בגמרא אמר רבא דר״י אדר״י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דרבנן אדרבנן אדאביי טפי מלשינויא דרבא גופא דמשני מעיקרא דטעמא דחדש משום שינוי אם כן כ״ש דקשה דרבנן אדרבנן כיון דאפילו ע״י שינוי אסרו רבנן חדש משום גזרה דלמא יאכל וחמץ לא גזרו כלל מיהו בזה נ״ל דבהא דמשני לעיל שאני חדש לא גרסינן רבא אלא רבה מדהשיב לו אביי תלמידו כדאשכחן בכמה דוכתי וכן הוא בנוסחא שלפנינו במס׳ מנחות ובהאי קושיא דהכא גרסינן רבא ואם כן לפ״ז שפיר קאי קושיא דרבא בין אשינויא דרבה ובין אשינויא דאביי אלא דאכתי קשה אמקשה דלעיל בתחלת הסוגיא דפריך מי גזר ר״י ומאי קשיא ליה דר״י אדר״י טפי מדרבנן אדרבנן ויותר קשה דמאי מקשה רבא אהנך שינויי דלעיל דר״י אדר״י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דכיון דרבא גופא מסיק ה״ט דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו א״כ מעיקרא מאי קשיא ליה דלמא רבה ואביי גופייהו נמי אית להו ה״ט ומש״ה לא קשיא להו דרבנן אדרבנן ועוד דכל האי לישנא דמסיק רבא דר״י אדר״י ל״ק כדשנינן לישנא יתירא הוא ולענ״ד ליישב בענין זה היינו על דרך שכתבתי לעיל בשיטת רש״י דמעיקרא לא קשיא ליה דרבנן אדרבנן דשפיר ידע דרבנן לטעמייהו דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום ואפשר דהוי מדרבנן ואפילו את״ל דהוי מדאורייתא והיינו בעשה דתשביתו כמ״ש התוס׳ לקמן דף כ״ח בד״ה ר״ש אומר מ״מ ודאי לא אלים הך ספק דשמא יאכל ויעבור בעשה דתשביתו ממה שיעבור בידים כל שעה ושעה הך עשה דתשביתו גופא והיינו לפי פירש״י דלעיל דאיירי בלא ביטלה משא״כ השתא דמקשה אביי מהאי דקוצרין ומשני חדש בדיל מיניה דלפ״ז פליגי ר״מ ור״י בסברות הפוכות א״כ קשה מאי דוחקא לאוקמי בהכי אמאי לא משני בפשיטות דהאי דקוצרין היינו משום פסידא דהא ע״כ דהכי הוא דאל״כ תקשה דר״מ אדר״מ בחדש גופא דאוסר בקמח וקלי ומתיר בקוצרין בית השלחין אע״כ משום פסידא אם כן לר״י נמי איכא לאוקמי בהכי אלא ע״כ דהא דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בהכי היינו משום דפשיטא ליה דמצות ביעור הוי כמו פסידא משום דמשמע ליה לאביי דמתניתין ע״כ בלא ביטלו איירי כדפרישית דאי בביטלו מ״ט דרבנן דאמרו דבודק לאחר המועד והיינו לאחר המועד ממש ולא ניחא ליה לאביי לפ׳ דלאחר המועד היינו עד שתחשך דא״כ תוך המועד היינו שעת הביעור אם כן למה שני בלישניה דלר״י קרי ליה שעת הביעור ולרבנן תוך המועד כמו שהקשו תוס׳ לעיל דמשו״ה מפרשו דתוך המועד ולאחר המועד היינו ממש ולפ״ז ממילא דבלא ביטלו איירי דאי בביטלו למה יבדוק לרבנן לאחר המועד דמסתמא דרבנן דמתניתין כר״ש ס״ל דקיי״ל כוותיה דחמץ לאחר זמנו אינו אלא משום קנסא והיינו בלא ביטלו דוקא כדפרישית ואם כן מקשה רבא לאביי שפיר דר״י אדר״י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אע״כ דהא דלא קשיא דר״מ אדר״מ כדמסיק רבא היינו משום דמחזר עליו לשורפו אם כן א״ש הא דקאמר דר״י אדר״י ל״ק כדשנינן והיינו כדשנינן מעיקרא הא דמתיר ר״י בקמח וקלי היינו ע״י שינוי והא דמתיר בקוצרין בית השלחין היינו משום פסידא והא דלא חשיב מצות ביעור כמו פסידא היינו משום דבביטל איירי והא דמצרכו רבנן לבדוק לאחר המועד היינו עד שתחשך והא דשני בלישניה דלר״י קרי ליה בשעת הביעור היינו משום דכיון דטעמא דרבנן דלא גזרו שמא יאכל היינו משום דמחזר עליו לשורפו והיינו משום דר״מ לטעמיה דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום אלא מדרבנן משום עשה דתשביתו משו״ה מהני ה״ט דמחזר עליו לשורפו משא״כ בתוך המועד דאיכא לאו וכרת לא מהני אם כן לפ״ז ר״י נמי לטעמיה דמשש שעות ולמעלה נמי עובר בלאו ומשו״ה לא מהני ליה ה״ט דמחזר עליו לשורפו משא״כ בשעת הביעור שהיא בשעה ששית כיון דליכא אלא איסורא דרבנן מש״ה שרי ר״י מטעמא דמחזר עליו לשורפו ומש״ה משני בלישניה לקרותה בשעת הביעור כיון שעיקר ההיתר תלוי בכך שמחזר לבערו ולשורפו וכדפרישית במתני׳ כנ״ל נכון בישוב הסוגיא לפי שיטת רש״י. וממילא דלפ״ז צדקו יחדיו שיטת רש״י דמפרש כאן במשנתינו דלאחר המועד היינו עד שתחשך כיון דהכא בפסחים קאי שהוא עיקר מקומו לדיני בדיקת חמץ לכך מפרש הדין לפי המסקנא דרבא דאוקמי בהכי וכדפרישית משא״כ במנחות דלא מייתי הש״ס כל השקלא וטריא אלא אגב גררא דמתני׳ דהתם משו״ה מפרש רש״י דלאחר המועד היינו בתוך הפסח ולא ניחא ליה לפ׳ עד שתחשך כמו שפירש כאן כיון דלמאי דס״ד דרבא מעיקרא ולדבריו דאביי אי אפשר לפרש כן אם כן אמאי שני בלישניה לקרותו בשעת הביעור במאי דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמחזר עליו לשורפו משו״ה מפרש בענין אחר כדרך רש״י בכמה מקומות שמפרש המשנה לפי השקלא וטריא אף דלא נשאר במסקנא והא דמפרש רש״י לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא לאחר המועד ממש היינו משום דבתוך הפסח הוי מילתא דפסיקא משא״כ לאחר המועד תלינן לקמן דף כ״ט בפלוגתא דתנאי ואמוראי דרבא הוא דמוקי לה לר״ש משום קנסא וכמו שאבאר שם באריכות ע״ש ודוק היטב:

שם דרבנן אדרבנן ל״ק מתוך שמחזר עליו לשורפו כו׳ ויש לדקדק תינח בחמץ דשייך האי טעמא אבל אכתי קשיא דרבנן אדרבנן מ״ש חדש דגזרינן לכ״ע שמא יאכל כדקתני אבל לא גודשין אע״ג דמותר בהנאה וליכא אלא לאו גרידא ומ״ש מכל איסורין שבתורה כגון חלב דאיסור כרת וערלה ובשר בחלב וכלאי כרם דאסורין בהנאה אפ״ה מותר לשהותן ולהתעסק בהן ולא גזרינן שמא יאכל ויש ליישב לפי תירוץ ראשון שכתבו תוס׳ לעיל בריש מכילתין דלא שייך לגזור לשמא יאכל אלא בדבר שאין איסורו איסור עולם כגון חמץ ואם כן לפ״ז שייך ה״ט נמי בחדש משא״כ בשאר איסורין אלא דאכתי לתירוץ השני של התוס׳ שכתבו שם בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה א״כ הקושיא במ״ע דאכתי מ״ש חדש דגזרינן לכ״ע מכל שארי איסורין ונראה דהתוס׳ לעיל בתירוצם השני הוצרכו לטעמא דבל יראה היינו משום דבחמץ לא פסיקא להו דאין איסורו איסור עולם דהא לר״י דאוסר לאחר זמנו הוי איסורו איסור עולם לכך הוצרכו נמי לטעמא דבל יראה אבל לענין הסברא דאיסורו איסור עולם אכתי קיימא התוס׳ לפי האמת כי היכי דלא תקשה מחדש אשאר איסורין כנ״ל ודו״ק:

שם וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר״י כו׳ והתנן לא יקוב אדם כו׳. לכאורה שזה סותר במ״ש לעיל דהא דאמר רבא דר״י אדר״י ל״ק כדשנינן היינו כדשנינן מעיקרא משום דבחדש איכא שינוי אם כן לפ״ז צ״ל דהא דתני הכא לישנא דלא בדיל מיניה לא קאי אלא לשינויא דאביי דוקא וזה דוחק אלא דבאמת ל״ק מידי דהא בלא״ה הך לישנא דלא בדיל מיניה לישנא יתירא הוא דבפשיטות הו״ל לאקשויי מי גזר ר״י לשמא יאכל הא תנן לא יקוב ור״י מתיר אלמא אפילו בשבת דחמיר אפ״ה לא גזר ואף ע״ג דלא בדיל מיניה ועוד דטפי הו״ל לאקשויי דר״י אדר״י מחדש דקתני אבל לא גודשין אלמא אפי׳ בחדש דקיל טובא וכיון דלא בדילי מיניה גזר כ״ש שבת אלא ע״כ דבאמת לקושטא דמילתא לא שייך כלל הך קושיית הגמרא השקלא וטריא דלעיל ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין אבל לא גודשין ולא נקיט הכא אלא אגב גררא ולאלומי הקושיא דאפילו באיסור שבת דחמיר ולא בדיל מיניה אפ״ה לא גזר ר״י ועוד דבלא״ה הך סברא לחלק בין בדיל ובין לא בדיל ע״כ סברא מוכרחת היא לפמ״ש התוספות בריש מכילתין דעיקר בדיקת חמץ הוי משום גזרה דהחמירו בו משום דלא בדיל מיניה וכבר כתבתי דע״כ רש״י נמי מודה בהא כדפרישית בריש מכילתין כן נראה לי ואין להאריך יותר ודו״ק:

בפירש״י בד״ה ואפילו היא של חרס כו׳ והתניא וכו׳ והמסתפק חייב משום מכבה עכ״ל. ולכאורה מהך ברייתא לא משמע מידי דהא דקתני והמסתפק חייב משום מכבה לא אתיא אלא כר״י דאמר משאצל״ג חייב עליה משא״כ לפמ״ש רוב הפוסקים דקיי״ל מלאכה שאצל״ג פטור אם כן מסתמא אית לן לאוקמא רבנן דמתניתין לא יקוב אליבא דהלכתא אלא דלפ״ז הוי פלוגתא דרבנן ור״י סברות הפוכות דהא ר״י מחייב במלאכה שא״צ לגופה ומתיר הכא מיהו למסקנא לדברי התרצן א״ש דאדרבה אזלי לטעמייהו דכיון דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן מש״ה גזרו דלמא אתי למיכל מיניה ור״י לטעמיה דמחייב במלאכה שא״צ לגופא מש״ה לא גזר משום חומרא דשבת מיבדל בדיל. והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה הש״ס בתר הכי ורמי שבת אשבת ולכאורה לא שייך הך קושיא הכא אלא במסכתא שבת גופא אבל למאי דפרישית אתי שפיר דודאי לא שייך להקשות משניות דשבת אהדדי דלא שייך כלל להשוות גזירות חכמים זו לזו כמ״ש התוספות בכמה דוכתי וכדאיתא נמי להדיא במשנה דמס׳ ידים דאין למידין דברי סופרים מד״ס אלא דעיקר הקושיא הכא במאי דמסקינן דר״י דמתיר היינו משום חומרא דשבת דמיבדל בדיל אם כן מקשה שפיר אמאי גזר ר״י גבי חבל הא מיבדל בדיל הא בקשירה ודאי איכא איסורא דאורייתא וחיוב סקילה ורבנן אדרבנן נמי קשיא דהא רבנן גזרו אפילו במידי דקיל לענין שבת במתניתין דלא יקוב ואשכחן נמי דכ״ש דגזרו רבנן היכא דאיכא כרת דחמיר והיינו למאי דפרישי׳ בשיטת רש״י דמפרש לאחר המועד היינו עד שתחשך והיינו משום דבתוך המועד מודו רבנן דגזרינן לשמא יאכל משום דאיכא כרת אפילו במקום מצות ביעור א״כ ממ״נ קשיא מהאי דחבל מ״ט לא גזרו כנ״ל ודו״ק:

בגמרא וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר״י והתניא בכור שאחזו דם וכו׳ אף ע״ג דבלא״ה גזר ר״י אף אמאי דבדיל מיניה בחדש גופא דקתני אבל לא גודשין אפ״ה מקשה שפיר וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר״י אפילו היכא דאיכא פסידא מדקתני קוצרין א״כ אמאי גזר בבכור הא איכא נמי פסידא כמ״ש תוס׳ אליבא דרבי מאיר וק״ל: