גמ׳ מתניתין – דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא הקרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה.
(1) 
גמ׳ גְּמָרָא : מַנִּי מַתְנִיתִין ר׳ רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה לָא שָׁנֵי לֵיהּ קׇרְבָּן וְלָא שָׁנֵי לֵיהּ הַקׇּרְבָּן.
GEMARA: Whose opinion is expressed in the mishna? It is apparently the opinion of Rabbi Meir. As, if it is the opinion of Rabbi Yehuda, there is a contradiction, because he does not differentiate whether one takes a vow by saying: An offering, and he does not differentiate whether he takes a vow by saying: This offering. In both cases the vow does not take effect, as he did not use the phrase: Like an offering. The mishna, by contrast, indicates that only a vow that is phrased: An offering that I will not eat of yours, or: This offering that I will eat of yours, does not take effect. If it is phrased: An offering I will eat of yours, it takes effect, as it indicates that his eating will be like an offering.
מני ר׳ מאיר היא וכו׳ עד מסקנא לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבןא. ומתני׳ הכי מיפרשא, קרבן לא אוכל לך, הא מה שאוכל לך חולין. הקרבן שאוכל לך, חיי קרבן שאי אוכל לך. לא קרבן לא אוכל לך, הא מה שאוכל קרבן והוי מכלל לאו הן ומותר.
1
א. כגירסת הרבה ראשונים וכ״ה בקצת כת״י של הגמ׳ כמש״כ בדק״ס. לפנינו לא לקרבן.
1. במקור בכ״י מופיע כאן ביאור ראב״ן נדרים י״ב.
שבועה לא אוכל לך אסור שהרי זה לשון שבועה גמור השבועה שאוכל לך והוא הדין באומר שבועה שאוכל לך אלא דאשמעינן ריבותא שאף בהשבועה אפי׳ אמר הא בשבועה אין אומרים שלשון שבועה הוא שאין דרך לומר בחיי שבועה אלא בין שבועה שאוכל לך בין השבועה שאוכל לך אסור שחוששין שמא שבועה בלשון נדר היא כך הוא אומר שבועה עלי מה שאוכל לך ושאלו בגמרא ממה שאמרו בשבועות שבועות שתים ולחייבו בקרבן ומלקות שבועה שאוכל ולא אכל שבועה שלא אוכל ואכל אלמא שבועה שאוכל דאכילנא משמע ואי משום דהתם קאמר שאוכל והכא קאמר שאוכל לך אין זה כלום דלך לא מעלה ולא מוריד כלל ותירץ אביי שזו של שבועות בשאין מסרבין בו לאכל אלא שאומר מאליו שבועה שאוכל דבר זה או שאוכל לך או שהיו מסרבין בו מעט והוא אומר שיאכל וכדי שיחזק דבריו כדי להפיס דעת המסרבין הוא אומר שבועה שאוכל וזו שבכאן בהפך שהיו מסרבין בו והוא אומר שאינו אוכל וכדי לסלקם מעליו הוא אומר שבועה שאוכל וודאי כוונתו לומר שבועה מה שאוכל עלי ואסור מדברי סופרים שמן התורה אין שבועה בלשון נדר וכן פסקום רוב פוסקים ואף אנו כתבנוה כן במסכת שבועות וכן כתבנו שם שכל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן אבל אם אי אתה יכול לפרשו במניעת אכילה אע״פ שבא בהפצר כגון שאמר נשבע אני שאוכל לך אתה דנו אחר הלשון ואין אומרים לשונו נתעקם אלא אם כן הוא אומר כך היה בלבי שאם יאמר כך נאמן ואין כאן שבועה שאין פיו ולבו שוין ושמא תאמר אחר שכן נשאל לו מה היה בלבו ואם תאמר שאינו כן הרי אתה בא לחייבו בשבועות בקרבן ומלקות יש מפרשים שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פירשוה אף למלקות ר״ל שאם נשבע שלא יאכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה אינו לוקה אלא שאף הם פירשוה עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה כיון או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה בדרך זה ומכל מקום רב אשי תירץ בסוגיא זו דשאוכל על כל פנים בשבועה דאכילנא משמע אפילו במסרבין בו ואומר שלא יאכל אלא אם כן הוא אומר שלא היה בלבו כן כמו שפירשנו ומשנתנו באומר בהדיא שבועה שאי אוכל וכי תימא מאי למימרא מהו דתימא מדלא אמר שלא אוכל אלא שאי אוכל עקום הלשון הוא ושאוכל קאמר קמ״ל דאי לאו הכי אף במסרבין בו ואומר שיאכל וקאמר שבועה שלא אוכל יש לדון בו לשון תמיהא כלומר מי קא מישתבענא דלא איכול אלא תנא פסקה כלומר התנא שנאה במוחלט ובדבר פסוק שאוכל דאכילנא ושלא אוכל דלא אכילנא כרב אשי אלא שנראין הדברים לפסוק כאביי דטעמיה מיסתבר טפי ועוד שבמקומה בשבועות הוזכר טעמו של אביי ולא של רב אשי כלל כמו שכתבנו שם:
לא שבועה לא אוכל לך אסור שהרי אתה מוציא מכללו הא מה שאוכל לך יהא עלי בשבועה ופירשו בגמרא דמתניתין רבי מאיר היא ואע״ג דלית ליה מכלל לאו הן והרי אין כאן איסור אלא מדין מכלל לאו כלומר לא יהא בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה אף הוא סובר כן בשבועה וכמו שאמרו במסכת שבועות כי לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו וכו׳ בממונא באיסורא אית ליה אבל נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא אלא שאנו פוסקין בכל איסורין כחכמים ואע״פ שלענין פסק לא הוצרכנו להזכירה כאן הוצרכנו בה לבאר מה שאמר אחר כן זה חומר בשבועות מבנדרים שלא נאמר כן אלא לרבי מאיר כלומר זו שאמרו בלא שבועה לא אוכל לך שאסור מפני שדנין בשבועות מכלל לאו הן ובנדרים אמרו לא קרבן לא אוכל לך מותר מפני שאין דנין בנדרים הן מכלל לאו נמצא חומר בשבועות מבנדרים ולדעת חכמים מיהא אין כאן חומר שאף בנדרים אסור כמו שכתבנו או שמא אף לחכמים וממה שבהא קרבן תולין אותו בחיי קרבן ואינו כלום ובהא שבועה אין דנין כן ואסור ומכל מקום בגמרא שאלו בה מדקתני זה חומר וכו׳ אלמא נדר גמור הוא דליכא כלומר שבשבועות הדבר חמור הא מכל מקום אף בנדר איסורי סופרים מיהא איכא והא קתני בלא קרבן לא אוכל לך מותר לגמרי ומותר בלא שום איסור משמע ותירץ דאסיפא דאידך מתניתין דקנם שאני ישן קתני לה ולדברי הכל נאמרה כלומר זה שאמרו שהנדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש והשבועות חלות הוא חומר בשבועות מבנדרים שאף בנדרים איסורא מיהא איכא וכדקאמר רבינא לעיל בבל יחל דרבנן וזו מסייעת לדברינו שפסקנו כרבינא לאסור אף התולה נדרו בדבר שאין בו ממש באיסור סופרים אלא שהחולקים מפרשים כאן חומר מכלל דנדר הוא ומאי חומרא הכא בנדרים מותר מפני שאין כאן לשון איסור אחר שאין אתה דורש מכלל לאו הן אבל בשבועות יש בה לשון איסור הואיל ואתה דורש מכלל לאו הן ואין זה חומר ותירץ אסיפא דאידך ששניהם לשון איסור אלא שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש וזהו חומר השבועה ומכל מקום בקנם שאני ישן אף איסור סופרים אין בו ודברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם וכבר כתבנו עיקרי הדברים:
ואחר שביארנו חומר של שבועה על הנדר הוא מזכיר חומר שבנדרים על השבועות ומתחיל במצוה ר״ל שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה וטעם הדבר מפני שהשבועה הוא לשון אסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע והנדר הוא שאוסר המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה ופירש הענין כיצד קנם סכה ר״ל קנם עלי סכה שאני עושה קנם עלי לולב שאני נוטל קנם עלי תפלין שאני מניח אסור ואם תאמר שיבא עשה של מצוה וידחה לאו דבל יחל מכל מקום נדר עשה ולא תעשה הוא לאו של בל יחל ועשה דכל היוצא מפיכם תעשו ואע״פ שמצות לאו ליהנות ניתנו לא נאמר כן אלא במה שלא נאסר מחמת ההקדש או הנדר אלא הנאת הדבר כגון הנאת סכה עלי והרי אין בישיבתה הנאת הגוף אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל זה אסר על עצמו עיקר הענין ר״ל נטילת הלולב והנחת התפילין וישיבת הסכה בין בהנאה בין שלא בהנאה ומכאן למדו בתוספות שאפילו בקנם עלי צרור שאזרוק לים כן אע״פ שאינו ענין של הנאה כלל אלא שאין הדברים נראין כן אלא בדבר שיש בו איזה צד תועלת או הנאה אם של מצוה אם של צד אחר ובשבועות כגון שבועה שלא אשב בסכה שבועה שלא אטול לולב שבועה שלא אניח תפלין מותר ואע״פ שאף בשבועה חלה בכולל כמו שפרשנו בשבועות אף אלו פרטי מצוה הם שאם לא שהוא מכוין לסכת החג היה נשבע שלא לישב בצל ואלמלא שמתכוין ללולב של מצוה לא היה מזכיר בו לשון נטילה וכן שלא היה מזכיר שם לולב אלא דיקלא בעלמא אלא שלשם מצוה הוא מכוין ודבר מענינו שמזכיר בה תפלין ואינו דומה לשבועה שלא אוכל מצה שאסור במצת הפסח מתורת כולל שהמצה נזכרת בלשון תמיד בלא מצת הפסח וכמו שאמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה מה שאין כן בסכה ולולב שכל שאדם מזכיר סכה בשל רשות או מזכיר צל בעלמא או סכה בשם לווי ר״ל של רקב״ש וגנב״ך וכן בלולב דיקלא או הוצא ואם לבך נוקפך להיות סכה שם כולל אתה מפרש משנתנו במזכיר בפרוש של מצוה הא בכולל אף בשבועה חלה אע״פ שיש קצת חולקים כמו שביררנו בשבועות:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
מני מתניתין רבי מאיר היא – דלא שני ליה קרבן ולא שני ליה כקרבן דלא בעי כ״ף הדמיון דאי רבי יהודה מאי איריא קרבן לא אוכל לך דשרי אפילו קרבן שאוכל לך נמי שרי.
גמ׳ מני מתניתין דקתני קרבן לא אוכל מותר הא אוכל לך אסור ר׳ מאיר בר פלוגתיה דר׳ יהודה דאי ר׳ יהודה אפילו קרבן שאוכל (לא) לך שרי אם לא אמר כקרבן דהא אמר ירושלם לא אמר כלום. הרא״ם.
וזה לשון שיטה: מתניתין דנקט הא קרבן שאוכל לך מותר מכלל דאי אמר קרבן שאוכל לך אסור ר׳ מאיר היא דאמר לעיל מודים חכמים לרבי יהודה באומר הא קרבן דלא הוי נדר דבחיי קרבן נדר. אבל אי אמר קרבן אסור דאמרן קרבן אימרא דירים עצים כו׳ שאוכל לך אסיר ומוקמינן כר׳ מאיר דאי כר׳ יהודה קרבן שאוכל לך נמי הוה מצי תנא למתני דמותר דלר׳ יהודה האומר ירושלם לא אמר כלום. עד כאן. וז״ל הפירוש: מני מתניתין דתני קרבן לא אוכל מותר דמשמע הא אם אמר קרבן (לא) אוכל לך אסור. ר׳ מאיר היא וכדשמעינן ליה בפרק קמא דכי אמר קרבן שאוכל לך אסור דתנן האומר קרבן עולה ומנחה כו׳ אסור ואמרינן ההיא סתם משנה ר׳ מאיר היא. ושמעינן ליה דאמר נמי דכי אמר הא קרבן שאוכל לך מותר כדאמרינן לעיל מודים חכמים לר׳ יהודה באומר הא קרבן וכו׳ ופירשו חכמים מני ר׳ מאיר היא דאי ר׳ יהודה לא שני ליה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל לך שבשניהם מותר דתנן לעיל האומר קרבן עולה וכו׳ עד ור׳ יהודה מתיר. והא קרבן שאוכל לך נמי דאמרן לעיל בהדיא מודים חכמים לר׳ יהודה באומר הא קרבן וכו׳ מכלל דר׳ יהודה אית ליה הא סברא. ואילו מתניתין קתני קרבן שלא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לא קתני. עד כאן.
ברש״י אלא הקרבן שאוכל כו׳ סיפא לקרבן לא אוכל כו׳ ליהוי קרבן מה שלא אוכל כו׳ משמע דאכילנא קאמר הס״ד ואחר כך מ״ה רב אשי כו׳ דלא דודאי אסור הס״ד ליהוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין כו׳ כצ״ל:
ברא״ש דמשמע לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא כו׳ ואגב אידך אוקמיה כו׳ בתמי׳ הוא נשבע כו׳ כצ״ל:
א גמרא מבררים: כשיטת מני מתניתין [מי היא משנתנו] — לכאורה כשיטת ר׳ מאיר היא, דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר׳ יהודה — הלא ר׳ יהודה לא שני ליה [שונה לו] אם אמר ״קרבן שאוכל לך ״ ולא שני ליה [שונה לו] אם אמר ״הקרבן שאוכל לך״, שאין אלה ביטויים של נדר (אלא רק אם אמר ״כקרבן״), ובמשנה משמע שרק אם יאמר ״הקרבן שאוכל לך״ יהיה מותר, אבל אם אמר ״קרבן שאוכל לך״ יהיה אסור.
GEMARA: Whose opinion is expressed in the mishna? It is apparently the opinion of Rabbi Meir. As, if it is the opinion of Rabbi Yehuda, there is a contradiction, because he does not differentiate whether one takes a vow by saying: An offering, and he does not differentiate whether he takes a vow by saying: This offering. In both cases the vow does not take effect, as he did not use the phrase: Like an offering. The mishna, by contrast, indicates that only a vow that is phrased: An offering that I will not eat of yours, or: This offering that I will eat of yours, does not take effect. If it is phrased: An offering I will eat of yours, it takes effect, as it indicates that his eating will be like an offering.
הכל
(2) אֵימָא סֵיפָא לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ מוּתָּר וְהָתְנַן לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר וא״ר וְאָמַר רַבִּי אַבָּא נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לַקׇּרְבָּן יְהֵא לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ.
The Gemara continues its analysis: Say the latter clause of the mishna: If he says: That which I will not eat of yours is not an offering, the food is permitted. The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (13a) that if one said: That which I will not eat of yours will be for an offering [lekorban], Rabbi Meir forbids the food to him? And Rabbi Abba said that it is rendered as one who says: Your food will be to me for an offering; therefore, I will not eat of yours. The mishna appears to be incompatible with the opinion of Rabbi Meir as well.
The Gemara continues its analysis: Say the latter clause of the mishna: If he says: That which I will not eat of yours is not an offering, the food is permitted. The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (13a) that if one said: That which I will not eat of yours will be for an offering [lekorban], Rabbi Meir forbids the food to him? And Rabbi Abba said that it is rendered as one who says: Your food will be to me for an offering; therefore, I will not eat of yours. The mishna appears to be incompatible with the opinion of Rabbi Meir as well.
ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אם אמר ״לקרבן לא אוכל לך״ — מותר. והתנן [והרי שנינו במשנה]: ״לקרבן לא אוכל לך״ ר׳ מאיר אוסר, ואמר ר׳ אבא בסיבת האיסור: נעשה כאומר ״לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך״. ונראה איפוא שאין המשנה אף כדברי ר׳ מאיר!
The Gemara continues its analysis: Say the latter clause of the mishna: If he says: That which I will not eat of yours is not an offering, the food is permitted. The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (13a) that if one said: That which I will not eat of yours will be for an offering [lekorban], Rabbi Meir forbids the food to him? And Rabbi Abba said that it is rendered as one who says: Your food will be to me for an offering; therefore, I will not eat of yours. The mishna appears to be incompatible with the opinion of Rabbi Meir as well.
הכל
(3) אלָא קַשְׁיָא הָא דְּאָמַר לַקׇּרְבָּן הָא דְּאָמַר לָא לְקׇרְבָּן דְּלָא הָוֵי קׇרְבָּן קָאָמַר.:
The Gemara answers that this is not difficult. That mishna is referring to one who said: For an offering [lekorban], and the vow therefore takes effect. This mishna is referring to one who said: Not for an offering [la lekorban], where he is saying that it should not be an offering, and therefore the vow does not take effect.
The Gemara answers that this is not difficult. That mishna is referring to one who said: For an offering [lekorban], and the vow therefore takes effect. This mishna is referring to one who said: Not for an offering [la lekorban], where he is saying that it should not be an offering, and therefore the vow does not take effect.
הא דאמר לקרבן – אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן.
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — שאמר ״לקרבן״ ובמקרה זה חל הנדר, הא [זה] — שאמר ״לא לקרבן״, שמשמעו: שלא הוי [יהיה] קרבן קאמר [אמר] ובלשון זו אין בכך דין נדר כלל.
The Gemara answers that this is not difficult. That mishna is referring to one who said: For an offering [lekorban], and the vow therefore takes effect. This mishna is referring to one who said: Not for an offering [la lekorban], where he is saying that it should not be an offering, and therefore the vow does not take effect.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : בשְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לָךְ הָא שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ לָא שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לָךְ אָסוּר.:
MISHNA: If one says: An oath that I will not eat of yours, or: This is an oath that I will eat of yours [she’okhal lekha], or: Not an oath that I will not eat of yours, the food is forbidden.
MISHNA: If one says: An oath that I will not eat of yours, or: This is an oath that I will eat of yours [she’okhal lekha], or: Not an oath that I will not eat of yours, the food is forbidden.
מתני׳ שבועה לא אוכל לך כו׳ הא שבועה שאוכל אסור – כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא חלה עלי אם אוכל והאי שבועה ליכא למימר דחיי שבועה קאמר דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן אלא שבועה ממש קאמר.
לא שבועה לא אוכל לך אסור – אפי׳ לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (דף לו.) דבשבועה אית ליה לר״מ מכלל לאו אתה שומע הן.
שבועה לא אוכל לך, השבועהא שאיב אוכל לך, לא שבועה לא אוכל לך אסור. והכי קאמר לא שבועה על שלא אוכל לך אבל שבועה על שאוכל לך. וחומר בשבועה דאמרינן בה מכלל לאו אתה שומע הןג.
א. כגירסת הראשונים שהובאו בדק״ס. לפנינו הא שבועה.
ב. כרב אשי בגמ׳ שם.
ג. אע״פ שבגמרא (ע״ב) אמרו שא״א לפרש לשון המשנה ׳חומר בשבועות מבנדרים׳ לענין זה, דמאי חומר דקאמרה, הא בנדר מותר לגמרי, לא נמנע רבינו מלכתוב בלשון זו שהרי הדין אמת. ולשון משנה לחוד וכו׳.
לא שבועה לא אוכל לך אסור – מטעם מכלל לאו וכו׳ וא״ת מאי שנא מקרבן ויש לומר דמשום דשבועה חמורה טפי מנדרים משו״ה אזלינן לחומרא עוד יש לומר דטעמא דשבועה היינו משום דגזרינן שמא יאמר שבועה לא אוכל וידלג לא ובהא ודאי פשיטא אבל גבי נדר אפי׳ ידלג לא ויאמר קרבן לא אוכל ליכא איסור.
השבועה שאוכל לך אסור – פירוש דהשבועה שאוכל לך משמע בשבועה שאוכל לך, ואסור דקתני באומר שאי אוכל לך כדאוקמה רב אשי בסמוך. ואף על גב דהקרבן שאוכל לך מותר, ומפרשינן דבחיי קרבן קאמר, התם הוא לפי שדרכן של בריות לישבע בחיי פלוני, אבל אין דרך העולם לישבע בחיי שבועה. והלכך לגבי הקרבן נאמר דבחיי קרבן קאמר, ולפיכך מותר, אבל בהשבועה לאו בחיי שבועה קאמר, אלא שבועה שאי אוכל לך קאמר. ואסקה רב אשי דבין מסרבין בו, בין אין מסרבין בו, בין שאמר אכילנא אכילנא, ובין שאמר לא אכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא אכילנא משמע לגבי שבועה, ואי אמר שלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע, שאם לא כן נתערבב הלשון, ואינו יודע בין לא אכילנא לאכילנא. ואף על גב דלגבי קונמות שאוכל לך אסור, לאו למימרא שיהא אוכל כאומר שלא אוכל, אלא מה שאוכל לך יהא כקרבן קאמר, דנדרים איסור חפצא הוא, והלכך אוכל מה שאוכל היא, ושלא אוכל מה שלא אוכל הוא, אבל שבועות דאיסור נפשיה הוא, שאוכל ושלא אוכל דאכילנא ולא אכילנא הוא.
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק – יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי:), הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט׳] פרק בצל [שנתנו]1 תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו׳, וגרסינן עלה בירושלמי [פרק עשירי הלכה ו׳ בתרומות] אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש]2 הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב [דברי הימים ב׳ פרק לה פסוק יג] ויבשלו את הפסח (בלילה הזה)3 ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק – וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. בשיטה מקובצת בשם רשב״א לא מופיעה מלת ״בלילה הזה״.
שבועה שלא אוכל. ולא אמרי׳ בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה לעיל בפ״ק (דף יג:) משום דשבועה לית בה מששא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה:
לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה ואף רבי מאיר מודה דאמרינן בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן משום דשבועה חמירא:
מתני׳ שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור – משום דשבועה לא אוכל לך משמע בשבועה לא אוכל לך והא שבועה שאוכל לך הכי משמע דליכא לפרושי לישנא דחי שבועה קאמר כדאמרינן חי קרבן דלא משתעי אינשי הכי ולשבועה לא אוכל נמי אפילו בלמ״ד פתוחה אסור דאע״ג דלמ״ד פתוחה לא משמע ומתני׳ רבי מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפילו הכי בשבועה אסור ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בסוף פרק שבועת העדות (שבועות לו.) דכי לית ליה לר״מ מכלל לאו אתה שומע הן ה״מ בממונא אי נמי באיסורא דאית בי׳ ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא גרידא נינהו אפילו רבי מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן.
מתניתין דאמר לא קרבן לא אוכל לך. דהשתא מותר ממה נפשך דאי משמע הכי לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא כלום קאמר ומותר. ואי משמע לא יהא קרבן כי לא אוכל לך נמי מותר דליכא למידק הא אם אוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר׳ מאיר הן מכלל לאו. הא דאמר לקרבן ההיא דאסר ביה ר׳ מאיר. שיטה.
וזה לשון הרי״ץ ז״ל: ותירץ מתניתין דקאמר לא קרבן. כלומר שמאריך בלמ״ד לקרבן והילכך אפילו נאמר לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא אמר כלום. וכן אין לדקדק הא שאוכל לך יהא קרבן כי לית ליה לר׳ מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והא דקאסר ר׳ מאיר מיירי כגון דאמר לקרבן. עד כאן.
מתני׳ שבועה שלא אוכל לך נשבע שלא אוכל לך משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דסיפא אכולהו קאי. והשבועה שאוכל לך משום הכי אסור דהכי קאמר מאי אסור משום שבועה מה שאוכל משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דמשמע הא דאכילנא מדידך יהא אסור לי משום שבועה. והך בבא דשבועה ר׳ מאיר מדקתני זה חומר בשבועות מבנדרים מכלל דתרוייהו חד תנא נינהו וההוא דנדרים הא אוקימנא כר׳ מאיר. ואפילו הכי קתני דלא שבועה לא אוכל לך אסור דסבירא ליה לר׳ מאיר בשבועות מכלל לאו אתה שומע הן דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו הא אם לא רחצו ימותו וכתיב נמי מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו הא אם תצאו תמותו. אבל גבי נדרים לית ליה לר׳ מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אבל באיסור גרידא אית ליה. הג״ה: אבל צריך עיון דלעיל בפרקי אמרינן לא חולין לא אוכל לך בנדרים אסור אליבא דר׳ מאיר דההיא ברייתא אוקימנא התם אליבא דר׳ מאיר. ונראה לפרש הטעם דכיון דמראה ומגלה עצמו ואמר לא בשבועה ובאכילה מוכיח בעצמו שרוצה שתחול השבועה וגם ר׳ מאיר מודה בזה והיינו טעמא דלעיל גבי נדרים דלא חולין לא אוכל לך. שיטה.
וכתב הרא״ם ז״ל וז״ל: לא שבועה לא אוכל לך משמע הא שאוכל תהיה שבועה מכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו ר׳ מאיר מודה בה כיון דמוכח דאמר לא בשבועה ובאכילה מגלה דעתו שתחול השבועה.
מצאתי: ובגמרא לא משמע הכי כלל אלא טעמא דהך סופא לפי שתבקש שבועה ללא אוכל לך דבתרה. ואף על פי שהתחיל בלא פירושו הכי לא כמו שאתה סובר או כמו שאתה אומר שאוכל עמך שבועה לא אוכל לך. והכא נמי לי וגם לא דמי ללקרבן לא אוכל. כמו שמצאתי ואין מבין. וכתב עוד שבועה שאוכל. יש במתניתין שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן לפי מה שמצאתי בפירוש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום טעמא דמכלל לאו אתה שומע הן ומתניתין אוקימנא כר׳ מאיר דלית ליה וכן מצאתי כתוב כאן. עד כאן.
וכן כתב הרנב״י ז״ל וז״ל: שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. פירוש דשבועה לא אוכל לך הוא נשבע שלא יאכל משלו. השבועה שאוכל לך דאסור מוקי לה רב אשי בגמרא דאמר שאי אוכל כדבעינן למימר קמן. והא דהשבועה לאו דוקא אלא אגב גררא דקרבן הקרבן לקרבן דתני ברישא נקט נמי גבי שבועה האי סידרא. לשבועה לא אוכל לך דאסור משום דתרי טעמי קאמר לשבועה יהא לפיכך לא אוכל ור׳ מאיר הוא דדריש הכי כי האי גוונא בלקרבן לא אוכל. ורש״י ז״ל גריס לא שבועה לא אוכל לך אסור בשתי תיבות דומיא דרישא דלא קרבן לא אוכל לך כדפרישנא ברישא. ופירש הוא ז״ל דאסור משום דהכי קאמר לא שבועה יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא לשבועה ולפיכך אסור דמכלל הן אתה שומע לאו. וליתא דהא אוקימנא הא מתניתין כר׳ מאיר ואיהו לית ליה מכלל לאו הן. עד כאן. ויש מפרשים דהכי פירושו לא שבועה כלומר לאו אחד אני אומר בשבועה ומה היא שלא אוכל לך ולכך אסור. הריטב״א ז״ל:
מדקתני הא שבועה שאוכל לך אסור משמע דכל היכא דאמר שאוכל דלא אכילנא משמע. מדקתני שלא אוכל ותני נמי שאוכל מכלל דכל היכא דאמר שאוכל דאכילנא משמע דאי שלא אוכל משמע תרי זימני שלא אוכל למה לי ותו דלא הוה להו ארבע אלא תלת. פירוש הא דתנן שבועות שתים שהן ארבע שבועת בטוי דחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא. שתים ממשמעותא דקרא להרע או להטיב דהיינו שלא אוכל ושאוכל. שהן ארבע מרבויא דקרא בשבועות דהיינו שבועה לשעבר למאן דאית ליה כמו שאכלתי ושלא אכלתי. ואף על גב דאמרינן לשם דברים שאין בהם הרעה והטבה והיה יכול לומר שתים שהן שש התנא לא תני אלא דברים הדומים לראשונים. הרא״ם ז״ל:
MISHNA: If one says: An oath that I will not eat of yours, or: This is an oath that I will eat of yours [she’okhal lekha], or: Not an oath that I will not eat of yours, the food is forbidden.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : מִכְּלָל דְּהָא שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ דְּלָא אָכֵילְנָא מַשְׁמַע וּרְמִינְהוּ גשְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע שֶׁאוֹכַל וְשֶׁלֹּא אוֹכַל שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִדְּקָאָמַר שֶׁלֹּא אוֹכַל שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִכְּלָל דְּשֶׁאוֹכַל לָךְ דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע.
GEMARA: By inference from the mishna, it may be derived that the statement: This is an oath that I will eat of yours, indicates that I will not eat. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Shevuot 19b): There are two basic types of oaths that are in fact four: An oath that I will eat, and: That I will not eat; an oath that I ate, and: That I did not eat. From the fact that the mishna states: That I will eat, in contradistinction to: That I will not eat; that I ate, and in contradistinction: That I did not eat, it may be derived by inference that an oath that I will eat of yours [she’okhal lekha] indicates: An oath that I will eat. This contradicts our mishna.
GEMARA: By inference from the mishna, it may be derived that the statement: This is an oath that I will eat of yours, indicates that I will not eat. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Shevuot 19b): There are two basic types of oaths that are in fact four: An oath that I will eat, and: That I will not eat; an oath that I ate, and: That I did not eat. From the fact that the mishna states: That I will eat, in contradistinction to: That I will not eat; that I ate, and in contradistinction: That I did not eat, it may be derived by inference that an oath that I will eat of yours [she’okhal lekha] indicates: An oath that I will eat. This contradicts our mishna.
מכלל דהא שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו׳ ומפרקינן אמר רב אשי שאוכל דמתני׳ שאי אוכל הוא אבל שאוכל דשבועות דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא או לא אכילנא בין כשאין מסרבין בו מ״ט נדרים דאיסור חפצא הוא שאוכל מה שאוכל הוא. לא אוכל מה שלא אוכל הוא. שבועות דאיסור נפשיה הוא שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ודלא עבידנא קאמר וכן הלכתא.
שבועות ב׳ שהן ד׳. שבועות בטוי שחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד כדכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים שני עניני שבועות כתיבי בקרא בהדיא דכתיב להרע או להיטיב דהיינו להבא כגון שאוכל ולא אוכל ומרבוי דקרא דכתיב בהדי׳ לכל אשר יבטא האדם מרבינן עוד שתים לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי:
גמ׳ מכלל דשבועה שאוכל דלא אכילנא משמע – פי׳ דקתני עלה אסור ורמינהי שבועות שתים שהן ד׳ פי׳ שתים להבא והם אבות דכתיב להרע או להיטיב דהיינו שאוכל ושלא אוכל שהן ארבע עם שתי תולדות שיש להן לשעבר דהיינו שאכלתי ושלא אכלתי אלמא שאוכל דאכילנא משמע מדקתני שאוכל ושלא אוכל.
ופריק רב אשי שאוכל דמתני׳ דהכא שאי אוכל הוא פי׳ שאמר כן בפי׳ שאי אוכל ולהכי משמע דלא אכילנא אבל באומר שאוכל דאכילנא משמע ואומר שלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול בין בשאין מסרבין בו לאכול דרב אשי לית ליה אוקמתא דאביי [לחלק] בין מסרבין בו לאכול לשאין מסרבין בו לאכול.
מ״מ נדרים דאיסור חפצא הוא שאוכל משמע מה שאוכל והוי כאומר לא אוכל דהא אסר ועביד בקונם מה שיאכל ואסור למיכל מניה אבל שבועות דאיסור גברא הוא שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא ובגמ׳ פריך על מציעתא דאוקימנא באומר שאי אוכל א״כ למה ליה למימר כלומר פשיטא וליכא בסיפא דמתני׳ שום רבותא בהא ומאי קמ״ל דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך ומהדרינן מהו דתימא לישניה הוא דאתעקים ליה כלומר (שהצריך) שהאריך בתנועות שי״ן שאוכל ודאמי כאומר שאי אוכל ולעולם שאוכל קאמר פי׳ דכי אמר דשאוכל קאמר אלא דאתעקם ליה לישניה וליהמניה בהכי דתניא לקמן (דף יח:) בנדרים שסתמן להחמיר ופירושן להקל קמ״ל דלא מהימני׳ ליה מיהו דוקא בעם הארץ אבל לצורבא מרבנן מהימנינן ליה וכן כתבו גדולי רבותינו ז״ל.
ג גמרא מכלל לשון המשנה אתה למד שלשון ״הא שבועה שאוכל לך״ — ״דלא אכילנא [שאינני אוכל] ״ משמע, שהיתה כוונתו לומר: זו היא שבועה שאני אוסר עצמי אם אני אוכל. והכוונה היא שנשבע שלא יאכל. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה: מיני שבועות הן שתים בסיסיות, שהן ארבע: ״שאוכל״ ו״שלא אוכל״ ״שאכלתי״ ו״שלא אכלתי״. ומדייקים: מדקאמר [ממה שאמר] וחילק במשנה זו בלשון ״שאוכל״ וכנגדה ״שלא אוכל״, ״שאכלתי״ וכנגדה ״שלא אכלתי״, מכלל הדברים אתה למד כי לשון ״שאוכל לך״ — ״דאכילנא [שאני אוכל] ״ משמע! וכיצד אנו אומרים במשנתנו שאסור באכילה אם הוא אומר ״שבועה שאוכל״?
GEMARA: By inference from the mishna, it may be derived that the statement: This is an oath that I will eat of yours, indicates that I will not eat. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Shevuot 19b): There are two basic types of oaths that are in fact four: An oath that I will eat, and: That I will not eat; an oath that I ate, and: That I did not eat. From the fact that the mishna states: That I will eat, in contradistinction to: That I will not eat; that I ate, and in contradistinction: That I did not eat, it may be derived by inference that an oath that I will eat of yours [she’okhal lekha] indicates: An oath that I will eat. This contradicts our mishna.
הכל
(6) אָמַר אַבָּיֵי דשֶׁאוֹכַל שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת מַשְׁמַע הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל וְאָמַר אָכֵילְנָא אָכֵילְנָא וְתוּ שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע אֲבָל אָמַר לָא אָכֵילְנָא לָא אָכֵילְנָא וְתוּ אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל דְּלָא אָכֵילְנָא קָאָמַר.
Abaye said: The phrase: That I will eat [she’okhal], indicates two expressions, depending on the context in which it is used. How so? If they were importuning [mesarevin] him to eat, and he said: I will eat, I will eat, and he furthermore said: An oath that I will eat [she’okhal], it indicates: That I will eat. However, if he said: I will not eat, I will not eat, and he furthermore said: An oath that I will eat [she’okhal], he is saying: That I will not eat. The oath is intended to reinforce his refusal to eat.
Abaye said: The phrase: That I will eat [she’okhal], indicates two expressions, depending on the context in which it is used. How so? If they were importuning [mesarevin] him to eat, and he said: I will eat, I will eat, and he furthermore said: An oath that I will eat [she’okhal], it indicates: That I will eat. However, if he said: I will not eat, I will not eat, and he furthermore said: An oath that I will eat [she’okhal], he is saying: That I will not eat. The oath is intended to reinforce his refusal to eat.
גמ׳ שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין – מפצירים שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך כך אמר שבועה שאוכל משמע דאכילנא קאמר.
(כשלא היו מסרבין בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל).
אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע כול׳ – נראה לי דהכי גרסינן היו מסרבין בו לוכל ואמר לא אכילנא ותוב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע – פירוש: כיון שהיו מפצירין בו שיאכל והוא היה מסרב בו והיה אומר לא אוכל ואחרי כן נשבע השבועה זו אינה אלא לאמת דבריו ולסלקו מעליו שלא יפציר בו עוד ואף על גב דאמר שבועה שאוכל דלא אוכל משמע וזהו פירושו שבועה אם אוכל וכך הוא שאוכל דמתניתין דמשמע שלא אוכל כגון שהיו מפצירין וההיא דשבועות כגון שנשבע בניחותא אי הכי שלא אוכל נמי שתי לשונות משמע הכא נמי הכי גרסינן היו מסרבין בו לוכל ואמר אכילנא אכילנא ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע – פירוש: הם היו מפצירין בו לוכל והוא היה אומר אכילנא אכילנא אם כן כשנשבע לאמת דבריו נשבע והאי דקאמר שלא אוכל פירושו אם לא אוכל דהינו שאוכל.
היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא כו׳. גירסא יתירתא היא ובתחלת פ״ג דשבועות ליתא דבפשטא דמתני׳ בלא מסרבין מצי לאוקומיה אלא שגירסת נדרים משונה ואגב אידך אוקמיה במסרבין:
אבל אמר אכילנא אכילנא. פי׳ בתמיה כלומר וכי אוכל עמך ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא קאמר וה״ק שבועה שאקיים מה שאמרתי אכילנא אכילנא בתמיה אלא ודאי [לא אוכל] עמך ויס״ג ואמר לא אכילנא ותו אמר כו׳ וכך היא הגירסא בכל הספרים בשבועות דכיון דמסרבין והוא אומר לא אכילנא אנו תולין דודאי לקיים דברו נשבע כדי שלא יפצירו בו יותר וה״ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך:
היו מסרבים בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע וכו׳ – לפום האי לישנא משמע דכי היכי דצריך הוכחה לומר דשאוכל דלא אכילנא משמע הכי נמי צריך הוכחה דשאוכל אכילנא משמע ובריש פרק שבועות שתים בתרא באוקימתיה דאביי גופיה לא משמע הכי אלא דסתמא בלא שום הוכחה שאוכל דאכילנא משמע וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות המתחלפות וכתבתי שם גם כן דסוגיא דהתם עדיפא טפי.
ותירץ אביי כי שאוכל שתי לשונות משמע והמשמעות הולך לפי הענין שדברו בו תחלה. ואם היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא ואחר כך אמר שבועה שאוכל שאכילנא משמע. ואף על גב דאמר תחלה אכילנא אכילנא שכפל לשונו ובתמיה דמשמע קצת מלשונו שאין דעתו לאכול מכל מקום כיון שלא גילה דעתו בפירוש תחלה שלא לאכול דאכילנא משמע כמראי (א״ה אולי צ״ל כאומר) שבועה שאוכל דאכילנא משמע אם לא אמר תחלה לשון המורה שאין דעתו לאכול. ועל כן אמר דאי אמר לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל הא ודאי דלא אכילנא משמע.
וזה לשון הפירוש לפי גרסתו היו מסרבין בו לאכול. היו מפייסין הימנו שיאכל ואמר אכילנא אכילנא בתימה ותוב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר. והכי (אמרי׳) קאמר אתון אמרין דאכילנא שבועה אם אכילנא דודאי לא אכילנא. אבל שאר שאוכל דעלמא דאכילנא משמע. והתם במסכת שבועות בפרק ג׳ ברישא דפירקא גרסינן בהדיא אמר אביי כאן בשמסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול. עד כאן.
שתי לשונות משמע. ולפי מה שאחרים מדברים עמו יש לדונו כמו שמפרש. ונראה לי דפירושא דהא שבועה יהיה כמו לאלה ולשבועה בתוך עמך. הרא״ם ז״ל.
הכי גרסינן אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא אמר כו׳. שתי לשונות משמע דאכילנא ולא אכילנא. היו מסרבין מפצירין בו לאכול והוא אומר שלא אוכל ואחר כך אמר שבועה שאוכל. והתם ודאי שבועה דאכילנא קאמר דמתניתין דמסכתא דנדרים כשהיו מסרבין בו עסקינן ומתניתין דשבועות בשלא מסרבין בו. ואית דגרסי ואמר אכילנא אכילנא וכגון דאמרי בתמיהא דכמאן דאמר דלא אכילנא דמי. שיטה.
ורב אשי בא לתרץ כי לעולם שבועה שאוכל דאכילנא משמע ומתניתין דהכא דאי אוכל איבעי ליה למיתני ומתניתין משבשתא היא ובא לאשמעינן דלא שנא אמר שלא אוכל או שאי אוכל תרוייהו שבועתא דלא אכילנא קאמר ולא אמרינן לישנא הוא דאיתקיל ליה ושאוכל דעתו לומר אלא שמגמגם בלשונו וכבד עליו הלשון ואומר שאי אוכל כמתניתין אלא דודאי כמו שהוציאו בלשונו נדונינו.
אמר אביי: ״שאוכל״ שתי לשונות משמע ופירוש המלה תלוי בהקשר הדברים בה נאמרה, כיצד? אם היו מסרבין (מפצירים) בו לאכול ואמר: ״אכילנא אכילנא [אוכל אני, אוכל אני] ״ותו [ועוד] מוסיף ואומר: ״שבועה שאוכל״ — הרי שבועה זו ״דאכילנא [שאני אוכל] ״ משמע, שנשבע לאכול. אבל אם אמר קודם: ״לא אכילנא לא אכילנא [אינני אוכל, אינני אוכל] ״ותו [ועוד] הוסיף ואמר: ״שבועה שאוכל״, אז ״דלא אכילנא [שאינני אוכל] ״ קאמר [אמר]. כלומר, התכוון לחזק דבריו בשבועה, שנשבע שלא יאכל.
Abaye said: The phrase: That I will eat [she’okhal], indicates two expressions, depending on the context in which it is used. How so? If they were importuning [mesarevin] him to eat, and he said: I will eat, I will eat, and he furthermore said: An oath that I will eat [she’okhal], it indicates: That I will eat. However, if he said: I will not eat, I will not eat, and he furthermore said: An oath that I will eat [she’okhal], he is saying: That I will not eat. The oath is intended to reinforce his refusal to eat.
הכל
(7) רַב אָשֵׁי אָמַר שֶׁאוֹכַל דִּשְׁבוּעָה שֶׁאִי אוֹכַל קָאָמַר א״כ אִם כֵּן פְּשִׁיטָא מַאי לְמֵימְרָא מַהוּ דְּתֵימָא מֵיקַם לִישָּׁנָא הִיא דְּאִיתְּקִיל לֵיהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
Rav Ashi said that the phrase: That I will eat [she’okhal], cited in the mishna with regard to an oath, is actually saying that he said: That I will not eat [she’i okhal]. The Gemara asks: If so, the prohibition is obvious, as he explicitly took an oath not to eat. What is the purpose of stating this halakha? The Gemara answers: Lest you say that he blundered in properly upholding the wording, i.e., he mispronounced the vow, as his intention was to say: An oath that I will eat [she’okhal], the mishna teaches us that he meant that he will not eat.
Rav Ashi said that the phrase: That I will eat [she’okhal], cited in the mishna with regard to an oath, is actually saying that he said: That I will not eat [she’i okhal]. The Gemara asks: If so, the prohibition is obvious, as he explicitly took an oath not to eat. What is the purpose of stating this halakha? The Gemara answers: Lest you say that he blundered in properly upholding the wording, i.e., he mispronounced the vow, as his intention was to say: An oath that I will eat [she’okhal], the mishna teaches us that he meant that he will not eat.
רב אשי אומר – הא דקתני הא שבועה שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור דלא אכילנא הוא.
פשיטא – דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור.
מהו דתימא – האי דקאמר שאי אוכל מיקם לישנא כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא לעולם להוי כמאן דאמר שאוכל קא משמע לן דלא דודאי אסור.
מהו דתימא מיקם לישנא הוא. והיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ״ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי:
מיעקם לישניה הוא – כלומר שהאריך באלף ונראה כאומר שאי אוכל ותיסק אדעתין הכי לפי שאין דרך בני אדם לומר שאי אוכל אלא שלא אוכל.
רב אשי נאדי מטעמיה דאביי. מתרחק ומסתלק דלא קתני שאי אוכל במתניתין. ואין לומר דמתניתין משבשתא היא כל זמן שנוכל למצוא תירוץ כל שהוא. אי הכי שלא אוכל משמע נמי שתי לשונות כדקאמרת בשאוכל דאם היו מסרבין בו לאכול וגלה בדעתו שלא היה רוצה לאכול כגון שאמר שלא יאכל עמו או שכפל ואמר לא אכילנא לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע וכל שכן אם אמר שבועה שלא אוכל. ואם גלה בדעתו תחלה כשהיו מפצירים בו ואמר להם אכילנא פעם אחת ובניחותא ואחר כך נשבע ואמר שבועה שלא אוכל איכא למימר דהכי קאמר שלא אוכל דאכילנא משמע דאיכא למימר דהכי קאמר וכי אמרתי לכם שבועה שלא אוכל שאתם מפצירים בי כל כך. ולפי דבריך כמו (שהשביעיו) שהשמיענו דשבועה שאוכל משמע שתי לשונות כך הוה ליה לאשמועינן בשלא אוכל דמשמע שתי לשונות ואמאי קא שתיק מיניה. אלא ודאי ליתא לאביי והתנא מילתא פסיקא קתני דשבועה שאוכל דאכילנא משמע בכל ענין בין מסרבין בין אין מסרבין ומתניתין דקתני שבועה שאוכל אסור משבשתא הוא ושבועה שאי אוכל איבעי ליה למיתני. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא וכן פסק הר״ם סוף פ״ד מהלכות שבועות. הרי״ץ ז״ל.
רב אשי אמר שאוכל דהכא דמסכת נדרים שאי אוכל קתני ושאי אוכל הוה ליה למתני. ואי תקשי מאי למימרא היינו שבועה שלא אוכל. מהו דתימא דאף על גב דאמר שאי אוכל לפי השמעות אזנינו והוא אמר שאוכל אמרתי מהימנינן ליה ונאמר דמה ששמענו שאי מיקם לישנא היה ולא גמר שאוכל בבת אחת ונחזיק אנחנו טועים. קא משמע לן מה דקאמר התנא שאוכל אסור שלא נאמין אותו על מה דאמר אחר כן דאיתקיל בלישניה דשמא מתחרט הוא עתה ולאו כל כמיניה. דלא קתני שאי אוכל. כלומר דלא קתני התנא ששמענו שאמר שאי אוכל. רב אשי נדי כלומר מסתלק עצמו מטעמא דאביי כדקאמר דבשלא אוכל נמי אי בהיפוך תליא מילתא הוה מצי התנא למשכח ביה היתירא. אלא על כרחך דמדלא אוכל נקט דוקא שאוכל נמי נקט דוקא ולהשמיענו שלא נאמין אותו כמו שפירשנו וכמו שפסק התנא כן הוא. כן נראה בעיני השיטה וקרוב הוא למה שפירש רש״י. הרא״ם ז״ל.
רב אשי אמר: לשון ״שאוכל״ של שבועה שאמרנו במשנתנו יש לשנות ״שאי אוכל [שאין אני אוכל] ״ קאמר [אמר]. ושואלים: אם כן שבפירוש נשבע שלא לאכול, פשיטא [פשוט] הדבר, מאי למימרא [מה יש לומר] בכך? הלא נשבע בפירוש שלא יאכל! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה [העמדת, יישור הלשון הוא שנתקל לו] שאפשר היה לחשוב שרצה לומר ״שבועה שאוכל״ ונתקל בלשונו ואמר ״שאי אוכל״, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם אמר ״שבועה שאי אוכל״ כוונתו שאין הוא אוכל.
Rav Ashi said that the phrase: That I will eat [she’okhal], cited in the mishna with regard to an oath, is actually saying that he said: That I will not eat [she’i okhal]. The Gemara asks: If so, the prohibition is obvious, as he explicitly took an oath not to eat. What is the purpose of stating this halakha? The Gemara answers: Lest you say that he blundered in properly upholding the wording, i.e., he mispronounced the vow, as his intention was to say: An oath that I will eat [she’okhal], the mishna teaches us that he meant that he will not eat.
הכל
(8) אַבָּיֵי לָא אָמַר טַעַם כְּרַב אָשֵׁי דְּלָא קָתָנֵי שֶׁאִי אוֹכַל.
Abaye did not state the reason for the ruling of the mishna that was stated by Rav Ashi, as the mishna does not teach the case of: That I will not eat [she’i okhal]. Rather, it teaches the case of that I will eat [she’okhal].
Abaye did not state the reason for the ruling of the mishna that was stated by Rav Ashi, as the mishna does not teach the case of: That I will not eat [she’i okhal]. Rather, it teaches the case of that I will eat [she’okhal].
אמר רב אשי שאוכל דמתניתין שאי אוכל הוא. פירוש דבמתניתין דהכא דנדרים גרסינן שאי אוכל לך ולפיכך אסור דהיינו כמו שלא אוכל לך. ופריך בגמרא אם כן למה לי למימרא כלומר פשיטא ותו דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך. ומהדרינן מהו דתימא מיקם לישניה הוא. פירוש עיכוב לשונו הוא שמאריך השי״ן בסגו״ל ושאוכל קאמר שהוא תיבה אחת ומותר. קא משמע לן דסתם נדרים להחמיר ואותו אריכות אנן דנין לשתי תיבות שאי אוכל. אבל שאוכל דשבועות דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא או לא אכילנא בין בשאין מסרבין בו כלומר בין שהיו מפצירין בו לאכול והוא אומר להם שבועה שאוכל הרי זו שבועה שיאכל ואם השיב להם שבועה שלא אוכל הרי זו שבועה שלא יאכל. בין בשאין מסרבין בו אלא הוא מעצמו אמר שבועה שאוכל דאכילנא קאמר. ואם אמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא קאמר. ומפני שבגמרא הוזכר זה החילוק דמסרבין בו ושאין מסרבין בו בתירוצו של אביי הוצרך רבינו ז״ל לומר דבאוקמתיה דרב אשי ליכא למפליג בהכי.
מאי טעמא נדרים דאיסור חפצא הוא. פירוש שענין הנדר הוא שיאסור הדבר שאוכל. מה שאוכל הוא כלומר דאי אמר קונם שאוכל לך זה ודאי בא לאסור מה שיאכל משלו ואסור. לא אוכל מה שלא אוכל הוא. פירוש דאי אמר קונם לא אוכל לך מותר דהכי קאמר קונם יהא מה שלא אוכל לך. שבועות דאיסור נפשיה הוא. פירוש שאין אדם אוסר החפץ אלא הוא אוסר עצמו מן החפץ. שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא. הרנב״י ז״ל.
ומסבירים את שיטות הפירוש הללו: אביי לא אמר טעם (הסבר) המשנה כרב אשי, מדוע — שלא קתני [שנה במשנה] ״שאי אוכל״ אלא שנינו במשנתנו ״שאוכל״.
Abaye did not state the reason for the ruling of the mishna that was stated by Rav Ashi, as the mishna does not teach the case of: That I will not eat [she’i okhal]. Rather, it teaches the case of that I will eat [she’okhal].
הכל
(9) וְרַב אָשֵׁי נָאדֵי מִן טַעַם דְּאַבָּיֵי קָסָבַר שֶׁלֹּא אוֹכַל נָמֵי מַשְׁמַע שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל וְאָמַר לָא אָכֵילְנָא לָא אָכֵילְנָא וְאָמַר נָמֵי שְׁבוּעָה בֵּין שֶׁאוֹכַל בֵּין שֶׁלֹּא אוֹכַל הָדֵין אָכֵילְנָא מַשְׁמַע דְּאָמַר.
And Rav Ashi turned away [nadei] from the reason that Abaye stated, because he held that the phrase: That I will not eat, also indicates two expressions, depending on the context. For example, if they were importuning him to eat and he said: I will not eat, I will not eat, and subsequently he also said: An oath, then, in this case, whether the wording of the oath was: That I will eat, or: That I will not eat, this expression indicates that he is saying: I will eat. The statement: An oath that I will not eat, should be interpreted rhetorically in this context: Did I take an oath that I will not eat? Certainly I did not, as I will eat.
And Rav Ashi turned away [nadei] from the reason that Abaye stated, because he held that the phrase: That I will not eat, also indicates two expressions, depending on the context. For example, if they were importuning him to eat and he said: I will not eat, I will not eat, and subsequently he also said: An oath, then, in this case, whether the wording of the oath was: That I will eat, or: That I will not eat, this expression indicates that he is saying: I will eat. The statement: An oath that I will not eat, should be interpreted rhetorically in this context: Did I take an oath that I will not eat? Certainly I did not, as I will eat.
ערך נד
נד – א(בבא בתרא יט.) מן הנדיין ומן המחמצן כבר פי׳ בערך בקע (בבא בתרא כד) הוו קא דייקי שושמי הוא נידא אפדניה. (נדרים טז.) רב אשי נאדי מן טעמיה דאביי פירוש נודד וסר מן טעם דאביי. (סוטה מה) גופא בדוכתיה נפיל רישא הוא דנאדי נפל (קידושין מט) ואזלא נדיא בי קמי שיבבתי כלומר מנדנדת אותי ומגלה דברי כמפורש בערך גדול. (פסחים נ) ובכל מקום שיש נידנוד לעבירה פי׳ אפילו דומה לדומה לעבירה. (בויקרא רבה זאת תהיה פרשת וזכור) נד קציר נדדתם עליכם קצירן של מלכות קצירו של מלאך המות וקצירן של יסורין.
א. [וואנקען בעוועגען.]
ורב אשי הוה נאדי – נדוד וסור מטעמיה דאביי דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה בין אם אמר שבועה שאוכל בין אם אמר שבועה שלא אוכל משמע דקאמר אכילנא אם אמר שבועה שאוכל משמע קאמר אכילנא דהכי קאמר בתמיה לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל בודאי ואם אמר שבועה שלא אוכל הדין משמע נמי דאכילנא דמשמע לא אכילנא שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא לישנא.
רב אשי נדי מטעמיה דאביי. היה נודד ומתרחק מסברת אביי דאם איתא דמתניתין איתא לפי דיש שבועה שאוכל משמעה שלא אוכל ולאפוקי ממתניתין דשבועות דקתני דכל שבועה דאוכל משמעה דוקא שאוכל אם כן כשלא אוכל נמי הוה ליה לפרש הכי דאי מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא בתמיה כלומר וכי אתה סבור שלא אוכל עמך בודאי אוכל ותו אמר שבועה שלא אוכל לך דאכילנא קאמר ולקיים דבריו מה שאמר לא אכילנא בתמיה הוא נשבע ולספרים דגרסי לעיל ואמר לא אכילנא גרסינן הכא ואמר אכילנא וכשנשבע שלא אוכל אנו תולין שלקיים דבריו הוא נשבע כדי שיאמינו לו מה שאמר שרוצה לאכול עמו ולא יפצירו בו עוד והכי קאמר מה שלא אוכל לך יהא שבועה אבל מה שאוכל לך איני נשבע אלא אדרבה באותה שבועה אני רוצה לאכול עמך:
ורב אשי נאדי [נדד, לא קיבל] מן טעם הסברו של אביי, כי קסבר [סבור הוא] כי ״שלא אוכל״ נמי [גם כן] משמע שתי לשונות. כגון אם היו מסרבין (מפצירים) בו לאכול ואמר: ״לא אכילנא לא אכילנא [אינני אוכל, אינני אוכל]״, ואמר נמי [גם כן] ״שבועה״, בין שאמר בלשון ״שאוכל״ בין שאמר ״שלא אוכל״ — הדין [לשון זה] ״אכילנא [אוכל אני] ״משמע שאמר. ומה שאמר ״שלא אוכל״ יש לפרשו כלשון תמיהה: וכי נשבעתי שלא אוכל? אלא ודאי אוכל אני.
And Rav Ashi turned away [nadei] from the reason that Abaye stated, because he held that the phrase: That I will not eat, also indicates two expressions, depending on the context. For example, if they were importuning him to eat and he said: I will not eat, I will not eat, and subsequently he also said: An oath, then, in this case, whether the wording of the oath was: That I will eat, or: That I will not eat, this expression indicates that he is saying: I will eat. The statement: An oath that I will not eat, should be interpreted rhetorically in this context: Did I take an oath that I will not eat? Certainly I did not, as I will eat.
הכל
(10) וְאִיכָּא לְתָרוֹצַהּ נָמֵי לִישָּׁנָא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל שְׁבוּעָה דְּלָא אָכֵילְנָא קָאָמַר אֶלָּא תַּנָּא פַּסְקַהּ שֶׁאוֹכַל דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע וְשֶׁלֹּא אוֹכַל לֹא אוֹכַל מַשְׁמַע.:
And there is also a way to interpret the expression: An oath that I will not eat, as indicating its straightforward meaning, i.e., that he is saying: An oath that I will not eat. Therefore, the mishna cannot be interpreted in this manner. Rather, the tanna in tractate Shevuot clearly established a principle: That I will eat, indicates that I will eat, and: That I will not eat, indicates I will not eat. Therefore, the correct version of the mishna must be: That I will not eat [she’i okhal].
And there is also a way to interpret the expression: An oath that I will not eat, as indicating its straightforward meaning, i.e., that he is saying: An oath that I will not eat. Therefore, the mishna cannot be interpreted in this manner. Rather, the tanna in tractate Shevuot clearly established a principle: That I will eat, indicates that I will eat, and: That I will not eat, indicates I will not eat. Therefore, the correct version of the mishna must be: That I will not eat [she’i okhal].
והא איכא נמי לתרוצי – בניחותא דמשמע לישנא אחרינא והאי דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע דהאי דאמר לא אכילנא בניחותא קאמר אם כן לא להוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין שבועה לא אוכל אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי אלא ודאי תנא במסכת שבועות דשאוכל דאכילנא משמע ולא ענין אחר ושלא אוכל משמע דלא אכילנא ולא דבר אחר הלכך מתרץ מתניתין שאי אוכל דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר דאכילנא.
ואמר שבועה שלא אוכל דאכילנא משמע – לאו למימרא שיהא מושבע שיאכל אלא לומר שאינו מושבע שלא יאכל דהכי אמר ליה וכי נשבעתי שלא אוכל עמך והלא כבר אמרתי לך דאכילנא: ולענין הלכה כבר כתבתי בפרק שבועות שתים בתרא שהרמב״ם ז״ל פסק כאביי וכסוגיא דהתם והארכתי שם בטעמו של דבר בסייעתא דשמיא אבל הרמב״ן ז״ל פסק כרב אשי דלעולם שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל שלא אוכל משמע.
ואיכא לתרוצה נמי לישנא [ואפשר ליישב אותה גם כן את הלשון] ״שבועה שלא אוכל״ — ״שבועה דלא אכילנא [שאינני אוכל] ״ קאמר [אמר] ולא כלשון תמיהה אלא כלשון שבועה ממש. ואם כן, אין לומר שאנו למדים מן ההקשר, לפי שאין לעמוד על משמעות הדברים באופן זה. אלא התנא פסקה [פסק] וקבע כלל: ״שאוכל״ — ״דאכילנא [שאוכל אני] ״משמע, ו״שלא אוכל״ — ״לא אוכל״ משמע, ולכן יש לגרוס במשנתנו שאכן פירש ואמר ״שאי אוכל״.
And there is also a way to interpret the expression: An oath that I will not eat, as indicating its straightforward meaning, i.e., that he is saying: An oath that I will not eat. Therefore, the mishna cannot be interpreted in this manner. Rather, the tanna in tractate Shevuot clearly established a principle: That I will eat, indicates that I will eat, and: That I will not eat, indicates I will not eat. Therefore, the correct version of the mishna must be: That I will not eat [she’i okhal].
הכל
(11) מתני׳ מַתְנִיתִין : זֶה חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים וְחוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת הכֵּיצַד אָמַר קוֹנָם סוּכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל תְּפִילִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ בַּנְּדָרִים אָסוּר בַּשְּׁבוּעוֹת מוּתָּר שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת.:
MISHNA: This rule, that oaths can render actions, which do not have actual substance, either prohibited or obligatory, is a stringency of oaths vis-à-vis vows, which do not take effect with regard to matters that do not have actual substance. And there is also a stringency of vows vis-à-vis oaths. How so? With regard to one who said: Making a sukka is konam for me, or: Taking a lulav is konam for me, or: Donning phylacteries is konam for me, in the case of vows, the items are rendered forbidden, and he may not perform the mitzva until the vow is dissolved. However, in the case of similar oaths, these items are permitted, as one cannot take an oath to transgress the mitzvot.
MISHNA: This rule, that oaths can render actions, which do not have actual substance, either prohibited or obligatory, is a stringency of oaths vis-à-vis vows, which do not take effect with regard to matters that do not have actual substance. And there is also a stringency of vows vis-à-vis oaths. How so? With regard to one who said: Making a sukka is konam for me, or: Taking a lulav is konam for me, or: Donning phylacteries is konam for me, in the case of vows, the items are rendered forbidden, and he may not perform the mitzva until the vow is dissolved. However, in the case of similar oaths, these items are permitted, as one cannot take an oath to transgress the mitzvot.
חומר בנדרים שאם אמר ישיבת סוכה עלי קונם אסור בישיבת סוכה, ואם נשבע שלא אשב בסוכה מותר לישב שאין נשבעין לבטל את המצוה.
זה חומר בשבועות מבנדרים – ומפרש לא קרבן לא אוכל לך וכו׳ פריך בגמרא דחומר מכלל דנדר הוא מדקאמר חומר בשבועו׳ מבנדרים משמע הכי דהחומרא דנדרים אינה שוה לשבועה אבל מ״מ נדר קל הוי והא מותר קתני ומשני אסיפא דאידך קתני שבועה שאיני ישן דודאי בנדרים ליכא איסורא כ״א מדרבנן כדאמר רבינא וגבי שבועה איכא איסורא דאורייתא וא״ת לשנויא אחרינא דאוקימנא לעיל כגון דאמר קונם עיני בשינה היום וכו׳ דלשם ודאי איכא איסורא דאורייתא (וכי) היכא מיתרצנא לישנא דתני דחומר וכו׳ דליכא למימר דקאי אסיפא פי׳ כמו שמתרץ הספר דהתם איכא איסורא דאורייתא בנדרים כמו בשבועות כמו שפי׳ וי״ל דקאי אדיוק׳ דמתני׳ ונדקדק הכי טעמא משום דאמר קונם עיני דהוי דבר שיש בו ממש אבל קונם שלא ישן ליכא איסורא דאורייתא כי אם מדרבנן כדפרשינן לעיל דכולהו אמוראי מודו דאיכא איסורא דרבנן ולא פליגי אלא בלישנא דבל יחל ועל זה אומר זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות כה״ג איכא איסורא דאורייתא.
זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות.
אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו׳ – תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.
ומותר בביצה טרומוטה – מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א״ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא. ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא. ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.
הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים – וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא]1 אמר ר׳ יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא (נדרים יח:), איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג׳] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.
גמרא: והא תבשיל נדר – יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.
1. כן בירושלמי.
מתני׳ זה חומר בשבועות – מפרש בגמרא דאקונם שאני ישן קאי דקתני שאין נדר חל עליו מן התורה משום דהוי דבר שאין בו ממש ומשום הכי קתני הכא דבזה יש חומר בשבועות מבנדרים שהשבועה משום דהויא איסור גברא חלה אפילו על דבר שאין בו ממש.
וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור. פי׳ משום דנדר חל על ביטול מצות עשה דמצות חיוב גברא ונדר איסור חפצא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו.
ובשבועות מותר – פי׳ שאם נשבע שלא ישב בסוכה ושלא יטול לולב לוקה משום שבועת שוא ונוטל לולב ומניח תפילין שאין שבועה חלה לבטל מצות עשה דהא והא איסור גברא והוי כנשבע שאוכל ככר זה ואח״כ נשבע שלא יאכלנה דלא חיילא שבועה בתרייתא עליה ולוקה עליה משום שבועת שוא. מיהו פירשו בירושלמי (שבועות פ״ג ה״ד) דכי אמרינן דאין שבועה חלה לבטל מ״ע דוקא בנשבע על המצוה בפרט אבל ע״י כולל חיילא כנשבע שלא יאכל מצה ושלא ישב בצל ושלא יניח כלום על ראשו מגו דחייל השבועה אהיתרא חיילא נמי אמצוה כמו שכתב הרי״ף ז״ל בשלהי הלכות פסח שני ומיהו מגמרא דילן בפ׳ שבועות שתים בתרא (דף כה:) משמע דדוקא לענין בל יחל אבל לא מיחייב עלה קרבן אפילו בכולל אי מנח תפילין כיון דהוי מושבע להניח והיינו דאקשינן התם והא ליתא לשבועה בלא אניח תפילין דאלמא ליתא בלא אניח כלל ואפילו בנשבע בכולל שלא יניח כלום על ראשו לא חיילא שבועה להתחייב קרבן אי הניח תפילין. ואפי׳ לענין מיחל שבועה נמי כי אמרינן דשבועה חלה בכולל דוקא על ביטול מצות עשה דכי מקיים שבועתיה ולא עביד מצוה דרמי עליה הוה ליה יושב ואינו עושה מצותו והא עדיפא מלמיעבד מצותו ולבטל שבועתו בידים בקום עשה אבל הנשבע לבטל מצות ל״ת בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה אנבלות כלל ומוטב שישב ולא יקיים שבועתו משידחה איסור לאו דנבלה שיאכלנה בידים והיינו דאמרינן התם (דף כד.) בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועה בכולל שלא יאכל נבלות ושחוטות לרבי יוחנן אלא הן היכא משכחת לה דאלמא לא חיילא שבועה אפילו בכולל בהן כלומר בנשבע שיאכל לבטל מצות ל״ת והיינו דתנן התם (דף כה:) תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן דאלמא ליתא בהן כלל אפילו בכולל וזו שטת רבינו ז״ל כמו שכתוב בפירושי שבועות שלו.
ויש מרבותינו ז״ל שאומרים דשבועה לא חייל (אפילו) אבטול מצות עשה כלל ואפילו בכולל ולוקה עליה משום שבועת שוא ומאי דאמרינן דליתיה בלא אניח לאו לענין קרבן שבועה בלחוד אלא לענין בל יחל נמי הוא דשבועה על המצוה כשבועה על שבועה הוא כדאמרי׳ בכל דוכתא (דף ח.) והלא מושבע מהר סיני הוא ואילו שבועה לא חיילא על שבועה כלל אפילו בכולל ומחו אמוחא לההיא ירושלמי דכתב הרי״ף ז״ל ומסתברא דלית לן למדחי ההוא ירושלמי בכדי ושלא בטענה מכיון דאיכא לפרושי סוגיין כוותיה ואשיטתא דרבינו ז״ל סמכינן. וכי היכי דנדרי איסור חלין על המצות אפילו לבטלן הוא הדין נמי דחיילא על שבועה לבטלה שאם נשבע שיאכל ככר זה ואחר כך אסרו בקונם הרי אסור בו כדכתיבנא בפרקא קמא דף יג ע״ב.
ומיהו בשבועה על הנדר איכא מאן דאמר דשבועה חלה על הנדר לקיים שאם אסר עליו ככר ואח״כ נשבע שלא יאכלנו חיילא עליה שבועה נמי בין למלקות בין לקרבן דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא ועניינים חלוקין הם כשם שהנדר חל על השבועה בין לקיים בין לבטל כך השבועה חלה על הנדר לקיים דאילו לבטל לא אפשר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וזו היא שטת מורי נר״וא אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל כיון דאסריה איסור חפצא הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו ותו לא חיילא עליה שבועה כשם שאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים דגרסינן התם בירושלמי דפ״ק דנזיר גבי הא דאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה מכאן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין פירוש לא לבטל ולא לקיים וה״ה לשבועה על שבועה אמר ר׳ יודן והוא שהזכיר נדר ואח״כ הזכיר שבועה פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימו דהוי כמו שבועה על שבועה דבנדר קיימא שבועה נמי אית ביה שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות ככל היוצא מפיו אבל שבועה ואח״כ נדר נדרים חלין על האיסורין פי׳ דמעיקרא איתסר איסור גברא והשתא איתסר איסור חפצא נמצאת למד מן הירושלמי הזה דשבועה לא חיילא על נדר כלל אבל נדר חל על שבועה לבטל ולקיים וה״ה שחל הנדר על האיסורין דאיסורין ושבועות חד טכסיסא נינהו ושלא כדברי ר׳ זרחיה שכתב שאין נדר חל לקיים א׳ מאיסורי תורה כגון שאסר עליו נבלה או בשר חזיר או דבר שנשבע עליו שלא לאוכלו ותמוהים דבריו היאך חל הנדר על מצות של תורה לבטל ולא יהא חל לקיים אלא ודאי כדאמרינן וכדאיתא בירושלמי דכתיבנא בהדיא.
וגרסינן נמי התם בריש פ״ק דנזיר הל״ב ר׳ חמי בשם ר׳ יוסי בר חנינא הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום חברייא אמרי מחלוקת כר״ש פי׳ הא מני ר״ש היא דסבר אין איסור חל איסור אבל לרבנן דפליגי עליה אסור וא״ר יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין פי׳ דלעולם הא אפילו לר״ש אסור ומודה הוא דנדרים חלין על האיסורין ונזירות נדר הוא ואיסור חפצא ומתניתא לא נאמרה בנזירות אלא בשבועה לפי שאין שבועה חלה על שבועה ולא אשכחן דשבועה חלה על דבר מצוה כלל אלא בנשבע לקיים המצות או במצות ל״ת בכולל או במצות עשה דעביד לזרוזי נפשיהב ובהא נמי סברא דכולהו רבנן ז״ל דלאו למימרא דלקי עליה או דמיחייב קרבן שבועת ביטוי אלא דלא לקי עלה משום שבועת שוא דשרי לזרוזי נפשיה וכדכתיבנא בפרקא קמא וכלל גדול הוא בידינו דנדרים איסור חפצא וחיילי אבל לא הוו איסור גברא והיינו דליתנהו אלא באיסור שאוסר על עצמו שיש בו ממש ולא בדבר שאין בו ממש ולא בקיום שום דבר כגון שאמר בנדר שיאכל או שישתה שאין כאן מקום לנדר לחייבו באכילה או בשתיה מדין נדרו וכן כל כיוצא בזה אלא כשהוא נודר לעשות צדקה או לפרוע חובו וכל דבר מצוה דחייב משום נדרי הקדש וזה מבואר.
ואיכא דקשיא ליה להא דאמרינן נדרים חלין על המצות לקיימן מדאמרינן במסכת מכות פ׳ אלו הן הלוקין (דף כב.) וליחשב נמי שבועה שלא אחרוש ביו״ט ופרקינן דלא חיילא שבועה עליה דמושבע מהר סיני הוא ואם איתא אכתי אמאי לא אקשינן וליחשוב קונמות כגון דאמר קונם שדי לחרישה ביו״ט דהא במכילתין (נדרים מג.) אמרינן כי האי גוונא קונם שדי שלא אחרוש בה לעולם ולאו קושיא היא חדא דאי מקשינן הכי הוה דחי דאיסור חפצא לא קתני ותו דהא הדר אקשינן התם בשבועה גופה וליחשב שבועה בכולל שלא אחרוש בין ביו״ט בין בחול דהשתא חיילא שבועה עליה אפילו ליו״ט דומיא דשלא אוכל נבלות ושחוטות ופרקינן (מכות שם) דמידי דאפשר דמשתרי בשאלה לא קתני וכיון דפריק הכי תו לא הוה אפשר לן למקשי מקונמות דאינהו נמי אפשר בשאלה ומידי דשאלה לא קתני.
א. נ״ל מאמר מרדכי שהוא הריטב״א שכ״כ בחידושיו למסכת שבועות דף כב ע״ב גבי בני רבא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן.
ב. מהכא מוכח דהגירסא הנכונה בירושלמי הוא הריני נזיר מיין של ערלה וכ״ה גירסת הרמב״ן במלחמות בפ׳ שבועות שתים בתרא ואף זאת שמעינן דלהירושלמי ס״ל דנזירות הוי איסור חפצא ואזדא לה מה שתמה הרב פ״מ בפי׳ על רש״י דס״ל דנזירות הוי איסור גברא ואלו הירושלמי ס״ל דהוי איסור חפצא וברור הוא. המלי״ץ.
מתני׳ האומר קונם סוכה שאני עושה. יהי אסורה עלי כאכילת קרבן ישיבת הסוכה שעלי לישב ונטילת הלולב שעלי ליטול והנחת התפילין שעלי להניח בראשי ובזרועי. בנדרים אסור. אם אמר בלשון נדר אסור לעשותן ואף על פי שהוא מושבע לעשות מצוה מהר סיני נדר חל עליו דנדר חל על (נדר) שבועה. בשבועה מותר. אם אמר בלשון שבועה שבועה שלא אשב בסוכה וכו׳. שאין נשבעין לעבור על המצוות. וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמרא.
ד משנה זה חומר בשבועות מבנדרים כפי שאמרנו במשנה הקודמת, שהשבועות חלות גם על דברים שאין בהם ממש, אלא על פעולות או על הימנעות מפעולה. וחומר אחר יש בנדרים מבשבועות, כיצד? אמר ״קונם סוכה שאני עושה״, או ״לולב שאני נוטל״, או ״תפילין שאני מניח״, אם אמר זאת בנדרים — הרי הוא אסור שחל האיסור על החפץ עצמו, ויצטרך התרה לנדרו כדי להשתמש בו ואף למצוה. ואילו בשבועות כעין זה הוא מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות ואינו יכול לבטל על ידי שבועה את החובה שחלה עליו.
MISHNA: This rule, that oaths can render actions, which do not have actual substance, either prohibited or obligatory, is a stringency of oaths vis-à-vis vows, which do not take effect with regard to matters that do not have actual substance. And there is also a stringency of vows vis-à-vis oaths. How so? With regard to one who said: Making a sukka is konam for me, or: Taking a lulav is konam for me, or: Donning phylacteries is konam for me, in the case of vows, the items are rendered forbidden, and he may not perform the mitzva until the vow is dissolved. However, in the case of similar oaths, these items are permitted, as one cannot take an oath to transgress the mitzvot.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
נדרים טז. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדרים טז., עין משפט נר מצוה נדרים טז. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדרים טז., מיוחס לרש"י נדרים טז., ראב"ן נדרים טז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות נדרים טז., תוספות רי"ד נדרים טז., הלכות נדרים לרמב"ן נדרים טז., רשב"א נדרים טז. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים טז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים טז., ריטב"א נדרים טז., ר"ן נדרים טז. – פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים טז., מהרש"א חידושי הלכות נדרים טז., פירוש הרב שטיינזלץ נדרים טז., אסופת מאמרים נדרים טז.
Nedarim 16a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Nedarim 16a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 16a, Collected from HeArukh Nedarim 16a, Attributed to Rashi Nedarim 16a, Raavan Nedarim 16a, Tosafot Nedarim 16a, Tosefot Rid Nedarim 16a, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 16a, Rashba Nedarim 16a, Meiri Nedarim 16a, Peirush HaRosh Nedarim 16a, Ritva Nedarim 16a, Ran Nedarim 16a, Shitah Mekubetzet Nedarim 16a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 16a, Steinsaltz Commentary Nedarim 16a, Collected Articles Nedarim 16a