לא למכות ולא ...... קדשתי את בתי [קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה] ועדיין [היא קטנה נאמן], נשבת ופדיתיה [אפילו קטנה] אינו נאמן. אלא ..... ..... מאיי שנא ...... ........ לאוסרה ......... ודיקינן ...... סיפא אין ........ והרי יש בידו להשיאה [לחלל ולפסלה] מן הכהונה כמו השביה ........ תנא דידן סבר לה כר׳ דוסתי ..... כשם שבני יש׳ מקוה טהרה ....... ..... כלומר כשם שהמקוה מטהר ...... ........ וכן בן ישראל שנשא חללה טיהרה ......... מותרות לכהונה, כך בנות יש׳ [מקוה טהר]ה לחללין כלומר טיהרה בת ... ...... של חלל. והרי ביד האב להשיא בתו לממזר. ודחינן .... ........ כר׳ עקי׳ דאמ׳ [אין קידושין תופסין בחיבי] לאוין כגון לא..... ...... קידושין ................. ....... אלמנה בתולה ...... מאי אבל אלמנה [מן הנשואין]א .... .......... סימאי .............. ............................ תנן בפ[רק] נערה שנתתפתה מנא ............. אין לאביה רשות בה. ודחינן האי תנא [כרבי] ישבאב ..... ......דאמ׳ כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, ואליבא דר׳ עקיבה דאמ׳ אין קידושין תופסין ...... ........ פירשנוהו בפרק אלו נערות ש[יש] להן קנס כול׳. ואוקמה רב אשי למתניתין כדרבב דאמ׳ מניין לאב שנאמן לאסר את בתו מן התורה שנ׳ את בתי נתתי לאיש הזה אסרה הזה התירה לאותו האיש שאמ׳ קדשתיה לו, כי הימניה רחמנא לאב בתורת אישות לשבייה לא הימניה רחמנא לאב.
(1) 
נֶאֱמָן לִנְדָרִים וְלַחֲרָמִים וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת וְלַעֲרָכִים אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלָעוֹנָשִׁין.:
נֶאֱמָן לִנְדָרִים וְלַחֲרָמִים וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת וְלַעֲרָכִים אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלָעוֹנָשִׁין.the father is deemed credible concerning the ages of his children with regard to vows, i.e., any vow they make is valid; and with regard to dedications, i.e., if they consecrate an item by saying it should be dedicated to God; and with regard to consecrations and with regard to valuations, i.e., vows to donate to the Temple treasury the fixed valuation of oneself or others. In all these cases their vows are valid. But the father is not deemed credible with regard to lashes of the court, or with regard to other corporal punishments for transgressions they have committed, as the testimony of one witness, especially that of a family member, is insufficient for this purpose.
א. תיבות אלו הושלמו עפ״י כתב קמברידג׳ הנ״ל 82.223 TS AS . אמנם אין ברור לגמרי אם כאן זה מקומם. ומ״מ לכאורה נראה דכונת רבינו לפרש דהא דבעינן לאוקמי כרבי עקיבא ומשום שבידו להשיאה אלמנה לכהן גדול, בע״כ היינו אלמנה מן האירוסין, דאלמנה מן הנשואין אין יכול אביה לחזור ולקדשה.
ב. לפנינו כדרב הונא אמר רב, ואולי קיצר רבינו ונקט רק עיקר המ״ד, וכדרכו בכמה מקומות.
1. יש: כ״י נ : ״אין״.
2. אמר רב: וכן גא . כ״י נ : ״דאמ׳ רב״. חסר בדפוסים.
3. מן התורה: חסר בכ״י נ .
ולחרמים – אם החרימו מנכסיהם הוי חרם לבדק הבית וקדשים וכן אם אמר ערכי עלי נערך.
אבל לא למכות – להחזיק שערותיהן בחזקת סימן ללקות ולהעניש.
נאמן לנדרים – דעד אחד נאמן באיסורין תימה הא אין נאמן אלא בדבר שבידו וי״ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו מיהו קשה מאי איריא אב אפי׳ אחר נמי וי״ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו מוטל להודיעו לאחרים ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים.
נאמן לנדרים ולחרמין ולערכין. כלומר ואע״פ שאינם יודעים להפלות, לשם מי נדרו לשם מי העריכו וחרמו, נדרן נדר והקדשן הקדש, דהכי אמרינן במסכת נדה קודם הזמן הזה אעפ״י שיודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ולשם מי העריכו, אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש, ובודקין כל י״ג, אחר הזמן הזה אעפ״י שאינם יודעין נדריהן נדר והקדשן הקדש.
ולחרמין. אם החרים מנכסיו, הוי חרם לבדק הבית.
ולערכין. אם אמר ערכי עלי נערך.
אבל לא למכות. כלומר לא מהימנינן ליה בגדול שהביא שתי שערות, ואפי׳ הביאם נאמר דשומא הן, ואם עבר על אחת מן המצות שחייבין עליהן מלקות או מיתת ב״ד, אין לוקין [ואין ממיתין] עליו.
גמרא נאמן לנדרים וכו׳ – תי׳ כיון דאין בידו לעשות אמאי מהימן לאביי דאמר בפ׳ הנזיקין גבי טהרות שעשיתי עמך נטמאו דלא מהימן אלא היכא דהוי בידו ורבא גמי לא פליג אלא היכא דכי הוו בידו דבזימנ׳ קמייתא דאשכחי׳ לא ובתר הכי א״ל דאינו נאמן י״ל דשאני הכא שמאליו נעשה גדול הילכך בקל יש לנו להאמינו ולהוציאו מחזקת קטן. ועי״ל דחשיב כמו בידו מה יש לאב לתת לב על ב׳ בניו כי יודע שסומכים עליו להודיע שניו ודמי קצת להא דאמרינן לקמן בפ׳ בתרא ג׳ נאמנים על הבן חיה ואביו ואמו:
(1-13) נשבית ופדיתיה אינו נאמן לפוסלה לכהונה ופרישנא טעמא דבנשואין הימניה רחמנא בשבויה לא הימניה רחמנא וכ״ת ולהימן לפסלה לכהונה מגו דאי בעי אמר שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה ואיכא למימר דכיון שהאמינה תורה לאב לומר קדשתי בתי הוה ליה בהא כעדים ואין נאמן מדין מגו כדכתיבנא באידך פירקא. מיהו אע״ג דהוה כעדים אין סוקלין על ידו שאין עונשין אלא בב׳ עדים ממש אבל גבי איסורא דנפשה נאמן כב׳ עדים שאין דבר שבערוה בפחות מב׳.
בד״ה נאמן לנדרים דעד אחד נאמן באיסורין תימה הא אין כו׳ עכ״ל אע״ג דבשתק נאמן אפי׳ באין בידו היינו היכא דהוה ליה לידע כדלקמן בתוס׳ משא״כ הכא בקטנים והכא משום דאב הוא נמי ליכא להאמינו אלא בנשואי בתו קטנה אבל בדברים אחרים לא האמינו תורה לאב יותר מבאחר כדלקמן דאפילו בשבויה לא הימניה אלא דנאמן לנדרים מהאי טעמא דכל עד אחד נאמן באיסורים בכהאי גוונא וק״ל:
בא״ד עוד פירש ר״י שיטה אחרת דבמקום סימנין א״צ עדות שנים כו׳ עכ״ל וקשיא לי מאי מספקא ליה לר״י אי מהני סימנין לחוד או לא ניחזי אנן מסברא אי רובא דעלמא אין להם שערות גמורות קודם הזמן א״כ פשיטא דסמכינן אסימנין לחוד היכא דמספקא לן בשנים דהא קי״ל דאזלי׳ בתר רובא מדאורייתא ואם רגילין להביא סימנין קודם הזמן אלא דאפשר דשומא נינהו א״כ מהיכא תיתי נסמוך אסימנין למכות ולעונשין ולהקל בערוה ולענין חליצה דשמא לא הגיעו לכלל שנותיהן ושומא נינהו ועוד דהיאך אפשר לומר דסמכינן אסימנין לחוד משום דרובן אין להם סימנין עד לאחר י״ג שנים לזכר וי״ב שנים לנקיבה הא ליתא דהא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א״צ בדיקה חזקה הביאה סימנין אלמא דסימנין קודמין לשנים. ונראה דוחק לומר דרובא דעלמא נולדו להם סימנין ביומא דמישלם זימנא. ואת״ל דודאי הכי הוא דע״פ הרוב אין רגילים להביא סימנין אלא ביומא דמישלם זימנא א״כ מאי מספקא ליה לר״י בהתירוץ הראשון דבעי למימר דלא סמכינן אסימנין לחוד בלא שנים ומהיכא תיתי לא נסמוך למכות ועונשין הא קי״ל בכל התורה דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות. ולכאורה היה נ״ל לתרץ לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי הא דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא וקטלינן ליה כדמוכח מבא על הקטנה דמומתין על ידה אע״ג דאיכא למימר דלמא איילונית היא והרבה כיוצא באלו היינו דוקא היכא דגברא בר חיובא הוא ומכיון שעבר על שום איסור שהתורה עשאו כודאי משום דאזלינן בתר רובא הרי הוא כאילו ידוע בבירור גמור שעבר עבירה שחייב עליה מיתה מש״ה קטלינן ליה משא״כ הכא דהספק אי גברא בר חיובא הוא אי לא לא שייך למיסמך ארובא כיון דאיכא למיחש שמא מהמיעוט הוא שיש להן סימנין בקטנות וגברא לאו בר חיובא הוא כלל דקטן כאנוס הוא דלאו בר דעת הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג. אלא דכאן א״א לומר כן דהא עיקר מילתא דר״י בשני הפירושים משמע דעיקר הנפקותא לענין חליצה ובחליצה ודאי אזלינן בתר רובא דמסתמא גדולה היא וא״כ הדרא קושיא לדוכתא ניחזי אנן אי רוב נשים אין להם סימנין קודם י״ג ודאי גדולה היא ואי לאו ספיקא הוא וצ״ל דהא מילתא גופא מספקא ליה לר״י אי הוה רובא בכה״ג או לא כן נ״ל ועדיין צ״ע ודו״ק:
בא״ד וי״ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים כו׳ עד סוף הדיבור. ונראה מבואר מדבריהם דאע״ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ״ה מלקינן ליה למפרע דאע״ג דעידי התראה לא ידעו בכך אפ״ה הוי התראה למפרע דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שכתבו התוס׳ להדיא ביבמות דף פ׳ ע״ש. אלא דבספר משנה למלך כתב דמל׳ התוספות דמס׳ נזיר דף כ״ט לא משמע כן והנלע״ד ביישוב דברי התוס׳ כתבתי בקונטרס אחרון ע״ש ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) שם בא״ד וי״ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתיים שאכל בנו חלב. ונראה מדבריהם דאע״ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ״ה מלקינן עליה למפרע ומיקרי שפיר התרה בכה״ג דגילוי מילתא בעלמא הוא כמ״ש תוס׳ להדיא ביבמות דף פ׳ בדבור המתחיל נעשה סריס למפרע ע״ש אלא דבספר משנה למלך כתב דמלשון התוס׳ במסכת נדה פרק יוצא דופן דף מ״ז לא משמע כן א״כ לפי דבריו דברי תוספות סותרים זה את זה אמנם לענ״ד יש ליישב דלא דמי דמה שכתבו ביבמות דהוי שפיר התראה בכה״ג ולא מיקרי התראת ספק היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא״כ הרי התרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע״ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין או לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דהא לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעידי התראה צריכין שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרים על זה וא״כ שפיר כתבו דהוי גילוי מילתא בעלמא וכן נראה מלשון התוס׳ כאן שכתבו בלשון הקושיא דכל האנשים הבאין על העריות היאך הן נהרגין כיון שאין אנו יודעין שנותיהן וא״כ משמע דהיכא שאנו יודעין אע״פ שהעדים לא יודעין בשעת התראה אפ״ה נהרגין משא״כ בהך סוגיא דנדה בפרק יוצא דופן דאיירי במופלא הסמוך לאיש שהקדיש הוא ואכלו אחרים דקאמרי רבי יוחנן ור״ל דלוקין א״כ יפה הקשו בתוס׳ לר״ל אמאי לוקה הא הו״ל התראת ספק בגוף האיסור שהרי אם עדיין לא היה מופלא סמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדישו כלום ואין כאן איסור כלל כן נ״ל נכון וברור ליישב לדברי תוס׳ דלא סתרי אהדדי אלא דעדיין לשונם ביבמות צריך תיקון קצת דלפ״ז לא הוה מייתי התם מידי מההיא דהכה זה וחזר והכה את זה ועדיין צ״ע:
בד״ה נאמן לנדרים דע״א נאמן באיסורין תימא הא אין ע״א נאמן אלא במה שבידו עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו דאין נאמן אלא במה שבידו כוונתם לסוגיא דפ׳ הניזקין דף נ״ד ע״ב דהיכא דאיתחזוק התירא אין נאמן אלא במה שבידו לאביי ולרבא היכא שכבר היה בידו וא״כ משמע להו דהכא נמי הוי כאיתחזק התירא והדברים שהדירו והקדישו הם ג״כ בחזקת היתר. מיהו נ״ל דקושיית התוספות הכא היינו לפירוש השני שכתבו בדיבור הקודם בשם ר״י דאי לפירוש הראשון לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דכיון דבדאיכא סימנין לפנינו איירי א״כ איתרע חזקת קטנות וחזקת היתר דאדרבא יותר י״ל דודאי הגיעו לכלל שנותיהם מדהביאו סימנין דרובא הכי איתא ואף את״ל דלא הוי רובא אפ״ה הוי מיהא כספק השקול ובכל ספק השקול ק״ל דע״א נאמן ולא דמי להאי דפרק הנזקין דלולי דברי העד לא איתרע חזקת טהרות כלל ומש״ה אינו נאמן אלא בדבר שבידו ועוד דלפירוש הראשון מצי איירי שפיר דבשעה שהעידו עליה האב עיקר עדותו לא הוי לענין איסור או היתר אלא לגילוי מילתא בעלמא ובהאי שעתא הוי מהימן להחזיקן בגדולים ומש״ה אם נדרו והקדישו אח״כ קיים כמ״ש לעיל לענין קרבן בשיטת הרמב״ם ז״ל משא״כ בההיא דפרק הניזקין דעיקר העדות לטמא הטהרות ולהוציאן מחזקת טהרה אע״כ דעיקר הקושיא אינו אלא לפירוש השני בדיבור הקודם דאין כאן לא סימנין ולא שנים אלא הכל ע״פ עדות האב ומיירי נמי דבשעת עדות האב כבר נעשה המעשה דנדרים והקדש או אכילת וביאת איסור וא״כ קשיא להו שפיר מההיא דפרק הניזקין דלאפוקי מחזקת היתר לא מהני ע״א אלא במה שבידו כן נ״ל לכאורה בכוונתם ובהכי הוי אתי לי שפיר מה שתירצו דעשאוהו כדבר שבידו וכן כתבו ג״כ בסוף הדיבור ומשמע דמדרבנן החמירו ועשאוהו דלישנא דעשאוהו הכי משמע ועוד דע״כ מדרבנן איירי דאלת״ה תיקשי כיון דמסקו בסוף הדיבור לחלק בין אב לאחר א״כ למה הוצרכו כלל לתי׳ הראשון דבפשיטות הוו מצי לתרץ דנהי דע״א דעלמא אינו נאמן אפ״ה האב נאמן יותר דדייק טובא אע״כ דמעיקרא דהוי משמע להו דמדאורייתא איירי לא שייך לחלק בין אב לאחר מטעמא דדייק. משא״כ לבתר דמסקו דחומרא דרבנן הוא דעשאוהו כמו שבידו שפיר יש לחלק בין אב לאחר. ולפ״ז דמדרבנן איירי הוי קשיא לי טובא על תירוצם תינח הך ברייתא דנדרים והקדישות מ״מ אכתי לא מיתרצא קושייתם לענין מימרא דרב חסדא לעיל דאמר דהאב נאמן לקרבן והתם ודאי מדאורייתא איירי כדפרישית ותיקשי להו אמאי מהימן כיון שאינו בידו. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהך מימרא דר״ח מיתוקמא להו שפיר דבשעת עדות האב לא הוי לענין קרבן ועונש עבירה אלא שאחר העדות עברו עבירה שחייבין קרבן מש״ה מהימן משא״כ ברייתא דהכא דאיירי ע״כ לאחר שעברו לפירוש השני בדיבור הקודם לא מהימן מדאורייתא אלא דמדרבנן עשאוהו כמו שבידו. אלא דאכתי קשיא לי טובא א״כ דקושטא דמילתא בהכי מיפרשא דמימרא דר״ח איירי שהעיד קודם מעשה וברייתא לאחר מעשה אכתי מאי מייתי הש״ס תניא כוותיה דר״ח דהא לא דמי כלל דר״ח מדאורייתא איירי וקודם מעשה והכא לאחר מעשה ומדרבנן ולא הוי סייעתא כלל דאפשר דקודם מעשה נאמן אף למכות ועונשין או להיפך דאין לחלק בין קודם מעשה ובין לאחר מעשה ובתרווייהו מדאורייתא לא מהימן כלל ומדרבנן מהימן לחומרא בעלמא ולדעתי צ״ע גדול ליישב דברי התוספות בזה הדיבור. עוד היה נ״ל לפרש דמה שהקשו התוס׳ דלא מהימן אלא במה שבידו לאו אסוגיא דפ׳ הניזקין קאי אלא אסוגיא דמתני׳ בסמוך דהאב גופא אינו נאמן על בתו אלא במה שבידו ומש״ה אינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה וא״כ כ״ש על בנו וכמו שאבאר בסמוך דלמסקנא נמי לא אידחי הך סברא דבידו ובזה היה אפשר ליישב קצת דלא שייך שקלא וטריא דידהו אלא אברייתא ואיירי בעדות האב לגבי בנו ובתו ממש משא״כ במימרא דר״ח אין העדות על בנו ובתו כלל דהא לאו בני עונשין נינהו אלא לחייב קרבן למי שבא עליה ותו לא דמי למתניתין דבסמוך אלא שבכל זה עדיין לא נתיישבה דעתי והדבר צריך תלמוד בכל דבריהם בענין זה ואבאר קצת בסוגיות הבאות לפנינו ועיין ג״כ בלשון התוס׳ בפרק אלמנה לכ״ג דף ס״ח בד״ה רישא פסולי כהונה והרבה יש לי דקדק על דבריהם מסוגיא דשמעתין ואין להאריך כאן בדבריהם:
(קונטרס אחרון) דף סד בד״ה נאמן לנדרים הקשו התוס׳ תימא הא אין עד א׳ נאמן אלא במה שבידו ותירצו דכיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו והארכתי בפנים בכוונתם אי איירי מדאורייתא או מדרבנן ויהיה איך שיהיה לא יכולתי ליישב דבריהם כהוגן כמו שכתבתי בפנים אמנם כל דבריהם כאן היינו למאי דפשיטא להו דכל ספק קטן וספק גדול מוקמינן לה מדאורייתא אחזקת קטנות דמעיקרא וכן כתבו התוספות להדיא ביבמות פרק אלמנה לכ״ג דף ס״ח גבי ספק בן ט׳ שנים ויום אחד ספק שאינו שהקשו שם בד״ה רישא פסולי כהונה אמאי פוסלה מן התרומה בביאתו ונוקמיה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט׳ ונוקי איתתא בחזקת כשרות לענין תרומה כדמוכח בכתובות דף כ״ה גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ומוקי לה בתרי ותרי כו׳ ותירצו שם דהאי דספק בן ט׳ איירי כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט׳ ומש״ה לא מוקמי׳ ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט׳ כו׳ ע״ש אלא דלכאורה קשיא לי טובא דלמאי דקשיא להו אכתי לא משני שפיר דמלבד שהוא דוחק לאוקמי מתני׳ דוקא בהכי דאיירי דוקא בענין דהשתא הוא ודאי בן ט׳ שאין רמז לזה במשנה אלא דיותר קשה אמאי אזלינן בתר השתא אדרבא איכא לאוקמי טפי אחזקה קמייתא דהא קיי״ל בכל דוכתי דחזקה קמייתא עדיפא וכ״ש למאי שכתבו בלשון קושייתם דאיכא נמי לאוקמי האשה בחזקת כשרות וא״כ איכא תרי חזקי לקולא חזקת קטנות של האיש וחזקת כשרות של האשה וחדא חזקה לחומרא למיזל בתר השתא וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא כדמוכח לקמן פ׳ עשרה יוחסין ובדוכתי טובא ויש ליישב דבריהם בזה אלא שאין להאריך כאן אמנם כן לולי דברי התוס׳ היה נראה לי דחזקת קטנות לא הוי חזקה גמורה כיון שבכל יום הולך וגדל ואי אפשר לומר כמו שהוא עכשיו כמו כן היה מקודם ואף ע״ג דקיי״ל דכל חזקה אע״פ שעשויה להשתנות אפ״ה מיקרי חזקה נראה דהיינו דוקא בדבר שעשוי להשתנות בספק משא״כ הכא שהשינוי הוא בוודאי שבכל עת ורגע הקטן הולך וגדל איכא למימר שפיר דלא הוי חזקה גמורה וא״כ לפ״ז לא הוי צריכין לתרץ נמי הכא כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו אלא דטפי הו״ל לפרש כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שאין לו חזקה לא איסור ולא היתר ועוד יש לי לדקדק הרבה בזה ואין להאריך וכן בעיקר דבריהם שכתבו כאן דדוקא האב נאמן לנדרים דדייק טפי משא״כ בעד א׳ דעלמא ובלשון המרדכי פ׳ מצות חליצה מצאתי שכתב בשם רבינו ברוך וכמה גאונים דה״ה דאחר ג״כ נאמן והא דנקט אב היינו לפי דאורחא דמילתא הוא שאב יודע מספר שנותיו של הבן ע״ש. ומסיק התם מילתא בטעמא דאחר נמי מהימן מדאמרינן בכריתות אפילו אחד אומר אכלת חלב ושותק נאמן וא״כ משמע מדבריו דס״ל דשותק דהתם דמהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דלעולם עד א׳ נאמן לאיסור כל היכא דליכא מאן דמכחיש ליה כמו שהארכתי בזה בפנים בסוגיא דלקמן דף ס״ה ע״ב שכן הוא שיטת הרשב״א ז״ל בחידושיו משא״כ התוספות דהכא אזלי לשטתייהו שכתבו לקמן דטעמא דשותק מהימן הוא משום דשתיקה כהודאה דמיא ולפ״ז לא שייך האי טעמא הכא כיון דהבן עצמו אין לו לידע מספר שנותיו ועוד דקטן הוא ואין עדותו כלום ומש״ה פשיטא להו דדוקא אביו נאמן ולא אחר:
(קונטרס אחרון) מיהו אחר שכתבתי כל זה בכל זה לא הונח לי בטעמא דרב חסדא דמחלק בין קרבן למכות ועונשין כיון דתרווייהו כחדא כתיבא לא יקום עד א׳ באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא דעון היינו מזיד שחייבין מלקות וחטאת היינו שוגג דחייב קרבן. ועוד שרגיל אני לפרש דהא מילתא דבעינן ב׳ עדים לעשותו כגדול אפילו לענין מכות ועונשין לאו מסברא בעלמא ילפינן להו אלא דלענ״ד מקרא מלא הוא דכתיב לא יקום עד א׳ באיש והאי באיש לשון מיותר הוא כדאיתא בהדיא בספרי אין לי אלא לעדות איש לעדות אשה מנין ת״ל לכל עון ולכל חטאת ואם סופינו לרבות האשה א״כ מה ת״ל באיש לעון הוא דאינו קם אבל קם לעדות אשה להשיאה וכבר כתבתי בחדושי ובקונטרס אחרון בכמה דוכתי דהך דרשה דספרי דנאמן עד א׳ בעדות אשה להשיאה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דהא בכולה תלמודא דידן לפי שיטת רוב הפוסקים ככולם דאין עד א׳ נאמן באשה להשיאה מן התורה אלא מתקנת חכמים בעלמא משום תקנת עגונות וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה באיש למה לי לכך נ״ל דפשטא דקרא הכי קאמר לא יקום עד א׳ באיש פי׳ דאין עד א׳ נאמן לומר שהוא איש דהיינו גדול הנקרא איש ובר עונשין כדי שיתחייב בכל עון ולכל חטאת ובזה נ״ל ג״כ לדרוש המקרא כמין חומר מאי דמסיים בסיפא דקרא ע״פ ב׳ עדים יקום דבר ודרשינן בגמרא בכמה דוכתי דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים א׳ בגבה וא׳ בכריסה ומ״ש דנקט בגמרא הך מילתא דחצי דבר לענין ב׳ שערות טפי מבשאר מילי דממון דהרי פשטא דקרא דיקום דבר בממון קאי כדאמרינן לקמן ולמאי דפרישית א״ש דכיון דפשטא דרישא דקרא היינו דאין עד א׳ נאמן לעשותו איש דהיינו גדול א״כ בהך מילתא גופא מסיים סיפא דקרא עפ״י שני עדים יקום דבר והיינו נמי לעשותו כגדול בין לממון בין לעונשין וא״כ שפיר שייך הך דרשה דדבר ולא חצי דבר להך מילתא גופיה דאיירי לענין גדלות דתליא בשתי שערות דבעינן שיעידו שני עדים בדבר שלם על שתי השערות ולא חצי דבר כנ״ל נכון ולבי אומר לי שקרובים הדברים אל האמת בעזרת האל:
וכיון דהכי הוא א״כ כ״ש דקשה יותר מ״ט דרב חסדא דאמר דעד א׳ נאמן לקרבן דהא קרא גופא בקרבן איירי לכך נלע״ד לפרש בפשיטות דדוקא באומר זה בני בן טי״ת נאמן לקרבן וע״כ דלאו לחייב בנו קרבן איירי דהא לאו בר עונשין הוא אלא לחייב קרבן את האשה הנבעלת לו אם היא גדולה ובת עונשין והשתא א״ש דלא שיין הא מילתא כלל בדרשה דלא יקום עד א׳ באיש שכתבתי דהיינו לעשותו כגדול לכל עון ולכל חטאת דהכא עיקר עדות העד אינו לחייבו עון וחטאת מחמת שהוא איש דהא אכתי לאו איש הוא אלא עדות העד אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שמעיד האב על בנו שהוא בן טי״ת וא״כ ממילא הוחזק הבן עפ״י עדות האב שהוא בן טי״ת וראוי לביאה ונאמן הוא בכך כיון שאין עדותו לעון וחטאת ולאחר שהוקבע עדותו ונאמן כשנים הו״ל כודאי גמור ומשו״ה האשה הנבעלת לו בעדים ממיתין אותה על ידו והשתא א״ש טובא דלקמן בברייתא דקתני בני זה בן י״ג שנה ויום א׳ כו׳ נאמן לנדרים אבל לא למכות ועונשין ומדלא מפליג הכא בדידיה בין קרבן למכות ועונשין כדמפליג ר״ח אע״כ דהכא אף לקרבן אינו נאמן במה שאומר בני זה גדול הוא לחייבו קרבן דהיינו קרא דלא יקום עד א׳ באיש לכל חטאת למאי דפרישית דאיש היינו גדול וחטאת היינו קרבן כן נ״ל נכון בעז״ה ודו״ק היטב:
נאמן האב — ביחס לגילם של ילדיו לגבי נדרים, שאם נדרו נדר הריהו חל, ולחרמים, אם הקדישו דבר על ידי שאמרו עליו שיהא ״חרם לה׳ ״ ולהקדשות ולערכים, שנדרו לקודש ערך קבוע של עצמם או של אחרים — בכל אלה נדריהם קיימים, אבל לא לענין קבלת עונש מכות בבית דין ולשאר עונשין (עונשי הגוף) על עבירות שעשו, משום שעדותו אינה מספקת שהרי הוא עד אחד, וקרוב משפחה.
the father is deemed credible concerning the ages of his children with regard to vows, i.e., any vow they make is valid; and with regard to dedications, i.e., if they consecrate an item by saying it should be dedicated to God; and with regard to consecrations and with regard to valuations, i.e., vows to donate to the Temple treasury the fixed valuation of oneself or others. In all these cases their vows are valid. But the father is not deemed credible with regard to lashes of the court, or with regard to other corporal punishments for transgressions they have committed, as the testimony of one witness, especially that of a family member, is insufficient for this purpose.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : אקִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה נֶאֱמָן בקִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וַהֲרֵי הִיא גְּדוֹלָה אֵינוֹ נֶאֱמָן גנִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה אֵינוֹ נֶאֱמָן.:
MISHNA: If a father says: I betrothed my minor daughter to someone, or: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor girl, and she is still a minor girl at the time of this statement, he is deemed credible to render her forbidden to all other men as a married woman, or to a priest as a divorced woman. But if he says: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor, and she is an adult woman at the time of his declaration, his statement is not deemed credible. Likewise, if he says: She was taken captive and I redeemed her, he is not deemed credible to disqualify her from marrying a priest whether she was a minor girl or an adult woman.
MISHNA: If a father says: I betrothed my minor daughter to someone, or: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor girl, and she is still a minor girl at the time of this statement, he is deemed credible to render her forbidden to all other men as a married woman, or to a priest as a divorced woman. But if he says: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor, and she is an adult woman at the time of his declaration, his statement is not deemed credible. Likewise, if he says: She was taken captive and I redeemed her, he is not deemed credible to disqualify her from marrying a priest whether she was a minor girl or an adult woman.
מתני׳ גירשתיה – קבלתי את גיטה.
והרי היא קטנה – עכשיו כשאמר עליה כך.
נאמן – לפוסלה מן הכהונה.
והרי היא גדולה – משגדלה אמר כן ובקטנותה לא אמר אינו נאמן ומותרת לכהן.
נשבית – הרי היא פסולה לכהונה משום ספק זונה ובגמרא מפרש טעמא.
מתני׳ י. קדשתי את בתי הקטנה [קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה] והרי היא קטנה נאמן. כלומר היא קטנה עכשיו כשאמר עליה כן, נאמן לפסלה מן הכהונה, אבל לעלמא שריא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, רחמנא הימניה לאב בעודה קטנה והיא בבית אביה, כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, מכאן שהאב נאמן לאסור את בתו, ועכשיו שבא האב לפסלה מן הכהונה מחמת נשואין היא נפסלת, הילכך נאמן כיון שהיא עדיין קטנה. אבל אם היא השתא גדולה, לא האמינה תורה את האב.
נשבית ופדיתיה וכו׳. ורוצה לפסלה מן הכהונה מחמת שהיא שבויה ושמא היתה נבעלת לנכרי, אעפ״י שהיא קטנה כ[ש]מעיד עליה אינו נאמן, דבמידי דנשואין הימניה תורה, אבל לא במידי אחרינא.
המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שמאחר שדבר במשנה שלפניה באב שאמר קדשתי את בתי נתגלגל לבאר מה שהוא נאמן בבתו והוא שאמר קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה אינו נאמן אמר הר״ם פי׳ נאמן באמרו שבתו גרושה והיא פסולה לכהונה כל זמן שהיא נערה לפי שהשם ית׳ האמין אותו עליה בזה לאוסרה ולהתירה אמרו מנין לאב שנאמן לאסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ולזה נאמן עליה שהיא גרושה אבל אם היתה גדולה לא תפסל לכהונה על פיו וכן כשאמר שהיא נשבית שפסולה לכהונה לא נאמן לפי שלנישואין הימניה רחמנא לאב בשביה לא הימניה:
אמר המאירי קדשתי את בתי קטנה ר״ל והוא הדין לנערה שהרי קטנה או נערה נאמן עליהם לאסרה אם אמר אחר כך גירשתיה נאמן להתירה מקדושיה ולפסלה לכהנה הואיל והיא קטנה עדין בשעה שאומר כן או נערה שהרי אף בנערה הוא יכול לקבל גיטה כמו שהתבאר ומתוך כך כל שהיא קטנה עדין או נערה נאמן אבל אם היא גדולה עכשו והוא אומר שקדשה וגירשה כשהיא קטנה או נערה אינו נאמן ואם אמר נשבית ופדיתיה והרי בא לפסלה לכהנה מספק זונה אינו נאמן אף בקטנה ובגמרא היו סבורים לפרשה מטעם שאין בידו למסרה לידי שבאי ולפסלה מן התרומה ואע״פ שבידו לפסלה בקדשתיה וגרשתיה והיה לנו לומר שמאחר שבידו לפסלה בדרך זה יהא נאמן לפסלה בנשבית ופדיתיה אחר שהיא קטנה אינו דומה שבקדושין וגירושין אינו פוסלה אלא מן הכהנה אבל לא מן התרומה אם חזרה לבית אביה שאין פסול תרומה אלא שנפסלה מצד ביאת הפסול לה אבל לא שנפסלה מצד הגט אבל כשנשבית ופדיתיה הרי הוא בא לפסלה מן התרומה אלא שמכל מקום נתבטל טעם זה בגמרא מכל מקום בידו להשיאה לחלל וכל שנשאה לחלל בתו פסולה לכהנה שכל בת חלל זכר פסולה לכהנה ואין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ומאחר שבתו פסולה אף היא פסולה שכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו וכן שיכול להשיאה לחייבי לאוין ועוד שהרי בקדשתיה וגרשתיה אינו בידו שמא לא ימצא מי שיקדשנה ואם קדשה שמא לא ירצה הבעל לגרשה אבל אין דברים אלו תלויין אם הדברים שהוא טוען עליה בידו עכשו אם לאו גזירת הכתוב הוא להאמין האב בעניני אישות שבבתו נערה וקטנה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה הא בשאר דברים שלא מענין אישות לא האמינתהו תורה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
משנה קדשתי את בתי כו׳ נשבית ופדיתי׳ כו׳ אינו נאמן. והקשה הר״ן ז״ל דאמאי לא מהימן לומר נשבית ופדיתיה במיגו דקדשתי וגרשתי ותירץ כיון דבטענת נשבית פוסלה אף מתרומה לא מהימן אף לפוסלה מכהונה דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ואף דבבת ישראל לא שייך פסול תרומה אפ״ה לא חשיב מיגו כיון דבבת כהן פוגמה יותר ולכאורה הוא דוחק והריטב״א ז״ל תירץ דלענין עדות לא שייך מיגו וזה ג״כ לא יתכן לפי שיטת התוס׳ לעיל דף מ״ג ע״ב בד״ה והשתא שכתבו דדוקא בשני עדים לא אמרי׳ מיגו לפי שאין א׳ יודע מה יש בלבו של חבירו כו׳ ע״ש משמע להדיא דהיכא דע״א מהימן שייך שפיר ענין מגו. אמנם לענ״ד נראה דבלא״ה אין כאן מיגו שאם יאמר קדשתי לפלוני וגרשתיה א״כ אוסרה בקרובים של פלוני ואפשר שאין בדעת האב לאסרה עליהם וניחא ליה טפי לומר נשבית ופדיתי ואם יאמר קדשתי ואיני יודע למי כ״ש שאוסרה על כל העולם א״כ לא שייך כאן מיגו דמסתמא רוצה יותר שתהא ברשותו לקדשה למי שירצה ועוד דאם יאמר קדשתי׳ ע״כ צריך שיאמר קדשתיה בפני פלוני ופלוני והלכו למ״ה ומתו וכה״ג בענין גירושין צריך שיאמר גרשתיה בפני פ׳ ופ׳ והלכו למ״ה או מתו והגט נאבד ממני ולא מיקרי מיגו בכה״ג דלא שכיח כלל ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכ״ש דקשה טפי על לשון הר״ן ז״ל שהרי כתב להדיא בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דהא דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ הייתי משום דמ״ע לא שכיח וא״כ למה ליה לאהדורי הכא אטעמא אחרינא דהא בלא״ה לא שייך מיגו בכה״ג. ועיין מה שכתבתי בזה בק״א דכתובות שם בסוגיא דפ״פ:
א משנה האב האומר ״קדשתי את בתי הקטנה״ או שאומר ״קדשתיה וגרשתיה (קיבלתי את גירושיה) כשהיא קטנה״, והרי היא עדיין קטנה, כשאמר עליה דברים אלה — נאמן לאוסרה משום אשת איש, או כגרושה לכהן. אבל אם אמר ״קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה״ והרי היא עתה כשאמר את דבריו אלה גדולה — אינו נאמן. וכן אם הוא אומר ״נשבית ופדיתיה״, בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה — אינו נאמן לפסול אותה מלהינשא לכהן.
MISHNA: If a father says: I betrothed my minor daughter to someone, or: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor girl, and she is still a minor girl at the time of this statement, he is deemed credible to render her forbidden to all other men as a married woman, or to a priest as a divorced woman. But if he says: I betrothed her to someone and accepted her divorce when she was a minor, and she is an adult woman at the time of his declaration, his statement is not deemed credible. Likewise, if he says: She was taken captive and I redeemed her, he is not deemed credible to disqualify her from marrying a priest whether she was a minor girl or an adult woman.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא רֵישָׁא בִּידֵיהּ סֵיפָא לָאו בִּידֵיהּ.
GEMARA: The Gemara asks: What is different in the first clause of the mishna and what is different in the latter clause? Why is the father deemed credible when she is a minor but not when she is an adult or to testify that she was taken captive? The Gemara answers: In the first clause it is still in his power to betroth her, and therefore he is deemed credible when he says that he did so earlier. By contrast, in the latter clause it is not in his power to betroth her, as one cannot betroth his adult daughter. Likewise, as it is not permitted for him to disqualify her by handing her over to a gentile, either when she is a minor or when she is an adult, he is not deemed credible when he says that she was taken captive.
GEMARA: The Gemara asks: What is different in the first clause of the mishna and what is different in the latter clause? Why is the father deemed credible when she is a minor but not when she is an adult or to testify that she was taken captive? The Gemara answers: In the first clause it is still in his power to betroth her, and therefore he is deemed credible when he says that he did so earlier. By contrast, in the latter clause it is not in his power to betroth her, as one cannot betroth his adult daughter. Likewise, as it is not permitted for him to disqualify her by handing her over to a gentile, either when she is a minor or when she is an adult, he is not deemed credible when he says that she was taken captive.
גמ׳ רישא בידו – בעודנה קטנה בידו לקדשה לאחר ולחזור ולקבל גט הימנו הלכך נאמן דמה לו לשקר אי בעי פסיל לה.
סיפא לאו בידו – לקדשה משגדלה ולא למוסרה ביד עובד כוכבים לא גדולה ולא קטנה.
מאי שנא רישא. דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה לפוסלה מכהן, ומאי שנא סיפא דאינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה מן התרומה.
רישא בידו. דאף על גב דאינו בידו לגרשה. מכל מקום הא בידו לפוסלה מכהן. דאי בעי מקדש לה לישראל והרי היא אסורה לעלמא, ואם גרשה הרי אסורה לכהן, מאי אמרת דלמא מיית בעל ושריא לכהן, לכולי האי לא חיישינן לבטולי הימנותיה דאב.
נשבית ופדיתיה והרי היא פסולה לכהונה משום ספק זונה אינו נאמן ובגמ׳ מפרש.
רישא נאמן לפסלה לכהונה כשהיא קטנה וגבי גדולה או שבויה אינו נאמן לפסלה לכהונה. רישא בידו לקדשה לאחד ויתן לה גט והיא פסולה לכהונה הלכך נאמן דמה לו לשקר איבעי פסיל לה.
סיפא לאו בידו – לא לקדשה משגדלה ולא למסרה בידי עובדי כוכבים.
נהי דבידו לקדשה לקבל הקדושין ממי שבא לקדשה. בידו לגרשה והגירושין פוסלין אותה לכהונה. וקדושין עצמן אינו בידו אלא מחלקו ממי שירצה ליתן.
הימניה רחמנא בין לאסור בין להתיר [לאיש] אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר לזה התירה הלכך כי אמר קדשתיה נאמן לאוסרה וכי אמר גרשתיה נאמן להתירה לכל העולם ומיהא אסורה לכהן וקרא בנערה משתעי ולא בבוגרת ומ״ה אינו נאמן אפי׳ בנשואין כשהיא בוגרת. ולנשואין הימניה רחמנא כלומר היתר או אסור הבא מחמת נשואין אבל לומר שבויה היא לא הימניה.
יש לי בנים ואין אשתו זקוקה ליבם. נאמן ואפי׳ מוחזק לן דאית ליה אח כדאיתא ביש נוחלין. יש לי אחים ואשתו זקוקה ליבם ועד הנה היתה בחזקת שאינה זקוקה. בשעת קדושין לא אמר לה על מנת אלא אמר לה שיש לו בנים או שאין לו אחים כדי שתרצה לו שלא תדאג מן היבום.
להתיר כלומר ממה שאמר בשעת קדושין ואינו נאמן ממה שאמר בשעת מיתה.
אף לאסור אלמא אע״ג דאמר בשעת קדושין אין לי אחים הואיל ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נאמן וכ״ש אם לא דבר כלום עד עתה דנאמן כי אמר יש לי אחים. ומאחים מקשה דאילו מבנים מצינן למימר דנאמן כל כמה דלא הדר ביה מדבוריה קמא ודאי בשעת קדושין קושטא קאמר שלא יהיה זה העון תלוי בו אבל מתני׳ שלא אמר בשעת קדושין יש לי אחים כי אמר השתא יש לי אחים לצעורה ולמיסרה קא מכוון. ודעת אביי דכ״ש היא. הלכך לפום האי טעמא אע״ג דמוחזק לן באחי ואמר אין לי אחים בשעת מיתה נאמן הואיל ובידו לגרשה כדגרסי׳ ביש נוחלין ההוא דמוחזק לן דלית ליה ואמר בשעת מיתה דלית ליה אמר רב יוסף למאי נחוש לה חדא דהא מוחזק לן דלית ליה אחי. ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי מדקאמר ועוד ש״מ דה״ק ועוד אפי׳ מוחזק דאית ליה אחי ור׳ ישמעאל כתב שם (כאן). ור׳ נתן אמר אף נאמן (מדברים שהיא אוסרה) ואע״ג דמכחיש עצמו קאמר ר׳ נתן דנאמן בשעת מיתה לאסרה כ״ש במתני׳ דליכא הכחשה. ושני רבא דהיא הנותנת שיהיה נאמן ומתני׳ וברייתא כולהו מיירי בחד גוונא דלא מוחזק לן באחי ולא בבני. ואקשי אביי דכ״ש הוא אלא ודאי בתרי גוונא איירי דמתני׳ דקאמר דאומר יש לי אחים אינו נאמן איירי דלא מוחזק לן באחי. הלכך אינו נאמן שרוצה לאוסרה ולאו כל כמיניה. ורישא דקאמר יש לי בנים נאמן אע״ג דאית ליה אחי ולא מוחזק לן [בבני] דנאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה כדאיתא ביש נוחלין ואע״ג דקאמר התם דלא מוחזק לן באחי. הכי פירושא. אי מהתם ה״מ דרישא דומיא דסיפא מה סיפא דלית ליה אחי אף רישא דלית ליה אחי וכו׳. הלכך באמר יש לו בנים נאמן הואיל ובידו לגרשה ואע״ג דבעל שאמר גרשתי את אשתי דבידו לגרשה חולצת ולא מתייבמת שאני התם דקא מרע לנשואין והואיל וחזינן לה דיתבא תותי בעלה ולא נפק עלה קלא דאיגרשא משום דבידו לגרשה לא מהימנינן ליה אלא לחומרא. אבל יש לי בנים דאמלתא אחריתי קא מסהיד לא מרע להו לנשואין משום דבידו לגרשה מהימנינן ליה בין לקולא בין לחומרא.
ב גמרא ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה תחילת המשנה ומה שונה סופה], שבזמן שהבת קטנה אביה נאמן להעיד עליה, וכשהיא גדולה, או להעיד שהיתה שבויה, אינו נאמן? ועונים: רישא בידיה [בתחילת המשנה מדובר בדבר שבידו], שהרי יכול הוא גם עתה לקדשה ומשום כך נאמן לומר שקידש אותה קודם לכן, ואילו סיפא לאו בידיה [בסוף המשנה מדובר בדבר שאינו בידו], שאינו יכול לקדש את בתו הגדולה. וכיוצא בזה אינו רשאי למוסרה לגוי ולפוסלה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה — ולפיכך אינו נאמן לומר שנשבית.
GEMARA: The Gemara asks: What is different in the first clause of the mishna and what is different in the latter clause? Why is the father deemed credible when she is a minor but not when she is an adult or to testify that she was taken captive? The Gemara answers: In the first clause it is still in his power to betroth her, and therefore he is deemed credible when he says that he did so earlier. By contrast, in the latter clause it is not in his power to betroth her, as one cannot betroth his adult daughter. Likewise, as it is not permitted for him to disqualify her by handing her over to a gentile, either when she is a minor or when she is an adult, he is not deemed credible when he says that she was taken captive.
הכל
(4) וְלָא וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לְחָלָל דְּקָא פָסְלַהּ מִכְּהוּנָּה.
The Gemara asks: But does a father not have the power to disqualify his daughter? But it is in his power to marry off his minor daughter to a ḥalal, i.e., the son of a priest who married a woman prohibited to him, which thereby disqualifies her from marrying into the priesthood. The father should therefore be deemed credible when he claims that she was taken captive.
The Gemara asks: But does a father not have the power to disqualify his daughter? But it is in his power to marry off his minor daughter to a ḥalal, i.e., the son of a priest who married a woman prohibited to him, which thereby disqualifies her from marrying into the priesthood. The father should therefore be deemed credible when he claims that she was taken captive.
והרי בידו – כשהיא קטנה.
להשיאה לחלל – לנולד מאלמנה לכ״ג דאמר לקמן בפרק בתרא (קידושין עד:) עמוני ומואבי כותי נתין חלל וממזר מצרי ואדומי שבאו על כהנת לוייה וישראלית פסלוה.
ושואלים: ולא, האם אין ביד האב לפוסלה? והרי בידו להשיאה את בתו הקטנה לחלל הנולד לכהן שנשא אשה האסורה עליו, דקא פסלה [שפוסלה] בכך מכהונה ואם כן יהא נאמן גם להעיד שנשבתה!
The Gemara asks: But does a father not have the power to disqualify his daughter? But it is in his power to marry off his minor daughter to a ḥalal, i.e., the son of a priest who married a woman prohibited to him, which thereby disqualifies her from marrying into the priesthood. The father should therefore be deemed credible when he claims that she was taken captive.
הכל
(5) הָא לָא קַשְׁיָא כְּרַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה דְּאָמַר בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִקְוֵה טׇהֳרָה לַחֲלָלִין.
The Gemara responds: This is not difficult, as one can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Dostai ben Yehuda, who says: The daughters of Israelites are a ritual bath of purity for individuals of ḥalal status. In other words, an Israelite woman who marries a ḥalal purifies their children, i.e., renders their children fit, in that any daughter born to them is qualified to marry a priest. Similarly, the woman herself does not become disqualified by her intercourse with the ḥalal, and she may marry a priest if her husband dies. If so, a father does not have the power to disqualify his daughter from marrying into the priesthood.
The Gemara responds: This is not difficult, as one can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Dostai ben Yehuda, who says: The daughters of Israelites are a ritual bath of purity for individuals of ḥalal status. In other words, an Israelite woman who marries a ḥalal purifies their children, i.e., renders their children fit, in that any daughter born to them is qualified to marry a priest. Similarly, the woman herself does not become disqualified by her intercourse with the ḥalal, and she may marry a priest if her husband dies. If so, a father does not have the power to disqualify his daughter from marrying into the priesthood.
כר׳ דוסתאי בן יהודה – ס״ל לתנא דידן דאמר לקמן (דף עז.) בנות ישראל מקוה טהרה לחללים דבת חלל זכר כשרה לכהונה שאשתו טהרה את זרעו וכיון דבתו כשרה אלמנתו כשרה דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו הלכך אין בידו לפסול בתו קטנה מן הכהונה וא״ת הרי בידו לפסלה בקידושין וגירושין התם מכהונה פסיל לה מתרומה לא פסיל לה אם בת כהן היא אבל נשבית פסולה אף מן התרומה.
[כר׳ דוסתאי וכו׳ – פרש״י כיון שבתו כשרה אלמנתו כשרה וכו׳ ור״י אומר טעם אחר דאם היה פוסלה בביאתו לא היו הבנים כשרים דה״ל כחלל שנשא חללה דלכ״ע הולד חלל. ת״י].
בנות ישראל מקוה טהרה לחללים – פרש״י מאחר שאין הבנים חללים גם היא אינה נפסלת בחלל דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו ועי״ל דאם היה פוסלה בביאתה ה״ל כמו חלל שנשא חללה שהולד חלל לכ״ע:
בפרש״י בד״ה כר׳ דוסתאי כו׳ כיון שבתו כשירה אלמנתו כשירה כו׳ עכ״ל ובת״י ור״י אומר ט״א דאם היה פוסלה בביאתו לא היו הבנים כשרים דה״ל כחלל שנשא חללה דלכולי עלמא הולד חלל עכ״ל:
ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שיש לומר שמשנתנו כשיטת ר׳ דוסתאי בן יהודה שאמר: בנות ישראל הן מקוה טהרה לחללין. כלומר, שבנות ישראל שנישאו לחלל, מטהרות (מכשירות) את זרעם, ואם נולדה להם בת היא כשירה להינשא לכהן, וגם האשה אינה נפסלת על ידי ביאת החלל, ואם מת — מותרת להינשא לכהן כשר, ואם כן, אין בידי האב לפסול בתו לכהונה.
The Gemara responds: This is not difficult, as one can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Dostai ben Yehuda, who says: The daughters of Israelites are a ritual bath of purity for individuals of ḥalal status. In other words, an Israelite woman who marries a ḥalal purifies their children, i.e., renders their children fit, in that any daughter born to them is qualified to marry a priest. Similarly, the woman herself does not become disqualified by her intercourse with the ḥalal, and she may marry a priest if her husband dies. If so, a father does not have the power to disqualify his daughter from marrying into the priesthood.
הכל
(6) וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לְמַמְזֵר כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין.
The Gemara challenges: But it is in the father’s power to marry her off to a mamzer, thereby disqualifying her from the priest-hood. The Gemara answers: This tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: Betrothal does not take effect even with those women with whom one is only liable for violating a prohibition of engaging in intercourse and not a more severe prohibition that would render one liable for karet or capital punishment, so betrothal does not take effect with a mamzer.
The Gemara challenges: But it is in the father’s power to marry her off to a mamzer, thereby disqualifying her from the priest-hood. The Gemara answers: This tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: Betrothal does not take effect even with those women with whom one is only liable for violating a prohibition of engaging in intercourse and not a more severe prohibition that would render one liable for karet or capital punishment, so betrothal does not take effect with a mamzer.
והרי בידו להשיאה לממזר – דקיימא לן (קידושין דף סח.) קידושין תופסין בחייבי לאוין וביד האב להשיאה לו בעבירה ותפסל מן התרומה.
אין קידושין תופסין בחייבי לאוין – דאין ביד האב להשיאה אלא למי שקידושין תופסין בה והא דר״ע לקמן בפרקין (קידושין סח.).
גמרא ולא והרי בידו להשיאה לממזר כו׳ נראה דהא דפשיטא ליה לתלמודא דביד האב להשיאה לפסול לה ולא אמרינן דלא זכי רחמנא לאב אלא בקדושי היתר אבל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא היינו משום דבהאי ענינא גופא דכתב רחמנא את בתי נתתי לאיש הזה דכתיב בפרשת מוציא ש״ר כתיב נמי ולו תהיה לאשה ודרשינן בסיפרי אשה הראוי׳ לו למעט אשה שאינה ראויה לו אלמא דאע״ג דאינה ראוי׳ לו אפ״ה הוו קידושי מעליא מה שקידשה לו האב כן נ״ל:
ושואלים: והרי בידו להשיאה לממזר ותיפסל בכך לכהונה! ומשיבים: תנא זה סבור כשיטת ר׳ עקיבא שאמר: אין קדושין תופסין כלל בחייבי לאוין ואף לא לממזר.
The Gemara challenges: But it is in the father’s power to marry her off to a mamzer, thereby disqualifying her from the priest-hood. The Gemara answers: This tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: Betrothal does not take effect even with those women with whom one is only liable for violating a prohibition of engaging in intercourse and not a more severe prohibition that would render one liable for karet or capital punishment, so betrothal does not take effect with a mamzer.
הכל
(7) הֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וכר׳ וּכְרַבִּי סִימַאי דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר מִן הַכֹּל עוֹשֶׂה ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא מַמְזֵר חוּץ מֵאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה {ויקרא כ״א:ז׳,י״ד} לֹא יִקָּח {ויקרא כ״א:ו׳,י״ב,ט״ו,כ״ג} וְלֹא יְחַלֵּל חִלּוּלִים עוֹשֶׂה וְאֵין עוֹשֶׂה מַמְזֵרִים.
The Gemara further challenges: But it is in the father’s power to marry her off as a widow to a High Priest, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Simai, as it is taught in a baraita that Rabbi Simai says: In all cases Rabbi Akiva deems the child a mamzer, i.e., he considers the offspring of all forbidden acts of intercourse to be mamzerim, apart from a widow to a High Priest, as the Torah stated with regard to a High Priest: “A widow…shall he not take…and he shall not profane [yeḥallel] his seed” (Leviticus 21:14–15). From this verse it is derived: He renders his children ḥalalim by means of this relationship, but he does not render them mamzerim. Since this act of intercourse does not produce mamzerim, Rabbi Akiva agrees that betrothal is effective in this case.
The Gemara further challenges: But it is in the father’s power to marry her off as a widow to a High Priest, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Simai, as it is taught in a baraita that Rabbi Simai says: In all cases Rabbi Akiva deems the child a mamzer, i.e., he considers the offspring of all forbidden acts of intercourse to be mamzerim, apart from a widow to a High Priest, as the Torah stated with regard to a High Priest: “A widow…shall he not take…and he shall not profane [yeḥallel] his seed” (Leviticus 21:14–15). From this verse it is derived: He renders his children ḥalalim by means of this relationship, but he does not render them mamzerim. Since this act of intercourse does not produce mamzerim, Rabbi Akiva agrees that betrothal is effective in this case.
ה״ג: הרי בידו להשיאה אלמנה לכ״ג וכר׳ סימאי – כלומר אם אלמנה היא הרי בידו להשיאה לכ״ג ואפי׳ לר״ע דאע״ג דחייבי לאוין היא מודה ר׳ עקיבא דקידושין תופסין לו בה.
וכדרבי סימאי – דאמר מן הכל שהן חייבי לאוין עושה ר׳ עקיבא הוולד ממזר דקסבר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין חוץ מאלמנה לכ״ג.
שהרי אמרה תורה אלמנה לא יקח – וסמיך ליה ולא יחלל זרעו בעמיו דמשמע חללין הוא עושה זרעו שמחוללין מן הכהונה ואינו עושה ממזרין וכיון דאין הולד ממזר ש״מ ס״ל קידושין תופסין בחייבי לאוין דכהונה דאי אין קידושין תופסין הוי הולד ממזר כדתנן בפרקין (קידושין סו:) כל שאין לה קידושין עליו הולד ממזר.
ומקשים: הרי בידו להשיאה כשהיא אלמנה לכהן גדול, וכשיטת ר׳ סימאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ סימאי אומר: מן הכל עושה ר׳ עקיבא ממזר, כלומר, צאצאים מכל זיווג אסור מחשיב ר׳ עקיבא כממזרים, חוץ מאלמנה לכהן גדול, שהרי אמרה תורה בכהן גדול: ״אלמנה... לא יקח... ולא יחלל זרעו״ (ויקרא כא, יד–טו), ומכאן למדים: חלולים עושה בזיווג כזה שצאצאיו נחשבים לחללים, ואין עושה ממזרים, וכיון שאינו עושה ממזרים מודה ר׳ עקיבא שאף הקידושין תופסים בהם.
The Gemara further challenges: But it is in the father’s power to marry her off as a widow to a High Priest, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Simai, as it is taught in a baraita that Rabbi Simai says: In all cases Rabbi Akiva deems the child a mamzer, i.e., he considers the offspring of all forbidden acts of intercourse to be mamzerim, apart from a widow to a High Priest, as the Torah stated with regard to a High Priest: “A widow…shall he not take…and he shall not profane [yeḥallel] his seed” (Leviticus 21:14–15). From this verse it is derived: He renders his children ḥalalim by means of this relationship, but he does not render them mamzerim. Since this act of intercourse does not produce mamzerim, Rabbi Akiva agrees that betrothal is effective in this case.
הכל
(8) כר׳ כְּרַבִּי יְשֵׁבָב דְּאָמַר בּוֹאוּ וְנִצְוַוח עַל עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁהָיָה אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵין לוֹ בִּיאָה בְּיִשְׂרָאֵל הַוָּלָד מַמְזֵר.
The Gemara answers: The tanna of the mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yeshevav, who says: Come, let us shout at Akiva ben Yosef, who would say: In every case where a Jew may not engage in intercourse with a particular woman, and he does so, the offspring that results from this union is a mamzer. This indicates that according to Rabbi Akiva all acts of forbidden intercourse produce mamzerim. Consequently, betrothal is of no effect in the case of any prohibition, including a widow to a High Priest, which means that a father cannot disqualify his daughter from the priesthood.
The Gemara answers: The tanna of the mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yeshevav, who says: Come, let us shout at Akiva ben Yosef, who would say: In every case where a Jew may not engage in intercourse with a particular woman, and he does so, the offspring that results from this union is a mamzer. This indicates that according to Rabbi Akiva all acts of forbidden intercourse produce mamzerim. Consequently, betrothal is of no effect in the case of any prohibition, including a widow to a High Priest, which means that a father cannot disqualify his daughter from the priesthood.
כרבי ישבב – מתני׳ כרבי ישבב אליבא דרבי עקיבא ס״ל דאמר בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שמרבה פסולין בישראל שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר כל איש בישראל שאין ביאתו מותרת באשה שיבא עליה הולד שנולד מאותה ביאה ממזר.
ומשיבים: התנא שלנו סבור כשיטת ר׳ ישבב, שאמר: בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, משמע מדבריו שלדעת ר׳ עקיבא אין ביאה אסורה שאין בה ממזרות, ולפיכך אין קידושין תופסים בכל איסור, ואין ביד האב לפסול את בתו.
The Gemara answers: The tanna of the mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yeshevav, who says: Come, let us shout at Akiva ben Yosef, who would say: In every case where a Jew may not engage in intercourse with a particular woman, and he does so, the offspring that results from this union is a mamzer. This indicates that according to Rabbi Akiva all acts of forbidden intercourse produce mamzerim. Consequently, betrothal is of no effect in the case of any prohibition, including a widow to a High Priest, which means that a father cannot disqualify his daughter from the priesthood.
הכל
(9) הָנִיחָא לר׳ לְרַבִּי יְשֵׁבָב אִי לְטַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ שַׁפִּיר אֶלָּא אִי לְאַפּוֹקֵי מִטַּעְמָא דר׳ דְּרַבִּי סִימַאי קָאָתֵי הֲרֵי בְּיָדוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לְחַיָּיבֵי עֲשֵׂה.
The Gemara asks: This mishna can work out well even according to the opinion of Rabbi Yeshevav if he states a reasoning of his own, i.e., he states an independent statement critical of Rabbi Akiva’s ruling that the child of any illicit union is a mamzer. Then, the ruling of the mishna is well, as it is a categorical statement that applies to all illicit unions. But if he comes to exclude the reason of Rabbi Simai, i.e., he means to take issue with the ruling of Rabbi Akiva in the specific case mentioned by Rabbi Simai, that of a widow to a High Priest, then Rabbi Yeshevav too concedes that according to the opinion of Rabbi Akiva, betrothal does take effect in a case where a positive mitzva is violated by the betrothal. Accordingly, it is in the father’s power to marry her to those with whom intercourse renders them liable for the violation of positive mitzvot, as Rabbi Akiva’s principle does not include cases of this kind.
The Gemara asks: This mishna can work out well even according to the opinion of Rabbi Yeshevav if he states a reasoning of his own, i.e., he states an independent statement critical of Rabbi Akiva’s ruling that the child of any illicit union is a mamzer. Then, the ruling of the mishna is well, as it is a categorical statement that applies to all illicit unions. But if he comes to exclude the reason of Rabbi Simai, i.e., he means to take issue with the ruling of Rabbi Akiva in the specific case mentioned by Rabbi Simai, that of a widow to a High Priest, then Rabbi Yeshevav too concedes that according to the opinion of Rabbi Akiva, betrothal does take effect in a case where a positive mitzva is violated by the betrothal. Accordingly, it is in the father’s power to marry her to those with whom intercourse renders them liable for the violation of positive mitzvot, as Rabbi Akiva’s principle does not include cases of this kind.
הניחא אי טעמא דנפשיה קאמר – ולאו לאפוקי מדר׳ סימאי לחודיה אתי לאיפלוגי אחייבי לאוין דכהונה לחודייהו אלא כלל הוא בידו שכל ביאה שהיא בעבירה הולד ממזר ושפיר מתרצינן למתני׳ דאין קידושי עבירה קידושין ואין ביד האב להשיא בתו למי שמחללה בביאתו.
אלא אי לאפוקי מדר׳ סימאי אתי – ולא להוסיף אלא אחייבי לאוין דכהונה אבל במצרי ואדומי תוך ג׳ דורות שהן חייבי עשה מודה דקידושין תופסין לו בה הרי בידו להשיאה להן והן מחללין אותה מתרומה ומן הכהונה כדלקמן (דף עד:).
ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר׳ ישבב אי לטעמיה דנפשיה [אם אמר את זה מטעם עצמו] קביעה כללית לשיטת ר׳ עקיבא, שכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר — שפיר [יפה, טוב]. אלא אי לאפוקי מטעמא [אם להוציא מהטעם, משיטתו] לר׳ סימאי קאתי [הוא בא], שכוונתו רק לחלוק על דברי ר׳ סימאי בדין של אלמנה לכהן גדול, שר׳ ישבב סבור שלדעת ר׳ עקיבא כיון שאסורה בלא תעשה, אין קידושין תופסים כשאר חייבי לאוין, אבל באיסורי עשה הקידושין תופסים, הרי בידו של האב להשיאה לחייבי עשה שאינם בכלל זה!
The Gemara asks: This mishna can work out well even according to the opinion of Rabbi Yeshevav if he states a reasoning of his own, i.e., he states an independent statement critical of Rabbi Akiva’s ruling that the child of any illicit union is a mamzer. Then, the ruling of the mishna is well, as it is a categorical statement that applies to all illicit unions. But if he comes to exclude the reason of Rabbi Simai, i.e., he means to take issue with the ruling of Rabbi Akiva in the specific case mentioned by Rabbi Simai, that of a widow to a High Priest, then Rabbi Yeshevav too concedes that according to the opinion of Rabbi Akiva, betrothal does take effect in a case where a positive mitzva is violated by the betrothal. Accordingly, it is in the father’s power to marry her to those with whom intercourse renders them liable for the violation of positive mitzvot, as Rabbi Akiva’s principle does not include cases of this kind.
הכל
(10) אָמַר רַב אָשֵׁי וְתִסְבְּרַאּ רֵישָׁא מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ הוּא נְהִי דִּבְיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ בְּיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ וְעוֹד אִילּוּ אֲמַר הַאי דְּלָא נִיחָא בְּגַוַּהּ מִי מָצֵי מְקַדֵּשׁ נִיהֲלֵיהּ בְּעַל כָּרְחֵיהּ.
Rav Ashi says: And how can you understand it that way? Can it be that the reason for the halakha in the first clause of the mishna is because it is in his power? Although it is in his power to betroth her, is it in his power to divorce her? And furthermore, if this one, the prospective husband, says that it is not satisfactory for him to betroth her, can her father betroth her to him against his will? A father cannot betroth his daughter to whomever he chooses without taking the man’s wishes into account.
Rav Ashi says: And how can you understand it that way? Can it be that the reason for the halakha in the first clause of the mishna is because it is in his power? Although it is in his power to betroth her, is it in his power to divorce her? And furthermore, if this one, the prospective husband, says that it is not satisfactory for him to betroth her, can her father betroth her to him against his will? A father cannot betroth his daughter to whomever he chooses without taking the man’s wishes into account.
ותסברא – דהאי שינויא דלעיל שינויא הוא וטעמא דרישא משום דבידו הוא נהי דבידו לקבל קידושין מאיש שבא לקדשה.
אילו אמר האי גברא לא ניחא לי – לקדשה מי מצי וכו׳.
שם ותסברא רישא כו׳ ועוד אילו אמר האי דלא ניחא ליה בגווה כו׳ ופירש״י אילו אמר האי גברא לא ניחא לי לקדשה כו׳. משמע מפשטא דלישנא דאהאי בבא דרישא קאי דאומר קדשתיה וגרשתי׳ ומסתמא איירי שאמר קדשתיה לפלוני וגרשתיה דבהאי דיבורא רוצה לפוסלה לכהונה ולאוסרה ג״כ בקרובי פלוני ובהא קאמר שפיר דליכא למימר דטעמא משום שבידו לקדשה לפלוני דהא אילו אמר האי פלוני דלא ניחא ליה לא מצי האב לקדשה לו בע״כ ומכ״ש דלפ״ז מה״ט גופא לא שייך לומר דבידו לקדשה לממזר או אלמנה לכ״ג דודאי לאו בידו והשתא א״ש דלמסקנא דיליף רב הונא מקרא דהאב נאמן לאסור את בתו עיקר קרא לא איצטריך אלא באומר קדשתי׳ ואיני יודע למי קדשתיה אע״ג דאין זה בידו כ״כ ועוד שאוסרה איסור עולם בכך ואפ״ה הימניה רחמנא כמו שפרש״י בשמעתין בד״ה לאיש אסרה וממילא דכ״ש דמהימן לומר קדשתי׳ וגרשתי׳ או קדשתיה לפסול לה והא דמייתי הכא במסקנא הזה התירה לאו עיקר דרשה הוא דהאי הזה מסקינן בפרק האשה שנתארמלה דף כ״ב הזה ולא ליבם משום דלגופא לא איצטריך דאי למימרא דנאמן לומר קדשתיה לפלוני לאוסרה לכל העולם מילתא דפשיטא היא שהרי בידו גם עכשיו לקדשה לשום אדם יהיה מי שיהיה אף למנוול ומוכה שחין ונראה דהיינו דקשיא להו לתוספות ישני׳ שם בפ׳ האשה שנתארמלה בד״ה מנין לאב שנאמן לאסור דל״ל קרא ותיפוק ליה דבידו לקדשה ומתרצין דאין בידו כ״כ ולכאורה דבריהם בזה תמוהין דהיינו קושית הגמ׳ דהכא גופא אילו אמר דלא ניחא ליה ולמאי דפרישית אתי שפיר דהתוס׳ שם מעיקרא לא הוי משמע להו שום סברא שלא ימצא שום אדם שיקדשנה מעכשיו ולא דמי לקושיית הגמרא ואפ״ה מתרצין דאפשר שאין בידו כ״כ דשמא לא ימצא שום אדם שיקדשנה כן נ״ל ברור בכוונת התוס׳ שם ועיין מה שכתבתי שם בדקדוק לשון רש״י דלכאורה פירושו שם ופירושו כאן נראין כסותרין וצ״ע ודוק היטב:
בא״ד. עוד פר״י שיטה אחרת דבמקום סימנין א״צ עדות שנים.
הר״י נקט כמו שביארנו בהו״א לפי הדעה הראשונה בתוס׳. כלומר, דמכיון דגדלות תלויה בסימנים והשנים רק תנאי הן שהשערות אינן שומא, אזי עד א׳ נאמן לקבוע שנים אפי׳ בנוגע לעונשים.
ולכאורה יש להוכיח משיטת הרמב״ם דלא כהר״י אלא דנקט דסימנים ושנים ביחד הן גורמי הגדלות. דהרי איתא ביבמות (יב:) וז״ל אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים עכ״ל. והרמב״ם נקט דהדין הזה דבנים הרי הם כסימנים שייך רק לאחר י״ב שנה וז״ל הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אע״פ שלא הביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין עכ״ל,א ונראה לדייק דאם הרמב״ם היה סבור כמו התוס׳ דגדלות בעצם תלוי רק בסימנים, אזי קשה להבין למה הדין דבנים הרי הם כסימנים שייך רק לאחר דכבר הגיעה לי״ב שנה. דבשלמא בשערות ניתן לומר דשומא בעלמא נינהו ולכן צריך התנאי דשנים, אמנם אי אפשר לומר דלידת הבן מהווה שומא בעלמא ולכן היה ראוי לומר דכל בת פחות מי״ב שנה דילדה היא גדולה דכבר יש לה סימן מובהק דגדלות. אלא דצ״ל דהרמב״ם נקט דיש ב׳ דברים דגורמים חלות הגדלות ביחד: א) שנים, ב) סימנים (שערות או לידת הבן). ולכן מובן דאפי׳ לידת הבן דבודאי הוי סימן ואי אפשר לומר שומא בעלמא הוא, מהניא רק בצירוף עם י״ב שנה.ב
וכל זה לגבי גדר גדלות דנערה. אמנם בנוגע לחלות בגרות כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הל״ב) וז״יל והבאת שתי שערות בזמן הזה נקרא סימן התחתון, ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד עכ״ל. הרי דבנוגע לבגרות הרמב״ם הזכיר רק הזמן דששה חדשים ולא שום סימן בגוף שלה.
א. עיין ברשימות שיעורים ליבמות (יב: ד״ה בנים) דהרמב״ם חולק על התוס׳ (ד״ה הרי) דנקטו דבנים הרי הם כסימנים מהני אפי׳ לפני י״ב שנה.
ב. אמנם עיין בשיעורים לעיל (סג: ד״ה ואזדא רב חסדא, אות ב) דרבינו זצ״ל ביאר את שיטת הרמב״ם בגדר דגדלות באופן אחר.
אמר רב אשי: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לקיים את ההסבר הראשון שברישא [בתחילת המשנה] משום שבידו הוא? נהי [אם אמנם] שבידו לקדשה, וכי בידו לגרשה?! ועוד: אילו אמר האי דלא ניחא בגוה מי מצי מקדש ניהליה בעל כרחיה [אם אומר זה, הבעל, שלא נוחה דעתו בה, האם יכול הוא האב לקדש אותה לו בעל כרחו]? הרי שאין האב יכול לקדש את בתו למי שירצה!
Rav Ashi says: And how can you understand it that way? Can it be that the reason for the halakha in the first clause of the mishna is because it is in his power? Although it is in his power to betroth her, is it in his power to divorce her? And furthermore, if this one, the prospective husband, says that it is not satisfactory for him to betroth her, can her father betroth her to him against his will? A father cannot betroth his daughter to whomever he chooses without taking the man’s wishes into account.
הכל
(11) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי רֵישָׁא רַחֲמָנָא הֵימְנֵיהּ כְּרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב דמִנַּיִן לְאָב שֶׁנֶּאֱמָן לֶאֱסוֹר אֶת בִּתּוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ב:ט״ז} אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לָאִישׁ אֲסָרָהּ הַזֶּה הִתִּירָהּ.
Rather, Rav Ashi says: In the first clause of the mishna, the reason is that the Merciful One believes him, in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that a father is deemed credible to render his daughter forbidden as a betrothed woman by Torah law? As it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazzeh]” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her to “the man [la’ish],” he rendered her forbidden to all men. When he then said “this [hazzeh],” he rendered her permitted to this specific man, her husband.
Rather, Rav Ashi says: In the first clause of the mishna, the reason is that the Merciful One believes him, in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that a father is deemed credible to render his daughter forbidden as a betrothed woman by Torah law? As it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazzeh]” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her to “the man [la’ish],” he rendered her forbidden to all men. When he then said “this [hazzeh],” he rendered her permitted to this specific man, her husband.
גמ׳. אלא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התירה.
ועיין ברמב״ם (פרק יח מהלכות איסורי ביאה הלכ״ד) וז״ל האב שאמר קדשתי את בתי וגירשתיה והרי היא קטנה נאמן, קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן להחזיקה גרושה וכו׳ עכ״ל. ויש להעיר ב׳ דיוקים בלשון הרמב״ם: א) דהיכא דהיא גדולה כתב רק דאינו נאמן על הגירושין ולא הזכיר הקידושין, ב) דנקט אינו נאמן להחזיקה גרושה ולא כתב דאינו נאמן דנתגרשה.
ונראה לבאר דחלוק נאמנות האב לגבי קידושין מנאמנותו לגבי גירושין. דבנוגע לקידושין יש גזה״כ דאת בתי נתתי לאיש הזה והוא נאמן בתורת בעלים על הקידושין. אמנם בנוגע לגירושין אין גזה״כ כזאת ואינו נאמן מדין בעלים. ונראה מזה דבנוגע לקידושין האב נאמן דהיא נתקדשה בפועל, לעומת בנוגע לגירושין הוא אינו נאמן דהיא נתגרשה במציאות אלא דהוא נאמן להחיל עליה דין גרושה ולפוסלה מכהונה.א וזהו הביאור בדיוק לשון הרמב״ם דאינו נאמן להחזיקה גרושה, דהיינו דהאב אף פעם לא נאמן לומר דנתגרשה אלא דכל הדיון הוא להחיל עליה דיני גרושה. וזה הטעם דהרמב״ם הביא את הדין הזה בהלכות איסורי ביאה דאיירי בפסולי כהונה ולא בהלכות גירושין דעוסק בגירושין עצמן.
וזה גם מבאר למה הרמב״ם הזכיר רק גירושין ולא קידושין היכא דהיא גדולה. דהרי פשיטא דאין האב הבעלים על הקידושין שלה מאחר דהיא גדולה ואין בזה חידוש דהוא אינו נאמן על הקידושין. אמנם היה יתכן לומר דמכיון דהוא אינו נאמן על הגירושין מדין בעלות אלא מדיני נאמנות בעלמא, אזי האב נאמן לומר כשהיא גדולה דהוא גירשה כשהיתה קטנה. ולכן בא הרמב״ם להדגיש דאין לו נאמנות כזאת כשהיא גדולה.
א. ואולי זה קשור לדיון דרבינו זצ״ל בשיעורים לעיל (דף י. תוד״ה ומקבל את גיטה בא״ד יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת) האם האב הוי הבעלים על הגירושין דבתו או לא.
אלא אמר רב אשי: רישא [בתחילת המשנה] הטעם הוא כי רחמנא הימניה [התורה האמינה לו], כדברי רב הונא, שאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה — שנאמר ״את בתי נתתי לאיש הזה״ (דברים כב, טז), כאשר אמר ״לאיש״ — הרי אסרה בכך לכל אדם, שלא פירש למי קידשה, וכשאמר ״הזה״ — התירה לזה שקידשה.
Rather, Rav Ashi says: In the first clause of the mishna, the reason is that the Merciful One believes him, in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that a father is deemed credible to render his daughter forbidden as a betrothed woman by Torah law? As it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazzeh]” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her to “the man [la’ish],” he rendered her forbidden to all men. When he then said “this [hazzeh],” he rendered her permitted to this specific man, her husband.
הכל
(12) בְּנִישּׂוּאִין הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב בִּשְׁבוּיָיה לָא הֵימְנֵיהּ.:
Rav Ashi explains the ruling of the mishna: The Merciful One deems the father credible with regard to marriage, whereas He does not deem him credible with regard to a captive. The Torah did not grant a father any special credibility with regard to the claim that his daughter was taken captive.
Rav Ashi explains the ruling of the mishna: The Merciful One deems the father credible with regard to marriage, whereas He does not deem him credible with regard to a captive. The Torah did not grant a father any special credibility with regard to the claim that his daughter was taken captive.
לנישואין הימניה – אם נערה אם קטנה אבל בבוגרת לא מישתעי קרא דנערה כתיב הלכך לא מהימן משגדלה.
בשבויה – לא הימנוהו כלל.
הא דאמרינן בנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה – ק״ל ונהי דלא מפרש ביה קרא נאמנות מכל מקום נהמניה במיגו לגבי כהונה ואפילו לתרומה נמי מיגו דמצי למימר קדשתיה בביאה לאיש פלוני ממזר ליהמניה הכא דהא ואת בתי נתתי כל נתינות במשמע ולכלהו גברי משמע, וי״ל דילמא לא משמע1 אלאא איסור נשואין אבל פסול כהונה בנישואי איסור לא מהימןב בהו2 וכיון דליכא מיגו לפסלה לגמרי לא מהימן בשבויה לחצאיןג. אי נמי לא אמרינן מיגו להמני איש על אחרים במה שאינו בידו דעדות היא ואין בעדות דין מיגו דיכול למימר הכי כי אמר הכי מהימןד:
א. ע״פ כת״י. ובנדפס: ליה.
ב. בטעם שאין האב נאמן שמסרה לביאת איסור. בחידושי ר׳ מאיר שמחה ביאר שהתורה האמינה לאב רק בדברים שבתו אינה יכולה לדעת מהם, כגון קידושין שיכול לקדשה בלא ידיעתה שהאמינתו תורה כדי שתפרוש מן האיסור, אבל ביאת איסור שאינו שייך בלא ידיעתה לא האמינתו תורה. ובחזו״א אה״ע סי׳ מט כתב שאב נאמן לגבי גוף הקידושין לעשותה אשת איש אך אינו נאמן לגבי הביאה, ואיסור אשת איש נובע מגוף הקידושין, אך פסול תרומה וכהונה נובע מהביאה ועל זה אינו נאמן.
ג. לפי החזו״א מובן דברי רבינו, שהוקשה לו שכיון שנאמן לומר שקדשה בביאה לממזר לגבי לאסרה אכולי עלמא, אף שאינו נאמן לפוסלה לתרומה ולכהונה אך נאמן לאסרה אכולי עלמא משום אשת איש, ואם כן גם כשאומר נשבית ופדיתיה יהיה נאמן לאסרה לינשא לכהן על כל פנים במיגו שיכול לאסרה כשאומר קדשתיה לממזר, ועל זה תירץ שכיון שרוצה לפוסלה גם לתרומה וגם לכהונה על ידי שאומר נשבית ופדיתיה ועל פסול תרומה אין לו מיגו, אינו נאמן גם לאסרה לינשא. אבל לפי ר׳ מאיר שמחה צריך לומר כמו שפירש רא״ז שבאומר קדשה לפלוני ממזר היה נאמן גם לאוסרה לכהונה כיון שעכשיו בטענתו רוצה לאסרה רק לכהונה ובטענת המיגו יאסרה על כל העולם אין זה מיגו. והיינו שהוי כמיגו לחצי טענה.
ד. בקהילות יעקב כתובות סי׳ יט אות ב׳ כתב שמיגו שייך רק בבעל דין שנאמן בתורת טענה אבל אדם על אחרים אינו מדין טענה אלא מדין עדות, ובעדות לא שייך להאמין בתורת מיגו כי אם בתורת עדות.
1. הגהת הגרא״ז: אלא.
2. הגהת הגרא״ז: ועוד, והכונה דאפילו אם נימא דממילא הי׳ נאמן גם לאיסור כהונה מ״מ כיון דאינו אומר עכשיו לאסרה אלא לכהונה לא מהימן למחצה ואם הי׳ אומר קדשתי׳ לפלוני ממזר שמת באמת לא הי׳ נאמן כיון דאין הגדה זו לענין איסור א״א.
כי הימניה רחמנא לנשואין לאב בשבויה לא הימניה. ובקדושי ביאת איסור נמי לא הימניה, והכי אתמר בירושלמי (ה״ח) קדשתיה לאחד מכל הפסולין נאמן, הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה אינו נאמן, וגרסינן נמי בתוספתא (פ״ד, ה״ט) נשבית ופדיתיה או שנבעלה לאחד מכל הפסולין לא כל הימנו לאוסרה.
שם בנישואין הימני׳ רחמנא בשבויי׳ לא הימני׳. נראה דבשבוייה לא שייך לומר דלא הימניה רחמנא דבלא״ה שבוייה מותרת לכהן מדאורייתא ולא מיתסרא אלא מדרבנן כמ״ש התוס׳ להדיא בפ׳ אלו נערות דף ל״ו ע״ב אלא דעיקר מילתא דלא הימני׳ רחמנא לאב לומר הבעלתיה לא׳ מהפסולין כדאיתא בירושלמי ומשום לישנא דמתניתין נקיט הכא שבוייה והעיקר מילתא דמסקינן הכא דלא הימניה רחמנא אלא בנשואין ולא ילפינן מנשואין לשאר מילי דבכל ענין נאמן האב לפוסלה כי היכי דהימניה רחמנא ע״י נשואין כדאשכחן כה״ג טובא ואף בהאי מילתא דרב הונא גופא למאי דס״ד מעיקרא בפ׳ האשה שנתארמלה דילפינן מהאי קרא להפה שאסר הוא הפה שהתיר לכל התורה כולה ולא מפלגינן בין נשואין לשאר מילי אלא דהכא ליכא למילף מנשואין לשאר מילי דנשואין שאני משום שבידו וכדפרישית בסמוך דעיקר סברא לא נדחית כן נ״ל:
ויש איפוא להסביר כך: בנישואין הימניה רחמנא [האמינה לו התורה] לאב, בשבוייה לא הימניה [האמינה לו], כלומר, לא נתנה לו התורה מהימנות מיוחדת, ולכן אין עדותו מועילה שהרי הוא עד אחד.
Rav Ashi explains the ruling of the mishna: The Merciful One deems the father credible with regard to marriage, whereas He does not deem him credible with regard to a captive. The Torah did not grant a father any special credibility with regard to the claim that his daughter was taken captive.
הכל
(13) מתני׳ מַתְנִיתִין : המִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ יֵשׁ לִי בָּנִים נֶאֱמָן ויֵשׁ לִי אַחִים אֵינוֹ נֶאֱמָן.:
MISHNA: With regard to one who said at the time of his death: I have children, in which case his wife does not require levirate marriage after his death, he is deemed credible. But if he said on his deathbed: I have brothers, indicating that it is prohibited for her to marry anyone else until one of his brothers performs ḥalitza with her after his death, he is not deemed credible.
MISHNA: With regard to one who said at the time of his death: I have children, in which case his wife does not require levirate marriage after his death, he is deemed credible. But if he said on his deathbed: I have brothers, indicating that it is prohibited for her to marry anyone else until one of his brothers performs ḥalitza with her after his death, he is not deemed credible.
מתני׳ מי שאמ׳ בשעת מיתתו יש לו בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן. דיקינן מינה דנאמן להתיר ואינו נאמן לאסר דקא׳ [יש] לו בנים [נאמן] ...... לפוטרה מן היבם יש לי אחים מתכוין [לזוקקה ליבום] לימא מתניתין דלא כר׳ נתן דתניא [אמ׳] בשעת [קידושין יש] לי בנים ובשעת מיתה אמ׳ אין לי בנים, בשעת קידושין אמ׳ אין לי אחים ובשעת מ[יתה א]מ׳ יש לי אחים, נאמן להתיר כלומ׳ יש לי בנים ואין לי אחים כדי לפטור אשתו מן היבום, ואינו נאמן לומר [יש לי] אחים ואין לי בנים לאסור אשתו ולזוקקה ליבום דברי ר׳, ר׳ נתן אומ׳ אף נאמן לאסור ואמ׳ רבהא ואפילו תימא .........
א. לפנינו: רבא. ועיין לעיל בהערה 52 מש״כ בזה.
מתני׳ יש לי בנים – ואין אשתו זקוקה ליבם.
יש לי אחים – זקוקה ליבם והיא היתה עד הנה בחזקת שאינה זקוקה.
המשנה האחת עשרה והיא באה גם כן על ידי גלגול משנה שלפניה מי שמת ואמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים כלומר ואשתו פטורה מן החליצה נאמן יש לי אחים כלומר ולא בנים ולהטעינה חליצה אינו נאמן ופירשוה בגמרא במקום שהיא בחזקת היתר זיקה כלומר שלא הוחזק לנו לא באחים ולא בבנים ונמצאת שהיא בחזקת היתר מכל מקום נתחזקה חזקתה בדבורו שאם יצא קול שיש לו אחים אין חוששין לו אבל כשאומר יש לי אחים מוציאה מחזקת היתר שלה ולא כל הימנו ובגמרא נחלקו רבי ור׳ נתן במי שהיה מוחזק באחים ובלא בנים שנמצאת המשדכת לו בחזקת טענת זיקה ואם כשבא לקדשה אמר יש לי בנים או אין לי אחים ונמצא מעמידה בחזקת היתר זיקה נאמן משום מה לי לשקר שהרי אם אינו מכוין אלא להבטיחה שלא ייזקק ליבם הרי יכול להבטיחה בגירושין הסמוכין למיתה ודבר זה שניהם מודים בו אלא שכשחזר בו בשעת מיתה ואמר אין לי בנים או יש לי אחים שמוציאה מן החזקה שהכניסה ומחזירה לחזקתה הראשונה לדעת רבי אינו נאמן לאסור שמכיון שיצאת מחזקת איסור מתורת מה לי לשקר נעקרה החזקה הראשונה של איסור לגמרי מפני שטעם מה לי לשקר כעדים דמי ר״ל כדבר הברור וגדול הוא מחזקה ולפיכך חזקת האיסור נדחית מפניו לגמרי כמי שלא היתה מעולם והרי זה כאותה של משנתנו שבשעת מיתה נמצאת בחזקת היתר זיקה וכשחזר ואסרה אינו נאמן כדין משנתנו ור׳ נתן סבר שאע״פ שטענת מה לי לשקר הועילה בשעת קדשין להוציאה מחזקתה כל שחזר בו בשעת מיתה מיהא נאמן לאסר ולדחות מה שאמר בשעת קדושין שטענת מה לי לשקר דיה אם היא כחזקה ושתהא יתירה מחזקת האיסור עד שתדחה חזקת האיסור מפניה ולא שתהא מעברת חזקת האיסור לגמרי אלא שמחלישתה מטעם שאין אדם חוטא ולא לו להיות תלויה ועומדת שאם לא יחזור בו נדון אחריה הא כל שיחזור בו בשעת מיתה דין חזקה ראשונה חוזר ונעור ובזו גדולי הדורות פוסקים כרבי מטעם הלכה מחברו ומכל מקום יש פוסקין כר׳ נתן ונראין לי דבריהם ממה שתמהו לימא מתניתין דלא כר׳ וטרחו להעמיד משנתנו כדבריו ומכל מקום לפי דרכך למדת ממה שכתבנו שאף ר׳ נתן מודה שהבעל נאמן בשעת קדושין להוציאה מחזקת איסור כל שלא חזר בו שהרי אמר שנאמן אף לאסור כלומר אף ממה שאמר בשעת מיתה כלומר כשם שהיה נאמן עד עכשו להתיר ממה שאמר בשעת קדושין כך נאמן עכשו ליאסר אלמא שאם לא חזר בו היתה לה בחזקת היתר זיקה ומעתה אני מוליד לך דין שלישי בענין זה והוא שהיא בחזקת טעינת זיקה ושלא אמר הבעל כלום בשעת הקדושין ובשעת מיתה הוא מוציאה מחזקה זו ואומר אין לי אחים או יש לי בנים שנאמן אף לר׳ נתן שהרי אף בזו יש בה מה לי לשקר ואין צריך לומר לדעת רבי ומכל מקום בזו יראה לי שאם נראה לדיינין טענת מה לי לשקר פורחת והולכת כגון שהיה מחזר לגרשה ואין סופר מזדמן לו ודחיקא ליה עלמא ומתירא שמא ימות בין כך ובין כך אינו נאמן הואיל ובחזקת טעינת זיקה היא עומדת הא כל שאינו כן נאמן ומעתה תמהני על גדולי המחברים שכתבו שכל שמוחזק באחים ואמר בשעת מיתה שאין לו אינו נאמן ואף גדולי המגיהים נראים בהגהותיהם כנסכמים בה ואיפשר שהם סוברים כדברי ר׳ נתן שאינו נאמן ומה שאמר בשעת קדושין כלל להוציאה מחזקתה ודכותה במה שאמר בשעת מיתה ואינו נראה כן שהרי אמרו בדבריו נאמן אף לאסור ואף כשהם גורסים נאמן לאסור היה לו לומר נאמן לאסור ואינו נאמן להתיר כדברי ר׳ שאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם בדברי ר׳ נתן נאמן אף לאסור שכמו שאם היתה בחזקת איסור ובא לסוף להתירה מאמינים בו כך אם בא לאסרה מאמינים בו ואע״פ שהיתה בחזקת היתר ושמא תאמר והלא בבעל שאמר גירשתי את אשתי ואע״פ שבידו לגרשה וכל שבידו נאמן אמרו בבתרא פרק נחלה חולצת ולא מתיבמת ובזו היאך אתה פוטרתה לגמרי גירושין שאני שיש להם קול ומאחר שלא נתפשט הקול בהם חוששין להם וכן שמא תאמר היאך החלטנו לפסוק בכאן לדעת ר׳ במה לי לשקר שהוא עוקר חזקה ובראשון של בתרא הדבר בספק וכן בראש פרק האשה שלום שביבמות כבר ביארנו שם שזו שבכאן אינו בעל דבר אלא בעל לגבי אשתו ואין אדם חוטא ולא לו אבל בדברים שהוא בו בעל דבר כגון אלו של בתרא ושל יבמות שהזכרנו צורך עצמן הן ומתוך כך נשאר הדבר בספק ודנין בהם באיסורין לחומרא ובממונות לקולא כדין כל הספיקות:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]
תנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים א״נ אלמא נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור לימא מתני׳ דלא כר׳ נתן דתניא כו׳ – פי׳ אבל כר׳ אפשר לאוקמי דלא תימא טעמא שאין נאמן לאסור מפני שכבר התיר בשעת קידושין ואינו יכול לחזור בו אלא ה״ה כשלא אמר מעולם התיר אינו נאמן לאסור והא דנקט מתניתין דבור וחזרה להודיעך כחו דר׳ נתן הוא דאפי׳ בהא קאמר חוזר ומגיד ונאמן אף לאסור דאי לא תימא הכי מתני׳ לא רבי היא ולא ר׳ נתן. מיהו לאו הכריחא הוא דאפשר דאתיא מתניתין נמי דלא כר׳ ומשום דלא מכרעא מילתא נקט לישנא מתניתין דלא כר׳ נתן ולא אמרינן דמתני׳ רבי היא.
משנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן כו׳ וע״כ בשעת מיתתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קתני וכ״פ הרשב״ם ז״ל בפירוש בפ׳ יש נוחלין והכי מוכח שם בש״ס דמקשה אמתניתין דהתם לפטור מן היבום תנינא ולא משני דאיצטריך לאשמעינן דנאמן אף שלא בשעת מיתה אע״כ דאין שום סברא לחלק ואפילו רבותא בעלמא נמי ליכא אלא דבאמת יש לדקדק הא לשינויא דרבה הכא דמשמע ליה דעיקר טעמא תליא במה שאמר בשעת מיתה ונהי דשינויא דרבה נדחה אפ״ה מאי פסיקא ליה להש״ס התם להקשות תנינא דהא ודאי איצטריך מתניתין דהתם לרבותא דאף שלא בשעת מיתה נאמן לומר יש לי בנים ומתניתין דהכא נמי איצטריך דאף בשעת מיתה אין נאמן לומר יש לי אחין:
ג משנה מי שאמר בשעת מיתתו ״יש לי בנים״ ולכן אין אשתו זקוקה ליבם לאחר מותו — הרי זה נאמן. אבל אם אמר בשעת מיתתו ״יש לי אחים״ ואסורה להינשא לשום אדם עד שיחלוץ לה אחד מהם — אינו נאמן.
MISHNA: With regard to one who said at the time of his death: I have children, in which case his wife does not require levirate marriage after his death, he is deemed credible. But if he said on his deathbed: I have brothers, indicating that it is prohibited for her to marry anyone else until one of his brothers performs ḥalitza with her after his death, he is not deemed credible.
הכל
(14) גמ׳ גְּמָרָא : אַלְמָא נֶאֱמָן לְהַתִּיר וְאֵין נֶאֱמָן לֶאֱסוֹר נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כר׳ כְּרַבִּי נָתָן.
GEMARA: Apparently, one can infer from the mishna that a husband is deemed credible to render his wife permitted but he is not deemed credible to render her forbidden. The Gemara suggests: Shall we say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan?
GEMARA: Apparently, one can infer from the mishna that a husband is deemed credible to render his wife permitted but he is not deemed credible to render her forbidden. The Gemara suggests: Shall we say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan?
נימא מתני׳ דלא כר׳ נתן – פירוש אבל1 כרביא אפשר דאתיא מתני׳ וכי אמר ר׳ אינו נאמן לאסור לאו משום דאמר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים אלא הוא הדין אפילו שתק בשעת קדושין, והא דנקט בשעת קדושין אמר יש לי בנים ואין לי אחים להודיעך כחו דר׳ נתן אמר דאי לא תימא הכי מתני׳ אמאן תרמייהו. משום האי טעמיה לא אמרינן בגמרא נימא מתני׳ רבי הוא ולא רבי נתן אלא אמרינן סתם נימא מתני׳ דלא כרבי נתן דכר׳ אפשר דאתיא ואפשר נמי דלא אתיא כותיה:
א. ע״פ כת״י.
1. הגהת הגרא״ז: כרבי.
(14-15) נימא מתניתין דלא כר׳ נתן דתניא אמר בשעת קדושין יש לי בנים. והוא מוחזק באחין או אפילו יש לו אחין ידועים ובנים לא היו לו ידועים, וכדי שלא תדאג מן האחין אמר לה שיש לו בנים, ואם מת לא תהא זקוקה לאחיו, ובשעת מיתה אמר שאין לו בנים ונמצאת זקוקה לאחיו הידוע, וכן אם היה מוחזק דאין לו בנים ואינו מוחזק באחין אם יש לו אם לא, ובשעת קדושין אמר שאין לו אחין וחזר ואמר בשעת מיתה שיש לו אחים.
(14) נאמן להתיר. אף על פי שהיה מוחזק באחים, נאמן להתיר ביש לי בנים או באין לי אחים, דאינו עוקר שום חזקה לגמרי, שאף על פי שהיו מוחזק באחים, הרי אינו אומר שאין לו אחים, אלא שיש לו בנים, וכן במוחזק דאין לו בנים הרי אינו עוקר לומר שיש לו אלא מתירה מצד אחר, ואומר שאין לו אחים, ולא שאנו צריכין לדבריו בכך כיון דאינו מוחזק באחים, אלא משום חזרתו דאמר יש לי אחים איצטריך.
ד גמרא אלמא [מכאן ממשנתנו] ניתן להסיק שנאמן להתיר ואין הוא נאמן לאסור. נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר׳ נתן.
GEMARA: Apparently, one can infer from the mishna that a husband is deemed credible to render his wife permitted but he is not deemed credible to render her forbidden. The Gemara suggests: Shall we say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan?
הכל
(15) דְּתַנְיָא זבִּשְׁעַת קִידּוּשִׁין אָמַר יֵשׁ לוֹ בָּנִים בִּשְׁעַת מִיתָה אָמַר אֵין לוֹ בָּנִים בִּשְׁעַת קִידּוּשִׁין אָמַר אֵין לוֹ אַחִים בִּשְׁעַת מִיתָה אָמַר יֵשׁ לוֹ אַחִים נֶאֱמָן לְהַתִּיר וְאֵין נֶאֱמָן לֶאֱסוֹר דִּבְרֵי רַבִּי ר׳ רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אַף נֶאֱמָן לֶאֱסוֹר.
As it is taught in a baraita: If someone said at the time of his betrothal that he has children, but at the time of his death he said that he does not have children; or if he said at the time of betrothal that he does not have brothers, and at the time of death he said he has brothers, in both cases he is deemed credible to render her permitted, i.e., to release her from the obligation of levirate marriage on the basis of his first statement, but he is not deemed credible to render her forbidden based on his last claim. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: He is deemed credible even to render her forbidden.
As it is taught in a baraita: If someone said at the time of his betrothal that he has children, but at the time of his death he said that he does not have children; or if he said at the time of betrothal that he does not have brothers, and at the time of death he said he has brothers, in both cases he is deemed credible to render her permitted, i.e., to release her from the obligation of levirate marriage on the basis of his first statement, but he is not deemed credible to render her forbidden based on his last claim. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: He is deemed credible even to render her forbidden.
גמ׳ בשעת קידושין אמר יש לי בנים – כדי שלא תדאג מן הייבום ותתרצה לו ומיהו כשקידשה לא אמר על מנת.
בשעת קידושין אמר שאין לו אחים – ואין לדאג מן הייבום.
נאמן להתיר כו׳ – כלומר נאמן במה שאמר בשעת קידושין ואין נאמן במה שאמר בשעת מיתה.
{שמעתא דנאמנות הבעל לענין זיקה}
ה״ג, כדאיתא בכל הספרים הקדמונים: בשעת קדושין אמר, יש לי בנים, בשעת מיתה אמר, אין לי בנים, בשעת קדושין אמר, אין לי אחים, בשעת מיתה אמר, יש לי אחים וכו׳ – והכי הוא אורחא דמילתא, שאדם עשוי להקל על אשתו בשעת קדושין כדי שתרצה בקדושיו.
מתני׳, דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני, ומש״ה נאמן להתיר, לומר, יש לי בנים. ואף על פי שנתגלו אחים לו לאחר מכאן, הועילה לו עדותו על הבנים להתירה. ואינו נאמן לאסור, אפילו חזר בו בשעת מיתה. דמעיקרא בחזקת היתר קיימא ועד אחד נאמן להתיר, חזקה - אין אדם חוטא ולא לו, ואינו נאמן לאסור - לאו כל כמיניה דאסר לה אכ״ע לאפוקה מחזקתה.
ברייתא, דמוחזק לן באחי ולא בבני, דקיימא בחזקת איסור. ואפילו את״ל דעד אחד ביבמה לא מהימן להתירה לעלמא היכא דקיימא בחזקת איסור (בבלי יבמות צ״ג:), בעלה מהימן. דאמרינן: מה לי לשקר - אי בעי פטר לה בגיטא. והיכא דלא קא הדר ביה מדבוריה לעולם, נאמן להתיר.
ואם חזר בו בשעה מיתה, פליגי רבי ור׳ נתן. רבי סבר, מה לי לשקר כעדים דמי, והא נפקא לה מחזקת איסור וקיימא בחזקת היתר, והרי היא כאילו כל ימיה עמדה בחזקת היתר ולאו כל כמיניה דאסר לה. ור׳ נתן סבר, מה לי לשקר כחזקה דמי, ולא אתיא חזקה ועקרה חזקה. כלומר, לא עקר לה לשוייה כמי שאינה, אלא מתלא תליא וקיימא. דאי הדר ביה בשעת מיתה, נעורה חזקה ראשונה של איסור והדרא למילתא קמייתא. הלכך, כה״ג נאמן אף לאסור. כך נראה לי.
ומהלכות הרי״ף ז״ל נראה שהלכה כרבי, ואינו נאמן לעולם לאסור, דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו. ולפיכך לא הזכירה זו הברייתא 1מחלוקת רבי ור׳ נתן.
1. הב״ח הגיה: דמחלוקת
פרק האומר לחבירו
[במאור דף כז: ד״ה ה״ג. לרי״ף סי׳ תרנה (קידושין דף סד.)]
כתוב שם: ה״ג בכל הספרים1 בשעת קידושין אמר יש לי בנים, בשעת מיתה אמר אין לי בנים. בשעת קידושין אמר אין לי בשעת מיתה אמר יש לי אחים וכו׳ עד סופו, הילכך כי האי גוונא נאמן אף לאסור. כך נראה לי.
אמר אברהם: ולזה הפירוש מאי אף, דמשמע כמו שהיה נאמן להתיר כך הוא נאמן עכשו אף לאסור. והלא אפילו שתק בשעת מיתה נמי לא היתה מותרת, דהא מה לי לשקר לא עקרה לחזקה דילה דקיימא בחזקת איסור. מעתה נאמנותו של עכשיו לא מעלה ולא מוריד. ואנו כבר פירשנו את זה בחבור המחלקות שהיה בינינו ובין רבי יוסף אבן פלאת ז״ל. וכך פירשנו, כי כל מקום שיש שתי חזקות מכריעות זו כנגד זו הולכין אחר אותה שלפנינו והיא קרובה אלנו יותר כמו שאנו אומרין במסכת נדה [דף טו.] ובמקומות אחרים [כתובות דף טז.] הרי שור שחוט לפניך הרי מקוה חסר לפניך [נדה דף ב:], כלומר מה שלפנינו הוא מוחזק לנו יותר, מעתה חזקת ההיתר בזו קרובה לנו יותר מן החזקה הראשונה שהרי כל שעה בידו להתירה, ואילו [לא] חזר בו היינו סומכים על חזקת ההיתר ההוא, ועכשו שחזר אף הוא נאמן לאסור כי הוא מחזירה לחזקתה הראשונה, והיא קרובה לנו יותר מן החזקה האמצעית.
[במאור שם.]
כתוב שם: ומהלכות הריא״ף ז״ל נראה שהלכה כרבי ואינו נאמן לעולם לאסור, דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו [עירובין דף מו:], ולפיכך לא בא להזכיר זו הברייתא מחלוקת רבי ורבי נתן.
אמר אברהם: וכן נראה, אלא דקשיא לן כיון דמה לי לשקר כעדים דמי כרבי מאי טעמא אמרינן בעלמא [ב״מ דף פא:] דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, אטו עדים מי לא מכחשי עדים. ועוד קשיא לן מאי דאמרינן בבבא בתרא [דף קלד.] זה בני נאמן למאי הלכתא לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום ואע״ג דמוחזק לן דאית ליה אחי. והתם [דף קלה.] אמרינן בההוא דשכיב ואמרי ליה איתתיה למאן ואמר להו חזיא לכהנא רבה, וחשו לה ולא שריוה בלא חליצה. ומדקא שרי לה לכהנא שמע מינה הכי קאמר בנים יש לי, דאי אמרת גרשתיה קאמר היכי שריא לכהנא. וקשיא על מתניתין דהתם, וקשיא על דרבי ועל דרבי נתן לפום מאי דפרישנא לרבי נתן שהרי הכל מודים שנאמן להתיר אם לא חזר בו2. ויש לומר דאותו [מעשה] מוחזק לן באחי הוה ומוחזק לן בלא בני, הילכך כי אמר יש לי בנים דמפיק לן מחזקה עצמה [לא מהימן אבל בסתם אע״ג דמוחזק לן באחי כי אמר יש לי בנים מהימן ואפילו רבי מודה בזה. וטעם יפה וראוי לסמוך עליו הוא. והשתא איתרצא האי קושיא קמייתא דלא אמרינן מה לי לשקר במקום עדים, דאפילו במקום חזקה לא אמרינן היכא דמפיק לן מחזקה עצמה] אלא הכא דמרע לן מצד אחד. ויש מפרשים חזיא לכהני רבא בתמיה, כלומר למי אתם רוצים להשיאה, לכהן, הלא לכל ישראל מותרת [ודי] לה שכבר גרשתיה, ובגירושין חוששין לה משום דאית לה קלא אבל בבנים נאמן.3
1. כן הוא במאור הנדפס, ובכ״י ב: ה״ג כדאיתא ברוב הספרים, וכן הוא במלחמות.
2. עיין בשיטה לא נודע למי, קידושין דף סד: ד״ה ברייתא.
3. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ יבום פ״ג ה״ה.
{שמעתא דנאמנות הבעל לענין זיקה}
כתוב בספר המאור: ה״ג, כדאיתא בכל הספרים הקדמונים וכו׳, עד ולפיכך לא הזכירה זו הברייתא, מחלוקת רבי ור׳ נתן.
אמר הכותב: רבינו שלמה כך פירשה אות באות. אבל תמהני על בעל המאור, שהסכים עם רבינו יצחק ז״ל בהשמטתו, ופסק הוא כרבי, שאינו נאמן לעולם לאיסור, ואמר שלפיכך השמיטה רבינו ז״ל לזו הברייתא. והלא לפי דבריו היה לו לרבינו לכתוב דברי רבי ולפסוק הלכה כמותו, לומר, שאפילו חזר בו אינו נאמן לאיסור. שהרי בשלא חזר בו כלל אפילו לרבי נתן לעולם נאמן, ועכשיו שסתם לא פסק במחלקתן כלום, ומה שהוא כדברי הכל בלבד כתב. וכן לא פסק 1אין לו אחים, נאמן במוחזק לן באחי. וזה דבר גדול שנתן ליכתב בהלכות.
ועוד אני תמה בעיקר דינם. שלא מצינו בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו, אלא כל שנאמן, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וזה שאמר בשעת קדושין, יש לי בנים, ואילו שתק בשעת [מיתת אשתו],2 כי הדר אמר, אין לי בנים, היאך נעורה חזקה ראשונה של איסור לאוסרה.
ועוד קשה על זה, שהם מפרשים, בשעת קדושין אמר אין3 לי בנים, שהוא מיקל על אשתו בשעת קדושין כדי שתתרצה בקדושיו. וא״כ, לא היה לנו להאמינו, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ״ז:): וחלופא אבית המכס - שאם אמר, בני, וחזר ואמר, עבדי, נאמן. וכן הוה לן למימר הכא, דכדי שתתרצה בקדושיו אמר ולשעת מיתה שמעינן ליה.
אלא הצעתה של שמועה: בשעת קדושין, היינו בזמן שנשאה. ולא להפיס דעתה אמר כלום, אלא לאחרים אמר כן. ומשום דבעי למנקט ליה בחוזר, לרבותא בעלמא פליג לה בתרי זמני, לשעת קדושין ולשעת מיתה. ומעיקרא קס״ד דמתני׳, רישא נאמן להתיר, במוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני, סיפא אינו נאמן לאיסור, בדלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני, וכ״ש במוחזק בבני, כפשטה דמלתא נאמן, בשצריכין לנאמנותו. וכן ברייתא בכה״ג הוא.
ור׳ נתן ה״ק, אף נאמן לאסור כשם שהוא נאמן להתיר, לומר, שבזה ובזה אינו נאמן להוציאה מחזקה שלה, אלא, היתה בחזקת היתר, מותרת, היתה בחזקת איסור, אסורה. ונאמן, לאו דוקא, אלא לומר שאין עושין כדבריו. ואיידי דקאמר ת״ק, נאמן, אמר ר׳ נתן נמי, נאמן.
ואביי אוקמה למתני׳, דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני. יש לו בנים, נאמן שהיא מותרת כמו שאמר. יש לי אחים, אינו נאמן, דלאו כל כמיניה. ונאמן דיש לי בנים, לאו דוקא, אלא משום אינו נאמן דסיפא קתני רישא נאמן, לומר דשומעין לו ומותרת כמו שאמר.
ואפשר לומר דמעיקרא קס״ד לר׳ נתן דנאמן לאיסור אפילו היתה בחזקת היתר, דמילתא דעבידא לאיגלויי חוששין לדברי הבעל לחומרא. ואינו מחוור.
והשמטתו של רבינו ז״ל, שכתב משנתינו כפשוטה: יש לי בנים, נאמן. והיינו במוחזקת באיסור. וכן כתב מפורש במשנת יש נוחלין (רי״ף בבא בתרא ס״א:): האומר, זה בני, נאמן, ואף על גב דמוחזק לן באחי.
וה״ה והוא הטעם דנאמן לומר, אין לי אחים. שבזו ובזו מתיר את אשתו לשוק ומוציאה מחזקתה משום מה לי לשקר. וא״ת שאינו דומה, דאין לי אחים מכחיש חזקה שלנו לגמרי, שהיינו מוחזקים בו באחים, אפשר שמתו. דאפי׳ ע״א נאמן ביבמה לשוק, משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא (בבלי יבמות צ״ג:). הא אילו אמר, לא היו לי אחים כלל, ואנו מוחזקין בו באחים, אפשר שאינו נאמן משום מיגו, דמגו לאכחושי קלא וחזקה ממש לא אמרינן בשום דוכתא. וכדאמרינן התם (בבא בתרא קל״ה.) בההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי, ואמר רב יוסף, למאי ניחוש לה. ואמר ליה אביי, והא איכא עדים במדה״י דידעו. פי׳, קול יצא בדבר. ובמקצת נוסחאות כתוב מפורש, הא אמרי איכא עדים וכו׳, וכן בהלכות רבינו ז״ל. ואסיקנא, חוששין לה.
1. נראה דחסר כאן: שאם אמר,
2. הגהת הב״ח: מיתתו היתה מותרת אשתו
3. נראה דצ״ל: יש
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]
ואינו נאמן לאסור. אחר שעמדה בחזקת היתר לשוק על פיו, דהוחזק בשיש לו בנים במקום אחים או בשאין לו אחים במקום שאין לו בנים.
וסבירא לן השתא דמתניתין בכהאי גוונא מיירי, ולצדדין קתני, יש לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה אחים ולית ליה בנים, יש לי בנים נאמן במוחזק לן באחים ולא מוחזק לן בבנים, והיינו דאיצטריך להימנותיה בדאמר יש לי בנים, דאי לא מוחזק באחי לישקול הימנותיה ולשדייה אחיזרי דמסתמא לא חיישינן ליה, ואף על גב דבפרק יש נוחלין (ב״ב קלד.) גבי משנת האומר זה בני נאמן, אמרינן למאי הלכתא לפטור את אשתו מן היבום, ואקשינן תנינא יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן, ופרקינן התם דלא מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, לאו למימר דהא מתניתין בדלית ליה אחי מיירי, דאם כן נאמנותו בבנים למאי אצטריך, הא שריא וקיימא, אלא משום דאקשינן דההיא מתניתין דזה בני ללא צורך נשנית, דהא תנינא הא מתניתין דהאומר יש לי בנים נאמן, פרקינן דאצטריכו תרוייהו לגלויי חדא אחברתה, דאי מהא הוה אמינא דדוקא בדלית ליה אחי, וצריכותא דמתניתין משום אין לי אחים אינו נאמן. ומיתורא דמתניתין שמעינן דאפילו במוחזק דאית ליה אחי נאמן, וכיון דאתינן להכי, תרוייהו במוחזק לן בגויה דאית ליה אחי ותני הא לגלוי אאידך.
ויש לנו כיוצא בה לקמן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עד.) גבי משנת אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, דאקשינן כמאן כרבן גמליאל, הא תנינא חדא זימנא דתנן (כתובות יג.) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור׳ אליעזר אומרים נאמנת. ופרקינן דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל כו׳, כלומר ותנא הא לגלויי אדרבן גמליאל דאף הוא מכשיר אפילו ברוב פסולין אצלה ותרוייהו ברוב פסולין אצלה מיירי.
והא דנקט בברייתא אמר בשעת קדושין לרבי (לא) לא צריכא, דהוא הדין לרבי בששתק בשעת קדושין ובשעת מיתה אמר יש לי בנים או אין לי אחים נאמן להתיר, כעין משנתינו, והא דנקט אמר בשעת קדושין לרבי נתן אצטריך, דאפילו הכי נאמן לחזור ולאסור מתניתין רבי היא ולא ר׳ נחמן.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשעת קידושין אמר שיש לו בנים ואילו בשעת מיתה אמר שאין לו בנים, בשעת קידושין אמר שאין לו אחים ואילו בשעת מיתה אמר שיש לו אחים — בכל אלה נאמן להתיר, כלומר, להוציאה מחובת הייבום, וכפי דבריו שאמר בזמן הקידושין, ואין הוא נאמן לאסור בדבריו האחרונים, אלו דברי רבי. ר׳ נתן אומר: אף נאמן לאסור.
As it is taught in a baraita: If someone said at the time of his betrothal that he has children, but at the time of his death he said that he does not have children; or if he said at the time of betrothal that he does not have brothers, and at the time of death he said he has brothers, in both cases he is deemed credible to render her permitted, i.e., to release her from the obligation of levirate marriage on the basis of his first statement, but he is not deemed credible to render her forbidden based on his last claim. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: He is deemed credible even to render her forbidden.
הכל
(16) אָמַר רָבָא שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת מִיתָה קָא הָדַר בֵּיהּ אֵימָא קוּשְׁטָא קָאָמַר אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְלָאו כָּל דְּכֵן הוּא הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּקָא מַרַע לֵיהּ לְדִבּוּרֵיהּ אָמְרַתְּ קוּשְׁטָא קָאָמַר מתני׳ מַתְנִיתִין דְּלָא קָא מַרַע לֵיהּ לְדִבּוּרֵיהּ לֹא כ״ש כׇּל שֶׁכֵּן .
Rava says: There, in the baraita, it is different, since at the time of his death he retracted his initial statement. Therefore, one can say that it is likely that he spoke the truth. In general, however, he is not deemed credible to render her forbidden. Abaye said to him: And isn’t it all the more so that he should be deemed credible in this case? Abaye elaborates: Now consider, if there, where he weakens his previous statement, as he now says the opposite of his earlier claim, nevertheless you say that he spoke the truth, in the case of the mishna, where he does not weaken his earlier statement, as he had issued no prior claim about having or lacking children or brothers, is it not all the more so that he should be deemed credible?
Rava says: There, in the baraita, it is different, since at the time of his death he retracted his initial statement. Therefore, one can say that it is likely that he spoke the truth. In general, however, he is not deemed credible to render her forbidden. Abaye said to him: And isn’t it all the more so that he should be deemed credible in this case? Abaye elaborates: Now consider, if there, where he weakens his previous statement, as he now says the opposite of his earlier claim, nevertheless you say that he spoke the truth, in the case of the mishna, where he does not weaken his earlier statement, as he had issued no prior claim about having or lacking children or brothers, is it not all the more so that he should be deemed credible?
שאני התם – בברייתא כיון דהדר ביה מדיבורא קמא בשעת מיתה קושטא קאמר שלא יהא עון תלוי בו אבל מתני׳ שלא אמר בשעת קידושין אין לי אחים כי אמר השתא יש לי אינו נאמן דלצעורה קא מכוין.
דקא מרע לדיבוריה – בשעת קידושין.
כיון דבשעת מיתה קא הדר ביה אימור קושטא קאמר – וא״ת דילמא לאו למהדר ביה אתי אלא אחרי כן נולדו אחים ומתו בניי וי״ל דמיירי כגון שאומר בפי׳ שבא להכחיש דבריו הראשונים א״נ אפי׳ בסתם כיון ששתק עד השתא ודאי לסתור דבריו בא:
אמר רבא: שאני התם [שונה שם], כיון שבשעת מיתה קא הדר ביה [חוזר בו] אימא קושטא קאמר [אמור שאמת אומר] שמחמת מיתה הוא מתחרט ומודה על האמת, אבל בדרך כלל אינו נאמן לאסור. אמר ליה [לו] אביי: ולאו [וכי לא] כל שכן הוא? השתא, ומה התם דקא מרע ליה לדבוריה [עכשיו, הרי, ומה שם שהוא מרע את דיבורו] הקודם, שהרי מתחילה אמר ההיפך, ועכשיו הוא משנה את דבריו — בכל זאת אמרת קושטא קאמר [אומר אתה שאמת הוא אומר], מתניתין דלא קא מרע ליה לדבוריה [במשנתנו שאינו מרע את דיבורו] הקודם, שלא אמר בשעת הקידושין אם היו או לא היו לו בנים או אחים, לא כל שכן שיהיה נאמן?
Rava says: There, in the baraita, it is different, since at the time of his death he retracted his initial statement. Therefore, one can say that it is likely that he spoke the truth. In general, however, he is not deemed credible to render her forbidden. Abaye said to him: And isn’t it all the more so that he should be deemed credible in this case? Abaye elaborates: Now consider, if there, where he weakens his previous statement, as he now says the opposite of his earlier claim, nevertheless you say that he spoke the truth, in the case of the mishna, where he does not weaken his earlier statement, as he had issued no prior claim about having or lacking children or brothers, is it not all the more so that he should be deemed credible?
הכל
(17) אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי חמתני׳ מַתְנִיתִין דְּלָא מוּחְזָק לַן בְּאַחֵי וְלָא מוּחְזָק לַן בִּבְנֵי דְּאָמְרִינַן כֵּיוָן דְּלָא מוּחְזָק לַן בִּבְנֵי וְלָא בְּאַחֵי אָמַר יֵשׁ לִי בָּנִים נֶאֱמָן יֵשׁ לִי אַחִים אֵינוֹ נֶאֱמָן לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ דְּאָסַר לַהּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא בָּרַיְיתָא
Rather, Abaye said: The mishna is referring to a case where we do not have a presumptive status with regard to possible brothers of his, and likewise we do not have a presumptive status with regard to his children. The court has no prior knowledge as to whether the dying man has brothers or children. As we say: Since we do not have presumptive status with regard to either children or brothers, if he said: I have children, he is deemed credible, whereas if he said: I have brothers, he is not deemed credible. Why? It is not in his power to render her forbidden to everyone, counter to the presumption that he has no brothers. By contrast, the baraita is referring to
Rather, Abaye said: The mishna is referring to a case where we do not have a presumptive status with regard to possible brothers of his, and likewise we do not have a presumptive status with regard to his children. The court has no prior knowledge as to whether the dying man has brothers or children. As we say: Since we do not have presumptive status with regard to either children or brothers, if he said: I have children, he is deemed credible, whereas if he said: I have brothers, he is not deemed credible. Why? It is not in his power to render her forbidden to everyone, counter to the presumption that he has no brothers. By contrast, the baraita is referring to
דלא מוחזק לן – האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני וקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה לייבום הלכך אמר יש לי בנים אחזקה קמייתא הוא דקא מוקים לה הלכך נאמן ואי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה דאהני דיבור לחזקה.
אמר יש לי אחים – ואין לי בנים לאו כל כמיניה דמפקינן לה מחזקה.
ברייתא – דקא״ר נתן נאמן לאסור.
מי שלא היה מוחזק לא בבנים ולא באחים ואשתו בחזקת היתר לשוק, ואמר בשעת מיתה יש לי בנים, נאמן שהרי מעמידין על חזקת היתר לשוק, יש לי אחים אינו נאמן שהרי מוציאה מחזקתה ומזקיקה ליבם.
אמר יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם נאמן, דהא אחזקה קמייתא מהדר לה, ואפי׳ יבא איש אחר קודם נשואיה [ואמר] אחוה דמיתנא [אנא], לא משגחינן ביה אנן.
אמר יש לי אחים אינו נאמן. לאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה ונאסרת אכולא עלמא.
אלא אמר אביי מתני׳ דלא מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני כו׳ – פירוש: כולי האי לא אמר אלא משום סיפא דיש לו אחי אינו נאמן אבל רישא דיש לו בנים אף על גב דמוחזק לן באחי נאמן על ידי מיגו. א״נ יש לפרש דלצדדין קאמר דלא מוחזק לן באחי קאי אסיפא ולא מוחזק לן בבני קאי ארישא ואף על גב דמוחזק לן באחי והכי משמע פשטה דמתני׳ דמדקאמר יש לי בנים מכלל דהוה מוחזק לן דלית ליה בנים. ומדאיצטריך למימר יש {לי} בנים מכלל דלית ליה אחים. וכי קאמר יש לי אחים מכלל דהוה מוחזק לן דלית ליה לא אחי ולא בני. ובפרק יש נוחלין בהלכות האומר זה בני נאמן מוקמי׳ למתני׳ דתני יש לי בנים נאמן דלא מוחזק לן דאית ליה אחי וההיא אף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי. וכל זה כדי לתרץ אמאי איצטריכו תרויהו.
אלא אמר אביי מתניתין דלא מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני. מהכא משמע דמעיקרא לאו הכי אוקימנא לה למתניתין, דאם איתא למה ליה לאביי לאדכורי כלל מתניתין, דהא מעיקרא הכי נמי משמע לן ולא הוה ליה למימר אלא אמר אביי ברייתא דמוחזק לן באחי, דמתניתין כדקיימא קיימא.
אלא אמר אביי מתניתין דלא מוחזק לן לא באחים ולא בבנים – פי׳ ואשתו בחזקת היתר ורבותא דמתניתין היינו סיפא דיש לי אחים אינו נאמן להוציאה מחזקתו דאלו ברישא אין אנו צריכין לנאמנתו א״נ דכי אמר השתא יש לי בנים נאמן ואע״ג דבתר הכי מיגליא מילתא דאית ליה אחי שריא לעלמא על פיו כיון דכי אמר הכי לא אפקה מחזקתה וזה יותר נכון.
מתניתין דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דקיימא בחזקת איסור ואמר בשעת קידושין יש לי בנים להתירה דאמרי׳ מה לי לשקר אי בעי מצי אמר פטרנ׳ לך בגיטא – פי׳ ליכא למימר לרבי טעמא דהואיל ובידו לגרשה דכיון דבשעת קידושין הוא שבא לכונסה איתרע ליה הואיל שהרי אנן סהדי שאין רצונו לגרשה עכשיו וגם אין לכתוב לה גט מעכשיו לכשימות דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ותו דהוה ליה גט ישן ומ״ה נקטינן טעמא דכי היכא שמבטיחה שיש לה בנים היה יכול להבטיחה דסמוך למיתתו פטר לה בגיטא אבל כל שאמר בשעת מיתה דאיכא הואיל ובידו לגרשה ממש אפשר דמודה רבי נתן.
בד״ה דלא מוחזק כו׳ הלכך אמר יש לי בנים כו׳ ואי אתי אח כו׳ לאו כל כמיניה כו׳ עכ״ל נראה שהוא בא ליישב מאי קאמר דנאמן בהא דאמר יש לי בנים מה לי לנאמנותו דא״נ אין לו בנים הרי הוא מוחזק דלית ליה אחי ולא הויא זקוקה ליבם ולהכי פירש ואי אתי אח״כ ואמר אנא אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה כו׳ אבל קשה דמשמע דאי לא הוה אמר יש לי בנים הוה לן להאמין לההוא אח דאתי ואמאי נאמינו לההוא אח לאפוקה מחזקה דהא לבעלה גופיה לא נאמין באומר יש לי אחים דלאו כל כמיניה לאפוקה מחזקה כדמוקי הסיפא ועוד מאי קאמר דלאו כל כמיניה לאח דהא גם אם נאמינו הרי נאמין גם לבעלה שיש לו בנים והרא״ש כתב בזה בע״א וז״ל מתניתין דלא מוחזק לן לא כו׳ אמר יש לי בנים ואפילו אתי סהדי אח״כ דאית ליה אח מותרת לשוק כו׳ עכ״ל והשתא ניחא דאי לא הוה אמר דיש לו בנים אסורה לשוק כיון דאית לן סהדי דיש לו אחים (א) אך לפי מה שכתבו התוס׳ לקמן לחד תירוצא דאי הוה מוחזק לן באחי לא הוה נאמן בשעת מיתה לומר דיש לו בנים קשה דהכי נמי הכא כיון דאית לן סהדי דאית ליה אחי לית לן להאמינו בשעת מיתה דיש לו בנים ויש ליישב לפי תירוץ קמא שכתבו התוס׳ לקמן דנקט הכא לא מוחזק לן באחי משום סיפא באמר יש לו אחים דאינו נאמן לא הוצרכנו לכל זה דאיכא למימר שפיר דהא דאיצטריך הכא לומר נאמן באומר יש לו בנים היינו אפי׳ במוחזק לן דיש לו אחים ולא נקט לא מוחזק לן באחין אלא משום סיפא דיש לו אחים ודו״ק:
רש״י בד״ה דלא מוחזק לן האי גברא כו׳ ואי אתא אח לאחר מיכן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה כו׳ עכ״ל. ולכאורה דברי רש״י ז״ל תמוהין מאד כמו שתמה מהרש״א ז״ל דהא בלא״ה לא הוי מהימן היאך למימר אחוה דמיתנא אנא אע״כ דאיירי שהביא עדים וכמו שכתב הרא״ש ז״ל ולשון רש״י ז״ל א״א לפרש על דרך זה דא״כ מאי לאו כל כמיניה דקאמר ובלא״ה לשון לאו כל כמיניה תמוה דאף אם מאמינין לו אפ״ה פטורה מחליצה כיון דמהימן הבעל במה שאמר יש לי בנים וכמ״ש כל זה מהרש״א ז״ל:
מיהו הרשב״ם ז״ל בפרק יש נוחלין כתב שם ג״כ כלשון רש״י ז״ל בשמעתין וגם שמה תמה מהרש״א ז״ל על פירושו והנלע״ד בכוונת רש״י ורשב״ם ז״ל דלא משמע להו לפרש כפירוש הרא״ש ז״ל דנפקא מיניה בנאמנות הבעל שיש לו בנים לענין אם יבאו עדים אח״כ ויעידו שיש לו את דבכה״ג פשיטא להו דלא מהימן דהא אפילו למאי דקי״ל כרבי דאלים ליה הך סברא דמה לי לשקר טובא אף במקום חזקה גמורה אפ״ה כתבו הפוסקי׳ דהיכ׳ דאיכא עדים מעיקרא שיש לו אח תו לא מהימן הבעל לומר שיש לו בנים כמבואר בטוא״ה ובש״ע סימן קל״ו כ״ש הכא דאליבא דר׳ נתן קיימינן דלא אלים ליה מה לי לשקר א״כ אפי׳ אם באו עדים לאחר מיכן דיש לו אחים איגלי מילתא למפרע דבשעת שאמר הבעל יש לי בנים בא להוציאה מחזקת זקוקה ליבם ומש״ה לא מהימן לא מיבעיא לפירוש הרשב״ם ז״ל שם שכתב להדיא דבלא איתחזק לא בבני ולא באחי לא מהימן לומר יש לי בנים אלא משום דאיכא ספק ספיקא וא״כ כיון שבאו עדים שבודאי יש לו אח תו ליכא אלא חד ספיקא אם יש לו בנים ואדרבא לא איתחזק בבני׳ הרי נשארה בחזקת זקוקה ואפי׳ ע״א דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ״ש הבעל גופא דגרע טפי כמו שאבאר (ועיין בקונטרס אחרון) אלא דאפי׳ אם נאמר דהרשב״ם ז״ל לא הוצרך לפרש שם טעמא דס״ס אלא למאי דאכתי לא אסיק אדעתא התם סברא דמה לי לשקר דבידו לגרשה משא״כ הכא בשמעתין דאף לרבי נתן מהני קצת סברא דמה לשקר אפ״ה איכא למימר דאם באו עדים אח״כ שיש לו אחים בטל נאמנות הבעל למפרע דבטעות הוי ומש״ה הוצרכו רש״י והרשב״ם לפרש דמהני נאמנות הבעל לענין אם יבא לאח״כ ויאמר אחוה דמיתנא אנא דמשמע להו דאי הוי אתא מעיקרא הוי מהימן משום דהך חזקה דלא איתחזק באחי לאו חזקה גמורה היא שהוא בודאי בחזקה שאין לו אלא ספק יש לו ספק אין לו ובספק כי האי ע״א מהימן וכ״ש הכא דאליבא דאביי קיימינן דס״ל לקמן באשתך זינתה בע״א דמהימן לאפוקה מחזקה וכ״ש הכא דה״ל כמילת׳ דעבידא לאיגלויי במה שאמר אחוה אנא משא״כ הבעל גופא שאמר בשעת מיתה יש לי אחים אינו נאמן דלא חשיב כמילתא דעבידא לאיגלויי כמ״ש הרמב״ן ז״ל בחידושיו בפ׳ יש נוחלין ע״ש ועוד נ״ל דבבעל שייך טפי לומר דלצעורה קא מיכוון נמצא דלפ״ז אי לאו שאמר הבעל יש לי בנים ומהימן תו לא הוי משתריא בלא חליצה דהך דאמר אחוה דמיתנא אנא הוי מהימן טפי כדפרישית אלא דמ״מ כיון שמקודם לכן אמר הבעל יש לי בנים ומהימן דמה לי לשקר מרע ליה לחזקה וחזקה אין אדם חוטא ולא לו כפרש״י לקמן תו לא מהימן האי עד א׳ לומר אחוה דמיתנא אנא כן נ״ל נכון ליישב שיטת רש״י והרשב״ם ז״ל ועי״ל דמה שכתבו אם יבא האח ויאמר אחוה דמיתנא אנא היינו שיאמר שיש לו עדים על זה וכדאמר אביי גופא בפ׳ יש נוחלין דאף בקלא בעלמא צריכה להמתין ובזה מהני נאמנות הבעל דמוקי לה בחזקת שאינה זקוקה מצד מה שאמר יש לי בנים תו לא מהימן האח אף להצריכה להמתין אלא לאלתר שרינן לה וגם זה נכון אלא דהראשון נ״ל יותר נכון ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) רש״י בד״ה דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני. וכתבתי בפנים ביישוב לשון רש״י והרשב״ם ז״ל דהיכא שבאו עדים שבודאי יש לו אח ולא איתחזק בבני וא״כ היא בחזקת זקוקה ואפילו עד א׳ דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ״ש הבעל גופיה ומ״ש כן בפשיטות אף ע״ג דהרמב״ן ז״ל כתב להדיא דעד א׳ נאמן לומר לאשה ניתן לבעלך בן במד״ה א״כ משמע להדיא דאע״ג דמסתמא באית ליה אחי קמיירי ולא הוחזק ג״כ בבני ואפ״ה ע״א נאמן לומר שיש לו בן אלא דאכתי לא דמי דנ״ל דהתם בדינו של הרמב״ן ז״ל לא איירי אלא אם בידוע שבעלה היה במד״ה וא״כ אפשר שנשא שם אשה וילדה לו בן וכיון שאין העד סותר בזה חזקה ראשונה שלא היו לו בנים כאן אפשר שאח״כ זכה שם לבנים ומש״ה מהימן משא״כ הכא כיון דלא איתחזק בבני והעד ואומר שכבר יש לו בנים מקודם א״כ עדותו סותרת החזקה לגמרי דאי איתא דהו״ל בנים קלא הוי ליה למילתא ומשו״ה לא מהימן ובכה״ג גופא כ״ש דבעל לא מהימן לומר שיש לו בנים כבר שסותר החזקה כנ״ל ברור וכן כתב הב״ש בא״ע סי׳ קנ״ו ס״ק י״ד לפרש כן דברי הרמב״ן ז״ל אלא דלפ״ז יש לי לתמוה על הרמב״ן ז״ל שכתב בחידושי ב״ב דף קל״ד גבי מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשה הוא ז״ל דדבר תימא הוא דאף בלא האי טעמא דבידו לגרשה למה לא יפטר והלא אף עד א׳ נאמן ביבמה לשוק כגון באומר ניתן לי בן במד״ה ולמאי דפרישית ודאי לק״מ דהא לא דמי כלל דהא אומר ניתן לי בן במד״ה אינו סותר החזקה משא״כ באומר זה בני דמשמע דאיירי באומר שזה הוא הבן שיש לו מקודם וכיון שלא הוחזק בבן הרי סותר החזקה ומשו״ה אין להאמינו אלא מטעמא דבידו לגרשה ולענ״ד לשון הרמב״ן ז״ל צ״ע ומלבד זה יש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אולי אזכה לבאר אי״ה באריכות בחידושי לב״ב:
אלא אמר אביי: מתניתין [משנתנו] מדברת במקרה שלא מוחזק לן [לנו] באחי [באחים שיש לו] ולא מוחזק לן [לנו] בבני [בבנים שיש לו], דאמרינן [שאנו אומרים]: כיון שלא מוחזק לן [לנו] לא בבני ולא באחי [באחים] אם אמר ״יש לי בנים״ — נאמן, ואם אמר ״יש לי אחים״ — אינו נאמן. ומדוע? לאו כל כמיניה דאסר לה אכולי עלמא [אין זה בכוחו לאסור אותה על כל העולם] רק מחמת דיבורו שהיא נגד החזקה שאין לו אחים. ואילו הברייתא מדברת באופן
Rather, Abaye said: The mishna is referring to a case where we do not have a presumptive status with regard to possible brothers of his, and likewise we do not have a presumptive status with regard to his children. The court has no prior knowledge as to whether the dying man has brothers or children. As we say: Since we do not have presumptive status with regard to either children or brothers, if he said: I have children, he is deemed credible, whereas if he said: I have brothers, he is not deemed credible. Why? It is not in his power to render her forbidden to everyone, counter to the presumption that he has no brothers. By contrast, the baraita is referring to
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
קידושין סד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים קידושין סד., עין משפט נר מצוה קידושין סד., ר׳ חננאל קידושין סד. – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף קידושין סד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י קידושין סד., ראב"ן קידושין סד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות קידושין סד., בעל המאור קידושין סד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם קידושין סד. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל קידושין סד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד קידושין סד., רמב"ן קידושין סד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' קידושין סד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין סד. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין סד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר קידושין סד. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., תוספות רא"ש קידושין סד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א קידושין סד., מהרש"ל חכמת שלמה קידושין סד., מהרש"א חידושי הלכות קידושין סד., פני יהושע קידושין סד., רשימות שיעורים לגרי"ד קידושין סד. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין סד., אסופת מאמרים קידושין סד.
Kiddushin 64a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Kiddushin 64a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 64a, R. Chananel Kiddushin 64a, Rif by Bavli Kiddushin 64a, Rashi Kiddushin 64a, Raavan Kiddushin 64a, Tosafot Kiddushin 64a, Baal HaMaor Kiddushin 64a, Raavad Katuv Sham Kiddushin 64a, Ri MiLunel Kiddushin 64a, Tosefot Rid Kiddushin 64a, Ramban Kiddushin 64a, Ramban Milchamot HaShem Kiddushin 64a, Rashba Kiddushin 64a, Meiri Kiddushin 64a, R. Avraham of Montpellier Kiddushin 64a, Tosefot Rosh Kiddushin 64a, Ritva Kiddushin 64a, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 64a, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 64a, Penei Yehoshua Kiddushin 64a, Reshimot Shiurim Kiddushin 64a, Steinsaltz Commentary Kiddushin 64a, Collected Articles Kiddushin 64a