גמ׳ דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו וכו׳.

ופרש״י ד״ה בשלמא לאפוקי מהקדש וז״ל כגון רב גידל ורב חסדא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק וכו׳ עכ״ל. וצ״ע דמשמע דס״ל לרב גידל דנתקדש גוף הכלי, וצ״ע בזה דהרי רק אמר שיתן דמי הכלי לבדק הבית וא״כ אמאי נתקדש גוף הכלי. וכן צ״ע אליבא דרב חסדא דפירש דמיירי במתפיס מטלטלין לערכו, ופרש״י (בד״ה במתפיס) וז״ל ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן וכו׳ עכ״ל. וצ״ע דהיאך חלה עלהן קדושת הגוף, והרי רק אמר שיתן את הכלי להקדש עבור ערכו. ונראה דמיירי שהתפיס את הכלי כמשכון להקדש. וי״ל דמיירי שהמטלטלין שווין יותר מדמי ערכו, ולכן הוא רוצה לפדותן. אמנם מאחר שהתפיסן לבדק הבית בתורת משכון על החוב, הקדש קנה אותן מדין בע״ח קונה משכון. ואע״פ דבהדיוט הקונה משכון אמרינן דקונה רק כנגד החוב י״ל דבהקדש חל קנין על כל המשכון ואף מה על שהוא יותר מן החוב, דהקדש שוה פרוטה שחיללו על שוה מנה מחולל וחל הקדש בכל המנה (עיין ברמב״ם פ״ז מהל׳ ערכין הי״א), וה״ה הכא חל חלות הקדש על כל המשכון ובעי לפדות כולו.

תוס׳ ד״ה שער העומד. וז״ל אף על גב דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה כדדרשינן במעילה (דף יח:) לגבי כמה דברים עכ״ל.

ונראה לבאר דיש לחלק בין תרומה למעילה, דבמעילה אמרינן דכל העומד לגזוז כגזוז דמי משא״כ בתרומה, ואע״ג דילפינן מעילה מתרומה, דבתרומה לא חל חלות שם תרומה על המחובר לקרקע משא״כ במעילה אין דין למעט את המחובר לקרקע ממעילה כמו הדין בתרומה, אלא הדין הוא דכל שיש בו חלות שם קרקע נתמעט מדין מעילה. ואפילו אם לענבים העומדים ליבצר אין שם קרקע בחפצא ומועלים בהם, מ״מ הריהם עדיין מחוברים לקרקע ולכן אין בהם דין תרומה. וכמו״כ נראה לענין מלאכת קוצר בשבת שהריהם מחוברים לקרקע ואסור לקוצרם בשבת (עיין בתוס׳ ב״ק דף ק: ד״ה ואמר).

ונראה דבכהת״כ יש ב׳ דינים שונים ביחס לקרקע: א) חלות שם קרקע דחל בחפצא, ב) חלות דין תלוש ומחובר לקרקע. ונראה דחלוקים ב׳ דינים אלו זה מזה דהרי עבדים דינם כקרקע, אך פשיטא דעבדים הם תלושים ואינם מחוברים לקרקע, דעבדים הויין קרקע דניידי^א. והנה קיי״ל דדיני אונאה ושבועות אינם חלין בעבדים (עיין ברמב״ם פ״ב מהל׳ שכירות ה״א, ופי״ג מהל׳ מכירה ה״ח), ומוכח דדיני אונאה ושבועות תלויים בחלות שם קרקע דחל בחפצא ולא בחלות דין מחובר לקרקע. ונראה דדין כל העומד לגזוז כגזוז דמי היינו לענין חלות שם קרקע ומטלטלין, דמכיון דקיי״ל דכגזוז דמי חל עליו שם מטלטלין, אמנם עכ״פ עדיין הוי מחובר לקרקע וחל ביה דין מחובר לקרקע. ולגבי תרומה יסוד הדין תלוי בדין מחובר ותלוש, דחל חיוב תרומה בדבר התלוש, ומאחר שענבים העומדין ליבצר עדיין מחוברין לקרקע הן נתמעטו מדין תרומה. משא״כ דין מעילה תלוי בחלות שם קרקע ומטלטלין, דקיי״ל דאין מועלים בעבדים דהוקשו לקרקע (רמב״ם פ״ה מהל׳ מעילה ה״י), ופשיטא דעבדים הויין תלוש, ומוכח דדין מעילה תלוי בחלות שם קרקע ולא בדין מחובר לקרקע.

והגר״מ זצ״ל אמר דלפי״ז יש ליישב את קושיית הגרע״א זצ״ל בחידושיו ליו״ד (סימן ו׳ סעיף ב׳), דהמחבר פסק וז״ל השוחט בדבר המחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה שחיטתו פסולה עכ״ל. והק׳ הגרע״א זצ״ל (עיין בהגהות רע״א שם ובפתחי תשובה ס״ק א׳) דלכאורה רק כששחט בצפורן של אדם השחיטה פסולה משום דאדם הוקש לקרקע, דאזי הו״ל כשוחט בדבר המחובר לקרקע ואילו השוחט בצפורן של בהמה שחיטתו כשירה, דבע״ח כמטלטלין דמי וצפורן דבהמה אינה נחשבת כדבר המחובר לקרקע. וא״כ קשה פסק המחבר דשן בהמה פסול לשחוט בו. ותירץ הגר״מ זצ״ל דהא דאדם הוקש לקרקע היינו לענין דחל עליו חלות שם קרקע אמנם דין שחיטה אינו תלוי בחלות שם קרקע אלא בדין תלוש ומחובר, ושחיטה בצפורן אדם פסולה משום דהוי מחובר ובעינן שחיטה בדבר התלוש, וה״ה השוחט בצפורן של בהמה שחיטתו פסולה משום דהצפורן הוי מחובר לגוף הבהמה ואע״פ שהבהמה דינה כמטלטלין אין הפסול דשחיטה תלוי בדין קרקע ומטלטלין אלא בדין תלוש ומחובר, וצפורן של בהמה הוי מחובר ולכן שחיטתו פסולה. והגר״מ זצ״ל הביא ראיה דדין שחיטה תלוי בדין תלוש ומחובר ולא בקרקע ומטלטלין מהא דפסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ שחיטה הי״ט) וז״ל התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה עכ״ל, ומבואר דתלוש ולבסוף חברו כשר לשחיטה בדיעבד אע״פ דתלוש ולבסוף חברו דינו כקרקע. ומוכח דדין שחיטה תלוי בחלות שם תלוש ומחובר ולא בדין קרקע ומטלטלין.

והגר״מ זצ״ל הביא ראיה ליסוד זה דיש חילוק בין חלות שם קרקע בחפצא, לבין חלות דין מחובר לקרקע, מהגמ׳ בחולין (דף טז.) דדנה בדין תלוש ולבסוף חברו בנוגע למעילה, ע״ז, וסכין של שחיטה. ולכאורה פסקי הרמב״ם נראין כסתרי אהדדי, דפסק (בפ״ה מהל׳ מעילה ה״ה) וז״ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל וכו׳ וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וכו׳ עכ״ל. ומבואר דלגבי מעילה פסק דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי ואין בו מעילה. ואילו לגבי ע״ז פסק פ״ח מהל׳ עכו״ם (ה״א וה״ד) וז״ל כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנאבד הרי זה מותר בהנאה, לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין מתחלתן לפירות ואת המעיינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן ואותה הבהמה וכו׳, בית שבנאו העובד כוכבים מתחילה שיהא הבית עצמו נאבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה עכ״ל. ומבואר דלגבי אסה״נ דע״ז פסק שתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וצ״ע דלכאורה פסקי הרמב״ם סתרי אהדדי. וי״ל דהרמב״ם סובר דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש בנוגע לדינים התלויים בדין מחובר ותלוש וכגון באסה״נ דע״ז, ולגבי מים שעל כותל הבית ביחס להכשר וקבלת טומאה (פי״ב מהל׳ טומאת אוכלין ה״ג), ולענין שחיטה (כדפסק הרמב״ם פ״א מהל׳ שחיטה הי״ט). משא״כ בנוגע לחיוב מעילה פסק דתלוש ולבסוף חברו דינו כקרקע משום דדין מעילה תלוי בחלות שם קרקע ומטלטלין, והרמב״ם סובר דבתלוש ולבסוף חברו חל שם קרקע, ולפיכך ס״ל דאין מועלין בו.

ועוד יש להביא ראיה ליסוד זה מהגמ׳ במס׳ שבועות (דף מג) שדנה בדין ענבים העומדין להבצר בנוגע לשבועת הדיינים, וכתבו התוס׳ (שם ד״ה כבצורות) וז״ל נראה דלענין שבת לכו״ע לאו כבצורות דמיין עכ״ל. וצ״ע מ״ש שבת משבועת הדיינים. וי״ל דאיסור קצירה בשבת תלוי רק בדין מחובר לקרקע ובדין תלוש ולא בחלות שם קרקע שחל בחפצא, ולכו״ע ענבים העומדות להבצר הן מחוברות לקרקע. ואפילו לר״מ דס״ל דענבים העומדות להבצר כבצורות דמי היינו רק בנוגע לחלות שם קרקע ודין מטלטלין בחפצא לגבי דיני אונאה שמירה ושבועה, אך בנוגע לאיסור קצירה בשבת הויין מחובר לקרקע ולכו״ע חל בהם איסור קצירה בשבת אע״פ שהן עומדות להבצר.

ועיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ טומאת אוכלין ה״א) וז״ל כל האוכלין הגדילין מן הקרקע אינן מקבלין טומאה עד שיעקרו, אבל כל זמן שהן מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה עכ״ל. ובה״ד וה״ה (שם) פסק וז״ל וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין, תאנים שיבשו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן עכ״ל. ויש לדקדק דהרמב״ם השמיט את הדין דעומדות להבצר ביחס לטומאת אוכלין. ולפי״ד הגר״מ זצ״ל י״ל דיסוד הדין דטומאת אוכלין תלוי בחלות שם מחובר לקרקע ודין תלוש ולא בשם קרקע שבחפצא והדין דכל העומד לקצור כקצור דמי הוא בנוגע לחלות שם קרקע ודין מטלטלין, דמאחר דעומד ליקצור הרי הוא כמטלטלין, אמנם בנוגע לטומאת אוכלים רק דבר תלוש חל בו טומאת אוכלין ולכו״ע דבר העומד לקצור הוי עדיין מחובר לקרקע ולית ביה דין טומאת אוכלין.

והנה לענין דיני שומרים ושבועה קיי״ל דעבדים הן כקרקע (עיין בפ״ה מהל׳ טוען ונטען ה״א, וברמב״ם פ״ב מהל׳ שכירות ה״א) דאין נשבעין על העבדים ואין בהם דין שמירה. ולכאורה מוכח דדין שמירה ושבועה תלוי בחלות שם קרקע ולא בדין תלוש ומחובר. ולפי״ז י״ל דתלוש ולבסוף חברו דינו כקרקע לגבי שבועה ודין שמירה, דחל ביה חלות שם קרקע אע״פ דלענין דין תלוש ומחובר הוי תלוש. אמנם עיין בשו״ע (חו״מ סימן צ״ה סעיף א׳) ברמ״א שהביא ב׳ דיעות בנוגע לתלוש ולבסוף חברו אי הוי כקרקע ואין נשבעין עליו או כמטלטלין דנשבעין עליו. ומסתבר כהשיטה דאין נשבעין עליו מכיון דהו״ל כקרקע, דדין שבועה ושמירה תלוי בחלות שם קרקע וכדמוכח מהא דאין נשבעין על העבדים.⁠^ב

תוס׳ ד״ה בענבים. וז״ל תימה דבפרק נערה (כתובות דף נא: ושם) פריך גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא לית להו הך סברא וי״ל דגבי בעל חוב מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכא דעתיה. ועוד פר״ח דהתם פריך משום דבפרק הכונס (ב״ק דף נט:) פסיק רב כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואין שמין אותן אגב שדה משמע דכבצורות דמיין עכ״ל.

ומבואר מדברי התוס׳ דלגבי גביית בע״ח א״א לגבות מדבר העומד לגזוז דאע״פ דהוי כקרקע לא סמכא דעתיה עליו. ונראה דהביאור בזה הוא דגביית בע״ח מקרקע אינו תלוי בחלות שם ודין קרקע, אלא בסמיכות דעת של בעל החוב, ובענבים העומדים להבצר אע״פ דחל עליהן חלות שם קרקע בחפצא, מ״מ מאחר שעומדין לבצור ויכול להעלימן מהבעל חוב לא סמכא עלייהו דעתיה לגבות מהן, ולכן אין גובין מהן ממשועבדים.

והנה לענין שעבוד נכסים פסק הרמב״ם (פי״א מהל׳ מלוה ולוה ה״ד) וז״ל שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה עכ״ל. אך בפי״א (שם ה״ז) פסק וז״ל שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ״ל. ומבואר דס״ל דשעבודא דאורייתא חל מה״ת רק על הקרקעות בלבד ולא על מטלטלין, ולכן פסק דרק קרקעות דיורשין הן משועבדים לפריעת חוב אביהם ולא מטלטלין שירשו. ונראה לבאר החילוק בין קרקע למטלטלין עפי״ד הראב״ד (ריש פרק הנזקין) שגבייה מנכסים משועבדים חלה מדין ערבות שכן נכסי בני אדם ערבין לו לשלם את חובותיו. ונכסי הלוה המשועבדים למלוה מבטיחים את החוב למלוה כמו ערב המבטיח את חוב הלוה למלוה. ונראה דכל זה שייך במחובר לקרקע כי אי אפשר להבריחו או להעלימו. משא״כ דבר תלוש אינו מבטיח את החוב למלוה כי ביד הלוה להבריחו ולהעלימו מהמלוה ומב״ד הבאים לגבותו. לפיכך מטלטלין שהן תלושים אינן משתעבדים אבל קרקעות משתעבדות. ולפי״ז י״ל דאע״פ שחל בענבים העומדות להבצר חלות שם קרקע, מ״מ אין שעבוד חל עלייהו דלא סמך דעת המלוה עלייהו כיון שיכולין להבריחן ולהעלימן.

ועיין בראב״ד (פ״ה מהל׳ טוען ונטען ה״ד) שכתב וז״ל ואפשר שאין למדין שבועה לשאר דברים שהרי עבדים של יתומים נידונין כמטלטלין, ולענין שבועה אין נשבעין עליהן עכ״ל. ומבואר דאע״פ דלענין שבועה קיי״ל דאין נשבעין על העבדים דהוקשו לקרקעות מ״מ אין גובין מעבדים המשועבדים. ומבואר דדין שבועה תלוי בחלות שם קרקע בחפצא, ומאחר דעבדים הוקשו לקרקעות חל בהו חלות שם ודין קרקע ולכן אין נשבעין על העבדים. אמנם בנוגע לגביית חוב יסוד הדין אינו תלוי בחלות שם קרקע אלא בסמיכות דעת של המלוה שסמך עליהן דעתיה לגבות מהן, וכיון דעבדים הן דבר תלוש דניידי ואפשר להבריחן ולהעלימן אין המלוה סומך דעתו לגבות מהן דאינן מבטיחות את החוב, ודינם כנכסים שאין להן אחריות.

והנה הגמ׳ בב״ק (דף יב.) דנה אי עבדים הן כקרקע או כמטלטלין בנוגע לג׳ דינים: א) גביית בע״ח, ב) כתיבת פרוזבול, ג) קנין אגב. והקשו התוס׳ (שם ד״ה אנא) דמאי מספק״ל והרי קיי״ל דעבדים הן כקרקע לענין אונאה ושבועה, ותירץ הר״י דבסוגיא לא איירי אלא לגבי דינים דרבנן דאזיל אליבא דמ״ד שעבודא לאו דאורייתא, ופרוזבול וקנין אגב הויין דינים מדרבנן. אמנם לשיטת הרמב״ם לא יתכן לחלק הכי, דפסק (פי״א מהל׳ מלוה ה״ד) דשעבודא דאורייתא, וכן בנוגע לקנין אגב כתב (פ״ג מהל׳ מכירה ה״ח – ה״ט) וז״ל המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין. במה דברים אמורים כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אף על פי שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה, וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה עכ״ל. ובפשטות משמע דס״ל דקנין אגב הוי קנין דאורייתא. ולשיטת הרמב״ם הדרא קושיית התוס׳ לדוכתא למה דנה הגמ׳ בדין עבדים אם הם כמקרקעין או כמטלטלין, והא קיי״ל לענין אונאה ושבועה דהויין כקרקע.

ונראה דיש לחלק בין דין אונאה ושבועה דתלוי בחלות שם קרקע בחפצא, ולא בדין תלוש ומחובר, ומאחר דעבדים הוקשו לקרקע חל עלייהו חלות שם קרקע, לכן אין בהן אונאה ואין נשבעין עליהן. משא״כ דין גביית חוב תלוי בסמיכות דעת המלוה שסומך דעתו לגבות מהן. ומכיון דעבדים ניידי ויכול הלוה להבריחן ולהעלימן אין המלוה סומך עליהן דעתו לגבות מהן. ונראה דמשום כך נמי אין כותבין פרוזבול על העבדים, דכותבין פרוזבול על קרקע מאחר שקרקע מבטיח את גביית החוב, וכדכתב רש״י (ב״ק דף יב. ד״ה חל על הקרקע) דהטעם דפרוזבול חל רק על הקרקע הוא משום דלא מחוסר גוביינא. משא״כ עבדים דהויין דבר תלוש ויכולים להבריחן ולהעלימן אין כותבין עליהן פרוזבול דאינן מבטיחות את גביית החוב. וי״ל דכמו״כ לענין קנין אגב בעינן דבר שסומך דעתו עליו דכתב הנ״י (ב״ק דף לד: בדפי הרי״ף) וז״ל וכן בדינא דאגב וכו׳ אף הוא תלוי בדעתו של אדם שאדם סומך הדבר המטלטל על הקרקע שהוא עיקר לעולם שאדם סומך בו, ולפיכך עבדים כיון שאין אדם סומך עליהם אי אפשר לסמך מטלטלין עליהם עכ״ל. ומבואר דס״ל דעבדים פסולין לקנין אגב דמכיון דהויין דבר התלוש אין אדם סומך מטלטלין עליהם, וקנין אגב מועיל רק כשיש דעת לסמוך המטלטלין על הקרקע.⁠^ג

והנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ גזילה ה״א) וז״ל הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ את האילנות ושחת המעיינות והרס הבנין חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד. אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך, שהקרקע בחזקת בעליה קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אלא אם כן הפסיד בידו, מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שביארנו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל אמת הוא זה אלא שהוא לא ביאר כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך מיהו הני מילי לענין כחשה אף על גב דלא הדרא גזלה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מ״מ נגזלים הם ונקנים ביאוש, כדכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן (גיטין לז) העבד שנשבה ופדאוהו אם לשם בן חורין ואחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ״ל. ומבואר מדברי הראב״ד דאע״פ דעבדים הוקשו לקרקע היינו לענין דלית בהו קניני גזילה אבל חל בהם מעשה גזילה, משא״כ בקרקע דאין בה מעשה גזילה דלעולם קרקע ברשות בעליה עומדת, ולכן אין העבדים הגזולים נקנין בשינוי, דקנין שינוי הוי חלות שם קנין גזילה ועבדים וקרקעות נתמעטו מקניני גזילה. משא״כ קנין יאוש חל בדבר שחל בו מעשה גזילה והוצאה מרשות הבעלים, ולכן אף עבדים נקנין ביאוש, דאע״פ שעבדים הוקשו לקרקע וחל בהם חלות שם קרקע בחפצא ולא חל בהם קניני גזילה מ״מ מכיון דניידי והויין דבר תלוש חל בהם מעשה גזילה, ומשו״ה הן נקנין ביאוש. ויש להביא ראיה דקנין יאוש בגזילה חלוק ביסודו מקנין שינוי מהא דילפינן (ב״ק סו.) דיאוש קונה בגזילה מאבידה שקונה המוצא את האבידה ביאוש, ומבואר דאע״פ שאין לשומר אבידה קניני גזילה בחפץ מ״מ הוא קונה ביאוש, דמאחר שהאבידה אינה ברשות הבעלים המוצא קונה אותה ביאוש, דה״ה בגזילה דיאוש קונה בה מטעם אבידה. ונראה דקנין שינוי הוי חלות שם קנין גזילה וחל בחפצא דאית בה קניני גזילה, משא״כ יאוש בגזילה הוי חלות קנין בפ״ע שחל בדבר שנעשה בו מעשה גזילה ויצא מרשות הבעלים כאבידה. ומשום כך חל קנין יאוש בעבדים דאע״פ שאין בהם קניני גזילה חל בעבדים מעשה גזילה דיצאו מתחת רשות הבעלים.⁠^ד

ב

בדין ענבים העומדות ליבצר

עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ מכירה הי״ז) וז״ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה או בכסף או בשטר או בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר הרי זה כמטלטלין לקניין ויש להן אונאה עכ״ל. ובפ״ה מהל׳ טוען ונטען (ה״ד) פסק וז״ל טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה יבשה העומדת להקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן הרי זה נשבע עליהם כשאר המטלטלין והוא שאינן צריכין לקרקע, שכל העומד להבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודייה עכ״ל. אמנם יעויין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ שכירות ה״א) וז״ל שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה שומרים אינן אלא במטלטלין וכו׳ יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות עכ״ל. ולגבי ענבים העומדות להבצר פסק (בה״ד שם) וז״ל המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין עכ״ל. ולכאורה פסקיו סתרי אהדדי, דלגבי מודה במקצת וקניין ואונאה פסק דענבים העומדות להבצר הרי הן כמטלטלין, ואילו לגבי שמירה פסק דהרי הן כקרקע, וצ״ע (ועיין בנושאי כלים). והנה מדמצינו דעבדים נתמעטו מדין אונאה ושבועה ושמירה לכאורה מוכח דדינים אלו אינן תלויין בדין תלוש ומחובר אלא בחלות שם ודין קרקע, דעבד הוי קרקע דניידי. ולפי״ז צ״ע מ״ש דלענין שמירה פסק הרמב״ם דענבים העומדות להבצר הוי קרקע, ואילו לגבי אונאה ומודה במקצת פסק שענבים העומדות להבצר הויין מטלטלין.

ויתכן לומר דהרמב״ם סובר דחל ב׳ דינים בענבים העומדות להבצר: א) דין מטלטלין, ב) דין קרקע, ואע״פ שחלות שם קרקע ושם מטלטלין סתרי אהדדי מ״מ ס״ל דבענבים העומדות להבצר חלין ב׳ דינים – דין קרקע ודין מטלטלין, ולכן לענין שבועה פסק דנשבעין על ענבים העומדות להבצר מאחר דהויין מטלטלין, והא דאין נשבעין על הקרקעות אינו דין הפקעה דליכא חלות שבועה על קרקע, אלא זה דין במחייב - דקרקע אינה מחייבת שבועה. אמנם בענבים העומדות להבצר דאית להו נמי חלות שם ודין מטלטלין, חל מחייב לישבע מחמת שם מטלטלין שבהם, ושפיר נשבעין עליהן. וכן י״ל לגבי אונאה, דקרקעות לא הופקעו מאונאה אלא דבעינן חלות שם מטלטלין כדי להתחייב באונאה, ובענבים העומדות להבצר חל דין אונאה מחמת דאית להו חלות שם מטלטלין.

אולם לפי״ז לכאורה צ״ע בפסק הרמב״ם לענין קנין, שפסק (בפ״א מהל׳ מכירה הי״ז) דענבים העומדות להבצר נקנין בקניני מטלטלין. ואי יש בהן נמי חלות שם קרקע צ״ע מ״ט אין נקנין בקניני קרקע (בכסף או בשטר או חזקה). וי״ל עפי״ד הר״י מגא״ש (שבועות דף מג. והובא בטור חו״מ סימן צ״ה) וז״ל ודוקא לענין שומר הוא דאמרינן ענבים העומדות להבצר לאו כבצורות דמיין, דכיון דלשמירה כשהן מחוברין בקרקע הוא דמסרינהו ניהליה הוו להו כקרקע, דהא לאו למיתלשינהו מסרינהו ניהליה. אבל מאן דזבין לחבריה ענבים כשהן מחוברין לקרקע למיתלשינהו לנפשיה, כיון דלמיתלישנהו זבנינהו ניהליה וכבר הגיעו ליבצר הוו להו כבצורין, ודיינין בהו דין מטלטלין בכל מידי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן, דהא קיימא לן כל העומד לבצור כבצור דמי עכ״ל. ומבואר דהר״י מגא״ש מחלק בין דין שמירה דמאחר דנמסרו כשהן מחוברין ולא נמסרו על דעת למיתלישנהו הרי הן כקרקע דנמסרו בתורת קרקע. משא״כ לגבי מכירה דנמסרו ע״מ לבצרן דנמכרו בתורת מטלטלין ולכן דינם כמטלטלין. ולפי״ז יש ליישב נמי שיטת הרמב״ם, דסובר דכיון שהמכירה היתה על דעת שיבצור את הפירות אזי הו״ל כאילו מכר לו את הפירות בתורת מטלטלין דוקא. דחפץ שיש בו חלות שם קרקע וחלות שם מטלטלין בב״א לגבי דין קנין הדין תלוי במעשה המכירה עצמו אי נמכר על דעת שהוא מטלטלין או על דעת דהוי קרקע. דאם נמכר על דעת דהוי מטלטלין אזי נקנה הוא בקניני מטלטלין. וה״נ י״ל לגבי שמירה דהדין תלוי אם מסר את הענבים לשומר שישמור אותן בתורת קרקע או בתורת מטלטלין. וכן משמע קצת מלשון הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שכירות ה״ד) וז״ל המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין עכ״ל, וצ״ב באריכות לשון הרמב״ם ״המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע״ שהרי כבר כתב (שם ה״א) דאין שמירה בקרקע, דהו״ל למימר כאן רק דענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין. ויתכן דהרמב״ם האריך בדבריו דר״ל דדינם כקרקע רק באופן שנמסרו לשומר בתורת קרקע, משא״כ אי מסרן לשומר בתורת מטלטלין אזי דינם הוי כמטלטלין דיש בהם ב׳ דינים דין קרקע ודין מטלטלין. ומש״כ ״המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור״ ר״ל שמסר את הענבים לשומר בתורת קרקע, דאזי דינם כקרקע. משא״כ אם נתן לו רשות לקצור דנתן אותן לשומר בתורת מטלטלין אזי דינם כמטלטלין.

גמ׳. והרגת את האשה ואת הבהמה.

ומבואר שדין הבהמה בכ״ג כדין האשה. והנה דרשינן לקמן כמיתת הבעלים כך מיתת השור דשור הנסקל נידון בכ״ג, וצ״ע מדוע בעינן להך דרשה ולא ילפינן לה מ״והרגת את האשה ואת הבהמה״. וי״ל דברובע ונרבע המחייב הוי מעשה העבירה של האדם שמחייב את האדם ואת הבהמה, וקס״ד דרק כשמעשה העבירה היא המחייב ובעינן לדון את האדם בב״ד של כ״ג, ה״ה שדנים נמי את הבהמה בב״ד של כ״ג. משא״כ בשור הנסקל שנהרג מחמת מעשה נגיחה של עצמו והדין הוא על הבהמה בלבד, סד״א דלא בעינן ב״ד של כ״ג, קמ״ל מהדרשה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, דדין שור הנסקל הוא בכ״ג.