×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר ר׳רַבִּי אַמֵּי זִיבַּח וְקִיטֵּר וְנִיסֵּךְ בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת אָמַר אַבָּיֵי מ״טמַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי אַמֵּי אָמַר קְרָא {שמות כ׳:ד׳} לֹא תָעׇבְדֵם הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן עֲבוֹדָה אַחַת.
Rabbi Ami says: If one sacrificed an animal as an idolatrous offering and burned incense and poured a libation, all in the course of one lapse of awareness, he is obligated to bring only one sin-offering. Abaye says: What is the reason for the opinion of Rabbi Ami? The verse states: “Nor worship them” (Exodus 20:5). The verse renders all the various rites of worship as one rite.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך אדרמלך
אדרמלך – וענמלך אלהי ספרוים. בסנהדרין סג. בפ״ד מיתות נמסרו לבית דין בגמר׳ דהנודר בשמו אדרמלך זה פרד דאדר ליה למריה בטעוניה שנושא לרבו כל טעונותיו ומשאותיו אדר כמו דרי טובא ירוש׳ בפרק כל הצלמי׳ אדרמלך וענמלך טווסא ופסיוני:
ה״ג: א״ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד וכו׳ – ול״ג והשתחוה דהשתחואה לאו בכלל שאר עבודות היא דעל כרחך לית ליה לר׳ אמי השתחואה לחלק יצאה מדקאמר אינו חייב אלא אחת.
מ״ט דר׳ אמי – דלית ליה השתחואה לחלק יצאה.
לא תעבדם – כללן כולן כאחד ולא תעבדם יתירי כתיבי ודרשינן חד מינייהו להכי.
אמר ר׳ אמי זיבח וקיטר וניסך – פירש הקונטרס דלא גרסינן והשתחוה דלאו עבודה היא ולפיכך בהך דר׳ זכאי לעיל נמי ל״ג ליה וקשה אמאי א״ל פוק תני לברא אפילו ר׳ נתן דאמר התם לחלק הכא מודה ללאו יצאת כדמפרש אביי טעמא הכא מדכתיב לא תעבדם מיהו אפשר הא דאמר ליה פוק תני לברא משום דלא דריש ליה לא תעבדם ולרב שמואל בר יהודה דהכי תנא קמיה אוקימתא קמייתא דרבי זכאי מלא תעבדם כר׳ אמי ולר״ת נראה דגרס בדרב זכאי והשתחוה ובדר׳ אמי ל״ג דקסבר ר׳ אמי דלחלק על עצמה יצאת דלא תעבדם אשאר עבודות קאי דהכי כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והא דפריך הא אמר אביי שלש השתחואות למ״ל דלחלק על עצמה לא קאמר מדקאמר לחלק על כל אחת משמע אבל לר׳ זכאי דתנא השתחואה ע״כ ללאו יצאת ס״ל מדלא מחייב שתים ואי עבדה באפי נפשה לא מחייב כלל כיון דללאו יצאת ולא תני ליה בהדי אחריני אלא לאשמועי׳ היא גופה דללאו יצאה ואמר ליה ר׳ יוחנן פוק תני לברא דלחלק יצאה אפי׳ כל אחת ואחת כיון דלא דרשת לא תעבדם מדס״ל השתחואה ללאו יצאה.
גמ׳ לא תאכלו על הדם ורבי יוסי בר חנינא אמר אזהרה כו׳ כצ״ל:
גמרא קמ״ל דאתקושי אתקוש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו׳ מיה לא בעי למימר דאתיא מילתיה דרב נמי כרבנן ומהאי הקישא דאם כן נילף מיניה במגדף ובכל דוכתא דלא בעי מעשה וק״ל:
תוס׳ בד״ה אמר רבי אמי כו׳ כיון דלא דרשת לא תעבדם מדסבירא ליה השתחואה ללאו יצתה עכ״ל דליכא למימר דרבי זכאי נמי דריש לא תעבדם כר׳ אמי דעשאן כולן כעבודה אחת ואי לאו לא תעבדם הוה אמינא דהשתחואה לא יצתה ללאו אלא לחלק דא״כ השתא נמי דכתיב לא תעבדם אימא דדוקא אשאר עבודות קאי אבל לא תשתחוה גופה יצתה לחלק על עצמה אלא ע״כ דבלאו מיעוטא דלא תעבדם נמי לא נימא דהשתחואה לחלק יצתה אלא ללאו ומשום הכי שפיר קאמר ליה ר״י פוק תני לברא דודאי לחלק יצתה ולא ללאו ולא ניחא ליה לפרש דר׳ יוחנן סבירא ליה כרבי אמי דבשאר עבודות עשאן לא תעבדם כולן כעבודה אחת אלא דבהשתחואה יצתה לחלק על עצמה ולכך אמר לו פוק תני לברא הא דתני דהשתחואה ללאו יצתה דכולהו סוגיא דלעיל משמע דלרבי יוחנן לחלק יצתה על כל אחת כדקאמר רב יוסף אבל הכא כו׳ דכולי עלמא השתחואה לחלק יצתה וכדסבר אביי כמו שכתבו התוספות מדקאמר לחלק יצתה סתם משמע דלחלק יצתה על כל אחת וכן מוכח לעיל דמשמע דפריך [לר״א] חילוק מלאכות דעבודת כוכבים תיפוק ליה מאחת מהנה כו׳ ולא פריך הכי נמי לר׳ יוחנן אלא ע״כ ר״י כאביי ס״ל דיצתה לחלק על א׳ ולא כר׳ אמי ודו״ק:
א אמר ר׳ אמי: מי שזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד (בשגגה אחת) לעבודה זרה — אינו חייב להביא אלא קרבן חטאת אחת. אמר אביי: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר׳ אמי?אמר קרא [הכתוב]: ״לא תשתחוה להם ולא תעבדם״ (שמות כ, ה), הכתוב עשאן את כל העבודות השונות כולן כעבודה אחת.
Rabbi Ami says: If one sacrificed an animal as an idolatrous offering and burned incense and poured a libation, all in the course of one lapse of awareness, he is obligated to bring only one sin-offering. Abaye says: What is the reason for the opinion of Rabbi Ami? The verse states: “Nor worship them” (Exodus 20:5). The verse renders all the various rites of worship as one rite.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי וְהָאָמַר אַבָּיֵי שָׁלֹשׁ הִשְׁתַּחֲוָאוֹת בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 לָמָּה.

The Gemara asks: And does Abaye actually say this? But doesn’t Abaye say: Why are there three mentions in the Torah of the prohibition against bowing to an object of idol worship? The prohibition against bowing to an idol appears three times: “You shall not bow to them nor worship them” (Exodus 20:5), “You shall not bow to their gods nor worship them” (Exodus 23:24), and “For you shall bow to no other god” (Exodus 34:14).
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי אמר אביי – כרבי אמי דאינו חייב אלא אחת.
שלש השתחואות – לא תשתחוה להם דעשרת הדברות (שמות כ) כי לא תשתחוה לאל אחר (שם לד) לא תשתחוה לאלהיהם (שם כג) והשתחואה דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמע בסיני.
ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך], כשיטת ר׳ אמי? והאמר [והרי אמר] אביי: שלש השתחואות, כלומר, שלוש פעמים שנכתב בתורה איסור השתחוואה בעבודה זרה (״לא תשתחוה להם ולא תעבדם״. שמות כ, ד. ״לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם״ שמות כג, כד. ״כי לא תשתחוה לאל אחר״. שמות לד, יד), למה לי?
The Gemara asks: And does Abaye actually say this? But doesn’t Abaye say: Why are there three mentions in the Torah of the prohibition against bowing to an object of idol worship? The prohibition against bowing to an idol appears three times: “You shall not bow to them nor worship them” (Exodus 20:5), “You shall not bow to their gods nor worship them” (Exodus 23:24), and “For you shall bow to no other god” (Exodus 34:14).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אַחַת לִכְדַרְכָּהּ וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְאַחַת לְחַלֵּק.

The reason is that one mention is for an idol for which bowing is its standard manner of worship, and one mention is a prohibition against bowing to an idol even if bowing is not its standard manner of worship, and one mention is to divide idol worship into categories, as one is obligated to bring an offering for every type of worship that he performed. Evidently, Abaye’s opinion is not in accordance with Rabbi Ami’s statement that one is obligated to bring one sin-offering for all of his acts of idol worship.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחת לכדרכה וכו׳ – דאי כתיב חדא הוה אמינא לא אסר אלא בעבודת כוכבים דדרך עבודתה בהשתחואה.
אחת לשלא כדרכה – הא לא מיבעי לן קרא לעונש ואזהרה דמבוזים כדמיבעי לן לעיל (דף סא.) בהשתחואה לשלא כדרכה דמכובדים כיון דגלי לן באזהרה דכל שלא כדרכה שוין הוא הדין בעונש.
אלא, אחת לכדרכה, שחייב על השתחוואה אם זו דרך הפולחן הרגילה של אותה עבודה זרה, ואחת איסור השתחוואה לעבודה זרה, אפילו אם זו שלא כדרכה, ואחת לחלק בין העבודות השונות בעבודה זרה, ללמדנו שחייב קרבן על כל אחת ואחת מהן שעשה. הרי שאין דעת אביי כר׳ אמי!
The reason is that one mention is for an idol for which bowing is its standard manner of worship, and one mention is a prohibition against bowing to an idol even if bowing is not its standard manner of worship, and one mention is to divide idol worship into categories, as one is obligated to bring an offering for every type of worship that he performed. Evidently, Abaye’s opinion is not in accordance with Rabbi Ami’s statement that one is obligated to bring one sin-offering for all of his acts of idol worship.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לִדְבָרָיו דְּרַבִּי אַמֵּי קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

The Gemara answers: Abaye stated his reason in accordance with the statement of Rabbi Ami, but he himself does not hold accordingly.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לדבריו דר׳ אמי קאמר – אביי להך דרשה דלא תעבדם אבל אביי לא ס״ל ומוקים לה ללאוי יתירי ור׳ אמי מוקי להך השתחואה לומר ללאו יצאה.
ומשיבים: אכן, רק לדבריו, לפי דבריו ושיטתו, של ר׳ אמי קאמר [אמר], וליה לא סבירא ליה [ולו, הוא עצמו אינו סבור כן].
The Gemara answers: Abaye stated his reason in accordance with the statement of Rabbi Ami, but he himself does not hold accordingly.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גּוּפָא אָמַר אַבָּיֵי שָׁלֹשׁ הִשְׁתַּחֲוָאוֹת בַּעֲבוֹדָה זָרָה1 לָמָּה אַחַת לִכְדַרְכָּהּ וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְאַחַת לְחַלֵּק.

The Gemara discusses the matter itself that Abaye says: Why are there three mentions of the prohibition against bowing to an object of idol worship? One is for an idol for which bowing is its standard manner of worship, and one is a prohibition against bowing to an idol even if bowing is not its standard manner of worship, and one mention is to divide idol worship into categories.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
ר׳ חננאלרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי: שלש השתחויות בע״ז: אחת לשלא כדרכה – כלומר: אין דרך עבודתה בהשתחויה, ואע״פ כן אם השתחוה לה – חייב. ואחת לכדרכה שלא כדרכהא – פירוש:⁠ב כגון שדרך עבודתה בהשתחוית אפים ארצה, (מה) {וזה} השתחוה לה בכריעהג שלא כדרך עבודתה. ואחת לחלק – שיהיה חייב על כל אחת ואחת.
א. כסדר הזה הוא בגמרא כי״מ וכי״ה. אבל בגמרא לפנינו הסדר הוא אחת כדרכה ושלא כדרכה ואחת לשלא כדרכה. וראה להלן בסמוך בהערה.
ב. פירוש ר״ח הובא ביד רמ״ה. ובהוריות ד,א גבי הורו בית דין בהעלם דבר ולא שיעקרו המצוה כולה, אמרינן, כגון דאמרי כי אסירא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא. ואיבעית אימא דאמרי השתחויה גופה כדרכה הוא דאסיר דאית בה פישוט ידים ורגלים הא השתחויה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא. ולהדיא דעבודה זרה שדרכה בפישוט ידים ורגלים חייבים עליה גם בלא פישוט ידים ורגלים. אלא שיש מקום לומר שהשתחויה בלא פישוט ידים ורגלים אינה השתחויה, ורק עבודה זרה שעובדים אותה בהשתחויה חייבים עליה גם בכריעה, דדי בכריעה לבד בכדי לחייב עליה משום דרך עבודתה (וכמו שכתב ביד רמ״ה על הזורק אבן למרקוליס שהוא חייב אף שאין דרך עבודתה אלא בגלוח הראש והזקן ושיזרוק בין שוקיו לאחוריו). אבל אם אין עבודתה בהשתחויה אין חייבין עליה בכריעה אלא בהשתחויה. ואילו היו חייבים גם על כריעה לחוד משום משתחוה לעבודה זרה אפילו בשלא כדרכה הוי ליה לגמרא לרבויי אחת לשלא כדרכה ובכריעה. אלא שהרמב״ם בפרק ו מהל׳ עבודה זרה הל׳ ח כתב: אבל לעבודה זרה אחת השתחויה בפישוט ידים ורגלים או השתחויה בלא פישוט ידים ורגלים משעה שיכבוש פניו בקרקע לה נסקל. ובהל׳ שגגות פרק יד הל׳ ב כתב: שאם טעו בית דין ואמרו שהמשתחוה לע״ז בפישוט ידים ורגלים הוא החייב אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו הרי הוא מותר הרי אלו חייבין. ובאור שמח כתב שמקורו בסוגייתינו ופירש את דברי הגמרא על דרך הר״ח אבל באופן אחר קצת, ואחת כדרכה ושלא כדרכה פירושו, כדרכה – כדרך השתחויה, בפישוט ידים ורגלים. ושלא כדרכה, בעבודה זרה שאין דרכה בכך. ואחת שלא כדרכה, היינו שלא כדרך השתחויה אלא בכריעה, ובין בעבודה זרה שדרכה בכך ובין בעבודה זרה שאין דרכה בכך. ובחזון איש סנהדרין סי׳ כא אות ו כתב ליישב דברי הרמב״ם עם פירוש ר״ח, דלא אמרו בגמרא חד בכדרכה ושלא כדרכה אלא משום דאילו לא היה כתוב רק חד השתחויה הוי ילפינן ממנו רק בכדרכה ושלא כדרכה ומשום דרך עבודתה. אולם אחר דכתיב אידך השתחויה וילפינן גם למשתחוה בשלא כדרכה, הוא הדין שחייבים גם על כריעה בשלא כדרכה. (אולם לפי גירסת ר״ח הרי שגם אחר שכבר למדנו למשתחוה שלא כדרכה למדנו שחייב על כריעה רק בעבודה זרה שדרכה בהשתחויה). עוד כתב בחזון איש דמקורו של הרמב״ם הוא מהתוספתא פרק י אמר ר׳ יהודה מה כריעה חייבין עליה אף נשיקה חייבין עליה. הרי שחייבין על כריעה אפילו בשלא כדרכה.
ג. לכאורה הכוונה לכריעה על ברכיו עם נפילה על אפים, אלא שהיא בלא פישוט ידים ורגלים. ובגמרא הוריות ד,א אמרו שהמשתחוה בלא פישוט ידים ורגלים חייב, ובגמרא שבועות טז,ב ת״ר קידה על אפים וכו׳, כריעה על ברכים וכו׳, השתחואה זו פישוט ידים ורגלים. ובמהרש״א שם כתב דקידה היא רק על אפים וכריעה היא גם על ברכים וגם על אפים. וכן הוא בר״י מיגאש ומאירי שם ובראבי״ה סי׳ תקפ.
אבל בספר המספיק לר׳ אברהם בן הרמב״ם כתב דקידה סתם הכונה לכריעה עם אפים ארצה, ואילו כריעה לפעמים הכונה על ברכים לחוד ולעתים הכונה כמו קידה. וכן נראה ברמב״ם פרק ה מהל׳ תפילה הל׳ יג שכתב: כריעה האמורה בכל מקום, על ברכים. קידה, על אפים. השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ. ושינה את הסדר שבגמרא (וכבר עמד על כך ר״ד עראמא הובא בספר הליקוטים) ומשמע שכריעה לחוד היא בלא נפילה על אפים. והמשתחוה בלא פישוט היינו קידה שהיא על ברכים וגם על אפים. וכן כתב באהל מועד שער התפילה דרך ג: ויש שעושה קידה שהיא על ברכים. וכן כתב בהל׳ עבודה זרה פרק ו׳ הל׳ ח שמשעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל. אבל בהל׳ שגגות פרק יד הל׳ ב כתב ׳אבל הכורע על הארץ׳ ולא פירש שכן הוא רק אם כבש גם פניו בקרקע. וצ״ע.
גופא אמר רבי אמי כו׳ כדפרישנא לעיל אמר אביי מאי טעמא דר״א דכתיב לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת יש לפרש מדכתיב עבודה סתמא הרי כולן בכלל ויש לפרש מדכתיב תעבדם במ״ם ע״ג טובא משמע ואע״ג דאיכא דפלחי לה בזיבוח ואיכא דפלחי ליה בקיטור עשאן הכתוב לכולן עבודה א׳ ולא תעבדם יתירא כתיבי ודרשינן ליה לחד מינייהו להכי. וסברינן למימר מדפריש ליה אביי לטעמא דר׳ אמי אלמא כותיה סבירא ליה ומקשינן ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי שלש השתחואות בע״ג למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואיצטריך אחת לכדרכה לגלויי אאידך דשלא כדרכה קא מיירי ואחת לחלק ועל כרחיך הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולא מצית למימר דליחייב עליה בפני עצמה איצטריך ולא ללמד על הכלל כולו כי טעמא דר׳ אמי דגמר מלא תעבדם דא״כ אדקאמר לחלק לידון בעצמה מיבעי ליה. ואיכא לפרושי דר׳ אמי סבר השתחואה ללאו יצאתה והיינו טעמא דלא דריש ליה לחלק משום דכתיב לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה א׳ וכיון דשמעינן ליה לאביי דמפיק חדא לחלק ש״מ לית ליה דר׳ אמי וכי תימא אם כן מאי טעמא לא קתני נמי והשתחוה כי איצטריך למתנא הנך דמחייב עלייהו אפי׳ חדא אבל השתחואה דלא מחייב עלה באפי נפשה לחודה כלל לא איצטריך לאשמועינן דליחייב עלה באפי נפשה כי עביד לה בהדי הנך ומפרקינן אביי כי קאתי לפרושי טעמיה דרבי אמי קאתי וליה לא סבירא ליה:
גופא אמר אביי ג׳ השתחואות בע״ג למה לא תשתחוה לאלהיהם כי לא תשתחוה לאל אחר לא תשתחוה להם דדברות הראשונות דאלו האיך דדברות האחרונות לא חשיב ליה דמשה הוא דמהדר להו לישראל מאי דשמע בסיני משום דבר שנתחדש בפרשה והנך קראי דהשמרו לכם פן יפתה לבבכם וכן הא דכתיב ופן תשא עיניך השמימה כו׳ אע״ג דקי״ל (מכות י״ג:) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינן אלא בלא תעשה הנהו לאו לעיקר אזהרה כתיבי אלא משה רבינו הוא דקאמר להו (מדת תנא) [מדעתיה] דילמא עבדיתו הכי ומיענישנהו כדכתיב השמרו לכם כו׳ מה כתיב בתריה וחרה אף ה׳ בכם אלא הנך תלתא קא קשיא ליה וקא פשיט אחת לכדרכה כו׳. ומתמהינן לכדרכה מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת שלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתן דרך בזיון שאסור להשתחוות להן ואחת לכדרכה ושלא כדרכה ע״ג שעבודתה דרך כבוד כגון מגפף ומנשק וכיוצא בהן ואין דרכה בהשתחואה ופירש רבינו חננאל ז״ל כגון שדרך עבודתה בהשתחואת אפים ארצה ובא זה והשתחוה לה בכריעה שלא כדרך עבודתה ואיצטריך לכדרכה ושלא כדרכה לגלויי אאידך קרא דכי אצטריך דשלא כדרכה כלל הוא דאצטריך ואחת לחלק ור׳ אמי אצטריך אחת לכדרכה ושלא כדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת אי לידון בעצמה לחייב עליה בפני עצמה או ללאו וכי תימא לא תעבדם יתירה לאביי למה לי למגפף ומנשק שלא כדרכה ואי קשיא לך אי הכי לגבי זביחה נמי ניבעי תרי קראי חדא לשלא כדרכה כדר׳ אלעזר וחד לכדרכה ושלא כדרכה אית דאמרי כיון דגלי בהשתחויה קל וחומר בזביחה ומיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דאם כן מרבינן כולהו עבודות ואע״ג דלאו עבודת פנים להכי אצטריך זביחה לאשמועינן שלא כדרכה חייב וצריכא עיונא:
גופא [לגוף] מדרש ההלכה שהזכרנו, אמר אביי: שלש השתחואות שנאמרו בעבודה זרה למה?אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק.
The Gemara discusses the matter itself that Abaye says: Why are there three mentions of the prohibition against bowing to an object of idol worship? One is for an idol for which bowing is its standard manner of worship, and one is a prohibition against bowing to an idol even if bowing is not its standard manner of worship, and one mention is to divide idol worship into categories.
ר׳ חננאלרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לִכְדַרְכָּהּ {דברים י״ב:ל׳} מֵאֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה נָפְקָא.

The Gemara asks: Why is a verse necessary for the prohibition against bowing to an idol for which bowing is its standard manner of worship? That prohibition is already derived from the verse: “Take heed to yourself that you not be ensnared to follow them…saying, how do these nations serve their gods, so I will do likewise” (Deuteronomy 12:30), which indicates that one is liable for worshipping an idol in the manner that the gentiles worship it.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשים: והלא לאיסור השתחוואה לכדרכה אין צורך בפסוק מיוחד, כי מ״איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני״ (דברים יב, ל) נפקא [יוצא, נלמד] האיסור, ואין צורך בלימוד מיוחד!
The Gemara asks: Why is a verse necessary for the prohibition against bowing to an idol for which bowing is its standard manner of worship? That prohibition is already derived from the verse: “Take heed to yourself that you not be ensnared to follow them…saying, how do these nations serve their gods, so I will do likewise” (Deuteronomy 12:30), which indicates that one is liable for worshipping an idol in the manner that the gentiles worship it.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא אַחַת כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְאַחַת לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְאַחַת לְחַלֵּק.:

Rather, Abaye’s statement should be understood as follows: One mention of the prohibition is for an idol for which its typical manner of worship is similar to bowing in that the idol is worshipped in an honorable manner, but bowing is not its typical manner of worship, as it is not typically worshipped by bowing. And one mention is a prohibition against bowing to an idol even if it is not similar to its standard manner of worship at all. And one mention is to divide idol worship into categories.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכדרכה ושלא כדרכה – שהשתחואה היא להך עבודת כוכבים כדרכה ושלא כדרכה כגון שדרכה לעבוד דרך כבוד ולא בהשתחואה ואי כתיב חד לא הוה מרבינן אלא כי האי גונא אבל משתחוה לפעור לא כתב רחמנא השתחואה יתירא שניה לשלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתה בבזיון והא דא״ר אלעזר לעיל (דף סא.) זובח למרקוליס חייב מלא יזבחו ואע״ג דחד קרא יתירא הוא דאיכא ולא מוקים לה בזובח למקטרי׳ דעבודתו דרך כבוד דסבר כיון דגלי בהשתחואה ק״ו בזביחה מיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דא״כ הוה מרבינן כל עבודות כבוד אע״ג דלאו עבודת פנים לכך יצאה זביחה לומר שלא חייבה אלא עבודות פנים.
אלא כך יש לומר: אחת לחייב את המשתחווה לעבודה זרה כזו שההשתחוואה היא כדרכה ושלא כדרכה, שעבודתה בדרך כבוד, אבל לא בהשתחוואה, ואחת בהשתחוואה לשלא כדרכה לגמרי, ואחת לחלק.
Rather, Abaye’s statement should be understood as follows: One mention of the prohibition is for an idol for which its typical manner of worship is similar to bowing in that the idol is worshipped in an honorable manner, but bowing is not its typical manner of worship, as it is not typically worshipped by bowing. And one mention is a prohibition against bowing to an idol even if it is not similar to its standard manner of worship at all. And one mention is to divide idol worship into categories.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו בֶּאֱלוֹהַּ הָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אַתָּה.: אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ אֵלִי אַתָּה חַיָּיב.

§ The mishna includes among those liable for idol worship one who declares that he accepts an idol upon himself as a god and one who says to an idol: You are my god. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: Once a person said to an idol: You are my god, he is liable even if he did not worship it.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב: כיון שאמר לו אלהי אתה – חיב.
כיון דאמר אלי אתה חייב – אע״ג דלא פלחה.
פיסקא והמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שאמר לו אלי אתה חייב ודייקינן למאי אי לקטלא היכא דאתרו ביה מתני׳ היא דמיירי לענין קטלא אלא בשוגג ולקרבן ומתמהינן ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר״ע בכריתות לענין מגדף דתנן שלשים ושש כריתות שבתורה כו׳ והדר תני עלה אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא עולה ויורד דברי רבי עקיבא וחכ״א אף המגדף אין חייבים על שגגתו חטאת שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא המגדף שאינו עושה מעשה מכלל דלר״ע חייב ובדין הוא דיכיל לאקשויי מההיא מתני׳ דכריתות אלא מדריש לקיש עדיפא ליה לאקשויי דמיירי בע״ג דהיינו דמקשינן והתניא אינו חייב חטאת אלא על דבר שיש בו מעשה כל דהו כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה ואמר ריש לקיש מאן תנא השתחואה ר׳ עקיבא היא דאמר לא בעי מעשה גמור אלא אפי׳ עקימת שפתיו דמגדף הויא מעשה וכל שכן כפיפת קומתו והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה אצטריך למעוטי הרהורא. מדמוקי לה כר׳ עקיבא מכלל דרבנן אמרי אפי׳ בע״ג בעינן מעשה גמור. ומפרקינן כי אמר רב נמי לר״ע קאמר. ומתמהינן לר״ע פשיטא היינו מגדף ומפרקינן מהו דתימא עד כאן לא קא מחייב ר׳ עקיבא במגדף קרבן אלא משום דכתיבא כרת דידיה גבי פרשת קרבן בסדר שלח לך הילכך איכא למימר דכי מעיט רחמנא דבר שאינו מעשה מקרבן בשאר מילי הוא דמעיט לבד ממגדף אבל ע״ג דלא כתיבא כרת דיליה גבי קרבן אימא לא קמ״ל דאיתקושי איתקוש אמירה לזיבוח והשתחואה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו כו׳.
א״ר יוחנן אלמלא וא״ו שבהעלוך דמשמע לשון רבים לומר שלא כפרו במקום לגמרי אלא שתפוהו עם ע״ג שעשו נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. ור׳ שמעון בן יוחאי פליג עליה וקאמר דשתופי שם שמים לדבר אחר טפי חמיר ממאן דכפר בשם שמים לגמרי אלא מה ת״ל העלוך שאוו אלהות הרבה:
פיסקא אבל המגפף כו׳ כי אתא רב דימי אמר ר׳ אלעזר כו׳ ודייקינן מאי שנא הנודר בשמו דלא לקי משום דדיבורא בעלמא הוא ולית ביה מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דנפקא לן (מכות י״ג:) מאם לא תשמור לעשות והתם מלקות כתיבא דכתיב והפלא ה׳ את מכותך הפלאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והפילו השופט כו׳ הוי אומר הפלאה זו מלקות אלמא כל היכא דבעלמא לא לקי גבי ע״ג נמי לא לקי הכי נמי לאו שבכללות נינהו דהא כולהו מחדא אזהרה נפקי לן ואין לוקין על לאו שבכללות משום דלא מייחד לאויהו כלאו דחסימה וכיון דבעלמא לא לקי בע״ג נמי לא לילקי.
ומנא תימרא דאין לוקין על לאו שבכללות דתניא כו׳ משום דר׳ אבין נקט לה הכא דמשמע מינה דאין לוקין על לאו שבכללות דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה אע״פ שנשחטה כראוי שהוא בלא תעשה ת״ל לא תאכלו על הדם כלומר לא תאכלו (דם) הבשר בעוד שנפשו בו והאי דכתיב על הדם כענין שנאמר כי הדם הוא הנפש אבל משום אבר מן החי לית ביה דלאו חי הוא והיינו דאמרינן בשחיטת חולין (קכ״א:) הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית חי מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה כו׳ ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה והאי דקאמר הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה הכי קאמר הרוצה לאכול אבר שנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה. ד״א כו׳ לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר קדשים ועדיין דם במזרק והאי קרא דלא תאכלו סתמא כתיב ומשמע דכייל ביה כל מידי דאית ביה אכילה על הדם הילכך דרשינן ביה כל מידי דלא נפיק מכלליה. ר׳ דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב״ד כדרך שמברין את האבלים על שאר מתים סעודה ראשונה משל אחרים כדאמר במועד קטן ת״ל לא תאכלו על הדם ומסתמא מוקמינן ליה אהרוגי ב״ד שאין ראוין לנהוג בהן כבוד איבעי תימא משום כפרה איבעי תימא הבראת אבלים יקרא דחיי הוא אלא היינו טעמא משום דאין ראוין לכך שהרי אין ראוין להתאבל עליהם וליכא הכא תורת אבלות כלל אבל בשאר הרוגין לא מכרעא מילתא לאוקמה. רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין כו׳. א״ר יוסי בר׳ חנינא אזהרה לבן סורר ומורה מנין דקי״ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ת״ל לא תאכלו על הדם לא תאכלו דבר שסופכם לבוא עליו לידי שפיכות דם. ואמר רב אבין על כולן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות. אלמא אין לוקין על לאו שבכללות ואידחיא לה הא דרב דימי.
ואי קשיא לן היכי מצינן למימר על כולם אינו לוקה והא איכא בן סורר ומורה דמיחייב מלקות דכתיב ויסרו אותו ותנן נמי (לקמן ע״א.) מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. לא תקשי לך דבן סורר ומורה כי לקי לא משום אזהרה הוא דלקי אלא משום דכתיבא ביה מלקות בהדיא תדע דהא לא לקי אזימנא קמייתא עד דאכיל חדא זימנא ומתרו ביה דלא ליכול ואכיל ומלקו ליה וכי אכיל פעם שלישית קטלינן ליה ואי משום האי אזהרה אאכילה קמייתא נמי לילקי אלא לאו ש״מ דלאו מחמת האי אזהרה קא לקי אלא גזירת הכתוב היא והיכא דגזר רחמנא גזר היכא דלא גזר לא גזר והא [דקאמר על כולם אינו לוקה] לאו דקא פסיק ואמר על כולם אינו לוקה [אלא] לומר שאינו לוקה משום אזהרה זו.
ואמרינן כי אתא רבין א״ר יוחנן כו׳. ואוקי׳ כרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דתניא לא תותירו והנותר כו׳ בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שזו היא תקנתו ואין כאן עונש אחר ללמדך שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה כו׳ מכלל דרבי יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו:
ב במשנה נמנים בין חייבי סקילה המקבלו עליו באלוה, האומר לו ״אלי אתה״. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שאמר לו ״אלי אתה״ אפילו לא עבדה — חייב.
§ The mishna includes among those liable for idol worship one who declares that he accepts an idol upon himself as a god and one who says to an idol: You are my god. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: Once a person said to an idol: You are my god, he is liable even if he did not worship it.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לְמַאי אִי לִקְטָלָא מַתְנִיתִין הִיא אֶלָּא לְקׇרְבָּן.

The Gemara asks: The transgressor is liable to receive what punishment? If he is liable to receive the death penalty, Rav’s statement is superfluous, as this is stated in the mishna. Rather, Rav means that one who does so unwittingly is obligated to bring an offering.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן עליה: למאי? אאו לימא חייב קטלא – מתניתין היא, דתנן: המקבלו עליו באלוה בוהאומר לו אלי אתה. אלא מאי חייב דקאמר רב – קרבן.
א. = אי.
ב. כגירסתינו במשנה. ובגמרא כתי״ק: האומר
לקרבן – אם שגג.
ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין אמר רב הלכה זו? אי לקטלא [אם לחייב מיתה] למי שעשה כן בזדון — הלא מתניתין [משנתנו] היא, וודאי שלא בא לחזור על דברי המשנה, אלא לחייב את האומר כן בשגגה קרבן חטאת.
The Gemara asks: The transgressor is liable to receive what punishment? If he is liable to receive the death penalty, Rav’s statement is superfluous, as this is stated in the mishna. Rather, Rav means that one who does so unwittingly is obligated to bring an offering.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וַאֲפִילּוּ לְרַבָּנַן וְהָתַנְיָא אאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זִיבּוּחַ וְקִיטּוּר וְנִיסּוּךְ וְהִשְׁתַּחֲוָאָה וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מַאן תְּנָא הִשְׁתַּחֲוָאָה ר׳רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה.

The Gemara asks: And is this statement true even according to the opinion of the Rabbis? But isn’t it taught in a baraita: One is obligated to bring a sin-offering for unwitting idol worship only for a matter, a transgression, that involves an action, e.g., sacrificing an offering, or burning incense, or pouring a libation, or bowing? And Reish Lakish says: Who is the tanna who taught bowing among these examples? It is Rabbi Akiva, who says that we do not require a significant action in order to render one liable to bring a sin-offering; a minimal action is sufficient. By inference, the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva, maintain that we require a significant action. If bowing is not considered a significant action, then all the more so speech alone is not considered a significant action.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואפילו לרבנן? והא תניא: אינו חייב אלא על כל דבר שיש בו מעשהא.
א. חסר כאן. והקושיא היא מדברי ריש לקיש דברייתא ר׳ עקיבה היא אבל לרבנן פטור מקרבן. ורבנו יונה כתב דקושיית הגמרא היא גם אליבא דר׳ יוחנן וכמו דמגדף לא הוי מעשה ומשום דאיתא בלב גם האומר אלי אתה לא הוי מעשה ומשום דאיתא בלב. והכריח כן דאי נימא דליתא בלב ולר׳ יוחנן הוי מעשה משום דהקצת שפתיו הוי מעשה איך מקשינן מריש לקיש לרב והרי אפשר דסבירא ליה כר׳ יוחנן. אמנם לשיטת התוספות להלן דר׳ יוחנן לא מחייב אלא היכי דבדיבורא עביד מעשה, הרי גם אם האומר אלי אתה אינו בלב לית בה מעשה, וקושיית הגמרא היא איפוא גם אליבא דר׳ יוחנן. אבל לפירוש ר״ח להלן דלפי המסקנא שאני עדים זוממין משום דישנם באם, אבל הקצת שפתים הוי מעשה ושאני מגדף דאיתא בלב, אם האומר אלי אתה ליתא בלב, על כרחך קושיית הגמרא היא רק אליבא דריש לקיש, וכמבואר בתוספות כאן ד״ה כי.
אולם לפי מה שפירש ר״ח להלן ׳איתא בלב׳ שאם גידף בלבו חייב קרבן, ולמד כן מהפסוק למען תפוש בית ישראל בלבם שממנו למדו בקידושין לט,א שבעבודה זרה חייבים על מחשבה כמעשה, כל שכן שהמקבל עליו באלוה מתחייב בלב. אבל רש״י להלן פירש ׳איתא בלב׳ שאם הוציא בפיו ואינו מתכון בלבו ומפני שהוציא את השם לדבר אחר פטור. וכן כתב רש״י בכריתות ג,ב דעיקר איסורו תלוי ברוע לבו ולבו ידע למי גידף. ולפי זה האומר אלי אתה אינו בלב כי אין מקום לפרש דבריו לפי כונת לבו. אמנם בגליון ברש״י שם פירש על דרך הר״ח דעיקר איסורו במחשבת הלב ואינו אלא משמיע איסורו. ופשוט שכן הוא גם במי שמקבל עליו באלוה. וכן כתב הרמב״ם בפרק א מהל׳ שגגות הל׳ ב שהמקבלו עליו באלוה פטור מקרבן ומשום שאין בו מעשה וכמו מגדף. אבל תוספות להלן סה,ב בתירוצם השני פירשו שכן ישנו בלב כשמחשבת לבם סותר את פיהם שהמגדף פטור והעובד עבודה זרה חייב. ובחידושי הר״ן לעיל סא,ב פירש בשם רבנו דוד הא דאמר רבא שאין העובד מאהבה ויראה חייב אלא אם קבלו עליו באלוה, שהאומר אלי אתה חייב אפילו אמר כן מאהבה ויראה ואין בלבו כן.
ואפילו לרבנן – בתמיה דפליגי רבנן בכריתות (דף ז.) במגדף עליה דרבי עקיבא דאמרי מגדף אינו מביא קרבן דבעינן מעשה.
והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה – דגבי חטאת כתיב (ויקרא ד) ועשה אחת מכל מצות ה׳.
ר׳ עקיבא היא דאמר דלא בעינן מעשה גמור – דמגדף מחייב משום מעשה זוטא דעקימת שפתיו הוה מעשה והכא נמי כפיפת קומתו הויא מעשה והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה לאפוקי הרהורא דלא מחייב עלה.
אלא על כל דבר שיש בו מעשה – פ״ה דגבי חטאת כתיב ועשה אחת ולא דק דבפ״ק דכריתות (דף ב.) מייתי אידך קרא דתנן לעושה בשגגה יצא מגדף.
ותמהים: והאם דעה זו היא אפילו לרבנן שיטת חכמים]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אינו חייב להביא קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואמר ריש לקיש: מאן תנא [מי שנה] השתחואה בכלל אלה? ר׳ עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה גמור כדי לחייבו, ועל כל עשיה שהיא מתחייב. ומכלל דבריו אתה למד דרבנן סברי [שחכמים החולקים על ר׳ עקיבא סבורים] כי בעינן [צריכים אנו] מעשה של ממש. ואם השתחוואה אינה נחשבת מעשה — כל שכן אמירה בלבד!
The Gemara asks: And is this statement true even according to the opinion of the Rabbis? But isn’t it taught in a baraita: One is obligated to bring a sin-offering for unwitting idol worship only for a matter, a transgression, that involves an action, e.g., sacrificing an offering, or burning incense, or pouring a libation, or bowing? And Reish Lakish says: Who is the tanna who taught bowing among these examples? It is Rabbi Akiva, who says that we do not require a significant action in order to render one liable to bring a sin-offering; a minimal action is sufficient. By inference, the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva, maintain that we require a significant action. If bowing is not considered a significant action, then all the more so speech alone is not considered a significant action.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כִּי קָאָמַר רַב נָמֵי לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא קָאָמַר.

The Gemara answers: Rav, too, when he states that one who says to an idol: You are my god, is obligated to bring a sin-offering, he states this according to the opinion of Rabbi Akiva.
ר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אל⁠{א} לר׳ עקיבא – דמחייב קרבן למגדף, דתניא בתחלת כריתותא: המגדיף, ר׳ עקיבא אומר: מביא קרבן, שנא׳ בו כרת, ואע״ג בדידיה כתיבא גבי קרבןג – פירוש: בסוף פרשת שלח לךד כתוב ענין וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, שהיא פרשת ע״ז. דאמרינןה: איזו מצוה ששקולה כנגד כל והמצות, שנא׳ את כל המצות האלה – הוי אומר זו ע״ז. וכתי׳ בה קרבן: כל העדה פר בן בקר, ועז או כשבה ליחיד. ופרשת מגדף שחיב כרת כתובה אחריהן, זהו פירוש: מגדף דכתי׳ כרת דידיה גבי קרבן.
א. ז,א.
ב. כפי הנראה נשמט שורה מהד״מ. ותוכנה שאע״ג שגם האומר אלי אתה חייב כרת שאני מגדף דכרת דידיה כתיבא גביה קרבן.
ג. גירסת ר״ח בגמרא כבכי״פ ׳אלא היכא דכתיבא כרת במקום קרבן אבל היכא דלא כתיבא כרת במקום קרבן אימא לא׳ וכן גרס ביד רמ״ה. וכן היא הגירסא לפנינו בכריתות שם. וכלומר, ואין ללמוד האומר אלי אתה אף שהוא בכרת ממגדף, דשאני מגדף דכרת דידיה כתיב גבי קרבן.
ד. במדבר טו,כב.
ה. הוריות ח,א.
ו. כת״י 1 קטע א דף 4ב.
כי קאמר רב נמי לר״ע – אליבא דר״ל קאמר הכי דלר׳ יוחנן דאמר לקמן (דף סה.) כפיפת קומתו ועקימת פיו הוה מעשה מתוקמא דרב אפילו כרבנן.
ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב נמי [גם כן], על פי שיטתו של ר׳ עקיבא קאמר [אמר].
The Gemara answers: Rav, too, when he states that one who says to an idol: You are my god, is obligated to bring a sin-offering, he states this according to the opinion of Rabbi Akiva.
ר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא פְּשִׁיטָא הַיְינוּ מְגַדֵּף.

The Gemara asks: If Rav states this according to the opinion of Rabbi Akiva, isn’t it obvious that the transgressor is obligated to bring a sin-offering? This is identical to the halakha of a blasphemer, whom Rabbi Akiva obligates to bring an offering despite the lack of an action.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מגדף – מברך את השם.
ותוהים: אם לשיטת ר׳ עקיבא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], היינו [הרי זהו] בדיוק כמו מגדף, שאף בו מחייב ר׳ עקיבא בלא מעשה!
The Gemara asks: If Rav states this according to the opinion of Rabbi Akiva, isn’t it obvious that the transgressor is obligated to bring a sin-offering? This is identical to the halakha of a blasphemer, whom Rabbi Akiva obligates to bring an offering despite the lack of an action.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַהוּ דְּתֵימָא עַד כָּאן לָא מְחַיֵּיב ר״ערַבִּי עֲקִיבָא קׇרְבָּן אֶלָּא בִּמְגַדֵּף דִּכְתִיב בֵּיהּ כָּרֵת אֲבָל הָכָא דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ כָּרֵת אֵימָא לָא.

The Gemara answers: Rav states this lest you say that Rabbi Akiva obligates one to bring an offering for a transgression that does not involve an action only in the case of a blasphemer, as it is written explicitly with regard to a blasphemer that he receives karet in the verse: “He blasphemes the Lord, and that soul shall be excised [nikhreta] from among his people” (Numbers 15:30). But here, with regard to one who accepts an idol as his god, where karet is not written explicitly, one might say that he is not obligated to bring an offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אתקושי אתקוש – אלי אתה בזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל.
ודוחים: בכל זאת יש בכך חידוש, כי מהו דתימא [שתאמר]: עד כאן לא שמענו שהיה מחייב ר׳ עקיבא קרבן אלא במגדף, דכתיב ביה [שנאמר בו] במפורש שהעובר דינו כרת (״את ה׳ הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה״. במדבר טו, ל), אבל הכא [כאן], במקבל על עצמו עבודה זרה שלא כתיב ביה [נאמר בו] כרת במפורש אימא [אמור] שלא,
The Gemara answers: Rav states this lest you say that Rabbi Akiva obligates one to bring an offering for a transgression that does not involve an action only in the case of a blasphemer, as it is written explicitly with regard to a blasphemer that he receives karet in the verse: “He blasphemes the Lord, and that soul shall be excised [nikhreta] from among his people” (Numbers 15:30). But here, with regard to one who accepts an idol as his god, where karet is not written explicitly, one might say that he is not obligated to bring an offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּאִתַּקּוֹשֵׁי אִתַּקּוּשׁ דִּכְתִיב {שמות ל״ב:ח׳} וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ וְגוֹ׳.

Therefore, Rav teaches us that he is obligated to bring an offering, as the Torah compares the acceptance of an idol as a god to a case of active idol worship; as it is written: “They have made themselves a molten calf, and have bowed to it, and have sacrificed to it, and said: These are your gods, Israel, which brought you up out of the land of Egypt” (Exodus 32:8).
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנה: איתקש אמירה לזביחה, שנא׳: וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל – ללמדך: כשם שחייב קרבן על הזביחה – כך חייב על האמירה.
על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דאתקושי אתקוש [שהושוו הדברים] זה לזה בכתוב, דכתיב [שנאמר]: ״...עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים״ (שמות לב, ח), ומכאן למדים שאמירה וזביחה דין אחד להם.
Therefore, Rav teaches us that he is obligated to bring an offering, as the Torah compares the acceptance of an idol as a god to a case of active idol worship; as it is written: “They have made themselves a molten calf, and have bowed to it, and have sacrificed to it, and said: These are your gods, Israel, which brought you up out of the land of Egypt” (Exodus 32:8).
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִלְמָלֵא וי״ווָיו שֶׁבְּהֶעֱלוּךְ נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם1 שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה.

With regard to the aforementioned verse, Rabbi Yoḥanan says: Were it not for the vav in the term: “Which brought you up [he’elukha],” giving it a plural form, the haters of the Jewish people, a euphemism used to refer to the Jewish people themselves, would have been sentenced to destruction for their idol worship. Since they recognized that God had taken them out of Egypt, and thought that He had merely made the golden calf His partner, the Jewish people were spared.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״רשעיהם״.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ יוחנן: אלמלא ואו דהעלוך, נתחייבו ישראל כל⁠[יי]⁠ה – כלומר: הודו להקב״ה, והודו לו והוסיפו עליו, ולא כפרו בגאולתו.
אלמלא וי״ו שבהעלוך – דהא לא כפרו בהקב״ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר.
כל מה שכתבנו חיוב חטאת בע״ז פירושו במעשה אבל המקבל באלוה או האומר אלי אתה בשוגג אע״פ שבמזיד נסקל אינו מביא חטאת וכן הדין במגדף ויש פוסקין כן במשתחוה אלא שיש לפקפק בה מצד כפיפת קומתו ומ״מ שיטת הסוגיא מוכחת לפטור:
אגב הזכרת פסוק זה אמר ר׳ יוחנן: אלמלא וי״ו שב״העלוך״ שאמרו בלשון רבים נתחייבו שונאיהם של ישראל (כינוי לעם ישראל, בלשון סגי—נהור) כלייה, שהרי בכל זאת לא כפרו בכל, שהודו שה׳ העלם ממצרים, אלא שעשו את העגל לשותף לו.
With regard to the aforementioned verse, Rabbi Yoḥanan says: Were it not for the vav in the term: “Which brought you up [he’elukha],” giving it a plural form, the haters of the Jewish people, a euphemism used to refer to the Jewish people themselves, would have been sentenced to destruction for their idol worship. Since they recognized that God had taken them out of Egypt, and thought that He had merely made the golden calf His partner, the Jewish people were spared.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) כְּתַנָּאֵי אֲחֵרִים אוֹמְרִים אִלְמָלֵא וי״ווָיו שֶׁבְּהֶעֱלוּךְ נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם1 שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה.

The Gemara comments: Rabbi Yoḥanan’s opinion is like one side of the following dispute between tanna’im: Others say: Were it not for the vav in the term: “Which brought you up [he’elukha],” the haters of the Jewish people would have been sentenced to destruction.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״רשעיהם״.
גליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ כתנאי אחרים אומרים. עיין במכילתא פרשת משפטים פי״ז:
ומעירים: דבר זה הוא כתנאי מחלוקת תנאים] שנחלקו באותו ענין, ששנינו, אחרים אומרים: אלמלא וי״ו שב״העלוך״ נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, שלא כפרו בקדוש ברוך הוא לגמרי, אלא ששיתפוהו בדבר אחר.
The Gemara comments: Rabbi Yoḥanan’s opinion is like one side of the following dispute between tanna’im: Others say: Were it not for the vav in the term: “Which brought you up [he’elukha],” the haters of the Jewish people would have been sentenced to destruction.
גליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אָמַר לוֹ ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַהֲלֹא בכׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״ב:י״ט} בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר {שמות ל״ב:ד׳,ח׳} אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ שֶׁאִיוּוּ אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה.:

Rabbi Shimon ben Yoḥai to him: But isn’t anyone who links the name of Heaven and something else, a euphemism for an idol, uprooted from the world? As it is stated: “He who sacrifices to the gods, save to the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19). The fact that the Jewish people included God in their idolatrous statement could not have saved them from destruction. Rather, what is the meaning when the verse states: “Which brought you up” in the plural? The verse teaches that the Jewish people desired many gods; they were not satisfied with the golden calf alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא: אמר ר׳ שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנא׳: בלתי ליי׳ לבדו. אלא מה ת״ל העלוך – שאוו לאלהות הרבה.
ערך אנדרטא
אנדרטאאאלא דחזא אנדרטא וסגיד ליה (שבת עב: ובסנהדרין סג.) כי נח נפשיה דרבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו איתעקרו כל אנדרטיא (מועד קטן כה) (ראש השנה כה) דאוקימו בה אנדרטי׳ פי׳ אנדרטא צורת איש. וכתוב בתשובות שאלות אנדרטא דכנישתא צלם היה והיו עובדין אותו הפרסיים והקשה ליה מפני מה מצוי בבית הכנסת גזר המלך שיעמידוהו על כרחם של ישראל וכשבטלה הגזרה סלקוהו ואותה מלכות עצמה בטלה (א״ב: פירוש בלשון יוני צלם וצורת אדם עיין אדריאנטוס תרגום בפסוק כורעים ומשתחוים להמן לאנדרטא די הקים בהדיה וסגידין ליה להמן):
א. [בילד.]
שאיוו לאלוהות הרבה – אף לאלוהות אחרים וקבלו עליהם.
כל המשתף שם שמים – לא דמי להא דכתיב (שופטים ז) חרב לה׳ ולגדעון וכן (במדבר כא) דברנו בה׳ ובך דלא אסור אלא במידי דאלהות.
רש״י בד״ה שאיוו לאלהות כו׳ וקבלו עליהם הס״ד:
כל המשתף ש״ש כו׳. יראה דודאי לכ״ע כופר בעיקר גרע טפי וחייב כליה אלא דר׳ שמעון קאמר דכל המשתף ש״ש וד״א דהיינו המאמין בשניות נמי חייב כליה ונעקר מן העולם אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך דודאי האמינו בנמצא וגו׳ ולכך לא נעקרו אלא שאיוו לאלהות הרבה ואמרו שהאחד הנמצא נתן כח לאלהות וכחות רבים עזב ה׳ את הארץ ואלו הכחות והאלהות יהיו מנהיגים בארץ וכ״כ הרמב״ם שזה דעת רבים מעובדי ע״ז שעובדים אותם שאומרים שנתנה ההנהגה בידם ועד״ז יש לכוון מה שאמר משה ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו׳ דבא משה להתנצל בעדם שאמר משה להקב״ה שהרי אתה אומר אלי העל את העם וכונתך שאתה מעמיד אותי למנהיג להם וא״כ תלית העלייה בי כיוצא בזה כוונו ישראל שאמרו אשר העלוך וגו׳ שאתה נתת לו כח להעלות ולמנהיג בעלמא ולא כוונו כלל לע״ז ולשתף ש״ש וד״א ודו״ק וק״ל:
אמר לו ר׳ שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר כשותף לה׳ נעקר מן העולם, שנאמר: ״זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו״ (שמות כב, יט), ומכאן נלמד עד כמה חמורה העבירה של שיתוף, ואין לומר שאין חייבים עליה כליה. אלא מה תלמוד לומר: ״אשר העלוך״ בלשון רבים? ללמדנו שאיוו אלוהות הרבה, שלשון רבים זאת משמעה שרצו לעבוד לא רק את העגל, אלא גם אלים אחרים.
Rabbi Shimon ben Yoḥai to him: But isn’t anyone who links the name of Heaven and something else, a euphemism for an idol, uprooted from the world? As it is stated: “He who sacrifices to the gods, save to the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19). The fact that the Jewish people included God in their idolatrous statement could not have saved them from destruction. Rather, what is the meaning when the verse states: “Which brought you up” in the plural? The verse teaches that the Jewish people desired many gods; they were not satisfied with the golden calf alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק הַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ כּוּ׳.: כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עַל כּוּלָּם לוֹקֶה חוּץ מֵהַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ.

§ The mishna teaches: But with regard to one who hugs an idol, or one who kisses it, or one who cleans it, or one who sprays water before it, he transgresses a prohibition but is not liable to receive capital punishment. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar says: For all of these actions one is flogged, with the exception of the cases stated later in the mishna of one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ הסך והמלביש והמנעיל – הרי זה בלא תעשה.
אמר ר׳ אלעזר: על כולם לוקה, חוץ מן הנודר והמקיים בשמו – דהוה ליה לאו שאין בו מעשה.
אבל המגפף וכו׳ עובר בלא תעשה – ואל תלכו אחרי אלהים אחרים (ירמיהו כה) אי נמי אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט) וכגון שאין דרכן בכך.
הנודר בשמו – ושם אלהים אחרים לא תזכירו.
המקיים – הנשבע דמתרגמינן קיים.
המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והסך והמלביש והמנעיל כבר ביארנו שהוא בלא תעשה אלא שאין לוקין עליו והטעם שאזהרה שלהם מלא תעבדם שכל אלו בכלל עבודה הם ונמצא לאו זה כולל כמה דברים ולאו שבכללות אין לוקין עליו כמו שביארנו במציעא פרק תשיעי:
האוכל מבשר הבהמה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה וכל כל האוכל מבשר קדשים קודם זריקת הדם וכן אסור להברות אף בסעודה ראשונה אבלים שבהרוגי בית דין וכן סנהדרין שהרגו את הנפש אסורים לטעום כלום כל אותו היום וכן אסור לאכול אכילה המביאה לידי הריגת בית דין והיא האכילה האמורה בבן סורר ומורה וכל אלו אזהרתן מלא תאכלו על הדם ומעתה אין לוקין על אחת מהן אם התרו מהן למלקות שהרי לאו שבכללות הוא ואע״פ שהאוכל קדשים קודם זריקת הדם לוקה לא מכח לאו זה הוא אלא מכח לאו אחר כמו שביארנו בתשיעי של מציעא כבר ידעת שאסור להותיר מבשר הפסח עד בקר בין בפסח ראשון בין בפסח שני ומ״מ אם הותיר אינו לוקה שהרי ניתק הוא לעשה של שריפה וכן שאין בו מעשה:
בד״ה המקיים הנשבע דמתרגמינן מקיים כצ״ל:
בפירש״י בד״ה אבל המגפף כו׳ עובר בל״ת לא תלכו אחרי וגו׳ עכ״ל ובמתני׳ פירש״י דמדלא תעבדם יתירא נפקא ל״ת למגפף כו׳ בשלא כדרכה ואפשר דהכי פירוש לר׳ אמי דתרתי לא תעבדם יתירי צריכי חד אפילו נעבד כהמן ת״ל לא תעבדם כדתני לעיל ואידך לא תעבדם איצטריך דכללן כולם בעבודה אחת שאם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת אבל לאביי ולר״י דאית להו דהשתחואה לחלק יצאת וע״כ דלית להו דלא תעבדם עשאן כולן כעבודה אחת ואייתר לך חד לא תעבדם למגפף ומנשק כו׳ בשלא כדרכה דהוה בל״ת כפירוש רש״י במתניתין ודו״ק:
ג שנינו במשנה: אבל המגפף והמנשק את העבודה זרה, והמכבד והמרבץ לפניה, אינו חייב מיתה אלא הם באזהרה בלבד, שעבר על מצוות ״לא תעשה״. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ אלעזר: על כולם לוקה, חוץ ממי שהיה נודר בשמו והמקיים בשמו.
§ The mishna teaches: But with regard to one who hugs an idol, or one who kisses it, or one who cleans it, or one who sprays water before it, he transgresses a prohibition but is not liable to receive capital punishment. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar says: For all of these actions one is flogged, with the exception of the cases stated later in the mishna of one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) מַאי שְׁנָא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ דְּלָא לָקֵי מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הָנֵי נָמֵי לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת הוּא גוְאֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.

The Gemara asks: What is different about these cases, one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name, that the transgressors are not flogged? It is because they are each an example of a prohibition that does not involve an action. These actions too, namely, hugging or kissing an idol and the like, are not punishable by lashes; one who performs them violates a general prohibition, and one is not flogged for violating a general prohibition, i.e., one that contains several prohibitions.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: אמאי לוקין הני כולהו? והא לאו שבכללות הוא, שכללם אלו כולם בלאו אחד.
לאו שבכללות – דכולהו משתמעי בחד קרא.

בענין לאו שבכללות

א

בגדר לאו שבכללות לשיטת הרמב״ם

עיין ברמב״ם (ספר המצוות לרמב״ם שורש ט) שכתב וז״ל ומה שראוי שיחובר אל זה השרש מה שאני מספרו, והוא כי זה שאמרנו שהוא ראוי שיימנו הענינים המצווה בהם והמוזהר מהם הוא בתנאי שיהיה בענין המוזהר ממנו לאו ביחוד בכל ענין וענין או ראיה אמרו אותה המעתיקים שהוא הבדיל הענין קצתו מקצתו וחייב האזהרה לכל ענין מהם. אמנם כשיהיה לאו אחד כולל ענינים רבים הנה אז יימנה הלאו ההוא לבדו. לא כל ענין וענין מן הענינים שיכלול אותם הלאו ההוא. וזה הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו כמו שנבאר עתה. וזה כי אמרו (קדושים יט) לא תאכלו על הדם אמרו בפירושו (סנה׳ סג. ספרא) מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה ת״ל לא תאכלו על הדם, דבר אחר מנין לאוכל בשר קדשים קודם זריקת הדם שהוא בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק, רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי בית דין תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, רבי עקיבה אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, אמר רבי יוסי בר׳ חנינה אזהרה לבן סורר ומורה מנין תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. הנה אלו חמשה ענינים כלם מוזהר מהם והם כלם נכללים תחת זה הלאו. ועוד אמרו (ברכות י:) מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל תלמוד לומר לא תאכלו על הדם לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם. ובבאור אמרו בגמרא סנהדרין (שם) במנותם אלו הענינים על כלם אינו לוקה משום דהוה לאו שבכללות וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו. ובארו גם כן כי לאו שבכללות הוא דאתו תרי תלתא איסורי מחד לאו. ואין ראוי שיימנה כל איסור ואיסור שכלל עליהם זה הלאו מצוה בפני עצמה אבל יימנה הלאו לבדו (ל״ת קצה בבסו״מ) שכולל אלו הדברים כלם. ודמיון זה הלאו גם כן כלומר לא תאכלו על הדם אמרו (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול כי הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר (ל״ת רצ״ט). וכן אמרו (משפטים כג) לא תשא שמע שוא הנה הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר (ל״ת רפא). וזהו המין האחד ממיני לאו שבכללות עכ״ל.
ומבואר מדבריו שבלאו שבכללות נכללו שני דינים:
א) לאו אחד שיש בו איסורים שונים כגון הלאו של לא תאכלו על הדם שכולל בו חמשה איסורים (כדאיתא במס׳ סנה׳ דף ס״ג): 1) האיסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה; 2) האיסור לאכול בשר קדשים לפני זריקת הדם; 3) האיסור לברות על הרוגי ב״ד; 4) האיסור לסנהדרין שהרגו את הנפש לטעום כלום כל אותו היום; 5) אזהרת בן סורר ומורה.
ב) לאו אחד שיכולים לעבור עליו באופנים שונים כגון האיסורים של לא תשא שמע שוא ולפני עור לא תתן מכשול והאיסור לכבד ע״ז.
והנה עלינו להתבונן בדין השני, שהרי קיימים עוד איסורים שיתכן לעבור עליהם בכמה אופנים שונים, וכגון הלאו של נבלה שכולל בו נבלת הבהמה ונבלת העוף, או הלאו דמלאכה ביום טוב שכולל בו הרבה מלאכות שונות, ועכ״ז לוקין עליהם, וצ״ע מאי שנא אלו מאלו. ואכן הרמב״ן (ספה״מ שורש ט׳ בא״ד המין הראשון) מעלה קושיה זו וז״ל וכן המגפף והמנשק לע״א ומכבד ומרבץ לפניה אמרו שם שהוא לאו שבכללות ואין לוקין על אחד מהם. ואל תבין מהם מפני שמעשים הללו משתנים שהרי שם אחד להם שכולם עבודה הם וזה דומה ללאו דנבלה ולאו דלא תעשו כל מלאכה ביום טוב שהם מלאכות רבות משונות המעשה והענין ולוקין עליו וכו׳, והטעם לכל אלו מפני שכל הנכללין בלאו שם אחד להם, וכן המגפף והמנשק והסך והמלביש והמנעיל וזולתם עבודה שמם, אבל כוונתם באמרם שהוא לאו שבכללות מפני שהמניעה מהם בשלא כדרכה הוא מה שהזהיר יתברך (דברים ו׳) לא תלכו אחרי אלהים אחרים שנכנסים תחתיו ענינים שאמר הכתוב את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע והזהיר שלא לילך אחר ע״ז באלו ולא בזולתם שלא לירא ממנה ולא לעבדה בשום כבוד בעולם כגון הגפוף ונשוק וזולתם אפילו שלא כדרכה ולא להשבע, וגם יכנס בו שלא לשאול על העתידות ממנה ואם שמענו אותם משמה שלא נלך אחר עצתם, וכגון זה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו כלל, עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור.
וביאר הגר״מ זצ״ל שהלאו של נבלה אינו לאו שבכללות, שכן באיסור הנבלה קיים מעשה עבירה שהוא מיוחד ומסוים - דהיינו מעשה אכילת הנבלה - וחל חלות שם איסור מסוים דאכילת נבילה ולפיכך לוקין. ואילו לאו שבכללות באופן השני אין בו מעשה עבירה מיוחד ומסוים, וכגון הלאו שלא לקבל לשון הרע דאין בו מעשה מסוים שיכול לקבל את הלשון הרע ע״י שמיעה או קריאה או בדרך אחר. ובדומה לו האיסור דלפני עור לא תתן מכשול המהוה איסור כללי של הכשלת חבירו ואין בו מעשה עבירה מסוים, שבכל אופן שגורם ליהודי להיות נכשל הריהו עובר בלפני עור לא תתן מכשול, בין כשנותן לו עצה רעה או שמכשילו בעבירה או שמכשילו בנתינת אבן לפניו. ולאו שאין בו מעשה עבירה מיוחד ומסוים הוי לאו שבכללות, ואין לוקין עליו מאחר דלא הוי חלות שם איסור מסוים. ולפי״ד הגר״מ זצ״ל נראה לבאר את דברי הרמב״ן בנוגע לחיבוק ונישוק ע״ז כי אין בלאו זה מעשה עבירה מסוים, אלא האיסור הוא איסור כללי להראות חיבה לע״ז, ולכן הוי בדין לאו שבכללות.
ונראה שליסוד זה נתכוון הרמב״ם כשכתב (פ״ג מהל׳ עבודת כוכבים הל״ו) וז״ל המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה וכו׳ וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הן. ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, עכ״ל, זאת אומרת אין כאן מעשה עבירה מסוים שהקרא אסרו בפירוש אלא איסור כללי הוא להראות חיבה לע״ז באיזה אופן שהוא.
והנה כתב הרמב״ם בפיה״מ (מכות פ״ג משנה א׳) ז״ל לאו שבכללות אין לוקין עליו והוא לאו שלא נאמר בפירוש אלא שהוא נלמד מדבר אחר כמו שאמרו חכמים ז״ל במקומות רבות לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כו׳ עכ״ל, עיין שם באריכות. ולפום ריהטא משמעות דברי הרמב״ם שלאו שבכללות הוא שאין האיסור מפורש בתורה והו״ל איסור טפל ולא עיקר הלאו ומשום כך אין לוקין עליו, ודלא כביאורו של הגר״מ זצ״ל. ברם לשון הגמרא (בפסחים מא:) ״דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה״, משמע כדברי הגר״מ זצ״ל דיסוד הגדר דלאו שבכללות היא שהעבירה אינה מסוימת. ובדוחק י״ל שגם הרמב״ם התכוון לכך בפיה״מ, ודו״ק היטב בדבריו שם.
וי״ל דלפי הרמב״ם יש ב׳ הגדרות בדין לאו שבכללות: א) איסור שאינו מסוים, ב) איסור טפל. ונראה דלפי הרמב״ן גיפוף ונישוק ע״ז נכלל בלאו ״לא תלכו אחרי אלהים אחרים״ ו״אל תפנו אל האלילים״ (וכ״כ רש״י דף סג. ד״ה אבל המגפף) ויסוד האיסור הוא לעשות איזה מעשה של פנייה לע״ז. ולפי הרמב״ן מגפף ומנשק הוי לאו שבכללות משום שאין זה חלות שם איסור מסוים, דליכא מעשה עבירה מסוימת אלא זהו איסור כללי לעשות איזה מעשה של פנייה לע״ז, דהרי הוא יכול לעבור על איסור פנייה לע״ז בקריאת ספר על ע״ז, או במעשה כיבוד לע״ז כמגפף ומנשק ובעוד אופנים. ואילו הרמב״ם סובר דמגפף ומנשק בכלל הלאו דלא תעבדם, אמנם הרמב״ם סובר שעיקר הלאו דלא תעבדם היינו בעבודה כדרכה ובד׳ עבודות ומגפף ומנשק הויין רק איסור טפל דלא כתיבי בפירוש. ונראה דלהרמב״ם עיקר הלאו ד״לא תעבדם״ הוי איסור לעבוד עבודה זרה כדרכה (עיין ברמב״ם פ״ג מהל׳ עבודת כוכבים ה״ב - ה״ג, ובספה״מ ל״ת ו׳), ואילו יסוד האיסור של גיפוף ונישוק ע״ז שלא כדרכה הוא משום כיבוד ע״ז, ואע״פ שמגפף ומנשק נלמדו מלא תעבדם, אך לא חל בגיפוף ונישוק חלות שם איסור עבודה זרה, ומשו״ה אין לוקין על גיפוף ונישוק, דאינן בכלל עיקר שם האיסור דלא תעבדם, ואינן אלא לאו טפלא. ונמצא דלרמב״ן אין לוקין על מגפף ומנשק משום שלא חל בהו שם איסור מסוים אלא הן בכלל איסור כללי של פנייה לאלילים, ולרמב״ם אין לוקין במגפף ומנשק משום דעיקר שם האיסור דלא תעבדם מוגבל רק לעבודה כדרכה וד׳ עבודות, וכיבוד עבודה זרה אינו אלא איסור טפל, ואין לוקין על לאו טפל.
והנה בספר החינוך (בסוף מצוה רל״ב) כתב שאין לוקין על לאו דלפני עור לא תתן מכשול מפני שאין בו מעשה. והשיג עליו המנ״ח שבדין הוא שילקה כשנתן מכשול ממש בדרך לפני עור כפשוטו של מקרא, דהרי עשה מעשהב. ועיין שם שמפלפל אם המקרא יצא לגמרי מידי פשוטו או לא. ונראה שאין דיונו של המנ״ח נוגע לקביעתו של בעל החינוך שאינו לוקה - דהרי אף אם נאמר שהמכשיל עור בדרך ממש עובר באיסור תורה, עכ״ז לא ילקה שכן חסר מעשה עבירה מסוים - דעצם גדר האיסור דלפני עור לא תתן מכשול היינו איסור כללי של הכשלה בכל אופן בין בדיבור ובין במעשה ואף בשב ואל תעשה. ולא נתכוון החינוך כשכתב שאין בו מעשה אלא לומר שאיסור כללי הוא וחסר מעשה עבירה מסוים ולכן אינו לוקה וכנ״ל.
וכתב הרמב״ם (בסה״מ שרש ט׳) ז״ל אמרו גם כן ולפני עור לא תתן מכשול כי הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר עכ״ל, והגר״מ זצ״ל ביאר שהרמב״ם ר״ל שחסרה עבירה מסוימת. וכ״כ הכ״מ (פ״י מהל׳ כלאים הל׳ ל״א) שאין לוקין על לפני עור משום דהו״ל לאו שבכללות (ותמוה למה אינו מביא הכ״מ את דברי הרמב״ם בסה״מ שכתב כן בפירוש).
ב

בדין מלקות על שם איסור מסוים שנכלל בלאו שבכללות

והנה מהפסוק ״ובשר בשדה טריפה לא תאכלו״ ילפינן כמה איסורים: א) איסור אכילת בשר טריפה, ב) איסור יוצא (רמב״ם פי״א מהל׳ מעשה הקרבנות ה״ו), ג) בשר מהחי (פ״ה מאכלות אסורות הי״א), ד) איסור אכילת עובר שהושיט ידו לחוץ קודם לשחיטת אמו ואפילו אם חזר והחזירו (חולין סח.), ה) אבר ובשר המדולדלים דלא מהני בהו שחיטה (חולין עג:). והנה הרמב״ם פסק (פ״ד מהל׳ מאכלות אסורות ה״ו) דלוקין על אכילת בשר טריפה, ואכילת קדשים שנפסלו ביוצא (פי״א מעה״ק ה״ו), ואכילת בשר מהחי (פ״ה מאכ״א הי״א), ואילו בנוגע לעובר שהושיט ידו לחוץ קודם שחיטה ואכילת אבר ובשר המדולדלים פסק דאסור אך אינו לוקה, וצ״ע דמ״ש. ונראה לבאר דכדי ללקות לא מספיק שעבר על איסור לאו אלא בעינן שיעבור על חלות שם איסור מסוים. ואיסור טריפה, יוצא, ובשר מן החי כל אחד ואחד הוי חלות שם איסור מסוים, משא״כ איסור עובר שהושיט ידו לחוץ ואיסור בשר המדולדל אינם חלות שם איסור מסוים, אלא יסוד הדין הוא דבכה״ג לא חל חלות היתר שחיטה וממילא הן אסורין באכילה, אך ליכא חלות שם איסור מיוחד כמו בטריפה או בשר מן החי. ומוכח דאע״פ שאסורין בלאו מ״מ אין לוקין אא״כ עבר על חלות שם איסור מסוים.
ונראה דמשו״ה אין לוקין על כפל הלאווין שבתורה דהיכא דיש רק חלות שם איסור אחד אלא שהוכפלו האזהרות אין לוקין, דאין לוקין אלא על שמות איסור נפרדים ומסוימים. ונראה דמשו״ה כלל הרמב״ם (בספה״מ שורש ט׳) הכלל שאין לוקין על לאו שבכללות וכפל הלאו, דיסוד הדין הוא שאין לוקין אלא על חלות שם איסור מסוים.
והנה עיין ברמב״ם בספה״מ (ל״ת שי״ח, שי״ט) שמנה הרמב״ם איסור קללת אב ואם ואיסור הכאת אב ואם כב׳ לאווין נפרדים. ועיי״ש בהשגת הרמב״ן שסובר דאיסור הכאת אב ואם ואיסור קללת אב ואם נכללים באיסור הכאת וקללת כל א׳ מישראל. ולכאורה צ״ע לפי שיטת הרמב״ן אמאי לוקין על הכאת חבירו שהיא פחות משוה פרוטה, והא איסור הכאת אדם מישראל הוי לאו שבכללות שכולל נמי איסור הכאת אב ואם, ואין לוקין על לאו שבכללות. וי״ל דאע״פ דהוי לאו שבכללות מ״מ לכל א׳ מהאיסורים הללו יש שם איסור מסוים דחל שם איסור מסוים של הכאת אביו ואמו ושם איסור מסוים של מכה איש מישראל, ומשו״ה לוקין עלייהו, דחיוב מלקות תלוי בעבירה דהוי חלות שם איסור מסוים, ואע״פ שהכאת אב ואם והכאת כל א׳ מישראל נכללין בלאו אחד במנין המצוות (לפי הרמב״ן) מ״מ מאחר דהם ב׳ שמות של איסור בפנ״ע חייב מלקות.
ועיין ברמב״ם (בפ״ז מהל׳ ממרים הל״א) שכתב וז״ל בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות וסובא השותה יין ברעבתנות עכ״ל. ועיי״ש בהל׳ ז׳ שכתב וז״ל ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה, וזו היא עדות הראשונה ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות, שנאמר ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, עכ״ל. מפשטות דברי הרמב״ם משמע שבן סורה ומורה לוקה ונהרג משום הלאו דלא תאכלו על הדם (ועיין בסה״מ ל״ת קצ״ה ובהשגת הרמב״ן שם). ולכאורה צ״ע דהרי ילפינן כמה איסורים מלא תאכלו על הדם כגון האיסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, והאוכל מבשר קדשים קודם זריקת הדם, ואיסור אכילה לפני תפילה, וא״כ צ״ב למה פסק הרמב״ם דבן סורר ומורה לוקה משום לא תאכלו על הדם והא הוי לאו שבכללות. ומ״ש דבשאר האיסורין הנלמדין מלא תאכלו על הדם דאינו לוקה משום הלאו דלא תאכלו על הדם.
ונראה לבאר את החידוש שבדין בן סורר ומורה ע״פ יסודו של הגר״מ זצ״ל, דיסוד הדין שאין לוקין על לאו שבכללות הוא משום דכדי ללקות בעינן לעבור על חלות שם איסור מסוים - ומהגזה״כ ד״לא תאכלו על הדם״ נלמד דבן סורר ומורה עבר על איסור מסוים של אכילה המביאה לידי שפיכות דם, וזהו עיקר הלאו דלא תאכלו על הדם – שלא לאכול אכילה המביאה לידי שפיכות דם. משא״כ שאר האיסורים הנכללים ב״לא תאכלו על הדם״ הווין לאו טפל ואיסורים כלליים בעלמא, דלא חל בהו חלות שם איסור מסוים של ״אכילה המביאה לידי שפיכות דם״, שזהו עיקר הלאו והאיסור דלא תאכלו על הדם, ולכן אין לוקין עליהם.
ונמצא דיש כמה גדרים בדין מלקות בלאו שבכללות, דלפעמים אין לוקין כלל וכגון דהוי לאו בעלמא שאין בו שם איסור מסוים ומעשה עבירה מסוימת וכגון הלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ויש אופן בלאו שבכללות שהלאו כולל כמה איסורים ויש כמה שמות של איסור בפנ״ע, וכגון הלאו דבשר בשדה טריפה לא תאכלו, דחל שם איסור בפנ״ע של טריפה, יוצא, ובשר מן החי, דלוקין על חלק מהאיסורים הנכללים בלאו זה מאחר דיש להן חלות שם איסור מסוים, אך אין לוקין על האיסורין דאבר המדולדל ועובר שהושיט ידו לחוץ קודם שחיטה אע״פ שנלמדים מ״ובשר בשדה טריפה לא תאכלו״ מכיון שאין באיסורים אלו חלות שם איסור מסוים. ויש אופן של לאו שבכללות שהלאו כולל כמה איסורים אך אין לוקין אלא על עיקר הלאו שחל בו חלות שם איסור מסוים, וכגון הלאו דלא תאכלו על הדם שרק בן סורר ומורה לוקה משום חלות שם איסור מסוים שלא לאכול אכילה המביאה לידי דם, ולא על שאר האיסורים שבלאו משום שאיסורים טפלים הם.
ג

דין לאו שבכללות בלאו דלא תאכלו על הדם

והנה לפי ביאורו של הגר״מ זצ״ל יש לעיין בסוגיין (סנהדרין סג.) שהגמרא מקשה על לישנא קמא דרב דימי שהמגפף והמנשק לע״ז לוקה, וז״ל הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין על לאו שבכללות דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, דבר אחר לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק, וכו׳ וא״ר אבין בר חייא כו׳ על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות, אלא כי אתא רבין א״ר אלעזר על כולן אינו לוקה וכו׳ עכ״ל, כלומר שאין מלקות במגפף ומנשק לע״ז מחמת הלאוין של לא תלכו אחרי אלהים אחרים (שיטת הרמב״ן בסה״מ שרש ט׳) ולא תעבדם (רמב״ם פ״ג מהל׳ עכו״ם הל׳ ו׳) דהו״ל לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם. ואליבא דהגר״מ זצ״ל יפלא: הרי אין דמיון בין שני הדינים של לאו שבכללות, שכן לא תאכלו על הדם מהווה לאו שבכללות כי נכללו הרבה שמות של איסורים שונים תחת לאו אחד, ואילו המגפף והמנשק לע״ז מהווה לאו אחד וחלות שם איסור אחד אלא שיש אופנים שונים לעבור עליו והוה איסור כללי בלי מעשה עבירה מסוים, ולמה איפוא השוותם הסוגיא.
ותירץ הגר״מ וצ״ל שיש לחקור באיסורים שנכללו בלאו דלא תאכלו על הדם - האם הם הויין איסורי אכילה - שיש מעשה עבירה מיוחד של אכילה בכל איסור ואיסור, או״ד אינם איסורי אכילה אלא איסורים אחרים בעלמא בלי מעשה עבירה מסוים ודומים בכך למגפף ולמנשק לע״ז, כדלהלן:
א) לפום ריהטא האיסור שלא לאכול מן בהמה שחוטה קודם שתצא נפשה חל כדין איסור מאכלות אסורות. אמנם במשנה (חולין קיז:) תנן השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין, וכן פוסק הרמב״ם (בפ״ג מטומאת אוכלין הל״ד). ובטעם ההלכה מבואר שם בראשונים משום ששחיטה מתרת טהורה לישראל. והקשה רש״י (חולין דף קכא. ד״ה השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים) הרי אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, ומשיב שאיסור דרבנן הוא. אך תירוץ זה לא יתכן אליבא דהרמב״ם כי הוא כתב בפירוש (בפ״א מהל׳ שחיטה הל״ב) שהאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם מדאורייתא, ולפי״ז קשה למה מטמאה המפרכסת טומאת אוכלין הלא עדיין אסורה היא באכילה. ומוכח שלדעת הרמב״ם השחיטה לבדה מתרת כל איסורי אכילת הטהורה לישראל כמו איסורי אבר מן החי ואינו זבוח שהם חלים בחפצא, אלא שאיסור בעלמא הוא על ישראל שלא לאכל מבהמה קודם שתצא נפשה. ונראה דעיקר איסור זה חל על הגברא שחייב לחכות עד שתצא נפש הבהמה לפני שיאכל, אבל מאחר שהחפצא של הבהמה הותרה לגמרי מטמאה היא טומאת אוכלין. ונ״מ תהיה גם בנוגע לדין טעם כעיקר, שכן באיסורי אכילה שבחפצא חל איסור טעם כעיקר ואילו באיסור גברא אמר הגר״מ זצ״ל מסתבר שאין חלות דין טעם כעיקר. ולפי״ז י״ל דליכא איסור טעם כעיקר במפרכסת.
ולפי״ז מבואר שאין במפרכסת איסור מסוים של מעשה אכילה כפי שיש בשאר מאכלות אסורות שבתורה אלא חל איסור כללי על הגברא המחייבו להמתין ולא להיות אדם שאוכל על הדם, ודומה איפוא לאיסור כבוד ע״ז וכנ״ל לפי דברי הגר״מ זצ״ל.
ב) בנוגע לאיסור השני שנלמד מהלאו דלא תאכלו על הדם (שם בסנה׳ סג.) - האיסור לאכול בשר קרבן לפני זריקת הדם, כתב הרמב״ם (פי״א ממעה״ק הל״ד) וז״ל כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ונדבותיך כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמן בשערי המקום. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים קודם זריקת דמים והוא הדין לשאר קדשים בין קלים בין חמורים עכ״ל, והוא ע״פ הגמרא במכות (יז א). ותמוה: אם אכילת בשר קדשים לפני זריקה אסורה ולוקין עליה מהלאו לא תוכל לאכול בשעריך מה הוסיף עליו הלאו לא תאכלו על הדם.
ויתכן ליישב בהקדם דיש לעיין באיסור הכהנים לאכול בשר קדשים לפני הקטרת האימורין (פסחים נט:) הנלמד מהא דכתיב ״והקטיר הכהן את החלב המזבחה״ מקודם והדר כתיב ״והיה החזה לאהרן ולבניו״. ועכ״ז אם נטמאו האימורין או שנאבדו מותרים לאכול הבשר. וצריך ביאור מ״ש איסור העשה באימורין שהותר הבשר לאכילה אם נטמאו האימורין או נאבדו מאיסור הלאו בזריקת הדם שהבשר אסור אף אם נשפך הדם. ונראה שזריקת הדם היא המתיר של איסורי האכילה ומעילה בחפצא של הקרבן (עי׳ במעילה ז:). ולפיכך, אם נשפך דם הקרבן אסור הוא באכילה - מפני שחסר המתיר של זריקה. ברם אם נאבדו האימורין הכהנים אוכלים את הבשר, כי הקטרת האימורין אינה אלא דין בקדימת המצוות - שחייבים להקדים אכילת המזבח לפני אכילת האדם. עקב כך אם אכל הכהן את הבשר קודם ההקטרה לא עבר על איסור מאכלות אסורות, אלא שביטל מצות סדר הקרבן, ובנטמאו האימורין או נאבדו מותר לאכול הבשר.
ומסתבר שהוא הדין אליבא דהרמב״ם בנוגע לזריקת הדם. הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מהווה איסור אכילה גמור בחפצא; הזריקה מתרת את האיסור, ולפני זריקה לוקה האוכל כדין שאר מאכלות אסורות. לעומתו, הלאו דלא תאכלו על הדם ״לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק״, אינו איסור אכילה בחפצא, אלא דין איסור בקדימת המצוות - שחייבין להקדים מצות זריקה לפני מצות אכילת הגברא וכהקטרת האימורין. מי שאכל לפני הזריקה ביטל את מצוות הקרבן ועבר על איסור זה. מ״מ אינו איסור אכילה בחפצא של מאכלות אסורות כשאר איסורי אכילה שבתורה, אלא איסור כללי שחל על גברא שלא יאכל על הדם, ולכן דומה הוא איפוא לאיסור כבוד ע״ז שגם הוא מהוה איסור כללי וכנ״ל.
ג) בנוגע לאיסור השלישי שנכלל בלא תאכלו על הדם דהיינו שאין מברין הקרובים על הרוגי בי״ד, מסתבר לומר שגם כאן אין האיסור איסור אכילה אלא איסור אבילות כיון שעל הרוגי בי״ד אין מתאבלין (רמב״ם פ׳ י״ג מהל׳ סנהדרין הל״ו, ועיי״ש בהל״ד) וסעודת הבראה חלה מדין אבילות. לכן איסור כללי בעלמא הוא ואין בו דין מעשה עבירה מסוים ללקות עליו והוי לאו שבכללות כנ״ל.
ד) אף בנוגע לאיסור הרביעי האיסור על בית דין שהרגו נפש לאכול כל אותו היום משום לא תאכלו על הדם (רמב״ם פי״ג מסנה׳ הל״ד), נראה שאין זה איסור אכילה פשוט אלא דין עצב ועגמת נפש על שהרגו נפש מישראל, ולכן איסור כללי בעלמא הוא שלא יאכלו על דם הנפש של הנהרג וחסר מעשה עבירה מסוים ולכן אם אכלו פטורים ממלקות כנ״ל.
ה) וכן בנוגע לאיסור לאכול קודם תפלה (ברכות י:) נראה שאין כאן איסור אכילה מסוים. וז״ל הגמרא: א״ר יוסי בר חנינא משום ראב״י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א״ר יצחק אמר ר׳ יוחנן משום ראב״י כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך אל תקרי גויך אלא גאיך לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים, ע״כ. וכתב שם הרא״ש בשם אבי העזרי ״דמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה דלא שייך במים גאוה״ (עי׳ בכ״מ פ״ו מהל׳ תפלה הל״ד וכן פסק בש״ע או״ח סימן פ״ט סעיף ג׳). מזה ניתן להסיק שאין כאן איסור אכילה ממש כי היה כולל גם שתיית מים, אלא שעיקר הדין נוגע לתפלה, כלומר, שאסור להתגאות ע״י אכילה לפני שמתפלל, האוכל קודם שמתפלל פוגם במעלת תפלתו, ומי שמונע עצמו מלהתגאות לפני שמתפלל תפלתו מעולה ושלמה.
ו) בבן סורר ומורה כתב הרמב״ם בפ״ז מהל׳ ממרים (הל״א) וז״ל בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים וזו אכילת בן סורר ומורה וכו׳. וכן כתב שם (הל״ז) וז״ל ומביאין שני עדים וכו׳ ואכל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה וזו היא עדות הראשונה ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות עכ״ל. מפשטות דברי הרמב״ם משמע שבן סורה ומורה לוקה ונהרג משום הלאו דלא תאכלו על הדם (ועיין בסה״מ ל״ת קצ״ה ובהשגת הרמב״ן שם) שכך היא גזה״כ וכמו שכתב בעצמו בסה״מ וז״ל כי זה אינו רחוק שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם מן הדין או מלאו שבכללות, עכ״ל. ברם עלינו להתבונן ביסודה של הגזה״כ למה יענש הבן סורר ומורה והרי עבר רק על לאו שבכללות.
ונראה להסביר את החידוש שבדין בן סורר ומורה ע״פ יסודו של הגר״מ זצ״ל. שאר האיסורים הנכללים בלא תאכלו על הדם איסורים כלליים בעלמא הם כנ״ל ולכך אין לוקין עליהם שכן אינם כשאר איסורי אכילה שבתורה. אולם הגזה״כ בבן סורר ומורה שעובר על איסור אכילה מסוים הדומה לשאר איסורי האכילה שבתורה ולכן נענש, ודו״ק היטב.
ויש להוסיף, שהגר״ח זצ״ל הביא ראיות כנגד דברי הגר״מ זצ״ל בנוגע לבן סורר ומורה, והגר״ח זצ״ל נקט שאין העונשים של בן סורר ומורה משום מעשי העבירות שעשה כשאר עונשי עבירות שבתורה, אלא חיובו מדין חלות שם בן סורר ומורה, ואילו משום הלאו אין לו עונש מאחר שהוא לאו שבכללות. וכן עולה מפרש״י בסנהדרין (עא. ד״ה מתרין בו) שכתב שבן סורר ומורה לוקה בלי התראה ממש ושלא כשאר עבירות שבתורה. ועיין בהג״מ (פ״ז מהל׳ ממרים אות ד׳) שגם כן כתב שבן סורר ומורה נענש אבל לא מפני הלאו, ודבריהם מבוארים ע״פ יסוד הגר״ח זצ״ל, ועיין בחדושי רבנו חיים הלוי (פ״ז מהל׳ ממרים הל״ו ובפ״ו מהל׳ גירושין הל״ט), ואכמ״ל.
ולפי יסודו של הגר״ח זצ״ל יש לתרץ קושיית התוס׳ (סג. ד״ה משום) שהקשו דהיאך לוקה בן סורר ומורה משום לא תאכלו על הדם והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד, וי״ל דאין המלקות משום עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם אלא מחמת חלות שם בן סורר ומורה שבגברא, ולא קשיא היאך לוקין והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד, די״ל דהדין שאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד היינו רק היכא שהמלקות הם מחמת הלאו, משא״כ בבסו״מ דהמלקות הן משום חלות שם בן סורר ומורה שבגברא. ועיין ברש״י לקמן (דף עא. ד״ה מתרין בו) וז״ל לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי, ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה, אלא מוכיחין אותו, דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל, ואם לא שמע מלקין אותו בבית דין, ויליף לה מויסרו אותו עכ״ל. ומבואר דסובר שאין זו התראה כשאר עבירות ואין המלקות משום עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם אלא ילפינן שצריכים להתרותו ולהוכיחו מגזה״כ ד״ויסרו אותו״, וזוהי ראייה לדברי הגר״ח זצ״ל דהחיוב מלקות הוא משום חלות שם בן סורר ומורה ולא משום עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם. אמנם מהרמב״ם משמע דמתרין אותו מדין התראה על עבירת הלאו דלא תאכלו על הדם, ולוקה משום עבירת הלאו, ולדידיה צ״ע קושיית התוס׳ דהיאך לוקין והא הוי לאו שניתן לאזרהת מיתת ב״ד.
ד

מחלוקת אביי ורבא בדין האוכל בשר פסח נא ומבושל

עיין בסוגיא בפסחים (דף מא.-מא:) וז״ל אמר אביי אכלו נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש. רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללותג, איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי. איכא דאמרי חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאוויה כלאו דחסימה עכ״ל. ועיין בפרש״י שם (ד״ה לוקה שתים וד״ה מבושל) וז״ל משום לא תאכל נא ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש דכי אם צלי אש נמי אלאו דלא תאכלו קאי. מבושל לוקה שתים - משום מבושל, ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש עכ״ל. ובביאור שיטת רבא כתב רש״י בד״ה (לאו שבכללות הוא) וז״ל דכולל בו כל מיני בשולים שאינן צליה לאסור עכ״ל. ולפי רש״י מבואר דרבא ואביי רק נחלקו האם האוכל נא ומבושל לוקה אף משום הלאו ד״כי אם צלי אש״ או לא, אך לכו״ע לוקה שתים - משום איסור נא ואיסור מבושל. ומשמע דנחלקו האם חל חיוב מלקות בלאו שבכללות. אמנם עיין בתוס׳ סנה׳ (דף סג. ד״ה על כולם) שכתבו דאפילו למ״ד דלוקה אנא ומבושל משום צלי אש מ״מ מודה דאינו לוקה על לאו דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות. ומבואר דאף אביי סובר שאין לוקין על לאו שבכללות, וא״כ צ״ב בשיטת אביי דס״ל דאכל נא ומבושל לוקה שלש דלכאורה הלאו ״כי אם צלי אש״ הוי לאו שבכללות.
ונראה לבאר דלפי רש״י בין אביי ורבא ס״ל דלוקה שתים בנא ומבושל, וא״כ מוכח דאיסור נא ואיסור מבושל הווין שני שמות של איסור בפנ״ע - דחל שם איסור של נא - ושם איסור דמבושל, דאם יסוד האיסור בנא ובמבושל הוא מחמת שאינם צלי אש אזי היה חייב רק מלקות אחת דעבר על חלות שם איסור אחד של ״אינו צלי אש״ והפסוק ״כי אם צלי אש״ אינו אלא ככפל הלאווין. ועל כרחך מוכח דיש ב׳ שמות של איסור נפרדים שנכללים בפסוק ״כי אם צלי אש״ ומשו״ה הוי לאו שבכללות בדומה ללאו ״לא תאכלו על הדם״ הכולל בתוכו איסורים שונים. ונראה דיסוד המחלוקת בין רבא לאביי הוא, דרבא סובר דהאיסור ד״כי אם צלי אש״ אינו חלות שם איסור מסוים, משום דאיסור שנלמד מלאו שבשלילה - כלומר שהאיסור נלמד ממה שהתורה מפרטת את ההיתר, ולא פירטה התורה את האיסור בלשון חיובי אינו מהוה חלות שם איסור מסוים, דרק באופן שהתורה מפרטת את האיסור בלשון חיובי אזי חל חלות שם איסור מסוים ולוקין עליו. משא״כ אביי סובר דחל חלות שם איסור בפנ״ע של ״אינו צלי אש״ ומשו״ה לוקה שלש. והמחלוקת בין אביי ורבא הוא אינו האם לוקין על לאו שבכללות אלא האם לאו שבשלילה שהתורה פירטה את ההיתר ״לא תאכלו ממנו וגו׳ כי אם צלי אש״ מהוה חלות שם איסור מסוים בפנ״ע או לא.
וכן משמע מדברי הרמב״ן בספה״מ (השגות הרמב״ן ספה״מ שורש ט׳) וז״ל אבל מחלוקת אביי ורבא, מפני שאביי סובר כלפי שאמרה תורה אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש וכל הנכנסים תחת הלאו הזה מטעם אחד ומשם אחד נאסרין לוקין עליו אחת, כלאו דנבלה ויום טוב והוצרך לרבות בו עוד פרטים להלקות בהן על כל אחד ואחד, הילכך בנא ומבושל לוקה שלש דלוקה שתים מן השמות הנפרטים בלאו הזה ולוקה עוד אחת מן הלאו הכללי המוסף עליהם שהוא אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש שהוא כולל נא ומבושל עצמן לפי שלאוין הרבה האמורין על איסור אחד מרבין בו המלקיות כמו שבארנו למעלה (ריש השורש). ורבא סובר לא בא הכתוב אלא להלקות בפרטים על כל אחד ואחד מלקות בפני עצמו אבל על הכלל אינו לוקה. ונאמרו בסברתו של רבא שני לשונות. הלשון הראשון סובר שזה הלאו הכללי ראוי הוא ללקות כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורם שוה והשם הכולל אותם שאיננו צלי אש כדברי אביי אלא שאינו ראוי להלקות בו עם לאו הפרט שילקה שתים שהרי לא נאמר במניעות הנא או המבושל לאו שני פעמים אלא אל תאכלו אחד נאמר בהן ואינו דין שילקה מלאו אחד באיסור אחד ואכילה אחת שתי מלקיות. והלשון השני סובר שאפילו אחת אינו לוקה מן הלאו הזה דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה, ופירוש זה לפי שאינו מזכיר שם האיסור כענין במלאכה דיום טוב ובנבלה שהשם המיוחד בהן כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו, אבל לא תאכלו כי אם צלי אש לא הזכיר שם הנאסרים אבל שלל אותם במותר וכגון זה אינו בדמיון לאו דחסימה המלמד מלקות על כל התורה עכ״ל. ולפי הפירוש השני ברמב״ן יוצא דאביי ורבא נחלקו האם לאו בשלילה שלא הוזכר בו האיסור בפירוש אלא רק האופן המותר ״כי אם צלי אש״ הוי לאו מסוים ללקות עליו או לא.
ועפי״ז נראה לבאר דברי התוס׳ (סג. ד״ה על כולם) וז״ל אפי׳ למ״ד בס״פ כל שעה (פסחים דף מא:) דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום כל אשר יעשה מגפן הנהו מיפרשי טפי מקרא דלא תעבדם דלא מפרש קרא דאיירי במגפף ומנשק עכ״ל, דלאביי נא ומבושל הוויין חלות שם איסור בפנ״ע, ו״כי אם צלי אש״ הוי חלות שם איסור מסוים בפנ״ע של ״אינו צלי אש״, ולכן סובר אביי דאכל נא ומבושל לוקה שלש. משא״כ איסור גיפוף ונישוק אינו בכלל חלות שם איסור לא תעבדם דמהוה איסור עבודה זרה, וגיפוף ונישוק הם איסור כיבוד ע״ז ואינם אסורין בשם האיסור המסוים דלא תעבדם, ולכן אין לוקין על גיפוף ונישוק.
אמנם עיין ברמב״ם בספה״מ (שורש ט׳) שכתב וז״ל מזה אמרו ית׳ בשה הפסח (בא יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים שאנחנו נמנה זה הלאו מצוה אחת (ל״ת קכ״ה). ולא נמנה לא תאכלו נא מצוה אחת ולא תאכלו מבושל מצוה אחרת, אחר שלא ייחד לכל ענין לאו בפני עצמו, ולא אמר אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל, אבל בא בלאו אחד כולל שני ענינים ועטף אחד מהם על האחר. ובשני מפסחים (מא.) אמרו אמר אביי אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש. וזה כי הוא סובר שלוקין על לאו שבכללות וכשאכל נא עבר על שני לאוין אחד מהן אל תאכלו ממנו נא והשני לאו נלקח מכללא כי הוא אמר לא תאכלו אלא צלי וכבר אכלו בלתי צלי. וכשאכלו נא ומבושל לוקה לפי דעתו שלש, אחת על אכלו אותו נא והשנית על אכלו אותו מבושל והשלישית על אכלו אותו בלתי צלי. ואמרו שם על זה המאמר ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי כלומר כשאכל נא ומבושל לוקה אחת ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. כלומר אמרו יתעלה (ס״פ תצא) לא תחסום שור בדישו שהוא לאו אחד (ריט) יזהיר מדבר אחד, ואולם זה הלאו המזהיר משני דברים נא ומבושל אין לוקין עליו. וכבר ידעת שכבר התבאר בגמרא סנהדרין (סג.) אין לוקין על לאו שבכללות ולכן מאמר אביי הוא נדחה. והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכל נא או מבושל או נא ומבושל אחת בלבד לוקה. ולכן נמנה אמרו יתעלה אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל מצוה אחת עכ״ל. ועיין ברמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ח ה״ד) וז״ל ושניהן אינן נאכלין אלא צלי אש, והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהן נכללות בלאו אחד עכ״ל. ופסק כרבא שהאוכל ממנו נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת.
ומבואר דלפי הרמב״ם אביי ורבא נחלקו בתרתי, דנחלקו באוכל נא ומבושל אם לוקה אחת או שתים, וכן נחלקו אם לוקין על לאו שבכללות, דאביי ס״ל דלוקה שתים משום נא ומבושל וכמו״כ לוקין על לאו שבכללות, ואילו רבא ס״ל שאין לוקין תרתי בנא ומבושל ואין לוקין על לאו שבכללות. וצ״ע דלכאורה הנך ב׳ פלוגתות אינן תלויות זה בזה. וי״ל דלכו״ע איסור הנלמד משלילה שהתורה מפרטת את ההיתר בלבד מהוה חלות שם איסור מסוים (ודלא כמש״נ אליבא דרש״י ותוס׳ והרמב״ן דבזה גופא נחלקו אביי ורבא), אולם נראה דאליבא דאביי דלוקה שתים בנא ומבושל על כרחך דחלין שתי שמות של איסור נפרדים איסור ״נא״ ואיסור ״מבושל״, וכמו״כ י״ל דסובר שהלאו ״כי אם צלי אש״ מחדש שם איסור בפנ״ע ״שאינו צלי אש״ ואע״פ שנלמד משלילה שהתורה מפרטת רק את ההיתר מ״מ חל חלות שם איסור מסוים של ״אינו צלי אש״ ונ״מ לנתבשל בחמי טבריה דאינו בכלל איסור נא ואינו בכלל איסור מבושל דבישול בחמה לא הוי בישול דמ״מ אסור משום ש״אינו צלי אש״ (פסחים מא.). והמחלוקת בין אביי ורבא הוא, דאביי סובר דיש שם איסור של נא ושם איסור בפנ״ע של מבושל דנאסרו בלאו בלשון חיובי ו״כי אם צלי אש״ מחדש שם איסור בפנ״ע דהעדר צלי מחייב. משא״כ לפי רבא שסובר דהאוכל נא ומבושל לוקה רק אחת, ועל כרחך דס״ל דליכא שם איסור בפנ״ע של ״נא״ ושם איסור בפנ״ע של ״מבושל״ אלא דחל חלות שם איסור אחד - של ״אינו צלי אש״, ונא ומבושל הוי רק היכי תימצי של ״אינו צלי אש״, ומשו״ה סובר רבא שאין לוקין אלא פעם אחת משום ד״כי אם צלי אש״ הוי ככפל הלאווין. ולפי״ז מבואר דלא נחלקו רבא ואביי בדין לאו שבכללות אלא נחלקו האם האיסור ד״כי אם צלי אש״ מהווה איסור בפנ״ע בנוסף לאיסור נא ואיסור מבושל או שחל רק שם איסור אחד של איסור ״אינו צלי אש״.
והנה כתב הרמב״ם בפרק י״ח מהל׳ סנהדרין (הל״ג) וז״ל אי זהו לאו שבכללות, זהו לאו אחד שכולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם, וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא ייחד לו לאו לכל אחד ואחד מהן אין לוקין על כל אחד ואחד וכו׳ כיצד כגון זה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל אינו לוקה על הנא והמבושל שתים אלא אחת, עכ״ל. (ועי׳ בראב״ד שם ובסה״מ שרש ט׳ ובהשגות הרמב״ן ובשאר המפרשים שם) ויש לעיין במה שכרכם הרמב״ם ביחד ומשמעות דבריו הוא שדין נא ומבושל דומה לדין לא תאכלו על הדם, וצ״ע דלכאורה לפי הגר״מ זצ״ל אין לדמותם שכן בנא ומבושל קיים איסור אכילה מסוים ואילו איסור לא תאכלו על הדם איסור כללי הוא.
וביאר הגר״מ זצ״ל שלדעת הרמב״ם המחלוקת בין אביי לרבא בנא ומבושל יש לה קשר עם לאו שבכללות ואיסור כללי כמו הלאו דלא תאכלו על הדם. דהאיסור ״אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש״ כולל בתוכו את האיסורים של נא ומבושל (עיין בתוס׳ במס׳ פסחים מא: ד״ה איכא דאמרי וברמב״ם בפ״ח מהל׳ ק״פ הל׳ ד׳ - ו׳), ובכן אין ללאו זה מעשה עבירה מסוים לעצמו אלא איסור כללי הוא - איסור לעבור על איסורי נא ומבושל. ומשום כך אליבא דהרמב״ם אין לוקין על לאו ״לא תאכלו כי אם צלי אש״ד בדומה ללאו של ״לא תאכלו על הדם״ כי שניהם איסורים כלליים הם בלי מעשי עבירה מסוימים לעצמם.⁠ה
ה

האם הלאו ״כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל״ הוי לאו שבכללות

ועיין בגמ׳ פסחים (מא:) ״אביי אמר אכל זג לוקה שתים, חרצן לוקה שתים, זג וחרצן לוקה שלש, רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי, איכא דאמרי חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאוויה כלאו דחסימה״. ועיין ברמב״ם ספה״מ (שורש ט׳) וז״ל נאמר גם כן אמר אביי אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. רוצה אמרו (נשא ו) מכל אשר יעשה מגפן היין שיחשוב אביי שלוקין עליו עכ״ל. ויש לעיין דמשמע דנחלקו רק לענין הלאו הכולל ״מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳ לא יאכל״, והתם לא הוי לאו בשלילה כמו האיסור ד״כי אם צלי אש״ שבקרבן פסח אלא התורה מפרטת את האיסור באופן חיובי, ולפימש״נ לעיל (אות ד אליבא דרש״י ותוס׳) אף רבא סובר דהיכא דהאיסור נאמר בפסוק בלשון חיובית ולא בשלילה אזי חל חלות שם איסור מסוים, וא״כ אמאי סובר רבא שאינו לוקה על האיסור ד״מכל אשר יעשה מגפן היין״. ועוד יש להעיר דלענין קרבן פסח פסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) דרבא סובר דאכל נא ומבושל לוקה אחת, ונא ומבושל לא הויין שמות של איסור בפנ״ע, אלא יסוד האיסור הוא משום שאינם צלי אש, ומשו״ה פסק שאין לוקין על הלאו ״לא תאכלו ממנו וגו׳ כי אם צלי אש״ דהוי רק כפל הלאו, דאיסור נא ואיסור מבושל הוא משום שאינם צלי אש. וצ״ע דלגבי איסור זג וחרצן פסק דאיסור זג וחרצן הוויין שני שמות של איסור בפנ״ע (פ״ה מהל׳ נזירות ה״ח) שכתב וז״ל נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית הרי זה לוקה חמש מלקיות, שכל אחד מהן בלאו אחד הוא עכ״ל. ולכאורה לפי״ז י״ל דהאיסור ״מכל אשר יעשה בגפן היין וגו׳ לא יאכל״ הוי חלות שם איסור בפנ״ע, דלעיל ביארנו לגבי איסור נא ומבושל שאם האיסורים הפרטים שבפסוק (נא ומבושל) הויין איסורים בפנ״ע, א״כ האיסור הכולל (כי אם צלי אש) הוי נמי חלות שם איסור בפנ״ע שאינו רק כפל הלאו, וכמו״כ י״ל לענין הלאו הכולל ״מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳ לא יאכל״, וצ״ע.⁠ו
ונראה לתרץ דאיסור נא ואיסור מבושל הויין שתי שמות של איסור בפנ״ע, וכדמוכח מהא דאיכא מ״ד (פסחים מא.) שסובר שצלאו ואח״כ בישלו חייב, ועל כרחך שאין יסוד האיסור דמבושל משום ״שאינו צלי״ דא״כ אמאי ס״ל דצלאו ואח״כ בישלו חייב, והא הוי צלוי, ואין מסתבר לומר דהבישול מפקיע את הצלי, ועל כרחך צ״ל דמבושל הוי חלות שם איסור בפנ״ע. ואם מבושל הוי חלות שם איסור בפנ״ע ה״ה ד״נא״ הוי חלות שם איסור בפני עצמו, ומאחר דנא ומבושל הויין שני איסורים בפנ״ע – ד״נא״ הוי איסור של בשר שהוא חצי מבושל, ו״מבושל״ הוי איסור בפנ״ע של בשר פסח שמבושל לגמרי, א״כ י״ל ד״כי אם צלי אש״ נמי הוי חלות שם איסור בפנ״ע של ״אינו צלי״, ומשו״ה ס״ל לאביי דאכל נא ומבושל לוקה שלש (פסחים מא:). משא״כ רבא סובר דליכא שם איסור בפנ״ע של ״נא״ ושם איסור בפנ״ע של ״מבושל״ אלא דחל חלות שם איסור אחד - של ״אינו צלי אש״, ונא ומבושל הוי רק היכי תימצי של ״אינו צלי אש״, ומשו״ה סובר רבא דבאכל נא ומבושל אין לוקין אלא פעם אחת משום ד״כי אם צלי אש״ הוי רק ככפל הלאווין. אמנם בנזיר אפילו אי נימא דחייב על חרצן וחייב על זג דהם ב׳ שמות של איסור בפנ״ע מ״מ צריכים את הפסוק ״מכל אשר יעשה בגפן היין לא יאכל״ כדי לפרש את האיסור של חרצן וזג - דרק חרצן היוצא מגפן היין וזג היוצא מגפן היין אסורין (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ נזירות ה״ב), ולא חרצן וזג של מין פרי אחר, וא״כ הפסוק ״מכל אשר יעשה מגפן היין״ אינו חלות שם איסור בפנ״ע, דמאחר שכבר פרט הכתוב שנזיר אסור בחרצן שמגפן היין וזג שמגפן היין א״כ הפסוק ״מכל אשר יצא מגפן היין״ אינו מוסיף שום איסור דכבר נאמר בפסוק איסור של היוצא מגפן היין אלא הוי רק כפל הלאווין, ומשו״כ פסק הרמב״ם שאינו לוקה על הלאו ״מכל אשר יעשה מגפן היין וגו׳ לא יאכל״ דהוי לאו שבכללות.
ו

בדין מלקות בעושה עבודת כוכבים לעצמו

עיין ברמב״ם (פ״ג מהלכות עבודה זרה ה״ט) וז״ל העושה עבודת כוכבים לעצמו אף על פי שלא עשאה בידו ואע״פ שלא עבדה לוקה שנא׳ לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם, לפיכך העושה עבודת כוכבים בידו לעצמו לוקה שתים עכ״ל. ובספר החינוך (מצוה כ״ז) כתב וז״ל שלא לעשות פסל - שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשיה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות. שנאמר (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותה הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמב׳⁠ ⁠׳ם ז׳⁠ ⁠׳ל. (סהמ׳⁠ ⁠׳צ ל׳⁠ ⁠׳ת ד). ועיי״ש דהחינוך הקשה על הרמב״ם דלמה פסק שלוקה באופן שעשה אחר עבודה זרה בשבילו והרי קיי״ל דאין שליח לדבר עבירה (קידושין מב:), ובמנחת חינוך (שם אות א׳) ביאר דשיטת הרמב״ם היא דיש איסור מסוים לגרום עשיית עבודה זרה ואף בלי שליחות, דהרי הוא חייב אם עשה עכו״ם ע״ז בשבילו אע״פ שאינו בר שליחותז. אמנם לכאורה צ״ע דלמה ילקה מי שציווה לאחר שיעשה עבודה זרה בשבילו והרי הוי לאו שאין בו מעשה שהרי הוא עצמו לא עשה את הע״ז, אלא אדם אחר עשה את העבודה זרה בשבילו עפ״י ציוויו, אך מ״מ המצווה עצמו לא עשה שום מעשה, וא״כ לכאורה הו״ל לאו שאין בו מעשה. וי״ל דהרמב״ם סובר דיסוד הלאו דלא תעשה לך פסל היינו שלא ייעשה לו פסל, ומכיון דעשיית הפסל הוי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו, דלמשל לשיטת שמאי דס״ל יש שליח לד״ע אזי מעשה עשיית עבודה זרה מצטרפת למשלח, והמשלח נענש מחמת מעשה העבירה שעשה השליח ואין לומר דלא ילקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה מכיון שהמשלח לא עשה את המעשה בעצמו, דלא בעינן שהנענש עצמו יעשה את המעשה אלא רק שהעבירה תעשה ע״י מעשה, ומכיון שהשליח עשה מעשה המשלח חייב מלקות שהמעשה מצטרף אליו מדין יש שליח לדבר עבירה אליבא דשמאי. ולפי״ז י״ל דמכיון שיסוד האיסור דלא תעשה לך פסל ותמונה היינו שאסור לגרום שנעשה פסל בשבילו והעבירה נעשית ע״י מעשה הו״ל לאו שיש בו מעשה.⁠ח
והראב״ד (שם) השיג וז״ל העושה עבודת כוכבים לעצמו אף על פי שלא עשאה בידיו ואף על פי שלא עבדה לוקה. א״א קשיא לי אמאי לוקה והלא לאו שבכללות הוא, מי לא אמרינן במגפף ומנשק אינו לוקה עליה משום דהוה ליה לאו שבכללות שכלל עבודות הרבה בלא תעבדם והכא נמי כל התמונות בלאו אחד, ותו קשיא לי מאי דאמרינן במגפף ומנשק וכו׳ דלא לקי עליהו ובתוספתא דמכות דקא חשיב הלוקים קא חשיב הסך והמקנח המגפף והמגרד אלמא לקי, והקושיא הראשונה אפשר לתרצה דשאני עבודות אלו כיון דאינם עבודת פנים דאפליגו מזביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם וכלהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות, אבל ענין עשיית פסל וכל תמונה בעבודת כוכבים אחת היא עכ״ל. ונראה לבאר השקו״ט שבראב״ד, דבהו״א נקט דגיפוף ונישוק הוי לאו שבכללות משום דהאיסור כולל הרבה אופנים של כיבוד ואינו שם איסור מסוים דלא תעבדם האוסר מעשה מסוים, וה״נ י״ל דהלאו דלא תעשה לך פסל כל תמונה כולל עשיית כל מיני צורות ופסלים בין לע״ז ובין לנויי ומשו״כ הוי לאו שבכללות. ואח״כ דחה הראב״ד די״ל דמגפף ומנשק הוי לאו טפל דעיקר הלאו הוא בד׳ עבודות ולכן מגפף ומנשק אינו לוקה, משא״כ איסור לא תעשה כל תמונה הוי איסור מסוים האוסר כל תמונה ופסל ואף לשם נוי, ולא הוי לאו שבכללות ולוקין עליו. ועוד יתכן לפרש דברי הראב״ד דבהו״א נקט דיש ב׳ איסורים שנכללים בפסוק ״לא תעשה לך פסל כל תמונה״ איסור עשיית פסל לעבודה זרה – דהוי אבזרייהו דעבודה זרה, ואיסור בעלמא של עשיית כל צורה ואפילו לנוי, ומשו״ה הקשה דהו״ל לאו שבכללות, דהוי לאו אחד שכולל ב׳ איסורים שונים. ובתירוצו מחדש הראב״ד שאיסור עשיית צורות לנוי הוי נמי בכלל אבזרייהו דעבודה זרה, ואינו חלות שם איסור בעלמא, ולא הוי לאו שבכללות אלא איסור מסוים של עשיית צורות מדין אבזרייהו דעבודה זרה. וכן משמע מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ עבודה זרה ה״י) וז״ל אסור לעשות צורות לנוי ואע״פ שאינה עבודת כוכבים שנא׳ לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר צורות של כסף ושל זהב שאינם אלא לנוי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים וכו׳ עכ״ל. ויל״ע למה נקט הרמב״ם הך טעמא ״כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים״, דלכאורה איסור עשיית צורות לנוי הוי איסור בעלמא. ומשמע מדברי הרמב״ם דאיסור עשיית צורות לנוי הוי בכלל אבזרייהו דעבודה זרה שיטעו לומר שעשאן לעבודה. וכן משמע ממש״כ הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ב) וז״ל ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי עכ״ל, דאם איסור עשיית צורות לנוי הוי איסור בפנ״ע בעלמא ואינו מדין אבזרייהו דעבודה זרה אזי י״ל שלא הוזהרו על זה בני נח, ומוכח דהוי איסור עבודה זרה.
תוס׳ ד״ה על כולם. וז״ל והא דאמרינן בפ״ק דביצה (דף יב.) דמבשל גיד הנשה בי״ט לוקה חמש וחד מינייהו המבשל בי״ט לא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה עכ״ל.
יש לפרש את דברי התוס׳ בב׳ אופנים: א) י״ל דחל שם איסור מלאכה אחת ״כל מלאכת עבודה לא תעשו״ אלא דיש ל״ט היכי תימצי ואופנים היאך לעבור על איסור זה, ב) י״ל שחלין ל״ט איסורי מלאכה נפרדים והן ל״ט שמות של איסור מיוחדים ומסוימים ״זריעה״, ״חרישה״,״קצירה״ וכו׳. ולכאורה בזה נחלקו תוס׳ והרמב״ם האם בעינן התראה למלאכה מסוימת או על איסור מלאכה בכלל, דתוס׳ (ב״ק דף ב. ד״ה ולר״א) ס״ל דבעינן התראה על כל אב ואב בפרט, והרמב״ם (פ״א מהל׳ שבת ה״ב) סובר שהתראה כללית דמלאכה אסורה בשבת מועלת (עיין במנחת חינוך מצוה ל״ב שדייק הכי מדברי הרמב״ם פ״ז מהל׳ שבת ה״ז). ונראה שתוס׳ והרמב״ם נחלקו בהגדרת עצם חלות האיסור של מלאכה בשבת, אליבא דרמב״ם חלות איסור אחת היא שלא לעשות מלאכה בשבת בכלל. מאידך לדעת התוס׳ כל אב ואב מלאכה מהווה חלות שם איסור לעצמו. לכן לפי הרמב״ם מתרים בהתראה כללית ואילו לשיטת התוס׳ חייבים להתרות משום כל אב ואב מלאכה לעצמו.
והנה תוס׳ (סנה׳ סג. ד״ה על כולם) הקשו שאיסור המלאכה בי״ט צ״ל לאו שבכללות. ואף שאיסור דם אינו נחשב ללאו שבכללות הגם שכלולים בו כל מיני דם של בהמות חיות ועופות, היינו משום שאיסור הדם חל כאיסור הכולל בו כל הדמים בחלות שם איסור אחת ואינו אוסר כל מין דם ודם לעצמו - משא״כ במלאכות יום טוב. חזינן מקושייתם שלדעתם שכל מלאכה ומלאכה במלאכת שבת ויו״ט נאסרת בתורת עצמה ולפיכך הקשו מדין לאו שבכללות. ועולה שהתוס׳ בסנה׳ לשיטתם בב״ק שחייבים להתרות את העושה מלאכה בשבת וי״ט משום כל מלאכה ומלאכה בעצמה שכן כל אב מלאכה מהווה חלות שם איסור לעצמו.
ויש להביא סמוכין לדעת התוס׳ ממה שהתורה אסרה במפורש הבערה והוצאה לעצמן (לא תבערו אש, ואל יצא איש ממקומו), ומכיון ששתי המלאכות האלו נאסרות באיסורים לעצמן מסתבר שגם שאר המלאכות נאסרות כל מלאכה ומלאכה באיסור לעצמו. ועיין בתוס׳ שבת (דף ב. ד״ה פשט) המסבירים שיש קרא מיוחד לאסור הוצאה בשבת ומשמע ממנו שאיסור הוצאה הוא חלות איסור לעצמו. אולם הרמב״ם במנין המצוות (ריש הלכות שבת) לא מנה הוצאה כאיסור בפני עצמו וזה לשיטתו שהלאו דאל יצא בא לאסור תחומין (בפרק כ״ז מהל׳ שבת הל״א). אף הפסוק דהבערה אליבא דרמב״ם לא בא לאסור מלאכת הבערה כי אם לאסור עונשים בשבת (פכ״ד מהל׳ שבת הל״ז). בכך נאמן הרמב״ם לשיטתו שאין איסורי המלאכה מהווים איסורים מיוחדים לעצמם אלא הם חלות איסור אחת ואף הוצאה והבערה בכלל.
ולפי המבואר יש לפרש שיסוד דיונם של התוס׳ (ב״ק ב. ד״ה ולר״א) בנוגע לתולדות אי בעינן להתרות את התולדה בשם האב או לא, הוא שנסתפקו אם דוקא אבות המלאכות הם חלות שם איסורים לעצמם ולכן חייב להתרות משום כל אב ואב או״ד כל מעשה מלאכה ומלאכה מהווה שם איסור לעצמו, ואף התולדות כן, ומשו״ה ניתן להתרות התולדות בעצמן בלי להתרות משום האב. ואף שהכל מודים שהתראה משום האב תועיל לתולדה היינו משום שבמציאות כשמזכיר את האב בהתראתו משמעות לשון ההתראה כוללת גם את התולדה. עכ״ז חלות ההתראה חלה בשם התולדה דהוי איסור לעצמוט.
א. דכתב הרמב״ם (פ״ג מהלכות עבודה זרה ה״ו) וז״ל המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה והמרחיץ לה והסך והמלביש והמנעיל וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם, ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, ואם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו ועשהו לעבדה חייב עכ״ל. ומבואר דהמגפף ומנשק ע״ז בדרך עבודתה חייב מיתה, ואילו גיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה עובר בלאו דלא תעבדם אך אינו לוקה משום דלא כתיב בפירוש בתורה לא תגפף ולא תנשק. ונראה דגיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה מהוה לאו טפל ד״ולא תעבדם״, ומש״כ הרמב״ם שאין לוקין משום דלא כתיבי בפירוש ר״ל דהוי לאו שבכללות (עיין בכס״מ שם), דהאיסור של גיפוף ונישוק הוי לאו טפל ד״לא תעבדם״ ואיסור טפל שאינו מפורש בתורה הוי לאו שבכללות ומשו״ה אין לוקין על לאו טפל.
ב. והגר״מ זצ״ל אמר דלכאורה י״ל דאיסור לפני עור מהוה לאו שאין בו מעשה, דהרי אפילו אם הניח מכשול לפני עור ההולך בדרך, לא עבר באיסור אא״כ נכשל בו העור, ואינו עובר בשימת האבן לפניו, ובשעה שנכשל בה העור הרי לא עשה החוטא שום מעשה, ומשו״ה הלאו דלפני עור הוי לאו שאין בו מעשה.
ג. כך היא גירסת הרמב״ם עיין בכס״מ פי״ח מהל׳ סנה׳ ה״ג.
ד. עיין ברמב״ם שכתב (פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) וז״ל והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהן נכללות בלאו אחד עכ״ל, ובס׳ שושנת העמקים (כלל י״ח ד״ה החלק הג׳) דייק דלפי הרמב״ם כשאכלו נא ומבושל לוקה אחת משום הלאו דאל תאכלו ממנו נא ומבושל, ואילו אם התרו בו משום ״כי אם צלי אש״ אינו לוקה. ועיין בלח״מ (פ״ח הל׳ קרבן פסח ה״ו) שהקשה על מה שפסק הרמב״ם דאכל ממנו בשר חי אינו לוקה, והרי הרמב״ם פסק כלשון הגמ׳ דאכלו נא ומבושל לוקה אחת, ולמה אינו לוקה כשאכלו אינו צלי. ותירץ דהרמב״ם סובר דכי אם צלי אש לא אתא למלקות אלא לעשה, ובאכלו נא ומבושל לוקה משום הלאו דאל תאכלו ממנו נא ומבושל. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ איסורי מזבח ה״ז) וז״ל אבל אתנן זונה ומחיר כלב אסורין לגבי המזבח והמקריב אחד מהן או שניהן כאחד לוקה אחת שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ומפני מה לוקה אחת על שניהן מפני שנאמרו בלאו אחד עכ״ל, וכן כתב הרמב״ם (פ״ה מהל׳ איסורי מזבח ה״א) לגבי הלאו דכל שאור ודבש לא תקטירו, וז״ל שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו׳, ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן, ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו, ואם הקטיר שניהן כאחד אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד עכ״ל, והרמב״ם בהל׳ קרבן פסח אזיל לשיטתו דאם שני איסורים נכללים בלאו אחד ועבר על שניהם כאחת לוקה אחת משום דשניהם נכללים בלאו אחד.
ה. ולפי״ד הגר״מ זצ״ל י״ל דמה דלוקה אחת באכל ממנו נא ומבושל (רמב״ם פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) הוא משום דלהרמב״ם יש לאו מסוים לאכול ממנו נא ומבושל.
ו. ועיין בלח״מ (פ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״ג) שהקשה דמ״ש דבאכל נא ומבושל פסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ קרבן פסח ה״ד) דלוקה אחת ואילו בנזיר שאכל כזית חרצן וכזית זג פסק (פ״ה מהל׳ נזירות ה״ח) דלוקה על כל א׳ וא׳, ועיין בס׳ שושנת העמקים (כלל י״ז) שדן בקושיית הלח״מ. ולכאורה י״ל דבשלמא בנא ומבושל אליבא דאביי הלאו דכי אם צלי אש בא להוסיף ולאסור חמי טבריה והו״ל משו״ה איסור מסוים בפנ״ע דלוקין עליו, משא״כ מכל אשר יעשה מגפן היין שאינו מוסיף איסור כלל דהא כל דבר היוצא מן הגפן כבר נאסר בחמשה איסורים מסוימים דלוקה חמש ומשו״ה הו״ל לאו שבכללות בעלמא שאין לוקין עליו.
ז. עיין במנחת חינוך מצוה כ״ז אות א׳ שכתב וז״ל דעת הר״מ וכו׳ זה מבואר בר״מ פ״ג מהל׳ עכו״ם ה״ט וכן בס׳ המצות הקצר להר״מ לאו ב׳ דגם אם מצוה לעשות עובר בלאו זה דהרי גרם עשייה כמ״ש הרהמ״ח ג״כ והראה מד׳ הר״מ דאם מצוה לאחר אינו מטעם שליחות חדא דקי״ל אשלד״ע, ועוד דלא חילק בין אם מצוה לישראל דהוא בר שליחות או לעכו״ם דלאו בר שליחות כלל כידוע בש״ס אע״כ דגזה״כ כן הוא דע״י ציווי כיון דגורם לזה עובר בלאו הזה וכו׳ רק הוא גופא אסרה התורה ואין חילוק בין אם עושה ע״י עכו״ם או ע״י חש״ו דלאו בני שליחות נינהו מ״מ חייב כיון דהוא בגרמתו. ע״כ תמוהים לי דברי הרהמ״ח דכתב ותמה אני על הר״מ ע״ז למה יהי׳ המצוה חייב שהרי המצוה משלח הוא וקי״ל משלח פטור עכ״ל. דאין ענין זל״ז כלל דזה גזה״כ הוא לדעת הר״מ דאף על ידי אחר אסור ואף ע״י עכו״ם וחש״ו ולאו מטעם שליחות רק הציווי היא העבירה וא״כ ל״ש אשלד״ע עיין ותבין עכ״ל.
ח. ולכאורה כוונת רבינו זצ״ל היא דהוי דומה לחסמה בקול דלוקה משום שע״י קולו נעשה מעשה דישה של השור כשהוא חסום, ואע״פ שהקול בעצמו אינו מעשה. אמנם נראה שאינו חייב בעשיית ע״ז מדין שליחות ממש, דהרי אין שליחות לנכרי, וצ״ל דחייב משום שגרם עשיית ע״ז בשבילו. והדמיון לשליחות אינו אלא משל בעלמא.
ט. ועיין ברשימות שיעורים למס׳ ב״ק דף ב. תוס׳ ד״ה ולר״א.
ומקשים: מאי שנא [במה שונה] הנודר בשמו והמקיים בשמו דלא לקי [שאינו לוקה]? אם תאמר משום דהוה ליה [שהרי הוא] איסור לאו שאין בו מעשה, שהרי לא עשה מעשה גמור, ולפיכך אין לוקים עליו, הני נמי [אלה גם כן] המגפף והמנשק אין ללקות עליהם כי לאו שבכללות הוא, כלומר, האיסור שבהם נובע מתוך מצות לא תעשה אחת בתורה שנלמדים ממנה דברים מרובים ושאינם מענין אחד, וכלל הוא שאין לוקין על לאו שבכללות!
The Gemara asks: What is different about these cases, one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name, that the transgressors are not flogged? It is because they are each an example of a prohibition that does not involve an action. These actions too, namely, hugging or kissing an idol and the like, are not punishable by lashes; one who performs them violates a general prohibition, and one is not flogged for violating a general prohibition, i.e., one that contains several prohibitions.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) דְּתַנְיָא דמִנַּיִן לְאוֹכֵל מִן הַבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ט:כ״ו} לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם.

As this principle is taught in a baraita: From where is it derived that one who eats from an animal before its soul departs is in transgression of a prohibition? The verse states: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26), meaning, you shall not eat from the animal while its soul, which is referred to in the Torah as blood, is still within it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתניא: מנין לאוכל מן הבהמה קודם יציאת נפשה שהיא בלאו? שנא׳: לא תאכלו על הדם. ודרשינן ליה נמי: לא תאכל בשר ועדיין דם במזרק, ואין מברין על הרוגי מלכותא, ועל סנהדרין שהרגו את הנפש, ואזהרה לבן סורר ומורהב.
א. בגמרא לפנינו הרוגי בית דין, וכן הוא במסכת שמחות פרק ב. וכגירסת ר״ח כן הוא גם במושב זקנים על התורה פר׳ קדושים על הפסוק לא תאכלו על הדם: ד״א לא תאכלו על הדם שאין מברין על הרוגי ב״ד, וכן בגמרא שם שאין מברין על הרוגי מלכות. ובפירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי (פסק קצב): וכן בגמרא שאין מברין על הרוגי בי״ד, וכן נהגו דאין מברין על הרוגי מלכות.
ב. הרמב״ם בשרשים לספר המצוות שורש ט הוסיף (על פי הגמרא בברכות י,ב) גם את הטועם קודם שמתפלל על דמו שאינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות.
דתניא כן שנינו בברייתא] בנושא זה: מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא עובר ב״לא תעשה״?תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״ (ויקרא יט, כו), כלומר, בעוד הדם (נפש הבהמה הקרויה דם) בקרבה.
As this principle is taught in a baraita: From where is it derived that one who eats from an animal before its soul departs is in transgression of a prohibition? The verse states: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26), meaning, you shall not eat from the animal while its soul, which is referred to in the Torah as blood, is still within it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) דָּבָר אַחֵר הלֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תֹּאכְלוּ בָּשָׂר וַעֲדַיִין דָּם בְּמִזְרָק.

The baraita adds: Another matter is derived from the verse “You shall not eat with the blood”: You shall not eat the meat of an offering while its blood is still in the bowl, as it has not yet been sprinkled on the altar. The meat of an offering may be eaten by the priests only after its blood is sprinkled.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועדיין הדם במזרק – הקרבנות.
בד״ה ועדיין הדם במזרק דקרבנות כצ״ל:
דבר אחר נלמד מאותו פסוק ״לא תאכלו על הדם״ לומר: לא תאכלו בשר מן הקרבנות ועדין דם במזרק, שעדיין לא נזרק הדם על המזבח, שרק לאחר זריקה הותר הבשר לאכילת הכהנים.
The baraita adds: Another matter is derived from the verse “You shall not eat with the blood”: You shall not eat the meat of an offering while its blood is still in the bowl, as it has not yet been sprinkled on the altar. The meat of an offering may be eaten by the priests only after its blood is sprinkled.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר ומִנַּיִין שֶׁאֵין מַבְרִין עַל הֲרוּגֵי ב״דבֵּית דִּין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם.

The baraita continues: Rabbi Dosa says: From where is it derived that although in general, after a deceased person is buried, the mourners are provided by others with a meal, others do not provide the mourners with a meal after the burial of those executed by the court? The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean: You shall not eat a mourners’ meal after the burial of one who was executed.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאין מברין – את האבלים ברחבה כדרך שמברין את האבלים בסעודה ראשונה משל אחרים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:).
על הדם – על הנרצח ומסברא מוקמינן לה אהרוגי בית דין שנהרגין על עונש שלא ינהגו בהם כבוד משום כפרה.
ר׳ דוסא אומר: מניין שאין מברין על הרוגי בית דין, שאין נותנים לאבלים, קרובי הנידון למוות, סעודה ראשונה משל אחרים, כשם שעושים ״סעודת הבראה״ לשאר אבלים? — תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״, אל תאכלו סעודת הבראה על דם הנידונים.
The baraita continues: Rabbi Dosa says: From where is it derived that although in general, after a deceased person is buried, the mourners are provided by others with a meal, others do not provide the mourners with a meal after the burial of those executed by the court? The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean: You shall not eat a mourners’ meal after the burial of one who was executed.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר זמִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁאֵין טוֹעֲמִין כְּלוּם כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם.

Rabbi Akiva says: From where is it derived with regard to a Sanhedrin that killed a soul, i.e., that sentenced a person to death, that the judges may not taste anything that entire day that they sentenced him? The verse states: “You shall not eat with the blood.”
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שדנו אדם למות, שאין טועמין כלום כל אותו היום שדנו בו? — תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״.
Rabbi Akiva says: From where is it derived with regard to a Sanhedrin that killed a soul, i.e., that sentenced a person to death, that the judges may not taste anything that entire day that they sentenced him? The verse states: “You shall not eat with the blood.”
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) (אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן) חאַזְהָרָה לְבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם.

Rabbi Yoḥanan says: From where is the prohibition against the behavior of a stubborn and rebellious son derived? While the Torah states the punishment given to a stubborn and rebellious son, the prohibition against his actions, namely, stealing money from his parents in order to eat a gluttonous meal of meat and wine in the company of lowly men, is not explicit. The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean that one may not eat in a manner that is punishable by death. This concludes the baraita.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לבן סורר ומורה – דלא ענש אלא א״כ הזהיר והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה.
אמר ר׳ יוחנן: אזהרה לבן סורר ומורה מנין? שאמנם ענשו של בן סורר ומורה נאמר, אך היכן נאמר שאסור לעשות מעשים אלה? — תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״, שאסור לאכול אכילה זו שסופה שיידון עליה למוות, ודמו בראשו.
Rabbi Yoḥanan says: From where is the prohibition against the behavior of a stubborn and rebellious son derived? While the Torah states the punishment given to a stubborn and rebellious son, the prohibition against his actions, namely, stealing money from his parents in order to eat a gluttonous meal of meat and wine in the company of lowly men, is not explicit. The verse states: “You shall not eat with the blood,” which is interpreted to mean that one may not eat in a manner that is punishable by death. This concludes the baraita.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) וא״רוְאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר חִיָּיא וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא טעַל כּוּלָּם אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.

And Rabbi Avin bar Ḥiyya says, and some say it is Rabbi Avin bar Kahana who says this: For all of the prohibitions that the Sages derive from this verse, one is not flogged for transgressing them, as it is a general prohibition that is referring to several different actions. Therefore, since the prohibition against hugging or kissing an idol is also derived from a general prohibition, it should not be punishable by lashes, contrary to the opinion of Rav Dimi.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לאו שבכללות – דכל הני משמע מיניה.
על כולם אינו לוקה – אפי׳ למ״ד בס״פ כל שעה (פסחים דף מא:) דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום כל אשר יעשה מגפן הנהו מיפרשי טפי מקרא דלא תעבדם דלא מפרש קרא דאיירי במגפף ומנשק והא דאמרינן בפ״ק דביצה (דף יב.) דמבשל גיד הנשה בי״ט לוקה חמש וחד מינייהו המבשל בי״ט לא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה.
משום דהוי לאו שבכללות – תימה ת״ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ועוד תימה הא בן סורר ומורה לוקה כדתנן בפ׳ בן סורר ומורה (לקמן דף עא:) וילפינן בגמרא ויסרו מויסרו וע״כ אזהרתיה מלא תאכלו על הדם וכיון דגלי רחמנא אהאי לאו דלקי ה״ל למימר בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבא לידי מיתה.
תוס׳ בד״ה על כולם כו׳ דמשמע כל מלאכה שהיא עבודה כצ״ל:
תוס׳ ד״ה משום וכו׳ תימה ת״ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד. עיין שבת דף קנ״ד ע״א תוס׳ ד״ה בלאו. תמוה לי הא באמת בבן סורר לוקה היכא דלא יבא לידי מיתה וילפי׳ לה מקרא אלא דהתוס׳ כאן בקושייתם הב׳ הקשו דלילף מיניה בכל התורה דניתן לאזהרת מיתת ב״ד לוקה היכא דלא יבא לכלל מיתה יהיה איך שיהיה מאיזה טעם שיהיה דלא ילפי׳ בעלמא מיניה מ״מ עכ״פ בהך לאו עצמו דלא תאכלו על הדם איך שייך לומר דלא לילקי אכל הני משום דניתן מיתה בבן סורר הא אהך לאו עצמו לוקה בן סורר ואיך יפטרו אחרים ממה דניתן לאזהרת בן סורר למיתה וצע״ג:
ואמר ר׳ אבין בר חייא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זה ר׳ אבין בר כהנא: על כולם, על כל איסורים אלה שלמדו חכמים מכתוב זה אינו לוקה אף על אחד מהם, משום דהוה ליה [שהרי הוא] לאו שבכללות שכולל נושאים רבים ושונים בכתוב אחד, ואם כן כיון שאף המגדף והמנשק כולם נלמדים מלאו שבכללות, לא היה ראוי להלקות עליהם. וקשה לרב דימי!
And Rabbi Avin bar Ḥiyya says, and some say it is Rabbi Avin bar Kahana who says this: For all of the prohibitions that the Sages derive from this verse, one is not flogged for transgressing them, as it is a general prohibition that is referring to several different actions. Therefore, since the prohibition against hugging or kissing an idol is also derived from a general prohibition, it should not be punishable by lashes, contrary to the opinion of Rav Dimi.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יעַל כּוּלָּן אֵינוֹ לוֹקֶה כחוּץ מִן הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ.

Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he related a different version of what Rabbi Elazar says: For all of the transgressions listed in the mishna one is not flogged, with the exception of one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר ר׳ אבון: על אלו כולם אינו לוקהאכלומר: על המגפף ועל המנשק כול׳, חוץ מהנודר בשם ע״ז והמקיים בשמו.
א. כפי הנראה נשמט מהד״מ, אלא כי אתא רבין אמר ר׳ אלעזר על כולן אינו לוקה.
אלא, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ אלעזר נוסח אחר: על כולן, על כל העבירות המנויות במשנה, אף שעובר בהן על מצוות ״לא תעשה״ מן התורה אינו לוקה, חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו.
Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he related a different version of what Rabbi Elazar says: For all of the transgressions listed in the mishna one is not flogged, with the exception of one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) מַאי שְׁנָא אַהָנָךְ דְּלָא לָקֵי דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת הָנֵי נָמֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה נִינְהוּ.

The Gemara asks: What is different about transgressing those prohibitions for which one is not flogged? It is that they are each an example of a general prohibition, as explained previously. These cases too, namely, one who vows or takes an oath in the name of an idol, are included in a prohibition that does not involve an action, and therefore the transgressors are not punishable by lashes.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: אמאי חייב הנודר בשמו? והא לאו שאין בו מעשה הוא.
ושואלים: מאי שנא אהנך דלא לקי [במה שונה על אלה האחרים שאינו לוקה]? משום דהוה ליה [שהרי הם] לאו שבכללות כפי שבארנו, אך הרי הני נמי [אלה גם כן] הנודר והמקיים בשם עבודה זרה לאו שאין בו מעשה נינהו [הם], ואין לוקים עליהם!
The Gemara asks: What is different about transgressing those prohibitions for which one is not flogged? It is that they are each an example of a general prohibition, as explained previously. These cases too, namely, one who vows or takes an oath in the name of an idol, are included in a prohibition that does not involve an action, and therefore the transgressors are not punishable by lashes.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(28) הָהוּא כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

The Gemara answers: That halakha of Rabbi Eliezer’s is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says with regard to a prohibition that does not involve an action that one is flogged for violating it.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשנינן: כר׳ יהודה, דסבר: לאו שאין בו מעשה – לוקין עליו.
ומשיבים: הדין ההוא של ר׳ אלעזר הוא כשיטת ר׳ יהודה, שאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
The Gemara answers: That halakha of Rabbi Eliezer’s is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says with regard to a prohibition that does not involve an action that one is flogged for violating it.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(29) דְּתַנְיָא {שמות י״ב:י׳} לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה

As it is taught in a baraita with regard to the Paschal offering: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; but that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftover meat after the prohibition against leaving it over was violated,
רשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳. דתניא לא תותירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. מכלל דרבי יהודה סבר לוקין עליו.
והנה לענין הלאו דלא תותירו ממנו עד בקר פסק הרמב״ם (פ״י מהל׳ קרבן פסח הי״א) כר׳ יהודה שאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה, שכתב וז״ל צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בקר, וכן בשני שנאמר לא ישאירו ממנו עד בקר, ואם השאיר ממנו בין בראשון בין בשני עבר בלא תעשה, ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה שנאמר והנותר ממנו באש תשרופו עכ״ל. ואילו לענין האימורים פסק (פ״א מהל׳ קרבן פסח ה״ז) כר׳ יעקב דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וז״ל המניח אמורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר, ואף על פי שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה עכ״ל, וצ״ע.
וביאר הגר״מ זצ״ל דאף ר׳ יעקב מודה דהלאו דלא תותירו ממנו עד בקר הוי לאו שניתק לעשה, והא דנקט טעמא דלא לקי משום לאו שאין בו מעשה הוא משום דנפ״מ לענין ביטלו ולא ביטלו (מכות דף טז.) – דאם הטעם שאינו לוקה הוא משום לאו הניתק לעשה אזי אם מבטל את העשה בידים הריהו חייב מלקות, משא״כ אם הטעם שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה אזי אף אם ביטל את העשה בידים אינו לוקה. ולפי״ז אמר הגר״מ זצ״ל שאם הותיר בשר קודש אזי חל מצות שריפה לשרוף הבשר שנותר אולם אם נאכל הבשר ע״י כלב או שנפל לים ונאבד י״ל דחל קיום מצות שריפת נותר במקצת ע״י איבוד, דבדין שריפה נכלל דין איבוד, וא״כ במצות שריפת נותר לא שייך ביטלו ולא ביטלו דאפילו אם לא שרף את הבשר שנותר עדיין הוי בכלל לאו הניתק לעשה דכל אופן של איבוד הבשר מהוה קיום העשה, ולכן לגבי הבשר פסק הרמב״ם דאינו לוקה משום דהלאו דלא תותירו ממנו עד בקר הוי לאו הניתק לעשה. משא״כ בנוגע ללאו דלא ילין חלב חגי עד בקר קיום המצוה הוא דוקא בשריפה ושייך דין ביטלו ולא ביטלו, כי השריפה שם הוא מדין פסוה״מ ומתקיים מצותה דוקא בשריפה בלבד ולא באיבוד בעלמא, משא״כ בבשר הנותר דיש מצוה גם באיבוד בעלמא כשהבשר נאבד בעצמו דאיבוד נותר מהוה מצוה בפנ״ע. ומאידך אם נאבדו האימורין אינו מקיים את העשה כלל, וא״כ אם הרמב״ם היה נוקט דהעובר על הלאו דלא ילין חלב חגי עד בקר אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה אזי אם נאבדו האימורין היה לוקה משום שביטל את העשה בידים, ומשו״ה נקט הרמב״ם דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, דמהאי טעמא אף אם נאבדו האימורין אינו לוקה.⁠א
א. וע״ע בחידושי הגר״מ הלוי פי״ח מהל׳ פסוהמ״ק ה״ט ד״ה הרמב״ם על הלאו דלא ילין חלב חגי וכו׳ בישוב הסתירה שברמב״ם. אך עדיין קשה דלמה נקט הרמב״ם דנותר פטור ממלקות משום דהוי לאו הניתק לעשה ולא משום דהו״ל לאו שאין בו מעשה, ואינו תלוי בדין ביטלו. ויתכן דיש נפ״מ אם הותיר הבשר בידים דאזי הו״ל יש בו מעשה ומשו״ה צריך את הפטור דהו״ל לאו הניתק לעשה.
דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר בקרבן הפסח: ״ו לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו״ (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות ״עשה״ (״באש תשרפו״) אחר ״לא תעשה״ (של ״לא תותירו״),
As it is taught in a baraita with regard to the Paschal offering: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; but that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftover meat after the prohibition against leaving it over was violated,
רשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין סג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין סג., ר׳ חננאל סנהדרין סג. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין סג., רש"י סנהדרין סג., תוספות סנהדרין סג., רמ"ה סנהדרין סג., בית הבחירה למאירי סנהדרין סג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין סג., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין סג., מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין סג., גליון הש"ס לרע"א סנהדרין סג., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין סג. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין סג., אסופת מאמרים סנהדרין סג.

Sanhedrin 63a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 63a, R. Chananel Sanhedrin 63a, Collected from HeArukh Sanhedrin 63a, Rashi Sanhedrin 63a, Tosafot Sanhedrin 63a, Ramah Sanhedrin 63a, Meiri Sanhedrin 63a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 63a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 63a, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 63a, Gilyon HaShas Sanhedrin 63a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 63a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 63a, Collected Articles Sanhedrin 63a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144