×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בֵּין תַּנּוּר לְכִירַיִים וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עָלֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו.
between the oven and the stove, which was considered the least respectable place in the house. And he would eat his bread, and drink a jug [kiton] of water with it, and in doing so he would resemble one whose deceased relative is laid out unburied before him.
רי״ףמיוחס לרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי תענית ל ע״ב} תנן התם1 מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום2 שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם3 יעשו4 כל אדם5 עצמן6 כתלמידי חכמים ותניא7 רבן שמעון בן גמליאל אומר יעשו כל אדם עצמן8 כתלמידי חכמים9 כדי שיתענו10. רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם ר׳ עקיבה אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל11 ושותה ביום הכיפורים וחכמים אומרים12 כל האוכל ושותה [בתשעה באב]⁠13 אינו רואה בשמחתה של-ירושלים (וכל שאינו מתאבל על ירושלם אינו זוכה ורואה בשמחתה של-ירושלם14) וכל המתאבל על ירושלים15 זוכה ורואה בשמחתה שנא׳ {ישעיהו סו:י} שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה [שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה]⁠16 וכל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב17 עליו הכתוב אומ׳18 {יחזקאל לב:כז} ותהי עונותם על עצמותם:
1. התם: כ״י נ: ״רבנן״.
2. מקום: גי: ״ומקום״.
3. לעולם: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, אשכול, דפוסים.
4. יעשו: גי: ״יעשה״.
5. כל אדם: חסר בכ״י קרפנטרץ. כ״י נ: ״בני אדם״.
6. עצמן: גי: ״עצמו״.
7. ותניא: גיז, דפוסים: ״תניא״.
8. אומר יעשו כל אדם עצמן: כ״י קרפנטרץ: ״לעולם יעשו עצמן אדם״.
9. ותניא... כתלמידי חכמים: חסר ב-גי.
10. רבן שמעון...ותניא...שיתענו: חסר בכ״י נ.
11. כאוכל: כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״כאילו אוכל״.
12. כל האוכל...וחכמים אומרים: חסר ב-גי, כ״י נ. כנראה מחמת הדומות.
13. בתעשה באב: גיז, גכא, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה, וכן גי, כ״י נ מחמת ההשמטה שם. כ״י א: ״בו״.
14. וכל שאינו מתאבל…אינו זוכה...של-ירושלם: חסר ב-גי, גיז, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים, וכן חסר בה״ג. בר״ח ובהלכות ריצ״ג מקומו בסוף המאמר (אחרי הפסוק), וכן בכ״י נ בשינויי לשון.
15. על ירושלים: כ״י קרפנטרץ: ״עליה״.
16. שמחו...עליה: גי, גיז, כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, רא״ה. כ״י א, גיז, דפוסים עד: ״אוהביה וג׳⁠ ⁠״. כ״י נ מוסיף: ״המתאבלים עליה זוכין ורואין בשמחתה ושאין מתאבלין עליה אינן רואין בשמחתה״.
17. בתשעה באב: וכן בר״ח, אשכול. חסר בכ״י נ, בה״ג רק: ״בו״. דפוסים: בערב תשעה באב כפירוש רש״י, המובא באשכול כלישנא אחרינא: ״כל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה״.
18. עליו הכתוב אומ׳: דפוסים: עונותיו חקוקין לו על עצמותיו שנא׳, כבה״ג. בר״ח נוסף בסוף המאמר.
בין תנור לכיריים – מקום מנוול שבבית.
דומה לו כמי שמתו מוטל כו׳. ר״ל דלא ה״ל ט״ב כאבלות ישנה:
בין תנור לכיריים שהוא מקום הפחות מכובד שבבית, ואוכל את הפת ושותה עליה קיתון (כוס גדולה) של מים ודומה בכל מנהגו כמי שמתו מוטל לפניו.
between the oven and the stove, which was considered the least respectable place in the house. And he would eat his bread, and drink a jug [kiton] of water with it, and in doing so he would resemble one whose deceased relative is laid out unburied before him.
רי״ףמיוחס לרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תְּנַן הָתָם אמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בט׳בְּתִשְׁעָה בְּאָב עוֹשִׂין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵין עוֹשִׂין וּבְכׇל מָקוֹם ת״חתַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנֶּה.

§ We learned in a mishna there: In a place where people were accustomed to perform labor on the Ninth of Av, one performs labor. In a place where people were accustomed not to perform labor, one does not perform labor. And in all places, Torah scholars are idle and do not perform labor on the Ninth of Av. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to the Ninth of Av, a person should always conduct himself as a Torah scholar and refrain from performing labor. This is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: A person should always conduct himself as a Torah scholar, so that he will feel the hardship of the fast.
עין משפט נר מצוהרי״ףר׳ אליקיםראב״ןרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובכל מקום, אפי׳ במקום שנהגו לעשות מלאכה, תלמ׳ חכמ׳ בטילין, שלא יעשו מלאכה.
תנן התם מקום שנהגו לעשות מלאכה בט׳ באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין. רשב״ג אומר לעולם יעשה אדם את עצמו כתלמיד חכם.
(2-4) {מלוקט מתורת האדם: מתניתיןא מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשו בני אדם עצמן כתלמידי חכמים,⁠ב תנ״ה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה, תניא אידך רשב״גג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושהד מלאכה ביום הכפורים, ר׳ עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים, וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באבה אינו רואה בנחמתה,⁠ו שנאמרז שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמת׳, וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בהח עליו הכתוב אומרט ותהי עונותם על עצמותם. תוספתאי אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטו׳ בשפה רפה, פי׳ משיבין את ההדיוטות בשפה רפה,⁠כ כךל אמרו בירושלמימ אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב, אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה.
א. פסחים נד ב, ואולי צ״ל תנן התם, כמש״כ לפנינו בגמ׳ כאן.
ב. כגי׳ הרי״ף (ושם כתוב: יעשו ״כל״ אדם עצמן, ואולי ט״ס הוא וצ״ל כמש״כ כאן: בני אדם, אך ברא״ה כתוב כמש״כ לפנינו ברי״ף, וכ״ה בשבלי הלקט סי׳ רבע בתניא נמי הכי דלקמן).
ג. כ״ה ברי״ף, אלא שהוא גורס רבן גמליאל, ולפנינו רשב״ג, אלא שלפנינו הגירסא הפוכה דברי ר״ע הם דברי רשב״ג ודברי רשב״ג הם דברי ר״ע, ועי׳ תענית נ.
ד. תיבות ״כעושה מלאכה ביום הכפורים״ ליתא לפנימה וליתא ברי״ף, ולפנינו: אינו רואה סימן ברכה לעולם, אך כ״ה בגמ׳ כ״י קמבריג׳ ובעו״ר, עי׳ תענית נ.
ה. כגי׳ הרי״ף.
ו. לפנינו: בשמחתה.
ז. ישעי׳ סו י.
ח. כ״ה בגמ׳ כ״י קמבריג׳, ולפנינו: ושותה יין בט׳ באב, ופירש״י כלומר בסעודה המפסיק בה, וברי״ף הגירסא: ושותה יין בערב תשעה באב עונותיו חקוקין לו על עצמותיו שנא׳ וכו׳, (ומש״כ הרי״ף עונותיו חקוקין וכו׳ נראה שהוא פירוש, וכן נראה מדברי ר״ח).
ט. יחזקאל לב כז.
י. במסכתין פ״ג יא.
כ. מלשון הרא״ש סי׳ לז נראה שכך היה גורס בתוספתא.
ל. צריך להגיה ״דכן״, וכן הוא בתלמיד הרמב״ן.
מ. דמסכתין פ״א ה״ח.
א תנן התם [שנינו שם במשנה]: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין, ובכל מקום (גם במקום שנהגו לעשות מלאכה), תלמידי חכמים בטלים ממלאכה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם לענין זה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו לענין זה כתלמיד חכם, כדי שיתענה, שאם איננו עוסק במלאכה העינוי גדול יותר.
§ We learned in a mishna there: In a place where people were accustomed to perform labor on the Ninth of Av, one performs labor. In a place where people were accustomed not to perform labor, one does not perform labor. And in all places, Torah scholars are idle and do not perform labor on the Ninth of Av. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to the Ninth of Av, a person should always conduct himself as a Torah scholar and refrain from performing labor. This is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: A person should always conduct himself as a Torah scholar, so that he will feel the hardship of the fast.
עין משפט נר מצוהרי״ףר׳ אליקיםראב״ןרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תַּנְיָא אִידַּךְ רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בט׳בְּתִשְׁעָה בְּאָב כְּאִילּוּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בכׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם.

It is taught in another baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: Whoever eats and drinks on the Ninth of Av, although the prohibition was instituted by the Prophets, it is as though he eats and drinks on Yom Kippur. Rabbi Akiva says: Whoever performs labor on the Ninth of Av never sees a sign of a blessing from that work.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ אומר כל האוכל ושותה בט׳ באב כאלו אוכל ושותה ביום הכיפורים. ר׳ עקיבא אומר העושה מלאכה בט׳ באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. והכ״א העושה מלאכה בט׳ באב אינו רואה בשמחת ירושלים שנאמר שמחו את וגו׳ שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
כל שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה. וכל האוכל בט׳ באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. עונותיו חקוקים על עצמותיו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אינו רואה סימן ברכה – מאותה מלאכה.
כל האוכל ושותה בתשעה באב עוונותיו חקוקין לו. שאינם נמחקין עד שנפרעין ממנו.
תניא רשב״ג אומר כל האוכל ושותה בט׳ באב כאילו אוכל ביום הכיפורים.
ר׳ עקיבא אומר כל העושה מלאכה בט׳ באב אינו רואה סימן ברכה.
כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם – כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו שאם היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחד אבל עוברות ומניקות אינן חייבות כולי האי שאינם יכולות להצטער בעצמן ואוכלין סעודה המפסקת מבעוד יום וכן נמי ביום הכפורים (נמי) צריך לסעוד מבע״י דתוספת יום הכפורים מן התורה כדכתיב (ויקרא כג) מערב ועד ערב וכתיב בעצם היום הזה (שם) אבל מכל מקום אין לאסור לשתות משאכל סעודה מפסקת ועדיין הוי היום גדול כדמשמע בירושלמי דר׳ יוסי איקלע לבצרה אכל סעודה מפסקת אתא לגבי דריש כנישתא והוה סעיד אמר ליה ההוא ריש כנישתא סעוד אצלי אמר ליה אכלית ואפסקית אמר לו אשגח עלי דלא לימרון הדין גברא לא אשגח עליה אכל מכל עיגול פתית ואכל מכל תבשיל ותבשיל חד פת ושתה מכל חבית חד כסא והכי הלכתא אם עדיין היום גדול לאחר שאכל סעודה המפסקת מותר לשתות אפילו ערב יוה״כ וכל שכן ערב תשעה באב.
אינו רואה סימן ברכה. מאותה מלאכה1.
1. כ״פ רש״י ד״ה אינו רואה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

כל שאירע ט׳ באב במוצאי שבת קצת מפרשים נהגו לברך על האור אלא שגדולי המפרשים מיחו בדבר הרבה לומר כשם שאינו מבדיל בלא כוס אחר שהבדיל בתפלה כך אין צריך לברך על האור שכבר אמר גם כן בין אור לחושך ואף בסדר רב עמרם כתוב מבדיל ביציאת ט׳ באב אבל לא על האור ואלו ברך על האור במוצאי שבת מה הוצרך לומר עוד שלא לברך על האור אלא ודאי אין מברכים עליו ואף בהלכאתא גבראתא כתוב שמאחר שתקנוהו על הכוס אין לברכו בלא כוס והוא שאמר הפייט הקדמון איך אברך על לבת ובהיכל עברה לבת ומ״מ אחר שעבר ט׳ באב בליל שעבר יום א׳ מברך בורא פרי הגפן והמבדיל ואף בזו יש חולקים שלא להבדיל כלל ויש חוככים להבדיל בשבת עצמו ויש מחייבים להבדיל במוצאי שבת ובהטעמה לתינוק:
גמ׳ אמר רב אסי אלמלא מעמדות. עי׳ תוי״ט פ״א מ״ב דאבות:
תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב, אף שהאיסור אינו אלא מדברי נביאים וסופרים — כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים. ר׳ עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב — אינו רואה סימן ברכה לעולם במלאכה זאת.
It is taught in another baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: Whoever eats and drinks on the Ninth of Av, although the prohibition was instituted by the Prophets, it is as though he eats and drinks on Yom Kippur. Rabbi Akiva says: Whoever performs labor on the Ninth of Av never sees a sign of a blessing from that work.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןתוספותר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בט׳בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו ס״ו:י׳} שִׂמְחוּ אֶת ירושלם וְגִילוּ בָהּ כׇּל אוֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ מִכָּאן אָמְרוּ גכׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי דכׇּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בט׳בְּתִשְׁעָה בְּאָב עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר {יחזקאל ל״ב:כ״ז} וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם.:

And the Sages say: Whoever performs labor on the Ninth of Av and does not mourn for Jerusalem will not see her future joy, as it is stated: “Rejoice with Jerusalem and be glad with her, all who love her; rejoice for joy with her, all who mourn for her” (Isaiah 66:10). From here it is stated: Whoever mourns for Jerusalem will merit and see her future joy, and whoever does not mourn for Jerusalem will not see her future joy. This is also taught in a baraita: Whoever eats meat or drinks wine in the meal before the Ninth of Av, about him the verse states: “And whose iniquities are upon their bones, because the terror of the mighty was in the land of the living” (Ezekiel 32:27).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם – בתשעה באב כלומר בסעודה המפסיק בה.
ליש׳ אחר׳: כל האוכל בשר ושותה יין ערב תשעה באב וכו׳. והיינו בסעודה המפסיק בה.
וחכמים אומרים כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש וגומר.
כל האוכל בשר ושותה יין בט׳ באב עליו הכתוב או׳ וגו׳. פי׳ בט׳ באב בסעודת ט׳ באב דהיינו סעודה המפסקת1.
מתני׳ בכלי לבן שאולין. שכולן היו שואלות זו מזו ואפי׳ עשירות שלא לבייש וכו׳2.
וכולן טעונין טבילה. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נידה היית׳ הילכ׳ טעונין טבילה קודם שילבשום3.
חולות. כלומ׳ לחול במחולות4.
במלך שלמה. הקב״ה מלך שהשלו׳ שלו5.
אמו. כנסת ישראל6.
זה מתן תורה. יום הכיפורי׳ שבו ניתנו לוחות האחרונות7 שבשבעה בסיון עלה משה להוריד לוחות ראשונות וירד בי״ז בתמוז ושיברם והתנפל מ׳ יום כי עמד י״ב מתמוז וכ״ח מן אב וירד בכ״ט באב ומיד א״ל ה׳ עלה אלי ההרה ועלה ביום ל׳ של אב וכ״ט אלול הרי ל׳ ועשרה ימים של תשרי נמצא שירד ביום הכיפורים כן פי׳ ר״ח8.
בניין בית המקדש. שנתחנך ביום הכיפורים9 כדא׳ במועד קטן10.
ובגמר׳ בעי בשלמ׳ יום הכיפורי׳ יום מחילה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות אחרונו׳ אלא ט״ו מאי היא אמ׳ רב יהודה אמ׳ שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה מאי דרוש להתירם זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד דבר זה לא יהא נוהג כ״א לדור זה. ואיכא דא׳ יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל. ואיכא דאמרי יום שניתנו הרוגי ביתר לקבור׳ ואי׳ דא׳ יום שהיו פוסקין מלכרות עצים למערכה מכאן ואילך מאן מוסיף יסיף פי׳ יוסיף חיים על חייו ומאן דלא מוסיף יאסף תני רב יוסף מאן דלא מוסיף [הרי11] זו תיקבריה אימיה.
שאלה12 לרב היי גאון נהגו באלו מקומות שנמנעין מלאכול בשר מר״ח ועד התענית וכן הטבחים נמנעין מלשחוט כלל עד התענית וביום התענית משש שעות ולמעלה שוחטין ומוכרין בשר אם יתכן זה המנהג. והשיב אולי קשה בעיניכם וזה המנהג כי הכל יודעין שמניעת השחיטה קודם התענית משו׳ אכילה הוא וביום התענית ליכ׳ מאן דאכיל ומנהג בבל אחר חצי היום שוחט טבח ישראל וזבני בישראל ע״כ דבריו.
ט׳13 באב שחל להיות בשבת מאחרין אותו משו׳ דאקדומי פורענות לא מקדמינ׳ ואמ׳ רב עמרם לאחר תפיל׳ ערבית בליל ט׳ באב שחל למוצאי שבת קורין קינות וכשמשלימין או׳ שליח ציבור וב׳ לציון ואתה קדוש אבל ואני זאת בריתי אין או׳ בט׳ באב לא ערבי׳ ולא שחרית משו׳ דכתי׳ ביה לא ימושו מפיך והם קראו קינות ואני או׳ כי יפה לאחוז כל מקום במנהגו14.
וכל המתאבל על ירושל׳ זוכה ורואה בנחמת׳ שנ׳ שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה.
סליק מסכ׳
1. כ״פ רש״י ד״ה כל האוכל.
2. כ״פ רש״י ד״ה שאולין.
3. כ״פ רש״י ד״ה טעונין.
4. בפירש״י כמו לחול במחולות.
5. כ״פ רש״י ד״ה במלך שלמה.
6. כ״פ רש״י ד״ה אמו.
7. כ״פ רש״י ד״ה זה מתן תורה.
8. דף ל׳ ב׳. ועיין פירש״י ד״ה שניתנו בו.
9. כ״כ בפירש״י על הרי״ף דף י׳ ב׳ ד״ה זהו בנין.
10. דף ט׳ א׳.
11. המילה מטושטשת בכתה״י.
12. הביאו בשערי שמחה לרי״ץ גיאות עמוד כ״ב בשינוי לשון קצת.
13. גם זה בשערי שמחה שם.
14. עיי״ש ברי״צ גיאות.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

אע״פ שהרבה דברים התרנו בזה מכח ההלכה אין לו לאדם להקל ראשו בכך וכל המחמיר על עצמו ומרבה באבלות הרי זה משובח וחסידים הראשונים נהגו בעצמן שהיו מביאים לפניהם ערב ט׳ באב פת חרבה במלח ושורין אותה במים ויושבים להם בקרקע ואוכלים ושותים אחריו קיתון של מים וגאוני המערב נהגו שלא לאכול בו שום תבשיל ויש שנהגו שלא לאכול בשר כל אותה שבת ויש שנוהגים כן מר״ח ובתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום שנהגו אמרו הילין נשיא דנהגין דלא למשתי חמרא מן דאב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתיה ויש נשים חסידות וקצת זקנים שמושכים ידיהם הימנה מי״ז בתמוז עד ט׳ באב וכן נהגו שלא ליכנס למרחץ כל אותה שבת ויש מקומות שנהגו לבטל בית השחיטה מר״ח כמו שכתבנו למעלה ובכל מקום בט׳ באב מבטלים אותה עד שיעבור חצי היום וכל המרבה בענינים אלו הרי זה משובח ומחצות ולמעלה מיהא נהוג בכל מקום לשחוט ולתקן לצורך הלילה ולשון הבריתא בזה מתקנין בט׳ באב למוצאי ט׳ באב ויש מתירים במקום הדחק לכבס מן המנחה ולמעלה וממה שאמרו למעלה ואם לא כבס בחמשי מכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה ואע״ג דלייט עלה אביי שעת הדחק שאני ונראה לי לאסור ומ״מ נהגו הנשים בימי הגאונים והרבנים לחוף ראשן מן המנחה ולמעלה ולא מיחו בידם חכמים ולא עוד אלא שסועדים אותן מפני שהיא שעת נחמה וכיוצא בדברים אלו כמו שכתבנו למעלה ואין הדבר נאה ומ״מ אם חל ט׳ באב להיות בשבת או שחל ערב ט׳ באב להיות בשבת אין מחסרין ממנו שום דבר אלא אוכל ושותה ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתה והסכימו הגאונים שאף לדברים שבצנעה כן ואינו דומה לאבל שהשבת עולה לו וכן רחיצה וסיכה במה שמותר בכל שבת אחרת וכשחל ט׳ באב בשבת מאחרין אותו עד למחר וכן בכל אחד מד׳ צומות ואע״פ שבתענית אסתר מקדימים באלו מאחרים כלל גדול אמרו אקדומי פורענותא לא מקדמינן ובזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אם חל ביום ו׳ מתענים בו ביום:
והרני מעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בו והוא שמגאוני הראשונים כתבו הואיל ופסקנו בפרק תפלת השחר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס אף זה מבדיל בברכת המזון של סעודתו אלא שאינו מברך על האור ועל הבשמים ולא על הגפן שהרי אין שם יין בסעודה המפסיק בה ואף הם חזרו לומר שמאחר שבהבדלתו שוייה חול נתחייב באבלות ואבלות בשבת לא אמרו והכריעו מתוך כך שלא להבדיל בשבת ואף אני מרחיקה שמאחר שאין יכול לברכה על הכוס מה בינה לשל תפלה ואין תקנת הבדלה על הכוס אלא ביין וחזרה המחלוקת אם מבדיל במוצאי התענית קודם שיאכל אם לאו ועקר המחלוקת במה שאמרו בערבי פסחים בקצת נסחאות מבדיל כל היום כלו כלומר הא טפי לא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והם מפרשים הטעם מפני שאין הבדלה אחר מוצאי שבת מדין תשלומים אלא שכל מחרת מוצאי שבת זמנה הוא שהרי היום הולך אחר הלילה וא״כ משעבר התענית עבר זמנה ואין עוד בה תשלומים ואע״פ שיש שכתבו לדעת זה שלא אמרו מבדיל כל היום הא טפי לא אלא בשכח או הזיד אבל זה שלא נמנע אלא מפני שאין כוס שהרי אינו רשאי לשתות מבדיל אינו נראה שמאחר שאי אתה כוללה בדין תשלומים האיך מבדיל בלא זמנו ויש מודים בזו אלא שמבדילים במוצאי שבת עצמו ונותנים לתינוק וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בעירובין (מ׳:) על זמן של יום הכפרים לותביה לתינוק אתי למיסרך הם אומרים שלא אמרוה אלא ביום הכפרים שיש בו כרת וכן שהיא בכל שנה אבל דבר שאין בו כרת או אף איסור תורה וכן שאינו מצוי תמיד אין חוששים ודבריהם נדחין ממה שאמרו בפרק נוטל (שבת קל״ט.) מיזרע כשותא בכרמא ולמיהב לינוקא אתי למיסרך ובזו אין בה אלא איסור סופרים וכן שאין הדבר מצוי בכל שנה ואע״פ שבמילה המזדמנת בתענית אנו מתירים לברך על הגפן על סמך התינוק בזו אין התינוק ראוי לחוש בו לסירכא וכן מילתא דלא שכיחא הוא אלא מיעוטא דמיעוטא ומ״מ אנו גורסים באחרון של פסחים מבדיל והולך כל השבת כולה וכמו שהוזכר שם בהדיא בעי ר׳ חייא ועד כמה עד ד׳ בשבת ר״ל עד יום ד׳ ומדין תשלומים וכן כתבוה גדולי המחברים ומתוך כך מבדילים במוצאי התענית ואע״פ שבמסכת חגיגה (ט׳.) אמרו בחגיגה שיש לה תשלומים כל ז׳ שאם היה חגר ביום א׳ ונתפשט בשני שאין כאן תשלומים הואיל ובזמנו לא היה בר חיוב אין זה כלום שזה בזמנו בר חיוב היה אלא שהתענית מפקיעו וחיובא מיהא עליה רמיא וכן אפשר לפרשה שלא מחמת תשלומים אלא שכל ימים אלו נקראים מוצאי שבת וכמו שהביאו בהדיא שאמרו בענין גיטין חד בשבא תרין בשבא ותלת בשבא בתר שבא והילכך מבדיל במוצאי התענית אבל לא על האור ולא על הבשמים וכן המנהג בכל גלילותינו מימות הגאונים והרבנים שבהם והדבר נאה שאין שבת יוצא בלא הבדלה ואע״פ שקצת מפרשים כתבו שלא תקנו הבדלה על הכוס אלא בשהעשירו ובט׳ באב הרי כלנו עניים והכתוב עומד וצווח זכרה ירושלים ימי עניה מילי דבדיחותא נינהו ועוד כשהגיע זמן הנחמה חזר העושר ונוטה אני בכך אף לדעת הפוסקים כל היום כלו שכל שאי אפשר ביומו ראוי מיהא לתשלומים והדברים ברורים:
בתלמוד המערב אמרו שהיחיד בט׳ באב צריך שיזכיר בתפלותיו מעין המאורע ונסח המתוקן לכך מפורש בתלמוד המערב בשני של מסכתא זו והוא נחם י״י אלהינו וכו׳ והיכן אומרה בעבודה שכך כלל מסור לנו כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר כגון על הניסים אומרו בהודאה ומ״מ נהגו עכשו לכללו בבונה ירושלם ממה שאמרו אע״פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בכל ברכה וברכה מעין המאורע אומר:
כל שנוהג ביום זה דרך מצוה מלומדה ואינו מעורר את לבו להתאבל על ירושלם אינו רואה בשמחתה ואין צריך לומר שאין שוכחין את אבלותה לגמרי אלא צריך לזכרה בכל שמחה ושמחה ולמעט בכלן לזכירת החורבן כדכתיב אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי אלא שאין עושים מזה יותר מדאי בכדי שלא יהא הטבע יכול לסבלו וכ״ש בצבור שאלו במדת הדין אנו מודדין היה לנו לגזור על עצמינו שלא נאכל בשר ולא נשתה יין ושנסגף עצמנו בכל מיני סגוף וכן היו קדמונינו אומרים בדורות של שמד שהיו גוזרים לבטל תלמוד ומצות ושלא ליכנס לשבוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא ליכנס לשבוע הבן ושלא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם כלה אלא הנח להן לישראל יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו ובשלישי של בתרא אמרו שלא להתאבל כל עקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרים גזרה על הצבור אא״כ רוב צבור יכולים לעמוד בה אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט ופי׳ שם אמה על אמה וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט מן הצריך לה בכדי שהאוכלים ירגישו בחסרון אותו דבר עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכן בכל השמחות וכן מניחים אפר מקלה בראשי החתנים במקום תפלין דכתיב לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר ומ״מ אם לקח חצר מכויירת ומצויירת בציור הרי היא בחזקתה ואינו צריך כלום אלא שאם נפלה או ניטשטשו הצורות אינו מחזירם בלא שיור ויש שפירשו שאם ערב בו חול או תבן אין צריך לשייר כלל ומ״מ כל המתאבל על ירושלם כראוי לה זוכה ורואה בשמחתה ובשמחת המכוון ממנה שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה וזהו שאמרו אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי זה אפר מקלה שבראשי חתנים וממה שנאמר פאר תחת אפר ויש מקומות שלא נהגו באפר אלא שמשימים מפה שחורה על ראשם זכר לחורבן וכן מנהג בשבירת הכוס זכר לחורבן:
המשנה התשיעית לא היו ימים טובים וכו׳ כונת המשנה לבאר שאין להתיאש לרוב הצרות אבל כל אשר יענו אותנו כן נרבה בהיות י״י אתנו בלכתנו בדרכיו ואמר שהיו נוהגים לשמוח שמחה יתירה יתר מכל שאר הימים טובים באלו שני הימים והם ט״ו באב ויום הכפרים ופי׳ הטעם בגמ׳ ביום הכפרים מפני שהוא יום מחילה וסליחה ויום שנתנו בו לוחות אחרונות שהוא בי״ז בתמוז שכלו בו מ׳ ראשונים ירד ושבר את הלוחות ובי״ח בו טחן את העגל ובי״ט עלה ונשתהא פ׳ יום מ׳ לתפלה ומ׳ ללוחות אחרונות חשוב י״ב של תמוז שהרי נתעבר ול׳ מאב וכ״ט של אלול וט׳ של תשרי הרי שכלו פ׳ בסוף ט׳ של תשרי ומחרתו ירד ונתן את הלוחות ובט״ו באב פירשו בו שכלתה גזרת מתי מדבר שבכל ערב ט׳ באב היה משה רבינו מעביר כרוז צאו לחפר צאו לחפר והיו יוצאין וחופרים וכל אחד ישן בקברו בליל ט׳ באב למחר היה כרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים היו מוצאים עצמם חסרים ט״ו אלף ופרוטרוט שנה אחרונה מצאו עצמן כלם חיים כסבורים שמא טעינו בקבוע החדש חזרו לשם בכל לילה ולילה עד ט״ו שראו הלבנה במלואה והכירו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב ופירשו בדרש שעד כאן לא היה הדבור מתיחד למשה כל כך והוא שתמצא שמתחלת אלה הדברים עד פסוק ויהי כאשר תמו כל הגוי לא נזכר לשון דבור למשה אלא ויאמר י״י אלי וכאן נאמר ויהי כאשר תמו וכו׳ וידבר י״י אליו ופירשו בה עוד שהוא יום שבו הותרו שבטים לבא זה בזה מצד מה שדרשו זה הדבר וכו׳ דבר זה שלא להנשא יורשות ממטה למטה לא יהא נוהג אלא בדור זה וכן פירשו בו עוד יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכן פירשו בו עוד יום שבטלו פרדסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל.
כל האוכל בשר ושותה יין בט׳ באב עה״א ותהי עונותם על עצמותם – פירש שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש לאותן שמתו בגלות וחכו לישועה שעליה׳ אמר הכתב אשרי המחכה ויגיע לימים אבל עדין אפש׳ שיש לזה תחיה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה כו׳. ושאינו מתאבל כו׳. עדיפא מיניה מפורש בהאי קרא דאיהו גופיה נמי שמח אלא מכאן אמרו קאי אשאין מתאבל דאינו מפורש מה עונשו וקאמר דמכאן אמרו כו׳ דמכלל הן אתה שומע לאו וכל שאינו מתאבל כו׳ מיהו ק״ק דליכא לדיוקי מקרא דמכלל הן אתה שומע לאו אלא דהמתאבל הוא גופיה שמח ושאינו מתאבל אינו שמח ומנא ליה לדיוקא דאינו מתאבל אינו רואה בשמחתה וי״ל דהרואה בשמחתה א״א שלא יהיה גם הוא שמח:
וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים — אינו רואה לעתיד בשמחתה, שנאמר ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה״ (ישעיהו סו, י) מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים — אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב, כלומר, בסעודה המפסקת שלפניו — עליו הכתוב אומר ״ותהי עונותם על עצמתם כי חיתית גבורים בארץ חיים״ (יחזקאל לב, כז).
And the Sages say: Whoever performs labor on the Ninth of Av and does not mourn for Jerusalem will not see her future joy, as it is stated: “Rejoice with Jerusalem and be glad with her, all who love her; rejoice for joy with her, all who mourn for her” (Isaiah 66:10). From here it is stated: Whoever mourns for Jerusalem will merit and see her future joy, and whoever does not mourn for Jerusalem will not see her future joy. This is also taught in a baraita: Whoever eats meat or drinks wine in the meal before the Ninth of Av, about him the verse states: “And whose iniquities are upon their bones, because the terror of the mighty was in the land of the living” (Ezekiel 32:27).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןר׳ יהודה אלמדארירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.: תַּנְיָא אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה לִדְבָרֶיךָ עוּבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּיָכוֹל.

§ The mishna taught: Rabbi Yehuda obligates one to overturn the bed, but the Rabbis did not agree with him. It is taught in a baraita that the Rabbis said to Rabbi Yehuda: According to your statement, pregnant women and nursing women, who cannot sleep on the floor, what will become of them? Rabbi Yehuda said to them: I, too, spoke only with regard to those who are able.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןההשלמהרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. תנא מודה ר׳ יהודה לחכמים בשאינו יכול כגון עוברות ומיניקות וכיוצא בהן שאין כופין מטותיהן. ומודים חכמים לר׳ יהודה שכופה כל אדם מטתו מי שהוא יכול לישן על הקרקע ואמר רבא הלכתא כתנא דידן דקתני לא הודו לו חכמים. מנהגו של ר׳ יהודה ברבי אלעאי בערב ט׳ באב היה יושב בין תנור לכיריים ואוכל פת חריבה במלח. ושותה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוברות ומיניקות שאי אפשר להם בלא מטות מה תהא עליהם:
עוברות ומניקות – שאינן יכולות לישן על גבי קרקע.
ביכול – שאפשר לו.
עוברות ומיניקות, שאינן יכולות לכוף מיטתן ולישן על גבי קרקע, מפני שקשה להן אם אין ישינות, מה תהא עליה⁠[ן].
ר׳ יהודה מחייב בכפיית המטה. תנא אמרו לו לר׳ יהודה לדבריך עוברות ומניקות מה תהא עליהן אמר להן אף אני לא אמרתי אלא ביכול.
הא דתנן ר׳ יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו, אמרי׳ עלה בגמרא אמרו לו לר׳ יהודה עוברות ומניקות מה תהא עליהן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול, תניא מודים חכמים לר׳ יהודה ביכול ומודה ר׳ יהודה לחכמים בשאינו יכול, מאי בינייהו כדתנן הכופה את מטתו הוא כופה. אמר רבא הלכתא כתנא דידן דאמר ולא הודו לו כלל.
(5-6) ולענין כפיית המטה דתנן ר׳ יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול, תניא נמי הכי מודים חכמים לר׳ יהודה ביכול, ומודה ר׳ יהודה לחכמים בשאינו יכול, אלא מאי בינייהו אמר אבייא שאר מטות איכא בינייהו – דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו, ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שישן על מטה כפויה, אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל – מיהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה, ואף על גב דהיא ממצות הנוהגות באבל, ותניאב כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט׳ באב ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל,⁠ג אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט׳ באב, והוא הדין לעטיפת הראש, ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, דקריעה נמי ליתהד מכל מצות האמורות באבל, כדאמרינן התםה אבלות לחוד וקריעהו לחוד.
ומסתברא דחייב במצות תפילין בתשעה באב, ואע״ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחדז דאבילות, לא חמיר תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני, ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דלענין אבילות נמי בשאין לו מה יאכל עושהח בצינעא בתוך ביתו,⁠ט וכן בשאלת שלוםי שכן באבלות לאחר שלשה משיבכ שלום,⁠ל עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה, וכאן וכאן בקושי התירו, לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים, ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאחר שלשה אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל, הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש, שלא ראו לבטל מצוה משום אבילות ישנה, אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביהמ ואחריתה כיום מר, וכדאמרן התםנ מצוה שאני, כך נראה לי.
ושוב מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבלס שחל שביעי שלו בתשעה באב,⁠ע הוו יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום, ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה, לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב,⁠פ כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בתשעה באב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפילין הרשות בידו, אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין, ואם רצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון, זכינו להסכים לדעתו,⁠צ ומכל מקוםק אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפילין דהא לא נהיג בהו אבלות אלא ביום ראשון.
ולענין סדר היום אמר אבייר האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים,⁠ש ומפטירין אסף אסיפם,⁠ת ותניאא חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד, בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד, וקיימא לן כר׳ יוסי, דתניאב זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר.
ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, בתשעה באבג ארבעה פסוקים משל ירמיהד המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו׳ עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך,⁠ה ועל נהרות בבל,⁠ו ואע״פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה, בכאן דברי קבלה מקדימי׳ לדברי קדושה, וגרסינן התםז יש קורין ספר קינות בערב, ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר קריאת התורה עומדח ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשיןט וקורא בבכיה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כלי שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכל שכן בנים זכרים. והקוראכ בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את תיק התורהל על הקרקע ואומרמ נפלה עטרת ראשנונ וקורעיןס ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין,⁠ע ויש שיורדין מספסליהן,⁠פ וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל, וכל שכן לשוח עם הארמי.⁠צ
ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא, וכך היו נוהגין שאחד קורא מגלת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגלת אסתר,⁠ק ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר,⁠ר וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים,⁠ש וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו, וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות,⁠ת ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה,⁠א וכן נהגו עכשיו, שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבתב קרקע בתשעה באב כלל, קל וחומר מכפיית המטהג וכמו שפירשנו למעלה. וכך אמרו שםד ערבי׳ה אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש, ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם. אבלו בתפלת השחרית לאחר הפסוקים והמזמורים האלוז אומרח ברכו בקול נמוך, ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש, אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש, עד כאן במסכת סופרים, ואף בזו נתלה הדבר במנהג.
ירושלמיט ר׳ אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, ומאי ניהו רחםי יי אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמניםכ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוהל לגיונות ויחללוהמ ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתה,⁠נ כי באש החרבתהס ובאש אתה עתיד לבנותה כאמורע ואני אהיה להפ חומת אש וגומר. ר׳ אבדימה דצפרין בעא קומי ר׳ מונא ואיכן הוא אומרה, אמר ליה ועדיין איןצ את לזו, א״ר ירמיה בשם רבק כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודיה, מתניתאר אמרה כן ונותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז״לש ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים, וסמכו אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרבת אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכהא אומר.⁠ב
וסוגיין בפרק מקום שנהגוג דתשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות,⁠ד ואף על גב דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות, ולדידיה לענין נעילה ועשרים וארבע לא שמענו בהם הפרש, סמכי עלמא אלישנא קמא דלישני דגמרא אינון, דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור לתפלות, אע״ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילי אחרי, וברייתא דקתני התם אין בין ט׳ באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה, משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין, לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני,⁠ה דלא חמיר תעני׳ צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה, אבל בתפלות לא איירי,⁠ו דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא.
ובירושלמי במסכת ראש השנהז רבי יוחנן מתפלל בט׳ באב עשרים וארבעה, ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדא דצריכא ליה, אבל הוא תענית צבור הוא, ר׳ יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו תענית צבור.
אלא מיהו חזינא סוגיא דמס׳ מגילה דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בתשעה באב, דגרסינן התםח איבעיא להו תענית צבור בכמה, ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין, אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה, כלומר שמתפללין בו תפלת נעילהט דהיא כעין תפלת המוספין תפלה יתירתא. ופשטינן לה מברייתא דקתני ט׳ באב ותענית צבורי שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי, דתנא זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י״ט קורין ארבעה, זה הכלל לאיתויי מאי לאו לאתויי ת״צ וט׳ באב, כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה, אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא מוסףכ תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא.
אלא איכא למימר בגמ׳ תענית צבור איבעיא להו דאיכא ודאי מוסף תפלה, ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי, אמר רב אשי זה הכלל לאיתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור, ולא חש למידק כולי האי, לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דאמר רבי יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אמר לך זה הכלל לאיתויי תענית צבור הוא דהוה בענין,⁠ל אבל תשעה באב לא, הלכך נקט ליה לישנא רוחא ולא נחית לכולי הך דיוקא ומסקנא, אלא דזה הכלל סמכא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרא בדוכתא, דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור, והלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר.
וכבר ראיתי דברי רש״י ז״למ שמפרש מוסף תפלה ענינינ ברכה יתירתא. ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה, ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקוראים, אלא מה שכתבנו היא עולה וראוי לסמוך עליו.
כתוב בהלכות גדולותס והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס,⁠ע היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבת, דמתבע תיבעי ליהפ לאפסוקי ממיכל ומשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מרצ מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה, כדרב דאמרק בדילנא, ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול,⁠ר דאמר בין קדש לחול ואתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפוריםש ליקדיש על הכוס ולימא זמן ולשתייה, כיון דקבליה איתסר ליה עילויה, הילכך ליתרחת עד דנפיק חד בשבת ומבדיל (בה שרי בתעניתיה)⁠א מקמי דליטעום,⁠ב ואע״ג דאמר מרג מבדיל והולך כל היום כולו כל היום אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל, אבל הכא דהוה אסור ליה למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא, וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא ליבריך, אלו דברי בעל הלכות ז״ל.
ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך,⁠ד ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסור למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי. וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמרה מבדיל והולך, ומבדיל כל השבת כולה, הני מילי היכא דלמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דלמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מיבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון דבזמניה לא חזי להבדלהו לא מיבדיל בלא זמניה, משלז כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.⁠ח ומכל מקום למ״ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי עלמאט יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, ומילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ומשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום, וכיון דראינו לרבינו הגדול ז״לי שהזכירכ לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום,⁠ל אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.
ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואף על גב דגבי זמןמ דיום הכפוריםנ איסור כרת חששו, ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא דרבנן הוא, ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מילתא היא דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאית׳ בפרק נוטלס ואע״ג דלאו איסור כרת הוא ולא שכיח טפי. והיא היא פירכי׳ דרב אחא בר יעקב דאיהו קשיע וליתן ליה לתינוק ישראל, ומינהפ קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל במסכת עירובין, שמע מינה דאפילו באיסורי דרבנן ולא קביעא נמי חיישינן לסירכא.⁠צ
ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרוק בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס, בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם וכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס,⁠ר אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל.}
א. ״אמר אביי״ ליתא לפנינו.
ב. לעיל בע״א.
ג. חסר כאן: תניא. וכ״ה בתלמיד הרמב״ן וברא״ש סי׳ לז, וכ״כ הריטב״א בשם רבנו והר״ן.
ד. לשון תלמיד הרמב״ן בשם רבנו: ליתא במצות הנוהגות באבל.
ו. בתלמיד הרמב״ן: קריעה, וכ״ה בגמ׳ שם.
ז. צ״ל ראשון, וכ״ה בתלמיד הרמב״ן.
ח. חסר כאן: לאחר ג׳. וכ״ה בתלמיד הרמב״ן. ובריטב״א בשם רבנו.
ט. כדאי׳ במו״ק כא א.
י. חסר כאן: משיב, וכ״ה שם.
כ. בתלמיד הרמב״ן ובריטב״א בשם רבנו: משיב לכל אדם.
ל. כדאי׳ במו״ק כא א.
מ. עמוס ח י.
ס. בתלמיד הרמב״ן: אבל.
ע. חסר כאן: פוסק לאחר תפלת שחרית או ממתין עד הערב. עפ״י תלמיד הרמב״ן.
פ. חסר כאן: מה שהוא אסיר בט׳ באב. כ״ה שם.
צ. פי׳ שאין סילוק תפילין בת״ב. וז״ל השבה״ל תענית סי׳ ער: ובתשו׳ הגאונים ז״ל מצאתי בשם רב ששנא גאון זצ״ל וט׳ באב גופו מותר להניח תפילין דהא כבר אמרינן אבל מותר להניח תפילין, ומה אבל דאבילות חדתא היא ולבו מריר עליו חייב להניח תפילין, ט׳ באב דאבילות עתיקא היא ודשינן בהי האידנא כמה שני על אחת כמה וכמה שצריך להניח תפילין וכן הלכה למעשה בשתי ישיבות שמניחין תפילין בט׳ באב, וכן נמצא בתשובות רב האי גאון זצ״ל וכן השוב ר׳ יצחק ב״ר שמואל זצ״ל בתפילין בט׳ באב מותר להניחן דלא גרע מיום שני לאבלות. והמהר״ם מרוטנבורג חולק ע״ז, הובא ברא״ש סי לז, והרא״ש כתב דלכאורה נראה כמ״ש למעלה, (היינו כמש״כ רבנו).
ק. מש״כ רבנו זמ״מ וכו׳, הוא משום שרה״ג דאיירי ביום שביעי של אבילות כלל בין הדברים שאסורים באבל גם סלוק תפילין, וע״ז כתב רבנו ומ״מ וכו׳, ובא לחלוק על רה״ג דסילוק תפילין אינו נוהג אלא ביום ראשון בלבד, ועי׳ טור סו״ס תקנה שהקשה על רה״ג, ועי׳ מש״כ בזה הב״י והב״ח שם.
ש. דברים ד כה.
ת. ירמיה ח יג.
א. לעיל כט ב.
ג. פי״ח ה״ג.
ד. יד יט-כב.
ה. תהלים עט.
ו. שם קלז.
ז. שם ה״ד.
ח. במחזור ויטרי ע׳ 713 נוסף כאן: אחד.
ט. במחזור ויטרי: מטולאין.
י. לפנינו שם: בו, במקום: כל, ובנוסחת מס׳ סופרים שבמחזור ויטרי ליתא לשניהם.
כ. שם ה״ז.
ל. שם איתא: את התורה (באבילות) [בעטיפה] שחורה, ובמחזור ויטרי: את התורה באצטלית שחורה.
מ. במחזור ויטרי ליתא לתיבת ״ואומר״, אלא כתוב: שנפלה וכו׳.
נ. איכה ה טז.
ס. כ״ה גם במחזור ויטרי, ולפנינו: וקורין, ונראה שט״ס הוא.
ע. חסר כאן: את מקומן, כדאיתא שם ושם.
פ. שם ושם נוסף: למטה.
צ. צ״ל: הגוי. כדאיתא במחזור ויטרי, ולפנינו: הנכרי.
ק. עי׳ מחז״ו שם.
ר. ה״ג.
ש. עי׳ ב״י סי׳ תקמט שכתב דמשמעות מסכת סופרים היא דקאי על הקורא בתורה שמברך ברוך דיין האמת, ולא על הקורא באיכה.
ת. דתניא במוע״ק כג א דאינו יושב במקומו.
א. פי׳ בשבוע ראשון דהיינו שבעת ימי אבילות, ביושב ע״ג קרקע.
ב. צ״ל: וישיבת.
ג. הנה דין ישיבת האבל כתב רבנו בספר זה בשער האבל – בכפיית המטה כיצד וז״ל: אבל כל היום אינו יושב אפי׳ על מטה כפויה אלא יושב ע״ג קרקע, והבאין לנחמו נמי יושבין על הקרקע, דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא ע״ג קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ. ולכאורה דין זה הוא מאיסורי אבל ואינו מ״ע שבאבל, וא״כ קשה דהא איסורים שבאבל נוהגים בת״ב וכמש״כ רבנו לעיל ומה הק״ו מכפית המטה שהוא מ״ע שבאבל. וצ״ל שגם זה הוא מ״ע שישב על הקרקע ואין זה איסור שלא ישב ע״ג ספסל.
ד. ה״ח (סוף פי״ח).
ה. במחזור ויטרי ולפנינו: תפלת ערבית.
ו. שם פי״ט ה״א.
ז. שם ושם: אלו.
ח. שם ושם נוסף כאן: ביוצר.
ט. במסכתין פ״ב ה״ב, ובברכות פ״ד ה״ג.
י. כ״ה לפנינו שם, וכ״ה בריטב״א כאן, ועי׳ גירסת הרי״ף והרא״ש סי לד.
כ. לפנינו שם: עלינו ועל ישראל.
ל. כ״ה לפנינו בירושלמי דמסכתין ובירושלמי ברכות כ״י רומי, ולפנינו בברכות שם: ויירשוה.
מ. חסר כאן: עובדי פסילים, כדאי׳ לפנינו שם ובריטב״א כאן.
נ. צ״ל הורשתה, כדאי׳ שם ובריטב״א.
ס. כ״ה לפנינו בירושלמי דמסכתין וכן גי׳ הירושלמי ברכות כי״ר, ולפנינו שם: היצתה.
ע. זכריה ב ט.
פ. חסר כאן: נאם ה׳.
צ. כ״ה לפנינו בירושלמי ברכות, ותיבת ״אין״ ליתא בירושלמי במסכתין ובברכות כי״ר.
ק. כ״ה בירושלמי דמסכתין ובברכות כי״ר, ולפנינו שם ליתא לתיבות: א״ר ירמיה בשם רב.
ר. בירושלמי בברכות שם: ומתניתא.
ש. הרי״ף כאן.
א. שם נוסף: מעין כל ברכה וברכה, (וברי״ף כאן מעין אותה ברכה).
ב. ע״כ לשון הרי״ף, וכתב ע״ז הריטב״א: אבל בירושלמי סבורים דההיא ביחיד השואל צרכיו, אבל צרכי רבים כלומר של כל ישראל בעבודה.
ד. וכ״כ רבנו בחדושיו למסכתין ריש פ״ב בשם הראב״ד, וכ״כ הריטב״א בריש פרקין ד״ה בתעניות.
ה. כדאיתא שם דף נה ע״א.
ו. כעין זה איתא בגמרא לעיל דף עג ע״ב.
ז. פרק ג הלכה ד.
ט. וכ״כ רבנו בריש מסכתין.
י. חסר כאן: קורין.
כ. צ״ל למוסף.
ל. אולי צ״ל בעינן.
מ. במגילה שם.
נ. צ״ל ענינו, וכן להלן.
ס. בהלכות קדוש והבדלה.
פ. לפנינו בה״ג: דמיתבעי, וכ״ה בתלמיד הרמב״ן.
צ. חסר כאן: בשאר שבתות, וכן הוא בתלמיד הרמב״ן.
ר. וברי״ץ גיאת ח״א ע׳ כא מבואר דביוה״כ ושבת איכא תוספת ע״י קבלה, אבל גבי תענית ליכא תוספת קבלה, והמקבל עליו לאצטעורי בעלמא קא מיכוין
ת. כ״ה בבה״ג, ובתלמיד הרמב״ן השלם: לישהי, ובאשכול ח״ב ע׳ 18 בשם הבה״ג: לירתח, ופירושו ימתין כמש״כ רש״י בשבת קלד א לירתח עד דנפל דמיה (נחל אשכול שם).
א. לפנינו שם: כד שארי תענית וכ״ה בתלמיד הרמב״ן ובאשכול שם.
ב. בבה״ג נוסף: מידי, ושארי תעניתי׳.
ד. עי׳ מש״כ ע״ז הר״ן.
ו. צ״ל לאבדולי, כדאי׳ בתלמיד הרמב״ן.
ז. ברא״ש ובשלטי הגבורים בשם רבנו: משום.
ח. כדאי׳ יבמות קד ב.
ט. בתלמיד הרמב״ן ליתא לתיבת ״עלמא״.
י. הרי״ף בערבי פסחים כב א בדפי הרי״ף וכהגהות חו״י שם.
כ. צ״ל שהסכים, וכ״ה בתלמיד הרמב״ן וברא״ש.
ל. שם נוסף כאן: כילו.
נ. חסר כאן: קאמרינן לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משים דאתי למיסרך, התם משום דיום הכפורים (עפ״י תלמיד הרמב״ן).
ס. צ״ל תולין, שבת קלט א.
ע. במסכת שבת שם, ועי׳ תוס׳ שם ד״ה וליתן שכתבו שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב עיי״ש.
פ. פי׳ מדברי רב אחא בר יעקב בכשיתא דאית ליה דניתנים לתינוק.
צ. הנה עדיפא מהשיטה דלעיל כתבי התוס׳ בשבת שם ד״ה וליתן בשם ר״ת, ובערובין שם ד״ה דלמא בשם רבנו שמואל, דאם אירע מילה ביום הכפורים נותנים לתינוק לשתות כיון שאינו קבוע, וכ״כ הריטב״א בערובין שם בשם ר״י, ובספר המנהיג הל׳ ת״ב סי׳ כא כתב דבת״ב שחל במוצ״ש דיתן ליניקא ולא חיישינן דלמא אתי למיסרך דומיא דברית מילה שכתבתי בשם רבני צרפת, ויקשה עליהם קושית רבנו, וכן הקשה עליהם הריטב״א כאן, אלא שהריטב״א בערובין כתב על דברי ר״י ונ״ל שלא אמר רבנו ז״ל אלא לצורך דבר של מצוה כגון הא דברית מילה אבל בדבר הרשות אף בדבר שאינו קבוע חיישינן דילמא אתי למיסרך וכדמוכח מההיא דכשיתא, ולפי״ז תתיישב קושית רבנו גם על השיטה דלעיל דהבדלה מצוה היא ובמקום שאינו קבוע לא חיישינן. והריטב״א שם הביא בשם הגאונים דבמילה ביוה״כ אי באחד הצומות מברכים אאסא, וכתב דמשמע דלית להי סברא דר״י ז״ל, והמנהיג שם כתב בשם פסיקות דלא יתן בת״ב שחל במוצ״ש לינוקא דילמא אתי למסרך, ובשבלי הלקט סי׳ רעא כתב בשם ר׳ יצחק ב״ר יהודה על מילה שחלה בתעניות דאינו צריך לטועמי. ולא למותבא ליניקא דאתי למיסרך, אלא משהה איתי עד הערב ושותה אותו אמו של התינוק, ובעל הדברות כתב דמוהלין בלא יין, ואחי ר׳ בנימין כתב דיהבינן ליניקא כיון דאינו קבוע יעוד שכאן לא ניתנים כל פעם לאותו תינוק משא״כ ביוה״כ שכולם מקדשים ניתנים לאותו תינוק בכל שנה, ובסי׳ רסח כתב השבלי הלקט בת״ב שחל במוצ״ש דלא יטעימנו לתינוק דילמא אתי למיסרך.
(5,3) אע״פ שאמרו מקום שנהגו לעשות מלאכה בט׳ באב עושים מ״מ תלמידי חכמים אף במקום שנהגו לעשות אסורים במלאכה וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה תבא עליו ברכה ולא עוד אלא שדרך כלל אמרו העושה מלאכה בט׳ באב אינו רואה סימן ברכה לעולם ושאילת שלום אסורה בו ועם הארץ ששאל משיבין לו בשפה רפה כענין האמור בשאר תענית צבור בסוף פרק א׳ וכן היא בתוספתא ובתלמוד המערב:
ב שנינו במשנה: ר׳ יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. תניא [שנויה ברייתא] אמרו לו חכמים לר׳ יהודה: לדבריך, נשים עוברות (הרות) ומיניקות מה תהא עליהן, שהרי אין הן יכולות לישון על מיטה כפויה? אמר להם: אף אני לא אמרתי אלא במי שהוא יכול.
§ The mishna taught: Rabbi Yehuda obligates one to overturn the bed, but the Rabbis did not agree with him. It is taught in a baraita that the Rabbis said to Rabbi Yehuda: According to your statement, pregnant women and nursing women, who cannot sleep on the floor, what will become of them? Rabbi Yehuda said to them: I, too, spoke only with regard to those who are able.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןההשלמהרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מוֹדֶה ר׳רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּיָכוֹל מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁאָר מִטּוֹת.

This is also taught in another baraita: Rabbi Yehuda concedes to the Rabbis with regard to one who is unable to sleep on the floor, and the Rabbis concede to Rabbi Yehuda with regard to one who is able to do so. The Gemara asks: If so, what is the practical difference between them? The Gemara explains: The practical difference between them is the status of other beds.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאר מטות שאינו שוכב עליה דר׳ יהודה מחייב לכוף כל המטות שבבית וחכ״א אינו חייב לכוף אלא מטתו בלבד:
מאי בינייהו – כיון דזה מודה לו ביכול וזה מודה לו בשאינו יכול.
שאר מטות – שבבית שאינו שוכב בהן ר׳ יהודה דמחייב במתני׳ בכפיית המטה קמחייב נמי ביכול בשאר מטות ורבנן סברי מטתו כופה ולא שאר מטות וכדתניא גבי אבל.
שאר מיטות שבבית שאין אדם ישן עליהן, איכא בינייהו, אם צריך לכופן או לא. דתנא קמא סבר מיטה שישן עליה כופה ושאר מיטות לא, ור׳ יהודה מחייב בכפיית המיט⁠[ות] כולן, חוץ משאינו יכול.
תניא נמי הכי מודים חכמים לר׳ יהודה ביכול ומודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מודה ר׳ יהודה לחכמים בשאינו יכול שאינו כופה מיטתו, ומודים חכמים לר׳ יהודה ביכול, שראוי שיכפה מטתו. ושואלים: אם כן שהודו זה לזה, מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] ביחס לשאר מטות.
This is also taught in another baraita: Rabbi Yehuda concedes to the Rabbis with regard to one who is unable to sleep on the floor, and the Rabbis concede to Rabbi Yehuda with regard to one who is able to do so. The Gemara asks: If so, what is the practical difference between them? The Gemara explains: The practical difference between them is the status of other beds.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יר׳ אליקיםראב״ןרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כִּדְתַנְיָא הכְּשֶׁאָמְרוּ לִכְפּוֹת הַמִּטָּה לֹא מִטָּתוֹ בִּלְבַד הוּא כּוֹפֶה אֶלָּא כׇּל הַמִּטּוֹת כּוּלָּן הוּא כּוֹפֶה אָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּתַנָּא דִּידַן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים כׇּל עִיקָּר.:

As it is taught in a baraita: When the Rabbis said that a mourner is required to overturn the bed, they meant that he overturns not only his own bed, but also that he must overturn all the beds in the house. Rabbi Yehuda maintains that one must likewise overturn all of the beds of one’s house on the Ninth of Av. Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the tanna of our mishna, and the Rabbis did not concede to Rabbi Yehuda at all, even with regard to one who is able. Therefore, there is no requirement to overturn one’s bed on the Ninth of Av.
עין משפט נר מצוהרי״ףר׳ אליקיםראב״ןתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתנא דידן, דמשמע דלא הודו כלל שיהא שום אדם כופה מיטתו. ולא כתנא דבריית׳ דאמ׳ דמודים ביכול.
אמר רבא הלכה כת״ק דאמר לא הודו לו חכמים.
(סיום)
סליקו הלכות תענית.
מצאתי בסדר רב עמרם (ח״ב סי׳ צט) אין אומרים ויהי נועם בט׳ באב שחל להיות במוצאי שבת. ולאחר קינות אומרים ובא לציון ואתה קדוש כאשר כי מיקלע בשאר ימי החול, ואין אומרים ואני זאת בריתי. וכן בשחר אין אומרים ואני זאת בריתי. וכן מנהג בישיבותא. ומבדילין בליל התענית ואין מברכין על הבשמים ועל האור. ומנהג בישיבות לומר ענינו וסליחות כמו בכל תענית.
א. צ״ל ב׳ ישיבות. וכן להלן.
אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו חכמים – פירוש שאין צריך לכפות המטה והאידנא דחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית המטה ואפילו באבל.
גמרא אמר רבא הלכתא כתנא דידן ולא הודו כו׳ כצ״ל:
כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: כשאמרו שאבל חייב לכפות את המטה, לא את מטתו בלבד הוא כופה, אלא את כל המטות כולן הוא כופה. שלדעת ר׳ יהודה צריך לכפות בתשעה באב את כל המיטות שבבית. אמר רבא: הלכתא [הלכה] כשיטת התנא דידן [שלנו] במשנתנו, ולא הודו לו חכמים כל עיקר; שאפילו ביכול לא הודו לו, ולהלכה — אין כל חיוב בכפיית המיטה.
As it is taught in a baraita: When the Rabbis said that a mourner is required to overturn the bed, they meant that he overturns not only his own bed, but also that he must overturn all the beds in the house. Rabbi Yehuda maintains that one must likewise overturn all of the beds of one’s house on the Ninth of Av. Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the tanna of our mishna, and the Rabbis did not concede to Rabbi Yehuda at all, even with regard to one who is able. Therefore, there is no requirement to overturn one’s bed on the Ninth of Av.
עין משפט נר מצוהרי״ףר׳ אליקיםראב״ןתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״ראָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן ב״גבֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וכיוה״כוּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים.: בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ סְלִיחָה וּמְחִילָה יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת.

§ The mishna taught that Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as happy for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur. The Gemara asks: Granted, Yom Kippur is a day of joy because it has the elements of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last pair of tablets were given.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכיפורים. בשלמא יום הכיפורים משום שהוא יום שנתנו לוחות האחרונות לפי שכשתחשב מז׳ בסיון שעלה משה לקבל לוחות הראשונות מ׳ יום עד י״ז בתמוז שנאמר ואתנפל לפני י״י וגו׳ עד כ״ט באב ומיד א״ל הקב״ה למשה עלה אלי ההרה. ועלה ביום ל׳ של אב (עשה ג׳) [עמד מ׳] יום וירד בלוחות האחרונות והוא יום הכיפורים לפיכך ראוי להיות יום טוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שניתנו בו לוחות אחרונות – שבי״ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות ובי״ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום נשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט) ואתנפל לפני ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב מי״ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים ותשעה דתשרי הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של י״ז תמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ׳ שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי.
אמר רשב״ג לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכי״ה פרישנא יום הכפורים שניתנו בו לוחות שניות וט״ו באב שבו ידעו שכלו מתי מדבר שבשנת המ׳ ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט׳ באב שבהן בנות ישראל יוצאת בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טביל׳ פרש״י ז״ל שאין אשה בקיא׳ בחברת׳ ושמא נדה היתה אבל בירושלמי אפי׳ מונחי׳ בקופסה הצריכום חכמים טבילה שמתוך כך יוציאו אותן וישאלו אותן וכן פירש הראב״ד ז״ל ובנות יש׳ יוצאת וחלות בכרמי׳ עד ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן: ובהכי סליק פרקא וסליק מסכת תענית תושבחתא למארי שמיא דיהיב חילא לעבדיה שלו׳ רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול בריך רחמנא דסייען: חתן שחל א׳ מד׳ הצומות בתוך ימי שמחת לבו מסתבר לי שהוא חייב להתענו׳ דאע״ג דימי רגל ושמחת שלו הוא ואין אבלות חדשה חלה בהם כדאיתא בדוכתה ואין שמחה אלא באכילה כדאמרי׳ גבי רגלים וגבי פורים מ״מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן ועוד דיחיד מקרא מלא דבר הכתב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי: המקום יזכנו לראות בבנינה ובנחמתה בנל״ך ואע״י:
ג שנינו במשנה: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. ושואלים: בשלמא [נניח] יום הכפורים שהוא יום שמחה — משום דאית ביה [שיש בו] סליחה ומחילה, ועוד שהוא יום שנתנו בו לוחות האחרונות לישראל.
§ The mishna taught that Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as happy for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur. The Gemara asks: Granted, Yom Kippur is a day of joy because it has the elements of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last pair of tablets were given.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא ט״וחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה.

However, what is the special joy of the fifteenth of Av? Rav Yehuda said that Shmuel said: This was the day on which the members of different tribes were permitted to enter one another’s tribe, by intermarriage. It was initially prohibited to intermarry between tribes, so as to keep each plot of land within the portion of the tribe that originally inherited it. This halakha was instituted by the Torah in the wake of a complaint by the relatives of the daughters of Zelophehad, who were worried that if these women married men from other tribes, the inheritance of Zelophehad would be lost from his tribe (see Numbers 36:1–12).
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא ט״ו באב מפני מה הוא יום טוב ואמרי׳ יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהותרו שבטים לבא זה בזה – דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו׳ (במדבר לו) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב.
יום שהותרו השבטים לבא זה בזה – פירוש דהיינו י״ט.
תוס׳ בד״ה יום שבו כלו כו׳ ולמחר הכרוז כו׳ ופרשב״ם כו׳ ובכל ט׳ באב היו מתים כ״א אלף ופרוטרוט כו׳ עכ״ל דברי הרשב״ם הם בפרק י״נ ע״ש אבל לא ידעתי לכוון דברי התוס׳ דהכא ע״פ פרשב״ם דהתם ולפי לשון האיכה רבתי שאמרו שם שהיו מוצאין עצמן ט״ו אלף ופרוטרוט חסרו מת״ר אלף והיה נראה להגיה כאן וכצ״ל ובכל ט׳ באב היו מתים מת״ר אלף בפרוטרוט ומפורש כו׳ ויהיה הפרוטרוט קאי את״ר אלף שהפרוטרוט ממנו בכל שנה מהמ׳ שנים ט״ו אלף כדמפרש לה התם בפרשב״ם והוא מדברי איכה רבתי שהפרוטרוט עולה בכל שנה מהמ׳ שנים ט״ו אלף וע״ש בזה דברי התוס׳ מיהו בכל פרשב״ם שלפנינו גרסינן הכי ט״ו אלף ופרוטרוט דמשמע שהפרוטרוט הוא הנשאר על ט״ו אלף שאינו מגיע לכל שנה אלף וכן נראה מדברי התוס׳ שם אבל דברי התוספות דהכא א״א לכוון רק כמ״ש וכלשון הרשב״ם ודו״ק:
נגילה ונשמחה בישועתו:
אלא חמשה עשר באב מאי היא [מה הוא], מה השמחה שביום זה? אמר רב יהודה אמר שמואל: זהו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. שמיום זה והלאה בשנה מסויימת התירו לשבטי ישראל שוב להתחתן אלה באלה כרצונם, ולא הקפידו שתהיינה בנות יורשות נחלה נישאות רק לבני שבטן, כפי שנאמר לבנות צלפחד בשעתו.
However, what is the special joy of the fifteenth of Av? Rav Yehuda said that Shmuel said: This was the day on which the members of different tribes were permitted to enter one another’s tribe, by intermarriage. It was initially prohibited to intermarry between tribes, so as to keep each plot of land within the portion of the tribe that originally inherited it. This halakha was instituted by the Torah in the wake of a complaint by the relatives of the daughters of Zelophehad, who were worried that if these women married men from other tribes, the inheritance of Zelophehad would be lost from his tribe (see Numbers 36:1–12).
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַאי דְּרוּשׁ {במדבר ל״ו:ו׳} זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לִבְנוֹת צְלׇפְחָד וְגוֹ׳ דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה.

What did they expound, in support of their conclusion that this halakha was no longer in effect? The verse states: “This is the matter that the Lord has commanded concerning the daughters of Zelophehad, saying: Let them marry whom they think best; only into the family of the tribe of their father shall they marry” (Numbers 36:5). They derived from the verse that this matter shall be practiced only in this generation, when Eretz Yisrael was divided among the tribes, but afterward members of different tribes were permitted to marry. On the day this barrier separating the tribes was removed, the Sages established a permanent day of rejoicing.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דדרוש זה הדבר שכתוב בענין ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחד. לא יהא נוהג אלא באותו דור שנכנסו לארץ. ולהם נחלקה הארץ בלבד. ור׳ יוחנן אמר שהותר שבט בנימין דדרוש איש ממנו לא יתן בתו לבנימין ממנו ולא מבנינו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳ – זה מיעוט הוא כלו׳ לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה בדור של בנות צלפחד.
ומסבירים: מאי דרוש [מה, איך דרשו] את הכתוב כדי לבטל מה שגזר משה רבינו בהוראת הקדוש ברוך הוא? שנאמר: ״זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים״ (במדבר לו, ו), ולמדו שדבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של חלוקת הארץ לנחלות בראשונה, אבל לאחר מכן אין אנחנו חוששים עוד, ויכולות המשפחות להתחתן זו בזו. וביום שהותרו השבטים להתחתן והוסרה מחיצה זו בין שבטי ישראל, קבעו יום שמחה לדורות.
What did they expound, in support of their conclusion that this halakha was no longer in effect? The verse states: “This is the matter that the Lord has commanded concerning the daughters of Zelophehad, saying: Let them marry whom they think best; only into the family of the tribe of their father shall they marry” (Numbers 36:5). They derived from the verse that this matter shall be practiced only in this generation, when Eretz Yisrael was divided among the tribes, but afterward members of different tribes were permitted to marry. On the day this barrier separating the tribes was removed, the Sages established a permanent day of rejoicing.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לָבוֹא בַּקָּהָל שֶׁנֶּאֱמַר {שופטים כ״א:א׳} וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה מַאי דְּרוּשׁ אָמַר רַב מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנֵינוּ.

Rav Yosef said that Rav Naḥman said: The fifteenth of Av was the day on which the tribe of Benjamin was permitted to enter the congregation of the Jewish people. After the tragic incident at Gibeah, for which the tribe of Benjamin was blamed, the other tribes ostracized them. They took an oath to prohibit themselves from marrying a member of the tribe of Benjamin, as it is stated: “And the men of Israel had sworn in Mizpah, saying: None of us shall give his daughter to Benjamin as a wife” (Judges 21:1). The Gemara asks: What did they expound that enabled them to dissolve this oath? Rav said: They understood the verse literally, as it states: “None of us,” and not: None of our children, i.e., the oath applied only to the generation that took the oath, not their descendants.
רי״ףמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבא בקהל – לישא נשים לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם כדכתיב בשופטים (כא).
ממנו – מיעוט הוא דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לא גזרו אלא מהם (ממנו) אבל מבניהם לא גזרו.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: חמישה עשר באב הוא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שמצאו לו דרך להתיר השבועה שאסרה על שבט זה לבוא בקהל, שנאמר: ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה״ (שופטים כא, א), ושואלים: מאי דרוש [מה, איך דרשו] את הכתוב, ובשל כך התירו שבועה זו? אמר רב: דקדקו בלשון ״ממנו״ ולא מבנינו, לומר שהשבועה חלה רק עלינו, על בני דור זה, אבל לא על בני דור אחר. ואותו יום שהותר הדבר, חמישה עשר באב היה.
Rav Yosef said that Rav Naḥman said: The fifteenth of Av was the day on which the tribe of Benjamin was permitted to enter the congregation of the Jewish people. After the tragic incident at Gibeah, for which the tribe of Benjamin was blamed, the other tribes ostracized them. They took an oath to prohibit themselves from marrying a member of the tribe of Benjamin, as it is stated: “And the men of Israel had sworn in Mizpah, saying: None of us shall give his daughter to Benjamin as a wife” (Judges 21:1). The Gemara asks: What did they expound that enabled them to dissolve this oath? Rav said: They understood the verse literally, as it states: “None of us,” and not: None of our children, i.e., the oath applied only to the generation that took the oath, not their descendants.
רי״ףמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) (אָמַר) רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר דְּאָמַר מָר עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה דִּבּוּר עִם מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ב׳:ט״ז} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The fifteenth of Av was the day on which the deaths of the Jews in the wilderness ceased. The entire generation that had left Egypt had passed away, as the Master said: After the sin of the spies, on account of which the Jews of that generation were sentenced to die in the wilderness, as long as the death of the Jews in the wilderness had not ceased, God’s speech did not come to Moses, as it is stated: “And it came to pass, when all the men of war were consumed and dead from among the people, that the Lord spoke to me, saying” (Deuteronomy 2:16–17). This indicates that only then, after the last member of that generation had died, was God’s speech delivered to me, i.e., Moses, but not beforehand. When the Jews realized that the decree that God would not speak to Moses had been lifted, they established that day as a permanent day of rejoicing.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב נחמן אמר יום שכלו בו מתי מדבר. ומצינו בפירוש בירושלמי ר׳ אבון אמר שבטל בו החפירה דא״ר לו בכל ערב ט׳ באב היה משה רבינו מוציא כרוז במחנה ישראל צאו לחפור היו יוצאין (עצמן) וחופרין קברות וכל אחד ישן בקברו. ובשחר מי שנמצא חי חזר למחנה והמתים נשארו בקבריהן ומוצאין עצמן בכל שנה חסרים ט״ו אלף ופרוטרוט בשנת ל״ח שנה עשו כמנהג כל השנים עמדו כולן לא מת אחד מהן. אמרו טעינו בחשבון אינו היום ט׳ באב וכן אמרו בי״א בי״ב ובי״ג ובי״ד כיון שהגיע ט״ו באב וראו הלבנה מלאה אמרו ודאי בטל הקב״ה אותה גזרה לפיכך עשאוהו יום טוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכלו מתי מדבר – דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט״ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ׳ שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו״ט.
דאמר מר כו׳ – לפיכך יו״ט הוא.
לא היה הדבור עם משה – ביחוד וחיבה דכתיב וידבר ה׳ אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור ואע״ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום.
יום שבו כלו מתי מדבר – כדאמרי׳ (במדרש איכה) כל ט׳ באב היו עושין קבריהן ושוכבין בתוכן ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים ואותה השנה שכלתה הגזרה קמו כולם והיו סבורים שמא טעו בחודש עד שראו הלבנה מלאה ואז ידעו שכלתה הגזרה ועשו יו״ט ופרשב״ם (בב״ב דף קכא.) כל המ׳ שנים לא היו מתים אלא בט׳ באב ובכל ט׳ באב היו מתים כ״א אלף ופרוטרוט ומפרש התם דאותו פרוטרוט עולה למ׳ שנים ט״ו אלף וי״מ שהיו מתים בכל יום אך רוב המתים היו לעולם בתשעה באב ובחמשה עשר באב פסקה הגזרה ולא מתו כלל ועשו י״ט.
שם ד״ה יום שבו וכו׳ ובכל ט״ב היו מתים. עיין תשובת חות יאיר בסוף הספר תשוב׳ של הגאון מוהר״ד זצ״ל בסופו:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: חמישה עשר באב הוא יום חג, מפני שהוא יום שכלו בו מתי מדבר, שלא מתו עוד ישראל במדבר, שכבר כלה כל דור יוצאי מצרים. שאמר מר [החכם]: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור של ה׳ עם משה, שנאמר: ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם. וידבר ה׳ אלי לאמור״ (דברים ב, טז-יז)אלי היה אז הדבור, ולא קודם לכן. וכשידעו שבטלה גזירה זו — קבעו יום זה ליום שמחה.
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The fifteenth of Av was the day on which the deaths of the Jews in the wilderness ceased. The entire generation that had left Egypt had passed away, as the Master said: After the sin of the spies, on account of which the Jews of that generation were sentenced to die in the wilderness, as long as the death of the Jews in the wilderness had not ceased, God’s speech did not come to Moses, as it is stated: “And it came to pass, when all the men of war were consumed and dead from among the people, that the Lord spoke to me, saying” (Deuteronomy 2:16–17). This indicates that only then, after the last member of that generation had died, was God’s speech delivered to me, i.e., Moses, but not beforehand. When the Jews realized that the decree that God would not speak to Moses had been lifted, they established that day as a permanent day of rejoicing.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) עוּלָּא אָמַר יוֹם שֶׁבִּיטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסְדָיוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל וְאָמַר

Ulla said: The fifteenth of Av was the day on which King Hoshea, son of Ela, canceled the guards that Jeroboam, son of Nevat, placed on the roads so that the Jews would not ascend to Jerusalem for the pilgrim Festival. And Hoshea, son of Ela, said
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עולא אמר: חמישה עשר באב הוא יום שביטל המלך הושע בן אלה פרוסדיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר הושע בן אלה:
Ulla said: The fifteenth of Av was the day on which King Hoshea, son of Ela, canceled the guards that Jeroboam, son of Nevat, placed on the roads so that the Jews would not ascend to Jerusalem for the pilgrim Festival. And Hoshea, son of Ela, said
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

תענית ל: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה תענית ל:, ר׳ חננאל תענית ל:, רי"ף תענית ל: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום תענית ל:, מיוחס לרש"י תענית ל:, ר׳ אליקים תענית ל: – מהדורת הרב אשר זינגר, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתבי יד מינכן 436 וכתבי יד נוספים, ראב"ן תענית ל: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות תענית ל:, ר׳ יהודה אלמדארי תענית ל: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה תענית ל:, רמב"ן תענית ל: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי תענית ל: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א תענית ל:, מהרש"א חידושי הלכות תענית ל:, מהרש"א חידושי אגדות תענית ל:, גליון הש"ס לרע"א תענית ל:, פירוש הרב שטיינזלץ תענית ל:, אסופת מאמרים תענית ל:

Taanit 30b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Taanit 30b, R. Chananel Taanit 30b, Rif by Bavli Taanit 30b, Attributed to R. Gershom Taanit 30b, Attributed to Rashi Taanit 30b, R. Elyakim Taanit 30b, Raavan Taanit 30b, Tosafot Taanit 30b, R. Yehuda Almadari Taanit 30b, HaHashlamah Taanit 30b, Ramban Taanit 30b, Meiri Taanit 30b, Ritva Taanit 30b, Maharsha Chidushei Halakhot Taanit 30b, Maharsha Chidushei Aggadot Taanit 30b, Gilyon HaShas Taanit 30b, Steinsaltz Commentary Taanit 30b, Collected Articles Taanit 30b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144