וז״ל הרמב״ן ז״ל: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. הך בעיא הכי פירושא אם תמצא לומר מעלין צריכין שנים להעיד עליו לנשיאות כפים ואם תמצא לומר אין מעלין בעד אחד סגי כדאמרינן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי דבכל שאר איסור עד אחד במילתא דעבידא לאיגלויי מהימן אבל ביוחסין בדוקין כגון מזבח ודוכן שנים בעי׳ דבעד אחד אינו בדיקה והא דאמרי׳ ה״מ תרומה דעון מיתה ה״נ קאמר דכיון דעון מיתה הוא דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין ומיהו כיון שמעלי׳ צריכין שנים לתרומה תחלה. ור״ת פי׳ בספר הישר דכיון דעון מיתה הוא צריך שנים וכיון שעל פי שנים מעלין או דילמא התם דבצנעה אין מעלין ליוחסין כיון שעל פי עד אחד אבל בנשיאות כפים כיון דבפרהסיא אעפ״י שעל פי עד אחד מעלין ממנו ליוחסין. דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עלויה. פי׳ בתוספות דה״מ ביוחסין אבל לתרומה מסיח לפי תומו הוא ונאמן כדלקמן. הכי נמי כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו. פי׳ ומיהו שאמר הכתוב ויגואלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו בקדש הקדשים דמשמע שלא העלם ביוחסין וזהו ויגואלו ופסלם עוד מלאכול בקדשי הקדשים ולא קשיא ליה אמאי לא העלם ליוחסין דהתם הוראת שעה היתה לפי מה שראה שחזקתם שבבבל אינה חזקה כל כך להעלותם לכהונה בשבילה ומפרקינן שאני הכא דריע חזקייהו משום דלא אכלי בקדש הקדשים. ולקדשי קדשים גופייהו לא אתו לאסוקינהו דכיון דאמר להו שלא יאכלו מקדש הקדשים קלא איכא עלייהו בהכי אבל ביוחסין איכא למיחש דילמא גלי ואתו לאסוקיה בעדים דקא חזו דאכיל בתרומה ואקשי׳ אלא מאי גדולה חזקה פי׳ בעיא דתלמודא היא ולא מאן דמקשה מעיקרא קשיא ליה הכי אלא דגמרא קשיא לה אי אמרת בשלמא מעלין מתרומה ליוחסין היינו דגדולה חזקה דאע״ג דאיכא למימר לא ניכלו כי היכי דלא ניסקינהו ליוחסין כיון דמעיקרא אכלי לא חיישינן אלא אי אמרת אין מעלין אי נמי משום דריע חזקייהו הכא מאי גדולה חזקה. דמשמע דאע״ג דהשתא אית לן למימר מדינא דלא ניכול משום חששא דאיתיה לידא בה לא חיישינן להכי. ולאו היינו תבריה דמאן דמקשה ואין פי׳ זה נכון. ורש״י ז״ל פי׳ כן מאי גדולה חזקה מה לנו להשבית חזקה ושלא להעמידן על חזקתן ומפרקי׳ דאף על גב דאיכא למגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור. ואיכא דאמרי הכי קשיא ליה אלא מאי גדולה חזקה. אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה היינו דגדול׳ חזקה דמוקמי׳ להו בחזקתייהו אלא אי אמרת מעלין אי הכי בבבל היתה להם חזקה שהיו ראוין לעלות ממנה ליוחסין וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל גרע חזקתם לפי מה שראה בדורו. ואמר דלא אכלי בקדשי הקדשים ואין מעלין אותן ליוחסין א״כ מאי גדולה חזקה הא מיגרע גרעה לה והיאך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה והרי אם היו מעמידין אותן (ונ״ל) על חזקתן היו מעלין אותן ואדרבה מכאן נראה שאינה גדולה וכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר החזקה ומיהו הא לא מקשי׳ אמאי לא העלם שהוראת שעה היתה כדאמרן ומפרקינן אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין ועדיפא דאכלי בתרומה ואע״ג דאיכא למגזר וזהו פי׳ נכון:

וז״ל הרא״ש ז״ל: אי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי. האי אב״א לא קא מתרץ אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. הקשה ר׳ שמואל מורדוס היכי בעי למימר מעיקרא דטעמא דרבי יהודה משום גומלין הא ע״כ בלא טעמא דגומלין נמי סבר רבי יהודה בהדיא ומעלין מתרומה ליוחסין כדאיתא בסוף פרקין דרבי יהודה סבר דאין חולקין תרומה לעבד אלא א״כ רבו עמו. וי״ל דס״ד מעיקרא אי לאו טעמא דגומלין לא היינו מפסידין לכהן זה תרומתו שראוי לחלוק לו על פי חברו כדי לומר מעלין אדרבה היה לנו לומר דאין מעלין כדי שלא יפסידוהו תרומתו. ואע״ג דגבי עבד אמרינן לקמן דרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום דאין מעלין ולא אמרי׳ יחלקו לו ולא יעלו דאין כל כך הפסד אם לא יחלקו בלא רבו. במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי. תי׳ מאי פלוגתא שייך בה ובאיזו סברא נחלקו נימרו תרווייהו מעלין ולא צריכי בתרומה שני עדים או נימרו תרווייהו אין מעלין ולא היה צריך אלא עד אחד בתרומה. וי״ל דבהך סברא פליגי מר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין לפי׳ מצריך שני עדים. ומר סבר לא חיישינן. מאי אמנה שבשטר קא מסהדי. תי׳ אי לא מסהדי אכולה מילתא ולא ידעי אי כהן הוא א״כ הא דתנן בגט פשוט גבי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן. והיכן מפקינן ממונא מכהן כיון שאין העדים מעידין עליו יש לחוש שמא ישראל הערים וכתב שטר בשם חברו כהן. י״ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון פשיטא דאכולא מילתא קא מסהדי והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין. כי קא מיבעיא ליה היכא דלא הוחזקו. חד אמר מעלין. וא״ת אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין אין בודקין מן המזבח ולמעלה וי״ל משום דפשיטא היא דהיינו עדים גמורים ועדים לא קא חשיב. וא״ת אמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים למ״ד מעלין. ואומר ר״ת דתרומה בכלל מזבח נשיאות כפים בכלל דוכן אע״ג דדוכן דהתם מיירי בשיר כדמשמע בגמרא מאן דאמר מעלין מוקי לה בדוכן דכהנים בגבולין:

איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין תבעי למ״ד וכו׳. הקשו בתוס׳ מאי קא מבעיא ליה דהא כולה מלתא תליא בהעלאה לנשיאות כפים גופיה בכמה ואי אמר מעלין לנשיאות כפים ע״פ ע״א אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ותו הא דאמר תבעי למ״ד מעלין מתרומה ה״מ תרומה דמתאכלה בצנעה וכו׳ מאי קאמר דהא ודאי אין מעלין לתרומה ע״פ ע״א אפי׳ יש בו עון מיתה אין מעלין ממנה ליוחסין ואין מעלין לתרומה ע״פ ב׳ ואפי׳ אין בו איסור עשה מעלין אותו ליוחסין. ויש שפירשו דהכא קים לן ששורת הדין להעלות לנשיאות כפים ע״פ א׳ כיון דמיירי דמפרסם ולית לה הנאה במלתא וממילא שאין מעלין ממנה ליוחסין אבל אנן מבעיא לן אם יש לנו לחוש דטעי ומסקי ליה ליוחסין וכיון דכן נחמיר ביה השתא דלבעי תרי או לא חיישינן להאי ונוקמיה אדיניה ולסגי ליה בחד ותבעי למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין אם יבואו העולם ללמוד מתרומה ליוחסין לנשיאות כפים או לא והפי׳ הזה היה נכון אלא דלישנא דמהו להעלות לא משמע אלא דדינא ממש מבעיא לן. וכי אמרינן נמי חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין הכי משמע והנכון כמו שפי׳ ר״ת דהכא עיקר בעיין אם מעלין לנשיאות כפים ע״פ ע״א או לא ומינה שמעינן אם מעלין ממנה ליוחסין דהא בהא תליא ונקטי׳ הא בידן משום דהיא עיקר טעמא לאידך ובדידה תלי ומשום דבעי לומר תבעי למ״ד מעלין מתרומה ליוחסין והא דאמר תבעי למ״ד מעלין ה״מ תרומה דעון מיתה וכיון דחמירא כולי האי בעיא תרי ומ״ה מעלין ממנה ליוחסין אבל נשיאות כפים דאיסור עשה בחד סגי לאסוקי לדידיה ומינה אין מעלין ממנה ליוחסין ותבעי למ״ד אין מעלין ה״מ תרומה דמתאכלה בצנעא וכיון דכן לא מסקינן מינה ליוחסין והיא הנותנת שמעלין לה ע״פ ע״א אבל נשיאות כפים דבפרהסיא הא ודאי ראויה להעלות ממנה ליוחסין והיא הנותנת ותבעי תרי סהדי לאסוקי לכהונה. עד עמוד כהן לאורים ותומים פי׳ אע״ג דבבית שני לא הוו אורים ותומים שזה מה׳ דברים שחסרו בבית ב׳ כדאיתא במסכת יומא הכא במלתא בעלמא אוקמינהו כאדם שאומר לחבירו עד שיבא משיח. שאני הכא דריע חזקייהו פרש״י דלא אכלי בקדשים והקשה ר״ת דהא איכא למיחש דמסקי להו לקדשים כיון דמעלין ממנה אף ליוחסין לכך פי׳ ר״ת דריע חזקייהו שאבד כתב היחוס שלהם וכל העולם מרננין עליהם כדכתיב ויגואלו מן הכהונה וא״ת ודקארי לה היכי לא חזי דריע חזקייהו וי״ל דאיהו סבר דהיה לנו לחשוב לדורות ישתכח ריעותא זו ואתו לאסוקינהו. ואלא מאי גדולה חזקה פשיטא דמספיקא לא מפקינן להו מחזקתייהו וא״ת אי אין מעלין הא ליכא למיחש למידי ואם כן מאי גדולה חזקה ויש שפי׳ האי קושיא דתלמודא היא דפריך לכ״ע ולא דייק הכי לישנא דאמרינן ואלא. ה״פ בשלמא לדידי לית לי טעמא דריע חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אילו היו יכולין היו מורידין אותם שהכל הוא ישתכח וכיון דכן אעפ״י דמדינא אין מעלין איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין אי לאו משום דגדולה חזקה אלא לדידך דאמרת דריע חזקייהו לדורות הא ודאי לא טעו בהכי אדרבה אילו היו יכולין היו מורידים אותם מחזקתם וכמו שעשו בימי עזרא אי לאו דאוקמינהו עזרא בחזקתייהו וא״כ מאי גדולה חזקה. ואי בעית אימא בתרומה דרבנן וכו׳ וכי מסקינן מתרומה ליוחסין הא ודאי לא הוה צריכין לומר השתא כי מסקינן מתרומה ליוחסין אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא דאפ״ה ליכא למימר הא דאמר לעיל למ״ד מתרומה כיון דאכלי תרומה אתו לאסוקינהו וליכא לאכרוחי מינה דריע חזקייהו [כדאמרי׳ לעיל, ואע״ג דקושטא דמילתא דריע חזקייהו] למ״ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין מ״מ בעינן למימר קושטא דמלתא דליכא לאוכוחא מתרומה כדמוכרח לעיל והכי אורחא דתלמודא בדוכתי טובא. אכילת חלה גופה לתרומה דאורייתא פי׳ וס״ל להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומסקינן מחלת דרבנן לתרומה דאורייתא וא״ת כיון דחלה דרבנן היא מאי איריא סוריא אפי׳ בבל נמי דבשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא מש״ה נקט סוריא משום דס״ל דכבוש יחיד שמיה כבוש וחלה דידיה דאורייתא ויש לומר דאף ע״ג דחלה בזמן הזה דרבנן אפי׳ בארץ מ״מ חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים משום דכבוש יחיד שמיה כבוש וכן יש לנו לפ׳ באידך מתניתא דבסמוך קתני חלוק גרנות בא״י ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפ״ה דוקא בא״י חמירא דאית ליה עיקר דאורייתא משא״כ בסוריא דקסבר האי תנא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש וכן פרש״י ז״ל. [ע״כ הריטב״א ז״ל]:

מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. פי׳ חיישינן שמא יעלו מנשיאות כפים ליוחסין עוד שמעידין עליו שנים לא ישא את כפיו או לא. שאני הכא דריע חזקייהו פרש״י שהכל רואין ששאר כהנים אוכלין קדשי מזבח והם לא אכלי. וקשה לפירושו דאכתי תיקשי למ״ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין מאי איכפת לן אם לא מצאו כתבם הא הוו פרסי ידייהו בגולה וליסוקינהו מנשיאות כפים ליוחסין. ומפר״ת דהיינו דריע חזקייהו כיון שנקראין בני ברזילי הגלעדי ולא מצאו כתבם משמע דזרים נינהו. מיהו קשה מעיקרא קודם שידע דריע חזקייהו אמאי פריך אתי לאסוקינהו הוה ליה למפרך ליסקינהו ואמאי נגואלו מן הכהונה. וי״ל דלאו פירכא היא מעיקרא דבגולה לא הפרישו הפסולין עד שעשאם עזרא כסולת נקייה. ואף המחזיקין עצמן בחזקת כשרות פסל כדכתיב ויגאלו מן הכהונה. הילכך פשיטא ליה דאותה חזקה של נשיאות כפים בגולה לא הועילה להם ליוחסין דאף אותם שנתערבו בע״ג היו מחזיקין עצמם בחזקת כהנים עד שפסלם עזרא. אלא הכי פריך אתי לאסוקינהו ע״י נשיאות כפים של עכשו הואיל והפריש הפסולין ומשני דריע חזקייהו כדפרשי׳. [ע״כ הרא״ש ז״ל]:

וז״ל הרא״ה ז״ל: איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין. כלומר אי חיישינן דילמא אתי לאסוקי ליוחסין. תיבעי למ״ד מעלין הני מילי תרומה דעון מיתה כלומר דכיון דחמירא כולי האי דינא הוא דניחוש דילמא אתי עלמא למיטעי לאסוקי מינה ליוחסין אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא. וכיון דכן מעלין לנשיאות כפים בעד אחד או דילמא אפי׳ למ״ד אין מעלין ה״מ תרומה דמתאכל׳ בצינע׳ אבל נשיאות כפים דבפרהסיא כולי האי לא מחציף איניש ובהא ודאי דינא הוא דחיישינן דילמא אתי למיטעי עלמא בתריה לאחזוקי בכהן גמור לאסוקי ליוחסין וכיון דכן לא מסקינן לנשיאות כפים אלא בשני עדים דומיא דיוחסין לאסוקי לנשיאות כפים כאסוקי ליוחסין דמי כדאמרן והיינו נמי בעיין מעיקרא אם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין אי בעינן להעלותו לנשיאות כפים שנים או מעלין ע״פ עד אחד דהא בהא תליא כדפי׳. כיון דפרסי ידייהו אתו לאסוקינהו דמשמע לן דבבבל בכל דיני כהונה היו נוהגין בכל מה שאיפשר בחוצה לארץ והיינו דקשיא לן ניחוש דילמא אתי לאסוקינהו. וכ״ת ואמאי לא קשיא ליה היא גופא כיון דפרסי ידייהו אמאי לא אסקינהו. י״ל דהא ל״ק ליה דעזרא לפי מה שראה בבבל חזקתן בכל אחד נהג בהן ואיהו ידע טעמא אמאי לא אסקינהו דלא הוי מוחזקין גבי׳ במעלי. אבל הא אכתי קשיא לן כיון דהכי הוא אמאי לא חייש עזרא דילמא אתי לאסוקינהו כיון דפרסי ידייהו אם איתא דקיימ״ל דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ומהדרינן שאני הכא דריע חזקתייהו. ומסברא לפרושי לפי שאבד כתב היחוס שלהן חוששין שמא נאבד לדעת ודבר מפורסם היה וידוע לכל. ורבינו שלמה ז״ל כתב דריע חזקתייהו כיון שלא היו אוכלים בקדש קדשים. והראשון מחוור יותר:

וז״ל הריטב״א ז״ל: אי בעית אימא ר״י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין פי׳ וטעמא דר״י לא משום גומלין הוא אלא משום דס״ל מעלין מתרומה ליוחסין וכיון דכן כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין ובעי תרי ורבנן סברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הלכך לתרומה בחד סגי דע״א נאמן לאיסורין וא״ת מ״מ ש״מ נמי דרבנן לא חיישי לגומלין בחד ותיקשי רבנן אדרבנן וי״ל דלרבנן משנינן כדאמר כשכלי אומנתו בידו ולא אתיא השתא אלא לשנויי מדר״י אדר״י דלא מצטרכי לומר כדשנינן לעיל דבדמאי הקלו. איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין פי׳ נקט יוחסין משום דכל היכא דסמכינן אשטרא ונימא דאכולה מלתא קא מסהדי הרי הוא כשר אף ליוחסין ומיהו בכלל בעיין הוא אם מעלין משטרות לתרומה דכל דאמרת דאמנה שבשטר בלחוד מסהדי אף הוא ודאי אפי׳ לתרומה אין מעלין אותו. דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי וחתימי סהדי מאי וכו׳ דוקא בהא הוא דמבעיא לן אבל בשטר שכתוב בלשון פלוני כהן לוה פשיטא דאכולא מלתא מסהדי והא דתנן לקמן בפרק בתרא דמכילתין העורר על השדה וכו׳ עשאה חברו סימן לאחר והוא חתום עליה בעד אבד את זכותו ההיא אפי׳ כתוב השטר בלשון בעל דבר דכיון דממונא דידיה ועבד ביה חבריה מעשה וחתם עליה הא ודאי אודי אודוי ליה ולא דמיא להא דהכא ולא שייכי עדים במלתא וליכא דררא דממונא גבייהו וכיון דכן איכא למימר דלא קפדי אלשון בעל דבר דאינהו אמנה שבשטר מסהדי ומאי דדמיא להא דהכא היינו כגון שיש בשטר א׳ קרקע ממונא לשם ראובן אם יש ראיה לראובן בשטר זה שהשדה שלו מי אמר כן אמכירת קרקע בשטרא מסהדי או דילמא אכולה מילתא מסהדי ואף על פי שכתוב בלשון בעל דבר ונראין דברים דלאו סהדותא היא דע״כ לא אבעיא לן הכא אלא בדבר שהוא משמו של בעל דבר דאפשר דדייקו עדים אמכירתו אבל בההיא דאתי למה להו למידק והיינו דקתני התם והוא חתום עליה עד אבד את זכותו הא אין עצמו חתום עליה לא אבד את זכותו ודוקא כשכתוב בלשון בעל דבר אבל כתוב בלשון עדים אכולה מלתא מסהדי ואי לאו דידעי דדידי׳ היא לא הוו כתבי הכי וכן היה אומר מורי ז״ל אלא שהוא אומר דכי הא מלתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למדין ממנו לגבי תרומה ויוחסין היא דמייתי׳ לראיה דאפי׳ בעדים מסיחין לפי תומם מסקינן לתרומה ויוחסין אבל לענין ממונא עדות בע״פ בעינן או בשטר גמור אבל עדות זו שכתב אגב גררא אינו נדון בשטר לענין זו ואין מוציאין בו ממון מרשות אחרים והא דאמרינן אילימא דכתוב אני פ׳ כהן עד מאן מסהיד עליה פי׳ בתוספות דמ״מ לא גרע ממסיח לפי תומו שמעלין אותו לתרומה כדלקמן ונראין הדברים מיהו ההיא דלקמן אינו אלא לתרומה דרבנן דהא בפרק הגוזל אמרינן אין מל״ת כשר אלא לעדות אשה בלבד ופרכי׳ מהא כדלקמן ואוקימנ׳ בתרומה דרבנן וכיון דכן ליכא למיחש בהא דילמא מסקי ליה ליוחסין דלכ״ע מתרומה דרבנן לא מעלין ליוחסין וכדאיתא לקמן: