גמרא
פירוש
מֵתִיב רַב שִׁימִי בַּר אַבָּא אִם הָיָה כֹּהֵן יִזְרוֹק עָלָיו דַּם חַטָּאתוֹ וְדַם אֲשָׁמוֹ. דַּם חַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וְדַם אֲשָׁמוֹ שֶׁל מְצוֹרָע דִּכְתִיב {ויקרא י״ד:ב׳} זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע אבֵּין גָּדוֹל וּבֵין קָטָן. תְּנַן בהַכֹּהֲנִים שֶׁפִּיגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְזִידִין חַיָּיבִין גהָא שׁוֹגְגִין פְּטוּרִין אֶלָּא שֶׁפִּיגּוּלָן פִּיגּוּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁלוּחֵי דִשְׁמַיָּא הָווּ הַיְינוּ שֶׁפִּיגּוּלָן פִּיגּוּל אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שְׁלוּחֵי דִידַן הָווּ אַמַּאי פִּיגּוּלָן פִּיגּוּל לֵימָא לֵיהּ שְׁלִיחָא שַׁוֵּיתָיךְ לְתַקּוֹנֵי וְלָא לְעַוּוֹתֵי. אָמְרִי שָׁאנֵי גַּבֵּי פִּיגּוּל דְּאָמַר קְרָא {ויקרא ז׳:י״ח} לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ מִכׇּל מָקוֹם.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מתיב [מקשה] רב שימי בר אבא ממה ששנינו: אם היה כהן מדיר הנאה את חבירו, מכל מקום יזרוק עליו את דם חטאתו ודם אשמו. הרי שיכול לעשות את עבודת כל הקרבנות עבורו, ואף אלו שצריכים דעת המתכפר! ודוחים: כאן מדובר רק בדם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע וקרבנות אלה הם של מחוסר כפרה, שמביאם המצורע לגמור טהרתו. דכתיב [שכן נאמר]: ״זאת תהיה תורת המצרע״ (ויקרא יד, ב) ודרשו: בין גדול ובין קטן, משמע שאף עבור הקטן (שאין בו דעת) מביאים קרבן זה. תנן [שנינו במשנה]: הכהנים שפיגלו במקדש, שבזמן אחת מעבודות הקרבן חשב הכהן לאכול ממנו או להקטירו חוץ לזמנו הראוי ובמקרה זה נפסל הקרבן בכך, אם היו מזידין — חייבין לשלם. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם היו שוגגין — פטורין, אלא שפיגולן מכל מקום פיגול והקרבן נפסל. ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהכהנים שלוחי דשמיא הוו [שמים הם] היינו [זוהי] הסיבה שפיגולן פיגול, שכן מה שהם עושים אינו מכוח בעל הקרבן אלא מכוח עצמם כשלוחי שמים. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי שלוחי דידן הוו [שלוחים שלנו הם], אמאי [מדוע] פיגולן פיגול? לימא ליה [שיאמר לו] בעל הקרבן לכהן: שליחא שויתיך לתקוני [שליח עשיתי אותך לתקן] ולא לעוותי [לקלקל]! אמרי [אומרים]: שאני [שונה] הדבר גבי [אצל] פיגול, כיון שאמר קרא [הכתוב] וחזר והדגיש ״לא יחשב לו״ (ויקרא ז, יח) לרבות פיגול מכל מקום, אף שמפגל שלא ברשות הבעלים, מכל מקום הקרבן נפסל. ואין מכאן איפוא ראיה לשאלת שליחותם של הכהנים. א גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו בדיון הקודם אמר ר׳ יוחנן: הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה שאפשר להביא קרבן כפרה לטהרו אפילו שלא בידיעתו, וראיה לדבר — שהרי אדם מביא קרבן של מחוסר כיפורים לגמר טהרה על (עבור) בניו ועל בנותיו הקטנים. ושואלים: אלא מעתה יביא אדם גם חטאת חלב (כלומר, חטאת הבאה לכפרת עבירה שיש בה חיוב כרת, כגון אכילת חלב) על חבירו שלא מדעתו על סמך אותו שיקול, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי ר׳ יהודה. אלמה [מדוע] אמר ר׳ אלעזר: הפריש חטאת חלב על חבירו — לא עשה כלום! את הקושיה הזו דוחים על ידי בירור הדברים: אשתו שוטה היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שאכלה את החלב כשהיא שוטה — הלא לאו [לא] בת קרבן היא, שאין עליה חיוב קרבן כלל, לפי שמי שאין בו דעת אינו חייב בעונשים ובכפרה. ואי [ואם] מדובר באופן שאכלה כשהיא פקחת, ונשתטית לאחר מכן — הא [הרי] אמר ר׳ ירמיה אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן, ונשתטה, גם כאשר חזר ונשתפה — פסול הקרבן, הואיל ונדחה בשעה שהיה שוטה — ידחה לעולם. מכאן שחטאת זו שמביא אדם על אשתו שוטה אינה חטאת חלב לכפרת עוונות, אלא רק של גמר טהרה, כגון של יולדת, שבה אין צריך דעת. ואם כן עולה כי השאלה לגבי הקרבת חטאת חלב עבור חבירו לא היתה מבוססת מעיקרה. ושואלים עוד: אלא מעתה לפי אותה דרך הוכחה יביא אדם קרבן פסח על (עבור) חבירו שלא מדעתו שכן אדם מביא קרבן פסח על בניו ועל בנותיו הקטנים שאין בהם דעת. אלמה [מדוע] אמר ר׳ אלעזר שאם הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום! אמר ר׳ זירא: ״שה לבית אבת שה לבית״ (שמות יב, ג), כלומר, הנוהג שכל אנשי ביתו של אדם ואף בניו ובנותיו הקטנים נמנים מראש על קרבן הפסח לאו דאורייתא [אינו מן התורה]. וממאי [וממה], מהיכן אנחנו למדים דבר זה — מדתנן [ממה ששנינו במשנה]: האומר לבניו הקטנים: ״הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים״, שהוא זה שיזכה לאכול מן הקרבן שאני שוחט, כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו לירושלים — זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי חובת ״שה לבית״ הוא דאורייתא [מן התורה], שחובה היא על הקטנים להשתתף בו, על בישרא קאי ומזכי להו [על הבשר הוא עומד ומזכה להם]?! שאמנם הבן שמגיע ראשון — זכה בחלקו לפי התנאי, אבל לאחר שהקרבן כבר נשחט — כיצד יכול הוא לאחר מכן לזכות גם לאחרים? אלא ודאי אין הקטנים צריכים להימנות מראש על הפסח מן התורה כלל. ומעירים: אלא אם כך הוא למה להו [להם] שאמר להון אבוהון [להם אביהם] שהראשון יזכה בפסח, כאשר לאמיתו של דבר אין זו זכיה אמיתית בקרבן? יש להסביר שאמר זאת כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מעשה היה שאמר האב לבניו ולבנותיו שיתחרו ביניהם מי מהם יגיע ראשון להקרבת הפסח וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים (עצלים). וכיון שלא אמר ״בנות זכו״ משמע שהיה זה ענין של זירוז, אבל לא דין של זכיה בקרבן. ב שנינו במשנה כי המדיר את חבירו תורם את תרומותיו כו׳.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush