×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֶלָּא לָאו כִּי הַאי גַוְונָא אֲמַר לֵיהּ וְהָא אַקְרְיוּן בְּחֶלְמָא קָנֶה רָצוּץ מַאי לָאו הָכִי קָאָמְרִי לִי {מלכים ב י״ח:כ״א} הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה.
Rather, is it not referring to a case like this, of one who tithed an entity that was not yet in the world, in honor of Shabbat? Rabbi Yannai said to Rabbi Ḥiyya: But they read before me in a dream these two words: Bruised reed. What, is it not the case that they said to me as follows: “Behold you trust upon the staff of this bruised reed” (II Kings 18:21)? In other words, you rely on an unsubstantiated idea.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות צג ע״ב-צד ע״א} בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו מי אמרינן טעמא1 דעד אחד משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא2 נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום3 דהיא גופה דיקא ומינסבא והכא זימנין דסניא4 ליה לא דיקא ומינסבא מאי ופשט רב ששת דעד אחד מהימן. איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו היא נמי מהימנא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי5 תתיבם אלא כי קא מיבעיא לי למישרא6 יבמה לעלמא ופשט רב ששת דמהימן ורבא נמי פשט דעד אחד נמי נאמן7 ביבמה8 מקל וחומר לאיסור כרת היתרתה לאיסור לאו לא כל שכן וקאמרי9 רבואתא אף על גב דדחינן להא דרב ששת ולהך10 דרבא הנך דחיאתא לאו דסמכא נינהו אלא קימא לן דעד אחד נאמן ביבמה כדפשט רב ששת וכדפשט רבא וכן הילכתא:
1. טעמא: חסר בכ״י פרמה.
2. הכא: כ״י פרמה: ״הכי״.
3. משום: חסר בכ״י נ.
4. דסניא: דפוסים: דרחמא. שתיהם בנוסחאות התלמוד, במאירי: {עיקר הגירסא זימנין דסניא ליה}.
5. תינשא מת בעלי: חסר בכ״י נ.
6. למישרא: גטז, כ״י נ: ״למשרי״. כ״י פרמה: ״למישריה״. דפוסים: למישרי.
7. נאמן: כ״י נ: ״מהימן״.
8. ביבמה: חסר בכ״י פרמה.
9. וקאמרי: כ״י פרמה: ״והא אמרי״. דברי רבינו כבה״ג (כ״י וטיקן 142 דף 170א) מובא בראב״ן בשם ר׳ יהודאי גאון (אוצה״ג יבמות תשובות תמ״ה.)
10. ולהך: בדפוסים: ולהא. כ״י נ, כ״י פרמה: ״ולהא״.
אלא לאו כה״ג – דמותר לעשר על מה שלא בא לעולם ועתיד לבא לצורך עונג שבת.
והא אקריון בחלמא – ליל שבת זה.
קנה רצוץ – מקרא אחד ושמו קנה רצוץ.
מאי לאו הנה בטחת כו׳ – ולאו שפיר עבדית.
אלא לאו כה״ג – מתוך פירוש הקונטרס משמע דאיצטריך ליה למילף מקרא משום דבר שלא בא לעולם וקשה לר״י דמה לי שבתות ויו״ט משאר ימים ונראה לר״י כמו שפר״ח דאתא קרא למישרי שבת שלא מן המוקף וא״ת וכיון דשרי לתרום בשבת מדאורייתא היכי אתא קרא למישרי שלא מן המוקף כיון דיכול להמתין עד השבת ויתרום מן המוקף וי״ל דאתא קרא דהיכא דיש לו פירות בעיר אחרת ואין לו בידו אלא כדי סעודת שבת דאי הוה מעשר מינייהו גופייהו הוה בצר ליה ושרי משום עונג שבת לעשר מאותן של עיר אחרת שלא מן המוקף וא״ת ובהאי עובדא דרבי ינאי היכי הוה שרי לתרום שלא מן המוקף כיון דמדאורייתא יכול לתרום למחר מן המוקף וי״ל דהכא בתרומת פירות דרבנן התירו שלא מן המוקף משום עונג שבת כיון דבעלמא כשהם בעיר אחרת שאין יכול לתקן שרי מדאורייתא ועי״ל דשרי לתרום בע״ש שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת דכל זה עונג שבת.
כבר ביארנו במסכת גיטין שאי אפשר ליקח עבד על מנת לשחררו שהרי בעוד שהוא עבד אינו זוכה בשום דבר ואם תאמר שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו הרי דבר שלא בא לעולם הוא ואחר שכן אפילו ברח מסגירין אותו להחזירו לרבו אלא אם כן הוא בורח מחוצה לארץ לארץ ישראל שבזו אין מסגירין אותו אלא אומרין לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויפרע ועל זה נאמר לא תסגיר עבד אל אדניו:
כבר ביארנו במסכת קדושין שהמחובר אינו בדין חיוב תרומה שנאמר ראשית דגנך ואין דגן אלא בכרי מעתה אין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ואם תרם אין תרומתו תרומה ומכל מקום אם לא היה בדעתו לתרומה זו מעכשו אלא לכשיתלש כגון שאמר פירות ערוגה זו התלושים יהו תרומה על פירות ערוגה זו המחוברים לכשיתלשו או פירות ערוגה זו המחוברים יהו תרומה על פירות ערוגה זו התלושים לכשיתלשו הואיל ודעתו על שעת חיוב וכן שבידו להביא עכשו שעת החיוב שהרי בידו לתלשם דבריו קיימין ובלבד בשהביאו המחוברים שליש הא כל שלא הביאו שליש אין בידו להביא שעת החיוב עכשו שאין חיוב תרומה קודם הבאת שליש והוה ליה דבר שלא בא לעולם ואפילו אמר לכשיביאו שליש ויתלשו אינו כלום:
בסוגיא זו שאלו עד אחד ביבמה אם נאמן אם לאו ר״ל כגון שיש כאן אשה שאין לה בנים ויש לבעלה אח המזקקה ליבום והעיד זה על בעלה שמת אם נאמן אם לאו מי אמרינן טעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר ואם כן אף בזו נאמן ואע״פ שאין עד אחד נאמן לומר מתה אשתו שישא את אחותה אע״ג דמילתא דעבידא לאיגלויי היא מכל מקום אין שם עגון אבל במקום עגון ובמילתא דעבידא לאיגלויי נאמן או דילמא טעמא דעד אחד דנאמן משום דדיקא ומינסבא ובמקום יבם מיהא זימנין דרחמא ליה ר״ל ליבם מתוך שהם גיסי אהדדי ומתוך חיבתה אצלו נשאת לו בלא דיוק כך היא הגירסא ברוב ספרים ר״ל זימנין דרחמא ליה ר״ל ליבם ומכל מקום עיקר הגירסא זימנין דסניא ליה ר״ל לבעל מתוך שאין לה בנים ממנו ומינסבא בלא דיוק שאף אם יזדמן שתאסר לו אינה קפידה ואם כן כל מקום יבום אין עד אחד נאמן:
ואתינן למיפשטה ממתניתין דאמרו לה מת בעליך ונתיבמה דאוקימנה בעד אחד ואי לאו דאיתכחש בתרי נאמן כמו שביארנו במשנה ואע״ג דפרישנא נמי בתרי ותרי ובאזמינהו בתראי לקמאי מכל מקום סתמא קתני וחזרו לומר שזו אינה צריכה ראיה דודאי עד אחד נאמן בכך דהא איהי גופה מהימנא כדתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא או תתיבם ואע״ג דאיהי לא מהימנא אלא בדקיימא בחזקת יבום כגון שאין לה בנים כלל אבל בדקיימא בחזקת לשוק כגון שיש לה בנים לא מהימנא וכדתנן בפרק שלום בינו לבינה האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת בני ואחר כך בעלי אינה נאמנת ואם כן קשיא מיהא למאי דאוקמת מתניתין בעד אחד ובמת בנך ואחר כך מת בעליך נאמן לא מצית לאוכוחה מהיא גופה מכל מקום אשה אע״פ שנאמנת שלא במקום בן ראוי לומר שלא נאמינה במקום בן שכל שלא במקום בן מיסתפיא לשקורי אבעלה דילמא אתי ומכחיש לה אבל במקום בן הואיל ושניהם מתו אינה חוששת לומר שהבן ראשון והבעל אחרון הא עד אחד מכיון שהאמנתו שלא במקום בן מדאיהי גופה מהימנא אין ראוי לחלק בו בין במקום בן לשלא במקום בן ואם כן זו אינה צריכה ראיה דעד אחד נאמן וכן הלכה אלא כי תיבעי לך אם עד אחד נאמן להתיר יבמה לשוק כגון שיעיד מת יבמיך או מת בעליך תחלה ואחר כך מת בנך מי אמרינן טעמא דעד אחד משום דבמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ואף בזו נאמן או דילמא משום דדיקא ומינסבא והכא זימנין דסניא ליה ר״ל ליבם מתוך שסתמו קטרוג מצוי בינו לבינה ומינסבא בלא דיוק שאף כשתאסר לו אינה קפידה בכך:
ור׳ דתניא וכו׳ – פ׳ בפ׳ השולח. ודר׳ אליעזר בן יעקב בפ״ק דקדושי׳ בס״ד. והני כלהו שיט׳ נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו ומיהו אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ותנאו קיים כדמוכח בכוליה תלמודא.
אלא לאו כי האי גוונא [האם לא באופן זה], שהוא מעשר מראש על מה שלא בא עדיין לעולם לכבוד השבת. אמר ליה [לו] ר׳ ינאי: והא אקריון בחלמא [והרי הקריאו לי בחלום] שתי מילים אלה ״קנה רצוץ״, מאי לאו הכי קאמרי [האם לא כך אמרו] לי, שרמזו לכתוב ״הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה״ (מלכים ב׳ יח, כא), כלומר, שסמך על סברה שאיננה מבוססת?
Rather, is it not referring to a case like this, of one who tithed an entity that was not yet in the world, in honor of Shabbat? Rabbi Yannai said to Rabbi Ḥiyya: But they read before me in a dream these two words: Bruised reed. What, is it not the case that they said to me as follows: “Behold you trust upon the staff of this bruised reed” (II Kings 18:21)? In other words, you rely on an unsubstantiated idea.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לָא הָכִי קָאָמְרִי לָךְ {ישעיהו מ״ב:ג׳} קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה.

Rabbi Ḥiyya said to him: No; The dream referred to a different verse, one that deals with the Messiah, as they said to you as follows: “A bruised reed he shall not break and the dimly burning wick he shall not quench; according to truth he shall bring forth justice” (Isaiah 42:3). In other words, Rabbi Yannai acted correctly, in accordance with the ways of truth. This exchange shows that both Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yannai agree that an entity not in the world can be acquired.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא – קרא אחרינא אקריוך.
קנה רצוץ לא ישבור – סיפיה דקרא לאמת יוציא משפט דשפיר עבדת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לו ר׳ חייא: לא, הכי קאמרי לך [כך אמרו לך] ורמזו לפסוק אחר, שנאמר במשיח: ״קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה לאמת יוציא משפט״ (ישעיהו מב, ג), לומר שכהוגן ובדרך אמת עשה. ומדברי שניהם מובן שהם סבורים כי יש קנין בדבר שלא בא לעולם.
Rabbi Ḥiyya said to him: No; The dream referred to a different verse, one that deals with the Messiah, as they said to you as follows: “A bruised reed he shall not break and the dimly burning wick he shall not quench; according to truth he shall bring forth justice” (Isaiah 42:3). In other words, Rabbi Yannai acted correctly, in accordance with the ways of truth. This exchange shows that both Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yannai agree that an entity not in the world can be acquired.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַבִּי דְּתַנְיָא {דברים כ״ג:ט״ז} לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו ר׳רַבִּי אוֹמֵר בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד עַל מְנָת לְשַׁחְרְרוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר הֵיכִי דָּמֵי א״ראָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דִּכְתַב לֵיהּ לִכְשֶׁאֶקָּחֲךָ הֲרֵי עַצְמְךָ קָנוּי לְךָ מֵעַכְשָׁיו.

With regard to Rabbi Yehuda HaNasi, his opinion is as it is taught in a baraita: The verse states: “You shall not deliver a slave to his master” (Deuteronomy 23:16). Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse is speaking of one who buys a slave on the condition to free him. This owner may not keep his acquisition as a slave. The Gemara clarifies: What are the circumstances? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is referring to a case where one wrote to a slave in the document of acquisition: When I acquire you as a slave, you are acquired by yourself from now. In this case, the buyer transfers ownership of an entity not yet in the world, as the slave did not yet belong to him.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מנת לשחררו – ומוזהר שלא להשתעבד בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכתב לה לכשאקחך נ״ל פי׳ דכתב לה מעכשיו לכשאקחך ודוק. בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו פי׳ להעיד על האשה שמת בעלה ותתיבם כגון שלא היו לבעלה בנים כלל היינו כעין לפום מאי דמשמע לקמן בסמוך ומיהו משכחת לה נמי כגון שהיה לבעלה בן וזה מעיד שמת בנה ואחר כך מת בעלה וכעין מתניתין דפשיט מינה רב ששת בסמוך טעמא בעד א׳ ותו אמ׳ להו רב ששת תניתוה אמ׳ לו וכו׳ ה״ד אלימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ק״ל דהא אשה זו בחזקת אשת איש קיימא כדקתני רישא האשה שהלך בעלה למ״ה והכי נמי דייק לישנ׳ דאמרו לה מת בנך ואח״כ מת בעליך וכיון שכן למ״ד תרי ותרי ספיקא דרבנן בחזקת אשת קיימא וכ״ת כשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי מנא לן דמתני׳ מיירי בהכי עד דליפרוך הכי בהדיא וי״ל דקושי לאו משום תצא אלא משום שאר דברים דקנסי׳ לה ומפקינן ממונא מחזקתן שאפי׳ נטלה מזה ומזה תחזיר דהא מתני׳ דלעיל קאי וי״ג דבר בהן.
שיטת רבי — דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר: ״לא תסגיר עבד אל אדניו״ (דברים כג, טז), רבי אומר: בלוקח (קונה) עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, שאסור לו לשעבדו. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אמר רב נחמן בר יצחק: שכתב ליה [לו] בשטר הקנין: לכשאקחך כעבד — הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. נמצא שהוא מקנה דבר שעדיין לא בא לעולם, שהרי הוא מקנה את מעשה השחרור לפני שהעבד קנוי לו.
With regard to Rabbi Yehuda HaNasi, his opinion is as it is taught in a baraita: The verse states: “You shall not deliver a slave to his master” (Deuteronomy 23:16). Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse is speaking of one who buys a slave on the condition to free him. This owner may not keep his acquisition as a slave. The Gemara clarifies: What are the circumstances? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is referring to a case where one wrote to a slave in the document of acquisition: When I acquire you as a slave, you are acquired by yourself from now. In this case, the buyer transfers ownership of an entity not yet in the world, as the slave did not yet belong to him.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רַבִּי מֵאִיר דִּתְנַן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לך יְבָמִיךְ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת.

Rabbi Meir, his opinion is as we learned in a mishna (Bava Metzia 16b): One who says to a woman: You are hereby betrothed to me after I convert; after you convert; after I am freed; after you are freed; after your husband dies; after your sister dies; after your yavam performs ḥalitza with you, she is not betrothed. Rabbi Meir says she is betrothed, as the acquisition of a betrothal applies even to an entity not yet in the world, in this case, a woman available for betrothal.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו׳ – וא״ת דאמר בפ״ק דגיטין (דף יג: ושם) אפילו לר״מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה״מ לדבר שבעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא והשתא מהיכא דשמעינן ליה דבר שלא בא לעולם דהיינו לאחר שתתגיירי שמעינן נמי לדבר שלא בא לעולם כגון לאחר שאתגייר ואמר ר״י דלא חשיב לאחר שאתגייר לא בא לעולם כ״כ כיון שהגוף הוא בעולם רק שמחוסר גירות אבל התם נולדים לא באו לעולם כלל ואר״י שבענין זה תירץ הר״ר אלעזר משזנ״א אהא דמקשינן דאמר בריש המפקיד (ב״מ דף לג. ושם) אימור דאמר ר״מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו ותימה דהא כל הנהו דהכא לא עבידי דאתו ותירץ דלא בעינן עבידי דאתו אלא בדבר שאין בעולם כלל אבל הנך דהכא דהוו בעולם לא בעינן עבידי דאתו וא״ת א״כ בפרק אע״פ (כתובות דף נח: ושם) גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמפרש טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר יקדשו ידיה לעושיהם וידיה איתנהו בעולם ופריך וסבר רבי מאיר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והתניא הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו׳ ומשני מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה והשתא הא מההיא נמי לא שמעינן שיכול להקדיש דבר שלא בא לעולם כלל כגון מעשה ידיה שלה ואכתי מצינן למימר דלא קדשי מעשה ידיה שלה אי לא משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהם וי״ל כיון דחזינן דבמקצת סבר כר׳ אליעזר בן יעקב רבו ה״ה דבדבר שלא בא לעולם כלל סבר כוותיה ואיהו אית ליה בסמוך דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל וא״ת דבפרק מי שמת (ב״ב דף קמא:) משמע דגרע עובר לר׳ מאיר מגר דאמר לר״מ המזכה לעובר לא קנה ורב הונא נמי דסבר הכא כר״מ סבירא ליה אף משתלד לא קנה ואפ״ה לאחר שאתגייר מקודשת ולרבי חנינא הוי איפכא בקדושין בפרק האומר (קידושין סב:) דקסבר לאחר שאתגייר אינה מקודשת ואפ״ה אמר רבי חנינא (שם) האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי דאם אשתו מעוברת דבריו קיימין וי״ל דאין לחוש כל כך שכמו כן מצינו סברות רב נחמן ודרב הונא הפוכות זו מזו ועוד י״ל דרבי חנינא למ״ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דוקא מסיק הכי אע״פ שהמשנה סוברת אין אדם מקנה מ״מ ניחא ליה לאוקמי הא דקתני התם אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי אינה מקודשת לדברי הכל משום דלא קתני לה בגמ׳ בברייתא בפלוגתא דר״מ ורבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה לאחר שאתגייר כו׳ אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי כו׳. נ״ב פי׳ דר׳ חנינא מפרש למתני׳ דקתני אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי דאינה מקודשת איירי כשלא היתה מעוברת אבל מעוברת קנה:
בא״ד מקודשת לי אינה מקודשת לדברי הכל כצ״ל. ונ״ב כלומר שאינה מעוברת דאפי׳ ר״מ מודה בה ומש״ה לא פליג ר״מ בברייתא על האי דילדה אשתך כו׳ אלא אלאחר שאתגייר כו׳ וכל שאר בבות דמתני׳ חוץ מאותה בבא דילדה וק״ל:
תובד״ה לאחר שאתגייר כו׳ ואר״י דלא חשיב לאחר שאתגייר לא בא לעולם כו׳ וא״ת א״כ בפ׳ אע״פ כו׳ עכ״ל אההיא דגיטין שהביאו ה״מ לדקדק הכי דהיכי אמר אפילו לר״מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה״מ לדבר שהוא בעולם כו׳ דמשמע דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל דומיא דאין אדם מקנה לדבר שאינו בעולם דהיינו אינו בעולם כלל דבאיכא הגוף בעולם בלדבר שאינו בעולם נמי איכא כמו לאחר שאתגייר והא מנא ליה דהא מהיכא דשמעינן לר״מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו לאחר שתתגיירי דהגוף הוא בעולם כמו לאחר שאתגייר דלא שמעינן מיניה בלדבר אלא בדאיכא הגוף בעולם וכן דקדקו התוס׳ שם בפ״ק דגיטין מההיא דגיטין גופיה:
בא״ד ולר׳ חנינא הוי איפכא כו׳ דקסבר לאחר שאתגייר אינה מקודשת ואפ״ה א״ר חנינא כו׳ אם ילדה אשתך נקבה כו׳ עכ״ל לא דקאמר ר׳ חנינא התם בהדיא הכי דלאחר שאתגייר אינה מקודשת אלא דאמתני׳ דהתם דקתני בלאחר שאתגייר דאינה מקודשת קא״ר חנינא בילדה אשתך נקבה דמקודשת באשתו מעוברת אך מה שהוכיחו מלאחר שאתגייר דאינה מקודשת דר׳ חנינא סובר איפכא מר״מ אינו מדוקדק דמהא ליכא לאוכוחי מידי דלמא אה״נ דגרע עובר מגר כדסבר ר״מ ור׳ חנינא טעמא אחרינא אית ליה דגרע ליה לדבר שאינו בעולם מדבר שלא בא לעולם לדבר שהוא בעולם ולכך ילדה אשתך נקבה דהוי דבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם קונה שפיר ומקודשת ולאחר שאתגייר דהוה לדבר שאינו בעולם אינה מקודשת דה״נ גרע לר״מ לדבר שאינו בעולם מדבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם כדאמרינן בפ״ק דגיטין ונ״ל דהתוס׳ סמכו עצמם אבבא אחריתא דתנן בתר הכי דקתני לאחר שתתגיירי אינה מקודשת דהוי נמי דבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם דמהא שפיר מוכח דגרע גר מעובר לר׳ חנינא בדבר שאינו בעולם לדבר שהוא בעולם ולר״מ גרע עובר מגר בלדבר שאינו בעולם והוי סברת ר׳ חנינא איפכא מסברת ר׳ מאיר:
שיטת ר׳ מאיר — דתנן כן שנינו במשנה]: האומר לאשה ״הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר״, או ״לאחר שתתגיירי״, ״לאחר שאשתחרר״, ״לאחר שתשתחררי״, ״לאחר שימות בעליך״, ״לאחר שתמות אחותיך״, ״לאחר שיחלוץ לך יבמיך״ — אינה מקודשת. ר׳ מאיר אומר: מקודשת, שקנין הקידושין חל אף על דבר שלא בא לעולם.
Rabbi Meir, his opinion is as we learned in a mishna (Bava Metzia 16b): One who says to a woman: You are hereby betrothed to me after I convert; after you convert; after I am freed; after you are freed; after your husband dies; after your sister dies; after your yavam performs ḥalitza with you, she is not betrothed. Rabbi Meir says she is betrothed, as the acquisition of a betrothal applies even to an entity not yet in the world, in this case, a woman available for betrothal.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּתַנְיָא יָתֵר עַל כֵּן אָמַר ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אפי׳אֲפִילּוּ אִם אָמַר פֵּירוֹת עֲרוּגָה זוֹ תְּלוּשִׁים יְהוּ תְּרוּמָה עַל פֵּירוֹת עֲרוּגָה מְחוּבָּרִים אוֹ פֵּירוֹת עֲרוּגָה מְחוּבָּרִים עַל פֵּירוֹת זוֹ תְּלוּשִׁין לִכְשֶׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ וְיִתָּלְשׁוּ וְהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ וְנִתְלְשׁוּ דְּבָרָיו קַיָּימִין.

Rabbi Eliezer ben Ya’akov, his opinion is as it is taught in a baraita: Moreover, Rabbi Eliezer ben Ya’akov said that even if one said: The detached fruit of this garden bed shall be teruma for the currently attached fruit of this garden bed when its fruit will be detached, or if he said: The attached fruit of this garden bed shall be teruma for the currently detached fruit of this garden bed when the fruit reach a third of their growth, i.e., a third of their ripeness, and are detached, and if they actually reached a third and were detached, then his words are upheld and the teruma takes effect, despite the fact that the stipulation was issued before the attached fruit had ripened and before the obligation of teruma applied to the detached fruit. This halakha shows that one can acquire an entity not yet in the world; in this case he acquires the fruit by applying the sanctity of teruma to it.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכשיביאו שליש – דהוי גמר מלאכה כדאמר בר״ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש אל תקרי לשלש אלא לשליש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיטת ר׳ אליעזר בן יעקב — דתניא כן שנינו בברייתא]: יתר על כן אמר ר׳ אליעזר בן יעקב: אפילו אם אמר ״פירות ערוגה זו התלושים יהו תרומה על פירות ערוגה זו המחוברים לכשיתלשו״, או שאמר ״פירות ערוגה זו המחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו התלושין, לכשיביאו שליש גידולם ויתלשו״, למרות שההפרשה נעשתה כאשר הפירות המחוברים עדיין לא הגיעו לכלל בישול, ולא היו ראויים לתרומה, ולפני שנתלשו עדיין לא חלה עליהם חובת תרומה, והביאו שליש ונתלשו — דבריו קיימין, והתרומה חלה. משמע שאדם מקנה⁠־מחיל קדושת תרומה על דבר שלא בא לעולם.
Rabbi Eliezer ben Ya’akov, his opinion is as it is taught in a baraita: Moreover, Rabbi Eliezer ben Ya’akov said that even if one said: The detached fruit of this garden bed shall be teruma for the currently attached fruit of this garden bed when its fruit will be detached, or if he said: The attached fruit of this garden bed shall be teruma for the currently detached fruit of this garden bed when the fruit reach a third of their growth, i.e., a third of their ripeness, and are detached, and if they actually reached a third and were detached, then his words are upheld and the teruma takes effect, despite the fact that the stipulation was issued before the attached fruit had ripened and before the obligation of teruma applied to the detached fruit. This halakha shows that one can acquire an entity not yet in the world; in this case he acquires the fruit by applying the sanctity of teruma to it.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ר׳רַבִּי עֲקִיבָא דִּתְנַן קוּנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יָפֵר שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יֶתֶר מִן הָרָאוּי לוֹ.

Rabbi Akiva, his opinion is as we learned in the aforementioned mishna, that if a wife says: Konam that I will prepare for your mouth, the husband is not required to nullify the vow. Rabbi Akiva says: He should nullify the vow, lest she exceed more than is fitting for him, as he maintains that the vow applies even to entities not yet in the world.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיטת ר׳ עקיבא — דתנן כן שנינו במשנה]: אשה האומרת לבעלה: ״קונם כל מה שאני עושה לפיך״ — הבעל אינו צריך להפר, ר׳ עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו, שלדעתו חל הנדר גם על דברים שעדיין לא באו לעולם.
Rabbi Akiva, his opinion is as we learned in the aforementioned mishna, that if a wife says: Konam that I will prepare for your mouth, the husband is not required to nullify the vow. Rabbi Akiva says: He should nullify the vow, lest she exceed more than is fitting for him, as he maintains that the vow applies even to entities not yet in the world.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת עַד אֶחָד בִּיבָמָה מַהוּ טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקַּר וְהָכָא נָמֵי לָא מְשַׁקַּר אוֹ דִלְמָא טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּאִיהִי דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא וְהָכָא כֵּיוָן דְּזִימְנִין דְּרָחֲמָא לֵיהּ לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא.

§ They raised a dilemma before Rav Sheshet: In a case of one witness who testifies that a woman’s husband is dead, with regard to a yevama, what is the halakha? Can the court rely on this witness? The Gemara explains the sides of the dilemma: Is the reason that the testimony of one witness in the case of a missing husband is accepted because one does not lie about something that will be discovered, and here, too, he will not lie, in case the husband later arrives? Or, perhaps the reason for the eligibility of one witness is because the woman herself is exacting in her investigation before she marries again. But here, since she sometimes loves the yavam, as she already knew him beforehand, she is not exacting in her investigation before she marries again.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותההשלמהפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד אחד ביבמה – מעיד שמת בעלה כדי שתתייבם.
דרחמא ליה – אוהבת את יבמה.
ועד אחד נאמן באשה להזקיקה ליבם. כגון אם הלכו בעלה ובנה למדינת הים ואמר לה עד אחד מת בנך ואחר כך מת בעליך מתייבמת, דהא היא גופא מהימנא. דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם, וטעמא משום דמיקלקלא דייקא ומינסבא, בעד אחד נמי כיון דמיקלקלא דקא פגעי באיסור אשת אח שהוא בכרת, דייקא ומינסבא. אבל אמר לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ומתירה לשוק, כיון דלא מיקלקלא דלא איכא אלא איסור׳ לאו, לא דייקא. וכן היא עצמה אינה נאמנת,
עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד וכו׳ – וא״ת מאי קמיבעיא להו הא ודאי טעמא דעד אחד משום דדייקא ומינסבא הוא כדמוכח לעיל ואר״י דמיבעיא להו הא דסמכינן אדיוקא דידה משום דעבידא לאיגלויי הוא והאי דעבידא לאיגלויי הוא עיקר הטעם ולהכי יש לסמוך אדיוקא זוטא כי הכא דלא דייקא כולי האי משום דמרחמא ליה או דלמא עיקר טעמא דעד אחד משום דדייקא והואיל וכן בעינן דיוקא רבה והכא כיון דמרחמא ליה לא דייקא כולי האי וממאי דהיא גופה נאמנת לומר מת בעלי להתייבם לא בעי למיפשט להא לישנא דקסבר דודאי משום דמרחמא ליה לא משקרא במזיד אבל אעד אחד איכא למימר דסמכה שפיר ולא דייקא הכא כבעלמא ופשיט רב ששת תניתוה אמרו לה מת בנך ואח״כ כו׳ אלמא עד אחד מהימן כאן אע״פ שהיא אינה נאמנת לומר מת בני ואח״כ מת בעלי כשהלכה היא ובנה למדינת הים כדתנן בהדיא בהאשה שלום (לקמן קיח:) דחיישינן דמשקרא משום דמרחמא ליה כל שכן במת בעליך שבעצמה נאמנת שע״א יהא נאמן וא״ת והיכי מצי למימר דדייקא כשמתירה ע״א להתייבם והא ליכא חומר בסופה כשנופלת מן הנשואין דבין לרב ובין לשמואל דפליגי ביבמה מן האירוסין אם היא כאשת איש ואסורה לחזור או לא אבל מן הנשואין לכו״ע מותרת לו לחזור וי״ל דדייקא מ״מ לפי שאין יודעת אם יכנוס או יחלוץ וחיישית שמא יחלוץ ותנשא לשוק ואיכא חומר ועוד הואיל ואיכא חומר בכל שאר נשים מדקדקת גם זו כאחרות שמורגלות לדקדק.
איבעיא להו עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר ואע״ג דאין עד אחד מהימן לומר מתה אשתו שישא את אחותה ואע״ג דמילתא דעבידא לאיגלויי או דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דדייקא ומנסבא והכא כיון דזמנין דרחמא ליה ליבם לא דייקא ומינסבא אמר רב ששת תניתוה א״ל מת בנה ואח״כ מת בעלה ונתיבמה ואח״כ אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ה״ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני פי׳ אמאי תצא אם נשאת לאחד מעדיה כיון דאיכא תרי סהדי ויבם עצמו יודע שמת בברי דנמצא שהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי דתצא דסיפא דומיא דתצא דרישא שבא בעלה כשם שתצא דרישא אפילו נשאת לאחד מעדיה באומרת ברי לי ה״נ תצא דסיפא אפילו נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי תצא ואמאי תרי ותרי נינהו והיכא דקיימא תיקום אבל אם לא נשאת לאחד מעדיה או שאינה אומרת ברי לי דין הוא שתצא דהבא עליה באשם תלוי קאי אבל בכתב ידי אבא מארי מצאתי מוגה בספרו בזה הלשון אמאי תצא תרי ותרי נינהו והבא עליה אינו באשם תלוי משום דאלו ואלו מודים שהבן והבעל מת אבל מכחישין זא״ז איזה מהם מת ראשון ומשום הכי אמרינן היכא דקיימא תיקום ועוד ממזר (ספק) [ודאי] הוא ממזר (ודאי) [ספק] הוא וכ״ת לא דק והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש״מ דוקא קתני אלא לאו בעד אחד. איכא דאמרי הא לא תבעי לך דאפילו איהי מהימנא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם ואע״ג דאיכא למיפרך שאני התם דקיימא בחזקת יבום אבל היכי דקיימא בחזקת לשוק לא דתנן בפ׳ שלום בינו לבינה האשה שהלכה היא ובעלה למ״ה ובאת היא ואמרה מת בעלי ואח״כ מת בני נאמנת מת בנה ואח״כ מת בעלה אינה נאמנת דא״כ גבי עד אחד שאמר מת בנה ואח״כ בעלה אמאי תתיבם איכא למימר דהכי קאמר כיון דחזינן גבי אשה דמהימנא היכא דקיימא בחזקת יבום אלמא לא אמרינן זימנין דרחמא ליה אלא דייקא ומינסבא הלכך גבי עד אחד אפי׳ קיימא בחזקת יבמה לשוק כגון שהלכה היא ובנה ובעלה למ״ה ואמר עד א׳ מת בנה ואח״כ בעלה תתיבם. כי תיבעי לך למישרא יבמה לעלמא מ״ט דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דדייקא ומנסבא והכא כיון דזמנין דסנייא ליה לא דייקא ומנסבא ואע״ג דעד אחד אינו נאמן לומר מתה אשתו שישא את אחותה ואע״ג דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ה״ק טעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא דלא משקר ומשום עיגונא הקילו בה רבנן הכא נמי לא משקר. א״ל רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעלה ואח״כ מת בנה ונשאת ואחר כך א״ל חלוף הדברים תצא והולד ממזר מראשון ומאחרון ה״ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועוד ממזר (ספק) [ודאי] ממזר (ודאי) [ספק] הוא וכ״ת לא דק והא מדקתני סיפא הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר מכלל ש״מ דדוקא קתני אלא א)⁠לאו כחושי וטעמא דאתו בתרי ובתרי ואכחשינהו הא לאו הכי מהימן לא לעולם תרי ותרי ובעדי הזמה:וקשי׳ לן לרב ששת דמוקי למתני׳ בעידי הכחשה למה לי למפשטא ממתני׳ והא בפ׳ שלום בינו לבינה אמרינן דאפילו איהי מהימנא דתנן התם האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למ״ה ובאת ואמרה מת בעלה ואחר כך בנה נאמנת וי״ל דלמא מתני׳ כגון שהעידו עדים שמת הבעל והבן ולא ידעי׳ הי מינייהו מת ראשון ובכה״ג כשאמרה האשה מת בעלה ואח״כ בנה נאמנת אבל היכא דלא שמעו במיתת הבן והבעל לעולם אימא לך דלא מהימנא להכי פשטה רב ששת ממתני׳ וקתני סיפא דומיא דרישא דא״ל מת בעליך מה התם אפילו בדלא שמעו במיתת הבעל כלל עד אחד נאמן דסיפא נמי עד אחד נאמן ועוד דבהאי בבא נמי קתני רישא דא״ל מת בעלה ואח״כ בנה ונשאת דומיא דסיפא דא״ל מת בנה ואח״כ בעלה וכי היכי דסיפא דנתיבמה מהימנא בכל ענין אפי׳ לא שמעו במיתת הבעל והבן אלא ע״פ אשה [ה״נ ברישא מהימנא בכל ענין] זה התירוץ קבלתי מאבא מורי ע״ה והוא כתוב בס׳ המאור. א״ל רב [מרדכי] לרב אשי ת״ש אין אשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא [ולא] מתה אחותי שאכנס לביתה הי ניהי דלא מהימנא הא עד אחד מהימן פי׳ ואיידי דתנא גבי מת יבמה שאנשא באשה תנא נמי במיתת אחותה באשה אע״ג דמילתא דפשיטא היא דעד אחד לא מהימן שאכנס לביתה ולטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו ולא נאמן לומר מתה אשתו שישא אחותה איהו דלא מהימן הא עד אחד מהימן בשלמא גבי אשה משום עגונא הקילו בה רבנן אלא איש מאי איכא למימר והכא לא מצית למימר דמשום רישא דאייבם אשתו הוא דנקט אין האיש נאמן אבל עד אחד נאמן ואיידי דתנא רישא תנא סיפא הא לא מצית למימר דמלתא פשיטא היא בכל ההיא פרקא שאין היבם נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו אלא כי איצטריך לר״ע אצטריך סד״א הואיל ואמר ר״ע יש ממזר מחייבי לאוין חיישינן אקלקולא דזרעה דדייקא ומנסבא קמ״ל אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעה לא חיישא פי׳ פי׳ משום דסניא ליה חיישא לקלקולא דידה (דסניא ליה) אבל לא איכפת לה בקלקולא דזרעה ופסק רב אלפס דעד אחד ביבמה לעולם נאמן יש לתמוה על הרב מאחר דפסיק כר׳ יוסי דאמר כל הפוסל על ידי אחרים פוסל ע״י עצמו אם כן לא משכחת לה דאשת גיסו אסורה ואשתו שריא אלא כיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה וא״כ למה כתב בריש שמעתא ואע״ג דאזיל אשתו וגיסו למ״ה דאהני הני נשואין דקא מתסרה אשת גיסו אגיסו אשת גיסו אסורה ואשתו שריא ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו נאסרה עליו אשתו וכיון שפסק הרב אלפס כרבי יוסי לא משכחת לה שתהיה אשתו מותרת ואילו לא פסק הרב ז״ל ברישא בנשאת ע״פ עדים דלא עבדינן עובדא כמינס אניסה היינו יכולין להעמיד דבריו בנשאת ע״פ עדים שהעידו שמת גיסו שאשת גיסו שריא בגיסו והשתא דפסק הרב ז״ל בנשאת ע״פ עדים אסורה לחזור לו וצריכה הימנו גט א״כ לא משכחת לה דאשת גיסו שריא וכיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה אליבא דר׳ יוסי דאמר כל שפוסל ע״י אחרים פוסל ע״י עצמו. ומיהו צריך לפרש מ״ט אתסרא אשת גיסו אגיסו דהא לא אסרי׳ על הבעל ברישא אשה שהלך בעלה למ״ה ובאו וא״ל מת בעלה ואח״כ בא בעלה אלא משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא זה מחזיר גרושתו והכא באשת גיסו ליכא למימר הכי שהרי באת אשתו והכל יודעים שאין קדושין תופסים באחותה ויש לי לומר דהיינו טעמא דאשת גיסו אגיסו משום דמחלפה באשה שהלך בעלה למ״ה ונשאת ע״פ עדים שאסורה לו לחזור משום שלא יאמרו גרש זה ונשא זה והשתא דאתית להכי איכא למימר דבאשת גיסו דליכא למימר שמא יאמר גירש זה ונשא זה שהרי אשתו קיימת ולא מיתסרא אלא משום משום דמחלפא והיינו דאמרי׳ בגמ׳ גבי מלתא דרבי יוסי א״ר אמי ארישא נשאת ע״פ ב״ד תצא ופטורה מן הקרבן שלא על פי ב״ד תצא וחייבת בקרבן וקאמר ת״ק ל״ש ע״פ עדים דאשת גיסו שריא ול״ש ע״פ (עדים) [ב״ד] דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וא״ל ר׳ יוסי ע״פ ב״ד דפוסל ע״י אחרים פוסל ע״י עצמו על פי עדים שאינו פוסל ע״י אחרים אינו פוסל ע״י עצמו אלמא בין ת״ק בין ר׳ יוסי מודו דבנשאת ע״פ עדים אשת גיסו שריא ואמאי הא לא עבדינן עובדא במינס אנוסה לפסק הרב ז״ל אלא לאו כדפרי׳ דאע״ג דלא עבדינן עובדא בעלמא דאיכא למיגזר שמא יאמרו גירש זה ונשא זה אבל באשה דליכא למיגזר שמא גירש זה ונשא זה עבדינן עובדא כמינס אנוסה ואשת גיסו שריא בנשאת ע״פ עדים אליבא דר׳ אמי לדברי הכל בין לת״ק בין לר״י ואע״ג דרבי אמי ס״ל הכי לא עבדי׳ בה עובדא למשרא אשת גיסו אגיסו בנשאת ע״פ עדים דדלמא הלכה כר״י נפחא דאמר ר׳ יוסי אסיפא קאי אבל בנשאת ע״פ עדים לא איירי בה לא ת״ק ולא ר״י ואפשר דבנשאת ע״פ עדים נמי אליבא דרב יצחק אשת גיסו אסירא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למ״ה ורש״י פי׳ וכתב דלת״ק אליבא דר״י נפחא כשאסורה לחזור להבעל באשה שהלך בעלה למ״ה לאו משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דהא באשת גיסו ליכא למימר הכי אלא משום קנסא הוא אבל לר״י אליבא דר״י נפחא היינו טעמא שאסורה לחזור לבעל אשה שהלך בעלה משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ובאשת גיסו דליכא למימר הכי אשת גיסו שריא וכיון [דלא] איפסיק הלכתא אי כר״י נפחא אי כר׳ אמי לעולם אשת גיסו אסורה אי משום לפרש״י אי משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למ״ה לפי׳ דידן וכיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה דהלכתא כרבי יוסי דאמר כל הפוסל ע״י אחרים פוסל ע״י עצמו הלכך מה שכתב הרב אלפס בריש שמעתין אע״ג דאזיל אשתו וגיסו למ״ה וכו׳ אשת גיסו אסירה ואשתו שריא לא ירדנו לסוף דעתו דהא דאמרי׳ בגמ׳ לימא מתני׳ דלא כר״ע לאו אמילתא דאזיל אשתו וגיסו למ״ה וכו׳ דההיא כבר פסקה וכי קאמר לימא מתני׳ דלא כר״ע מילתא באנפי נפשה היא וכפירוש רש״י ז״ל ומצאתי כתוב בכתב יד הראב״ד בזה הלשון גבי מילתא דרבי אמי ור״י נפחא (לקמן צה ע״ב) ואי קשיא לך כי קאי אדר׳ אמי נמי קשי׳ דשמואל אדשמואל דהא אמר ר׳ יוסי ע״פ ב״ד אשת גיסו אסורה אגיסו ואשתו נמי אסורה ליה ואע״ג דליכא למימר גירש זה ונשא זה וכ״ש היכא דאיכא למתלי בתנאה לא קשיא דהתם אסורה משום אחות אשתו היא ודכ״ע לא ידעי שהיא אחות אשתו גזרינן משום אשה אחרת שהלך בעלה למ״ה אבל הכא אשת אחיו היא ידועה וליכא למטעי בה גירש זה ונשא זה ומשום הכי לא גזרינן ולתנאה נמי לא חיישי׳ והרב הצרפתי פי׳ דלגבי אחות אשתו איכא צד היתר כגון שבא גיסו תחלה דאתי למימר גירש זה ונשא זה לאחר מיתת אשתו הלכך אשת גיסו בעיא גט וכי הכי אשתו נמי אסירא ליה דהו״ל אחות גרושתו אבל אשת אח ליכא צד היתר וקשיא ליה אי הכי אי דאתא גיסו תחלה מ״ט דת״ק דשרי אשתו לדידיה הא ודאי אחות גרושתו היא ואי דאתו בהדי הדדי הא ליכא צד היתר כלל. ועוד כתב גבי אע״ג דאזיל אשתו וגיסו למ״ה וכו׳ ולא אמרינן מתוך שנאסר אשת גיסו אגיסו תאסר אשתו עליו. וכתב הראב״ד בזה הלשון משום דמחלפא באשה שהלך בעלה בעלה למ״ה ואע״ג דליכא למימר הכא גירש זה ונשא זה מעתה תהא צריכה גט ממנו ותאסר עליו כעין אשה שהלך בעלה למ״ה אשמעי׳ מתני׳ דלא אמר הכא אלא היא אסורה על בעלה ואשתו מותרת לו דלא מצרכי׳ לה מיניה גט לומר דלא כר״ע דלדידיה בעיא גט הואיל ויש להם שעת היתר עכ״ל הראב״ד ולפי [זה] מה שלא כתבה הרב אלפס ללמוד ממנה אשת גיסו מותרת ואשתו אסורה ולא ללמוד ממנה דאפילו לר״ע אתיא מתני׳ ומפני שפסק הרב אלפס כר״ע הוצרך לכתוב זה אבל לעולם לפי הפסק כיון דאשת גיסו אסורה אשתו נמי אסורה כר׳ יוסי דאמר כל הפוסל ע״י אחרים פוסל על ידי עצמו:
בעי׳ מיני׳ מר״ש ע״א ביבמה מהו. פי׳ לומר מת בעלך כדי להתיבם שלא הי׳ לה בנים. טעמא דע״א משום דמילתא דעבידי לגלוי לא משקרי ה״נ לא משקרי א״ד טעמא דע״א משום דהיא גופה דייקא ומנסבי והכא כיון דזימנין דרחמי לי׳ לא דייקא ומינסבא. ואי קשיא בכל אשה שאמרו לה מת בעלך נמי נימא זימנין דרחמי לחד אינש דעלמא ואתי לאנסובי לי׳ ולא תנשא. ולא היא דדוקא גבי יבם אמרי׳ הכי משום דידיע מילתא דליבם בעי לאנסובי אבל אשה לשוק כיון דלא ידיע מילתא למאן בעי לאנסובי לא מספקינן בהאי חומרא. א״ל ר״ש תניתוה א״ל מת בנך ואח״כ מת בעלך ונתיבמה ואח״כ א״ל חילוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזרים. ה״ד אילימא תרי ותרי מאי חזית דמסכת אהני סמוך אהני ותו ממזר ס׳ הוא. וכ״ת לא דק והא מדקתני סיפא הולד ראשון והאחרון אינו ממזר דוקא קתני אלא לאו בחד וטעמא דאתי בי תרי ואככחשוה הא לא״ה מהימן. א״ד הא לא תיבעי לך דאפילו היא נמי מהימנה דתינא האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בני תתיבם. כי תבעי לך יבמה לעלמא פי׳ לומר לה מת בעלך ואח״כ מת בנך טעמא דע״א משום מילתא דעבידי לגלויי לא משקר ה״נ לא משקר א״ד טעמא דע״א משום היא גופה דייקא ומינסבבא והכא כיון דזמנין דסניא לי׳ לאו דייקא ומינסבא.
והכא דזמנין דרחמא ליה. פירש ליבם לפי שיש קצת יבמות אוהבות את היבמין דגייסי בהו, ויש קצתן שונאות אותן, והיינו דאמרינן בלישנא בתרא דזמנין דסניא ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביבמה. מעיד שמת בעלה כדי שתתיבם. דרחמא ליה. אוהבת היבם. הראשון והאחרון. דלפני שמועה ולאחר שמועה. ממזר. דאשת אח שלא במקום מצוה היא ורמיא עליה בכרת. תרי. ששנים העידו שמת הבן תחלה ואחר כך מת הבעל והרי היא זקוקה, ואחר כך העידו שנים שהבעל מת תחלה ואינה זקוקה, אמאי תני במוחלט תצא מיבם, אי אמרי בריא לן שהבן מת תחלה לא תצא. אבל בלא שאמרו להו הכי תצא, דבאשם תלוי קיימי דדלמ׳ הבעל מת תחלה ובכרת רמיא עליה. ותו אמאי הבנים ממזרים, ספיקא הוא. וכי תימ׳. דהא דתני ממזר לאו דוקא קאמ׳, אלא ספק ממזרים קאמ׳. והא מדקתני סופא. גבי אמרו לה מת בעלה ונשאת ואחר כך אמרו לה קים היה באותה שעה ומת, וקאמ׳ הראשון ממזר, דהיינו זה שנולד כשהיה חי בעלה. והאחרון אינו ממזר כלל, שאעפ״י שחיב לגרשה, אם לא גירשה הואיל ומת בעלה או גירשה, לא הוו הבנים ממזרים אפי׳ מדרבנן. אלמ׳ האי ממזר דקאמ׳ ממזר מן התורה קאמ׳, הכי נמי ברישא דקתני הראשון והאחרון ממזר, ממזר מן התורה קאמ׳. ואית דאמרי1 דאפי׳ גירשה הבעל או מת, הוו הבנים שנולדו אחר כן ממזרים דרבנן, ואינו ממזר דקאמ׳ הכא אינו ממזר מן התורה אלא מדרבנן. והכי דיק מדקתני בממזר דרבנן אינו ממזר, מכלל דרישא דתני ממזר, ממזר דאוריתא הוא ולא ספק ממזר. וזה אינו כלום, דאי מסופא דיק כדקא מפרשי מנא ליה דאינו ממזר דקאמ׳ הוא דלהוי ממזר מדרבנן, דלמ׳ אינו ממזר כלל קאמ׳, דהא לא אשכחן בשום דוכתא דלתני אינו ממזר במי שיש בו שום ממזרות ואפי׳ מדרבנן. אלא לאו אינו ממזר כלל, ומרישא דיק כמו שפירשנו. בחד. שנתיבמה על פי עד אחד. אלמ׳ מהימן כל זמן שלא יכחישוהו שנים.
1. ראה תוס׳ לעיל פז, ב ד״ה הולד, ורבינו מעתיק מספר ההשלמה לעיל שם.
א בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: עד אחד המעיד לאשה שמת בעלה, ביבמה שעומדת להתייבם מהו? האם אפשר לסמוך עליו? וצדדי השאלה: טעמא [הטעם] שמכשירים עד אחד בעדות שמת בעלה של אשה — משום דמילתא דעבידא לאיגלויי בדבר שעשוי להיגלות] אדם לא משקר, והכא נמי [וכאן גם כן] לא משקר, או דלמא טעמא [שמא הטעם] של הכשר עד אחד משום דאיהי דייקא ומינסבא [שהיא, האשה, מדייקת ונישאת] ובודקת היטב את הדבר לפני כן. והכא [וכאן], כיון דזימנין דרחמא ליה [שפעמים היא אוהבת אותו], את היבם, שכבר הכירה אותו קודם לכן — לא דייקא ומינסבא [איננה מדייקת כל צורכה ונישאת] בלא דקדוק מספיק.
§ They raised a dilemma before Rav Sheshet: In a case of one witness who testifies that a woman’s husband is dead, with regard to a yevama, what is the halakha? Can the court rely on this witness? The Gemara explains the sides of the dilemma: Is the reason that the testimony of one witness in the case of a missing husband is accepted because one does not lie about something that will be discovered, and here, too, he will not lie, in case the husband later arrives? Or, perhaps the reason for the eligibility of one witness is because the woman herself is exacting in her investigation before she marries again. But here, since she sometimes loves the yavam, as she already knew him beforehand, she is not exacting in her investigation before she marries again.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותההשלמהפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת תְּנֵיתוּהָ אָמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ ואח״כוְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִיךְ וְנִתְיַיבְּמָה וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ חִילּוּף הַדְּבָרִים תֵּצֵא וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא תְּרֵי וּתְרֵי מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי סְמוֹךְ אַהָנֵי.

Rav Sheshet said to him: You learned the answer to this question in the mishna: If they said to her: Your child died and afterward your husband died, and she entered into levirate marriage, and afterward they said to her that the matters were reversed, she must leave her husband, and the first child and the last one are each a mamzer. Rav Sheshet analyzes this case: What are the circumstances? If we say they are two and two, i.e., two witnesses came first and said one account, followed by two other witnesses who claimed the reverse, what did you see to make you rely on these second witnesses when you can equally rely on the first pair? The first witnesses do not lose their credibility merely due to the testimony of the second pair, so why should she have to leave the yavam?
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הולד ממזר – דבר חייבי כריתות הוא דאשת אח שיש לה בנים בכרת.
מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני – אע״ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואיכא לאוקמא בחזקת איסור ליבם אר״י היכא דיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לא הוה לן למימר תצא מידי דהוה אניסת לאחד מעידיה דריש פרקין (יבמות פח:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מאי חזית דסמכת כו׳ אע״ג דתרי ותרי כו׳ ואר״י היכא דיבם אומר ברי לי כו׳ מידי דהוה אניסת לאחד מעידיה דריש פרקין עכ״ל (א) מה שיש לדקדק מדבריהם אלו אדבריהם דלעיל תמצא בר״פ שם בד״ה והבא עליה באשם תלוי כו׳ ע״ש:
אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [כבר שניתם אותה], שיש תשובה לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לה: מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים — תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר. ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]: אילימא תרי ותרי [אם תאמר שניים ושניים], שבאו תחילה שני עדים והעידו דבר אחד, ואחר כך שניים אחרים שהעידו שהיה המעשה להיפך — מאי חזית דסמכת אהני [מה ראית שסמכת על אלה, האחרונים], סמוך אהני [על אלה, הראשונים], שאין עדות הראשונים נופלת בנאמנותה מעדות האחרונים ומדוע תצא מהיבם!
Rav Sheshet said to him: You learned the answer to this question in the mishna: If they said to her: Your child died and afterward your husband died, and she entered into levirate marriage, and afterward they said to her that the matters were reversed, she must leave her husband, and the first child and the last one are each a mamzer. Rav Sheshet analyzes this case: What are the circumstances? If we say they are two and two, i.e., two witnesses came first and said one account, followed by two other witnesses who claimed the reverse, what did you see to make you rely on these second witnesses when you can equally rely on the first pair? The first witnesses do not lose their credibility merely due to the testimony of the second pair, so why should she have to leave the yavam?
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְעוֹד מַמְזֵר סְפֵק מַמְזֵר הוּא וכ״תוְכִי תֵּימָא לָא דָּק וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא הָרִאשׁוֹן מַמְזֵר וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר ש״משְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא קָתָנֵי.

And furthermore, why should the child be a definite mamzer? At worst he is an individual whose status as a mamzer is uncertain, as there are two conflicting sets of testimonies. And if you would say that the tanna of the mishna was not precise in his failure to distinguish between a definite mamzer and one of uncertain status, but from the fact that it teaches in the latter clause of the mishna: The first is a mamzer and the last is not a mamzer, one can learn from here that the mishna was taught specifically in this manner, i.e., the mamzer the tanna referred to is a definite mamzer.
רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכ״ת לאו דוק׳ – כלומר דלא דייק לישנא ולספק ממזר קרי ממזר והא מדקתני סיפא וכו׳ דהא בסיפא שפיר דייק לישנ׳ בענין מותרת.
ועוד, מדוע יהיה הוולד ממזר? לכל היותר ספק ממזר הוא, שיש כאן שתי עדויות המכחישות זו את זו, ולא ברור עם מי האמת. וכי תימא [ואם תאמר] שלא דק [דייק] התנא במשנה, ולא חילק בין ממזר לספק ממזר, והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנוי בסופה] של משנתנו: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, שמע מינה דוקא קתני [למד מכאן שבדיוק שנה] במשנה, וממזר שאמרו הוא ממזר ודאי.
And furthermore, why should the child be a definite mamzer? At worst he is an individual whose status as a mamzer is uncertain, as there are two conflicting sets of testimonies. And if you would say that the tanna of the mishna was not precise in his failure to distinguish between a definite mamzer and one of uncertain status, but from the fact that it teaches in the latter clause of the mishna: The first is a mamzer and the last is not a mamzer, one can learn from here that the mishna was taught specifically in this manner, i.e., the mamzer the tanna referred to is a definite mamzer.
רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ חַד וְטַעְמָא דַּאֲתוֹ בֵּי תְרֵי אַכְחֲשׁוּהּ אהָא לָאו הָכִי מְהֵימַן.

Rather, isn’t it correct to conclude from here that only one witness testified at first, and the reason for the halakha is that two people came and contradicted him, as the testimony of two witnesses certainly overrules that of a single witness? It may be inferred from this that if it were not so, the lone witness is deemed credible. This shows that the court will accept the testimony of one witness even to allow a woman to enter into levirate marriage.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] שבראשונה העיד רק חד [עד אחד], וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה [והטעם, דווקא, משום שבאו שניים והכחישוהו] שעדותם ודאי מבטלת עדות עד אחד, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] — מהימן [נאמן], ומשמע שעד אחד נאמן גם להתיר אשה להתייבם. עד כאן סוגיה זו בנוסח אחד, אולם הסוגיה נשנתה גם בנוסח אחר.
Rather, isn’t it correct to conclude from here that only one witness testified at first, and the reason for the halakha is that two people came and contradicted him, as the testimony of two witnesses certainly overrules that of a single witness? It may be inferred from this that if it were not so, the lone witness is deemed credible. This shows that the court will accept the testimony of one witness even to allow a woman to enter into levirate marriage.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאִיכָּא דְּאָמַר הָא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דַּאֲפִילּוּ אִיהִי נָמֵי מְהֵימְנָא דִּתְנַן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תִּנָּשֵׂא מֵת בַּעְלִי תִּתְיַיבֵּם כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ לְמִישְׁרֵי יְבָמָה לְעָלְמָא.

The Gemara provides an alternative version of the discussion. And some Sages maintain another version that says: Let the dilemma not be raised, as even a wife herself is also deemed credible when she says her husband is dead, as we learned in a mishna (114b): With regard to a woman who said: My husband is dead, she may marry. Likewise, if she claimed: My husband is dead, she should enter into levirate marriage. If so, one witness is certainly deemed credible when he says her husband has died. The case where you could raise the dilemma is with regard to permitting a yevama to all other men, if a witness claims that the yavam is dead.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מת בעלי תנשא – אם אין כאן יבום.
יבמה לעלמא – עד אחד מתירה לשוק שאומר לה מת יבמיך או מת בעליך ואח״כ מת בנך.
1כי תיבעי לך יבמה לעלמא – דהתם איכא למימר טפי דלא דייקא שפיר משום דסניא ליה אע״ג דמשום דמרחמא ליה לא שבקה מלמידק משום דסניא שבקה טפי שגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות ושכיח טפי דסניא ליה מדמרחמא ליה כדמשמע בסוף האשה שלום (לקמן דף קיז. ודף קיח:) ועוד שיותר קשה לה כשתפול לפניו כששונאה אותו ממה שנוח כשאוהבת אותו דכשאוהבת אותו אין לה כ״כ נוח כשתפול לפניו כי שמא יחלוץ ואפילו יכנוס אינה שמחה כל כך כי הרבה יש לה למצוא כיוצא בו או טובים ממנו אבל אם שונאתו אינה יכולה להנצל ממנו להנשא לאחר אם לא יחלוץ ועל כרחך צריכה לינשא לשנוי לה או תתעגן להכי מיבעיא ליה אי עיקר טעמא הוה משום דדייקא והכא לא דייקא שפיר ואי טעמא משום דעבידא לאיגלויי הוא איכא למסמך אדיוקא פורתא ה״נ דייקא קצת אע״ג דסניא ליה וא״ת ומאי קמיבעיא ליה והתנן בהאשה שהלכה (שם) שהיא נאמנת לומר מת בעלה ואח״כ מת בנה כיון דאיהי מהימנא כ״ש עד אחד וי״ל דאיהי מהימנא משום דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה מת בעלי ושתקה מבן אבל בעד איכא למיחש שמא שכרוהו או שונא אותה או היא עצמה חשודה לקלקלה היכא דמסמכה עליה ולא דייקא שפיר ולכך אין להאמינו כמותה דאיהי אית לה מיגו ואיהו לית ליה מיגו דסבר אי אסהידנא אבעל לחודיה כי שמעה דמת הבן תחקור איזה מת ראשון ולא אוכל לקלקלה אבל אי אסהידנא אתרוייהו אבן ובעל כי שמעה נמי דמת בן סמכא עילואי ומיקלקלא ואפילו מהימן כאן עד בהנך תרתי בעיי אכתי איכא למיבעי לקמן עד אחד בקטטה ועד אחד במלחמה דאיכא למימר דהכא דייקא טפי מהתם והתם נמי הכי בעי אי עיקר טעמא משום דדייקא ובעינן דיוקא רבה או עיקר טעמא משום דעבידא לאיגלויי ולהכי סמכינן אדיוקא זוטא כי הנהו.
1. תוס׳ ד״ה ״כי תיבעי לך״ מופיע בדפוס וילנא בדף צ״ד.
כי תיבעי לך יבמה לעלמא שהעד אומר מת בעליך ואח״כ מת בנך – וא״ת הא נמי תפשוט דלקמן אמרינן פ׳ האשה אשה שהלך בעלה למדה״י ובאת ואמרה מת בעלי ואח״כ מת בני נאמנת וכיון דאיהי מהימנא כ״ש עד אחד דהכי משמע ליה להאי לישנא וי״ל דהיינו דווקא היכא שהיתה בחזקת היתר לשוק כגון שהיו לו בנים ומש״ה מהימנא אבל הכא מיירי שהיא בחזקת איסור לשוק דכשהלך בעלה למדה״י לא היו לו בנים ומזה קא בעי אי נאמן העד לומר שהיו לו בנים במדה״י ומת ואח״כ מת בנו. וא״ת א״כ מאי קאמר הא לא תיבעי לך דאפילו איהי מהימנא אפילו להתיר אשה ליבם יכול למצוא בעיא שלו היכא דאיהי לא מהימנא כגון שהיתה בחזקת איסור ליבם שהיו לו בנים וליבעי אם עד אחד נאמן לומר מת בנך ואח״כ מת בעליך וא״ל דה״ה דהוה מצי למיבעי יבמה ליבם והא דקבעי מיבמה לעלמא הכי הוה עובדא שבא לפניו דאין הלשון משמע כן דקאמר כי תיבעי לך יבמה לעלמא משמע דבענין אחר לא מצי למצוא בעיא שלו וי״ל דמ״מ הוה פשטינן ביבמה ליבם דעד אחד מהימן אפילו היכא שיש לה חזקת איסור דכיון דאין חזקת איסור אפילו איהי מהימנא א״כ סברא שיש להאמין עד אחד אפילו היכא דיש לה חזקת איסור דמהך מעלה יש לנו שפיר לומר דעדיף עד אחד מבעל דבר ולא נהירא דא״כ הדרא קושיא לדוכתין דלפשוט יבמה לעלמא מדאמרי׳ לקמן דאיהי מהימנא לומר מת בעלה ואח״כ מת בני לכל הפחות היכא דלית חזקת איסור וא״כ יש להאמין עד אחד אפילו בחזקת איסור כדפי׳ דיותר יש לנו להאמין עד אחד מבעל דבר לכן נראה לפרש דמיירי שפיר הכא בחזקת היתר ומ״מ לא מצינו למפשט יבמה מדלקמן דמהימנא לומר מת בעלה ואח״כ מת בנה די״ל דאיהי מהימנא דיש דיש לה מגו [וכמש״כ בתוס׳]:
לאיסור כרת התרת לאיסור וכו׳ – פ״ה לאיסור אשת איש ול״נ דא״כ הול״ל לאיסור מיתה ועוד דעל זה אנו דנין לומר אע״ג דנאמן באיסור אשת איש לא מהימנא הכא משום דמסניא ליה ונ״ל דלאיסור כרת היינו להתירה ליבם [וכמש״כ בתוס׳ ד״ה לאיסור]:
{שמעתא דנאמנות האשה על מיתת בעלה או יבמה}
איכא דאמרי: הא לא תיבעי לך, דאפילו איהי מהימנא. כי תיבעי לך, למשרי יבמה לעלמא וכו׳. אמר להו רב ששת: תניתוה (בבלי יבמות צ״ב.): אמרו לה, מת בעליך ואח״כ מת בנך ונשאת וכו׳ – וקשיא לן. מאי קא פשיט מינה. הא נמי ודאי פשיטא, דאפילו היא נמי מהימנא, כדתנן (בבלי יבמות קי״ח:): האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה, מת בעלי ואח״כ מת בני, נאמנת.
י״ל, הכי פשיט מינה רב ששת. מדקתני במתני׳ דהתם – מת בעלי ואח״כ מת בני, נאמנת; מת בני ואח״כ מת בעלי, אינה נאמנת – פשיטא דהתם משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דמהימנא, דבחזקת לשוק היא עומדת, שהרי בחזקת קיימין היו שניהם עד שבאה היא. אבל הכא, מדקתני (בבלי יבמות צ״ב.) – אמרו לה, מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתיבמה, ומת בעליך ואח״כ מת בנך, ונשאת – ובהני בבי תרוייהו ע״כ בעד אחד עסקינן, כדאמרינן, היכי דמי וכו׳, אלמא, כי היכי דמת בנך ואח״כ מת בעליך נאמן עד אחד, ואפילו לאפוקה מחזקה, שהרי בחזקת לשוק עומדת, שהרי [הלכה היא ובעלה ובנה]⁠1 למדינת הים, משא״כ בה, שאינה נאמנת בכך, הם ה״נ, מת בעליך ואח״כ מת בנך, נאמן עד אחד ואפילו לאפוקה מחזקת איסור; כגון ששמעו בהם שמתו שניהם ואין ידוע אי זה מהם מת ראשון, שמאחר שאינן בחזקת קיימין אינה בחזקת לשוק, א״נ, כגון דאמר עד אחד, ניתן לו בן במדינת הים ומת הוא ואח״כ מת בנו. והיא עצמה אינה נאמנת בכך להתיר עצמה לשוק, לומר, בעלי היה שמת ראשון, שאין כאן לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואפילו כהאי גוונא עד אחד מהימן, דמה התם עד אחד מהימן טפי מינה, אף הכא נמי עד אחד מהימן טפי מינה. וכגון ששמעו בהם שמתו. דהא קתני, מת בעליך ואח״כ מת בנך, דומיא דמת בנך ואח״כ מת בעליך. א״נ, כגון דאמר עד אחד, ניתן לו בן במדינת הים ומת הוא ואח״כ מת בנו.
ודחיא לה ואוקימנא בעדי הזמה, ובין רישא ובין סיפא לא תפשוט מינה דעד אחד מהימן טפי מינה לאפוקה מחזקתה.
מיהו, כיון שפסק הרי״ף ז״ל כרב ששת, הלכה בתרוייהו דעד אחד נאמן, אפילו לאפוקה מחזקה וכ״ש לומר, מת בעלה, כדי שתתייבם, דהא2 אפילו היא נמי מהימנא.
א״ל רב חנילאי3 לרב אשי: ת״ש: אין האשה נאמנת לומר, מת יבמי, שאנשא, ולא, מתה אחותי, שאכנס לביתה וכו׳. וליטעמיך, אימא סיפא.
וקשיא לן. מאיהי גופא הוה יכול לאקשויי, מסיפא דרישא, דקתני: ולא מתה אחותי.
וניחא לן. דלמא דוקיא דרישא משום רישא דרישא נקט לה, הא עד אחד נאמן, ותנא סיפא אטו רישא. אלא סיפא דקתני, אין האיש נאמן, ואי דייקת ואמרת, הא עד אחד נאמן, הא לא איצטריכא ליה, לא משום רישא דסיפא, דכולה4 פירקין דהאשה שלום (בבלי יבמות קי״ד:) בהדיא הוא שמשיאין על פי אשה ועל פי עד אחד וכן מיבמין, ומשום סיפא דסיפא לא אתיא דהא לאו הכי הוא, דלא מהימן בה עד אחד.
אלא כי איצטריך לר״ע איצטריך. ולא משום דוקיא. אלא היא גופה קמ״ל, דסד״א חיישא5 אקלקולא דזרעא, קמ״ל דלא מהימנא אפילו היא עצמה, וכ״ש עד אחד, דאקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעא לא חיישא.
וה״ר שלמה ז״ל לא גריס לה. וה״ר אברהם ז״ל מפרש לה בקלקולא דצערא דגופא, משום דסניא ליה. ואני אומר אקלקולא דידיה. כגון אשה שהלך בעלה למדינת הים שהיתה מקולקלת על בעלה הראשון שהיה לה. אבל זו שאין לה בעל, אף על פי שאנו אומרים תצא מזה ומזה, כלומר מיבם ומבעל הראשון, אין זה קלקול, דבלחודה עיילא ובלחודה נפקא.
1. נראה דצ״ל: הלך בעלה ובנה
2. נראה דצ״ל: דבהא
3. גירסתנו: רב אחא
4. תוקן ע״פ גירסת הראב״ד. בדפ״ר: כולה
5. בדפ״ר: חיישינן
[במאור דף כט: ד״ה איכא דאמרי. לרי״ף סי׳ קכא (יבמות דף צג:)]
כתוב שם: איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו איהי מהימנא, כי תיבעי לך למשרי יבמה לעלמא וכו׳, אמר להו רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת וכו׳. וקשיא לן מאי קא פשיט מינה הא נמי ודאי פשיטא דאפילו היא נמי מהימנא כדתנן [דף צב.] האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת.
אמר אברהם: אין זאת הקושיא שהתלמידים מקשין בה אלא לאידך גיסא, ושתי קושיות מקשים עליה. תחלה קשה להם (ו)⁠מה שאמרו [דף צג:] הא לא תיבעי לך דאפילו היא מהימנא דתנן [יבמות דף קיד:] וכו׳, כלומר ומתניתין ודאי בעד אחד הוא משום דבענינא דהא מתניתין נמי היא מהימנא דקיימא בחזקת השוק כמתניתין דהכא, והא ודאי קיימא לן דבכהאי גוונא לא מהימנא למשרא נפשה ליבם. ומאי דאמרינן נמי כי תיבעי לך למישרא יבמה לעלמא, כלומר דאיהי לא מהימנא אבל עד אחד מהימנא למשרא נפשה לעלמא, אבל עד אחד אי מהימן או לא משמע דקיימא בחזקת יבם קא מיבעיא להו, (דאיהי לא מהימנא למישרא נפשה לעלמא אבל עד אחד אי מהימן אי לא,)⁠1 וקא פשיט להו ממתניתין. וקשיא לן הא מילתא, והא מתניתין בחזקת השוק היא, דהא הלכה היא ובעלה ובנה [ל]⁠מדינת הים, ובהא ודאי איהי נמי מהימנא, כל שכן עד אחד. ובעיא דידהו לא פשטא מיהא מתניתין כלל. ועוד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שכתב זה בעל המאור מה עסקו כאן. ואנו כך אנחנו מפרשים, דהני תרי לישני אהדדי איתמור, תחלה שאלו על יבמה ליבם ובענין שאינה ידועה לנו כלל, ובא עד אחד ואמר מת בעלה ויצא לו יבם אם נאמן אם לא. וקא פשיט להו ממתניתין דאפילו קיימא בחזקת השוק מהימן ליבמה. הדור אמרי הא ודאי לא איבעיא לן דכיון דאשכחן דאיהי מהימנא במקום דלא מיחזקא ונפק לה יבם דמיבם לה פשיטא דעד אחד נאמן אפילו מפיק לה מחזקת השוק, וסיפא דמתניתין ודאי בעד אחד כדקאמרת. וממאי דאיהי מהימנא בסתם דתנן ברישא בפרק שלום [דף קיד:] האשה שאמרה מת בעלי תתיבם, והא ודאי בסתם קא מיירי, דאי בדקיימא בחזקת יבם הא קתני לה לקמיה בההיא פיקרא [דף קיח:], הלכך הך רישא ודאי בסתם קא מיירי, וכיון דאיהי מהימנא בסתם, דין הוא לעד אחד אפילו קיימא בחזקת השוק, וסיפא דהא מתניתין ודאי בעד אחד כדקאמרת. אלא יבמה לשוק איבעיא לן כדקיימא בחזקת יבם דאיהי לא מהימנא מאי. ואמר להו רב ששת תניתוה, כלומר כיון דפשיטא לנו דסיפא דמתניתין בעד אחד ואיהו מהימן לאפוקה מחזקה, רישא נמי אפילו מפיק לה מחזקה נמי תפשוט לנו דמהימן. ורב ששת מדידהו פשט להו, ואינהו לא קבילו מיניה ואמרו רישא בעדים ובעידי [הזמה]⁠2, משום דלא אשכחן [גבה]⁠3 הימנותא בסתם, דאי אמרה יבם היה לי ומת, ההיא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר היא נאמנת. אבל להתירה ליבמה מצינן לה היתר בסתם על פיה, שאם לא יודע לה לא בן ולא יבם ויש לה בעל ובאה ואמרה מת בעלי ויצא לה יבם מותרת לו ואע״פ שיצא עכשו מחזקה ראשונה, הילכך גבי עד נמי אפילו מפיק לה מחזקה ידועה מהימן4, וסיפא בעד אחד ורישא בשני עדים, כלומר אי מפק׳ לה מחזקה נמי משכחת לרישא בעדים ובעידי [הזמה].⁠5
[במאור שם.]
כתוב שם: אמר ליה רב חנילאי לרב אשי תא שמע אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא, ולא מתה אחותי [שאכנס לביתה] וכו׳, ולטעמיך אימא סיפא, וקשיא לן מאיהי גופא הוה יכול לאקשויי מסיפא דרישא דקתני ולא מתה אחותי, וניחא לן וכו׳, עד דכולה פרקין דהאשה שלום [דף קיז.] בהדיא הוא שמשיאין על פי אשה ועל פי עד אחד, וכן ביבמין.
אמר אברהם: דידי עדיפא מדידיה, דבפרק שלום יבום על פי עד אחד לא שמעינן, אלא מהאי פירקין שמעינן כדאמרינן לעיל.
1. כנדצ״ל.
2. כן הוא בגמרא יבמות דף צד., ובכ״י: הזמנה, וכן להלן.
3. כנדצ״ל, ובכ״י גבי.
4. עיין ברמב״ן יבמות דף צג: ד״ה ואיכא דאמרי שהשיג על זה.
5. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ יבום פ״ג ה״ח.
ואיכא דאמרי הא לא תבעי לך דאפילו היא נמי מהימנא – איכא למידק, והא לא תבעי ליה, והא פשיטותא דמתניתין דפשיטאא להו רב ששת, איתתא לא מהימנא בה, דתנן בפרק האשה שלוםב, מת בני ואח״כ מת בעלי אינה נאמנתג. ואיכא למימר, דמאן דבעא מיניה דרבד ששת עד אחד ביבמה, לאו במתו לה בן ובעל בעא מיניה, אלא במת הבעל שתתיבם. ומשום הכי אמרי׳ להתיר יבמה ליבם ודאי לא מיבעי׳ להו, דאפי׳ היא מהימנא, אלא ביבמה לעלמא קא מיבעיא להו. וכי תימא אמאי לא מיבעיא להו בבן ובעל, כיון דבחד משכחי לה בתרי למה להו למיבעי. אי נמי, רבותא קאמרי׳, דאפי׳ בחד דעביד לאיגלויי טפי שמא יבא הרוג ברגליוה לא מהימן, ואיהו פשט להו דאפילו בתרי נמי מהימן, ואף על גב דלאו מילתא דעבידא לאיגלויי כולי האי מי משניהם מת ראשון. ובדין הוא דלימא הא לא תבעי לך בחד דאפילו היא מהימנא, כי תבעי לך בבן ובעל, אלא רבותא בעו למשרא לעלמא, דאפילו באיסור לאו ועביד לאיגלוייו לא להימני׳ז. והרב ר׳ אברהם ב״ר דוד ז״לח מפרש דהכי קאמר, כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתיבם ולא חיישינן לרחומי, עד א׳ מהימן אפי׳ במקום בנים. ובעיני אינו נכון, דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן. ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשר דבר שבה, ומש״ה תנן תתיבם, אבל לא דייקא אלא במיתת בעל, ומכי ידעה דמית לא איכפתט במת בנה ראשון, משום דרחמה ליה ליבם טפי מעלמא, וליכא עלה נמי קלקול כולי האי, ומשום הכי אינה נאמנת במת בני ואחר כך בעלי להתייבם. וכשתמצא לומר דמשום דדייקא ומינסבא הוא דמהימן עד, כל היכי דאיהי לא מהימנא עד לא מהימן.
א. נראה שצ״ל דפשיט.
ב. לקמן קיח ב.
ג. וכה״ק הרשב״א בסגנון אחר, וכ״ה בריטב״א.
ד. בכי״א ובנדפס: מרב.
ה. בנדפס הוסיף כאן במרובעות: דילמא.
ו. בנדפס הוסיף כאן במרובעות: דילמא.
ז. וכן כתב הרשב״א בד״ה איכא דאמרי, בשם רבינו בקיצור. ועיין בריטב״א.
ח. הובא ברשב״א, וכ״כ תוס׳ בד״ה כי תיבעי לך בפירושם השני. וכן הובא פירוש זה בריטב״א. וכ״כ המאירי. וכ״כ בתוס׳ חד מקמאי.
ט. בנדפס נוסף כאן במרובעות: לה. וכ״ה ברשב״א.
{שמעתא דנאמנות האשה על מיתת בעלה או יבמה}
ועוד, איכא דאמרי, הא לא תיבעי לך, דאפילו איהי מהימנא וכו׳, אמר להו רב ששת וכו׳, עד א״נ, כגון שאמר עד אחד, ניתן לו בן במדינת הים וכו׳:
אמר הכותב: אינו מחוור. דהא מתניתין בהדיא קתני שהלך בעלה ובנה למדינת הים. אלמא, בשניתן לו בן בכאן ויצא עמו שנינו.
וכן מה שכתב, כששמעו בו שמתו שניהם דמהימן לאפוקה מחזקת איסור, אין הלשון בזה נכון. דאכתי בחזקת היתר לשוק קיימא, כדאמרינן בפרק ארבעה אחין (בבלי יבמות ל״א.) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו: אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, מספק אתה בא לאסרה, אל תאסרנה מספק. ש״מ, שאע״פ שמת המתיר, עדיין היא בחזקת היתר.
והפירוק עצמו אינו, דליכא לאוקומה מתניתין שמתו שניהם משום דוקא דבאבי. דהכא דינא קתני והכא דינא קתני. בזו נאמן אף להוציאה מחזקתה, ובזו להעמידה ולא להוציאה. שמשנה זו לא בא ללמד אלא על הדרכים האלו של מקולקלות, ולא בענין נאמנות נשנו, כדמתרצינן, בעדי הזמה, ולא קמ״ל מידי בנאמנות.
ועוד, דאי הכי, הוה לן לפרושי בגמרא: במאי. אלימא בשלא שמעו בהן שמתו, דאיהי מהימנא, הא מדקתני סיפא וכו׳. ואדרבה, מסיפא גופא הוה ליה למידק דעד אחד מהימן טפי מינה משום דלא משקר. ואי משום דדייק ומנסבא, כל היכא דאיהי מהימנא עד אחד מהימן, כל היכא דלא מהימנא עד אחד לא מהימן.
ולי כך נראה פירוקה. דודאי, התם במשנתינו שבפרק האשה שלום (בבלי יבמות קי״ח:), מת בעלי ואחר כך מת בני – נאמנת, לא משום חזקת היתר בלבד, אלא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ממש הוא. שאילו באת ואמרה, מת בעלה, נאמנת ומותרת לשוק, שאנו רואין את הבן כאילו הוא קיים. וכיון שכן, כשאומרת, אף הבן מת אלא שהוא מת תחלה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. הא אילו מתו שניהם ואינו ידוע, חולצת לחומרא, כדאמרינן בפרק ד׳ אחין (בבלי יבמות ל״א.).
וכיון שכך, דינה לחלוץ הכא, מכיון שבא עד זה ואמר, מתו שניהם, אי ס״ד עד אחד לא מהימן באשה אלא משום דדייקא ומנסבא למשרייה לעלמא, חיישינן1 דלמא לא דייקא משום דסניא ליה, הכא2 אמאי מהימן לומר, בעל ואח״כ בן. הא מכיון דשמעה מיניה שמתו והוחזקו3 אצלנו לחוש למיתת שניהם, ושמא תשמע נמי היא מאחרים דמתו שניהם, רוצה היא שיאמר, בעלה ואח״כ בנה ולא דייקא במת בנה תחלה משום דסניא ליבמה. ואף על פי שהיה העד נאמן לומר, מת בעלה, בלבד, התם, דדייקא, נאמן, הכא, דלא דייקא, לא מהימן לעולם, שהרי יש לנו לחוש למיתת הבן ואין לנו לסמוך עליה בכלום. אלא שמע מיניה, עד אחד נאמן להתיר ביבמה בכל מקום. וזה פי׳ נכון.
1. נראה דצ״ל: דחיישינן
2. נראה דצ״ל: והכא
3. נראה דצ״ל: הוחזקו
איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאיהי נמי מהימנא וכו׳. איכא למידק דהא משמע דהאי בעיא במקום בנים היא, כלומר שמתו בנה ובעלה, מדפשטיה רב ששת ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך. וכיון שכן מאי קאמר איהי נמי מהימנא, והא תנן בפרק האשה שלום (יבמות קיח:) האשה שאמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת. ותירץ הראב״ד ז״ל דהכי קאמר כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתייבם ולא חיישינן לרחומי, עד אחד מהימן אפילו במקום בנים. והרמב״ן הקשה עליו דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן. ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשרה דבר שבה ומשום הכי תנן תתיבם, אבל מכי ידעה דמית ליה בעל לא איכפת לה אי מת בנה אחרון משום דרחמא ליה ליבם וליכא עלה נמי קלקול כולי היא. והלכך לכשתמצא לומר דעד אחד דהימנוהו משום דדייקא ומינסבא הוא, הכא לא מהימן, דזימנין דלא דייקה. אלא איכא למימר דהא דבעו מיניה מרב ששת לא במקום בנים הוא, אלא במת הבעל בלחוד ולהתירה ליבם. והא דפשיט ליה ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, מכל שכן קא פשיט, דאפילו במקום בנים מהימן. ואי קשיא אם כן כי אמרינן אלא כי קא מיבעיא ליה למישרא יבמה בעלמא, לימא כי קא מיבעיא לי בבן ובעל. יש לומר רבותא קא מבעיא אי מהימן אפילו למישרא יבמה דליכא אלא איסור לאו ומלתא דעבידא לאגלויי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למשרא יבמה. שמעיד שמת היבם. והוא הדין דבעי מעדות עבד או שפחה ומכל הנך דמהמנן להתירה לינשא. טעמ׳. דמהימן, כלומ׳ דאקילו בה רבנן משום עגונה. דאלו אמ׳ מתה אשתו אינו נאמן שישא את אחותה, ואפי׳ הכי נאמן להשיא אשה משום עגונה. על איזה דבר סמכו להקל בה כל כך, משום דמילתא וכו׳.
איכא דאמר הא לא תבעי לך דאפי׳ היא נמי מהימנא דתניא האשה שאמרה מת בעלה תתייבם ומיהו בלישנא קמא סברי דכי ליכא עד מכיון דידעה בבעלה איהי בלחוד סמכי דדייק איהי ומינסב׳ ולהכי מהימנ׳ אבל כי איכא עד איהו סמכה על העד ולא דייק׳ משום דמרחמ׳ ליבם ואת״ל דטעמיה בעד א׳ משום דאיתת׳ דייק׳ הכא לא דייק׳ ולא מהימן וללישנ׳ בתרא דא״ה כיון דבחיוב כרת בעלת דבר מהימנ׳ עד א׳ מהימן וק״ל דהא ניחא כשאין לו בנים דכיון דהי׳ מהימנ׳ איהי נמי מהימן אבל הכא שיש לבעלה בנים והיא אומרת מת בני ואח״כ מת בעלי היא אינה נאמנת כדכתב לק׳ במכילתיה וא״כ תיבעי לן אם העד נאמן וי״ל דאנן בעיין לא הוה אלא בסתם יבמה דהיינו שאין לה בנים ואע״ג דרב ששת פשיט ממתני׳ דמת בנך ואח״כ מת בעלך בכל דכן פשיט׳ דאפי׳ בהא מהימן ואע״ג דאיהי לא מהימנ׳ ומי׳ ק״ל דקאמר דהא לא תבעי לן אלא למשרי יבמה לשוק דהא איכ׳ למבעי ליבם במקום שיש לה בנים ויש שהיו מפרשי׳ דהכי קאמרי׳ הא לא תבעי לן דכיון דאיהו מהימנ׳ במקום שאין לה בנים דהא ליכ׳ חשש׳ דרחומי׳ וכו׳ כמ״ש התוס׳ ואין הפי׳ הזה נכון כלל דא״כ היא גופא אמאי לא מהימנ׳ במקום בנים ועוד דכל היכ׳ דהיא לא מהימנה אכתי איכא למיחש דדילמא מהאי טעמא דעד א׳ לא מהימנ׳ ואי משום דייק׳ ומנסבה והכא הא לא דייק׳ ומנסבה מדלא מהימן אלא ע״פ האי היינו טעמא דמילתא דמהימנה כשאין לה בנים ולא מהימנה כשיש לה בנים משום דכשאין לה בנים עיקר דייקותה וסהדותה אינו אלא במיתת בעלה ובהא ודאי דייקה ומנסב׳ כדי שלא תלקה בי״ג דבר.
ואיכא דאמר [ויש מי שאומר]: הא לא תיבעי לך [זו לא תישאל, תסתפק, לך] שאפילו איהי נמי מהימנא [היא עצמה גם כן נאמנת] לומר שמת בעלה, דתנן כן שנינו במשנה]: האשה שאמרה ״מת בעלי״ — תנשא, ואם אמרה ״מת בעלי״ ואין לה בנים ממנו — תתייבם, וקל וחומר שעד אחד יהיה נאמן להעיד שמת בעלה. כי תיבעי לך [כאשר תישאל לך] השאלה לגבי נאמנות עד אחד, הרי זה לענין למישרי [להתיר] את היבמה לעלמא [לכל], וכגון שאומר לה שמת היבם, וצדדי השאלה:
The Gemara provides an alternative version of the discussion. And some Sages maintain another version that says: Let the dilemma not be raised, as even a wife herself is also deemed credible when she says her husband is dead, as we learned in a mishna (114b): With regard to a woman who said: My husband is dead, she may marry. Likewise, if she claimed: My husband is dead, she should enter into levirate marriage. If so, one witness is certainly deemed credible when he says her husband has died. The case where you could raise the dilemma is with regard to permitting a yevama to all other men, if a witness claims that the yavam is dead.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מ״טמַאי טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקַּר הָכָא נָמֵי לָא מְשַׁקַּר אוֹ דִלְמָא טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּאִיהִי דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא וְהָא לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא דְּמִיסְנָא הוּא

In this case as well, the Gemara clarifies the sides of this dilemma: What is the reason that one witness is deemed credible? Is it because one does not lie about something that will be discovered, and therefore here too he would not lie? Or, perhaps the reason for accepting the testimony of one witness is because the wife is exacting in her investigation before she marries again, but this yevama is not exacting in her investigation before she marries again. Why not? Because she
רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זמנין דסנייא ולא דייקא ומנסבא – פי׳ דאע״ג דלעיל הוה אמרי׳ זמנין דרחמא ליה הא והא איתי׳ וכדאמרי׳ זמנין דרחמא זמנין דסני׳.
מאי טעמא [מה הטעם] של נאמנות עד אחד — משום דמילתא דעבידא לאיגלויי בדבר שעשוי להיגלות] אדם לא משקר, הכא נמי [כאן גם כן] אדם לא משקר, או דלמא טעמא [שמא הטעם] בנאמנות עד אחד, משום דאיהי דייקא ומינסבא [שהיא מדייקת ונישאת] והא לא דייקא ומינסבא [וזו איננה מדייקת ונישאת] ומדוע — דמיסנא הוא
In this case as well, the Gemara clarifies the sides of this dilemma: What is the reason that one witness is deemed credible? Is it because one does not lie about something that will be discovered, and therefore here too he would not lie? Or, perhaps the reason for accepting the testimony of one witness is because the wife is exacting in her investigation before she marries again, but this yevama is not exacting in her investigation before she marries again. Why not? Because she
רי״ףבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות צג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות צג:, רי"ף יבמות צג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יבמות צג:, ראב"ן יבמות צג: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות צג:, תוספות ישנים יבמות צג:, בעל המאור יבמות צג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם יבמות צג: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה יבמות צג:, פסקי רי"ד יבמות צג:, רמב"ן יבמות צג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' יבמות צג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות צג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות צג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות צג: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות צג:, מהרש"ל חכמת שלמה יבמות צג:, מהרש"א חידושי הלכות יבמות צג:, פירוש הרב שטיינזלץ יבמות צג:, אסופת מאמרים יבמות צג:

Yevamot 93b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 93b, Rif by Bavli Yevamot 93b, Rashi Yevamot 93b, Raavan Yevamot 93b, Tosafot Yevamot 93b, Tosefot Yeshanim Yevamot 93b, Baal HaMaor Yevamot 93b, Raavad Katuv Sham Yevamot 93b, HaHashlamah Yevamot 93b, Piskei Rid Yevamot 93b, Ramban Yevamot 93b, Ramban Milchamot HaShem Yevamot 93b, Rashba Yevamot 93b, Meiri Yevamot 93b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 93b, Ritva Yevamot 93b, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 93b, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 93b, Steinsaltz Commentary Yevamot 93b, Collected Articles Yevamot 93b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144