גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
גמ׳ מכלל דשבועה שאוכל דלא אכילנא משמע – פי׳ דקתני עלה אסור ורמינהי שבועות שתים שהן ד׳ פי׳ שתים להבא והם אבות דכתיב להרע או להיטיב דהיינו שאוכל ושלא אוכל שהן ארבע עם שתי תולדות שיש להן לשעבר דהיינו שאכלתי ושלא אכלתי אלמא שאוכל דאכילנא משמע מדקתני שאוכל ושלא אוכל.
ופריק רב אשי שאוכל דמתני׳ דהכא שאי אוכל הוא פי׳ שאמר כן בפי׳ שאי אוכל ולהכי משמע דלא אכילנא אבל באומר שאוכל דאכילנא משמע ואומר שלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול בין בשאין מסרבין בו לאכול דרב אשי לית ליה אוקמתא דאביי [לחלק] בין מסרבין בו לאכול לשאין מסרבין בו לאכול.
מ״מ נדרים דאיסור חפצא הוא שאוכל משמע מה שאוכל והוי כאומר לא אוכל דהא אסר ועביד בקונם מה שיאכל ואסור למיכל מניה אבל שבועות דאיסור גברא הוא שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא ובגמ׳ פריך על מציעתא דאוקימנא באומר שאי אוכל א״כ למה ליה למימר כלומר פשיטא וליכא בסיפא דמתני׳ שום רבותא בהא ומאי קמ״ל דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך ומהדרינן מהו דתימא לישניה הוא דאתעקים ליה כלומר (שהצריך) שהאריך בתנועות שי״ן שאוכל ודאמי כאומר שאי אוכל ולעולם שאוכל קאמר פי׳ דכי אמר דשאוכל קאמר אלא דאתעקם ליה לישניה וליהמניה בהכי דתניא לקמן (דף יח:) בנדרים שסתמן להחמיר ופירושן להקל קמ״ל דלא מהימני׳ ליה מיהו דוקא בעם הארץ אבל לצורבא מרבנן מהימנינן ליה וכן כתבו גדולי רבותינו ז״ל. מתני׳ זה חומר בשבועות – מפרש בגמרא דאקונם שאני ישן קאי דקתני שאין נדר חל עליו מן התורה משום דהוי דבר שאין בו ממש ומשום הכי קתני הכא דבזה יש חומר בשבועות מבנדרים שהשבועה משום דהויא איסור גברא חלה אפילו על דבר שאין בו ממש.
וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור. פי׳ משום דנדר חל על ביטול מצות עשה דמצות חיוב גברא ונדר איסור חפצא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו.
ובשבועות מותר – פי׳ שאם נשבע שלא ישב בסוכה ושלא יטול לולב לוקה משום שבועת שוא ונוטל לולב ומניח תפילין שאין שבועה חלה לבטל מצות עשה דהא והא איסור גברא והוי כנשבע שאוכל ככר זה ואח״כ נשבע שלא יאכלנה דלא חיילא שבועה בתרייתא עליה ולוקה עליה משום שבועת שוא. מיהו פירשו בירושלמי (שבועות פ״ג ה״ד) דכי אמרינן דאין שבועה חלה לבטל מ״ע דוקא בנשבע על המצוה בפרט אבל ע״י כולל חיילא כנשבע שלא יאכל מצה ושלא ישב בצל ושלא יניח כלום על ראשו מגו דחייל השבועה אהיתרא חיילא נמי אמצוה כמו שכתב הרי״ף ז״ל בשלהי הלכות פסח שני ומיהו מגמרא דילן בפ׳ שבועות שתים בתרא (דף כה:) משמע דדוקא לענין בל יחל אבל לא מיחייב עלה קרבן אפילו בכולל אי מנח תפילין כיון דהוי מושבע להניח והיינו דאקשינן התם והא ליתא לשבועה בלא אניח תפילין דאלמא ליתא בלא אניח כלל ואפילו בנשבע בכולל שלא יניח כלום על ראשו לא חיילא שבועה להתחייב קרבן אי הניח תפילין. ואפי׳ לענין מיחל שבועה נמי כי אמרינן דשבועה חלה בכולל דוקא על ביטול מצות עשה דכי מקיים שבועתיה ולא עביד מצוה דרמי עליה הוה ליה יושב ואינו עושה מצותו והא עדיפא מלמיעבד מצותו ולבטל שבועתו בידים בקום עשה אבל הנשבע לבטל מצות ל״ת בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה אנבלות כלל ומוטב שישב ולא יקיים שבועתו משידחה איסור לאו דנבלה שיאכלנה בידים והיינו דאמרינן התם (דף כד.) בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועה בכולל שלא יאכל נבלות ושחוטות לרבי יוחנן אלא הן היכא משכחת לה דאלמא לא חיילא שבועה אפילו בכולל בהן כלומר בנשבע שיאכל לבטל מצות ל״ת והיינו דתנן התם (דף כה:) תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן דאלמא ליתא בהן כלל אפילו בכולל וזו שטת רבינו ז״ל כמו שכתוב בפירושי שבועות שלו.
ויש מרבותינו ז״ל שאומרים דשבועה לא חייל (אפילו) אבטול מצות עשה כלל ואפילו בכולל ולוקה עליה משום שבועת שוא ומאי דאמרינן דליתיה בלא אניח לאו לענין קרבן שבועה בלחוד אלא לענין בל יחל נמי הוא דשבועה על המצוה כשבועה על שבועה הוא כדאמרי׳ בכל דוכתא (דף ח.) והלא מושבע מהר סיני הוא ואילו שבועה לא חיילא על שבועה כלל אפילו בכולל ומחו אמוחא לההיא ירושלמי דכתב הרי״ף ז״ל ומסתברא דלית לן למדחי ההוא ירושלמי בכדי ושלא בטענה מכיון דאיכא לפרושי סוגיין כוותיה ואשיטתא דרבינו ז״ל סמכינן. וכי היכי דנדרי איסור חלין על המצות אפילו לבטלן הוא הדין נמי דחיילא על שבועה לבטלה שאם נשבע שיאכל ככר זה ואחר כך אסרו בקונם הרי אסור בו כדכתיבנא בפרקא קמא דף יג ע״ב.
ומיהו בשבועה על הנדר איכא מאן דאמר דשבועה חלה על הנדר לקיים שאם אסר עליו ככר ואח״כ נשבע שלא יאכלנו חיילא עליה שבועה נמי בין למלקות בין לקרבן דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא ועניינים חלוקין הם כשם שהנדר חל על השבועה בין לקיים בין לבטל כך השבועה חלה על הנדר לקיים דאילו לבטל לא אפשר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וזו היא שטת מורי נר״וא אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל כיון דאסריה איסור חפצא הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו ותו לא חיילא עליה שבועה כשם שאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים דגרסינן התם בירושלמי דפ״ק דנזיר גבי הא דאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה מכאן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין פירוש לא לבטל ולא לקיים וה״ה לשבועה על שבועה אמר ר׳ יודן והוא שהזכיר נדר ואח״כ הזכיר שבועה פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימו דהוי כמו שבועה על שבועה דבנדר קיימא שבועה נמי אית ביה שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות ככל היוצא מפיו אבל שבועה ואח״כ נדר נדרים חלין על האיסורין פי׳ דמעיקרא איתסר איסור גברא והשתא איתסר איסור חפצא נמצאת למד מן הירושלמי הזה דשבועה לא חיילא על נדר כלל אבל נדר חל על שבועה לבטל ולקיים וה״ה שחל הנדר על האיסורין דאיסורין ושבועות חד טכסיסא נינהו ושלא כדברי ר׳ זרחיה שכתב שאין נדר חל לקיים א׳ מאיסורי תורה כגון שאסר עליו נבלה או בשר חזיר או דבר שנשבע עליו שלא לאוכלו ותמוהים דבריו היאך חל הנדר על מצות של תורה לבטל ולא יהא חל לקיים אלא ודאי כדאמרינן וכדאיתא בירושלמי דכתיבנא בהדיא.
וגרסינן נמי התם בריש פ״ק דנזיר הל״ב ר׳ חמי בשם ר׳ יוסי בר חנינא הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום חברייא אמרי מחלוקת כר״ש פי׳ הא מני ר״ש היא דסבר אין איסור חל איסור אבל לרבנן דפליגי עליה אסור וא״ר יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין פי׳ דלעולם הא אפילו לר״ש אסור ומודה הוא דנדרים חלין על האיסורין ונזירות נדר הוא ואיסור חפצא ומתניתא לא נאמרה בנזירות אלא בשבועה לפי שאין שבועה חלה על שבועה ולא אשכחן דשבועה חלה על דבר מצוה כלל אלא בנשבע לקיים המצות או במצות ל״ת בכולל או במצות עשה דעביד לזרוזי נפשיהב ובהא נמי סברא דכולהו רבנן ז״ל דלאו למימרא דלקי עליה או דמיחייב קרבן שבועת ביטוי אלא דלא לקי עלה משום שבועת שוא דשרי לזרוזי נפשיה וכדכתיבנא בפרקא קמא וכלל גדול הוא בידינו דנדרים איסור חפצא וחיילי אבל לא הוו איסור גברא והיינו דליתנהו אלא באיסור שאוסר על עצמו שיש בו ממש ולא בדבר שאין בו ממש ולא בקיום שום דבר כגון שאמר בנדר שיאכל או שישתה שאין כאן מקום לנדר לחייבו באכילה או בשתיה מדין נדרו וכן כל כיוצא בזה אלא כשהוא נודר לעשות צדקה או לפרוע חובו וכל דבר מצוה דחייב משום נדרי הקדש וזה מבואר.
ואיכא דקשיא ליה להא דאמרינן נדרים חלין על המצות לקיימן מדאמרינן במסכת מכות פ׳ אלו הן הלוקין (דף כב.) וליחשב נמי שבועה שלא אחרוש ביו״ט ופרקינן דלא חיילא שבועה עליה דמושבע מהר סיני הוא ואם איתא אכתי אמאי לא אקשינן וליחשוב קונמות כגון דאמר קונם שדי לחרישה ביו״ט דהא במכילתין (נדרים מג.) אמרינן כי האי גוונא קונם שדי שלא אחרוש בה לעולם ולאו קושיא היא חדא דאי מקשינן הכי הוה דחי דאיסור חפצא לא קתני ותו דהא הדר אקשינן התם בשבועה גופה וליחשב שבועה בכולל שלא אחרוש בין ביו״ט בין בחול דהשתא חיילא שבועה עליה אפילו ליו״ט דומיא דשלא אוכל נבלות ושחוטות ופרקינן (מכות שם) דמידי דאפשר דמשתרי בשאלה לא קתני וכיון דפריק הכי תו לא הוה אפשר לן למקשי מקונמות דאינהו נמי אפשר בשאלה ומידי דשאלה לא קתני.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ופריק רב אשי שאוכל דמתני׳ דהכא שאי אוכל הוא פי׳ שאמר כן בפי׳ שאי אוכל ולהכי משמע דלא אכילנא אבל באומר שאוכל דאכילנא משמע ואומר שלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול בין בשאין מסרבין בו לאכול דרב אשי לית ליה אוקמתא דאביי [לחלק] בין מסרבין בו לאכול לשאין מסרבין בו לאכול.
מ״מ נדרים דאיסור חפצא הוא שאוכל משמע מה שאוכל והוי כאומר לא אוכל דהא אסר ועביד בקונם מה שיאכל ואסור למיכל מניה אבל שבועות דאיסור גברא הוא שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא ובגמ׳ פריך על מציעתא דאוקימנא באומר שאי אוכל א״כ למה ליה למימר כלומר פשיטא וליכא בסיפא דמתני׳ שום רבותא בהא ומאי קמ״ל דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך ומהדרינן מהו דתימא לישניה הוא דאתעקים ליה כלומר (שהצריך) שהאריך בתנועות שי״ן שאוכל ודאמי כאומר שאי אוכל ולעולם שאוכל קאמר פי׳ דכי אמר דשאוכל קאמר אלא דאתעקם ליה לישניה וליהמניה בהכי דתניא לקמן (דף יח:) בנדרים שסתמן להחמיר ופירושן להקל קמ״ל דלא מהימני׳ ליה מיהו דוקא בעם הארץ אבל לצורבא מרבנן מהימנינן ליה וכן כתבו גדולי רבותינו ז״ל. מתני׳ זה חומר בשבועות – מפרש בגמרא דאקונם שאני ישן קאי דקתני שאין נדר חל עליו מן התורה משום דהוי דבר שאין בו ממש ומשום הכי קתני הכא דבזה יש חומר בשבועות מבנדרים שהשבועה משום דהויא איסור גברא חלה אפילו על דבר שאין בו ממש.
וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור. פי׳ משום דנדר חל על ביטול מצות עשה דמצות חיוב גברא ונדר איסור חפצא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו.
ובשבועות מותר – פי׳ שאם נשבע שלא ישב בסוכה ושלא יטול לולב לוקה משום שבועת שוא ונוטל לולב ומניח תפילין שאין שבועה חלה לבטל מצות עשה דהא והא איסור גברא והוי כנשבע שאוכל ככר זה ואח״כ נשבע שלא יאכלנה דלא חיילא שבועה בתרייתא עליה ולוקה עליה משום שבועת שוא. מיהו פירשו בירושלמי (שבועות פ״ג ה״ד) דכי אמרינן דאין שבועה חלה לבטל מ״ע דוקא בנשבע על המצוה בפרט אבל ע״י כולל חיילא כנשבע שלא יאכל מצה ושלא ישב בצל ושלא יניח כלום על ראשו מגו דחייל השבועה אהיתרא חיילא נמי אמצוה כמו שכתב הרי״ף ז״ל בשלהי הלכות פסח שני ומיהו מגמרא דילן בפ׳ שבועות שתים בתרא (דף כה:) משמע דדוקא לענין בל יחל אבל לא מיחייב עלה קרבן אפילו בכולל אי מנח תפילין כיון דהוי מושבע להניח והיינו דאקשינן התם והא ליתא לשבועה בלא אניח תפילין דאלמא ליתא בלא אניח כלל ואפילו בנשבע בכולל שלא יניח כלום על ראשו לא חיילא שבועה להתחייב קרבן אי הניח תפילין. ואפי׳ לענין מיחל שבועה נמי כי אמרינן דשבועה חלה בכולל דוקא על ביטול מצות עשה דכי מקיים שבועתיה ולא עביד מצוה דרמי עליה הוה ליה יושב ואינו עושה מצותו והא עדיפא מלמיעבד מצותו ולבטל שבועתו בידים בקום עשה אבל הנשבע לבטל מצות ל״ת בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה אנבלות כלל ומוטב שישב ולא יקיים שבועתו משידחה איסור לאו דנבלה שיאכלנה בידים והיינו דאמרינן התם (דף כד.) בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועה בכולל שלא יאכל נבלות ושחוטות לרבי יוחנן אלא הן היכא משכחת לה דאלמא לא חיילא שבועה אפילו בכולל בהן כלומר בנשבע שיאכל לבטל מצות ל״ת והיינו דתנן התם (דף כה:) תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן דאלמא ליתא בהן כלל אפילו בכולל וזו שטת רבינו ז״ל כמו שכתוב בפירושי שבועות שלו.
ויש מרבותינו ז״ל שאומרים דשבועה לא חייל (אפילו) אבטול מצות עשה כלל ואפילו בכולל ולוקה עליה משום שבועת שוא ומאי דאמרינן דליתיה בלא אניח לאו לענין קרבן שבועה בלחוד אלא לענין בל יחל נמי הוא דשבועה על המצוה כשבועה על שבועה הוא כדאמרי׳ בכל דוכתא (דף ח.) והלא מושבע מהר סיני הוא ואילו שבועה לא חיילא על שבועה כלל אפילו בכולל ומחו אמוחא לההיא ירושלמי דכתב הרי״ף ז״ל ומסתברא דלית לן למדחי ההוא ירושלמי בכדי ושלא בטענה מכיון דאיכא לפרושי סוגיין כוותיה ואשיטתא דרבינו ז״ל סמכינן. וכי היכי דנדרי איסור חלין על המצות אפילו לבטלן הוא הדין נמי דחיילא על שבועה לבטלה שאם נשבע שיאכל ככר זה ואחר כך אסרו בקונם הרי אסור בו כדכתיבנא בפרקא קמא דף יג ע״ב.
ומיהו בשבועה על הנדר איכא מאן דאמר דשבועה חלה על הנדר לקיים שאם אסר עליו ככר ואח״כ נשבע שלא יאכלנו חיילא עליה שבועה נמי בין למלקות בין לקרבן דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא ועניינים חלוקין הם כשם שהנדר חל על השבועה בין לקיים בין לבטל כך השבועה חלה על הנדר לקיים דאילו לבטל לא אפשר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וזו היא שטת מורי נר״וא אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל כיון דאסריה איסור חפצא הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו ותו לא חיילא עליה שבועה כשם שאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים דגרסינן התם בירושלמי דפ״ק דנזיר גבי הא דאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה מכאן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין פירוש לא לבטל ולא לקיים וה״ה לשבועה על שבועה אמר ר׳ יודן והוא שהזכיר נדר ואח״כ הזכיר שבועה פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימו דהוי כמו שבועה על שבועה דבנדר קיימא שבועה נמי אית ביה שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות ככל היוצא מפיו אבל שבועה ואח״כ נדר נדרים חלין על האיסורין פי׳ דמעיקרא איתסר איסור גברא והשתא איתסר איסור חפצא נמצאת למד מן הירושלמי הזה דשבועה לא חיילא על נדר כלל אבל נדר חל על שבועה לבטל ולקיים וה״ה שחל הנדר על האיסורין דאיסורין ושבועות חד טכסיסא נינהו ושלא כדברי ר׳ זרחיה שכתב שאין נדר חל לקיים א׳ מאיסורי תורה כגון שאסר עליו נבלה או בשר חזיר או דבר שנשבע עליו שלא לאוכלו ותמוהים דבריו היאך חל הנדר על מצות של תורה לבטל ולא יהא חל לקיים אלא ודאי כדאמרינן וכדאיתא בירושלמי דכתיבנא בהדיא.
וגרסינן נמי התם בריש פ״ק דנזיר הל״ב ר׳ חמי בשם ר׳ יוסי בר חנינא הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום חברייא אמרי מחלוקת כר״ש פי׳ הא מני ר״ש היא דסבר אין איסור חל איסור אבל לרבנן דפליגי עליה אסור וא״ר יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין פי׳ דלעולם הא אפילו לר״ש אסור ומודה הוא דנדרים חלין על האיסורין ונזירות נדר הוא ואיסור חפצא ומתניתא לא נאמרה בנזירות אלא בשבועה לפי שאין שבועה חלה על שבועה ולא אשכחן דשבועה חלה על דבר מצוה כלל אלא בנשבע לקיים המצות או במצות ל״ת בכולל או במצות עשה דעביד לזרוזי נפשיהב ובהא נמי סברא דכולהו רבנן ז״ל דלאו למימרא דלקי עליה או דמיחייב קרבן שבועת ביטוי אלא דלא לקי עלה משום שבועת שוא דשרי לזרוזי נפשיה וכדכתיבנא בפרקא קמא וכלל גדול הוא בידינו דנדרים איסור חפצא וחיילי אבל לא הוו איסור גברא והיינו דליתנהו אלא באיסור שאוסר על עצמו שיש בו ממש ולא בדבר שאין בו ממש ולא בקיום שום דבר כגון שאמר בנדר שיאכל או שישתה שאין כאן מקום לנדר לחייבו באכילה או בשתיה מדין נדרו וכן כל כיוצא בזה אלא כשהוא נודר לעשות צדקה או לפרוע חובו וכל דבר מצוה דחייב משום נדרי הקדש וזה מבואר.
ואיכא דקשיא ליה להא דאמרינן נדרים חלין על המצות לקיימן מדאמרינן במסכת מכות פ׳ אלו הן הלוקין (דף כב.) וליחשב נמי שבועה שלא אחרוש ביו״ט ופרקינן דלא חיילא שבועה עליה דמושבע מהר סיני הוא ואם איתא אכתי אמאי לא אקשינן וליחשוב קונמות כגון דאמר קונם שדי לחרישה ביו״ט דהא במכילתין (נדרים מג.) אמרינן כי האי גוונא קונם שדי שלא אחרוש בה לעולם ולאו קושיא היא חדא דאי מקשינן הכי הוה דחי דאיסור חפצא לא קתני ותו דהא הדר אקשינן התם בשבועה גופה וליחשב שבועה בכולל שלא אחרוש בין ביו״ט בין בחול דהשתא חיילא שבועה עליה אפילו ליו״ט דומיא דשלא אוכל נבלות ושחוטות ופרקינן (מכות שם) דמידי דאפשר דמשתרי בשאלה לא קתני וכיון דפריק הכי תו לא הוה אפשר לן למקשי מקונמות דאינהו נמי אפשר בשאלה ומידי דשאלה לא קתני.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
א נ״ל מאמר מרדכי שהוא הריטב״א שכ״כ בחידושיו למסכת שבועות דף כב ע״ב גבי בני רבא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן.
ב מהכא מוכח דהגירסא הנכונה בירושלמי הוא הריני נזיר מיין של ערלה וכ״ה גירסת הרמב״ן במלחמות בפ׳ שבועות שתים בתרא ואף זאת שמעינן דלהירושלמי ס״ל דנזירות הוי איסור חפצא ואזדא לה מה שתמה הרב פ״מ בפי׳ על רש״י דס״ל דנזירות הוי איסור גברא ואלו הירושלמי ס״ל דהוי איסור חפצא וברור הוא. המלי״ץ.
הערות
Gemara
Peirush