וגמרינן ממופנה משני צדדין, להכי אפנייה רחמ׳ ליצירה דבהמה משני צדדין, כי היכי דלא תיגמור בריאה דתנין דהוא מופנה מצד אחדא.
(1) 
וְיָלְפִינַן מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין וּלְהָכִי אַפְנְיֵהּ רַחֲמָנָא לִבְהֵמָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין כִּי הֵיכִי דְּלָא נִגְמַר מִן מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד.
וְיָלְפִינַן מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין וּלְהָכִי אַפְנְיֵהּ רַחֲמָנָא לִבְהֵמָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין כִּי הֵיכִי דְּלָא נִגְמַר מִן מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד.and derive the halakha from the analogy that is free on both sides. And it is for this reason that the Merciful One rendered the verbal analogy between animal and man free on both sides, so that one would not derive the halakha from the verbal analogy between sea monster and man, which is free on only one side.
א. תוס׳ פירשו דאף שאין שני הג״ש סותרים זה את זה, אין למדין כאן אלא אחד מהם, ומשום שלא נתקבלה ג״ש אלא חדא מיניהו, ואי גמרינן מופנה מב׳ צדדין אי אפשר ללמוד מופנה מצד אחד. והא דאמרינן לקמן לרבנן מאי פירכא איכא, כתב בתוס׳ הרא״ש דלרבנן אי אפשר לומר להכי אפניה רחמנא מב׳ צדדין כי היכי דלא נגמר ממופנה מצד אחד, כיון שצריך להפנותו כי היכי דלא להשיב עליה, ושוב אין עדיפות למופנה מב׳ צדדין ממופנה בצד אחד. אבל הרמב״ן פירש דכיון דמופנה מב׳ צדדים עדיף, שוב הוי אינו מופנה כל עיקר, וללישנא קמא אין למדין ממנו. ורק ללישנא בתרא למידין ממנו, והיינו דאמרינן ומאי פירכא איכא. ומסתימת דברי ר״ח נראה, דגם כהאי גונא אמרינן לר׳ ישמעאל דלהכי אפניה רחמנא ליצירה משני צדדין, שלא ללמוד מפלת כמין תנין, אף שאין הג״ש סותרים כלל זה את זה.
להכי אפנייה רחמנא כו׳ – כרבנן.
דלא תגמר ממופנה מצד אחד – משום דמשיבין וכאן יש להשיב מה לאיש שכן מטמא מחיים כדלקמיה.
וילפינן ממופנה משני צדדין – תימה ולשתוק מהפנאה דאדם דהשתא תנין לא מופנה כלל ובהמה מופנה בצד אחד ואין משיבין.
וילפינן [ולמדים אנו] מן הגזירה השווה המופנה משני צדדין. ולהכי אפניה רחמנא [ולכך הפנתה התורה] לשון לענין לימוד דין הבהמה מדין האדם בגזירה שווה המופנה משני צדדין, כי היכי [כדי] שלא נגמר [נלמד] מן גזירה שווה המופנה מצד אחד ולענין לימוד התנינים מהאדם.
and derive the halakha from the analogy that is free on both sides. And it is for this reason that the Merciful One rendered the verbal analogy between animal and man free on both sides, so that one would not derive the halakha from the verbal analogy between sea monster and man, which is free on only one side.
הכל
(2) רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְקוּלָּא כׇּל גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין לְרַבָּנַן לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין דִּבְרֵי הַכֹּל לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין.
Rav Aḥa, son of Rava, teaches in the name of Rabbi Elazar a more lenient version of the aforementioned principle of exegesis of verbal analogy: With regard to any verbal analogy that is not free at all, one can derive halakhot from it, but one can also refute it logically. If the verbal analogy is free on one side, according to Rabbi Yishmael one can derive halakhot from it, and one cannot refute it. According to the Rabbis, one can derive halakhot from it, but one can also refute it. If the verbal analogy is free on both sides, everyone agrees that one can derive halakhot from it and one cannot refute it.
Rav Aḥa, son of Rava, teaches in the name of Rabbi Elazar a more lenient version of the aforementioned principle of exegesis of verbal analogy: With regard to any verbal analogy that is not free at all, one can derive halakhot from it, but one can also refute it logically. If the verbal analogy is free on one side, according to Rabbi Yishmael one can derive halakhot from it, and one cannot refute it. According to the Rabbis, one can derive halakhot from it, but one can also refute it. If the verbal analogy is free on both sides, everyone agrees that one can derive halakhot from it and one cannot refute it.
ערך למד
למד – א(שבת סג.) הניחא למאן דאמר מופנה מצד א׳ למדין ואין משיבין וכו׳ (נדה כג.) אמר שמואל משום ר׳ ישמעאל כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה מופנה מצד אחד לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין פי׳ למדין ומשיבין למדין הימנה ואם יכולים לעשות עליה תיובתא עושה (סנהדרין טז) הלמדין לפני חכמים לוי מר׳ (מנחות פ) למדין בפני רבי וניתי לחם (סנהדרין נח) לימידי ערבי שביעית חטים יפות פירוש נוהגים ורגילים לומר ערבי שביעית חטים יפות לזורעם עקורי קטניות מהיות רעות פי׳ אם יעקור אדם מקצת מן הקטנית בתחילה וישליכם לאיבוד הנשארים לא יהו רעות. (בילמדנו בריש אמור אל הכהנים) למדנה בנותיכם נהי מה ראו הקינים והנהיות להנתן לנשים בשביל שהביאו מות לעולם.
ערך סב
סב – ב(נדה כג.) השותה יין חי עצמותיו שרופין פי׳ אותו שהייתי מכירו שהיה רגיל לשתות יין חי תדיר היו עצמותיו שרופין כלומר יבשים שחורין כעין שרופין מזוג במים יותר מדי סבואין מלוחלחין הרבה כמו סובא מזוג כראוי משוחים חלקים יפים (א״ב בנוסחא׳ כתוב יותר מדאי סכוין) (עבודה זרה ע.): אמר להו רב להנהו סבואתה כי זבינתו חמרא. (עבודה זרה מא) ההיא מסוביתא פי׳ חנוני מוכר יין.
א. [לערנען.]
ב. [פייכט וויין הענדלער.]
לקולא – דלא בעינן מופנה כולי האי.
לרבנן – כיון דלמופנה מצד אחד למדין ומשיבין ולשאינו מופנה כל עיקר אמרינן דברי הכל למדין ומשיבין מאי איכא בין מופנה מצד אחד לשאינה מופנה כל עיקר.
א למעלה הובאו כללי דרישת גזירה שווה. ומביאים נוסח דברים אחר בענין זה. רב אחא בריה [בנו של] רבא מתני לה משמיה [שונה אותה משמו] של ר׳ אלעזר, ונוסח זה נוטה יותר לקולא [להקל]: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר — אמנם למדין ממנה, ואולם גם משיבין עליה. וכל גזירה שווה המופנה מצד אחד, לדעת ר׳ ישמעאל — למדין ממנה ואין משיבין עליה. ואילו לדעת רבנן [חכמים] — אמנם למדין ממנה, ואולם גם משיבין עליה. וגזירה שווה המופנה משני צדדין, לדברי הכל — למדין ממנה ואין משיבין עליה.
Rav Aḥa, son of Rava, teaches in the name of Rabbi Elazar a more lenient version of the aforementioned principle of exegesis of verbal analogy: With regard to any verbal analogy that is not free at all, one can derive halakhot from it, but one can also refute it logically. If the verbal analogy is free on one side, according to Rabbi Yishmael one can derive halakhot from it, and one cannot refute it. According to the Rabbis, one can derive halakhot from it, but one can also refute it. If the verbal analogy is free on both sides, everyone agrees that one can derive halakhot from it and one cannot refute it.
הכל
(3) וּלְרַבָּנַן מַאי אִיכָּא בֵּין מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד לְשֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר.
The Gemara asks: But if so, according to the Rabbis, what difference is there between a verbal analogy that is free on one side and one that is not free at all? In both cases, the Rabbis hold that one can derive halakhot from such a verbal analogy but one can also refute it.
The Gemara asks: But if so, according to the Rabbis, what difference is there between a verbal analogy that is free on one side and one that is not free at all? In both cases, the Rabbis hold that one can derive halakhot from such a verbal analogy but one can also refute it.
אולרבנן איכא בין מופנה מצד אחד לשאינו מופנה כל עיקר, דהיכא דאיכא מופנה מצד אחד ואיכא שאינו מופנה כל עיקר וליכא פירכא לחד מיניהו, [שב]קינן שאינו מופנה כל עיקר וגמרינן ממופנה מצד אחד. ו.. הני מיהא מאי פירכא איכא, משום דאיכא למיפרך מה לאדם שכן מיטמא מחיים, תאמר בהני כולהוב דלית בהו טומאה מחיים.
ומקשינן, אי הכי המפלת דמות הר תהא טמאה לידה, הואיל ונאמר בו יצירה, שנ׳ כי הנה יוצר הרים ובורא רוח וג׳. ודחינן בתימהא, דמות הר איכא דמפילה, דמות א[בן] איפשר דמפילה, וההיא גוש מיקריא, כמו גוש עפרג.
א. חסר כאן דרב אחא בריה דרבא מתני לה משמיה דר׳ אלעזר לקולא, וכל ג״ש שאינו מופנה כל עיקר למדין ומשיבין.
ב. הלשון הני כולהו משמעו בין תנין בין בהמה. והוא טעם בין לזה שאפניה רחמנא ליצירה משני צדדין כדי ללמד על צורת בהמה שטמאה, ובין לזה שלא ילפינן תנין שהוא מופנה רק מצד אחד, כיון דלרבנן לא אמרינן להכי אפניה רחמנא משני צדדין (וכמו שכתב בתוס׳ הרא״ש).
ג. וכן פירש רש״י.
ולנוסח דברים זה, שואלים: לדעת רבנן [חכמים], הסבורים שגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר וגזירה שווה המופנה מצד אחד, למדים מהן ומשיבים עליהן, אם כן מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין גזירה שווה המופנה מצד אחד לגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר?
The Gemara asks: But if so, according to the Rabbis, what difference is there between a verbal analogy that is free on one side and one that is not free at all? In both cases, the Rabbis hold that one can derive halakhot from such a verbal analogy but one can also refute it.
הכל
(4) נ״מ נָפְקָא מִינַּהּ הֵיכָא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד וְשֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר וְלָאו לְהַאי אִית לֵיהּ פִּירְכָא וְלָאו לְהַאי אִית לֵיהּ פִּירְכָא שָׁבְקִינַן שֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר וְגָמְרִינַן מִמּוּפְנָה מִצַּד אֶחָד.
The Gemara answers: The difference is in a case where you find two mutually exclusive verbal analogies, one that is free on one side and one that is not free at all, and neither does this one have a logical refutation nor does that one have a logical refutation. In such a case, we disregard the analogy that is not free at all, and we derive the halakha from the one that is free on one side.
The Gemara answers: The difference is in a case where you find two mutually exclusive verbal analogies, one that is free on one side and one that is not free at all, and neither does this one have a logical refutation nor does that one have a logical refutation. In such a case, we disregard the analogy that is not free at all, and we derive the halakha from the one that is free on one side.
ומשיבים: נפקא מינה [יוצא מזה, יש חשיבות בדבר] לענין היכא דמשכחת לה [היכן שנמצאת לה] גזירה שווה המופנה מצד אחד וכן גזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר, ולאו להאי אית ליה פירכא ולא לזו יש לה פירכה], ולאו להאי אית ליה פירכא [ולא לזו יש לה פירכה] — שבקינן [עוזבים, מניחים, אנו] את הגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר, וגמרינן [ולמדים אנו] מגזירה שווה המופנה מצד אחד.
The Gemara answers: The difference is in a case where you find two mutually exclusive verbal analogies, one that is free on one side and one that is not free at all, and neither does this one have a logical refutation nor does that one have a logical refutation. In such a case, we disregard the analogy that is not free at all, and we derive the halakha from the one that is free on one side.
הכל
(5) וְהָכָא מַאי פִּירְכָא אִיכָּא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְאָדָם שֶׁכֵּן מִטַּמֵּא מֵחַיִּים.
The Gemara asks: And here, with regard to the verbal analogy between man and sea monster, which was rejected because it is free on only one side, what logical refutation is there on account of which this verbal analogy is rejected? The Gemara answers: The verbal analogy between man and sea monster is rejected because it can be refuted as follows: What is unique about man? Man is unique in that a person can become impure while he is alive, unlike an animal, which can become impure only after it dies, or a sea monster, which cannot become impure at all.
The Gemara asks: And here, with regard to the verbal analogy between man and sea monster, which was rejected because it is free on only one side, what logical refutation is there on account of which this verbal analogy is rejected? The Gemara answers: The verbal analogy between man and sea monster is rejected because it can be refuted as follows: What is unique about man? Man is unique in that a person can become impure while he is alive, unlike an animal, which can become impure only after it dies, or a sea monster, which cannot become impure at all.
והכא מאי פירכא איכא – כלומר והכא בג״ש דתני אאדם מה תשובה איכא דקאמרת דניחא לך למיגמר מחיה דהוי מופנה משני צדדין משום דאין משיבין ולא נגמר בריאה בריאה מתנין משום דמופנה מצד אחד הוא ומשיבין ומאי אית לך לאותובי.
שכן מטמא מחיים – מקבל טומאה בחייו משרץ או משאר טומאות דין הוא שתהא יולדתו טמאה לידה תאמר באלו הלכך גבי דגים פרכינן ליה דמופנה מצד אחד הוא אבל גבי בהמה אע״ג דפירכא היא לא פרכינן לה הואיל ומופנה היא משני צדדין.
אדם מטמא מחיים ואין לך עוד בעל חיים מיטמא או מטמא מחיים אלא הוא אבל בהמה חיה ועוף מטמאין במיתתן מתורת נבלה השרץ מטמא לאחר מיתה בשמונה שרצים ושאר השרצים אף במיתתן אין מטמאין:
והכא מאי פירכא איכא וא״ת אפילו אי ליכא פירכא נימא לרבנן נמי כמו לר׳ ישמעאל (לא) דשבקינן מופנה מצד אחד וילפינן ממופנה משני צדדין. וי״ל דלר׳ ישמעאל הוא דאמרי׳ הכי משום דהפנאה של צד השני שלא לצורך הוא דלאו הכי אין משיבין הלכך לא באה אלא כדי לדחות מופנה מצד אחד אבל לרבנן דהפנאה של צד השני לצורך הוא כדי שלא נשיב אם יש להשיב הלכך לא אמרינן מטמאה מחיים שבאתה לדחות מופנה מצד אחד:
מה לאדם שכן מטמא מחיים. ותימה בהמה תוכיח דלא מטמאה מחיים וטמאה לידה וא״כ ניליף תנין בגז״ש מיצירה דבהמה וליכא למיפרך שמטמא מחיים. וי״ל דאיכא למיפרך מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה ותימה וניליף מעוף טהור וי״ל מה לעוף שכן מטמא בגדים אבית הבליעה. וקשה ניליף מעוף טמא וי״ל דאיכא למיפרך מה לעוף טמא שכן עושין ממנו דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מהעורות משא״כ בדגי הים כדתנן בפ׳ י״ז דמס׳ כלים כל שבים טהור:
מה לאדם שכן מטמא מחיים – איכא דמקשי ליהדר לגמרי תנין מבהמה במופנה מצד א׳ דהא יצירה דבהמה מופנה מיהת ובכל התורה למאין למד מלמד חוץ מקדשים וי״ל דהאי ל״ק כלל לפום מאי דפרישת לשיטת רש״י ז״ל שאין למדין כאן אלא מדדמי לחוד ומיהו בר מהכי ל״ק דבהא נמי יש להשיב מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה משא״כ בתנין שבים ומהא טעמא נמי לא אתי תנין מאדם ובהמה דמה לשניהם שכן מטמאין לאחר מיתה.
גמ׳ והכא מאי פירכא איכא וכו׳ יש לדקדק מי הכריח תלמודא למימר לרבנן דמש״ה אין למדין הכא המופנה מצד אחד משום דאיכא פירכא אמאי לא נימא דרבנן נמי סברי בהא כר״י היכא דאיכא מופנה מצד אחד ומופנה מב׳ צדדין שבקינן המופנה מצד אחד וילפינן המופנה משני צדדין ולכאורה היה נראה לפרש דלר׳ ישמעאל נמי לא שבקינן המופנה מצד אחד אלא היכא דאיכא פירכא דודאי היכא דליכא אלא מופנה מצד אחד אפילו איכא פירכא למדין ואין משיבין אבל היכא דאיכא ג״כ מופנה מב׳ צדדין נימא דלהכי אפנייה מב׳ צדדין כי היכא דלא נגמור מצד אחד משום שיש להשיב עליה ותלמודא מסיק ליה לעיל הכי נמי לר״י ורש״י שפי׳ לעיל ולהכי אפנייה רחמנא כרבנן כו׳ ר״ל דהכא ר״י נמי כרבנן ס״ל אבל דברי התוספות שכתבנו לעיל אין מוכיחין כן אלא לר״י דהיכא דאיכא ב׳ צדדין שבקינן המופנה מצד אחד אפילו אי ליכא פירכא וע״כ הנראה דמשמע לתלמודא דלית להו לרבנן האי סברא דר״י דכיון דאית להו דמשיבין על המופנה מצד אחד אמאי נימא דלהכי אפנייה מב׳ צדדין כי היכי דלא נגמר מצד אחד אפילו היכא דליכא פירכא אדרבה נימא דלהכי אפנייה מב׳ צדדין משום דלהך מלתא דיליף מהמופנה ב׳ צדדין איכא שום פירכא דהשתא לא יכול לשתוק מיניה משום דאי הוה מופנה מצד אחד יש להשיב עליו והשתא לא תשמע מיניה דלא נגמור מהמופנה מצד אחד היכא דליכא פירכא ותו לא מידי וק״ל:
ומסבירים לענייננו: והכא [וכאן, בגזירה שווה הנלמדת מהאדם] מאי פירכא איכא [מה, איזו פירכה יש] שבגללה אמרו חכמים למעלה שאין ללמוד מגזירה שווה לעניינם של התנינים מהאדם, שכן הוא גזירה שווה המופנה מצד אחד, שיש להשיב עליה. ומסבירים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] באופן זה: מה לאדם — שכן הריהו מטמא אף מחיים (בהיותו בחיים), תאמר בבעלי חיים, שאין בהם טומאה אלא במותם, לכשייעשו נבילה.
The Gemara asks: And here, with regard to the verbal analogy between man and sea monster, which was rejected because it is free on only one side, what logical refutation is there on account of which this verbal analogy is rejected? The Gemara answers: The verbal analogy between man and sea monster is rejected because it can be refuted as follows: What is unique about man? Man is unique in that a person can become impure while he is alive, unlike an animal, which can become impure only after it dies, or a sea monster, which cannot become impure at all.
הכל
(6) וְכֵן א״ר אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַיְינוּ טַעְמָא דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ יְצִירָה כְּאָדָם.
And likewise, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir, that a woman who discharges an item similar to a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird is impure: It is because formation is stated with regard to the creation of these animals, just as it is stated with regard to the creation of man.
And likewise, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir, that a woman who discharges an item similar to a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird is impure: It is because formation is stated with regard to the creation of these animals, just as it is stated with regard to the creation of man.
הואיל ונאמר בו יצירה באדם – פי׳ והוא לא אמר מהיכן מופנה כדאמר בסמוך גבי רוח דהכא יצירה יצירה גמרינן ויצירה דאדם או בהמה מופנה וה״ל מופנה מצד אחד והכא אין להשיב דלא שייך ביה טומאה אבל בסמוך דגמרי׳ בריאה בריאה בעינן מופנה דאלו בריאה דאדם ובהמה לאו מופנה הוא ובלישנא מיהת לא דיינינן כלום בשאינו מופנה כל עיקר ואף עפ״י שאין תשובה.
ב למעלה הובא הסבר שיטתו של ר׳ מאיר במשנתנו המטמא את האשה המפלת כמין בהמה חיה ועוף, ומוסיפים: וכן אמר ר׳ חייא בר אבא, אמר ר׳ יוחנן: היינו טעמא [זהו הטעם] בשיטת ר׳ מאיר — הואיל ונאמרה בו, בבריאת בעלי החיים הללו, הלשון ״יצירה״ כמו שנאמר בבריאת האדם.
And likewise, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir, that a woman who discharges an item similar to a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird is impure: It is because formation is stated with regard to the creation of these animals, just as it is stated with regard to the creation of man.
הכל
(7) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי אֶלָּא מֵעַתָּה הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת הַר אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה שֶׁנֶּאֱמַר {עמוס ד׳:י״ג} כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ אֲמַר לֵיהּ הַר מִי קָא מפלת אֶבֶן הִיא דְּקָא מפלת הָהוּא גּוּשׁ אִיקְּרִי.
Rabbi Ami said to him: If that is so, then in the case of a woman who discharges an item that has the shape of a mountain, its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth, as it is stated with regard to the creation of mountains: “For He Who forms the mountains and creates the wind” (Amos 4:13). Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him: Does she discharge a mountain? The discharged item cannot possibly be that large. It is an item with the form of a stone that she discharges, and that is called a clod, not a mountain.
Rabbi Ami said to him: If that is so, then in the case of a woman who discharges an item that has the shape of a mountain, its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth, as it is stated with regard to the creation of mountains: “For He Who forms the mountains and creates the wind” (Amos 4:13). Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him: Does she discharge a mountain? The discharged item cannot possibly be that large. It is an item with the form of a stone that she discharges, and that is called a clod, not a mountain.
הר מי קמפלת – מי מפלת נפל גדול כהר.
דמות אבן הוא דמפלת – חתיכת בשר דמות אבן גוש בעלמא מיקרי ולא כתיבא ביה יצירה.
גוש – כמו (איוב ז) גוש עפר.
המפלת דמות נחש אמו טמאה לידה שגלגל עינו אף הלבן עגול כשל אדם מה שאין כן בבהמה חיה ועוף שהוא משוך מעט שהרי לענין מומי הבכור נחשב כמום לבהמה כשגלגל עיניה עגול כשל אדם ולדעת הפוסקים שאין טמאה לידה אלא במצח וגבינים ועינים ולסתות המפלת נחש אמו טהורה לידה וגדולי המחברים פסקו צורת הפנים באיברים שהזכרנו ובנחש פסקו שטמאה והוא תמה:
אמר ליה [לו] ר׳ אמי: אלא מעתה, לפי טעם זה האשה המפלת כדמות הר, תהא אמו טמאה לידה, ככל יולדת ולד, שהרי אף בבריאת ההרים נאמר לשון ״יצירה״, שכן כתוב ״כי הנה יוצר הרים ובורא רוח״ (עמוס ד, יג)! אמר ליה [לו] ר׳ חייא בר אבא לר׳ אמי בדחיית שאלתו: וכדמות הר מי קא [האם היא] מפלת? שהרי החתיכה שמפילה האשה אינה יכולה להיות גדולה כל כך, אלא כדמות אבן בלבד היא דקא [שהיא] מפלת, וההוא [אותו] אבן ״גוש״ היא איקרי [נקראת] ולא ״הר״.
Rabbi Ami said to him: If that is so, then in the case of a woman who discharges an item that has the shape of a mountain, its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth, as it is stated with regard to the creation of mountains: “For He Who forms the mountains and creates the wind” (Amos 4:13). Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him: Does she discharge a mountain? The discharged item cannot possibly be that large. It is an item with the form of a stone that she discharges, and that is called a clod, not a mountain.
הכל
(8) אֶלָּא מֵעַתָּה הַמַּפֶּלֶת רוּחַ תְּהֵא אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרִיאָה כְּאָדָם דִּכְתִיב {עמוס ד׳:י״ג} וּבוֹרֵא רוּחַ וְכִי תֵימָא לֹא מוּפְנֶה מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב יוֹצֵר הָרִים וְרוּחַ וּכְתִיב וּבוֹרֵא רוּחַ ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.
Rabbi Ami further inquired: If that is so, in the case of a woman who discharges an item having an amorphous form [ruaḥ], its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth, since creation is stated with regard to it, just as it is stated with regard to man, as it is written: “And creates the wind [ruaḥ].” And if you would say that no verbal analogy can be drawn here, because the verse is not free, i.e., it is not superfluous, as it is necessary to recount the creation of the wind, that is not so. Rabbi Ami explains: From the fact that the verse could have written: Who forms the mountains and the wind, and instead it is written: “Who forms the mountains and creates the wind,” conclude from it that the superfluous word “creates” serves to render it free for drawing a verbal analogy between ruaḥ and man.
Rabbi Ami further inquired: If that is so, in the case of a woman who discharges an item having an amorphous form [ruaḥ], its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth, since creation is stated with regard to it, just as it is stated with regard to man, as it is written: “And creates the wind [ruaḥ].” And if you would say that no verbal analogy can be drawn here, because the verse is not free, i.e., it is not superfluous, as it is necessary to recount the creation of the wind, that is not so. Rabbi Ami explains: From the fact that the verse could have written: Who forms the mountains and the wind, and instead it is written: “Who forms the mountains and creates the wind,” conclude from it that the superfluous word “creates” serves to render it free for drawing a verbal analogy between ruaḥ and man.
הוסיף ושאל ר׳ אמי את ר׳ חייא בר אבא, אלא מעתה, לפי טעם זה בהסבר שיטתו של ר׳ מאיר, אף המפלת רוח, חתיכה שעדיין לא נקבעה צורתה, שטרם נרקמו איברים, תהא אמו טמאה לידה, כיולדת ולד, הואיל ונאמרה בו, בבריאת הרוח, הלשון ״בריאה״ כדרך שנאמר בבריאת האדם, דכתיב [שכן כתוב] ״ובורא רוח״! וכי תימא [ואם תאמר] שאין לדרוש כן, מפני שהיא גזירה שווה לא מופנה, שכן נדרש הכתוב הזה לעצמו, להשמיענו ענין בריאת הרוח — אין זה כך, שהרי מדהוה ליה למכתב [מתוך שהיה לו לכתוב] ״יוצר הרים ורוח״, וכתיב [וכתוב] ״יוצר הרים ובורא רוח״, שמע מינה לאפנויי [למד ממנה כי בא הכתוב הנוסף להיפנות]!
Rabbi Ami further inquired: If that is so, in the case of a woman who discharges an item having an amorphous form [ruaḥ], its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth, since creation is stated with regard to it, just as it is stated with regard to man, as it is written: “And creates the wind [ruaḥ].” And if you would say that no verbal analogy can be drawn here, because the verse is not free, i.e., it is not superfluous, as it is necessary to recount the creation of the wind, that is not so. Rabbi Ami explains: From the fact that the verse could have written: Who forms the mountains and the wind, and instead it is written: “Who forms the mountains and creates the wind,” conclude from it that the superfluous word “creates” serves to render it free for drawing a verbal analogy between ruaḥ and man.
הכל
(9) א״ל אֲמַר לֵיהּ דָּנִין דִבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְאֵין דָּנִין דִבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה.
Rabbi Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Ami: One derives matters that are stated in the Torah from matters that are stated in the Torah, i.e., from verses in the Torah, but one does not derive matters that are stated in the Torah from the words of the tradition, i.e., verses in the Prophets or the Writings, such as the verse in Amos.
Rabbi Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Ami: One derives matters that are stated in the Torah from matters that are stated in the Torah, i.e., from verses in the Torah, but one does not derive matters that are stated in the Torah from the words of the tradition, i.e., verses in the Prophets or the Writings, such as the verse in Amos.
ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה. וא״ת האמרי׳ לעיל דבתוספתא דבשבת יליף מקור מקור את מקורה הערה והנה מקור נפתח לבית דוד דהיינו דברי תורה מדברי קבלה וי״ל דשאני הכא דמצי למילף דברי תורה מדברי תורה הלכך לא ילפינן מדברי קבלה:
ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה – פי׳ כל היכא דלא גמרי לה ממש ובעינן לה למילתא אחריתא כי הכא הא לאו הכי דנין כדאשכחן בעלמא וחדא מנייהו בפ״ק דמגילה גבי פרזי פרזי.
אמר ליה [לו] ר׳ חייא בר אבא לר׳ אמי, בתשובה: אין גוזרים גזירה שווה שכזו, שכן כלל הוא שדנין (למדים בגזירה שווה) דברי תורה מדברי תורה, ואין דנין (למדים בגזירה שווה) דברי תורה מדברי קבלה (הנביאים והכתובים), ואף פסוק זה, ״ובורא רוח״ מן הנביאים הוא.
Rabbi Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Ami: One derives matters that are stated in the Torah from matters that are stated in the Torah, i.e., from verses in the Torah, but one does not derive matters that are stated in the Torah from the words of the tradition, i.e., verses in the Prophets or the Writings, such as the verse in Amos.
הכל
(10) (אָמַר) רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַיְינוּ טַעְמָא דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר הוֹאִיל וְעֵינֵיהֶם דּוֹמוֹת כְּשֶׁל אָדָם.
§ Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir: Since the eyes of these animals are similar to those of a human, a woman who discharges an item of that type is impure.
§ Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir: Since the eyes of these animals are similar to those of a human, a woman who discharges an item of that type is impure.
רבה בר בר חנה אמ׳ ר׳ יוחנן, טעמ׳ דר׳ מאיר הואיל וגלגלא עיניהם דומה לגלגל עינו של אדם, אי הכי המפלת דמות נחש תהא טמאה לידה, דהא גלגל עינו של נחש דומה לגלגל עינו של אדם, וכי תימ׳ הכי נמי, דהמפלת דמות נחש אמו טמאה לידה, אי הכי לתני[ה] במתניתין נחש. וכי תימאב אי תנא במתניתין נחש, הוה אמינא לא פליגי רבנן על ר׳ מאיר אלא בנחש בלבד, משום דלא כתי׳ ביה יצירה, לפיכך לא פריש ליה במתניתין.
ומקשינן, וכי גלגל עיניו של בהמה דומה לגלגל עיניו של אדם, והא בבכורות גבי מומי דבהמה תאני, את שגלגל עיניו דומה לגלגל עיניו של אדם, מכלל שאינו דומה, ואם תמצא בהמה שדומה גילגל עינה לגלגל עיניו של אדם מום הוא. ופריק רב יצחקג, הא באוכמא, פיר׳ בשחור של עין, והא בציהראד, פיר׳ באדום הסובב את השחורה. ירוש׳למיו. גלגלי אדם עגולין, גלגלי בהמה ארוכים. אמ׳ ר׳ יוסי ביר׳ רבון, באדם לבן רבה על השחור, ובבהמה שחור רבה על הלבן של עין.
ר׳ י[נאי] אמ׳ טעמ׳ דר׳ מאיר, הואיל ועיניהם של אילו השנויים במשנתינו מביטות לפניהם כשל אדם, למעוטי הני דלא מסתכלי אלא מן הצדדין. ומקשינן, והרי עוף דעיניהם מן הצדדין [ו]קתני, ופריק אביי, כי קתני במתניתין כגון קדיאז וקי[פו]פא, שעיניהם מהלכות לפניהם כשל אדם.
ומותבינן על הא דר׳ מאירח מדר׳ חנניה בן אנטיגנסט, דתאני נראין דברי ר׳ מאיר בבהמה וחייה, [דא]שה טמאה לידה, ונראין דברי חכמ׳ במפלת כמין עו[פו]ת, שאינה טמאה לידה. ואמרינן, אמאי תאני נראין דברי ר׳ מאיר [בבהמה ו]חמהי משום דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, קדיא וקיפופא נמי עיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, אמאי תני נראין דב׳ חכמ׳ שמטהרין, אלא ודאי לא אמרינן נראין דברי חכמ׳ אלא בשאר עופות, שאין עיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, ולא תני נ[ראין] אלא שר׳ מאיר חולק אפילו בשאר עופות, קשיא לאביי דאוקמה למתניתין דקתני המפלת כמין בהמה חייה ועוף דהאי עוף דקתני בקד[יא] וקיפופא בלבד הוא. ופריק חסורי מחסרא והכי קתני, אמ׳ ר׳ חנינה בן גמליאלכ נראין דברי ר׳ מאיר בבהמה וחייה והוא הדין לק[ד]יא וקיפופא כול׳.
א. כעין זה בבכורות דף מ,א הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם. ולפנינו בגמרא, הואיל ועיניהם דומות כשל אדם. ופירש רש״י אבל גלגל עיניהם שהוא המושב של העין אינו עגול כשל אדם. אבל ר״ח מפרש גלגל עינו, השחור והחום שבעין, וכדלהלן.
ב. המילים וכי תימא אינם מובנים כאן, ואולי ט״ס הוא.
ג. לפנינו סתמא דגמרא היא. ובכתה״י של הגמרא רב יוסף הוא דאמר לה.
ד. לפנינו, בציריא. ובערוך ערך צר ו: בפי׳ ר״ח כתיב בציהרא. ופי׳רש, אוכמא שחור של עין, ציהרא אדום הסובב את השחור.
ה. הקשתית, ובזה הבהמה דומה לאדם. אבל השחור של העין – האישון, הוא בצורת חריץ בהרבה מחיות המרעה, ואינו עגול כשל אדם.
ו. בפרקין ה״ב. הובא בתוס׳ הרא״ש כאן.
ז. כן הוא בכתה״י של הגמרא, ראה גם ערוך ערך קדיא. ולפנינו: קריא.
ח. צ״ל ר׳ ינאי.
ט. בגמרא לפנינו, חנינא בן אנטיגנוס. ובגליון הגמרא ציינו לגירסת התוספות חנניה בן גמליאל. וראה הערה בסמוך.
י. צ״ל וחייה.
כ. כגרסת ר״ח (בתחילת הסוגיא חנניה בן אנטיגנס וכאן חנינה בן גמליאל) נמצא בגמרא ק״ג (T-S F 1(1).10) ושם בשניהם חנניה. ובשאר כתבי היד, או חנניה בן גמליאל בשניהם, או חנינא בן אנטיגנוס בשניהם. (למעט כתי״מ וכתי״ר א׳ שבפעם השניה אין השם מוזכר כלל). ובתוספתא פ״ד ה״ב, חנניה (בד׳ חנינא) בן גמליאל.
הואיל ועיניהן – של חיה ובהמה.
דומות לשל אדם – שחור שבעין הוה עגול בבהמה כשל אדם אבל דדגים לאו עגול הוא.
ג ומביאים עוד הסבר בשיטתו של ר׳ מאיר המטמא את המפלת דמות בהמה חיה ועוף. (אמר) רבה בר בר חנה, אמר ר׳ יוחנן: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר׳ מאיר — הואיל ועיניהם של בריות אלה הריהן דומות כעיניהם של בני אדם.
§ Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir: Since the eyes of these animals are similar to those of a human, a woman who discharges an item of that type is impure.
הכל
(11) אֶלָּא מֵעַתָּה אהַמַּפֶּלֶת דְּמוּת נָחָשׁ תְּהֵא אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה הוֹאִיל וְגַלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹלה כְּשֶׁל אָדָם וְכִי תֵימָא הָכִי נָמֵי לִיתְנֵי נָחָשׁ.
The Gemara objects: If that is so, then in the case of a woman who discharges an item that has the form of a snake, its mother should likewise be impure with the impurity of a woman after childbirth, since the pupil of a snake is round, like that of a human. And if you would say that indeed, this is the halakha, then let the mishna teach this case of a woman who discharges an item that has the form of a snake among the other cases where the woman discharges an item of an unusual form.
The Gemara objects: If that is so, then in the case of a woman who discharges an item that has the form of a snake, its mother should likewise be impure with the impurity of a woman after childbirth, since the pupil of a snake is round, like that of a human. And if you would say that indeed, this is the halakha, then let the mishna teach this case of a woman who discharges an item that has the form of a snake among the other cases where the woman discharges an item of an unusual form.
ליתני נחש – ואע״ג דקתני חיה ונחש בכלל חיה כדכתיב (בראשית ג) והנחש היה ערום מכל חית השדה לאחר שנקצצו רגליו לא מיקרי חיה סתם אלא חיה הרומשת ולא הוי בכלל חיה דמתניתין.
ליתני נחש. ותימה והא קתני חיה ונחש בכלל חיה כדאמר בסנהדרין (וכל) [ואת כל נפש] החיה הרומשת לרבות הנחש וי״ל דלא הוי נחש בכלל חיה. והתם דריש לרבות את הנחש מחיה הרומשת על הארץ דמשמע דחיה שנעשית רומשת והיינו נחש שהלך בקומה זקופה ונעשה הולך על גחון אבל סתם חיה לא הוי נחש בכלל:
ליתני נחש. פי׳ ליתני נחש לחודיה דאין לפרש ליתני נחש בהדי בהמה וחיה דא״כ היכי קאמר אי תנא נחש ה״א בנחש הוא דפליגי דא״כ בהמה וחיה ועוף למאן קתני לה אי לר׳ מאיר דהשתא נחש דלא כתיב ביה יצירה קאמר ר׳ דהוי ולד בהמה וחיה ועוף דכתיב בהו יצירה מיבעיא. מיהו קשה ליתני נחש בהדייהו ולא הוה מצי למיפרך מידי וי״ל דלא ניחא ליה למיתני נחש בהדיה חיה דלמא אתי למיטעי ולמימר דנחש לא הוי בכלל חיה. והתם דרשינן וכל חיה הרומשת זה נחש:
ושואלים: אלא מעתה, לפי טעם זה, אף המפלת כדמות נחש תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו של נחש הריהי עגולה כשל אדם! וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [אכן כך] הוא דינה של המפלת כדמות נחש, ליתני [שישנה] אם כן התנא במשנתנו נחש!
The Gemara objects: If that is so, then in the case of a woman who discharges an item that has the form of a snake, its mother should likewise be impure with the impurity of a woman after childbirth, since the pupil of a snake is round, like that of a human. And if you would say that indeed, this is the halakha, then let the mishna teach this case of a woman who discharges an item that has the form of a snake among the other cases where the woman discharges an item of an unusual form.
הכל
(12) אִי תְּנָא נָחָשׁ הֲוָה אָמֵינָא בְּנָחָשׁ הוּא דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ יְצִירָה אֲבָל בְּהֵמָה וְחַיָּה לָא פְּלִיגִי דִּכְתִיבָא ביה יְצִירָה.
The Gemara explains: If the mishna had taught the case of a snake, I would say that it is only in the case of a woman who discharges an item having the form of a snake that the Rabbis disagree with Rabbi Meir and rule that the woman is not impure, as a term of formation is not written with regard to the creation of the snake. But with regard to a woman who discharges an item having the form of a domesticated animal or an undomesticated animal, they do not disagree with Rabbi Meir, as the concept of formation is written with regard to them.
The Gemara explains: If the mishna had taught the case of a snake, I would say that it is only in the case of a woman who discharges an item having the form of a snake that the Rabbis disagree with Rabbi Meir and rule that the woman is not impure, as a term of formation is not written with regard to the creation of the snake. But with regard to a woman who discharges an item having the form of a domesticated animal or an undomesticated animal, they do not disagree with Rabbi Meir, as the concept of formation is written with regard to them.
אי תנא נחש הוה אמינא גבי נחש פליגי רבנן וכו׳ – ק״ל וליתנהו כלהו בהמה וחיה ונחש וי״ל דאפ״ה מכיון דאיכא יצירה במופנה הא׳ דאנחש בלחוד הוא דפליגא דרבנן.
ומשיבים: לא שנה כן התנא במשנתנו, שכן אי תנא [אם היה שונה] נחש במשנתנו, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במפלת כדמות נחש הוא דפליגי רבנן עליה [שחולקים חכמים עליו], על ר׳ מאיר — שהרי לא כתיב ביה [נאמר בו] לשון ״יצירה״, אבל המפלת כדמות בהמה וחיה — לא פליגי [אינם חולקים] על ר׳ מאיר, דכתיבא ביה [שכן כתובה בו] הלשון ״יצירה״.
The Gemara explains: If the mishna had taught the case of a snake, I would say that it is only in the case of a woman who discharges an item having the form of a snake that the Rabbis disagree with Rabbi Meir and rule that the woman is not impure, as a term of formation is not written with regard to the creation of the snake. But with regard to a woman who discharges an item having the form of a domesticated animal or an undomesticated animal, they do not disagree with Rabbi Meir, as the concept of formation is written with regard to them.
הכל
(13) וְהָא גַּבֵּי מוּמִין קָתָנֵי לַהּ באֶת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם לָא קַשְׁיָא הָא בְּאוּכָּמָא הָא בְּצִירְיָא.
The Gemara raises a difficulty: But with regard to the halakhot of blemishes that render the slaughter of a firstborn animal permitted, it is taught in a mishna (Bekhorot 40a) that an animal whose pupil is round like that of a human is considered blemished. Evidently, the eyes of animals are dissimilar to those of humans. The Gemara answers that it is not difficult; this statement, that the eyes of animals are similar to those of humans, is referring to the pupil, and that statement, that the eyes of animals are not similar to those of humans, is referring to the entire eyeball in the socket.
The Gemara raises a difficulty: But with regard to the halakhot of blemishes that render the slaughter of a firstborn animal permitted, it is taught in a mishna (Bekhorot 40a) that an animal whose pupil is round like that of a human is considered blemished. Evidently, the eyes of animals are dissimilar to those of humans. The Gemara answers that it is not difficult; this statement, that the eyes of animals are similar to those of humans, is referring to the pupil, and that statement, that the eyes of animals are not similar to those of humans, is referring to the entire eyeball in the socket.
והא גבי מומין תני לה – כלומר היכי אמרת דעין בהמה דומה לאדם והא גבי מומי הבכור קתני לה בבכורות (דף מ.) ושגלגל עינו הוי מום ומדחשיב ליה מום נמצא שאין דרך בהמה להיות עיניה כאדם.
באוכמא – שחור שבעין הוי עגול בבהמה כאדם והא דתני דהוי מום בציריא מקום מושב כל העין לא הוי עגול בבהמה כאדם ואי הוי עגול הוי מום דכל בור של מושב העין קרוי גלגל כדאמרי׳ לקמן (דף כד:) ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי ומפני שהוא עגול כגלגל.
הא באוכמא הא בציירא בירושלמי גרס גלגלי אדם עגולים גלגלי בהמה ארוכין א״ר יוסי בר אבין באדם הלבן רבה על השחור ובהמה שחור רבה על הלבן:
בד״ה באוכמא כו׳ כאדם והא דתני דהוי מום בצורי כו׳ חדא כוי עגול כגלגל הס״ד:
בד״ה ובמינו (צ״ל) במינו כו׳ מתקיימת ובמינו הוא כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה יוצר הרים ומופנה הוא כדקאמר בסמוך כנ״ל והס״ד ואח״כ מה״ד ליתני נחש:
ושואלים עוד: כיצד אומרים אנו שעיניהן של הבהמות הריהן כעיניו של אדם, הא גבי [הרי אצל] הלכות מומין קתני לה [שנינו אותה] הלכה: את שגלגל עינו עגול כשל אדם הריהו בעל מום. הרי שאין עיניהן דומות לעיניהם של בני אדם! ומשיבים: לא קשיא [זה לא קשה], שכן יש להבדיל, הא [זה] ששנינו שעיניהן של הבהמות הריהן דומות לעיניהם של בני אדם — הרי זה דווקא באוכמא [בחלק השחור שבעין, באישון], ואילו הא [זה] ששנינו שאין עיני הבהמות דומות לעיניהם של בני אדם — הרי זה בציריא [מקום מושבה של העין].
The Gemara raises a difficulty: But with regard to the halakhot of blemishes that render the slaughter of a firstborn animal permitted, it is taught in a mishna (Bekhorot 40a) that an animal whose pupil is round like that of a human is considered blemished. Evidently, the eyes of animals are dissimilar to those of humans. The Gemara answers that it is not difficult; this statement, that the eyes of animals are similar to those of humans, is referring to the pupil, and that statement, that the eyes of animals are not similar to those of humans, is referring to the entire eyeball in the socket.
הכל
(14) רַבִּי יַנַּאי אָמַר הַיְינוּ טַעְמָא דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר הוֹאִיל וְעֵינֵיהֶם הוֹלְכוֹת לִפְנֵיהֶם כְּשֶׁל אָדָם וַהֲרֵי עוֹף דְּאֵין עֵינָיו הוֹלְכוֹת לְפָנָיו וְקָאָמַר ר״מ רַבִּי מֵאִיר דְּטָמֵא אָמַר אַבָּיֵי בְּקַרְיָא וְקִיפוֹפָא וּבִשְׁאָר עוֹפוֹת לָא.
§ Rabbi Yannai said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir: It is because the eyes of these animals are fixed in the front of their heads like those of a human, unlike the eyes of birds and snakes, a woman who discharges an item of that kind is impure. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of a woman who discharges an item similar to a bird, whose eyes are not fixed in the front of its head, and nevertheless Rabbi Meir says that the woman is impure. This apparently contradicts Rabbi Yannai’s explanation. Abaye said: Rabbi Meir is referring to the little owl [bekarya] and the great owl [vekifofa], whose eyes are fixed in the front of their heads, but in the case of a woman who discharges any of the other species of birds, Rabbi Meir does not deem her impure.
§ Rabbi Yannai said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir: It is because the eyes of these animals are fixed in the front of their heads like those of a human, unlike the eyes of birds and snakes, a woman who discharges an item of that kind is impure. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of a woman who discharges an item similar to a bird, whose eyes are not fixed in the front of its head, and nevertheless Rabbi Meir says that the woman is impure. This apparently contradicts Rabbi Yannai’s explanation. Abaye said: Rabbi Meir is referring to the little owl [bekarya] and the great owl [vekifofa], whose eyes are fixed in the front of their heads, but in the case of a woman who discharges any of the other species of birds, Rabbi Meir does not deem her impure.
ערך קדיא
קדיא – א(ברכות נז:) כל מיני עופות יפין לחלום חוץ מקדיא וקיפופא (נדה כג.) והרי עוף שאין עיניו הולכת לפניו כשל אדם קדיא וקיפופא דעיניהן הולכת לפניהם כשל אדם הכוס וינשוף תרגום קדיא וקיפופא פי׳ עיניהם לפניהם כשל אדם אבל שאר עופות עיניהם בצידי הראש. (א״ה לפנינו קריא ברי״ש).
א. [ארט פויגיל.]
ד ר׳ ינאי אמר הסבר אחר בשיטתו של ר׳ מאיר המטמא את המפלת דמות חיה בהמה ועוף: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר׳ מאיר — הואיל ועיניהם של בריות אלה הולכות לפניהם (מתבוננות קדימה להן), כשל עיניהם של בני אדם, מה שאין כן בדגים ובנחש. ושואלים על כך: והרי עוף, שאין עיניו הולכות לפניו, ובכל זאת קאמר [אמר] ר׳ מאיר שטמא! אמר אביי בתשובה: אכן לשיטת ר׳ מאיר מדובר רק בזו המפלת דמות כשל העופות קריא וקיפופא, שעיניהם של אלה מתבוננות קדימה, ואילו בשאר עופות — לא טימא ר׳ מאיר.
§ Rabbi Yannai said: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir: It is because the eyes of these animals are fixed in the front of their heads like those of a human, unlike the eyes of birds and snakes, a woman who discharges an item of that kind is impure. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of a woman who discharges an item similar to a bird, whose eyes are not fixed in the front of its head, and nevertheless Rabbi Meir says that the woman is impure. This apparently contradicts Rabbi Yannai’s explanation. Abaye said: Rabbi Meir is referring to the little owl [bekarya] and the great owl [vekifofa], whose eyes are fixed in the front of their heads, but in the case of a woman who discharges any of the other species of birds, Rabbi Meir does not deem her impure.
הכל
(15) מֵיתִיבִי ר׳ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן (אַנְטִיגְנוֹס) אוֹמֵר נִרְאִין דִּבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּעוֹפוֹת.
The Gemara raises an objection to this answer from a baraita: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The statement of Rabbi Meir seems correct in the case of a woman who discharges the form of a domesticated animal or an undomesticated animal, and the statement of the Rabbis seems correct in the case of birds.
The Gemara raises an objection to this answer from a baraita: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The statement of Rabbi Meir seems correct in the case of a woman who discharges the form of a domesticated animal or an undomesticated animal, and the statement of the Rabbis seems correct in the case of birds.
שם מיתיבי רבי חנינא בן גמליאל כו׳ והכי קתני רבי חנינא בן גמליאל כו׳ כצ״ל בגמרות ישנות וכן הוכיח מהרש״ל מדברי התוספות דפ״ק:
מיתיבי [מקשים] על תירוץ זה, ממה ששנינו, ר׳ חנינא בן אנטיגנוס אומר: נראין דברי ר׳ מאיר מדברי חכמים בדינה של המפלת כדמות בהמה וחיה, ונראים דברי חכמים מדברי ר׳ מאיר במפלת כדמות עופות.
The Gemara raises an objection to this answer from a baraita: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The statement of Rabbi Meir seems correct in the case of a woman who discharges the form of a domesticated animal or an undomesticated animal, and the statement of the Rabbis seems correct in the case of birds.
הכל
(16) מַאי עוֹפוֹת אִילֵּימָא בְּקַרְיָא וְקִיפוֹפָא מ״ש מַאי שְׁנָא בְּהֵמָה וְחַיָּה דְּעֵינֵיהֶן הוֹלְכוֹת לִפְנֵיהֶן כְּשֶׁל אָדָם קַרְיָא וְקִיפוֹפָא נָמֵי.
The Gemara asks: To what birds is Rabbi Ḥanina ben Antigonus referring? If we say he is referring to the little owl and the great owl, what is the difference between this case and the cases of a domesticated animal or an undomesticated animal, with regard to which Rabbi Ḥanina ben Antigonus accepts the opinion of Rabbi Meir? If the key factor is that their eyes are fixed in the front of their heads like those of a human, Rabbi Ḥanina ben Antigonus should accept the opinion of Rabbi Meir in the case of a little owl or a great owl as well, as their eyes are also fixed in the front of their heads.
The Gemara asks: To what birds is Rabbi Ḥanina ben Antigonus referring? If we say he is referring to the little owl and the great owl, what is the difference between this case and the cases of a domesticated animal or an undomesticated animal, with regard to which Rabbi Ḥanina ben Antigonus accepts the opinion of Rabbi Meir? If the key factor is that their eyes are fixed in the front of their heads like those of a human, Rabbi Ḥanina ben Antigonus should accept the opinion of Rabbi Meir in the case of a little owl or a great owl as well, as their eyes are also fixed in the front of their heads.
קריא וקיפופא. כוס וינשוף מתרגמינן קריא וקיפופא עוד יש קיפוף אחד בעופות ובפ׳ אלו טרפות תניא תנשמת זו בזואת שבעופות ואמר אביי בזואת שבעופות קיפוף שמו:
ומעתה יש לדון בדברים: מאי [מהן] עופות אלה השנויים בדבריו? אילימא [אם תאמר] שמדובר בקריא וקיפופא, מאי שנא [במה שונה, נבדל] דינם של בהמה וחיה, שהכריע בהן כדעת ר׳ מאיר — שכן עיניהן הולכות לפניהן כשל אדם, בקריא וקיפופא — נמי [גם כן] יש להכריע כדברי ר׳ מאיר, שהרי אף אלה עיניהם הולכות לפניהם!
The Gemara asks: To what birds is Rabbi Ḥanina ben Antigonus referring? If we say he is referring to the little owl and the great owl, what is the difference between this case and the cases of a domesticated animal or an undomesticated animal, with regard to which Rabbi Ḥanina ben Antigonus accepts the opinion of Rabbi Meir? If the key factor is that their eyes are fixed in the front of their heads like those of a human, Rabbi Ḥanina ben Antigonus should accept the opinion of Rabbi Meir in the case of a little owl or a great owl as well, as their eyes are also fixed in the front of their heads.
הכל
(17) אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּשְׁאָר עוֹפוֹת מִכְּלָל דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר פְּלִיג בִּשְׁאָר עוֹפוֹת.
Rather, it is obvious that when Rabbi Ḥanina ben Antigonus says that he does not accept the opinion of Rabbi Meir, he is referring to the other species of birds. From the fact that it is necessary for Rabbi Ḥanina ben Antigonus to reject Rabbi Meir’s opinion in those cases, it may be concluded that Rabbi Meir himself disagrees with the Rabbis with regard to the other species of birds as well, despite the fact that their eyes are not fixed in the front of their heads.
Rather, it is obvious that when Rabbi Ḥanina ben Antigonus says that he does not accept the opinion of Rabbi Meir, he is referring to the other species of birds. From the fact that it is necessary for Rabbi Ḥanina ben Antigonus to reject Rabbi Meir’s opinion in those cases, it may be concluded that Rabbi Meir himself disagrees with the Rabbis with regard to the other species of birds as well, despite the fact that their eyes are not fixed in the front of their heads.
אלא פשיטא [פשוט] הוא שהכוונה בשאר עופות — מכלל [מכאן נסיק] כי ר׳ מאיר פליג [חולק] על חכמים אף בשאר עופות, שאין עיניהם הולכות לפניהם!
Rather, it is obvious that when Rabbi Ḥanina ben Antigonus says that he does not accept the opinion of Rabbi Meir, he is referring to the other species of birds. From the fact that it is necessary for Rabbi Ḥanina ben Antigonus to reject Rabbi Meir’s opinion in those cases, it may be concluded that Rabbi Meir himself disagrees with the Rabbis with regard to the other species of birds as well, despite the fact that their eyes are not fixed in the front of their heads.
הכל
(18) חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי ר׳ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן (אַנְטִיגְנוֹס) אוֹמֵר נִרְאִין דִּבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וְהוּא הַדִּין לְקַרְיָא וְקִיפוֹפָא וְדִבְרֵי חֲכָמִים בִּשְׁאָר עוֹפוֹת שֶׁאַף ר״מ רַבִּי מֵאִיר לֹא נֶחְלַק עִמָּהֶם אֶלָּא בְּקַרְיָא וְקִיפוֹפָא אֲבָל בִּשְׁאָר עוֹפוֹת מוֹדֵי לְהוּ.
The Gemara explains that the baraita is incomplete, and this is what it is teaching: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The statement of Rabbi Meir seems correct in the case of a domesticated animal or an undomesticated animal, and the same is true with regard to a little owl or a great owl. And the statement of the Rabbis appears correct even to Rabbi Meir with regard to the other species of birds. The reason is that even Rabbi Meir agrees that if a woman discharges an item that has the form of one of the other species of birds, she is not impure, i.e., he disagrees with them only with regard to a little owl or a great owl, but he concedes to their opinion with regard to the other species of birds.
The Gemara explains that the baraita is incomplete, and this is what it is teaching: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The statement of Rabbi Meir seems correct in the case of a domesticated animal or an undomesticated animal, and the same is true with regard to a little owl or a great owl. And the statement of the Rabbis appears correct even to Rabbi Meir with regard to the other species of birds. The reason is that even Rabbi Meir agrees that if a woman discharges an item that has the form of one of the other species of birds, she is not impure, i.e., he disagrees with them only with regard to a little owl or a great owl, but he concedes to their opinion with regard to the other species of birds.
חסורי מיחסרא והכי קתני נראין דברי ר״מ בבהמה ובחיה והוא הדין לקריא וקיפופא – דעיניו הולכו׳ לפניו ואע״פ דפליגי רבנן עליה.
ודברי חכמים – נראין לר״מ בשאר עופות דר״מ נמי מודה להו.
קריא וקיפופא – ג׳ מיני קיפוף יש הכוס והינשוף (ויקרא יא) מתרגמינן קריא וקיפופא והתנשמת נמי אמר באלו טריפות (חולין דף סג.) זה באות שבעופות ואמר אביי באות שבעופות קיפוף ועוד קיפוף מין חיה כדאמר בהרואה (ברכות נז:) כל מיני חיה יפין לחלום חוץ מן הקוף והקיפוף.
הנפל אין קדושיו כלום ואם קבל אביה קדושיה לא נאסר המקדש באמה ואחותה כלל והוא שאמרו כאן לר׳ מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד גמור הוא קבל בה אביה קדושיה מהו לאתסורי באחותה והקשה למימרא דחיי כלומר דהא איסור אחות אינו אלא בחיי הראשונה והא לא אמרה ר׳ מאיר אלא מפני שבמינו מתקיים הא איהו גופיה ודאי לא מתקיים ואין כאן שאלה ואמרו עלה עד כאן הביאו ר׳ ירמיה לר׳ זירא לידי גחוך ולא גיחך משום דאסור לאדם שימלא שחוק פיו כלומר שלא היתה כונתו לשאלת האחות אלא דרך בדיחותא מפני שאי אפשר הא מ״מ לאסור האם היתה השאלה ראויה ואף בזו אינה כלום שהמקדש את הנפל אינו כלום:
חסורי מחסרא וה״ק – לאו חסורי מחסרא ממש הוא אלא ה״ק נר׳ לי דברי ר״מ בבעין בהמה וחיה ונראין לכל דברי רבנן בעופות.
גמ׳ מתיבי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס כו׳ נ״ב נ״ל טעות אלא ר׳ חנינא בן גמליאל הוא אלא כמו שכותבין התוס׳ פ״ק דף ח׳ ע״ש:
ומשיבים: אין להקשות מדברי ברייתא זו, שכן חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרים דבריה, וכך היא שנויה כתיקנה]: ר׳ חנינא בן (אנטיגנוס) אומר: נראין דברי ר׳ מאיר בבהמה וחיה, והוא הדין לקריא וקיפופא, ונראים דברי חכמים בשאר עופות, שאף ר׳ מאיר לא נחלק עמהם אלא בקריא וקיפופא, אבל בשאר עופות — מודי להו [מודה להם].
The Gemara explains that the baraita is incomplete, and this is what it is teaching: Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: The statement of Rabbi Meir seems correct in the case of a domesticated animal or an undomesticated animal, and the same is true with regard to a little owl or a great owl. And the statement of the Rabbis appears correct even to Rabbi Meir with regard to the other species of birds. The reason is that even Rabbi Meir agrees that if a woman discharges an item that has the form of one of the other species of birds, she is not impure, i.e., he disagrees with them only with regard to a little owl or a great owl, but he concedes to their opinion with regard to the other species of birds.
הכל
(19) וְהָתַנְיָא א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי צָדוֹק הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה וְחַיָּה לְדִבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר וָלָד וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים אֵינוֹ וָלָד ובעופות תִּיבָּדֵק.
The Gemara cites proof for Abaye’s claim that Rabbi Meir differentiates between an owl and other species of birds, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: In the case of a woman who discharges an item that has the form of a type of domesticated animal or undomesticated animal, according to the statement of Rabbi Meir it has the halakhic status of a full-fledged offspring, and according to the statement of the Rabbis, it does not have the status of a full-fledged offspring. In the case of a woman who discharges an item that has the form of birds, it must be examined.
The Gemara cites proof for Abaye’s claim that Rabbi Meir differentiates between an owl and other species of birds, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: In the case of a woman who discharges an item that has the form of a type of domesticated animal or undomesticated animal, according to the statement of Rabbi Meir it has the halakhic status of a full-fledged offspring, and according to the statement of the Rabbis, it does not have the status of a full-fledged offspring. In the case of a woman who discharges an item that has the form of birds, it must be examined.
וכראיה להסברו זה של אביי, מצאנו כי התניא [הרי שנינו בברייתא], אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק: המפלת מין בהמה וחיה, לדברי ר׳ מאיר — הרי זה כולד, ולדברי חכמים — אינו ולד. והמפלת בדמות עופות — הרי זו החתיכה תיבדק.
The Gemara cites proof for Abaye’s claim that Rabbi Meir differentiates between an owl and other species of birds, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: In the case of a woman who discharges an item that has the form of a type of domesticated animal or undomesticated animal, according to the statement of Rabbi Meir it has the halakhic status of a full-fledged offspring, and according to the statement of the Rabbis, it does not have the status of a full-fledged offspring. In the case of a woman who discharges an item that has the form of birds, it must be examined.
הכל
(20) לְמַאן תִּיבָּדֵק לָאו לְדִבְרֵי ר״מ רַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר קַרְיָא וְקִיפוֹפָא אִין שְׁאָר עוֹפוֹת לָא.
The Gemara asks: According to whom must it be examined? Is this not referring to the statement of Rabbi Meir, who said that if a woman discharges an item that has the form of a little owl or a great owl, yes, she is impure, but if she discharges an item that has the form of other birds, she is not impure? Consequently, the item must be examined to determine what type of bird it resembles.
The Gemara asks: According to whom must it be examined? Is this not referring to the statement of Rabbi Meir, who said that if a woman discharges an item that has the form of a little owl or a great owl, yes, she is impure, but if she discharges an item that has the form of other birds, she is not impure? Consequently, the item must be examined to determine what type of bird it resembles.
ויש לברר: לדברי מאן [מי] שנינו שתיבדק? לאו [האם לא] לדברי ר׳ מאיר, שאמר כי המפלת כדמות קריא וקיפופא — אין [כן] נטמאת בכך, ואילו המפלת כדמות שאר עופות — לא נטמאת, ולכך צריכים אנו לבדוק לאלו מן העופות הריהי דומה, שאם עיניה בקידמת פניה הריהי טמאה.
The Gemara asks: According to whom must it be examined? Is this not referring to the statement of Rabbi Meir, who said that if a woman discharges an item that has the form of a little owl or a great owl, yes, she is impure, but if she discharges an item that has the form of other birds, she is not impure? Consequently, the item must be examined to determine what type of bird it resembles.
הכל
(21) אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לָא תִּיבָּדֵק לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי קַרְיָא וְקִיפוֹפָא אִין שְׁאָר עוֹפוֹת לָא.
Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: No, this baraita does not prove that Rabbi Meir differentiates between owls and other species of birds, as perhaps the statement that the discharged item must be examined applies according to the Rabbis, as they say that if a woman discharges an item that has the form of a little owl or a great owl, yes, she is impure, but if a woman discharges an item that has the form of other birds, she is not impure.
Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: No, this baraita does not prove that Rabbi Meir differentiates between owls and other species of birds, as perhaps the statement that the discharged item must be examined applies according to the Rabbis, as they say that if a woman discharges an item that has the form of a little owl or a great owl, yes, she is impure, but if a woman discharges an item that has the form of other birds, she is not impure.
אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לא, אין זו ראיה. שכן אפשר לומר כי הכוונה היא שתיבדק לדעתם של רבנן [חכמים], דאמרי [שאמרו] כי המפלת כדמות קריא וקיפופא — אין [כן] מטמאת, אף שאין המפלת בהמה וחיה מטמאת, ואילו המפלת כדמות שאר עופות — לא מטמאת,
Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: No, this baraita does not prove that Rabbi Meir differentiates between owls and other species of birds, as perhaps the statement that the discharged item must be examined applies according to the Rabbis, as they say that if a woman discharges an item that has the form of a little owl or a great owl, yes, she is impure, but if a woman discharges an item that has the form of other birds, she is not impure.
הכל
(22) ומ״ש וּמַאי שְׁנָא קַרְיָא וְקִיפוֹפָא מִבְּהֵמָה וְחַיָּה הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶן לְסָתוֹת כְּאָדָם.
The Gemara asks: But if the Rabbis hold that a woman who discharges an item similar to a land animal is not impure, why would they hold that if she discharges an item that has the form of owls she is impure? What is the difference between a little owl and a great owl on the one hand, and a domesticated animal and an undomesticated animal on the other? The Gemara answers: Since owls have cheeks like those of a human, therefore a woman who discharges an item similar to an owl is impure, whereas if she discharges an item that has the form of a land animal she is pure, despite the fact that their eyes are fixed in the front of their heads.
The Gemara asks: But if the Rabbis hold that a woman who discharges an item similar to a land animal is not impure, why would they hold that if she discharges an item that has the form of owls she is impure? What is the difference between a little owl and a great owl on the one hand, and a domesticated animal and an undomesticated animal on the other? The Gemara answers: Since owls have cheeks like those of a human, therefore a woman who discharges an item similar to an owl is impure, whereas if she discharges an item that has the form of a land animal she is pure, despite the fact that their eyes are fixed in the front of their heads.
ומאי שנא קריא וקיפופא – דקאמר לרבנן דהוי ולד טפי משאר עופות אי משום דעיניהם הולכות לפניהם הרי חיה ובהמה נמי דעיניהן הולכות לפניהם ופליגי רבנן.
לסתות – לחיים זקופין כאדם מה שאין כן בבהמה ובחיה.
ומאי שנא [ובמה שונה, נבדל] האשה המפלת כדמות קריא וקיפופא שנטמאת לדעת חכמים, מהמפלת כדמות בהמה וחיה שאינה נטמאת לדעת חכמים? — הואיל ויש להן לקריא וקיפופא לסתות כדרך שיש לבני אדם.
The Gemara asks: But if the Rabbis hold that a woman who discharges an item similar to a land animal is not impure, why would they hold that if she discharges an item that has the form of owls she is impure? What is the difference between a little owl and a great owl on the one hand, and a domesticated animal and an undomesticated animal on the other? The Gemara answers: Since owls have cheeks like those of a human, therefore a woman who discharges an item similar to an owl is impure, whereas if she discharges an item that has the form of a land animal she is pure, despite the fact that their eyes are fixed in the front of their heads.
הכל
(23) בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מר׳ מֵרַבִּי זֵירָא לר״מ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בְּהֵמָה בִּמְעֵי אִשָּׁה וָלָד מְעַלְּיָא הוּא קִבֵּל בָּהּ אָבִיהָ קִידּוּשִׁין מַהוּ לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְאִיתְּסוֹרֵי בַּאֲחוֹתָהּ.
§ Rabbi Yirmeya asked Rabbi Zeira: According to Rabbi Meir, who said that an animal in the womb of a woman is considered a full-fledged offspring, what is the halakha in a case where it is a female, and her father accepted betrothal for her, i.e., he married her off by accepting betrothal money from a man, or a document of betrothal? Is such a betrothal valid? Rabbi Yirmeya elaborated: What practical difference is there whether it is valid? The difference is with regard to whether it is prohibited for the man to marry her sister. If the betrothal is valid, it is prohibited for the husband to marry her sister, as one may not marry his wife’s sister.
§ Rabbi Yirmeya asked Rabbi Zeira: According to Rabbi Meir, who said that an animal in the womb of a woman is considered a full-fledged offspring, what is the halakha in a case where it is a female, and her father accepted betrothal for her, i.e., he married her off by accepting betrothal money from a man, or a document of betrothal? Is such a betrothal valid? Rabbi Yirmeya elaborated: What practical difference is there whether it is valid? The difference is with regard to whether it is prohibited for the man to marry her sister. If the betrothal is valid, it is prohibited for the husband to marry her sister, as one may not marry his wife’s sister.
בעא מיניה ר׳ ירמיה מר׳ זירא, לר׳ מאיר דאמ׳ המפלת כמין בהמה נקבה תשב לנקבהא, מכלל דוולד מעליא הוא, קיבל בה אביה קידושי מהו, אחותה אסורה לו לזה שקידש, או לא. למימר דחיי, אלא ודאי לא חיי, ולא אמרה ר׳ (ירמה) [ירמיה] אלא לאיתויי לידי גיחוך לר׳ זירא ולא גחך.
אמ׳ משמא דרב, לא אמ׳ב הפילה כמין בהמה חייה ועוף טמאה לידה, אלא הואיל ובמינם מתקימין. אמ׳ רבי ירמיה מדפתי
א. כלומר, מזה שאמר ר׳ מאיר שהיולדת כמין בהמה נקבה דינה כיולדת נקבה, אתה למד שפרצוף פנים של בהמה הוא פרצוף גמור של ולד, וצורת נקבה של בהמה גם היא ולד נקבה, אבל אילו לא היה צורת בהמה ולד מעליא, אלא כשפיר מרוקם, לא היה מטהר שמונים כנקבה. ועל זה שאל ר׳ ירמיה וכי יאמר ר׳ מאיר שכיון שיש בה צורת בהמה נקבה נחשבת לנקבה גם לענין תפיסת קידושין.
ב. צ״ל, ר׳ מאיר.
לאיתסורי באחותה – לענין גופה לא בעי אם הבא עליה חייב משום אשת איש או אם חייב ההורגה דפשיטא ליה דאינה חיה ג׳ שנים שתהא בת ביאה ולא שנה שלא תהא טרפה ומיהו הוה מצי למבעי אם הרובע חייב סקילה כדין הבא על הבהמה.
בהמה במעי אשה ולד מעליא היא כו׳ – ראיתי כתוב שמתרצים מיכן מאי דקשיא דבפרק קמא דיבמות גבי קטנה דמסקינן התם שמא תתעבר ושמא תמות אם כן יכול להיות ללא מתה ובפרק אילו נערות פרכינן ומי מיעברא והתני רב ביבי קמיה דרב יהודה הינו משמע דודאי מתה. ומתרצים דנהי דזה סתר לשם דהיא יכולה לחיות דלא מתה מיהו מה שאמר תוך הזמן הזה עוברה מת מהא לא איתותב רבה בר ליואי דודאי אפילו אם היא חיה עוברה מת הילכך שפיר פריך ליה דעל כרחין האי בן נולד אחר בעילתו של זה או ממנו או מאחר הילכך אי קטנה לא מיעברא ולד של קיימא מאי קאמר ודבנה הוי והאי דפריך ביבמות אחר כן דקאמר ו{א}לא [קשיא]1 דמשמע דאפילו הכי מצינו חמות ממאנת ולפי זה הא נפל הוא יש לומר נהי נמי דנפל הוא הא אשכחן דקידושין תופשין בנפל למיתסר באמו משום חמות לאחר מיתה דהא באיסורא קימא ובכרת היא וכן משמע בהדיא בהמפלת לר׳ מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא היא קיבל בה אביה קידושין מהו למאי נפקא מינה לאיתסורי באחותה ומסיים עד כאן הביאו לידי גיחוך ולא גחך וטעמא משום דאין חמות לאחר מיתה הא משום חמות משמע דתפשי קידושין ואלה הם דברי הבלים שהנפל שהוא חשוב כאבן יהיו קידושיה קידושין והאי דנקט אחותה הוא הדין אמה ואם אמה אלא כיון דלא חיי אינן קידושין כלל וזה הוא השחוק ששאלו דבר שלא ייתכן שיהו קידושין מפני שהיא נפל ולא כמו שסברו הם שהשחוק הוא מפני שאין אחות לאחר מיתה שאם כן השאלה היא יפה להיאסר באמה. אלא ודאי גם אמה אינה נאסרת מפני שהיא נפל ואין קידושיה קידושין. ותירוץ אותה הקושיא הוא כדכתבית בפרק אלו נערות במהדורא קמא ובפרק אין בין המודר דאמרינן התם זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה ופריך התם וקטנה מי קא ילדה והא תני כולי והתם בולד לא נפקא לן מידי דאפילו אם הוא נפל אמו טמאת לידה ואמאי לא משני שמא תתעבר ושמא תמות. אלא ודאי העיקר הוא מה שתירצתי בפרק אלו נערות שאילולי שיש לו תירוץ אחר ואינו צריך לכך היה מתרץ לו כך אלא שאינו צריך להידחק לכך.
1. כן הושלם בגיליון בכ״י ששון 557.
מאי נפקא מינה לאיתסורי באחותה. פירוש הא מאי נפקא מינה לאו ר׳ זירא א״ל הכין לר׳ ירמיה אלא ר׳ ירמיה גופיה הוא דא״ל כלומר והא דבעי מינך נפקא מינה לאתסורי באחותה וה״ה דהוה מצי למימר לאתסורי באמה ובאם אמה אלא דכל עיקר בעינן לאיתויי לר׳ זירא לידי גיחוך הוה, וכל היכא דהוה מצי לרבויי בתמיהי הוה מרבה ומשום דאסור אחות אשה אינו אלא במחיים דאשתו, ולר׳ ירמיה ודאי לא הוה מספק ליה כלל דהא נפל הוא ולא תפסי בה קדושין אלא משום גיחוך בעלמא הוא.
לאיתסורי באחותה. הא דלא קאמר לענין גופה לחייב הבא עליה משום אשת איש או להתחייב ההורגה דמילתא דפשיטא היא דלא חיי כולי האי שתהא ראויה לביאה או לצאת מידי טרפה:
נ״מ לאיתסור באחותה – פרש״י ז״ל דנקט אחותה טפי מאמה ואם אמה לגזומי מלתא טפי ולאתויי לידי גיחוך משום דאחותה לא מתסרא אלא בחייה והיא אינה מתקיימת דתתסר אחותה שלה משא״כ בשאר קרובות דמתסרי לאחר מיתה והאי נמ׳ לאו ר׳ זירא א״ל אלא ר׳ ירמיה גופיה א״ל כלו׳ הא דבעי מינך נמ׳ לאיתסורי באחותה והא דאמר למימרא דחייב הכי פירושו למימר דחייב כולי האי דתסתר אחותה בחייה והא לא אמ׳ ר״מ אלא הואיל ובמינו מתקיים אבל הוא עצמו אינו מתקיים כלל ואפי׳ לאסור אמה ואם אמה כ״ש אחותה כן דרך פרש״י ז״ל ורבי׳ הרמב״ן ז״ל פירש דכי פרכינן למימר דחייב אעיקר בעיא פרכינן למימרא דבן קיימא הוא דלתפסו בה קדושין ע״י אביה והא נפל גמור הוא וכבן ח׳ חי שהוא כאבן והוא נכון בלשון הגמ׳ יותר.
שם בהמה במעי אשה כו׳ למנ״מ לאתסורי באחותה כו׳ יראה אע״ג דאפילו לקולא אית ליה לר״מ דהוי ולד מעליא דהא יהבינן לה ימי טוהר מבעיא ליה הכא לגבי איסורא דאחות אשה משום דאפשר כיון דהך ג״ש אית ליה פירכא לא מוקמינן המופנה אלא במסתבר טפי ודוקא לגבי טומאת לידה ולד מעליא הוא משום דמג״ש דיצירה קאתיא וטומאת לידה מלתא דתליא ביצירה הוא וכה״ג צ״ל לקמן בתוס׳ בד״ה דמות לילית כו׳ ע״ש:
ה ודנים עוד בשיטת ר׳ מאיר המטמא את המפלת כדמות בהמה, שלדעתו נחשב הוא כולד. בעא מיניה [שאל ממנו] ר׳ ירמיה מר׳ זירא: לשיטתו זו של ר׳ מאיר, שאמר כי בהמה הנמצאת במעי אשה, ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא, מעתה יש לברר דעתו במקרה שקבל בה אביה (של אותו ולד, בדמות בהמה, ממין נקבה) מאיש קידושין (כסף שעל ידו מתקדשת היא לו), מהו הדין. והסביר את שאלתו: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך, לענין מה]? — לאיתסורי [להיאסר] מעתה האיש המקדש אותה באחותה, שהרי אחות אשתו היא.
§ Rabbi Yirmeya asked Rabbi Zeira: According to Rabbi Meir, who said that an animal in the womb of a woman is considered a full-fledged offspring, what is the halakha in a case where it is a female, and her father accepted betrothal for her, i.e., he married her off by accepting betrothal money from a man, or a document of betrothal? Is such a betrothal valid? Rabbi Yirmeya elaborated: What practical difference is there whether it is valid? The difference is with regard to whether it is prohibited for the man to marry her sister. If the betrothal is valid, it is prohibited for the husband to marry her sister, as one may not marry his wife’s sister.
הכל
(24) לְמֵימְרָא דְּחָיֵי וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לֹא אֲמָרָהּ ר״מ רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא הוֹאִיל וּבְמִינוֹ מִתְקַיֵּים אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב עַד כָּאן הֱבִיאוֹ רַבִּי יִרְמְיָה לר׳ לְרַבִּי זֵירָא לִידֵי גִּיחוּךְ וְלֹא גִּחֵיךְ.
The Gemara asks: Is this to say that such an offspring can live? This factor is important, as a man is prohibited from marrying his wife’s sister only during his wife’s lifetime. But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Rabbi Meir said that a woman who discharges an item that has the form of an animal is impure only since there are other animals of its type that can live, i.e., there are animals similar to the discharged item that do survive, but not that creature itself. Rav Aḥa bar Ya’akov says: Rabbi Yirmeya tried this hard to cause Rabbi Zeira to laugh, but he did not laugh. In other words, Rabbi Yirmeya was not asking his question seriously.
The Gemara asks: Is this to say that such an offspring can live? This factor is important, as a man is prohibited from marrying his wife’s sister only during his wife’s lifetime. But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Rabbi Meir said that a woman who discharges an item that has the form of an animal is impure only since there are other animals of its type that can live, i.e., there are animals similar to the discharged item that do survive, but not that creature itself. Rav Aḥa bar Ya’akov says: Rabbi Yirmeya tried this hard to cause Rabbi Zeira to laugh, but he did not laugh. In other words, Rabbi Yirmeya was not asking his question seriously.
ואסקה רב אחה בר יעקבא תיבדק לרבנןב, ואי הפילה כמין קדיא וקיפוף טמאה לידה, מאי טעמ׳ הואיל ויש להן לסתות כאדם, לחייםג, אבל אם הפילה כמין שאר עופות לא.
א. כן הוא באחד מק״ג. ולפנינו, רב אחא בריה דרב איקא.
ב. לפירוש ר״ח אין זה דרך דחיה בעלמא, אלא רב אחא מסיק דלא כר׳ ינאי, ולרבנן די בלסתות כאדם שיהא בו צורת אדם.
ג. בערוך ערך לסת: ויכה את מכיהו על הלחי תרגומו על ליסתיה.
ערך גחך
גחך – א(נדה כג.) עד שהביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גיחך (סנהדרין טז.) גחכן הוא דקאמר ליה יחזקאל שכב על צדך הימנית ושכבת על צדך השמאלית. ת״י צחקת שרה גחכת שרה. ויהי כמצחק והוה כמגחך.
א. [לאכען, שפאטען.]
למימרא דחיי – הא אחותה לא מיתסרא אלא בחייה דאין איסור אחות אשה אלא בחייה.
ובמינו – כגון בהמה גמורה מתקיימת ובמינו הוא דמתקיים אבל איהו לא.
לידי גיחוך – שחוק. בכל תחבולות הללו עסק ר׳ ירמיה להביא ר׳ זירא לידי שחוק ולא שחק דאסור לאדם שימלא פיו שחוק ור׳ זירא מחמיר טפי.
הואיל ובמינו מתקיים – אע״פ דדריש ג״ש דיצירה בעי טעמא הואיל ובמינו מתקיים דאפילו בולד גמור בעינן מתקיים למעוטי נולד חתיכה או חסרה וא״ת והא גופו תייש ופניו אדם דאינו מתקיים ואמרינן בסמוך דכ״ע אדם הוי וי״ל דאע״ג דלא חיי לא בבהמה ולא באשה מ״מ גופו תייש כתיקונו ופניו אדם כתיקונו ואינו חסר מאומה.
למימרא דחיי – פי׳ רש״י ז״לא דהא אחותה לא מיתסרא אלא בחייה דאין איסור אחות אשה לאחר מיתה. ותמהניב א״כ יפה שאל ר׳ ירמיה ונימא נפקא מינה לענין אתסורי באמה ואם אמה, דאמות אפילו לאחר מיתה מן התורהג. ועוד נפקא מיניה לאתסורי באחותה שנים וג׳ ימים.
אלא כך פירשו למימרא דחיי, שאם א״א לו לחיות כלל אין קדושין תופסין בנפל גמור כגון בת שמונה, והלא הרי הוא כאבן לכל דברד, אלא ודאי סבר ר׳ ירמיה דחיי. והאמר ר׳ יהודה אמר שמואלה לא אמרה ר׳ מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. פי׳ הואיל לאו דוקא, דהא לא טעמא הוא לר״מ, אלא משום יצירה יצירהו או שגלגל עיניו כשל אדם או בשיש בו מצורת אדם, אלא ה״ק לא אמר ר״מ שהוא ולד שיעלה על דעתו שהוא חי, אלא ולד הוא לענין טומאה שבמינו מתקיים, כנפל גמור שהוא אינו מתקיים ובמינו מתקיים.
א. ד״ה למימרא.
ב. וכן הקשה בתוספות הרא״ש [ועי׳ ב״ש סי׳ לז סק״ב ועצי ארזים שם סק״ד). והביאור דלרש״י קושית הגמרא אינה על עצם תפיסת הקדושין אלא דמשמע דאחותה אסורה ש״מ דחיי, וע״ז הקשה רבנו דאפילו ת״ל דאינה חיה מ״מ נפ״מ לענין איתסורי לגבי אמה ואם אמה דאסורים אפילו לאחר מיתה. ועי׳ ריטב״א ופי׳ רש״י. ועי׳ בחכמת בצלאל מברכ״י ומגיד מראשית למוהר״ח אלפנדרי.
ג. עי׳ סנהדרין עו, ב.
ד. עי׳ ב״ב יט, א.
ה. לפנינו: אמר רב, וכן ברבנו להלן ד״ה א״ר ירמיה.
ו. וכן תמהו בתוד״ה הואיל ותוספות הרא״ש. ועי׳ חכמת בצלאל.
והא דאמרינן: למימרא דחיי. כלומר דמדנסיב לה באחותה ולרבויי בתמיהי משמע דחיי טובא והא אמר רב יהודה אמר רב לא אמר ר״מ אלא הואיל ובמינו מתקיים כלומר אבל הוא עצמו אינו מתקיים כלל וכל שכן שאינו חי הרבה שתהא יותר תמיהא באיסור אחותה דנקט, וכן נראה מדברי רש״י ז״ל, אבל הרמב״ן נ״ר פירש דאעיקר בעיא דקבל בה אביה קדושין קא מהדר מדקאמר קבל בה אביה קדושים אלמא בן קיימא הוא דאי לאו בר קיימא הוא אפילו בעודנה חיה אין קדושיה תופסין בה דנפל הוא ובן שמונה חי הרי הוא כאבן.
למימרא דחיה. פרש״י דאין איסור אחות אשה אלא בחייה וקשה לפירושו דמצי לאוקומי בעיא דר׳ ירמיה לאסור חמותה ואליבא דמ״ד חמותו לאחר מיתה בשריפה וגם לכ״ע איסורא איכא הלכך נראה לפרש למימרא דחיי ונפיק מידי נפל דתפסי בה קידושין והא לא מצי למיבעי אם כזית ממנו מטמא באהל ועצם כשעורה אם מטמא דמילתא דפשיטא הוא כיון דאמו טמאה לידה טמא כמו נפל:
לא אמרה ר׳ מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. ותימה והא פירשנו לעיל טעמי מקרא דגמר יצירה יצירה וי״ל דמ״מ (ק״ו) צריך טעמא להתקיים דאפי׳ באדם בדבר שאין מתקיים לא חשיב לידה כדאמרינן כדי שינטל מן החי וימות. ותימה מאי קפריך לימא הא דקאמר הואיל ובמינו מתקיים היינו שמתקיים י״ב חדש אבל זה אינו מתקיים י״ב חדש אבל פחות מתקיים והוי כטריפה וי״ל דא״כ הו״ל למימר הואיל ובמינו חי אבל מדנקט מתקיים משמע דאין מתקיים כלל. ותימה לקמן דאמר גופו תייש ופניו אדם אדם הא לא מתקיים בשום מקום כה״ג וי״ל דמ״מ מה שיש בו מאדם ומתייש הוי כל אחד כתקנו. מיהו בירושלמי משמע דהוא עצמו חי דגרסינן התם רבנן מקשו על דר׳ מאיר הפילה דמות עורב עומד בראש דקל אומר לו בא חלוץ בא יבם והדר קאמר אדאת מקשה לר׳ מאיר תיקשי לרבנן דאמר ר׳ יוחנן כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד כולו בהמה ופניו אדם ולד כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה אומר לו בא לשוחטך כולו בהמה ופניו אדם עומד וחורש בשדה ואומר לו בא חלוץ בא יבם:
עד כאן הביאו ר׳ ירמיה לר׳ זירא לידי גיחוך ולא גחיך – פי׳ דאלו ר׳ ירמיה גופיה לא מספקא לי׳ כלל ומידע ידע ליה דנפל גמור הוא ולא תפסי בה קדושין ולא גחיך פרש״י ז״ל לפי שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעה״ז ומיהו לאו למימרא דבכי הא דבדיחותא אסור דהא רגילי בהו רבנן כדאיתא בכמה דוכתי׳ ור׳ ירמיה לא הוה מחזר להביאו לידי איסור אלא חומרא וקדושה שהיה נוהג בו ר׳ זירא בעצמו שלא לשחוק כלל שמא יבא לידי שחוק אסור.
לא אמרה ר״מ אלא הואיל ובמינו מתקיים – פי׳ הא ודאי ר״מ יצירה מיצירה גמר א״נ משום דעיניהם כשל אדם כדאמר לעיל ולא משמע דהא דרב פליגא אדלעיל דשמואל ור׳ יוחנן ואידך אמוראי דשקלו וטרו בה מדלא מייתי לה תלמודא בפלוגתא אלא ה״ק דאע״ג דגמיר יצירה יצירה או טעמא דעיניהם כשל אדם אפ״ה לא אמר אלא הואיל ובמינו מתקיים דומיא דאדם במינו דגמיר מיניה ולאפוקי גוף אטום שאין מינו מתקיים דכותיה וכן פירש״י ז״ל.
ותוהים: למימרא דחיי [האם נאמר מכאן שחיה] היא אותה חתיכה שבדמות בהמה, שהרי אין איסור אחות אשתו אלא בחיי אשתו. והאמר [והרי אמר] רב יהודה, אמר רב: לא אמרה ר׳ מאיר את שיטתו זו, שהמפלת כמין בהמה הריהי נטמאת בה, אלא רק הואיל ובמינו מתקיים. וכגון בהמה גמורה מתקיימת, ובמינו הוא שמתקיים, אבל עובר בהמה במעי אשה, אינו מתקיים! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן (כך, על ידי שאלתו זו) הביאו ר׳ ירמיה לר׳ זירא לידי גיחוך, שאף ר׳ ירמיה לא שאל כן אלא רק כדי להביא שחוק לר׳ זירא, ואולם ר׳ זירא לא גחיך [גיחך].
The Gemara asks: Is this to say that such an offspring can live? This factor is important, as a man is prohibited from marrying his wife’s sister only during his wife’s lifetime. But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Rabbi Meir said that a woman who discharges an item that has the form of an animal is impure only since there are other animals of its type that can live, i.e., there are animals similar to the discharged item that do survive, but not that creature itself. Rav Aḥa bar Ya’akov says: Rabbi Yirmeya tried this hard to cause Rabbi Zeira to laugh, but he did not laugh. In other words, Rabbi Yirmeya was not asking his question seriously.
הכל
(25) גּוּפָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לֹא אֲמָרָהּ רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא הוֹאִיל וּבְמִינוֹ מִתְקַיֵּים אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי
The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda says that Rav says: Rabbi Meir said that a woman who discharges an item that has the form of an animal is impure only since there are animals of its type that can live. Rav Yirmeya of Difti says:
The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda says that Rav says: Rabbi Meir said that a woman who discharges an item that has the form of an animal is impure only since there are animals of its type that can live. Rav Yirmeya of Difti says:
והא דאמרינן: לא אמר ר׳ מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. לאו למימרא דהיינו עיקר טעמיה דר׳ מאיר כלומר דכל שבמינו מתקיים הרי זה ולד דהא ר׳ מאיר יצירה יצירה הוא דגמיר, אי נמי משום דעיניהם דומות לשל אדם או הולכות לפניהם כשל אדם אלא הכי קאמר אע״ג דר׳ מאיר גמר יצירה יצירה לא אמר אלא באלו שיש במינן מתקיים אבל אלו לא היה במינם מתקיים לא, ולאפוקי גוף אטום הואיל ואין במינו מתקיים דכותיה וכן פרש״י ז״ל.
ו למעלה הובאו דברי רב בהסבר שיטתו של ר׳ מאיר, וכדחיה לשאלתו של ר׳ ירמיה, ועתה דנים בהם גופא [לגופם]. אמר רב יהודה, אמר רב: לא אמרה ר׳ מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. אמר רב ירמיה מדפתי:
The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda says that Rav says: Rabbi Meir said that a woman who discharges an item that has the form of an animal is impure only since there are animals of its type that can live. Rav Yirmeya of Difti says:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
נדה כג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה כג. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה כג. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה כג., רש"י נדה כג., תוספות נדה כג., תוספות רי"ד נדה כג., רמב"ן נדה כג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה כג. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה כג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה כג., ריטב"א נדה כג., מהרש"ל חכמת שלמה נדה כג., מהרש"א חידושי הלכות נדה כג., גליון הש"ס לרע"א נדה כג., פירוש הרב שטיינזלץ נדה כג.
Niddah 23a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 23a, R. Chananel Niddah 23a, Collected from HeArukh Niddah 23a, Rashi Niddah 23a, Tosafot Niddah 23a, Tosefot Rid Niddah 23a, Ramban Niddah 23a, Rashba Niddah 23a, Meiri Niddah 23a, Tosefot Rosh Niddah 23a, Ritva Niddah 23a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 23a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 23a, Gilyon HaShas Niddah 23a, Steinsaltz Commentary Niddah 23a