״ל דניתן לה ימי טהר דהא טעמא דהרחיק לידתה טעמא דמסתבר הוא שלא לתת לה דם טהר למי שלא נודע יום לידתה.
אביי בתשובה: אי תנא [אם היה שונה] גם שמחמירים בה לנדה, הוה אמינא [הייתי אומר] שכיון שמחמירים בה כנדה מן הספק, הרי זה איפוא משום שחוששים שמא לא ילדה כלל. ואם כן אף שהיא אכן מביאה מן הספק הזה קרבן ככל יולדת, ואולם יהא דינו של קרבן זה מן הספק שאינו נאכל שמא לא ילדה כלל ואינה חייבת בו. והרי חטאת העוף הבאה לקרבן יולדת נמלקת היא, ואם אין זה קרבן של חיוב, הרי זו נבילה האסורה באכילה. לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בכך ששמט מלהזכיר שמחמירים בה כנדה, שמביאה קרבן יולדת ודאי, שוודאי ילדה ולד, וקרבן זה דינו שנאכל.
Abaye says in response: If the mishna had taught that the woman observes the strictures of a menstruating woman, I would say that as her status as a woman after childbirth is uncertain, since she observes the strictures of a menstruating woman with regard to any blood that emerges, she brings an offering like any woman after childbirth, but it is not eaten by the priests. It might be thought that perhaps the woman did not give birth at all and is not obligated to bring the offering, and therefore her bird sin offering cannot be eaten. By omitting the halakha that the woman observes the strictures of a menstruating woman, the mishna teaches us that her offering is eaten. This indicates that she certainly discharged an offspring; the uncertainty is only about when she discharged it.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב הוּנָא ההוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחְזִירָהּ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית ל״ח:כ״ח} וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד.

§ Rav Huna says: If a fetus extended its hand out of the womb and then returned it, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth. This is considered childbirth, as it is stated with regard to Tamar, Judah’s daughter-in-law: “And it happened when she gave birth that one put out a hand…and it happened that as he drew back his hand, his brother came out” (Genesis 38:28–29). Evidently, the fetus extending out its hand was considered childbirth, despite the fact that it subsequently drew back the hand.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויתן יד – אלמא לידת יד קרויה לידה.
הא דאמר רב הונא: הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה. אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א״כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז׳ ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא״א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י״ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י״ד יום דאי משום נדה משתספור ז׳ נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי״ד יום מספק יולדת נקבה. כנ״ל.
הא דאמרינן: סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר׳ יצחק וכו׳. מדהאי זכר האי נמי זכר. תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ״כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי״ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.
הוציא עובר את ידיו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים אבל אין נותנין לה ימי טוהר שאינה לידה מן התורה והילכך אע״פ שטמאה לידה בהוצאת היד משיצא ראשו או רובו מונה טומאת לידה שבעה לזכר ושבועים לנקבה ושמא תאמר אחר שכן מה הועלנו בטומאת לידה שבהוצאת היד אי משום מנין שבעה ושבועים הרי אינה מונה אלא משעת יציאת ראשו או רובו ואי משום טומאה תיפוק ליה משום נדה דהא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ״מ יש לה מקום בשיש משעת הוצאת היד והחזרתה עד שעת לידה יותר מארבעה עשר יום שאם משום נדה משספרה שבעה נקיים טהרה ואנו מטמאין אותה כל ארבעה עשר יום מחשש לידת נקבה:
ב אמר רב הונא: הוציא העובר את ידו ממעי אמו, ושב והחזירה — הוצאת יד זו נחשבת כלידה, ואמו טמאה בה טומאת לידה כיולדת ולד שלם. וטעמו של דבר, שכן נאמר בתמר אשת יהודה: ״ויהי בלדתה ויתן יד״ (בראשית לח, כח).
§ Rav Huna says: If a fetus extended its hand out of the womb and then returned it, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth. This is considered childbirth, as it is stated with regard to Tamar, Judah’s daughter-in-law: “And it happened when she gave birth that one put out a hand…and it happened that as he drew back his hand, his brother came out” (Genesis 38:28–29). Evidently, the fetus extending out its hand was considered childbirth, despite the fact that it subsequently drew back the hand.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מֵתִיב רַב יְהוּדָה הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ אֵין אִמּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְכׇל דָּבָר אָמַר רַב נַחְמָן ולְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב הוּנָא לָחוֹשׁ חוֹשֶׁשֶׁת יְמֵי טוֹהַר לָא יָהֲבִינַן לַהּ עַד דְּנָפֵיק רוּבֵּיהּ.

Rav Yehuda raises an objection from a baraita: If a fetus extended its hand out of the womb, its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter. Rav Naḥman says in response: The meaning of this statement was explained to me personally by Rav Huna himself: With regard to being concerned that she has the status of a woman after childbirth, the woman must be concerned, i.e., she must observe the strictures of a woman after childbirth. But we do not give her a period of days of purity like any woman after childbirth, until most of the fetus emerges.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה טמאה לידה ואין אומרין שמגוף אטום באה אבל אין נותנין לה ימי טוהר כלל שאע״פ שודאי ולד הוא שמא הרחיקה לידתה ומכמה ימים יצא רוב הולד לאיברים וכבר עברו ימי טהרתה ואחר שכן כל דם שתראה דם נדה הוא ונמצאת יושבת לנקבה אף בלא ראיה ולנדה בראיה ומ״מ הואיל וודאי ולד הוא מביאה קרבן ונאכל אבל המפלת ואינה יודעת מה הפילה תשב לזכר ולנקבה ולנדה ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא לא ולד הפילה יד חתוכה זו שכתבנו שאמו טמאה לידה ושמביאה קרבן ונאכל גדולי הרבנים פירשו בה שחתוכה בחתוך אצבעות הא כל שהפילה דמות יד ורגל בלא חתוך אצבעות אמו טהורה מפני שדנין אותה כבאה מגוף אטום כמוה ואינו דומה לשפיר מרוקם שאמו טמאה לידה אע״פ שלא הגיע לכלל חתוך אצבעות שהשפיר עתיד לבא לכלל חתוך הוא ומ״מ גדולי המפרשים כתבו שלא אמרו יד חתוכה אלא שעל ידי חתוך אצבעות נעשה ולד ודאי ומביאה קרבן ונאכל וזהו שאמר אין חוששין שמא מגוף אטום באתה כלומר לדונה בספק שלא להיות קרבנה נאכל הא כשאינה חתוכה אין קרבנה נאכל אבל אמו מ״מ אף בשאינה חתוכה טמאה לידה ואע״פ שאמרו יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אלמא ביד לבדה לא בזו הואיל ומעוברת היא אינה לידה עד שיצא רובו אבל מפלת יד לבדה שאינה מרגשת עוד בולד חוששין שמא כבר הפילה שאר האיברים:
לחוש חוששת – פרש״י ז״ל דצריכה לפרוש מבעלה יום או יומים והקשו עליו דהא מסקינן דהאי חששא מדרבנן היא משום גזירה כדבעינן למימר ואמאי תיפוק לי וא״א לפתיחת הקבר בלא דם ולא סגי דלא תהא טמאה ז׳ וי״מ לשיטת רש״י דהא אתיא גמרא אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכן פסקו רוב הפוסקים ויותר נראה לומר דכי אמ׳ דא״א לומר לפתיחת הקבר בלא דם כשהיא יולדת גמורה או מפלת כל העובר שבמעיה ואפי׳ אין כאן אלא חתיכה בעלמא אבל בזו שלא הוציא העובר שבמעיה ולא הוציא אלא ידו אין כאן פתיחת הקבר שנאמר שא״א בלא דם כנ״ל אבל י״מ שלא הוצרכו לומר כאן חוששת אלא בשלא ילדה אלא לאחר ז׳ שכבר עברו עלה ימי נדה אם ראתה בפתיחת הקבר ואפ״ה חוששין לה עד י״ד משום חשש עובר נקבה.
מתיב [מקשה] על כך רב יהודה ממה ששנינו: הוציא העובר את ידו ממעי אמו — אין אמו חוששת בשל כך לנהוג כיולדת לכל דבר! אמר רב נחמן כהסבר לדברי רב הונא אלה: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי מתפרש לי ממנו, מדברי] רב הונא, שזו כוונת דבריו: לחוש לנהוג כיולדת לענין ימי טומאה — אמנם חוששת, ואולם אף לתת לה ימי טוהר שתנהג כיולדת על סמך הוצאה זו — לא יהבינן לה [אין אנו נותנים] לה עד דנפיק רוביה [שיצא רובו] של הולד ממעי אמו.
Rav Yehuda raises an objection from a baraita: If a fetus extended its hand out of the womb, its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter. Rav Naḥman says in response: The meaning of this statement was explained to me personally by Rav Huna himself: With regard to being concerned that she has the status of a woman after childbirth, the woman must be concerned, i.e., she must observe the strictures of a woman after childbirth. But we do not give her a period of days of purity like any woman after childbirth, until most of the fetus emerges.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהָא אֵין אִמּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְכׇל דָּבָר קָאָמַר אָמַר אַבָּיֵי אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְכׇל דָּבָר מִדְּאוֹרָיְיתָא אֲבָל זמִדְּרַבָּנַן חוֹשֶׁשֶׁת וְהָא קְרָא קָאָמַר מִדְּרַבָּנַן וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.:

The Gemara asks: But doesn’t the baraita say that its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter? Abaye says: The baraita means that the woman need not be concerned with regard to any matter by Torah law; but by rabbinic law she must be concerned, i.e., she is required to observe the strictures of a woman after childbirth. The Gemara asks: But doesn’t Rav Huna cite a verse as proof for his statement that if a fetus extended its hand out it is considered childbirth? The Gemara answers: This halakha applies by rabbinic law, and the verse is cited as mere support for it, i.e., it is not an actual source.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא קרא קאמר – רב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה.
אינה חוששת מדאוריתא – אבל מדרבנן חוששין ק״ל דא״כ היכי פסיק ותני הכי ה״ל למתני דבר תורה אינה חוששת לכל דבר וכדפרכינן בעלמא ומתוך הדוחק יש לי לומר שזו גזירת האמוראים ולא נגזרה בימי חכמי המשנה וטעמא דידהו משום דגזרו הוציא ידו אטו הוציא ראשו דהוי כילוד ומשום גזירה דאוריתא נגעו בה ומש״ה לא אמר כדאמר בפרקין לעיל דחומרא דאתי לידי קולא הוא.
ושואלים על הסבר זה: והא [והרי] ״אין אמו חוששת לכל דבר״ קאמר [רב הונא אמר], ומשמע שאף לענין ימי טומאה אמר כן! אמר אביי הסבר זה בדברי רב הונא: אשה זו אמנם אינה חוששת לכל דברמדאורייתא [מן התורה], אבל מדרבנן [מדברי חכמים] — הריהי חוששת. ושואלים על כך: והא קרא קאמר [והרי מקרא הוא רב הונא אמר] להביא ראיה לשיטתו שנחשבת זו ללידה! ומתרצים: מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, וקרא [והמקרא]אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] הוא.
The Gemara asks: But doesn’t the baraita say that its mother need not be concerned that she is considered a woman after childbirth with regard to any matter? Abaye says: The baraita means that the woman need not be concerned with regard to any matter by Torah law; but by rabbinic law she must be concerned, i.e., she is required to observe the strictures of a woman after childbirth. The Gemara asks: But doesn’t Rav Huna cite a verse as proof for his statement that if a fetus extended its hand out it is considered childbirth? The Gemara answers: This halakha applies by rabbinic law, and the verse is cited as mere support for it, i.e., it is not an actual source.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מתני׳מַתְנִיתִין: חהַמַּפֶּלֶת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה.

MISHNA: A woman who discharges or gives birth to a tumtum, whose sexual organs are obscured, or to a hermaphrodite [ve’androginos], who has both male and female sexual organs, shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. She is impure for fourteen days like a woman who gave birth to a female, but blood that she sees thereafter is pure only until forty days after birth, like for a woman who gave birth to a male.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. המפלת טומטום ואנדרגינס, תשב לזכר ולנקבה. מקשינן, השתא טומטום לחודיה, ופשוטה היא. אמ׳ רב נחמן אמ׳ רב, טומטום ואנדרגינס שראו לובן או אודם, אין חייבין על ביאת מקדש כול׳, לובן מטמא באיש ואודם באשה, ואילו אינם יודעים אם אנשים הם אם נשים,
מתני׳ לזכר ולנקבה – ימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה.
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה כו׳ פי׳ המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה שהרי שניהם ספק זכר ספק נקבה וכן אם ילדה טומטום וזכר עמו תשב לנקבה מצד הטומטום או האנדרוגינוס אבל טומטום ונקבה תשב לנקבה לבד שהרי מ״מ אתה נותן לה ימי טוהר של נקבה מצד הנקבה יצא מחותך ר״ל אבר אבר ויצא בלא סדר ר״ל שלא יצא הראש תחלה וכן יצא מסורס ר״ל שלם אלא שיצא דרך מרגלותיו אינו כילוד לטמא בלידה עד שיצא רובו ואם יצא כדרכו ראשו תחלה משיצא רוב ראשו הרי הוא כרובו ואיזה הוא רוב ראשו משיצאה פדחתו ר״ל מצחו ואף במחותך כן כמו שהתבאר בגמ׳ לדעת ר׳ יוחנן שהלכה כמותו ויציאת ראשו שכתבנו לא סוף דבר שיצא לחוץ אלא כל שנתברר לו בשמיעת קולו או על פי המילדת שיצא ראשו חוץ לפרוזדור הרי זה כילוד כמו שיתבאר בפרק דופן:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כבר ידעת שהאשה מטמאה באודם והאיש בלובן מעתה טומטום ואנדרוגינוס נותנין להן חומרי שניהם ליטמא באודם ובלובן ומ״מ טומאתן ספק ואין שורפין עליה את התרומה וכל שכן שאין חייבין על ביאת מקדש:
ראה אחד מהם אודם ולובן כאחד הרי יש כאן טומאת ודאי על כל פנים ושורפים עליה את התרומה אבל אין חייבין עליה על ביאת מקדש שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית והתבאר בתוספתא של מסכתא זו פרק ראשון שטומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן וכן הנוגע בלובן ואודם שלו אינו חייב על טומאת מקדש אבל הוא שנגע בשל עצמו ר״ל בלובן ואודם שראה כתבו גדולי המחברים שחייב על ביאת מקדש ויראה שמן התוספתא כתבוה ומ״מ גדולי המגיהים פירשוה בהם שנגעו בשל זכר ודאי ונקבה ודאית שלא לטעות ולומר לא חיבה תורה שלוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית:
ג משנה האשה המפלת או היולדת טומטום (שאין נראים בו סימני מין, של זכר או של נקבה) וכן המפלת אנדרוגינוס (שמצויים בו סימני מין של זכר ושל נקבה), כיצד תנהג בדין ימי טומאה וטהרה? — הריהי מחמירה לנהוג בעצמה הן כיולדת זכר והן כיולדת נקיבה, ותשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר, שלושים ושלושה ימים בלבד, ואולם לענין ימי טומאה תשב כיולדת נקבה, שבועיים.
MISHNA: A woman who discharges or gives birth to a tumtum, whose sexual organs are obscured, or to a hermaphrodite [ve’androginos], who has both male and female sexual organs, shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. She is impure for fourteen days like a woman who gave birth to a female, but blood that she sees thereafter is pure only until forty days after birth, like for a woman who gave birth to a male.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) טוּמְטוּם וְזָכָר אַנְדְּרוֹגִינוֹס וְזָכָר תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה טוּמְטוּם וּנְקֵבָה אַנְדְּרוֹגִינוֹס וּנְקֵבָה תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה בִּלְבָד.

In a case where she gave birth to twins, if they are a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. But if the twins are a tumtum and a female, or a hermaphrodite and a female, she shall observe the periods of purity and impurity established by the Torah for a woman who gives birth to a female alone. Regardless of the status of the tumtum and the hermaphrodite, the woman’s seven days of impurity and her succeeding thirty-three days of purity are subsumed in the fourteen days of impurity and sixty-six days of purity for a female.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תשב לנקבה בלבד – אפי׳ הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה.
וכמו כן האשה היולדת תאומים, הולד האחד טומטום (שאין מינו ברור) והולד השני זכר ודאי, וכן אם ילדה ולד אחד שהוא אנדרוגינוס וולד שני שהוא זכר ודאי — תחמיר ותשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. אבל אם ילדה האשה תאומים שהאחד מהם הוא טומטום והשני הוא נקבה, וכן אם ילדה תאומים שהאחד הוא אנדרוגינוס והשני הוא נקבהתשב נקבה בלבד, שהרי אף אם הטומטום והאנדרוגינוס הינם זכרים, נכללים שבעת ימי טומאתם בתוך ארבעה עשר ימי טומאה שנוהגת בהם כיולדת נקבה, ושלושים ושלושת ימי טהרתם נכללים בתוך ששים וששה ימי הטהרה הנוהגים ביולדת נקבה.
In a case where she gave birth to twins, if they are a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. But if the twins are a tumtum and a female, or a hermaphrodite and a female, she shall observe the periods of purity and impurity established by the Torah for a woman who gives birth to a female alone. Regardless of the status of the tumtum and the hermaphrodite, the woman’s seven days of impurity and her succeeding thirty-three days of purity are subsumed in the fourteen days of impurity and sixty-six days of purity for a female.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) טיָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס מִשֶּׁיֵּצֵא רוּבּוֹ הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד יָצָא כְּדַרְכּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא רוֹב רֹאשׁוֹ וְאֵיזֶהוּ רוֹב רֹאשׁוֹ מִשֶּׁיֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ.:

If the fetus emerged in pieces, or if it emerged reversed, i.e., feetfirst rather than headfirst, when most of its limbs emerge, its status is like that of a child born, with regard to the impurity of a woman after childbirth. If the fetus emerged in the usual manner, headfirst, it is not considered born until most of its head emerges. And what is considered most of its head? It is from when its forehead emerges.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מסורס – דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו.
יצא הוולד מן הרחם מחותך (בשלבים), לא שלם אלא איבר אחר איבר, או שיצא כשהוא שלם אבל מסורס (הפוך), לא דרך ראשו אלא דרך רגליו. משיצא רובו — הרי הוא נחשב כילוד לענין טומאת לידה. ואם הולד יצא כדרכו של ולד רגיל, דרך ראשו — אינו נחשב כילוד עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו (ומהו) רוב ראשו?משיצא פדחתו (מצחו).
If the fetus emerged in pieces, or if it emerged reversed, i.e., feetfirst rather than headfirst, when most of its limbs emerge, its status is like that of a child born, with regard to the impurity of a woman after childbirth. If the fetus emerged in the usual manner, headfirst, it is not considered born until most of its head emerges. And what is considered most of its head? It is from when its forehead emerges.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גמ׳גְּמָרָא: הַשְׁתָּא טוּמְטוּם לְחוֹדֵיהּ וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְחוֹדֵיהּ אמר תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה טוּמְטוּם וְזָכָר אַנְדְּרוֹגִינוֹס וְזָכָר מִיבַּעְיָא.

GEMARA: The Gemara asks: Now that with regard to a woman who gives birth to a tumtum alone, or a hermaphrodite alone, the mishna states that she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female, as the sex of the offspring is uncertain, is it necessary for the mishna to rule that if a woman gives birth to twins, a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female?
תוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אנדרוגינוס וזכר מיבעיא איצטריך סד״א כו׳. והאי טעמא לא שייך אלא בטומטום ונקט אנדרוגינוס אטו טומטום:
ד גמרא שנינו במשנתנו שאם הפילה האשה טומטום או אנדרוגינוס הריהי נוהגת לחומרא, כיולדת כזכר לענין ימי טהרה וכיולדת נקבה לענין ימי טומאה. וכן הדין ביולדת תאומים כשאחד מהם הוא טומטום או אנדרוגינוס. ושואלים: השתא [עכשיו] בענין היולדת טומטום לחודיה [לבד] וכן היולדת אנדרוגינוס לחודיה [לבד] אמר התנא במשנתנו שתשב לזכר ולנקבה, הדין גם ביולדת תאומים שאחד מהם הוא טומטום והאחר זכר, או ביולדת תאומים שהאחד מהם הוא אנדרוגינוס והאחר זכר מיבעיא [נצרך] לומר?
GEMARA: The Gemara asks: Now that with regard to a woman who gives birth to a tumtum alone, or a hermaphrodite alone, the mishna states that she shall observe the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female, as the sex of the offspring is uncertain, is it necessary for the mishna to rule that if a woman gives birth to twins, a tumtum and a male, or a hermaphrodite and a male, she shall observe the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female?
תוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אִיצְטְרִיךְ מַהוּ דתימ׳דְּתֵימָא הוֹאִיל וא״רוְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אִשָּׁה מַזְרַעַת תחל׳תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה אֵימָא מִדְּהַאי זָכָר הַאי נָמֵי זָכָר קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן אֵימָא שְׁנֵיהֶם הִזְרִיעוּ בְּבַת אַחַת זוֹ זָכָר וְזֶה נְקֵבָה.

The Gemara answers: It was necessary for the mishna to state this halakha, lest you say that since Rabbi Yitzḥak says that the sex of a fetus is determined at the moment of conception, in that if the woman emits seed first she gives birth to a male, and if the man emits seed first she gives birth to a female, therefore one might say that since this offspring that was born with the tumtum or hermaphrodite is male, that tumtum or hermaphrodite is also male. Consequently, the mishna teaches us that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to a female as well, as one can say that perhaps both the man and the woman emitted seed at the same time, which would mean that this offspring is male and that tumtum or hermaphrodite is female.
רש״יתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ איצטריך – אע״ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ״ל.
קמ״ל שניהם הזריעו בבת אחת. אע״ג דהך מילתא שמעינן כבר לעיל ממתניתין דסנדל האיכא לעיל שינויא אחרינא שאם תלד נקבה קודם שקיעת החמה כו׳ דמנינן תחלת נדה מן הראשון ותחלת נדה מן האחרון:
אצטריך סד״א הואיל ואמר ר׳ יצחק וכו׳ יפה – פי׳ הרשב״א נר״ו שלא נאמר זה אלא משום טומטום דאפשר שהוא זכר גמור דאלו לגבי אנדרוגינות הא בריה בפני עצמה הוא ולעולם הוא חד מינה או כלם זכרים או כולם נקבות ואעפ״כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים עם הנקבות אלא ודאי לטומטום עבדינן צריכותא ואגב טומטום נקט תנא אנדרוגינוס דצריכות כל דהו עבדינן דהא אורחיה דתנא למפלג אגב אורחיה כלהו דיניה דאית בהו והיינו נמי דלא עבדינן צריכותא לסיפא דטומטום ונקבה זכר ודאי נקבה ודאית מכאן יש סיוע לדברי ר״י ורש״י ז״ל וכל דכותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל שאומרים דאפי׳ למ״ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג׳ בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ״ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ׳ הערל ס״ל לרב ב״ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ״ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א״ר יוסי שאין שוחטין אותו בי״ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע״ג דאיהו קרי ליה בריה במ׳ חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן אבל רבינו הרמב״ן ז״ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז״ל שהשיב על רבינו שמשון ז״ל דלמ״ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב״א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי׳ לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב״א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ׳ דבע׳ טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ׳ בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ׳ מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ״ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד״א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר׳ יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע׳ דרב גופיה דפסק בהדיא כר׳ יוסי בפ׳ הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ״ע ואפי׳ אליבא דנפשיה וכר׳ יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור׳ יוסי נקטי׳ אגב טומטום בהשגרת לישן ומ״ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע״ג דבריה הוא מ״מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי׳ בכל מה ששוין חיה ובהמה א״א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא׳ בפ׳ דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ״ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי׳ להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר.
והא דאמ׳ בבכורות פ׳ אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי׳ דההוא לרבנן דלית ליה דר׳ יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי׳ הא לר׳ יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא״ה ז״ל בשיטת רבי׳ הגדול רבו הרמב״ן ז״ל.
ומשיבים: איצטריך [נצרך] לומר זאת, משום שמהו דתימא [שתאמר], היה מקום לומר כך: הואיל ואמר ר׳ יצחק: אם בשעת הזיווג האשה מזרעת תחלהיולדת זכר, ואם האיש מזריע תחלהיולדת נקבה, ומעתה אימא [יש מקום לומר] ביולדת תאומים שאחד מהם טומטום (או אנדרוגינוס) והשני זכר: מתוך דהאי [שזה] הוא זכר הרי הוכחה שהאשה היא שהזריעה תחילה, ואם כן יש מקום לומר שהאי נמי [זה הולד הנוסף, הטומטום, הוא גם כן] זכר, ותנהג איפוא האשה כדין יולדת זכר, לכן קא משמע לן [הוא תנא חוזר ומשמיע לנו] שאין אנו אומרים כן, אלא אימא [יש מקום לומר] ששניהם, הבעל והאשה, הזריעו בבת אחת, זו האשה שהזריעה גרמה לכך שיוולד הולד שמינו זכר, וזה הבעל שהזריע גרם לכך שיוולד הטומטום שמינו הוא נקבה, ולכן נוהגת האשה במקרה זה כיולדת זכר ונקבה.
The Gemara answers: It was necessary for the mishna to state this halakha, lest you say that since Rabbi Yitzḥak says that the sex of a fetus is determined at the moment of conception, in that if the woman emits seed first she gives birth to a male, and if the man emits seed first she gives birth to a female, therefore one might say that since this offspring that was born with the tumtum or hermaphrodite is male, that tumtum or hermaphrodite is also male. Consequently, the mishna teaches us that the woman shall observe the strictures of a woman who gave birth to a female as well, as one can say that perhaps both the man and the woman emitted seed at the same time, which would mean that this offspring is male and that tumtum or hermaphrodite is female.
רש״יתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אָמַר ר״נרַב נַחְמָן אָמַר רַב יטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁרָאוּ לוֹבֶן אוֹ אוֹדֶם אֵין חַיָּיבִין עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה.

§ Rav Naḥman says that Rav says: In the case of a tumtum and a hermaphrodite who saw a white gonorrhea-like discharge [ziva], for which a man is impure, or who emitted a red discharge that had the appearance of menstrual blood, for which a woman is impure, if they entered the Temple they are not liable for entering the Temple in a state of impurity, as perhaps they are pure, in accordance with their true sex. And if they touched teruma after such a discharge, one does not burn the teruma due to their contact, as although impure teruma must be burned, the impurity in this case is uncertain.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לובן – דומה לקרי.
אודם – דומה לדם נדות.
אין חייבין על ביאת מקדש – דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן.
ואין שורפין עליהם תרומה – אלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין.
אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו׳ – קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר׳ יוסי באנדרוגינוס לא כר׳ יוסי דמתני׳ דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ׳ בתרא דיומא (יומא עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס׳ בכורי׳ [פ״ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר׳ יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר׳ יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת״ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי״ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי׳ נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי׳ (ר״ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר׳ יוסי את״ק אלא מפרש מילתיה דת״ק או כולה ר׳ יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא״כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק.
ה ועוד בדיני הטומטום והאנדרוגינוס. אמר רב נחמן אמר רב: הטומטום והאנדרוגינוס שספק הוא מה מינם, אם זכר או נקבה, שראו זיבה שצבעה לובן הדומה לקרי, שהאיש נטמא בה, או שראו זיבה שצבעה אודם כדם נדות, שהאשה נטמאת בה, אם נכנסו למקדש — אין חייבין על כך להביא קרבן (אם נכנסו בשוגג) או מלקות (אם התרו בהם ונכנסו במזיד) משום איסור ביאת מקדש בטומאה, שהרי יתכן שלפי מינם טהורים הם. וכן אם נגעו בתרומה — אין שורפין עליהם את התרומה כדין כל תרומה שנטמאה, שהרי ספק הוא.
§ Rav Naḥman says that Rav says: In the case of a tumtum and a hermaphrodite who saw a white gonorrhea-like discharge [ziva], for which a man is impure, or who emitted a red discharge that had the appearance of menstrual blood, for which a woman is impure, if they entered the Temple they are not liable for entering the Temple in a state of impurity, as perhaps they are pure, in accordance with their true sex. And if they touched teruma after such a discharge, one does not burn the teruma due to their contact, as although impure teruma must be burned, the impurity in this case is uncertain.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) כרָאוּ לוֹבֶן וְאוֹדֶם כְּאֶחָד אֵין חַיָּיבִין עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ אֲבָל שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ה׳:ג׳} מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה

If a tumtum and a hermaphrodite saw white ziva and red blood as one, i.e., they emitted both ziva and blood and are therefore impure regardless of their sex, they are still not liable for entering the Temple, but one does burn teruma due to their contact. The reason they are not liable for entering the Temple, despite the fact that they are definitely impure, is that it is stated: “Both male and female
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ראו אודם ולובן כאחד – דממ״נ טמא אפ״ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא.
שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו׳ – תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ׳ על אלו מומין (דף מא: ושם) בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת״ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת״ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי״ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו׳ מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א״כ ש״מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא.
ראו לובן ואודם כאחת כו׳. וסבירא ליה דספק זכר ספק נקבה הוי הלכך שורפין עליו את התרומה דממה נפשך טמא ודאי אבל אי בריה הוי אינומטמא לא בלובן ולא באודם ותימה דבפ׳ הערל משמ׳ דסבר רב דבריה הוי דתנן התם ר׳ יוסי ור״ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר׳ יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו⁠[חכמים] אם זכר אם נקבה ופשיט התם דהילכתא כר׳ יוסי באנדרוגינוס והרכבה ומסתמא פסק כר׳ יוסי דברייתא דחשיבא ליה עיקר וי״ל דהא דקאמר התם ר׳ יוסי דאנדרוגינוס בריה הוא לא שיהא בריה בפני עצמו לא זכר ולא נקבה דא״כ מאי לא הכריעו בו חכמים אלא ודאי ספיקא בעלמא הוא והא דקאמר התם רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש לו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס לא בשביל דחשיב ליה זכר ודאי אלא גזירת הכתוב הוא. וכן בפ׳ אותו ואת בנו דקאמר ר׳ יוסי כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם חיה אם בהמה. ההיא בריה הוי נמי ספיקא מדקאמר בפ׳ כסוי הדם כוי אין שוחטין אותו ביו״ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי בריה ממש קאמר שאינו לא חיה ולא בהמה א״כ לא שייך ביה כסוי אלא ודאי ספיקא הוי וכן מוכח לשון הכריעו אבל בריה דפ׳ בתרא דיומא הוי בריה ממש דקאמר התם כל חלב לרבות כוי ופריך כוי ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ומשני קסבר האי תנא כוי בריה בפני עצמו הוא. וכן בפ״ק דחגיגה דקאמר כל זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס וקאמר בשלמא אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא אלא טומטום ספיקא הוי מכלל דבריה דקאמ׳ בריה ממש ולא כמו בריה דר׳ יוסי. ומיהו בתוספתא דמס׳ ביכורים משמע דר׳ יוסי סבר דאנדרוגינוס הוי בריה ממש דקתני ר׳ יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא יכלו חכמים לעמוד עליו ולהכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה מכלל דאנדרוגינוס לאו ספקא הוא וי״ל לדעולם ספיקא הוא אלא דאין ספיקו כעין ספיקא דטומטום דאנדרוגינוס אין בו הכרעה לידע אם איש או אשה לפי שכולם שוין אבל טומטום יש שהוא זכר ויש שהוא נקבה וספיקא יכול להתברר שאם יקרע ימצא זכר או נקבה ונפקא מינה אם קדש אשה או נתקדש ונקרע ונפקא מינה ג״כ לגבי שופר וכיוצא בו כדאמרי׳ אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו:
שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ותימה כיון דאנדרוגינוס ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהכי פריך בפ׳ אלו מומין בבכורות גבי אנדרוגינוס ופ׳ בתרא דיומא גבי כוי ובכריתות פרק דם שחיטה ובפ״ק דחולין גבי תחלת הציהוב שבזה ושבזה בשלמא טומטום איצטריך שיש מהן זכר ויש מהן נקבה ופטרו הכתוב כשהוא ספק אפילו אם יקרע אח״כ ויתברר ספיקו למפרע וכן גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו כולן פטורין דממעט עשירי ספק ולעיל גבי קדמה בהרת לשער לבן דדריש ליה מקרא בסוף נזיר איצטריך קרא לאורויי לן בספק הנארע מה יהא דינו אבל באנדרוגינוס אין בו שום ספיקא שכולן שוין וגבי שמיא גליא אם הוא זכר אם נקבה וי״ל דהא דמיעטיה הכא לאו משום ספיקא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא משום דהוי זכר משונה או נקבה משונה ולדידן הוא דמספקא לן משום דתרי מיעוטי כתיבי זכר ונקבה ואתא חד מינייהו לטומטום למעוטי טומטום וחד מינייהו למעוטי אנדרוגינוס ולא ידענא אם אנדרוגינוס הוא זכר ומיעטיה מזכר ונקבה למעוטי טומטום או נקבה הוי ומיעטיה מנקבה וזכר למעוטי טומטום והא דפריך בפ׳ אלו מומין גבי אנדרוגינוס איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולא אמרינן דמיעטיה משום דהוי זכר משונה י״ל דהתם פריך שפיר משום דמיעטיה מהזכר יתירה דכתיב גבי עולה ופריך מני אילימא ת״ק ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא ואי מיעטיה משום דזכר משונה הוי א״כ תיפשוט דזכר הוי ולא ספיקא א״נ י״ל דבלאו טומטום איצטריכי הני תרי מיעוטי לאנדרוגינוס דאי הוה כתיב זכר לחודיה לא הוה ממעטינן מיניה אנדרוגינוס משום דמספקא לן דילמא נקבה הוא וזכר הוה מוקמינן לדרשא אחריתי וכן נמי אי הוה כתיב נקבה לחודה אבל השתא דכתיב תרוייהו ממה נפשך נתמעט אנדרוגינוס בין שהוא זכר בין שהוא נקבה ועי״ל דלטומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח״כ נמצא זכר (או נקבה) או מדין נקבה אם אח״כ נמצא נקבה וסבר רב הונא דשקולין הן ואתו תרוייהו:
תד״ה שנאמר מזכר ועד נקבה כו׳ אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כו׳ ואמאי ממעט ליה והכי כו׳ עכ״ל פי׳ לדבריהם כיון דקמי שמיא גליא אם זכר הוא מנקבה דלא מטמא באודם מה צריך למעוטי ומזכר דלא מטמא בלובן אמאי ממעט ליה וכן איפכא ודו״ק:
ואם הטומטום או האנדרוגינוס ראו לובן ואודם כאחדאין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי ודאי טמאים הם משום אחד מהמראות. וטעם הדבר שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם, משום שנאמר במצוה זו: ״מזכר ועד נקבה
If a tumtum and a hermaphrodite saw white ziva and red blood as one, i.e., they emitted both ziva and blood and are therefore impure regardless of their sex, they are still not liable for entering the Temple, but one does burn teruma due to their contact. The reason they are not liable for entering the Temple, despite the fact that they are definitely impure, is that it is stated: “Both male and female
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה כח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה כח., עין משפט נר מצוה נדה כח. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה כח. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה כח., רש"י נדה כח., תוספות נדה כח., תוספות רי"ד נדה כח., רמב"ן נדה כח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה כח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה כח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה כח., ריטב"א נדה כח., מהרש"ל חכמת שלמה נדה כח., מהרש"א חידושי הלכות נדה כח., פירוש הרב שטיינזלץ נדה כח.

Niddah 28a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 28a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 28a, R. Chananel Niddah 28a, Collected from HeArukh Niddah 28a, Rashi Niddah 28a, Tosafot Niddah 28a, Tosefot Rid Niddah 28a, Ramban Niddah 28a, Rashba Niddah 28a, Meiri Niddah 28a, Tosefot Rosh Niddah 28a, Ritva Niddah 28a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 28a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 28a, Steinsaltz Commentary Niddah 28a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144