(5-6) ולענין כפיית המטה דתנן ר׳ יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול, תניא נמי הכי מודים חכמים לר׳ יהודה ביכול, ומודה ר׳ יהודה לחכמים בשאינו יכול, אלא מאי בינייהו אמר אבייא שאר מטות איכא בינייהו – דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו, ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שישן על מטה כפויה, אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל – מיהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה, ואף על גב דהיא ממצות הנוהגות באבל, ותניאב כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט׳ באב ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל,ג אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט׳ באב, והוא הדין לעטיפת הראש, ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, דקריעה נמי ליתהד מכל מצות האמורות באבל, כדאמרינן התםה אבלות לחוד וקריעהו לחוד.
ומסתברא דחייב במצות תפילין בתשעה באב, ואע״ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחדז דאבילות, לא חמיר תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני, ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דלענין אבילות נמי בשאין לו מה יאכל עושהח בצינעא בתוך ביתו,ט וכן בשאלת שלוםי שכן באבלות לאחר שלשה משיבכ שלום,ל עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה, וכאן וכאן בקושי התירו, לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים, ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאחר שלשה אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל, הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש, שלא ראו לבטל מצוה משום אבילות ישנה, אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביהמ ואחריתה כיום מר, וכדאמרן התםנ מצוה שאני, כך נראה לי.
ושוב מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבלס שחל שביעי שלו בתשעה באב,ע הוו יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום, ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה, לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב,פ כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בתשעה באב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפילין הרשות בידו, אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין, ואם רצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון, זכינו להסכים לדעתו,צ ומכל מקוםק אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפילין דהא לא נהיג בהו אבלות אלא ביום ראשון.
ולענין סדר היום אמר אבייר האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים,ש ומפטירין אסף אסיפם,ת ותניאא חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד, בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד, וקיימא לן כר׳ יוסי, דתניאב זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר.
ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, בתשעה באבג ארבעה פסוקים משל ירמיהד המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו׳ עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך,ה ועל נהרות בבל,ו ואע״פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה, בכאן דברי קבלה מקדימי׳ לדברי קדושה, וגרסינן התםז יש קורין ספר קינות בערב, ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר קריאת התורה עומדח ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשיןט וקורא בבכיה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כלי שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכל שכן בנים זכרים. והקוראכ בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את תיק התורהל על הקרקע ואומרמ נפלה עטרת ראשנונ וקורעיןס ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין,ע ויש שיורדין מספסליהן,פ וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל, וכל שכן לשוח עם הארמי.צ
ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא, וכך היו נוהגין שאחד קורא מגלת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגלת אסתר,ק ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר,ר וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים,ש וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו, וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות,ת ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה,א וכן נהגו עכשיו, שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבתב קרקע בתשעה באב כלל, קל וחומר מכפיית המטהג וכמו שפירשנו למעלה. וכך אמרו שםד ערבי׳ה אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש, ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם. אבלו בתפלת השחרית לאחר הפסוקים והמזמורים האלוז אומרח ברכו בקול נמוך, ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש, אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש, עד כאן במסכת סופרים, ואף בזו נתלה הדבר במנהג.
ירושלמיט ר׳ אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, ומאי ניהו רחםי יי אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמניםכ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוהל לגיונות ויחללוהמ ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתה,נ כי באש החרבתהס ובאש אתה עתיד לבנותה כאמורע ואני אהיה להפ חומת אש וגומר. ר׳ אבדימה דצפרין בעא קומי ר׳ מונא ואיכן הוא אומרה, אמר ליה ועדיין איןצ את לזו, א״ר ירמיה בשם רבק כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודיה, מתניתאר אמרה כן ונותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז״לש ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים, וסמכו אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרבת אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכהא אומר.ב
וסוגיין בפרק מקום שנהגוג דתשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות,ד ואף על גב דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות, ולדידיה לענין נעילה ועשרים וארבע לא שמענו בהם הפרש, סמכי עלמא אלישנא קמא דלישני דגמרא אינון, דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור לתפלות, אע״ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילי אחרי, וברייתא דקתני התם אין בין ט׳ באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה, משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין, לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני,ה דלא חמיר תעני׳ צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה, אבל בתפלות לא איירי,ו דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא.
ובירושלמי במסכת ראש השנהז רבי יוחנן מתפלל בט׳ באב עשרים וארבעה, ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדא דצריכא ליה, אבל הוא תענית צבור הוא, ר׳ יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו תענית צבור.
אלא מיהו חזינא סוגיא דמס׳ מגילה דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בתשעה באב, דגרסינן התםח איבעיא להו תענית צבור בכמה, ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין, אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה, כלומר שמתפללין בו תפלת נעילהט דהיא כעין תפלת המוספין תפלה יתירתא. ופשטינן לה מברייתא דקתני ט׳ באב ותענית צבורי שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי, דתנא זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י״ט קורין ארבעה, זה הכלל לאיתויי מאי לאו לאתויי ת״צ וט׳ באב, כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה, אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא מוסףכ תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא.
אלא איכא למימר בגמ׳ תענית צבור איבעיא להו דאיכא ודאי מוסף תפלה, ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי, אמר רב אשי זה הכלל לאיתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור, ולא חש למידק כולי האי, לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דאמר רבי יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אמר לך זה הכלל לאיתויי תענית צבור הוא דהוה בענין,ל אבל תשעה באב לא, הלכך נקט ליה לישנא רוחא ולא נחית לכולי הך דיוקא ומסקנא, אלא דזה הכלל סמכא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרא בדוכתא, דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור, והלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר.
וכבר ראיתי דברי רש״י ז״למ שמפרש מוסף תפלה ענינינ ברכה יתירתא. ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה, ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקוראים, אלא מה שכתבנו היא עולה וראוי לסמוך עליו.
כתוב בהלכות גדולותס והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס,ע היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבת, דמתבע תיבעי ליהפ לאפסוקי ממיכל ומשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מרצ מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה, כדרב דאמרק בדילנא, ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול,ר דאמר בין קדש לחול ואתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפוריםש ליקדיש על הכוס ולימא זמן ולשתייה, כיון דקבליה איתסר ליה עילויה, הילכך ליתרחת עד דנפיק חד בשבת ומבדיל (בה שרי בתעניתיה)א מקמי דליטעום,ב ואע״ג דאמר מרג מבדיל והולך כל היום כולו כל היום אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל, אבל הכא דהוה אסור ליה למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא, וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא ליבריך, אלו דברי בעל הלכות ז״ל.
ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך,ד ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסור למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי. וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמרה מבדיל והולך, ומבדיל כל השבת כולה, הני מילי היכא דלמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דלמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מיבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון דבזמניה לא חזי להבדלהו לא מיבדיל בלא זמניה, משלז כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.ח ומכל מקום למ״ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי עלמאט יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, ומילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ומשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום, וכיון דראינו לרבינו הגדול ז״לי שהזכירכ לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום,ל אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.
ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואף על גב דגבי זמןמ דיום הכפוריםנ איסור כרת חששו, ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא דרבנן הוא, ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מילתא היא דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאית׳ בפרק נוטלס ואע״ג דלאו איסור כרת הוא ולא שכיח טפי. והיא היא פירכי׳ דרב אחא בר יעקב דאיהו קשיע וליתן ליה לתינוק ישראל, ומינהפ קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל במסכת עירובין, שמע מינה דאפילו באיסורי דרבנן ולא קביעא נמי חיישינן לסירכא.צ
ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרוק בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס, בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם וכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס,ר אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל.}
א. ״אמר אביי״ ליתא לפנינו.
ב. לעיל בע״א.
ג. חסר כאן: תניא. וכ״ה בתלמיד הרמב״ן וברא״ש סי׳ לז, וכ״כ הריטב״א בשם רבנו והר״ן.
ד. לשון תלמיד הרמב״ן בשם רבנו: ליתא במצות הנוהגות באבל.
ו. בתלמיד הרמב״ן: קריעה, וכ״ה בגמ׳ שם.
ז. צ״ל ראשון, וכ״ה בתלמיד הרמב״ן.
ח. חסר כאן: לאחר ג׳. וכ״ה בתלמיד הרמב״ן. ובריטב״א בשם רבנו.
ט. כדאי׳ במו״ק כא א.
י. חסר כאן: משיב, וכ״ה שם.
כ. בתלמיד הרמב״ן ובריטב״א בשם רבנו: משיב לכל אדם.
ל. כדאי׳ במו״ק כא א.
מ. עמוס ח י.
ס. בתלמיד הרמב״ן: אבל.
ע. חסר כאן: פוסק לאחר תפלת שחרית או ממתין עד הערב. עפ״י תלמיד הרמב״ן.
פ. חסר כאן: מה שהוא אסיר בט׳ באב. כ״ה שם.
צ. פי׳ שאין סילוק תפילין בת״ב. וז״ל השבה״ל תענית סי׳ ער: ובתשו׳ הגאונים ז״ל מצאתי בשם רב ששנא גאון זצ״ל וט׳ באב גופו מותר להניח תפילין דהא כבר אמרינן אבל מותר להניח תפילין, ומה אבל דאבילות חדתא היא ולבו מריר עליו חייב להניח תפילין, ט׳ באב דאבילות עתיקא היא ודשינן בהי האידנא כמה שני על אחת כמה וכמה שצריך להניח תפילין וכן הלכה למעשה בשתי ישיבות שמניחין תפילין בט׳ באב, וכן נמצא בתשובות רב האי גאון זצ״ל וכן השוב ר׳ יצחק ב״ר שמואל זצ״ל בתפילין בט׳ באב מותר להניחן דלא גרע מיום שני לאבלות. והמהר״ם מרוטנבורג חולק ע״ז, הובא ברא״ש סי לז, והרא״ש כתב דלכאורה נראה כמ״ש למעלה, (היינו כמש״כ רבנו).
ק. מש״כ רבנו זמ״מ וכו׳, הוא משום שרה״ג דאיירי ביום שביעי של אבילות כלל בין הדברים שאסורים באבל גם סלוק תפילין, וע״ז כתב רבנו ומ״מ וכו׳, ובא לחלוק על רה״ג דסילוק תפילין אינו נוהג אלא ביום ראשון בלבד, ועי׳ טור סו״ס תקנה שהקשה על רה״ג, ועי׳ מש״כ בזה הב״י והב״ח שם.
ש. דברים ד כה.
ת. ירמיה ח יג.
א. לעיל כט ב.
ג. פי״ח ה״ג.
ד. יד יט-כב.
ה. תהלים עט.
ו. שם קלז.
ז. שם ה״ד.
ח. במחזור ויטרי ע׳ 713 נוסף כאן: אחד.
ט. במחזור ויטרי: מטולאין.
י. לפנינו שם: בו, במקום: כל, ובנוסחת מס׳ סופרים שבמחזור ויטרי ליתא לשניהם.
כ. שם ה״ז.
ל. שם איתא: את התורה (באבילות) [בעטיפה] שחורה, ובמחזור ויטרי: את התורה באצטלית שחורה.
מ. במחזור ויטרי ליתא לתיבת ״ואומר״, אלא כתוב: שנפלה וכו׳.
נ. איכה ה טז.
ס. כ״ה גם במחזור ויטרי, ולפנינו: וקורין, ונראה שט״ס הוא.
ע. חסר כאן: את מקומן, כדאיתא שם ושם.
פ. שם ושם נוסף: למטה.
צ. צ״ל: הגוי. כדאיתא במחזור ויטרי, ולפנינו: הנכרי.
ק. עי׳ מחז״ו שם.
ר. ה״ג.
ש. עי׳ ב״י סי׳ תקמט שכתב דמשמעות מסכת סופרים היא דקאי על הקורא בתורה שמברך ברוך דיין האמת, ולא על הקורא באיכה.
ת. דתניא במוע״ק כג א דאינו יושב במקומו.
א. פי׳ בשבוע ראשון דהיינו שבעת ימי אבילות, ביושב ע״ג קרקע.
ב. צ״ל: וישיבת.
ג. הנה דין ישיבת האבל כתב רבנו בספר זה בשער האבל – בכפיית המטה כיצד וז״ל: אבל כל היום אינו יושב אפי׳ על מטה כפויה אלא יושב ע״ג קרקע, והבאין לנחמו נמי יושבין על הקרקע, דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא ע״ג קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ. ולכאורה דין זה הוא מאיסורי אבל ואינו מ״ע שבאבל, וא״כ קשה דהא איסורים שבאבל נוהגים בת״ב וכמש״כ רבנו לעיל ומה הק״ו מכפית המטה שהוא מ״ע שבאבל. וצ״ל שגם זה הוא מ״ע שישב על הקרקע ואין זה איסור שלא ישב ע״ג ספסל.
ד. ה״ח (סוף פי״ח).
ה. במחזור ויטרי ולפנינו: תפלת ערבית.
ו. שם פי״ט ה״א.
ז. שם ושם: אלו.
ח. שם ושם נוסף כאן: ביוצר.
ט. במסכתין פ״ב ה״ב, ובברכות פ״ד ה״ג.
י. כ״ה לפנינו שם, וכ״ה בריטב״א כאן, ועי׳ גירסת הרי״ף והרא״ש סי לד.
כ. לפנינו שם: עלינו ועל ישראל.
ל. כ״ה לפנינו בירושלמי דמסכתין ובירושלמי ברכות כ״י רומי, ולפנינו בברכות שם: ויירשוה.
מ. חסר כאן: עובדי פסילים, כדאי׳ לפנינו שם ובריטב״א כאן.
נ. צ״ל הורשתה, כדאי׳ שם ובריטב״א.
ס. כ״ה לפנינו בירושלמי דמסכתין וכן גי׳ הירושלמי ברכות כי״ר, ולפנינו שם: היצתה.
ע. זכריה ב ט.
פ. חסר כאן: נאם ה׳.
צ. כ״ה לפנינו בירושלמי ברכות, ותיבת ״אין״ ליתא בירושלמי במסכתין ובברכות כי״ר.
ק. כ״ה בירושלמי דמסכתין ובברכות כי״ר, ולפנינו שם ליתא לתיבות: א״ר ירמיה בשם רב.
ר. בירושלמי בברכות שם: ומתניתא.
ש. הרי״ף כאן.
א. שם נוסף: מעין כל ברכה וברכה, (וברי״ף כאן מעין אותה ברכה).
ב. ע״כ לשון הרי״ף, וכתב ע״ז הריטב״א: אבל בירושלמי סבורים דההיא ביחיד השואל צרכיו, אבל צרכי רבים כלומר של כל ישראל בעבודה.
ד. וכ״כ רבנו בחדושיו למסכתין ריש פ״ב בשם הראב״ד, וכ״כ הריטב״א בריש פרקין ד״ה בתעניות.
ה. כדאיתא שם דף נה ע״א.
ו. כעין זה איתא בגמרא לעיל דף עג ע״ב.
ז. פרק ג הלכה ד.
ט. וכ״כ רבנו בריש מסכתין.
י. חסר כאן: קורין.
כ. צ״ל למוסף.
ל. אולי צ״ל בעינן.
מ. במגילה שם.
נ. צ״ל ענינו, וכן להלן.
ס. בהלכות קדוש והבדלה.
פ. לפנינו בה״ג: דמיתבעי, וכ״ה בתלמיד הרמב״ן.
צ. חסר כאן: בשאר שבתות, וכן הוא בתלמיד הרמב״ן.
ר. וברי״ץ גיאת ח״א ע׳ כא מבואר דביוה״כ ושבת איכא תוספת ע״י קבלה, אבל גבי תענית ליכא תוספת קבלה, והמקבל עליו לאצטעורי בעלמא קא מיכוין
ת. כ״ה בבה״ג, ובתלמיד הרמב״ן השלם: לישהי, ובאשכול ח״ב ע׳ 18 בשם הבה״ג: לירתח, ופירושו ימתין כמש״כ רש״י
בשבת קלד א לירתח עד דנפל דמיה (נחל אשכול שם).
א. לפנינו שם: כד שארי תענית וכ״ה בתלמיד הרמב״ן ובאשכול שם.
ב. בבה״ג נוסף: מידי, ושארי תעניתי׳.
ד. עי׳ מש״כ ע״ז הר״ן.
ו. צ״ל לאבדולי, כדאי׳ בתלמיד הרמב״ן.
ז. ברא״ש ובשלטי הגבורים בשם רבנו: משום.
ט. בתלמיד הרמב״ן ליתא לתיבת ״עלמא״.
י. הרי״ף בערבי
פסחים כב א בדפי הרי״ף וכהגהות חו״י שם.
כ. צ״ל שהסכים, וכ״ה בתלמיד הרמב״ן וברא״ש.
ל. שם נוסף כאן: כילו.
נ. חסר כאן: קאמרינן לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משים דאתי למיסרך, התם משום דיום הכפורים (עפ״י תלמיד הרמב״ן).
ע. במסכת שבת שם, ועי׳ תוס׳ שם ד״ה וליתן שכתבו שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב עיי״ש.
פ. פי׳ מדברי רב אחא בר יעקב בכשיתא דאית ליה דניתנים לתינוק.
צ. הנה עדיפא מהשיטה דלעיל כתבי התוס׳ בשבת שם ד״ה וליתן בשם ר״ת, ובערובין שם ד״ה דלמא בשם רבנו שמואל, דאם אירע מילה ביום הכפורים נותנים לתינוק לשתות כיון שאינו קבוע, וכ״כ הריטב״א בערובין שם בשם ר״י, ובספר המנהיג הל׳ ת״ב סי׳ כא כתב דבת״ב שחל במוצ״ש דיתן ליניקא ולא חיישינן דלמא אתי למיסרך דומיא דברית מילה שכתבתי בשם רבני צרפת, ויקשה עליהם קושית רבנו, וכן הקשה עליהם הריטב״א כאן, אלא שהריטב״א בערובין כתב על דברי ר״י ונ״ל שלא אמר רבנו ז״ל אלא לצורך דבר של מצוה כגון הא דברית מילה אבל בדבר הרשות אף בדבר שאינו קבוע חיישינן דילמא אתי למיסרך וכדמוכח מההיא דכשיתא, ולפי״ז תתיישב קושית רבנו גם על השיטה דלעיל דהבדלה מצוה היא ובמקום שאינו קבוע לא חיישינן. והריטב״א שם הביא בשם הגאונים דבמילה ביוה״כ אי באחד הצומות מברכים אאסא, וכתב דמשמע דלית להי סברא דר״י ז״ל, והמנהיג שם כתב בשם פסיקות דלא יתן בת״ב שחל במוצ״ש לינוקא דילמא אתי למסרך, ובשבלי הלקט סי׳ רעא כתב בשם ר׳ יצחק ב״ר יהודה על מילה שחלה בתעניות דאינו צריך לטועמי. ולא למותבא ליניקא דאתי למיסרך, אלא משהה איתי עד הערב ושותה אותו אמו של התינוק, ובעל הדברות כתב דמוהלין בלא יין, ואחי ר׳ בנימין כתב דיהבינן ליניקא כיון דאינו קבוע יעוד שכאן לא ניתנים כל פעם לאותו תינוק משא״כ ביוה״כ שכולם מקדשים ניתנים לאותו תינוק בכל שנה, ובסי׳ רסח כתב השבלי הלקט בת״ב שחל במוצ״ש דלא יטעימנו לתינוק דילמא אתי למיסרך.