×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אהַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט, אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲמַר רַב הוּנָא: בוְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.
If he is one who knows how to slaughter an animal, one may eat from animals that he slaughtered. Rav Huna said: That is the halakha provided that an adult is standing over him overseeing the slaughter.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כיצד בודקין אותו ומטבלין אותו ומוסרין לו חולין לשם תרומה ורואין והיודע לישאל ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור. יודע לפרוש את כפיו חולקין לו תרומה בגרנות היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ד׳ אמות [לק״ש ולתפלה ובגדול אפילו אינו יכול] לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ד׳ אמות יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו הפסח ר׳ יהודה אומר עד שידע הפרש אכילה כיצד נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו.
ירושלמי אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שתמלא זקנו.
{משנה סוכה ד:א-ב} לולב וערבה ששה ושבעה ההלל והשמחה שמונה סוכה וניסוך המים שבעה החליל חמשה וששה לולב שבעה כיצד יום טוב הראשון של-חג1 שחל להיות בשבת לולב2 שבעה ושאר כל הימים ששה:
{בבלי סוכה מב ע״ב-מג ע״א} גמ׳ ושאר כל הימים אמאי ששה3 טלטול בעלמא הוא [ולדחי]⁠4 שבת אמר רבא5 גזרה שמא יטלנו בידו וילך6 אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות [ברשות]⁠7 הרבים והיינו טעמיה דשופר והיינו טעמה8 דמגילה. אי הכֵי ראשון נמי ראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא גזרו ביה רבנן [הנך דלית להו עיקר מן התורה בגבולין9 גזרו בהו10 רבנן]⁠11 אי הכי האידנא נמי לידחו לא ידעינן בקבעא דירחא אינהו דידעי בקבעא12 דירחא לידחו13 כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו:
וראשון דאית ליה עיקר מן התורה14 בגבולין מנא לן דתניא {ויקרא כג:מ} ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול15 ביום ואפילו בשבת ראשון ואפילו בגבולין הראשון מלמד שאינו דוחה אלא יום טוב הראשון בלבד: אמר מר {ויקרא כג:מ} ביום ואפילו בשבת פשיטא טלטול בעלמא הוא איצטריך קרא למשרי טלטול אמר רבא לא נצרכא אלא למכשירי לולב ואליבא דר׳ אליעזר דתניא לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר׳ אליעזר מאי טעמ׳16 דר׳ אליעזר [אמר]⁠17 קרא ביום ביום18 ואפי׳ בשבת ורבנן סברי ביום ולא [בלילה]⁠19:
{משנה סוכה ד:ג} מתני׳ ערבה שבעה כיצד יום שביעי של-ערבה שחל להיות בשבת ערבה20 שבעה ושאר כל הימים ששה:
1. של-חג: וכן ב-גי, כ״י נ, רמב״ם פיהמ״ש. חסר בדפוסים.
2. לולב: חסר בכ״י נ.
3. אמאי ששה: וכן בכ״י נ. גי ״ששה אמאי ששה״. כנראה עד ״ששה״ הראשון הוא הקדמה מלשון המשנה. ולכן בדפוסים נמנעו מן הכפילות: ששה אמאי.
4. ולדחי: כ״י נ. גי, דפוסים: ״ולידחי״. כ״י א: ״לדחי״.
5. רבא: כ״י נ: ״רב״. גי, דפוסים: ״רבה״, וכן בר״ח.
6. שמא יטלנו בידו וילך: כ״י נ רק: ״שמא ילך״. ר״ח: ״שמא יטלנו וילך״.
7. ברשות: גי, כ״י נ, דפוסים, וכן ר״ח. כ״י א: ״דרך רשות״. וכן בכ״י א במקביל בראש השנה ראש פ״ד ומגילה פ״א (דף ב ע״ב).
8. טעמיה, טעמה: וכן גי, ובכ״י א במקביל ברי״ף מגילה שם. כ״י נ, דפוסים: טעמא, טעמא.
9. בגבולין: דפוסים, גי. חסר בכ״י נ.
10. בהו: גי. כ״י נ, דפוסים: ביה. חסר בר״ח.
11. הנך...רבנן: חסר בכ״י א (שמא מחמת הדומות).
12. בקבעא, בקבעא: גי: ״בקיבעא, בקיבעא״. כ״י נ, דפוסים: בקבועא, בקבועא.
13. לידחו: וכן ב-גד, גי. כ״י נ, דפוסים: לידחי.
14. מן התורה: חסר ב-גד.
15. השאול, הגזול: וכן ר״ח. דפוסים: הגזול, השאול. וכן לעיל סוף פ״ג שם.
16. טעמ׳: כ״י נ: ״טעמא״. גד, גי: ״טעמיה״.
17. אמר: גד, גי, דפוסים, כ״י נ. כ״י א: ״דאמ׳⁠ ⁠״.
18. ביום: וכן גד, גי. השני חסר בכ״י נ, דפוסים.
19. בלילה: גד, גי, כ״י נ, דפוסים. וכן בר״ח. כ״י א: ״בשבת״.
20. ערבה: חסר בכ״י נ.
היודע לשחוט – לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה.
מותר לאכול משחיטתו – כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס.
1והיודע לשחוט אוכל משחיטתו, ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו.
1. ביאורי ראב״ן לסוכה מ״ב. וסוכה מ״ב: מופיעים בכ״י לפני ביאורו לסוכה מ״ד. ״ולולב דאית ליה עיקר״.
והיודע לשחוט – לאמן ידיו לשחיטה אע״פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס כך פירש בקונטרס משמע דאם אין יודע לאמן ידיו לשחיטה אע״פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו.
פרק לולב וערבה
לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל והשמחה שמונה, נסוך המים שבעה, החליל חמשה וששה. לולב שבעה כיצד, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה. וכי תימא אמאי ששה, טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת. גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה. וכי תימא אי הכי ראשון נמי, איכא למימר ראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא גזרו ביה רבנן הנך דלית להו עיקר מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן. וכי תימא אי הכי האידנא נמי לדחי. לא ידעי בקבועא דירחא. וכי תימא אינהו דידעי בקבועא דירחא לידחו. כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו. והיינו טעמא ד⁠[מילה דוחה] שבת ולא גז⁠[רינן] ואע״פ שאין....משום דאית....התורה ולית [ספיקא] דיומי, דאי [הוה ספקא] קיימא לן (בבלי שבת קל״ה.) [דלא דחיא] שבת, ועוד [דלא] דמי מילה ל⁠[הנך] משום דהנ⁠[ך מסירי] לכל, ואיכא [למיחש שמא] יטעו בו, [אבל מילה] שאי אפשר [שלא ישב אחד] בצד [אבי הבן] שיתרה [בו] כיון שאין [טירדא אלא] לאבי ה⁠[בן] ליכא [טירדא לכולי] עלמא [ולא] גזרינן. [ועוד] מילה [לא דמיא] לכל [הני שהרי נכרתו] עליה [י״ג] בריתות [ואית בה] כרת. [ועוד דרבייה קרא ביום] השמ⁠[יני ואפילו] בשבת.
כתוב בהשלמה והשתא עבדינן סדרא לירחיא דלא מיקלע שביעי של ערבה בשבת. ובשופר ולולב לא עבדינן הכי, שהרי יש להן תשלומין למחר, שאף בני ארץ ישראל עושים שני ימים מראש השנה. אבל שביעי של ערבה אם היה נדחה מפני שבת לא היה לה תשלומין למחר שהוא יום שמיני. והא דלא עבדינן לערבה זכר למקדש שבעה כדעבדינן בלולב, משום דלולב אית ליה עיקר מן התורה בגבולין ועבדינן שבעה זכר למקדש, ערבה דלית עיקר מן התורה בגבולין לא. ע״כ.
וראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין מנא לן. דתניא ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, ביום ואפילו בשבת, ראשון ואפילו בגבולין, הראשון מלמד שאינו דוחה אלא יום טוב בלבד. פירוש לא הוא ולא מכשיריו. ערבה שבעה כיצד, יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת שבעה ושאר כל הימים ששה, פירוש במקדש. ערבה מנהג נביאים הוא, הילכך לא מברכינן עלה, ור׳ אלעזר בן צדוק אייתו ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך. חביט, פירוש מלשון נענוע. והר״מ (רמב״ם הלכות סוכה ד׳:כ״ב) כתב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא. וכן שמעתי מן החכמים הזקנים שהיו בעיר הזאת מקצתם שהיו עושין כן. וה״ר יצחק אבן גיאת האריך בזה. ערבה צריכה שיעור. ואינה ניטלת אלא בפני עצמה. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. וכמה שיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.
היודע לשחוט אוכלין משחיטתו – פירוש שיודע לאמן את ידיו במעשה השחיטה. ואם לאו אין אוכלין משחיטתו, אפילו היה בקי בהלכות שחיטה. ודוקא בשגדול עומד על גביו הוא דאוכלין משחיטתו, אפילו כשיודע לאמן את ידיו ובקי בהלכות, לפי שאינו כדאי לסמוך עליו לבדו לכתחלה.
יודע לשחוט ר״ל לאמן ידיו לשחיטה אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו ופירושו אפי׳ לכתחלה שאם בדיעבד אף בכל קטן כן ואע״פ שאמרנו למעלה שסומכין עליו באיסור והיתר אף בלא גדול אינו כן במה שהוחזק באיסור כגון בהמה בחייה:
יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ארבע אמות לקריאת שמע ולתפלה לאחריו ולפניו כמלא עיניו והוא שיכול לאכלו בכדי שהגדול יכול לאכול אכילת פרס שכל שהוא כן צואתו מסרחת אבל כל שאינו אוכלה כשיעור זה אין אכילתו מצטרפת הא בגדול אע״פ שאין יכול לאכלו בכדי אכילת פרס אם מחמת זקנה או מחמת חולי מרחיקין:
היודע לשחוט – פירש רבינו שלמה [אע״פ שהוא] אינו בקי בהלכות שחיטה, בדמפרש רב הונא שגדול [עומד על גביו וראהו] שלא דרס.
תוס׳ בד״ה היודע כו׳ בין רגלי הלוים היו כו׳ כצ״ל:
בד״ה והשמחה לאכול בשר כו׳ וא״ת זימנין דאין נאכלין כל שמנה כגון שחל יו״ט כו׳ עכ״ל יש לדקדק מאי קשיא להו דמי יימר לן דליל ח׳ בכלל שמחה ח׳ דקתני דהא ע״כ לילה ראשונה אינה בכלל כדאמרינן לקמן ומוציא אני ליל יו״ט ראשון ונימא דדומיא דהלל קתני נמי השמחה שמנה דהיינו ביום ועוד אמאי לא תקשי להו בשאר לילות כשחלו במוצ״ש ומהרש״ל תירץ בזה דשאר לילות לא אתרבו בשלמים להדיא רק ליל שמיני כו׳ עכ״ל וא״א לומר כן דמהאי טעמא דמרבינן מוהיית אך שמח ליל ח׳ לפי שיש שמחה לפניו כדלקמן מכ״ש דה״ל לרבויי שאר לילות שיש שמחה לפניהם חוץ מליל יו״ט ראשון אלא דלא אצטריך לן לרבויי שאר לילות דימים אפילו לילות במשמע כפרש״י לקמן ועוד אם שאר לילות לא אתרבו אם כן ע״כ והשמחה שמנה לא קאי כלל אלילות ומאי קשיא להו מליל שמיני אבל הנראה שדבריהם מבוארים שהם הבינו הכא הדברים דלקמן כפשטן וכמ״ש התוס׳ ג״כ בשם רש״י פרק אלו דברים דלא מרבינן לקמן מוהיית אך שמח יום שמיני לשמחה דבחג הסוכות כתיב שמחה אלא דליל שמיני אתרבי משום דיש שמחה לפניו והשתא הא דקתני והשמחה שמנה אין הימים שוים דבראשון השמחה ביום ולא בלילה ובשאר הימים בין ביום ובין בלילה ובח׳ בלילה ולא ביום והשתא שפיר תקשי להו כשחל ליל שמיני במוצ״ש ליכא שמחה כלל בח׳ לא בלילה ולא ביום וה״ל למתני נמי השמחה שמנה וז׳ כדקתני באידך בבי אבל בשאר לילות כשחל במוצ״ש איכא שמחה מיהת ביום ודברים אלו ברורים בכוונת התוס׳ דהכא ואיך שיהיה התוס׳ דהתם סותרים דבריהם דהכא וכן פרש״י דהתם סותר פירושו דלקמן שפירש שיש שמחה ביום שמיני ודו״ק:
היודע כבר לשחוט, כלומר: את מלאכת השחיטה — אוכלין משחיטתו, אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה. אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו ומשגיח שאכן הוא שוחט כהלכה.
If he is one who knows how to slaughter an animal, one may eat from animals that he slaughtered. Rav Huna said: That is the halakha provided that an adult is standing over him overseeing the slaughter.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גיָכוֹל לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת דָּגָן, מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲמַר רַב חִסְדָּא: דוְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אֲמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: וּבַגָּדוֹל, אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, דִּכְתִיב: {קהלת א׳:י״ח} ״וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.״

If he is one who is able to eat an olive-bulk of grain, one distances himself four cubits from his feces and from his urine before praying or reciting Shema, as the feces and urine of a child at that stage of development produce offensive odors like those of an adult. Rav Ḥisda said: That is the halakha provided that the minor can eat the olive-bulk of grain in the time it takes to eat a half-loaf of bread. However, if it takes him longer, one need not distance himself before praying. Rav Ḥiyya, son of Rav Yeiva, said: And with regard to an adult, even if he is unable to eat an olive-bulk of grain in the time it takes to eat a half-loaf of bread, one must distance himself from his feces before praying, as it is written: “And he that increases knowledge, increases sorrow” (Ecclesiastes 1:18), meaning that as one grows older he becomes more flawed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כזית דגן – כל חמשת המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון.
מרחיקין מצואתו – משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת.
ד׳ אמות – לענין קריאת שמע ותפלה.
והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס – לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו.
פרס – חצי ככר ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב ולשון פרס פלגא כדתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו.
מכאוב – מסריח.
ואם יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ד׳ אמות, א״ר חסדא והוא שיכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס. וגדול אע״פ שאין יכול לאכול בכדי אכילת פרס, דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו לתפלה ולתפלין ולכל דבר שבקדושה – והוא שיכול לאכול בכדי אכילת פרס. פירוש פרס הוא חצי ככר של שמנה בצים, והם ארבע בצים. והר״ם ז״ל כתב אליבא דמאן דחשיב התם בעירובין הככר של שש בצים. הפרס שלש ביצים.
יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח והוא שאין הפסח נשחט אלא על אותן שהוזמנו עליו ואין אוכלין ממנו אלא הם וכל שיכול לאכול כזית אכילה היא אע״פ שאינו יודע לברר אכילתו כאגוז ונוטלו צרור וזורקו ומונין אותו עם בני חבורה עד שמשנמנה אין יכול לימנות על פסח אחר דאיש לפי אכלו כתיב ובר אכילה הוא ומ״מ דוקא עם חבורה של גדולים שאין עושין את החבורה כולה מנשים וקטנים כמו שיתבאר במקומו הא כל שאינו יכול לאכלו צלי אע״פ שיכול לאכלו מבושל אין שוחטין עליו:
כזית דגן – כל חמישת המינין קרויין [דגן].
והוא שיכול לאכול – אותו כזית כשיעור שהיית [אכילת פרס] כמו דברירנא בעירובין.
יוסיף מכאוב – ומסריח: [הפסח. ממנין אותו עם בני החבורה. ואי לא לא, דכתיב איש לפי אכלו.
פרק לולב וערבה
ולולב וערבה שהן במקדש כל] שבעה לנטילה וערבה להקיף את המזבח, כדלקמן [בפרקין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. עיין ברש״י ובתוס׳ ובטור (יו״ד סי׳ א׳). דעת הרבה ראשונים שאפי׳ קטן מומחה שיודע לאמן את ידיו ויודע הלכות שחיטה זקוק לגדול עומד על גביו. ראשונים אחרים מתירים לאכול משחיטתו ואפי׳ אם אין גדול עומד על גביו. וצ״ע ביסוד מחלוקתם. ונראה דיל״ע בדין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, האם הוא מיוסד בנאמנות השוחט - ומכיון שקטן אינו בר נאמנות (ואפי׳ נאמנות של עד א׳ אין לו) לפיכך זקוק לנאמנותו של גדול עומד על גביו, או דלמא הוא דין ברור לעצמו, כי שחיטת מומחה בחזקת כשרות נעשה וגם שחיטת קטן מומחה בחזקת כשרות נעשה. (ועיין בספר תורת הבית בבית הראשון בבדק הבית ובמשמרת הבית.) בביאור זה חולקים שתי השיטות. אם רוב מצויין הוא דין ברור בפני עצמו גם משחיטת קטן אוכלים בלי נאמנות אחרת. מאידך אם דין רוב מצויין מיוסד בחלות נאמנות של השוחט, מאחר שאין נאמנות לקטן אין שחיטתו כשרה אא״כ גדול שיש לו נאמנות עומד ע״ג.
שם. בגמ׳ - יכול לאכול כזית צלי כו׳ ר׳ יהודה אומר עד שיכול לברר אכילה. נראה שיסוד המחלוקת בין רבי יהודה והרבנן הוא בעיקר הדין של מנוי על הפסח. ר׳ יהודה סובר שכדי לחנך אותו בפסח צריכים לחנך אותו גם במנוי על הפסח, שהוא דין באכילת פסח, ומצינו בדיני קנין שיעור בקטן שאם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח במטלטלין (פכ״ט ממכירה הל״ו), ומשום כך ס״ל לר״י שבכדי למנות קטן על פסח צריך להיות בר מקח וממכר היודע בטיב קנינים, כי מנוי הוא חלות קנין ואל״כ אינו בר מנוי. שיטת ת״ק היא שקטן נמנה בכל מקום כי מנוי על הפסח אינו זקוק למעשה קנין - אלא לדבור בעלמא - וקטן נמנה גם בלי ידיעת טיב מקח וממכר (ואכ״מ להכנס לדין של שה לבית אבות דאורייתא או לאו דאורייתא.)
והנה מברייתא זו שיודע לאכול כזית צלי בפסח הסיק הרמב״ם (פ״ו מחו״מ הל״י) שכשהקטן יכול לאכול כזית מצה בכא״פ אז חייבים לחנכו. וכתב המגיד משנה (שם) שהשעור לרמב״ם הוא דכל שיודע לעשות הדבר מתחייב בו. ויש להעיר ממה שהובא בשם הרא״ה (ר״ן ספ״ג דר״ה, או״ח סי׳ תע״ה ס״ד) דאפי׳ למ״ד מצוות אינן צריכות כוונה היינו רק במי שלא התכוון לצאת ידי חובתו אבל מי שאינו יודע שעושה מצוה (כגון שאינו יודע שהיום הוא ר״ה או פסח) הרי הוא מתעסק בעלמא ואינו יוצא. ולפי״ז בקטן שהגיע לחנוך, אינו די בזה שעושה את מעשה המצוה - כגון שעושה את הנענועים או שאוכל את כזית המצה, אלא דצריך דעת והבנה שיש באכילתו חלות שם מצוה, דאל״ה הוי מתעסק ולא מקרי עושה מעשה מצוה כלל. וצ״ע, שמדברי ה״ה משמע שלרמב״ם אין צורך כלל בידיעת הקטן שיש באכילת המצה שלו תורה וחלות של מצוה, והיאך שייך לחנך תינוק באכילת מצה אם אינו יודע ומבין שיש במעשיו חלות שם מצוה, ואין זה חנוך מצוה אלא מתעסק בעלמא, והדברים תמוהים.⁠א
רש״י ד״ה ההלל כו׳ מ״ש מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן עכ״ל. נראה בביאור ההיקש בין קרבנות החג ואמירת הלל שלם בכל ימי חג הסוכות, כי חלוק הקרבנות בכל יום ויום מוכיח שלכל יום ויום של החג יש קדושת היום נפרדת המחייבת הלל שלם. ומסתבר שמפני שכל יום ויום קדוש בקדושה שלו נכתבו בתורה פרשיות קרבנות מיוחדות לכל יום ויום מימי חג הסוכות. וכ״ז בסוכות, משא״כ בימי הפסח, שכל הימים יש להם קדושת יום אחת.
ומעשה שהיה בבריסק במי שלא קרא את ההלל בב׳ הימים הראשונים של פסח ושאל מפי הגר״ח זצוק״ל מה דינו אם לקרוא הלל שלם או לקרוא בדלוג ביום הראשון של חוה״מ. ופסק הגר״ח זצוק״ל לקרוא הלל שלם, והוא מפני שכל ז׳ ימי חג הפסח, כיון דמביאים אותו קרבן מוסף בכל יום ויום, מוכיח דהוויים חלות קדושה אחת של רגל, ועל קדושה זו חייבים לקרוא הלל שלם פעם אחת. ואם לא קוראים ביו״ט הראשון חייבים לקרוא הלל שלם בחוה״מ הואיל וההלל דפסח חל לכל ז׳ הימים בהדדי וליכא נ״מ באיזה יום מימי החג קוראים אותו בפעם הראשונהב. מאידך בחג הסוכות הרי מביאים קרבן מוסף מיוחד לכל יום ויום, ומוכח דלכל יום ויום יש חלות קדושת יום לעצמה, ולפיכך מחייב כל יום ויום הלל שלם.
שם. תוס׳ ד״ה לולב וערבה והשמחה. לדעת רש״י המקור לשמחה של אכילת בשר שלמים ברגל הוא מהר גריזים, כי יש קיום שמחה באכילת בשר שלמים ומקיימים שמחת הרגל גמורה באכילת קדשים. ברם גם בלי אכילת קדשים תיתכן שמחה ברגל. והראיה מר״ה ויוה״כ, שאע״פ שאין בהם מצות אכילת שלמי שמחה, מכל מקום מבטלים אבלות (רמב״ם פ״י מאבל הל״ג) מפני שימי שמחה הם.
והנה הרמב״ם כתב (בפ״ג מחנוכה הל״ו) וז״ל - אבל ר״ה ויוה״כ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה עכ״ל, משמע דיש בהם שמחה אבל אינה שמחה יתרה כבשלש רגלים שיש בהם שמחה יתרה. ויש לעמוד על ההבדל בין שמחה לבין שמחה יתרה. ונראה דעיקר דין שמחה הוא שמחת הלב, ובזה שווים ר״ה ויוה״כ לשלש הרגלים דבכולם יש שמחה בלב, וזה מוכח ממה שר״ה ויוה״כ מבטלים אבלות, ועיקר הסתירה לאבלות - שעיקרה חלות בלב - היא שמחת הלב, והשמחה שבלב מבטלת את דיני האבלות. אלא שברגלים נוסף לדין שמחת הלב יש מצוה לשמוח במעשה כגון ע״י אכילת שלמים. מאידך גיסא, בר״ה וביוה״כ אין חיוב לשמוח במעשה ורק לשמוח בשמחת לב. ולכן אומר הרמב״ם שאין בהם שמחה יתרה - ששמחה יתרה היא כששמחים במעשה ובפועל. אמנם ר״ה ויוה״כ ימי שמחה הם כי יש בהם שמחת לב.
משום כך נראה שלעומת זה הוא דין הפורים. אין פורים מבטל אבלות, אע״פ שיש בו מצות שמחה, משום דשאני שמחה דפורים משמחה דר״ה ויוה״כ וג׳ רגלים. באלו עיקר השמחה היא בלב, משא״כ בפורים - הגם שיש בו שמחה - אין בו שמחה שבלב, ורק שמחה דמשתה, ומאחר שאינה חלה בלב על כן אינה סותרת את האבילות. (ועיין בפוסקים או״ח סי׳ תרצ״ו ס״ד.) ונראה דהשמחה שבלב תלוי׳ בדין עמידה לפני ד׳ - ע״י קדושת היום דר״ה, יוה״כ ורגלים נמצאים לפני ד׳ וזהו הגורם שמחה שבלב, משא״כ פורים אין בו קדושת היום ואין הגברא נחשב כעומד לפני ד׳ ומשו״ה אין בו חלות דין שמחה בלב אלא דין שמחה דמשתה ולכך אין בו בטול אבלות.
ראי׳ לכך יש להביא מהלכות השמחה ברגל ובפורים, דלגבי יו״ט כתב הרמב״ם (פ״ו מיו״ט הל״כ) וז״ל כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנא׳ תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל הא למדת שהעבודה בשמחה ואי אפשר לעבוד את ה׳ לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות עכ״ל. לעומת זה בפורים, הרמב״ם (פ״ב ממגילה הלט״ו) כתב וז״ל - ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו עכ״ל. הסתירה בולטת. ויסוד החילוק הוא שבפורים אין דין חציו לד׳ אלא מצות שמחה שכולה לכם שחייב אדם להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, משא״כ ברגל דעצם מצות שמחה הוי׳ חציו לד׳, כי ברגל עומד האדם לפני ד׳ כיון דיש חלות קדושת היום. ברם בפורים הואיל ואין בו קדושת היום אין הגברא עומד ע״פ דין לפני ד׳, ודוקא בעומד לפני ד׳ יש דין שמחה בלב.
יוצא שברגל יש דין שמחה בלב ויש דין שמחה ע״י מעשה. ועיין ברמב״ם (פ״ו מיו״ט הלי״ז - י״ח) שכתב וז״ל - שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנא׳ ושמחת בחגך וגו׳ אע״פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כו׳ יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל א׳ כראוי לו, כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין נאים וכו׳. אמנם כשאוכל שלמי שמחה ברגל מקיים הוא את מצות השמחה של הרגל בשלמות כי בכך מצרף את שמחת הרגל עם שמחת אכילת השלמים - דהא עיקר חלות שמחה לשמוח לפני ד׳ וע״י אכילת השלמים מתקיימת מצות שמחה בפועל לפני ד׳. (ועיין בספר שאגת אריה אי אכילת קדשים מעכבת ברגלים.)
אך ראוי לעיין למה חייב לאכול דוקא שלמי שמחה לקיים את מצות שמחת הרגל באכילת קדשים לפני ד׳, ואינו יכול לצאת ע״י אכילת שלמי חגיגה. וי״ל דמצות שלמי החגיגה אינה דוקא הקרבת חגיגה בלבד אלא היא כוללת גם אכילת חגיגה. משום כן א״א לקיים מצות אכילת הקדשים לשם מצות שמחת הרגל באכילת חגיגה כי יש בחגיגה מצות אכילה לעצמה (בשם הגר״מ זצ״ל).⁠ג
שם. בא״ד - וא״ת זימנין דאינם נאכלים כל ח׳ כו׳ נמצא דבליל מו״ש שהוא ליל שמ״ע לא יאכל שלמים ע״כ. עיין במהרש״א וטעמו עמו. ונ״ל דלגבי מלאכה שמ״ע הוא חג בפני עצמו. ולכן בפרשת אמור - פרשת איסור המלאכה - נזכר שמ״ע לבדו. לעומת זה לגבי שמחה וראיית פנים שמ״ע הוא המשך של חג הסוכות כדמוכח בפרשת ראה. לדעת התוס׳ דוקא ליל שמ״ע חייב בשמחה מהרבוי של ״אך שמח״ שכתוב בנוגע לחג הסוכות אבל לא היום דשמ״ע. שמ״ע אינו חייב בשמחה בתורת רגל בפני עצמו אלא בתורת סוף חג הסוכות, ומשו״ה אליבא דתוס׳ רק ליל שמ״ע כלול בשמחת חג הסוכות ולא היום דשמ״ע.
שם. רש״י ד״ה ניסוך המים וז״ל בתמידי החג שחרית עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״י מתמידין הל״ז) וז״ל - ואם הקדים ניסוך המים לזבח אפילו נסכן בלילה יצא עכ״ל. ונראה שבניסוך המים יש שתי הלכות. א) יש קיום דניסוך המים לעצמה ומצוה זו מתקיימת גם בלילה; ב) יש מצוה דניסוך המים שהוא חלק מנכסי התמיד של שחר. לפיכך לכתחילה אם אפשר מנסכים עם התמיד בשחרית לקיים מצות ניסוך המים השלמה ביחד עם התמיד, ובדיעבד יוצאים בלילה מצות ניסוך המים בפני עצמה ובלי התמיד.
שם. רש״י ד״ה החליל וז״ל שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים עכ״ל. לרש״י המחייב של שמחת בית השואבה הוא שאיבת המים. ברם הרמב״ם מביא את מצות השמחה בהל׳ לולב (פ״ח הלי״ב - ט״ו), ומשמע שלדעתו המחייב הוא שמחת חג הסוכות ולא שאיבת המים. ומסתבר שלדעת הרמב״ם השמחה היא חלק ממצות לולב במקדש, כי מצות הלולב במקדש נלמדת מהפסוק ושמחתם לפני ד׳ אלקיכם שבעת ימים (פ״ז מלולב הלי״ג), ואותו הקרא משמש לרמב״ם כמקור לשמחת בית השואבה, ויוצא ששמחת בית השואבה היא חלק ממצות הלולב במקדש - דהיא מצות שמחת החג במקדש לז׳ ימים.
שם. תוס׳ ד״ה טלטול כו׳ אע״ג דחזי למצוה שייך בי׳ איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי עכ״ל. השווה דעת רש״י לעיל (מב.) ד״ה קמ״ל - כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל עכ״ל, הרי שרש״י סובר שהוא כלי שלא כתוס׳. ונראה שרש״י סובר שמחמת תשמיש מצוה חל על הלולב דין כלי להתיר טלטולו ביו״ט. נשים מותרות לטלטל לולב כשם שמטלטלות שאר הכלים. ולפ״ז תתפרש הגמרא שלפנינו אליבא דרש״י שבשבת מאחר שאין מצות לולב נוהגת בה אסור הלולב בטלטול כשאר עצים, אבל ביו״ט כשקיימת מצות לולב דין הלולב בטלטול הוא מדין כלי. בעלי התוס׳ חולקים וסוברים שתשמיש מצוה אינו יכול לקבוע חלות שם כלי, והא שביו״ט מטלטלין לולב - מטעם הכנה מיוחדת הוא, שמכינים אותו למצותו כמו עצים ואבנים שאם מכינים אותם מבעוד יום מותר לטלטלם, ואעפ״כ אינם חשובים כלים.
ונ״מ לנשים, לפי רש״י אע״פ שאין לנשים קיום מצוה כלל בלולב (וכן משמעות פירושו במס׳ ר״ה דף לג.), מ״מ מותרות לטלטל לולב מפני שחשוב כלי וטלטול כלים מותר ביו״ט גם בלי מעשה הכנה. לפי פירוש התוס׳ דוקא מפני שיש לנשים קיום מצות נטילה מותרות הן לטלטל, והוא כי ההכנה למצוה כוללת גם נשים דיש להם קיום, ודעת ר״ת (בתוס׳ ר״ה לג:) שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כי יש להן קיום מצוה (מדין רשות ולא מדין חובה) - בניגוד לפירש״י שם הסובר שאין להן מצוה כלל - לא רשות ולא חובה. ולשיטתם אזלי בהסבר היתר הטלטול לנשים כפי שנתבאר.
שם. בא״ד - כדאשכחן גבי קנים דלחם הפנים כו׳ חשיב להו מוקצה אע״ג דחזו ללחם עכ״ל. צע״ג, דהנה במס׳ שבת (קכג:) איתא וז״ל - אמר ר׳ חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו כו׳ אמר ר׳ אלעזר קנין כו׳ קודם התרת כלים נשנו כו׳ דתנן לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת עכ״ל. הרי שלפי ר״א קנים הם כלים אלא שאסורים מגזרת טלטול כלים שנגזרה בימי נחמיה, ברם בזה״ז שהותרת הגזרה דטלטול כלים בשבת ויו״ט הדין הוא שמטלטלים קני השולחן, וא״כ דברי התוס׳ קשים להולמם. וע״כ שהתוס׳ כאן אינם הולכים בשיטת ר״א, אך סוברים כי גם בזה״ז הקנים מוקצים ואין מטלטלים אותם בשבתד. עכ״ז צ״ע, כי סוף כל סוף למה יהיו הקנים מוקצים, הרי לכאורה כלים גמורים הם. נוסף להנ״ל יש לעמוד על מה שכתבו וז״ל - ובפ׳ ד׳ אחין גבי זר ששימש דקאמר אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא עכ״ל, כלומר שזר המטלטל כלי שרת בשבת עובר באיסור מוקצה, וג״ז צ״ע, שהרי כלי שרת לכאורה כלים גמורים הם - ולמה אליבא דהתוס׳ יאסרו באיסור מוקצה.
ונראה שדעת התוס׳ כי דוקא כלים העומדים לתשמיש חולין אינם מוקצה בשבת, מפני שהם כלי מעשה לתשמיש אנשים בענינים של חול ואינם בגזרת מוקצה, אבל כלי שרת המיוחדים ומזומנים דוקא לשם תשמיש קדש נחשבים מוקצה - אלא שמטעם הכנה לעבודה מותר לטלטלם לצורך עבודה. לעומת זה שלא בשעת עבודה אינם כלי מעשה ואינם מוכנים לטלטול ומשו״ה אסורים מדין טלטול מוקצה, וזהו יסוד האיסור לזר לטלטלם. בכך שונה דין טלטול המוקצה מדין קבלת הטומאה, כי לגבי טומאה נחשבים כלי שרת לכלי מעשה ומקבלים טומאה, ברם לגבי טלטול בשבת הם מוקצים ואינם נחשבים כלי מעשה, והריהם כעצים ואבנים שמותר לטלטלם דוקא מדין הכנה למצוה ולא מדין טלטול כליםה. לפיכך אין קני השולחן ניטלים בשבת משום איסור מוקצה, כי ע״י תשמיש קדש אינם נחשבים לגבי שבת לכלי מעשה. ה״ה לתוס׳ בלולב כיון שכל תשמישו הוא תשמיש דמצוה חל עליו איסור, משום שרק תשמיש חול הופך חפץ להחשב לכלי - אבל תשמיש שמים אינו קובע שם כלי. היתר הלולב הוא מדין מוכן למצותו בשעת מצוה בלבד אבל שלא בשעת מצוה אין ללולב חלות שם כלי ומשו״ה יש בו איסור מוקצה.
ועל יסוד זה חולק רש״י, דלדעתו תשמיש קדש משוייה כלי, ונ״מ לתפילין. אליבא דרש״י שלולב חשוב כלי - גם תפילין הן כלים, ובכן מותר לטלטלן מדין היתר הכלים בשבת. אבל לתוס׳ - תפילין אינן כלים לטלטל בשבת כי תשמיש שמים ושל מצוה הן וחלות שם כלי מופקע מהן. יוצא שלתוס׳ תפילין אין להן דין כלי ולית להן הכנה כלל ומשו״ה אסורות לטלטל בשבת משום מוקצה, ולרש״י הויין כלים ונכללות בהיתר דטלטול כליםו.
א. ואולי נקרא מעשה חנוך ומצוה באכילת מצה בהתאם ליסוד המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ע״ש בר״ן, ועי׳ בכ״מ לפ״ב מהל׳ שופר הל״ד.
ב. ויש לעיין בהלל בליל הסדר אם הוא מטעם החג או מדין סיפור יציאת מצרים, ואכמ״ל.
ג. צ״ע, כי כהנים יוצאים מצות אכילת קדשים לשם שמחת הרגל כשאוכלים חטאות ואשמות (רמב״ם פ״ב מחגיגה הל״י), והא יש מצות אכילת חטאות ואשמות בתורת עצמן והאיך יוצאים על ידם גם את מצות שמחת הרגל. ואפשר לומר כי בחטאת אין מצות האכילה מוטלת על הגברא אלא ממצות החפצא שתאכל לכהנים, מאידך אכילת חגיגה חובת הגברא היא. ועוד, אכילת חגיגה מצות רגל לעצמה היא משא״כ בחטאת ואשם, ודו״ק.
ד. עיין בספר ערוך לנר.
ה. ויש להבין מהו יסוד החילוק בין הדין דכלי מעשה בטומאה לדין כלי מעשה בשבת. ואפשר לומר דעיקר הדין בטומאה תלוי בצורת כלי ולכלי קדש יש צורת כלים. ברם עיקר השם דכלי בשבת תלוי בתשמיש הכלי, ולתוס׳ תשמיש קדש אינו קובע דין כלי בדיני שבת, ויל״ע בזה.
ו. ויש לעיין אי חשובים כלים שמלאכתם להיתר או לאיסור. עיין או״ח סי׳ ש״ח ס״ד ברמ״א, ואכמ״ל.
קטן שיכול לאכול כזית דגןמרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, לצורך תפילה וקריאת שמע. שתינוק היכול כבר לאכול מאכלי דגן צואתו ומי רגליו מסריחים כשל גדול, ולא קודם לכן. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי הזמן של אכילת פרס. אבל אם צריך לזמן מרובה יותר — עדיין אין צורך להרחיק. אמר רב חייא בריה [בנו] של רב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס — מרחיקים מצואתו, דכתיב [שנאמר]: ״ויוסיף דעת יוסיף מכאוב״ (קהלת ב, א), לומר, שלפי גודלו של אדם נוספים לו גם חסרונות.
If he is one who is able to eat an olive-bulk of grain, one distances himself four cubits from his feces and from his urine before praying or reciting Shema, as the feces and urine of a child at that stage of development produce offensive odors like those of an adult. Rav Ḥisda said: That is the halakha provided that the minor can eat the olive-bulk of grain in the time it takes to eat a half-loaf of bread. However, if it takes him longer, one need not distance himself before praying. Rav Ḥiyya, son of Rav Yeiva, said: And with regard to an adult, even if he is unable to eat an olive-bulk of grain in the time it takes to eat a half-loaf of bread, one must distance himself from his feces before praying, as it is written: “And he that increases knowledge, increases sorrow” (Ecclesiastes 1:18), meaning that as one grows older he becomes more flawed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) היָכוֹל לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת צְלִי, שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות י״ב:ד׳} ״אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ״. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה. כֵּיצַד? נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ.:

If he is one who is able to eat an olive-bulk of roasted meat, one slaughters the Paschal lamb on his behalf, and he is included in the group assembled to eat the Paschal lamb, as it is stated: “According to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4). Rabbi Yehuda says: Ability to consume an olive-bulk is insufficient to include him in the group; rather, he is not included until he is able to discern what he is eating. How is that determined? If one gives him a pebble and he throws it away, and if one gives him a nut and he takes it, he may be included in the group for eating the Paschal lamb.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותהמכתםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי יהודה אומר כולן מבן כ׳ שנה ולמעלה שנאמר ויעמידו הלוים מבן כ׳ שנה לנצח כבר פירשנוה בשחיטת חולין בסוף פרק ראשון.
הדרן עלך לולב הגזול.
לולב וערבה ששה ושבעה כו׳.
אמאי אין הלולב ניטל בשבת כשאר הימים בביתו טלטול בעלמא הוא אמר רבה גזירה שמא יטלנו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שוחטין עליו את הפסח – ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה.
יכול לאכול כזית צלי – יש שיכול לאכול כזית מבושל ואינו יכול לאכול כזית צלי ומשערין בצלי לפי שדינו של פסח צלי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח – ודוקא כזית צלי, דומיא דפסח שהיה צלי, אבל מבושל לא. וכי אמרינן שוחטין עליו את הפסח דוקא עם חבורה של גדולים, אבל אם היו כולם קטנים אין שוחטין עליהם, כדאמרינן בפסח שני אין עושין חבורה מנשים ולא מקטנים.
אביו לוקח לו תפלין – אבל לא אמר אביו לוקח לו טלית אם יודע להתעטף אלא חייב בציצית, כלומר אם יש לו כסות של ארבע כנפים אבל אם אין לו אינו חייב ליקח לו. ואפילו לגדול, כמו שאין חייב לדור בבית כדי לעשות מזוזה ומעקה. אעפ״כ אין אדם חשוב ראוי לפטור את עצמו ממצוה זו ומכיוצא בה, אלא לעולם ישתדל להיות לו טלית ולקיים מצות ציצית, ויותר בשעת תפלה. וכן כתב הר״ם ז״ל וכן החכם ר׳ אברהם בן עזרא כתב בפירוש הפרשה: המתפללים בטלית בשעת תפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית. רק לפי דעתי יותר חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת תפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה.
פרק לולב וערבה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קטן היכול לאכול כזית צלישוחטין עליו את הפסח שמצרפים אותו לחשבון בני החבורה הנמנית על הפסח, שנאמר: ״איש לפי אכלו תכוסו על השה״ (שמות יב, ד). ר׳ יהודה אומר: אין די בבירור יכולתו לאכול, כדי להכלילו כאחד מבני החבורה, אלא הדבר הקובע לענין זה הוא עד שיכול לברר אכילה, כלומר: שיודע גם מה לאכול. כיצד נקרא מברר אכילה? ילד שנותנין לו צרור (אבן) — וזורקו, אגוזונוטלו, הרי זה ראוי להצטרף למנין האוכלים.
If he is one who is able to eat an olive-bulk of roasted meat, one slaughters the Paschal lamb on his behalf, and he is included in the group assembled to eat the Paschal lamb, as it is stated: “According to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4). Rabbi Yehuda says: Ability to consume an olive-bulk is insufficient to include him in the group; rather, he is not included until he is able to discern what he is eating. How is that determined? If one gives him a pebble and he throws it away, and if one gives him a nut and he takes it, he may be included in the group for eating the Paschal lamb.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותהמכתםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ד – לולב וערבה
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה סוּכָּה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם שִׁבְעָה הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה.

Chapter 4
MISHNA: The lulav is taken and the altar is encircled together with the willow branch either six or seven days, depending on which day of the Festival occurs on Shabbat. The obligation to recite the full hallel and the mitzva of rejoicing, i.e., eating the meat of the peace-offering, is in effect for eight days, seven days of Sukkot and the Eighth Day of Assembly. The mitzva of sukka and the ritual of the water libation on the altar are in effect for seven days. The flute is played in the Temple for five or six days, depending on which day of the Festival occurs on Shabbat, to enhance the rejoicing on the Festival.
קישוריםרי״ףרש״יתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ לולב וערבה – שהן במקדש כל שבעה לולב לנטילה וערבה להקיף מזבח כדלקמן בפירקין (סוכה מה.).
ששה ושבעה – פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה מפרש ואזיל לה.
ההלל – לגמור כל שמונה כן תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן.
והשמחה – לאכול בשר שלמים דקיימא לן בפסחים (דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא בהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך.
סוכה – לישב בסוכה.
ניסוך המים – בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ׳ שני (דף כו:).
החליל – שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו להו ששה של חול המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני.
מתני׳ לולב וערבה. והשמחה – לאכול בשר שלמים דקאמר בע״פ (פסחים דף קט.) בזמן שבהמ״ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע״ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא בהר גרזים ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיב דכתיב ושמחת בחגך כך פירש בקונטרס וא״ת זימנין דאינם נאכלין כל ח׳ כגון שחל י״ט ראשון דסוכות באחד בשבת ויום שמיני בא׳ בשבת דאי אפשר לומר כל ח׳ שלמים דליל מוצאי שביעי לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוחה שבת וע״כ מהני דנשחטו ביום [ששי] אכיל בשביעי ואין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות נמצא דבליל מוצאי שבת שהוא ליל שמיני עצרת לא יאכל שלמים ויש לומר כדאמר רב פפא פרק אלו דברים (שם דף עא.) על קושיא אחרת משמחו בכסות נקיה וביין ישן ה״נ נימא הכי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לולב וערבה ששה ושבעה – פירוש לולב שהיה ניטל במקדש כל שבעה. וערבה שהיו מקיפין בה את המזבח נמי שבע פעמים, כדמפרש ואזיל דלולב דוחה שבת יום ראשון בלבד ותו לא אפילו במקדש. דראשון עדיף טפי משום דאית ליה עיקר מן התורה אפילו בגבולין. וערגה נמי לא דחיא אפילו שבת במקדש אלא בשביעי לבדו כשחל בשבת, אבל בשאר הימים לא. ובגמרא מפרש טעמא דבדין היה דערבה תדחה שבת בכל הימים כיון דאין בה גזירה דרבה שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, משום דשלוחי בית דין מייתי לה להקיף בה את המזבח, ואינה מסורה לכל כמו הלולב. אלא היינו טעמא דלא דחיא בשאר הימים משום דאתי לפקפוקי בלולב, שמא יאמרו שאינה מצוה חשובה ויזלזלו בו כשיראו שאינו דוחה שבת אלא יום אחד והערבה דוחה בכל שאר הימים. ולא רצו לקבוע יום דחיית הערבה לשבת ביום ראשון, משום דלא מינכרא מילתא, ויאמרו לולב הוא דקא דחי. וכיון דאפקוה מיום ראשון אוקמוה אשביעי ואמרו שתדחה את השביעי. ולפיכך אנו עכשו שאין נוטלין את הערבה אלא למנהג, זכר למקדש, וקבעו יום נטיל יום אחד לבד, והוא יום שביעי, היום שהיתה יותר חביבה במקדש, וסדרו מתקני מועדות שלא יארע השביעי בשבת כדי שלא תתבטל, ועל כן אמרו לא אד״ו ראש השנה. וטעמא דיום אחד הוא משום שביעי של ערבה דלא ליתי בשבת. וכי תימא אם עשו תקנה לערבה שלא יבא זמנה בשבת כדי שלא תהא נדחית כל שכן שהיה להם לעשות תקנה שלא יבא יום שופר ולולב בשבת כדי שלא תהא נדחית מצותו. יש לומר דשאני שופר ולולב שיש להם תשלומין למחר, שהרי אף בארץ ישראל עושין שני ימים מראש השנה. אבל יום שביעי של ערבה אם היתה נדחית מפני שבת לא היה לה תשלומין למחר שהוא שמיני. ועוד נותנין טעם אחר על זה משום דפעמים שבא מולד תשרי ביום חמישי משמונה עשר שעות ולמעלה ונידחית ראש השנה מאותו היום מפני מולד זקן ומיום ששי של מחר משום דהוי יום פסול, ואם נדחהו בשבת נמי הוי נדחית הלבנה זה שנים או שלשה ימים ואם נעשית ראש השנה שהוא ראש השנה הוי וטלולא. ואסיקנא בגמרא דהאידנא משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא לא דחי לולב שבתא ביום טוב ראשון, אע״ג דאית ליה עקר מן התורה אפילו בגבולין, ואפילו לדידהו דידעי, כיון דאען לא דחינן אינהו נמי לא דחו. ובזמן שבית המקדש קיים לולב דוחה את שבת ביום טוב הראשון לחודיה, משום דאית ליה עקר מן התורה אפילו בגבולין, אבל בשאר הימים לא היה דוחה שבת אפילו במקדש משום גזירה דרבה. ושאר הימים אמאי ששה טלמול בעלמא הוא ולוחיה שבת. פירוש דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, היכי אתי איסור טלטול ודוחה המצוה שהיא מן התורה. ושני ליה דמשום חשש איסורא דאורייתא שמא יעבירנו וכו׳. והן איסורא חמירא טפי, דהוא איסור סקילה. ולא מצינא למימר דטעמא דמילתא הוא משום דרבנן העמידו דבריהם במקום מצוה, כמו שהעמידו בשופר ובלולב דאין מפקחין עליו את הגל. דהתם פקוח הגל אינו עקר המצוה, אבל הכא הטלטול עצמו הוא עקר המצוה, דכתיב ולקחתם, ובעקר המצוה לא העמידו דבריהם. להבי אצטריכא ליה טעמא דאיסור סקילה, דהוא שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והוא הדין דמצי למימר שמא יוציאנו, אלא קאמר דאפילו היה הלולב ברשות הרבים עצמה או בכרמלית דליכא למיחש להוצאה איכא למיחש להעברה ברשות הרבים. והר״ש ז״ל פירש דעקר הגזירה הוא שמא יוציאנו מביתו וילך לבית הבקיא ללמוד, ונמצא זה מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. וכיון שאינו מניחו כלל ברשות הרבים נמצא שאין שם לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא העברה ברשות הרבים. ואע״ג דמעביר ארבע אמות ברשות הרבים נמי בעי עקירה והנחה, דילמא כיון דעקר מרשות היחיד זו ומניחה ברשות היחיד אחרת והעביר ארבע אמות ברשות הרבים בין עקירה זו להנחה זו חייב. וכי תימא במילה בשבת נמי אמאי לא גזור גזירה דרבה כיון דאפילו בדאורייתא גזרינן. יש לומר משום דאינה מסורה לכל כמו שופר לולב ומגלה. אי נמי במילה ליכא ספיקא כלל דלא תליא בקיבועא דירחא בו ביום ואפילו בשבת, מה שאין כן בשופר וסוכה ולולב דתלו בקיבועא דירחא ונפיל בהו ספיקא. אי נמי במילה איכא למימר דלא שייך גזירה דרכה כלל, דהא הותרה בה אב מלאכה דהיינו חובל, וכיון דאי אפשר למצוה בלא דחיית שבת במלאכה גמורה לא אסרינן לה בשבת משום חשש מלאכה דהעברה.
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק רביעי בעזרת הצור:
ששה ושבעה] – דוחין שבת, פעמים הם שבעה שדוחין שבת כדמפרש ואזיל.
ההלל – נגמר כל שבעת ימי החג ובערכין מפרש מפני שבכל יום ויום חלוק בקרבנותיו.
והשמחה – לאכול בשר שלמים.
סוכה – לישב בה.
וניסוך המים – בתמידי החג שחרית ולא ערבית, כדאמרינן ביומא בפרק שני.
החליל – שמחת בית השואבה, שהיו שמיחין בחג [לכבוד שאיבת ניסוך] המים ומחללין בחלילין ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה אפילו י״ט [וכל שכן שבת] שבחולו של מועד. ופשו להו חמשה, וכשחל יו״ט בשבת [יש ששה: לולב שבעה וכו׳] דלולב ביום ראשון דחי שבת ולא בשאר הימים [ערבה שבעה. כשחל שבת] בשביעי דחיא שבת. ובגמרא מפרש טעמא .... [החזנין. המשמשין] לצבור.והזקנים – שמתיראים שלא ידחקו אותם .... [ומלמדין. ב״ד את] כולם.במתנה – כדי שלא יהא אצלו בגזל.טילטול בעלמא הוא – אין כאן איסור אלא משום טלטול, וכיון דבמקדש [הוא מן התורה כל שבעה] למה אסרו טילטול, ומה סייג יש כאן.
פרק ד לולב וערבה
לולב וערבה ששה ושבעה – פי׳ כדמפרש בסיפא דלאו דחו שבת אלא לולב שחל יום אחד בשבת או ערבה שחל ז׳ שלה בשבת והשתא הוי להו ז׳ וכי מקלע שבתא בשאר יומי לא דחו שבתא וה״ל ו׳.
ההלל והשמחה ח׳ – פי׳ ז׳ ימי החג וי״ט האחרון שהוא עצרת והני איתנהו שפיר אפי׳ בשבת דאע״ג דקי״ל אין שמחה אלא בבשר ועיקרו בשלמי שמחה וכי מקלע שבת ביום ראשון א״א בשלמים דלמשחטינהו בשבת לא אפשר ולא למשחטינהו נמי מע״ש וי״ט משום דבעיא זביחה בשעת שמחה כדנפקא לן מוזבחת שלמים ושמחת מ״מ הא איתא לשמחה של חולין או בשאר מיני שמחות כיון דלא אפשר בבשר שלמים שלא אמרו שאין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר כל היכא דאפשר אבל לא לעכב.
ונסוך המים שבעה – פירוש ואפי׳ בשבת דלא הוו צריכי למדחי שבת כדאיתא לקמן.
החליל – פי׳ שהיו מנגנין בשמח׳ בית השואבה כשהולכין להביא מים לנסוך חמשה וששה לפי שלא היה דוחה שבת וי״ט א׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק ד

(5) א משנה מנין הימים בהם נוטלים לולב, וכן הקפת המזבח בערבה, הם ששה או שבעה ימים, שהדבר תלוי באיזה מימי החג חלה שבת באותה שנה. החיוב לגמור את ההלל והשמחה (אכילת בשר שלמים) — שמונה ימים. כלומר: בכל ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת. חובת ישיבה בסוכה וניסוך המים על המזבח — שבעה ימים. החליל שמנגנים בו לשמחת החג במקדש — חמשה או ששה ימים.

Chapter 4

(5) MISHNA: The lulav is taken and the altar is encircled together with the willow branch either six or seven days, depending on which day of the Festival occurs on Shabbat. The obligation to recite the full hallel and the mitzva of rejoicing, i.e., eating the meat of the peace-offering, is in effect for eight days, seven days of Sukkot and the Eighth Day of Assembly. The mitzva of sukka and the ritual of the water libation on the altar are in effect for seven days. The flute is played in the Temple for five or six days, depending on which day of the Festival occurs on Shabbat, to enhance the rejoicing on the Festival.
קישוריםרי״ףרש״יתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד ויו״טיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת לוּלָב שִׁבְעָה וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה.

The mishna elaborates: The lulav is taken for seven days. How so? If the first day of the Festival occurs on Shabbat, since the mitzva to take the lulav on the first day is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and one takes the lulav that day. As a result, the lulav is then taken for seven days. And if the first day occurs on one of the rest of the days of the week and one of the other days of the Festival coincides with Shabbat, the lulav is taken only six days. Since the mitzva to take the lulav is a mitzva by rabbinic law throughout the rest of Sukkot, it does not override Shabbat.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לולב שבעה – דיום טוב ראשון דחי שבת.
ושאר כל הימים – שחל בהן יום טוב ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע״ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לולב ז׳ כיצד י״ט ראשון שחל להיות בשבת לולב ז׳ ושאר כל הימים ששה ובגמ׳ מפרש אמאי לא דחי לולב שבת בשאר ימים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים את הדברים: לולב שבעה כיצד? אם יום טוב הראשון של חג חל להיות בשבת, כיון שביום טוב הראשון חובת נטילת לולב היא מן התורה — הריהו דוחה את השבת וניטל אף בה. נמצא שנוטלים את הלולב באותה שנה שבעה ימים. ושאר כל הימים בשנים אחרות, כששבת חלה באחד מימי החג האחרים, ימי נטילת לולב הם ששה בלבד, שאין נוטלים את הלולב בשבת בתוך החג.
The mishna elaborates: The lulav is taken for seven days. How so? If the first day of the Festival occurs on Shabbat, since the mitzva to take the lulav on the first day is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and one takes the lulav that day. As a result, the lulav is then taken for seven days. And if the first day occurs on one of the rest of the days of the week and one of the other days of the Festival coincides with Shabbat, the lulav is taken only six days. Since the mitzva to take the lulav is a mitzva by rabbinic law throughout the rest of Sukkot, it does not override Shabbat.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד זיוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת עֲרָבָה שִׁבְעָה וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה.

The altar is encircled with the willow branch for seven days. How so? If the seventh day of the mitzva of the willow branch occurs on Shabbat, since on that day it is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and the mitzva of the willow branch is then performed for seven days. And if the seventh day occurs on one of the rest of the days of the week, and one of the other days of the Festival coincides with Shabbat, since the mitzva of the willow branch is then by rabbinic law and consequently does not override Shabbat, it is performed for only six days.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הקפת המזבח בערבה שבעה ימים, כיצד? יום השביעי של ערבה (יום הושענא רבא) שחל להיות בשבת, ומכיון שביום זה הרי זו מצוה מן התורה הריהי דוחה את השבת, ונמצא שמקיימים אז מצות ערבה שבעה ימים. ושאר כל הימים, אם יום שביעי של סוכות חל באחד משאר ימי השבוע, ושבת היא באחד מימי החג האחרים — מצוה זו רק ששה.
The altar is encircled with the willow branch for seven days. How so? If the seventh day of the mitzva of the willow branch occurs on Shabbat, since on that day it is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and the mitzva of the willow branch is then performed for seven days. And if the seventh day occurs on one of the rest of the days of the week, and one of the other days of the Festival coincides with Shabbat, since the mitzva of the willow branch is then by rabbinic law and consequently does not override Shabbat, it is performed for only six days.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד (בַּשַּׁבָּת) יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוּדָרִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי אִיצְטְבָא וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בְּלִשְׁכָּה וּמְלַמְּדִין אוֹתָם לוֹמַר כׇּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.

How is the mitzva of lulav fulfilled in the Temple when the first day of the Festival occurs on Shabbat? If the first day of the Festival occurs on Shabbat, all the people bring their lulavim to the Temple Mount on Friday. The attendants receive the lulavim from them and arrange them on a bench [itztaba], while the Elders place their lulavim in the chamber. They were given permission to do so due to the concern that they would be injured the following morning in the rush of people in search of their lulavim. And the court teaches the people to say: With regard to anyone whom my lulav reaches his possession, it is his as a gift. They did so to avoid the likely situation where people would inadvertently take lulavim that did not belong to them, as on the first day of the Festival one does not fulfill his obligation with a lulav that does not belong to him.
קישוריםרי״ףרש״יהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצות לולב – ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד: ה״ג י״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מערב שבת.
החזנין – שמשין שהיו שם לצורכי צבור.
ע״ג האיצטבא – רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר׳ במתני׳ דהיינו על גבי הספסלים.
והזקנים – שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת איש לולבו.
ומלמדין – ב״ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצות לולב, כיצד מקיימים אותה בזמן הבית, כשחל יום טוב ראשון בשבת? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין הכל את לולביהן מבעוד יום להר הבית והחזנין (השמשים) מקבלין מהן וסודרין (מסדרים) אותן את הלולבים על גבי איצטבא, והזקנים מניחין את הלולבים שלהן בלשכה, שלאלה ניתנה רשות מיוחדת להניחם שם, מתוך החשש שמא יפגעו בעת שידחפו כל הציבור ליטול איש את לולבו. ומלמדין אותם את כל הבאים לומר: כל מי שמגיע לולבי לידו — הרי הוא לו במתנה, שיש לחשוש שמא למחר יקבלו בחלקם לולב שאינו שלהם, וביום טוב הראשון הלא אין אדם יוצא ידי חובתו בשל אחר.
How is the mitzva of lulav fulfilled in the Temple when the first day of the Festival occurs on Shabbat? If the first day of the Festival occurs on Shabbat, all the people bring their lulavim to the Temple Mount on Friday. The attendants receive the lulavim from them and arrange them on a bench [itztaba], while the Elders place their lulavim in the chamber. They were given permission to do so due to the concern that they would be injured the following morning in the rush of people in search of their lulavim. And the court teaches the people to say: With regard to anyone whom my lulav reaches his possession, it is his as a gift. They did so to avoid the likely situation where people would inadvertently take lulavim that did not belong to them, as on the first day of the Festival one does not fulfill his obligation with a lulav that does not belong to him.
קישוריםרי״ףרש״יהמאורותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ וּכְשֶׁרָאוּ ב״דבֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.:

The next day everyone rises early and comes to the Temple, and the attendants throw the lulavim before them. And in the confusion, the people snatch the lulavim and in the process strike one another. And when the court saw that they came to potential danger, they instituted that each and every person will take his lulav in his house and fulfill the mitzva there.
רי״ףהמאורותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לולב וערבה ששה ושבעה וכו׳ כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השלישי שבזאת המסכתא בא לבאר עניני קרבנות החג והנהגת השמחה וזה הפרק אמנם יבא להשלים ענין החלק השני על איזה צד לולב ומיניו דוחין את השבת וכן בסוכה מאימתי מוריד כליו ממנה ויתחיל בה בענין החלק השלישי בענין הקפת המזבח בערבה דרך שמחה ובענין ניסוך המים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בענין לולב על איזה צד דוחה שבת ועל ידו יתבאר בחלק זה זמן הלל ושמחה וזמן סוכה וניסוך המים והחליל והחלק השני בענין הקפת המזבח בכל יום בערבה והשלישי בענין ניסוך המים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד כמו שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבוא בביאור החלק הראשון והוא שאמר לולב וערבה ששה ושבעה ההלל והשמחה שמנה סוכה וניסוך המים שבעה והחליל חמשה וששה לולב שבעה כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושאר כל הימים ששה אמר הר״ם הוא יבאר אלו המאמרים אחד אחד לולב שבעה הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום הראשון בכל העולם ונטילתו חובה כל שבעת הימים במקדש בלבד וכן הוא לשון התורה ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים ואמר השם ולקחתם לכם ביום הראשון ואפילו בגבולין ומה שחייב שלא ניטול הלולב בזמן הזה בשבת ביום טוב הראשון כדי שלא נחדש דבר והוא כי אנו לא היינו נוטלין אותו בחוצה לארץ ביום הראשון שחל להיות בשבת בזמן שבית המקדש קיים לפי שלא היינו יודעים באמת ראש חדש המכוון לקביעת בית דין של ארץ ישראל והדבר על ענין הראיה והעיבור שהוא בידינו אולי נחבר בו חבור מיוחד נבאר בו מה שנסתר על רוב בני אדם ומה שחייב לאסור נטילת הלולב בשבת שבתוך החג אפילו במקדש גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ולא עשינו זאת הגזרה ביום טוב כי מצותו כל כך חזקה עד שהיא חובה ואפילו בגבולין כמו שנתננו העקר.
ערבה ששה שבעה כיצד יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה [שבעה] ושאר כל הימים ששה זאת הערבה היא הלכה למשה מסיני ליטול ערבה מלבד הערבה שבלולב והיה מנהג הנביאים שהיו נוטלין אותה בלא ברכה ולא שמנו אותה שתדחה שבת ביום טוב הראשון מפני שלא יתפרסם ענינה אבל יאמרו מחמת הלולב שנטלו היום נטלו ערבה וגם כן לא שמנו אותה שתדחה שבת שבתוך החג שמא יאמרו כמו שערבה דוחה את השבת כך ידחה לולב וכבר ביארנו כי לולב אינו ניטל בשבת שבתוך החג אבל שמנו אותה שתדחה שבת כשתחול ביום השביעי כדי שיתפרסם דברה ויודע שהיא חובה וכן אמרו כדי לפרסמה שהוא מן התורה ובכאן לא נחוש שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים לפי שענינה מסור לבית דין ושלוחי בית דין בקיאין הם מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנים מקבלין מידם וסודרין אותם על גג האיצטבא והזקנים מניחין את שלהם בלשכה ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבו בידיו הרי הוא לו מתנה ולמחרתו משכימין ובאים והחזנים מזרקין לפניהם והם מחטפין ומכים איש את חברו וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה התקינו שיהיו כל אחד ואחד נוטל בביתו:
אמר המאירי לולב וערבה ששה ושבעה פי׳ כבר ביארנו למעלה שהלולב היה ניטל במקדש שבעה אלא שמ״מ לא היה דוחה שבת אף במקדש אא״כ אירע שבת ביום ראשון שחיוב שבעה במקדש יצא לנו מדכתיב ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים ולפני ה׳ הוא במקדש והרי שמ״מ לא הוזכרה שם נטילת לולב בהדיא והלכך אינו דוחה שבת אף במקדש אלא בראשון ומתוך כך הוא אומר לולב וערבה ששה ושבעה כלומר לולב שהוא בא לנטילה במקדש כל שבעה וערבה שהיא באה להקיף את המזבח גם כן כל שבעה פעם אחת בכל יום ושבעה פעמים ביום שביעי פעמים שהיא ששה פעמים שהיא שבעה שאם יום טוב ראשון בשבת הרי לולב דוחה שבת ביום ראשון ונמצא לולב ניטל שבעה ואם בא בשאר הימים אין לולב דוחהו ונמצא שאינו ניטל אלא ששה ולענין ערבה כל ששביעי של חג בשבת ערבה דוחתהו בשביעי ונמצאת ערבה שבעה ושאר הימים ששה ומשנתנו בזמן שבית המקדש קיים והיתה ערבה דוחה שבת בשביעי כדי לפרסם שהיא מן התורה ומדכתיב ערבי נחל אחת ללולב ואחת למזבח ומתוך שלא הוזכרה בהדיא הוצרך לפרסמה ואילו היתה דוחתהו ביום ראשון היו אומרין שמצד הלולב הוא ומאחר שהוציאוה מראשון העמידוה בשביעי שהוא עיקר חיובה במקדש כך פירשוה בגמרא:
ההלל ר״ל לגמרו והשמחה ר״ל לאכול שלמי שמחה שמנה ר״ל שההלל נגמר בשמיני עצרת ובכל שבעת ימי החג ואע״פ שבפסח אין גומרין אותו אלא ביום ראשון כבר פירשו הטעם בערכין (י׳:) משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכן שלמי שמחה הבאים לאכול מהם בכל יום שאין שמחה אלא בבשר ואף היא נוהגת בשמיני ואפי׳ אירע שבת בתוך החג שוחט מערב שבת ואוכל בשבת שהרי נאכלים לשני ימים וכן אם היה יום ראשון בשבת אפשר לשחוט מבערב אע״פ שהוא חול לאכול למחר שאין אנו צריכים לזביחה בשעת שמחה כמו שביארנו בפסח שני פרק אלו דברים ואע״פ שבתורה לא נצטוו בשמחה אלא שבעה ימים כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו׳ וכתיב ושמחת בחגך הרי אמרו והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה ר״ל שישחוט בשביעי לאכול בליל כניסת שמיני שבלילה אי אפשר לזבוח שאין שחיטת קדשים בלילה ומאחר שנתרבית הלילה כל שכן היום שהוא עיקר הקרבן ושאר הלילות לא הוצרכו לרבות שבכלל שבעת ימים הן וליל יום טוב ראשון לא נתרבית לשלמי שמחה ולאו משום דצריך למשחטיה בחול אחר שאין שחיטת קדשים בלילה שהרי לא לזביחה בשעת שמחה אנו צריכים ומתוך כך רשאין לשחטה מבערב אלא שנתמעט מאך בחמשה עשר הואיל ואין שמחה לפניו וכמו שביארנו שם וכן בליל מוצאי שבת אי אפשר לאכול שהרי נשחטה בערב שבת ואין אכילתה אלא שני ימים ולילה אחד אבל שאר הלילות עם כל הימים נתרבו לשמחה:
סוכה לישב בה וניסוך המים בתמיד של שחר שבעה ומ״מ אין ניסוך המים אלא בשחרית כמו שהתבאר בשני של יומא:
החליל ר״ל הבא לשמחת בית השואבה כששואבין המים לניסוך שהיו מחלילין בחלילים ובכינורות ואותו חליל אינו דוחה שבת ויום טוב א״כ פעמים שהוא חמשה כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת והרי חליל נדחה שני ימים אחד משום שבת ואחד משום יום טוב ואם חל יום טוב בשבת הרי לא נדחה אלא יום אחד ונשארו ששה שאין יום טוב שני במקדש ומ״מ הניסוך היה נעשה כל שבעה:
לולב שבעה כיצד וכו׳ ערבה שבעה כיצד וכו׳ ופירשוה בלולב כשחל להיות בשבת ובערבה כשחל שביעי בשבת כמו שביארנו ואח״כ ביאר בדין לולב כשחל יום ראשון להיות בשבת כיצד היו עושין שאפי׳ שהיה דוחה שבת לענין טלטול לא היה דוחהו לענין הוצאה לרשות הרבים ופירש בה שכל העם היו מוליכין לולביהן להר הבית מערב שבת והחזנים ר״ל שמשים מקבלים אותם וסודרין אותם על גג האצטבא והוא רחבה שהיתה בהר הבית מוקפת אצטבאות זה לפנים מזה כמו שאמרו (סוכה מ״ה.) הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו לישב שם ומסוככות למעלה בגג מפני הגשמים ושאלו בגמ׳ וכי ליבשם הוא צריך ר״ל שאתה אומר שיניחו לולביהם ואתרוגיהם לחמה על הגג שעל האיצטבאות ותירצו בה על גב האצטבא ר״ל על שטח האיצטבאות והאצטבאות לא היתה חמה שולטת בהם כל שכן שהיו של אבן והם קרין מאד ומעמידין אותם בלחותם והזקנים מניחין את שלהם בלשכה מפני שהיו דואגים שלא יתמעכו בתוך האסופה כשיבואו ליטול את שלהם ומלמדים היו בית דין אותם לומר כל מי שיבא לולבו של חבירו בידו הרי הוא לו במתנה ר״ל שכל אחד מהם יאמר אם יבא לולבי ביד חברי יהא שלו ולמחר משכימין ומזרקין לפניהם והם חוטפים ומכים זה את זה וכשראו בית דין שהיו באים לידי סכנה תיקנו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
שאלו בסוגיא זו אחר שמצות לולב במקדש שבעה מפני מה אינו דוחה שבת אף כשחל בשאר הימים שהרי אין כאן אלא טלטול בעלמא ואע״פ שבשופר אמרו אין מפקחין עליו את הגל בזו אין המצוה בפקוח הגל אבל זו עיקר המצוה היא בטלטול כדכתיב ולקחתם ויהא הלולב דוחה איסור הטלטול אחר שעיקר המצוה באותו טלטול הוא ופירשו בה מגזרת רבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ללמוד סדרי נטילתו וברכותיו והוא הדין שהיה יכול לומר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שקיצר בלשונו לומר שיוציאנו ויעבירנו אלא שמאחר שסוף כונתו בהעברה כדי לילך אצל חכם נקט ליה לשון העברה וגדולי המפרשים תירצו בה שעיקר הגזרה היא בהוצאה מרשות היחיד שלו והכנסה לרשות היחיד של בקי דרך רה״ר וכיון שאינו מניחה ברה״ר אין כאן לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא חיוב העברה ואע״פ שחיוב העברה צריך הנחה ועקירה מאחר שעקר מרה״י זו והניח לרה״י זו והעביר ארבע אמות בין זו לזו חייב ואע״פ שאין שבות במקדש דוקא במה שמסור לעבודת המקדש אבל זו שמסורה לכל לא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למחר היו כולם משכימין ובאין לבית המקדש, והחזנין (השמשים) היו זורקין אותם את הלולבים לפניהם, והן הבאים למקדש בתוך המהומה היו מחטפין את הלולבין זה מזה ונמצאים מכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.
The next day everyone rises early and comes to the Temple, and the attendants throw the lulavim before them. And in the confusion, the people snatch the lulavim and in the process strike one another. And when the court saw that they came to potential danger, they instituted that each and every person will take his lulav in his house and fulfill the mitzva there.
רי״ףהמאורותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: אַמַּאי טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא וְלִידְחֵי שַׁבָּת אָמַר רַבָּה חגְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמוֹד

GEMARA: Apropos the prohibition against taking a lulav on Shabbat, the Gemara asks: Why is this prohibited? After all, taking the lulav is merely moving the object and is prohibited due to the rabbinic prohibition of set-aside. Since the mitzva to take the lulav is a mitzva by Torah law, let it override this relatively minor Shabbat prohibition. Rabba said: This prohibition is a decree lest one take the lulav in his hand and go to an expert to learn how to wave the lulav or how to recite its blessing,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ טלטול בעלמא – אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו.
ללמוד – נענועו או ברכתו.
טלטול בעלמא הוא – אע״ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי כדאשכחן גבי קנים דלחם הפנים דכתיבי כדתניא במנחות פרק שתי הלחם (מנחות צז.) ומנקיותיו אלו קנים ותנן התם לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת אלא נכנס מע״ש אלמא חשיב להו מוקצה אע״ג דחזו ללחם ובפ׳ ארבעה אחין (יבמות דף לג:) גבי זר ששימש דקאמר אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ומיהו התם ניחא טפי כיון דזר הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ושאר כל הימים אמאי לא דחי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת – פירוש מסתברא דשפיר ידע תלמודא דלולב ליתיה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וכדכתיב ושמחתם שבעת ימים לפני ה׳ הוא דכתיב דהיינו בב״ה הלכך אי איתיה לולב בגבולין כל שבעה מדרבנן בעלמא הוא וכדתנן בפרקין דלעיל בהדיא וכיון שכן בגבולין כיון דמדרבנן הוא היינו דלא דחי שבת דלא תקון רבנן במקום דאיכא איסור טלטול דידהו אלא הכא אמתני׳ קיימין דמיירי בב״ה דהתם איתא להלל ולשמחהו לערבה ששה ושבעה ומשום דלולב במקדש מדאורייתא כל שבעה ולהכי מבעיא לן השתא אמאי לא דחי ליה לשבת דליתי עשה דלולב ולדחי שבת ואע״ג דאיכא איסור טלטול לידחי דהא ודאי אף על פי שאסרו חכמים טלטול במקום מצוה שאין מטלטלין מוקצה כדתנן אבל לא את האוצרות שלא יתחיל באוצר תחלה לרבי יהודה ולא יגמור לר״ש ותנן אבל לא את הטבל כו׳ אף על פי שבטול בית המדרש והכנסת אורחים מצות גדולות לא התירו מפני מצות אלו אלא טלטול היתר בדבר שאין בו אלא משום עובדין דחול כדתנן מפנין אפילו ארבעה וחמשה קופות מפני האורחים וביטול בית המדרש ותנן מדבריהם למדנו שמודדין ופוקקין בשבת הא ודאי לא אסרו חכמים כלל טלטול בדבר של מצוה קבועה של תורה היוצא בזה כדי שתאמר שחכמים שהתירו בזה לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלא אסרו לטלטל דבר הצריך והראוי לו לשבת כלל ואין לולב שהוא ראוי מן התורה ומצותו קבועה ליום זה בכלל איסור זה כלל. ופרקי׳ אמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או שיוציאנו מרה״י לרה״ר אלא דתלמודא נקט חדא מינייהו דאיתיה אפי׳ הוה לולב ברה״ר והא קמ״ל דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאית׳ ביבמות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על עצם ההלכה שאין נוטלים לולב בשבת שואלים: אמאי [מדוע] ייאסר הדבר? הלא הגבהת הלולב טלטול בעלמא [בלבד] הוא ולכל היותר יש בו איסור מוקצה מדברי סופרים, וכיון שמצות לולב מן התורה, אם כן ולידחי [ושידחה] את השבת באיסור קל כזה! אמר רבה: איסור זה משום גזרה הוא שמא יטלנו בידו בשבת וילך אצל בקי כדי ללמוד כיצד לנענע או כיצד לברך עליו,
GEMARA: Apropos the prohibition against taking a lulav on Shabbat, the Gemara asks: Why is this prohibited? After all, taking the lulav is merely moving the object and is prohibited due to the rabbinic prohibition of set-aside. Since the mitzva to take the lulav is a mitzva by Torah law, let it override this relatively minor Shabbat prohibition. Rabba said: This prohibition is a decree lest one take the lulav in his hand and go to an expert to learn how to wave the lulav or how to recite its blessing,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה מב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סוכה מב:, עין משפט נר מצוה סוכה מב:, ר׳ חננאל סוכה מב:, רי"ף סוכה מב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סוכה מב:, ראב"ן סוכה מב: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה מב:, המאורות סוכה מב: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., המכתם סוכה מב: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה מב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה מב: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה מב:, מהרש"ל חכמת שלמה סוכה מב:, מהרש"א חידושי הלכות סוכה מב:, רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה מב: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה מב:, אסופת מאמרים סוכה מב:

Sukkah 42b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sukkah 42b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 42b, R. Chananel Sukkah 42b, Rif by Bavli Sukkah 42b, Rashi Sukkah 42b, Raavan Sukkah 42b, Tosafot Sukkah 42b, HaMeorot Sukkah 42b, HaMikhtam Sukkah 42b, Meiri Sukkah 42b, R. Avraham of Montpellier Sukkah 42b, Ritva Sukkah 42b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 42b, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 42b, Reshimot Shiurim Sukkah 42b, Steinsaltz Commentary Sukkah 42b, Collected Articles Sukkah 42b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144