א
בגדר לאו שבכללות לשיטת הרמב״ם
עיין ברמב״ם (ספר המצוות לרמב״ם שורש ט) שכתב וז״ל ומה שראוי שיחובר אל זה השרש מה שאני מספרו, והוא כי זה שאמרנו שהוא ראוי שיימנו הענינים המצווה בהם והמוזהר מהם הוא בתנאי שיהיה בענין המוזהר ממנו לאו ביחוד בכל ענין וענין או ראיה אמרו אותה המעתיקים שהוא הבדיל הענין קצתו מקצתו וחייב האזהרה לכל ענין מהם. אמנם כשיהיה לאו אחד כולל ענינים רבים הנה אז יימנה הלאו ההוא לבדו. לא כל ענין וענין מן הענינים שיכלול אותם הלאו ההוא. וזה הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו כמו שנבאר עתה. וזה כי אמרו
(קדושים יט) לא תאכלו על הדם אמרו בפירושו (סנה׳ סג. ספרא) מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה ת״ל לא תאכלו על הדם, דבר אחר מנין לאוכל בשר קדשים קודם זריקת הדם שהוא בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק, רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי בית דין תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, רבי עקיבה אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, אמר רבי יוסי בר׳ חנינה אזהרה לבן סורר ומורה מנין תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. הנה אלו חמשה ענינים כלם מוזהר מהם והם כלם נכללים תחת זה הלאו. ועוד אמרו
(ברכות י:) מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל תלמוד לומר לא תאכלו על הדם לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם. ובבאור אמרו בגמרא סנהדרין
(שם) במנותם אלו הענינים על כלם אינו לוקה משום דהוה לאו שבכללות וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו. ובארו גם כן כי לאו שבכללות הוא דאתו תרי תלתא איסורי מחד לאו. ואין ראוי שיימנה כל איסור ואיסור שכלל עליהם זה הלאו מצוה בפני עצמה אבל יימנה הלאו לבדו (ל״ת קצה בבסו״מ) שכולל אלו הדברים כלם. ודמיון זה הלאו גם כן כלומר לא תאכלו על הדם אמרו
(קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול כי הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר (ל״ת רצ״ט). וכן אמרו
(משפטים כג) לא תשא שמע שוא הנה הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר (ל״ת רפא). וזהו המין האחד ממיני לאו שבכללות עכ״ל.
ומבואר מדבריו שבלאו שבכללות נכללו שני דינים:
א) לאו אחד שיש בו איסורים שונים כגון הלאו של לא תאכלו על הדם שכולל בו חמשה איסורים (כדאיתא במס׳ סנה׳ דף ס״ג): 1) האיסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה; 2) האיסור לאכול בשר קדשים לפני זריקת הדם; 3) האיסור לברות על הרוגי ב״ד; 4) האיסור לסנהדרין שהרגו את הנפש לטעום כלום כל אותו היום; 5) אזהרת בן סורר ומורה.
ב) לאו אחד שיכולים לעבור עליו באופנים שונים כגון האיסורים של לא תשא שמע שוא ולפני עור לא תתן מכשול והאיסור לכבד ע״ז.
והנה עלינו להתבונן בדין השני, שהרי קיימים עוד איסורים שיתכן לעבור עליהם בכמה אופנים שונים, וכגון הלאו של נבלה שכולל בו נבלת הבהמה ונבלת העוף, או הלאו דמלאכה ביום טוב שכולל בו הרבה מלאכות שונות, ועכ״ז לוקין עליהם, וצ״ע מאי שנא אלו מאלו. ואכן הרמב״ן (ספה״מ שורש ט׳ בא״ד המין הראשון) מעלה קושיה זו וז״ל וכן המגפף והמנשק לע״א ומכבד ומרבץ לפניה אמרו שם שהוא לאו שבכללות ואין לוקין על אחד מהם. ואל תבין מהם מפני שמעשים הללו משתנים שהרי שם אחד להם שכולם עבודה הם וזה דומה ללאו דנבלה ולאו דלא תעשו כל מלאכה ביום טוב שהם מלאכות רבות משונות המעשה והענין ולוקין עליו וכו׳, והטעם לכל אלו מפני שכל הנכללין בלאו שם אחד להם, וכן המגפף והמנשק והסך והמלביש והמנעיל וזולתם עבודה שמם, אבל כוונתם באמרם שהוא לאו שבכללות מפני שהמניעה מהם בשלא כדרכה הוא מה שהזהיר יתברך
(דברים ו׳) לא תלכו אחרי אלהים אחרים שנכנסים תחתיו ענינים שאמר הכתוב את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע והזהיר שלא לילך אחר ע״ז באלו ולא בזולתם שלא לירא ממנה ולא לעבדה בשום כבוד בעולם כגון הגפוף ונשוק וזולתם אפילו שלא כדרכה ולא להשבע, וגם יכנס בו שלא לשאול על העתידות ממנה ואם שמענו אותם משמה שלא נלך אחר עצתם, וכגון זה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו כלל, עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור.
וביאר הגר״מ זצ״ל שהלאו של נבלה אינו לאו שבכללות, שכן באיסור הנבלה קיים מעשה עבירה שהוא מיוחד ומסוים - דהיינו מעשה אכילת הנבלה - וחל חלות שם איסור מסוים דאכילת נבילה ולפיכך לוקין. ואילו לאו שבכללות באופן השני אין בו מעשה עבירה מיוחד ומסוים, וכגון הלאו שלא לקבל לשון הרע דאין בו מעשה מסוים שיכול לקבל את הלשון הרע ע״י שמיעה או קריאה או בדרך אחר. ובדומה לו האיסור דלפני עור לא תתן מכשול המהוה איסור כללי של הכשלת חבירו ואין בו מעשה עבירה מסוים, שבכל אופן שגורם ליהודי להיות נכשל הריהו עובר בלפני עור לא תתן מכשול, בין כשנותן לו עצה רעה או שמכשילו בעבירה או שמכשילו בנתינת אבן לפניו. ולאו שאין בו מעשה עבירה מיוחד ומסוים הוי לאו שבכללות, ואין לוקין עליו מאחר דלא הוי חלות שם איסור מסוים. ולפי״ד הגר״מ זצ״ל נראה לבאר את דברי הרמב״ן בנוגע לחיבוק ונישוק ע״ז כי אין בלאו זה מעשה עבירה מסוים, אלא האיסור הוא איסור כללי להראות חיבה לע״ז, ולכן הוי בדין לאו שבכללות.
ונראה שליסוד זה נתכוון הרמב״ם כשכתב (פ״ג מהל׳ עבודת כוכבים הל״ו) וז״ל המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה וכו׳ וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הן. ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, עכ״ל, זאת אומרת אין כאן מעשה עבירה מסוים שהקרא אסרו בפירוש אלא איסור כללי הוא להראות חיבה לע״ז באיזה אופן שהוא.
והנה כתב הרמב״ם בפיה״מ (מכות פ״ג משנה א׳) ז״ל לאו שבכללות אין לוקין עליו והוא לאו שלא נאמר בפירוש אלא שהוא נלמד מדבר אחר כמו שאמרו חכמים ז״ל במקומות רבות לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כו׳ עכ״ל, עיין שם באריכות. ולפום ריהטא משמעות דברי הרמב״ם שלאו שבכללות הוא שאין האיסור מפורש בתורה והו״ל איסור טפל ולא עיקר הלאו ומשום כך אין לוקין עליו, ודלא כביאורו של הגר״מ זצ״ל. ברם לשון הגמרא (
בפסחים מא:) ״דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה״, משמע כדברי הגר״מ זצ״ל דיסוד הגדר דלאו שבכללות היא שהעבירה אינה מסוימת. ובדוחק י״ל שגם הרמב״ם התכוון לכך בפיה״מ, ודו״ק היטב בדבריו שם.
וי״ל דלפי הרמב״ם יש ב׳ הגדרות בדין לאו שבכללות: א) איסור שאינו מסוים, ב) איסור טפל. ונראה דלפי הרמב״ן גיפוף ונישוק ע״ז נכלל בלאו ״לא תלכו אחרי אלהים אחרים״ ו״אל תפנו אל האלילים״ (וכ״כ רש״י דף סג. ד״ה אבל המגפף) ויסוד האיסור הוא לעשות איזה מעשה של פנייה לע״ז. ולפי הרמב״ן מגפף ומנשק הוי לאו שבכללות משום שאין זה חלות שם איסור מסוים, דליכא מעשה עבירה מסוימת אלא זהו איסור כללי לעשות איזה מעשה של פנייה לע״ז, דהרי הוא יכול לעבור על איסור פנייה לע״ז בקריאת ספר על ע״ז, או במעשה כיבוד לע״ז כמגפף ומנשק ובעוד אופנים. ואילו הרמב״ם סובר דמגפף ומנשק בכלל הלאו דלא תעבדם, אמנם הרמב״ם סובר שעיקר הלאו דלא תעבדם היינו בעבודה כדרכה ובד׳ עבודות ומגפף ומנשק הויין רק איסור טפל דלא כתיבי בפירוש. ונראה דלהרמב״ם עיקר הלאו ד״לא תעבדם״ הוי איסור לעבוד עבודה זרה כדרכה (עיין ברמב״ם פ״ג מהל׳ עבודת כוכבים ה״ב - ה״ג, ובספה״מ ל״ת ו׳), ואילו יסוד האיסור של גיפוף ונישוק ע״ז שלא כדרכה הוא משום כיבוד ע״ז, ואע״פ שמגפף ומנשק נלמדו מלא תעבדם, אך לא חל בגיפוף ונישוק חלות שם איסור עבודה זרה, ומשו״ה אין לוקין על גיפוף ונישוק, דאינן בכלל עיקר שם האיסור דלא תעבדם, ואינן אלא לאו טפלא. ונמצא דלרמב״ן אין לוקין על מגפף ומנשק משום שלא חל בהו שם איסור מסוים אלא הן בכלל איסור כללי של פנייה לאלילים, ולרמב״ם אין לוקין במגפף ומנשק משום דעיקר שם האיסור דלא תעבדם מוגבל רק לעבודה כדרכה וד׳ עבודות, וכיבוד עבודה זרה אינו אלא איסור טפל, ואין לוקין על לאו טפל.
והנה בספר החינוך (בסוף מצוה רל״ב) כתב שאין לוקין על לאו דלפני עור לא תתן מכשול מפני שאין בו מעשה. והשיג עליו המנ״ח שבדין הוא שילקה כשנתן מכשול ממש בדרך לפני עור כפשוטו של מקרא, דהרי עשה מעשהב. ועיין שם שמפלפל אם המקרא יצא לגמרי מידי פשוטו או לא. ונראה שאין דיונו של המנ״ח נוגע לקביעתו של בעל החינוך שאינו לוקה - דהרי אף אם נאמר שהמכשיל עור בדרך ממש עובר באיסור תורה, עכ״ז לא ילקה שכן חסר מעשה עבירה מסוים - דעצם גדר האיסור דלפני עור לא תתן מכשול היינו איסור כללי של הכשלה בכל אופן בין בדיבור ובין במעשה ואף בשב ואל תעשה. ולא נתכוון החינוך כשכתב שאין בו מעשה אלא לומר שאיסור כללי הוא וחסר מעשה עבירה מסוים ולכן אינו לוקה וכנ״ל.
וכתב הרמב״ם (בסה״מ שרש ט׳) ז״ל אמרו גם כן ולפני עור לא תתן מכשול כי הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר עכ״ל, והגר״מ זצ״ל ביאר שהרמב״ם ר״ל שחסרה עבירה מסוימת. וכ״כ הכ״מ (פ״י מהל׳ כלאים הל׳ ל״א) שאין לוקין על לפני עור משום דהו״ל לאו שבכללות (ותמוה למה אינו מביא הכ״מ את דברי הרמב״ם בסה״מ שכתב כן בפירוש).
ב
בדין מלקות על שם איסור מסוים שנכלל בלאו שבכללות
והנה מהפסוק ״ובשר בשדה טריפה לא תאכלו״ ילפינן כמה איסורים: א) איסור אכילת בשר טריפה, ב) איסור יוצא (רמב״ם פי״א מהל׳ מעשה הקרבנות ה״ו), ג) בשר מהחי (פ״ה מאכלות אסורות הי״א), ד) איסור אכילת עובר שהושיט ידו לחוץ קודם לשחיטת אמו ואפילו אם חזר והחזירו
(חולין סח.), ה) אבר ובשר המדולדלים דלא מהני בהו שחיטה
(חולין עג:). והנה הרמב״ם פסק (פ״ד מהל׳ מאכלות אסורות ה״ו) דלוקין על אכילת בשר טריפה, ואכילת קדשים שנפסלו ביוצא (פי״א מעה״ק ה״ו), ואכילת בשר מהחי (פ״ה מאכ״א הי״א), ואילו בנוגע לעובר שהושיט ידו לחוץ קודם שחיטה ואכילת אבר ובשר המדולדלים פסק דאסור אך אינו לוקה, וצ״ע דמ״ש. ונראה לבאר דכדי ללקות לא מספיק שעבר על איסור לאו אלא בעינן שיעבור על חלות שם איסור מסוים. ואיסור טריפה, יוצא, ובשר מן החי כל אחד ואחד הוי חלות שם איסור מסוים, משא״כ איסור עובר שהושיט ידו לחוץ ואיסור בשר המדולדל אינם חלות שם איסור מסוים, אלא יסוד הדין הוא דבכה״ג לא חל חלות היתר שחיטה וממילא הן אסורין באכילה, אך ליכא חלות שם איסור מיוחד כמו בטריפה או בשר מן החי. ומוכח דאע״פ שאסורין בלאו מ״מ אין לוקין אא״כ עבר על חלות שם איסור מסוים.
ונראה דמשו״ה אין לוקין על כפל הלאווין שבתורה דהיכא דיש רק חלות שם איסור אחד אלא שהוכפלו האזהרות אין לוקין, דאין לוקין אלא על שמות איסור נפרדים ומסוימים. ונראה דמשו״ה כלל הרמב״ם (בספה״מ שורש ט׳) הכלל שאין לוקין על לאו שבכללות וכפל הלאו, דיסוד הדין הוא שאין לוקין אלא על חלות שם איסור מסוים.
והנה עיין ברמב״ם בספה״מ (ל״ת שי״ח, שי״ט) שמנה הרמב״ם איסור קללת אב ואם ואיסור הכאת אב ואם כב׳ לאווין נפרדים. ועיי״ש בהשגת הרמב״ן שסובר דאיסור הכאת אב ואם ואיסור קללת אב ואם נכללים באיסור הכאת וקללת כל א׳ מישראל. ולכאורה צ״ע לפי שיטת הרמב״ן אמאי לוקין על הכאת חבירו שהיא פחות משוה פרוטה, והא איסור הכאת אדם מישראל הוי לאו שבכללות שכולל נמי איסור הכאת אב ואם, ואין לוקין על לאו שבכללות. וי״ל דאע״פ דהוי לאו שבכללות מ״מ לכל א׳ מהאיסורים הללו יש שם איסור מסוים דחל שם איסור מסוים של הכאת אביו ואמו ושם איסור מסוים של מכה איש מישראל, ומשו״ה לוקין עלייהו, דחיוב מלקות תלוי בעבירה דהוי חלות שם איסור מסוים, ואע״פ שהכאת אב ואם והכאת כל א׳ מישראל נכללין בלאו אחד במנין המצוות (לפי הרמב״ן) מ״מ מאחר דהם ב׳ שמות של איסור בפנ״ע חייב מלקות.
ועיין ברמב״ם (בפ״ז מהל׳ ממרים הל״א) שכתב וז״ל בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות וסובא השותה יין ברעבתנות עכ״ל. ועיי״ש בהל׳ ז׳ שכתב וז״ל ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה, וזו היא עדות הראשונה ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות, שנאמר ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, עכ״ל. מפשטות דברי הרמב״ם משמע שבן סורה ומורה לוקה ונהרג משום הלאו דלא תאכלו על הדם (ועיין בסה״מ ל״ת קצ״ה ובהשגת הרמב״ן שם). ולכאורה צ״ע דהרי ילפינן כמה איסורים מלא תאכלו על הדם כגון האיסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, והאוכל מבשר קדשים קודם זריקת הדם, ואיסור אכילה לפני תפילה, וא״כ צ״ב למה פסק הרמב״ם דבן סורר ומורה לוקה משום לא תאכלו על הדם והא הוי לאו שבכללות. ומ״ש דבשאר האיסורין הנלמדין מלא תאכלו על הדם דאינו לוקה משום הלאו דלא תאכלו על הדם.
ונראה לבאר את החידוש שבדין בן סורר ומורה ע״פ יסודו של הגר״מ זצ״ל, דיסוד הדין שאין לוקין על לאו שבכללות הוא משום דכדי ללקות בעינן לעבור על חלות שם איסור מסוים - ומהגזה״כ ד״לא תאכלו על הדם״ נלמד דבן סורר ומורה עבר על איסור מסוים של אכילה המביאה לידי שפיכות דם, וזהו עיקר הלאו דלא תאכלו על הדם – שלא לאכול אכילה המביאה לידי שפיכות דם. משא״כ שאר האיסורים הנכללים ב״לא תאכלו על הדם״ הווין לאו טפל ואיסורים כלליים בעלמא, דלא חל בהו חלות שם איסור מסוים של ״אכילה המביאה לידי שפיכות דם״, שזהו עיקר הלאו והאיסור דלא תאכלו על הדם, ולכן אין לוקין עליהם.
ונמצא דיש כמה גדרים בדין מלקות בלאו שבכללות, דלפעמים אין לוקין כלל וכגון דהוי לאו בעלמא שאין בו שם איסור מסוים ומעשה עבירה מסוימת וכגון הלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ויש אופן בלאו שבכללות שהלאו כולל כמה איסורים ויש כמה שמות של איסור בפנ״ע, וכגון הלאו דבשר בשדה טריפה לא תאכלו, דחל שם איסור בפנ״ע של טריפה, יוצא, ובשר מן החי, דלוקין על חלק מהאיסורים הנכללים בלאו זה מאחר דיש להן חלות שם איסור מסוים, אך אין לוקין על האיסורין דאבר המדולדל ועובר שהושיט ידו לחוץ קודם שחיטה אע״פ שנלמדים מ״ובשר בשדה טריפה לא תאכלו״ מכיון שאין באיסורים אלו חלות שם איסור מסוים. ויש אופן של לאו שבכללות שהלאו כולל כמה איסורים אך אין לוקין אלא על עיקר הלאו שחל בו חלות שם איסור מסוים, וכגון הלאו דלא תאכלו על הדם שרק בן סורר ומורה לוקה משום חלות שם איסור מסוים שלא לאכול אכילה המביאה לידי דם, ולא על שאר האיסורים שבלאו משום שאיסורים טפלים הם.
ג
דין לאו שבכללות בלאו דלא תאכלו על הדם
והנה לפי ביאורו של הגר״מ זצ״ל יש לעיין בסוגיין
(סנהדרין סג.) שהגמרא מקשה על לישנא קמא דרב דימי שהמגפף והמנשק לע״ז לוקה, וז״ל הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין על לאו שבכללות דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, דבר אחר לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק, וכו׳ וא״ר אבין בר חייא כו׳ על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות, אלא כי אתא רבין א״ר אלעזר על כולן אינו לוקה וכו׳ עכ״ל, כלומר שאין מלקות במגפף ומנשק לע״ז מחמת הלאוין של לא תלכו אחרי אלהים אחרים (שיטת הרמב״ן בסה״מ שרש ט׳) ולא תעבדם (רמב״ם פ״ג מהל׳ עכו״ם הל׳ ו׳) דהו״ל לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם. ואליבא דהגר״מ זצ״ל יפלא: הרי אין דמיון בין שני הדינים של לאו שבכללות, שכן לא תאכלו על הדם מהווה לאו שבכללות כי נכללו הרבה שמות של איסורים שונים תחת לאו אחד, ואילו המגפף והמנשק לע״ז מהווה לאו אחד וחלות שם איסור אחד אלא שיש אופנים שונים לעבור עליו והוה איסור כללי בלי מעשה עבירה מסוים, ולמה איפוא השוותם הסוגיא.
ותירץ הגר״מ וצ״ל שיש לחקור באיסורים שנכללו בלאו דלא תאכלו על הדם - האם הם הויין איסורי אכילה - שיש מעשה עבירה מיוחד של אכילה בכל איסור ואיסור, או״ד אינם איסורי אכילה אלא איסורים אחרים בעלמא בלי מעשה עבירה מסוים ודומים בכך למגפף ולמנשק לע״ז, כדלהלן:
א) לפום ריהטא האיסור שלא לאכול מן בהמה שחוטה קודם שתצא נפשה חל כדין איסור מאכלות אסורות. אמנם במשנה
(חולין קיז:) תנן השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין, וכן פוסק הרמב״ם (בפ״ג מטומאת אוכלין הל״ד). ובטעם ההלכה מבואר שם בראשונים משום ששחיטה מתרת טהורה לישראל. והקשה רש״י (
חולין דף קכא. ד״ה השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים) הרי אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, ומשיב שאיסור דרבנן הוא. אך תירוץ זה לא יתכן אליבא דהרמב״ם כי הוא כתב בפירוש (בפ״א מהל׳ שחיטה הל״ב) שהאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם מדאורייתא, ולפי״ז קשה למה מטמאה המפרכסת טומאת אוכלין הלא עדיין אסורה היא באכילה. ומוכח שלדעת הרמב״ם השחיטה לבדה מתרת כל איסורי אכילת הטהורה לישראל כמו איסורי אבר מן החי ואינו זבוח שהם חלים בחפצא, אלא שאיסור בעלמא הוא על ישראל שלא לאכל מבהמה קודם שתצא נפשה. ונראה דעיקר איסור זה חל על הגברא שחייב לחכות עד שתצא נפש הבהמה לפני שיאכל, אבל מאחר שהחפצא של הבהמה הותרה לגמרי מטמאה היא טומאת אוכלין. ונ״מ תהיה גם בנוגע לדין טעם כעיקר, שכן באיסורי אכילה שבחפצא חל איסור טעם כעיקר ואילו באיסור גברא אמר הגר״מ זצ״ל מסתבר שאין חלות דין טעם כעיקר. ולפי״ז י״ל דליכא איסור טעם כעיקר במפרכסת.
ולפי״ז מבואר שאין במפרכסת איסור מסוים של מעשה אכילה כפי שיש בשאר מאכלות אסורות שבתורה אלא חל איסור כללי על הגברא המחייבו להמתין ולא להיות אדם שאוכל על הדם, ודומה איפוא לאיסור כבוד ע״ז וכנ״ל לפי דברי הגר״מ זצ״ל.
ב) בנוגע לאיסור השני שנלמד מהלאו דלא תאכלו על הדם (שם בסנה׳ סג.) - האיסור לאכול בשר קרבן לפני זריקת הדם, כתב הרמב״ם (פי״א ממעה״ק הל״ד) וז״ל כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ונדבותיך כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמן בשערי המקום. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים קודם זריקת דמים והוא הדין לשאר קדשים בין קלים בין חמורים עכ״ל, והוא ע״פ הגמרא במכות
(יז א). ותמוה: אם אכילת בשר קדשים לפני זריקה אסורה ולוקין עליה מהלאו לא תוכל לאכול בשעריך מה הוסיף עליו הלאו לא תאכלו על הדם.
ויתכן ליישב בהקדם דיש לעיין באיסור הכהנים לאכול בשר קדשים לפני הקטרת האימורין
(פסחים נט:) הנלמד מהא דכתיב ״והקטיר הכהן את החלב המזבחה״ מקודם והדר כתיב ״והיה החזה לאהרן ולבניו״. ועכ״ז אם נטמאו האימורין או שנאבדו מותרים לאכול הבשר. וצריך ביאור מ״ש איסור העשה באימורין שהותר הבשר לאכילה אם נטמאו האימורין או נאבדו מאיסור הלאו בזריקת הדם שהבשר אסור אף אם נשפך הדם. ונראה שזריקת הדם היא המתיר של איסורי האכילה ומעילה בחפצא של הקרבן (עי׳
במעילה ז:). ולפיכך, אם נשפך דם הקרבן אסור הוא באכילה - מפני שחסר המתיר של זריקה. ברם אם נאבדו האימורין הכהנים אוכלים את הבשר, כי הקטרת האימורין אינה אלא דין בקדימת המצוות - שחייבים להקדים אכילת המזבח לפני אכילת האדם. עקב כך אם אכל הכהן את הבשר קודם ההקטרה לא עבר על איסור מאכלות אסורות, אלא שביטל מצות סדר הקרבן, ובנטמאו האימורין או נאבדו מותר לאכול הבשר.
ומסתבר שהוא הדין אליבא דהרמב״ם בנוגע לזריקת הדם. הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מהווה איסור אכילה גמור בחפצא; הזריקה מתרת את האיסור, ולפני זריקה לוקה האוכל כדין שאר מאכלות אסורות. לעומתו, הלאו דלא תאכלו על הדם ״לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק״, אינו איסור אכילה בחפצא, אלא דין איסור בקדימת המצוות - שחייבין להקדים מצות זריקה לפני מצות אכילת הגברא וכהקטרת האימורין. מי שאכל לפני הזריקה ביטל את מצוות הקרבן ועבר על איסור זה. מ״מ אינו איסור אכילה בחפצא של מאכלות אסורות כשאר איסורי אכילה שבתורה, אלא איסור כללי שחל על גברא שלא יאכל על הדם, ולכן דומה הוא איפוא לאיסור כבוד ע״ז שגם הוא מהוה איסור כללי וכנ״ל.
ג) בנוגע לאיסור השלישי שנכלל בלא תאכלו על הדם דהיינו שאין מברין הקרובים על הרוגי בי״ד, מסתבר לומר שגם כאן אין האיסור איסור אכילה אלא איסור אבילות כיון שעל הרוגי בי״ד אין מתאבלין (רמב״ם פ׳ י״ג מהל׳ סנהדרין הל״ו, ועיי״ש בהל״ד) וסעודת הבראה חלה מדין אבילות. לכן איסור כללי בעלמא הוא ואין בו דין מעשה עבירה מסוים ללקות עליו והוי לאו שבכללות כנ״ל.
ד) אף בנוגע לאיסור הרביעי האיסור על בית דין שהרגו נפש לאכול כל אותו היום משום לא תאכלו על הדם (רמב״ם פי״ג מסנה׳ הל״ד), נראה שאין זה איסור אכילה פשוט אלא דין עצב ועגמת נפש על שהרגו נפש מישראל, ולכן איסור כללי בעלמא הוא שלא יאכלו על דם הנפש של הנהרג וחסר מעשה עבירה מסוים ולכן אם אכלו פטורים ממלקות כנ״ל.
ה) וכן בנוגע לאיסור לאכול קודם תפלה
(ברכות י:) נראה שאין כאן איסור אכילה מסוים. וז״ל הגמרא: א״ר יוסי בר חנינא משום ראב״י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א״ר יצחק אמר ר׳ יוחנן משום ראב״י כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך אל תקרי גויך אלא גאיך לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים, ע״כ. וכתב שם הרא״ש בשם אבי העזרי ״דמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה דלא שייך במים גאוה״ (עי׳ בכ״מ פ״ו מהל׳ תפלה הל״ד וכן פסק בש״ע או״ח סימן פ״ט סעיף ג׳). מזה ניתן להסיק שאין כאן איסור אכילה ממש כי היה כולל גם שתיית מים, אלא שעיקר הדין נוגע לתפלה, כלומר, שאסור להתגאות ע״י אכילה לפני שמתפלל, האוכל קודם שמתפלל פוגם במעלת תפלתו, ומי שמונע עצמו מלהתגאות לפני שמתפלל תפלתו מעולה ושלמה.
ו) בבן סורר ומורה כתב הרמב״ם בפ״ז מהל׳ ממרים (הל״א) וז״ל בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה וכו׳. וכן כתב שם (הל״ז) וז״ל ומביאין שני עדים וכו׳ ואכל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה וזו היא עדות הראשונה ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות עכ״ל. מפשטות דברי הרמב״ם משמע שבן סורה ומורה לוקה ונהרג משום הלאו דלא תאכלו על הדם (ועיין בסה״מ ל״ת קצ״ה ובהשגת הרמב״ן שם) שכך היא גזה״כ וכמו שכתב בעצמו בסה״מ וז״ל כי זה אינו רחוק שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם מן הדין או מלאו שבכללות, עכ״ל. ברם עלינו להתבונן ביסודה של הגזה״כ למה יענש הבן סורר ומורה והרי עבר רק על לאו שבכללות.
ונראה להסביר את החידוש שבדין בן סורר ומורה ע״פ יסודו של הגר״מ זצ״ל. שאר האיסורים הנכללים בלא תאכלו על הדם איסורים כלליים בעלמא הם כנ״ל ולכך אין לוקין עליהם שכן אינם כשאר איסורי אכילה שבתורה. אולם הגזה״כ בבן סורר ומורה שעובר על איסור אכילה מסוים הדומה לשאר איסורי האכילה שבתורה ולכן נענש, ודו״ק היטב.
ויש להוסיף, שהגר״ח זצ״ל הביא ראיות כנגד דברי הגר״מ זצ״ל בנוגע לבן סורר ומורה, והגר״ח זצ״ל נקט שאין העונשים של בן סורר ומורה משום מעשי העבירות שעשה כשאר עונשי עבירות שבתורה, אלא חיובו מדין חלות שם בן סורר ומורה, ואילו משום הלאו אין לו עונש מאחר שהוא לאו שבכללות. וכן עולה מפרש״י בסנהדרין (עא. ד״ה מתרין בו) שכתב שבן סורר ומורה לוקה בלי התראה ממש ושלא כשאר עבירות שבתורה. ועיין בהג״מ (פ״ז מהל׳ ממרים אות ד׳) שגם כן כתב שבן סורר ומורה נענש אבל לא מפני הלאו, ודבריהם מבוארים ע״פ יסוד הגר״ח זצ״ל, ועיין בחדושי רבנו חיים הלוי (פ״ז מהל׳ ממרים הל״ו ובפ״ו מהל׳ גירושין הל״ט), ואכמ״ל.
ולפי יסודו של הגר״ח זצ״ל יש לתרץ קושיית התוס׳ (סג. ד״ה משום) שהקשו דהיאך לוקה בן סורר ומורה משום לא תאכלו על הדם והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד, וי״ל דאין המלקות משום עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם אלא מחמת חלות שם בן סורר ומורה שבגברא, ולא קשיא היאך לוקין והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד, די״ל דהדין שאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד היינו רק היכא שהמלקות הם מחמת הלאו, משא״כ בבסו״מ דהמלקות הן משום חלות שם בן סורר ומורה שבגברא. ועיין ברש״י לקמן (דף עא. ד״ה מתרין בו) וז״ל לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי, ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה, אלא מוכיחין אותו, דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל, ואם לא שמע מלקין אותו בבית דין, ויליף לה מויסרו אותו עכ״ל. ומבואר דסובר שאין זו התראה כשאר עבירות ואין המלקות משום עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם אלא ילפינן שצריכים להתרותו ולהוכיחו מגזה״כ ד״ויסרו אותו״, וזוהי ראייה לדברי הגר״ח זצ״ל דהחיוב מלקות הוא משום חלות שם בן סורר ומורה ולא משום עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם. אמנם מהרמב״ם משמע דמתרין אותו מדין התראה על עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם, ולוקה משום עבירת הלאו, ולדידיה צ״ע קושיית התוס׳ דהיאך לוקין והא הוי לאו שניתן לאזרהת מיתת ב״ד.
ד
מחלוקת אביי ורבא בדין האוכל בשר פסח נא ומבושל
עיין בסוגיא בפסחים
(דף מא.-מא:) וז״ל אמר אביי אכלו נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש. רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות
ג, איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי. איכא דאמרי חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאוויה כלאו דחסימה עכ״ל. ועיין בפרש״י שם (ד״ה לוקה שתים וד״ה מבושל) וז״ל משום לא תאכל נא ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי. מבושל לוקה שתים - משום מבושל, ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש עכ״ל. ובביאור שיטת רבא כתב רש״י בד״ה (לאו שבכללות הוא) וז״ל דכולל בו כל מיני בשולים שאינן צליה לאסור עכ״ל. ולפי רש״י מבואר דרבא ואביי רק נחלקו האם האוכל נא ומבושל לוקה אף משום הלאו ד״כי אם צלי אש״ או לא, אך לכו״ע לוקה שתים - משום איסור נא ואיסור מבושל. ומשמע דנחלקו האם חל חיוב מלקות בלאו שבכללות. אמנם עיין בתוס׳ סנה׳ (דף סג. ד״ה על כולם) שכתבו דאפילו למ״ד דלוקה אנא ומבושל משום צלי אש מ״מ מודה דאינו לוקה על לאו דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות. ומבואר דאף אביי סובר שאין לוקין על לאו שבכללות, וא״כ צ״ב בשיטת אביי דס״ל דאכל נא ומבושל לוקה שלש דלכאורה הלאו ״כי אם צלי אש״ הוי לאו שבכללות.
ונראה לבאר דלפי רש״י בין אביי ורבא ס״ל דלוקה שתים בנא ומבושל, וא״כ מוכח דאיסור נא ואיסור מבושל הווין שני שמות של איסור בפנ״ע - דחל שם איסור של נא - ושם איסור דמבושל, דאם יסוד האיסור בנא ובמבושל הוא מחמת שאינם צלי אש אזי היה חייב רק מלקות אחת דעבר על חלות שם איסור אחד של ״אינו צלי אש״ והפסוק ״כי אם צלי אש״ אינו אלא ככפל הלאווין. ועל כרחך מוכח דיש ב׳ שמות של איסור נפרדים שנכללים בפסוק ״כי אם צלי אש״ ומשו״ה הוי לאו שבכללות בדומה ללאו ״לא תאכלו על הדם״ הכולל בתוכו איסורים שונים. ונראה דיסוד המחלוקת בין רבא לאביי הוא, דרבא סובר דהאיסור ד״כי אם צלי אש״ אינו חלות שם איסור מסוים, משום דאיסור שנלמד מלאו שבשלילה - כלומר שהאיסור נלמד ממה שהתורה מפרטת את ההיתר, ולא פירטה התורה את האיסור בלשון חיובי אינו מהוה חלות שם איסור מסוים, דרק באופן שהתורה מפרטת את האיסור בלשון חיובי אזי חל חלות שם איסור מסוים ולוקין עליו. משא״כ אביי סובר דחל חלות שם איסור בפנ״ע של ״אינו צלי אש״ ומשו״ה לוקה שלש. והמחלוקת בין אביי ורבא הוא אינו האם לוקין על לאו שבכללות אלא האם לאו שבשלילה שהתורה פירטה את ההיתר ״לא תאכלו ממנו וגו׳ כי אם צלי אש״ מהוה חלות שם איסור מסוים בפנ״ע או לא.
וכן משמע מדברי הרמב״ן בספה״מ (השגות הרמב״ן ספה״מ שורש ט׳) וז״ל אבל מחלוקת אביי ורבא, מפני שאביי סובר כלפי שאמרה תורה אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש וכל הנכנסים תחת הלאו הזה מטעם אחד ומשם אחד נאסרין לוקין עליו אחת, כלאו דנבלה ויום טוב והוצרך לרבות בו עוד פרטים להלקות בהן על כל אחד ואחד, הילכך בנא ומבושל לוקה שלש דלוקה שתים מן השמות הנפרטים בלאו הזה ולוקה עוד אחת מן הלאו הכללי המוסף עליהם שהוא אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש שהוא כולל נא ומבושל עצמן לפי שלאוין הרבה האמורין על איסור אחד מרבין בו המלקיות כמו שבארנו למעלה (ריש השורש). ורבא סובר לא בא הכתוב אלא להלקות בפרטים על כל אחד ואחד מלקות בפני עצמו אבל על הכלל אינו לוקה. ונאמרו בסברתו של רבא שני לשונות. הלשון הראשון סובר שזה הלאו הכללי ראוי הוא ללקות כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורם שוה והשם הכולל אותם שאיננו צלי אש כדברי אביי אלא שאינו ראוי להלקות בו עם לאו הפרט שילקה שתים שהרי לא נאמר במניעות הנא או המבושל לאו שני פעמים אלא אל תאכלו אחד נאמר בהן ואינו דין שילקה מלאו אחד באיסור אחד ואכילה אחת שתי מלקיות. והלשון השני סובר שאפילו אחת אינו לוקה מן הלאו הזה דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה, ופירוש זה לפי שאינו מזכיר שם האיסור כענין במלאכה דיום טוב ובנבלה שהשם המיוחד בהן כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו, אבל לא תאכלו כי אם צלי אש לא הזכיר שם הנאסרים אבל שלל אותם במותר וכגון זה אינו בדמיון לאו דחסימה המלמד מלקות על כל התורה עכ״ל. ולפי הפירוש השני ברמב״ן יוצא דאביי ורבא נחלקו האם לאו בשלילה שלא הוזכר בו האיסור בפירוש אלא רק האופן המותר ״כי אם צלי אש״ הוי לאו מסוים ללקות עליו או לא.
ועפי״ז נראה לבאר דברי התוס׳ (סג. ד״ה על כולם) וז״ל אפי׳ למ״ד בס״פ כל שעה
(פסחים דף מא:) דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום כל אשר יעשה מגפן הנהו מיפרשי טפי מקרא דלא תעבדם דלא מפרש קרא דאיירי במגפף ומנשק עכ״ל, דלאביי נא ומבושל הוויין חלות שם איסור בפנ״ע, ו״כי אם צלי אש״ הוי חלות שם איסור מסוים בפנ״ע של ״אינו צלי אש״, ולכן סובר אביי דאכל נא ומבושל לוקה שלש. משא״כ איסור גיפוף ונישוק אינו בכלל חלות שם איסור לא תעבדם דמהוה איסור עבודה זרה, וגיפוף ונישוק הם איסור כיבוד ע״ז ואינם אסורין בשם האיסור המסוים דלא תעבדם, ולכן אין לוקין על גיפוף ונישוק.
אמנם עיין ברמב״ם בספה״מ (שורש ט׳) שכתב וז״ל מזה אמרו ית׳ בשה הפסח (בא יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים שאנחנו נמנה זה הלאו מצוה אחת (ל״ת קכ״ה). ולא נמנה לא תאכלו נא מצוה אחת ולא תאכלו מבושל מצוה אחרת, אחר שלא ייחד לכל ענין לאו בפני עצמו, ולא אמר אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל, אבל בא בלאו אחד כולל שני ענינים ועטף אחד מהם על האחר. ובשני מפסחים
(מא.) אמרו אמר אביי אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש. וזה כי הוא סובר שלוקין על לאו שבכללות וכשאכל נא עבר על שני לאוין אחד מהן אל תאכלו ממנו נא והשני לאו נלקח מכללא כי הוא אמר לא תאכלו אלא צלי וכבר אכלו בלתי צלי. וכשאכלו נא ומבושל לוקה לפי דעתו שלש, אחת על אכלו אותו נא והשנית על אכלו אותו מבושל והשלישית על אכלו אותו בלתי צלי. ואמרו שם על זה המאמר ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי כלומר כשאכל נא ומבושל לוקה אחת ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. כלומר אמרו יתעלה (ס״פ תצא) לא תחסום שור בדישו שהוא לאו אחד (ריט) יזהיר מדבר אחד, ואולם זה הלאו המזהיר משני דברים נא ומבושל אין לוקין עליו. וכבר ידעת שכבר התבאר בגמרא סנהדרין
(סג.) אין לוקין על לאו שבכללות ולכן מאמר אביי הוא נדחה. והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכל נא או מבושל או נא ומבושל אחת בלבד לוקה. ולכן נמנה אמרו יתעלה אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל מצוה אחת עכ״ל. ועיין ברמב״ם
(הלכות קרבן פסח פ״ח ה״ד) וז״ל ושניהן אינן נאכלין אלא צלי אש, והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהן נכללות בלאו אחד עכ״ל. ופסק כרבא שהאוכל ממנו נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת.
ומבואר דלפי הרמב״ם אביי ורבא נחלקו בתרתי, דנחלקו באוכל נא ומבושל אם לוקה אחת או שתים, וכן נחלקו אם לוקין על לאו שבכללות, דאביי ס״ל דלוקה שתים משום נא ומבושל וכמו״כ לוקין על לאו שבכללות, ואילו רבא ס״ל שאין לוקין תרתי בנא ומבושל ואין לוקין על לאו שבכללות. וצ״ע דלכאורה הנך ב׳ פלוגתות אינן תלויות זה בזה. וי״ל דלכו״ע איסור הנלמד משלילה שהתורה מפרטת את ההיתר בלבד מהוה חלות שם איסור מסוים (ודלא כמש״נ אליבא דרש״י ותוס׳ והרמב״ן דבזה גופא נחלקו אביי ורבא), אולם נראה דאליבא דאביי דלוקה שתים בנא ומבושל על כרחך דחלין שתי שמות של איסור נפרדים איסור ״נא״ ואיסור ״מבושל״, וכמו״כ י״ל דסובר שהלאו ״כי אם צלי אש״ מחדש שם איסור בפנ״ע ״שאינו צלי אש״ ואע״פ שנלמד משלילה שהתורה מפרטת רק את ההיתר מ״מ חל חלות שם איסור מסוים של ״אינו צלי אש״ ונ״מ לנתבשל בחמי טבריה דאינו בכלל איסור נא ואינו בכלל איסור מבושל דבישול בחמה לא הוי בישול דמ״מ אסור משום ש״אינו צלי אש״
(פסחים מא.). והמחלוקת בין אביי ורבא הוא, דאביי סובר דיש שם איסור של נא ושם איסור בפנ״ע של מבושל דנאסרו בלאו בלשון חיובי ו״כי אם צלי אש״ מחדש שם איסור בפנ״ע דהעדר צלי מחייב. משא״כ לפי רבא שסובר דהאוכל נא ומבושל לוקה רק אחת, ועל כרחך דס״ל דליכא שם איסור בפנ״ע של ״נא״ ושם איסור בפנ״ע של ״מבושל״ אלא דחל חלות שם איסור אחד - של ״אינו צלי אש״, ונא ומבושל הוי רק היכי תימצי של ״אינו צלי אש״, ומשו״ה סובר רבא שאין לוקין אלא פעם אחת משום ד״כי אם צלי אש״ הוי ככפל הלאווין. ולפי״ז מבואר דלא נחלקו רבא ואביי בדין לאו שבכללות אלא נחלקו האם האיסור ד״כי אם צלי אש״ מהווה איסור בפנ״ע בנוסף לאיסור נא ואיסור מבושל או שחל רק שם איסור אחד של איסור ״אינו צלי אש״.
והנה כתב הרמב״ם בפרק י״ח מהל׳ סנהדרין (הל״ג) וז״ל אי זהו לאו שבכללות, זהו לאו אחד שכולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם, וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא ייחד לו לאו לכל אחד ואחד מהן אין לוקין על כל אחד ואחד וכו׳ כיצד כגון זה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל אינו לוקה על הנא והמבושל שתים אלא אחת, עכ״ל. (ועי׳ בראב״ד שם ובסה״מ שרש ט׳ ובהשגות הרמב״ן ובשאר המפרשים שם) ויש לעיין במה שכרכם הרמב״ם ביחד ומשמעות דבריו הוא שדין נא ומבושל דומה לדין לא תאכלו על הדם, וצ״ע דלכאורה לפי הגר״מ זצ״ל אין לדמותם שכן בנא ומבושל קיים איסור אכילה מסוים ואילו איסור לא תאכלו על הדם איסור כללי הוא.
וביאר הגר״מ זצ״ל שלדעת הרמב״ם המחלוקת בין אביי לרבא בנא ומבושל יש לה קשר עם לאו שבכללות ואיסור כללי כמו הלאו דלא תאכלו על הדם. דהאיסור ״אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש״ כולל בתוכו את האיסורים של נא ומבושל (עיין בתוס׳ במס׳
פסחים מא: ד״ה איכא דאמרי וברמב״ם בפ״ח מהל׳ ק״פ הל׳ ד׳ - ו׳), ובכן אין ללאו זה מעשה עבירה מסוים לעצמו אלא איסור כללי הוא - איסור לעבור על איסורי נא ומבושל. ומשום כך אליבא דהרמב״ם אין לוקין על לאו ״לא תאכלו כי אם צלי אש״
ד בדומה ללאו של ״לא תאכלו על הדם״ כי שניהם איסורים כלליים הם בלי מעשי עבירה מסוימים לעצמם.
ה
ה
האם הלאו ״כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל״ הוי לאו שבכללות
ועיין בגמ׳ פסחים
(מא:) ״אביי אמר אכל זג לוקה שתים, חרצן לוקה שתים, זג וחרצן לוקה שלש, רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי, איכא דאמרי חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאוויה כלאו דחסימה״. ועיין ברמב״ם ספה״מ (שורש ט׳) וז״ל נאמר גם כן אמר אביי אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. רוצה אמרו
(נשא ו) מכל אשר יעשה מגפן היין שיחשוב אביי שלוקין עליו עכ״ל. ויש לעיין דמשמע דנחלקו רק לענין הלאו הכולל ״מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳ לא יאכל״, והתם לא הוי לאו בשלילה כמו האיסור ד״כי אם צלי אש״ שבקרבן פסח אלא התורה מפרטת את האיסור באופן חיובי, ולפימש״נ לעיל (אות ד אליבא דרש״י ותוס׳) אף רבא סובר דהיכא דהאיסור נאמר בפסוק בלשון חיובית ולא בשלילה אזי חל חלות שם איסור מסוים, וא״כ אמאי סובר רבא שאינו לוקה על האיסור ד״מכל אשר יעשה מגפן היין״. ועוד יש להעיר דלענין קרבן פסח פסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) דרבא סובר דאכל נא ומבושל לוקה אחת, ונא ומבושל לא הויין שמות של איסור בפנ״ע, אלא יסוד האיסור הוא משום שאינם צלי אש, ומשו״ה פסק שאין לוקין על הלאו ״לא תאכלו ממנו וגו׳ כי אם צלי אש״ דהוי רק כפל הלאו, דאיסור נא ואיסור מבושל הוא משום שאינם צלי אש. וצ״ע דלגבי איסור זג וחרצן פסק דאיסור זג וחרצן הוויין שני שמות של איסור בפנ״ע (פ״ה מהל׳ נזירות ה״ח) שכתב וז״ל נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית הרי זה לוקה חמש מלקיות, שכל אחד מהן בלאו אחד הוא עכ״ל. ולכאורה לפי״ז י״ל דהאיסור ״מכל אשר יעשה בגפן היין וגו׳ לא יאכל״ הוי חלות שם איסור בפנ״ע, דלעיל ביארנו לגבי איסור נא ומבושל שאם האיסורים הפרטים שבפסוק (נא ומבושל) הויין איסורים בפנ״ע, א״כ האיסור הכולל (כי אם צלי אש) הוי נמי חלות שם איסור בפנ״ע שאינו רק כפל הלאו, וכמו״כ י״ל לענין הלאו הכולל ״מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳ לא יאכל״, וצ״ע.
ו
ונראה לתרץ דאיסור נא ואיסור מבושל הויין שתי שמות של איסור בפנ״ע, וכדמוכח מהא דאיכא מ״ד
(פסחים מא.) שסובר שצלאו ואח״כ בישלו חייב, ועל כרחך שאין יסוד האיסור דמבושל משום ״שאינו צלי״ דא״כ אמאי ס״ל דצלאו ואח״כ בישלו חייב, והא הוי צלוי, ואין מסתבר לומר דהבישול מפקיע את הצלי, ועל כרחך צ״ל דמבושל הוי חלות שם איסור בפנ״ע. ואם מבושל הוי חלות שם איסור בפנ״ע ה״ה ד״נא״ הוי חלות שם איסור בפני עצמו, ומאחר דנא ומבושל הויין שני איסורים בפנ״ע – ד״נא״ הוי איסור של בשר שהוא חצי מבושל, ו״מבושל״ הוי איסור בפנ״ע של בשר פסח שמבושל לגמרי, א״כ י״ל ד״כי אם צלי אש״ נמי הוי חלות שם איסור בפנ״ע של ״אינו צלי״, ומשו״ה ס״ל לאביי דאכל נא ומבושל לוקה שלש
(פסחים מא:). משא״כ רבא סובר דליכא שם איסור בפנ״ע של ״נא״ ושם איסור בפנ״ע של ״מבושל״ אלא דחל חלות שם איסור אחד - של ״אינו צלי אש״, ונא ומבושל הוי רק היכי תימצי של ״אינו צלי אש״, ומשו״ה סובר רבא דבאכל נא ומבושל אין לוקין אלא פעם אחת משום ד״כי אם צלי אש״ הוי רק ככפל הלאווין. אמנם בנזיר אפילו אי נימא דחייב על חרצן וחייב על זג דהם ב׳ שמות של איסור בפנ״ע מ״מ צריכים את הפסוק ״מכל אשר יעשה בגפן היין לא יאכל״ כדי לפרש את האיסור של חרצן וזג - דרק חרצן היוצא מגפן היין וזג היוצא מגפן היין אסורין (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ נזירות ה״ב), ולא חרצן וזג של מין פרי אחר, וא״כ הפסוק ״מכל אשר יעשה מגפן היין״ אינו חלות שם איסור בפנ״ע, דמאחר שכבר פרט הכתוב שנזיר אסור בחרצן שמגפן היין וזג שמגפן היין א״כ הפסוק ״מכל אשר יצא מגפן היין״ אינו מוסיף שום איסור דכבר נאמר בפסוק איסור של היוצא מגפן היין אלא הוי רק כפל הלאווין, ומשו״כ פסק הרמב״ם שאינו לוקה על הלאו ״מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳ לא יאכל״ דהוי לאו שבכללות.
ו
בדין מלקות בעושה עבודת כוכבים לעצמו
עיין ברמב״ם (פ״ג מהלכות עבודה זרה ה״ט) וז״ל העושה עבודת כוכבים לעצמו אף על פי שלא עשאה בידו ואע״פ שלא עבדה לוקה שנא׳ לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם, לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים עכ״ל. ובספר החינוך (מצוה כ״ז) כתב וז״ל שלא לעשות פסל - שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות. שנאמר
(שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותה הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמב׳ ׳ם ז׳ ׳ל. (סהמ׳ ׳צ ל׳ ׳ת ד). ועיי״ש דהחינוך הקשה על הרמב״ם דלמה פסק שלוקה באופן שעשה אחר עבודה זרה בשבילו והרי קיי״ל דאין שליח לדבר עבירה
(קידושין מב:), ובמנחת חינוך
(שם אות א׳) ביאר דשיטת הרמב״ם היא דיש איסור מסוים לגרום עשיית עבודה זרה ואף בלי שליחות, דהרי הוא חייב אם עשה עכו״ם ע״ז בשבילו אע״פ שאינו בר שליחות
ז. אמנם לכאורה צ״ע דלמה ילקה מי שציווה לאחר שיעשה עבודה זרה בשבילו והרי הוי לאו שאין בו מעשה שהרי הוא עצמו לא עשה את הע״ז, אלא אדם אחר עשה את העבודה זרה בשבילו עפ״י ציוויו, אך מ״מ המצווה עצמו לא עשה שום מעשה, וא״כ לכאורה הו״ל לאו שאין בו מעשה. וי״ל דהרמב״ם סובר דיסוד הלאו דלא תעשה לך פסל היינו שלא ייעשה לו פסל, ומכיון דעשיית הפסל הוי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו, דלמשל לשיטת שמאי דס״ל יש שליח לד״ע אזי מעשה עשיית עבודה זרה מצטרפת למשלח, והמשלח נענש מחמת מעשה העבירה שעשה השליח ואין לומר דלא ילקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה מכיון שהמשלח לא עשה את המעשה בעצמו, דלא בעינן שהנענש עצמו יעשה את המעשה אלא רק שהעבירה תעשה ע״י מעשה, ומכיון שהשליח עשה מעשה המשלח חייב מלקות שהמעשה מצטרף אליו מדין יש שליח לדבר עבירה אליבא דשמאי. ולפי״ז י״ל דמכיון שיסוד האיסור דלא תעשה לך פסל ותמונה היינו שאסור לגרום שנעשה פסל בשבילו והעבירה נעשית ע״י מעשה הו״ל לאו שיש בו מעשה.
ח
והראב״ד
(שם) השיג וז״ל העושה עבודת כוכבים לעצמו אף על פי שלא עשאה בידיו ואף על פי שלא עבדה לוקה. א״א קשיא לי אמאי לוקה והלא לאו שבכללות הוא, מי לא אמרינן במגפף ומנשק אינו לוקה עליה משום דהוה ליה לאו שבכללות שכלל עבודות הרבה בלא תעבדם והכא נמי כל התמונות בלאו אחד, ותו קשיא לי מאי דאמרינן במגפף ומנשק וכו׳ דלא לקי עליהו ובתוספתא דמכות דקא חשיב הלוקים קא חשיב הסך והמקנח המגפף והמגרד אלמא לקי, והקושיא הראשונה אפשר לתרצה דשאני עבודות אלו כיון דאינם עבודת פנים דאפליגו מזביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם וכלהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות, אבל ענין עשיית פסל וכל תמונה בעבודת כוכבים אחת היא עכ״ל. ונראה לבאר השקו״ט שבראב״ד, דבהו״א נקט דגיפוף ונישוק הוי לאו שבכללות משום דהאיסור כולל הרבה אופנים של כיבוד ואינו שם איסור מסוים דלא תעבדם האוסר מעשה מסוים, וה״נ י״ל דהלאו דלא תעשה לך פסל כל תמונה כולל עשיית כל מיני צורות ופסלים בין לע״ז ובין לנויי ומשו״כ הוי לאו שבכללות. ואח״כ דחה הראב״ד די״ל דמגפף ומנשק הוי לאו טפל דעיקר הלאו הוא בד׳ עבודות ולכן מגפף ומנשק אינו לוקה, משא״כ איסור לא תעשה כל תמונה הוי איסור מסוים האוסר כל תמונה ופסל ואף לשם נוי, ולא הוי לאו שבכללות ולוקין עליו. ועוד יתכן לפרש דברי הראב״ד דבהו״א נקט דיש ב׳ איסורים שנכללים בפסוק ״לא תעשה לך פסל כל תמונה״ איסור עשיית פסל לעבודה זרה – דהוי אבזרייהו דעבודה זרה, ואיסור בעלמא של עשיית כל צורה ואפילו לנוי, ומשו״ה הקשה דהו״ל לאו שבכללות, דהוי לאו אחד שכולל ב׳ איסורים שונים. ובתירוצו מחדש הראב״ד שאיסור עשיית צורות לנוי הוי נמי בכלל אבזרייהו דעבודה זרה, ואינו חלות שם איסור בעלמא, ולא הוי לאו שבכללות אלא איסור מסוים של עשיית צורות מדין אבזרייהו דעבודה זרה. וכן משמע מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ עבודה זרה ה״י) וז״ל אסור לעשות צורות לנוי ואע״פ שאינה עבודת כוכבים שנא׳ לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר צורות של כסף ושל זהב שאינם אלא לנוי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים וכו׳ עכ״ל. ויל״ע למה נקט הרמב״ם הך טעמא ״כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים״, דלכאורה איסור עשיית צורות לנוי הוי איסור בעלמא. ומשמע מדברי הרמב״ם דאיסור עשיית צורות לנוי הוי בכלל אבזרייהו דעבודה זרה שיטעו לומר שעשאן לעבודה. וכן משמע ממש״כ הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ב) וז״ל ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי עכ״ל, דאם איסור עשיית צורות לנוי הוי איסור בפנ״ע בעלמא ואינו מדין אבזרייהו דעבודה זרה אזי י״ל שלא הוזהרו על זה בני נח, ומוכח דהוי איסור עבודה זרה.
תוס׳ ד״ה על כולם. וז״ל והא דאמרינן בפ״ק דביצה (דף יב.) דמבשל גיד הנשה בי״ט לוקה חמש וחד מינייהו המבשל בי״ט לא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה עכ״ל.
יש לפרש את דברי התוס׳ בב׳ אופנים: א) י״ל דחל שם איסור מלאכה אחת ״כל מלאכת עבודה לא תעשו״ אלא דיש ל״ט היכי תימצי ואופנים היאך לעבור על איסור זה, ב) י״ל שחלין ל״ט איסורי מלאכה נפרדים והן ל״ט שמות של איסור מיוחדים ומסוימים ״זריעה״, ״חרישה״,״קצירה״ וכו׳. ולכאורה בזה נחלקו תוס׳ והרמב״ם האם בעינן התראה למלאכה מסוימת או על איסור מלאכה בכלל, דתוס׳ (
ב״ק דף ב. ד״ה ולר״א) ס״ל דבעינן התראה על כל אב ואב בפרט, והרמב״ם (פ״א מהל׳ שבת ה״ב) סובר שהתראה כללית דמלאכה אסורה בשבת מועלת (עיין במנחת חינוך מצוה ל״ב שדייק הכי מדברי הרמב״ם פ״ז מהל׳ שבת ה״ז). ונראה שתוס׳ והרמב״ם נחלקו בהגדרת עצם חלות האיסור של מלאכה בשבת, אליבא דרמב״ם חלות איסור אחת היא שלא לעשות מלאכה בשבת בכלל. מאידך לדעת התוס׳ כל אב ואב מלאכה מהווה חלות שם איסור לעצמו. לכן לפי הרמב״ם מתרים בהתראה כללית ואילו לשיטת התוס׳ חייבים להתרות משום כל אב ואב מלאכה לעצמו.
והנה תוס׳ (סנה׳ סג. ד״ה על כולם) הקשו שאיסור המלאכה בי״ט צ״ל לאו שבכללות. ואף שאיסור דם אינו נחשב ללאו שבכללות הגם שכלולים בו כל מיני דם של בהמות חיות ועופות, היינו משום שאיסור הדם חל כאיסור הכולל בו כל הדמים בחלות שם איסור אחת ואינו אוסר כל מין דם ודם לעצמו - משא״כ במלאכות יום טוב. חזינן מקושייתם שלדעתם שכל מלאכה ומלאכה במלאכת שבת ויו״ט נאסרת בתורת עצמה ולפיכך הקשו מדין לאו שבכללות. ועולה שהתוס׳ בסנה׳ לשיטתם בב״ק שחייבים להתרות את העושה מלאכה בשבת וי״ט משום כל מלאכה ומלאכה בעצמה שכן כל אב מלאכה מהווה חלות שם איסור לעצמו.
ויש להביא סמוכין לדעת התוס׳ ממה שהתורה אסרה במפורש הבערה והוצאה לעצמן (לא תבערו אש, ואל יצא איש ממקומו), ומכיון ששתי המלאכות האלו נאסרות באיסורים לעצמן מסתבר שגם שאר המלאכות נאסרות כל מלאכה ומלאכה באיסור לעצמו. ועיין בתוס׳ שבת (דף ב. ד״ה פשט) המסבירים שיש קרא מיוחד לאסור הוצאה בשבת ומשמע ממנו שאיסור הוצאה הוא חלות איסור לעצמו. אולם הרמב״ם במנין המצוות (ריש הלכות שבת) לא מנה הוצאה כאיסור בפני עצמו וזה לשיטתו שהלאו דאל יצא בא לאסור תחומין (בפרק כ״ז מהל׳ שבת הל״א). אף הפסוק דהבערה אליבא דרמב״ם לא בא לאסור מלאכת הבערה כי אם לאסור עונשים בשבת (פכ״ד מהל׳ שבת הל״ז). בכך נאמן הרמב״ם לשיטתו שאין איסורי המלאכה מהווים איסורים מיוחדים לעצמם אלא הם חלות איסור אחת ואף הוצאה והבערה בכלל.
ולפי המבואר יש לפרש שיסוד דיונם של התוס׳ (
ב״ק ב. ד״ה ולר״א) בנוגע לתולדות אי בעינן להתרות את התולדה בשם האב או לא, הוא שנסתפקו אם דוקא אבות המלאכות הם חלות שם איסורים לעצמם ולכן חייב להתרות משום כל אב ואב או״ד כל מעשה מלאכה ומלאכה מהווה שם איסור לעצמו, ואף התולדות כן, ומשו״ה ניתן להתרות התולדות בעצמן בלי להתרות משום האב. ואף שהכל מודים שהתראה משום האב תועיל לתולדה היינו משום שבמציאות כשמזכיר את האב בהתראתו משמעות לשון ההתראה כוללת גם את התולדה. עכ״ז חלות ההתראה חלה בשם התולדה דהוי איסור לעצמו
ט.
א. דכתב הרמב״ם (פ״ג מהלכות עבודה זרה ה״ו) וז״ל המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה והמרחיץ לה והסך והמלביש והמנעיל וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם, ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, ואם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו ועשהו לעבדה חייב עכ״ל. ומבואר דהמגפף ומנשק ע״ז בדרך עבודתה חייב מיתה, ואילו גיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה עובר בלאו דלא תעבדם אך אינו לוקה משום דלא כתיב בפירוש בתורה לא תגפף ולא תנשק. ונראה דגיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה מהוה לאו טפל ד״ולא תעבדם״, ומש״כ הרמב״ם שאין לוקין משום דלא כתיבי בפירוש ר״ל דהוי לאו שבכללות (עיין בכס״מ שם), דהאיסור של גיפוף ונישוק הוי לאו טפל ד״לא תעבדם״ ואיסור טפל שאינו מפורש בתורה הוי לאו שבכללות ומשו״ה אין לוקין על לאו טפל.
ב. והגר״מ זצ״ל אמר דלכאורה י״ל דאיסור לפני עור מהוה לאו שאין בו מעשה, דהרי אפילו אם הניח מכשול לפני עור ההולך בדרך, לא עבר באיסור אא״כ נכשל בו העור, ואינו עובר בשימת האבן לפניו, ובשעה שנכשל בה העור הרי לא עשה החוטא שום מעשה, ומשו״ה הלאו דלפני עור הוי לאו שאין בו מעשה.
ג. כך היא גירסת הרמב״ם עיין בכס״מ פי״ח מהל׳ סנה׳ ה״ג.
ד. עיין ברמב״ם שכתב (פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) וז״ל והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהן נכללות בלאו אחד עכ״ל, ובס׳ שושנת העמקים (כלל י״ח ד״ה החלק הג׳) דייק דלפי הרמב״ם כשאכלו נא ומבושל לוקה אחת משום הלאו דאל תאכלו ממנו נא ומבושל, ואילו אם התרו בו משום ״כי אם צלי אש״ אינו לוקה. ועיין בלח״מ (פ״ח הל׳ קרבן פסח ה״ו) שהקשה על מה שפסק הרמב״ם דאכל ממנו בשר חי אינו לוקה, והרי הרמב״ם פסק כלשון הגמ׳ דאכלו נא ומבושל לוקה אחת, ולמה אינו לוקה כשאכלו אינו צלי. ותירץ דהרמב״ם סובר דכי אם צלי אש לא אתא למלקות אלא לעשה, ובאכלו נא ומבושל לוקה משום הלאו דאל תאכלו ממנו נא ומבושל. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ איסורי מזבח ה״ז) וז״ל אבל אתנן זונה ומחיר כלב אסורין לגבי המזבח והמקריב אחד מהן או שניהן כאחד לוקה אחת שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ומפני מה לוקה אחת על שניהן מפני שנאמרו בלאו אחד עכ״ל, וכן כתב הרמב״ם (פ״ה מהל׳ איסורי מזבח ה״א) לגבי הלאו דכל שאור ודבש לא תקטירו, וז״ל שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו׳, ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן, ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו, ואם הקטיר שניהן כאחד אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד עכ״ל, והרמב״ם בהל׳ קרבן פסח אזיל לשיטתו דאם שני איסורים נכללים בלאו אחד ועבר על שניהם כאחת לוקה אחת משום דשניהם נכללים בלאו אחד.
ה. ולפי״ד הגר״מ זצ״ל י״ל דמה דלוקה אחת באכל ממנו נא ומבושל (רמב״ם פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) הוא משום דלהרמב״ם יש לאו מסוים לאכול ממנו נא ומבושל.
ו. ועיין בלח״מ (פ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״ג) שהקשה דמ״ש דבאכל נא ומבושל פסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) דלוקה אחת ואילו בנזיר שאכל כזית חרצן וכזית זג פסק (פ״ה מהל׳ נזירות ה״ח) דלוקה על כל א׳ וא׳, ועיין בס׳ שושנת העמקים (כלל י״ז) שדן בקושיית הלח״מ. ולכאורה י״ל דבשלמא בנא ומבושל אליבא דאביי הלאו דכי אם צלי אש בא להוסיף ולאסור חמי טבריה והו״ל משו״ה איסור מסוים בפנ״ע דלוקין עליו, משא״כ מכל אשר יעשה מגפן היין שאינו מוסיף איסור כלל דהא כל דבר היוצא מן הגפן כבר נאסר בחמשה איסורים מסוימים דלוקה חמש ומשו״ה הו״ל לאו שבכללות בעלמא שאין לוקין עליו.
ז. עיין במנחת חינוך מצוה כ״ז אות א׳ שכתב וז״ל דעת הר״מ וכו׳ זה מבואר בר״מ פ״ג מהל׳ עכו״ם ה״ט וכן בס׳ המצות הקצר להר״מ לאו ב׳ דגם אם מצוה לעשות עובר בלאו זה דהרי גרם עשייה כמ״ש הרהמ״ח ג״כ והראה מד׳ הר״מ דאם מצוה לאחר אינו מטעם שליחות חדא דקי״ל אשלד״ע, ועוד דלא חילק בין אם מצוה לישראל דהוא בר שליחות או לעכו״ם דלאו בר שליחות כלל כידוע בש״ס אע״כ דגזה״כ כן הוא דע״י ציווי כיון דגורם לזה עובר בלאו הזה וכו׳ רק הוא גופא אסרה התורה ואין חילוק בין אם עושה ע״י עכו״ם או ע״י חש״ו דלאו בני שליחות נינהו מ״מ חייב כיון דהוא בגרמתו. ע״כ תמוהים לי דברי הרהמ״ח דכתב ותמה אני על הר״מ ע״ז למה יהי׳ המצוה חייב שהרי המצוה משלח הוא וקי״ל משלח פטור עכ״ל. דאין ענין זל״ז כלל דזה גזה״כ הוא לדעת הר״מ דאף על ידי אחר אסור ואף ע״י עכו״ם וחש״ו ולאו מטעם שליחות רק הציווי היא העבירה וא״כ ל״ש אשלד״ע עיין ותבין עכ״ל.
ח. ולכאורה כוונת רבינו זצ״ל היא דהוי דומה לחסמה בקול דלוקה משום שע״י קולו נעשה מעשה דישה של השור כשהוא חסום, ואע״פ שהקול בעצמו אינו מעשה. אמנם נראה שאינו חייב בעשיית ע״ז מדין שליחות ממש, דהרי אין שליחות לנכרי, וצ״ל דחייב משום שגרם עשיית ע״ז בשבילו. והדמיון לשליחות אינו אלא משל בעלמא.
ט. ועיין ברשימות שיעורים למס׳ ב״ק דף ב. תוס׳ ד״ה ולר״א.